רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-21 באוקטובר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-21 באוקטובר (21.10) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "הייתי מעוניין לדעת כמה אנשים שאומרים שהם הולכים לנסות לכתוב שיר-להיט באמת עושים אחד כזה. מעולם לא עשיתי את זה" (רנדי ניומן)

ב-21 באוקטובר בשנת 2003 מת אליוט סמית' האמריקאי בן ה-34 לאחר שדקר את עצמו בחזהו. הדיכאון וההתמכרויות שלטו בחייו שנים של הזמר-יוצר-מוזיקאי הזה למשך שנים רבות מאד.

זהו בהחלט תאריך עצוב ביומן המוזיקה האלטרנטיבית שנפרד מאחד הקולות המיוחדים והכואבים ביותר שלו, כשהזמר-יוצר-מוזיקאי האמריקאי אליוט סמית' נמצא מת בדירתו. הוא היה בסך הכל בן 34 במותו, והחדשות הותירו את המעריצים בהלם מוחלט. נסיבות הסיום היו טראגיות והתאימו, באופן מצמרר, לטקסטים האפלים שליוו את הקריירה שלו.ברור שהיה זה סוף אלים וקשה לאדם שניהל מאבק ארוך ומתוקשר, גם אם בעיקר דרך שיריו, בדיכאון עמוק ובהתמכרויות קשות לסמים ואלכוהול, ששלטו בחייו במשך שנים רבות מאוד.

סטיבן פול סמית', כפי שנקרא כשנולד, לא היה כוכב רוק במובן הקלאסי של המילה, אבל הוא בהחלט היה גיבור קאלט נערץ. המוזיקה שלו, שהתאפיינה בלחנים מלנכוליים להפליא, הפכה לפסקול עבור רבים שחשו דחויים או שבורי לב. הפריצה הגדולה והבלתי צפויה שלו אל התודעה הציבורית הרחבה הגיעה כשהבמאי גאס ואן סנט בחר בשירים שלו לפסקול הסרט GOOD WILL HUNTING.

הרגע הזה הוביל את סמית' למעמד סוריאליסטי לחלוטין: מועמדות לפרס האוסקר על שירו MISS MISERY. הוא אכן הופיע על הבמה המפוארת ההיא, בחליפה לבנה, ונראה נבוך לחלוטין, במיוחד כשהפסיד את הפסלון לטיטאניק של סלין דיון. אבל עצם המעמד הפך אותו לאחד השמות המדוברים בתעשייה.

סמית' הותיר אחריו חמישה תקליטים מוערכים מאוד, ביניהם יצירות מופת כמו EITHER/OR ו-XO, שהציגו את סגנונו המובהק: נגינת גיטרה אקוסטית עדינה ומורכבת וקול שברירי, כמעט לוחש, שלעיתים קרובות הוקלט בכפילות (טכניקת DOUBLE TRACKING) כדי ליצור תחושת אינטימיות כמעט מציקה. סגנונו המיוסר וגורלו הטראגי הזכירו לרבים דמות עצובה אחרת מעולם הפולק-רוק הבריטי, ניק דרייק.

אף שהיה אמריקאי מפורטלנד, אורגון, ההשפעות הגדולות עליו הגיעו דווקא מהאי הבריטי. הוא היה מעריץ מושבע של הביטלס, וניתן היה לשמוע את ההשפעות המלודיות שלהם בבירור בשיריו. לצד חבריו מליברפול, הוא גם ציין את הקינקס והזומביס כהשפעות משמעותיות, מה שהסביר את החיבה שלו למבני שיר מתוחכמים.

בראיונות, סמית' בקושי דיבר על השדים שתקפו אותו. הוא היה ידוע כאדם מופנם וסגור, שנרתע מאור הזרקורים. אך מי שרצה לדעת מה עובר עליו, היה צריך רק להקשיב למילים. שיריו תיעדו ללא פילטרים את מאבקיו הקשים: התמכרות לסמים קשים, מערכות יחסים כושלות בזו אחר זו, תחושות של בגידה, סיפורים עגומים על סערה נפשית מתמדת, אלימות במשפחה שחווה בילדותו ובעיקר ייאוש עמוק.

ב-21 באוקטובר 2003 פרץ עוד ריב בינו לבין זוגתו, ג'ניפר צ'יבה. היא נכנסה לחדר האמבטיה ונעלה את עצמה שם כשלפתע שמעה מעבר לדלת צעקה מקפיאת דם. היא פתחה בחשש רב את הדלת וסמית' נגלה לעיניה עם סכין נעוצה בחזהו. היא מיהרה לשלוף את הסיכון ובעודו מתמוטט היא התקשרה להזעיק עזרה. בפתק קטן הוא כתב לה: "אני ממש מצטער. אוהב – אליוט. אלוהים יסלח לי".

חודשיים לאחר מותו מסר משרד חוקר מקרי המוות בלוס אנג'לס כי לא ניתן לאשר באופן סופי אם פצע הסכין הקטלני בחזה נגרם מהקורבן. דיווחים ראשוניים טענו שסמית' מת כתוצאה מדקירה אחת, אך חוקר מקרי המוות מצא כי מצא שני פצעי דקירה חודרים בחזה וכך כתב: "בעוד שההיסטוריה של סמית' עם דיכאון תואמת התאבדות, והמיקום והכיוון של פצעי הדקירה עולים בקנה אחד עם גרימה עצמית, מספר היבטים של הנסיבות אינם אופייניים להתאבדות ולכן יש אפשרות לרצח. בנוסף, חברתו דיווחה על הוצאת הסכין וסירובה לאחר מכן לדבר עם בלשים מעורר דאגה".

ג'ניפר מיהרה להגיב: "עד עכשיו בחרתי לשתוק כי אני רוצה לשמור על תחושת פרטיות מסוימת עבור אליוט ומשפחתו ועצמי בתקופה הקשה הזו. אבל אני רוצה שאנשים יידעו שאני לא שותקת כי יש לי מה להסתיר. אם הייתי חשודה, הייתי שומעת זאת מהחוקרים. אחותו והוריו וכל מי שקרובים אליו יודעים את האמת, אז אני לא מודאגת מזה. התקשורת רק מחפשת זווית סנסציונית שתמכור את הפרסומים שלה. בעיני, אין שאלה לגבי מה שקרה ואין צורך לעשות מזה ספינים".

"הנני, אני מוכן": סודות האלבום האחרון של לאונרד כהן. ב-21 באוקטובר בשנת 2016 הוציא לאונרד כהן את אלבומו האחרון, YOU WANT IT DARKER.

ב-21 באוקטובר 2016, עולם המוזיקה קיבל לידיו את מה שהפך במהרה לצוואה פואטית מרגשת. היה זה האלבום YOU WANT IT DARKER של הזמר והמשורר לאונרד כהן, יצירה מהפנטת שיצאה לאוויר העולם כשיוצרה כבר עמד עם רגל אחת בצד השני. מעטים ידעו עד כמה הסוף היה קרוב. שבועות ספורים בלבד חלפו, וב-7 בנובמבר, כהן עצמו נפרד מהעולם בגיל 82, כשהוא מותיר אחריו תקליט פרידה מצמרר, מתוכנן ומלוטש.

מאחורי הקלעים של הפקת האלבום, המצב היה רחוק מלהיות זוהר. כהן לא היה סתם "לא בקו הבריאות", הוא ניהל מאבק עיקש בכמה חזיתות. הוא סבל ממחלת הלוקמיה ובנוסף שברים כואבים בעמוד השדרה שהפכו כל ישיבה ממושכת לסיוט אמיתי. הכאבים ריתקו אותו בעיקר לביתו הצנוע בלוס אנג'לס. יציאה לאולפן הקלטות מפואר כלל לא הייתה על הפרק. אך כהן, שמעולם לא היה איש של ויתורים, נשאר פעיל ויצירתי כמעט עד הרגע האחרון. המוזיקה הייתה עבורו נחמה וביטוי, והוא היה נחוש להשלים את המשימה האחרונה.

כאן נכנס לתמונה בנו, אדם כהן, מוזיקאי ומפיק מוכשר בפני עצמו. אדם הבין שאם אביו לא יכול להגיע לאולפן, האולפן פשוט יצטרך להגיע אליו. הוא מילא תפקיד מכריע בהפקת האלבום, והפך למעשה לזרועו המבצעת של אביו. הפתרון היה יצירתי ואינטימי: רוב ערוצי השירה של לאונרד הוקלטו בסלון ביתו. אדם התקין מיקרופון איכותי מסוג NEUMANN U87 ישירות על שולחן האוכל, ולאונרד, כשהוא ישוב על כיסא אורתופדי מיוחד, לחש וגרגר את מילות הפרידה שלו. הסידור הזה לא היה רק פתרון טכני, הוא העניק לכל התקליט תחושת אינטימיות חשופה ובלתי אמצעית.

תהליך העבודה היה יוצא דופן. בעוד הנגנים, כולל קלידנים כמו פטריק ווטסון, נגני כלי מיתר וגיטריסטים, הקליטו את חלקיהם באולפנים מסודרים, כהן האב הוסיף את שירתו בבית. אדם היה שם כדי לסנן, לכוון ולדחוף. "לא הייתי בטוח שאוכל להשלים עוד תקליט", התוודה כהן בראיון קצת לפני היציאה, "אבל הרגשתי שהצלחתי להעביר כמה שירים, ואדם, יבורך, באמת גרם לזה לקרות". שיתוף הפעולה הזה בין אב לבן, ברגעים הכי פגיעים של האב, הוסיף רובד רגשי עמוק ליצירה כולה. זו הייתה אותנטיות שאי אפשר לזייף.

כהן תמיד היה משורר של עניינים קיומיים, אך בתקליט הזה, זה היה הדבר האמיתי. הייתה זו כנראה ההתמודדות הישירה והכנה ביותר שלו עם המוות הקרב. בשיר הנושא, הוא העלה דימויים של כניעה ושאלות רוחניות עמוקות, ושר שוב ושוב את המילים העוצמתיות, "הנני, הנני, אני מוכן, אדוני". זו הייתה הבעת הסכמה ברורה וחדה של כהן לגורלו ולתמותה שלו. המילים הציגו אדם שלא פוחד להביט לבלתי נמנע בעיניים, אך בו בזמן עדיין נאבק בספקות רוחניים. קולו, נמוך ורוטט יותר מתמיד, הפך למדריך דרך הנושאים הכבדים הללו.

אחד הרגעים המפתיעים והמרגשים בתקליט הגיע דווקא מקנדה. אדם כהן הרגיש ששיר הנושא זקוק לתהודה נוספת. הוא פנה לחזן גדעון זלרמייר ולמקהלת בית הכנסת שער השמים במונטריאול. לא היה זה בית כנסת אקראי. זה היה המקום בו כהן גדל, המקום בו סבו ואבי סבו היו דמויות מפתח. החזן והמקהלה הקליטו את חלקם במונטריאול ושלחו את ההקלטה ללוס אנג'לס. התוצאה הייתה תהודה מקודשת, חיבור שורשי למורשתו היהודית של כהן, שהוסיפה לשיר ממד כמעט שמימי.

למרות הנושאים הכבדים והמצב הפיזי הקשה, כהן לא איבד לרגע את השנינות המפורסמת שלו ואת ההומור השחור שאפיין אותו. אדם כהן סיפר שאביו התמודד עם אתגרים מדהימים, ובכל זאת מעולם לא נתן להם לדכא את הרצון שלו להמשיך לכתוב וליצור. ממש כפי שעשה דייויד בואי עם התקליט BLACKSTAR מוקדם יותר באותה שנה, גם כהן ידע שהוא מגיש את יצירת הפרידה שלו. במהלך אירוע קידום נדיר לתקליט, כהן זרק בחיוך ממזרי לעבר הקהל: "אני מתכוון לחיות לנצח". הוא אמנם חייך, אך ההערה הזו הדגישה בדיוק את המודעות שלו לסוף הקרב ואת הדחף הבלתי נלאה שלו להשאיר חותם אחרון, מורשת שתחיה הרבה אחריו.

ברולינג סטון נכתב בביקורת על האלבום: "בקלאסיקת הברורה שלו , 'הללויה', שר לאונרד כהן על המפגש עם 'אדון השיר'. אבל ברצועת הכותרת של האלבום החדש שלו, כהן לוקח את ההתחשבנות המדומיינת הזו עם הכול יכול עמוק יותר, והופך את HINENI, מונח עברי ובו פנייה לאלוהים. הפאנץ' ליין, מלבד האתגר החצוף של הכותרת , הוא שעם הגשת החזנות שלו, הגבר גורם למשפט להישמע כמו 'היי, מותק'. זוהי מתנתו של כהן לאוהבי המוזיקה: תפיסת עולם קודרת מציאותית, זוהרת רוחנית ופואטית עמוקה, בדרך כלל משובצת בחבטות רומנטיות וקריצה קיומית. בעקבות שורה של תקליטים שכל אחד מהם הרגיש כמו שירת ברבור, זה עשוי להיות האלבום המרתק ביותר של כהן. בגיל 82, זה עשוי להיות גם האחרון שלו.

הבלוז מגדיר את האווירה פה, אבל צבעים אחרים מעמיקים את הנרטיב. מקהלת בית הכנסת של קהילת שער השמיים, המתנשאת על שיר הנושא, מזכירה את חינוכו היהודי של כהן במונטריאול; השיר 'אור נוסע' מעלה על הדעת את שנותיו המוקדמות ביוון, בתחילת שנות השישים, עם המוזה המנוחה שלו מריאן אילן, הנושא של השיר 'להתראות מריאן', שמתה בסוף יולי. 'לילה טוב, כוכבי שנפל...' שר כהן כמעט בלחש בין צלילי בוזוקי, כמו אדם הרוקד בטברנה ריקה לאחר שעת הסגירה.

בדומה לאלבום BLACKSTAR של דייויד בואי ולפרידה הארוכה של דילן, האלבום של לאונרד כהן הוא צליל של מאסטר שמציג את פסקול היציאה שלו, עם עצות לאלו שנותרו מאחור. זה מה שהוא תמיד עשה, עוזר לנו לעשות את אותו הדבר, כמיטב יכולתנו".

יא ירח... יא ירח... מה עשית?! ב-21 באוקטובר בשנת 1976 ניגן המתופף קית' מון את הופעתו האחרונה מול קהל ששילם כרטיס להופעה של THE WHO. ההופעה נערכה בטורונטו, קנדה.

היה זה ערב סתיו ב-21 באוקטובר 1976, תאריך שנחקק בדפי ההיסטוריה של הרוק'נ'רול. על במת אולם ה-MAPLE LEAF GARDENS המפורסם בטורונטו, קנדה, ניצבה להקת המי מול קהל נלהב של כ-20,000 מעריצים ששילמו ממיטב כספם. הלהקה הייתה בסיומו של סיבוב הופעות שזכה לכינוי WHO PUT THE BOOT IN, והאווירה באולם הייתה מחשמלת. חברי הלהקה היו במצב רוח מרומם במיוחד, נותנים את אחת ההופעות האנרגטיות שלהם. איש בקהל לא ידע זאת באותו רגע, אך עבור המתופף הפרוע ושובר המצילות, קית' מון, הייתה זו הופעתו האחרונה מול קהל שמשלם כרטיס.

במהלך ביצוע סוער של הלהיט הקלאסי MY GENERATION, הלהקה נכנסה לג'אם ארוך ומאולתר. לפתע, הגיטריסט פיט טאונסנד ניגש למיקרופון והחל לזעוק שוב ושוב, I WANT TO KNOW, I WANT TO KNOW - WHO ARE YOU. הקהל, שחשב שזוהי עוד אחת מההתפרצויות הספונטניות של טאונסנד, הריע בהתלהבות. איש מהם לא תיאר לעצמו שהם עדים להולדתו של רעיון מוזיקלי חדש. הרעיון הזה הבשיל כשנתיים לאחר מכן והפך לשיר הנושא בתקליט WHO ARE YOU, שיצא ב-1978 והיה, למרבה הטרגדיה, התקליט האחרון שהקליטה הלהקה עם קית' מון לפני מותו.

כמיטב המסורת של הלהקה, סוף המופע היה רועש. פיט טאונסנד, במה שנראה כהתקף זעם מבוקר או סתם שחרור קיטור, אחז בגיטרת ה-LES PAUL DELUXE הנאמנה שלו וניפץ אותה לרסיסים על הבמה. כן, ככה פשוט. לא חראם על הגיטרה, פיט?

לאחר שהאורות נדלקו והקהל התפזר, חיכתה ללהקה מסיבת סיום סיבוב הופעות במלון HYATT REGENCY. באופן מפתיע, מי שארגן את המסיבה לא היה מנהל הלהקה או חברת התקליטים, אלא הצוות הטכני המסור שליווה אותם. פיט טאונסנד, שסיפר מאוחר יותר על האירוע, הודה שהוא בדרך כלל נמנע ממסיבות שכאלה כעניין של עיקרון. "אני לא הולך להרבה מסיבות," אמר, "אבל אני שמח שהגעתי לזו". הוא תיאר כיצד באותה מסיבה הוא הבין לראשונה עד כמה עמוקה הייתה הדאגה של אנשי הצוות כלפי חברי הלהקה. "הבנתי שיש אנשים שבאמת אכפת להם מאיתנו," ציין, "אולי אפילו יותר ממה שהיה אכפת לנו מעצמנו". כשהודה לנוכחים, הוא הרגיש שגם הקהל שלהם חולק את אותה דאגה עמוקה כלפיהם.

אך לא הכל הלך חלק בסיום הטור. הופעה נוספת שהייתה מתוכננת בטורונטו למחרת בוטלה, וכך גם הופעה במונטריאול ב-23 באוקטובר. הסיבה לביטול במונטריאול לא הייתה טכנית, אלא נבעה מ"חוב ישן" שהלהקה השאירה בעיר כמה שנים קודם לכן. ואיזה חוב זה היה.

כדי להבין מדוע מונטריאול לא ששה לארח את המי ב-1976, צריך לחזור אחורה בזמן ל-2 בדצמבר 1973. הלהקה נחתה בעיר לקראת הופעה, וחברת התקליטים שלהם דאגה לערוך לכבודם מסיבה מפוארת במלון בונאוונצ'ר. כאן נכנס קית' מון לפעולה. כנראה שהעיצוב של סוויטת המלון לא מצא חן בעיניו, אז הוא החליט לעשות קצת עיצוב פנים משלו. הוא ניגש לתמונה יקרה שהייתה תלויה על הקיר, בעט בבד הציור בחוזקה, החזיר את המסגרת הריקה למקומה, ואז, כמו אמן מיוסר, עיטר את הקיר החשוף בתוך המסגרת באמצעות קטשופ, במה שתיאר כיצירתו המופשטת החדשה.

אך בזאת לא תמה היצירתיות ההרסנית. מון, יחד עם שותפו לפשע פיט טאונסנד, החליטו ששולחן השיש היקר שבחדר מיותר. הם הרימו אותו יחדיו והשליכו אותו בעוצמה אל הקיר. קול שבר אדיר הרעיד את הקומה. זה לא הספיק להם, והשניים מיהרו להרים את שברי השולחן ולהשליך אותם דרך החלון, היישר מטה. באורח נס מוחלט, איש לא עבר למטה באותו רגע. הבאה בתור הייתה הטלוויזיה, שמצאה את סופה בטיסה דרמטית לתוך בריכת השחייה של המלון. החדר נראה כמו אזור אסון, מכוסה בזכוכיות שבורות.

נציגי חברת התקליטים שנכחו במקום, בלשון המעטה, לא חייכו. מנהל המלון, אדון בשם פרננד רוברג', ראה את הנזק העצום וסירב בתוקף לקבל דמי פיצוי. במקום זאת, הוא הרים את הטלפון וחייג ישירות למשטרה. השוטרים הגיעו במהירות ועצרו את כל חברי הלהקה ופמלייתם שנכחו בחדר. היחיד שניצל מהמעצר המביך היה הזמר, רוג'ר דאלטרי, שהוכיח שהוא כנראה החבר השקול בחבורה, ופשוט פרש לישון מוקדם בחדרו לפני שהבלגן התחיל. התקרית הזו עלתה ללהקה ביוקר: לא רק שהם בילו לילה במעצר, אלא שההופעה שלהם למחרת בבוסטון בוטלה, וגרמה להפסד כספי אדיר. לא פלא שרשויות מונטריאול לא מיהרו לאשר את חזרתם ב-1976.

אף שההופעה בטורונטו הייתה הפעם האחרונה שבה קהל שילם כדי לראות את קית' מון מנגן, זו לא הייתה הפעם האחרונה שהוא ניגן עם הלהקה. הופעתו הפומבית האחרונה בהחלט התקיימה כשנה מאוחר יותר, בדצמבר 1977, בצילומי סרטם התיעודי THE KIDS ARE ALRIGHT. הפעם האחרונה שבה נראה מול מצלמה כשהוא מתופף עם חבריו, הייתה במאי 1978, בצילומי הקליפים לאותו תקליט גורלי, WHO ARE YOU.

גם זה קרה ב-21 באוקטובר: קבלו את אירועי הרוק והפופ החמים שקרו ביום זה בשנות העבר. מבתי משפט ועד אולפני ההקלטות - ההדים חזקים מאד. בואו נצא לדרך.

היה זה בשנת 1984 כאשר יוקו אונו, אלמנתו של ג'ון לנון, מצאה את עצמה עם עוד כסף, ולאו דווקא בגלל תמלוגים. אונו זכתה בתביעה עסיסית בסך 120,000 ליש"ט נגד שכנתה לבניין הדקוטה המפורסם בניו יורק, ג'נט פטרסון. הסיבה? הגברת פטרסון יצאה לשופינג קליל והשאירה את ברז האמבטיה פתוח לרווחה. התוצאה הייתה הצפה רצינית בדירתה של אונו, שהייתה ממוקמת מתחת. בית המשפט קבע שפטרסון תשלם ובגדול. אז אפשר להגיד שיוקו שוחה בים של כסף?

קפיצה אחורה לשנת 1972: קפטן ביפהארט, הלא הוא דון ואן וליט, נכנס לאולפני רקורד פלאנט בלוס אנג'לס. אחרי שנים של אוונגרד צורם אך מבריק, המטרה הייתה שינוי כיוון מוזיקלי מהותי. התקליט שהחל להתבשל שם אכן היה נגיש יותר, ולימים ייקרא THE SPOTLIGHT KID. במקביל לנגינה, הראש היצירתי של ביפהארט עסק בכתיבת סרט. הוא התחבט קשות בין שני שמות פוטנציאליים, שכל אחד מהם ביזארי בדרכו: SPOTLIGHT KID או OLD FART AT PLAY. בסופו של דבר, כפי שאנו יודעים, השם הראשון נדבק דווקא לתקליט.

ובשנת 1965, התרחש קסם באולפני PYE שבלונדון. חבורת צעירים נמרצת בשם ספנסר דייויס גרופ נכנסה להקליט. על הפרק היה שיר בשם KEEP ON RUNNING, שכתב במקור אמן סקא ג'מייקני, ווילפרד ג'קי אדוארדס. אבל לסולן הלהקה הפלאי, ששמו סטיב וינווד, היו תוכניות אחרות. הוא שמע את הלהיט המהפכני I CAN`T GET NO SATISFACTION של הרולינג סטונס, והחליט לעבד את שיר הסקא מחדש בסגנון קצבי ובועט. התוצאה הייתה חשמל טהור: פיט יורק המתופף הלם בתופים, הבסיסט מאף וינווד (אחיו של סטיב) ננעל עליו בליין בס ריתמי, ספנסר דייויס שרף את הרמקולים עם גיטרת פאז (FUZZ), וסטיב וינווד הוסיף גיטרת קצב ושירה. איזו שירה. הקול הבוגר והשחור שבקע מגרונו גרם לכולם לחשוב שמדובר בזמר נשמה ותיק מדטרויט, לא בצעיר לבן מברמינגהם. ספנסר דייוויס סיפר מאוחר יותר על האבסורד: "אף אחד לא ראה תמונה שלנו באמריקה. ב-1966 הרדיו שם היה מחולק לתחנות שחורות ולבנות. השיר שלנו התנגן בתחנות השחורות עד שהגיעה לשם תמונה שלנו, ובה ארבעה בחורים לבנים ונוצצים. השיר הורד מיד מהפלייליסטים וכל המומנטום שם פשוט אבד".

גם בשנת 1977 עסקי המוזיקה המשיכו כרגיל, והביטלס, אף שהיו מפורקים, עדיין כיכבו. חברת התקליטים האמריקאית קפיטול שחררה אלבום אוסף כפול בשם LOVE SONGS. זה קרה פחות משישה חודשים אחרי שהם שחררו את תקליט ההופעה הרועש LIVE AT THE HOLLYWOOD BOWL, והיה זה ניסיון ברור להחליף את צרחות המעריצות בצלילי אהבה מלטפים. היה זה מיזם שיווקי מובהק, שכן בקפיטול ידעו היטב, ובצדק, ששירי אהבה של הביטלס תמיד ימכרו. השירים לא סודרו כרונולוגית אלא תחת קונספט אחד ברור: אהבה, וכל מה שצריך זה אהבה. העטיפה החומה והמהודרת ניסתה לדמות פנקס עור ישן, עם תמונה מפורסמת שצילם ריצ'רד אבדון בסוף 1967. אלא שכאן התרחש פשע גרפי קטן: בתמונה המקורית, פול מקרטני צולם משמאל ורינגו סטאר לימינו. בעטיפת התקליט החליטו המעצבים להזיז את רינגו הצידה, ואפילו להקטין את ראשו באופן משפיל משהו. גם ג'ורג' האריסון נדחק יחסית לאחור, אולי כדי להדגיש את העובדה שרק שני שירים באוסף נכתבו על ידו. בישראל, כרגיל, האוסף יצא בגרסה זולה יותר, עם שני תקליטים בעטיפה בודדת ופחות נחשקת. הפרסומת של קפיטול באמריקה הייתה קיטשית להפליא: "מיליוני מעריצי ביטלס בעולם ממשיכים לדרוש עוד ועוד. לכן החלטנו להוציא תקליט שהוא כולו אהבה. הביטלס יצרו שירים במגוון סגנונות, אבל רבים מהם דנו בנושא אחד ברור. לא הייתה ולא תהיה להקה כמו הביטלס ועכשיו, לראשונה, יקבלו המעריצים אריזת שירי אהבה מושלמת. תעמעמו את האורות ותתחבקו על הספה. אבל יכול להיות שלא תתנשקו כי תהיו עסוקים מדי בלשיר את השירים".

ג'ון לנון, איש הביטלס לשעבר, חזר ב-1974 לעבוד על תקליט שירי הרוק'נ'רול הישנים שלו. זה קרה לאחר שהצליח סוף סוף לשים את ידיו על סלילי ההקלטות מהסשנים הסוערים שערך עם המפיק פיל ספקטור. ספקטור, כזכור, פשוט נעלם עם הסלילים שנה קודם לכן, בשיא תקופת "סוף השבוע האבוד" הפרועה של לנון בלוס אנג'לס. כעת, ברצף ההקלטות החדש והרגוע יותר, לנון החליט להקליט מחדש את שירתו. בין לבין, ברגע של השתטות, הוא אפילו ביצע קטע קצרצר מ-WHOLE LOTTA LOVE של לד זפלין. לנון סיפר מאוחר יותר על החוויה: "קיבלתי את הסלילים והאמת שלא יכולתי להקשיב להם, כי זה הזכיר לי את הטירוף בלוס אנג'לס. כשהקשבתי לזה, הבנתי שיש המון בלגן, עם המון נגנים שמנגנים יחדיו ללא כיוון וקושי רב לערוך להם מיקס. נאלצתי לזרוק הרבה שירים הצידה בגלל זה ולהתחיל מחדש".

הדרמה סביב מותו של המלך, אלביס פרסלי, המשיכה להסעיר את אמריקה גם ב-1977. החוקר הרפואי, דוקטור ג'רי פרנסיסקו, הודיע קבל עם ועדה שאלביס מת ממחלת לב שנגרמה כתוצאה מיתר לחץ דם. כשנשאל על האפשרות שסמים גרמו למוות, הוא ביטל את הטענות. הוא הודה שנמצאו סמים בנתיחת הגופה, אך טען שאלביס היה מת בכל מקרה, גם בלעדיהם. חוקרים רבים לא קיבלו את הדברים וגרסו שאלביס צרך סמים רבים ושיש לערוך בדיקה יסודית יותר. המחלוקת נמשכה שנים. רק בשנת 1994 הוחלט לפתוח מחדש את התיק. אז, הפתולוג הבכיר ג'וזף דייויס, קבע שאלביס לא יכול היה למות מהסמים שנמצאו בגופו. "הוא כבר היה מת בשבריר השנייה שגופו פגע ברצפה", קבע דייויס. "מוות כזה קורה מסם רק אם אלביס היה מזריק כמות נכבדה ממנו. לכן מדובר בהתקף לב חמור". ועדיין, גם היום, יש המאמינים שמנת יתר של סמים היא זו שהביאה לטרגדיה.

טרגדיה מזעזעת אחרת פקדה את עולם הרוק בשנת 1995, והפעם בלהקת BLIND MELON. הלהקה הייתה אמורה להופיע באותו יום בניו אורלינס. בשעת אחר הצהריים, איש הסאונד של הלהקה עלה לאוטובוס הטיולים כדי להעיר את הסולן, שאנון הון, לקראת בדיקת הכלים במועדון "טיפיטינה". לתדהמתו, הוא גילה את הזמר בן ה-28 ללא רוח חיים. סיבת המוות: מנת יתר. גיטריסט הלהקה, רוג'רס סטיבנס, אמר מיד לאחר התקרית: "הוא לא רצה למות, אבל הוא כל הזמן התגרה בגורל. הוא היה חביב מאוד כלפי אנשים אבל לפתע היה משנה את עורו והופך אלים". הון היה נרקומן שניסה להיגמל בעבר, אך מעולם לא הצליח לסיים תהליך גמילה בקליניקה. הקהל הרחב הכיר את הלהקה בעיקר בזכות הלהיט הענק NO RAIN והקליפ הבלתי נשכח עם "ילדת הדבורה" ששודר ללא הרף בערוצי המוזיקה. אותם מעריצים, שנמשכו להופעות בזכות השיר הקליל, גילו להפתעתם להקה שאהבה דווקא לאלתר במשך דקות ארוכות, בסגנון שהזכיר את גרייטפול דד או האחים אולמן. הופעותיו של הון היו בלתי יציבות, בלשון המעטה. הוא נעצר בעבר והואשם בהתערטלות והשתנה על הבמה. במקרה אחר, הוא הואשם בתקיפת איש אבטחה. רוג'רס סטיבנס סיכם בכאב: "כואב לי מאוד על הבת שלו, שהיא רק בת כמה חודשים. כשהיא תגדל, אספר לה מי באמת היה אביה". אמו של הון הודתה בראיון למגזין רולינג סטון שהיא איבדה תקווה כלפיו כשנפל לסמים, וידעה שהוא לא יחיה עוד זמן רב.

בשנת 1965 הלך לעולמו בממפיס הבסיסט ביל בלאק, בגיל 39 בלבד. בלאק היה האיש שניגן בכל הקלטותיו המוקדמות והחשובות של אלביס פרסלי, עד שזה התגייס לצבא. כשאלביס זכה לתהילה לראשונה ב-1956, הייתה לו שלישיית קסם בשם THE BLUE MOON BOYS, שכללה את הגיטריסט סקוטי מור ואת בלאק על הבס. פחות מעשר שנים חלפו, ובלאק כבר לא היה בין החיים. לאחר שעזב את אלביס, הוא הקים והנהיג הרכב מצליח משלו, THE BILL BLACK COMBO. הוא חלה בתחילת שנות ה-60 ומת במהלך הניתוח השלישי שעבר בניסיון להסיר גידול בראשו. אלביס ספג ביקורת קשה על כך שלא נכח בהלוויה. האמת הייתה שהוא חשש שנוכחותו תהפוך את הטקס לקרקס תקשורתי שיתמקד בו, במקום בבסיסט המנוח. במקום זאת, אלביס הגיע לבקר את המשפחה באופן פרטי לאחר ההלוויה. הוא אמר לבנו של ביל, לואי בלאק: "אם יש משהו שכולכם צריכים, רק תודיעו לי וזה שלכם". שנים רבות לאחר מכן, הקונטרבס המקורי של ביל בלאק נמצא בבעלותו של פול מקרטני. זו הייתה מתנה שקיבל מאשתו לינדה, והוא אף ניגן בכלי ההיסטורי הזה בכמה מהקלטותיו.

ואי אפשר בלי פינת יום ההולדת, אז מי נולדו ב-21 באוקטובר?

סטיב קרופר (1941): הגיטריסט המשפיע והגאון מאחורי להקת בוקר טי והאם ג'יז. האיש הזה, עם הנגינה הנקייה והמדויקת שלו, פשוט עשה מהפכה בסאונד של הגיטרה. עולם מוזיקת הנשמה, ה-SOUL, והרוק היה נשמע אחרת לגמרי בלעדיו.

מנפרד מאן (1940): הקלידן הדרום אפריקאי שהנהיג הרכבים נהדרים תחת שמו בשנות השישים והשבעים, ונתן לנו להיטי פופ מדליקים וגם יצירות רוק מתקדם מרהיבות.

ברנט מידלנד (1952): הקלידן שאייש את עמדת הקלידים בגלגולים המאוחרים של להקת גרייטפול דד. הוא מת באופן טרגי ב-26 ביולי 1990 ממנת יתר של קוקאין ומורפין, לאחר שנמצאה עדות להזרקה בזרועו השמאלית.

טטסו יאמאוצ'י (1946): הבסיסט היפני המוכשר שניגן בשנות השבעים עם הלהקות FREE ו-THE FACES. בשני המקרים הוא הצטרף כשהלהקות כבר היו ממש בסוף דרכן ואחרי ימי התהילה. יאמאוצ'י לא ידע אז לדבר מילה באנגלית, אבל מה שחיבר אותו נהדר לחברים החדשים בלהקות, כמו רוד סטיוארט ורוני ווד, הייתה האהבה המשותפת לשתיית כמויות אדירות של אלכוהול. לחיים!

סטיב לוקאת'ר (1957): הגיטריסט הווירטואוז, שהיה חבר מרכזי בלהקת הפופ-רוק המצליחה טוטו וניגן בכמה מהלהיטים הגדולים של האייטיז.

להקת קנזס משחקת אותה! ב-21 באוקטובר בשנת 1976 יצא תקליטה הרביעי של להקת קנזס ושמו LEFTOVERTURE. איזה יופי של אלבום הוא זה!

זה קרה ב-21 באוקטובר 1976. להקת קנזס, חבורת המוזיקאים המוכשרת מטופיקה, שחררה את תקליטה הרביעי, יצירה מפוארת שנשאה את השם LEFTOVERTURE. קשה לתאר היום איזה תקליט פנומנלי זה היה, וכמה מעט היה חסר שהוא בכלל לא יקרה. הלהקה הייתה עם הגב אל הקיר, והעתיד נראה, איך לומר, די ביצתי.

הלחץ מחברת התקליטים שלה, KIRSHNER, היה בשיאו. התקליט הקודם, MASQUE, שהיה תקליט מצוין בפני עצמו, פשוט לא הצליח לספק את הסחורה המסחרית. הוא נכשל בניסיון להביא להיט שיכניס את הלהקה למצעדים, וחברת התקליטים הבהירה לחברי הלהקה שהסבלנות פוקעת. המסר היה ברור: אם התקליט הבא לא ימכור בכמויות, החברים ימצאו את עצמם בחוץ, עם בעיטה רצינית שתעיף אותם כל הדרך חזרה לקנזס - ולא משנה כמה כישרון חבוי בהם.

כדי להוסיף שמן למדורת הלחץ, סטיב וולש, הסולן והקלידן הכריזמטי ואחד משני כותבי השירים המרכזיים, חווה יובש יצירתי קשה. פשוט כלום לא יצא. הנטל כולו נפל על כתפיו של הגיטריסט וכותב השירים השני, קרי ליבגרן, שנאלץ למלא את החלל העצום הזה לבדו. ליבגרן תיאר מאוחר יותר את החוויה כניסיון לכתוב שירים עם אקדח צמוד לרקה. תחת הלחץ הזה, הלהקה שינתה כיוון. היצירות הארוכות, האפלות והמורכבות שאפיינו את שני התקליטים הקודמים נדחקו הצידה. במקומן, הלהקה התמקדה בשירים קצרים ונגישים יותר. עם זאת, ליבגרן דאג שהיצירות החדשות ישמרו על חלק ניכר מהמורכבות הפרוגרסיבית שהוא כל כך אהב, ושהפכה לסימן ההיכר של הלהקה.

החזרות נערכו בשצף קצב, אבל משהו עדיין היה חסר. היה חסר השיר האחד הזה, ה-KILLER, שבאמת יוכל להפוך ללהיט ענק ולהציל את המצב. הלחץ המשיך לבעבע, ואז, ממש ברגע האחרון, הגיע המושיע. קרי ליבגרן נכנס לחזרות עם שיר אחרון שהביא לשאר החבר'ה. קראו לו CARRY ON WAYWARD SON.

הגיטריסט ריצ'רד וויליאמס סיפר שהתקליט היה בעצם גמור ומוכן להקלטה. זה היה היום האחרון של החזרות, והם עמדו לארוז את הציוד ולנסוע לאולפן בלואיזיאנה. "כשקרי נכנס ואמר, 'אה, יש לי עוד שיר אחד', אף אחד לא באמת רצה לעשות את זה", שחזר וויליאמס. "היינו מוכנים להמשיך הלאה ולהתחיל להקליט. אבל מלמלנו בחוסר חשק, 'בטח, בסדר, בוא נשמע את זה'. ואז הוא התחיל לבצע את זה, ואנחנו פשוט הבטנו זה בזה עם מבטים של 'אוו, יש לזה פוטנציאל!'. למדנו את זה קצת ויצאנו לדרך עם רוח מרוממת יותר".

את התקליט הקליטה קנזס באולפן מרוחק בשם STUDIO IN THE COUNTRY בבוגאלוסה, לואיזיאנה. "זה היה באמצע ביצה", סיפר ליבגרן. "היינו יוצאים מהאולפן למגורים שהיו ממול. בדרך עטו עלינו יתושים בגודל של מפציצי B-52 ולפעמים גם ארמדילואים סקרנים הסתובבו שם".

כמובן, השיר CARRY ON WAYWARD SON, שפותח את LEFTOVERTURE בעוצמה, שינה הכל עבור קנזס. השיר הפך ללהיט מפלצתי, טיפס עד למקום ה-11 במצעד האמריקאי, והתקליט כולו נמכר במיליונים. זה העניק ללהקה, שעד אותו רגע נאבקה למצוא בסיס מסחרי, חוזה חדש ומשופר מאוד עם חברת התקליטים. פתאום, קנזס הפכה מלהקה על סף פיטורין לכוכבי רוק ו-HEADLINERS.

גם עטיפת התקליט המצוירת להפליא, שנוצרה על ידי האמן דייב מקמקן (שצייר גם את עטיפת MASQUE), עזרה למכור עותקים. ליבגרן סיפר: "אמנים החלו להגיש לנו יצירות אמנות בשלב זה. הסתכלנו על ציורים שונים וחשבנו שהאיש הזקן ממש מגניב. היה לנו כבר השם LEFTOVERTURE". אגב, השם הזה היה אמור להיות במקור השם של הקטע MAGNUM OPUS, שהיה בעצמו מחרוזת של קטעים מוזיקליים "שנותרו" (LEFTOVER). אבל השם היה כל כך נהדר שהם החליטו לקרוא כך לכל התקליט. "דייב מקמקן שלח את הציור עם הזקן", המשיך ליבגרן, "ומישהו אמר לנו שהקלף שהוא מחזיק נראה כמו נייר טואלט...".

הנשק הסודי של קנזס היה השילוב הייחודי שלה. הלהקה – ליבגרן, וולש, המתופף פיל איהרט, הכנר והזמר רובי סטיינהרדט, הגיטריסט ריץ' וויליאמס והבסיסט דייב הופ – שילבה שאפתנות מוזיקלית והשפעות קלאסיות של ART ROCK פרוגרסיבי, עם רוח של להקת ברים בסגנון "יאללה בואו נעשה את זה". אלה לא היו חנונים של מוזיקה קאמרית מבית ספר בריטי לאמנות. אלה היו חבר'ה של רוק'נ'רול שידעו לרצות קהל. השילוב הזה הסביר איך הם הצליחו לשבת על המשבצת שבין ג'נסיס לבין האחים אולמן.

"היינו מאוד להקה אמריקאית", אמר ליבגרן. "הייתה בהחלט השפעת R&B, הייתה השפעת רוק וגם צד מאוד כבד לקנזס". פיל איהרט חיזק את דבריו: "מעולם לא חשבנו שאנחנו מספיק טובים מוזיקלית כדי לבצע הרבה מההשפעה האנגלית. היינו הרבה יותר מוזיקאים של אמריקנה... ניגנו בברים, ברודיאו ובנשפי סיום התיכון. הופעות מהסוג הזה בנו אופי. ואנחנו בהחלט היינו טיפוסים".

קנזס הפגינה אופי אדיר ביצירת LEFTOVERTURE. למרות הלחץ, הלהקה הפיקה את יצירת המופת שלה. בסופו של דבר, קרי ליבגרן כתב חמישה משירי התקליט לבדו, והיה שותף לכתיבת שלושת האחרים. "עד היום אנחנו עדיין מתרשמים מכמה טוב התקליט הזה נשמע", אמר איהרט. "קרי הגיע לשיא היצירתי שלו באותה תקופה". סטיב וולש, שאולי התקשה בכתיבה, פיצה על כך ושר את נשמתו בכל רחבי התקליט, במיוחד ביצירות מופת כמו THE WALL, WHAT'S ON MY MIND, וכמובן, הלהיט ששיגר אותם לסטרטוספרה. ליבגרן עצמו הודה: "פשוט זלזלנו בלחץ ואמרנו 'מצטערים, אנחנו הולכים להיות מי שאנחנו'. למרבה המזל, זה פשוט קרה בתקופה שבה רמת היצירתיות שלי הייתה די גבוהה".

ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת, שמפספסת את הלהקה בהשוואתה לאחרות: "ללא ספק, זה האלבום הטוב ביותר שלהם, והוא מצדיק את המקום של קנזאס לצד בוסטון וסטיקס, כאחת הלהקות האמריקניות הטריות המשלבות קבוצת נגנים נוקשה (עם מחסור בסולואים נוצצים) עם תפקידי נגינה מהודקים ושירה נעימה. כל שיר בצד הראשון של התקליט חזק ובמיוחד הפתיח, שהתברך בקו ניגון קשוח ושירה חזקה של סטיב וולש. רוב הצד השני נלקח על ידי 'מגנום אופוס', קטע מורחב, בעיקר אינסטרומנטלי שיש לו הרבה יותר קשר עם להקת THE FLOCK מאשר עם עבודותיו האחרונות של ריק ווייקמן".

בירחון פלייבוי נכתב בביקורת: "שם האלבום החדש של קנזס עשוי לרמוז על כך שהוא מורכב משאריות של מפגשים קודמים. אולם, זה הוא אלבום חזק במיוחד לכל אורכו ומכיל את הלהיט המצוין, CARRY ON WAYWARD SON. זוהי להקה שהייתי רוצה לשמוע ג'אמים אינסטרומנטליים ארוכים שלה בהופעות; היא משלבת את ההגשה הקשה של להקות המטאל עם נגינת אנסמבל צמודה. קנזאס יכולה גם להנמיך את העניינים ולהיות רגישה להפליא. החומר (בעיקר מאת קרי ליבגרן) כולל מנגינות בהירות ומילים אינטליגנטיות. בימי הדיסקו הדקדנטיים האלו, כשהרוק מעובד מדי כדי להישמע כמו 1001 מיתרי הזמר של הסימפוניה של סטארלייט, קנזאס מייצגת את הערכים הסולידיים המערבים של תרבות המוזיקה שלנו".

כשבאדי הולי פגש את הכינורות. ב-21 באוקטובר בשנת 1958 הגיע באדי הולי לאולפן PYTHIAN TEMPLE בניו יורק ועבד שם עם דיק ג'ייקובס, שגם הפיק את הסשן וגם ניצח על 18 נגני התזמורת. היה זה סשן מיוחד.

היה זה יום גורלי בתולדות הרוק'נ'רול, גם אם איש לא ידע זאת בזמן אמת. ב-21 באוקטובר 1958, צעד המוזיקאי הצעיר באדי הולי אל תוך אולפן ההקלטות המפואר PYTHIAN TEMPLE בניו יורק. לא היה זה סתם אולפן, אלא אולם נשפים לשעבר בעל אקוסטיקה משובחת, שבו הוקלטו כמה להיטי ענק. הולי לא הגיע לשם לבדו. באולפן המתין לו המפיק והמנצח דיק ג'ייקובס, כשהוא עומד בראש תזמורת מכובדת שכללה לא פחות מ-18 נגנים, ביניהם נשפנים, זמרות ליווי וסוללה שלמה של כלי קשת. המטרה: סשן הקלטות מיוחד במינו, כזה שעוד לא נשמע כמותו.

הרעיון המקורי, שהיה כמעט בגדר כפירה בעולם הרוק'נ'רול הפרוע של סוף שנות החמישים, הגיע מנורמן פטי, מנהלו של הולי. במשך חודשים ארוכים ניסה פטי לשכנע את בן טיפוחיו הממושקף לעשות את הבלתי ייאמן: להקליט שירים בליווי כלי קשת קלאסיים. כוכבי רוק'נ'רול באותה תקופה פשוט נמנעו ממיזוגים כאלה, שנחשבו מיושנים ו"רכרוכיים". הולי עצמו, בואו נודה, לא ממש התלהב מהרעיון בהתחלה, אבל כאמן סקרן שאהב לערוך ניסויים באולפן, הוא החליט לבסוף להמר והסכים. זה היה צעד אמיץ עבורו, במיוחד לאחר שנפרד מלהקת הליווי שלו, הקריקטס, ורצה להוכיח את עצמו כאמן סולו רב-גוני.

האווירה באולפן ב-21 באוקטובר הייתה מחשמלת. התוכנית הייתה להקליט את השירים באופן חי לחלוטין, ללא תוספות או עריכות מאוחרות יותר, כשהולי שר יחד עם התזמורת כגוף אחד. שלושה שירים הוכנו מראש: MOONDREAMS, שכתב פטי בעצמו; RAINING IN MY HEART, להיט פוטנציאלי פרי עטם של צמד כותבי השירים הנשוי, בודלו ופליס ברייאנט; ושיר נוסף בשם THE LOVE WAYS, שנחתם רשמית על ידי הולי ופטי.

אלא שמאחורי הקלעים של השיר האחרון הסתתרה מיני-דרמה. מאז נטען בתוקף שפטי, בצעד ניהולי קלאסי, בקושי תרם משהו לשיר, אך דאג לשלב את שמו בקרדיט הכתיבה בעיקר כדי לגרוף תמלוגים עתידיים. אחרי הכל, הלחן עצמו נלקח במידה רבה משיר גוספל ותיק שנקרא I'LL BE ALRIGHT, ואת המילים המקוריות והמרגשות כתב הולי במו ידיו כשיר אהבה לאשתו הטרייה, מריה אלנה.

כאילו לא היה מספיק מתח באוויר, הדרמה קיבלה תפנית נוספת שעות ספורות בלבד לפני תחילת ההקלטה. לפתע הגיח לאולפן כוכב צעיר ועולה אחר, פול אנקה. אנקה הבטיח להולי כבר מזה זמן רב שיכתוב עבורו שיר, וברגע האחרון הוא הגיע בריצה עם יצירה חדשה וטרייה מהתנור: IT DOESN'T MATTER ANYMORE. הולי שמע את השיר, התאהב בו מיד ודרש להקליט גם אותו, כאן ועכשיו. דיק ג'ייקובס כמעט תלש את שערותיו; המחסור הברור בזמן לא אפשר לעבד את השיר כראוי עבור התזמורת. באלתור של רגע, ג'ייקובס ארגן במהירות תפקיד פשוט אך אפקטיבי לכינורות, שהתבסס על נגינת פיציקטו – כלומר, פריטה באצבעות על המיתרים במקום שימוש בקשת.

האולפן היה מלא עד אפס מקום בצופים סקרנים שבאו לחזות בפלא ולשמוע את "באדי הולי החדש". אחת מהנוכחות הייתה פגי סו המפורסמת (כן, היא), שנזכרה מאוחר יותר: "באדי עמד בתוך תא שירה מבודד באחת מפינות האולפן ונראה לנו דרך החלון. התזמורת ניגנה בחלל המרכזי". באופן משעשע, דיק ג'ייקובס זכר את הסיטואציה אחרת לגמרי, וטען שהולי דווקא עמד בגאון מול התזמורת, ממש כמו זמר קלאסי בהופעה חיה.

חברי התזמורת, נגנים מנוסים מהשורה הראשונה, באו בתחילה עם מידה לא מבוטלת של התנשאות כלפי הבחור הצעיר מטקסס, שלא ידע אפילו לקרוא תווים ובא "להפריע" להם עם שירי הפופ שלו. אך כשהולי פתח את פיו והחל לשיר, כל הציניות נמסה. קולו החד, הברור והמלא ברגש היפנט אותם. פגי סו סיכמה זאת היטב: "מעולם לא שמעתי את באדי שר כה טוב. זה היה כמכת אנרגיה שנכנסה בי ובלעה אותי". למרבה הצער, היא לא נשארה עד סוף הסשן, והחמיצה את הביצוע המרגש שלו לשיר שכתב לאשתו.

בזמן שכל הקסם הזה התרחש, בצד האולפן עמלו כמה טכנאי הקלטה על עניין צדדי. הם ניצלו את ההזדמנות כדי להתנסות בפורמט חדשני וניסיוני שנקרא סטריאו, והקליטו את הסשן במקביל גם על מכונת הקלטה נפרדת. מכיוון שמונו היה הסטנדרט הבלעדי, הם ראו בכך לא יותר מגימיק טכני, ועל קופסת הסליל רשמו באותיות ברורות: "זה לא לשימוש".

הסליל הזה נזרק לארכיון והעלה אבק למשך שנים רבות, עד שהתגלה מחדש אי שם בתחילת שנות השמונים. לתדהמת כולם, התברר שזוהי הקלטת הסטריאו היחידה שקיימת של באדי הולי. באופן מצמרר, התברר גם כי אותו סשן מהפכני ב-21 באוקטובר 1958 היה סשן ההקלטות האחרון בהחלט של הולי. קצת יותר משלושה חודשים לאחר מכן, ב-3 בפברואר 1959, הוא נהרג באופן טרגי בתאונת מטוס, ביום שייזכר לנצח כ"היום שבו מתה המוזיקה".

הנחש הלבן צד אחר אהבה! ב-21 באוקטובר בשנת 1979 יצא תקליט חדש ללהקת ווייטסנייק ושמו LOVEHUNTER.

הו, הסיפורים מאחורי הקלעים של הרוק הכבד תמיד עסיסיים יותר מהסטייק הכי עסיסי. והפעם, צוללים היישר אל אוקטובר 1979, אל אחד התקליטים המדוברים והשערורייתיים של להקת ווייטסנייק, התקליט שנקרא LOVEHUNTER. עבור דיוויד קוברדייל, האיש והגרון העמוק שלפני כן השתחרר מדיפ פרפל, להקתו הצעירה פנתה לכיוון הנכון. ומהו הכיוון הנכון? ובכן, הכיוון שהקהל רצה, כמובן. הלהקה החלה לזנוח את שורשי הבלוז הכבדים והמיוזעים, ופנתה בנחישות לעבר רוק ישיר וקליט יותר, כזה שנועד למלא אצטדיונים. אבל רגע, אל תטעו, הלהקה עדיין שמרה על רגל אחת נטועה עמוק בגיוון המוזיקלי, כזה שגרם למבקרים להתבלבל קצת, אבל למעריצים להרים את האגרופים באוויר.

אבל בעוד המוזיקה התחילה לפזול לכיוון המיינסטרים, עטיפת התקליט הייתה סיפור אחר לגמרי. הו, העטיפה. מה שהיה פה זה איור דרמטי ובלתי נשכח של האמן כריס אכילאוס. האיור הציג בחורה עירומה ושופעת קימורים כשהיא, איך לומר בעדינות, רוכבת על נחש ענק ומתפתל. זה לא היה סתם רוק, זה צרח הבי מטאל בפול ווליום. באופן לא מפתיע, יצירת האמנות הזו גרמה ללא מעט גיחוכים וקריאות בוז בקרב המבקרים הפוריטנים, שחשבו שזה קצת יותר מדי. אבל את המעריצים זה לא עניין, וזה בטח לא מנע מהעטיפה הזו להפוך לאייקונית, וגם להיגנב מחנויות תקליטים על ימין ועל שמאל במהלך שנות השמונים. אכילאוס עצמו, שעתיד היה לפתח קריירה מפוארת בתחום איורי הפנטזיה והמדע הבדיוני, נשבע שזו תהיה הפעם האחרונה שהוא מתעסק עם עטיפות תקליטים. היצירה המפורסמת הנוספת היחידה שלו בתחום הייתה עטיפה סקסית ופנטסטית דומה לתקליט FALLEN ANGEL של אוריה היפ.

באופן משעשע, הגיטריסט ברני מרסדן לא ממש זכר סערה גדולה סביב העטיפה הפרובוקטיבית ההיא. "לא, לא באמת", הוא ציין. "העטיפה שגרמה ליותר צרות הייתה דווקא של COME AN' GET IT כמה שנים מאוחר יותר. ההיא עברה צנזורה רצינית באמריקה. אנחנו לא צריכים להיכנס לסיבות, אבל אם תסתכלו על העטיפה ההיא, אתם בטח תבינו למה", הוא רמז לעטיפה שהציגה נחש (איך לא) נכנס לתפוח בצורה... ובכן... מרמזת. "אבל כל הדברים האלה לא נועדו להילקח ברצינות", הוא הדגיש. "באותה תקופה היו כמה עיתונאים, בעיקר מהעיתונות הבריטית כמו מלודי מייקר, שחיפשו לריב, והם התייחסו למילים שלנו ברצינות תהומית, בזמן שאנחנו ממש לא לקחנו את עצמנו ברצינות. זה היה הכל בשביל הכיף. 'תשכבי, אני אוהב אותך' – זה לא בדיוק שייקספיר. אם מישהו חושב שזה רציני, אני שואל אותו, מה אתה חושב? ברור שאני לא רציני".

אבל בואו נחזור למוזיקה שבתקליט LOVEHUNTER עצמו. השיר שפתח את התקליט, LONG WAY FROM HOME, היה בדיוק המתכון הנכון: רוקר קצבי, נגיש, מלא ביטחון. זה כבר לא היה הבלוז הכבד של פעם אלא יותר רוק אצטדיונים רגוע ובטוח בעצמו, סוג של סאונד שהלהקה תפתח - לטובה או לרעה - בשנים הבאות. הפוטנציאל המסחרי היה כל כך ברור שהשיר שוחרר כסינגל הראשון מהתקליט, והצליח להגיע למקום ה-55 הלא רע במצעד הבריטי. באופן אירוני, דווקא השיר בצד ב' של אותו סינגל, WALKING IN THE SHADOW OF THE BLUES, הפך עם השנים לאחד ההמנונים הגדולים והקלאסיים ביותר של ווייטסנייק. לגבי LONG WAY FROM HOME, מרסדן נתן את הקרדיט לקוברדייל: "זה היה שיר של דיוויד. הוא הגיע כמעט כמוצר מוגמר, ואני פשוט הקלטתי עליו את תפקידי הגיטרה, וזהו. דיוויד תמיד הכין דמואים מצוינים. האמת, שנינו הכנו את רוב הדמואים, וזה היה אחד שהוא עשה כמעט לבד. שמעתי אותו לראשונה יומיים לפני שהקלטנו אותו. שיר טוב, שיר טוב מאוד".

והנה פרט טריוויה משעשע לחנוני הרוק: למרות שבפזמון דיוויד קוברדייל שר בבירור LONG, LONG WAY FROM HOME (פעמיים LONG), שם השיר הרשמי נכתב רק עם LONG אחד. למה? כדי למנוע בלבול עם הלהיט המפורסם של להקת פורינר, שגם לו קראו LONG, LONG WAY FROM HOME, ויצא רק שנתיים קודם לכן, ב-1977. נו, חכמים בלילה.

התקליט LOVEHUNTER הוקלט במהלך אפריל ומאי 1979 במקום לא פחות מאשר טירת קלירוול המפורסמת שבגלוסטרשייר. כן, טירה אמיתית. הלהקה השתמשה באולפן הנייד הזעיר והמפורסם של הרולינג סטונס, שזכה לכינוי החיבה CAFÉ MOBILE (אותו אולפן נייד ששימש, בין היתר, להקלטת MACHINE HEAD של דיפ פרפל). המיקסים, לעומת זאת, בוצעו באולפני סנטרל רקורדרס. כשמרסדן נשאל על הזיכרונות שלו מקלירוול, מקום ששימש להקות כמו בלאק סאבאת', דיפ פרפל, באד קומפני, סוויט ולד זפלין, הוא צחק ופלט: "כן, אני זוכר בעיקר כמה היה שם קר!". אבל הוא מיהר להוסיף: "זה היה מקום נהדר לעבוד בו. בגלל שהיה קצת קר וקצת חסר נשמה, זה גרם לך לעבוד קשה יותר. זה גם גרם לך לשתות יותר. הנשפים המפוארים בערבים נטו לגבות ממך מחיר כבד בבוקר שאחרי. אבל שוב, העבודה נעשתה, והקלטנו עם האולפן הנייד של הרולינג סטונס, שזה נהדר, תהליך מעניין".

"קרו שם הרבה דברים בקלירוול", ציין מרסדן, כשנשאל על תעלולים שהתרחשו בטירה לאורך השנים. "שמנו שלט ענק בדלפק הקבלה שאמר: 'הטירה סגורה לחודש הקרוב, מכיוון שג'ון טרבולטה מצלם כאן סרט חדש'. זה היה ממש אחרי ש-GREASE יצא והוא היה הכוכב הכי גדול בעולם. כמובן, התושבים המקומיים פשוט השתגעו. הם ניסו להיכנס לטירה כל הזמן. זה היה פשוט שטויות מטורפות כאלה. אבל אתה עושה את הדברים האלה". הלהקה גם הרגישה בבית בפאב המקומי. "ניגנו בפאב המקומי. עד היום, אנשים באים להופעות ואומרים לי, 'הייתי בפאב המקומי בקלירוול באותו לילה שניגנתם'. ניגנו שם בליל נובמבר קר. אני חושב שג'ון (לורד) או איאן (פייס) לא היו שם, אבל היינו חמישה מתוך השישה. אני חושב שג'ון לא היה; אולי היה קלידן מקומי או שניגנו כחמישייה. היינו הלהקה המקומית באותו לילה בפאב. הקלטה של זה הייתה שווה משהו היום", הוא צחק.

אבל למה, למען השם, ברני מרסדן עשה תקליט סולו באותו זמן שווייטסנייק יצרו את LOVEHUNTER? "פנתה אליי חברת התקליטים היפנית אחרי סיבוב ההופעות של ווייטסנייק ביפן, והם פנו ישר לאנשי הניהול שלי ואמרו שהם רוצים לעשות איתי תקליט. זו הייתה הסיבה. נשמע לי הכי לא סביר, אבל זה קרה". פתאום, ברני מצא את עצמו עובד עם ענקי רוק, כולל איאן פייס (חברו ללהקה ולדיפ פרפל) והבסיסט ג'ק ברוס. הנוכחות של ברוס הייתה מאיימת על מרסדן הצעיר: "כילד. תמיד הערצתי אותו כמוזיקאי, ופתאום הוא מנגן את המוזיקה שלי בתקליט שלי. הייתי מאוים לגמרי בשעה הראשונה, עד כדי כך שג'ק – ואני אוהב אותו לנצח על זה – שם את ידו על כתפי ואמר, 'תשמע, אני כאן כי אני רוצה להיות כאן, כי אני אוהב את מה שאתה עושה'. אבל המשכתי לעשות טעויות, כי הייתי די מבועת מזה שג'ק ברוס מנגן אצלי. תמיד נהגתי לומר שאני הבחור הכי פחות מפורסם בתקליט, ואנשים צוחקים על זה עכשיו, אבל זה נכון".

קציצת בשר לוהטת!!! ב-21 באוקטובר בשנת 1977 יצא התקליט BAT OUT OF HELL של מיט לוף, קלאסיקה!

ב-21 באוקטובר 1977, נחתה על מדפי התקליטים מנה מוזיקלית רועשת, מיוזעת ומוגזמת לחלוטין. זה היה כמו מחבת בוערת מלאה בקציצות בשר שמישהו הטיח על שולחן ארוחת הערב של עולם הרוק. השם הרשמי היה BAT OUT OF HELL, והוא הציג לעולם זמר כבד משקל, תיאטרלי ובעל קול אדיר שכינה את עצמו מיט לוף. ההנאה מהאזנה לדבר הזה הייתה מיידית, אבל עבור המבקרים, היא הגיעה עם רגשות אשם. למה הם האזינו לזה? ובכן, כי העטיפה הייתה פראית מדי, הבאזזז היה חזק מדי, וההילה סביב היצירה הזו הייתה פשוט גדולה מכדי להתעלם ממנה.

התקליט הזה לא נולד ביום אחד. בספרו, סיפר מיט לוף, או בשמו האמיתי מייקל לי אדיי, שהפרויקט הזה נבט במשך זמן רב מאוד. הוא והמוח מאחורי הכול, הכותב והמלחין ג'ים סטיינמן, עבדו יחד מאז 1972. בסוף 1974 הם החליטו שהם הולכים להיות רציניים. בשנת 1975, סטיינמן התיישב וכתב את BAT OUT OF HELL. במקור, אגב, רבים מהשירים נכתבו עבור מחזמר עתידני בסגנון פיטר פן שסטיינמן חלם עליו, תחת השם NEVERLAND.

באותו שלב, מיט לוף, שכבר היה לו ניסיון בתיאטרון וכיכב במופע האימים של רוקי, החליט שהוא לא מתכוון לעשות שום דבר יותר בעולם התיאטרון. הוא רצה להקדיש את כולו לעבודה עם ג'ים על המוזיקה שלהם. כמובן, ברגע שהוא קיבל את ההחלטה הזו, הוא מיד לוהק למופע תיאטרון אחר. אבל הלב שלו היה בתקליט.

הצמד בילה את רוב 1975, ולמעשה שנתיים וחצי תמימות, בניסיונות נואשים למכור את היצירה שלהם. הם הסתובבו בין כל חברות התקליטים הגדולות וניגנו את השירים המפוארים האלה לאנשים בחליפות. התגובות היו איומות. כפי שמיט לוף תיאר זאת, הם לא סתם לא אהבו את זה, הם פשוט שנאו את זה. הם התרגזו. מיט לוף לא התאים לתבנית של כוכב רוק טיפוסי, וסטיינמן ממש לא התאים לתבנית של כותב שירי פופ סטנדרטי. הם הרגישו כמו חייזרים. מנהל בכיר אחד באחת החברות אפילו אמר לסטיינמן בפנים שהוא פשוט לא יודע איך לכתוב שירים.

ואז הגיע טוד ראנדגרן. ראנדגרן, מוזיקאי ומפיק מוערך, היה סיפור אחר. כשטוד שמע את השירים, הוא פשוט התגלגל על הרצפה מרוב צחוק. הוא חשב שזו פרודיה מבריקה ומטורפת על הסאונד של ברוס ספרינגסטין. הוא מיד אמר, "אני חייב לעשות את התקליט הזה. זה פשוט כל כך מטורף". בעוד שאף אחד אחר לא הצליח להבין איך להקליט את השירים האופראיים האלה, ראנדגרן אפילו לא נראה מופתע. "אין בעיה", הוא אמר. "אתם רק צריכים חוזה הקלטה". מיט לוף וסטיינמן אמרו לו שאין בעיה, כי הם כבר חתומים בחברת RCA. זה היה שקר לבן קטן.

הם אמנם ניסו קודם להשיג את בוב אזרין, שהפיק את אליס קופר ואת קיס, וג'ים חשב שהוא יכול לעשות את זה, אבל מיט לוף לא היה כל כך בטוח. הוא רצה את ראנדגרן, במיוחד אחרי שאהב את מה שהוא עשה עבור להקת גרנד פ'אנק כשהשיג להם את הלהיט הראשון שלהם.

ראנדגרן לא רק הפיק, הוא גם הביא את הלהקה שלו, UTOPIA, שכללה את קאסים סולטן, רוג'ר פאוול (שהגיע עם הסינטיסייזר הגדול ביותר שמיט לוף ראה עד אז) ואת המתופף ווילי ווילקוקס. טוד עצמו ניגן את כל תפקידי הגיטרה. כדי להשלים את הסאונד העצום, גויסו שני חברים מלהקת אי סטריט בנד של ספרינגסטין: הפסנתרן רוי ביטן והמתופף מקס ויינברג. אפילו אדגר וינטר קפץ לאולפן כדי לנגן סקסופון. מיט לוף סיפר שההקלטות היו פראיות, שום דבר לא נשאר בדיוק על הקצב, וזה מה שעשה את זה מעניין יותר, אם כי בלתי אפשרי לריקוד.

הכול היה טוב ויפה, עד שטוד ראנדגרן החל לשאול מה קורה עם הכסף שאמור להגיע מחברת RCA. ובכן, הכסף לא היה, כמובן. טוד יצא לסיבוב הופעות ביפן, וכשחזר הוא הודיע, "טוב, אנחנו לא יכולים לחזור לאולפן עד שתסדרו את זה". ראנדגרן, שבעצם מימן את רוב ההפקה מכיסו הפרטי, עצר הכול. בסופו של דבר, הצוות מצא בחור שהיו בבעלותו כמה תחנות משאיות בניו ג'רזי, והוא הסכים להשקיע בפרויקט 150,000 דולר. המכונות חזרו לנוע.

כשהתקליט סוף סוף יצא, דרך חברה קטנה בשם CLEVELAND INTERNATIONAL RECORDS, המבקרים היו מבולבלים. במגזין רולינג סטון כתבו אז ביקורת קוטלת למדי. הם ציינו שלמיט לוף יש קול יוצא מן הכלל, אבל הניסוח שלו מוגזם מדי מכדי להפוך את היומרה של התקליט לקומיקס אמיתי. העצה שלהם: הוא צריך "קצת פחות מסיפור הפרברים וקצת יותר ברוס ספרינגסטין". על ג'ים סטיינמן הם כתבו שהוא צריך הרבה פחות משניהם, ששיריו נפוחים ושהניסיונות שלו לשחזר את גיל ההתבגרות הם רק זיכרונות. הם כן החמיאו לנגינה המצוינת, במיוחד של ביטן, ויינברג וראנדגרן על הגיטרות. המסקנה שלהם הייתה שהמנהלים של העסק הזה צריכים "להתבגר עוד קצת".

כדי לשווק את המוצר המוזר הזה, הוחלט שהתקליט יימכר תחת הכינוי "מיט לוף". מבחינה קונספטואלית, המותג היה אמור לייצג את שיתוף הפעולה בין ג'ים סטיינמן היוצר למיט לוף הזמר. במציאות, ומסיבות ברורות, זה הפך למקור לבלבול ולמתח מקצועי עצום בין השניים. סטיינמן הרגיש שהקרדיט נגנב ממנו, בעוד הזמר מייקל לי אדיי המשיך להופיע תחת השם מיט לוף ולקבל את כל התהילה.

למרות הביקורות הצוננות וההתחלה הקשה, התקליט החל לצבור תאוצה. לאט לאט, בזכות הופעות חיות בלתי פוסקות והשמעות רדיו, הוא הפך למפלצת. BAT OUT OF HELL, עם העטיפה האיקונית שצייר אמן הפנטזיה ריצ'רד קורבן, נשאר במצעדים במשך שנים ומכר למעלה מ-43 מיליון עותקים ברחבי העולם, מה שהפך אותו לאחד התקליטים הנמכרים ביותר בהיסטוריה. לא רע בכלל בשביל קציצת בשר שאף אחד בתעשייה לא הסכים לטעום.

היישר מהסירה, בחזרה לפסגה: הסיפור המפתיע מאחורי התקליט האהוב של ניל יאנג. ב-21 באוקטובר בשנת 1978 יצא אלבום חדש של ניל יאנג, COMES A TIME.

בתאריך ה-21 באוקטובר 1978, חובבי המוזיקה שפשפו את אוזניהם בתדהמה. אחרי תקופה ארוכה וחשוכה, שכללה את מה שכונה "טרילוגיית התעלה" המאתגרת והקודרת שלו, ניל יאנג החליט פתאום... לחייך? באותו היום נחת בחנויות התקליט החדש שלו, COMES A TIME, וזה היה לא פחות מהלם למערכת. זה לא היה הסאונד הגס והמחוספס של TONIGHT'S THE NIGHT. זה היה עדין. זה היה פולק-קאנטרי. הבן האובד של HARVEST חזר הביתה.

יאנג עצמו, כפי שסיפר מאוחר יותר בארכיון האישי שלו, החשיב את התקליט הזה כאחד האהובים עליו ביותר מכל מה שעשה. הוא הרגיש שזהו תקליט מיוחד במינו, כזה שעומד לחלוטין בפני עצמו. כל היצירה הזו בושלה בנאשוויל, טנסי, כשיאנג מוקף בחבורה של חברים ותיקים וטובים. מרכיב מרכזי במתכון החדש והמפתיע הזה הייתה הזמרת הנהדרת ניקולט לארסון, שקולה השתלב באופן מושלם עם שבירתו הייחודית של יאנג.

יאנג גילה שהשירים, שהיו בעלי משמעות עמוקה עבורו, נכתבו למעשה מדי יום ביומו כשהוא שהה על סירה. הוא לקח את הסקיצות הגולמיות הללו, רק הוא והכלי שלו, והשמיע אותן באולפן. חבריו האזינו ואמרו לו שהדמואים האלה טובים מכדי להישאר במגירה. הם לחצו עליו להוסיף עוד כלי נגינה ולהפוך את ההקלטות הללו לתקליט מוגמר. יאנג, למרבה המזל, הסכים.

אפילו לעטיפת התקליט, שצולמה על ידי טום ווילקס, היה סיפור. התמונה נלכדה בזמן שיאנג היה בחזרות למופע צדקה בפלורידה. הוא לא סתם ניגן, אלא הופיע עם הרכב בעל שם הולם במיוחד: GIVE TO THE WIND ORCHESTRA. השם הזה היה משמעותי, כיוון שהכותרת המקורית שייעד יאנג לתקליט הייתה, ניחשתם נכון, GIVE TO THE WIND. בסופו של דבר, COMES A TIME ניצח.

אז מי ניגן שם? כמובן, שותפיו הנאמנים לפשע, חברי להקת קרייזי הורס, היו שם. אליהם הצטרפו הסקסופוניסט טים מאליגן ואותה תזמורת שהוזכרה קודם. תהליך היצירה לא היה מהיר; התקליט הזה לקח את הזמן שלו לצאת לאוויר העולם, אבל כשהוא סוף סוף נחת, הקהל הסכים פה אחד שההמתנה הייתה שווה כל רגע. השילוב בין שירתו הפגיעה והרועדת של יאנג לבין קולה המקסים של לארסון היה הרכב קטלני שריגש לבבות. היה ברור שיאנג שופך את הלב שלו החוצה, בלי להחזיק שום דבר בפנים.

השירים היו אישיים עד כאב. אחד הקטעים החזקים ביותר, ALREADY ONE, היה מסר ישיר לבת זוגו לשעבר, השחקנית קארי סנודגרס, אמו של בנו זיק. יאנג תיאר אותה כאדם מיוחד והוסיף שהוא עדיין רואה אותה ואוהב אותה בכל פעם שהוא מביט בבנם המשותף. האווירה המהורהרת והאישית הזו שרתה על התקליט כולו.

התקליט נפתח עם GOIN' BACK, שהציג את פריטת האקוסטית הנהדרת לצד הקצב המהודק של נגני אולפן מיומנים. כניסת האורגן בבית השני הוסיפה מנה גדושה של דרמה לשיר שהושפע בבירור (כפי ששמו מרמז) מהקלאסיקה שנכתבה שנים קודם לכן על ידי קרול קינג וג'רי גופין. מיד אחריו הגיע שיר הנושא, COMES A TIME, בסגנון קאנטרי שהמשיך את האווירה הנוסטלגית של הרהורים על ימי עבר.

אבל אז, ברצועה השלישית, LOOK OUT FOR MY LOVE, האווירה התהפכה. הסוסים שוחררו מהאורווה. הקרייזי הורס התחברו לחשמל. הגיטריסט פרנק "פונצ'ו" סאמפדרו נזכר באותו סשן מפורסם. הוא סיפר שהם ניגנו את השיר כל הלילה, סירבו לקום מהכיסאות שלהם עד שיאנג לימד אותם את השיר כראוי, בית אחר בית. הם סוף סוף הקליטו את הטייק המנצח בשלוש וחצי לפנות בוקר. סאמפדרו כינה זאת סשן מדהים, והוכיח שוב שהכימיה בין יאנג ללהקה הזו הייתה תרבות מוזיקלית בפני עצמה.

השיר הבא, LOTTA LOVE, נשאר עם הקרייזי הורס. הקטע הזה הסתובב כבר זמן מה ונועד במקור לתקליט הקודם של יאנג, AMERICAN STARS AND BARS. אבל הגורל התערב. ניקולט לארסון הקליטה גרסה משלה לשיר, שהפכה ללהיט ענק וזיכתה את יאנג (ככותב השיר) בהצלחה מפתיעה בארצות הברית. השיר עצמו חקר את חוסר הביטחון של יאנג בכניסה לקשר אהבה חדש, ופירט מה הוא מרגיש שעליו לסדר בעצמו לפני שהוא מכניס אהבה לחייו.

ואם כבר מדברים על השטן, האהבה החדשה הזו אכן נכנסה לחייו. התקופה הזו של חוסר ודאות רומנטי לא הייתה רק תיאורטית. ב-2 באוגוסט של אותה שנה, 1978, מעט לפני יציאת התקליט, יאנג התחתן עם פגי מורטון, שהייתה באותו זמן בהיריון מתקדם. הסערה האישית הזו ניכרה היטב במוזיקה, שחתמה את הצד הראשון שלה עם השיר בעל השם הראוי PEACE OF MIND.

כשהמאזינים הפכו את התקליט לצד ב', הם קיבלו את HUMAN HIGHWAY. השיר הזה היה פליט מפורסם מההיסטוריה של הרוק. הוא יועד במקור להיות שיר הנושא של תקליט האיחוד המדובר, ובסופו של דבר מבוטל, של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג ב-1974. יאנג ביצע אותו רבות בהופעות והקהל אהב אותו מאוד.

אבל ובכן, שום תקליט אינו מושלם, והיו מאזינים שהרגישו שהמחט נתקעת בגבשושית לא נעימה ברצועה הבאה, MOTORCYCLE MAMA. היו שתיארו את השיר הזה כניסיון "לתקוע מלפפון בתוך עוגה", בטענה שהוא פשוט לא התאים. אותם מבקרים הצביעו על שירה מאומצת של לארסון וצליל חשמלי ששייך לתקליט אחר לגמרי. למרבה המזל, התקליט התאושש וסגר את העניינים עם FOUR STRON WINDS, ביצוע יפהפה לשיר שכתב איאן טייסון ב-1963, שחתם את היצירה באווירה החזקה והנכונה לה.

אז איך הגיבו המבקרים לשינוי הכיוון הפתאומי הזה? התגובות היו, כצפוי, מעורבות. המגזין STEREO REVIEW קלט את העניין מיד וניבא שהתקליט ייזכר בתור "תקליט הקאנטרי של ניל יאנג". הם כינו אותו התקליט הפשוט, האקוסטי והמופק ביותר שלו מאז HARVEST. הם ציינו שהוא לא מלודרמטי כמו קודמו, אלא ישיר מאוד ורגוע. הם סיכמו שזה תקליט טוב, שיאנג נשמע "בריא", ושלשירים החדשים יש גיוון. הם יעצו לקוראים "לתת לתקליט קצת זמן להגיע אליכם", והבטיחו שכאשר זה יקרה, יהיו להם כמה חוויות מתגמלות.

במגזין רולינג סטון, לעומת זאת, היו סקפטיים יותר. המבקר התלונן על ההייפ המוגזם, וציטט דיווח של ה-NME לפיו התקליט הגיע למעמד זהב אך ורק על בסיס עותקי הפרומו שנשלחו – שמועה קלאסית בתעשייה. המבקר קיטר על הכאוס הרגיל של יאנג: העיכובים האינסופיים ביציאה, השינויים החוזרים ונשנים בצילום העטיפה, והצבא המגוחך של ארבעה מפיקים ועשרה טכנאי הקלטה. כל זה, הוא כתב, הבטיח אכזבה.

מבקר הרולינג סטון הודה שזה לא "אגרוף נוקאאוט" כמו תקליטיו הקודמים, אלא "סט צנוע ומאופק של שירי אהבה", שהוא "מענג" ו"מסחרי בעליל". ומה הציל אותו מלהיות חלקלק מדי? המבקר הצביע על הסירוב העיקש של יאנג לנגן "נכון" ועל שירתו הבלתי מלוטשת. "זה אינו תקליט עמוק", נכתב בביקורת, "הוא אינו מאיים... הוא נועד להיות ישיר ועממי". המוזיקה הייתה "נוחה". המבקר ציין שיאנג ויתר מזמן על הניסיון לשיר "נכון", וכאן קולו "נשבר, מתאמץ ונופל בחזרה על עצמו", וזה בדיוק מה ש"סודק את המשטח" של השירים הפשוטים לכאורה.

בסופו של דבר, "הנסיגה העקשנית מכוח מוזיקלי", כפי שכינה זאת המבקר, עבדה בגדול. COMES A TIME הפך להצלחה המסחרית האדירה ביותר של ניל יאנג מאז HARVEST. הקהל הרחב, שכנראה נבהל מהיללות החשמליות והאפלות של יאנג מאמצע שנות השבעים, קיבל אותו בחזרה בזרועות פתוחות. ההצלחה הזו הגיעה גם בתזמון מושלם, מיד לאחר תקליט האוסף המרשים שלו DECADE, שכבר הכין דור חדש של מעריצים. המהלך השתלם, והבטיח ליאנג את החופש הכלכלי לעשות את כל הדבר המוזר והמחוספס הבא שהוא בוודאי כבר תכנן.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים