רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-21 באוקטובר בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

הציטוט היומי: "הייתי מעוניין לדעת כמה אנשים שאומרים שהם הולכים לנסות לכתוב שיר-להיט באמת עושים אחד כזה. מעולם לא עשיתי את זה" (רנדי ניומן)

אליוט סמית' - הסודות, השדים, הגיטרה האקוסטית והמוות

ב-21 באוקטובר בשנת 2003 מת אליוט סמית' האמריקאי בן ה-34 לאחר שדקר את עצמו בחזהו. הדיכאון וההתמכרויות שלטו בחייו שנים של הזמר-יוצר-מוזיקאי הזה למשך שנים רבות מאד.

זהו בהחלט תאריך עצוב ביומן המוזיקה האלטרנטיבית שנפרד מאחד הקולות המיוחדים והכואבים ביותר שלו, כשהזמר-יוצר-מוזיקאי האמריקאי אליוט סמית' נמצא מת בדירתו בשכונת אקו פארק שבלוס אנג'לס. הוא היה בסך הכל בן 34 במותו, והחדשות הותירו את המעריצים בהלם מוחלט. נסיבות הסיום היו טראגיות והתאימו, באופן מצמרר, לטקסטים האפלים שליוו את הקריירה שלו. ברור שהיה זה סוף אלים וקשה לאדם שניהל מאבק ארוך ומתוקשר, גם אם בעיקר דרך שיריו, בדיכאון עמוק ובהתמכרויות קשות לסמים ואלכוהול, ששלטו בחייו במשך שנים רבות מאוד. למרבה האירוניה והכאב, דווקא בחודשים שלפני מותו הוא עבר תהליך גמילה מייסר, התנקה מסמים קשים וניסה להתחיל דף חדש בחייו, מה שהופך את הטרגדיה הזו לעוד יותר בלתי נתפסת.

מספורטאי קולג' דמיוני לחליפה לבנה מול סלין דיון

סטיבן פול סמית', כפי שנקרא כשנולד בעיר אומהה שבנברסקה לפני שעבר בילדותו לטקסס, לא היה כוכב רוק במובן הקלאסי של המילה, אבל הוא בהחלט היה גיבור קאלט נערץ. הוא אפילו החליט לשנות בעצמו את שמו הפרטי מסטיבן לאליוט, כי לטענתו השם סטיב נשמע כמו שם של ספורטאי קולג' שרירי וחסר מוח, והשם האמצעי שלו, פול, נשמע מיוחס מדי.

לפני שיצא לקריירת סולו אקוסטית ושקטה, הוא בכלל הוציא את האגרסיות שלו בלהקת רוק אלטרנטיבי רועשת בשם HEATMISER, עד שהבין שהכוח האמיתי שלו נמצא דווקא בשקט החשוף. המוזיקה שלו, שהתאפיינה בלחנים מלנכוליים להפליא, הפכה לפסקול עבור רבים שחשו דחויים או שבורי לב. הפריצה הגדולה והבלתי צפויה שלו אל התודעה הציבורית הרחבה הגיעה כשהבמאי גאס ואן סנט בחר בשירים שלו לפסקול הסרט GOOD WILL HUNTING. ואן סנט, שהיה חבר קרוב ומעריץ מושבע של המוזיקה שלו, תיאר בהתלהבות את הבחירה הזו ואמר: "ברגע ששמעתי את הקול השברירי שלו והגיטרה שלו, הבנתי מיד שזה הלב הפועם של הסרט שלי. אליוט לא רק ליווה את הסצנות ברקע, הוא פשוט העניק להן נשמה אמיתית וטהורה".

הרגע הזה הוביל את סמית' למעמד סוריאליסטי לחלוטין: מועמדות לפרס האוסקר על שירו MISS MISERY. המפיקים של טקס האוסקר בשנת 1998 אמרו לסמית' בבוטות שאם הוא לא יסכים להופיע בטקס בעצמו, הם פשוט ייתנו ללהקת הבית של האקדמיה לבצע את השיר במקומו – איום מוזיקלי שכנראה הפחיד אותו הרבה יותר מלעמוד מול מיליארד צופים בטלוויזיה. הוא אכן הופיע על הבמה המפוארת ההיא, בחליפה לבנה של בית האופנה PRADA, ונראה נבוך לחלוטין, במיוחד כשהפסיד את הפסלון לטיטאניק של סלין דיון ולשירה MY HEART WILL GO ON.

תסלחו לי, אבל בעולם מתוקן שבו יש צדק מוזיקלי, אליוט היה לוקח את הפסלון הזה בהליכה, עם כל הכבוד לקרחונים שוקעים ולשוברי קופות. אבל עצם המעמד הפך אותו לאחד השמות המדוברים בתעשייה. אליוט עצמו סיכם אחר כך את החוויה ההזויה הזו בחיוך מבויש ואמר: "כל המעמד של האוסקר היה כמו חלום הזוי בחלל החיצון שלא קשור לחיים האמיתיים שלי. לעמוד שם בחליפה לבנה עם תזמורת ענקית מאחוריי זה הדבר הכי רחוק ממי שאני, אבל האמת היא שסלין דיון הייתה ממש מקסימה אליי מאחורי הקלעים ואפילו חיבקה אותי בחום לפני שעליתי לבמה".

השפעות מליברפול, לחישות כפולות ויצירות מופת נצחיות

סמית' הותיר אחריו חמישה תקליטים מוערכים מאוד שיצאו בחייו – אלבום הבכורה ROMAN CANDLE משנת 1994, אלבום שני ומופתי שנשא את שמו ELLIOTT SMITH, ואחריהם פסגות היצירה שלו, לצד אלבום אולפן שישי ומצמרר בשם FROM A BASEMENT ON THE HILL שיצא כשנה לאחר מותו ואוסף החומרים הנדירים NEW MOON. נגינת גיטרה אקוסטית עדינה ומורכבת בשיטת FINGERPICKING וירטואוזית שגורמת לכל חובב גיטרה כמוני לתהות אם לאליוט היו עשרים אצבעות בכל יד, וקול שברירי, כמעט לוחש, שלעיתים קרובות הוקלט בכפילות (טכניקת DOUBLE TRACKING) כדי ליצור תחושת אינטימיות כמעט מציקה. סגנונו המיוסר וגורלו הטראגי הזכירו לרבים דמות עצובה אחרת מעולם הפולק-רוק הבריטי, ניק דרייק.

אף שהיה אמריקאי מפורטלנד, אורגון אליה עבר בגיל 14 כדי לחיות עם אביו הביולוגי שהיה פסיכיאטר, ההשפעות הגדולות עליו הגיעו דווקא מהאי הבריטי. הוא היה מעריץ מושבע של הביטלס, וניתן היה לשמוע את ההשפעות המלודיות שלהם בבירור בשיריו. אהבתו העצומה למופלאים מליברפול הגיעה לשיאה בזמן הקלטת אלבומו החמישי והאחרון שיצא בחייו, FIGURE 8, כאשר הגשים חלום ילדות והקליט באולפני אבי רואד בלונדון עם הפסנתר המקורי שבו ניגן פול מקרטני בשיר THE FOOL ON THE HILL.

מעבר לכך, הוא הקליט גרסת כיסוי ווקאלית עוצרת נשימה לשירם BECAUSE עבור פסקול הסרט AMERICAN BEAUTY, שבה שילב תשעה ערוצי שירה של עצמו בחיקוי מושלם להרמוניות של לנון, מקרטני והאריסון. אליוט דיבר תמיד בהתלהבות אדירה על החיבור הזה ואמר: "אני מקשיב לאלבום THE WHITE ALBUM של הביטלס כמעט בכל שבוע מאז שאני ילד בן ארבע. מבחינתי, זו פסגת היצירה האנושית – השילוב הבלתי אפשרי הזה בין מנגינה מושלמת, הרמוניה מפתיעה ורגש חשוף לגמרי". לצד חבריו מליברפול, הוא גם ציין את הקינקס והזומביס כהשפעות משמעותיות, מה שהסביר את החיבה שלו למבני שיר מתוחכמים ולמעברי אקורדים גאוניים שהפכו גם את השירים העצובים ביותר שלו לחגיגה מוזיקלית מענגת.   

השדים שמאחורי המילים והסיפורים הקטנים של השירים הגדולים

בראיונות, סמית' בקושי דיבר על השדים שתקפו אותו. הוא היה ידוע כאדם מופנם וסגור, שנרתע מאור הזרקורים. עם זאת, הוא תמיד ניסה להילחם בתדמית הקודרת שהודבקה לו בתקשורת, ובראיון גלוי לב הסביר בהתרגשות: "אני ממש לא מנסה להיות מדכא בכוונה. אני פשוט כותב שירים שיש בהם עצב אמיתי מהחיים, אבל בעיניי יש בהם גם המון תקווה, הומור ויופי. אנשים בתעשייה בטוחים שאני איזה ערפד שיושב בחדר חשוך ובוכה כל היום, אבל עם החברים שלי אני דווקא צוחק המון ונהנה מהמוזיקה". אך מי שרצה לדעת מה עובר עליו, היה צריך רק להקשיב למילים. שיריו תיעדו ללא פילטרים את מאבקיו הקשים: התמכרות לסמים קשים, מערכות יחסים כושלות בזו אחר זו, תחושות של בגידה, סיפורים עגומים על סערה נפשית מתמדת, אלימות במשפחה שחווה בילדותו מצד אביו החורג צ'ארלי וולש ובעיקר ייאוש עמוק.

כשצוללים אל הסיפורים שמאחורי השירים מגלים עד כמה היצירה שלו הייתה אוטוביוגרפיה מדממת אך מבריקה. כך למשל, הבלדה המהפנטת BETWEEN THE BARS מתוך האלבום EITHER/OR נכתבה מנקודת המבט של בקבוק האלכוהול עצמו, שמדבר אל השתיין בקול רך ומפתה ומבטיח לו הגנה ושכחה מכל הצרות והאכזבות – הברקה אמנותית שמעבירה צמרמורת בכל האזנה מחדש.

בשיר WALTZ 2 מתוך XO הוא תיאר בכאב חד סצנה אמיתית בבר קריוקי בטקסס עם אמו ואביו החורג והמתעלל, בשיר BABY BRITAIN הוא שילב מקצב קופצני בסגנון הקינקס עם טקסט כואב על אלכוהוליזם, ובשיר SAY YES, שחותם את האלבום EITHER/OR, הוא דווקא הצליח לזקק רגע נדיר וקסום של אופטימיות זהירה אחרי פרידה מבת זוגו, ג'ואנה בולם.

הדרמה בחדר האמבטיה ותעלומת המוות שנותרה פתוחה

ב-21 באוקטובר 2003 פרץ עוד ריב בינו לבין זוגתו, ג'ניפר צ'יבה. היא נכנסה לחדר האמבטיה ונעלה את עצמה שם כשלפתע שמעה מעבר לדלת צעקה מקפיאת דם. היא פתחה בחשש רב את הדלת וסמית' נגלה לעיניה עם סכין מטבח נעוצה בחזהו. היא מיהרה לשלוף את הסכין ובעודו מתמוטט היא התקשרה להזעיק עזרה והוא הובהל לבית החולים בלוס אנג'לס, שם נקבע מותו בשעה 13:15 בצהריים. בפתק קטן הוא כתב לה: "אני ממש מצטער. אוהב – אליוט. אלוהים יסלח לי". פרט מצמרר שעורר מיד גל של שמועות ותיאוריות קונספירציה בקרב מעריצים היה שבפתק המקורי באנגלית, שמו של אליוט נכתב עם שגיאת כתיב – עם אות T אחת בלבד בסוף השם במקום שתיים – אם כי חוקרי המשטרה קבעו שהכתב בפתק אכן תואם את כתב ידו.

חודשיים לאחר מותו מסר משרד חוקר מקרי המוות בלוס אנג'לס כי לא ניתן לאשר באופן סופי אם פצע הסכין הקטלני בחזה נגרם מהקורבן. דיווחים ראשוניים טענו שסמית' מת כתוצאה מדקירה אחת, אך חוקר מקרי המוות מצא כי מצא שני פצעי דקירה חודרים בחזה וכך כתב: "בעוד שההיסטוריה של סמית' עם דיכאון תואמת התאבדות, והמיקום והכיוון של פצעי הדקירה עולים בקנה אחד עם גרימה עצמית, מספר היבטים של הנסיבות אינם אופייניים להתאבדות ולכן יש אפשרות לרצח. בנוסף, חברתו דיווחה על הוצאת הסכין וסירובה לאחר מכן לדבר עם בלשים מעורר דאגה".

בין הפרטים החריגים שצוינו בדו"ח הנתיחה הרשמי היו העובדה שהדקירות העמוקות, שפגעו ישירות בלב, בוצעו דרך חולצתו של סמית' – בעוד שרוב המתאבדים בדקירה מסירים או מרימים את הבגד לפני המעשה – לצד העדרם של "פצעי היסוס" שטחיים שאופייניים למתאבדים, והימצאותם של חתכים קטנים על כפות ידיו וזרועו שנראו לחלק מהמומחים כפצעי הגנה. בנוסף, בבדיקת הטוקסיקולוגיה התברר כי בדמו לא נמצאו שרידים של סמים לא חוקיים או אלכוהול, אלא רק מינונים רפואיים תקינים של תרופות מרשם נגד דיכאון, חרדה והפרעות קשב.   

ג'ניפר מיהרה להגיב: "עד עכשיו בחרתי לשתוק כי אני רוצה לשמור על תחושת פרטיות מסוימת עבור אליוט ומשפחתו ועצמי בתקופה הקשה הזו. אבל אני רוצה שאנשים יידעו שאני לא שותקת כי יש לי מה להסתיר. אם הייתי חשודה, הייתי שומעת זאת מהחוקרים. אחותו והוריו וכל מי שקרובים אליו יודעים את האמת, אז אני לא מודאגת מזה. התקשורת רק מחפשת זווית סנסציונית שתמכור את הפרסומים שלה. בעיני, אין שאלה לגבי מה שקרה ואין צורך לעשות מזה ספינים".

גם היום, יותר משני עשורים אחרי לכתו, קיר הציור המפורסם בשדרות סאנסט בלוס אנג'לס – שלידו הצטלם לעטיפת האלבום FIGURE 8 – ממשיך לשמש כאתר עלייה לרגל למעריצים מכל העולם. מבחינתי, מעבר לכל התעלומות הפתוחות והלב השבור, אליוט סמית' השאיר לנו מתנה נדירה: שירים אינטימיים ומושלמים.

"הנני, אני מוכן": סודות האלבום האחרון של לאונרד כהן. ב-21 באוקטובר בשנת 2016 הוציא לאונרד כהן את אלבומו האחרון, YOU WANT IT DARKER. זה  הוא ללא ספק הדבר האמיתי: היצירה השלמה, המודעת והאחרונה שכהן עצמו חתם עליה, אישר כל תו בה והגיש לנו במו ידיו.

ב-21 באוקטובר 2016, עולם המוזיקה קיבל לידיו את מה שהפך במהרה לצוואה פואטית מרגשת. היה זה האלבום YOU WANT IT DARKER של הזמר והמשורר לאונרד כהן, יצירה מהפנטת שיצאה לאוויר העולם כשהיוצר שלה כבר עמד עם רגל אחת בצד השני. מעטים ידעו עד כמה הסוף היה קרוב. שבועות ספורים בלבד חלפו, וב-7 בנובמבר, כהן עצמו נפרד מהעולם בגיל 82, כשהוא מותיר אחריו תקליט פרידה מצמרר, מתוכנן ומלוטש.

רק תחשבו על הטיימינג המדהים והבלתי נתפס הזה: 17 ימים בלבד אחרי שהתקליט נחת בחנויות, כהן מעד בלילה בביתו, חזר למיטתו ומת בשנתו בשלווה. המוות שלו אפילו לא פורסם מיד, אלא רק ב-10 בנובמבר, והעולם כולו הוכה בתדהמה. אני זוכר את הרגע שבו שמעתי את האלבום הזה לראשונה ביום צאתו. זה היה אחר. זה היה מטלטל. זה היה מצמרר. קול הבס של כהן ירד שם לתדרים כל כך נמוכים ועמוקים, שנשבע לכם שהרמקולים אצלי בחדר רעדו והקפה בכוס כמעט נשפך רק מהוויברציות של הקול שלו.

האולפן שעבר לשולחן האוכל: הקלטות בין כאבי תופת וכיסא אורתופדי

מאחורי הקלעים של הפקת האלבום, המצב היה רחוק מלהיות זוהר. כהן לא היה סתם "לא בקו הבריאות", הוא ניהל מאבק עיקש בכמה חזיתות. הוא סבל ממחלת הלוקמיה ובנוסף שברים כואבים בעמוד השדרה שהפכו כל ישיבה ממושכת לסיוט אמיתי. הכאבים ריתקו אותו בעיקר לביתו הצנוע בלוס אנג'לס. יציאה לאולפן הקלטות מפואר כלל לא הייתה על הפרק. אך כהן, שמעולם לא היה איש של ויתורים, נשאר פעיל ויצירתי כמעט עד הרגע האחרון. המוזיקה הייתה עבורו נחמה וביטוי, והוא היה נחוש להשלים את המשימה האחרונה.

האיש הזה, שבשנים האחרונות לחייו יצא לסיבובי הופעות מרתוניים של שלוש שעות בכל ערב כדי לשקם את מצבו הכלכלי אחרי שמנהלת העסקים שלו גנבה ממנו מיליונים, פשוט לא ידע איך עוצרים. גם כשהגוף שלו בגד בו לחלוטין, המוח שלו המשיך לייצר שירה מזוקקת. למען האמת, רובנו בגיל 82 כנראה היינו מתלוננים על מזג האוויר ומחפשים את משקפי הקריאה שעל הראש שלנו, אבל כהן העדיף לנהל משא ומתן פילוסופי נוקב עם בורא עולם.

כאן נכנס לתמונה בנו, אדם כהן, מוזיקאי ומפיק מוכשר בפני עצמו. אדם הבין שאם אביו לא יכול להגיע לאולפן, האולפן פשוט יצטרך להגיע אליו. הוא מילא תפקיד מכריע בהפקת האלבום, והפך למעשה לזרועו המבצעת של אביו. הפתרון היה יצירתי ואינטימי: רוב ערוצי השירה של לאונרד הוקלטו בסלון ביתו. אדם התקין מיקרופון איכותי מסוג NEUMANN U87 ישירות על שולחן האוכל, ולאונרד, כשהוא ישוב על כיסא אורתופדי מיוחד, לחש וגרגר את מילות הפרידה שלו. הסידור הזה לא היה רק פתרון טכני, הוא העניק לכל התקליט תחושת אינטימיות חשופה ובלתי אמצעית.

ממש אפשר לשמוע את חריקת השפתיים שלו, את השאיפות הקטנות ואת הקרבה הבלתי רגילה למיקרופון. לאונרד הקליט את השירה ממש ממרחק של סנטימטרים ספורים מהרשת של מיקרופון ה-NEUMANN U87, לעיתים בשעות הבוקר המוקדמות, לפני שהכאבים בגבו הפכו למשתקים. לפעמים, כדי להקל על כאבי התופת, הוא נאלץ לצרוך קנאביס רפואי, וכשכבר לא יכול היה לשבת אפילו על הכיסא הרפואי המיוחד, אדם פשוט הרים אותו והשכיב אותו לנוח.

בלי סינטיסייזרים זולים: הסוד ההפקתי של האב והבן   

תהליך העבודה היה יוצא דופן. בעוד הנגנים, כולל קלידנים כמו פטריק ווטסון, נגני כלי מיתר וגיטריסטים, הקליטו את חלקיהם באולפנים מסודרים, כהן האב הוסיף את שירתו בבית. אדם היה שם כדי לסנן, לכוון ולדחוף. "לא הייתי בטוח שאוכל להשלים עוד תקליט", התוודה כהן בראיון קצת לפני היציאה, "אבל הרגשתי שהצלחתי להעביר כמה שירים, ואדם, יבורך, באמת גרם לזה לקרות". שיתוף הפעולה הזה בין אב לבן, ברגעים הכי פגיעים של האב, הוסיף רובד רגשי עמוק ליצירה כולה. זו הייתה אותנטיות שאי אפשר לזייף.

אבל מעבר לעזרה הטכנית והרגשית, אדם כהן עשה כאן שירות היסטורי אדיר לכל חובבי המוזיקה בעולם: הוא גמל את אביו מהחיבה המוזרה והעיקשת שלו לצלילי סינטיסייזרים זולים בסגנון אורגנית CASIO ביתית, שליוו את אלבומיו מאז I'M YOUR MAN ו-THE FUTURE ועד ל-OLD IDEAS ו-POPULAR PROBLEMS. אדם סיפר בראיונות שהוא פשוט התחנן בפני אביו לחזור לצליל האקוסטי, החם והאורגני של תחילת דרכו, עם בס עמוק, כלי מיתר אמיתיים ואורגן האמונד עשיר. לצידו של אדם עבד על הלחנים והעיבודים גם שותפו הוותיק של לאונרד, פטריק לאונרד, שהביא איתו עומק מוזיקלי קולנועי ממש. אני חייב להודות שכששמעתי שאדם הצליח להחביא מאבא שלו את הסינטיסייזרים מצועצעי הסאונד, נשמתי לרווחה – סוף סוף קיבלנו את הקול הענק הזה עטוף בעיבודים קאמריים שמכבדים כל הברה שלו.   

"הנני": מבית הכנסת במונטריאול ועד לזכייה בפרס הגראמי

כהן תמיד היה משורר של עניינים קיומיים, אך בתקליט הזה, זה היה הדבר האמיתי. הייתה זו כנראה ההתמודדות הישירה והכנה ביותר שלו עם המוות הקרב. בשיר הנושא, הוא העלה דימויים של כניעה ושאלות רוחניות עמוקות, ושר שוב ושוב את המילים העוצמתיות, "הנני, הנני, אני מוכן, אדוני". זו הייתה הבעת הסכמה ברורה וחדה של כהן לגורלו ולתמותה שלו. המילים הציגו אדם שלא פוחד להביט לבלתי נמנע בעיניים, אך בו בזמן עדיין נאבק בספקות רוחניים. קולו, נמוך ורוטט יותר מתמיד, הפך למדריך דרך הנושאים הכבדים הללו.

בשיר הזה כהן מנהל דיאלוג נוקב ומצמרר עם תפילת הקדיש היהודית. הוא מתרגם בשיר את המילים "יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא" לאנגלית, אך מיד מטיח כלפי מעלה ביקורת כואבת על הסבל האנושי ועל מיליון נרות שבוערים לעזרה שמעולם לא הגיעה. המילה העברית HINENI, שבה השתמש אברהם אבינו במעמד עקדת יצחק ובה השתמשו גם יעקב, משה ושמואל כשנקראו אל האל, הופכת אצל כהן להתייצבות אמיצה של אדם זקן מול הסוף.

הפרט המדהים הוא שהשיר הזה זיכה את כהן לאחר מותו, בינואר 2018, בפרס הגראמי בקטגוריית ביצוע הרוק הטוב ביותר! וכן, תקראו לזה אירוניה קוסמית משובחת: האיש שמעולם לא נחשב לכוכב רוק קלאסי עם גיטרות מנסרות, קטף בגיל 83 אחרי מותו את פרס ביצוע הרוק על שיר שבו מופיעים חזן ומקהלת בית כנסת. רק לאונרד כהן מסוגל לתעלול אלגנטי כזה.   

אחד הרגעים המפתיעים והמרגשים בתקליט הגיע דווקא מקנדה. אדם כהן הרגיש ששיר הנושא זקוק לתהודה נוספת. הוא פנה לחזן גדעון זלרמייר ולמקהלת בית הכנסת שער השמים במונטריאול. לא היה זה בית כנסת אקראי. זה היה המקום בו כהן גדל, המקום בו סבו ואבי סבו היו דמויות מפתח. החזן והמקהלה הקליטו את חלקם במונטריאול ושלחו את ההקלטה ללוס אנג'לס. התוצאה הייתה תהודה מקודשת, חיבור שורשי למורשתו היהודית של כהן, שהוסיפה לשיר ממד כמעט שמימי.

סבא-רבא של כהן, לזרוס כהן, וסבו, ליון כהן, שימשו שניהם כנשיאי קהילת שער השמים במונטריאול, כך שסגירת המעגל כאן היא היסטורית ומשפחתית כאחד. לאונרד ואדם חיפשו במשך חודשים את הצליל המדויק שיעטוף את השיר, וכשהקובץ המוקלט הגיע ממונטריאול ללוס אנג'לס וקול הטנור הצלול של החזן זלרמייר התמזג עם נהמת הבס של לאונרד, כולם בחדר הבינו שנוצר כאן קסם טהור. המקהלה והחזן תרמו את קולם גם לשיר נוסף באלבום, IT SEEMED THE BETTER WAY, שיר קודר וחודר שבו כהן מודה ביושר שהאמיתות שבהן האמין בצעירותו התנפצו מול מציאות החיים.   

הסיפורים הקטנים מאחורי השירים הגדולים

אי אפשר לדבר על האלבום הזה בלי לצלול לתוך השירים האחרים שבו, שכל אחד מהם הוא יהלום מלוטש של כתיבה. קחו למשל את השיר TREATY, בלדה קורעת לב על אהבה שהסתיימה ועל הרצון לחתום על "הסכם שלום" רגשי לפני הפרידה. כהן, שהיה פרפקציוניסט אובססיבי בכתיבה שלו, עבד על הטקסט של TREATY במשך שנים ארוכות וכתב לו עשרות בתים שונים לפני שזיקק מתוכם את הגרסה הסופית. השיר הזה היה כל כך חשוב לו, שהוא בחר לחתום את האלבום כולו ברצועה STRING REPRISE / TREATY – עיבוד מיתרים יפהפה שבו הוא מדקלם בקול חשוף את הבית המרכזי של השיר, כמו ברכת שלום אחרונה למאזינים.   

"אני מתכוון לחיות לנצח": הומור שחור, מריאן אילן והביקורות הנלהבות

למרות הנושאים הכבדים והמצב הפיזי הקשה, כהן לא איבד לרגע את השנינות המפורסמת שלו ואת ההומור השחור שאפיין אותו. אדם כהן סיפר שאביו התמודד עם אתגרים מדהימים, ובכל זאת מעולם לא נתן להם לדכא את הרצון שלו להמשיך לכתוב וליצור. ממש כפי שעשה דייויד בואי עם התקליט BLACKSTAR מוקדם יותר באותה שנה, גם כהן ידע שהוא מגיש את יצירת הפרידה שלו. במהלך אירוע קידום נדיר לתקליט, כהן זרק בחיוך ממזרי לעבר הקהל: "אני מתכוון לחיות לנצח". הוא אמנם חייך, אך ההערה הזו הדגישה בדיוק את המודעות שלו לסוף הקרב ואת הדחף הבלתי נלאה שלו להשאיר חותם אחרון, מורשת שתחיה הרבה אחריו.

הסיפור מאחורי האמירה הזו הוא קלאסיקה של ממש: ימים ספורים לפני אותו אירוע האזנה שנערך במעון הקונסול הקנדי בלוס אנג'לס ב-13 באוקטובר 2016, פורסם במגזין THE NEW YORKER ראיון עומק מפורסם שערך איתו העורך דייויד רמניק. באותו ראיון אמר כהן בפשטות מצמררת: "אני מוכן למות. אני מקווה שזה לא יהיה לא נוח מדי. זהו זה מבחינתי". האמירה הזו עשתה כותרות ענק בכל העולם והכניסה את המעריצים לדיכאון עמוק. לכן, כשכהן עלה לדבר באירוע ההשקה, הוא מיהר להרגיע את הרוחות באותה קריצה יהודית מוכרת ואמר: "אמרתי לפני כמה ימים שאני מוכן למות. אני חושב שהגזמתי. תמיד הייתה לי נטייה לדרמטיזציה עצמית. אני מתכוון לחיות לנצח". הקהל פרץ בצחוק, אבל כעבור שלושה שבועות וחצי בלבד התברר שכהן לא הגזים בכלל – הוא פשוט רצה שנחייך בפעם האחרונה לפני שיכבה את האור.   

כשהאלבום יצא, המבקרים ברחבי העולם פשוט עמדו ומחאו כפיים בהתרגשות אדירה, ובצדק גמור – קשה למצוא בהיסטוריה של המוזיקה הפופולרית אמן שבגיל 82 מוציא את אחד האלבומים הטובים והמרגשים ביותר בקריירה שלו. ברולינג סטון נכתב בביקורת על האלבום: "בקלאסיקת הברורה שלו , 'הללויה', שר לאונרד כהן על המפגש עם 'אדון השיר'. אבל ברצועת הכותרת של האלבום החדש שלו, כהן לוקח את ההתחשבנות המדומיינת הזו עם הכול יכול עמוק יותר, והופך את HINENI, מונח עברי ובו פנייה לאלוהים. הפאנץ' ליין, מלבד האתגר החצוף של הכותרת , הוא שעם הגשת החזנות שלו, הגבר גורם למשפט להישמע כמו 'היי, מותק'. זוהי מתנתו של כהן לאוהבי המוזיקה: תפיסת עולם קודרת מציאותית, זוהרת רוחנית ופואטית עמוקה, בדרך כלל משובצת בחבטות רומנטיות וקריצה קיומית. בעקבות שורה של תקליטים שכל אחד מהם הרגיש כמו שירת ברבור, זה עשוי להיות האלבום המרתק ביותר של כהן. בגיל 82, זה עשוי להיות גם האחרון שלו.

הבלוז מגדיר את האווירה פה, אבל צבעים אחרים מעמיקים את הנרטיב. מקהלת בית הכנסת של קהילת שער השמיים, המתנשאת על שיר הנושא, מזכירה את חינוכו היהודי של כהן במונטריאול; השיר 'אור נוסע' מעלה על הדעת את שנותיו המוקדמות ביוון, בתחילת שנות השישים, עם המוזה המנוחה שלו מריאן אילן, הנושא של השיר 'להתראות מריאן', שמתה בסוף יולי. 'לילה טוב, כוכבי שנפל...' שר כהן כמעט בלחש בין צלילי בוזוקי, כמו אדם הרוקד בטברנה ריקה לאחר שעת הסגירה.

בדומה לאלבום BLACKSTAR של דייויד בואי ולפרידה הארוכה של דילן, האלבום של לאונרד כהן הוא צליל של מאסטר שמציג את פסקול היציאה שלו, עם עצות לאלו שנותרו מאחור. זה מה שהוא תמיד עשה, עוזר לנו לעשות את אותו הדבר, כמיטב יכולתנו".

על השיר TRAVELING LIGHT: השיר הזה מקבל משמעות מצמררת עוד יותר כשזוכרים שביולי 2016, שלושה חודשים בלבד לפני צאת האלבום, כשנודע לכהן שמריאן אילן האהובה שלו גוססת מסרטן בנורווגיה, הוא שלח לה מכתב פרידה שהפך לאחד הטקסטים המרגשים של המאה ה-21. הוא כתב לה שם: "ובכן מריאן, הגענו לזמן הזה שבו אנחנו באמת כל כך זקנים והגופים שלנו מתפרקים, ואני חושב שאבוא בעקבותייך בקרוב מאוד. דעי שאני כל כך קרוב מאחורייך, שאם תושיטי את ידך, אני חושב שתוכלי לגעת בשלי". מריאן קראה את המכתב, חייכה, ומתה יומיים לאחר מכן; כהן עמד במילתו והצטרף אליה כעבור קצת יותר משלושה חודשים.   

באותו ראיון בלתי נשכח ב-THE NEW YORKER, תיאר דייויד רמניק בהתלהבות עצומה איך נשמע האיש שבמשך שישה עשורים ליווה את חיינו: "הקול של כהן באלבום הזה ירד לתהומות עמוקים עוד יותר, מעין לחישת בס חרוכה של אדם שראה הכול, אהב הכול, וכעת מסדר את שולחן העבודה שלו בפעם האחרונה בקפדנות של נזיר זן". גם בנו, אדם כהן, סיכם בראיון מרגש את החוויה החד-פעמית של העבודה על האלבום ואמר בהתפעלות שאי אפשר להישאר אדישים אליה: "אבא שלי ידע שזמנו קצוב, ובכל זאת כל שורה וכל מילה נבחנו תחת זכוכית מגדלת של גאון שלא מוכן להתפשר. לשבת איתו שם בסלון, לראות אותו מתעלה מעל הכאב הפיזי הנורא ויוצר יופי טהור מתוך החשיכה – זו הייתה הזכות הגדולה ביותר של חיי". ואנחנו, שנשארנו כאן מאחור עם האלבום המופלא YOU WANT IT DARKER, יכולים רק להרכין ראש בתודה ולומר: לאונרד היקר, אולי רצית את זה חשוך יותר, אבל השארת לנו אור ענק שלעולם לא יכבה.   

יא ירח... יא ירח... מה עשית?!

ב-21 באוקטובר בשנת 1976 ניגן המתופף קית' מון את הופעתו האחרונה מול קהל ששילם כרטיס להופעה של THE WHO. ההופעה נערכה בטורונטו, קנדה.

היה זה ערב סתיו ב-21 באוקטובר 1976, תאריך שנחקק בדפי ההיסטוריה של הרוק'נ'רול. על במת אולם ה-MAPLE LEAF GARDENS המפורסם בטורונטו, קנדה, ניצבה להקת המי מול קהל נלהב של כ-20,000 מעריצים ששילמו ממיטב כספם. חברי הלהקה היו במצב רוח מרומם במיוחד, נותנים את אחת ההופעות האנרגטיות שלהם. איש בקהל לא ידע זאת באותו רגע, אך עבור המתופף הפרוע ושובר המצילות, קית' מון, הייתה זו הופעתו האחרונה מול קהל שמשלם כרטיס.

הלהקה פתחה את אותו ערב בלתי נשכח עם המנוני המחץ I CAN'T EXPLAIN ו-SUBSTITUTE, המשיכה לביצוע עוצר נשימה של DREAMING FROM THE WAIST שבו הבסיסט ג'ון אנטוויסל וקית' מון נשמעו כמו קטר רכבת שאיבד את הבלמים, והקהל הקנדי פשוט עף באוויר. כפי שהעיד מאוחר יותר הסופר והעיתונאי דייב מארש שליווה את הלהקה: "כשקית' היה בשיאו באותו סיבוב, הוא לא ליווה את השירים – הוא דחף את פיט ורוג'ר לקצה גבול היכולת האנושית שלהם".

תגידו לי מי אתם

במהלך ביצוע סוער של הלהיט הקלאסי MY GENERATION, הלהקה נכנסה לג'אם ארוך ומאולתר. לפתע, הגיטריסט פיט טאונסנד ניגש למיקרופון והחל לזעוק שוב ושוב, I WANT TO KNOW, I WANT TO KNOW - WHO ARE YOU. הקהל, שחשב שזוהי עוד אחת מההתפרצויות הספונטניות של טאונסנד, הריע בהתלהבות. איש מהם לא תיאר לעצמו שהם עדים להולדתו של רעיון מוזיקלי חדש. הרעיון הזה הבשיל כשנתיים לאחר מכן והפך לשיר הנושא בתקליט WHO ARE YOU, שיצא ב-1978 והיה, למרבה הטרגדיה, התקליט האחרון שהקליטה הלהקה עם קית' מון לפני מותו.

קורבן העץ והמיתרים ודמעות של אנשי צוות במלון

כמיטב המסורת של הלהקה, סוף המופע היה רועש. פיט טאונסנד, במה שנראה כהתקף זעם מבוקר או סתם שחרור קיטור, אחז בגיטרת ה-LES PAUL DELUXE הנאמנה שלו וניפץ אותה לרסיסים על הבמה. כן, ככה פשוט. לא חראם על הגיטרה, פיט? והיא מצאה את מותה הטרגי בדיוק בצלילים האחרונים של ההדרן האדיר WON'T GET FOOLED AGAIN. לפחות מעריץ קנדי בר-מזל אחד בשורה הראשונה בטורונטו זכה לתפוס את שברי העץ הקדושים של הגיטרה הזו ולקחת אותם הביתה כמזכרת נצח!

לאחר שהאורות נדלקו והקהל התפזר, חיכתה ללהקה מסיבת סיום סיבוב הופעות במלון HYATT REGENCY. באופן מפתיע, מי שארגן את המסיבה לא היה מנהל הלהקה או חברת התקליטים, אלא הצוות הטכני המסור שליווה אותם. פיט טאונסנד, שסיפר מאוחר יותר על האירוע, הודה שהוא בדרך כלל נמנע ממסיבות שכאלה כעניין של עיקרון. "אני לא הולך להרבה מסיבות," אמר, "אבל אני שמח שהגעתי לזו". הוא תיאר כיצד באותה מסיבה הוא הבין לראשונה עד כמה עמוקה הייתה הדאגה של אנשי הצוות כלפי חברי הלהקה. "הבנתי שיש אנשים שבאמת אכפת להם מאיתנו," ציין, "אולי אפילו יותר ממה שהיה אכפת לנו מעצמנו". כשהודה לנוכחים, הוא הרגיש שגם הקהל שלהם חולק את אותה דאגה עמוקה כלפיהם.

באוטוביוגרפיה המרתקת שלו, WHO I AM, הרחיב טאונסנד בהתרגשות על אותו רגע אנושי נדיר בטורונטו וכתב: "הייתי מותש פיזית ונפשית, מרוקן לחלוטין אחרי חודשים בדרכים, ופתאום עמדתי בחדר עם כל הפועלים, אנשי הסאונד ונהגי המשאיות שלנו, וראיתי בעיניים שלהם אהבה אמיתית. קית' חיבק את כולם, צחק בקול רם, ואני חשבתי לעצמי שאולי סוף סוף שרדנו את הטירוף של עצמנו".

הדרן אחרון בהחלט מול המצלמות והנצח   

אף שההופעה בטורונטו הייתה הפעם האחרונה שבה קהל שילם כדי לראות את קית' מון מנגן, זו לא הייתה הפעם האחרונה שהוא ניגן עם הלהקה. הופעתו הפומבית האחרונה בהחלט התקיימה כשנה מאוחר יותר, בדצמבר 1977, בצילומי סרטם התיעודי THE KIDS ARE ALRIGHT. האירוע הזה התרחש ב-15 בדצמבר 1977 באולם ה-KILBURN STATE CINEMA בלונדון מול קהל מוזמנים מצומצם. לאחר שנה שבה הלהקה לא הופיעה כלל, קית' מון – שהעלה במשקל ונאבק בהתמכרויות שלו – התקשה מאוד לשמור על הקצב, ופיט טאונסנד המתוסכל פנה לקהל בסיום ואמר בכנות כואבת: "אני נשבע לכם שבפעם הבאה נהיה טובים יותר". 

הפעם האחרונה שבה נראה מול מצלמה כשהוא מתופף עם חבריו, הייתה במאי 1978, בצילומי הקליפים לאותו תקליט גורלי, WHO ARE YOU. ב-9 במאי הצטלמה הלהקה באולפני RAMPORT לקליפ של השיר WHO ARE YOU, ושבועיים וחצי לאחר מכן, ב-25 במאי 1978, התייצבה הלהקה באולפני SHEPPERTON מול קהל מוזמנים של מועדון המעריצים כדי לצלם מחדש לסרט THE KIDS ARE ALRIGHT את הביצועים ל-BABA O'RILEY ול-WON'T GET FOOLED AGAIN (כדי לתקן את הרושם מההופעה החלשה בדצמבר).

באותו יום במאי, קית' מון גייס את טיפת האנרגיה האחרונה בגופו ונתן תצוגת תיפוף הרואית ומרגשת עד דמעות. רוג'ר דאלטרי ספד לו לימים במילים שנכנסות ישר ללב: "קית' חי עשרה מחזורי חיים בתוך שלושים ושתיים שנים. כשאיבדנו אותו בספטמבר 1978, איבדנו את הדופק הפועם שהחזיק את כולנו באוויר". ואנחנו? אנחנו נשארנו עם ההקלטות האדירות, עם הסיפורים המטורפים מטורונטו וממונטריאול, ועם געגוע אינסופי למתופף אחד יחיד ומיוחד שלעולם לא יהיה לו תחליף.

גם זה קרה ב-21 באוקטובר: קבלו את אירועי הרוק והפופ החמים שקרו ביום זה בשנות העבר. מבתי משפט ועד אולפני ההקלטות - ההדים חזקים מאד. בואו נצא לדרך.

האמבטיה שעלתה הון: יוקו אונו שוחה בפיצויים

היה זה בשנת 1984 כאשר יוקו אונו, אלמנתו של ג'ון לנון, מצאה את עצמה עם עוד כסף, ולאו דווקא בגלל תמלוגים. אונו זכתה בתביעה עסיסית בסך 120,000 ליש"ט נגד שכנתה לבניין הדקוטה המפורסם בניו יורק, ג'נט פטרסון. הסיבה? הגברת פטרסון יצאה לשופינג קליל והשאירה את ברז האמבטיה פתוח לרווחה. התוצאה הייתה הצפה רצינית בדירתה של אונו, שהייתה ממוקמת מתחת. בית המשפט קבע שפטרסון תשלם ובגדול. אז אפשר להגיד שיוקו שוחה בים של כסף?

המים זלגו מבעד לתקרות המעוטרות של מתחם המגורים המפואר והחריבו כליל מעילי פרווה יקרי ערך, בגדי קוטור ייחודיים ואוסף נדיר של חפצי אמנות עתיקים ממצרים ומהמזרח הרחוק, שאונו ולנון אגרו במשך שנים. השכנה המבוהלת עוד ניסתה לטעון בבית המשפט שמדובר בכשל של מערכת הצינורות הוותיקה בבניין, אך עורכי הדין של אונו הציגו ראיות חותכות לרשלנות טהורה. כשמדובר בדקוטה, אפילו תקלת אינסטלציה ביתית מסתיימת בסכומי עתק.

סטיב וינווד שורף את הרדיו: הפאז ששיגע את המאזינים

ובשנת 1965, התרחש קסם באולפני PYE שבלונדון. חבורת צעירים נמרצת בשם ספנסר דייויס גרופ נכנסה להקליט. על הפרק היה שיר בשם KEEP ON RUNNING, שכתב במקור אמן סקא ג'מייקני, ווילפרד ג'קי אדוארדס. אבל לסולן הלהקה הפלאי, ששמו סטיב וינווד, היו תוכניות אחרות. הוא שמע את הלהיט המהפכני (I CAN'T GET NO) SATISFACTION של הרולינג סטונס, והחליט לעבד את שיר הסקא מחדש בסגנון קצבי ובועט. התוצאה הייתה חשמל טהור: פיט יורק המתופף הלם בתופים, הבסיסט מאף וינווד (אחיו של סטיב) ננעל עליו בליין בס ריתמי, ספנסר דייויס שרף את הרמקולים עם גיטרת פאז (FUZZ), וסטיב וינווד הוסיף גיטרת קצב ושירה. 

איזו שירה. הקול הבוגר והשחור שבקע מגרונו גרם לכולם לחשוב שמדובר בזמר נשמה ותיק מדטרויט, לא בצעיר לבן מברמינגהם. ספנסר דייוויס סיפר מאוחר יותר על האבסורד: "אף אחד לא ראה תמונה שלנו באמריקה. ב-1966 הרדיו שם היה מחולק לתחנות שחורות ולבנות. השיר שלנו התנגן בתחנות השחורות עד שהגיעה לשם תמונה שלנו, ובה ארבעה בחורים לבנים ונוצצים. השיר הורד מיד מהפלייליסטים וכל המומנטום שם פשוט אבד". וינווד היה בסך הכל נער צעיר בן 17 בלבד בעת ההקלטה המחשמלת הזו! קשה לתפוס כיצד נער לבן מבריטניה הפיק מגרונו עוצמות גרוביות של ענק בלוז שחרך מועדונים במשך ארבעים שנה. כותב השיר המקורי, ג'קי אדוארדס, הגיע לאולפן, שמע את הטייק הסוער וכורע על ברכיו כשהוא ממרר בבכי מרוב התרגשות. השיר הפך לסנסציה בינלאומית, ובתחילת 1966 הוא אפילו העיף מהמקום הראשון במצעד הבריטי את הסינגל הכפול והעצום של הביטלס, DAY TRIPPER ו-WE CAN WORK IT OUT.

הרומנטיקה הכפויה של הביטלס: תעלומת הגרפיקה המושפלת

גם בשנת 1977 עסקי המוזיקה המשיכו כרגיל, והביטלס, אף שהיו מפורקים, עדיין כיכבו. חברת התקליטים האמריקאית קפיטול שחררה אלבום אוסף כפול בשם LOVE SONGS. זה קרה פחות משישה חודשים אחרי שהם שחררו את תקליט ההופעה הרועש LIVE AT THE HOLLYWOOD BOWL, והיה זה ניסיון ברור להחליף את צרחות המעריצות בצלילי אהבה מלטפים. היה זה מיזם שיווקי מובהק, שכן בקפיטול ידעו היטב, ובצדק, ששירי אהבה של הביטלס תמיד ימכרו. 

השירים לא סודרו כרונולוגית אלא תחת קונספט אחד ברור: אהבה, וכל מה שצריך זה אהבה. העטיפה החומה והמהודרת ניסתה לדמות פנקס עור ישן, עם תמונה מפורסמת שצילם ריצ'רד אבדון בסוף 1967. אלא שכאן התרחש פשע גרפי קטן: בתמונה המקורית, פול מקרטני צולם משמאל ורינגו סטאר לימינו. בעטיפת התקליט החליטו המעצבים להזיז את רינגו הצידה, ואפילו להקטין את ראשו באופן משפיל משהו. גם ג'ורג' האריסון נדחק יחסית לאחור, אולי כדי להדגיש את העובדה שרק שני שירים באוסף נכתבו על ידו. 

בישראל, כרגיל, האוסף יצא בגרסה זולה יותר, עם שני תקליטים בעטיפה בודדת ופחות נחשקת. הפרסומת של קפיטול באמריקה הייתה קיטשית להפליא: "מיליוני מעריצי ביטלס בעולם ממשיכים לדרוש עוד ועוד. לכן החלטנו להוציא תקליט שהוא כולו אהבה. הביטלס יצרו שירים במגוון סגנונות, אבל רבים מהם דנו בנושא אחד ברור. לא הייתה ולא תהיה להקה כמו הביטלס ועכשיו, לראשונה, יקבלו המעריצים אריזת שירי אהבה מושלמת. תעמעמו את האורות ותתחבקו על הספה. אבל יכול להיות שלא תתנשקו כי תהיו עסוקים מדי בלשיר את השירים".

האוסף כלל 25 רצועות אהבה מובחרות שנפרסו על פני השנים 1962 עד 1970, ונחטף בכמויות שהביאו אותו למעמד של אלבום פלטינה משולשת. חברי הלהקה עצמם לא רוו נחת מהיוזמה: ג'ון לנון, שחי באותה עת בשלווה משפחתית בניו יורק, זעם על המיחזור המסחרי האינסופי של חברת התקליטים. מעניין לציין כי מתוך כל השפע הזה נכללו רק שתי יצירות מופת של ג'ורג' האריסון: SOMETHING ו-HERE COMES THE SUN. המהדורה האמריקאית כללה חוברת יוקרתית שהודפסה על נייר דמוי קלף עתיק עם מילות השירים בכתב קליגרפי מוזהב, הכל כדי לפתות את הרומנטיקנים לפתוח את הארנק.

לנון מחלץ את הסלילים: אקדחים, ספקטור ורוק'נ'רול

ג'ון לנון, איש הביטלס לשעבר, חזר ב-1974 לעבוד על תקליט שירי הרוק'נ'רול הישנים שלו. זה קרה לאחר שהצליח סוף סוף לשים את ידיו על סלילי ההקלטות מהסשנים הסוערים שערך עם המפיק פיל ספקטור. 

ספקטור, כזכור, פשוט נעלם עם הסלילים שנה קודם לכן, בשיא תקופת "סוף השבוע האבוד" הפרועה של לנון בלוס אנג'לס. כעת, ברצף ההקלטות החדש והרגוע יותר, לנון החליט להקליט מחדש את שירתו. בין לבין, ברגע של השתטות, הוא אפילו ביצע קטע קצרצר מ-WHOLE LOTTA LOVE של לד זפלין. לנון סיפר מאוחר יותר על החוויה: "קיבלתי את הסלילים והאמת שלא יכולתי להקשיב להם, כי זה הזכיר לי את הטירוף בלוס אנג'לס. כשהקשבתי לזה, הבנתי שיש המון בלגן, עם המון נגנים שמנגנים יחדיו ללא כיוון וקושי רב לערוך להם מיקס. נאלצתי לזרוק הרבה שירים הצידה בגלל זה ולהתחיל מחדש".

האלבום הזה, שנשא לבסוף את השם הפשוט והמדויק ROCK 'N' ROLL, נולד בכלל בגלל תביעת פלגיאט קשוחה של המוציא לאור מוריס לוי, שטען כי לנון העתיק שורה ומנגינה משירו של צ'אק ברי YOU CAN'T CATCH ME אל תוך הפתיח של COME TOGETHER. כחלק מהסכם הפשרה התחייב לנון להקליט שלושה שירים שלוי החזיק בזכויותיהם. אלא שההקלטות הראשונות בלוס אנג'לס הפכו לקרקס מסוכן: ספקטור התייצב באולפן במדי מנתח וחליפות קראטה, שלף אקדח וירה כדור חי לתוך התקרה ממש ליד אוזנו של לנון ההמום, לפני שנמלט עם סלילי המאסטר ודרש כופר כספי! רק לאחר שחברת קפיטול פדתה את הסלילים תמורת 90,000 דולר, נכנס לנון לאולפני רקורד פלאנט בניו יורק ב-21 באוקטובר 1974 כשהוא מפוקס לחלוטין. הוא הציל ארבעה שירים בלבד מהסשנים של ספקטור – ובהם BONY MORONIE ו-JUST BECAUSE – והקליט את שאר השירים בתוך ימים ספורים, כולל הביצוע הידוע שלו ל-STAND BY ME.

תעלומת מותו של המלך: התקף לב או קוקטייל קטלני?

הדרמה סביב מותו של המלך, אלביס פרסלי, המשיכה להסעיר את אמריקה גם ב-1977. החוקר הרפואי, דוקטור ג'רי פרנסיסקו, הודיע קבל עם ועדה שאלביס מת ממחלת לב שנגרמה כתוצאה מיתר לחץ דם. כשנשאל על האפשרות שסמים גרמו למוות, הוא ביטל את הטענות. הוא הודה שנמצאו סמים בנתיחת הגופה, אך טען שאלביס היה מת בכל מקרה, גם בלעדיהם. חוקרים רבים לא קיבלו את הדברים וגרסו שאלביס צרך סמים רבים ושיש לערוך בדיקה יסודית יותר. המחלוקת נמשכה שנים. רק בשנת 1994 הוחלט לפתוח מחדש את התיק. אז, הפתולוג הבכיר ג'וזף דייויס, קבע שאלביס לא יכול היה למות מהסמים שנמצאו בגופו. "הוא כבר היה מת בשבריר השנייה שגופו פגע ברצפה", קבע דייויס. "מוות כזה קורה מסם רק אם אלביס היה מזריק כמות נכבדה ממנו. לכן מדובר בהתקף לב חמור". 

ועדיין, גם היום, יש המאמינים שמנת יתר של סמים היא זו שהביאה לטרגדיה. מאחורי הקלעים של אותה הצהרה ראשונית באוקטובר 1977 עמד ניסיון נואש לשמור על שמו של אלביס ולהגן על כבודה של המשפחה האבלה באחוזת גרייסלנד. בבדיקות המעבדה המלאות שנחשפו עם השנים התגלה כי בדמו של המלך זרם קוקטייל מסחרר של לא פחות מ-14 תרופות מרשם שונות, כולל משככי כאבים נרקוטיים, כדורי הרגעה וחומרי הרדמה שנופקו לו בכמויות מסחריות בידי רופאו האישי דוקטור ג'ורג' ניקופולוס. המחלוקת המוזיקלית והרפואית הזו תמשיך לבעור לעד: האם לבו של אלביס קרס תחת משקל גופו ומחלותיו, או שהיה זה עומס התרופות שהכניע את האיש ששינה את פני המוזיקה העולמית?

שירת הברבור של שאנון הון: הטרגדיה המהדהדת של בליינד מלון

טרגדיה מזעזעת אחרת פקדה את עולם הרוק בשנת 1995, והפעם בלהקת BLIND MELON. הלהקה הייתה אמורה להופיע באותו יום בניו אורלינס. בשעת אחר הצהריים, איש הסאונד של הלהקה עלה לאוטובוס הטיולים כדי להעיר את הסולן, שאנון הון, לקראת בדיקת הכלים במועדון "טיפיטינה". לתדהמתו, הוא גילה את הזמר בן ה-28 ללא רוח חיים. סיבת המוות: מנת יתר. גיטריסט הלהקה, רוג'רס סטיבנס, אמר מיד לאחר התקרית: "הוא לא רצה למות, אבל הוא כל הזמן התגרה בגורל. הוא היה חביב מאוד כלפי אנשים אבל לפתע היה משנה את עורו והופך אלים". 

הון היה נרקומן שניסה להיגמל בעבר, אך מעולם לא הצליח לסיים תהליך גמילה בקליניקה. הקהל הרחב הכיר את הלהקה בעיקר בזכות הלהיט הענק NO RAIN והקליפ הבלתי נשכח עם "ילדת הדבורה" ששודר ללא הרף בערוצי המוזיקה. אותם מעריצים, שנמשכו להופעות בזכות השיר הקליל, גילו להפתעתם להקה שאהבה דווקא לאלתר במשך דקות ארוכות, בסגנון שהזכיר את גרייטפול דד או האחים אולמן. הופעותיו של הון היו בלתי יציבות, בלשון המעטה. הוא נעצר בעבר והואשם בהתערטלות והשתנה על הבמה. במקרה אחר, הוא הואשם בתקיפת איש אבטחה. רוג'רס סטיבנס סיכם בכאב: "כואב לי מאוד על הבת שלו, שהיא רק בת כמה חודשים. כשהיא תגדל, אספר לה מי באמת היה אביה".

אמו של הון הודתה בראיון למגזין רולינג סטון שהיא איבדה תקווה כלפיו כשנפל לסמים, וידעה שהוא לא יחיה עוד זמן רב. והשיר NO RAIN כלל לא נכתב כשיר עליז וקיצי כפי שהצטייר מהקליפ הססגוני, אלא חובר על ידי הבסיסט בראד סמית' כמסמך כאוב על התמודדות עם דיכאון כבד וחוסר מסוגלות לקום מהמיטה בימים קודרים. קולו הייחודי של הון זכור היטב לחובבי הרוק גם מהדואט המרגש עם חבר נעוריו אקסל רוז בלהיט הענק DON'T CRY של גאנז אנד רוזס באלבום USE YOUR ILLUSION I. בתו התינוקת, ניקו בלו, הייתה רק בת 13 שבועות כאשר אביה מת. לזכרו הוציאו חברי הלהקה ב-1996 את האלבום הגנוז NICO, שכל הכנסותיו הועברו לקרן מיוחדת לרווחתה ולמימון מרכזי סיוע לנפגעי התמכרויות. 

האיש שהקפיץ את אלביס: הקונטרבס של ביל בלאק נוחת אצל פול מקרטני

בשנת 1965 הלך לעולמו בממפיס הבסיסט ביל בלאק, בגיל 39 בלבד. בלאק היה האיש שניגן בכל הקלטותיו המוקדמות והחשובות של אלביס פרסלי, עד שזה התגייס לצבא. כשאלביס זכה לתהילה לראשונה ב-1956, הייתה לו שלישיית קסם בשם THE BLUE MOON BOYS, שכללה את הגיטריסט סקוטי מור ואת בלאק על הבס. פחות מעשר שנים חלפו, ובלאק כבר לא היה בין החיים. לאחר שעזב את אלביס, הוא הקים והנהיג הרכב מצליח משלו, THE BILL BLACK COMBO. הוא חלה בתחילת שנות ה-60 ומת במהלך הניתוח השלישי שעבר בניסיון להסיר גידול בראשו.

אלביס ספג ביקורת קשה על כך שלא נכח בהלוויה. האמת הייתה שהוא חשש שנוכחותו תהפוך את הטקס לקרקס תקשורתי שיתמקד בו, במקום בבסיסט המנוח. במקום זאת, אלביס הגיע לבקר את המשפחה באופן פרטי לאחר ההלוויה. הוא אמר לבנו של ביל, לואי בלאק: "אם יש משהו שכולכם צריכים, רק תודיעו לי וזה שלכם". שנים רבות לאחר מכן, הקונטרבס המקורי של ביל בלאק נמצא בבעלותו של פול מקרטני. זו הייתה מתנה שקיבל מאשתו לינדה, והוא אף ניגן בכלי ההיסטורי הזה בכמה מהקלטותיו.

בלאק היה המאסטר הגדול של טכניקת ה-SLAP BASS, אותה הקפצה קצבית של המיתרים על צוואר העץ שהעניקה להקלטות הראשונות באולפני סאן, דוגמת THAT'S ALL RIGHT ו-BLUE MOON OF KENTUCKY, את הדופק הפרימיטיבי והבועט של הרוקאבילי. פול מקרטני, שהחזיק את בלאק כאחד מגיבורי ילדותו הגדולים, ניגן על הקונטרבס המיתולוגי הזה באלבומי הסולו שלו, ואף הוציא אותו מהנרתיק בסשנים המרגשים שערכו חברי הביטלס להקלטת השיר REAL LOVE במסגרת פרויקט האנתולוגיה ב-1995!   

ואי אפשר בלי פינת יום ההולדת, אז מי נולדו ב-21 באוקטובר?

סטיב קרופר (1941): הגיטריסט המשפיע והגאון מאחורי להקת בוקר טי והאם ג'יז. האיש הזה, עם הנגינה הנקייה והמדויקת שלו, פשוט עשה מהפכה בסאונד של הגיטרה. עולם מוזיקת הנשמה, ה-SOUL, והרוק היה נשמע אחרת לגמרי בלעדיו. קרופר היה מעמודי התווך של אולפני סטאקס האגדיים בממפיס, והיה שותף ליצירת המנוני ענק אלמותיים כמו (SITTIN' ON) THE DOCK OF THE BAY שכתב יחד עם אוטיס רדינג, GREEN ONIONS האינסטרומנטלי המושלם, IN THE MIDNIGHT HOUR של וילסון פיקט ו-SOUL MAN של סם אנד דייב. מעריצי קולנוע ורוק מכירים אותו גם כגיטריסט האלגנטי והקשוח של להקת האחים בלוז בסרט הפולחן הבלתי נשכח.

מנפרד מאן (1940): הקלידן הדרום אפריקאי שהנהיג הרכבים נהדרים תחת שמו בשנות השישים והשבעים, ונתן לנו להיטי פופ מדליקים וגם יצירות רוק מתקדם מרהיבות. האיש נולד ביוהנסבורג בשם מנפרד ספס לוביץ, ובמשך שני עשורים שרף את מצעדי הפזמונים – החל מקלאסיקות הסיקסטיז כמו DO WAH DIDDY DIDDY והביצוע הגאוני ל-THE MIGHTY QUINN של בוב דילן, ועד ללהקתו MANFRED MANN'S EARTH BAND שהעניקה לעולם ניצוצות של יופי.

ברנט מידלנד (1952): הקלידן שאייש את עמדת הקלידים בגלגולים המאוחרים של להקת גרייטפול דד. הוא מת באופן טרגי ב-26 ביולי 1990 ממנת יתר של קוקאין ומורפין, לאחר שנמצאה עדות להזרקה בזרועו השמאלית. מידלנד היה הקלידן שהחזיק מעמד הכי הרבה זמן בהרכב ההפכפך של הלהקה – 11 שנים רצופות שבהן צבע את ההופעות באורגן האמונד B3 שופע נשמה ובשירה צרודה וכובשת, לצד שירים פרי עטו כמו BLOW AWAY ו-I WILL TAKE YOU HOME שהקדיש לבנותיו.   

טטסו יאמאוצ'י (1946): הבסיסט היפני המוכשר שניגן בשנות השבעים עם הלהקות FREE ו-THE FACES. בשני המקרים הוא הצטרף כשהלהקות כבר היו ממש בסוף דרכן ואחרי ימי התהילה. יאמאוצ'י לא ידע אז לדבר מילה באנגלית, אבל מה שחיבר אותו נהדר לחברים החדשים בלהקות, כמו רוד סטיוארט ורוני ווד, הייתה האהבה המשותפת לשתיית כמויות אדירות של אלכוהול. לחיים!

סטיב לוקאת'ר (1957): הגיטריסט הווירטואוז, שהיה חבר מרכזי בלהקת הפופ-רוק המצליחה טוטו וניגן בכמה מהלהיטים הגדולים של האייטיז. מעבר לתהילת העולם עם טוטו ולהיטי נצח כמו HOLD THE LINE, ROSANNA ו-AFRICA, "לוק" הוא כנראה נגן האולפן הפורה והמוקלט ביותר בתולדות הפופ-רוק. הוא האיש שעומד מאחורי ריף הגיטרה הקצבי והסוחף בלהיט BEAT IT של מייקל ג'קסון (בזמן שאדי ואן היילן התכבד בסולו הלוהט), וניגן גיטרות ובס במאות אלבומים מיתולוגיים של ענקי מוזיקה מכל הזמנים.

להקת קנזאס משחקת אותה!

ב-21 באוקטובר בשנת 1976 יצא תקליטה הרביעי של להקת קנזס ושמו LEFTOVERTURE. איזה יופי של אלבום הוא זה! וכן, חברת התקליטים כבר הראתה להם את הדלת החוצה – ואז נחתה עליהם יצירת המופת ששינתה את תולדות הרוק.

הלחץ מחברת התקליטים שלה, KIRSHNER, היה בשיאו. התקליט הקודם, MASQUE, שהיה תקליט מצוין בפני עצמו, פשוט לא הצליח לספק את הסחורה המסחרית. הוא נכשל בניסיון להביא להיט שיכניס את הלהקה למצעדים, וחברת התקליטים הבהירה לחברי הלהקה שהסבלנות ממש פוקעת. המסר היה ברור: אם התקליט הבא לא ימכור בכמויות, החברים ימצאו את עצמם בחוץ, עם בעיטה רצינית שתעיף אותם כל הדרך חזרה לקנזאס - ולא משנה כמה כישרון חבוי בהם. 

דון קירשנר, האיש עם "אוזני הזהב" של תעשיית הפופ והרוק האמריקאית, לא ניהל מוסד צדקה לאמנות אוונגרדית. מבחינתו מוזיקה הייתה קודם כל ביזנס, ואחרי שלושה תקליטים שבהם הלהקה אמנם שרפה במות וצברה קהל מעריצים פנאטי אבל לא הביאה אפילו להיט אחד לתחנות הרדיו – החבל התהדק סביב צווארם. הלהקה הייתה שקועה בחובות כבדים, וקירשנר הבהיר להם חד-משמעית שזהו כרטיס ההזדמנות האחרון בהחלט. תארו לעצמכם את החרדה המשתקת: שישה מוזיקאים גאונים שמבינים שכל מה שהם עבדו עליו כל חייהם עומד להיזרק לפח האשפה של ההיסטוריה.

כדי להוסיף שמן למדורת הלחץ, סטיב וולש, הסולן והקלידן הכריזמטי ואחד משני כותבי השירים המרכזיים, חווה יובש יצירתי קשה. פשוט כלום לא יצא. שום לחן או טקסט לא נשלפו לו מהשרוול. הנטל כולו נפל על כתפיו של הגיטריסט וכותב השירים השני, קרי ליבגרן, שנאלץ למלא את החלל העצום הזה לבדו. ליבגרן תיאר מאוחר יותר את החוויה כניסיון לכתוב שירים עם אקדח צמוד לרקה. תחת הלחץ הזה, הלהקה שינתה כיוון. היצירות הארוכות, האפלות והמורכבות שאפיינו את שני התקליטים הקודמים נדחקו הצידה. במקומן, הלהקה התמקדה בשירים קצרים ונגישים יותר. עם זאת, ליבגרן דאג שהיצירות החדשות ישמרו על חלק ניכר מהמורכבות הפרוגרסיבית שהוא כל כך אהב, ושהפכה לסימן ההיכר של הלהקה. 

ליבגרן סיפר מאוחר יותר בראיונות שכל הכתיבה שלו באותם ימים סבבה סביב חיפוש קיומי ורוחני עמוק: "לפני כן, כל מה שכתבתי הסתכם בשתי מילים: 'אני מחפש'". ומתוך החיפוש הזה והחרדה העצומה לעתיד הלהקה, התפרץ מעיין של יצירתיות מופלאה.

השיר שהגיע יומיים לפני ההקלטות ושינה את ההיסטוריה

החזרות נערכו בשצף קצב, אבל משהו עדיין היה חסר. היה חסר השיר האחד הזה, ה-KILLER, שבאמת יוכל להפוך ללהיט ענק ולהציל את המצב. הלחץ המשיך לבעבע, ואז, ממש ברגע האחרון, הגיע המושיע. קרי ליבגרן נכנס לחזרות עם שיר אחרון שהביא לשאר החבר'ה. קראו לו CARRY ON WAYWARD SON. הגיטריסט ריצ'רד וויליאמס סיפר שהתקליט היה בעצם גמור ומוכן להקלטה. זה היה היום האחרון של החזרות, והם עמדו לארוז את הציוד ולנסוע לאולפן בלואיזיאנה. "כשקרי נכנס ואמר, 'אה, יש לי עוד שיר אחד', אף אחד לא באמת רצה לעשות את זה", שחזר וויליאמס. "היינו מוכנים להמשיך הלאה ולהתחיל להקליט. אבל מלמלנו בחוסר חשק, 'בטח, בסדר, בוא נשמע את זה'. ואז הוא התחיל לבצע את זה, ואנחנו פשוט הבטנו זה בזה עם מבטים של 'אוו, יש לזה פוטנציאל!'. למדנו את זה קצת ויצאנו לדרך עם רוח מרוממת יותר".   

השיר הזה הוא למעשה המשך ישיר לחלוטין של השיר שסגר את האלבום הקודם שלהם, MASQUE. השיר האחרון באותו אלבום נקרא THE PINNACLE, והוא הסתיים בשורה: "ABOVE THE DIN I ROSE" (מעל לשאון ולמהומה התרוממתי – כאשר לפי המילון DIN הוא רעש טורדני, ממושך ומבלבל). והנה, CARRY ON WAYWARD SON מתחיל בדיוק באותה נקודה שבה הסתיים האלבום הקודם, עם השורה המפורסמת: "ONCE I ROSE ABOVE THE NOISE AND CONFUSION". ליבגרן עצמו סיפר על משמעות בנימה אישית ונלהבת: "חשתי דחף עמוק ובלתי נשלט להמשיך הלאה ולהתמיד בחיפוש הרוחני שלי. ראיתי בעצמי את אותו 'בן סורר' (WAYWARD SON), מנוכר מהמציאות האולטימטיבית, ובכל זאת שואף נואשות להכיר אותה. השורה החיובית והמנחמת בסוף השיר – שבוודאי גן עדן ממתין לך – נראתה לי מוזרה ומוקדמת מדי לחיי באותו שלב, אבל הרגשתי דחף פנימי עצום להכניס אותה למילים. בדיעבד, זה היה נבואי לגמרי!".   

ועוד הברקה אדירה נוגעת לפתיחה של השיר: שימו לב איך השיר מתחיל – הרמוניה קולית רב-קולית נקייה לחלוטין של א-קפלה, ללא שום הקדמה של כלים! באותם ימים, שדרי הרדיו בתחנות ה-FM וה-AM נהגו לדבר וללהג ללא הפסקה על הפתיחות האינסטרומנטליות של השירים עד שהסולן התחיל לשיר. הפתיחה הגאונית הזו של סטיב וולש ורובי סטיינהרדט פשוט סתמה לשדרנים את הפה מהמילישנייה הראשונה! לא הייתה להם שום דרך לדבר על המוזיקה, והם נאלצו פשוט לשתוק ולתת לשירה השמימית הזו לבקוע במלוא העוצמה. ואז, בום! הריף המחשמל והכבד קורע את הרמקולים, סטיב וולש זועק את מיתרי גרונו, וכל חובב רוק אמיתי מקבל צמרמורת של אושר בכל הגוף!

לשרוד בביצות של לואיזיאנה מול ארמדילואים ויתושי ענק

את התקליט הקליטה קנזאס באולפן מרוחק בשם STUDIO IN THE COUNTRY בבוגאלוסה, לואיזיאנה. "זה היה באמצע ביצה", סיפר ליבגרן. "היינו יוצאים מהאולפן למגורים שהיו ממול. בדרך עטו עלינו יתושים בגודל של מפציצי B-52 ולפעמים גם ארמדילואים סקרנים הסתובבו שם". מי שהפיק את האלבום יחד עם הלהקה היה ג'ף גליקסמן, שהבין בדיוק איך לתפוס את הצליל הייחודי שלהם. האולפן הזה היה מבודד מכל ציוויליזציה – שום מועדונים, שום פיתויים, רק ביצות טובעניות, חיות בר וחום לח ומעיק. חברי הלהקה היו תקועים שם יחד, מנגנים שעות על גבי שעות, מלטשים כל תו ומקליטים באטרף כאילו אין מחר. גליקסמן הוציא מהם סאונד מופתי: תופים שנשמעים כמו תותחים כבדים, בס מגרגר ומדויק, שתי גיטרות שמשלימות זו את זו בשלמות, והשילוב הווירטואוזי בין פסנתר אקוסטי, סינטיסייזרים מתקדמים וכינור קלאסי שחותך את האוויר.   

ההמראה לסטרטוספרה והחוזה החדש

כמובן, השיר CARRY ON WAYWARD SON, שפותח את LEFTOVERTURE בעוצמה, שינה הכל עבור קנזאס. השיר הפך ללהיט מפלצתי, טיפס עד למקום ה-11 במצעד האמריקאי, והתקליט כולו נמכר במיליונים. זה העניק ללהקה, שעד אותו רגע נאבקה למצוא בסיס מסחרי, חוזה חדש ומשופר מאוד עם חברת התקליטים. פתאום, קנזאס הפכה מלהקה על סף פיטורין לכוכבי רוק ו-HEADLINERS. ההצלחה הייתה מסחררת: אף על פי שחברת התקליטים הנפיקה גרסת סינגל מקוצרת באורך של כשלוש דקות וחצי, שחתכה סולואים מרהיבים, תחנות הרדיו ברובן סירבו לנגן את הגרסה המסורסת והתעקשו להשמיע שוב ושוב את גרסת האלבום המלאה שאורכה 5:23 דקות! קירשנר, שרק רגע לפני כן רצה לבעוט אותם בחזרה לעיירה שממנה באו, מיהר להחתים אותם על חוזה עתיר מזומנים, והם הפכו ללהקת אצטדיונים ענקית.   

עטיפת האלבום: החכם הזקן ובדיחת נייר הטואלט

גם עטיפת התקליט המצוירת להפליא, שנוצרה על ידי האמן דייב מקמקן, עזרה למכור עותקים. ליבגרן סיפר: "אמנים החלו להגיש לנו יצירות אמנות בשלב זה. הסתכלנו על ציורים שונים וחשבנו שהאיש הזקן ממש מגניב. היה לנו כבר השם LEFTOVERTURE". אגב, השם הזה היה אמור להיות במקור השם של הקטע MAGNUM OPUS, שהיה בעצמו מחרוזת של קטעים מוזיקליים "שנותרו" (LEFTOVER). אבל השם היה כל כך נהדר שהם החליטו לקרוא כך לכל התקליט. "דייב מקמקן שלח את הציור עם הזקן", המשיך ליבגרן, "ומישהו אמר לנו שהקלף שהוא מחזיק נראה כמו נייר טואלט...".

השם LEFTOVERTURE הוא הלחם מילים מבריק בין LEFTOVER (שאריות) לבין OVERTURE (אוברטורה מוזיקלית). הציור המרהיב מציג סופר או חכם עתיק בעל מראה תנ"כי, שכותב פרטיטורה מוזיקלית על גבי מגילת קלף אינסופית שנשפכת מהשולחן לרצפה. הבדיחה על "נייר הטואלט" הפכה לקאלט בקרב חברי הלהקה, שצחקו על כך שהשאריות המוזיקליות שלהם מתגלגלות כמו גליל ענק, אבל העטיפה הזו הפכה לאחת העטיפות המוכרות, המרשימות והאהובות ביותר בתולדות הפרוג-רוק העולמי.   

הסוד של קנזאס: מפגש מחשמל בין פרוג בריטי לרוקנרול של ברים   

הנשק הסודי של קנזס היה השילוב הייחודי שלה. הלהקה – ליבגרן, וולש, המתופף פיל איהרט, הכנר והזמר רובי סטיינהרדט, הגיטריסט ריץ' וויליאמס והבסיסט דייב הופ – שילבה שאפתנות מוזיקלית והשפעות קלאסיות של ART ROCK פרוגרסיבי, עם רוח של להקת ברים בסגנון "יאללה בואו נעשה את זה". אלה לא היו חנונים של מוזיקה קאמרית מבית ספר בריטי לאמנות. אלה היו חבר'ה של רוק'נ'רול שידעו לרצות קהל. השילוב הזה הסביר איך הם הצליחו לשבת על המשבצת שבין ג'נסיס לבין האחים אולמן.

"היינו מאוד להקה אמריקאית", אמר ליבגרן. "הייתה בהחלט השפעת R&B, הייתה השפעת רוק וגם צד מאוד כבד לקנזאס". פיל איהרט חיזק את דבריו: "מעולם לא חשבנו שאנחנו מספיק טובים מוזיקלית כדי לבצע הרבה מההשפעה האנגלית. היינו הרבה יותר מוזיקאים של אמריקנה... ניגנו בברים, ברודיאו ובנשפי סיום התיכון. הופעות מהסוג הזה בנו אופי. ואנחנו בהחלט היינו טיפוסים".   

וזה בדיוק מה שאני כל כך אוהב בלהקה הזו! בזמן שהלהקות הבריטיות הגדולות הציגו אריסטוקרטיות מעודנת ומלכותית, קנזאס הביאה איתה את החספוס, הזיעה והאבק של הדרכים באמריקה. הם לקחו את המשקלים האי-זוגיים המורכבים והפיתולים המוזיקליים המתוחכמים, שילבו בהם סינטיסייזרים מפלצתיים והטיחו אותם ישר בפרצוף עם ריפים של גיטרות כבדות ותיפוף עוצמתי. כשהוסיפו לזה את הניגוד המופלא בין הקול הצלול והגבוה של סטיב וולש לבין הקול המחוספס של רובי סטיינהרדט – נוצר תמהיל מוזיקלי נדיר שפשוט אין כדוגמתו.   

מבלדות שמימיות ועד שחרור הבונה

קנזאס הפגינה אופי אדיר ביצירת LEFTOVERTURE. למרות הלחץ, הלהקה הפיקה את יצירת המופת שלה. בסופו של דבר, קרי ליבגרן כתב חמישה משירי התקליט לבדו, והיה שותף לכתיבת שלושת האחרים. "עד היום אנחנו עדיין מתרשמים מכמה טוב התקליט הזה נשמע", אמר איהרט. "קרי הגיע לשיא היצירתי שלו באותה תקופה". סטיב וולש, שאולי התקשה בכתיבה, פיצה על כך ושר את נשמתו בכל רחבי התקליט, במיוחד ביצירות מופת כמו THE WALL, WHAT'S ON MY MIND, וכמובן, הלהיט ששיגר אותם לסטרטוספרה. ליבגרן עצמו הודה: "פשוט זלזלנו בלחץ ואמרנו 'מצטערים, אנחנו הולכים להיות מי שאנחנו'. למרבה המזל, זה פשוט קרה בתקופה שבה רמת היצירתיות שלי הייתה די גבוהה".   

הרצועה השנייה, THE WALL (שנכתבה במשותף על ידי ליבגרן ווולש), היא יצירת פאר סימפונית מהפנטת. השיר עוסק במחסומים ובהגנות הרגשיות והרוחניות שאדם בונה סביב עצמו (גם מפה רוג'ר ווטרס שאב את הרעיון לבניית החומה?), ומציג שירה מלאת פאתוס ורגש של וולש על רקע מעברי מקלדות וכינור מרטיט. הרצועה השלישית, WHAT'S ON MY MIND, היא פצצת אנרגיה של רוק ישיר וסוחף שנבחרה בצדק לסינגל השני מהאלבום, ומוכיחה כמה חוש מלודי מבריק היה ללהקה הזו. ומיד אחריה מגיעה יצירת המופת שסוגרת את הצד הראשון: MIRACLES OUT OF NOWHERE. שש וחצי דקות של שלמות פרוגרסיבית טהורה! השיר נפתח במלודיה פסטורלית עדינה, משלב שירה משותפת יוצאת דופן של סטיינהרדט ווולש, ואז מתפוצץ לסדרת סולואים מורכבים במקצבים משתנים שגורמים לכל מוזיקאי להישאר בפה פעור.

בצד השני של הוויניל מחכים לנו OPUS INSERT המהודק, ומיד לאחריו QUESTIONS OF MY CHILDHOOD (שנכתב על ידי וולש וליבגרן והופיע כ-B-SIDE של הסינגל המוביל) – קטע מלודי קופצני, מהיר ונהדר. השיר הבא, CHEYENNE ANTHEM, הוא אפוס מרגש וכואב המוקדש לטרגדיה של האינדיאנים בני שבט השאיין שנושלו מאדמתם. השיר מתחיל כבלדה אקוסטית מרטיטת לב בקולו החם של סטיינהרדט, ומתפתח למערבולת סימפונית עוצמתית וקורעת לב. והקינוח של האלבום? היצירה MAGNUM OPUS, סוויטה גרנדיוזית באורך שמונה וחצי דקות שנכתבה על ידי כל ששת חברי הלהקה ומחולקת לשישה פרקים עם כותרות ביזאריות ומלאות הומור עצמי: "FATHER PADILLA MEETS THE PERFECT GNAT", "HOWLING AT THE MOON", "MAN OVERBOARD", "INDUSTRY ON PARADE", "RELEASE THE BEAVERS" (בדיחה פנימית של החבר'ה בעקבות השהות בביצות של לואיזיאנה על שחרור בונים לטבע), ו-"GNAT ATTACK". זוהי תצוגת תכלית מטורפת של שליטה אינסטרומנטלית, שמראה שגם כשהם רציניים עד מוות בנגינה, הם ידעו לצחוק על עצמם מכל הלב.

מה חשבו המבקרים בזמן אמת: בין רולינג סטון לפלייבוי

ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת, שמפספסת את הלהקה בהשוואתה לאחרות: "ללא ספק, זה האלבום הטוב ביותר שלהם, והוא מצדיק את המקום של קנזאס לצד בוסטון וסטיקס, כאחת הלהקות האמריקניות הטריות המשלבות קבוצת נגנים נוקשה (עם מחסור בסולואים נוצצים) עם תפקידי נגינה מהודקים ושירה נעימה. כל שיר בצד הראשון של התקליט חזק ובמיוחד הפתיח, שהתברך בקו ניגון קשוח ושירה חזקה של סטיב וולש. רוב הצד השני נלקח על ידי MAGNUM OPUS, קטע מורחב, בעיקר אינסטרומנטלי שיש לו הרבה יותר קשר עם להקת THE FLOCK מאשר עם עבודותיו האחרונות של ריק ווייקמן".   

בירחון פלייבוי נכתב בביקורת: "שם האלבום החדש של קנזס עשוי לרמוז על כך שהוא מורכב משאריות של מפגשים קודמים. אולם, זה הוא אלבום חזק במיוחד לכל אורכו ומכיל את הלהיט המצוין, CARRY ON WAYWARD SON. זוהי להקה שהייתי רוצה לשמוע ג'אמים אינסטרומנטליים ארוכים שלה בהופעות; היא משלבת את ההגשה הקשה של להקות המטאל עם נגינת אנסמבל צמודה. קנזאס יכולה גם להנמיך את העניינים ולהיות רגישה להפליא. החומר (בעיקר מאת קרי ליבגרן) כולל מנגינות בהירות ומילים אינטליגנטיות. בימי הדיסקו הדקדנטיים האלו, כשהרוק מעובד מדי כדי להישמע כמו 1001 מיתרי הזמר של הסימפוניה של סטארלייט, קנזאס מייצגת את הערכים הסולידיים המערבים של תרבות המוזיקה שלנו". 

הביקורת של פלייבוי פגעה בול במטרה: באמצע שנות השבעים, כשהמוזיקה הלכה והפכה למסונתזת, ממוסחרת ומלוקקת בהשפעת הדיסקו, באה קנזאס והוכיחה שרוק אמיתי, מיוזע, אינטליגנטי ומלא תשוקה עדיין חי ובועט. האלבום LEFTOVERTURE לימד שיעור ענק לחיים: לפעמים, דווקא כשאתה עומד עם הגב אל הקיר וחבל התלייה כבר מתהדק סביב צווארך – אם לא תוותר ותישאר נאמן לאמת שלך, ייווצר הנס שיזניק אותך ישר לנצח! תשאלו גם את חברי להקת קווין - כשעשו את "לילה באופרה".

כשבאדי הולי פגש את הכינורות.

ב-21 באוקטובר בשנת 1958 הגיע באדי הולי לאולפן PYTHIAN TEMPLE בניו יורק ועבד שם עם דיק ג'ייקובס, שגם הפיק את הסשן וגם ניצח על 18 נגני התזמורת. היה זה סשן מיוחד.

היה זה יום גורלי בתולדות הרוק'נ'רול, גם אם איש לא ידע זאת בזמן אמת. ב-21 באוקטובר 1958, צעד המוזיקאי הצעיר באדי הולי אל תוך אולפן ההקלטות המפואר PYTHIAN TEMPLE בניו יורק. לא היה זה סתם אולפן, אלא אולם נשפים לשעבר בעל אקוסטיקה משובחת, שבו הוקלטו כמה להיטי ענק – כמו למשל ההמנון הנצחי ROCK AROUND THE CLOCK של ביל היילי והקומטס שהוקלט ממש באותו חלל ארבע שנים קודם לכן. 

הולי לא הגיע לשם לבדו. באולפן המתין לו המפיק והמנצח דיק ג'ייקובס, כשהוא עומד בראש תזמורת מכובדת שכללה לא פחות מ-18 נגנים, ביניהם נשפנים, זמרות ליווי וסוללה שלמה של כלי קשת. המטרה: סשן הקלטות מיוחד במינו, כזה שעוד לא נשמע כמותו. עבור באדי, שהתרגל להקליט באולפן הקטן והאינטימי של נורמן פטי בקלוביס, ניו מקסיקו, המעבר להיכל המהדהד הזה במנהטן היה חתיכת קפיצה קוסמית.

המהפכה המחוצפת: כלי קשת בלב ממלכת הרוק'נ'רול

הרעיון המקורי, שהיה כמעט בגדר כפירה בעולם הרוק'נ'רול הפרוע של סוף שנות החמישים, הגיע מנורמן פטי, מנהלו של הולי. במשך חודשים ארוכים ניסה פטי לשכנע את בן טיפוחיו הממושקף לעשות את הבלתי ייאמן: להקליט שירים בליווי כלי קשת קלאסיים. כוכבי רוק'נ'רול באותה תקופה פשוט נמנעו ממיזוגים כאלה, שנחשבו מיושנים ו"רכרוכיים". הרי מבחינת חובבי הרוק של 1958, כינורות היו שייכים לעולם המעונב של פרנק סינטרה, פרי קומו או ההורים המשעממים שלהם, ולא לרוקרים בועטים עם פנדר סטראטוקסטר. 

הולי עצמו, בואו נודה, לא ממש התלהב מהרעיון בהתחלה, אבל כאמן סקרן שאהב לערוך ניסויים באולפן, הוא החליט לבסוף להמר והסכים. זה היה צעד אמיץ עבורו, במיוחד לאחר שנפרד מלהקת הליווי שלו, הקריקטס, ורצה להוכיח את עצמו כאמן סולו רב-גוני. 

הוא רצה להראות לכל העולם שהוא לא סתם עוד תופעת נעורים חולפת של להיט או שניים, אלא מוזיקאי טוטאלי שמסוגל להתמודד עם סטנדרטים מוזיקליים מורכבים ועשירים.

ארבעה שירים, דרמות של תמלוגים ושיר אהבה נצחי

האווירה באולפן ב-21 באוקטובר הייתה מחשמלת. התוכנית הייתה להקליט את השירים באופן חי לחלוטין, ללא תוספות או עריכות מאוחרות יותר, כשהולי שר יחד עם התזמורת כגוף אחד. שלושה שירים הוכנו מראש: MOONDREAMS, שכתב פטי בעצמו – שיר אווירתי ומסתורי עם מהלכי הרמוניה כמעט קולנועיים שהיו רחוקים שנות אור משלושת האקורדים הבסיסיים של הרוק'נ'רול; RAINING IN MY HEART, להיט פוטנציאלי פרי עטם של צמד כותבי השירים הנשוי, בודלו ופליס ברייאנט (עיבוד המיתרים הגולש בו נכתב במכוון כדי לחקות טיפות גשם זולגות); ושיר נוסף בשם TRUE LOVE WAYS שנחתם רשמית על ידי הולי ופטי.

אלא שמאחורי הקלעים של השיר האחרון הסתתרה מיני-דרמה. מאז נטען בתוקף שפטי, בצעד ניהולי קלאסי, בקושי תרם משהו לשיר, אך דאג לשלב את שמו בקרדיט הכתיבה בעיקר כדי לגרוף תמלוגים עתידיים. איזה שועל עסקים ערמומי. באדי בדיוק עבר להתגורר בגריניץ' וילג' בניו יורק עם אשתו הטרייה ונאבק על כספי התמלוגים שפטי סירב לשחרר לו. אחרי הכל, הלחן עצמו נלקח במידה רבה משיר גוספל ותיק שנקרא I'LL BE ALRIGHT, ואת המילים המקוריות והמרגשות כתב הולי במו ידיו כשיר אהבה לאשתו הטרייה, מריה אלנה. זה היה שיר האהבה המושלם, מתנת הנישואין האולטימטיבית שלו אליה. בתחילת ההקלטה המקורית של השיר אפשר לשמוע בבירור את קולו של טכנאי ההקלטה אומר ברמקול "שקט בבקשה", ומיד אחר כך את באדי מנקה את גרונו בהתרגשות רגע לפני שהוא מתחיל לשיר בקולו השמימי.

ההברקה של פול אנקה והפריטה שהצילה את המצב

כאילו לא היה מספיק מתח באוויר, הדרמה קיבלה תפנית נוספת שעות ספורות בלבד לפני תחילת ההקלטה. לפתע הגיח לאולפן כוכב צעיר ועולה אחר, פול אנקה. אנקה הבטיח להולי כבר מזה זמן רב שיכתוב עבורו שיר, וברגע האחרון הוא הגיע בריצה עם יצירה חדשה וטרייה מהתנור: IT DOESN'T MATTER ANYMORE. הולי שמע את השיר, התאהב בו מיד ודרש להקליט גם אותו, כאן ועכשיו. דיק ג'ייקובס כמעט תלש את שערותיו; המחסור הברור בזמן לא אפשר לעבד את השיר כראוי עבור התזמורת. באלתור של רגע, ג'ייקובס ארגן במהירות תפקיד פשוט אך אפקטיבי לכינורות, שהתבסס על נגינת פיציקטו – כלומר, פריטה באצבעות על המיתרים במקום שימוש בקשת. 

הצליל הקופצני והמדבק הזה הפך לסימן ההיכר הבלתי נשכח של השיר! כמה אירוני ומצמרר שדווקא השיר הזה הפך לאחר מותו של הולי לשיר הראשון בהיסטוריה שהגיע למקום הראשון במצעד הבריטי לאחר מותו של אמן. אנקה, במחווה אצילית ומרגשת שאין שנייה לה, ויתר על כל תמלוגי הכותב שלו מהשיר ותרם אותם במלואם למריה אלנה האלמנה.

הציניות שנמסה מול המיקרופון: המבט של פגי סו והנגנים ההמומים

האולפן היה מלא עד אפס מקום בצופים סקרנים שבאו לחזות בפלא ולשמוע את "באדי הולי החדש". אחת מהנוכחות הייתה פגי סו המפורסמת (כן, היא), שנזכרה מאוחר יותר: "באדי עמד בתוך תא שירה מבודד באחת מפינות האולפן ונראה לנו דרך החלון. התזמורת ניגנה בחלל המרכזי". באופן משעשע, דיק ג'ייקובס זכר את הסיטואציה אחרת לגמרי, וטען שהולי דווקא עמד בגאון מול התזמורת, ממש כמו זמר קלאסי בהופעה חיה. נו, לכו תסמכו על זיכרון של מוזיקאים שנים רבות אחרי האירוע – העיקר שהמוזיקה שיצאה משם הייתה צרופה בזהב טהור.

חברי התזמורת, נגנים מנוסים מהשורה הראשונה, באו בתחילה עם מידה לא מבוטלת של התנשאות כלפי הבחור הצעיר מטקסס, שלא ידע אפילו לקרוא תווים ובא "להפריע" להם עם שירי הפופ שלו. הם הורגלו לנגן יצירות מופת קלאסיות ומפגשים עם כוכבי ג'אז ענקיים, ופתאום מנחיתים עליהם זמר רוק'נ'רול בן עשרים ושתיים. אך כשהולי פתח את פיו והחל לשיר, כל הציניות נמסה. קולו החד, הברור והמלא ברגש היפנט אותם. פגי סו סיכמה זאת היטב: "מעולם לא שמעתי את באדי שר כה טוב. זה היה כמכת אנרגיה שנכנסה בי ובלעה אותי". למרבה הצער, היא לא נשארה עד סוף הסשן, והחמיצה את הביצוע המרגש שלו לשיר שכתב לאשתו.

האוצר הגנוז בסטריאו והיום שבו המוזיקה בכתה

בזמן שכל הקסם הזה התרחש, בצד האולפן עמלו כמה טכנאי הקלטה על עניין צדדי. הם ניצלו את ההזדמנות כדי להתנסות בפורמט חדשני וניסיוני שנקרא סטריאו, והקליטו את הסשן במקביל גם על מכונת הקלטה נפרדת. מכיוון שמונו היה הסטנדרט הבלעדי, הם ראו בכך לא יותר מגימיק טכני, ועל קופסת הסליל רשמו באותיות ברורות: "זה לא לשימוש". מבחינת חברות התקליטים של הימים ההם, רוק'נ'רול נועד להתנגן במכשירי רדיו קטנים של מכוניות או בפטיפונים חורקים בחדרי שינה של מתבגרים, ואף מנהל שפוי לא חשב שלמישהו בכלל יהיה אכפת מאיכות הצליל של הז'אנר הזה.   

הסליל הזה נזרק לארכיון והעלה אבק למשך שנים רבות, עד שהתגלה מחדש אי שם בתחילת שנות השמונים. לתדהמת כולם, התברר שזוהי הקלטת הסטריאו היחידה שקיימת של באדי הולי. כאשר מהנדסי הסאונד הניחו את הסליל המאובק על הטייפ כדי להוציא את האוסף המופתי FROM THE ORIGINAL MASTER TAPES, הלסתות של כולם נשמטו: פתאום באדי הולי עמד ממש שם בחדר, בצליל עמוק, צלול ומרטיט, כאילו הוא מקליט את השירה באותו הרגע ממש. 

באופן מצמרר, התברר גם כי אותו סשן מהפכני ב-21 באוקטובר 1958 היה סשן ההקלטות האחרון בהחלט של הולי. קצת יותר משלושה חודשים לאחר מכן, ב-3 בפברואר 1959, הוא נהרג באופן טרגי בתאונת מטוס, ביום שייזכר לנצח כ"היום שבו מתה המוזיקה".  

הנחש הלבן צד אחר אהבה!

ב-21 באוקטובר בשנת 1979 יצא תקליט חדש ללהקת ווייטסנייק ושמו LOVEHUNTER. קבלו סיפור על רוק, סקס, נשים ונחשים וגם קצת פורינר.

הו, הסיפורים מאחורי הקלעים של הרוק הכבד תמיד עסיסיים יותר מהסטייק הכי עסיסי. והפעם, צוללים היישר אל אוקטובר 1979, אל אחד התקליטים המדוברים והשערורייתיים של להקת ווייטסנייק, התקליט שנקרא LOVEHUNTER. עבור דיוויד קוברדייל, האיש והגרון העמוק שלפני כן השתחרר מדיפ פרפל, להקתו הצעירה פנתה לכיוון הנכון. ומהו הכיוון הנכון? ובכן, הכיוון שהקהל רצה, כמובן. הלהקה החלה לזנוח את שורשי הבלוז הכבדים והמיוזעים, ופנתה בנחישות לעבר רוק ישיר וקליט יותר, כזה שנועד למלא אצטדיונים. אבל רגע, אל תטעו, הלהקה עדיין שמרה על רגל אחת נטועה עמוק בגיוון המוזיקלי, כזה שגרם למבקרים להתבלבל קצת, אבל למעריצים להרים את האגרופים באוויר. השילוב בין הגיטרות המובילות של ברני מרסדן ומיקי מודי, יחד עם נהימת קלידי ההאמונד של ג'ון לורד, יצר כור היתוך שאי אפשר היה לעמוד בפניו.

נחש ענק, אישה עירומה וזעזוע מוסרי: הסערה סביב העטיפה

אבל בעוד המוזיקה התחילה לפזול לכיוון המיינסטרים, עטיפת התקליט הייתה סיפור אחר לגמרי. 

הו, העטיפה. מה שהיה פה זה איור דרמטי ובלתי נשכח של האמן כריס אכילאוס. האיור הציג בחורה עירומה ושופעת קימורים כשהיא, איך לומר בעדינות, רוכבת על נחש ענק ומתפתל. זה לא היה סתם רוק, זה צרח הבי מטאל בפול ווליום. באופן לא מפתיע, יצירת האמנות הזו גרמה ללא מעט גיחוכים וקריאות בוז בקרב המבקרים הפוריטנים, שחשבו שזה קצת יותר מדי. חנויות תקליטים רבות בארצות הברית ואפילו בבריטניה סירבו להציג את התקליט על המדפים הגלויים, והוא נמכר כשהוא עטוף בשקית נייר חומה ומסתורית – מה שכמובן רק הכפיל ושלש את סקרנותם של טינאייג'רים חובבי דיסטורשן, שהחביאו אותו מתחת למיטה כדי שאמא לא תתעלף. 

אבל את המעריצים זה לא עניין, וזה בטח לא מנע מהעטיפה הזו להפוך לאייקונית, וגם להיגנב מחנויות תקליטים על ימין ועל שמאל במהלך שנות השמונים. אכילאוס עצמו, שעתיד היה לפתח קריירה מפוארת בתחום איורי הפנטזיה והמדע הבדיוני, נשבע שזו תהיה הפעם האחרונה שהוא מתעסק עם עטיפות תקליטים. הוא קיבל עבור הציור שכר זעום של כאלף פאונד, ולמרבה הכאב והטרגדיה, הציור המקורי נעלם כעבור כמה שנים לאחר שהושאל לתערוכה ומעולם לא נמצא שוב. היצירה המפורסמת הנוספת היחידה שלו בתחום הייתה עטיפה סקסית ופנטסטית דומה לתקליט FALLEN ANGEL של אוריה היפ.

"זה לא בדיוק שייקספיר": ברני מרסדן צוחק על המבקרים

באופן משעשע, הגיטריסט ברני מרסדן לא ממש זכר סערה גדולה סביב העטיפה הפרובוקטיבית ההיא. "לא, לא באמת", הוא ציין. "העטיפה שגרמה ליותר צרות הייתה דווקא של COME AN' GET IT כמה שנים מאוחר יותר. ההיא עברה צנזורה רצינית באמריקה. אנחנו לא צריכים להיכנס לסיבות, אבל אם תסתכלו על העטיפה ההיא, אתם בטח תבינו למה", הוא רמז לעטיפה שהציגה נחש (איך לא) נכנס לתפוח בצורה... ובכן... מרמזת. 

"אבל כל הדברים האלה לא נועדו להילקח ברצינות", הוא הדגיש. "באותה תקופה היו כמה עיתונאים, בעיקר מהעיתונות הבריטית כמו מלודי מייקר, שחיפשו לריב, והם התייחסו למילים שלנו ברצינות תהומית, בזמן שאנחנו ממש לא לקחנו את עצמנו ברצינות. זה היה הכל בשביל הכיף. 'תשכבי, אני אוהב אותך' – זה לא בדיוק שייקספיר. אם מישהו חושב שזה רציני, אני שואל אותו, מה אתה חושב? ברור שאני לא רציני". מרסדן וקוברדייל נהגו לצחוק על העיתונאים המנופחים בלונדון, שדרשו מלהקות רוק לכתוב שירה פוליטית נוקבת, בזמן שווייטסנייק רק רצו להרעיד רצפות, לחגוג את החיים ולשיר על תשוקה בסיסית ובלתי מתנצלת.

המנונים, סלייד לוהט וברכת שלום: המסע המוזיקלי של האלבום

אבל בואו נחזור למוזיקה שבתקליט LOVEHUNTER עצמו. השיר שפתח את התקליט, LONG WAY FROM HOME, היה בדיוק המתכון הנכון: רוקר קצבי, נגיש, מלא ביטחון. זה כבר לא היה הבלוז הכבד של פעם אלא יותר רוק אצטדיונים רגוע ובטוח בעצמו, סוג של סאונד שהלהקה תפתח - לטובה או לרעה - בשנים הבאות. הפוטנציאל המסחרי היה כל כך ברור שהשיר שוחרר כסינגל הראשון מהתקליט, והצליח להגיע למקום ה-55 הלא רע במצעד הבריטי. השיר הזה נכתב בהשראת תחושת הבדידות המעיקה והגעגועים העמוקים לבית ולמשפחה במהלך מסעות ההופעות הבלתי נגמרים ומלונות הדרכים האפורים.

באופן אירוני, דווקא השיר בצד ב' של אותו סינגל, WALKING IN THE SHADOW OF THE BLUES, הפך עם השנים לאחד ההמנונים הגדולים והקלאסיים ביותר של ווייטסנייק. השיר הזה, פרי עטם המשותף של קוברדייל ומרסדן, היווה למעשה את המניפסט האישי וההצהרתי של קוברדייל, שכתב את המילים ככתב הגנה גאה על השורשים המוזיקליים שלו וכאצבע משולשת לכל המבקרים שלעגו לו על הדבקות בבלוז-רוק בעידן הפאנק; השורה המפורסמת שבה הוא שר בגאווה שאיננו טירון אלא הדבר האמיתי הפכה לשאגת קרב שליוותה את כל הופעות הלהקה, כולל הביצוע המחשמל באלבום ההופעה LIVE... IN THE HEART OF THE CITY. 

לגבי LONG WAY FROM HOME, מרסדן נתן את הקרדיט לקוברדייל: "זה היה שיר של דיוויד. הוא הגיע כמעט כמוצר מוגמר, ואני פשוט הקלטתי עליו את תפקידי הגיטרה, וזהו. דיוויד תמיד הכין דמואים מצוינים. האמת, שנינו הכנו את רוב הדמואים, וזה היה אחד שהוא עשה כמעט לבד. שמעתי אותו לראשונה יומיים לפני שהקלטנו אותו. שיר טוב, שיר טוב מאוד".

והנה פרט טריוויה: למרות שבפזמון דיוויד קוברדייל שר בבירור LONG, LONG WAY FROM HOME (פעמיים LONG), שם השיר הרשמי נכתב רק עם LONG אחד. למה? כדי למנוע בלבול עם הלהיט המפורסם של להקת פורינר, שגם לו קראו LONG, LONG WAY FROM HOME, ויצא רק שנתיים קודם לכן, ב-1977. נו, חכמים בלילה.

והיו עוד פנינים באלבום: שיר הנושא הממזרי, שבו מיקי מודי שורף את המיתרים עם נגינת הסלייד המפורסמת והמלוכלכת שלו, הבלדה קורעת הלב HELP POOR ME שהראתה שקוברדייל נשאר זמר נשמה ענק, הקטע המהיר והאנרגטי OUTLAW שנכתב יחד עם ג'ון לורד, וכמובן השיר שסגר את האלבום: קטע אקוסטי קצר ומרגש בן דקה וחצי בשם WE WISH YOU WELL. השיר הקטן והמקסים הזה נכתב על ידי קוברדייל כברכת פרידה חמה ומלאת אהבה לקהל; הוא הפך למסורת המרגשת ביותר של ווייטסנייק, כאשר במשך עשרות שנים, בכל הופעה ברחבי הגלובוס, כשהלהקה ירדה מהבמה והאורות באולם נדלקו, הושמעה ההקלטה של השיר הזה ברמקולים לקול שירתם האדירה של אלפי מעריצים מחובקים.

טירה קפואה, רוחות רפאים ואולפן נייד של הרולינג סטונס

התקליט LOVEHUNTER הוקלט במהלך אפריל ומאי 1979 במקום לא פחות מאשר טירת קלירוול המפורסמת שבגלוסטרשייר. כן, טירה אמיתית. הלהקה השתמשה באולפן הנייד הזעיר והמפורסם של הרולינג סטונס, שזכה לכינוי החיבה CAFÉ MOBILE (אותו אולפן נייד ששימש, בין היתר, להקלטת MACHINE HEAD של דיפ פרפל). המיקסים, לעומת זאת, בוצעו באולפני סנטרל רקורדרס. על כס המפיק ישב לא אחר מאשר מרטין בירץ', הגאון שעיצב את הסאונד המרעיד של דיפ פרפל ובהמשך עשה היסטוריה עם איירון מיידן. בירץ' ידע להוציא מהחבורה הזו סאונד חי, חם ונושם ישר לתוך המשאית הניידת. 

כשמרסדן נשאל על הזיכרונות שלו מקלירוול, מקום ששימש להקות כמו בלאק סאבאת', דיפ פרפל, באד קומפני, סוויט ולד זפלין, הוא צחק ופלט: "כן, אני זוכר בעיקר כמה היה שם קר!". אבל הוא מיהר להוסיף: "זה היה מקום נהדר לעבוד בו. בגלל שהיה קצת קר וקצת חסר נשמה, זה גרם לך לעבוד קשה יותר. זה גם גרם לך לשתות יותר. הנשפים המפוארים בערבים נטו לגבות ממך מחיר כבד בבוקר שאחרי. אבל שוב, העבודה נעשתה, והקלטנו עם האולפן הנייד של הרולינג סטונס, שזה נהדר, תהליך מעניין".   

ראוי לתקן כאן פרט היסטורי חשוב שלעיתים מבלבל מעריצים רבים: מי שישב מאחורי התופים בהקלטות האלבום בטירה לא היה איאן פייס, אלא דייב דאול, המתופף המקורי של ווייטסנייק, שנתן כאן עבודה קצבית מדויקת ומשובחת. רק באוגוסט 1979, חודשיים לפני יציאת התקליט לחנויות, החליף איאן פייס את דאול, ובכך השלים את השילוש הקדוש של יוצאי דיפ פרפל בתוך ווייטסנייק – קוברדייל, לורד ופייס. 

ג'ון טרבולטה מגיע לגלוסטרשייר? התעלולים והפאב המקומי 

"קרו שם הרבה דברים בקלירוול", ציין מרסדן, כשנשאל על תעלולים שהתרחשו בטירה לאורך השנים. "שמנו שלט ענק בדלפק הקבלה שאמר: 'הטירה סגורה לחודש הקרוב, מכיוון שג'ון טרבולטה מצלם כאן סרט חדש'. זה היה ממש אחרי ש-GREASE יצא והוא היה הכוכב הכי גדול בעולם. כמובן, התושבים המקומיים פשוט השתגעו. הם ניסו להיכנס לטירה כל הזמן. זה היה פשוט שטויות מטורפות כאלה. אבל אתה עושה את הדברים האלה". הלהקה גם הרגישה בבית בפאב המקומי. "ניגנו בפאב המקומי. עד היום, אנשים באים להופעות ואומרים לי, 'הייתי בפאב המקומי בקלירוול באותו לילה שניגנתם'. ניגנו שם בליל נובמבר קר. אני חושב שג'ון (לורד) או איאן (פייס) לא היו שם, אבל היינו חמישה מתוך השישה. אני חושב שג'ון לא היה; אולי היה קלידן מקומי או שניגנו כחמישייה. היינו הלהקה המקומית באותו לילה בפאב. הקלטה של זה הייתה שווה משהו היום", הוא צחק. תארו לעצמכם את הטירוף: חקלאים מקומיים יושבים על חצי פיינט של אייל בריטי משובח, ופתאום מולם על הבמה הקטנה מתייצבים כוכבי ענק ומפציצים בלוז-רוק לפנים בלי שאף אחד שילם אפילו פני בכניסה.   

הילד שרועד מול ג'ק ברוס: הרפתקת הסולו של ברני מרסדן   

אבל למה, למען השם, ברני מרסדן עשה תקליט סולו באותו זמן שווייטסנייק יצרו את LOVEHUNTER? "פנתה אליי חברת התקליטים היפנית אחרי סיבוב ההופעות של ווייטסנייק ביפן, והם פנו ישר לאנשי הניהול שלי ואמרו שהם רוצים לעשות איתי תקליט. זו הייתה הסיבה. נשמע לי הכי לא סביר, אבל זה קרה". האלבום הזה נקרא AND ABOUT TIME TOO, והוא הפך למפגן כוח של רוק בריטי משובח. פתאום, ברני מצא את עצמו עובד עם ענקי רוק, כולל איאן פייס (חברו ללהקה ולדיפ פרפל) והבסיסט ג'ק ברוס.

הנוכחות של ברוס הייתה מאיימת על מרסדן הצעיר: "כילד. תמיד הערצתי אותו כמוזיקאי, ופתאום הוא מנגן את המוזיקה שלי בתקליט שלי. הייתי מאוים לגמרי בשעה הראשונה, עד כדי כך שג'ק – ואני אוהב אותו לנצח על זה – שם את ידו על כתפי ואמר, 'תשמע, אני כאן כי אני רוצה להיות כאן, כי אני אוהב את מה שאתה עושה'. אבל המשכתי לעשות טעויות, כי הייתי די מבועת מזה שג'ק ברוס מנגן אצלי. תמיד נהגתי לומר שאני הבחור הכי פחות מפורסם בתקליט, ואנשים צוחקים על זה עכשיו, אבל זה נכון". הענווה המקסימה הזו אפיינה את מרסדן לאורך כל הקריירה.

קבלו קציצת בשר לוהטת!!!

ב-21 באוקטובר בשנת 1977 יצא התקליט BAT OUT OF HELL של מיט לוף וג'ים סטיינמן. המפיקים צחקו להם בפרצוף וחברות התקליטים גירשו אותם מהמשרד – עד שקציצת הבשר הרותחת הזו התפוצצה להם בפרצוף.

ב-21 באוקטובר 1977, נחתה על מדפי התקליטים מנה מוזיקלית רועשת, מיוזעת ומוגזמת לחלוטין. זה היה כמו מחבת בוערת מלאה בקציצות בשר שמישהו הטיח על שולחן ארוחת הערב של עולם הרוק. השם הרשמי היה BAT OUT OF HELL, והוא הציג לעולם זמר כבד משקל, תיאטרלי ובעל קול אדיר שכינה את עצמו מיט לוף. ההנאה מהאזנה לדבר הזה הייתה מיידית, אבל עבור המבקרים, היא הגיעה עם רגשות אשם. למה הם האזינו לזה? ובכן, כי העטיפה הייתה פראית מדי, הבאזזז היה חזק מדי, וההילה סביב היצירה הזו הייתה פשוט גדולה מכדי להתעלם ממנה. אני מודה ומתוודה: הפצצה הזו תפסה אותי חזק מהצליל הראשון. מי בכלל יכול היה להישאר אדיש למפגן הראוותנות המטורף הזה?

התקליט הזה לא נולד ביום אחד. בספרו, סיפר מיט לוף, או בשמו האמיתי מייקל לי אדיי, שהפרויקט הזה נבט במשך זמן רב מאוד. הוא והמוח מאחורי הכול, הכותב והמלחין ג'ים סטיינמן, עבדו יחד מאז 1972. בסוף 1974 הם החליטו שהם הולכים להיות רציניים. בשנת 1975, סטיינמן התיישב וכתב את BAT OUT OF HELL. במקור, אגב, רבים מהשירים נכתבו עבור מחזמר עתידני בסגנון פיטר פן שסטיינמן חלם עליו, תחת השם NEVERLAND. סטיינמן ראה בחזונו יצירה עתידנית פרועה, שבה פיטר פן הוא מנהיג כנופיית נעורים אבודה במנהטן פוסט-אפוקליפטית. ג'ים נהג לומר בהתלהבות ובלהט בלתי נשלט: "תמיד הרגשתי שרוק'נ'רול הוא המקום היחיד שבו אתה יכול להישאר בן 17 לנצח, גם כשהעולם סביבך מתפרק לרסיסים!".

באותו שלב, מיט לוף, שכבר היה לו ניסיון בתיאטרון וכיכב במופע האימים של רוקי, החליט שהוא לא מתכוון לעשות שום דבר יותר בעולם התיאטרון. הוא רצה להקדיש את כולו לעבודה עם ג'ים על המוזיקה שלהם. כמובן, ברגע שהוא קיבל את ההחלטה הזו, הוא מיד לוהק למופע תיאטרון אחר. אבל הלב שלו היה בתקליט. מיט לוף, שגילם את דמותו של אדי האופנוען בגרסה הקולנועית של מופע האימים של רוקי, נקרע בין המחויבויות לבמה לבין היצירה הזו שבערה בו. הוא נזכר מאוחר יותר באותם ימים טעונים: "הרגשתי שאם לא נוציא את המוזיקה הזו מהראש הגאוני והקדחתני של ג'ים אל הפטיפונים של כולם, המוח של שנינו פשוט עומד להתפוצץ!".

שנתיים וחצי של דלתות נטרקות: "אתה בכלל יודע לכתוב שיר?!"

הצמד בילה את רוב 1975, ולמעשה שנתיים וחצי תמימות, בניסיונות נואשים למכור את היצירה שלהם. הם הסתובבו בין כל חברות התקליטים הגדולות וניגנו את השירים המפוארים האלה לאנשים בחליפות. התגובות היו איומות. כפי שמיט לוף תיאר זאת, הם לא סתם לא אהבו את זה, הם פשוט שנאו את זה. הם התרגזו. מיט לוף לא התאים לתבנית של כוכב רוק טיפוסי, וסטיינמן ממש לא התאים לתבנית של כותב שירי פופ סטנדרטי. הם הרגישו כמו חייזרים. מנהל בכיר אחד באחת החברות אפילו אמר לסטיינמן בפנים שהוא פשוט לא יודע איך לכתוב שירים.

והבכיר הזה לא היה סתם פקיד זוטר – זה היה לא אחר מאשר קלייב דייוויס המיתולוגי מחברת CBS! מיט לוף תיאר בזיכרונותיו בהומור מושחז איך קלייב פשוט איבד את העשתונות, צרח על ג'ים ואמר לו: "אתה בכלל יודע איך לבנות שיר?! שמעת פעם שיר פופ ברדיו בחייך?! שירי פופ נמשכים שלוש דקות, לא שמונה או תשע דקות של מלודרמה אופראית מנופחת!". סטיינמן, בעל הביטחון העצמי הבלתי מעורער, הביט בו בחזרה וענה בציניות מוחצת: "אז כנראה שמעולם לא האזנת לבוב דילן או לואגנר!". אבל הדלתות המשיכו להיטרק, כולל בחברות ענק כמו WARNER BROS. מי בכלל האמין שענק מיוזע בחליפת טוקסידו ומטפחת משי יסחוף מיליוני מעריצים?

המפיק שהתגלגל מצחוק והציל את הפרויקט

ואז הגיע טוד ראנדגרן. ראנדגרן, מוזיקאי ומפיק מוערך, היה סיפור אחר. כשטוד שמע את השירים, הוא פשוט התגלגל על הרצפה מרוב צחוק. הוא חשב שזו פרודיה מבריקה ומטורפת על הסאונד של ברוס ספרינגסטין. הוא מיד אמר, "אני חייב לעשות את התקליט הזה. זה פשוט כל כך מטורף". בעוד שאף אחד אחר לא הצליח להבין איך להקליט את השירים האופראיים האלה, ראנדגרן אפילו לא נראה מופתע. "אין בעיה", הוא אמר. "אתם רק צריכים חוזה הקלטה". מיט לוף וסטיינמן אמרו לו שאין בעיה, כי הם כבר חתומים בחברת RCA. זה היה שקר לבן קטן.

הם אמנם ניסו קודם להשיג את בוב אזרין, שהפיק את אליס קופר ואת קיס, וג'ים חשב שהוא יכול לעשות את זה, אבל מיט לוף לא היה כל כך בטוח. הוא רצה את ראנדגרן, במיוחד אחרי שאהב את מה שהוא עשה עבור להקת גרנד פ'אנק כשהשיג להם את הלהיט הראשון שלהם. הכוונה הייתה כמובן להמנון הרוק הענק WE'RE AN AMERICAN BAND, שבו ראנדגרן הוכיח שהוא מסוגל לקחת הרכב כבד וללטש אותו לכדי להיט מצעדים בלתי מנוצח. מיט לוף ידע שרק לטוד יהיה את האומץ והטירוף לקחת את האופרה הזו עד הקצה.

ראנדגרן לא רק הפיק, הוא גם הביא את הלהקה שלו, UTOPIA, שכללה את קאסים סולטן, רוג'ר פאוול (שהגיע עם הסינטיסייזר הגדול ביותר שמיט לוף ראה עד אז) ואת המתופף ווילי ווילקוקס. טוד עצמו ניגן את כל תפקידי הגיטרה. כדי להשלים את הסאונד העצום, גויסו שני חברים מלהקת אי סטריט באנד של ספרינגסטין: הפסנתרן רוי ביטן והמתופף מקס ויינברג. אפילו אדגר וינטר קפץ לאולפן כדי לנגן סקסופון. מיט לוף סיפר שההקלטות היו פראיות, שום דבר לא נשאר בדיוק על הקצב, וזה מה שעשה את זה מעניין יותר, אם כי בלתי אפשרי לריקוד.

הכול היה טוב ויפה, עד שטוד ראנדגרן החל לשאול מה קורה עם הכסף שאמור להגיע מחברת RCA. ובכן, הכסף לא היה, כמובן. טוד יצא לסיבוב הופעות ביפן, וכשחזר הוא הודיע, "טוב, אנחנו לא יכולים לחזור לאולפן עד שתסדרו את זה". ראנדגרן, שבעצם מימן את רוב ההפקה מכיסו הפרטי, עצר הכול. בסופו של דבר, הצוות מצא בחור שהיו בבעלותו כמה תחנות משאיות בניו ג'רזי, והוא הסכים להשקיע בפרויקט 150,000 דולר. המכונות חזרו לנוע.

סודות האולפן: אופנוע מגיטרה, שדרן בייסבול וציניות רומנטית

והתוצאה באולפן התעלתה על כל דמיון. שיר הנושא הפותח, BAT OUT OF HELL, נולד כפי שסטיינמן הגדיר מתוך ניסיון לכתוב את "שיר תאונת האופנוע האולטימטיבי והטרגי ביותר בהיסטוריה", בהשראת שירי אסונות הנעורים של שנות השישים כמו LEADER OF THE PACK. גולת הכותרת בהקלטה שייכת לטוד ראנדגרן, שביצע את אחד מלהטוטי ההפקה המדהימים ברוק: הוא חיקה באמצעות הגיטרה החשמלית שלו, ידית הטרמולו ושלל אפקטים צליל מוחשי ומצמרר של אופנוע שמאיץ פראית בכביש ומתרסק אל מותו.   

עוד הברקה נצחית מהאלבום היא האפוס PARADISE BY THE DASHBOARD LIGHT, דואט סוער וסוחף שנמשך מעל 8 דקות לצד הזמרת אלן פולי. השיר משלב קטע שידור בייסבול בלתי נשכח של שדרן הניו יורק יאנקיז המפורסם פיל ריזוטו, שטען במשך שנים שהיה תמים לחלוטין בעת ההקלטה ולא הבין שהתיאור הנלהב שלו על "ריצה לבסיס שלישי ועצירה לקראת הבסיס הרביעי" הוא מטאפורה מינית מפורשת לנעורים חרמנים במושב האחורי של רכב. כשריזוטו הבין זאת לבסוף, הוא נחרד וסיפר בחיוך מבוים שהכומר שלו אפילו שאל אותו על כך בכנסייה.   

גם הלהיט הגדול ביותר שיצא מהתקליט, TWO OUT OF THREE AIN'T BAD, טומן בחובו סיפור משעשע. השחקנית מימי קנדי הציעה לסטיינמן לכתוב סוף סוף משהו פשוט וישיר בסגנון אלביס פרסלי, משהו כמו "אני רוצה אותך, אני צריך אותך, אני אוהב אותך". ג'ים לקח את האתגר ויצר את הטוויסט הכי מושחז ומריר בתולדות הפופ: "אני רוצה אותך, אני צריך אותך, אבל אין שום סיכוי שאי פעם אוהב אותך... ואל תהיי עצובה, כי שניים מתוך שלושה זה בכלל לא רע!". המילים האלו הפכו לקלאסיקה מיידית שחרכה את המצעדים.   

האלבום נפתח ברצועה YOU TOOK THE WORDS RIGHT OUT OF MY MOUTH (HOT SUMMER NIGHT), עם הפרולוג המפורסם והתיאטרלי בין ג'ים סטיינמן לשחקנית מרשה מקליין: "בליל קיץ חם, האם תציעי את גרונך לזאב עם הוורדים האדומים?". מיט לוף תיאר שהשירה באולפן דרשה ממנו כוחות על אנושיים, עד שבאחד הטייקים הוא כמעט איבד את ההכרה. לצידם מופיעות הבלדה המרגשת HEAVEN CAN WAIT, האנרגיה הפראית של ALL REVVED UP WITH NO PLACE TO GO, והסיום החזק עם FOR CRYING OUT LOUD בליווי תזמורת פילהרמונית מלאה. כל שיר ושיר הוא עולם ומלואו.   

המבקרים קוטלים, הקהל מתאהב והאגו מתנגש

כשהתקליט סוף סוף יצא, דרך חברה קטנה בשם CLEVELAND INTERNATIONAL RECORDS, המבקרים היו מבולבלים. במגזין רולינג סטון כתבו אז ביקורת קוטלת למדי. הם ציינו שלמיט לוף יש קול יוצא מן הכלל, אבל הניסוח שלו מוגזם מדי מכדי להפוך את היומרה של התקליט לקומיקס אמיתי. העצה שלהם: הוא צריך "קצת פחות מסיפור הפרברים וקצת יותר ברוס ספרינגסטין". על ג'ים סטיינמן הם כתבו שהוא צריך הרבה פחות משניהם, ששיריו נפוחים ושהניסיונות שלו לשחזר את גיל ההתבגרות הם רק זיכרונות. הם כן החמיאו לנגינה המצוינת, במיוחד של ביטן, ויינברג וראנדגרן על הגיטרות. המסקנה שלהם הייתה שהמנהלים של העסק הזה צריכים "להתבגר עוד קצת".   

כדי לשווק את המוצר המוזר הזה, הוחלט שהתקליט יימכר תחת הכינוי "מיט לוף". 

מבחינה קונספטואלית, המותג היה אמור לייצג את שיתוף הפעולה בין ג'ים סטיינמן היוצר למיט לוף הזמר. 

במציאות, ומסיבות ברורות, זה הפך למקור לבלבול ולמתח מקצועי עצום בין השניים. סטיינמן הרגיש שהקרדיט נגנב ממנו, בעוד הזמר מייקל לי אדיי המשיך להופיע תחת השם מיט לוף ולקבל את כל התהילה. סטיינמן התלונן במרירות לא פעם: "כולם משוכנעים שמיט לוף כותב את השירים, שר את השירים וממציא את כל העולם הזה, ואני פשוט נעלם ברקע!". זה הוביל לסכסוכים קשים, לתביעות הדדיות ולנתק ארוך, אך החיבור בין הלב הפראי של מיט לוף למגלומניה המבריקה של סטיינמן היה קסם חד-פעמי שאי אפשר היה לשחזר בלעדיו.   

עטלף מפלצתי שלא מפסיק למכור: 43 מיליון עותקים של ניצחון   

למרות הביקורות הצוננות וההתחלה הקשה, התקליט החל לצבור תאוצה. לאט לאט, בזכות הופעות חיות בלתי פוסקות והשמעות רדיו, הוא הפך למפלצת. BAT OUT OF HELL, עם העטיפה האיקונית שצייר אמן הפנטזיה ריצ'רד קורבן, נשאר במצעדים במשך שנים ומכר למעלה מ-43 מיליון עותקים ברחבי העולם, מה שהפך אותו לאחד התקליטים הנמכרים ביותר בהיסטוריה. לא רע בכלל בשביל קציצת בשר שאף אחד בתעשייה לא הסכים לטעום. וגם כיום, כשהמחט יורדת על הוויניל והרמקולים רועדים, התקליט הזה לא מתנצל על שום גרם של שומן, רגש והגזמה טוטאלית. ככה בדיוק צריך!

הגיע הזמן לתקליט נינוח עם ניל יאנג.

ב-21 באוקטובר בשנת 1978 יצא אלבום חדש של ניל יאנג, COMES A TIME. הסיפור הבלתי נתפס על התקליט שבו ניל יאנג רכש 200 אלף עותקים מכספו האישי – וירה בכולם ברובה.

בתאריך ה-21 באוקטובר 1978, חובבי המוזיקה שפשפו את אוזניהם בתדהמה. אחרי תקופה ארוכה וחשוכה, שכללה את מה שכונה "טרילוגיית התעלה" המאתגרת והקודרת שלו, ניל יאנג החליט פתאום... לחייך? באותו היום נחת בחנויות התקליט החדש שלו, COMES A TIME, וזה היה לא פחות מהלם למערכת. זה לא היה הסאונד הגס והמחוספס של TONIGHT'S THE NIGHT. זה היה עדין. זה היה פולק-קאנטרי. כאילו הבן האובד של HARVEST חזר הביתה. 

מי שמכיר את הנפש המיוסרת של ניל יאנג יודע היטב שאצלו שום דבר לא קורה במקרה, וכשאיש הרוק המחוספס הזה מחליט לפתוח את הלב, הוא עושה את זה הכי עמוק ומלטף שאפשר. אחרי התקליטים TIME FADES AWAY, ON THE BEACH ו-TONIGHT'S THE NIGHT, שבהם הוא התפלש באבל על מות חבריו וצילק את התודעה עם צלילים קודרים ודיסטורשן מדמם, הקהל והמבקרים כבר התרגלו לראות בו נביא זעם שמביט הישר לתוך התהום. זה היה גם עם ZUMA ו-AMERICAN STARS AND BARS. והנה, משום מקום, יאנג שולף הרמוניות מתוקות ומנגינות מנחמות שגרמו לכולנו להחסיר פעימה מרוב יופי.

הסקיצות שנולדו על סירה והקסם של ניקולט לארסון

יאנג עצמו, כפי שסיפר מאוחר יותר בארכיון האישי שלו, החשיב את התקליט הזה כאחד האהובים עליו ביותר מכל מה שעשה. הוא הרגיש שזהו תקליט מיוחד במינו, כזה שעומד לחלוטין בפני עצמו. וכן, יש כאן קסם כובש שחודר ישר לעצמות. כל היצירה הזו בושלה בנאשוויל, טנסי, כשיאנג מוקף בחבורה של חברים ותיקים וטובים. מרכיב מרכזי במתכון החדש והמפתיע הזה הייתה הזמרת הנהדרת ניקולט לארסון, שקולה השתלב באופן מושלם עם שירתו הייחודית של יאנג. 

יאנג פגש את לארסון בביתה של חברתה לינדה רונסטאדט במאליבו. הוא קפץ לשם לחפש קולות ליווי נשיים, שלף גיטרה וניגן להם בזה אחר זה כעשרים שירים חדשים שרק סיים לכתוב! לארסון הצטרפה אליו מיד בהרמוניה קולית מופלאה, ויאנג היה פשוט באקסטזה. השניים אף ניהלו רומן קצר באותם ימים (עד שיאנג "נעלם פתאום", כהגדרתה), והניצוץ הקולי והאישי ביניהם הוא זה שהפיח חיים בכל האלבום הזה.

יאנג גילה שהשירים, שהיו בעלי משמעות עמוקה עבורו, נכתבו למעשה מדי יום ביומו כשהוא שהה על סירה. הוא לקח את הסקיצות הגולמיות הללו, רק הוא והכלי שלו, והשמיע אותן באולפן. חבריו האזינו ואמרו לו שהדמואים האלה טובים מכדי להישאר במגירה. הם לחצו עליו להוסיף עוד כלי נגינה ולהפוך את ההקלטות הללו לתקליט מוגמר. יאנג, למרבה המזל, הסכים. הוא לקח את השירים שנולדו על הגלים במימי פלורידה – שירים שנכתבו כשהוא לבדו עם גיטרה אקוסטית או בנג'ו קטן – ונכנס לאולפנים בפורט לודרדייל ובנאשוויל. השותפים המוזיקליים שלו שמעו את האוצרות האלה והתחננו בפניו: "ניל, אסור לך לנעול את היהלומים האלה בכספת! בוא נוסיף כלי מיתר, כלי הקשה וכלים אקוסטיים עשירים ונביא את זה לעולם". כמה טוב שהוא לא התעקש להשאיר אותם במגירה.

התזמורת של הרוחות

אפילו לעטיפת התקליט, שצולמה על ידי טום ווילקס, היה סיפור. התמונה נלכדה בזמן שיאנג היה בחזרות למופע צדקה בפלורידה. הוא לא סתם ניגן, אלא הופיע עם הרכב בעל שם הולם במיוחד: GIVE TO THE WIND ORCHESTRA. השם הזה היה משמעותי, כיוון שהכותרת המקורית שייעד יאנג לתקליט הייתה, ניחשתם נכון, GIVE TO THE WIND. בסופו של דבר, COMES A TIME ניצח. התצלום של ווילקס מציג את ניל בתמונת תקריב כפרית וחמימה, עטוף במעיל חורף ופורט על הגיטרה האקוסטית – מראה של רוגע ושלווה ששיקף בדיוק את המפנה המוזיקלי שהתחולל בנפשו.

אז מי ניגן שם? כמובן, שותפיו הנאמנים לפשע, חברי להקת קרייזי הורס, היו שם. אליהם הצטרפו הסקסופוניסט טים מאליגן ואותה תזמורת שהוזכרה קודם. לצד אלו גויסו כמה מנגני האולפן המשובחים ביותר של נאשוויל, ביניהם ענק הקלידים ספונר אולדהם על הפסנתר, ובן קית' הנפלא על גיטרת הפדאל-סטיל, שהוסיפו לכל רצועה ניחוח דרומי משכר ומלטף. תהליך היצירה לא היה מהיר; התקליט הזה לקח את הזמן שלו לצאת לאוויר העולם, אבל כשהוא סוף סוף נחת, הקהל הסכים פה אחד שההמתנה הייתה שווה כל רגע. השילוב בין שירתו הפגיעה והרועדת של יאנג לבין קולה המקסים של לארסון היה הרכב קטלני שריגש לבבות. היה ברור שיאנג שופך את הלב שלו החוצה, בלי להחזיק שום דבר בפנים.

פצעים גלויים על שולחן ההקלטות

השירים היו אישיים עד כאב. אחד הקטעים החזקים ביותר, ALREADY ONE, היה מסר ישיר לבת זוגו לשעבר, השחקנית קארי סנודגרס, אמו של בנו זיק. יאנג תיאר אותה כאדם מיוחד והוסיף שהוא עדיין רואה אותה ואוהב אותה בכל פעם שהוא מביט בבנם המשותף. האווירה המהורהרת והאישית הזו שרתה על התקליט כולו. איזה שיר שובר לב זה! בנם זיק נולד עם שיתוק מוחין, והקשר ביניהם נותר פצע פתוח ורגיש. יאנג לא מתחבא מאחורי מטאפורות מופשטות, אלא שר בכנות בלתי נתפסת: למרות שדרכיהם הרומנטיות נפרדו, דרך הילד הם תמיד יישארו מאוחדים כאחד. זוהי גדלות נפש אמיתית של אמן שלא מתבייש לפתוח את הקרביים שלו מול כל העולם.

צד א': מהריסות הסיקסטיז ועד לחצות הלילה עם קרייזי הורס

התקליט נפתח עם GOIN' BACK, שהציג את פריטת האקוסטית הנהדרת לצד הקצב המהודק של נגני אולפן מיומנים. כניסת האורגן בבית השני הוסיפה מנה גדושה של דרמה לשיר שהושפע בבירור (כפי ששמו מרמז) מהקלאסיקה שנכתבה שנים קודם לכן על ידי קרול קינג וג'רי גופין. המילים מציירות תמונות כמעט אפוקליפטיות של שמיים בוערים וסלעים שנעים בחלל, אבל הלחן כה עדין, רך ומנחם, שזה פשוט מהפנט. מיד אחריו הגיע שיר הנושא, COMES A TIME, בסגנון קאנטרי שהמשיך את האווירה הנוסטלגית של הרהורים על ימי עבר. זהו אחד מאותם שירים שגורמים לעצור הכל ולהביט בעולם. יאנג שר שם על הרוחות שנושבות ועל גלגל החיים, ומזכיר לנו שבסוף, גם אחרי הסערות הכי כבדות, מגיע הזמן שבו הכל מוצא מחדש את מקומו. איך הוא תמיד יודע? איך?

אבל אז, ברצועה השלישית, LOOK OUT FOR MY LOVE, האווירה התהפכה. הסוסים שוחררו מהאורווה. הקרייזי הורס התחברו לחשמל. הגיטריסט פרנק "פונצ'ו" סאמפדרו נזכר באותו סשן מפורסם. הוא סיפר שהם ניגנו את השיר כל הלילה, סירבו לקום מהכיסאות שלהם עד שיאנג לימד אותם את השיר כראוי, בית אחר בית. הם סוף סוף הקליטו את הטייק המנצח בשלוש וחצי לפנות בוקר. סאמפדרו כינה זאת סשן מדהים, והוכיח שוב שהכימיה בין יאנג ללהקה הזו הייתה תרבות מוזיקלית בפני עצמה. ההקלטה הזו נערכה באולפן שבחוות BROKEN ARROW RANCH של יאנג בצפון קליפורניה, ויש בה מתח פנימי מצמרר. משהו בחיכוך הגיטרות האקוסטיות והחשמליות ובקצב הצעידה האטי מרגיש כמו שקט שלפני התפרצות געשית – תזכורת מחשמלת לכך שמתחת למעטה הפולק הרגוע, יאנג לעולם לא מוותר על הניצוץ הפראי שלו!

קלטת על רצפת הרכב ואהבה חדשה בפתח

השיר הבא, LOTTA LOVE, נשאר עם הקרייזי הורס. הקטע הזה הסתובב כבר זמן מה ונועד במקור לתקליט הקודם של יאנג, AMERICAN STARS AND BARS. אבל הגורל התערב. ניקולט לארסון הקליטה גרסה משלה לשיר, שהפכה ללהיט ענק וזיכתה את יאנג (ככותב השיר) בהצלחה מפתיעה בארצות הברית. וכאן מגיע אחד הסיפורים הכי גדולים... לארסון סיפרה שהיא מצאה קלטת אודיו זרוקה סתם כך על רצפת המכונית של ניל יאנג! היא הכניסה אותה לטייפ של הרכב, שמעה את הדמו של השיר והתעלפה מהתרגשות. היא אמרה לו: 'ניל, זה שיר פשוט גאוני!', ויאנג השיב לה באדישות האופיינית: 'את רוצה אותו? הוא שלך!'. לארסון לקחה אותו לאולפן, עטפה אותו בהפקה עשירה עם סולו חליל צד מפורסם של פלאס ג'ונסון וכלי נשיפה, והפכה אותו ללהיט ענק.

לעומת זאת, הביצוע של ניל באלבום הוא ההפך הגמור: שקט, עירום, כשרק הפסנתר העדין של ספונר אולדהם מלווה אותו. פרט ל-HEART OF GOLD, זהו השיר היחיד שכתב ניל יאנג שאי פעם נכנס לעשרת הגדולים במצעד האמריקאי! השיר עצמו חקר את חוסר הביטחון של יאנג בכניסה לקשר אהבה חדש, ופירט מה הוא מרגיש שעליו לסדר בעצמו לפני שהוא מכניס אהבה לחייו.

ואם כבר מדברים על השטן, האהבה החדשה הזו אכן נכנסה לחייו. התקופה הזו של חוסר ודאות רומנטי לא הייתה רק תיאורטית. ב-2 באוגוסט של אותה שנה, 1978, מעט לפני יציאת התקליט, יאנג התחתן עם פגי מורטון, שהייתה באותו זמן בהיריון מתקדם. יאנג פגש את פגי כשעבדה כמלצרית במסעדת הדרכים BELLA VISTA הסמוכה לחווה שלו. היא הייתה האישה שאיתה סוף סוף מצא שלווה והקים בית יציב שנמשך עשרות שנים. הסערה האישית הזו ניכרה היטב במוזיקה, שחתמה את הצד הראשון שלה עם השיר בעל השם הראוי PEACE OF MIND. השיר הזה חותם את הצד הראשון באנחת רווחה של אדם שמתחיל למצוא מנוחה לנפשו הסוערת.

צד ב': מחלום CSNY הגנוז ועד לארבע הרוחות של אלברטה

כשהמאזינים הפכו את התקליט לצד ב', הם קיבלו את HUMAN HIGHWAY. השיר הזה היה פליט מפורסם מההיסטוריה של הרוק. הוא יועד במקור להיות שיר הנושא של תקליט האיחוד המדובר, ובסופו של דבר מבוטל, של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג ב-1974. יאנג ביצע אותו רבות בהופעות והקהל אהב אותו מאוד. אחרי ארבע שנים שלמות שבהן השיר שכב על המדף בעקבות הפיצוץ ומלחמות האגו המפורסמות של הרביעייה במהלך סיבוב ההופעות הענק באצטדיונים, יאנג העניק לו כאן גרסה פולקית מופתית. עם פריטה אקוסטית זורמת והרמוניות שמימיות, הוא הוכיח שלשירים גדולים באמת יש חיים משל עצמם, ולא משנה כמה עיכובים הם יפגשו בדרך.

אבל ובכן, שום תקליט אינו מושלם, והיו מאזינים שהרגישו שהמחט נתקעת בגבשושית לא נעימה ברצועה הבאה, MOTORCYCLE MAMA. היו שתיארו את השיר הזה כניסיון "לתקוע מלפפון בתוך עוגה", בטענה שהוא פשוט לא התאים. אותם מבקרים הצביעו על שירה מאומצת של לארסון וצליל חשמלי ששייך לתקליט אחר לגמרי. אבל בינינו, קצת שריטות והומור מוזר של ניל יאנג מעולם לא הזיקו לאף אלבום! החיספוס, הדיסטורשן המלוכלך והכינור שמנסר ברקע הם בדיוק הקריצה השובבה שמזכירה לנו שמאחורי הקאנטרי המתוק מסתתר אותו מורד נצחי. 

למרבה המזל, התקליט התאושש וסגר את העניינים עם FOUR STRONG WINDS, ביצוע יפהפה לשיר שכתב איאן טייסון ב-1963, שחתם את היצירה באווירה החזקה והנכונה לה. זהו ללא ספק אחד מרגעי השיא המרגשים ביותר בקריירה של יאנג. ניל גילה את השיר הזה עוד כשהיה נער צעיר מתוך ג'וקבוקס בפאלקון לייק שבמניטובה, קנדה. השיר הזה, שהוקלט במקור על ידי צמד הפולק הקנדי איאן וסילביה, קיבל כאן ביצוע מופתי קורע לב. השירה המשותפת של יאנג ולארסון על אותן 'ארבע רוחות חזקות' שמנשבות בבדידות מעבירה צמרמורת אמיתית בכל הגוף, וסוגרת את האלבום בעוצמה רגשית בלתי נשכחת.

התקרית המטורפת: 200 אלף תקליטים שנורו ברובה והפכו לגג של אסם

ואם חשבתם שהדרמה נגמרה באולפן ההקלטות, הרי שאי אפשר לספר את הסיפור של האלבום הזה בלי להזכיר את אחת האפיזודות ההזויות ביותר בתולדות הרוק. ברגע שהתקליט יצא לחנויות, ניל האזין להדפסה הראשונה וגילה פגם סאונד קל במאסטרינג שלא נתן לו מנוח. רוב המוזיקאים בעולם היו מבליגים, אבל הפרפקציוניזם של יאנג גובל בטירוף טהור! הוא קנה מכספו האישי לא פחות מ-200 אלף עותקי ויניל שכבר הופצו או עמדו למכירה, העביר אותם לחווה שלו ופשוט ירה בהם כדורי רובה מקרוב כדי לוודא שאיש לא יוכל להאזין להם לעולם! שנים מאוחר יותר, בראיון למגזין רולינג סטון ב-2014, הוא הודה בצחוק פרוע במה שעשה עם ערימת הענק הזו: הוא השתמש במאות אלפי תקליטי הוויניל המחוררים בתור רעפים לכיסוי גג האסם שלו! תודו שאין דברים כאלה בעולם.

וזה בדיוק היופי בניל יאנג: אמן שאי אפשר לקטלג או לקנות. בדיוק כשכולם חשבו שהוא התברגן והפך לטרובדור קאנטרי מיושב, הוא כבר בישל בראש את מהלומת הדיסטורשן הבאה שלו ב-RUST NEVER SLEEPS. אבל COMES A TIME נשאר לעולם כמו שקיעה חמימה ומרגיעה אחרי סערה ממושכת בים.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים