רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-21 בפברואר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-21 בפברואר (21.2) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"אני מרגיש כי ללהקת הקינקס אין כיום מקום בעולם הפופ. נראה כי הסטטוס שלנו כמוזיקאים מעניין רק אותנו, ולא את הקהל הרחב. אני תולה תקווה רבה בתקליטון החדש שלנו, הנקרא DAYS; אין לי מושג כיצד הוא יתקבל בקרב הקהל, ואף שאני מקווה כי יזכה לחשיפה טובה, בסופו של דבר הכול תלוי במכירות. אם הוא לא יצליח – לא יהיה לנו סיכוי להגיע איתו לטלוויזיה. כך זה עובד.

דוגמה טובה להשפעה שיכולה להיות לשיווק על להקה היא המקרה שלנו מול השוק האמריקאי. כשהגענו לשם לפני כמה שנים, היינו מעין מוצר. הדברים לא התנהלו כשורה והשיווק שלנו שם היה כה גרוע, עד שפרצה מריבה וספגנו חרם שנמשך שלוש שנים. בקרוב נוכל לחזור לשם עם סיום החרם, אך ניאלץ לבנות הכול מן היסוד, שכן נעלמנו מעיני הקהל המקומי זמן רב מדי. האמת היא שאני מתחיל לתעב את תהליך הוצאת התקליטונים, כיוון שאני מודע לכל מה שנלווה לכך מבחינה שיווקית"(ריי דייויס, בשנת 1968)

פינק פלויד מקליטים באבי רואד - לראשונה! ב-21 בפברואר בשנת 1967 נערך הסשן הרשמי הראשון של להקת פינק פלויד לחברת התקליטים EMI, באולפנים שלה שנמצאים באבי רואד, לונדון.

על כס המפיק התייצב נורמן סמית', מי שהיה מוכר עד לא מזמן כטכנאי ההקלטות הצמוד של הביטלס. הוא ניסה להכניס מעט סדר בתוהו ובוהו היצירתי של החבורה החדשה. אלא שמתברר שלא כולם באולפן הגיבו בהתלהבות כמוהו. כאשר עלה הצורך בטכנאי הקלטה נוסף שיסייע בניהול הסאונד של הלהקה הצעירה, נרשמה התחמקות קבוצתית בקרב הטכנאים הפעילים. איש לא שש לעבוד עם הרכב הרוק הפסיכדלי הקיצוני הזה, ובסופו של דבר הונחה המשימה הלא רצויה הזו על כתפיו של פרנסיס דילנאט.

הסשן עצמו נקבע לשעות לא שגרתיות בעליל, בין 11 בלילה לשש בבוקר, באולפן מס' 3, שנחשב לקטן ואינטימי יותר משלושת האולפנים במתחם. השעה המאוחרת הזו הייתה חריגה מוחלטת מהנהלים המקובלים באולפני אבי רואד באותם ימים עבור אמנים שאינם הביטלס. הסיבה העיקרית למדיניות הזו הייתה השכונה השקטה והיוקרתית שבה שכן האולפן. השכנים באבי רואד לא אהבו את הרעש שבקע מהבניין בלילות ודאגו לפעול נמרצות נגד ההקלטות הליליות. עם זאת, נראה היה שלמישהו בכיר מאוד בחברה היה עניין רב בהחתמה החדשה הזו והוא רצה להקליט אותה כמה שיותר מהר, גם אם זה אומר להרגיז כמה דיירים מנומנמים שם.

חברי הלהקה, בהנהגתו של סיד בארט, בחרו להקליט שיר בשם MATILDA MOTHER. בגרסה ההיא הופיעו מילים שונות מאלו שזכינו לשמוע בסופו של דבר בגרסה הסופית שיצאה בתקליט הבכורה של הלהקה ("החלילן בשערי השחר"). לאחר עבודה מאומצת הוקלטו שישה טייקים, כאשר הטייק השישי נקבע כטוב מביניהם.

השיר MATILDA MOTHER נכתב על ידי סיד בארט בהשראת ספרי ילדים של הילייר בלוק. במקור, בארט רצה להשתמש במילים מתוך הספר CAUTIONARY TALES FOR CHILDREN, אך העיזבון של הסופר סירב לתת לכך אישור. כתוצאה מכך, הוא נאלץ לכתוב מילים חדשות ששמרו על האווירה האגדתית והקסומה.

נורמן סמית' סיפר מאוחר יותר על החוויה שלו עם הלהקה בחדר ההקלטות ותיאר את הגישה הייחודית שלהם: "הפלויד לא היו האנשים הנוחים ביותר להקליט אותם". סמית' הוסיף כי הם היו רגילים להופעות חיות ארוכות ומאולתרות, והיה קשה מאוד לתמצת את האנרגיה הזו לתוך פורמט של תקליט רגיל. ריק רייט, הקלידן של הלהקה, צוטט בהקשר לסשנים המוקדמים כשאמר: "נורמן היה המפיק המושלם עבורנו כי הוא היה מוכן לתת לנו להתנסות בדברים".

מקרטני שולח גלויה: האם מרי הופקין היא המלכה החדשה של אפל? ב-21 בפברואר בשנת 1969 יצא תקליט הבכורה של הזמרת מרי הופקין ובהפקתו של פול מקרטני. שם האלבום הוא POSTCARD.

השנה הייתה 1968, והעולם כולו נשא עיניים אל ארבעת המופלאים מליברפול, שהחליטו להקים אימפריה עסקית ומוזיקלית משלהם בשם אפל. בזמן שחברי הלהקה חיפשו בנרות כשרונות חדשים ומגוונים כדי להעשיר את הלייבל הטרי, הגיעה הישועה ממקום לא צפוי. הדוגמנית המפורסמת טוויגי ישבה לה בנחת מול הטלוויזיה וצפתה בתכנית גילוי הכשרונות OPPORTUNITY KNOCKS. שם, בין שלל מתחרים, היא ראתה נערה וולשית צעירה ואנונימית לחלוטין בשם מרי הופקין. טוויגי התאהבה בקול הצלול שלה ומיהרה לטלפן לפול מקרטני כדי לבשר לו שמצאה את הדבר הבא.

מקרטני, שתמיד היה בעל אוזן רגישה ללהיטים, לא בזבז זמן. מהר מאוד נשלחה הודעה לביתה של הופקין עם הנחיה פשוטה: צרי קשר עם משרדי אפל. הופקין נזכרה ברגע הזה מאוחר יותר בראיון: "אז התקשרתי, והועברתי לבחור הזה עם מבטא ליברפולי, שהזמין אותי להגיע ללונדון ולחתום על חוזה. בהיותי נערה וולשית זהירה, חשבתי, 'זה קצת פתאומי!' וניסיתי להתחמק, ​​אז הבחור הזה אמר, 'טוב, לכי תשאל את אמא שלך'. גררתי את אמא שלי לטלפון והיא המשיכה במקומי לטפל בזה".

החוש המסחרי המושחז של פול מקרטני עבד שעות נוספות. הוא בחר עבור הופקין לחן עממי רוסי ידוע בשם DOROGOYA DLINNOYU, שעליו הולבשו מילים באנגלית על ידי ג'ין ראסקין. התוצאה הייתה השיר THOSE WERE THE DAYS, שהפך ללהיט בקנה מידה היסטרי. מקרטני שמע את ג'ין ראסקין ואשתו מבצעים את השיר במועדון לונדוני בשם BLUE ANGEL כבר בשנת 1962, והוא שמר את הרעיון בראשו במשך שנים עד שמצא את הקול המתאים. השיר הצליח כל כך עד שהדיח את HEY JUDE של הביטלס מפסגת המצעד הבריטי.

בעקבות ההצלחה הגיע תקליט הבכורה של הופקין שזכה לשם POSTCARD ויצא לאור ב-21 בפברואר 1969. מקרטני סיפר על תהליך העבודה: "היא הייתה בחורה נחמדה והיה כיף לעבוד איתה. הקלטנו את הכל באולפני EMI ואז לינדה צילמה אותה לעטיפה בקיו גארדנס. יצרתי קשר עם חברת הגלויות, VALLENTINES, וביקשתי מהם להכין מהתמונה גלויה. הם הכינו כמות מוגבלת של גלויות".

העיצוב של העטיפה היה מקורי ואישי במיוחד. פול מקרטני לקח את אחת הגלויות, כתב עליה בכתב ידו את רשימת השירים המיועדת לתקליט ושלח אותה בדואר למשרדי אפל. הגלויה הזו, כולל הבול והחותמת הרשמית של הדואר, הפכה לכוכבת של גב עטיפת התקליט. לכבוד ההשקה נערכה מסיבה נוצצת במסעדה ששכנה מעל סניף דואר בבניין הגבוה ביותר בלונדון באותם ימים. רשימת האורחים נראתה כמו חלום של כל חובב מוזיקה: פול ולינדה מקרטני, ג'ימי הנדריקס, ודונובן, שגם תרם את כישוריו לכתיבת שירים בתקליט.

התקליט POSTCARD היה עשיר בשיתופי פעולה מעניינים. הוא כלל שלושה שירים שכתב דונובן, ביניהם LORD OF THE REEDY RIVER וכן VOYAGE OF THE MOON. בנוסף, הארי נילסן תרם את השיר THE PUPPY SONG, אותו כתב במיוחד עבור מרי לבקשתו של מקרטני. נילסן כתב את השיר בהשראת הכלב של הופקין, אך מאוחר יותר הקליט גרסה משלו לזה. אפילו מפיק הביטלס ג'ורג' מרטין נרתם למשימה וכתב לה שיר. המהדורה הבריטית של התקליט לא כללה את THOSE WERE THE DAYS (שיצא והצליח שם כסינגל), החלטה תמוהה למדי ששונתה בהדפסה האמריקנית שם השיר נכלל בגאווה.

שיר בולט נוסף בתקליט היה GOODBYE, שנכתב גם הוא על ידי פול מקרטני ופורסם תחת הקרדיט "לנון / מקרטני". פול הקליט גרסת דמו אקוסטית עבור מרי כדי שתלמד את המלודיה, והשיר עצמו הגיע למקום השני במצעדים בבריטניה. אבל למרות ההצלחה והעובדה שמקרטני השקיע רבות בהפקה, מרי הופקין לא הייתה מרוצה מהתוצאה המוזיקלית הסופית. היא הרגישה שהסגנון שנבחר עבורה לא משקף את מי שהיא באמת וחיפשה שינוי כיוון אמנותי. זמן מה לאחר מכן דרכיהם של מקרטני והופקין נפרדו. בראיון מאוחר יותר היא הסבירה את תחושותיה: "היה בי הרבה יותר, כך הרגשתי, אבל בחברת אפל לא בחרו לקדם את הצד הזה שלי".

במגזין רולינג סטון פורסמה בשעתו ביקורת על התקליט: "האלבום הזה שייך לפול מקרטני באותה מידה שהוא שייך למרי הופקין. כלומר, המפיק נוכח ומשמעותי לא פחות מהאמנית שעל שמה רשום התקליט. קולה של מרי, סופרנו רך בגוון וניל, לא יזכה אותה בתואר MBE על גמישות קולית; נראה שחסרה לה היכולת להעביר תחושות מגוונות בקולה, והיא נשמעת תמיד כמעין שילוב בין ג'ואן באאז למריאן פיית'פול. נראה שאילולא מפיק כמקרטני, הופקין הייתה מספקת לנו תקליט משעמם למדי.

התקליט נפתח עם LORD OF THE REEDY RIVER של מר לייטץ' (דונובן), מעשייה קודרת ושקטה. מרי מצליחה להעביר את הלך הרוח ה'דונובני' הזה, של אפלה סוריאליסטית מימי הביניים, עד שגרסתה לשיר מזכה אותה במקום של כבוד בשולחן המבצעים הטובים ביותר של שירי דונובן. הדבר הבולט ביותר בשיר השני, HAPPINESS RUN, הוא האופן שבו הוא מפיג לחלוטין את האווירה החשופה שנוצרה בשיר הקודם, וקובע – באיחור מה – את מצב הרוח הכללי של האלבום.

השיר השלישי של דונובן, VOYAGE OF THE MOON, הוא כבד וארוך מדי (כפי שלחניו של דונובן נוטים להיות כשהוא אובססיבי לסגנון שירי החיזור מימי הביניים). ההגשה ההומוגנית של מרי אינה הופכת אותו למרגש במיוחד. הבלדה האתנית מיוצגת על ידי Y BLODYN GWYN (שיר וולשי שנשמע כמו מזמור), PRINCE EN AVIGNON (שברקע שלו שולטים תופים רועשים מסיבות שאיני יכול לעמוד על טיבן), ו-HONEYMOON SONG הקריבי 'בטעם שעועית'. גם הארי נילסן וג'ורג' מרטין נוכחים בחגיגה, אך המועדפים האישיים שלי הם אותם שירים בסגנון שנות הארבעים, שבהם פול הגזים בצורה מפוארת, בדומה למסורת של GOOD NIGHT של רינגו.

השיר THOSE WERE THE DAYS הוא, כמובן, נוק-אאוט (במיוחד הבנג'ו, מקהלת הילדים והפוזה של מרי כאשת פאב ותיקה), ואיזה סוף טוב יותר יכול להיות לתוכנית כזו מאשר SHOW BUSINESS? מקרטני ראוי לפרס על בחירת הרפרטואר עבור מרי ועל העיבודים שמאחורי שירתה. חסידי פול מקרטני וגם מעריצי מרי הופקין יאהבו את התוצאה".

האבנים המתגלגלות לא קופאות מקור בדרך לצמרת המצעדים. ב-21 בפברואר בשנת 1964 הוציאה להקת רולינג סטונס באנגליה את השיר NOT FADE AWAY על תקליטון.

העולם בקושי הספיק לעכל את הפלישה הבריטית שהנהיגו הביטלס, והנה, ב-21 בפברואר בשנת 1964, חבורה של בחורים עם קצת יותר חוצפה ושיער קצת יותר פרוע החליטה להטיל פצצה מוזיקלית משלה. להקת הרולינג סטונס שחררה באנגליה את השיר NOT FADE AWAY על גבי תקליטון, שבסופו של דבר טיפס במעלה הדירוגים עד שהתמקם בגאווה במקום השלישי במצעד הבריטי.

היצירה הזו נמשכת דקה ו-42 שניות בלבד, זמן קצר לכל הדעות, אך זה הספיק בהחלט כדי להפוך את הדבר לקלאסיקת רוק עם הומאז' ברור לבאדי הולי. הולי ביצע את השיר במקור לפני שנהרג בתאונת המטוס המפורסמת בשנת 1959, והסטונס לקחו את הבסיס שלו והזריקו לו את המקצב המזוהה עם בו דידלי. חברי הלהקה נהגו לבצע את השיר בהופעות במועדונים עוד לפני שהקליטו אותו, והתגובות מהקהל היו תמיד מחשמלות. מיק ג'אגר על האופי המיוחד של השיר: "יש לו מקצב בו דידלי חזק מאוד. זה שיר פשוט מאוד, אבל יש בו המון אנרגיה".

ההקלטה עצמה, שנערכה בינואר 1964 באולפני REGENT SOUND בלונדון, נחשבת לנקודת מפנה משמעותית. אפשר להגיד שזה התקליטון הראשון של הסטונס בו מיק ג'אגר נשמע כמו ג'אגר אמיתי, עם כל הביטחון והחספוס שאפיינו אותו בהמשך הדרך. במהלך הסשן נכחו באולפן גם דמויות צבעוניות כמו המפיק פיל ספקטור והזמר ג'ין פיטני. האגדות מספרות שפיל ספקטור תרם לצליל הייחודי של השיר על ידי נקישה על בקבוק קוניאק ריק או ניעור מרקאס, בעוד בריאן ג'ונס סיפק את נגינת המפוחית הדומיננטית.

יום למחרת צאת התקליטון, ב-22 בפברואר, חברי הסטונס לא נחו לרגע. הם התייצבו בחוף ים סלעי בדורסט וצילמו שם קליפ לשיר הזה. התמונות משם מראות אותם עטופים בכובעים וצעיפים, לא כחלק מהצהרה אופנתית נועזת אלא פשוט בגלל הקור העז ששרר בחוץ. בינתיים, אנשי הפקה חרוצים דאגו לגלגל ממעלה הצוק אבנים גדולות אל עבר החוף. המטרה הייתה להמחיש, בסגנון הסיקסטיזי הישן והקסום, שמדובר בלהקה ששמה האבנים המתגלגלות.

למרות ההצלחה במצעדים, לא כולם מיהרו לקשור להם כתרים. הביקורת על התקליטון בעיתון מלודי מייקר הייתה כזו: "האפקט שאני מקבל מהקשבה לשיר הזה הוא של להקה שלא יודעת לשיר בהרמוניה. המזל שלהם הוא שהם שרים במבטא בריטי ולא אמריקאי". המבקרים אולי לא צפו את העתיד, אבל הקהל הצביע ברגליים ובתקליטים. השיר הוכיח שגם גרסת כיסוי קצרה יכולה להפוך למשהו חדש ומרענן שמעניק כבוד למקור תוך כדי יצירת צליל חדש לגמרי.

יצירת מופת או השתלטות עוינת? ב-21 בפברואר בשנת 1973 יצא תקליט חדש ללהקת הטמפטיישנס ששמו MASTERPIECE.

המוזיקה שהדהדה מהרמקולים אז הבהירה, לכל מי שהקשיבו, שהמפיק נורמן וויטפילד החליט לקחת את המושכות חזק לידיו, אולי חזק מדי. ההפקה הדומיננטית והמהודקת שלו הייתה כה נוכחת, עד שהיא גרמה למבקרים ולמעריצים רבים לתהות בציניות שמא מדובר בכלל בתקליט סולו של המפיק עצמו, כאשר חברי הלהקה המוכשרים הגיעו לאולפן רק בתור זמרי סשנים שהוזמנו לקשט את החזון המוזיקלי שלו.

נורמן וויטפילד, האיש שעיצב את הסאונד של מוטאון באותן שנים, דחף את הלהקה עמוק אל תוך עולם ה-PSYCHEDELIC SOUL וה-CINEMATIC SOUL. התוצאה הייתה יצירה מוזיקלית רחבת יריעה שבה הכלים האינסטרומנטליים קיבלו לעיתים קרובות יותר מקום מאשר הקולות של חברי ההרכב. שיר הנושא של התקליט, MASTERPIECE, נמתח על פני לא פחות מ-13 דקות ו-49 שניות. מדובר היה בצעד נועז במיוחד שבו המאזינים נאלצו להמתין כמעט שמונה דקות של הקדמה תזמורתית עשירה בכלי מיתר וחצוצרות לפני שזכו לשמוע צליל אחד מקולם של הטמפטיישנס. השיר זכה להצלחה כבירה והגיע למקום הראשון במצעד ה-R&B ולמקום השביעי במצעד מאה הגדולים של בילבורד, מה שהוכיח שהקהל דווקא נהנה מהגרנדיוזיות הזו.

אחד המבקרים הבולטים של התקופה לא חסך את שבטו וצוטט כשאמר: "הטמפטיישנס הפכו לעוד כלי נגינה בתזמורת של נורמן וויטפילד. לא נעים.

התקליט כלל גם פנינים נוספות. השיר PLASTIC MAN, למשל, שימש כמחאה חברתית נוקבת נגד אנשים מזויפים ושטחיים בחברה האמריקאית. נורמן וויטפילד וכותב המילים, בארט סטרונג, יצרו פה ביקורת על אלו שמתאימים את עצמם לכל מצב כמו פלסטיק, ללא עמוד שדרה מוסרי. המוזיקה בשיר הייתה קופצנית וחדשנית, והשתמשה באפקטים קוליים שהיו מזוהים עם התקופה הפסיכדלית של הלהקה.

למרות הנטייה של המפיק לאורכים מוגזמים, הוא ידע גם לספק רגעים של רוך. השיר HEY GIRL I LIKE YOUR STYLE בלט בתקליט כבלדה רכה ומלטפת. זהו אחד השירים הבודדים בתקליט שבו חברי הלהקה קיבלו הזדמנות אמיתית להפגין את ההרמוניות הקוליות המופלאות שלהם בלי שההפקה תבלע אותם. ריצ'רד סטריט הוביל את השיר בקולו העמוק והפך אותו לאחד הלהיטים האהובים והמרגיעים ביותר שהוציאה הלהקה באותן שנים.

עוד רצועה מעניינת הייתה LAW OF THE LAND, שיר שבוצע במקור על ידי להקת UNDISPUTED TRUTH. הגרסה של הטמפטיישנס הדגישה את מסרי הצדק החברתי והגורל האנושי, נושאים שנורמן וויטפילד אהב לחקור לעומק. התקליט נסגר עם השיר HURRY TOMORROW, שבו המפיק לקח את המאזינים למסע הזוי ופסיכדלי שמתאר חוויה של הזיה, כנראה בהשפעת סמים.

התקליט MASTERPIECE סימן תחנה חשובה ומרתקת בקריירה של הלהקה. למרות שהיו כאלו שטענו שהמפיק "גנב" להם את ההצגה, אי אפשר היה להתעלם מהאיכות הגבוהה של העיבודים והסאונד העשיר שהגדירו מחדש את גבולות הסול בשנות השבעים. נורמן וויטפילד הוכיח שהוא לא רק מפיק אלא אמן של ממש, גם אם לפעמים הזמרים שלו הרגישו כמו אורחים בתוך המסיבה של עצמם. זה היה אכן מאסטרפיס - שלו ולא של הפיתויים ההם.

אוטיס וויליאמס, מזמרי המפתח של הטמפטיישנס, כתב בספרו: "זה היה האלבום האחרון שלנו שבו נורמן שיתף פעולה עם בארט סטרונג. הכרתי את בארט מאז שהיינו ילדים; נהגנו לעשות מרוצים אחד נגד השני כשהוא גר מעבר לרחוב ממני. אני לא בטוח מה קרה בין שניהם, אבל לא ראינו את בארט הרבה אחרי זה. מנקודה זו ואילך, נורמן לקח את תפקידו ככותב-מפיק יותר ויותר ברצינות. באלבום הבא שלנו, MASTERPIECE, התמונה של נורמן על העטיפה האחורית הייתה גדולה משלנו, ועם כל אלבום, היו פחות שירים אבל הם היו ארוכים (וארוכים יותר).

כשהוצאנו את האלבום האחרון שלנו עם נורמן בתחילת שנות השבעים, תקליט בשם 1990, שהיו בו רק שני שירים בצד השני, הרגשנו יותר מתמיד שמרמים את המעריצים שלנו. אנשים התלוננו בפנינו על זה גם כן. בכמה רצועות, השירה שלנו נראתה כאילו היא מתפקדת כקישוט לגיחות האינסטרומנטליות של נורמן. כשהתחלנו לקרוא מאמרים שבהם כותבים התייחסו ללהקה כ'מקהלת הזמרים של נורמן וויטפילד', ממש התעצבנו. כמובן, שום מראיין שבריאותו יקרה לו לא היה קורא לנו את זה ככה בפנים, אבל לפי הדרך שבה הם דיברו לפעמים, ידענו שזה מה שאנשים מתחילים לחשוב. אם אי פעם עלתה מחשבה שננסה משהו חדש, ההצלחה של PAPA WAS A ROLLING STONE גדעה אותה באיבה.

זמן קצר אחרי האלבום MASTERPIECE, ערכנו את הנסיעה הראשונה שלנו ליפן. בידיעה שיש לנו אלפי מעריצים שם, ציפינו לסיור ההופעות. נהנינו לבקר במדינות אחרות וללמוד על התרבויות שלהן. אחרי כל כך הרבה שנים, התרגלנו לשמוע מחיאות כפיים כשעלינו לבמה, אחרי כל קטע, ובערב מוצלח - גם קצת באמצע פה ושם. בטוקיו נתנו הכל. אני רציני, דפקנו הופעה, שרנו את הנשמה, באמת נתנו עבודה. אבל מסיבה מוזרה כלשהי, היפנים ישבו שם כאילו הם באולם הרצאות. מהר מאוד זה גרם לנו לחשוב, "מה לעזאזל? לעזאזל, אולי עדיף שנעוף מכאן ונחזור הביתה, כי פה זה לא הולך לנו". לא ויתרנו, אבל לקראת סוף המופע כבר די השלמנו עם זה שנכשלנו בגדול".

במגזין רולינג סטון פורסמה בשעתו ביקורת על התקליט, ובה נכתב: "נורמן וויטפילד אכן יכול לטעות. הוא כתב כמה שירים נהדרים והפיק הפקות מרהיבות עבור חברת 'מוטאון', אך לעיתים הוא מגזים. באלבום זה, שבו כתב והפיק את השירים, הוא שחק את עצמו עד דק. הסיבה העיקרית לביקורת היא שיר הנושא; יש בו חזרתיות רבה מדי – אלמנט שהיה אמנם המפתח ללהיט הקודם של הלהקה, PAPA WAS A ROLLING STONE, אך ההתלהבות מאותו להיט רק מדגישה את האכזבה ממה שקורה כאן. בניגוד לליין הבס של הלהיט ההוא, כאן אין שום דבר קליט.

חברי הלהקה אף ציינו בראיונות עמם כי היו מעדיפים לבצע שירים בסגנון סמוקי רובינסון, אך הם טבעו כאן בים של מישהו אחר. במקום שהתזמורת של נורמן וויטפילד תלווה את הטמפטיישנס – הטמפטיישנס הם אלו שמלווים את התזמורת. על עטיפת התקליט מוזכרים חברי הלהקה פעמיים בלבד, בעוד ששמו של נורמן וויטפילד מופיע שש פעמים. ייתכן שמישהו בחברת 'מוטאון' העניק לוויטפילד צ'ק פתוח. זהו מצב עגום, שכן הלהקה הזו מוכשרת מכדי לשמש כעכברי הניסוי שלו".

גם זה קרה ב-21 בפברואר. ההיסטוריה של המוסיקה תמיד ידעה לספק רגעים שנעים בין המופרע למבריק, והדיווחים מהשטח מוכיחים שהכוכבים הגדולים מעולם לא נחו לרגע.

הכל התחיל אי שם בשנת 1952, כשהפסנתרן הצעיר ג'רי לי לואיס מצא את עצמו בסיטואציה שלא הייתה מביישת סרט מתח. הוא התחתן בפעם הראשונה עם דורות'י ברטון, אך לא מרצונו החופשי בלבד. האחים של הכלה המיועדת הופיעו בביתו עם רובה טעון והבהירו לו שהריון מחייב חתונה מיידית. כך, תחת איום של כדור בקנה, החלה קריירת הנישואין המפותלת של האיש שהבעיר את הפסנתר.

תשע שנים לאחר מכן, ב-21 בפברואר 1961, חברי להקת הביטלס הוכיחו שהם הפועלים החרוצים ביותר בליברפול. באותו יום הם דילגו בין שלוש הופעות שונות. זה התחיל בהופעת צהריים במועדון CAVERN, המשיך למועדון CASANOVA והסתיים באולם TOWN HALL בלית'רלנד. הקהל עוד לא הבין שהארבעה האלו עומדים לשנות את העולם, אבל הם כבר הזיעו על הבמות בלוח זמנים צפוף. באותה תקופה, בשנת 1964, הצטרף פסנתרן צעיר ומבטיח בשם בילי ג'ואל ללהקת הרוק הראשונה שלו שנקראה THE ECHOES. הלהקה הניו יורקית הזו לא ניסתה להמציא את הגלגל, אלא התמקדה בביצוע גרסאות כיסוי ללהיטים שהגיעו מהממלכה המאוחדת מעבר לים.

שנת 1969 הביאה איתה סוף של תקופה, כשסרט מופע הפרידה של להקת CREAM הוקרן בבכורה ב-PHILHARMONIC HALL בניו יורק. הבמאי טוני פאלמר תיעד במשך 85 דקות את השלישייה העוצמתית ברגעיה האחרונים יחד על הבמה. שנה לאחר מכן, ב-1970, הצמד סיימון וגרפונקל כבש את פסגת המצעד הבריטי עם התקליט BRIDGE OVER TROUBLED WATER. התקליט הפגין שרירים ונשאר במצעד הבריטי יותר מ-300 שבועות, הישג שמעט מאוד אמנים הצליחו לדגדג מאז.

באותה שנה, להקת סנטנה הגיעה לאולפני NBC בבורבנק לצילומים של תוכנית הטלוויזיה THE BELL TELEPHONE HOUR. קרלוס סנטנה סיפר מאוחר יותר על רגע שלא ישכח לעולם: "לא אשכח את זה לעולם. ריי צ'ארלס היה גם הוא בצילומי התוכנית והוא ביצע שם את GEORGIA ON MY MIND. אני זוכר שהוא ביצע את השיר עם התזמורת כשלפתע צעק: עצרו! לעצור את התזמורת! היי אתה! נגן הוויולה בשורה השלישית! תכוון מיד את הכלי שלך!. לא ידעתי באותו רגע אם אנחנו צריכים להישאר בשקט או למחוא כפיים לסצנה המדהימה הזו שהתרחשה מול עיניי". בתוכנית ההיא הם ביצעו את הקטע BATUKA, שמאוחר יותר פתח את התקליט השלישי שלהם.

עוד בשנת 1970, להקת דיפ פרפל הופיעה בקולג' בטוויקנהאם כשמי שחיממה אותה הייתה להקת SPICE. המודעה הבטיחה תקליטן, בר משקאות ואורות אווירתיים, אבל הבונוס האמיתי היה להקת החימום, שזמן קצר לאחר מכן שינתה את שמה לאוריה היפ. בדיוק שנתיים לאחר מכן, להקת לד זפלין הוציאה בשנת 1972 את הסינגל ROCK AND ROLL בארצות הברית. צד ב' הכיל את השיר FOUR STICKS, שזכה לשמו כי המתופף ג'ון בונהאם השתמש בארבעה מקלות תיפוף כדי להשיג את הצליל העמוק והכבד שחיפש. השיר ROCK AND ROLL נולד בכלל בטעות מתוך ג'אם כשניסו לסיים את FOUR STICKS ולא הצליחו. הסינגל הגיע למקום ה-47 במצעד האמריקני, מה שלא הפריע לו להפוך להמנון רדיו נצחי.

שנת 1977 תיזכר כשנה שבה להקת קיס לקחה את המושג מחויבות למעריצים צעד אחד רחוק מדי. חברי הלהקה הקיזו דם שהתערבב עם הדיו ששימש להדפסת הקומיקס הראשון שלהם בהוצאת מארוול. נוטריון אישר את האותנטיות של התהליך כדי שהמעריצים ידעו שבידיהם מוצר עם דנ"א אמיתי של הכוכבים שלהם.

האייטיז הביאו איתם דרמות נוספות. בשנת 1983 יצא הסינגל BEAT IT של מייקל ג'קסון עם סולו הגיטרה של אדי ואן היילן. במגזין מלודי מייקר לא ממש התלהבו וכתבו בזמנו: "ג'קסון צריך להיצמד לבלדות המתקתקות שהוא כל כך מיומן בהן. הגיחה הזו לרוק פשוט לא מצלצלת נכון. זה כנראה יהיה הצלחת ענק ברחבת הריקודים אבל זו לא כוס התה שלי". אדי ואן היילן הקליט את הסולו בחינם כטובה לקווינסי ג'ונס, בזמן שחברי להקתו שלו לא היו בעיר. ביום זה, באותה שנה, נולדה בתו הבכורה של הקלידן ריק ווייקמן.

ב-1984 פגש בסיסט הרולינג סטונס, ביל ווימן, את מנדי סמית' בת ה-13 בלונדון. הקשר השנוי במחלוקת הסתיים בחתונה חמש שנים מאוחר יותר, כשהיא הייתה בת 18 והוא בן 52. שלוש שנים אחר כך, ב-1987, סליי סטון מצא את עצמו מאחורי סורג ובריח בלוס אנג'לס בעוון אחזקת קוקאין, סימן להידרדרות של הכוכב הגדול.

שנות התשעים הביאו כבוד לפול מקרטני, שקיבל פרס מפעל חיים בטקס הגראמי ב-1990. ב-1995, ברוס ספרינגסטין והאי סטריט באנד התאחדו במועדון קטן בניו יורק אחרי שבע שנות פרידה וביצעו את השיר MURDER INCORPORATED. השיר הזה נכתב במקור בשנת 1982 עבור התקליט NEBRASKA אבל נשאר במגירה במשך שנים ארוכות עד לאותו איחוד. בשנת 2001, ג'וני קאש שוחרר מבית החולים לאחר דלקת ריאות קשה ונסע ישירות לטקס הגראמי כדי לקחת את הפרס העשירי שלו על השיר SOLITARY MAN, שיר שבוצע במקור על ידי ניל דיימונד.

התאריך הזה עמוס בימי הולדת של ענקים. בשנת 1933 נולדה נינה סימון, הפסנתרנית והזמרת שהשפיעה על דורות של אמנים ושמה האמיתי היה יוניס קתלין וויימון. היא הלכה לעולמה באפריל 2003. בשנת 1947 נולד ג'וני אקולס, הגיטריסט של להקת LOVE. שנה לאחר מכן נולדו שני בסיסטים חשובים: פול ניוטון מאוריה היפ ואלי מגן, המוסיקאי הישראלי שנחשב לאחד הבסיסטים הטובים ביותר שצמחו כאן (ומה שהוא סיפר לי על ימיו ברוק הישראלי של הסיקסטיז והסבנטיז - נמצא בספר שכתבתי, "רוק ישראלי 1973-1967"). בשנת 1949 נולד ג'רי האריסון, הקלידן של להקת ראשים מדברים.

ב-21 בפברואר 2025 נפרד עולם המוסיקה מביל פיי, אמן יוצא דופן שמת בגיל 81. פיי היה שם שרק מביני עניין הכירו, אך מי שצלח את המחסום התאהב מיד. תקליט הסולו הראשון שלו יצא בתחילת 1970 וזכה לביקורות מעוררות עניין. בעיתון דיסק נכתב עליו: "הנה איש צעיר ויצירתי שבונה את המוסיקה שלו סביב טקסט השירה שלו ובא עם שירים שלאו דווקא יחוללו מהפכה בעולם המוסיקה, אבל העיבודים מצויינים והסאונד שלו מלא ומלהיב". במלודי מייקר השוו אותו לפיטר סראסטדט אך ציינו ששיריו פואטיים יותר ופחות ציניים, תוך שבחים לעיבודים של מייקל גיבס. ברקורד מירור הגדירו את היצירה כפולק משופר וציינו שהקול שלו מזכיר את בוב דילן בצורה מרגיעה ולא יומרנית. למרות השבחים, ביל פיי לא זכה להצלחה מסחרית בזמן אמת, וגם תקליטו השני TIME OF THE LAST PERSECUTION נכשל במכירות. הוא נשאר דמות קאלט במשך עשרות שנים וזכה להכרה מאוחרת ומוצדקת רק בשנים האחרונות לחייו, בניגוד לאמנים אחרים שזכו לכך רק לאחר מותם.

דם, יזע וקלידים מדממים: כך נולד התקליט ששינה את חוקי המשחק. ב-21 בפברואר בשנת 1968 יצא בארה"ב אחד האלבומים היותר יפים של שנות השישים. זה האלבום CHILD IS FATHER TO THE MAN והוא אלבום הבכורה של להקת דם, יזע ודמעות.

היצירה הזו לא רק נשמעה נהדר, היא ממש פתחה את השער לזרם שלם של הרכבים שזכו מאוחר יותר לתיוג המפוצץ BRASS ROCK, או בעברית פשוטה: רוק עם חטיבת כלי נשיפה שבועטת בבטן. איך בכלל נוצר הנס-התקליט המוזיקלי הזה? הנה הסיפור המלא, כולל הדרמות, הדם והחזון של איש אחד שלא ידע שובע.

הכל התחיל בלילה סוער אחד בשנת 1967, במועדון הניו יורקי הנחשב קפה אגו גו. על הבמה התרחש מחזה שכל חובב מוזיקה היה מוכר את הכליה שלו כדי לחזות בו: ג'ימי הנדריקס, אל קופר ובי.בי קינג, יחד עם בסיסט ומתופף ששמותיהם אבדו בדפי ההיסטוריה, פצחו בג'אם מטורף שנמשך עד שהשמש החליטה להציץ. כשהצלילים דעכו והאורות באולם נדלקו, אל קופר הביט למטה ונחרד לגלות שכל הקלידים שלו מכוסים בדם.

התברר כי במהלך האקסטזה של הנגינה, קופר חתך את ידו ולא הרגיש דבר. התמונה הוויזואלית של האיברים המדממים על האורגן הציתה אצלו רעיון לעטיפת תקליט, אך חשוב מכך, היא העניקה לו השראה לשם ההרכב החדש שלו: דם, יזע ודמעות. קופר נזכר שלזמר ג'וני קאש היה תקליט בשם BLOOD, SWEAT AND TEARS שיצא בשנת 1963, והשם פשוט התלבש לו בול על החזון.

אל קופר לא בזבז זמן וגייס למשימה את הגיטריסט סטיב כץ, חברו לימים המשותפים בלהקת בלוז פרוג'קט. העבודה על התקליט הייתה יסודית בצורה קיצונית. החזרות נערכו בשני מישורים נפרדים: אל קופר עבד עם חטיבת הקצב, בעוד שנגן האלט סקסופון, פרד ליפסיוס, ניצח על סקציית כלי הנשיפה בחדר נפרד. פעם בשלושה ימים הם התאחדו כדי לראות אם כל הרעש הזה מתחבר למשהו הגיוני. לאחר שישה שבועות של עבודה מפרכת, קופר הבין שיש לו ביד הרכב מוכן לכיבוש העולם. הופעת הבכורה נערכה ב-18 בנובמבר 1967 בקפה אגו גו, שם הם שימשו כחימום ללהקת מובי גרייפ. נגני הנשיפה היו כל כך טריים שהם נאלצו להשתמש בעמודי תווים על הבמה כי עוד לא זכרו את התפקידים המורכבים בעל פה.

אחרי שההופעה הראשונה עברה בלי פדיחות מיוחדות, קופר פנה למפיק ג'ון סיימון, האיש שעבד עם סיימון וגרפונקל, וביקש ממנו להפיק את תקליט הבכורה. סיימון הגיע להופעה, נדלק על השילוב בין הבלוז לכלי הנשיפה ונרתם למשימה. הלהקה נכנסה לאולפן להקלטת דמואים, כשהכל מוקלט בטייק אחד חי ותוסס.

לאחר מכן, קופר וסיימון הסתגרו במשך שבועיים בביתו של המפיק כדי לברור את המוץ מן התבן. סיימון היה זה שקבע אילו שירים ייכנסו לתקליט, מה שהוביל לחיכוך הראשון. קופר לא ממש התלהב מהכללת השיר I CAN'T QUIT HER וגם הסתייג מהשיר MY DAYS ARE NUMBERED, פשוט כי הוא הרגיש שקולו לא מספיק חזק כדי לבצע אותם בצורה ראויה.

דרמה נוספת נרשמה סביב השיר THE MODERN ADVENTURES OF PLATO, DIOGENES AND FREUD. קופר רצה לבצע אותו כסולן ללא הלהקה, מה שהוציא את המתופף בובי קולומבי מכליו. קולומבי זעם על הניסיון של קופר לנכס לעצמו רגעים בתקליט, וקופר בתגובה צרח עליו שהלהקה הזו היא קודם כל שלו. בסוף ג'ון סיימון הכריע לטובת קופר והשיר הוקלט בגרסה המבוקשת.

השיר I LOVE YOU MORE THAN YOU'LL EVER KNOW נכתב על ידי קופר כמחווה לזמרי הנשמה אוטיס רדינג וג'יימס בראון. קופר קיבל השראה ישירה מהשיר I LOVE YOU MORE THAN WORDS CAN SAY של רדינג, בעוד שהמלודיה הושפעה מהלהיט IT'S A MAN'S MAN'S MAN'S WORLD של בראון. השיר עוסק בהצהרת אהבה טוטאלית, כזו שבה הגבר מודה שהוא רק בן אדם שיכול לטעות, אבל האהבה שלו גדולה מכל תיאור.

ב-6 בדצמבר 1967 קרה האסון ואוטיס רדינג נהרג בתאונת מטוס. יום לאחר מכן, כשחברי הלהקה נכנסו להקליט את התקליט, קופר היה נחוש להקליט קודם כל את המחווה לאוטיס. הפלייבק עבר חלק, אבל כשקופר היה צריך לגשת למיקרופון, הוא נתקף חרדה. כדי להרגיע את האווירה באולפן המוחשך, הוא פתח את השיר באופן ספונטני במשפט בצרפתית. כל מי שהיה בחדר הבקרה התגלגל מצחוק, המתח נשבר, ובטייק השני קופר פשוט עצם עיניים, שלח מסר רוחני לאוטיס רדינג המנוח והקליט ביצוע מושלם בטייק אחד.

שירים נוספים בתקליט זכו לטיפול מיוחד: JUST ONE SMILE של רנדי ניומן הגיע לקופר דרך ביצוע של ג'ין פיטני. ו-WITHOUT HER של הארי נילסן קיבל עיבוד בוסה נובה שהיה מאוד פופולרי באותן שנים. ויש את SO MUCH LOVE שקופר הכיר בביצוע של פרסי סלדג'. זה נכתב במקור על ידי קרול קינג וג'רי גופין, אך קופר הרשה לעצמו לשנות קצת את המילים והמלודיה. ויש גם את MORNING GLORY, השיר שחתם את תקליטו השני של טים באקלי (GOODBYE AND HELLO) ופה מקבל ביצוע מלטף עם קולו של סטיב כץ. ויש את השיר המקורי MEAGAN'S GYPSY EYES שנכתב על ידי כץ בהתבססו על יחסיו עם השחקנית, מיני פארינה.

תהליך ההקלטה לא היה חף מבעיות טכניות. טכנאי ההקלטה, לו ווקסמן, מחק בטעות ערוץ שלם של כלי נשיפה, ולקח את הטעות כל כך קשה עד שהחליט לפרוש מהפרויקט באמצע. לקראת הסיום נוספו כלי קשת והוחלט ליצור אוברטורה שתפתח את התקליט עם מוטיבים מהשירים בתקליט. על הפתיחה הזו הוקלט קול צחוק של המתופף בובי קולומבי, שנאלץ לצחוק כל כך הרבה עד שפרצופו הפך ירוק. ההקלטות הסתיימו ב-22 בדצמבר 1967, בדיוק בזמן לחופשת חג המולד.

השם המקורי שהוצע לתקליט היה HOW I SPENT MY SUMMER VACATION, עם רעיון לתמונה של החברים בבגדי ים, אבל מזל שמישהו התעשת והבין שזה רעיון טיפשי. העטיפה שנבחרה לבסוף הושפעה מפוסטר שקופר ראה. בהחלט תמונה שאי אפשר להישאר אדיש לה.

התקליט זכה לביקורות משבחות והגיע למקום ה-47 במצעד. עיתון רולינג סטון פרסם בזמנו: "האלבום הזה הוא ייחודי. ליתר דיוק, הוא הראשון מסוגו - עם מוזיקה שלוקחת אלמנטים של רוק, ג'אז, בלוז, רית'ם אנד בלוז, מוזיקה קלאסית וכמעט כל דבר אחר שאפשר להזכיר ומשלבת אותם לצליל מיוחד. זו היא להקה ולא רק קבוצה של בודדים שמרכיביה מגוונים (החצוצרן בא מהביג באנד של מיינרד פרגוסון, מתופף שניגן עם אריק אנדרסון ואחיו הבכור הוא המנהל האישי של ת'לוניוס מונק, כמה אנשי ג'אז צעירים לבנים שהיו מובטלים מובטלים פיזית בגלל הצטמקות של משרות זמינות במועדוני לילה ובהפקות תקליטים, נגן בס מלהקת אימהות ההמצאה ועוד. הקרדיט בא לזכותו של אל קופר, נגן האורגן, הפסנתרן, הסולן, המעבד והראש של הסיפור. קופר והמוזיקאים האחרים המעורבים ידעו את הסאונד שהם מחפשים, ולאחר שהשיגו אותו, הם שמרו על האפקטים בו משניים לחלוטין".

למרות ההצלחה, הדרמות הפנימיות הכריעו את הכף. קופר ניסה לשמור מרחק מחבריו כדי למנוע חיכוכים, אבל היעדרותו רק אפשרה למחנות יריבים להיווצר. הפיצוץ קרה כשקופר גילה שהמתופף בובי קולומבי שינה לחלוטין את העיבוד שהוא הכין לשיר DEAR MR FANTASY של להקת טראפיק. קופר רתח מזעם, תקף גם את יכולות הנגינה של סטיב כץ והציע להחליפו.

העניינים הגיעו לשיא בפגישה אצל עורך הדין של הלהקה, שהיה במקרה אחיו של סטיב כץ. עוד לפני שהתחילו הצעקות, החצוצרן רנדי ברקר הודיע שהוא עוזב לטובת הרכב הג'אז של פסנתרן הג'אז, הוראס סילבר. קולומבי ניצל את המומנטום ודרש להביא זמר חדש במקום קופר, בטענה שקולו מוגבל מדי. אל קופר הבין שהחלום שלו התנפץ לרסיסים, עזב את החדר ולא הסתכל לאחור. דם, יזע ודמעות המשיכה להצלחה מסחרית גדולה עוד יותר עם זמר אחר (דייויד קלייטון תומאס), אבל הקסם החד-פעמי של התקליט הראשון נותר חקוק בהיסטוריה.

הקוף שסירב לעשות בכאילו: המסע המופרע של פיטר טורק מהטלוויזיה אל הבלוז. ב-21 בפברואר בשנת 2019 מת פיטר טורק, אחד מארבעת חברי להקת המאנקיז. בן 77 במותו.

המוזיקאי המוכשר נכנע לסיבוכים של סוג נדיר של סרטן בבלוטות הרוק, מחלה שאובחנה אצלו כבר בשנת 2009. למרות המאבק הממושך, טורק שמר על חיוך עד הרגע האחרון, בדיוק כפי שעשה על מסכי הטלוויזיה בשנות ה-60 העליזות.

הסיפור של פיטר טורק התחיל רחוק מאוד מאורות הזרקורים של הוליווד. הוא היה מוזיקאי שנאבק על מקומו, ולמד במכללת קרלטון במינסוטה. אלא שהאקדמיה לא ממש התאימה לנפש החופשיה שלו, והוא נשר מהלימודים ועבר לניו יורק. שם, בין עשן הסיגריות למועדוני הפולק המיוזעים של גריניץ' וילג', הוא ניגן בגיטרה ובבנג'ו ופגש חבר חדש בשם סטיבן סטילס, שבעצמו יהפוך לכוכב ענק בהמשך.

הגורל שיחק משחק מוזר כשסטיבן סטילס ניסה להתקבל לאודישן של סדרת טלוויזיה חדשה על להקת רוק. המפיקים פסלו את סטילס, והשמועות בתעשייה גרסו שזה קרה בגלל צורת השיניים שלו שלא עברה מסך. סטילס עצמו הציג גרסה אחרת וטען שהוא דחה את הג'וב כי רצה לכתוב שירים לתוכנית, אבל נאמר לו שישכח מזה. בצעד של חברות אמת, הוא המליץ על פיטר טורק, שהיה דומה לו מאוד חיצונית באותם ימים, וכך טורק נכנס למכונה המשומנת של המאנקיז.

המאנקיז לא היו להקה רגילה, אלא פרויקט שהונדס ללא בושה על ידי מפיקים הוליוודיים כדי לסחוט כל דולר מההיסטריה שיצרו הביטלס. טורק היה המבוגר בחבורה, בן 24 בזמן הליהוק, ויחד עם דייבי ג'ונס, מיקי דולנז ומייק נזמית', הם נשלחו לחזית כדי לספק תשובה אמריקאית מוחצת לביטלס. ממש כמו הבריטים, לכל אחד הודבקה תווית: פיטר טורק נבחר למלא את משבצת ליצן החצר, הדמות המבולבלת והמצחיקה, בדומה לתדמית של רינגו סטאר.

בתחילה, החברים היו רק בובות על חוט. הם לא כתבו את השירים, שניתנו למקצוענים כמו ג'רי גופין וקרול קינג, והם אפילו לא ניגנו בכלים שלהם בתקליטים הראשונים. המבקרים לא ריחמו וכינו אותם PREFAB FOUR (הרביעייה המוכנה מראש), להבדיל מהכינוי FAB FOUR של הביטלס. אבל הקהל חשב אחרת, והמאנקיז הפכו לתופעה מטורפת שכבשה גם את המצעדים וגם את הרייטינג.

השינוי הגדול הגיע בשנת 1967 עם צאת התקליט HEADQUARTERS. טורק ונזמית', שהיו מוזיקאים אמיתיים בנשמתם, מרדו קצת לפני כן בשיטה. אז בתקליט הזה הם ניגנו ברוב הכלים בעצמם וכתבו חלק מהחומרים. התקליט הזה היה הצהרת העצמאות שלהם. השיר FOR PETE'S SAKE נכתב על ידי פיטר טורק וג'וזף ריצ'רדס, והוא הפך לשיר הסיום של העונה השנייה של הסדרה. טורק אמר על השיר הזה: "זה היה שיר על הדרך שבה הרגשתי לגבי החיים באותו זמן".

ההצלחה של המאנקיז הייתה קצרה ואינטנסיבית. אחרי שלוש שנים בלבד, התוכנית בוטלה והפופולריות צנחה. טורק עזב את הלהקה בשנת 1969, ניסה להקים להקה חדשה שנכשלה, ופרש מעסקי השעשועים. הוא מצא את עצמו מלמד בתיכון בסנטה מוניקה, קליפורניה, כשהוא מתמודד עם קשיים כלכליים, אלכוהוליזם ושימוש בסמים. בשנת 1972 הוא אף ריצה עונש מאסר קצר על החזקת חשיש.

אבל שנות ה-80 הביאו איתן עדנה מחודשת. הלהקה התאחדה למספר סיבובי הופעות מצליחים, בדרך כלל ללא נזמית', וטורק חזר למרכז הבמה. בשנת 1994 הוא הקליט את תקליט הסולו הראשון שלו, STRANGER THINGS HAVE HAPPENED, ובהמשך הקים את להקת הבלוז SHOE SUEDE BLUES. הוא המשיך להופיע ולהקליט כמעט עד יומו האחרון, כשהתקליט האחרון שלו היה RELAX YOUR MIND.

טורק מצא בבלוז נחמה גדולה. הוא הסביר את המעבר לז'אנר הזה במילים נוגעות ללב: "הבלוז עוסק בקהילה. זה לא על כמה שאני בודד, אלא שכולם בודדים". הוא הבין שהאושר האמיתי לא נמצא בפוסטרים על הקירות, אלא בעבודה עצמה. "זה קשור בלנגן את המוזיקה במשרה מלאה. זה כבר לא קשור למשחק התהילה. קצת תהילה זה כיף, אבל היה לי את זה, ונמאס לי מזה, תודה". פיטר טורק אולי התחיל כבובה בטלוויזיה, אבל הוא סיים את חייו כמוזיקאי אמיתי שסירב להפסיק לנגן.

בונוס: הזיקית פושטת עור: כשדיוויד בואי החליט להפוך למשורר שיכור ומלוכלך.

החודש, פברואר בשנת 1982, יצא מיני תקליט לדייויד בואי ושמו BAAL. בזמן שרוב כוכבי הפופ של תחילת שנות השמונים היו עסוקים בסינטיסייזרים מנצנצים ובתסרוקות נפוחות, דיוויד בואי החליט שהגיע הזמן לקצת לכלוך איכותי של התיאטרון הגרמני. הכל התחיל בראשו הקדחתני של המחזאי הגרמני ברטולט ברכט, שכתב את הגרסה הראשונה של BAAL כבר בשנת 1918. המחזה הראשון הזה, שהפך ליצירת מופת מכוננת בקריירה שלו וסיפק לו שורות שאותן המשיך לשכלל ולשנות לאורך כל חייו, גולל את סיפור הרפתקאותיו המפוקפקות של משורר צעיר ופרוע.

בשנת 1981, הבמאי הבריטי אלן קלארק החליט שהגיע הזמן להעיר את BAAL עבור ה-BBC. קלארק, שזכה למנה גדושה של צנזורה בשנת 1979 בשל סרטו SCUM שהציג תמונות אלימות וקשות נגד שיטות הדיכוי של מוסדות ציבוריים כלפי נוער בבריטניה, ראה ב-BAAL הזדמנות מושלמת. הפרויקט הופק על ידי לואי מארקס, עובד על ידי ג'ון וילט ולווה בעיבודים מוזיקליים של דומיניק מולדאוני. היה ברור לכולם שההפקה הזו זקוקה לצוות שחקנים נוצץ במיוחד.

וילט וקלארק התרשמו עמוקות מההופעה המהפנטת של דייויד בואי בהצגה "איש הפיל" והחליטו להציע לו את התפקיד הראשי. מי יכול היה לגלם טוב יותר את המשורר חסר המוסר והערכים, שכל מטרתו היא להתענג על תענוגות החיים, מאשר בואי עם המוניטין ההדוניסטי שלו ועברו הסוער? בואי, שהיה מעריץ מושבע של יצירותיו של ברכט ואף הקליט את ALABAMA SONG בשנת 1978, הסכים מיד להצטרף לצוות השחקנים שכלל בין היתר את רוברט אוסטין, ראסל ווטון וג'ולייט האמונד-היל.

לאחר ארבעה שבועות של חזרות אינטנסיביות באקטון שבמערב לונדון, הצילומים עברו ללא אירועים חריגים. אבל בואי לא הסתפק בזה. כדי להאריך את החוויה, הוא החליט להקליט כמה מהשירים של המחזה באולפני הנסה שבמערב ברלין. הוא ביקש ממולדאוני לעבוד על העיבודים ומטוני ויסקונטי להפיק את ה-EP. הדרמה המוזיקלית שודרה ב-2 במרץ 1982 בערוץ BBC1 ונחלה הצלחה כבירה. התקליט DAVID BOWIE IN BERTOLT BRECHTS BAAL הוא ללא ספק פנינה ששווה לגלות מחדש, במיוחד כשהיא מדגישה את העוצמה הווקאלית העשירה של בואי ואת אהבתו העזה לתיאטרון.

בואי הגיע לסשן ההקלטות באולפני הנסה ממש ברגע האחרון לאחר שפספס את הטיסה שלו לברלין. כדרכו בקודש, הוא היה מרוצה מעבודתו לאחר טייקים בודדים בלבד שהוקלטו על ידי טוני ויסקונטי. ידוע היה שבואי הצליח להקליט שיר אחרי טייק או שניים בלבד. המפיק ניצל את העיכוב של בואי כדי לנקות את הערוצים ולעבוד על מיקס איכותי שהעניק לצליל עוצמה אדירה. השיר BAAL'S THEME לווה בנגינה של מוזיקאים מוכשרים כמו נגן הבנדוניאון ברנד מאכוס, שעבד עם ברכט עצמו בתקופה שבין מלחמות העולם.

ויש את REMEMBERING MARIE A. ברכט כתב את השיר הזה במהלך נסיעת רכבת לברלין ב-21 בפברואר 1920. השיר מספר על אהבה אבודה וזיכרון של נשיקה חולפת. השיר נכתב בהשראת נערה בשם מארי רוזה אמאן שאותה פגש ברכט בגלידריה. העיבוד של דומיניק מולדאוני נהנה מכל הכלים שאפשר לצפות להם בסיפור אהבה קליל הכולל פסנתר ושכבות של כלי מיתר וחלילים שנבחרו בקפידה. בואי מבצע את השיר באופן מרגש מאד.

ובנוגע ל-BALLAD OF THE ADVENTURERS, כדי להעניק לקולו של בואי תהודה טבעית, ויסקונטי ניצל את הסטודיו הענק של אולפני הנסה, בדיוק כפי שעשה בהקלטת HEROES. הוא הציב מיקרופון אחד מול פיו של בואי ומיקרופון שני במרחק של כמה מטרים ממנו. שני מיקרופונים נוספים הוצבו בחדר הגדול כדי ללכוד את ההד. כבר בתחילת השיר, כשבואי מלווה רק בכמה אקורדים של גיטרה, אפשר להרגיש את המרחב העצום של החדר.

והשיר THE DROWNED GIRL? כאן בואי מפגין עוצמה רגשית יוצאת דופן ומשתמש בקולו העמוק ביותר כדי להטביע בשיר מלנכוליה בלתי נמנעת. ברכט כתב את המילים לשיר לאחר הרצח של המהפכנית המרקסיסטית, רוזה לוקסמבורג, בשנת 1919, שגופתה הושלכה לתעלת המים בברלין. מולדאוני נזכר שבואי שר על הירידה האיטית שלה אל מתחת למים בקול בס-בריטון עמוק ואז באמצע השיר פשוט קופץ אוקטבה למעלה.

ויש את THE DIRTY SONG, קטע קצרצר שחושף את כל ההוללות של דמותו של BAAL. מדובר בשירו של שיכור, מאלו המוכרים בבתי הבירה הגרמניים שבהם מוזיקאים וזמרים מכתיבים את הקצב לשתיינים הצמאים. השיר נכתב במקור בשנת 1918 והוא נמשך בקושי ארבעים שניות, מה שהופך אותו לאחד השירים הקצרים ביותר בקריירה של בואי.

עבור בואי, BAAL היה צעד נוסף לקראת חיים שמעבר לעולם הרוק. הוא ציין בזמנו שיש גבול לכמה זמן הוא יכול להמשיך לצאת לסיבובי הופעות וכי הוא רוצה לפתח קריירה של משחק. המפיק לואי מארקס וג'ון וילט הופתעו לגלות שכוכב הרוק שלהם יודע על גרמניה של תחילת המאה העשרים לא פחות מהם.

בואי ראה בדמותו של BAAL אמן שטורף את כל מה שהוא רואה, מנשים ועד עננים בשמי היער. וילט שיער שבואי הקליט את השירים באולפן גם כדי לצמצם את האטרקטיביות של הקלטות פיראטיות מהשידור בטלוויזיה. כך או כך, התקליט סימן את הפרידה הסופית של בואי מברלין ומטוני ויסקונטי, איתו לא יעבוד שוב במשך קרוב לעשרים שנה.

טוני ויסקונטי סיפר מאוחר יותר על העבודה עם בואי באותם ימים: "דיוויד רצה שהשירים יישמעו כאילו הם הוקלטו בשנות העשרים, אבל עם העוצמה של שנות השמונים". ואכן, השילוב בין הטקסטים הנוקבים של ברכט לבין הנוכחות הממגנטת של בואי יצר פנינה מוזיקלית שנותרה מרשימה גם עשרות שנים לאחר מכן. בואי הוכיח פעם נוספת שהוא לא רק זמר פופ, אלא אמן טוטאלי שיכול להפוך כל טקסט קשה לעיכול ליצירת אמנות מסקרנת.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459