כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-21 במרץ (21.3) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "בסיבוב ההופעות האחרון עם הלהקה חגגתי יום הולדת וכך איבדתי לי את השן הקדמית. בפלינט, מישיגן. הייתה לנו הופעה באותו ערב. היינו מסביב לבריכת מלון הולידיי אין. חברי להקת מתבודדי הרמן ואני. הייתי בן עשרים ואחת והם התחילו לתת לי מתנות. בקבוקי אלכוהול. התחלתי לשתות בערך בשעה עשר בבוקר, ואני לא זוכר את ההופעה שעשינו באותו יום. ואז אנשי השיווק של חברת התקליטים הזמינו חדר גדול במלון, אחד מחדרי הישיבות, למסיבה. ככל שהשעות חלפו, אנשים החלו להתמסטל ולהשתכר, יותר ויותר. הבריכה הייתה המטרה ברורה. כולם התחילו לקפוץ לתוך הבריכה עם הבגדים שלהם.
חברת התופים PREMIER נתנה לי עוגת יום הולדת ענקית, עם כמו חמישה תופים מוערמים למעלה אחד על השני. כשהמסיבה איבדה שליטה, הרמתי את העוגה, עם כל החמש קומות, והשלכתי אותה לעבר ההמון. כולם היו מכוסים במרציפן ואבקת סוכר ועוגת פירות. המנהל שמע את זה, שהשטיח הגדול שלו הוכתם באופן בלתי הפיך. הוא קרא למשטרה וכשהשריף נכנס - עמדתי שם בתחתונים. רצתי החוצה, קפצתי לרכב הראשון אליו הגעתי, שהיה לינקולן קונטיננטל חדשה לגמרי. היא חנתה על גבעה קלה, וכשהורדתי את בלם היד, זה התחיל לנוע איתי והיישר לתוך הבריכה" (קית' מון, המתופף של להקת המי, בשנת 1972)
ב-21 במרץ בשנת 1991 מת בקליפורניה קלרנס ליאו פנדר, ממציא גיטרות פנדר טלקאסטר וסטראטוקסטר, לאחר מאבק במחלת הפרקינסון. בן 82 במותו.
פנדר החל בייצור המוני של גיטרות חשמליות בסוף שנות הארבעים ומכר את החברה שלו בשנת 1965, כשהיקף המכירות שלה אז נע סביב 40 מיליון דולר בשנה.
למרות שלס פול בנה את הגיטרה החשמלית הראשונה עם גוף מוצק, גיטרת ה-BROADCASTER של פנדר, אותה עיצב עם ג'ורג' פולרטון, נכנסה לייצור המוני בשנת 1948. השם שונה לטלקאסטר בשנת 1950 והיא אומצה במהירות על ידי אמני הקאנטרי והרוק'נ'רול המוקדם. הדגם "פנדר סטרטוקאסטר" הוצג בשנת 1954 ובהמשך כוכבי רוק כמו אריק קלפטון, קית' ריצ'רדס, באדי הולי וג'ימי הנדריקס הפכו אותו לכלי המועדף שלהם.
בשנת 1951 המציא פנדר את גיטרת הבס החשמלית הראשונה. דגמים מוקדמים של גיטרות פנדר נמכרו ב-75 דולר והוא, כחובב מוזיקת קאנטרי, נתן כמה מהגיטרות שלו לנגני מוזיקת קאנטרי. כיום הן שוות הון עתק.
חברת CBS קנתה את העסק של פנדר בשנת 1965 תמורת 13 מיליון דולר, ומכרה אותו ב-1985 תמורת 12.5 מיליון דולר, לאחר שגיטרות שיוצרו בזול בחו"ל הרסו את השוק של מוצרים מתוצרת אמריקאית.
כאשר הרולינג סטונס הוכנסו להיכל התהילה של הרוק'נ'רול, אמר קית' ריצ'רדס, "תודה לאל על ליאו פנדר, שמייצר לנו את הכלים האלו לנגן בהם".
ב-21 במרץ בשנת 1977 יצא תקליט חדש ללהקת סלייד ושמו WHATEVER HAPPENED TO SLADE. שם התקליט בא מכתובת גראפיטי שמנהל הלהקה ראה על אחד הקירות בבריטניה.
למרות הרצון הטוב, התקליט לא נכנס למצעדי מכירות במקום כלשהו. עד יציאת האלבום, הפופולריות של סלייד הלכה ודעכה וכך גם מכירות התקליטים שלה. נראה היה כי להקת סלייד מתה. ארבעת חברי הלהקה ניסו פה להחיותה כשהם זורקרים לאחור את שאריות אופנת הגלאם-רוק, שהזניקה אותם כמה שנים קודם לכן.
הכישלון המסחרי של התקליט היה מחפיר והצרות הכלכליות של הלהקה נמשכו.
עד 1975, להקת סלייד הרגישה שההצלחה המסחרית שלה הגיעה לשיא בבריטניה ובאירופה. לפי הצעתו של המנהל, צ'אס צ'נדלר, הלהקה הסכימה לעבור לארצות הברית, הטריטוריה הגדולה היחידה שהיא עדיין לא פיצחה. הלהקה בקושי החזיקה שם מעמד, כשהיא מופיעה אבל מחליקה למטה, עד שחזרה לבריטניה, באוגוסט 1976, כדי להתמודד עם עסקי המוזיקה בבריטניה שהשתנו הרבה מאז שהלהקה עזבה.
זרם הפאנק הפך להשפעה הדומיננטית על תרבות הנוער ועל עיתונות המוזיקה. סלייד הפכה ללא רלוונטית, למרות האנרגיה שלה ושיריה הקצרים והבועטים. עם זאת, חברי הלהקה היו נחושים שהם מופיעים טוב מתמיד וסירבו לסיים את דרכה של הלהקה. עם נחישות זו, נכנסו הם לאולפן כדי ליצור את התקליט הזה.
בינואר 1977 הוציאה הלהקה את הסינגל היחיד מהתקליט, GYPSY ROADHOG. עם זאת, לאחר ביצוע השיר בתוכנית טלוויזיה לילדים, תלונות על הפניות לסמים בשיר הובילו לאיסור השמעתו ב-BBC. כתוצאה מכך, התקליטון נכשל במכירתו וכך גם התקליט השלם שבא בעקבותיו.
הבסיסט ג'ים ליאה אמר: "זה היה אלבום הבי מטאל. זו הייתה טעות והייתי נגד התואר הזה". הסולן הראשי, נודי הולדר, אמר: "פה הייתה חזרה לסאונד המקורי שלנו". המתופף, דון פאוול, נשאל על איזה אלבום של סלייד הוא ימליץ למאזין חדש. הוא אמר, "אני ממליץ על WHATEVER HAPPENED TO SLADE כי באותו זמן מסוים לא היה לנו מה להפסיד".
הגיטריסט, דייב היל, בספרו: "שם התקליט היה קריצה עם הומור אבל הרבה מבקרים לקחו את זה באופן הכי רציני. נתפסנו כאמנות ישנה, וזה היה מתסכל כי חשבתי שעשינו תקליט טוב והיינו להקת הופעות טובה יותר ממה שהיינו אי פעם. אבל אם אתה לא יכול לקבל פרסום, זה הופך להיות קשה מאוד להשיג את הציבור, וללא השקעה גדולה של חברת תקליטים עלינו, זה היה מאבק. הכרטיסים לא נמכרו לסיבוב ההופעות בבריטניה כפי שהיו בעבר, התקליטון GYPSY ROADHOG הגיע רק למקום ארבעים ושמונה, והאלבום בכלל לא הגיע למצעד. זו הייתה אמריקה שוב, רק הפעם בבית.
במשך זמן מה פשוט התחבטנו, לא ידענו מה לעשות. ניסיתי כל מיני דברים. גילחתי את כל השיער שלי, קניתי מעיל עור ונעלי דוקטור מרטין וניסיתי לתת לנו תדמית מחוספסת יותר להשתלב בזמנים, אבל זה לא עשה כלום. אני מניח שזה רק הראה כמה רחוקים היינו אחרי שהיינו באמריקה כל כך הרבה זמן. אם פעם הקדמתי את האופנה, עכשיו העתקתי דברים, מנסה להדביק את הסצנה - כולנו היינו. שום דבר לא המריא".
הביקורת מאז גרסו כך:
בעיתון רקורד מירור כתבו ששווה להקשיב לתקליט: "זה אלבום הקאמבק שלהם - זה מה שיעשה אותם או ישבור אותם. עם שירים מוצקים ומטלטלים, אבל פשוט לא מספיק מובחנים כדי להצליח באותו אופן כמו להיטי העבר. חלק מהבעיה היא שנראה שהם מתאמצים פה יותר מדי במקום להישאר בפשטות. התוצאה נשמעת כבדה, עמוסה, אפילו, קצת מיושנת. הקול של נודי עדיין נשמע נהדר, ודייב מכניס איזו גיטרה נחמדה, אבל יש פשוט יותר מדי מהכל. בימים עברו, מילים לא היו חשובות מדי לסלייד, אבל עכשיו הם כותבים שירים עם משמעות".
בעיתון NME נכתב בביקורת מאז: "הלהקה הייתה תמיד בכושר כשהיא עבדה בפורמטים הבסיסיים ביותר. רוק'נ'רול! האלבום הזה הוא אנרגיה גבוהה בקנה מידה ראשוני. יש בו את כל הריפים הבולטים שתמצאו בנוחות אצל זי.זי טופ או טד ניוג'נט. יש לו את אותו קצב אובדני של האלבום AEROSMITH ROCKS. הוא עמוס במנגינות חזקות, המון סינגלים פוטנציאליים והתוכן הלירי מעניין יותר".
בדיילי מירור נכתב: "ובכן, הם בילו את החודשים האחרונים ביצירת אחד האלבומים הכי מרתקים שהרכיבו מזה זמן רב. הקול של נודי הולדר בולט כמו תמיד".
בעיתון ליברפול אקו נכתב: "אני חושש שאין הרבה מה להציע באלבום הזה. סגנון החיים האמריקאי השפיע על כתיבת השירים שלהם ולרעה".
ב-21 במרץ בשנת 1970 הופיעה להקת יס הופעה מלאה עם שירי האלבום TIME AND A WORD, בליווי תזמורת. ההופעה נערכה באולם המלכה אליזבת, בלונדון.
בחלק הראשון של המופע הופיעה הלהקה לבד ובחלק השני הצטרפו אליה 20 נגני התזמורת.
גיטריסט הלהקה אז, פיטר בנקס: "זה היה אסון. הטבענו את התזמורת! חשבתי שזה היה רעיון מטופש ולא התביישתי להביע את דעתי. לא שמעו כלל את התזמורת".
במלודי מייקר נכתב אז בביקורת על ההופעה: "יס זכו להצלחה ניכרת כשניסו ניסוי אמיץ בתוספת מיתרים בניצוחו של טוני קוקס. למרות שהמופע סבל מבעיות הגברה, הלהקה הצליחה לאורך כל הדרך והקהל חש שמדובר ב'פריצת דרך מוזיקלית' המסמנת את הנקודה שאליה הלהקה הגיעה".
ב-21 במרץ בשנת 1978, חוותה קרול קינג טרגדיה נוראית כשבעלה השלישי, ריק אוורס, מת ממנת יתר. הסיפור המטלטל נמצא, עם פרטי מידע נדירים ומטלטלים, בספר הרביעי שלי, "מדרגות לגן עדן, אוטוסטרדה לגיהנום". הספר דיגיטלי וניתן גם להדפיסו באופן אישי. לפרטים ורכישה - תלחצו פה.
ב-21 במרץ בשנת 1976 נעצרו דייויד בואי ואיגי פופ בניו יורק באשמת אחזקת מריחואנה. זה היה אחרי הופעה של בואי ברוצ'סטר.
לאחר המופע ערך בואי מסיבה בסוויטה שבמלון FLAGSHIP AMERICANA שברחוב סטייט. לאירוע הגיעו גם שתי נשים שבואי פגש לפני כן בבר המשקאות של המלון והזמינן. בשעות הבוקר המוקדמות חשפו שתי הנשים את זהותן כקצינות ממחלק הסמים. למקום פרצו ארבעה בלשים והאשימו את בואי ופופ בחשד לאחזקת מריחואנה. זו הייתה עבירה מסוג C, שנשאה עונש מירבי של 15 שנות מאסר.
הארבעה הוחזקו בכלא במחוז מונרו במשך כמה שעות לפני ששוחררו בערבות, על חשבון בואי. מאוחר יותר אמר בואי כי לא נשא טינה למשטרה: "הם פשוט עשו את העבודה שלהם".
בואי אמר מיד לאחר התקרית: "תהיו בטוחים שהסמים אינם שלי. אני לא יכול להגיד הרבה יותר, אבל זה כן היה שייך לאחרים שהיו בחדר. איזו אירוניה איומה היא זו, כי אני כבר שנים לא משתמש במריחואנה. החומר הזה מחליא אותי. מזה עשור שלא נגעתי בזה".
ב-21 במרץ בשנת 1970 יצא תקליט הבכורה של להקת FACES ושמו FIRST STEP.
בדצמבר של 1969 החלה להקה זו (עם רוד סטיוארט כסולנה) להקליט את אלבומה הראשון באולפני DE LANE LEA בלונדון. למרות שחברי הלהקה התעקשו להפיק את האלבום בעצמם, קיבלו הסשנים השגחה על ידי טכנאי האולפן, מרטין בירץ', שהכיר את החברים עוד קודם לכן. בירץ' הקליט עם חלק מהם (רוד סטיוארט ורון ווד) את האלבום בו השתתפו עם הגיטריסט ג'ף בק בלהקתם אז (ג'ף בק גרופ), שנקרא BECK OLA. אלבום הבכורה הזה של הלהקה נקרא FIRST STEP ולקח שבועיים בלבד להקליט את כולו. זאת בזכות חזרות אינטנסיביות שהחברים ערכו לפני כן על השירים.
האלבום נפתח עם גרסה שלהם לשיר של בוב דילן בשם WICKED MESSENGER. השיר הזה הוקלט במקור על ידי דילן לאלבומו משנת 1967, שנקרא JOHN WESLEY HARDING. האורגניסט איאן מקלייגן נשמע כאן כשהוא מנגן ממש בסגנון של גארת' האדסון מלהקת THE BAND (ולא סתם, כי THE BAND היו קשורים לבוב דילן, כותב השיר הזה). יש בשיר הזה אווירה של נגינה כמו בהופעה חיה. למעשה, השיר הזה פותח קריירה של שרשרת אלבומים שתביא ללהקת FACES את התיוג של "להקת הבארים הגדולה של הרוק". השיר הזה הובא ללהקה על ידי סטיוארט, שהעריץ מאד את דילן והפך לשיר קבוע בהופעותיה בתקופה ההיא, למרות שהזמר הודה בראיון לרולינג סטון באותה שנה שהוא לא אוהב כל כך לשיר אותו.
השיר השני נקרא DEVOTION והוא נכתב על ידי בסיסט הלהקה, רוני ליין, לאשתו סו, שעזרה לו בתקופה הקשה בה הוא חווה את התפרקות להקתו הקודמת, SMALL FACES. יש בשיר הזה אווירה גוספלית יפהפייה והוא גם היה שיר קבוע בהופעות המוקדמות של הלהקה.
השיר הרביעי באלבום נקרא STONE. רוני ליין, שכתב אותו, ביסס אותו על התיאוריה של הגורו שלו, מאהר באבה. רוד סטיוארט מנגן בשיר הזה בבנג'ו ורון ווד במפוחית. ליין הקליט באותה שנה גרסה שונה של השיר הזה ביחד עם פיט טאונסנד מלהקת המי, שגם הוא היה אז תלמיד אדוק של הגורו. טאונסנד ניגן בגרסה המחודשת בגיטרה אקוסטית. הגרסה של שניהם לשיר הזה יצאה בתקליט נדיר מאד בשם HAPPY BIRTHDAY, בפברואר 1970, לציון יום הולדתו ה-75 של הגורו. הגרסה הזו יצאה לאחר מכן גם באלבום הסולו הראשון של טאונסנד משנת 1972, שנקרא WHO CAME FIRST.
השיר PLYNTH הוא עיבוד מחדש לשיר שהוקלט באלבום השני של ג'ף בק שנה קודם לכן. רון ווד מתגלה כאן כנגן גיטרת סלייד משובח. ואילו רוד סטיוארט אף מצטט בסוף השיר הזה פראזה מהשיר NO EXPECTATIONS של הרולינג סטונס. בעוד שהגרסה של ג'ף בק הייתה הדוקה וקצבית, הגרסה של THE FACES לשיר הזה מזכירה יותר את הבלוז של המיסיסיפי. עם איאן מקלייגן על הפסנתר ועבודת המצילות של המתופף קני ג'ונס. נגינת הסלייד של רון ווד הושפעה רבות מנגן גיטרה בשם ריי קודר, שלימד את קית' ריצ'ארדס מהסטונס את הנגינה של ה- OPEN TUNING על הגיטרה.
צד ב' נפתח עם השיר FLYING, שמכיל בתוכו את אותם מוטיבים דמיוניים שסטיוארט אוהב לפעמים לטבול בהם. המוטיבים של המרחק והגעגוע לחזור הבייתה. זה שיר נהדר שאני אישית מאד אוהב. הקטע PINEAPPLE AND THE MONKEY הוא אחד משני הקטעים האינסטרומנטליים באלבום. הלחן הזה הגיע מרון ווד, כשמקלייגן האורגניסט מעניק פה נגינת אורגן האמונד בסגנון של בוקר טי (מלהקת BOOKER T AND THE MG'S). אחחח... כמה שזה טוב!
השיר NOBODY KNOWS הוא עוד שיר של ליין שהושפע מהקשר שלו לתיאוריה של הגורו שלו. לאחר מכן מגיע עוד קטע אינסטרומנטלי, שנקרא LOOKING OUT THE WINDOW. גם פה יש השפעה ברורה של בוקר טי והאם ג'יז. האלבום נחתם עם קטע קלאסי של הלהקה בשם THREE BUTTON HAND ME DOWN. בשיר הזה יש שתי גיטרות בס שנוגנו בו זמנית - אחת על ידי ליין והשנייה על ידי ווד. השיר הזה הוא המייצג ביותר באלבום את המהות של הלהקה: עם אווירת רוק פאבים משובחת ועם מילים של סטיוארט על נשים. חופשי ונפלא.
למרות שחברי הלהקה התראיינו עם צאת האלבום והביעו את חוסר חיבתם כלפיו, אני אישית מאד אוהב אותו. יש בו את הרוק-קלאסי שמתחבר אליי. האלבום הזה, כפי ששמו מציין, הוא הצעד הראשון. זהו רגע החתונה של חמישה אנשים. חתונה מוזיקלית.
עיתון 'מלודי מייקר' הבריטי פרסם ביקורת על התקליט בפברואר 1970: "למרות שזה אלבום קצת רופף, יש בו כמה רגעים נהדרים. יש קטעים שיש להם השפעה ברורה ממוזיקת קאנטרי. חברי הלהקה נשמעים מצד אחד לא משויפים אך מצד שני מלאי התלהבות ורגש רב שמחפה על כך".
עיתון DISC AND MUSIC ECHO פרסם ביקורת במרץ 1970: "הצליל של הלהקה מבוסס על מוזיקת קאנטרי-רוק עם בלוז. אך מתחת לכבדות הזו מסתתר חוש הומור טוב. הביקורת היחידה שלי היא שקולו של רוד סטיוארט נשמע מרוחק מדי ולכן קשה לשמוע את המילים".
ב-21 במרץ בשנת 1994 יצא אלבום חדש ללהקת יס ושמו TALK. יש שהיו מעדיפים שהלהקה לא תדבר אז, אלא תשתוק...
עד שנת 1992, האיחוד המפואר של להקת יס (עם שמונה נגנים משני הרכבי יס שונים!), שנקרא UNION, היה כבר זיכרון דועך. ריק ווייקמן, ביל ברופורד וסטיב האו כבר לא היו חברים ביס למרות תקוות להמשך איתם תחת המותג הזה. "חלמתי תוכנית סבירה מאוד", אמר האו, "שבה נמשיך לעבוד כשמונה אנשים. יש ארבעה בחורים שבעצם כותבים את החומר וצריכים לשתף פעולה כדי לקבל את הסידור שנעשה. הצעתי לארבעה האלו להתאגד כדי לסדר את המוסיקה. חברת התקליטים אריסטה עמדה מאחורי זה ואמרה, 'אל תנסו לנגן יותר מדי זה עם זה. תביאו אורחים ופשוט תהנו אחד עם השני'. זה היה הרעיון ואף אחד לא אהב את זה. ובכן חברי יס מההרכב שפעל מלוס אנג'לס (טרבור רבין, כריס סקווייר, אלן ווייט, טוני קיי וג'ון אנדרסון) לא אהבו את זה ואז ג'ון אנדרסון אמר שאין צורך בשלושתנו. קיבלתי שיחת טלפון בה נאמר לי שלהקת יס תעשה את האלבום הבא בלעדיי. אז ביל, ריק ואני הלכנו משם. אחרי UNION הייתה תקופה שבה היו שמונה אנשים בלהקה ואף אחד לא ידע מי היה קבוע בלהקה והאם ההרכב יוכל להישאר כך. גם כך לא רציתי שננגן ביחד כל הזמן ונגרום למוסיקה ללכת לשני מקומות בו זמנית, אבל לנסות שני מחנות שונים שעובדים ביחד נשמע לי מעניין. אבל זה מעולם לא קרה כי אנשים אוהבים להיות על הבמה והם לא רצו לעזוב. ריק, ביל ואני התאכזבנו כי הקרבנו מהפרויקט של ANDERSON, BRUFORD, WAKEMAN AND HOWE בשביל זה".
בסופו של דבר, אחרי שהאבק שקע על פרויקט האיחוד ו-ABWH גם הייתה זיכרון רחוק, אלבום חדש של יס בשם TALK הופק על ידי הזמר-גיטריסט של הלהקה, טרבור רבין, עם ג'ון אנדרסון, כריס סקווייר, טוני קיי ואלן ווייט. הרכב זה הצליח בעבר להפיח רוח חיים חדשה במותג יס, עם הבאת הלהיט OWNER OF A LONELY HEART והאלבום 90210. הפעם כל המוסיקה והמילים נכתבו על ידי טרבור רבין וג'ון אנדרסון. המתופף, אלן ווייט, אמר שזה היה אלבום שהם השקיעו בו הרבה זמן באמצעות טכנולוגיה חדשה. "היה לנו בערך 30 ג'יגה-בייט של מידע וזה הכל נעשה במחשב. הרבה מהתופים נוגנו בלייב אבל זה היה מאוד ניסיוני. זה היה גם אחד האלבומים החדשניים ביותר של הלהקה אי פעם, עם כמה קטעי מוסיקה נהדרים. טרבור היה באולפן כל יום במשך 15 שעות. היינו נכנסים ויוצאים מהאולפן אבל זה היה בעצם האלבום שלו".
טרבור רבין: "בסוף עניין האיחוד החלטנו כריס ואלן ואני לחזור להרכב של יס שהיה לנו לפני כן". האלבום שהוא הפיק יצא בחברת VICTORY עם עטיפה משעממת וחסרת השקעה והשראה (איפה הימים של רוג'ר דין המעצב?), עם לוגו חדש בעיצוב פיטר מקס. "כשעשינו את TALK, זה היה מסע אל הלא נודע", אמר רבין. "אנשים טועים ומטעים. זה לא נעשה במחשב בלבד. היו גיטרות אמיתיות ותופים וכאלה. בעצם, כל האלבום נעשה במקינטוש ואני נהניתי מאוד לעשות את זה".
זה היה גם האלבום האחרון שרבין עשה אז עם יס לפני שפרש. "כשעזבתי את יס, הלהקה הייתה כמו לוויתן על חוף הים. פעם זה היה באוקיינוס וזה שחה בצורה נהדרת. אבל להכניס אותו לשם הייתה עבודה ממש קשה. האלבום נתקל בקרירות היה לנו סיבוב הופעות ארוך ובסוף התקשרתי לכריס סקווייר ואמרתי שאני רוצה להמשיך הלאה".
האלבום TALK לא נמכר היטב והאמת שניסיתי להקשיב לו אך החוויה לא הותירה בי רושם עז להקשיב לו שוב. ג'ון אנדרסון: "יש באלבום הזה הרבה מההוויה של יס הקלאסית אבל נתקלנו בחברת תקליטים שפשטה את הרגל ולא יכלה לקדם את המוצר שלנו". אלן ווייט: "אחד הדברים הטובים ביותר בחיי הוא לסיים הקלטת אלבום שאני ממש גאה בו, ו-TALK הוא כזה. לצערי, הוא לא קיבל את תשומת הלב שלה זכו אלבומי העבר. ENDLESS DREAMS הוא שיר מדהים. זה אחד משירי יס האהובים עלי ביותר. לא קל לנגן אותו". אלו שקנו את האלבום הזה (שיצא בדיסק, לא בתקליט) - רבים מהם נתנו לו לשכב על המדף ולצבור אבק. אם פעם הלהקה התהדרה בצלילי קלידים מסחררים, צלילי הקלידים באלבום זה (מידי טוני קיי או טרבור רבין) לא קרובים אליהם. לפחות דבר אחד לא השתנה - הקול של ג'ון אנדרסון. אבל זה לא מספיק, נכון? שבעה קטעים ארוכים יש פה, באלבום שאורכו כ-56 דקות. הקטע השני, I AM WAITING, נמשך יותר מדי זמן וגרם לי, כשמו, להמתין לסיום. גם השיר האהוב על אלן ווייט פה, ENDLESS DREAMS, נשמע, כמו ששמו מציע, חסר סוף. אוולי אני יותר מדי אוהב את יס של הסבנטיז, אבל האלבום TALK הוא מהגרועים (אם לא הגרוע ביותר) של הלהקה עד אז. אני מבין היטב את הצורך של אמנים להתקדם עם הזמן וליצור דברים שונים - אבל עכשיו תסלחו לי, אני חייב לשים בפטיפון את האלבום FRAGILE.
ב-21 במרץ בשנת 1975 יצא התקליט RUBYCON של ההרכב האלקטרוני הגרמני, טאנג'רין דרים. לטעמי האישי, התקליט הזה הוא פתרון מעולה למי שסובל מנדודי שינה. עניין של טעם.
עיתון הרולינג סטון לא התלהב בביקורתו: "אלו שהתלהבו מאלבומה הקודם של להקה זו (PHAEDRA) - שהיה הראשון שיצא באמריקה - ברור שייהנו גם מהאלבום החדש. המארז הזה, שמכיל בתוכו מוזיקת שמאלץ עתידנית של המאה ה-23, מכיל את אותם רעשים שהיו בקודמו. עד כדי כך שאפשר לחשוד כי פשוט מדובר באלבום הקודם שמנוגן הפעם לאחור. זה תקליט כה חסר מלודיה שהוא גורם לתקליט AUTOBAHN להישמע כמשהו שנלקח מספר השירים של ניל דיאמונד. האלבום הזה יסקרן אתכם למשך שלוש דקות בלבד. אז חבל שלא עשוהו כתקליטון וזהו".
ב-21 במרץ בשנת 1967 הופיעה להקת CREAM במועדון MARQUEE הלונדוני. להקת החימום הייתה FAMILY.
בערב הזה נערכו שני סטים של הופעות. הסט הראשון של CREAM לא היה מהמוצלחים. מגבר הבס של ג'ק ברוס לא הפסיק לחרחר והיו בעיות בבאלאנס הכלים הכללי. אריק קלפטון נתקל בקשיים לנגן בגיטרת הגיבסון החדשה שלו. היא יצאה כל הזמן מכיוון והיה קשה לבצע בה SUSTAIN (הארכת צליל). לסט השני הוא ביקש לנגן בגיטרת הגיבסון כפולת הצוואר של גיטריסט להקת החימום, צ'ארלי ויטני. ויטני הסכים וקלפטון התלהב מהצליל שיצא מאצבעותיו. בסוף הערב ניסה קלפטון לשכנע את ויטני למכור לו את הגיטרה שלו. ויטני סירב.
ב-21 במרץ בשנת 1956 אירעה תאונת דרכים קשה לגיטריסט הרוקבילי, קארל פרקינס.
זה קרה כשהוא היה בדרכו עם להקתו לצילומים בתוכנית טלוויזיה בהנחיית הזמר פרי קומו. יחד איתם נסע לניו יורק המנהל דיק סטיוארט. שאחז בהגה. קצת לפני עלות השחר הוא נרדם על ההגה ורכב המסחרית התנגש במשאית עופות ליד דובר. הנהג במשאית, תומס פיליפס, חוואי בן 44, נהרג במקום. המסחרית של פרקינס סטתה מהתאונה ונפלה לתעלה של מים בעומק של כמטר, כשקארל פרקינס שכב עם הפנים למטה במים. המתופף וו.סי. הולנד הפך אותו וכך הציל אותו מטביעה.
פרקינס סבל מ-3 חוליות שבורות בצווארו, זעזוע מוח חמור, עצמות שבורות וחתכים בכל גופו כשהוא נשאר מחוסר הכרה במשך יום שלם.
מספר ימים לאחר מכן הגיעו לבקר את פרקינס בבית החולים חברי להקתו של אלביס פרסלי; הבסיסט ביל בלאק, הגיטריסט סקוטי מור והמתופף די.ג'יי. פונטנה, בדרכם לניו יורק כדי להופיע עם אלביס למחרת. ביל בלאק אמר לקארל, "היי, בנאדם, אלביס שולח לך את אהבתו", והדליק לו סיגריה, למרות העובדה שהמטופל במיטה הסמוכה היה באוהל חמצן. שבוע לאחר מכן, פרקינס קיבל מברק מאלביס והחבר'ה שאיחלו לו החלמה מהירה: "כולנו היינו בהלם והצטערנו מאוד לשמוע על התאונה. אם אנו יכולים לעזור לך בכל דרך, בבקשה תתקשר. נהיה במלון וורוויק בניו יורק ומאחלים לך החלמה מהירה".
למרות שאחיו של קארל, ג'יי פרקינס, שרד את הפגיעה הראשונית, הוא מעולם לא התאושש לחלוטין, ומת שנתיים לאחר מכן.
ב-21 במרץ בשנת 1969 יצא תקליטון חדש לסיימון וגרפונקל, עם השיר THE BOXER.
בראיון שלו לפלייבוי בשנת 1984, פול סיימון חשף שהוא כתב את השיר הזה כשהמבקרים כתבו דברים קשים על המוזיקה שלו - והוא היה "המתאגרף". סיימון: "אני חושב שהשיר היה עליי. כולם מרביצים לי, ואני אומר להם עכשיו שאני אלך אם לא יפסיקו. עד אז כבר נתקלנו בביקורת הראשונה שלנו. השנים הראשונות, זה היה רק שבחים טהורים. לקח שנתיים או שלוש עד שאנשים הבינו שאנחנו לא יצורי פולק מוזרים שיצאו מאנגליה אלא רק שני בחורים מקווינס שנהגו לשיר רוק'נ'רול".
שיר זה לקח יותר מ-100 שעות להקלטתו, כאשר חלקים ממנו נעשו באולפני קולומביה רקורדס כמו גם בנאשוויל ובניו יורק. קולות המקהלה הוקלטו בכנסייה: סנט פול'ס קפלה באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. לכנסייה הייתה כיפת רעפים שסיפקה אקוסטיקה נהדרת. זה היה מאתגר עבור צוות ההקלטה שהיה צריך להקים את הציוד בבית התפילה.
עם כל החומר הזה לעבוד איתו, מכונת הקלטה סטנדרטית עם 8 ערוצים אז לא הספיקה, אז מפיק האלבום, רוי היילי, הביא את הבוס של חברת התקליטים קולומביה, קלייב דייויס, לאולפן כדי להדגים את הבעיה שלו ואת הצורך במכונה עם 16 ערוצים. דייוויס קנה לו את המכונה החדשה.
בראיון ב-1990 אמר סיימון: "חשבתי שהפזמון נטול המילים הוא כישלון שלי בכתיבת שירים. לא היו לי מילים! ואז אנשים אמרו שזה עם המילה LIE (שקר) אבל לא באמת התכוונתי לזה, שזה היה שקר. אבל, זה לא כישלון בכתיבת שירים, כי אנשים אוהבים את זה והם מכניסים לזה מספיק משמעות, ולשאר השיר יש מספיק כוח ורגש, אני מניח, כדי לגרום לזה לנוע, אז זה הכל נכון. אבל בשבילי, בכל פעם שאני שר את הקטע הזה, אני קצת נבוך". סיימון הוסיף שהפזמון חסר המילים העניק לשיר יותר משיכה בינלאומית, מכיוון שהוא אוניברסלי.
מתופף הסשנים האגדי, האל בליין, יצר את צליל התופים הענק בעזרתו של המפיק רוי היילי, שמצא מקום לתופים מול מעלית במשרדי חברת קולומביה. הדהוד התופים הזה, שנשמע כמו אגרופים של מתאגרף, הפך לחלק בלתי נפרד של הפקת השיר.
ב-21 במרץ בשנת 1950 נולד רוג'ר הודסון (לשעבר מלהקת סופרטרמפ). לכבודו, הנה במילותיו על ימי התחלתו בלהקה.
"באוגוסט 1969 הייתי בן 19 ועדיין גרתי עם הוריי כשעניתי למודעת דרושים שפורסמה במלודי מייקר. ריק דייויס הקלידן פרסם אותה במימון מיליונר הולנדי ששמו סטנלי מיסגס. הייתי בין 400 האנשים שהגיעו להיבחן מולם. שרתי את השיר DEAR MISTER FANTASY של להקת טראפיק. ריק אהב את הקול שלי והתקבלתי.
שני האלבומים הראשונים שעשינו לא התקבלו היטב. הלהקה התפרקה בשנת 1972. סטנלי הפסיק לממן אותנו והמצב לא היה טוב. אני תכננתי לצאת לטיול בהודו. אבל אמרתי לריק שיש לנו שירים טובים וכדאי למצוא נגנים חדשים ולהמשיך כסופרטרמפ. כך מצאנו את המתופף בוב סיבנברג, הסקסופוניסט ג'ון האליוול והבסיסט דאג ת'ומפסון. הקלטנו דמואים והבאנו לחברת התקליטים שלנו, שכלל שכחה שחתמנו מולה. אבל הם אהבו שם את מה שהוקלט והלכנו לחווה מבודדת כדי לגבש את החומר. כך נולד האלבום CRIME OF THE CENTURY שהפך הצלחה וסלל את הדרך קדימה".
ב-21 במרץ בשנת 1978 יצא תקליטון חדש לאלטון ג'ון, עם השיר EGO.
הנה מכתב שפורסם בעיתון רקורד מירור, בשנת 1978, מקורא העיתון שגר בניוקאסל: "מה בדיוק קורה עם אלטון ג'ון? בתחילה הוא מנסה למזער כוכב רוק אחר בכך שאומר שלא יקשיב בחיים לדייויד בואי וכשתקליטון שלו, עם השיר EGO, לא מצליח במצעד, אז הוא טוען שהמצעד לא תקין. חבל שאלטון לא מתמודד עם האמת הברורה שהוא עבר את זמנו. התקליטון החדש שלו לא טוב מ-49 הסינגלים האחרים שבמצעד. יש לאלטון עדיין הרבה מעריצים ועדיף שישתוק במקום לרמוס יצירות של אחרים".
ב-21 במרץ בשנת 1969 הוקפצה להקת לד זפלין להגיע לאולפן טלוויזיה בריטי במקום להקת THE FLYING BURRITO BROTHERS שלא יכלה להגיע.
הזפלינים צילמו באולפן גרסה לשיר COMMUNICATION BREAKDOWN בשביל תוכנית שנקראת HOW LATE IT IS. הצילום החל בשעה 17:45 בסטודיו G של הבי.בי.סי, נערך במהרה ושודר באותו לילה, בשעה 22:50, לפני מהדורת סוף היום ועמה תחזית מזג האוויר.
הבי.בי.סי, לצערנו, מחק את מאסטר הצילום ומאז הוא לא צץ בשום צורה שהיא.
ב-21 במרץ בשנת 1983 יצא האלבום THE FINAL CUT של פינק פלויד. האם זה באמת אלבום של להקה? או שמא של בוס אחד ונתיניו שפעם היו יחד בלהקה?
האמת? זה לא אמור להיות שמה של פינק פלויד על העטיפה אלא שמו של רוג'ר ווטרס לבדו. אך לכולם היה ברור שהתקליט לא יימכר באותו היקף במידה והאפשרות השניה הייתה יוצאת לפועל. מעריצי הלהקה חיכו בצמא וזמן רבים לתקליט זה, שיצא לאחר הפרויקט השאפתני ביותר, THE WALL. אם כי בניגוד לתקליט הכפול ההוא, 'החיתוך הסופי' יצא לחנויות, נמכר היטב אך לא עורר הדים כקודמו. הפעם לא יצאו חברי פינק פלויד למסע הופעות לקידום המוצר ואולי זו אחת הסיבות לכך.
ההופעה האחרונה של 'החומה' נערכה ב-17ביוני 1981, בארלס קורט שבלונדון. מיד לאחר מכן צצו בקשות להופעות נוספות ואף נקלה בקרב שאר חברי הלהקה להחליף את ווטרס על הבמה באנדי בואן, שגילם את דמותו של ווטרס על הבמה ב'החומה' כחלק מהלהקה המחליפה, לפי העלילה. בואן הסכים לעשות זאת, במידה וההזמנות ייצאו לפועל, אך ווטרס דאג לדרוך על אפרות זו ולהוציאה לפועל בלעדיו. פינק פלויד חדלה מלהופיע כי כך החליט. בואן היה אחד משני הקלידנים שהחליפו את ריק רייט באולפן בהכנת התקליט הבא. השני היה מייקל קיימן.
ווטרס תיכנן כל הזמן את פרויקט החומה שלו כמשימת מולטימדיה. זה החל באלבום כפול, המשיך בסיבוב הופעות תיאטרלי ומרשים שגרם גם להפסדים כלכליים מרשימים ללהקה. משם זה המשיך לסרט קולנוע שגרף רווחים גדולים וכיסה על החובות שנוצרו מההופעות. הסרט כלל גם מספר קטעים שנכתבו במיוחד עבורו. אותם שירים נועדו להיכנס לתקליט הבא של פינק פלויד, ששמו נקבע ל- SPARE BRICKS (לבנים עודפות)' שתוכנן במקור להיות פסקול הסרט 'החומה'. משם הלך העסק והתעוות, עד שיצא כ'החיתוך הסופי', כשלראשונה גם מופיע שמו ככותב כל השירים. שמו של גיטריסט הלהקה, דייויד גילמור, לא נמצא במעמד זה. קולו של גילמור, שנהג לפאר אלבומי עבר, נמצא בתקליט זה אך ורק בשיר אחד (NOT NOW JOHN). אבל קולו נשמע גם בכלי התקשורת אז כשהודה כי מדובר בשירים שהם פרורים מהחומה. זה לא הוסיף נחת למעריצים שרצו דבר שהוא רענן לחלוטין ולא שאריות מחוממות.
קלידן הלהקה, ריצ'רד רייט שפוטר ממנה על ידי ווטרס בעת הקלטות 'החומה', לא חזר לשורות הלהקה. ומתופף הלהקה, ניק מייסון, לא מנגן כלל בתקליט הזה - למרות ששמו נמצא על העטיפה, כדי שאנשים יחשבו כי זה תקליט של להקת פינק פלויד. המתופף אנדי ניומרק הוא שתופף בהקלטות. כפי שאמרתי בתחילת המאמר שלי פה - זה אמור להיות אלבום סולו של רוג'ר ווטרס.
ארבע שנים לאחר צאת התקליט סיפרו הניצים היריבים לרולינג סטון על מה שהתחולל שם. גילמור: "הוא חצב את דרכו כדי להיות הדמות המובילה בלהקה. יכולנו להמשיך ולעשות אלבומים נפלאים אם הוא היה נרגע ונותן גם לנו להתבטא. זה נראה כאילו אנחנו נשענו עליו, אבל לא הייתה לנו ברירה".
בוב אזרין (המפיק הנוסף של 'החומה'): "לא היו מריבות אגרופים בין שניהם אבל הקללות שלהם ניתזו לאוויר במסכת חיוכים על פניהם. זה היה כל כך בריטי טיפוסי. הם קיללו זה את זה בקולות עדינים וחיוכים. אבל באופן בסיסי הם אמרו זה לזה שהם שונאים אחד את השני לחלוטין. המלחמה בין שני אלה הייתה מטורפת".
גילמור: "ווטרס איים לגנוז את כל האלבום 'החיתוך הסופי' אם לא אוותר על מקומי כעוזר מפיק. הסכמתי לוותר על הקרדיט אבל לא על התמלוגים שמגיעים לי כעוזר מפיק. כך זה הסתיים, באופן אומלל למדי. אפילו רוג'ר טוען שזו הייתה תקופה אומללה רק שהוא שוכח שהוא הפך אותה להיות כזו".
ווטרס: "האלבום 'החיתוך הסופי' היה אמור באמת להיות אלבום של שאריות מהפרויקט של 'החומה'. אבל לפתע נתקפתי בפרץ יצירתי והתחלתי לכתוב על אבא שלי. דייויד הביע את חוסר העניין שלו בקונספט הזה. אבל אני לא כפיתי עליו את התקליט הזה. אפילו הצעתי לו שאהפוך את זה לתקליט סולו שלי ואשלם לו ולשאר את הכסף שבוזבז עד כה ואמשיך משם הלאה. אבל הם לא הסכימו כי הם ידעו ששירים לא גדלים על עצים. הם התעקשו שזה יהיה אלבום של פינק פלויד. כשהיינו רבע דרך בתוך תהליך הקלטת התקליט הבנתי חד משמעית כי זה יהיה התקליט האחרון שאעשה אי פעם עם ניק ודייויד".
שמו המלא של התקליט כולל גם כותרת משנה במילים 'רקוויאם לחלום של אחרי המלחמה'. העטיפה ציינה גם כי היצירה היא מאת רוג'ר ווטרס ומבוצעת על ידי פינק פלויד. ווטרס תפס את עמדת השליט בכוח רב והחליט כי אלבום זה יהיה הכר לשפיכת תיסכוליו על ההשלכות הנפשיות ממלחמת העולם השניה, בה נהרג אביו, אריק פלטשר ווטרס, כשנלחם באיטליה בשנת 1944. שמו של האב מודגש בשיר שנכתב לברט החומה ושמו WHEN THE TIGERS BROKE FREE. דיכאון ופוסט טראומה מובאים פה אל שולחן היצירה כנושאים מרכזיים. בקליפים שצולמו, עם ארבעה משירי התקליט בבימויו של קרוב משפחה של ווטרס - וילי כריסטי, נראית דמותו של התותחן הצבאי לשעבר וכיום המורה, מהסרט 'החומה' (השחקן אלכס מקאבורי), כשהיא טעונה בדכאונות וטראומה, בעקבות אותה מלחמה. הוא יושב בסלון ביתו הקטן כשלצידו אשתו, אותה דמות שגילמה מרג'ורי מייסון לצידו בסרט החומה. בסרט הנוכחי יושה המורה האומלל בסלון ביתו הקטן וצופה בדיווח טלוויזיוני בו נראים החיילים ששרדו כשהם חוזרים הביתה מהמלחמה בפולקלנד. בנו לא נמצא ביניהם כי נהרג כשנלחם נגד ארגנטינה במלחמה ששררה אז, בשנת 1982, בין אנגליה לארגנטינה. סרט זה כנראה נועד לחבר את הדמות הזו לדמות האלימה של אותו מורה כשהוא מרביץ וצועק על תלמידיו, כשבתוכו למעשה הוא אדם מצולק בעצמו. לכן הוא רוקח בראשו לצאת למסע מלחמה אישי שמטרתו להתנקש במרגרט ת'אצ'ר, אז ראשת הממשלה של אנגליה שכונתה 'אשת הברזל', כאחראית העיקרית. ווטרס גם הצביע עליה בתקליט כבוגדת במדינתה, כשחתמה על חוזי בניית ספינות עבור היפנים. הסרט, עם ארבעת השירים בו, יצא בזמנו כקלטת וידאו, נמכר בכמות סבירה ונעלם מרדאר התודעה, חוץ מראשי המעמיקים בסיפור הלהקה.
כל שיר בתקליט זה הוא צלקת באומה הבריטית. מאבות נעדרים במלחמה, דרך חיילים, שחוזרים הביתה כגיבורים בעיני הסובבים אותם אך נפשם שסועה בעקבות מה שחוו במלחמה, מנהיגי עולם שלא מתייחסים כלל לצרכי העמים אותם הם מובילים וגם התרסקותה האיטית של התעשייה הבריטית. והתוצאה הסופית, לפי ווטרס, באה בשיר האחרון ובו השואה הגרעינית (TWO SUNS IN THE SUNSET). כלומר שתי שמשות בשקיעה - אחת היא השמש האמיתית והשניה היא הפטריה בעקבות הפצצה הגרעינית. בשיר הזה כבר לא היו לצידו שני חבריו ללהקה, ששמה הוטבע על העטיפה. זה סיום ברור ללהקה שאינה יחדיו יותר ואת הצלילים לצד ווטרס סיפקו נגני אולפן שכירים.
ההקלטות נערכו בכמה אולפני הקלטה באנגליה. שירתו של ווטרס הוקלטה, לאחר יצירת הפלייבקים, באולפן THE BILLIARD ROOM שבנה בביתו. גם שם אירעה תקרית לא נעימה, כשהוא ניסה לשיר קטע מסויים שוב ושוב. לפתע ראה כי מייקל קיימן, שישב שם, כתב ללא הרף במחברת שהייתה עימו. ווטרס התעצבן וצעק על קיימן להפסיק את כתיבתו. קיימן הפסיק ואז ווטרס גילה כי באותה מחברת כתב קיימן, מספר רב פעמים, את המשפט I MUST NOT FUCK SHEEP. דייויד גילמור, שראה כי התוכן של התקליט נוטה יותר מדי נגד הממשל הבריטי, החליט לחדול מלהיות שותף בהפקה.
וילי כריסטי היה גם זה שצילם את התמונות לעטיפת התקליט. את קרדיט עיצוב העטיפה לקח ווטרס לעצמו. באחד הצילומים נראית דמותו של חייל עם קופסה של סליל סרט בידה וסכין נעוצה בגבה. זו הייתה תחושתו של ווטרס כלפי הבמאי של הסרט החומה, אלן פארקר, שלטענתו לקח ממנו את השליטה על סרט זה בעת הכנתו.
ניק מייסון בספרו האוטוביוגרפי: "רוג'ר ווטרס בא והכריז, עוד לפני הקלטת התקליט הזה, שלא אוכל לקבל בתקליט הבא תמלוגים נוספים או קרדיט ביצירתו, כי כל מה שאני עושה בלהקה זה רק לתופף. הוא עשה את ההכרזה הזו באופן אגרסיבי ואני חשתי שמולי עומד אדם מגלומן. בייחוד כשאני לא הצבתי שום איום עליו באופן כזה או אחר. מצאתי במצב הזה גם נקודה לנחמה - כך לא אצטרך לסבול זמן מיותר באולפן ההקלטה. דייויד גילמור סבל כמוני, אם לא יותר. רוג'ר התעלם בכוונה מכל הצעה שהייתה לדייויד. כנראה זו הסיבה שבגללה הביא רוג'ר את מייקל קיימן, שיחליף את דייויד כמנהל המוזיקלי. לי זה נראה כאילו רוג'ר הקפיא את דייויד. כשהסתיימו ההקלטות היה ברור לכל מי מנהל את כל הדבר הזה. תמיד היה לנו חוק בלהקה שמי שכותב שיר גם מחליט עליו, אבל בגלל שרוג'ר חטף את כל הקרדיט לעצמו - הוא גם זה שהחליט לבדו. כשהתקליט נוצר, היה לנו ברור שזה אלבום סולו של רוג'ר, אבל חברת התקליטים דרשה שהתקליט ייצא תחת שם הלהקה ולא הסכימה לקבלו תחת שמו של רוג'ר לבדו. אני מודה שלא נהגתי אז כשורה כשחשבתי שאם לא אתנגד למה שקורה עם רוג'ר, אז הבעיה תיעלם. מה שנוצר הוא אי אפשרות לתפקד יותר כלהקה. יכולנו לפתור את העניינים בינינו אז אך לא הייתה נכונות לעשות זאת".
על ההליכה במסלול שהחליט ווטרס, סיפר מייסון: "יכול להיות שדייויד חש אז כי הוא לא מצליח ליצור מוזיקה ופחד שייאבד את רוג'ר כאיש שמניב מוזיקה כל הזמן. יכול להיות שפחדנו שרוג'ר יפטר אותנו בברוטאליות כזו, כפי שפיטר את ריק רייט. לא נעים לי להודות בזה, אך הצורך של אנשים ללהק את רוג'ר כתפקיד הנבל האולטימטיבי של הסיפור, עם כל הפיתוי בצעד שכזה, כנראה אינו נכון".
התקליט הזה נמכר כך שבחודש יציאתו כבר זכה למעמד של תקליט זהב באנגליה. חודשיים לאחר מכן הגיע בארה"ב למעמד של פלטינה.
ההרצאה "הצד האפל של החומה - הסיפור של פינק פלויד" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,
להזמנה: 050-5616450
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים
