רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-21 בדצמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-21 בדצמבר (21.12) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"זה מאוד קשה לנהל יחסי אהבה עם מישהו שאתה עובד איתו. מצד השני, אחת מנקודות הציר הגדולות של פליטווד מאק הייתה שהיו לך שני זוגות שנפרדו בו זמנית. סוג המתח שנוצר על ידי זה גם עזר לנו לשמור על סדר העדיפויות שלנו. שם היה כאב, היה בלבול, והכל הוסיף והפך את התקליט RUMOURS לאופרת סבון על ויניל. מה שהפך אותנו לאטרקטיביים לאנשים הייתה התחושה שאתה יכול לשמוע את השירים האלו בידיעה שהיו לנו בעיות בחיים האישיים. אתה לא רואה הרבה מזה בתוך להקה אחת בעולם הרוק ואני חושב שזה חלק ממה שעשה אותנו ייחודיים... אחרי שסטיבי (ניקס) ואני הצטרפנו ללהקה, במשך השנים הבאות הייתי חייב לזרוק כמעט את כל מה שעסקתי בו. לסטיבי הייתה דרך אחרת לגביה. היה לה את החופש ליצור משהו משלה. במשך זמן רב הייתי צריך לנגן מנגינות של בוב וולש, פיטר גרין ואנשים אחרים שעזבו את הלהקה. זה לא היה דבר קל. אבל מבחינה פילוסופית זה סיפק אותי עם התקדמות איטית... בכל פליטווד מאק, תמיד הייתה תחושה של פילוג. זה היה מאוד עדין, שום דבר שאפשר לשים עליו את האצבע. העובדה שהיו שלושה אנגלים ושני אמריקאים הביא להבדלי תרבות. ההבדלים התרבותיים כמעט הבטיחו לנו

להכיר זה את זה כידידים רק עד לנקודה מסוימת. אני בכל מקרה ככה. יש לי אולי חבר אחד מאוד קרוב. אני שומר על החיים שלי הכי פשוטים שאפשר... עם שתי נשים בלהקה, זה נוטה לעשות את האדונים קצת יותר ג'נטלמנים. תוסיפו את זה למתח הגברי-נשי... לבסוף, היו הציפיות שבאו בעקבות ההצלחה האדירה שלנו.

רק תסתכלו על יצירת האלבום שלנו TUSK. הסיפור הוא כנראה מפורסם עכשיו, אבל המילה הייתה, כשהאנשים בחברת התקליטים שמעו לראשונה את השירים לאלבום הזה, הם ראו את הבונוסים שלהם לחג המולד עפים מהחלון" (לינדסי באקינגהם, מלהקת פליטווד מאק)

כשזיגי סטארדאסט פגש את החלילן של עולם הפרוג. ב-21 בדצמבר בשנת 1973 הזמין איאן אנדרסון, מנהיגה של להקת ג'ת'רו טול, את דייויד בואי להגיע לאולפני 'מורגן' שבלונדון, כדי להקליט תפקידי סקסופון.

לונדון קפואה התכוננה לסוף השנה, אבל בתוך המסדרונות הצפופים והאקוסטיים של אולפני מורגן, התבשל מפגש פסגה מוזיקלי מוזר ומרתק במיוחד. מצד אחד של המתרס עמד איאן אנדרסון, האיש, החליל ועמידת החסידה, מנהיגה הבלתי מעורער של ג'ת'רו טול. מצד שני, עמד להגיע הזיקית הגדולה מכולם, דייויד בואי, שרק חודשים ספורים קודם לכן הרג את האלטר-אגו שלו זיגי סטארדאסט על הבמה והיה בתקופת מעבר מסקרנת בין תקליטים.

אנדרסון, שבאותם ימים חבש את כובע המפיק, עבד במרץ על הפקת תקליט חדש עבור להקת הפולק-רוק הבריטית, סטילאיי ספאן. ההרכב, שהיה ידוע בחיבורים בין מוזיקה עממית לרוק חשמלי, החליט לחרוג ממנהגו ולהקליט גרסת כיסוי מפתיעה לשיר פופ קלאסי ישן נושן. היצירה שנבחרה הייתה TO KNOW HIM IS TO LOVE HIM, הלהיט המתוק-מריר שכתב פיל ספקטור במקור עבור הטדי ברס. חברי הלהקה ומפיקם הרגישו שהשיר דורש משהו נוסף, תבלין אחר שישבור את השגרה הפולקלוריסטית. מה שהיה חסר להם זה סקסופון, ולא סתם סקסופון, אלא כזה שיביא איתו אבק כוכבים.

באקט של תעוזה, או אולי סתם פרקטיות בריטית טיפוסית, הוחלט לכוון הכי גבוה שאפשר. אנדרסון ידע שבואי מנגן בסקסופון. אומנם בואי לא היה נגן ג'אז וירטואוז, אבל הנגינה שלו תמיד הייתה מלאת אופי, מחוספסת ונכונה. ההרכב סטילאיי ספאן, שהיו באותה עת בשיא הפופולריות שלהם עם סיבובי הופעות מצליחים, היוו פלטפורמה ראויה, והתקליט שבדרך קיבל את השם NOW WE ARE SIX.

הסיפור מאחורי הקלעים חושף כיצד עבדה תעשיית המוזיקה בימים שבהם לא היו סוכנים מעונבים שחוסמים כל גישה לאמנים. אנדרסון תיאר את ההשתלשלות בפשטות כובשת: "התבקשתי על ידי להקת הפולק הבריטית, סטילטיי ספאן, לנסות לגרום לדיוויד בואי לנגן סקסופון אלט בשיר שהפקתי עבורם. איכשהו, למרות שלא הכרנו, הצלחתי להשיג את מספר הטלפון שלו והוא הסכים לבוא לסשן. בצורה מהירה ומקצועית הוא ביצע את קווי הסולו הרצויים והמשיך לדרכו עם המילים 'נתראה מאוחר יותר'". מעניין שבאותה שנת 1973 בחר גם אנדרסון לנגן בסקסופון בהקלטות להקתו לתקליט A PASSION PLAY. מדוע הוא לא ניגן בעצמו בהקלטה ההיא בסקסופון?

הנוכחות של בואי באולפן באותו יום הייתה מחשמלת אך עניינית. הוא הגיע, ככל הנראה לבוש במיטב מחלצות גלאם-רוק של אותה תקופה, שלף את הסקסופון וניגן את התפקיד המבוקש בשיר. התוצאה הסופית בתקליט היא סולו סקסופון שמשתלב בצורה מושלמת עם השירה של מאדי פריור, סולנית הלהקה. מעניין לציין שבקרדיטים של התקליט, שמו של בואי לא הופיע בצורה בולטת או ברורה, מה שהפך את ההשתתפות הזו לסוג של סוד מתוק ליודעי דבר בקרב אספני תקליטים במשך שנים רבות. השיר עצמו הפך לאחת הרצועות הבולטות בתקליט, הרבה בזכות הטאץ' הנוצץ של האורח המיוחד.

אך הסיפור הזה לא נגמר באותו סשן חורפי בלונדון. הגלגל המשיך להסתובב, והדרכים של שני הענקים הללו הצטלבו שוב בנסיבות משעשעות למדי, עשרים וארבע שנים מאוחר יותר. השנה הייתה 1997, עולם המוזיקה כבר השתנה לחלוטין, ואנדרסון ובואי מצאו את עצמם חולקים במה באחת מתוכניות האירוח ההן.

באותה תקופה בואי כבר היה במעמד של אייקון תרבות על-זמני, מוקף בפמליה ושומרי ראש, רחוק מאוד מהנגישות של 1973. אנדרסון, שלא נתן לגינוני הכוכבות לעצור בעדו, החליט לסגור מעגל. "שנים רבות מאוחר יותר, בשנת 1997, הצלחתי לדחוף את דרכי מעבר לשומרי חדר ההלבשה שלו, בתוכנית טלוויזיה גרמנית גדולה ששנינו הופענו בה. הודיתי לו על שניגן בשיר ההוא, וחשוב מכך, על ששימש לי מודל לחיקוי בכל הקשור לתת מתנות מוזיקה ללא תשלום או תמלוגים עבור הופעה בתקליטים של אמנים אחרים, משהו שתמיד עשיתי מאז".

תגובתו של האיש שנפל מכוכב אחר הייתה פרגמטית להפליא ומשעשעת עד דמעות. אנדרסון סיפר: "הוא הביט בי מהורהר ואמר, 'שכחתי מזה. אני מניח שזה מאוחר מדי לשלוח חשבונית?', זאת תוך כדי שהוא חייך חיוך מסנוור עם שיניו החדשות והמושלמות".

דרמה בממלכת החליל: הגיטריסט עוזב, בלאק סאבאת' נכנסת בדלת האחורית והפיצוץ שהוליד את הפרוג-רוק. ב-21 בדצמבר בשנת 1968 הודיע עיתון המוזיקה הבריטי 'מלודי מייקר' שגיטריסט-מייסד להקת ג'ת'רו טול, מיק אברהמס, פרש ממנה.

רוחות קרות של שינוי נשבו בלונדון הקרירה, אך בעולם המוזיקה הבריטי הטמפרטורות דווקא עלו. את הכותרות המרעישות של אותו בוקר סיפק עיתון המוזיקה הנחשב מלודי מייקר, שהטיל פצצה תקשורתית לאוויר העולם: מיק אברהמס, הגיטריסט המייסד והכריזמטי של להקת ג'ת'רו טול, ארז את הגיטרה ואת המגבר שלו ופרש מההרכב. עבור המעריצים זו הייתה רעידת אדמה של ממש, שכן אברהמס היה עמוד תווך מרכזי בצליל הבלוז המחוספס שאפיין את הלהקה בתחילת דרכה, במיוחד בתקליט הבכורה המצליח שלהם, THIS WAS.

הידיעה היבשה בעיתון ניסתה להסתיר את הסערה שהתחוללה מאחורי הקלעים, אך המתח היה מוחשי. כך נכתב בידיעה: "אברהמס יקים להקה משלו לאחר חילוקי דעות מוזיקליים. מנהל הלהקה, טרי אליס, מסר: 'מזה זמן התנגד מיק להתנהלות הלהקה, אם זה מבחינה מוזיקלית או אחרת'. מחליף קבוע טרם נמצא כשבינתיים משתמשת הלהקה במחליפים מזדמנים. כרגע נמצא איתה הגיטריסט טוני איומי מבירמינגהם, שיש לו להקה בשם EARTH. הוא ניצב בצילומי הלהקה לתוכנית 'קרקס הרוק של הרולינג סטונס'...".

האזכור של אותו "טוני איומי" היה אולי נראה שולי באותו רגע, אך בדיעבד מדובר באחד הרגעים הסוריאליסטיים יותר בהיסטוריה של הרוק. איומי, בחור צעיר עם שפם וגיטרה, הוקפץ לבימה כדי להחליף את אברהמס בצילומי התוכנית המפורסמת שארגנו חברי הרולינג סטונס. הלהקה ביצעה שם (למעשה בפלייבק, למעט השירה של איאן אנדרסון) את השיר A SONG FOR JEFFREY. השידוך הזה היה קצר יותר מסולו תופים ממוצע; איומי הרגיש כמו דג מחוץ למים, לא התחבר למשמעת הנוקשה של אנדרסון ומיהר לחזור לחבריו בבירמינגהם. הלהקה שלו, EARTH, נאלצה לשנות את שמה זמן קצר לאחר מכן, וכך נולדה מפלצת המטאל בלאק סאבאת'. רק דמיינו מה היה קורה אילו איומי היה נשאר בלהקה של אנדרסון – עולם המוזיקה היה נראה אחרת לגמרי.

אבל נחזור למיק אברהמס. מתברר שהפרידה לא הייתה מנומסת כפי שניסו לצייר אותה היחצנים. אברהמס, שנים רבות לאחר מכן: "התעצבנתי מאוד מאיאן אנדרסון, שראה בג'ת'רו טול את הלהקה שלו ולא היה מוכן לתת לאף אחד אחר להביע את דעתו על מה שקורה. אז עזבתי. אבל מה שאמרתי להם בזמנו זה שאני אישאר עד שימצאו לי תחליף, כי אין סיכוי שארצה להשאיר אותם שקועים בחרא. זמן קצר לאחר מכן, נקראתי לפגישה במשרדו של טרי אליס, מנהל הלהקה, שאמר לי, 'איאן והשאר לא רוצים אותך יותר בלהקה, אז הם פיטרו אותך'. באותו רגע עניתי לטרי, 'איך אתה יכול לפטר אותי כשהתפטרתי לפני שלושה שבועות? פשוט לך לעזאזל!'". עם השנים, היחסים בין אברהמס, אנדרסון ואליס הפכו להיות חברותיים ביותר, אך באותם ימים האגו והעצבים שיחקו כינור ראשון.

צריך להבין שעזיבתו של מיק אברהמס את ג'ת'רו טול לא הייתה רק יציאה של גיטריסט מוכשר אלא רגע מרכזי שיגדיר את מסלולה של אחת מהלהקות האייקוניות ביותר של מוזיקת ​​הרוק. החלטתו של אברהמס לעזוב הכינה את הבמה לאבולוציה של ג'ת'רו טול מלהקה בעלת אוריינטציה של בלוז לחלוצה ברוק המתקדם. הסיבה העיקרית לעזיבתו של מיק אברהמס הייתה זיקתו האיתנה לבלוז-רוק, שהתנגשה עם רצונו של איאן אנדרסון להרחיב את האופקים המוזיקליים של הלהקה. החזון של אנדרסון עבור ג'ת'רו טול כלל שילוב של אלמנטים של ג'אז, מוזיקה קלאסית ופולק בריטי, והוא רצה לקחת את הלהקה לכיוונים מורכבים יותר כבר בתקליט הבא שלהם, STAND UP. בנוסף, היו שמועות עקשניות שאברהמס פשוט סירב לנסוע להופעות בארצות הברית והעדיף להישאר קרוב לבית, מה שלא התאים לתוכניות הכיבוש הגלובליות של אנדרסון.

אברהמס, לעומת זאת, העדיף להיצמד לסגנון הבלוז הישר, אם כי הוא שילב אותו בהצלחה עם אלמנטים שונים בלהקה שהקים מיד לאחר הפרישה, ששמה BLODWYN PIG. הלהקה החדשה שלו זכתה להצלחה נאה עם תקליט הבכורה AHEAD RINGS OUT, והוכיחה שאברהמס ידע בדיוק מה הוא רוצה לנגן. בסופו של דבר, את המשבצת הריקה של הגיטריסט בג'ת'רו טול תפס מרטין באר, שנשאר שם עשרות שנים והפך לחלק בלתי נפרד מהצליל של הלהקה.

בדיעבד, עזיבתו של מיק אברהמס הייתה ברכה במסווה לשני הצדדים. זה שחרר את איאן אנדרסון להמשיך את החזון המוזיקלי השאפתני שלו תוך שהוא מאפשר לאברהמס להתמקד בתשוקתו לבלוז. כך שבסופו של דבר - כולם הרוויחו, והקהל קיבל שתי להקות מצוינות במחיר של משבר אחד.

המפגש הבלתי ייאמן בחדר הסגלגל: כשקטיפת אלביס סגולה פגשה חליפה אפורה. ב-21 בדצמבר בשנת 1970 הגיע אלביס פרסלי עם לימוזינה שחורה לכניסת הבית הלבן. הוא היה נחוש מטרה.

ההיסטוריה של הרוק'נ'רול מלאה ברגעים מוזרים, אבל שום דבר לא הכין את עובדי הבית הלבן למחזה הסוריאליסטי שהתחולל בשער הצפוני בבוקר חורפי אחד. ב-21 בדצמבר בשנת 1970, בשעה שרוב האנשים רק לוגמים את הקפה הראשון שלהם, הגיעה לימוזינה שחורה אל הכניסה של המשכן הנשיאותי בוושינגטון. בתוכה ישב אדם שהיה נחוש מטרה, לבוש כאילו הוא עומד לעלות לבמה בלאס וגאס ולא לפגישה דיפלומטית. זה היה לא אחר מאשר אלביס פרסלי, והוא עמד לייצר את אחת התמונות המוזרות והמפורסמות ביותר בתולדות הפוליטיקה והמוזיקה האמריקאית.

השרשרת שהובילה לרגע הזה הייתה ביזארית לא פחות מהמפגש עצמו, והחלה בכלל בבעיה רפואית מציקה. יום לפני כן, המלך טס לוושינגטון מלוס אנג'לס לא כדי לפתור משברים בינלאומיים, אלא כדי להיפגש בדחיפות עם רופא. פריחה מטרידה התפשטה על פניו וצווארו, ככל הנראה תגובה אלרגית לתרופות שנטל באותה תקופה. כדי להוסיף חטא על פשע, כמויות השוקולד שזלל אלביס במהלך הטיסה רק החמירו את המצב ויצרו תגובה קשה עוד יותר. בטיסה חזרה, הגורל התערב בדמותו של ג'ורג' מרפי, סנטור מטעם מדינת קליפורניה שישב במקרה באותו מטוס.

השניים החלו לשוחח, ואלביס, שהיה מוטרד מאוד מהכיוון אליו צועדת אמריקה, שיתף את הסנטור ברצונו העז לקבל תג של כבוד מרשויות החוק. הסנטור מרפי, כנראה משועשע או פשוט פרקטי, המליץ לאלביס לא לבזבז זמן על דרגים נמוכים ולכתוב מכתב היישר לנשיא ארצות הברית, ריצ'רד ניקסון. אלביס לא היה צריך לשמוע זאת פעמיים. הוא ביקש מדיילת חברת התעופה AMERICAN AIRLINES דף מכתבים רשמי של החברה, ושרבט בכתב ידו הבלתי אפשרי את בקשתו להצטרף לכוח הממשלתי שנלחם נגד תופעת הסמים בארה"ב. הוא אף ציין במכתב כי הוא לן במלון בוושינגטון תחת השם הבדוי ג'ון בורוז, למיקרה שהנשיא יחליט לחפש אותו.

השעה הייתה שש וחצי בבוקר, שעת בוקר מוקדמת לכל הדעות, כשנהג הלימוזינה שאסף אותו משדה התעופה קיבל הוראה מפתיעה לנסוע ישירות אל הבית הלבן. כשהגיעו לשער, אלביס ירד מהרכב ומסר את המכתב המאולתר לשומרים ההמומים. סגן הנשיא, ספירו אגניו, קיבל את המכתב לידיו ומיהר לדחות את ההצעה בו, ככל הנראה מתוך מחשבה שמדובר בבדיחה או סתם מטרד. אבל כאן נכנס לתמונה יועצו של ניקסון, אגיל באד קרוג, שהיה חובב מוזיקה מושבע והבין את הפוטנציאל היחצ"ני העצום. כשניקסון שמע על כך, ולמרות שהיה עסוק מעל הראש, הוא מיהר לאשר את בקשתו של אלביס. יועציו של הנשיא ראו בזה הזדמנות פז לשפר את תדמיתו של הנשיא בקרב הבוחרים הצעירים שנטשו אותו.

המניעים של פרסלי היו מורכבים ואישיים מאוד. הוא היה מודאג מאוד מהשינויים התרבותיים שהתרחשו בארצות הברית במהלך שנות ה-60 וה-70, ובמיוחד מהעלייה הדרמטית של שימוש בסמים וצמיחתן של תנועות אנטי-סמכותיות ומחאות נגד מלחמת וייטנאם. למרות היותו כוכב-על עולמי שכל תקליט שלו הפך ללהיט, הוא חש חוסר ביטחון עמוק לגבי הרלוונטיות שלו בעולם המשתנה וביקש לחזק את תדמיתו כאמריקאי פטריוטי ושומר חוק. על ידי התקשרות ישירה עם ניקסון, הוא שאף למצב את עצמו כדמות תרבותית שיכולה לגשר על הפער העצום שנפער בין הערכים המסורתיים של הדור הישן לבין הדור הצעיר והמורד.

בשעה שנקבעה, אלביס הגיע לבית הלבן בהופעה שלא הייתה מביישת מופע רוק באצטדיון. הוא היה לבוש בחליפת קטיפה סגולה צעקנית, גלימה תואמת על כתפיו, חגורת זהב גדולה עם אבזם עצום, ומשקפי שמש כהים וגדולים. בידיו הוא נשא מתנה אישית לניקסון: אקדח COLT 45 עתיק ממלחמת העולם השנייה, מוצג בתוך קופסת עץ מהודרת. אנשי השירות החשאי, שכבר ראו הכל בחייהם, נאלצו לעצור את המלך בכניסה. לאחר שעבר דרך האבטחה והאקדח הוחזק לשמירה (בכל זאת, אי אפשר להכניס נשק לחדר הסגלגל, גם אם אתה המלך), הוא הוכנס פנימה.

ניקסון, שישב בחליפתו האפורה והשמרנית, הסתקרן בעליל מהנוכחות הראוותנית של פרסלי שעמדה בניגוד גמור לפורמליות של המקום. זה היה מפגש בין שני אייקונים של עולמות שונים בתכלית, מאוחדים על ידי אינטרסים הדדיים בתרבות האמריקאית ובמאבק בסמים. במהלך שיחתם, נראה ניקסון מתרשם מהכנות והנכונות של פרסלי לתרום למאמצים הלאומיים ולסייע בהסברה נגד סמים בקרב בני הנוער.

אך הפגישה קיבלה תפנית רכילותית כשאלביס החל לדבר על עמיתיו למקצוע. בפגישה אלביס גם מיהר לדווח על הביטלס, הלהקה הבריטית ששינתה את פני המוזיקה, ותיאר אותם כגורם שלילי וכינה אותם צרכני סמים שמפיצים רוח אנטי-אמריקאית. הוא טען שהם מגיעים לארה"ב כדי להרוויח כסף ואז חוזרים לאנגליה כדי ללכלך על אמריקה. עבור הביטלס, שגדלו על המוזיקה של אלביס והעריצו אותו בכל ליבם, הגילוי הזה היה כואב במיוחד. כשהם גילו זאת בהמשך - זה היה דבר שאיכזב אותם מאד וניפץ עבורם מיתוס ילדות.

אבל גולת הכותרת של הפגישה, והסיבה האמיתית לשמה התכנסו, הגיעה כאשר פרסלי ביקש את מבוקשו: לקבל תג רשמי של סוכן פדרלי מהמחלקה הלוחמת נגד סמים מסוכנים (BNDD). אלביס היה אובססיבי לגבי תגי משטרה ואסף אותם בכל עיר בה הופיע, אבל התג הזה היה הגביע הקדוש עבורו. ניקסון, בתחילה מהסס ולא בטוח אם זה הליך תקין, הסכים בסופו של דבר, והורה לצוות שלו לספק לאלביס את התג המיוחל. מלך הרוק'נ'רול היה נלהב כמו ילד בחנות צעצועים, והאמין שהתג מקנה לו סמכות פדרלית אמיתית – אמונה בה החזיק במשך שנים לאחר מכן, ואף חשב שהתג מאפשר לו לשאת נשק וסמים חוקיים לכל מקום.

הפגישה כולה ארכה כ-30 דקות בלבד, אך השפעתה הייתה מתמשכת ומהדהדת עד היום. תצלום של פרסלי וניקסון לוחצים ידיים – הנשיא בחיוך מאולץ והזמר בחליפת הקטיפה הסגולה – הפך לרגע מוזר אך שובה לב בהיסטוריה האמריקאית. למעשה, על פי נתוני הארכיון הלאומי של ארה"ב, זוהי התמונה המבוקשת ביותר להדפסה, יותר מכל תמונה היסטורית אחרת, כולל הנחיתה על הירח. עבור ניקסון, המפגש היה הסחת דעת קצרה ומשעשעת מהלחצים המתגברים של הנשיאות שלו וממלחמת וייטנאם, ועבור פרסלי, זה היה אישור למעמדו כאייקון אמריקאי וכפטריוט אמיתי.

עם זאת, מבקרים ראו לעתים קרובות בפגישה כתעלול פרסומי מוזר, המדגיש את המציאות המנוגדת של האתגרים הפוליטיים של ניקסון ואת מסלול הקריירה הבעייתי של פרסלי, שהלך והתנתק מהמציאות. באופן אירוני, הזמר ביקש לשמור על הפגישה הזו עם ניקסון כסודית, אולי מחשש לתגובת הקהל הצעיר שלו, עד שעניינה הודלף בעיתון וושינגטון פוסט ב-27 בינואר 1972, והפך מאז לאחת האנקדוטות המפורסמות יותר בתולדות הבית הלבן.

מסיבת ביטלס עם תחפושות ודמעות. ב-21 בדצמבר בשנת 1967 ערכו הביטלס מסיבת תחפושות במלון רויאל לנקסטר הלונדוני. היה זה ערב עליז של תחפושות שכמעט כולם נראו בו שמחים.

ביום זה החליטו ארבעת המופלאים להפוך את מלון ROYAL LANCASTER המכובד לזירת קרקס פסיכדלית משלהם. העילה למסיבה הייתה השקת סרט הטלוויזיה החדש והמוזר שלהם, MAGICAL MYSTERY TOUR, פרויקט שהבנים הפיקו וביימו בעצמם לאחר מותו המפתיע של המנהל, בריאן אפשטיין. אבל מה שהתחיל כהקרנה חגיגית, הפך מהר מאוד לערב של שכרות, פלרטוטים בוטים ודרמות זוגיות שהיו גורמות אפילו לתסריטאי אופרת סבון להסמיק.

האורחים שהגיעו למלון נדרשו להציג הזמנה מושקעת במיוחד: כרטיס מעוצב עמוס בגרפיקה פסיכדלית צבעונית, שהכריז על האירוע בסוויטת WESTBOURNE תחת הכותרת המבטיחה "תחפושת סיור מסתורין קסום". הקייטרינג היה בריטי להחריד וכלל, ברוח הסרט, מנות עממיות כמו פיש אנד צ'יפס, שהוגשו לאליטה של עולם הפופ באווירה שהתיימרה להיות עממית אך הייתה הכל חוץ מזה.

החבורה הגיעה בתחפושות שהפכו מיד לשיחת היום. פול מקרטני ובת זוגו השחקנית הג'ינג'ית, ג'יין אשר, הלכו על בטוח והתחפשו ל"מלך ומלכת הפנינים", דמויות לונדוניות מסורתיות. רינגו סטאר, שתמיד ידע לתת שואו, נראה כמו אציל שיצא מרומן היסטורי. ג'ורג' האריסון בחר במראה של אביר שודד (קוואליר), ואשתו, הדוגמנית היפהפייה, פאטי בויד, גנבה את ההצגה בתחפושת של רקדנית בטן אוריינטלית, חושפנית ונועזת למדי.

אבל את תשומת הלב המרכזית, ולא מהסיבות הנכונות, משך ג'ון לנון. בניגוד לרוח השטות הקלילה, ג'ון בחר בתחפושת אגרסיבית של "טדי בוי" משנות החמישים – הבריונים הבריטים של פעם. הוא הגיע עם שיער משומן בכמות מסחרית של גריז, עטוי עור ושרשראות, ונראה יותר כמו מנהיג כנופיה מאשר מוזיקאי מחונן. לצידו, אשתו סינת'יה נראתה כמו היפוכו הגמור: היא בחרה בתחפושת מתקתקה של גבירה ויקטוריאנית, בהשראת הדמויות המצוירות על קופסאות השוקולד המפורסמות של QUALITY STREET, עם שמלת קרינולינה נפוחה וסרטים בשיער.

הערב התחיל בהקרנת הסרט בצבע (בניגוד לשידור השחור-לבן המאכזב ששודר ב-BBC למחרת חג המולד וגרר ביקורות קטלניות), אך מהר מאוד האלכוהול החל לזרום והאווירה התחממה. ג'ון, שהביא עמו למסיבה את אביו המנוכר, אלף לנון (פרדי), החליט שזה הזמן המושלם לגיבוש משפחתי מוזר. השניים השתכרו כלוט, רקדו יחד בפרץ נדיר של קרבה, והותירו את סינת'יה המומה בצד.

הדרמה האמיתית החלה כשג'ון, תחת השפעה כבדה של אלכוהול, החליט להתעלם מקיומה של אשתו ולהתמקד דווקא באשת חברו ללהקה. פיט שוטון, חברו הקרוב של ג'ון, תיאר את הסצנה המביכה: "בשלב מסוים היה ג'ון שיכור כהוגן, התעלם לחלוטין מסינת'יה והלך לרקוד עם פאטי בויד. סינת'יה וג'ורג' נראו מאד לא מרוצים מהצעד הפלרטטני הזה".

סינת'יה המסכנה מצאה את עצמה בסיטואציה משפילה מול כל המי ומי של לונדון החוגגת. שוטון שיחזר את הרגע המשעשע: "הייתה זו הזמרת לולו, שהתחפשה לשחקנית שירלי מקליין, שלקחה את ג'ון לצד וגערה בו כהוגן".

סינת'יה הוסיפה פרטים על התקרית בזיכרונותיה, שם ניכר שהעריכה את ההתערבות החיצונית: "זה לא היה ערב שמח. התעצבנתי יותר ויותר כשג'ון פלרטט עם נשים אחרות, כולל פאטי, שהייתה לבושה בצורה מפתה כרקדנית בטן. לולו זעמה בשמי וצעקה על ג'ון שהוא צריך להתבייש בעצמו. זה גרם לי לחייך, למרות הגאווה הפצועה שלי, לראות אותה, לבושה כשירלי טמפל, נותנת לג'ון, טדי בר בתחפושת, מנה הגונה. הערב הסתיים כשג'ון ואלף רוקדים יחד שיכורים, בזמן שאני הייתי אומללה לחלוטין. הייתי בערך האדם היחיד שג'ון לא רקד איתו. במהלך נישואינו, הפעם היחידה שהוא נתן לי עילה לקנאה הייתה במסיבה הפרטית הזו".

התיאור של סינת'יה את המתרחש ממשיך להיות מפורט וכואב, אך שזור בהומור בריטי יבש על האבסורד של הסיטואציה כולה: "המסיבה הייתה תחפושת ובה היו נוכחים ידועני פופ רבים, מפורסמים וידועים לשמצה. זה היה לילה נפלא. כולנו נהנינו מקלות הדעת של להתחפש ולהיות טיפשים. ג'ון הלך לעיר וחזר בזמן והגיע בתור הטדי בוי הכי דוחה למראה, מכוסה בשרשראות ועור. לא יכולתי להיות יותר הפוכה בבחירת הלבוש שלי. המסיבה התקדמה יפה וכשהריקודים התחילו, זה היה זמן של 'קחו את השותפה שלכם'. ג'ון פנה ישר לפאטי שנראתה סקסית להפליא בתלבושת רקדנית בטן עם שבע רעלות ולא הרבה מעבר לכך. ג'ון חיבק את פאטי די הרבה זמן ואני נשארתי יושבת לבדי. אורחת בשולחן שלנו, לולו המקסימה, גם שמה לב לתשומת הלב הנלהבת יתר על המידה של ג'ון כלפי פאטי, וישבה לידי מלאת זעם על מצוקתי. היא באמת הייתה מצחיקה, לבושה בתלבושת קצרה מנוקדת בסגנון שירלי טמפל. שערה היה אסוף יפהפה ואסוף בחלקו העליון עם סרט ענק, גרביים לבנות קצרות וסוכרייה ענקית שהשלימה את התלבושת המפורטת שלה. לולו חשבה לנזוף בג'ון. זה היה מחזה כל כך מקסים, לולו דוחפת את ג'ון ונותנת לו מנה ממנה. ג'ון נדהם מאוד מההרצאה הרצינית של שירלי טמפל על איך להתייחס לאשתו".

אבל הלילה של סינת'יה לא נגמר רק בעוגמת נפש רומנטית. בניסיון לשפר את מצב רוחה, היא נענתה להזמנה לרקוד עם הזמר בילי ג'יי קריימר, שהיה גם הוא חתום בעבר אצל בריאן אפשטיין והגיע מחופש לחייל, תואם באופן מושלם לתחפושת שלה. אלא שהריקוד הסתיים בקטסטרופה אופנתית. סינת'יה שיחזרה: "לא הייתי לגמרי בלי פרטנרים לריקוד. בילי ג'יי קריימר היה לבוש כחייל והיינו זוג מקסים, עד שניסינו לרקוד ג'ייב במקום ואלס. עם מלא אוכל ויין ומצב רוח מרומם, שכחתי שהקרינולינה שלי אינה סוג השמלה המתאים לסיבובים אנרגטיים ובסופו של דבר מצאתי את עצמי על הרצפה. אני תמיד מגלה שכשאני מנסה להתחרות או לעשות רושם אני בסופו של דבר עושה מעצמי צחוק. מבטיו של ג'ון לכיווני באותו מקרה לא היו של אהבה או הערצה, אלא מבוכה טהורה. שוב אכזבתי אותו".

"בילוי ישראלי - לאן יוצאים הערב"?... ב-21 בדצמבר בשנת 1974.

1. ממפיס סלים מופיע באולם 'ויקס' שברחובות. להקת הליווי שלו - הבמה החשמלית. שימו לב, ההופעה מתחילה בשמונה וחצי בערב. בשבוע לאחר מכן תופיע החבורה באולם בת-דור בתל אביב ובקולנוע שביט בחיפה. כן, שלמה מזרחי יהיה על הבמה עם הגיטרה שלו.

2. אריק איינשטיין והצ'רצ'ילים + להקת תמוז מופיעים בבית נגלר, קריית חיים. היכונו - יומיים לאחר מכן הוא יגיע לצוותא תל אביב.

3. יגאל בשן ו'להקת חברים טובים' מופיעים הערב במועדון הכליף, שביפו. יחד עמם על הבמה תיקי דיין. הרבה לא יודעים אך יגאל נעלב בזמנו מהפרודיה שתיקי וחבורת לול עשו ללהיט שלו כשהפכו את "מתוק מתוק" ל"חמוץ חמוץ". רק לאחר זמן מה נערכה סולחה בין הצדדים, שכאמור גם בחרו להופיע ביחד. כמו כן, יהיה בערב זה צמד להטוטנים מווינה בשם ZIDLAS, סטריפטיז מפריז בשם 'בלה בללייקה' ורקדנית ברזילאית בשם סוניה מאריה. רוצים לשריין לכם מקום? תתקשרו למספר 822171.

והנה הופעות ב-21 בדצמבר, בשנת 1976...

אתם מוזמנים לראות הערב את אריאל זילבר, במופע "רוצי שמוליק", בהיכל העשור בקריית גת. מחר הוא יהיה, עם להקת הליווי שלו, בקולנוע דקל בפרדס חנה. לתל אביבים, הוא יגיע מחרתיים להופעה בבית החייל בתל אביב.

מתי כספי יופיע הערב, בשעה שמונה, בצוותא בתל אביב. לצדו, בכלי הקשה, ינגן משה הנוכוביץ. מיד אחרי המופע של מתי תעלה לבמה של צוותא חוה אלברשטיין. היא תהיה שם עם הגיטרה שלה. למי שלא יכול היום - גם מחר היא תופיע שם.

טרגדיה בשחקים! ב-21 בדצמבר בשנת 1988 נהרג פול אברון ג'פריס בן ה-36 (הבסיסט לשעבר בלהקת COCKNEY REBEL), שהיה בדרכו לירח דבש.

זה היה אמור להיות יום לבן ורומנטי, אבל ה-21 בדצמבר 1988 נצרב בהיסטוריה כאחד הימים השחורים ביותר בתולדות התעופה, וגם בתולדות המוזיקה הבריטית. פול אברון ג'פריס, בחור מוכשר בן 36 עם עבר מפואר של רוק ועתיד מבטיח של ירח דבש, עלה על טיסה ששינתה את העולם. ג'פריס לא היה סתם עוד נוסע; הוא היה האיש שהחזיק את הקצב בלהקת COCKNEY REBEL המצליחה, ההוא שנתן את הבס בלהקה הבריטית המצוינת ההיא.

ג'פריס היה שם בשיא ההצלחה, ניגן בבס בתקליט הבכורה המופתי THE HUMAN MENAGERIE וגם בתקליט המצליח שבא אחריו, THE PSYCHOMODO. הוא היה חלק בלתי נפרד מהסאונד המיוחד של הגלאם-רוק הבריטי, עד שעזב את ההרכב בשנת 1977. אחרי שתלה את מגפי הפלטפורמה, הוא לא עזב את התעשייה אלא עבר לצד העסקי וניהל חברת תקליטים, בניסיון להתבגר ולהתברגן. באותו יום גורלי בלונדון, הוא אחז בידה של רייצ'ל, כלתו הטריה והיפה. הם היו בדרך לניו יורק, לתחילתו של ירח דבש חלומי בארצות הברית.

השניים עלו על טיסת פאן אמריקן מספר 103 בנמל התעופה הית'רו. המטוס, בואינג 747 ענק ומפואר שכונה CLIPPER MAID OF THE SEAS, המריא באיחור קל בשעה 18:25. אף אחד מהנוסעים לא ידע שבבטן המטוס, בתוך מזוודת סמסונייט חומה ותמימה למראה, הסתתר טייפ-רדיו של חברת טושיבה. אבל המכשיר הזה לא נועד לנגן מוזיקה; הוא היה ממולכד בחומר נפץ.

בדיוק כשהמטוס שייט מעל הכפר הסקוטי הקטן והציורי לוקרבי, בגובה של 31,000 רגל, השעון הורה שהגיע הזמן לפוצץ. פיצוץ אדיר קרע את המטוס לגזרים. התוצאה הייתה מחרידה: כל 259 האנשים שהיו על המטוס נהרגו מיד. שברי המטוס הבוערים צנחו מטה במהירות של מאות קמ"ש ופגעו בקרקע בכוח רב. האסון היה כבד כל כך ש-11 תושבים מקומיים של לוקרבי, שישבו בביתם לארוחת ערב בשכונת שרווד קרסנט, נספו גם הם כשהמנועים הבוערים פגעו בבתיהם ויצרו מכתש ענק. בסך הכל נספו באסון 270 איש.

בין ההריסות התגלה סיפור עצוב במיוחד עם זווית ישראלית כואבת. בטיסה נספה דני בראונר, צעיר בן 23 מקיבוץ פרוד שבגליל. דני, שסיים את שירותו הצבאי ועבד כטבח, היה בדרכו להגשים את החלום הישראלי הקלאסי: הטיול הגדול של אחרי הצבא לדרום אמריקה. הוא תכנן לחרוש את פרו ובוליביה, אבל הגורל רצה אחרת והטיול שכה חלם עליו נגדע עוד לפני שהתחיל.

חקירת האסון הפכה לאחת המורכבות בהיסטוריה. שברי המטוס התפזרו על פני שטח עצום של כשני קילומטרים, וחוקרים סרקו כל סנטימטר של אדמה סקוטית בוצית כדי למצוא רמזים. האצבע המאשימה הופנתה בסופו של דבר לממשלת לוב. האיש שסומן כאחראי המרכזי היה קצין המודיעין הלובי, עבד אלבאסט אל מגרחי. הוא נשפט בבית משפט מיוחד שהוקם בהולנד ונידון למאסר עולם, אך באופן שעורר סערה ציבורית לא קטנה, הוא קיבל חנינה ושוחרר לאחר שמונה שנים בלבד בטענה שמצבו הבריאותי רופף מאד והוא גוסס מסרטן (למרות שהצליח לשרוד עוד מספר שנים בלוב לאחר שחרורו).

אבל כמו בכל סיפור רוק'נ'רול טוב, יש גם את אלו שניצלו בנס בזכות כאוס, בלגן או סתם עצלות. מתברר שהטיסה הזו הייתה עמוסה בכוכבים שהמזל שיחק להם. ג'וני לידון, הזמר של להקות הסקס פיסטולס ו-PIL, סיפר שגם הוא ואשתו נורה היו אמורים לשבת בכיסאות של פאן אמריקן באותו ערב. הסיבה שהם נשארו בחיים? מריבה זוגית קלאסית על אריזות. נורה התעכבה יותר מדי זמן עם המזוודות, לידון התעצבן, והם פספסו את הטיסה. לידון סיפר על הרגע שבו הבינו מה קרה: "לא הצלחנו לעכל את מה שראינו זמן קצר לאחר מכן. הסתכלנו זה על זו וכמעט התמוטטנו". מסתבר שלפעמים לריב עם האישה זה דבר בריא.

ולא רק הפאנקיסטים ניצלו. גם ענקי הנשמה האמריקאים, להקת ה-FOUR TOPS, היו אמורים לעלות על טיסה זו חזרה לארה"ב אחרי שהופיעו בתוכנית TOP OF THE POPS הבריטית. חברי הלהקה בילו לילה ארוך באולפן הקלטות בלונדון, לא הצליחו להתעורר בזמן ופספסו את ההמראה. המונית שלהם הגיעה לשדה התעופה כשהמטוס כבר המריא אל סופו המר. גם השחקנית קים קטרל ביטלה את הכרטיס שלה ברגע האחרון.

עולם המוזיקה נפרד מג'פריס בכאב. סטיב הארלי, המנהיג הכריזמטי של קוקני רבל לשעבר, לקח את המוות של חברו הטוב באופן קשה. בהופעותיו המרגשות, הוא נהג להקדיש את הלהיט הגדול והדרמטי SEBASTIAN לג'פריס. זה היה אותו שיר שבו ג'פריס הפליא לנגן על הבס פעמים רבות כל כך בעבר, שיר שהפך לתפילה לזכרו של מוזיקאי מוכשר שנספה בגיל 36 בדרך לחגוג את האהבה.

ב-21 בדצמבר בשנת 1968 פורסם במלודי מייקר הבריטי שפיטר טורק פורש מלהקת המאנקיז. בזמנו הביאה בשורה זו גל של הלם בתעשיית הפופ.

למעשה, טורק כבר עזב קצת לפני כן ובשלב הזה כבר פנה למצוא חוזה שיתאים לרצונותיו החדשים, כאמן סולו. לא היה ברור אז מה הוא מתכוון להקליט. שלושת חבריו ללהקה המצליחה תיכננו להמשיך בלעדיו וללא מחליף. עם זאת, התיכנון להגיע לסיבוב הופעות באירופה, בתחילת 1969, נגנז בגלל תפנית זו.

המאנקיז הוקמה בשנת 1966 כלהקה מהונדסת לתוכנית טלוויזיה שהצליחה מעבר למצופה. בשלב מסוים אפילו דווח בהרחבה בעיתוני התקופה שהמאנקיז יאפילו על הביטלס. הצלחתם הקפיצה אותם לפסגות התהילה, אבל מאחורי הקלעים החלו מתחים יצירתיים ושאיפות אישיות לשבור את ההרכב. עזיבתו של טורק סימנה את סיומו של עידן וחידשה אתגרים בכוכב הקופים.

עד 1968 זכו המאנקיז להצלחה יוצאת דופן, הן כתוכנית טלוויזיה והן כהרכב של הקלטות. הלהיטים חיזקו את מקומם בהיסטוריה של מוזיקת ​​הפופ. עם זאת, חברי הלהקה תמיד התמודדו עם שאלות על האותנטיות האמנותית שלהם. בתחילה, הייתה להם שליטה מועטה על המוזיקה שלהם, והם נאלצו להסתמך על מוזיקאים ומפיקים שיעצבו את הסאונד שלהם. המאבק שלהם על שליטה יצירתית הגיע לשיאו בתקליט HEADQUARTERS שיצא בשנת 1967 וראה את הלהקה מנגנת בכלים שלה ותורמת לכתיבת שירים.

שנת 1968 הביאה לשינוי בדינמיקה של הלהקה. סדרת הטלוויזיה שהם הסתיימה במרץ, וסרטם העלילתי והפסיכדלי, HEAD, שיצא לאקרנים בנובמבר, נחל כישלון מסחרי למרות שאיפותיו האמנותיות. הפרויקט, שנכתב בשיתוף עם ג'ק ניקולסון, ניסה לערער את הדימוי המהונדס של הלהקה (כולל הבאת פרנק זאפה לסט בתפקיד אורח) אך בלבל את הקהל והרחיק כמה מעריצים. ההתפתחויות הללו הותירו את המאנקיז במצב של חוסר ודאות, וטורק, במיוחד, החל להרגיש מאוכזב.

זה קרה באמצע הצילומים לספיישל עם המאנקיז שנקרא "שלושים ושלושה סיבובים ושליש למאנקי" כשטורק הודיע לשאר שברצונו לעזוב. עזיבתו של פיטר טורק נבעה מתסכולים יצירתיים ואישיים כאחד. בתור נגן מולטי-אינסטרומנטליסט עם תשוקה למוזיקה, טורק הרגיש לעתים קרובות חנוק בגבולות המכונה המסחרית של המאנקיז. הוא השתוקק להזדמנויות נוספות לבטא את זהותו המוזיקלית. הדרישות של המאנקיז הכבידו עליו מאוד. לחוסר שביעות הרצון של טורק הוסיפו מתחים עם חבריו ללהקה. למעשה, הוא הצביע על מריבות מוזיקליות שהיו כבר בשנת 1966 כבסיס לרצונו לעזוב. "היו לי ספקות גדולים בעניין הלהקה מאז שעשינו את השיר 'הרכבת האחרונה לקלארקסוויל'. אז נכנסתי לאולפן עם גיטרה עליי ושני כותבי השיר הסתכלו עליי בזלזול ברור - 'מה אתה עושה פה עם גיטרה עליך, אידיוט שאתה?' וזה גמר אותי. באותו רגע המאנקיז נמאסו עליי. כשעשינו את HEADQUARTERS אז הייתי מרוצה אבל מיד לאחר מכן שוב אסרו עלינו לנגן בכלים שלנו". חבר הלהקה, מייק נזמית', לא התרגש מההחלטה והסביר שחש שטורק פגע בלהקה ושהיה להם עוד מה להציע.

חבר להקה אחר, מיקי דולנץ, כתב בספרו: "אם חשבתם שהתחננו בפני פיטר שיישאר - אז ממש לא. לא הופתעתי בכלל. פיטר מעולם לא התגבר על האכזבה שלו כשהחלטנו לא לחזור אולפן ולעבוד יחד כמו שעשינו בתקליט HEADQUARTERS. הוּא אפילו ציין זאת כסיבה העיקרית שלו להתפטרות. אבל אני חושד שהיו גם השפעות אחרות. האמת הייתה שכולנו חיינו בעין ההוריקן. העולם התפרק סביבנו. למען האמת, היום בו פיטר התפטר היה כנראה היום המאושר בחייו של מייק. הם אף פעם לא ממש הסתדרו, ממש מהיום הראשון. מייק תמיד תפס את פיטר בתור בלתי נסבל, והם תמיד היו יריבים. עכשיו מייק יכל להמשיך לעשות את מה שהוא תמיד רצה לעשות, להפוך את המאנקיז ללהקה שלו. ושמחתי להצטרף. כיבדתי את מייק ואת המוזיקה שלו והייתי מוכן להצטרף למסע. ראיתי את ההתפטרות של פיטר כמכשלה קלה לכל היותר. בעיקרון, אני חושב ששלושתנו באמת חשבנו שנוכל להמשיך, בדיוק כפי שעשינו קודם, ואף אחד אפילו לא ישים לב שיש רק שלושה אנשים על הבמה במקום ארבעה - אחרי הכל פיטר לא שר רבים מהשירים בכל מקרה. כמה נאיבי זה היה לחשוב כך".

טורק קיבל את ההחלטה הקשה להיפרד מהמאנקיז. מבחינה כלכלית, ההחלטה הייתה מסוכנת; הוא נאלץ לרכוש את שאר שנות החוזה שהוא חתם עם SCREEN GEMS, מה שעלה לו על פי הדיווחים סכום משמעותי. החלטה זו הדגישה את נחישותו לשאוף לחופש אמנותי, אפילו במחיר אישי רב. בעוד שהחלטתו זכתה להבנה מצד כמה מעריצים ועמיתים, היא גם סימנה את תחילתה של דעיכת המאנקיז כתופעה תרבותית.

בלעדיו, הלהקה המשיכה כשלישייה, כששלושה ימים לאחר הבשורה הרשמית על עזיבתו כבר נראו שלושת החברים ביחד בתוכנית הטלוויזיה HOLLYWOOD SQUARES, לאחר מכן הם הוציאו יחד אלבומים כמו INSTANT REPLAY ו-THE MONKEES PRESENT, אבל הם התקשו לשמור על המומנטום הקודם שלהם. זמן קצר לאחר מכן התפרקה הלהקה. עבור טורק, היציאה מהמאנקיז הייתה משחררת ומאתגרת כאחד. הוא המשיך בפרויקטים מוזיקליים שונים, כולל הקמת להקת RELEASE, שלא באמת הצליחה להתרומם.

גם זה קרה ב-21 בדצמבר. ובכן, קרה הרבה והנה המקום לגלות את הפרטים הנדירים והמסעירים.

תגידו המון מזל טוב לגיטריסט הווירטואוז קרלוס סנטנה. האיש והגיטרה חגג בשנת 1989 אירוע משמח במיוחד כאשר נולדה לו ולרעייתו דאז דבורה קינג, בת ושמה אנג'ליקה פיית'. הבת המוסיקלית המשיכה מאז את דרכו של אביה בעולם האמנות, אבל אז זו הייתה רק התחלה מתוקה לאיש שהביא לנו את הגרוב הלטיני.

נחזור אחורה בזמן אל שנת 1985, שנה שבה שודר בטלוויזיה הריאיון האחרון בהחלט עם פיל לינוט, הסולן הכריזמטי, הבסיסט והמנהיג הבלתי מעורער של להקת ליזי הרזה. הצופים בבית לא ידעו שזו תהיה הפרידה האחרונה מהרוקר האירי שחייו הסוערים וההתמכרויות גבו ממנו מחיר כבד, והוא הלך לעולמו בטרם עת זמן קצר לאחר מכן, כשהוא משאיר אחריו מורשת של רוק אירי משובח.

ובשנת 1964 המופלאה יצא לחנויות התקליטון הבלתי נשכח MY GIRL של להקת הטמפטיישנס, או הפיתויים כפי שחלקנו אוהבים לקרוא להם. הלהיט הזה הפך להמנון נצחי של חברת התקליטים מוטאון. השיר נכתב על ידי סמוקי רובינסון ורונלד ווייט, שניהם חברים בלהקת הניסים, שפעלה גם היא תחת המטרייה של ברי גורדי. רובינסון כתב את המילים המרגשות כשהוא היה נשוי בזמנו לאשתו הראשונה, קלודט, אבל מיהר להבהיר שהשיר לא עוסק בבחורה ספציפית, אלא, כפי שהוא ניסח זאת, נכתב עם כל הנשים בעולם בראש. השיר הזה נכתב בתיאטרון אפולו המפורסם בניו יורק כאשר הפיתויים הופיעו שם כחלק מסיבוב ההופעות המתיש עם הניסים. לדברי רובינסון, הוא עבד על השיר עם פסנתר בתיאטרון כאשר חברו ללהקה, רונלד ווייט, הצטרף אליו לג'אם ספונטני. כשהפיתויים שמעו את הצלילים הבוקעים מהחדר, הם שכנעו את רובינסון לתת להם להקליט את זה במקום שהניסים יקחו את התהילה לעצמם. רובינסון, שהיה יד ימינו של ברי גורדי בחברת התקליטים מוטאון והיה בעל חושים חדים ללהיטים, הסכים מיד. כשהם חזרו למטה החברה בדטרויט, רובינסון ווייט הפיקו את ההקלטה ההיסטורית. רובינסון הסביר שהוא כתב את זה מתוך מחשבה על קולו המחוספס והנשמתי של איש הפיתויים, דיוויד ראפין. זה היה הסינגל הראשון של הלהקה שהציג את ראפין בשירה הראשית, מהלך שהפך אותו לכוכב-על. חברי להקת הבית המיתולוגית של מוטאון, הלא הם האחים פ'אנק, ניגנו בהקלטה ונתנו לה את הצבע הייחודי. לשיר יש עיבוד מאוד פשוט אך יעיל בצורה בלתי רגילה, שנפתח עם ליין הבס המפורסם של ג'יימס ג'מרסון, ואז באה הגיטרה שמנגן רוברט ווייט ואז נכנסים התופים שמנגן בהם בני בנג'מין וכלי מיתר שמסופקים על ידי התזמורת הסימפונית של דטרויט. קלאסיקה אמיתית שכבשה את המצעדים והפכה לשיר החותם של הלהקה.

קפיצה קטנה לשנת 1991, שנה עצובה ומרגשת כאחד, שבה חזר השיר "רפסודיה בוהמית" של להקת קווין לפסגת המצעד הבריטי וזאת בעקבות מותו הטרגי של פרדי מרקיורי מאיידס בנובמבר של אותה שנה. השיר, שיצא במקור ב-1975, שוחרר מחדש כתקליטון צד א' כפול יחד עם השיר THESE ARE THE DAYS OF OUR LIVES. כל ההכנסות מהמכירות נתרמו לקרן למלחמה באיידס, והשיר יישאר בצמרת מצעד זה למשך חמישה שבועות ברציפות, כשהוא מוכיח שוב את גדולתה של הלהקה ואת האהבה העצומה לפרדי.

נחזור ללונדון הסוערת של שנת 1966. בעיתון מלודי מייקר פורסמה ביקורת נלהבת של הכתב כריס וולש על הופעת גיטריסט חדש ושמאלי שהגיע מאמריקה למועדון בלייזס הלונדוני. וולש כתב בהתלהבות: "ג׳ימי הנדריקס, גיטריסט אמריקאי פנטסטי, פוצץ את המוח של קהל עתיר הכוכבים שבא לראותו במועדון בלייזס. ביניהם נצפו פיט טאונסנד, רוג׳ר דאלטרי, ג׳ון אנטוויסל, צ׳אס צ׳אנדלר וג׳ף בק. הם שמעו את השלישיה של ג׳ימי מפגיזה צלילים יפהפיים, כולל גרסה לא שגרתית ל׳דבר פראי׳ של הטרוגס. לג׳ימי יש נוכחות בימתית נהדרת וטכניקת גיטרה מיוחדת במינה שכוללת גם נגינה בשיניים. נראה כי הוא יהפוך לאחד השמות הגדולים במועדוני ההופעות". מי שהביא את הנדריקס ללונדון היה צ'אס צ'אנדלר מהאנימלס, שהבין מיד שיש לו יהלום ביד, וההופעה הזו סימנה את תחילת המהפכה החשמלית של הנדריקס בבירה הבריטית.

שנה אחת קודם לכן, בשנת 1965, הקליטה להקת היארדבירדס באולפני צ'ס המיתולוגיים שבשיקגו, שיר פורץ דרך בשם SHAPES OF THINGS. ההקלטה הזו נחשבת לאבן דרך בפסיכדליה, כשהסולואים ורעשי הפידבק שהפיק הגיטריסט ג'ף בק מהדהדים בחלל האולפן באופן לא שיגרתי ויוצרים סאונד שטרם נשמע כמותו במוזיקת הפופ. מתופף הלהקה, ג'ים מקארתי, סיפר על התהליך: "השתמשנו לשיר הזה בריף בס שהגיע מתקליט ג'אז. כך קיבלנו גרוב והתחלנו עם זה והוספנו רעיונות. הבאתי סוג של קצב מארש שניסיתי לעשות שיהיה מעניין. ובסוף כל שורה היינו מעצימים את הקצב באופן שאז קראנו לו בשם RAVE UP. תפקיד הבס היה מבוסס באופן רופף על קטע של דייב ברובק עליו שמנו אקורדים בסיסיים. לא הייתי בסשן שבו קית' רלף, הזמר שלנו, המציא את המנגינה בשירה, וכששמעתי את זה, חשבתי כמה שזה נהדר. זו הייתה הפתעה אמיתית. הוא המציא את המנגינה. זה היה שיר מרגש להיות מעורב בו. זה היה שיר שדיבר על המצב לנוכח מלחמת ויאטנם, כך שזה היה שיר אנטי מלחמתי". הבסיסט, פול סמואל סמית', הוסיף את הזווית שלו: "כתבתי את השיר בבר בשיקגו. העתקתי פוגה של דייב ברובק והנחתי אותה על קצב מארש. זה סוג של שיר מחאה. מקארתי סיכם את התחושה בלהקה: בהחלט הופתענו כשגילינו שאנחנו יכולים לכתוב להיטים בלי כותבים מבחוץ. עם ג'ף בק זה הפך למאמץ קבוצתי. חלקנו עשו דברים טובים וחלקנו עשו דברים טובים אחרים. שמנו את כל הדברים האלו בסיר ונראה שהכל עבד. תמיד דמיינתי את השיר הזה בתור הסינגל הטוב ביותר של היארדבירדס. בשיר הזה היו כל האלמנטים; לחן טוב, מילים טובות, קצב טוב וסולו גיטרה מעולה של ג'ף. אני חושב שהשיר היה הצלחה גדולה עבורנו - והוא היה מקורי".

בשנת 2005 נערך אירוע נוצץ במיוחד כאשר אלטון ג'ון ערך טקס אזרחי בוינדזור, שבו הכריז באופן רשמי וחגיגי על זוגיותו עם בחיר ליבו דייויד פרניש. בין האורחים הרבים נצפו גם כוכבים כמו ג'ורג' מייקל, אוזי ושרון אוסבורן והשחקנית שרון סטון. הם יתחתנו באופן רשמי בדיוק תשע שנים לאחר מכן, כשנישואים בין שני בני זוג מאותו מין ייהפכו חוקיים באנגליה, ובכך סגרו מעגל של אהבה ומאבק למען זכויות הקהילה.

ועכשיו למשהו מרגש נוסף. בשנת 2013 נערכה באוקלנד שבניו זילנד, באולם וקטור ארנה, הופעתו הבימתית האחרונה בהחלט של הזמר והמשורר הענק, לאונרד כהן, שמת שלוש שנים לאחר מכן בשיבה טובה. כהן קידם אז את האלבום המצליח שלו, OLD IDEAS, והקהל נהר להופעות והרעיף עליו אהבה אדירה בכל רחבי העולם. הופעה אחרונה זו החלה עם השיר המהפנט DANCE ME TO THE END OF LOVE והסתיימה עם השיר המרגש SAVE THE LAST DANCE, שבוצע במקור בשנת 1960 בביצוע הדריפטרס. כ-10,000 איש היו שם, רובם מבוגרים שבאו להתרפק על השירים הכה אהובים ולשמוע את קול הבס העמוק של כהן. אחרי שעתיים וחצי ושלושה הדרנים ההופעה הגיעה לסיומה. לאונרד כהן הניף את כובעו המפורסם ויצא מהבמה - בפעם האחרונה, כשהוא מודה לקהל ולנגנים. לא היה בטוח אז שזו תהיה ההופעה הפומבית האחרונה שלו והיו, למעשה, רמזים לסיבוב הופעות נוסף באוסטרליה. לאנשים ששאלו אותו, אם יופיע שוב, ענה במסתוריות האופיינית לו - "אולי, או שאולי אכתוב ספר".

פרנק זאפה, האיש והשפם, מעולם לא עשה חיים קלים למעריציו ולמבקרים. ביום זה, יום הולדתו ה-44 בשנת 1984, יצא אלבום משולש שלו ושמו THING FISH. כיאה לזאפה, גם פה יש קונספט ליצירה שהיה מוזר ומאתגר: קו העלילה הוא בהשראת מחזה תיאטרון שעוסק בנושאים כבדים כמו תיאוריות קונספירציה ממשלתיות, פמיניזם, הומוסקסואליות ותרבות אפרו-אמריקאית. מדובר במבקר תיאטרון מרושע וגזעני שיוצר מחלה שנועדה למגר אפרו-אמריקאים והומוסקסואלים (איידס...). המחלה נבדקת על אסירים שהופכים ליצורים המכונים אמהות נזירות בראשות מספר הסיפור, ששמו כשם התקליט. הסיפור בתוך סיפור הוא סאטירה עם זוג פרוטסטנטים לבנים, הארי ורונדה, המשתתפים בהצגה של האמהות הנזירות, ומוצאים את עצמם מתמודדים עם עברם באופן ביזארי: הארי מוצג כילד הומוסקסואל ורונדה הוצגה כבובת מין שהתעוררה לחיים. הוצאת האלבום התעכבה כאשר המפיץ הקודם של חברת MCA סירב להפיץ אותו בשל התוכן הבוטה. במקום זאת הוא שוחרר על ידי חברת קפיטול בארצות הברית, עם סטיקר אזהרה בולט על התוכן. זה התקבל בתחילה באופן גרוע על ידי המבקרים, שביקרו את השימוש בחומרים שהוקלטו בעבר והושמו פה, אך מאז זכה להערכה מחדש בשל תוכנו הסאטירי ביותר והנבואי בחלקו.

בשנת 1968, כשהעולם עוד לא ידע מה עומד ליפול עליו, פורסמה במלודי מייקר הבריטי גם ביקורת על הופעה של להקה חדשה ושמה לד זפלין. העורך כנראה לא בדק היטב, כי בכותרת בעיתון נכתב שמה בטעות LED ZEPPLIN ללא ה-E. בביקורת נכתב: להקת היארדבירדס שהוקמה מחדש ובשם אחר הופיעה בשבוע שעבר את הופעת הבכורה שלה במועדון מארקי בלונדון. זו עכשיו להקה שעושה מוזיקה כבדה עם הזמר המוביל, רוברט פלאנט, שמצליח לעמוד מול הכוח של שלושת חבריו ללהקה - הבסיסט ג'ון פול ג'ונס, המתופף ג'ון בונהאם והגיטריסט ג'ימי פייג'. תקלות במגברי הגיטרות לא עזרו להם ממש פה אבל הווליום בו ניגנו החברים היה גבוה מדי. אחד השירים הטובים ביותר בהופעה נקרא DAYS OF CONFUSION ( שלמעשה נקרא DAZED AND CONFUSED - נ.ר), שיש בו דו שיח מעניין בין הגיטרה של פייג' - עם נגינה בקשת של כינור - והקול של פלאנט. המתופף בונהאם עתיר כוח אך הלוואי והלהקה הייתה מנגנת באופן פחות רועש". המבקר המסכן לא ידע שזה בדיוק הסאונד שישנה את העולם.

באותה שנה, 1968, פרסם מגזין הרולינג סטון ידיעה על להקה חדשה, שוב לד זפלין, שחתמה בארה"ב על חוזה הקלטות חלומי עם חברת התקליטים הידועה אטלנטיק עם מקדמה חסרת תקדים של 200,000 דולר. שימו לב, ששמו של ג'ימי פייג' כתוב לא כהלכה - JIMMY PAIGE. בהמשך זה כבר לא יקרה לאיש שיהפוך לאייקון גיטרה... באייטם נכתב: "לד זפלין קיבלה שבחים ממוסיקאים ששמעו הקלטות שלה. משווים אותה ללהקת קרים וללהקתו של ג'ף בק". ההשוואה לקרים הייתה מחמאה אדירה באותם ימים.

ואם כבר מדברים על סופר-גרופס, בשנת 1968 פורסמה במלודי מייקר הבריטי גם כתבה קצרצרה ומסקרנת על להקה שתוקם על ידי סטיב וינווד ואריק קלפטון. זה היה הצעד הראשון לקראת הקמת ההרכב BLIND FAITH. כך נכתב באייטם המבשר טובות: "כפי שדיווחנו במלודי מייקר לפני שבועיים, אריק קלפטון וסטיב וינווד מאחדים כוחות לקראת פרויקט הקלטה. לא בטוח שהם יקימו עם זה להקה אבל שני אלו ודאי יעבדו ביחד בחודשים הקרובים. אז הלכתי שבועיים לאחור בארכיון ובדקתי מה נכתב שם על וינווד וקלפטון: מה יהיה העתיד של וינווד? אריק קלפטון אמר מוקדם יותר שישמח לעבוד איתו אבל חשב שהוא מחוייב לטראפיק. עכשיו סטיב ואריק חופשיים והסיכוי גדול שהם יקימו להקה ביחד או לפחות יקליטו משהו ביחד". הלהקה הזו שרדה בסופו של דבר לתקליט אחד בלבד, אבל איזה תקליט זה היה.

בשנת 1979 יצא תקליטון הבכורה של להקת הקיור, עם השיר הפרובוקטיבי KILLING AN ARAB. חברי הלהקה ספגו אז ביקורת קשה נגד השיר שנוצר בהשראת ספרו הקיומי של אלבר קאמי, הזר. זה לא שיר גזעני כפי שרבים חשבו, אבל עדיין גרם להרבה מחלוקות כי אנשים רבים הניחו זאת בגלל שמו הבוטה. בספר, המשפט להרוג ערבי נלקח מקטע שבו הדמות הראשית חושבת על ריקנות החיים לאחר שהרגה אדם על חוף הים מסיבות שהיא לא יכולה להסביר. הקיור הוחתמו קצת לפני כן בלייבל הגרמני האנסה אבל כשאנשיו שמעו את השיר - הם לא רצו שום קשר אליו וחששו משערורייה. במקום ללכת לכיוון מוזיקלי חדש כדי לרצות את אותה חברה, הקיור ביקשו לשחרר אותם מהחוזה, ובצעד עסקי נבון גם ביקשו את הזכויות על השיר הזה ושירים נוספים שהקליטו עבור הלייבל. אותה חברה חשבה שהשירים הללו לא יצליחו ולכן הסכימה לתת אותם ללא מאבק. כצפוי, השיר הזה הוביל למחאות מצד קבוצות שלא הבינו אותו ואת ההקשר הספרותי. כשהקיור הופיעו בקינגסטון פוליטכניק בשנת 1979, אגודת הסטודנטים אמרה להם לא להשמיע את השיר. הזמר רוברט סמית' ניגש להסביר על המקורות הספרותיים של השיר לקבוצת התלמידים, והשיר נכלל בסט. בשבועות שלאחר פיגועי הטרור ב-11 בספטמבר, רוברט סמית' היה שוב מוקד למטרה והדיון הוצף מחדש. "אם יש דבר אחד שהייתי משנה, זו הכותרת של השיר", הוא אמר באוקטובר 2001. "כתבתי את זה כשעוד הייתי בבית הספר ולא היה לי מושג שמישהו יקשיב לו אי פעם מלבד חבריי לבית הספר. אחד הנושאים של השיר הוא שהקיום של כולם הוא כמעט אותו דבר, כולם מתים, אבל נראה שאף אחד לא יכול לעבור את הכותרת פה וזה מתסכל להפליא. השיר מבוסס על ספר שמתרחש בצרפת ועוסק בבעיות של האלג'יראים, אז זה היה רק ​​סיבות גיאוגרפיות למה זה היה ערבי ולא משהו אחר".

בשנת 1970 עסקו ג'ון לנון ויוקו אונו בעריכת אודישנים לסרטם האוונגארדי והנועז, FLY. זה נערך בקומה העליונה בבניין נטוש בניו יורק, כששחקניות ודוגמניות נתבקשו לשכב ללא ניע בזמן שזבוב זחל על גופן העירום. בסופו של דבר, נבחרה גברת צעירה בשם וירג'יניה לאסט לתפקיד הראשי, שדרש ממנה איפוק רב. למחרת יצאו לדרך הצילומים אבל, כפי שניתן לדמיין, צמד עושי הסרט נתקלו במהרה בבעיה טכנית משעשעת כיצד לשמור את הזבוב על האשה העירומה ולעצור אותו מלעוף משם לרחבי החדר. דן ריכטר, אחד השותפים בעשיית הסרט, הגיע עם פתרון יצירתי לרסס את הזבובים בפחמן דו חמצני כדי להמם אותם קלות. כך הזבוב יישאר מספיק זמן על הגוף כדי שג'ון ויוקו יקבלו את הצילום שהם צריכים. כצפוי, מלאי הזבובים לסרט אזל במהירות, אז שישה סטודנטים נשלחו עם רשתות זבובים למטבחי מסעדות בגריניץ' וילג' להשגת אספקה טרייה של שחקנים מעופפים. בשל כמות האנשים שהיו מעורבים בניסיונות לתפוס את הזבובים עבור הסרט, לנון העיר בהומור האופייני לו: "הקרדיטים יהיו כמעט ארוכים כמו סרט צילום". ההקרנה הפומבית הראשונה של הסרט התקיימה בפסטיבל הסרטים היוקרתי פורטנייט בקאן, ב-15 במאי 1971, וליוותה אותו מוזיקה שכתבה וביצעה יוקו אונו בעצמה.

ובשנת 1968 יצא התקליטון המרגש I STARTED A JOKE של הבי ג'יס. השיר נכלל בתקליט IDEA והפך לאחד המזוהים ביותר עם הלהקה טרום ימי הדיסקו. רובין גיב שר את השיר בקולו הרועד והייחודי, והוא זה שכתב את הלחן יחד עם אחיו בארי ומוריס. האחים סיפרו שהשיר נכתב על מטוס בדרך לאינדיאנפוליס, כשהם שמעו את המנגינה בראשם בתוך הרעש של המנועים. למרות המלודיה העצובה, השיר כבש את המצעדים והראה צד אחר ועמוק של האחים לבית גיב.

ומי נולדו ומי מתו בתאריך הזה? הנה הרשימה המלאה לחובבי הטריוויה:

בשנת 1943 נולד הגיטריסט הבריטי והמוערך, אלברט לי, שידוע בכינוי מר טלקסטר בזכות נגינת הקאנטרי-רוק המהירה והנקייה שלו.

בשנת 1946 נולד קווין פיק, שהיה גיטריסט קלאסי וחשמלי בלהקת SKY, זוכרים אותה? ההרכב המשלב רוק ומוזיקה קלאסית. נו, זו עם הלהיט "טוקאטה".

קארל וילסון, האח הצעיר לבית הביץ' בויז ובעל קול המלאך, נולד בשנת 1946, אך מת בפברואר 1998 ממחלת הסרטן.

ביום זה ממש בשנת 1947 נולד ענק הפלמנקו והגיטריסט פאקו דה לוצ'יה, ששינה את פני המוזיקה הספרדית ומת בפברואר 2014.

בשנת 1992 נפרדנו מגיטריסט הבלוז הגדול, אלברט קינג, שמת בגיל 69. קינג היה ידוע בגיטרת ה-FLYING V שלו ובסגנון הנגינה ההפוך, והשפיע על דורות של נגנים.

בשנת 2012 מת לי דורמן, שהיה הבסיסט של להקת איירון באטרפליי ושל סופר-גרופ נוסף, קפטיין ביונד. הוא היה בן 70 במותו.

ג'ניס ג'ופלין מפשלת בגדול! ב-21 בדצמבר בשנת 1968 עשתה ג'ניס ג'ופלין את הופעת הסולו הראשונה שלה תחת שמה במסיבת חג מולד שערכה חברת התקליטים STAX / VOLT בממפיס. גם אמנים מהחברה עצמה הופיעו שם, ביניהם אדי פלויד ולהקת בוקר טי והאם ג'יז. ההופעה של ג'ופלין לא הייתה טובה שם.

אז מה היה שם, באירוע מיוחד שנערך בממפיס על ידי חברת התקליטים מהמובילות של המוזיקה השחורה, STAX / VOLT? בשביל זה ניגשתי לגליון הרולינג סטון שפרסם אייטם על האירוע, בפברואר 1969. כך דווח שם:

"ג'ניס," אמרתי, "אני עומד לכתוב משהו קטן לרולינג סטון על הופעת הבכורה של הלהקה החדשה שלך בממפיס, ו-"... "רולינג סטון? החארות האלה! הם לא יודעים מה קורה, הם יושבים להם בסן פרנסיסקו, מרוצים מעצמם כי הם חושבים ששם העניינים קורים. כאן זה קורה, בממפיס!"

ממפיס - אנשים אומרים שג'ניס ג'ופלין היא זמרת הבלוז הלבנה הטובה ביותר של זמננו, אבל איזו בחורה לבנה אחרת שרה בלוז? הדבר המדהים לגבי ג'ניס ג'ופלין הוא שהיא זמרת בלוז אמיתית, בזמננו, כשיותר מדי אנשים מסתפקים בחיקויים. יש לה, כמו לכל המקוריים האמיתיים, תחושה חזקה של מסורת, וממפיס היא ה"לה סקאלה" של זמרי הבלוז - השער לדלתא של מיסיסיפי, היכן שהגדולים הקליטו את הקלטותיהם המוקדמות; היכן שג'וני קאש, ג'רי לי לואיס, קרל פרקינס, רוי אורביסון ואלביס פרסלי יצרו את תקליטי ה-SUN הצהובים שלהם, והיכן ש, בשנים האחרונות, אוטיס רדינג, בוקר טי והאם ג'יז, וילסון פיקט, סם ודייב, אדי פלויד, ורופוס וקרלה תומאס הקליטו את מוזיקת הנשמה הנהדרת שלהם. (ארית'ה פרנקלין מקליטה בניו יורק, אבל עם נגנים שמוטסים במיוחד מממפיס).

לכן היה זה חשוב לג'ניס ג'ופלין, האמנית החיצונית היחידה שהוזמנה לאירוע חג המולד השנתי השני של STAX/VOLT, שתופיע טוב. והאם היא הצליחה? מאחורי הקלעים, אחרי שהכל נגמר, היא אמרה: "לפחות הם לא זרקו עליי דברים". ג'ניס ג'ופלין מתה בממפיס, אבל זו לא הייתה אשמתה. אירוע חג המולד תוכנן למוצאי שבת, ה-21 בדצמבר, בקוליסאום MID SOUTH בממפיס. מיס ג'ופלין עזבה את להקתה והיתה בחזרות עם קבוצת נגנים חדשה, אך רק ביום רביעי, ה-18 בדצמבר, כשמייק בלומפילד הגיע לסן פרנסיסקו, פועל בהוראת המנהל אלברט גרוסמן כדי לעזור בעיבודים ולגבש את המופע, הצליח ה"ג'ניס ג'ופלין רוויו" להשיג סוג של אחידות. הם ערכו חזרות בימים רביעי וחמישי בסן פרנסיסקו, וביום שישי אחר הצהריים באולפן B בחברת ההקלטות STAX/VOLT בממפיס. הם הגיעו לממפיס יום אחד מוקדם יותר כדי להשתתף במסיבת קוקטייל לחג המולד בביתו של נשיא STAX, ג'ים סטיוארט.

זו הייתה מסיבת ה"סאונד של ממפיס" הקטנה והיוקרתית ביותר של השנים האחרונות, אירוע משפחתי של STAX עם אורחים חיצוניים ספורים שנבחרו בקפידה. היו שם שולחנות עמוסים בקערות גדולות של שרימפס ורודים ושמנים, כלי הגשה עם כבדי עוף עטופים בבייקון, כל סוגי הכריכים צבועים באדום וירוק לכבוד חג המולד, וצלחת אחר צלחת של זיתים, סוכריות וזוטות אחרות. בפינה אחת עמד עץ חג מולד גדול, אורותיו הצבעוניים מהבהבים כבים ונדלקים. חלק מהאורחים ישבו על ספות בהדפס נמר, וחלק על השטיח האדום העבה.

אייזיק הייז ודיוויד פורטר היו שם; הייז לבוש כולו שחור, פורטר באדום. סטיב קרופר לבש חליפת קטיפה שחורה וחולצה ירוקה עם קפלים. דונלד "דאק" דאן, הבסיסט הנהדר ובעל הזקן הג'ינג'י, סירב לוויסקי המשובח של הבר ושתה באדווייזר. "אני יכול לשתות את זה עד תשע בבוקר, ואני לא יכול את ההוא...". לתוך הסצנה הנעימה הזו נחתו ג'ניס והלהקה שלה, כשהם כמעט ולא מעוררים גלים. אחת האורחות מבחוץ, אשתו של מישהו, לא הכירה את ג'ניס אבל גילתה שהיא הייתה מישהי חשובה, וביקשה חתימה. "זה בשביל הבן שלי, BARNEY", אמרה האישה. "זה B-A-R-N-E-Y". ג'ניס חתמה על פיסת נייר ונתנה אותה לאישה, שלא הייתה מרוצה. "לא", היא אמרה, "חייב להיות כתוב 'ל-BARNEY', שזה B-A-R-N-E-Y". ג'ניס לקחה את הנייר והחלה לכתוב מחדש. "זה B-A-R-N-E-Y , BARNEY", אמרה האישה. "אני יודעת", אמרה לה ג'ניס, "איך לאיית BARNEY".

ממפיס לא ידעה למה לצפות מג'ניס ג'ופלין, "מלכת ההיפים" הזו. היה חשש מסוים שהיא תתגלה כלא מקצועית בעליל, כפי שרבים כל כך במוזיקה הפופולרית העכשווית נוטים להיות. לפיכך, הייתה זו הקלה, מאחורי הקלעים בלילה שלמחרת ב-YULETIDE THING, לראות שהיא מאופרת ולובשת חליפת מכנסיים מבד ג'רזי בצבע דובדבן, עם פרצי נוצות תואמות בחפתים. היא נראתה כמו בחורה שמוכנה לצאת החוצה ולבדר את הקהל.

מייק בלומפילד הגיע לעיר והעביר את היום בעבודה עם הלהקה, ו-Aאלברט גרוסמן בכבודו ובעצמו נכח במקום כדי לראות איך הדברים מתקדמים. הם היו עשויים להתקדם בצורה נהדרת. ה-JANIS JOPLIN REVUE נקבע להופיע אחרי כל שאר האמנים למעט ג'וני טיילור, אמן זותר של STAX.

הייתי במסדרון מאחורי הקלעים, משוחח עם מייק בלומפילד, סטיב קרופר ודאק דאן, כשהמופע הפותח, ה-BAR KEYS בהרכבם המחודש (ארבעה מהחברים המקוריים של הלהקה האינסטרומנטלית נהרגו שנה קודם לכן בהתרסקות המטוס שהרגה גם את אוטיס רדינג), יצאו מחדר ההלבשה שלהם לבושים באוברולים מפלנל בדוגמת זברה. עיניו של בלומפילד נפערו. זה היה הסימן הראשון לפער התרבותי שעתיד היה להתרחב ככל שהערב התקדם.

העניין הוא, שמופע במה בממפיס, טנסי (או, כפי שהשלט המפורסם של STAX מנסח זאת, "סולסוויל, ארה"ב") הוא לא אותו דבר כמו מופע במה בסן פרנסיסקו, לוס אנג'לס או ניו יורק. בימים אלה הרבה אנשים חושבים שאם בחור עולה לבמה לבוש במכנסי ויניל שחורים, צורח שהוא רוצה לזיין את אמא שלו הזקנה והמסכנה, ואז מתמוטט, זה מופע במה (קריצה על ג'ים מוריסון - נ.ר); אבל בממפיס, אם אתה לא יודע לעשות את ה-SIDEWAYS PONY, פשוט אין לך מופע במה.

הבאר קיז עשו את ה"פוני", הם רקדו בוגאלו, רקעו ברגליים, התכופפו, דפקו אחד את השני עם הגיטרות, היו רועשים, מחוספסים ותענוג כללי. אחרי שלושה שירים הם הוחלפו על ידי אלברט קינג והבלוז הפ'אנקי שלו, אך הם חזרו, לבושים כעת כולם באדום, לרקוד בוגאלו מאחורי ה-MAD LADS, ויליאם בל, ג'ודי קליי, ורופוס וקרלה תומאס. רופוס, "הכלב", ובתו היפהפייה, שלבשה שמלת טורקיז משובצת אבני חן, שרו את THE NIGHT TIME IS THE RIGHT TIME, וביצעו ריקוד שעצר ממש רגע לפני גילוי עריות. חברי הלהקה של ג'ניס ג'ופלין צפו מירכתי הבמה, מנידים בראשיהם.

אחרי הפסקה קצרה, בוקר טי וה-MG's הופיעו וניגנו, כפי שהם תמיד עושים, ללא דופי. הם ליוו את המופע הבא, הסטייפל סינגרס, שביצעו את FOR WHAT IT'S WORTH, וביצוע מרגש מאוד ל-IN THE GHETTO. אז עלה אדי פלויד, שהוא לא, בשום אופן, אוטיס רדינג, אבל הוא עדיין זמר נשמה טוב מאוד, וקיבל את התגובה הגדולה ביותר מהקהל באותו ערב. הוא פתח עם KNOCK ON WOOD, ובמהלך שירו הבא, I NEVER FOUND A GIRL, עשרות נערות ירדו אל הבמה כדי לגעת בידו. אילו ג'ניס הייתה עולה מיד לאחר שירד מהבמה, ייתכן שהייתה מקבלת את סוג קבלת הפנים שרצתה. אך לא כך קרו הדברים.

כשלהקת הבאר קיז קופצים בחליפות הזברה שלהם, וקרלה תומאס רוקדת את ה"דוג" עם אביה, הם עושים "הצגות", אבל גם פרנק זאפה עושה הצגות כשהוא עושה "גרעפס" לתוך המיקרופון בפילמור. הקהל בפילמור, במזרח או במערב, מצפה לראות להקה גוררת ציוד על הבמה במשך עשר דקות או יותר, כשהם "מתארגנים" – "חוסר שואו-ביזנס", בהקשר הזה, הוא פרקטיקת שואו-ביזנס מקובלת.

אבל בממפיס, זה לא מה שהאנשים באים לראות. החום שיצרה הופעתו של אדי פלויד התפוגג בזמן שהלהקה של ג'ניס סידרה את הכלים שלה. היא תכננה לבצע שלושה שירים ואז לתת הדרן עם הלהיטים שלה, BALL AND CHAIN ו-PIECE OF MY HEART. ברור שהיא לא הבינה שכחצי מהקהל, האנשים השחורים, לא ידעו כלל מי זו ג'ניס ג'ופלין, והחצי השני, בעיקר בני נוער לבנים, מעולם לא שמעו אותה מבצעת דבר מלבד שני שיריה המוכרים ביותר. היא פתחה עם RAISE YOUR HAND, שיר של אדי פלויד, והמשיכה עם TO LOVE SOMEBODY של הבי-ג'יס. היא שרה היטב, בשליטה מלאה על קולה העוצמתי.

הלהקה לא הייתה מגובשת, אך נראה היה שכולם נגנים מצוינים, ואפשר היה לחזות שבהינתן מספיק זמן חזרות, הם יהוו להקת ליווי נהדרת לג'ניס, אילולא היה להם פגם בסיסי אחד: אף אחד מהם לא מנגן בלוז. הם מגיעים מלהקות כמו ELECTRIC FLAG, ה-PAUPERS, ה-CHICAGO LOOP, ואחד נותר מ-BIG BROTHER AND THE HOLDING COMPANY (הגיטריסט סאם אנדרו - נ.ר). כולם יודעים לנגן, אבל לא בלוז, ומי ישנו שם שילמד אותם? בוודאי לא מייק בלומפילד, שהמוזיקה שלו, כמו זו של פול באטרפילד, היא שעטנז של סגנונות שלא מתיישבים זה עם זה. נגן אחד מממפיס הציע ששלושה חודשים ב"הרננדוז היידאוויי" ב"קלאב פרדייז", או בכל אחד ממועדוני הלילה של ממפיס שבהם עורכים עליך חיפוש גופני לפני שאתה נכנס, עשויים לתת להם מושג קלוש לגבי מהות הבלוז. בהעדר זה, ג'ניס אולי תצטרך להתחיל מחדש עם נגנים שכבר יודעים איך עושים את ה-SIDEWAYS PONY.

כשהיא סיימה את השיר השלישי שלה והחלה לרדת מהבמה, כמעט לא היו מחיאות כפיים, ולכן, כמובן, גם לא היה הדרן. מעט אנשים הלכו אל מאחורי הקלעים, שם הנגנים היו בהלם, בוהים בקירות, וניסו לומר לג'ניס שהיא לא אשמה במה שקרה. היא שרה היטב, והשאר היה מעבר לשליטתה. אבל היא לא הייתה מוכנה לשמוע, וחזרה במהרה לחדרה במוטל "לוריין", המקום שבו נרצח מרטין לותר קינג, ושבו בי. בי. קינג והרבה זמרי בלוז אחרים העבירו לילות אומללים לפניה".

בונוס: החודש, דצמבר בשנת 1968, פורסם בטור של פיטר גרין (מלהקת פליטווד מאק) בירחון ביט אינסטרומנטל:

"שוב שלום, פרחים שלי.

שמעתם כבר את הסינגל החדש שלנו,ALBATROSS? אני חושב שזה הדבר הכי טוב שהלחנתי אי פעם, ואשמח לדעת מה אתם חושבים עליו. או אולי אתם מעדיפים יותר בלוז מיושן, קשוח? בכל מקרה, התקליט החדש שלנו נמצא כעת במחצית הדרך להשלמה ויש בו מגוון טוב של דברים, כך שהוא ישמח את חובבי המוזיקה הטובה (אנחנו מקווים).

עם התקליט יגיע EP של ג'רמי ספנסר (גיטריסט נוסף בלהקה - נ.ר), עליו לא אספר יותר כי אני חושב שזה צריך להיות הפתעה (ואני בטוח שזה יהיה!). דני קירוואן (הגיטריסט השלישי והחדש יחסית בהרכב - נ.ר) קנה לעצמו גיטרה גיבסון לס פול מקורית שניתן לראות אותו מפגיז איתה דרך מגבר מתוצרת אורנג', שכל הלהקה משתמשת בכמותו. מי שמחפשים מגבר איכותי כזה שיכול להפיק כל צליל שתרצו, מומלץ לנסות אחד כמו שלנו. הם עושים גם הדהוד נהדר, שהפך לגאווה והשמחה שלי.

בשבוע הראשון של דצמבר עשינו את סיבוב ההופעות השני שלנו באמריקה, שנפתח בפילמור איסט בניו יורק, וזה עתה נאמר לי שאנחנו ננגן בשיקגו, הפעם במקום שעד לא מזמן נקרא REGAL! אני מקווה שזה מצלצל מוכר למעריצי בי.בי קינג.

אנחנו חוזרים לאנגליה בשבוע הראשון של פברואר, ועד אז נשמיע את כל הכותרים מהתקליט החדש שלנו, שאני מקווה שישוחרר רגע לפני שנחזור. אנשים שאלו אותי אם הלהקה עוברת שינוי בחומרי הבמה. ובכן, לא באמת, אבל בהחלט ננגן שירים כמו ALBATROSS באופן קבוע.

אני עייף, נתראה".

ומי שרוצים מגבר כמו של פליטווד מאק - הנה הפרטים:

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים