רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-21 באוגוסט בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-21 באוגוסט (21.8) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "הרולינג סטונס היא באמת להקת הרוק'נ'רול הגדולה בעולם ותמיד תהיה. גם האחרונה. כל מה שבא אחריה, מטאל, ראפ, פאנק, ניו ווייב, פופ-רוק, מה שתגידו... אתם יכולים לעקוב אחורה ותגיעו עד הרולינג סטונס. הם היו הראשונים והאחרונים ואף אחד לא עשה זאת טוב יותר" (בוב דילן ברולינג סטון)

מתיחת הפנים של אליס ששינתה את הרוק. ב-21 באוגוסט בשנת 1990 יצא אלבום הבכורה של להקת אליס אין צ'יינס ושמו FACELIFT.

בשנת 1990, משהו חדש ומאיים התחיל לזחול החוצה מהמרתפים האפלים של סיאטל. קראו לו FACELIFT, אלבום הבכורה של להקה צעירה עם שם מוזר, אליס אין צ'יינס. זה לא היה עוד אלבום מטאל, וזה בהחלט עוד לא היה הגראנג' שהעולם עמד להכיר. זה היה משהו אחר, יצור כלאיים כבד, מהפנט ומלוכלך שהפך לאחד מאלבומי הגראנג' הראשונים שפרצו את גבולות העיר והראו לעולם שמהפכה מוזיקלית נמצאת ממש מעבר לפינה.

ההתחלה, כמו בכל סיפור רוק טוב, הייתה צנועה עד כאב. האלבום, שיצא תחת חברת הענק קולומביה רקורדס, כמעט ולא משך תשומת לב עם צאתו. הוא היה כמו חיה פצועה שממתינה בשקט בצללים. אבל אז הגיח הסינגל MAN IN THE BOX, קטע חשמלי, דחוס ועוצמתי כל כך, שגרם לכמה מנהלים בחברת התקליטים להבין שאולי, רק אולי, יש להם כאן משהו מיוחד. הפוטנציאל היה מספיק גדול כדי להשקיע בהפקת קליפ, והרגע שבו הוא התחיל להסתובב בערוץ MTV שינה את מסלול חייהם. אגב, שם הלהקה? הוא בכלל נולד כבדיחה. "השם של הלהקה שלנו הגיע מפרויקט צדדי של הלהקה הישנה שלי", סיפר הסולן, ליין סטיילי, למגזין רולינג סטון באותם ימים. "הייתה לנו להקה שהתלבשה בדראג וניגנה מטאל כבד כהלצה".

הדרך להוצאת האלבום הייתה רצופה במהמורות שיכלו לפרק כל להקה אחרת. הכל התחיל כשאמרגן מקומי בשם רנדי האוזר ראה את הלהקה בהופעה והוקסם. הוא הציע לממן לה הקלטות דמו מקצועיות. הלהקה קבעה סשן הקלטות באולפני MUSIC BANK המקומיים, אבל יום אחד בלבד לפני שהחברים היו אמורים להיכנס לאולפן, המשטרה פשטה על המקום כחלק מפשיטת מריחואנה גדולה. האולפן נסגר, והחלום כמעט התנפץ.

אבל כאן המזל, או הגורל, התערב. הדמו האחרון שהלהקה הספיקה להקליט לפני התקרית המשטרתית, מצא את דרכו לידיהן של המנהלות קלי קרטיס וסוזן סילבר, שבאותה תקופה ניהלו להקה אחרת מסיאטל, סאונדגארדן. הן זיהו את היהלום הגולמי והעבירו את הקלטת לנציג של קולומביה רקורדס, ניק טרזו. טרזו קבע פגישה עם נשיא החברה, דון אינר, ומשם הכל היסטוריה. אליס אין צ'יינס קיבלה חוזה הקלטות בחברת תקליטים גדולה.

כדי לתרגם את הסאונד הייחודי שלה לאלבום, הובא המפיק דייב ג'רדן. ג'רדן הבין מיד את המהות של הלהקה. "אמרתי לגיטריסט ג'רי קנטרל, 'מטאליקה לקחה את מה שעשה טוני איומי מבלאק סאבאת' והאיצה את זה. מה שאתה עשית, זה שהאטת את זה בחזרה'. הוא הסתכל עליי ואמר, 'קלטת את העניין'. ככה קיבלתי את העבודה", סיפר ג'רדן. הוא זיהה את הריפים האיטיים והכבדים שהפכו לסימן ההיכר של הלהקה.

אבל הדרמה לא הסתיימה באולפן. המתופף שון קיני סיפר שניגן לאורך כל הקלטות האלבום עם יד שבורה. "הם כבר התחילו לעשות חזרות עם המתופף של להקת MOTHER LOVE BONE, גרג גילמור. למזלי, לקחנו קצת חופש. היה לי גבס על היד במשך תקופה, ואמרתי לעצמי, 'אני לא יכול לפספס את ההזדמנות הזו'. פשוט חתכתי את הגבס שלי באולפן ושמרתי דלי קרח ליד מערכת התופים. אז כן, בעצם תופפתי עם יד שבורה, כי זו ההזדמנות הגדולה הראשונה שלך ואסור לך לפשל".

החזון האמנותי של הלהקה היה ייחודי לא פחות מהמוזיקה. בראיון משנת 1991, קנטרל חשף שהרעיון המקורי לעטיפת האלבום היה ליצור "דבר עוברי" שייצג את הלידה של הלהקה. הם נפגשו עם הצלם רוקי שנק, ואחד הרעיונות שעלו היה שהם ייראו כאילו הם בוקעים מתוך גלגל עין. קולומביה רקורדס לא הקציבה תקציב גדול לצילומים, אבל שנק התאהב בלהקה והחליט למתוח את התקציב הדל, שהספיק בקושי ליום צילום אחד, על פני שלושה ימים.

הצילומים התקיימו ב-2 במאי 1990, בבריכת שחייה בבורבנק, קליפורניה. הבריכה כוסתה ביריעת פלסטיק דקה כדי ליצור את האשליה שהלהקה מגיחה מתוך איבר לח שכזה. חברי הלהקה נאלצו לשחות מתחת ליריעה, לעלות לפני השטח ולהיצמד לפלסטיק שעיוות את פניהם בצורה גרוטסקית. תמונה אחת מאותו סשן, בה נראה ליין סטיילי עטוף בניילון כששאר החברים אוחזים בו, שימשה כעטיפת הסינגל הראשון, WE DIE YOUNG. אבל הפנים שנבחרו לעטיפת האלבום היו אלו של הבסיסט, מייק סטאר. שנק העביר את פניו "טיפול מתיחה" דיגיטלי, וכך נולד השם לאלבום: FACELIFT.

השירים עצמם היו תמונת מראה קודרת למציאות. WE DIE YOUNG, לדברי ליין סטיילי, נכתב על אלימות כנופיות בסיאטל שפתחה להם את העיניים. ג'רי קנטרל הוסיף שההשראה הגיעה כשנסע באוטובוס לחזרה וראה "ילדים בני 10 עד 12 סוחרים בסמים. המראה של ילד צעיר עם סמים פשוט הפחיד אותי".

הסינגל הבא, MAN IN THE BOX, נולד ממקור לא צפוי. סטיילי סיפר: "יצאנו לארוחת ערב עם כמה אנשים צמחונים מקולומביה רקורדס. הם סיפרו לי איך מכינים בשר עגל מעגלים שגדלים בכלובים קטנטנים, והתמונה הזאת נתקעה לי בראש. חזרתי הביתה וכתבתי על צנזורה ממשלתית ואכילת בשר, כפי שהם נראים דרך עיניו של עגל נידון למוות". השיר, עם הריף הבלתי נשכח והשירה הכפולה והמהפנטת של סטיילי וקנטרל, הפך להמנון.

כל העבודה הקשה השתלמה בסופו של דבר. בספטמבר 1991, 13 חודשים ארוכים אחרי יציאתו, FACELIFT הגיע למעמד של אלבום זהב עם מכירת חצי מיליון עותקים. לפתע, אליס (כפי שהמעריצים נוהגים לקרוא לה בקיצור) הפכה ללהקה החדשה המצליחה ביותר מסיאטל, עד שנירוונה התפוצצה אל תוך התודעה העולמית.

אבל סטיילי תמיד הרגיש שהם קצת בצד. "ברגע שזה נהיה ממש גדול עם נירוונה, פרל ג'אם וסאונדגארדן, לא הזכירו אותנו הרבה. כל הלהקות האלה הוציאו תקליטים בערך באותו זמן, ואנחנו לא הוצאנו אחד במשך שנתיים. אבל אני לא חושב שזה פגע בנו. אני שמח שלא חיברו אותנו אליהם, כי אנחנו לא כמו הלהקות האחרות האלה". הוא צדק. אליס אין צ'יינס תמיד היו ותמיד יהיו החיה האפלה והמיוחדת של סיאטל. ו-FACELIFT היה היללה הראשונה והמצמררת שלה.

כשהשדים של פרי פארל וחבריו יצאו לרקוד. ב-21 באוגוסט בשנת 1990 יצא התקליט RITUAL DE L0 HABITUAL, של להקת ג'יינ'ס אדיקשן.

אי שם ב-21 באוגוסט 1990, רגע לפני שהעולם עמד לצלול אל תוך מהפכת הגראנג' של שנות התשעים, נחת בחנויות התקליטים אלבום שהיה בו זמנית טקס פולחני, מסיבת סמים פרועה וצוואת פרידה מרהיבה. RITUAL DE LO HABITUAL, יצירת המופת השנייה והמסוכנת של להקת ג'יינ'ס אדיקשן מלוס אנג'לס, לא היה עוד אלבום רוק. הוא היה פיצוץ של יצירתיות שהונעה מדלק אוקטן גבוה של כאב, סמים וגאונות צרופה, והוא סימן את שיאה ואת תחילת סופה של אחת הלהקות החשובות של דורה.

האלבום הציג לעולם שני המנונים מיידיים שהגדירו את הצליל הייחודי של הלהקה: STOP הפאנקי והעצבני, ו-BEEN CAUGHT STEALIN הגרובי וההומוריסטי, שהפך לקליפ אייקוני ב-MTV. אך מתחת לפני השטח של הלהיטים, רחשה מציאות אפלה ומורכבת בהרבה. זה היה האלבום האחרון בו השתתף הבסיסט המקורי והמהפנט, אריק אייברי, שעזיבתו סימלה את הקרע הבלתי נמנע.

כדי להבין את האלבום, צריך להבין את הנפשות הפועלות, עם קוקטייל מסוכן של כישרון והרס עצמי. הלהקה, שנקראה על שם ג'יין ביינטר, שותפתו לדירה של הסולן הכריזמטי פרי פארל, שהתמודדה עם התמכרות קשה להרואין, נשאה את הכאוס בשמה. חברי הלהקה עצמם התמודדו עם שדים דומים. פארל, שחווה ילדות טראומטית עם התאבדות אמו כשהיה בן ארבע בלבד, והגיטריסט הווירטואוז דייב נבארו, שנשא על גופו קעקוע מצמרר של אישה הרה לזכר אמו שנרצחה באכזריות על ידי בן זוגה, הביאו אל חדר החזרות משקעים כבדים מנשוא. "המוזיקה שלנו היא בריחה, מסע", הסביר פעם המתופף סטיבן פרקינס, "זה מייצג אנשים דפוקים וסמים. אנחנו עשויים לעשות בחירות שמזיקות לנו כלכלית, אבל אני לא רוצה לראות חבורה של זקנים משועממים שמנגנים בדיוק כמו בתקליט".

ואכן, הם לא היו משועממים. עוד לפני צאת האלבום, פרצה מלחמה מול חברת התקליטים האחים וורנר סביב העטיפה. הלהקה, שחתמה בחברה הגדולה בדיוק בגלל ההבטחה לחופש אמנותי מוחלט, סירבה להתקפל. פארל, אמן ויזואלי מוכשר, יצר פסל פרובוקטיבי ששימש כמרכז הקולאז' הסוריאליסטי של העטיפה. חברת התקליטים, שעדיין צולקה מהסירוב של חנויות רבות למכור את אלבומם הקודם NOTHING'S SHOCKING בגלל עטיפת העירום שלו, התחננה לשינוי. בסופו של דבר, הושגה פשרה: האלבום יצא בשתי גרסאות. הראשונה, עם העטיפה המקורית והצבעונית של פארל, והשנייה, "עטיפת הצנזורה", לבנה ונקייה לחלוטין, ועליה רק טקסט שחור המצטט את התיקון הראשון לחוקת ארצות הברית, המגן על חופש הביטוי.

העטיפה המקורית עצמה הסתירה סודות. בתוך הקולאז' הסוער, לצד הפסל, הופיע פתק קטן עם המילה "חיובי". רבים האמינו כי מדובר בתוצאת בדיקת איידס של פארל, אך האמת הייתה אישית ונוגעת ללב הרבה יותר: זו הייתה תוצאת בדיקת ההיריון של אמו, כשנשאה אותו ברחמה.

המוזיקה שיקפה את הדיכוטומיה הזו, בין הפרובוקציה לרגש העמוק. השיר BEEN CAUGHT STEALIN, שנשמע כמו המנון קליל ושטותניקי לגניבות קטנות מהסופר, כלל נביחת כלבה אותנטית. זו הייתה אנני, כלבתו של פארל, שניסתה נואשות להיכנס לתא ההקלטה בזמן שהוא שר. אך פארל מעולם לא הסתפק רק בבידור. הוא השתמש בבמה כדי לדחוף את הגבולות, עודד מעריצים לא לתת לאיום האיידס לפגוע בחירותם המינית, והכריז בגאווה במגזין HITS שהרואין הוא "נהדר ואני לא חושב שזה עניינו של אף אחד אם אני רוצה לשבת ולדפוק לעצמי את הראש עם זה". כשנשאל על הסכנה, השיב באדישות, "גם בנהיגה אתה לוקח סיכון".

אבל ג'יינ'ס אדיקשן תמיד הייתה מורכבת מכדי ליפול לקטגוריה אחת, מה שגרם להם לעיתים ליפול בין הכיסאות. הבסיסט אריק אייברי סיפר אז בתסכול: "מראיין באמסטרדם אמר לנו שהאינטלקטואלים וסטודנטים לאמנות שם מתעלמים מאיתנו, רואים בנו להקת מטאל מטופשת". הם לא היו מטאל, הם לא היו פאנק, הם היו תערובת נדירה של הכל, וזה היה כוחם וקללתם.

עוד לפני יציאת האלבום, פארל כבר ידע שהסוף קרוב. "ניסיתי לצייר באלבום הזה תמונה גדולה", אמר, "עם מין ואלימות אבל גם אהבה ושמחה". הוא תיאר את העולם כ"אכזר, עם כל הווירוסים שתוקפים אותך וכל אחד הוא כמו וירוס שבא לאכול את האחר". התחושה הזו של איום תמידי שזורה באלבום, כמו בשיר CLASSIC GIRL, בו נשמעות יריות ברקע סצנה אינטימית. בראיון אחר, הוא היה נחרץ עוד יותר: "זה הולך להיות התקליט האחרון שלי, ואז אלך מפה. אני לא רוצה להיות כוכב רוק. אני לא חושב שאצליח להתעלות בלהקה מעל התקליט הזה".

הוא צדק. הלהקה יצאה לסיבוב הופעות מפרך של 13 חודשים כדי לתמוך באלבום. "הסיבוב ההוא היה חצי מהסיבה שלא יכולנו לסבול אחד את השני יותר", הודה פארל. המתחים, האגו והסמים קרעו אותם לגזרים. במקום להיפרד בדממה, פארל החליט לעשות את זה בפיצוץ: הוא יזם והקים את פסטיבל לולהפלוזה הראשון ב-1991, שנועד במקור להיות סיבוב הפרידה הנודד והמפואר של ג'יינ'ס אדיקשן.

מיד לאחר מכן, הלהקה התפרקה. דייב נבארו המשיך לפרק קצרצר אך מתוקשר עם הרד הוט צ'ילי פפרס, ופרי פארל וסטיבן פרקינס הקימו את הלהקה פורנו פור פיירוס. RITUAL DE LO HABITUAL נותר כמצבה מפוארת של להקה שעפה קרוב מדי לשמש, נשרפה באור של עצמה, והשאירה אחריה שובל של מוזיקה נצחית, מסוכנת ויפהפייה.

הצליל האחרון: פרידה מדון אברלי, הקול שמאחורי ההרמוניה המושלמת. ב-21 באוגוסט בשנת 2021 מת דון אברלי - האח הבכור בצמד האחים אברלי.

דון אברלי, האח הבכור והקול המוביל בצמד האחים אברלי, הלך לעולמו בגיל 84. משפחתו אישרה את הידיעה הכואבת אך בחרה לשמור על פרטיות ולא חשפה את סיבת המוות. לכתו של דון סגרה מעגל של סיפור מופלא, מורכב וסוער על שני אחים, הרמוניה קולית שמימית ושדים אישיים שהטילו צל כבד על חייהם.

בשנות החמישים, כשרוק'נ'רול היה עדיין תופעה חדשה ומסעירה, עיר המוזיקה נאשוויל הולידה צמד שהפך להצלחה מסחררת. דון ואחיו הצעיר פיל, שיצאו לדרך כילדי קאנטרי, מצאו את עצמם לפתע בראש מצעדי הפזמונים, מתחרים על תשומת הלב של המאזינים עם ענקים כמו אלביס פרסלי ופאט בון. הם לא היו רק עוד הרכב, הם היו תופעה. עם שתי גיטרות אקוסטיות והרמוניה קולית הדוקה כל כך, עד שלפעמים היה קשה להבחין היכן נגמר קולו של אחד ומתחיל קולו של השני, הם יצרו צליל חדש ומרגש.

הנוסחה הייתה קסם טהור: דון, בעל הקול הנמוך והעמוק יותר, היה בדרך כלל הסולן שהוביל את המנגינה, בעוד פיל ריחף מעליו עם הרמוניה גבוהה וצלולה. התוצאה הייתה סאונד אינטימי, כמעט שברירי, אך מלא נשמה ועוצמה. "זה כמעט כמו שיכולנו לקרוא זה את המחשבות של זה כשאנחנו שרים", הסביר דון בראיון ללוס אנג'לס טיימס שנים לאחר מכן.

ההשפעה שלהם הייתה מיידית ועצומה. דורות שלמים של מוזיקאים שתו בצמא את הצליל הייחודי שלהם. מלהקות הפלישה הבריטית כמו הביטלס, שהרבו להודות שההרמוניות המוקדמות שלהם היו ניסיון לחקות את האחים, וההוליס, ועד לצמד סיימון וגרפונקל, שההשפעה ניכרת בכל שיר שלהם. גם ענקי קאנטרי-רוק כמו איגלס חייבים חלק ניכר מהסאונד שלהם לאותם שני אחים מנאשוויל.

פול סיימון, שהעריץ אותם, אמר בבוקר שלאחר מותו של פיל אברלי ב-2014: "פיל ודון היו הצמד היפה ביותר ששמעתי. שני קולות בתוליים ומלאי נשמה. הם היו חלק בלתי נפרד מלידת הרוק'נ'רול". ואכן, קשה לדמיין את התקופה ללא שירים כמו BYE BYE LOVE הקצבי, WAKE UP LITTLE SUSIE השובב וכמובן הבלדה החלומית ALL I HAVE TO DO IS DREAM. סיימון וגרפונקל אף הנציחו את אהבתם לצמד כשביצעו גרסת כיסוי מרגשת ל-BYE BYE LOVE באלבומם האולפני האחרון, "גשר על מים סוערים".

אך מאחורי התדמית הנקייה וצחורת השיניים של שני בחורים צעירים ומנומסים, הסתתרה מציאות מורכבת וכואבת. ככל שהתהילה גדלה, כך גם המתחים בין שני האחים. להיטי הרדיו החלו להתמעט בשנות השישים, והלחץ הבלתי פוסק של תעשיית המוזיקה החל לגבות מחיר כבד. מתחת לשטיח של ההצלחה החל להצטבר לכלוך, ושניהם נאבקו בהתמכרויות קשות.

סיפורו של דון עם סמים היה טרגי במיוחד. רופא שטיפל בו רשם לו ריטלין, תרופה ממריצה, והציג אותה בפניו כוויטמין תמים. "לא היה לי מושג שזה דבר רע", סיפר דון למגזין רולינג סטון בשנת 1986. "ראיתי תמונה של הרופא שלי בקליניקה עם הנשיא קנדי, אז הנחתי שהוא אדם אמין. זה יצא לגמרי משליטה. הריטלין גרם לי להרגיש אנרגטי, הייתי נשאר ער ימים שלמים. זה הפך אותי למתוח ועצבני, לא ידעתי מה אני עושה".

בשנת 1962, בזמן שהוציאו את הלהיט הנוגה CRYING IN THE RAIN, היו לדון את כל הסיבות לבכות. הריטלין הוביל אותו למצבי פרנויה קשים. במהלך שהות במלון בלונדון, הוא ניסה לשים קץ לחייו באמצעות מנת יתר של כדורים. הוא ניצל בנס לאחר שקיבתו נשאבה, אך מיד עם שחרורו מבית החולים חזר למלון וניסה להתאבד שוב. גם הפעם חייו ניצלו, והוא הוטס בחזרה לארצות הברית ואושפז במוסד פסיכיאטרי בניו יורק, שם עבר טיפולי שוק חשמלי. "הזרמים מחקו אותי לגמרי", סיפר, "הייתי בטוח שלא אצליח לכתוב שירים לעולם". בעזרת פסיכיאטר מסור, הוא הצליח בסופו של דבר להתגבר על ההתמכרות ולספר את סיפורו.

המתחים בין האחים הגיעו לנקודת רתיחה בתחילת שנות השבעים. הפיצוץ הבלתי נמנע התרחש על במה בקליפורניה בשנת 1973. במהלך הופעה, לאחר כמעט שני עשורים יחד, פיל ניפץ את הגיטרה שלו וירד מהבמה בסערה, מותיר את דון המום מול הקהל. דון נאלץ לסיים את ההופעה לבדו, ובסופה הכריז במרירות: "האחים אברלי מתו כבר לפני עשר שנים". זה היה סופה של תקופה.

במשך עשור הם לא דיברו. אבל הזמן, והערכת הקהל שלא שכחה אותם, עשו את שלהם. בשנת 1983, הם התאחדו למופע מרגש ברויאל אלברט הול בלונדון. שנה לאחר מכן, הם נכנסו לאולפן עם המפיק והגיטריסט דייב אדמונדס והקליטו אלבום חדש. הכבוד שרחשו להם ענקי המוזיקה ניכר היטב; פול מקרטני, שאזכר את שמם בלהיטו LET 'EM IN משנת 1976, כתב עבורם במיוחד שיר חדש לאלבום האיחוד.

ההכרה הרשמית הגיעה בשנים שלאחר מכן. בשנת 1986, הם היו בין האמנים הראשונים שנכנסו להיכל התהילה של הרוק'נ'רול. בשנת 1997 קיבלו פרס גראמי על מפעל חיים, וב-2001 זכו לכבוד הגדול ונכנסו גם להיכל התהילה של מוזיקת הקאנטרי, הוכחה לגשר המוזיקלי העצום שבנו. בשנת 2003, במחווה מרגשת, הם הצטרפו לסיימון וגרפונקל לסיבוב הופעות משותף.

גם לאחר עשרות שנים של עימותים, דון אברלי זכר בגאווה את הקשר המוזיקלי הייחודי שהיה לו עם אחיו. בראיון שנערך לאחר מותו של פיל, הוא ניסה להסביר את הקסם: "כשאני ופיל היינו פוגעים עם הקולות שלנו בנקודה הזאת, שאני קורא לה 'האחים אברלי', זה כבר לא אני וזה לא הוא שם. זה שנינו ביחד, ישות אחת".

הקיץ שאחרי וודסטוק: כשכדורים שרקו בחצר של ג'ימי הנדריקס. ב-21 באוגוסט בשנת 1969 נערכה חזרה בבית השכור של ג'ימי הנדריקס. הפעם הייתה האווירה הכי רחוקה מפיס אנד לאב.

שלושה ימים בלבד חלפו מאז שג'ימי הנדריקס סיפק לעולם את אחד הרגעים המכוננים של תרבות הנגד, כשקרע את המנון ארצות הברית עם גיטרה חשמלית בפסטיבל וודסטוק. הבוץ עוד לא התייבש על מגפי ההיפים, ואווירת ה-PEACE AND LOVE עוד ריחפה באוויר. אבל ב-21 באוגוסט 1969, בבית השכור והמבודד שלו בעיירה שוקן, ניו יורק, האווירה הייתה רחוקה שנות אור משלום ואהבה. זה היה בוקר של לחץ, כסף, איומים ואפילו יריות.

הבית, שהיה אמור לשמש מקלט יצירתי ללהקה החדשה שלו, GYPSY SUN AND RAINBOWS, הפך במהירות למרכז של כאוס מוחלט. "הטלפון לא הפסיק לצלצל שם", סיפר שנים לאחר מכן הבסיסט בילי קוקס, חבר ותיק של הנדריקס עוד מימי הצבא. "מעבר לקו היו כל הזמן אנשים מהתעשייה, מנהלים, אמרגנים, שדחקו בו למהר, לחדד את ההופעה, להביא את המוזיקה לאיכות מסחרית רצויה. הם פשוט לא הירפו ממנו לרגע".

אבל הלחץ המקצועי היה רק חלק מהבעיה. הבית עצמו הפך למוקד עלייה לרגל לשלל דמויות משונות, מעריצים וטפילים שרצו להתחמם באור הכוכבים של גיבור הגיטרה. באחד הימים הסתובבה שם בחורה צעירה מטקסס, שלא הפסיקה להתרברב בכך שאביה הוא איש עשיר מאוד. ברגע של התלהבות, היא התקשרה לאביה כדי לספר לו שהיא מבלה עם כוכב רוק ענק. התגובה שלו הייתה פחות נלהבת: הוא מיהר לשלוח למקום שוטרים מקומיים כדי "להציל" אותה, מה שהוסיף עוד שמן למדורת הטירוף הכללית.

בתוך כל הבלגן הזה ניסה ג'ימי לתפקד, אדם מורכב ורב ניגודים. נגן כלי ההקשה, ג'רי ולז, שהיה עד למתרחש, צייר תמונה חיה של האיש מאחורי הגיטרה. "לג'ימי הייתה מכונית קורבט אדומה ונוצצת, אבל לא היה לו רישיון נהיגה. למען האמת, הוא היה אחד הנהגים הגרועים ביותר בעולם", הוא נזכר. "בתא המטען שלו תמיד יכולת למצוא שני דברים: תקליטים של קומיקאים שחורים כמו רד פוקס ופיגמיט מרקהאם, וסרטי פורנו. הוא גם השתמש במילה FUCK כמעט בכל משפט, ונדמה היה שהוא מנסה בכוח להתחבר מחדש לקהילה השחורה, שבאותה תקופה רגישה ניסתה למשוך אותו בחזרה לתוכה".

ועל כל החגיגה הזאת מישהו היה צריך לשלם. רואה החשבון, מייקל הקט, היה על סף ייאוש. "אני שילמתי את חשבונות השכירות של הבית הזה", קונן, "וג'ימי וחבריו פשוט הרסו אותו לגמרי. הם גררו ציוד הגברה כבד מחדר לחדר ושפשפו את הרצפות, ציירו וקשקשו על כל דבר, על הקירות, על הרהיטים. זה היה חורבן מוחלט".

אך שיא הדרמה, הרגע שבו המציאות האפלה של עולם הבידור הכתה בפניהם של הנוכחים, הגיע בדמות לימוזינה שחורה וארוכה שנעצרה בחריקת חצץ בחזית הבית. מהרכב יצא מייק ג'פרי, המנהל הכוחני והמפוקפק של הנדריקס. משני צדיו עמדו שני גברים גבוהים ומאיימים בחליפות, שהיה ברור לכל מי שראה אותם שהם לא שם כדי לדבר על מוזיקה. המטרה של ג'פרי הייתה ברורה: לשכנע, או ליתר דיוק לאלץ, את ג'ימי להופיע במועדון בשם SALVATION, מקום שנוהל על ידי גנגסטרים וטיפוסים מהעולם התחתון.

ג'פרי והנדריקס עלו לקומה העליונה כדי "לדון" בעניין. הדממה המתוחה שהשתררה בקרב הנוכחים בקומה התחתונה נקטעה בפתאומיות. אחד מאותם בריונים בחליפות ירד במדרגות, ניגש לחצר האחורית, הציב מטרה מאולתרת, חזר פנימה, ומהסלון, ירה ירייה אחת רועמת מהאקדח שלו החוצה, לכיוון המטרה.

הפיצוץ הדהד בחלל והקפיא את הדם בעורקים של כולם. זה היה מסר איום שקוף וקר. הדבר המדהים ביותר היה שבזמן שהבהלה אחזה בכולם למטה, השיחה בין הנדריקס וג'פרי המשיכה בקומה העליונה כאילו כלום לא קרה. באותו רגע מצמרר, הבינו כל הנוכחים את האמת המרה. ג'ימי הנדריקס לא היה אמן חופשי. הוא היה נכס, פרה חולבת שאנשים תאבי בצע סוחטים ממנה כל דולר אפשרי, והם לא יהססו להשתמש בכל אמצעי כדי להבטיח שהחליבה תימשך, עד שפשוט לא יישאר ממנו כלום.

בילי קוקס סיכם את התחושה במילים פשוטות ומצמררות: "כשיש בבית שלך אנשים שיורים באקדחים עם מסר ברור, אתה מבין שמשהו פה רקוב מהיסוד. כל מה שידעתי באותו רגע זה שעזרתי לחבר היקר שלי בוודסטוק, אני אעזור לו בעוד כמה הופעות ואז אני עף משם כמה שיותר מהר". הקיץ של האהבה נגמר. החורף הקר של המציאות רק התחיל.

מטאליקה בגראז'! ב-21 באוגוסט 1987, הוציאה להקת מטאליקה מיני-אלבום (EP) בן חמישה שירים, שבו ביצעו חבריה גרסאות כיסוי לשירים של אמנים אחרים. שמו של המיני-אלבום היה GARAGE DAYS RE-REVISITED. על עטיפתו צוין גם מחירו – 5.98 דולר.

ב-27 בספטמבר 1986 איבדה להקת הרוק מטאליקה את הבסיסט שלה, קליף ברטון, כשהאוטובוס שהסיע את חברי הלהקה הישנים בין הופעות החליק על הכביש והתהפך. ברטון היה דמות משמעותית בלהקה, ושלושת החברים הנותרים חשו שאיבדו את העוגן שלהם. זאת, בתקופה שבה הלהקה בדיוק עלתה מדרגה מבחינת הצלחה, עם אלבומה השלישי MASTER OF PUPPETS שיצא באותה שנה.

לאחר תקופת אבל קצרה, ובעידוד אביו של בארטון, החלו חברי מטאליקה לחפש בסיסט חדש. באוקטובר 1986 הם הזמינו לאודישן את ג'ייסון ניוסטד, שהיה אז הבסיסט והמנהיג של להקת FLOTSAM AND JETSAM. ניוסטד היה דמות צעירה ופרועה, בעל קסם ואישיות. כשקיבל את שיחת הטלפון עם ההזמנה לאודישן, הוא כמעט לקה בהתקף לב, כי הוא העריץ את מטאליקה. זה יכול היה להיות חיבור משמיים.

אך היו עוד מועמדים, וניוסטד היה אמור לנגן לראשונה בחייו עם הזמר ג'יימס הטפילד, המתופף לארס אולריך והגיטריסט קירק האמט, במהלך יום אודישנים ארוך. לפניו ואחריו נבחנו לפחות שישה עשר מוזיקאים אחרים, שחיברו את גיטרות הבס שלהם לציוד ההגברה של הלהקה. ניוסטד הגיע למקום הרבה לפני הזמן וזכה לראות מקרוב את התנהלות הלהקה, שלא הותירה זמן למחוות חברתיות. "האווירה הייתה מתוחה", סיפר. "חברי הלהקה הגיעו די שיכורים, וזה היה בצהריים. הם שפטו אנשים על פי המראה וההתנהגות שלהם. חברי מטאליקה היו אכזריים. אם למישהו הייתה גיטרת בס ורודה, או צהובה עם פסים ירוקים, ג'יימס היה צועק מיד, 'הבא בתור!'...".

שלב הגמר של האודישנים נערך בשבוע האחרון של אוקטובר 1986. האירועים החלו להתפתח לטובתו של ניוסטד, ובמהירות. ארבעת הצעירים התגלגלו לבר שהיה פתוח בשעת לילה מאוחרת, וניוסטד השתכר לחלוטין. כשהשלושה האחרים הלכו לשירותים – נפל הפור. הטפילד, אולריך והאמט מצאו את עצמם מכונסים יחד. אולריך טען מאז ששלושתם עמדו והשתינו במשתנות צמודות, אך בהתחשב בכך שבבר היו רק שתי משתנות, הדבר לא יכול היה לקרות. כך או כך, אולריך שאל בפשטות: "זה הוא, נכון?". התשובה הייתה: "כן, זה הוא". כשחזרו אל ניוסטד השיכור, פנה אולריך אל האיש שחייו עמדו להשתנות לנצח, ושאל שאלה פשוטה מאוד: "אז, אתה רוצה עבודה?".

ג'ייסון ניוסטד הצטרף למטאליקה ב-28 באוקטובר 1986, והופיע עמה לראשונה בקאנטרי קלאב בקליפורניה ב-8 בנובמבר. השיר הראשון שניגן עם הלהקה על הבמה היה השיר הפותח את אלבומה השלישי. נכון מאוד – BATTERY.

"הייתי בהופעה הראשונה של ג'ייסון וזה היה פנטסטי", נזכר דאג גודמן, שעקב אז אחרי הסצנה. "כולם בקהל ידעו מיהו ג'ייסון כי הכרנו אותו מ-FLOTSAM AND JETSAM. אני זוכר שכולם ציפו להופעה. המצב היה שונה מההצטרפות של קירק. היו אנשים שלא אהבו את קירק כשהצטרף, כי הם כעסו על כך שהגיטריסט הקודם, דייב מאסטיין, נזרק מהלהקה. אני זוכר שבאחת ההופעות המוקדמות של קירק, מישהו משך את הכבל מהמגבר שלו באמצע הנגינה. אבל כשג'ייסון הצטרף, איש לא חש כלפיו איבה. ולמה שתהיה? ברור שזו לא הייתה אשמתו שקליף נהרג בתאונת אוטובוס ארורה".

עבור ג'ייסון ניוסטד, הימים והלילות הראשונים עברו עליו כרצף מטושטש. חודש קודם לכן, הוא היה מנהיג להקה באריזונה. כשעזב אותה לטובת מטאליקה, שאר חבריה חשו נטושים וכעסו עליו. באופן בלתי נמנע, טבילת האש של ניוסטד במטאליקה לא הייתה קלה. הוא קיבל מיד את הכינוי "הילד החדש", לא נחשב לחבר מן המניין וספג התעללויות משאר חברי הלהקה. בארוחת סושי, במהלך סיבוב הופעות ביפן, הם גרמו לו לאכול כמות גדולה של ווסאבי בטענה שמדובר ב"חמוצים ירוקים", רק כדי לראות אותו מחליף צבעים מרוב חריפות. במקרים אחרים, הטפילד ואולריך היו משתכרים בבר המלון ומחייבים את החשבון על חדרו של ניוסטד, כל זאת בזמן שמשכורתו עמדה על 600 דולר לחודש בלבד. הם גם מצאו הנאה ילדותית בלהכריז בפני כל מי שהיה מוכן לשמוע שהבסיסט החדש הוא הומוסקסואל. נוסף על כל אלה, הצלם הנודע רוס הלפין, שליווה את הלהקה, טען שאולריך לא סבל את ניוסטד ולחץ, ללא הצלחה, לפטר אותו לאלתר. זו הייתה מסכת התעללויות, וניוסטד הבין שאסור לו להראות חולשה, אחרת יישבר.

כאשר נקבע שמטאליקה תופיע בפסטיבל "מפלצות הרוק" בשנת 1987, הוצע לה להוציא חומר חדש לרגל האירוע. ניסיונות ראשונים לכתיבת שירים עם ניוסטד לא צלחו. זמן קצר לאחר מכן, הטפילד שבר את זרועו ברכיבה על סקייטבורד ולא היה מסוגל לנגן בגיטרה במשך מספר שבועות. לאור המכשולים, החליטה הלהקה להקליט גרסאות כיסוי לשירים של להקות מטאל בריטיות ופאנק-רוק. החזרות נערכו במוסך של אולריך, אותו אטם ניוסטד לרעש בעזרת ניסיונו כפועל בניין. לאחר מכן, השירים הוקלטו במשך שישה ימים בלוס אנג'לס. למרות שם המיני-אלבום (שמרמז על הקלטה חובבנית במוסך), ההקלטות נערכו באולפנים מהשורה הראשונה: אולפני A&M בסנטה מוניקה ואולפני CONWAY במערב הוליווד.

המיני-אלבום נמכר היטב ונועד להיות פרויקט מהנה, וכך אכן היה, עם שירים של להקות כמו BUDGIE ו-DIAMOND HEAD ולמרבה ההפתעה – KILLING JOKE. זו הייתה ברכה עבור חובבי הת'ראש מטאל, שחיפשו מוזיקה מוקלטת ללא אפקטים אולפניים מוגזמים.

בעיתון "סאן טיימס" הקנדי נכתב עליו באותה שנה: "מטאליקה יוצרת רעש גדול ומפואר, מהיר יותר מקליע. אם האלבום הזה היה סלע, הוא היה כה כבד שאפילו סופרמן לא היה יכול להרימו. מטאליקה ממשיכה להגביר את החום, בדיוק כשנדמה שאי אפשר שיהיה חם יותר". ובאקט של גרידיות - למרות המחיר שצוין במפורש על העטיפה, חנויות תקליטים רבות מכרו את המוצר במחיר גבוה יותר.

רוק'נ'רול, גז מדמיע ומעצרים. ב-21 באוגוסט בשנת 1972 פרץ ריב על הבמה בין חברי להקת ג'פרסון איירפליין לשוטרים שנכחו במקום.

זה היה אמור להיות עוד ערב של מוזיקה פסיכדלית וחגיגת נעורים, אך ה-21 באוגוסט 1972 הפך לאחד הלילות הכאוטים והנפיצים בתולדות הרוק. באצטדיון ה-RUBBER BOWL באקרון, אוהיו, מה שהחל כהופעה של להקת הענק מסן פרנסיסקו, ג'פרסון איירפליין, הסתיים במהומת ענק, ענני גז מדמיע, מעצרים של חברי הלהקה וצלקת נוספת ביחסים המתוחים ממילא בין דור ילדי הפרחים לממסד האמריקאי.

האוויר היה דחוס בציפייה. קהל של כ-20,000 מעריצים נלהבים מילא את האצטדיון, מוכן לצלול אל תוך הצלילים המהפנטים של הלהקה שהייתה אחד הקולות הבולטים של תרבות הנגד. אך הדרמה האמיתית החלה להתבשל דווקא מחוץ לשערי האצטדיון. על גבעה סמוכה, שהשקיפה על הבמה, התקבצו מאות צעירים חסרי כרטיס, נחושים ליהנות מהמופע בחינם. ככל שהשמש שקעה והלילה ירד, האווירה הפסטורלית התחלפה במתח גובר. האוויר היה סמיך לא רק מהחום של אוגוסט, אלא גם מאדי אלכוהול ועשן מתקתק, והסבלנות של הקהל שוחר החינם החלה לפקוע.

הם החלו להתגרות בשוטרים שנשלחו לאבטח את האירוע, ומהר מאוד המילים התחלפו במעשים. אבנים, בקבוקי בירה ריקים וכל חפץ אפשרי החלו לעוף לכיוון השוטרים. התגובה לא איחרה לבוא. המשטרה, שאולי עדיין זכרה היטב את אירועי קנט סטייט הטראומטיים שהתרחשו באותה מדינה שנתיים בלבד קודם לכן, פתחה בירי של מכלי גז מדמיע אל עבר הקהל. תוך דקות, הגבעה הפכה לזירת קרב קטנה, אפופת עשן וצעקות.

בזמן שבחוץ התחוללה מהומה, על הבמה בתוך האצטדיון, חברי ג'פרסון איירפליין לא נשארו אדישים. למעשה, הם הוסיפו שמן למדורה הבוערת. הסולנית הכריזמטית, גרייס סליק, במקום לנסות ולהרגיע את הרוחות, החליטה ללבות אותן. היא השתמשה במיקרופון כשופר למרד, ושאגות כמו "תתפסו את החזירים" ו"תילחמו בממסד" הדהדו ברחבי האצטדיון, והפכו את הלהקה למשתתפת פעילה במהומה.

האווירה הייתה מחשמלת. כפי שתיארה זאת סליק מאוחר יותר, המתח בין הלהקה לרשויות היה מורגש עוד לפני שהצליל הראשון נוגן. "המשטרה ידעה שאנחנו זוכרים את התקרית הטרגית בקנט סטייט", סיפרה. "לאורך כל קדמת הבמה עמדה שורה של 25 קצינים שיצרו מחסום. ראשיהם מכוסים במגן חסין כדורים, ירכיהם עמוסות באלות ורובים, הם היוו חייץ בינינו לקהל כמו קבוצה מוזרה של בנות מקהלה משוריינת ושעירה".

ההתנגשויות נמשכו בעוצמה משתנה עד סביבות השעה 23:30 בלילה, ואז הגיע הקש ששבר את גב הגמל. התקבל דיווח על איום בפצצה באצטדיון, והמשטרה, שכבר הייתה על הקצה, הורתה על הפסקת המופע באופן מיידי. ההחלטה הזו רק הציתה עוד יותר את זעם הקהל, שחש שנגזלה ממנו החוויה.

בשלב זה, הכאוס גלש מהגבעות החיצוניות אל תוך שטח האצטדיון, וחברי הלהקה מצאו את עצמם במרכזו. צ'יק קאסידי, מנהל הציוד ואחיו של הבסיסט ג'ק קאסידי, ראה שוטרים מכים באכזריות את אחד המעריצים והחליט להתערב. "ראיתי אותם מתנפלים על צ'יק", שחזרה סליק, "אז ניגשתי והתנגדתי ליחס שלהם לחבר שלי". התוצאה: סליק נעצרה במקום. פול קנטנר, הגיטריסט והזמר, ראה את חברתו ללהקה נעצרת ומיהר למחות. התוצאה: גם הוא נעצר. השלושה, כוכבי הערב, הושלכו יחד לניידת ונלקחו לכלא המקומי, שם נקבעה להם ערבות ועורכי דין הוזעקו כדי לחלץ אותם מהתסבוכת.

הלילה הסתיים במאזן עגום: 25 מעריצים נעצרו, תשעה שוטרים נפצעו, ו-12 ניידות משטרה ניזוקו. סליק, קנטנר וקאסידי הואשמו בתקיפת שוטר, אך בסופו של דבר הפרשה הסתיימה בעסקת טיעון והודאה באשמה מופחתת. הם שילמו קנס סמלי והבטיחו "להתנהג יפה" בפעם הבאה שיבקרו במדינת אוהיו.

עשרות שנים לאחר מכן, הודתה סליק שהיא וחבריה ללהקה מעולם לא חשו בנוח בנוכחות רשויות החוק. היא סיכמה את התחושה שייצגה דור שלם כשאמרה: "אני לא יודעת למה, אבל בכל פעם שראיתי תג משטרתי, משהו בי התערער. כל מה שיכולתי לראות זה איזה טמבל עם היתרון הבלתי הוגן של נשק בידו".

אוי, כמה שהם נחמדים! ב-21 באוגוסט בשנת 1969 יצא התקליט השלישי של להקת THE NICE (או 'הנחמדים' או 'היפים', אם הולכים לפי הצורה בה הלהקה תורגמה באותה שנה בעיתונות של ארצנו), שנקרא בפשטות NICE.

התקליט הזה לא היה סתם עוד אוסף שירים. הוא היה הימור גדול ונקודת מבחן קריטית לשלישייה שהורכבה מהקלידן הווירטואוז והפרוע קית' אמרסון, הבסיסט והזמר לי ג'קסון והמתופף האדיר בריאן דייוויסון. שתי שאלות הרות גורל ריחפו באוויר: ראשית, האם הלהקה, שהייתה ידועה בעיקר בזכות הופעותיה החיות, הפרועות והתיאטרליות, מסוגלת לתרגם את האנרגיה הזו גם למכירות משמעותיות של תקליטים? ושנית, האם המנהל הטרי שלה, טוני סטראטון סמית', יצליח לממש את חזונו ולהקפיץ את הלהקה לליגה של הגדולים באמת?

התשובה, כפי שהתברר, הייתה "כן" מהדהד, אבל הדרך לשם הייתה מפותלת, יצירתית ומלאת סיפורים משעשעים. בארצות הברית, למשל, חברת התקליטים החליטה שהשם NICE פשוט מדי, והעניקה לתקליט את השם EVERYTHING AS NICE AS MOTHER MAKES IT. השם הארוך והמשונה הזה היה למעשה קריצה אוהבת לסטראטון סמית' עצמו, שהיה ידוע בדאגתו האימהית הכמעט אובססיבית לחברי הלהקה.

כדי לגשר על הפער בין ההופעה החיה לעבודת האולפן המוקפדת, הלהקה בחרה בפתרון יצירתי: התקליט חולק לשני צדדים בעלי אופי שונה לחלוטין. צד אחד הוקלט כולו באולפני טריידנט בלונדון, והצד השני הוקלט בהופעה חיה ובועטת. כך, קיוותה הלהקה, היא תוכל להציג את שני פניה – המעודן והפראי – ולתפוס את כל הציפורים במכה אחת.

הצד האולפני נפתח עם היצירה AZRAEL REVISITED, שהייתה למעשה שכתוב לקטע ישן יותר שהקליטה הלהקה עוד כשהייתה רביעייה. הגיטריסט המקורי, דייויד אוליסט, כבר לא היה בתמונה לאחר שפוטר בעקבות התנהגות בלתי יציבה, שנגרמה, על פי הסיפור, מסם שהוחדר למשקה שלו ללא ידיעתו. בגרסה החדשה, אמרסון, שאהב לשלב רוק עם מוזיקה קלאסית, שתל ציטוט מתוך 'פרלוד בדו דיאז מינור' של רחמנינוף. המקור ליצירתו של רחמנינוף היה סיפור קודר של אדגר אלן פו על אדם שנקבר בחיים. כדי להשיג צליל מטריד ולא נעים שיתאים לאווירה, אמרסון לא הסתפק בנגינה בלבד. הוא הכין את הפסנתר בצורה לא שגרתית, כולל הנחת נעצים על המיתרים כדי לעוות את הסאונד. התוצאה הייתה אפקטיבית, אך הרסנית: לאחר ההקלטה, איש לא הצליח להחזיר את הפסנתר לכיוון המקורי שלו. כתוצאה מכך, על עטיפת התקליט התנוססה התנצלות רשמית בפני להקת 'אמן קורנר', שנאלצה להקליט את הסשן שלה מיד אחריהם עם אותו פסנתר מזייף.

הקטע השני היה ביצוע מרגש לשיר HANG ON TO A DREAM של הזמר והיוצר טים הארדין. הבסיסט לי ג'קסון פגש את הארדין שנה קודם לכן בסיבוב הופעות בארצות הברית והתאהב בפשטות וביופי של השיר. הלהקה החליטה באופן חריג שאמרסון ינגן בו עם פסנתר קלאסי ולא עם אורגן ההאמונד המזוהה איתו. דווקא המתופף, בריאן דייוויסון, נתקל בקשיים. הוא פשוט לא מצא את המקצב הנכון על מערכת התופים. במקום להסתבך, הוא עשה את הדבר הכי פשוט וחכם: הוא ניגן את קו הקצב כולו על טמבורין ומשולש בלבד, והתוצאה הייתה לא פחות ממושלמת, והוכיחה שדייוויסון היה אחד המתופפים האינטליגנטים והפחות מוערכים של הרוק המתקדם. את עיבוד המקהלה המלאכי בשיר ביצע דנקן בראון, מוזיקאי מוכשר בפני עצמו.

את צד האולפן חתמו שתי יצירות נוספות: DIARY OF AN EMPTY DAY, שאת מילותיו כתב ג'קסון בתקופה של יובש יצירתי, מה שמסביר שורות כמו I CAN’T THINK WHAT TO SAY - MY MIND’S A BLANK TODAY. והיצירה האחרונה, FOR EXAMPLE, הייתה צלילה עמוקה לעבר אהבתו הגדולה של אמרסון לג'אז. הקטע היה קולאז' מורכב שהוקלט בחלקו בלונדון ובחלקו בניו יורק, כששני החלקים חוברו יחדיו באולפן. הוא כלל סקציית כלי נשיפה מפוארת עם נגני ג'אז מהשורה הראשונה, נגינת ויבראפון עדינה של דייוויסון, ואפילו ציטוטים קטנטנים מהשיר NORWEGIAN WOOD של הביטלס ומהלהיט השערורייתי של הלהקה עצמה, AMERICA.

הצד השני של התקליט היה חוויה שונה לחלוטין. הוא הוקלט באפריל 1969 באולם פילמור איסט בניו יורק. התוכנית המקורית הייתה להקדיש את כל התקליט להופעה החיה, אך חברי הלהקה, בפרפקציוניזם שאפיין אותם, לא היו מרוצים מאיכות ההקלטה כולה, ולכן נולד התקליט ההיברידי הזה.

הצד נפתח עם RONDO 69, גרסה מהירה, אגרסיבית וטובה בהרבה לקטע הרונדו המוכר שלהם. במהלך הביצוע, ההתלהבות של אמרסון הגיעה לשיא. כהרגלו, הוא קפץ, רקד, דקר את אורגן ההאמונד שלו בסכינים והתעלל בו בכל דרך אפשרית. באחת הקפיצות שלו מעל האורגן, מכנסיו נקרעו. האירוע המשעשע הזה הפך לחלק מהמיתולוגיה של הלהקה, עד כדי כך שעל עטיפת התקליט שולב צילום של מכתב שנשלח מארצות הברית לאנגליה ובו בקשה דחופה לשלוח זוג מכנסיים חדש עבור הקלידן הקופצני.

היצירה שסגרה את התקליט הייתה עיבוד פורץ דרך לשיר SHE BELONGS TO ME של בוב דילן. הנייס לקחו את שיר הפולק העדין והפכו אותו למפלצת רוק מתקדם אפית ורבת עוצמה. שנים לאחר מכן, סיפר כריס סקווייר, הבסיסט של להקת יס, שהסאונד העצום והבומבסטי שהשיגה הלהקה בקטע הזה הוא שגרם לו ולחבריו לשאוף לסאונד גדול וסימפוני דומה, שיהפוך בהמשך לסימן ההיכר של יס.

באופן אירוני, כשהשלישייה ירדה מהבמה בפילמור באותו לילה, הם היו משוכנעים שההופעה הייתה נוראית. אמרסון היה מתוסכל במיוחד, אך כשהאזין להקלטות מאוחר יותר, הוא נדהם לגלות עד כמה טעה. הקהל, כך נראה, ידע טוב יותר.

התקליט NICE היה הצלחה מסחרית גדולה והגיע למקום השלישי במצעד המכירות הבריטי. אך דווקא ההצלחה הזו הובילה למשבר. פרץ סכסוך גדול בין הלהקה לחברת התקליטים שלה, IMMEDIATE, בטענה שהחברה לא משלמת להם תמלוגים. במקביל, המנהל המסור, טוני סטראטון סמית', היה עסוק בהקמת חברת תקליטים עצמאית משלו. הוא קרא לה CHARISMA, ולהקת הנייס הייתה אחת הראשונות והחשובות ביותר שהוחתמו בה. הדרך להצלחה גדולה עוד יותר הייתה סלולה - ולו לזמן קצר.

גם זה קרה ב-21 באוגוסט: זהו יום של גיטרות משנות צלילים, סולנים שמגלים את תסביך אדיפוס על הבמה, פרידות דרמטיות בשדה התעופה, וסכסוכי אגו שהתנהלו מעל דפי העיתונים. אז בואו נצלול אל מכונת הזמן ונראה מה בדיוק קרה ביום המשוגע הזה.

שנות השישים: גיטרות, סמים ומחאות חוצות יבשות

המסע שלנו מתחיל במיניאפוליס, שנת 1965. הביטלמאניה בשיאה, וארבעת המופלאים מגיעים לעיר להופעה. רגע לפני העלייה לבמה, ג'ורג' האריסון מקבל מתנה שתשנה את הצליל של הלהקה. בעלי חנות כלי הנגינה המקומית, B-SHARP MUSIC, מחליטים להעניק לו גיטרת RICKENBACKER חשמלית חדישה בעלת 12 מיתרים. רון באטווין, אחד מבעלי החנות, סיפר שהרעיון נולד כמה שבועות קודם לכן, כשלהקת ה-RIMO FOUR הבריטית ביקרה בחנות והתפעלה מהגיטרה. חבריה, שהכירו את הביטלס, רמזו שהאריסון ישמח לקבל כלי כזה. "החלטתי שחייבים להעניק לו אותה כשיגיע לעיר", הסביר באטווין, "זו הייתה התודה הקטנה שלנו לביטלס על כך שהפכו את עסקי הגיטרות למכרה זהב". הוא לא ידע עד כמה המתנה הזו תהיה משמעותית. הצליל הייחודי והמצלצל של אותה גיטרה יהפוך לאחד מסימני ההיכר של התקליט RUBBER SOUL, ויישמע באופן אייקוני בשיר IF I NEEDED SOMEONE.

שנה לאחר מכן, בשנת 1966, בלוס אנג'לס, האווירה הרבה פחות שלווה. מועדון הוויסקי א גו גו המפורסם מארח את להקת הדלתות, אבל הסולן, ג'ים מוריסון, פשוט לא מופיע. הלהקה, במבוכה קלה, מנגנת את הסט הראשון בלעדיו. בהפסקה, הם טסים לדירתו ומוצאים אותו שוחה בגלקסיות רחוקות תחת השפעת אסיד. בלית ברירה, הם גוררים אותו בחזרה למועדון. כשהם מתחילים לנגן את היצירה האפית שלהם, THE END, משהו קורה למוריסון. הוא מתחיל לאלתר מילים חדשות, טעונות ופסיכדליות, שהופכות את הקהל ממהופנט למזועזע. השיא מגיע כשהוא צורח את השורות האדיפליות המפורסמות: "אבא... אני רוצה להרוג אותך. אמא... אני רוצה ל@#$ אותך". בעל המועדון לא יכול היה לשאת את הפרובוקציה ופיטר אותם על המקום. אבל דווקא הרגע השערורייתי הזה הוא שסיפק את המילים האחרונות והמטלטלות לשיר, כפי שהוקלט לתקליט הבכורה שלהם, והפך אותם מלהקת מועדונים לכוח מסוכן ומרתק.

ובזמן שבארצות הברית הרוק בוחן את הגבולות, כאן אצלנו, בשנת 1969, המוזיקה הופכת לכלי מחאה. בחוף שרתון בתל אביב, אלפי בני נוער מתאספים לאירוע לציון שנה לפלישה הסובייטית לפראג. על במה מאולתרת, כשברקע מתנגנת מוזיקה של הביטלס, עולה אריק איינשטיין. שני נגני הליווי שלו, שלום חנוך וחנן יובל, עמדו על הבמה מאחוריו זה מול זה, שרו בקולי קולות את "פראג" והצמידו את הגיטרות שלהם למיקרופון אחד. מסביב לאיינשטיין נעמדו צלמים וכתבי תקשורת, שהצמידו את המיקרופונים שלהם אליו כדי לסקר את האירוע. זה היה יום חמישי בערב קייצי בחוף הים שרתון, שמדרום לנמל תל אביב. מוסיקה של הביטלס נוגנה ללא הרף ברקע. אלפי בני נוער הגיעו לאירוע שארגנה חברת 'הגר' ופופיק ארנון הנחה את האירוע, יהונתן גפן הקריא שיר שכתב, אמנים הקריאו משיריהם ואביגדור 'מלך הצפון' צברי סיפק מדורת ענק ותאורת חשמל. עיתון העולם הזה דיווח: "בשפת הים בתל אביב התאספו כעשרת אלפים איש כדי לציין את יום השנה לפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה. פופיק ארנון התנדב להנחות את הערב ואריק איינשטיין התנדב לשיר בו את 'שיר שחלמתי על פראג'. הוא זכה למקהלה של עשרת אלפים איש, שזמזמה איתו יחד את השיר. אחר כך הם שרו עוד שירי חופש ועידוד לצ'כים, כשלבבם רוחש רק טוב לכל המדוכאים בעולם, אבל לצלמי הטלוויזיה לא נתנו להתקרב לקיוסק, ששימש כבמה. דבר לא עזר והמיעוט המדוכא עמד עם מצלמותיו בצד".

שנות השבעים: סופים, התחלות ומלחמות אגו

שנת 1971 הייתה עמוסה במיוחד ב-21 באוגוסט. ביוסטון, טקסס, להקת המחתרת המשפיעה מחתרת הקטיפה מסיימת הופעה. חברי הלהקה נוסעים לשדה התעופה כדי לחזור לניו יורק, אך שם מחכה להם הפתעה. סטרלינג מוריסון, ממייסדי הלהקה והגיטריסט שנגינתו המיוחדת הייתה עמוד השדרה של צליל הלהקה, מודיע לחבריו ההמומים שהוא לא חוזר איתם. כשעמד מוריסון ממש מחוץ לטרמינל, נראה שהוא מתכוון לחזור לניו יורק. היה לו כרטיס אך האחרים לא ידעו שהמזוודה שהביא עמו ריקה לגמרי. בגדיו עדיין היו תלויים בארונו במלון. "נסענו לשדה התעופה, והוא יצא מהלימוזינה והלך אל הטרמינל, "מספר חבר הלהקה דאג יול. "ואז הוא אמר, 'למען האמת, אני לא אחזור אתכם'...". שאר החברים עמדו מולו כשהם המומים ממנו. רבים מזכירים את שמם של לו ריד, ג'ון קייל וניקו כשבאים להצביע על להקה זו אך נגינתו של סטרלינג, שהיה ממייסדי הלהקה, היא שהעניקה את האלמנט המושלם לכל הסיפור הזה. לו ריד: "אם אתם רוצים לשמוע נגינה טיפוסית ונכונה של סטרלינג, תקשיבו לשיר WHITE LIGHT / WHITE HEAT. הוא עונה עם הגיטרה לתפקיד השירה באופן יוצר מגדר הרגיל".

באותו יום ממש, בצד השני של האוקיינוס, התנהלה דרמה אחרת. המגזין מלודי מייקר פרסם ריאיון עם המפיק ג'ורג' מרטין, "הביטל החמישי". מרטין, אולי בחוסר טאקט, תיאר את תרומתו לשירי הלהקה: "למרות שהם כתבו שירים משלהם, היו להם אותם כשירים ולא כמוזיקה לתקליטים. הם לא חשבו במונחים של תקליטים... הם חשבו על פזמון, קטע אמצעי וסוף. כשהתחלתי איתם, ארגנתי את ההתחלות והסיומים ואת קטעי הסולו שלהם. זה נראה אלמנטרי עכשיו, אבל אז הייתי מתזמן את הפזמון שלהם. בהדרגה גדל שיתוף הפעולה". ג'ון לנון, שכבר היה עמוק בקריירת הסולו שלו ובעל פתיל קצר מתמיד, קרא את הדברים והתפוצץ. הוא שלח מכתב זועם למערכת העיתון: "ג'ורג' מרטין היקר, אני כתבתי לבדי את השיר PLEASE PLEASE ME. זה הוקלט בדיוק לפי סדר הדברים שאני כתבתי. האם אתה זוכר את זה? באהבה, ג'ון ויוקו". המכתב הקצר והעוקצני הזה חשף את המתחים והמאבקים על הקרדיט שנותרו גם לאחר פירוק הלהקה.

באותו תאריך היסטורי יצא גם התקליטון WE'VE ONLY JUST BEGUN של הקארפנטרס, שיר שהפך להמנון חתונות נצחי (כולל רגע הצעידה לחופה בחתונה שלי). ובצד האפל יותר של אמריקה, האסיר והפעיל הפוליטי ג'ורג' ג'קסון נורה למוות בניסיון בריחה מוזר מכלא סן קוונטין. האירוע הטראגי הזה הותיר חותם מיידי על עולם המוזיקה, והיווה השראה לבוב דילן לכתוב את שיר המחאה הנושא את שמו, "ג'ורג' ג'קסון".

אם לא די בכך, בשנת 1976 עלו הרולינג סטונס, טוד ראנדגרן ולהקת 10CC להופיע בפסטיבל KNEBWORTH האנגלי. עבור 10CC, זו הייתה הופעה מרה-מתוקה, שכן הייתה זו הפעם האחרונה שהרכב הרביעייה הקלאסית והמבריקה ניגן יחד על במה אחת.

השנים המאוחרות: שערוריות, כישלונות ותהילה מתעתעת

ה-21 באוגוסט לא נרגע גם בעשורים הבאים. בשנת 1993, עולמו של מלך הפופ, מייקל ג'קסון, התהפך. המשטרה פשטה על אחוזת נוורלנד המפוארת שלו בעקבות טענות על התעללות מינית בילד. במהלך החקירה, ג'קסון נאלץ לעבור חיפוש גופני בעירום, חוויה שהוא תיאר מאוחר יותר כמשפילה ביותר. למרות שלא הוגשו כתבי אישום במקרה זה, הפשיטה סימנה את תחילתה של סאגה משפטית ותקשורתית ארוכה שתלווה אותו עד סוף ימיו.

באותו יום בו מלך הפופ חווה זאת, הזמר ג'ון דנבר התנגש עם מכוניתו כשהוא שיכור. הוא נידון ל-28 שעות של עבודות שירות, הכוללות הופעה של קונצרט התרמה לשירות המוניות טיפסי. אבל הבחור פשוט לא למד ובדיוק באותו יום, שנה לאחר ההתנגשות ההיא, הוא התנגש עם רכב הפורשה שלו משנת 1963 בעץ ליד ביתו באספן, קולורדו. נו, מה יהיה איתו?

ובשנת 1997, עולם המוזיקה הבריטי עצר את נשימתו לקראת יציאת התקליט השלישי והמצופה של להקת אואזיס, BE HERE NOW. תחילה, הביקורות היו מהללות, אך מהר מאוד הרוח השתנתה. הקהל והמבקרים החלו לראות באלבום יצירה נפוחה, מוגזמת ונטולת הנשמה של שני קודמיו. למרות שהגיע למקום השני במצעדים, מכירותיו היו בסוף מאכזבות. הרגע הזה נחשב בעיני רבים לנקודת המפנה שבה גל הבריטפופ האדיר החל לאבד גובה.

ואם זה לא מספיק, ביום זה בשנת 1989 יצא לאור גם תקליט חדש של להקת ג'ת'רו טול בשם ROCK ISLAND ובשנת 1969 נפתח מיזם עסקי כושל במיוחד של הסנדק של מוזיקת הנשמה, ג'יימס בראון, עם שתי מסעדות מזון מהיר בשם "גולד פלאטר" בג'ורג'יה. הרעיון היה להגיש אוכל נשמה על צלחות שנראו כמו תקליטי זהב, אך המיזם קרס זמן קצר לאחר מכן. כנראה שעדיף להשאיר את הפ'אנק במטבח המוזיקלי.

מי נולדו ביום זה?

קני רוג'רס (1938): זמר הקאנטרי והפופ האהוב, בעל קול הזהב, שהלך לעולמו במרץ 2020.

טום קוסטר (1941): הקלידן שהצטרף לסנטנה בשנת 1972 והביא איתו מימד רוחני ומוזיקלי חדש ללהקה.

גלן יוז (1951): הבסיסט והזמר המוכשר שניגן בלהקות כמו TRAPEZE ודיפ פרפל, ויצא למסע מוזיקלי מגוון תוך כדי מאבק הרואי בהתמכרויות.

ג'ו סטראמר (1952): הלב הפועם, הגיטריסט והסולן של להקת הפאנק החשובה הקלאש. הלך לעולמו בדצמבר 2002.

עזב אותנו ביום זה:

רוברט מוג (2005): האיש שהעניק למוזיקה צליל חדש לחלוטין. ממציא סינטיסייזר ה-MOOG פורץ הדרך מת מסרטן בראשו בגיל 71, והותיר אחריו מורשת של צלילים שממשיכה להדהד.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.