כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-21 באוגוסט (21.8) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "הרולינג סטונס היא באמת להקת הרוק'נ'רול הגדולה בעולם ותמיד תהיה. גם האחרונה. כל מה שבא אחריה, מטאל, ראפ, פאנק, ניו ווייב, פופ-רוק, מה שתגידו... אתם יכולים לעקוב אחורה ותגיעו עד הרולינג סטונס. הם היו הראשונים והאחרונים ואף אחד לא עשה זאת טוב יותר" (בוב דילן ברולינג סטון)
ב-21 באוגוסט בשנת 1965 הופיעו הביטלס במיניאפוליס ולפני ההופעה קיבל ג'ורג' האריסון גיטרה חשמלית חדשה, מבעלי חנות כלי הנגינה המקומית B-SHARP MUSIC.
אחד מהם, רון באטווין, סיפר: "כשה'רימו פור', להקה אנגלית אחרת, הופיעה אצלנו כמה שבועות אחורה, הראינו לחבריה את הגיטרה הזו, עם 12 מיתרים מתוצרת ריקנבקר, והם ממש התלהבו ממנה. הלהקה הכירה את הביטלס, ואחד מחבריה אמר שג'ורג' האריסון היה ודאי שמח לקבל גיטרה כזו. החלטתי שצריכים להציג לו את זה כשהוא יגיע לעיר, כתודה שלנו לביטלס על כך שגרמו לעסקי הגיטרות להצליח אצלנו".
צלילי אותה גיטרה יישמעו בהמשך בהקלטת השיר IF I NEEDED SOMEONE.
כל הסיפור של ארבעת המופלאים - בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!".
הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות,
להזמנה פה: 050-5616459
ב-21 באוגוסט בשנת 1990 יצא אלבום הבכורה של להקת אליס אין צ'יינס ושמו FACELIFT. זה אחד מאלבומי הגראנג' הראשונים שקיבל אהדה מעבר לגבולות סיאטל.
האלבום, שיצא בחברת התקליטים קולומביה, זכה בתחילה למעט תשומת לב, אך הסינגל MAN IN THE BOX החשמלי והדחוס מאד, הראה לאותה חברה מספיק פוטנציאל כדי להפיק סרטון, שהחל להיות משודר ברשת MTV. ""השם של הלהקה שלנו הגיע מפרויקט צדדי של הלהקה הישנה שלי", אמר אז הזמר, ליין סטיילי לרולינג סטון. "הייתה לנו להקה שהתלבשה בדראג וניגנה מטאל כבד כבדיחה".
חלק מתחנות הרדיו החלו, בזכות זה, להשמיע את השיר והעניקו ללהקה תשומת לב לאומית. זה החל כשהאמרגן המקומי, רנדי האוזר, התוודע לאליס אין צ'יינס בהופעה, והציע לשלם עבור הקלטות דמו שלה. עם זאת, יום אחד לפני שהלהקה הייתה אמורה להקליט באולפני MUSIC BANK בוושינגטון, המשטרה סגרה את המקום במהלך פשיטת המריחואנה הגדולה ביותר בתולדות המדינה.
ההקלטה האחרונה שעשתה הלהקה לפני הגיעה לאולפן ההוא מצאה את דרכה למנהלות קלי קרטיס וסוזן סילבר, שניהלו גם את להקת סאונדגארדן. קרטיס וסילבר העבירו את ההדגמה לנציג של חברת התקליטים קולומביה, ניק טרזו, שקבע פגישה עם נשיא החברה, דון אינר. הלהקה קיבלה במהרה חוזה הקלטות מסודר בחברה הגדולה.
להקלטת התקליט הגיע המפיק דייב ג'רדן: "אמרתי ל(גיטריסט) ג'רי קנטרל, 'מטאליקה לקחה את מה שעשה טוני איומי, מבלאק סאבאת', והאיצה אותו. מה שעשית זה שהאטת אותו שוב'. הוא הסתכל עליי ואמר, 'הבנת את העניין'. כך קיבלתי את העבודה".
המתופף שון קיני טען שניגן באלבום הזה ביד שבורה: "הם התחילו לעשות חזרות עם המתופף של להקת MOTHER LOVE BONE, גרג גילמור. למרבה המזל, לקחנו קצת חופש. היה לי את הגבס הזה במשך זמן מה, והייתי כמו, 'אני לא יכול לפספס את ההזדמנות הזו'. חתכתי את הגבס שלי בסטודיו ושמרתי דלי קרח ליד מערכת התופים. כך שלמעשה תופפתי עם יד שבורה, כי הנה הפריצה הגדולה הראשונה שלך, ואסור לך לדפוק את זה".
בראיון משנת 1991, אמר קנטרל שהרעיון המקורי של עטיפת האלבום היה לעשות "דבר עוברי" המייצג את הולדת הלהקה. הלהקה דנה בכמה רעיונות לאמנות העטיפה עם הצלם רוקי שנק. אחד הרעיונות האלה היה לגרום לזה להיראות כאילו הם צצים מגלגל עין.
קולומביה רקורדס לא נתנה ללהקה תקציב גדול לצילומים, אבל שנק אהב אותם כל כך שהוא היה מוכן להתמסר לעניין. התקציב בקושי הספיק לצילום של יום אחד, אבל שנק מתח אותו במשך יותר משלושה ימים. היום הראשון לצילומים התרחש ב-2 במאי 1990, בבריכת שחייה בבורבנק, קליפורניה. הבריכה כוסתה בחתיכת פלסטיק דקה כדי לתת את הרעיון שהלהקה מגיחה מגלגל עין. החברים נאלצו לשחות מתחת לפלסטיק, לעלות אל פני השטח ולהיצמד לפלסטיק שעיוות את פניהם. אחת התמונות מאותה סשן כללה צילום של הסולן ליין סטיילי עטוף בניילון כשהחברים האחרים אוחזים בו. זה שימש עטיפה לסינגל הבכורה מהאלבום, WE DIE YOUNG. הפרצוף שנבחר לעטיפת האלבום היה של הבסיסט, מייק סטאר והוא עבר "טיפול מתיחה" אצל שנק - לכן שם האלבום.
השיר WE DIE YOUNG, לפי ליין סטיילי, "עוסק באלימות כנופיות. זה היה משהו שקרה בסיאטל, משהו שקצת פתח לנו את העיניים. זה היה נראה כאילו דברים יוצאים משליטה. תקריות בהן ילדים נורו. זה פשוט נראה שהילדים האלו מתים בגילאים צעירים יותר ויותר כי הם מעורבים בפעילות כנופיות".
לדברי ג'רי קנטרל, הוא נסע לחזרה של הלהקה כאשר קיבל את הרעיון לשיר. "באוטובוס, היו כל הילדים בני 12-10 שסוחרים בסמים. המראה של ילד צעיר עם סמים פשוט הפחיד אותי".
הסינגל הבא הגיע עם MAN IN THE BOX, שעוסק, לפי דבריו של סטיילי, בצנזורה, כאשר צער בעלי חיים משמש כמטאפורה. "האיש בקופסה" הוא כמו עגל לכוד בכלוב. סטיילי: "בערך באותו זמן, יצאנו לארוחת ערב עם כמה מאנשי חברת קולומביה רקורדס שהיו צמחונים. הם סיפרו לי איך מכינים בשר עגל מעגלים שגדלו בכלובים הקטנים האלו, והתמונה הזאת תקועה לי בראש. אז הלכתי הביתה וכתבתי על צנזורה ממשלתית ואכילת בשר כפי שנראה דרך עיניו של עגל נידון".
כל העבודה הקשה השתלמה בסופו של דבר - בספטמבר 1991, שלושה עשר חודשים לאחר יציאת אלבום זה, הוא זכה לתקליט זהב על מכירת חצי מיליון עותקים, מה שהפך את אליס (כך היא נקראת על ידי רוב מעריצי הלהקה, ממש כמו שקראו לפני כן ללהקת אליס קופר) ללהקת סיאטל החדשה המצליחה ביותר - עד שנירוונה התפוצצה לתוך הסצנה. סטיילי: "ברגע שזה נהיה ממש גדול עם נירוונה, פרל ג'אם וסאונדגארדן, לא הוזכר עלינו הרבה. כל הלהקות האלה הוציאו תקליטים בערך באותו זמן, ולא הוצאנו אחד מזה שנתיים. אבל אני לא חושב שזה פגע בנו. אני שמח שלא התחברנו איתם, כי אנחנו לא כמו הלהקות האחרות האלה".
ב-21 באוגוסט בשנת 1971 פרש הגיטריסט סטרלינג מוריסון מלהקת מחתרת הקטיפה. ביום זה נערכה הופעה עם הלהקה בליברטי הול ביוסטון. לאחר סיומה הגיעו החברים לשדה התעופה.
כשעמד מוריסון ממש מחוץ לטרמינל, נראה שהוא מתכוון לחזור לניו יורק. היה לו כרטיס אך האחרים לא ידעו שהמזוודה שהביא עמו ריקה לגמרי. בגדיו עדיין היו תלויים בארונו במלון. "נסענו לשדה התעופה, והוא יצא מהלימוזינה והלך אל הטרמינל, "מספר חבר הלהקה דאג יול. "ואז הוא אמר, 'למען האמת, אני לא אחזור אתכם'...". שאר החברים עמדו מולו כשהם המומים ממנו.
רבים מזכירים את שמם של לו ריד, ג'ון קייל וניקו כשבאים להצביע על להקה זו אך נגינתו של סטרלינג, שהיה ממייסדי הלהקה, היא שהעניקה את האלמנט המושלם לכל הסיפור הזה. לו ריד: "אם אתם רוצים לשמוע נגינה טיפוסית ונכונה של סטרלינג, תקשיבו לשיר WHITE LIGHT / WHITE HEAT. הוא עונה עם הגיטרה לתפקיד השירה באופן יוצר מגדר הרגיל".
ב-21 באוגוסט בשנת 1990 יצא התקליט RITUAL DE L0 HABITUAL, של להקת ג'יינ'ס אדיקשן.
זה האלבום האולפני השני של הלהקה, כשהלהיטים הברורים ממנו הם BEEN CAUGHT STEALIN ו- STOP. כמו כן, זה הוא האלבום האחרון עם הבסיסט המקורי אריק אייברי.
עוד לפני יציאת האלבום התקשתה הלהקה, שנקראה על שם שותפתו לחדר של הזמר פרי פארל (ג'יין ביינטר), שהתמכרה להרואין, להוציאו עם העטיפה שרצתה. גם חברי הלהקה היו מכורים להרואין. לא היו להם חיים קלים לפני כן; הגיטריסט, דייב נאבארו, קעקע בגופו דיוקן של אשה בהריון, לזכר אמו שנרצחה באכזריות על ידי החבר שלה. גם פארל חווה אלימות בבית; אמו התאבדה כשהיה בן ארבע. הלהקה הזו סחבה עמה משקעים כבדים מנשוא. המתופף, סטיבן פרקינס: "המוזיקה שלנו היא בריחה, מסע. וזה מייצג אנשים דפוקים וסמים - בין אם אנחנו כך או לא. אני אוהב כשאנשים מקבלים השראה מהמוזיקה, לא רק הולכים לראות איזו להקת תעשיה שמוכרת תקליטים. אנחנו עשויים לעשות בחירות שמזיקות לנו מבחינה כספית, אבל אני לא רוצה לראות חבורה של זקנים משועממים מנגנים בדיוק כמו התקליט".
אפילו כשחבריו ללהקה התנקו, פרי פארל הודיע בעיתון HITS שהרואין הוא "נהדר ואני לא חושב שזה עניין של אף אחד אם אני רוצה לשבת שם ולדפוק את הראש שלי עם זה". כשנשאל אם הסם מסוכן, הוא ענה, "גם בנהיגה אתה לוקח את הסיכון שלך".
מספר חנויות תקליטים סירבו למכור את התקליט הקודם של הלהקה, NOTHING'S SHOCKING, בשל העירום המתואר בו. חברת התקליטים, האחים וורנר, קיוותה להימנע משערורייה שכזו בתקליט הבא, אך הלהקה חשבה אחרת. אחת הסיבות העיקריות לכך הייתה שהיא בחרה לחתום בחברת האחים וורנר בגלל החופש האמנותי שהחברה הבטיחה שתהיה ללהקה, ובכל זאת הנה זו מתנגדת לעטיפת האלבום שבחרו החברים. בסופו של דבר הושגה פשרה, ונעשה שימוש בשתי עטיפות שונות.
הלהקה הורשה להשתמש בקולאז' הכולל פסל שנוצר על ידי זמר הלהקה, פרי פארל. בתוך הקולאז', מסביב לפסל, ישנם פריטים שונים, כולל פתק מימין שעליו מוטבעת המילה "חיובי". חלק האמינו שזו תוצאות של בדיקת איידס שפרי פארל עשה. בסוף התברר שזו למעשה בדיקת ההריון של אמו של פרי, שנלקחה כאשר היא הייתה בהריון איתו.
גרסה חלופית, בשחור לבן (כפי שהיא מוצגת בפוסט זה) שוחררה ללא הגרפיקה השנויה במחלוקת, בעיקר עבור החנויות שסירבו לשאת את הגרפיקה המקורית, אם כי חלק מהחנויות בחרו לשאת את שתי הגרסאות ונתנו לצרכן את הבחירה.
עם זאת, בעסק הכי נוח עם קטגוריות, ג'יינ'ס אדיקשן נפלה בין הכיסאות. אריק אייברי הבסיסט אמר אז: "מראיין באמסטרדם אמר לנו שהאינטלקטואלים והסטודנטים לאמנות שם מתעלמים מאיתנו לחלוטין, רואים בנו איזו להקת מטאל מטופשת. אני לפעמים דואג מזה כשאני רואה את הדברים נגדנו שמגיעים מאחורי הקלעים".
כאמור, הלהיט הבולט היה BEEN CAUGHT STEALIN, שהקליפ שלו שודר רבות ב-MTV. השיר הזה עוסק בריגוש שמתקבל כשגונבים פריטים מחנות רק בשביל הכיף. לפרי פארל יש היסטוריה של עידוד המאזינים שלו לעשות דברים לא חוקיים או לא בריאים: פעם הוא אמר לקהל לא לתת לאיום של איידס להפריע להם לחירות המינית, והוא הודה שלא סתם השתמש בהרואין, אלא כי נהנה מזה. דרך אגב, הנביחה בשיר באה מכלבתו של פארל, אנני, שניסתה להיכנס לתא השירה באולפן בזמן שהוא בא לשיר בהקלטה.
פארל: "לא נכנסתי לזה כדי לעשות דרשות או להקים מבנים שאחרים יוכלו לחיות לפיהם. הכוונה שלי לא קשורה להוראה. זה נועד לשעשע את עצמי על הפלנטה המשעממת הזו לגמרי".
למרות ההבטחה הגדולה, זה היה אלבומה האחרון של ג'יינ'ס אדיקשן למשך שנים רבות. הביקורות נהגו להללו אך ללהקה לא נותר סיכוי לשרוד. פארל: "ניסיתי לצייר באלבום הזה תמונה גדולה, עם מין ואלימות אבל גם אהבה ושמחה". דוגמה לכך באה בשיר CLASSIC GIRL בו נשמעות יריות בזמן שהנאהבים במיטה. "זה עולם אכזר", הסביר פארל, "עם כל הווירוסים שתוקפים אותך וכל אחד הוא כמו וירוס שבא לאכול את האחר".
בראיון אחר אמר הזמר: "זה הולך להיות התקליט האחרון שלי, ואז אלך מפה... אני לא רוצה להיות כוכב רוק. אני לא חושב שאצליח להתעלות בלהקה מעל התקליט הזה; את השירים שאני עובד עליהם אני מתכנן לשמור לפרויקטים אחרים".
לאחר יציאת האלבום יצאה הלהקה לסיבוב הופעות שארך 13 חודשים. פרי פארל אמר, "הסיבוב ההוא היה חצי מהסיבה לכך שלא יכולנו לסבול אחד את השני יותר". בשנת 1991 עזב הגיטריסט דייב נבארו את הלהקה ומאוחר יותר הצטרף לזמן קצר לרד הוט צ'ילי פפרס. פרי פארל פנה להקים (עם מתופף הלהקה) את להקת פורנו פור פיירוס.
ב-22 באוגוסט בשנת 2021 מת דון אברלי - האח הבכור בצמד האחים אברלי, בגיל 84. מותו של דון אושר על ידי משפחתו, אשר לא סיפקה את הסיבה.
האחים אברלי היו הרכב הרוק'נ'רול המוצלח ביותר שיצא מנאשוויל בשנות החמישים, כשדון אברלי ואחיו פיל (שמת בשנת 2014), התחרו פעם מול אלביס פרסלי ופאט בון על זמן שידור ברדיו.
דון ופיל השפיעו על דורות של יוצרי להיטים, החל מלהקות "הפלישה הבריטית" כמו הביטלס וההוליס ועד צמד הפולק-רוק האמריקני, סיימון וגרפונקל, ולהקת איגלס.
פול סיימון, אמר בראיון, בבוקר שאחרי מותו של פיל אברלי: "פיל ודון היו הצמד היפה ביותר ששמעתי עם שני קולות בתוליים ומלאי נשמה. הם היו חלק מלידת הרוק'נ'רול". עם להיטים כמו BYE BYE LOVE (שסיימון וגרפונקל הנציחו בגרסתם בתקליטם האחרון, "גשר על מים סוערים), WAKE UP LITTLE SUSIE ו- ALL I HAVE TO DO IS DREAM החולמני, זכו השניים לתהילת עולם.
שני האחים ניגנו בגיטרה אקוסטית, אך תערובת הקול האינטימית שלהם היא שנתנה להם איכות ייחודית ומתמשכת. דון, בעל הקול התחתון מבין שני הקולות, שר בדרך כלל את הקו המלודי המוביל, כשפיל שר את החלק ההרמוני.
"זה כמעט כמו שיכולנו לקרוא זה את זה כשאנחנו שרים," אמר דון אברלי ללוס אנג'לס טיימס, זמן קצר לאחר מות אחיו.
למרות החמימות של השירה שלהם, מערכת היחסים של האחים הורעה ככל שהקריירה שלהם התקדמה. להיטי הרדיו שלהם נעשו נדירים יותר ככל שחלפו שנות ה-60, ושניהם נאבקו בהתמכרות.
הצמד האמריקני נקי התדמית וצחור השיניים, ידע להלהיב את הקהל, אבל תדמית זו הייתה כשטיח שמתחתיו התחבא לכלוך, שצץ בתחילת שנות השישים; לדון ופיל, היו סודות כמוסים בענייני סמים. דון אברלי הרחיק לכת ועבר טיפול עם רטאלין בחושבו שמדובר בויטמין, מבלי לדעת את ההשפעה ההרסנית שתהיה לזה עליו.
דון סיפר לרולינג סטון בשנת 1986: "לא ידעתי שרטאלין זה דבר לא טוב. ראיתי תמונה של הרופא שלי, בקליניקה שלו, עם הנשיא קנדי וחשבתי שהוא רושם לי תרופה טובה וזה כמובן יצא משליטה. רטאלין גרם לי להרגיש אנרגטי ונשארתי ער למשך ימים. זה הפך אותי למתוח ביותר ולא ידעתי מה אני עושה".
העסקנים של מכונת הכסף המשומנת ידעו היטב מה לעשות ודרשו משני האחים לעבוד ללא מנוחה. בשנת 1962 יצא להיט נוסף, ,CRYING IN THE RAIN ולדון היו את כל הסיבות לבכות עם הרטאלין שגרם לפראנויה. הוא ניסה להתאבד בבית מלון בלונדון עם בליעת כדורים, ניצל וקיבתו נשאבה בבית החולים. כששוחרר משם, הוא חזר למלון וניסה שוב להתאבד.
גם הפעם הוא ניצל ונשלח בטיסה חזרה לארה"ב ומשם לבית משוגעים בניו יורק, שם קיבל טיפול בזרמים חשמליים. "הזרמים מחקו אותי לגמרי והייתי בטוח שלא אצליח יותר לכתוב לעולם". בעזרתו של פסיכיאטר הוא הצליח להתגבר על ההתמכרות לרטאלין ולספר על זה.
בתחילת הסבנטיז, ואחרי כמעט 20 שנה ביחד, המתחים הגיעו לשיא. פיל ניפץ את הגיטרה שלו ויצא נסער מהבמה במהלך הופעה בקליפורניה, בשנת 1973, והשאיר את דון לסיים לבדו את ההופעה ולהודיע על התפרקות הצמד. "האחים אברלי מתו לפני 10 שנים", אמר לקהל, וסימן את סופה של תקופה.
בשנת 1983 התאחדו האחים מחדש למופע ברויאל אלברט הול בלונדון, שצולם לסרט תיעודי. שנה לאחר מכן הם הקליטו אלבום שהפיק הזמר והגיטריסט דייב אדמונדס. פול מקרטני (שהזכיר את שמם של שני האחים, בשנת 1976, בלהיטו LET 'EM IN) כתב שיר לאלבום.
דון ופיל זכו לכבוד מלכים, בשנת 1986, כשהיו מהראשונים להיכנס להיכל התהילה של הרוק'נ'רול. הם גם קיבלו פרס גראמי על מפעל חיים בשנת 1997 והוכנסו להיכל התהילה של מוזיקת הקאנטרי בשנת 2001.
בשנת 2003 הם הופיעו עם סיימון וגרפונקל. בראיון ללוס אנג'לס טיימס, בשנת 2014, הכיר דון אברלי בעשרות שנות העימות שלו עם אחיו, אך נזכר בגאווה בקשר המוזיקלי האינטימי שלהם. "כשפיל ואני פגענו בנקודה אחת שבה אני קורא לזה 'האחים אברלי', זה לא אני וזה לא הוא שם - זה שנינו ביחד".
פינת "על החיים ועל המוות" - 21 באוגוסט.
היום הם נולדו:
- בשנת 1938 נולד זמר הפופ והקאנטרי המצליח, קני רוג'רס. הוא מת במרץ 2020.
- בשנת 1941 נולד טום קוסטר, שהיה הקלידן של להקת סנטנה משנת 1972. קוסטר החליף את הקלידן המקורי, גרג רולי, כשמצא עם מנהיג הלהקה, קרלוס סנטנה, עניין משותף ברוחניות.
- בשנת 1951 נולד הבסיסט / זמר גלן יוז, שניגן בלהקות TRAPEZE ודיפ פרפל ולאחר מכן עשה דברים שונים ומגוונים בעולם המוזיקה, ובמקביל הצליח להילחם בשדי התמכרות סמים אישיים ויצא נקי ומאושר.
- בשנת 1952 נולד ג'ו סטראמר, גיטריסט וזמר להקת הקלאש. הוא מת בדצמבר 2002.
וזה עזב אותנו היום:
- בשנת 2005 מת רוברט מוג, הממציא של סינטיסייזר MOOG, מסרטן בראשו, בגיל 71.
ב-21 באוגוסט בשנת 1969 נערכה חזרה בבית השכור של ג'ימי הנדריקס. זה היה ממש אחרי פסטיבל וודסטוק. הפעם הייתה האווירה הכי רחוקה מפיס אנד לאב.
הבסיסט, בילי קוקס: "הטלפון לא הפסיק לצלצל שם. מעבר לקו היו אנשים שדחקו בו כל הזמן למהר ולהביא את ההופעה לאיכות רצויה. הם ממש לא הירפו ממנו".
בין הנוכחים הייתה בחורה מטקסס שאהבה להתרברב בעובדה שאביה עשיר מאד. כשהתקשרה הבייתה להגיד לאביה שהיא עם כוכב רוק גדול, הוא מיהר לשלוח לשם שוטרים. הבית היה מלא באנשים שרצו את קרבתו של ג'ימי בגלל כוכבותו.
נגן כלי ההקשה, ג'רי ולז: "לג'ימי הייתה מכונית קורבט אדומה אך לא היה לו רישיון. הוא היה מהנהגים הגרועים ביותר בעולם. בתא המטען תמיד היו תקליטים של קומיקאים שחורים וסרטי פורנו. הוא כל הזמן השתמש במילה FUCK והיה נראה שהוא מנסה בכוח להתחבר לקהילה השחורה שינקה אותו לתוכה בכוח".
רואה החשבון, מייקל הקט: "שלמתי את חשבונות השכירות של הבית וג'ימי וחבריו הרסו אותו לגמרי. הם גררו על הרצפה ציוד מחדר לחדר וציירו על כל דבר".
במהלך החזרות הגיע מייק ג'פרי, המנהל של הנדריקס, בלימוזינה שחורה. מטרתו הייתה לשכנע את ג'ימי להופיע במועדון SALVATION, שנוהל על ידי גנגסטרים. שני בחורים מאיימים עמדו משני הצדדים של ג'פרי וברור היה לנוכחים שהם חמושים. הם עלו לקומה העליונה כדי לדון בכך, כשלאחר כמה דקות ירד אחד הברנשים, מיקם מטרה בחצר הבית ומבפנים הוא ירה החוצה לעברה, כשהוא מבהיל לגמרי את הנוכחים, בעוד שהשיחה בין הנדריקס וג'פרי המשיכה למעלה. הנוכחים המפוחדים הבינו שג'ימי הנדריקס הוא כמו פרה הנחלבת על ידי אנשים תאבי כסף, עד שימות.
הבסיסט, בילי קוקס: "כשיש בבית אנשים שיורים באקדחים, עם מסר ברור - אתה יודע שמשהו שגוי פה. כל שידעתי אז הוא שעזרתי לחברי היקר בפסטיבל וודסטוק, אעזור לו בעוד כמה הופעות ואעוף משם כמה שיותר מהר".
ב-21 באוגוסט בשנת 1970 יצא גיליון של עיתון להיטון ובו גם התופינים האלו:
וב-21 באוגוסט בשנת 1975 יצא גיליון של להיטון ובו התופינים האלו:
ב-21 באוגוסט בשנת 1971 פרסם המלודי מייקר את החלק הראשון משני חלקי הריאיון שנערך עם המפיק ג'ורג' מרטין. בראיון היה דבר אחד שעיצבן מאד את ג'ון לנון.
מרטין אמר: "למרות שהם כתבו שירים משלהם, היו להם אותם כשירים ולא כמוזיקה לתקליטים. הם לא חשבו במונחים של תקליטים... הם חשבו על פזמון, קטע אמצעי וסוף. כשהתחלתי איתם, ארגנתי את ההתחלות והסיומים ואת קטעי הסולו שלהם. זה נראה אלמנטרי עכשיו, אבל אז הייתי מתזמן את הפזמון שלהם. בהדרגה גדל שיתוף הפעולה".
לנון קרא את המאמר וניגש לכתוב למערכת העיתון: "ג'ורג' מרטין היקר, אני כתבתי לבדי את השיר PLEASE PLEASE ME. זה הוקלט בדיוק לפי סדר הדברים שאני כתבתי. האם אתה זוכר את זה? באהבה, ג'ון ויוקו".
ב-21 באוגוסט בשנת 1987, הוציאה להקת מטאליקה מקסי סינגל (עם חמישה קטעים בלבד) ובו חבריה מבצעים גרסאות כיסוי לשירי אחרים. שם המוצר החדש הוא GARAGE DAYS REVISITED. על עטיפתו גם נקבע המחיר שלו - 5.98 דולר.
ב-27 בספטמבר בשנת 1986 איבדה להקת הרוק, מטאליקה, את הבסיסט שלה, קליף ברטן. זה היה כשהאוטובוס, עם חברי הלהקה שישנו בו בדרכם מהופעה להופעה, החליק על הכביש. ברטן היה דמות משמעותית בלהקה ושלושת הנותרים חשו שאיבדו את העוגן שלהם. מה גם שבאותו זמן עלתה הלהקה מדרגה, מבחינת הצלחה, עם תקליטה השלישי MASTER OF PUPPETS שיצא באותה שנה.
אחרי זמן קצר של אבל, תוך עידוד מאביו של ברטן שימשיכו, חברי מטאליקה שמו את עיניהם על בסיסט והזמינו אותו לאודישן, באוקטובר 1986. היה זה ג'ייסון ניוסטד, אז גם בסיסט וגם מנהיג בלהקת FLOTSAM AND JETSAM. ניוסטד היה הדמות הצעירה הפרועה הזו עם המון קסם ואישיות. כשהוא קיבל שיחת טלפון ובה הזמנה לאודישן, הבסיסט כמעט קיבל התקף לב כי מטאליקה הייתה נערצת עליו. היה זה יכול להיות חיבור משמיים.
אבל היו עוד בסיסטים לבחון וניוסטד היה אמור לנגן מוזיקה בפעם הראשונה, אי פעם, עם הזמר ג'יימס הטפילד, המתופף לארס אולריך והגיטריסט קירק האמט במהלך יום של אודישנים ובו לפחות שישה עשר מוזיקאים אחרים חיברו את גיטרת הבס שלהם לאחד המגברים שהרכיבו את הקו האחורי של מטאליקה. ניוסטד הגיע הרבה קודם מהנדרש והצליח לראות מקרוב את פעולות של הלהקה שלא היה לה זמן למחוות חברתיות. "זה היה קצת מתוח שם", הוא אמר. "חברי הלהקה הגיעו והם היו די שיכורים, וזה היה בצהריים. אנשים נשפטו על ידם שם מאיך שהם נראו, איך שהם נשאו את עצמם. מטאליקה היו מאוד אכזריים. אם הבס של מישהו היה צבוע בוורוד, או אם הבס שלו היה צהוב עם פסים ירוקים על זה, ג'יימס מיד היה צועק, 'הבא בתור!'...".
שלב הגמר באודישנים היה בשבוע האחרון של אוקטובר 1986. הכוחות החלו להתלכד לטובתו, ובמהירות. ארבעת הצעירים התגלגלו לבר שהיה פתוח בשעה קטנה של הלילה, ניוסטד השתכר שם לחלוטין. אבל כששלושת חברי הלהקה האחרים פנו משם לשירותים - הפור נפל. הטפילד, אולריך והאמט מצאו את עצמם מכונסים בשירותים ואולריך טען מאז ששלושת הגברים השתינו במשתנות בשורה, אבל בהתחשב בכך שהיו שם בבר רק שתי משתנות, זה לא יכל היה להיות כך. בכל מקרה, אולריך שאל שם בפשטות, 'זה הוא, נכון?'
התשובה חזרה, 'כן, זה הוא'. כששלושת הגברים חזרו לניוסטד השיכור, אולריך פנה לאדם שחייו עמדו להשתנות באופן בלתי הפיך ובפיו שאלה מאוד פשוטה. "אז", הוא אמר, "אתה רוצה עבודה?"
ג'ייסון ניוסטד הצטרף למטאליקה ב-28 באוקטובר 1986 והופיע עמה לראשונה בפומבי בקאנטרי קלאב בקליפורניה, ב-8 בנובמבר. השיר הראשון שהוא ניגן עם הלהקה על הבמה היה זה שפתח את תקליטה השלישי. נכון מאד - BATTERY.
"הייתי שם בהופעה הראשונה של ג'ייסון וזה היה פנטסטי", נזכר דאג גודמן, שעקב אז אחרי הסצנה. "כולם בקהל ידעו מי זה ג'ייסון כי כולנו הכרנו אותו מפלוטסאם וג'טסאם. אני זוכר שכולם שם ציפו להופעה. זה היה מצב שונה מהצטרפותו של קירק ללהקה. היו כמה אנשים שלא אהבו את קירק כשהצטרף למטאליקה כי הם כעסו שהגיטריסט הקודם, דייב מאסטיין, נזרק ממנה. אני זוכר באחת ההופעות המוקדמות של קירק שמישהו
משך את הכבל מהמגבר שלו באמצע נגינה. אבל כשג'ייסון הצטרף ללהקה, לא היה אף אחד שהרגיש כלפיו איבה כלשהי. ולמה שתהיה? ברור שזו לא אשמתו שהייתה תאונת אוטובוס מזורגגת שגרמה למות מישהו".
עבור ג'ייסון ניוסטד, הימים והלילות הללו בוודאי חלפו כסוג של טשטוש. חודש לפני כן, באריזונה, הוא ניגן בגיטרה בס כמנהיג להקה. כשעזב אותה לטובת מטאליקה, שאר חבריה חשו נטושים וכועסים עליו. באופן בלתי נמנע, טבילת האש לג'ייסון ניוסטד לא הייתה קלה עבורו. נגן הבס קיבל מיד את הכינוי "הילד החדש". הוא לא נחשב כחבר להקה מן המניין ולכן ספג לא פעם התעללויות מהשאר. במסעדת סושי, בסיבוב הופעות ראשון ביפן, הם אמרו לו שהוואסאבי בצלחת שלו הוא פשוט חמוצים ירוקים, רק כדי לראות אותו מחליף צבעים מרוב חריפות. כמו כן, הטפילד ואולריך שתו את עצמם עד הסוף בבר של המלון שלהם וחייבו את החשבון לחדר של ניוסטד, זאת בהתחשב בכך שהם שילמו לו משכורת של 600 דולר בלבד לחודש. היה להם גם תענוג ילדותי להודיע לכל מי שיקשיב להם שהבסיסט החדש הומוסקסואל. כאילו זה לא מספיק, הצלם הידוע, רוס האלפין, צילם את הלהקה אז וטען מאז שאולריך לא אהב כל כך את הבסיסט שהוא לחץ, ללא הצלחה, על פיטוריו המיידיים מהלהקה. היה זה עינוי שמטאליקה עשתה לניוסטד, שהבין מיד שאסור לו להתנהג כחוליה החלשה, אחרת יישבר.
כאשר מטאליקה נקבעה לנגן בפסטיבל "מפלצות הרוק" בשנת 1987, הוצע לה להוציא חומרים חדשים לרגל האירוע. ניסיונות ראשוניים של כתיבת שירים, עם ניוסטד, לא הגיעו רחוק. לאחר מכן שבר הטפילד את זרועו כשרכב על סקייטבורד ולא היה מסוגל לנגן בגיטרה במשך מספר שבועות. לאור המכשולים הללו, הלהקה החליטה להקליט קאברים ללהקות מטאל בריטיות ומוזיקת פאנק-רוק. העבודה עליהם נעשתה במוסך האטום לרעש של אולריך (ניוסטד ניצל את ניסיונו הקודם כפועל בניין כדי לאטום את הרעש במוסך). לאחר מכן הוקלט הדבר, במשך שישה ימים, בלוס אנג'לס. למרות שם ה-EP, זה הוקלט באולפן שהמפרט שלו נמצא בקצה הגבוה ביותר של יצירת מוזיקה - אולפני A&M בסנטה מוניקה ואולפני קונווי במערב הוליווד.
המקסי-סינגל שיצא נמכר היטב ומאז נחשב פריט לאספנים (ויצא גם מחדש, אם כי בסאונד שנטען כי פחות טוב מהמקורי). זה נועד להיות מוצר של כיף וכך זה אכן יצא, עם שירים של להקות כמו BUDGIE, DIAMOND HEAD ולמרבית ההפתעה - KILLING JOKE (עם ניק קייב). הייתה זו ברכה עבור אוהבי הת'ראש מטאל, שביקשו להקשיב למוזיקה המוקלטת הזו ללא טריקים אולפניים מוגזמים.
בעיתון סאן טיימס הקנדי נכתב עליו באותה שנה: "מטאליקה יוצרת רעש גדול ומפואר, מהיר יותר מקליע. אם התקליט הזה היה סלע הוא היה כל כך כבד שאפילו סופרמן לא היה יכול להרים אותו. מטאליקה ממשיכה להגביר את החום בדיוק כשאתה לא יכול לדמיין שזה יכול להיות יותר חם".
למרות המחיר הברור שהודפס על העטיפה, לא מעט חנויות תקליטים מכרו את המוצר הזה במחיר גבוה יותר.
ב-21 באוגוסט בשנת 1969, ביום השנה הראשון לכיבושה של פראג בידי הצבא הסובייטי תוך רמיסת החירות הצ'כית החדשה, זכה אריק איינשטיין להשמיע את השיר 'פראג' מול קהל שקיבל את צליליו במחיאות כפיים רמות.
שני נגני הליווי שלו, שלום חנוך וחנן יובל, עמדו על הבמה מאחוריו זה מול זה, שרו בקולי קולות והצמידו את הגיטרות שלהם למיקרופון אחד. מסביב לאיינשטיין נעמדו צלמים וכתבי תקשורת, שהצמידו את המיקרופונים שלהם אליו כדי לסקר את האירוע. זה היה יום חמישי בערב קייצי בחוף הים שרתון, שמדרום לנמל תל אביב.
מוסיקה של הביטלס נוגנה ללא הרף ברקע. אלפי בני נוער הגיעו לאירוע שארגנה חברת 'הגר' ופופיק ארנון הנחה את האירוע, יהונתן גפן הקריא שיר שכתב, אמנים הקריאו משיריהם ואביגדור 'מלך הצפון' צברי סיפק מדורת ענק ותאורת חשמל.
עיתון העולם הזה דיווח: "בשפת הים בתל אביב התאספו כעשרת אלפים איש כדי לציין את יום השנה לפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה. פופיק ארנון התנדב להנחות את הערב ואריק איינשטיין התנדב לשיר בו את 'שיר שחלמתי על פראג'. הוא זכה למקהלה של עשרת אלפים איש, שזמזמה איתו יחד את השיר. אחר כך הם שרו עוד שירי חופש ועידוד לצ'כים, כשלבבם רוחש רק טוב לכל המדוכאים בעולם, אבל לצלמי הטלוויזיה לא נתנו להתקרב לקיוסק, ששימש כבמה. דבר לא עזר והמיעוט המדוכא עמד עם מצלמותיו בצד".
להזמנות: 050-5616459
ב-21 באוגוסט בשנת 1972 פרץ ריב על הבמה בין חברי להקת ג'פרסון איירפליין לשוטרים שנכחו במקום.
זה קרה ב- RUBBER BOWL באוהיו. קהל של כ-20,000 אוהדים מילא את האיצטדיון באותו יום, אבל הצרות התחילו בקרב מאות נוספים שהיו מחוץ למקום, וצפו במופע בחינם מגבעה שהשקיפה על הכל. כשהיום הפך ללילה, מעריצים ללא כרטיסים - שרבים מהם שתו הרבה אלכוהול או נטלו סמים - נהיו חסרי מנוחה והחלו להטריד שוטרים ששימשו כאבטחה.
הם זרקו אבנים, בקבוקים וכל חפץ אחר שהם יכלו לזרוק. המשטרה הגיבה בירי מכלי גז מדמיע. המקום הפך לזירת מלחמה קטנה. בינתיים, בתוך האצטדיון, להקת ג'פרסון איירפליין הוסיפה שמן למדורת הכאוס. מהבמה עודדה הזמרת, גרייס סליק, את המורדים במשטרה וצעקה דברים כמו "תתפסו את החזירים" ו"תילחמו בממסד".
"המשטרה ידעה שאנחנו זוכרים את התקרית הטרגית בקנט סטייט, כשנתיים לפני כן, ושאנשיה לא בטחו בנו. לאורך כל קדמת הבמה עמדה שורה של 25 קצינים שיצרו מחסום. ראשיהם מכוסים במגן חסין כדורים, ירכיהם עמוסות באלות ורובים, הם היוו חייץ בינינו לקהל כמו קבוצה מוזרה של בנות מקהלה משוריינת ושעירה".
התסיסה נמשכה עד 23:30 בערך, אז הוזעק איום על פצצה, המשטרה השביתה את המופע, והכעיסה עוד יותר את הקהל. בעוד שאגרופים ואבנים המשיכו להיזרק, גם חברי הלהקה הסתבכו. צ'יק קאסידי, מנהל הציוד של הלהקה ואחיו של הבסיסט ג'ק קאסידי, התערב כשהמשטרה הרביצה נמרצות למעריץ. "ראיתי אותם מתנפלים על צ'יק, אז ניגשתי והתנגדתי ליחס שלהם לחבר שלי", נזכרה סליק. "הם עצרו אותי. פול (קנטנר, הגיטריסט והזמר של הלהקה) ניגש להתנגד ליחס שלהם אלי. הם עצרו את פול. שלושתנו הושלכנו לכלא שם נקבעה ערבות והוזעקו עורכי הדין לתקן את המצב". בסך הכל נעצרו באותו לילה 25 אוהדים, תשעה שוטרים נפצעו ו-12 ניידות משטרה ניזוקו בתגרה.
סליק, קנטנר וקאסידי הואשמו בתקיפת קצין אך לבסוף הודו באשמה פחותה. השלישייה שילמה קנס קטן והבטיחה להתנהג בצורה הטובה ביותר בכל ביקור באוהיו. עשרות שנים מאוחר יותר, סליק הודתה שהיא וחבריה ללהקה מעולם לא הרגישו בנוח עם הרשויות, במיוחד המשטרה. "אני לא יודעת למה, אבל בכל פעם שראיתי תג, משהו בי התערער. כל מה שיכולתי לראות זה איזה טמבל שחטף בדיוק כמו כולם, עם היתרון הבלתי הוגן של נשק בידו".
ב-21 באוגוסט בשנת 1969 יצא התקליט השלישי של להקת THE NICE (או 'הנחמדים' או 'היפים', אם הולכים לפי הצורה בה הלהקה תורגמה באותה שנה בעיתונות של ארצנו), שנקרא בפשטות NICE. פרטים נדירים עליו תמצאו בלחיצה פה.
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.
