רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-21 באוגוסט בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-21 באוגוסט (21.8) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"הרולינג סטונס היא באמת להקת הרוק'נ'רול הגדולה בעולם ותמיד תהיה. גם האחרונה. כל מה שבא אחריה, מטאל, ראפ, פאנק, ניו ווייב, פופ-רוק, מה שתגידו... אתם יכולים לעקוב אחורה ותגיעו עד הרולינג סטונס. הם היו הראשונים והאחרונים ואף אחד לא עשה זאת טוב יותר" (בוב דילן ברולינג סטון)

מתיחת הפנים של אליס ששינתה את הרוק. ב-21 באוגוסט בשנת 1990 יצא אלבום הבכורה של להקת אליס אין צ'יינס ושמו FACELIFT. האלבום, שהוקלט בין דצמבר 1989 לאפריל 1990 באולפני LONDON BRIDGE בסיאטל ובאולפני CAPITOL בהוליווד, עתיד היה להגדיר מחדש את גבולות הרוכ הכבד והמטאל של שנות ה-90.

בשנת 1990, משהו חדש ומאיים התחיל לזחול החוצה מהמרתפים האפלים של סיאטל. קראו לו FACELIFT, אלבום הבכורה של להקה צעירה עם שם מוזר, אליס אין צ'יינס. זה לא היה עוד אלבום מטאל, וזה בהחלט עוד לא היה הגראנג' שהעולם עמד להכיר. זה היה משהו אחר, יצור כלאיים כבד, מהפנט ומלוכלך שהפך לאחד מאלבומי הגראנג' הראשונים שפרצו את גבולות העיר והראו לעולם שמהפכה מוזיקלית נמצאת ממש מעבר לפינה. הסאונד המגושם והכבד שילב את עולם הריפים האיטיים והדוממים של שנות ה-70 עם החספוס והזעם של סצנת השוליים המתעוררת בצפון-מערב ארצות הברית.

ההתחלה, כמו בכל סיפור רוק טוב, הייתה צנועה עד כאב. האלבום, שיצא תחת חברת הענק קולומביה רקורדס, כמעט ולא משך תשומת לב עם צאתו. במשך חצי השנה הראשונה נמכרו פחות מ-40,000 עותקים, והלהקה נראתה בדרך הבטוחה להפוך לעוד הערת שוליים. הוא היה כמו חיה פצועה שממתינה בשקט בצללים. אבל אז הגיח הסינגל MAN IN THE BOX, קטע חשמלי, דחוס ועוצמתי כל כך, שגרם לכמה מנהלים בחברת התקליטים להבין שאולי, רק אולי, יש להם כאן משהו מיוחד. הפוטנציאל היה מספיק גדול כדי להשקיע בהפקת קליפ, והרגע שבו הוא התחיל להסתובב בערוץ MTV שינה את מסלול חייהם. הקליפ הבלתי נשכח, שבוים על ידי פול ראכמן, שודר בלופים בתוכנית הפולחן HEADBANGERS BALL, הצית את סקרנות הצופים והוביל לגל עצום של דרישות מצד הקהל להשמעות נוספות. 

אגב, שם הלהקה? הוא בכלל נולד כבדיחה. "השם של הלהקה שלנו הגיע מפרויקט צדדי של הלהקה הישנה שלי", סיפר הסולן, ליין סטיילי, למגזין רולינג סטון באותם ימים. "הייתה לנו להקה שהתלבשה בדראג וניגנה מטאל כבד כהלצה". ההרכב המוקדם ההוא נקרא תחילה SLEZE ובהמשך ALICE N' CHAINS. רק לאחר שליין סטיילי פגש את הגיטריסט ג'רי קנטרל במחסן חזרות ב-1987, ההרכב התגבש לצורתו המוכרת ושינה את שמו לאיות הרשמי ALICE IN CHAINS.

הדרך להוצאת האלבום הייתה רצופה במהמורות שיכלו לפרק כל להקה אחרת. הכל התחיל כשאמרגן מקומי בשם רנדי האוזר ראה את הלהקה בהופעה והוקסם. הוא הציע לממן לה הקלטות דמו מקצועיות. הלהקה קבעה סשן הקלטות באולפני MUSIC BANK המקומיים. מתחם ה-MUSIC BANK שימש לא רק כאולפן וחדר חזרות אלא גם כמרכז קהילתי מחתרתי שבו גרו מוזיקאים רבים מהסצנה המקומית, כולל סטיילי וקנטרל עצמם שישנו שם באופן קבוע. אבל יום אחד בלבד לפני שהחברים היו אמורים להיכנס לאולפן, המשטרה פשטה על המקום כחלק מפשיטת מריחואנה גדולה. האולפן נסגר, והחלום כמעט התנפץ.

אבל כאן המזל, או הגורל, התערב. הדמו האחרון שהלהקה הספיקה להקליט לפני התקרית המשטרתית, שנודע בקרב מעריצים והאספנים בשם THE TREEHOUSE TAPES, מצא את דרכו לידיהן של המנהלות קלי קרטיס וסוזן סילבר, שבאותה תקופה ניהלו להקה אחרת מסיאטל, סאונדגארדן. הן זיהו את היהלום הגולמי והעבירו את הקלטת לנציג של קולומביה רקורדס, ניק טרזו. טרזו קבע פגישה עם נשיא החברה, דון אינר, ומשם הכל היסטוריה. אליס אין צ'יינס קיבלה חוזה הקלטות בחברת תקליטים גדולה. החתימה התרחשה לקראת סוף שנת 1989, מה שהפך אותם לאחת מלהקות הרוק הראשונות מסיאטל שחתמו בחברת מייג'ור-לייבל עולמית.

כדי לתרגם את הסאונד הייחודי שלה לאלבום, הובא המפיק דייב ג'רדן. ג'רדן בדיוק סיים לעבוד על אלבום המופת NOTHING'S SHOCKING של להקת ג'יינז אדיקשן, אלבום שחברי אליס אין צ'יינס העריצו, ולכן ראו בו את המפיק האידיאלי עבורם. אז בזמן שחברי הלהקה עבדו על FACELIFT, הם קיבלו - בהיותם עתה "קרוב לצלחת", את השירים של התקליט הבא של ג'יינס אדיקשן, RITUAL DE L0 HABITUAL, כשהם עדיין לא גמורים אך בהחלט מרחיבי דמיון ומעוף. חברי אליס אין צ'יינס לא הפסיקו לדבר על השירים האלו בזמן עבודתם.

ג'רדן הבין מיד את המהות של הלהקה. "אמרתי לגיטריסט ג'רי קנטרל, 'מטאליקה לקחה את מה שעשה טוני איומי מבלאק סאבאת' והאיצה את זה. מה שאתה עשית, זה שהאטת את זה בחזרה'. הוא הסתכל עליי ואמר, 'קלטת את העניין'. ככה קיבלתי את העבודה", סיפר ג'רדן. הוא זיהה את הריפים האיטיים והכבדים שהפכו לסימן ההיכר של הלהקה. בנוסף, ג'רדן זיהה את הפוטנציאל הנדיר בשילוב הקולות הייחודי של סטיילי וקנטרל. ההרמוניות הקוליות הדיסוננטיות שלהם, שנבנו במרווחים לא שגרתיים של טרצות קטנות וטריטונים ("מרווח השטן"), הפכו לעמוד השדרה המלודי של הלהקה ולסימן היכר מובהק.

אבל הדרמה לא הסתיימה באולפן. המתופף שון קיני סיפר שניגן לאורך כל הקלטות האלבום עם יד שבורה. "הם כבר התחילו לעשות חזרות עם המתופף של להקת MOTHER LOVE BONE, גרג גילמור. למזלי, לקחנו קצת חופש. היה לי גבס על היד במשך תקופה, ואמרתי לעצמי, 'אני לא יכול לפספס את ההזדמנות הזו'. פשוט חתכתי את הגבס שלי באולפן ושמרתי דלי קרח ליד מערכת התופים. אז כן, בעצם תופפתי עם יד שבורה, כי זו ההזדמנות הגדולה הראשונה שלך ואסור לך לפשל". הנחישות של קיני הובילה לביצועי תופים עוצמתיים ואיטיים, שיחד עם עבודת הבס המהדהדת של מייק סטאר יצרו חטיבת קצב מסיבית וסוחפת שהבדילה את האלבום מכל הפקת מטאל מהירה של שנות ה-80.

החזון האמנותי של הלהקה היה ייחודי לא פחות מהמוזיקה. בראיון משנת 1991, קנטרל חשף שהרעיון המקורי לעטיפת האלבום היה ליצור "דבר עוברי" שייצג את הלידה של הלהקה. הם נפגשו עם הצלם רוקי שנק, ואחד הרעיונות שעלו היה שהם ייראו כאילו הם בוקעים מתוך גלגל עין. קולומביה רקורדס לא הקציבה תקציב גדול לצילומים, אבל שנק התאהב בלהקה והחליט למתוח את התקציב הדל, שהספיק בקושי ליום צילום אחד, על פני שלושה ימים.

הצילומים התקיימו ב-2 במאי 1990, בבריכת שחייה בבורבנק, קליפורניה. הבריכה כוסתה ביריעת פלסטיק דקה כדי ליצור את האשליה שהלהקה מגיחה מתוך איבר לח שכזה. חברי הלהקה נאלצו לשחות מתחת ליריעה, לעלות לפני השטח ולהיצמד לפלסטיק שעיוות את פניהם בצורה גרוטסקית. תמונה אחת מאותו סשן, בה נראה ליין סטיילי עטוף בניילון כששאר החברים אוחזים בו, שימשה כעטיפת הסינגל הראשון, WE DIE YOUNG. אותו סינגל הופץ עוד ביולי 1990 כמיני-אלבום (EP) מקדים שנועד לזרוע עניין בתחנות רדיו עצמאיות ובקרב קהילת המטאל. אבל הפנים שנבחרו לעטיפת האלבום היו אלו של הבסיסט, מייק סטאר. שנק העביר את פניו "טיפול מתיחה" דיגיטלי, וכך נולד השם לאלבום: FACELIFT. התוצאה הייתה עטיפה אפלה ומטרידה מבחינה ויזואלית, שהשלימה את האסתטיקה הקודרת של היצירה.

השירים עצמם היו תמונת מראה קודרת למציאות. WE DIE YOUNG, לדברי ליין סטיילי, נכתב על אלימות כנופיות בסיאטל שפתחה להם את העיניים. ג'רי קנטרל הוסיף שההשראה הגיעה כשנסע באוטובוס לחזרה וראה "ילדים בני 10 עד 12 סוחרים בסמים. המראה של ילד צעיר עם סמים פשוט הפחיד אותי".

הסינגל הבא, MAN IN THE BOX, נולד ממקור לא צפוי. סטיילי סיפר: "יצאנו לארוחת ערב עם כמה אנשים צמחונים מקולומביה רקורדס. הם סיפרו לי איך מכינים בשר עגל מעגלים שגדלים בכלובים קטנטנים, והתמונה הזאת נתקעה לי בראש. חזרתי הביתה וכתבתי על צנזורה ממשלתית ואכילת בשר, כפי שהם נראים דרך עיניו של עגל נידון למוות". השיר, עם הריף הבלתי נשכח והשירה הכפולה והמהפנטת של סטיילי וקנטרל, הפך להמנון. מרכיב בולט נוסף בשיר היה השימוש המבריק של קנטרל באפקט ה-TALKBOX על הגיטרה – רעיון שהציע דייב ג'רדן, אשר העניק לגיטרה צליל של גניחה אנושית מיוסרת.

האלבום כלל עוד יצירות מפתח שהפגינו עומק יוצא דופן. השיר BLEED THE FREAK הפך להמנון הופעות מובהק, שקנטרל הגדיר כ"מניפסט בעד האאוטסיידרים והחריגים". השיר IT AIN'T LIKE THAT נולד במקרה מקטע נגינה שקנטרל ניגן בצחוק כחימום אצבעות מגושם – עד שהמפיק ג'רדן שמע אותו והתעקש להקליט אותו מיד. הבלדה האפלה LOVE, HATE, LOVE הדגישה את היכולות הווקאליות הקיצוניות של ליין סטיילי, בביצוע קורע לב על מערכת יחסים כפייתית והרסנית. שיר בולט נוסף היה SEA OF SORROW, ששילב מלודיה קליטה על גבי שכבות של גיטרות כבדות. זה יופי זה!

כל העבודה הקשה השתלמה בסופו של דבר. במהלך 1990 ו-1991 הלהקה חרשה את הבמות ללא הפסקה, כולל הופעות חימום לאיגי פופ ולהקת EXTREME. המבחן האמיתי הגיע כשהצטרפו לסיבוב ההופעות CLASH OF THE TITANS, לצד ענקיות הת'ראש מטאל SLAYER, MEGADETH ו-ANTHRAX. למרות קהל עוין במיוחד שנהג להשליך לעברם בקבוקים וחפצים, הלהקה סירבה לרדת מהבמה וזכתה לבסוף בכבודם של מעריצי המטאל הקשוחים ביותר. בספטמבר 1991 - 13 חודשים ארוכים אחרי יציאתו - FACELIFT הגיע למעמד של אלבום זהב עם מכירת חצי מיליון עותקים. ההישג הזה הפך אותו לאלבום הגראנג' הראשון אי פעם מסיאטל שהגיע למעמד זה, ואף זיכה את הלהקה במועמדות לפרס גראמי בקטגוריית ביצוע הרוק הכבד הטוב ביותר עבור MAN IN THE BOX.

במרוצת השנים הגיע האלבום למעמד של פלטינה כפולה, עם מכירות של למעלה משני מיליון עותקים בארצות הברית בלבד. לפתע, אליס (כפי שהמעריצים נוהגים לקרוא לה בקיצור) הפכה ללהקה החדשה המצליחה ביותר מסיאטל, עד שנירוונה התפוצצה אל תוך התודעה העולמית עם האלבום NEVERMIND בסוף אותה שנה, ואחריה פרל ג'אם עם TEN וסאונדגארדן עם BADMOTORFINGER.

אבל סטיילי תמיד הרגיש שהם קצת בצד. "ברגע שזה נהיה ממש גדול עם נירוונה, פרל ג'אם וסאונדגארדן, לא הזכירו אותנו הרבה. כל הלהקות האלה הוציאו תקליטים בערך באותו זמן, ואנחנו לא הוצאנו אחד במשך שנתיים. אבל אני לא חושב שזה פגע בנו. אני שמח שלא חיברו אותנו אליהם, כי אנחנו לא כמו הלהקות האחרות האלה". ההמתנה הזו השתלמה בגדול כאשר בשנת 1992 הוציאה הלהקה את אלבום המופת DIRT, שביסס אותם כאחת הלהקות המשפיעות, העמוקות והמוערכות ביותר בעולם. הוא צדק. אליס אין צ'יינס תמיד היו ותמיד יהיו החיה האפלה והמיוחדת של סיאטל. ו-FACELIFT היה היללה הראשונה והמצמררת שלה.

כשהשדים של פרי פארל וחבריו יצאו לרקוד. ב-21 באוגוסט בשנת 1990 יצא התקליט RITUAL DE L0 HABITUAL, של להקת ג'יינ'ס אדיקשן.

אי שם ב-21 באוגוסט 1990, רגע לפני שהעולם עמד לצלול אל תוך מהפכת הגראנג' של שנות התשעים, נחת בחנויות התקליטים אלבום שהיה בו זמנית טקס פולחני, מסיבת סמים פרועה וצוואת פרידה מרהיבה.

אז RITUAL DE LO HABITUAL, יצירת המופת השנייה והמסוכנת של להקת ג'יינ'ס אדיקשן מלוס אנג'לס, לא היה עוד אלבום רוק. הוא היה פיצוץ של יצירתיות שהונעה מדלק אוקטן גבוה של כאב, סמים וגאונות צרופה, והוא סימן את שיאה ואת תחילת סופה של אחת הלהקות החשובות של דורה. האלבום, שהופק על ידי המפיק האגדי דייב ג'רדן, הפך לאבן דרך שסללה את דרכו של הרוק האלטרנטיבי היישר אל המיינסטרים האמריקאי וזכה להצלחה מסחרית גדולה שזיכתה אותו במעמד של אלבום פלטינה כפול.

והאלבום הציג לעולם שני המנונים מיידיים שהגדירו את הצליל הייחודי של הלהקה: STOP העצבני – שנפתח בקריאה המפורסמת בספרדית מפי האמנית סינדי לר. בשיר הזה, פרי פארל מתמודד עם הרס סביבתי ואי נוחות תרבותית, ומבקש מהמאזינים לכבות את ארובות העשן ואת מכשירי הרדיו. הדימוי של "המים יזרמו" נראה מעט דרמטי באותה תקופה, אך ההיסטוריה הוכיחה שפארל צדק, שכן שינויי האקלים שהוחמרו על ידי בני אדם הובילו לשיטפונות ואסונות טבע אחרים.

ויש כמובן את BEEN CAUGHT STEALING הגרובי וההומוריסטי, שהפך לקליפ אייקוני ב-MTV וזכה בפרס בטקס פרסי הווידאו של הרשת. אך מתחת לפני השטח של הלהיטים, רחשה מציאות אפלה ומורכבת בהרבה. המבנה המוזיקלי של התקליט עצמו היה מפוצל לשני חצאים מנוגדים: צד א' הכיל שירי רוק, פ'אנק ומטאל קצביים ואנרגטיים כמו NO ONE'S LEAVING ו-AIN'T NO RIGHT, בעוד שצד ב' היה יצירה קונספטואלית אפלה, ארוכה ומדיטטיבית המוקדשת לחברתם הקרובה שיולה בלו, שמתה ממנת יתר של הרואין. וזה היה האלבום האחרון בו השתתף הבסיסט המקורי המהפנט, אריק אייברי, שעזיבתו סימלה את הקרע הבלתי נמנע.

כן, הנפשות הפועלות אז היו קוקטייל מסוכן של כישרון והרס עצמי. הלהקה, שנקראה על שם ג'יין ביינטר, שותפתו לדירה של הסולן הכריזמטי פרי פארל, שהתמודדה עם התמכרות קשה להרואין, נשאה את הכאוס בשמה. חברי הלהקה עצמם התמודדו עם שדים דומים. במהלך ההקלטות נוצר שסע פנימי חריף בין שני מחנות: פארל ונבארו שהיו שקועים בהתמכרות כבדה, לעומת אייברי – שהתנקה מסמים בדיוק לפני תחילת העבודה על האלבום – והמתופף סטיבן פרקינס, מה שגרם לנתק מוחלט בין הנגנים באולפן. 

פארל, שחווה ילדות טראומטית עם התאבדות אמו כשהיה בן ארבע בלבד, והגיטריסט הווירטואוז דייב נבארו, שנשא על גופו קעקוע מצמרר של אישה הרה לזכר אמו שנרצחה באכזריות על ידי בן זוגה (טרגדיה שנבארו ניצל ממנה רק משום ששהה באותו לילה בבית אביו), הביאו אל חדר החזרות משקעים כבדים מנשוא. "המוזיקה שלנו היא בריחה, מסע", הסביר פעם המתופף סטיבן פרקינס, "זה מייצג אנשים דפוקים וסמים. אנחנו עשויים לעשות בחירות שמזיקות לנו כלכלית, אבל אני לא רוצה לראות חבורה של זקנים משועממים שמנגנים בדיוק כמו בתקליט".

ואכן, הם לא היו משועממים. עוד לפני צאת האלבום, פרצה מלחמה מול חברת התקליטים האחים וורנר סביב העטיפה. הלהקה, שחתמה בחברה הגדולה בדיוק בגלל ההבטחה לחופש אמנותי מוחלט, סירבה להתקפל. פארל, אמן ויזואלי מוכשר, יצר פסל פרובוקטיבי מעיסת נייר שתיאר שלישייה עירומה במיטה (שייצגה אותו, את חברתו קייסי ניקולי ואת שיולה בלו המנוחה), ששימש כמרכז הקולאז' הסוריאליסטי של העטיפה. חברת התקליטים, שעדיין צולקה מהסירוב של חנויות רבות למכור את אלבומם הקודם NOTHING'S SHOCKING בגלל עטיפת העירום שלו, התחננה לשינוי. בסופו של דבר, הושגה פשרה: האלבום יצא בשתי גרסאות.

הראשונה, עם העטיפה המקורית והצבעונית של פארל, והשנייה, "עטיפת הצנזורה", לבנה ונקייה לחלוטין, ועליה רק טקסט שחור המצטט את התיקון הראשון לחוקת ארצות הברית, המגן על חופש הביטוי.

העטיפה המקורית עצמה הסתירה סודות. בתוך הקולאז' הסוער, לצד הפסל, הופיע פתק קטן עם המילה "חיובי". רבים האמינו כי מדובר בתוצאת בדיקת איידס של פארל, אך האמת הייתה אישית ונוגעת ללב הרבה יותר: זו הייתה תוצאת בדיקת ההיריון של אמו, כשנשאה אותו ברחמה. הקולאז' הכיל גם מגוון פריטים פולחניים בהשראת דת הסנטריה הקובנית שפארל הושפע ממנה רבות, ואשר העניקה לאלבום את שמו הספרדי ואת האווירה הטקסית-מיסטית שלו.

המוזיקה שיקפה את הדיכוטומיה הזו, בין הפרובוקציה לרגש העמוק. השיר BEEN CAUGHT STEALING, שנשמע כמו המנון קליל ושטותניקי לגניבות קטנות מהסופר, כלל נביחת כלבה אותנטית. זו הייתה אנני, כלבתו של פארל, שניסתה נואשות להיכנס לתא ההקלטה בזמן שהוא שר. בצד השני של המתרס עמד השיא המוזיקלי והנפשי של האלבום, היצירה THREE DAYS – אפוס מהפנט בן כמעט 11 דקות שנבנה מנגינת בס מהפנטת ועד לסולו גיטרה מיוחד של נבארו, שתיאר סוף שבוע אינטנסיבי בן שלושה ימים של אהבה וסמים. ברצועה העוקבת, THEN SHE DID..., חיבר פארל בצורה מצמררת בין מותה של שיולה לבין התאבדותה של אמו. פארל מעולם לא הסתפק רק בבידור. הוא השתמש בבמה כדי לדחוף את הגבולות, עודד מעריצים לא לתת לאיום האיידס לפגוע בחירותם המינית, והכריז בגאווה במגזין HITS שהרואין הוא "נהדר ואני לא חושב שזה עניינו של אף אחד אם אני רוצה לשבת ולדפוק לעצמי את הראש עם זה". כשנשאל על הסכנה, השיב באדישות, "גם בנהיגה אתה לוקח סיכון".

אבל ג'יינ'ס אדיקשן תמיד הייתה מורכבת מכדי ליפול לקטגוריה אחת, מה שגרם להם לעיתים ליפול בין הכיסאות. הבסיסט אריק אייברי סיפר אז בתסכול: "מראיין באמסטרדם אמר לנו שהאינטלקטואלים וסטודנטים לאמנות שם מתעלמים מאיתנו, רואים בנו להקת מטאל מטופשת". הם לא היו מטאל, הם לא היו פאנק, הם היו תערובת נדירה של הכל, וזה היה כוחם וקללתם. השילוב הייחודי שלהם שבר את המוסכמות והכשיר את הקרקע להצלחה העולמית של אלבומים כמו NEVERMIND של נירוונה ו-BLOOD SUGAR SEX MAGIK של הרד הוט צ'ילי פפרס.

עוד לפני יציאת האלבום, פארל כבר ידע שהסוף קרוב. "ניסיתי לצייר באלבום הזה תמונה גדולה", אמר, "עם מין ואלימות אבל גם אהבה ושמחה". הוא תיאר את העולם כ"אכזר, עם כל הווירוסים שתוקפים אותך וכל אחד הוא כמו וירוס שבא לאכול את האחר". התחושה הזו של איום תמידי שזורה באלבום, כמו בשיר CLASSIC GIRL, בו נשמעות יריות ברקע סצנה אינטימית. בראיון אחר, הוא היה נחרץ עוד יותר: "זה הולך להיות התקליט האחרון שלי, ואז אלך מפה. אני לא רוצה להיות כוכב רוק. אני לא חושב שאצליח להתעלות בלהקה מעל התקליט הזה". הוא צדק...

לא תאמינו, אבל הרולינג סטון העניק בזמנו לאלבום הזה רק שני כוכבים וחצי והסביר (כשאין לי ספק שחברי הלהקה קראו אז את הביקורת הזו): "אחד הדברים המשעשעים ביותר לגבי NOTHING'S SHOCKING, אלבומה המהולל מ-1988 של ג'יינז אדיקשן, היה האופן שבו הוא עיוות את המוסכמות של מטאל הסאנסט סטריפ בלוס אנג'לס, כשהצליח להיות סוטה באופן מובהק בעולם שכבר היה רווי בחוסר טעם ובהוללות. לפרקים המוזיקה הייתה מטאל פסיכדלי מפואר ושובב, כאשר הלבוש הצועני-אוונגרדי של פרי פארל, איפור העיניים המוזר שלו וקולו הילדותי חיברו אותך ללא-מוסריות החזונית של ילדים. עם דימויי הטבע הפסיכדליים והנטייה הפורנוגרפית שלו, האלבום ההוא היכה בגונג.

באלבום החדש, ג'יינז אדיקשן נשמעת דלילה ותועה, ומבזבזת טריקים שעבדו בעבר – הקלטות כפולות והדהודים, ג'אם חופשי, ומנגינות מגרש-המשחקים של פארל. האלבום, שמחולק לצד של הארד-רוק ולצד של פרוג-רוק, לא מתחבר לכדי שלם קוהרנטי – ולא משנה מה עשו חברי הלהקה בשנתיים האחרונות, הם בהחלט לא התאמנו הרבה. אמנם, ישנם רגעים יפים – שיר הפתיחה, STOP, כולל גשר מדהים, AIN'T NO RIGHT מסכם להפליא את ה"אני מאמין" של פארל ("אין נכון / אין לא נכון / יש רק עונג וכאב") ו-BEEN CAUGHT STEALING הוא פנינה של ממש. שיר מקפיץ וסוחף עם אקורדי ג'אז מטופשים והשימוש הטוב ביותר בנביחות כלבים מאז PET SOUNDS, שמבטא היגיון צרוף ופשוט של תשוקה ("אני רוצה משהו ולא רוצה לשלם עליו") שהופך גניבה מחנויות למהנה כמו איסוף ראשנים.

הערפל המעיק של צד ב' נפתח ב-THREE DAYS, שמתחיל כמטאל מפותל ומעושן היטב אך מאבד את זה אחרי סולו כלי ההקשה הנהדר של סטיבן פרקינס. לא הצלחתי לצלוח את המשך הצד בלי לנקר – האופי החלומי נעים למדי, אך ציפיתי ליותר. בניגוד לקינגס אקס או פיית' נו מור, ג'יינז אדיקשן לא הבינו ששילוב מוצלח של פרוג-מטאל דורש הידוק. האלמנטים הנהדרים כאן – כינורות צועניים, פרצי פסנתר בסגנון אלדין סיין, מילים מוזרות על עצמות של צרצרים וישו ארוטי – נבלעים תחת מלודיות שירה משוטטות, קלידים תזמורתיים ואוננות גיטרה שגרתית של דייב נבארו. כשני שלישים לתוכו, התקליט הזה מתחיל להישמע כמו עצירת ביניים של 14 שעות בקשמיר, מריחה מתישה כשרק חבילת מסטיק באבלישס סגול מעבירה את הזמן".

עד כאן הביקורת. אז הלהקה יצאה לסיבוב הופעות מפרך של 13 חודשים כדי לתמוך באלבום. "הסיבוב ההוא היה חצי מהסיבה שלא יכולנו לסבול אחד את השני יותר", הודה פארל. המתחים, האגו והסמים קרעו אותם לגזרים – עד כדי כך שבהופעה בפסטיבל רדינג באנגליה התפתחה תגרה פיזית ואלימה על הבמה בין פארל לנבארו. במקום להיפרד בדממה, פארל החליט לעשות את זה בפיצוץ: הוא יזם והקים את פסטיבל לולהפלוזה הראשון ב-1991, שנועד במקור להיות סיבוב הפרידה הנודד והמפואר של ג'יינ'ס אדיקשן והפך ברבות השנים למוסד התרבותי החשוב ביותר של מוזיקת השוליים בארצות הברית.

מיד לאחר מכן, הלהקה התפרקה. דייב נבארו המשיך לפרק קצרצר אך מתוקשר עם הרד הוט צ'ילי פפרס (שבו הקליט עמם את האלבום ONE HOT MINUTE), ופרי פארל וסטיבן פרקינס הקימו את הלהקה פורנו פור פיירוס. במקביל, אייברי בחר להתרחק מהזרקור והקים את ההרכב האלטרנטיבי DECONSTRUCTION. כך נותר התקליט הזה כמצבה מפוארת של להקה שעפה קרוב מדי לשמש, נשרפה באור של עצמה, והשאירה אחריה שובל של מוזיקה נצחית, מסוכנת ויפהפייה. ובנוגע לפארל ונבארו? השניים התאחדו עם הלהקה - אבל נחשו מה? פארל הרביץ לנבארו על הבמה. נבארו נשבע לא לעבוד יותר עם פארל. נו, מה חדש? NOTHING'S SHOCKING...

הצליל האחרון: פרידה מדון אברלי, הקול שמאחורי ההרמוניה המושלמת. ב-21 באוגוסט בשנת 2021 מת דון אברלי - האח הבכור בצמד האחים אברלי.

חברות וחברים - עולם הרוק והפופ שאנחנו מכירים אותו היום היה נראה שונה לגמרי בלי שני האנשים האלו - פיל ודון אברלי. ההרמוניות שלהם השפיעו בענק על כוכבי מוסיקה בעתיד, ליצור את השירים הכי נפלאים שלהם ועם הרמוניות ווקאליות. כן, זה בזכות האחים אברלי.

דון אברלי, האח הבכור והקול המוביל בצמד האחים אברלי, הלך לעולמו בגיל 84 בביתו שבנאשוויל, טנסי. משפחתו אישרה את הידיעה הכואבת אך בחרה לשמור על פרטיות ולא חשפה את סיבת המוות. לכתו של דון סגרה מעגל של סיפור מופלא, מורכב וסוער על שני אחים, הרמוניה קולית שמימית ושדים אישיים שהטילו צל כבד על חייהם. דון, שנולד בקנטקי ב-1 בפברואר 1937, גדל לצד אחיו הצעיר פיל (יליד שיקגו, 1939) בבית שכולו מוזיקה. הוריהם, אייק ומרגרט אברלי, היו מוזיקאי קאנטרי בעצמם, וכבר מגיל צעיר הופיעו שני הבנים בתוכנית הרדיו המשפחתית באיווה כחלק מ"משפחת אברלי".

בשנות החמישים, כשרוק'נ'רול היה עדיין תופעה חדשה ומסעירה, עיר המוזיקה נאשוויל הולידה צמד שהפך להצלחה מסחררת. דון ואחיו הצעיר פיל, שיצאו לדרך כילדי קאנטרי, מצאו את עצמם לפתע בראש מצעדי הפזמונים, מתחרים על תשומת הלב של המאזינים עם ענקים כמו אלביס פרסלי ופאט בון. הם לא היו רק עוד הרכב, הם היו תופעה. מי שזיהה את הכישרון הייחודי שלהם ופרש עליהם את חסותו היה אשף הגיטרה והמפיק צ'ט אטקינס, שחיבר אותם לחברת התקליטים CADENCE RECORDS וסייע בעיצוב הסאונד המוקדם שלהם. עם שתי גיטרות אקוסטיות (ובהמשך גיטרות הגיבסון השחורות האייקוניות שחברת GIBSON עיצבה במיוחד עבורם) והרמוניה קולית הדוקה כל כך, עד שלפעמים היה קשה להבחין היכן נגמר קולו של אחד ומתחיל קולו של השני, הם יצרו צליל חדש ומרגש.

הנוסחה הייתה קסם טהור: דון, בעל הקול הנמוך והעמוק יותר, היה בדרך כלל הסולן שהוביל את המנגינה, בעוד פיל ריחף מעליו עם הרמוניה גבוהה וצלולה. לצד השירה, נגינת הגיטרה הקצבית של דון – שהתאפיינה בפריטות פתיחה חדות, מהירות ומלאות גרוב שהושפעו מבלוז ומקאנטרי – הפכה לסימן ההיכר של הצמד ולמנוע שדחף קדימה את להיטיהם הגדולים. התוצאה הייתה סאונד אינטימי, כמעט שברירי, אך מלא נשמה ועוצמה. "זה כמעט כמו שיכולנו לקרוא זה את המחשבות של זה כשאנחנו שרים", הסביר דון בראיון ללוס אנג'לס טיימס שנים לאחר מכן.

ההשפעה שלהם הייתה מיידית ועצומה. דורות שלמים של מוזיקאים שתו בצמא את הצליל הייחודי שלהם. מלהקות הפלישה הבריטית כמו הביטלס, שהרבו להודות שההרמוניות המוקדמות שלהם היו ניסיון לחקות את האחים (ג'ון לנון ופול מקרטני אף כינו את עצמם בהומור "האחים אברלי הבריטיים", והמבנה ההרמוני של PLEASE PLEASE ME נולד ישירות בהשראת השיר CATHY'S CLOWN). היו גם ההוליס, וההשפעה הגיעה עד לצמד סיימון וגרפונקל, כמעט בכל שיר שלהם. גם ענקי קאנטרי-רוק כמו איגלס ולהקת הבירדס חייבים חלק ניכר מהסאונד שלהם לאותם שני אחים מנאשוויל. לא סתם פול מקרטני ציין את שמותיהם של פיל ודון בלהיט של להקת כנפיים שלו, LET 'EM IN משנת 1976.

פול סיימון, שהעריץ אותם, אמר בבוקר שלאחר מותו של פיל אברלי ב-2014: "פיל ודון היו הצמד היפה ביותר ששמעתי. שני קולות בתוליים ומלאי נשמה. הם היו חלק בלתי נפרד מלידת הרוק'נ'רול". ואכן, קשה לדמיין את התקופה ללא שירים כמו BYE BYE LOVE הקצבי, WAKE UP LITTLE SUSIE השובב וכמובן הבלדה החלומית ALL I HAVE TO DO IS DREAM. את רוב להיטי הענק הראשונים הללו כתבו עבורם בני הזוג פליס ובודלו בראיינט שהפכו לשותפים מרכזיים בהצלחתם המוזיקלית. סיימון וגרפונקל אף הנציחו את אהבתם לצמד כשביצעו גרסת כיסוי מרגשת ל-BYE BYE LOVE באלבומם האולפני האחרון, RIDGE OVER TROUBLED WATER. בנוסף, דון בלט גם כיוצר בעצמו; בשנת 1960 הוא כתב את הלהיט הענק CATHY'S CLOWN, שיצא בחברת התקליטים האחים וורנר לאחר שהצמד חתם שם על חוזה היסטורי חסר תקדים של מיליון דולר – והפך לסינגל המצליח ביותר בקריירה שלהם.

אך מאחורי התדמית הנקייה וצחורת השיניים של שני בחורים צעירים ומנומסים, הסתתרה מציאות מורכבת וכואבת. ככל שהתהילה גדלה, כך גם המתחים בין שני האחים. להיטי הרדיו החלו להתמעט בשנות השישים, והלחץ הבלתי פוסק של תעשיית המוזיקה החל לגבות מחיר כבד. גם שירותם הצבאי הקצר במילואים של חיל הנחתים בתחילת שנות השישים קטע את המומנטום, והם שבו אל נוף מוזיקלי שהשתנה במהירות. מתחת לשטיח של ההצלחה החל להצטבר לכלוך, ושניהם נאבקו בהתמכרויות קשות.

סיפורו של דון עם סמים היה טרגי במיוחד. רופא שטיפל בו רשם לו ריטלין, תרופה ממריצה, והציג אותה בפניו כוויטמין תמים. "לא היה לי מושג שזה דבר רע", סיפר דון למגזין רולינג סטון בשנת 1986. "ראיתי תמונה של הרופא שלי בקליניקה עם הנשיא קנדי, אז הנחתי שהוא אדם אמין. זה יצא לגמרי משליטה. הריטלין גרם לי להרגיש אנרגטי, הייתי נשאר ער ימים שלמים. זה הפך אותי למתוח ועצבני, לא ידעתי מה אני עושה".

בשנת 1962, בזמן שהוציאו את הלהיט הנוגה CRYING IN THE RAIN (שנכתב על ידי הווארד גרינפילד וקרול קינג), היו לדון את כל הסיבות לבכות. הריטלין הוביל אותו למצבי פרנויה קשים. במהלך שהות במלון בלונדון לפני פתיחת סיבוב הופעות בבריטניה, הוא ניסה לשים קץ לחייו באמצעות מנת יתר של כדורים. הוא ניצל בנס לאחר שקיבתו נשאבה, אך מיד עם שחרורו מבית החולים חזר למלון וניסה להתאבד שוב. גם הפעם חייו ניצלו, והוא הוטס בחזרה לארצות הברית ואושפז במוסד פסיכיאטרי בניו יורק, שם עבר טיפולי שוק חשמלי. "הזרמים מחקו אותי לגמרי", סיפר, "הייתי בטוח שלא אצליח לכתוב שירים לעולם". בעזרת פסיכיאטר מסור, הוא הצליח בסופו של דבר להתגבר על ההתמכרות ולספר את סיפורו. פיל נאלץ לקיים את סיבוב ההופעות הבריטי לבדו, אירוע שהחריף עוד יותר את הריחוק והמתחים בין השניים.

המתחים בין האחים הגיעו לנקודת רתיחה בתחילת שנות השבעים. הפיצוץ הבלתי נמנע התרחש על במה בקליפורניה בשנת 1973 במהלך הופעה בפארק KNOTT'S BERRY FARM. במהלך הופעה, לאחר כמעט שני עשורים יחד, פיל ניפץ את הגיטרה שלו וירד מהבמה בסערה, מותיר את דון המום מול הקהל. דון נאלץ לסיים את ההופעה לבדו, ובסופה הכריז במרירות: "האחים אברלי מתו כבר לפני עשר שנים". זה היה סופה של תקופה.

במשך עשור הם לא דיברו, וכל אחד מהם פנה לקריירת סולו עצמאית והקליט אלבומים בנפרד, אך ללא ההצלחה האדירה שידעו יחד. אבל הזמן, והערכת הקהל שלא שכחה אותם, עשו את שלהם. בשנת 1983, הם התאחדו למופע מרגש ברויאל אלברט הול בלונדון (שתועד באלבום ההופעה המצליח THE EVERLY BROTHERS REUNION CONCERT). שנה לאחר מכן, ב-1984, הם נכנסו לאולפן עם המפיק והגיטריסט דייב אדמונדס והקליטו אלבום חדש בשם EB 84. הכבוד שרחשו להם ענקי המוזיקה ניכר היטב; פול מקרטני כתב עבורם במיוחד שיר חדש לאלבום האיחוד – הלהיט המרגש ON THE WINGS OF A NIGHTINGALE.

ההכרה הרשמית הגיעה בשנים שלאחר מכן. בשנת 1986, הם היו בין האמנים הראשונים שנכנסו להיכל התהילה של הרוק'נ'רול במחזור הפתיחה ההיסטורי של המוסד, לצד אלביס פרסלי, צ'אק ברי, ליטל ריצ'רד ובאדי הולי. בשנת 1997 קיבלו פרס גראמי על מפעל חיים, וב-2001 זכו לכבוד הגדול ונכנסו גם להיכל התהילה של מוזיקת הקאנטרי, הוכחה לגשר המוזיקלי העצום שבנו. בשנת 2003, במחווה מרגשת, הם הצטרפו לסיימון וגרפונקל לסיבוב הופעות משותף היסטורי בשם OLD FRIENDS TOUR, בו שרו יחד על במה אחת מול אולמות מלאים עד אפס מקום.

גם לאחר עשרות שנים של עימותים, דון אברלי זכר בגאווה את הקשר המוזיקלי הייחודי שהיה לו עם אחיו. בראיון שנערך לאחר מותו של פיל, הוא ניסה להסביר את הקסם: "כשאני ופיל היינו פוגעים עם הקולות שלנו בנקודה הזאת, שאני קורא לה 'האחים אברלי', זה כבר לא אני וזה לא הוא שם. זה שנינו ביחד, ישות אחת".

הקיץ שאחרי וודסטוק: כשכדור שרק בחצר של ג'ימי הנדריקס. ב-21 באוגוסט בשנת 1969 נערכה חזרה בבית השכור של ג'ימי הנדריקס. הפעם הייתה האווירה הכי רחוקה מפיס אנד לאב.

שלושה ימים בלבד חלפו מאז שג'ימי הנדריקס סיפק לעולם את אחד הרגעים המכוננים של תרבות הנגד, כשקרע את המנון ארצות הברית עם גיטרה חשמלית בפסטיבל וודסטוק (וביצוע סולו איקוני ומעוות של THE STAR-SPANGLED BANNER, שהפך למניפסט צורם נגד מלחמת וייטנאם מול קומץ הקהל שנותר בבוקר יום שני). הבוץ עוד לא התייבש על מגפי ההיפים, ואווירת ה-PEACE AND LOVE עוד ריחפה באוויר. אבל ב-21 באוגוסט 1969, בבית השכור והמבודד שלו בעיירה שוקן, ניו יורק – אחוזה כפרית מבודדת ומרווחת באזור הרי הקטסקיל, ששכר הנדריקס במימון ההנהלה שלו תמורת אלפי דולרים כדי לברוח מהלחץ של מנהטן – האווירה הייתה רחוקה שנות אור משלום ואהבה. זה היה בוקר של לחץ, כסף, איומים ואפילו יריות.

הבית, שהיה אמור לשמש מקלט יצירתי ללהקה החדשה שלו, GYPSY SUN AND RAINBOWS (הרכב מורחב שכלל, לצד המתופף הוותיק מיץ' מיטשל, גם את הגיטריסט לארי לי ונגני כלי ההקשה ג'ומה סולטאן וג'רי ולז, שהוקם לאחר פירוק השלישייה המקורית THE JIMI HENDRIX EXPERIENCE עקב עזיבתו של הבסיסט נואל רדינג), הפך במהירות למרכז של כאוס מוחלט. "הטלפון לא הפסיק לצלצל שם", סיפר שנים לאחר מכן הבסיסט בילי קוקס, חבר ותיק של הנדריקס עוד מימי הצבא. "מעבר לקו היו כל הזמן אנשים מהתעשייה, מנהלים, אמרגנים, שדחקו בו למהר, לחדד את ההופעה, להביא את המוזיקה לאיכות מסחרית רצויה. הם פשוט לא הירפו ממנו לרגע". חברות התקליטים דרשו נואשות אלבום אולפן חדש שישחזר את ההצלחה המסחררת של אלבומי המופת ARE YOU EXPERIENCED, AXIS: BOLD AS LOVE ו-ELECTRIC LADYLAND. מתוך הג'אמים הליליים המאולתרים באותו בית בשוקן, החלו להיוולד קטעים מוקדמים של שירים כמו MESSAGE TO LOVE, IZABELLA והגרסאות הראשוניות של היצירה MACHINE GUN.

אבל הלחץ המקצועי היה רק חלק מהבעיה. הבית עצמו הפך למוקד עלייה לרגל לשלל דמויות משונות, מעריצים וטפילים שרצו להתחמם באור הכוכבים של גיבור הגיטרה. מדי יום פקדו את המקום עשרות עוברי אורח, מוזיקאים אלמוניים וסוחרי סמים, כשהנדריקס, שסלד מעימותים והתקשה להציב גבולות, אפשר לכולם להיכנס ולהתארח בחופשיות. באחד הימים הסתובבה שם בחורה צעירה מטקסס, שלא הפסיקה להתרברב בכך שאביה הוא איש עשיר מאוד. ברגע של התלהבות, היא התקשרה לאביה כדי לספר לו שהיא מבלה עם כוכב רוק ענק. התגובה שלו הייתה פחות נלהבת: הוא מיהר לשלוח למקום שוטרים מקומיים כדי "להציל" אותה, מה שהוסיף עוד שמן למדורת הטירוף הכללית.

בתוך כל הבלגן הזה ניסה ג'ימי לתפקד, אדם מורכב ורב ניגודים. נגן כלי ההקשה, ג'רי ולז, שהיה עד למתרחש, צייר תמונה חיה של האיש מאחורי הגיטרה. "לג'ימי הייתה מכונית קורבט אדומה ונוצצת, אבל לא היה לו רישיון נהיגה. למען האמת, הוא היה אחד הנהגים הגרועים ביותר בעולם", הוא נזכר – ואכן, הנדריקס נהג לעלות על מדרכות ולרסק מכוניות CORVETTE בכבישי האזור לעיתים קרובות. "בתא המטען שלו תמיד יכולת למצוא שני דברים: תקליטים של קומיקאים שחורים כמו רד פוקס ופיגמיט מרקהאם, וסרטי פורנו. הוא גם השתמש במילה FUCK כמעט בכל משפט, ונדמה היה שהוא מנסה בכוח להתחבר מחדש לקהילה השחורה, שבאותה תקופה רגישה ניסתה למשוך אותו בחזרה לתוכה". באותם ימים ספג הנדריקס ביקורת גוברת מצד פעילי זכויות אזרח ותנועת "הפנתרים השחורים", שטענו כי מכר את נשמתו לרוק הלבן. חברותו המחודשת עם בילי קוקס – שאיתו שירת בעבר בדיוויזיה המוטסת ה-101 והקים את להקת ה-KING KASUALS – ייצגה עבורו ניסיון עמוק לחזור לשורשי הבלוז, ה-R&B והסול.

ועל כל החגיגה הזאת מישהו היה צריך לשלם. רואה החשבון, מייקל הקט, היה על סף ייאוש. "אני שילמתי את חשבונות השכירות של הבית הזה", קונן, "וג'ימי וחבריו פשוט הרסו אותו לגמרי. הם גררו ציוד הגברה כבד מחדר לחדר ושפשפו את הרצפות, ציירו וקשקשו על כל דבר, על הקירות, על הרהיטים. זה היה חורבן מוחלט". למרות שהנדריקס היה האמן בעל השכר הגבוה ביותר בפסטיבל וודסטוק – שם גרף סכום שיא – חשבון הבנק שלו הלך והתרוקן. הוא מימן מכיסו את עלויות הבנייה התופחות של אולפני ELECTRIC LADY STUDIOS בניו יורק, בעוד חלק ניכר מרווחיו הוזרם לחשבונות בנק סודיים באיי בהאמה על ידי הנהלתו.

אך שיא הדרמה, הרגע שבו המציאות האפלה של עולם הבידור הכתה בפניהם של הנוכחים, הגיע בדמות לימוזינה שחורה וארוכה שנעצרה בחריקת חצץ בחזית הבית. מהרכב יצא מייק ג'פרי, המנהל הכוחני והמפוקפק של הנדריקס – סוכן ביון בריטי לשעבר (MI6) בעל קשרים מפוקפקים לארגוני פשע מאורגן בניו יורק, ובראשם משפחת המאפיה ג'נובזה. משני צדיו עמדו שני גברים גבוהים ומאיימים בחליפות, שהיה ברור לכל מי שראה אותם שהם לא שם כדי לדבר על מוזיקה. המטרה של ג'פרי הייתה ברורה: לשכנע, או ליתר דיוק לאלץ, את ג'ימי להופיע במועדון בשם SALVATION, מקום שנוהל על ידי גנגסטרים וטיפוסים מהעולם התחתון שמולם עמד ג'פרי בהסכמים מפוקפקים ללא ידיעתו של האמן.

ג'פרי והנדריקס עלו לקומה העליונה כדי "לדון" בעניין. הדממה המתוחה שהשתררה בקרב הנוכחים בקומה התחתונה נקטעה בפתאומיות. אחד מאותם בריונים בחליפות ירד במדרגות, ניגש לחצר האחורית, הציב מטרה מאולתרת, חזר פנימה, ומהסלון, ירה ירייה אחת רועמת מהאקדח שלו החוצה, לכיוון המטרה.

הפיצוץ הדהד בחלל והקפיא את הדם בעורקים של כולם. זה היה מסר איום שקוף וקר. הדבר המדהים ביותר היה שבזמן שהבהלה אחזה בכולם למטה, השיחה בין הנדריקס וג'פרי המשיכה בקומה העליונה כאילו כלום לא קרה. באותו רגע מצמרר, הבינו כל הנוכחים את האמת המרה. ג'ימי הנדריקס לא היה אמן חופשי. הוא היה נכס, פרה חולבת שאנשים תאבי בצע סוחטים ממנה כל דולר אפשרי, והם לא יהססו להשתמש בכל אמצעי כדי להבטיח שהחליבה תימשך, עד שפשוט לא יישאר ממנו כלום. הסירחון הפיננסי סביבו החריף גם בשל תביעות משפטיות ישנות של חברת PPX ENTERPRISES, שלחצה עליו לספק אלבום מקורי נוסף כפיצוי חוזי.

בילי קוקס סיכם את התחושה במילים פשוטות ומצמררות: "כשיש בבית שלך אנשים שיורים באקדחים עם מסר ברור, אתה מבין שמשהו פה רקוב מהיסוד. כל מה שידעתי באותו רגע זה שעזרתי לחבר היקר שלי בוודסטוק, אני אעזור לו בעוד כמה הופעות ואז אני עף משם כמה שיותר מהר". להקת GYPSY SUN AND RAINBOWS אכן התפרקה שבועות ספורים לאחר מכן, וקוקס והנדריקס הקימו במקומה את שלישיית BAND OF GYPSYS עם המתופף באדי מיילס. הקיץ של האהבה נגמר. החורף הקר של המציאות רק התחיל – וקצת יותר משנה בלבד לאחר אותה תקרית בשוקן, בספטמבר 1970, הנדריקס יימצא ללא רוח חיים בלונדון בגיל 27.

ב-21 באוגוסט בשנת 2026 בארי מיטשל, הבסיסט של להקת קווין (לפני שהתפרסמה), מת.

נו, ברור שהכותרות בתקשורת היו מיד מטעות - "הבסיסט של להקת קווין מת". על מה מיד חושבים? על זה שג'ון דיקון כבר לא איתנו. אבל דיקון עדיין חי עפ הפרסומים ומי שאיננו זה בארי מיטשל. גילו של מיטשל וסיבת מותו לא נמסרו באופן רשמי, אך ידוע כי בשנים האחרונות לחייו התמודד עם בעיות בריאותיות שונות.

בארי מיטשל גדל בהארו, צפון-מערב לונדון. עד 1970 הוא הופיע בלהקות במשך חמש שנים (הרכב של אחת מהלהקות הללו כלל את אלן פרסונס). אף אחת מהן לא החזיקה מעמד. באותו קיץ, מיטשל הועסק בחנות הכלבו "סופרס" בהארו, שם פגש חבר של רוג'ר טיילור, בשם רוג'ר קרוסלי, שהגיע מקורנוול לחגים. קרוסלי סיפר למיטשל שהלהקה של חברו, "קווין", זקוקה לבסיסט (מכיוון שהבסיסט המקורי, מייק גרוס, בדיוק עזב). מספרי טלפון הוחלפו ורוג'ר טיילור ביקש ממיטשל להיבחן.

מיטשל החליף את גרוס, בשנת 1970, אך תקופתו בלהקה הייתה קצרת מועד. הוא הופיע ב-13 הופעות בלבד לצד החברים פרדי מרקיורי, בריאן מאי ורוג'ר טיילור בין אוגוסט 1970 לינואר 1971.

בארי ערך את הופעת הבכורה שלו עם קווין באימפריאל קולג' בלונדון ב-23 באוגוסט. זו הייתה הופעה פרטית לחברים והזיכרון המתמשך של הבסיסט מהלילה הוא צפייה בפרדי מרקיורי מסדר את שיערו עם מלקחיים מחוממים לפני שעלה לבמה. "מעולם לא ראיתי בחור משתמש במלקחיים מחוממים קודם לכן", הוא צחק. "פרדי היה קצת תמהוני, אבל מאוד מתוק. בריאן היה נחמד בצורה פנטסטית ורוג'ר היה חביב הבחורות". לפני ההופעה מצא את עצמו מיטשל עומד במטבח בבית הוריו של בריאן מאי ומכין פופקורן כדי לחלק לקהל.

מיטשל ניגן אחת עשרה הופעות עם קווין, כולל ארבע בליברפול. "כמה מכללות וכנסייה נטושה", הוא נזכר. היה גם דייט במועדון קאברן המפורסם של ליברפול ב-31 באוקטובר. זה היה מרגש עבורו לעמוד על אותה במה עם הביטלס (למרות שהמועדון קצת שינה מיקום מאז שהביטלס הפסיקו להופיע שם). עם זאת, עד חג המולד, נראה היה לבארי שקווין לא הולכת לשום מקום.

הופעתו האחרונה נערכה ב-9 בינואר 1971 במכללת אילינג לטכנולוגיה - כשהם חיממו את קווין איירס ואת להקת ג'נסיס. באותן הופעות כבר נוגנו גרסאות ראשוניות לשירים שנכללו מאוחר יותר באלבום הבכורה של קווין, בהם KEEP YOURSELF ALIVE, LIAR ו-SON AND DAUGHTER, לצד גרסאות כיסוי לשירי רוק'נ'רול קלאסיים. עזיבתו של מיטשל הייתה בהסכמה ידידותית, "אם כי אני זוכר שחברתו של פרדי, מרי אוסטין, ניסתה לשכנע אותי להישאר".

לאחר עזיבתו, השלישייה הופיעה עם דאג בוגי קומץ הופעות (התמזל מזלי לראיין אותו ולקבל ממנו רשמים על ימיו אז עם קווין), בטרם הצטרף אליהם ג'ון דיקון והשלים את ההרכב המפורסם ביותר, שנותר ללא שינוי במשך שני עשורים עד למותו של פרדי מרקיורי בשנת 1991.

מאוחר יותר הצטרף בארי ללהקת הארד-רוק בשם טייגר: "אבל שום דבר לא קרה איתם, אז מכרתי את הציוד שלי וויתרתי על הכל". עד 1974 הוא עבד בסניף אילינג של קמעונאי החשמל דיקסון. ("יום אחד, ג'ון דיקון נכנס לחנות לקנות תקע"...) שנה לאחר מכן, מיטשל ראה את הסרטון של 'רפסודיה בוהמית' שבקע מתוך מכשיר טלוויזיה בחנות: 'אמרתי לעמיתיי לעבודה, "היי, פעם הייתי בלהקה הזאת!" אבל אני לא יודע אם הם האמינו לי".

כמו מייק גרוס, מיטשל המשיך בחייו ולא התפאר בזמן שלו בקווין. זה לא תמיד היה קל. "בהתחלה, קווין עדיין לא הייתה כוס התה שלי," הוא אמר. "ראיתי אותם שוב באימפריאל קולג' ועם מוט דה הופל, אבל הם באמת הגיעו לבגרות בלייב אייד, לא?".

מיטשל לא שמר על קשרים עם כל חברי קווין אבל הוא היה בקשר קצת עם רוג'ר טיילור, איתו החל ליצור קשרי ידידות, זמן קצר לאחר יציאת אלבומה הראשון של קווין. "חבר שלי ראה את רוג'ר במועדון מארקי והוא אמר לרוג'ר שאני עובד בלאסקי'ס ברחוב אוקספורד. רוג'ר בא ופגש אותי. אני חושב שהוא רצה לקנות מערכת סטריאו באותו זמן". הפגישה הבאה שלהם הייתה שני עשורים לאחר מכן, כאשר בארי מיטשל, עלה אל מאחורי הקלעים לאחר הופעת הסולו של רוג'ר בקיימברידג' ג'נקשן ב-1994: "היה לו קשה לזהות אותי, היה לו מבט מבולבל על פניו. לבסוף הוא נזכר ואמר, 'עבר הרבה זמן!'..."

לאחר שנחשף, אחרי שנים בהן שמר על אלמוניות, מיטשל הפך לאורח קבוע בכנסים של מועדוני המעריצים של קווין. בשנת 2018 הוא רואיין באירוע הצדקה "פרדי ליום אחד" בפריס. "למה עזבתי את הלהקה?" הוא חשב. "במבט לאחור, זה נראה טיפשי, אבל כשהייתי איתם, הם לא היו הלהקה שהם הפכו להיות".

"אילו היית נשאר, האם היית ממשיך עם קווין + אדם למברט או פורש כמו ג'ון דיקון?" שאל המראיין.

"אני מסכים עם ההחלטה של ​​ג'ון", ענה מיטשל בנחרצות. "אם זה הייתי אני, הייתי מקבל גם את ההחלטה הזו. פורש בחן וסופר את כספי".

הוא הודה כי לא היה נלהב מספיק מהמוזיקה שלהם באותן שנים ראשונות, שכן סגנונם נטה לרוק כבד ולרוק פרוגרסיבי, בעוד שטעמו האישי נמשך יותר לכיווני פופ, סול ורית'ם אנד בלוז. "זה לא בהכרח הלך לכיוון שבו רציתי ללכת", הסביר. "היו גם הבדלים מוזיקליים. הנדריקס היה הקשר הגדול עבור כולנו. אני זוכר שעשינו חזרות בלילה שהוא מת ופשוט ניגננו שירים של הנדריקס". פרדי ורוג'ר, שהפעילו דוכן אופנה בשוק קנסינגטון המקורה, סגרו את הדוכן באותו יום לאות אבל על לכתו של הנדריקס.

מיטשל: "אבל השירים של קווין היו קצת אווריריים בשבילי. גם חשבתי שפרדי היה החוליה החלשה ביותר. לא הייתה לו שליטה על קולו אז. אף אחד מאיתנו לא יכול היה לחזות למה שהוא יהפוך. הוא לא שר טוב במיוחד, זה היה מובן מאליו. זה פשוט לא היה שם. הוא לא הצליח להחזיק את התו. מאוחר יותר, בשנות השמונים, זה באמת הפך מדויק. בריאן היה יוצא מן הכלל, מבחינה טכנית מבריק. רוג'ר מעולם לא היה מתופף גדול אבל אהבתי את ההרמוניות הקוליות שלו בליווי, את הצלילים הגבוהים שלו. פרדי היה זה שהיו לו הרעיונות, רובם הגיעו ממנו. אם מישהו אחר היה חושב על משהו, פרדי היה משכלל אותו עד שזה היה נכון. לפרדי היה חזון ברור מאוד לגבי איך השירים צריכים להתפתח. אני רציתי לעשות משהו יותר מלא נשמה, משהו עם כלי נשיפה ממתכת. באותה תקופה, הם לא היו כלל להקת הפולחן שכולכם מכירים. לא ראיתי את הפוטנציאל, ולא האמנתי שההרכב יזכה להצלחה כלכלית שתוכל לפרנס אותי כנגן במשרה מלאה. זה נשמע מטורף לומר את זה עכשיו, אבל זו האמת".

מטאליקה בגראז'! ב-21 באוגוסט 1987, הוציאה להקת מטאליקה מיני-אלבום (EP) בן חמישה שירים, שבו ביצעו חבריה גרסאות כיסוי לשירים של אמנים אחרים. שמו של המיני-אלבום היה GARAGE DAYS RE-REVISITED. על עטיפתו צוין גם מחירו – 5.98 דולר.

שנת 1987 מייצגת את אחת התקופות המכריעות, הפגיעות והמשמעותיות ביותר בעיצוב זהותה של להקת מטאליקה. לאחר שהוציאה לאור בשנת 1986 את התקליט האדיר והחשוב, MASTER OF PUPPETS – יצירה שביססה את מעמדה כחוד החנית של סצנת הת'ראש מטאל העולמית והביאה אותה לסף פריצה מסחרית ללא תמיכה מתחנות הרדיו המרכזיות או מרשתות הטלוויזיה – נקלעה הלהקה לטלטלה קיומית בעקבות מותו הטרגי של נגן הבס קליף ברטון. אז המיני-אלבום הזה של ימי הגראז' לא היה רק אסופת גרסאות כיסוי שנועדה למלא התחייבות חוזית; הוא שימש כמקום טיפולי, ארגוני ואמנותי אשר אפשר להרכב להטמיע את הבסיסט החדש ג'ייסון ניוסטד, לפרוק מתחים פנימיים מצטברים, ולהגדיר מחדש את גבולות היצירה שלהם ללא הלחץ הנלווה לכתיבת אלבום אולפן מלא.

הפרויקט התאפיין בדיכוטומיה מרתקת: מצד אחד, חזרה מוצהרת לאסתטיקת ה-DIY של שנות הנעורים, נגינה ספונטנית במוסך ביתי ואחיזה באתוס המחוספס של מוזיקת המחתרת. מצד שני, ביצוע מדויק באולפני הצמרת של לוס אנג'לס, תמרון מתוחכם בין חברות תקליטים בינלאומיות וקביעת מדיניות תמחור אגרסיבית שנועדה להגן על קהל היעד המסורתי של הלהקה. אז שימו סרבל עבודה ובואו נצא לדרך...

ב-27 בספטמבר 1986, בשעה 06:30 בבוקר, בסמוך לעיירה השוודית יונגבי שעל כביש E4, החליק והתהפך אוטובוס הסיור שבו נסעו חברי הלהקה במסגרת סיבוב ההופעות האירופי DAMAGE INC. הבסיסט קליף ברטון נזרק ממיטת השינה שלו דרך החלון ונמחץ תחת כובד משקלו של האוטובוס הנטוי בתעלה. מותו המיידי גדע את חייו של מי שנחשב לא רק למוזיקאי בעל הכשרה תיאורטית קלאסית שהרחיב את גבולות ההלחנה של ההרכב, אלא לעוגן האינטלקטואלי והמוסרי של מטאליקה. גיטריסט הלהקה, קירק האמט, הפסיד בהגרלה עם ברטון בנוגע למקום הרביצה באוטובוס. ההפסד בהגרלה היה ניצחון מר ביותר עבורו.

שלושת הניצולים – ג'יימס הטפילד, לארס אולריך וקירק האמט – שקעו במערבולת של הלם, זעם ותחושת חוסר אונים. ההחלטה שלא לעצור את הפעילות לתקופת אבל ממושכת התקבלה מתוך הבנה אינסטינקטיבית כי עצירה מוחלטת עלולה להביא להתפרקות ההרכב. בגיבוי המלא של הוריו של קליף, ריי וג'אן ברטון, שטענו כי מטרתו של בנם הייתה המשכיות הלהקה, החלו הנגנים לחפש מחליף כבר במהלך אוקטובר 1986. תהליך הסינון משך אליו למעלה מארבעים נגני בס מכל רחבי ארצות הברית, ביניהם דמויות בולטות מסצנת הרוק והמטאל - כולל לס קלייפול. ג'ייסון ניוסטד, יליד מישיגן ומנהיג להקת הספיד-מטאל FLOTSAM AND JETSAM מפיניקס, אריזונה, סומן מראש כמועמד מוביל על ידי מייקל אלאגו מחברת ELEKTRA ובריאן סלאגל מחברת METAL BLADE.

ניוסטד התאמן במשך ימים רצופים ללא שינה עד זוב דם מקצות אצבעותיו כדי להגיע לשליטה מוחלטת ברפרטואר השירים. בהגיעו לאודישן הבחין מיד בגישה הקשוחה של הלהקה. חברי מטאליקה, שהגיעו שתויים כבר בשעות הצהריים, בחנו את המועמדים ללא גינונים חברתיים. אם נגן בס הופיע עם כלי נגינה בעל צבעים שנתפסו בעיניהם כבלתי-הולמים או מסחריים מדי, הוא נפסל באופן מיידי וללא היסוס. שלב ההכרעה הסופי התרחש בסוף אוקטובר בבר TOMMY'S JOYNT בסן פרנסיסקו. לאחר שעות של שתייה משותפת, פרשו הטפילד, אולריך והאמט לחדר השירותים של המוסד. על אף התיאור המאוחר של אולריך על עמידה משותפת מול שורת משתנות, במקום היו שתי משתנות בלבד, אך ההחלטה התקבלה פה אחד. אולריך שאל את שותפיו: "זה הוא, נכון?", ונענה בחיוב. כשחזרו לשולחן פנה אל ניוסטד ושאל: "אז, אתה רוצה עבודה?". ניוסטד צורף רשמית ב-28 באוקטובר 1986, וכבר ב-8 בנובמבר עלה לבמה בהופעת הבכורה שלו במועדון ה-COUNTRY CLUB ברסידה, קליפורניה, כשהשיר הפותח היה "BATTERY. הקהל המקומי, שהכיר את ניוסטד מלהקתו הקודמת, קיבל אותו באהדה מוחלטת ומתוך הבנה לנסיבות הטרגיות שהובילו למינויו.

אבל המעבר של ניוסטד מתפקיד המנהיג והמלחין הראשי בלהקתו הקודמת למעמד של חבר חדש במטאליקה יצר שינוי קיצוני במעמדו המקצועי. הוא הוזהר מראש כי הוא עובר למערכת סגורה והיררכית שבה השליטה האמנותית והניהולית מרוכזת באופן בלעדי בידיהם של ג'יימס הטפילד ולארס אולריך. עם כניסתו ללהקה קיבל ניוסטד את הכינוי "הילד החדש" (גם בגלל שם משפחתו... NEW-STED) שהדגיש את הריחוק שגזרו עליו שאר החברים. חברי הלהקה, שטרם עיבדו את האבל והכאב על מותו של ברטון, ניתבו את הזעם והתסכול לעבר המצטרף הטרי באמצעות מסכת התעמרות מתמשכת. במהלך סיבוב הופעות ביפן בנובמבר 1986 שוכנע ניוסטד לאכול כמות גדולה של ווסאבי בטענה כי מדובר ב"חמוצים ירוקים", תוך שהאחרים נהנים ממראה ייסוריו. במקרים נוספים נהגו הטפילד ואולריך להשתכר בברי המלון ולחייב את חשבונו האישי של ניוסטד, בעוד ששכרו החודשי עמד על 600 דולר בלבד. צלם הרוק, רוס הלפין, ציין כי אולריך אף ניסה באותה עת לפנות להנהלה בדרישה לפטר את הבסיסט באופן מיידי.

ניוסטד בחר להגיב באיפוק מחושב ובמשמעת מקצועית עליונה מתוך תפיסה כי הפגנת חולשה תוביל לשבירתו ולסילוקו מההרכב. מציאות זו עיצבה את מאזן הכוחות הפנימי של מטאליקה, והפכה את עבודת הלהקה למונעת על ידי צמד המובילים, כאשר ניוסטד והאמט פועלים ברקע כמבצעים מיומנים.

בראשית שנת 1987 עמדה הלהקה בפני הזדמנות היסטורית לחשיפה בטלוויזיה הארצית של ארצות הברית, לאחר שהוזמנה להשתתף בתוכנית המערכונים המרכזית, סאטרדיי נייט לייב. אולם, שרשרת שיבושים פיזיים ולוגיסטיים טרפה את הקלפים. ב-26 במרץ 1987 שבר ג'יימס הטפילד את זרועו בתאונת סקייטבורד ברחובות אל צריטו – פציעתו השנייה בתוך תשעה חודשים, לאחר תקרית דומה שהתרחשה באינדיאנה ביולי 1986 במהלך סיבוב ההופעות עם אוזי אוסבורן. פציעה זו כפתה השבתה ממושכת של פעילות ההרכב והביאה לביטול ההשתתפות בתוכנית היוקרתית. במקביל נאלצו חברי הלהקה לפנות את בית המגורים שלהם, שהיווה מוקד חזרות ופעילות חברתית מראשית דרכם באזור המפרץ.

הניסיון לעבור לחלל חזרות מסודר ומקצועי במחוז מארין עורר מורת רוח מיידית בקרב חברי הלהקה עקב סלידתם מהשכנים לחדרי האימון – להקות הפופ-מטאל והרוק המסחרי NIGHT RANGER ו-STARSHIP, שייצגו בעיניהם את כל מה שמנוון ומזויף בתעשייה. במקום להישאר במתקן המסחרי, שכר לארס אולריך דירה חדשה במרחק כמאתיים מטרים ממשכנם הקודם ברחוב קרלסון, וביקש מבעלת הבית רשות להשתמש במוסך החניה כחדר חזרות. ניוסטד ניצל את ניסיונו הקודם בענף הבנייה והוביל את פרויקט בידוד המוסך. יחד עם הטפילד, שסייע בעבודות ניסור והתקנה חרף זרועו המגובסת, צופו קירות המבנה בקורות עץ ובתבניות קרטון של ביצים על מנת למנוע זליגת רעש לשכנים. החלל המאולתר החזיר ללהקה את תחושת הבעלות והחירות האמנותית. אולריך הסביר את מהות המונח באומרו: "המונח 'גראז'' אינו משהו שניתן להגדרה מדויקת. הוא קשור יותר לאווירה ולהרגשה סביב הפרויקט והלהקה בכללותה. תמיד ראינו את עצמנו כשונים מכל מה שיש בחוץ, בכך שאנחנו עושים דברים בשביל הכיף, עבור עצמנו ועבור ההנאה שלנו".

עברו כבר כשמונה עשר חודשים מאז יציאת אלבומם האחרון, ולא עמד לרשותם חומר מקורי מוכן להקלטה. אז הוצע לחברים להוציא מוצר ביניים שישמש כמנוף לקידום מסע ההופעות ולחיזוק הנוכחות במצעדים. הפתרון שנבחר – הקלטת מיני-אלבום של גרסאות כיסוי ללהקות שעיצבו את זהותם – שירת את כל הצדדים: חברת התקליטים קיבלה מוצר מסחרי מובהק, והלהקה מצאה פלטפורמה מושלמת לחזרה לכושר נגינה ולהטמעת ניוסטד ללא סיכון מוניטין היצירה המקורית שלהם. על אף האסתטיקה המחתרתית של המיזם, תהליך ההפקה בפועל לא התרחש במוסך הביתי אלא במתקני ההקלטה המתקדמים ביותר בחוף המערבי. ההקלטות נערכו ביולי 1987 במשך שישה ימים רצופים בשני אולפנים מובילים בלוס אנג'לס: אולפני A&M בסנטה מוניקה ואולפני CONWAY במערב הוליווד. השימוש באולפני CONWAY התאפשר הודות לזמן אולפן עודף שהועבר ללהקה מהמוזיקאי טד ניוג'נט, שסיים מוקדם מהצפוי את עבודתו על אלבומו.

קצב העבודה היה מהיר וספונטני. חברי הלהקה ויתרו על שירותיו של המפיק פלמינג ראסמוסן ונטלו את מושכות ההפקה לידיהם. אולריך השווה את משך העבודה לאלבומים הקודמים בציינו: "מעולם לא קיימנו פגישות ענק כדי לתכנן איך אנחנו צריכים להיראות או להישמע... עשינו הכל בשישה ימים בלוס אנג'לס, שזה היה מהיר מאוד עבורנו. אנחנו בדרך כלל לוקחים את הזמן, אבל רצינו שזה יהיה ספונטני ככל האפשר... הזמן שלקח לנו להקליט את ה-EP היה אותו הזמן שלקח לנו רק לכוון את הציוד באולפן באלבום הקודם!". הגישה הישירה והיעדר הליטוש הדיגיטלי העניקו לחומרים חיוניות וצליל מסיבי שהבליטו את העוצמה הבסיסית של ארבעת הנגנים. אז חמש הרצועות שנבחרו למיני-אלבום שיקפו את התמהיל התרבותי שהזין את יצירתה של מטאליקה מראשיתה: שילוב הדוק בין הגל החדש של ההבי מטאל הבריטי (NWOBHM), פוסט-פאנק והארדקור פאנק אמריקאי: זה מתחיל עם HELPLESS (במקור של להקת DIAMOND HEAD). אחרי זה בא השיר THE SMALL HOURS האיטי של להקת HOLOCAUST. צד ב' נפתח עם THE WAIT של KILLING JOKE. אחריו בא CRASH COURSE IN BRAIN SURGERY של להקת BUDGIE והאי.פי נחתם עם LAST CARRESS / GREEN HELL של MISFITS. העיבודים שמרו על המבנה המקורי של היצירות, אך הועצמו באמצעות תיפוף מודגש, גיטרות קצביות חדות וסולואים מלודיים של האמט. בAHR CRASH COURSE IN BRAIN SURGERY בלט במיוחד תפקיד הבס הפותח, שאפשר לניוסטד להפגין לראשונה את איכויותיו הטכניות במסגרת הקלטה רשמית של מטאליקה, בניגוד מוחלט להעלמתו העתידית (והנפשעת) במיקס של האלבום AND JUSTICE FOR ALL (שם אלבום מגוחך כשחושבים שלא נעשה צדק לאחד מהלהקה שם).

התפיסה החזותית של המיני-אלבום נועדה לבדל את מטאליקה מגלגולו המסחרי של הרוק הכבד בשנות השמונים. עטיפת התקליט הציגה צילום של ארבעת הנגנים בשירותים ציבוריים כשהם אוחזים בגיטרות, מלווה בלוגו שנרשם בעט כדורי פשוט ובהערות הסבר בכתב ידו של הטפילד בגב העטיפה. תמונה זו עמדה בניגוד מוחלט לתמונות המעוצבות, האיפור והתלבושות המוקפדות של להקות התקופה, והציגה דימוי ישיר, רענן ואותנטי.הלהקה והנהלתה נקטו צעד חסר תקדים כאשר הטביעו את המחיר המומלץ לצרכן ישירות על גבי העטיפה ובשם היצירה: THE $5.98 E.P. עבור מהדורות הוויניל והקלטת, ו-THE $9.98 CD עבור מהדורת התקליטור. המטרה הייתה למנוע מבעלי חנויות התקליטים לנצל את הפופולריות של הלהקה ולגבות מחיר מלא של אלבום אולפן עבור תקליט קצר בן חמישה שירים. אבל על אף ההנחיה המפורשת, רשתות וחנויות קמעונאיות רבות ניסו להערים על ההנחיה והדביקו מדבקות מחיר גבוהות יותר על גבי העטיפה המקורית.

על מנת לעמוד בכללי התקנון של מצעד הסינגלים הבריטי, הוסר השיר THE WAIT ממהדורת הוויניל בת 12 האינץ' שהופצה בבריטניה. המהלך הוכתר בהצלחה מסחרית יוצאת דופן: ב-27 באוגוסט 1987, פחות משבוע לאחר צאתו, נכנס המיני-אלבום היישר למקום ה-27 במצעד הסינגלים הבריטי של רשת BBC RADIO 1. בכך קבעה הלהקה תקדים תרבותי, כאשר שיר שמכיל טקסט פרובוקטיבי ובוטה במיוחד (LAST CARRESS) שודר ודורג במסגרת שידור מצעד הפזמונים הממלכתי של בריטניה. ביקורות המוזיקה שיקפו את ההתלהבות הכללית מאיכות ההקלטה ומהאנרגיה הגולמית שלה. העיתונות המוזיקלית בצפון אמריקה הגדירה את הצליל כמפגן כוח יוצא דופן; נכתב עליו כי "מטאליקה יוצרת רעש גדול ומפואר, מהיר יותר מקליע. אם האלבום הזה היה סלע, הוא היה כה כבד שאפילו סופרמן לא היה יכול להרימו. מטאליקה ממשיכה להגביר את החום, בדיוק כשנדמה שאי אפשר שיהיה חם יותר".

השקת המיני-אלבום לוותה בשתי הופעות חיות שהמחישו את המתח המובנה בין הופעות מועדונים אינטימיות לבין הפקות אצטדיוני ענק. ב-20 באוגוסט 1987, יממה לפני יציאת התקליט לחנויות, קיימה מטאליקה הופעת חימום סודית במועדון "CLUB 100" ברחוב אוקספורד בלונדון תחת השם הבדוי DAMAGE INC. המודעה על קיום המופע נתלתה שעות ספורות קודם לכן בחנות התקליטים המחתרתית SHADES בסוהו, ומשכה אליה כ-350 מעריצים שגדשו את המרתף הדחוס. סקרלט בורג, שנכחה באירוע, תיארה את התנאים הפיזיים הקיצוניים: "המקום היה מלא עד אפס מקום... עד שהלהקה עלתה לבמה, הקירות והתקרה נטפו ממש ממים של לחות ועיבוי. זה ממש לא היה מופע לבעלי לב חלש... נאלצתי לבלות חלק ניכר מההופעה כשהפנים שלי מעוכות כנגד אחד מעמודי התמיכה שחסם לי לגמרי את שדה הראייה, ואני זוכרת שלפחות פעמיים הסאונד מהמערכת פשוט קרס. מעבר לזה, זה היה פשוט ניסיון להישאר על הרגליים בתוך ים של גופות מתנגשות וקופצים מהבמה". יומיים לאחר מכן, ב-22 באוגוסט 1987, עלתה הלהקה לבמת פסטיבל MONSTERS OF ROCK בדונינגטון פארק מול קהל שיא של כ-97,000 צופים. מטאליקה הוצבה במיקום הלפני-אחרון בסדר המופעים, מיד לפני להקת בון ג'ובי, ששימשה כמופע המרכזי של האירוע.

ההופעה בדונינגטון הדגישה את הניגוד הסגנוני שפיצל את עולם הרוק הכבד בשלהי שנות השמונים. מחד גיסא, הופעות פופ-מטאל עתירות אפקטים והפקת ענק, וצד שני, הנגינה המחוספסת והישירה של מטאליקה. במהלך הופעתה של מטאליקה חג מסוקם הפרטי של חברי בון ג'ובי מעל האתר וקול רעש מנועיו פגע במהלך הנגינה. בתגובה ישירה לפעולה זו, הדביק ג'יימס הטפילד על גבי גיטרת ה-EXPLORER הלבנה שלו את הכיתוב הפרובוקטיבי KILL BN JOVI.

רוק'נ'רול, גז מדמיע ומעצרים. ב-21 באוגוסט בשנת 1972 פרץ ריב על הבמה בין חברי להקת ג'פרסון איירפליין לשוטרים שנכחו במקום.

זה היה אמור להיות עוד ערב של מוזיקה פסיכדלית וחגיגת נעורים, אך ה-21 באוגוסט 1972 הפך לאחד הלילות הכאוטים והנפיצים בתולדות הרוק במהלך סיבוב ההופעות שליווה את אלבומם החדש דאז, LONG JOHN SILVER. באצטדיון ה-RUBBER BOWL באקרון, אוהיו, מה שהחל כהופעה של להקת הענק מסן פרנסיסקו, ג'פרסון איירפליין - שכללה באותה עת בהרכבה את גרייס סליק, פול קנטנר, יורמה קאוקונן, ג'ק קאסידי, הכנר פאפא ג'ון קריץ' והמתופף ג'ון ברבטה - הסתיים במהומת ענק, ענני גז מדמיע, מעצרים של חברי הלהקה וצלקת נוספת ביחסים המתוחים ממילא בין דור ילדי הפרחים לממסד האמריקאי.

האוויר היה דחוס בציפייה. קהל של כ-20,000 מעריצים נלהבים מילא את האצטדיון, מוכן לצלול אל תוך הצלילים המהפנטים של הלהקה שהייתה אחד הקולות הבולטים של תרבות הנגד עם המנונים פסיכדליים מתוך אלבומי המופת SURREALISTIC PILLOW ו-CROWN OF CREATION. אך הדרמה האמיתית החלה להתבשל דווקא מחוץ לשערי האצטדיון. על גבעה סמוכה, שהשקיפה על הבמה, התקבצו מאות צעירים חסרי כרטיס, נחושים ליהנות מהמופע בחינם ולהאזין לצלילי הלהיטים הגדולים כמו WHITE RABBIT ו-SOMEBODY TO LOVE. ככל שהשמש שקעה והלילה ירד, האווירה הפסטורלית התחלפה במתח גובר. האוויר היה סמיך לא רק מהחום של אוגוסט, אלא גם מאדי אלכוהול ועשן מתקתק, והסבלנות של הקהל שוחר החינם החלה לפקוע.

הם החלו להתגרות בשוטרים שנשלחו לאבטח את האירוע, ומהר מאוד המילים התחלפו במעשים. אבנים, בקבוקי בירה ריקים וכל חפץ אפשרי החלו לעוף לכיוון השוטרים. התגובה לא איחרה לבוא. המשטרה, שאולי עדיין זכרה היטב את אירועי קנט סטייט הטראומטיים שהתרחשו באותה מדינה שנתיים בלבד קודם לכן (במאי 1970, כאשר המשמר הלאומי של אוהיו ירה למוות בארבעה סטודנטים לא חמושים שהפגינו נגד מלחמת וייטנאם, מרחק של כ-25 קילומטרים בלבד מאקרון), פתחה בירי של מכלי גז מדמיע אל עבר הקהל. תוך דקות, הגבעה הפכה לזירת קרב קטנה, אפופת עשן וצעקות שחלחלו הישר אל תוך תחומי האמפיתיאטרון הפתוח.

בזמן שבחוץ התחוללה מהומה, על הבמה בתוך האצטדיון, חברי ג'פרסון איירפליין לא נשארו אדישים. למעשה, הם הוסיפו שמן למדורה הבוערת. הסולנית הכריזמטית, גרייס סליק, במקום לנסות ולהרגיע את הרוחות, החליטה ללבות אותן. היא השתמשה במיקרופון כשופר למרד, ושאגות כמו "תתפסו את החזירים" ו"תילחמו בממסד" הדהדו ברחבי האצטדיון, והפכו את הלהקה למשתתפת פעילה במהומה - ברוח המסרים המיליטנטיים והאנרכיסטיים מתוך אלבומם VOLUNTEERS, שכלל שירי מחאה בוטים כמו WE CAN BE TOGETHER ו-VOLUNTEERS.

האווירה הייתה מחשמלת. כפי שתיארה זאת סליק מאוחר יותר, המתח בין הלהקה לרשויות היה מורגש עוד לפני שהצליל הראשון נוגן. "המשטרה ידעה שאנחנו זוכרים את התקרית הטרגית בקנט סטייט", סיפרה. "לאורך כל קדמת הבמה עמדה שורה של 25 קצינים שיצרו מחסום. ראשיהם מכוסים במגן חסין כדורים, ירכיהם עמוסות באלות ורובים, הם היוו חייץ בינינו לקהל כמו קבוצה מוזרה של בנות מקהלה משוריינת ושעירה". המחסום החמוש רק העצים את הניכור בין הצעירים שביקשו מפלט מוזיקלי לבין כוחות החוק שראו בכל התכנסות היפית איום ביטחוני מוחשי.

ההתנגשויות נמשכו בעוצמה משתנה עד סביבות השעה 23:30 בלילה, ואז הגיע הקש ששבר את גב הגמל. התקבל דיווח על איום בפצצה באצטדיון, והמשטרה, שכבר הייתה על הקצה, הורתה על הפסקת המופע באופן מיידי וניתקה באגרסיביות את אספקת החשמל לציוד ההגברה. ההחלטה הזו רק הציתה עוד יותר את זעם הקהל, שחש שנגזלה ממנו החוויה.

בשלב זה, הכאוס גלש מהגבעות החיצוניות אל תוך שטח האצטדיון, וחברי הלהקה מצאו את עצמם במרכזו. צ'יק קאסידי, מנהל הציוד ואחיו של הבסיסט ג'ק קאסידי, ראה שוטרים מכים באכזריות את אחד המעריצים והחליט להתערב בניסיון להגן על הציוד ועל הנוכחים באזור אחורי הקלעים. "ראיתי אותם מתנפלים על צ'יק", שחזרה סליק, "אז ניגשתי והתנגדתי ליחס שלהם לחבר שלי". תוך כדי המהומה, ריססו השוטרים גז מדמיע ישירות לעיניה של סליק, פעולה שהציתה עימות פיזי חזיתי על הבמה. התוצאה: סליק נעצרה במקום. פול קנטנר, הגיטריסט והזמר, ראה את חברתו ללהקה נעצרת ומיהר למחות בזעם כלפי השוטרים שאזקו אותה. התוצאה: גם הוא נעצר.

השלושה, כוכבי הערב, הושלכו יחד לניידת ונלקחו לכלא המקומי במחוז סאמיט, שם נקבעה להם ערבות בסך אלפי דולרים ועורכי דין הוזעקו כדי לחלץ אותם מהתסבוכת.

הלילה הסתיים במאזן עגום: 25 מעריצים נעצרו, תשעה שוטרים נפצעו, ו-12 ניידות משטרה ניזוקו. סליק, קנטנר וקאסידי הואשמו בתקיפת שוטר ובהסתה למרד, אך בסופו של דבר הפרשה הסתיימה בעסקת טיעון והודאה באשמה מופחתת של עבירת הסגת גבול והפרת סדר. הם שילמו קנס סמלי שעמד על כמה מאות דולרים בלבד והבטיחו "להתנהג יפה" בפעם הבאה שיבקרו במדינת אוהיו.

עשרות שנים לאחר מכן, הודתה סליק שהיא וחבריה ללהקה מעולם לא חשו בנוח בנוכחות רשויות החוק. היא סיכמה את התחושה שייצגה דור שלם כשאמרה: "אני לא יודעת למה, אבל בכל פעם שראיתי תג משטרתי, משהו בי התערער. כל מה שיכולתי לראות זה איזה טמבל עם היתרון הבלתי הוגן של נשק בידו". התקרית באקרון הייתה למעשה אחת התחנות האחרונות בהיסטוריה של ג'פרסון איירפליין בהרכבה המקורי; השחיקה, המאבקים המשפטיים והחיכוכים הפנימיים הביאו לפירוק הלהקה זמן קצר לאחר סיום סיבוב ההופעות. יורמה קאוקונן וג'ק קאסידי המשיכו לפעול בהרכב הבלוז-רוק HOT TUNA, בעוד סליק וקנטנר הקימו את להקת ההמשך המצליחה JEFFERSON STARSHIP, ובכך חתמו את הפרק הפרוע יותר של הרוק הפסיכדלי של שנות השישים והשבעים.

אוי, כמה שהם נחמדים! ב-21 באוגוסט בשנת 1969 יצא התקליט השלישי של להקת THE NICE (או 'הנחמדים' או 'היפים', אם הולכים לפי הצורה בה הלהקה תורגמה באותה שנה בעיתונות של ארצנו), שנקרא בפשטות NICE. האלבום הנהדר הזה סימן שלב מכריע בהתפתחות הפרוג-רוק הבריטי, כשהוא מגשר בין אלבום הבכורה הפסיכדלי THE THOUGHTS OF EMERLIST DAVJACK מ-1967 והיצירה השאפתנית ARS LONGA VITA BREVIS מ-1968, לבין הצליל הגרנדיוזי שיאפיין מאוחר יותר את אמרסון, לייק ופאלמר.

לא, התקליט הזה לא היה סתם עוד אוסף שירים. הוא היה הימור גדול ונקודת מבחן קריטית לשלישייה שהורכבה מהקלידן הווירטואוז והפרוע קית' אמרסון, הבסיסט והזמר לי ג'קסון והמתופף האדיר בריאן דייוויסון. שתי שאלות הרות גורל ריחפו באוויר: ראשית, האם הלהקה, שהייתה ידועה בעיקר בזכות הופעותיה החיות, הפרועות והתיאטרליות, מסוגלת לתרגם את האנרגיה הזו גם למכירות משמעותיות של תקליטים? ושנית, האם המנהל הטרי שלה, טוני סטראטון סמית', יצליח לממש את חזונו ולהקפיץ את הלהקה לליגה של הגדולים באמת? סטראטון סמית', שהיה במקור עיתונאי ספורט כריזמטי, האמין בלהקה בכל ליבו וראה בה את חוד החנית של סצנת הרוק המתקדם שהחלה להתגבש בלונדון באותם ימים.

התשובה, כפי שהתברר, הייתה "כן" מהדהד, אבל הדרך לשם הייתה מפותלת, יצירתית ומלאת סיפורים משעשעים. בארצות הברית, למשל, חברת התקליטים החליטה שהשם NICE פשוט מדי, והעניקה לתקליט את השם EVERYTHING AS NICE AS MOTHER MAKES IT. השם הארוך והמשונה הזה היה למעשה קריצה אוהבת לסטראטון סמית' עצמו, שהיה ידוע בדאגתו האימהית הכמעט אובססיבית לחברי הלהקה.

כדי לגשר על הפער בין ההופעה החיה לעבודת האולפן המוקפדת, הלהקה בחרה בפתרון יצירתי: התקליט חולק לשני צדדים בעלי אופי שונה לחלוטין. צד אחד הוקלט כולו באולפני טריידנט בלונדון, והצד השני הוקלט בהופעה חיה ובועטת. כך, קיוותה הלהקה, היא תוכל להציג את שני פניה – המעודן והפראי – ולתפוס את כל הציפורים במכה אחת.

הצד האולפני נפתח עם היצירה AZRAEL REVISITED, שהייתה למעשה שכתוב לקטע ישן יותר שהקליטה הלהקה עוד כשהייתה רביעייה ויצא בסוף 1967 כבי-סייד של סינגל הבכורה שלהם. הגיטריסט המקורי, דייוויד אוליסט, כבר לא היה בתמונה לאחר שפוטר בעקבות התנהגות בלתי יציבה, שנגרמה, על פי הסיפור, מסם שהוחדר למשקה שלו ללא ידיעתו. בגרסה החדשה, אמרסון, שאהב לשלב רוק עם מוזיקה קלאסית, שתל ציטוט מתוך 'פרלוד בדו דיאז מינור' של רחמנינוף. המקור ליצירתו של רחמנינוף היה סיפור קודר של אדגר אלן פו על אדם שנקבר בחיים. כדי להשיג צליל מטריד ולא נעים שיתאים לאווירה, אמרסון לא הסתפק בנגינה בלבד. הוא הכין את הפסנתר בצורה לא שגרתית, כולל הנחת נעצים על המיתרים כדי לעוות את הסאונד. התוצאה הייתה אפקטיבית, אך הרסנית: לאחר ההקלטה, איש לא הצליח להחזיר את הפסנתר לכיוון המקורי שלו. כתוצאה מכך, על עטיפת התקליט התנוססה התנצלות רשמית בפני להקת 'אמן קורנר', שנאלצה להקליט את הסשן שלה מיד אחריהם עם אותו פסנתר מזייף. הטקסט על גבי העטיפה בישר בהומור יבש: "סליחה לאמן קורנר על הפסנתר המקולקל... נסו לקרוא לזה אמנות".

הקטע השני היה ביצוע מרגש לשיר HANG ON TO A DREAM של הזמר והיוצר טים הארדין. הבסיסט לי ג'קסון פגש את הארדין שנה קודם לכן בסיבוב הופעות בארצות הברית והתאהב בפשטות וביופי של השיר. הלהקה החליטה באופן חריג שאמרסון ינגן בו עם פסנתר קלאסי ולא עם אורגן ההאמונד המזוהה איתו. דווקא המתופף, בריאן דייוויסון, נתקל בקשיים. הוא פשוט לא מצא את המקצב הנכון על מערכת התופים. במקום להסתבך, הוא עשה את הדבר הכי פשוט וחכם: הוא ניגן את קו הקצב כולו על טמבורין ומשולש בלבד, והתוצאה הייתה לא פחות ממושלמת, והוכיחה שדייוויסון היה אחד המתופפים האינטליגנטים והפחות מוערכים של הרוק המתקדם. את עיבוד המקהלה המלאכי בשיר ביצע דנקן בראון, מוזיקאי מוכשר בפני עצמו.

את צד האולפן חתמו שתי יצירות נוספות: DIARY OF AN EMPTY DAY, שאת מילותיו כתב ג'קסון בתקופה של יובש יצירתי, מה שמסביר שורות כמו I CAN’T THINK WHAT TO SAY - MY MIND’S A BLANK TODAY. מבחינה מוזיקלית, הלחן היה עיבוד רוק ישיר וקצבי לפרק החמישי (הרונדו) מתוך היצירה 'סימפוניה ספרדית' (SYMPHONIE ESPAGNOLE) מאת המלחין הצרפתי אדואר לאלו. והיצירה האחרונה, FOR EXAMPLE, הייתה צלילה עמוקה לעבר אהבתו הגדולה של אמרסון לג'אז. הקטע היה קולאז' מורכב שהוקלט בחלקו בלונדון ובחלקו בניו יורק, כששני החלקים חוברו יחדיו באולפן. הוא כלל סקציית כלי נשיפה מפוארת עם נגני ג'אז מהשורה הראשונה (ובהם נגן הסקסופון ג'ו פארל והחצוצרן לו סולוף מלהקת BLOOD, SWEAT & TEARS), נגינת ויבראפון עדינה של דייוויסון, ואפילו ציטוטים קטנטנים מהשיר NORWEGIAN WOOD של הביטלס ומהלהיט השערורייתי של הלהקה עצמה, AMERICA לצד רמיזות לקטע הג'אז המפורסם ST. THOMAS של סוני רולינס.

הצד השני של התקליט היה חוויה שונה לחלוטין. הוא הוקלט באפריל 1969 באולם פילמור איסט בניו יורק. ההופעות הללו, שנערכו ב-9 וב-10 באפריל, היו חלק מסיבוב הופעות אמריקאי אינטנסיבי שבו הנייס חיממו אמנים מובילים והצליחו לחשמל את הקהל המקומי. התוכנית המקורית הייתה להקדיש את כל התקליט להופעה החיה, אך חברי הלהקה, בפרפקציוניזם שאפיין אותם, לא היו מרוצים מאיכות ההקלטה כולה, ולכן נולד התקליט ההיברידי הזה.

הצד נפתח עם RONDO 69, גרסה מהירה, אגרסיבית וטובה בהרבה לקטע הרונדו המוכר שלהם (שנשען במקור על היצירה BLUE RONDO À LA TURK של דייב ברובק בשילוב מוטיבים מתוך 'טוקטה ופוגה ברה מינור' של באך). במהלך הביצוע, ההתלהבות של אמרסון הגיעה לשיא. כהרגלו, הוא קפץ, רקד, דקר את אורגן ההאמונד שלו בסכינים והתעלל בו בכל דרך אפשרית. את הסכינים ששימשו אותו לתקיעת הקלידים כדי לייצר צליל מתמשך, אגב, סיפק לו לא אחר מאשר למי קילימיסטר, לימים מנהיג להקת MOTÖRHEAD, ששימש באותה תקופה כעובד במה צעיר של להקת הנייס. באחת הקפיצות שלו מעל האורגן, מכנסיו של אמרסון נקרעו. האירוע המשעשע הזה הפך לחלק מהמיתולוגיה של הלהקה, עד כדי כך שעל עטיפת התקליט שולב צילום של מכתב שנשלח מארצות הברית לאנגליה ובו בקשה דחופה לשלוח זוג מכנסיים חדש עבור הקלידן הקופצני.

היצירה שסגרה את התקליט הייתה עיבוד פורץ דרך לשיר SHE BELONGS TO ME של בוב דילן. הנייס לקחו את שיר הפולק העדין והפכו אותו למפלצת רוק מתקדם אפית ורבת עוצמה באורך של מעל 12 דקות, שכללה בתוכה גם ציטוטים מתוך נעימת המערבון 'הטוב, הרע והמכוער' של אניו מוריקונה ופרגמנטים מיצירות של יוהאן סבסטיאן באך. שנים לאחר מכן, סיפר כריס סקווייר, הבסיסט של להקת יס, שהסאונד העצום והבומבסטי שהשיגה הלהקה בקטע הזה הוא שגרם לו ולחבריו לשאוף לסאונד גדול וסימפוני דומה, שיהפוך בהמשך לסימן ההיכר של יס.

באופן אירוני, כשהשלישייה ירדה מהבמה בפילמור באותו לילה, הם היו משוכנעים שההופעה הייתה נוראית. אמרסון היה מתוסכל במיוחד, אך כשהאזין להקלטות מאוחר יותר, הוא נדהם לגלות עד כמה טעה. הקהל, כך נראה, ידע טוב יותר.

התקליט NICE היה הצלחה מסחרית גדולה והגיע למקום השלישי במצעד המכירות הבריטי. אך דווקא ההצלחה הזו הובילה למשבר. פרץ סכסוך גדול בין הלהקה לחברת התקליטים שלה, IMMEDIATE (בניהולו של אנדרו לוג אולדהם, מנהלם לשעבר של הרולינג סטונס), בטענה שהחברה לא משלמת להם תמלוגים ונמצאת על סף פשיטת רגל. במקביל, המנהל המסור, טוני סטראטון סמית', היה עסוק בהקמת חברת תקליטים עצמאית משלו. הוא קרא לה CHARISMA (שסמלה המפורסם הפך ל'כובען המטורף' מתוך 'הרפתקאות אליס בארץ הפלאות'), ולהקת הנייס הייתה אחת הראשונות והחשובות ביותר שהוחתמו בה לצד להקות צעירות שהיו אז בראשית דרכן כמו ג'נסיס, ציפור נדירה וואן דר גראף ג'נרייטור. הדרך להצלחה גדולה עוד יותר הייתה סלולה - ולו לזמן קצר, לפני שאמרסון יפרוש בשנה שלאחר מכן כדי להקים יחד עם גרג לייק וקארל פאלמר את הסופרגרופ שלו.

גם זה קרה ב-21 באוגוסט. זהו יום של גיטרות משנות צלילים, סולנים שמגלים את תסביך אדיפוס על הבמה, פרידות דרמטיות בשדה התעופה, וסכסוכי אגו שהתנהלו מעל דפי העיתונים. אז בואו נצלול אל מכונת הזמן ונראה מה בדיוק קרה ביום המשוגע הזה.

שנות השישים: גיטרות, סמים ומחאות חוצות יבשות

המסע שלנו מתחיל במיניאפוליס, שנת 1965. הביטלמאניה בשיאה, וארבעת המופלאים מגיעים לעיר להופעה באצטדיון המטרופוליטן מול יותר מ-25 אלף מעריצים צורחים. רגע לפני העלייה לבמה, במהלך מסיבת עיתונאים סוערת בחדר ההלבשה, ג'ורג' האריסון מקבל מתנה שתשנה את הצליל של הלהקה. בעלי חנות כלי הנגינה המקומית, B-SHARP MUSIC, מחליטים להעניק לו גיטרת RICKENBACKER חשמלית חדישה בעלת 12 מיתרים (מדגם 360-12 משנת 1965, בעלת הגימור המעוגל בצבע פיירגלו – הגיטרה ה-12 מיתרים השנייה שקיבל מימיו, לאחר הדגם המקורי מ-1963). רון באטווין, אחד מבעלי החנות, סיפר שהרעיון נולד כמה שבועות קודם לכן, כשלהקת ה-REMO FOUR הבריטית מליברפול ביקרה בחנות והתפעלה מהגיטרה. חבריה, שהכירו את הביטלס היטב עוד מימי מועדון ה-CAVERN, רמזו שהאריסון ישמח לקבל כלי כזה. "החלטתי שחייבים להעניק לו אותה כשיגיע לעיר", הסביר באטווין, "זו הייתה התודה הקטנה שלנו לביטלס על כך שהפכו את עסקי הגיטרות למכרה זהב". הוא לא ידע עד כמה המתנה הזו תהיה משמעותית. הצליל הייחודי והמצלצל של אותה גיטרה יהפוך לאחד מסימני ההיכר של התקליט RUBBER SOUL, ויישמע באופן אייקוני בשיר IF I NEEDED SOMEONE (שנכתב בהשראת נגינת ה-12 מיתרים של רוג'ר מגווין מלהקת הבירדס, שהושפע בעצמו מהאריסון) וכן בשירים כמו WAIT.

שנה לאחר מכן, בשנת 1966, בלוס אנג'לס, האווירה הרבה פחות שלווה. מועדון הוויסקי א גו גו המפורסם בשדרות סאנסט מארח את להקת הדלתות כהרכב הבית הקבוע שלהם, אבל הסולן, ג'ים מוריסון, פשוט לא מופיע. הלהקה, במבוכה קלה, מנגנת את הסט הראשון בלעדיו כשקלידן הלהקה ריי מנזרק לוקח על עצמו את תפקיד השירה. בהפסקה, הם טסים לדירתו (במוטל ALTA CIENEGA הסמוך) ומוצאים אותו שוחה בגלקסיות רחוקות תחת השפעת אסיד. בלית ברירה, הם גוררים אותו בחזרה למועדון ומעמידים אותו מול המיקרופון כשהוא בקושי ממוקד. כשהם מתחילים לנגן את היצירה האפית שלהם, THE END, משהו קורה למוריסון. הוא מתחיל לאלתר מילים חדשות, טעונות ופסיכדליות, שהופכות את הקהל ממהופנט למזועזע. השיא מגיע כשהוא צורח את השורות האדיפליות המפורסמות: "אבא... אני רוצה להרוג אותך. אמא... אני רוצה ל@#$ אותך". בעל המועדון פיל טנזיני לא יכול היה לשאת את הפרובוקציה ופיטר אותם על המקום. אבל דווקא הרגע השערורייתי הזה הוא שסיפק את המילים האחרונות והמטלטלות לשיר, כפי שהוקלט לתקליט הבכורה שלהם THE DOORS באולפני סאנסט סאונד רק כמה ימים לאחר מכן (לאחר שצייד הכישרונות ג'ק הולצמן מחברת אלקטרה החתים אותם בעקבות הופעותיהם באותו מועדון בדיוק), והפך אותם מלהקת מועדונים לכוח מסוכן ומרתק.

שנות השבעים והשמונים: סופים, התחלות ומלחמות אגו

שנת 1971 הייתה עמוסה במיוחד ב-21 באוגוסט. ביוסטון, טקסס, להקת המחתרת המשפיעה מחתרת הקטיפה סיימה הופעה במועדון ליברטי הול. חברי הלהקה נסעו לשדה התעופה כדי לחזור לניו יורק, אך שם חיכתה להם הפתעה. סטרלינג מוריסון, ממייסדי הלהקה והגיטריסט שנגינתו המיוחדת הייתה עמוד השדרה של צליל הלהקה, הודיע לחבריו ההמומים שהוא לא חוזר איתם. כשעמד מוריסון ממש מחוץ לטרמינל, נראה שהוא מתכוון לחזור לניו יורק. היה לו כרטיס אך האחרים לא ידעו שהמזוודה שהביא עמו ריקה לגמרי. בגדיו עדיין היו תלויים בארונו במלון. "נסענו לשדה התעופה, והוא יצא מהרכב והלך אל הטרמינל", סיפר חבר הלהקה דאג יול. "ואז הוא אמר, 'למען האמת, אני לא אחזור אתכם'...". מוריסון החליט לפרוש מעולם הרוק לטובת האקדמיה – הוא נשאר בטקסס כדי להשלים דוקטורט בספרות ימי הביניים באוניברסיטת טקסס באוסטין, ואף עבד מאוחר יותר כקברניט של ספינת גרר. רבים מזכירים את שמם של לו ריד, ג'ון קייל וניקו כשבאים להצביע על להקה זו אך נגינתו של סטרלינג, שהיה ממייסדי הלהקה, היא שהעניקה את האלמנט המושלם לכל הסיפור הזה. לו ריד: "אם אתם רוצים לשמוע נגינה טיפוסית ונכונה של סטרלינג, תקשיבו לשיר WHITE LIGHT / WHITE HEAT. הוא עונה עם הגיטרה לתפקיד השירה באופן יוצר מגדר הרגיל".

באותו יום ממש, בצד השני של האוקיינוס, התנהלה דרמה אחרת. המגזין מלודי מייקר פרסם ריאיון עם המפיק ג'ורג' מרטין, "הביטל החמישי". מרטין, אולי בחוסר טאקט, תיאר את תרומתו לשירי הלהקה: "למרות שהם כתבו שירים משלהם, היו להם אותם כשירים ולא כמוזיקה לתקליטים. הם לא חשבו במונחים של תקליטים... הם חשבו על פזמון, קטע אמצעי וסוף. כשהתחלתי איתם, ארגנתי את ההתחלות והסיומים ואת קטעי הסולו שלהם. זה נראה אלמנטרי עכשיו, אבל אז הייתי מתזמן את הפזמון שלהם. בהדרגה גדל שיתוף הפעולה". ג'ון לנון, שכבר היה עמוק בקריירת הסולו שלו (ממש לקראת שחרור האלבום IMAGINE) ובעל פתיל קצר מתמיד, קרא את הדברים והתפוצץ. הוא שלח מכתב זועם למערכת העיתון: "ג'ורג' מרטין היקר, אני כתבתי לבדי את השיר PLEASE PLEASE ME. זה הוקלט בדיוק לפי סדר הדברים שאני כתבתי. האם אתה זוכר את זה? באהבה, ג'ון ויוקו". המכתב הקצר והעוקצני הזה חשף את המתחים והמאבקים על הקרדיט שנותרו גם לאחר פירוק הלהקה, כשלנון סירב לאפשר לאיש לקחת בעלות על הגאונות המוזיקלית של חבריה.

באותו יום, ושנה אחת לפני כן, יצא גם התקליטון WE'VE ONLY JUST BEGUN של קארפנטרס (מתוך אלבומם המצליח CLOSE TO YOU, שיר שנכתב במקור על ידי פול וויליאמס ורוג'ר ניקולס כג'ינגל לפרסומת בנק - וגם צעידה שלי לעבר החופה שלי... ובצד האפל יותר של אמריקה, האסיר והפעיל הפוליטי מתנועת הפנתרים השחורים ג'ורג' ג'קסון נורה למוות בניסיון בריחה מוזר מכלא סן קוונטין. האירוע הטראגי הזה הותיר חותם מיידי על עולם המוזיקה, והיווה השראה לבוב דילן לכתוב ולהקליט מיד לאחר מכן את שיר המחאה הנושא את שמו, GEORGE JACKSON (ששוחרר כתקליטון נדיר שכלל גרסה אקוסטית וגרסת להקה).

אם לא די בכך, בשנת 1976 עלו הרולינג סטונס, טוד ראנדגרן ולהקת 10CC להופיע בפסטיבל KNEBWORTH האנגלי. עבור 10CC, זו הייתה הופעה מרה-מתוקה, שכן הייתה זו הפעם האחרונה שהרכב הרביעייה הקלאסית והמבריקה (אריק סטיוארט, גרהאם גולדמן, קווין גודלי ולול קרים) ניגן יחד על במה אחת לפני הפרישה של גודלי וקרים לקריירת וידאו-קליפים ופיתוח אפקט הגיטרה "גיזמוטרון". גודלי: ,לא אשכח בהופעה הזו שבעודי מנגן על הבמה אני קולט בעיניי גבר עירום שמבצע בעצמו אקט מיני ומגיע לגמר. זה ממש היה סימבולי כשחושבים על שם הלהקה שלנו".

בשנת 1986 נולד קונור, בנו של אריק קלפטון והשחקנית והדוגמנית האיטלקייה לורי דל סאנטו. הולדתו של קונור העניקה למוזיקאי תחושת יציבות מחודשת והיוותה מניע מרכזי בהחלטתו להיגמל לחלוטין מסמים ומאלכוהול כדי לתפקד כאב מסור. אבל כארבע וחצי שנים לאחר מכן, ב-20 במרץ 1991, קונור מת בתאונה טרגית כאשר נפל מחלון פתוח בקומה ה-53 של גורד שחקים במנהטן, ניו יורק. החלון הושאר פתוח ברשלנות על ידי עובד תחזוקה במהלך ניקיון הדירה שבה שהה הילד עם אמו. קלפטון, ששהה במלון סמוך והתכונן לקחת את בנו לטיול בגן החיות של סנטרל פארק, הגיע למקום דקות ספורות לאחר האסון. בעקבות האובדן הקשה הסתגר קלפטון לתקופה ממושכת ונעזר במוזיקה ככלי לריפוי ולעיבוד האבל העמוק, מה שהוביל את קלפטון לכתוב את TEARS IN HEAVEN.

השנים המאוחרות: שערוריות, כישלונות ותהילה מתעתעת

ה-21 באוגוסט לא נרגע גם בעשורים הבאים. בשנת 1993, עולמו של מלך הפופ, מייקל ג'קסון, התהפך. המשטרה ומשרד השריף של מחוז סנטה ברברה פשטו על אחוזת נוורלנד המפוארת שלו בעקבות טענות על התעללות מינית בילד (פרשת ג'ורדן צ'נדלר, שהתפוצצה בדיוק כשהיה בעיצומו של סיבוב ההופעות העולמי של האלבום DANGEROUS). במהלך החקירה, ג'קסון נאלץ לעבור חיפוש גופני בעירום, חוויה שהוא תיאר מאוחר יותר כמשפילה ביותר. למרות שלא הוגשו כתבי אישום במקרה זה והפרשה הסתיימה בהסדר כספי מחוץ לכותלי בית המשפט, הפשיטה סימנה את תחילתה של סאגה משפטית ותקשורתית ארוכה שתלווה אותו עד סוף ימיו.

בדיוק שנה לאחר מכן, ב-1994, הזמר ג'ון דנבר התנגש עם מכוניתו כשהוא שיכור. הוא נידון ל-28 שעות של עבודות שירות, הכוללות הופעה של קונצרט התרמה לשירות המוניות טיפסי. וזה קרה בדיוק שנה לאחר שהוא נתפס נוהג כשהוא לא במיטבו. נו, מה יהיה איתו?

ובשנת 1996 כוכב הפ'אנק האמריקאי, ריק ג'יימס, שזכה לתהילת עולם בשנות ה-70 וה-80 עם להיטי ענק כמו SUPER FREAK, GIVE IT TO ME BABY ו-MARY JANE - משתחרר מהכלא לאחר שריצה שנתיים מתוך עונש של חמש שנים וארבעה חודשים בגין החזקת אישה כבת ערובה במהלך שימוש כבד בסמים. הפרשה החמורה שהובילה להרשעתו התרחשה ביולי 1991: ג'יימס ובת זוגו דאז, טניה היג'אזי, כלאו אישה בשם פרנסס אלי בחדר מלון בהוליווד, היכו אותה ועינו אותה באמצעות מקטרת קראק לוהטת במשך מספר ימים. בעודו משוחרר בערבות וממתין למשפטו, הסתבך ג'יימס בתקרית אלימה נוספת ב-1992 במלון ריץ-קרלטון, שם תקף אישה נוספת בשם מרי סוגר. ממס שופר פריק!!! ג'יימס עמד בפני אישומים חמורים של עינויים, תקיפה בנשק קטלני וחטיפה, אשר יכלו להוביל למאסר עולם. לבסוף הורשע בעסקת טיעון ונשלח לרצות את עונשו בכלא המפורסם פולסום לצד תשלום פיצויים אזרחיים בסך כמעט שני מיליון דולר לקורבנותיו. לאחר שחרורו ממתקן הכליאה באוגוסט 1996, ניסה ג'יימס לשקם את הקריירה המוזיקלית שלו. בשנת 1997 הוציא את האלבום URBAN RHAPSODY ויצא לסיבוב הופעות, אך בריאותו נפגעה אנושות משנות ההתמכרות והמאסר. בשנת 1998 הוא לקה בשבץ על הבמה, ולבסוף הלך לעולמו בשנת 2004 בגיל 56 מאי-ספיקת לב.

וב-21 באוגוסט בשנת 1997, עולם המוזיקה הבריטי עצר את נשימתו לקראת יציאת התקליט השלישי והמצופה של להקת אואזיס, BE HERE NOW (שיצא ביום חמישי כדי להקדים את כולם). תחילה, הביקורות היו מהללות, אך מהר מאוד הרוח השתנתה. הקהל והמבקרים החלו לראות באלבום יצירה נפוחה, מוגזמת ונטולת הנשמה של שני קודמיו (DEFINITELY MAYBE ו-(WHAT'S THE STORY) MORNING GLORY). בבריטניה הוא זינק ישירות למקום הראשון ושבר את כל שיאי המכירות עם למעלה מ-690 אלף עותקים בשלושת הימים הראשונים בלבד, אך בארצות הברית הוא הגיע רק למקום השני במצעד הבילבורד ומכירותיו העולמיות בטווח הארוך נחשבו למאכזבות ביחס לציפיות המגלומניות. הרגע הזה נחשב בעיני רבים לנקודת המפנה שבה גל הבריטפופ האדיר החל לאבד גובה.

ואם זה לא מספיק, ביום זה בשנת 1989 יצא לאור גם תקליט חדש של להקת ג'ת'רו טול בשם ROCK ISLAND (אלבום האולפן ה-17 של איאן אנדרסון וחבריו, שהמשיך את הקו של האלבום זוכה הגראמי CREST OF A KNAVE), ובשנת 1969 נפתח מיזם עסקי כושל במיוחד של הסנדק של מוזיקת הנשמה, ג'יימס בראון, עם שתי מסעדות מזון מהיר בשם "גולד פלאטר" במייקון שבג'ורג'יה. הרעיון היה להגיש אוכל נשמה על צלחות שנראו כמו תקליטי זהב כחלק משאיפתו של בראון לקדם עצמאות כלכלית בקהילה השחורה, אך המיזם קרס זמן קצר לאחר מכן בשל בעיות ניהול וזכיינות. כנראה שעדיף להשאיר את הפ'אנק במטבח המוזיקלי.

מי נולדו ביום זה?

קני רוג'רס (1938): זמר הקאנטרי והפופ האהוב, בעל קול הזהב, שהלך לעולמו במרץ 2020.

טום קוסטר (1941): הקלידן שהצטרף לסנטנה בשנת 1972 והביא איתו מימד רוחני ומוזיקלי חדש ללהקה.

גלן יוז (1951): הבסיסט והזמר המוכשר שניגן בלהקות כמו TRAPEZE ודיפ פרפל, ויצא למסע מוזיקלי מגוון תוך כדי מאבק הרואי בהתמכרויות.

ג'ו סטראמר (1952): הלב הפועם, הגיטריסט והסולן של להקת הפאנק החשובה הקלאש. הלך לעולמו בדצמבר 2002.

עזב אותנו ביום זה:

רוברט מוג (2005): האיש שהעניק למוזיקה צליל חדש לחלוטין. ממציא סינטיסייזר ה-MOOG פורץ הדרך מת מסרטן בראשו בגיל 71, והותיר אחריו מורשת של צלילים שממשיכה להדהד.

בונוס: החודש, אוגוסט בשנת 1987 - לינירד סקינירד מתאחדת!

עשור לאחר התרסקות המטוס ששמה קץ לשלטונה של לינירד סקינרד על כס הרוק הדרומי – אסון שהתרחש ב-20 באוקטובר 1977 ביערות גילסבורג, מיסיסיפי, כאשר מטוס ה-CONVAIR CV-240 השכור של הלהקה אזל מדלק, ימים ספורים בלבד לאחר צאת אלבום המופת STREET SURVIVORS – חבריה שנותרו בחיים של הלהקה הוציאו מהדורה חדשה של הלהקה להופעות.

סיבוב ההופעות בן 31 התאריכים – שבו האח הצעיר ג'וני ואן זאנט שחזר את שירתו של אחיו המנוח, רוני – התמקד בקלאסיקות של סקינירד כמו SWEET HOME ALABAMA ו-FREE BIRD. במהלך הופעות אלו, כמחווה מצמררת לרוני, הלהקה ניגנה את ההמנון FREE BIRD כקטע כלי בלבד, כאשר המיקרופון של רוני עמד מיותם במרכז הבמה ועליו תלוי כובעו השחור המפורסם, בזמן שעשרות אלפי המעריצים שרו את המילים בדמעות. סיבוב ההופעות חפף להוצאתו של LEGEND, אלבום חדש שריכז הקלטות אולפן גנוזות וביצועים נדירים מארכיוני הלהקה, שעברו הפקה מחודשת כדי להעניק פרידה ראויה למעריצים.

"אנחנו עושים את סיבוב ההופעות הזה רק כמחווה ללהקה, למעריצים ולמוזיקה", אמר גארי רוסינגטון, אחד משלושת הגיטריסטים בהרכב המקורי (ומי שהקים את הלהקה המקורית בג'קסונוויל, פלורידה עוד בשנת 1964 לצד רוני ואן זאנט ואלן קולינס). "עוברת בי צמרמורת פעמים רבות כשאני שומע את זה, כי זה נשמע בדיוק כמו הלהקה הישנה, אבל מהודק יותר".

בעקבות הופעה ב-6 בספטמבר ב-VOLUNTEER JAM של צ'ארלי דניאלס באמפיתיאטרון סטרווד בנאשוויל – שם עלתה הלהקה להופעת פתע שהיממה את קהל הרבבות וזכתה לתשואות מחרישות אוזניים – סקינירד שהתאחדה מחדש שמה פעמיה לרינו, נבדה, שם החל ב-24 בספטמבר "סיבוב המחווה" בן חמשת השבועות. האלבום LEGEND, שעבר מיקס מחדש על ידי המפיק טום דאוד ועוטר בתוספות נגינה על ידי רוסינגטון וחברים שורדים אחרים, הגיע לחנויות התקליטים ב-21 בספטמבר. דאוד ניגש למלאכת שחזור ההקלטות בחרדת קודש מוזיקלית.

שני הפרויקטים התמזגו לאחר שהחלו באופן עצמאי. צ'ארלי ברוסקו, מנהלו של רוסינגטון, פעל לאיחוד הלהקה להופעה של לילה אחד, ב-20 באוקטובר, כאירוע זיכרון במלאת עשור להתרסקות המטוס הקטלנית שגבתה את חייהם של הסולן המוביל רוני ואן זאנט, הגיטריסט סטיב גיינס, זמרת הליווי קאסי גיינס, עוזר מנהל סיבוב ההופעות דין קילפטריק ושני טייסי המטוס (וולטר מק'קרי וויליאם גריי), ופצעה את רוסינגטון, הגיטריסט אלן קולינס, הבסיסט לאון וילקסון, המתופף ארטימוס פייל ונגן הקלידים בילי פאוואל. פציעותיהם של הניצולים באסון היו קשות ביותר: רוסינגטון שבר את שתי זרועותיו, רגליו והאגן שלו; וילקסון סבל מפציעות פנימיות חמורות וכמעט איבד את זרועו; ופאוואל עבר ניתוחי שחזור פנים מורכבים. במקביל, לרקין קולינס, אביו של החבר המייסד אלן, חשף מצבור של סלילי הקלטה מחזרות ומהופעות חיות במרתפי חברת התקליטים MCA RECORDS.

"ידעתי שיש לנו כמה דברים", אמר דאוד, "אבל לא ידעתי מה העומק של מה שהיה לנו. זה היה הרעיון הראשוני: לעשות מאמץ ראוי. הם רוצים להזכיר לכולם שהייתה להקה בשם לינירד סקינירד, ושהיא הייתה חתיכת להקה טובה לעזאזל". ההקלטות שנחשפו כללו שירים שהוקלטו בשנים 1973–1977, ביניהם קטעים שנועדו במקור לאלבומים הראשונים אך נותרו על רצפת חדר העריכה.

לרוסינגטון הצטרף בגיטרה לסיבוב ההופעות חבר הלהקה לשעבר אד קינג, שהיה אחד הכוחות המוזיקליים המרכזיים בלהקה והלחין יחד עם רוני וגארי את ריף הגיטרה האייקוני של SWEET HOME ALABAMA לפני שעזב בשנת 1975. רנדל הול החליף את קולינס, שנותר משותק חלקית מצווארו ומטה כתוצאה מפציעות שספג בתאונת דרכים בינואר 1986. הול נבחר לתפקיד באופן טבעי, שכן היה בן טיפוחיו של קולינס וניגן עמו בהרכב "אלן קולינס באנד". החברה שליוותה את קולינס, דברה ווטס ליזמה, נהרגה באותה תאונה.

עבור קולינס לתחייה המחודשת היה גוון מריר-מתוק. לגיטריסט היה שימוש מוגבל בידיו והוא היה מרותק לכיסא גלגלים. למרות זאת, הוא נכח בכל סשן של חזרות והיה צפוי להופיע הופעות קצרות על הבמה במהלך סיבוב ההופעות כמנהל המוזיקלי והרוחני של ההרכב.

ויין אליס, תובע מפלורידה השיג הרשעה נגד קולינס בגין הריגה בנהיגה תחת השפעת אלכוהול. לכן נמסר שקולינס יערוך שורה של תשדירי שירות לציבור לאורך סיבוב ההופעות נגד נהיגה בשכרות ועידוד שימוש בחגורות בטיחות. כחלק מגזר דינו של קולינס, הוא נדרש להפיק סרטון, ואליס, המפקח על הפקתו, אמר שהוא רוצה להציב זה לצד זה קטעי הופעות ישנים של קולינס על הבמה בשיא תהילתו כאחד מגיטריסטי הרוק האנרגטיים בעולם, יחד עם קטע של הגיטריסט מוסר את מסר הבטיחות שלו מכיסא הגלגלים. "אני לא מנסה להביך אותו", אמר התובע. "אני מעוניין להפוך טרגדיה למשהו שיציל חיים של מישהו אחר".

נגן הקלידים פאוואל החזיק אצבעות. "יש אנשים שמצפים שברגע שהסיבוב ייגמר, זהו זה. אבל אני אחד האופטימיים שלא מאמינים בזה. אנחנו בעשר שנים מבוגרים יותר ובעשר שנים טובים יותר". האופטימיות של פאוול התבררה בדיעבד כנבואית: ההצלחה הפנומנלית של סיבוב המחווה ב-1987 הובילה לדרישת קהל אדירה, סללה את הדרך להסדרים משפטיים מחודשים, והפכה את לינירד סקינירד ללהקה פעילה שהמשיכה להקליט אלבומים ולחרוש את במות העולם במשך עשורים רבים נוספים בהובלתו של ג'וני ואן זאנט.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.