רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-22 באוגוסט בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-22 באוגוסט (22.8) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"נשמעה דפיקה על דלת חדר ההלבשה שלנו. המנהל שלנו צעק, 'קית'! רון! המשטרה כאן!' הו, בנאדם, נבהלנו, הורדנו את כל הסמים באסלה. ואז הדלת נפתחה ואלו היו סטיוארט קופלנד וסטינג, מלהקת פוליס" (קית' ריצ'רדס, מהרולינג סטונס)

הצילום האחרון: היום בו הביטלס אמרו שלום, מבלי לדעת שזו הפעם הסופית. ב-22 באוגוסט בשנת 1969 התייצבו ארבעת הביטלס בפעם האחרונה יחדיו מול מצלמה.

זה נשמע כמו תחילתה של סצנה פסטורלית: יום קיץ אנגלי שטוף שמש, אחוזה כפרית רחבת ידיים וארבעת המוזיקאים המפורסמים בעולם מתהלכים על הדשא. אבל בתאריך ה-22 באוגוסט 1969, באוויר של אחוזת TITTENHURST PARK, ריחפה תחושה של סוף עידן, גם אם איש מהנוכחים לא ידע את זה. זה היה היום בו ג'ון לנון, פול מקרטני, ג'ורג' האריסון ורינגו סטאר עמדו יחד מול עדשת המצלמה בפעם האחרונה בהחלט. באותה שעה, איש בעולם הרחב לא שיער כי הלהקה הגדולה בהיסטוריה נמצאת על סף פירוק מוחלט, ושהקשרים הבין-אישיים ביניהם נמתחו עד לקצה גבול היכולת.

האווירה הייתה טעונה. יומיים בלבד קודם לכן, ב-20 באוגוסט, ארבעת המופלאים סיימו את סשן ההקלטות המשותף האחרון בתולדותיהם, כשהשלימו את העבודה על היצירה המורכבת I WANT YOU (SHE'S SO HEAVY) ועל עריכת סדר הרצועות עבור התקליט שעתיד היה להיקרא ABBEY ROAD. כעת, נותר רק להזין את מכונת יחסי הציבור בתמונות חדשות לצורכי קידום מסחרי. כל פגישה עתידית ביניהם תהיה כבר סיפור אחר לגמרי, כזה שסובב סביב עורכי דין, חוזים ופירוק עסקי. הגיטרות נשארו לרוב בנרתיקי הנשיאה. פחות מחודש לאחר אותו יום צילום, ב-20 בספטמבר 1969, הגיע ג'ון לנון לפגישה עסקית במשרדי APPLE CORPS והודיע לשאר החברים באופן שאינו משתמע לשתי פנים שהוא רוצה "גירושים" מהלהקה – סוד שנשמר מהתקשורת עד להודעת הפרישה הרשמית של פול באפריל 1970.

כפי שסיפר רינגו סטאר שנים לאחר מכן, התחושה לא הייתה דרמטית באותו הרגע. "זה היה בסך הכל עוד יום צילומים. לא עמדתי שם וחשבתי לעצמי, 'אוקיי, זהו יום הצילום האחרון שלנו ביחד לנצח נצחים'. ממש לא כך". איש לא הכריז על הסוף, אך הסוף היה שם, בין המבטים. הצלמים שנכחו במקום העידו לימים כי ג'ורג' האריסון היה קודר וחסר סבלנות במיוחד, וכי חברי הלהקה כמעט ולא שוחחו זה עם זה בהפסקות שבין הסטים, אלא נטו להתכנס איש-איש בפינתו.

הלוקיישן עצמו היה סמלי. אחוזת TITTENHURST PARK, המשתרעת על פני כ-290 דונם של טבע אנגלי ליד אסקוט, הייתה הבית החדש והמפואר של ג'ון לנון ויוקו אונו. הם רכשו את הנכס ב-4 במאי 1969 ועברו להתגורר בו רק 11 ימים לפני הצילומים הגורליים. המקום, שהיה אמור לסמל התחלה חדשה עבור הזוג, הפך באופן אירוני לבמה האחרונה של ההרכב שהגדיר מחדש את המוזיקה הפופולרית. בהמשך רשמה האחוזה פרק מפואר נוסף בתולדות הרוק: בשנת 1971 הקליט בה לנון את אלבום המופת IMAGINE וצילם בה את הקליפ המפורסם ליד הפסנתר הלבן, ובשנת 1973 אף מכר את האחוזה לרינגו סטאר.

על מלאכת התיעוד הופקדו שני צלמים, איתן ראסל ומונטה פרסקו, אך הם לא היו היחידים. עוזרם הנאמן של הביטלס, מאל אוונס, צילם גם הוא כמה תמונות סטילס משלו. וחשוב מכך, לינדה מקרטני, שהייתה אז בהיריון מתקדם, הסתובבה עם מצלמת קולנוע 16 מ"מ קטנה ותיעדה את המתרחש. "לינדה צילמה כמה קטעי פילם במצלמה שלי", נזכר פול. "בדיעבד, התברר שזה היה סרט הקולנוע האחרון שאי פעם צולם של ארבעתנו יחד". לינדה הייתה אז ממש בישורת האחרונה של הריונה, ושישה ימים בלבד לאחר מכן, ב-28 באוגוסט 1969, נולדה בתם הבכורה של פול ולינדה, מרי מקרטני.

הסט היה אינטימי ומצומצם. לצד ארבעת חברי הלהקה והצלמים, נכחו במקום רק יוקו אונו, לינדה, ומאל אוונס. אורחת נוספת שהתרוצצה בין הרגליים והוסיפה קורטוב של נורמליות לסיטואציה הייתה מרתה, כלבת הרועים האנגלי המפורסמת של פול, שהיוותה את ההשראה לשיר MARTHA MY DEAR מתוך האלבום הכפול THE BEATLES (האלבום הלבן).

התמונות מאותו יום מספרות את הסיפור כולו. באחת מהן הם עומדים ומביטים בפסל של האלה דיאנה, באחרת הם מצולמים תחת עץ ארז אטלנטי ענק, ובפריימים אחרים נראים ג'ון וג'ורג' חובשים כובעי בוקרים כהים בעוד פול ולנון עומדים דוממים מול מרפסת בית הקיץ. הם היו יחד, אבל גם כל כך לחוד. העולם עוד לא ידע זאת, אבל הביטלס, כיחידה אחת, היו היסטוריה. הפורטרטים שנלכדו באותו סשן קיצי לא נותרו במגירה: התמונה המפורסמת של הארבעה עומדים בחזית קשת האבן של האחוזה עוטרה כעטיפה הראשית של אלבום האוסף HEY JUDE (שנקרא תחילה THE BEATLES AGAIN) שיצא ב-1970.

כן, התמונות מאותו יום קיצי הפכו לאפילוג ויזואלי שקט ונוגע ללב לסיפור המוזיקלי אולי הגדול ביותר של המאה ה-20.

כשענק עדין קיבל יד חופשית. ב-22 באוגוסט בשנת 1975 יצא תקליט חדש ללהקת הרוק המתקדם הבריטית, ג'נטל ג'יאנט. שמו הוא FREE HAND.

שנת 1975 נפתחה עבור הלהקה הפרוגרסיבית הזו עם רוח חדשה של אופטימיות, כזו שהיא לא הרגישה זמן רב. הסיבה העיקרית הייתה חתימה על חוזה הקלטות טרי בבריטניה עם חברת CHRYSALIS RECORDS, בית חם ומצליח שבו חנתה כבר כמה שנים חברתה לז'אנר, להקת ג'ת'רו טול, ונהנתה מהצלחה מסחרית מרשימה. במקביל נחתם הסכם הפצה נפרד ורב-עוצמה עם ענקית התקליטים קפיטול בצפון אמריקה, מהלך שפתר את בעיית ההפצה הכרונית שליוותה את ההרכב מעבר לאוקיינוס.

פתאום, אחרי שנים של תחושת תסכול תחת חברת התקליטים הקודמת – משקל כבד הוסר מכתפיהם של חברי הלהקה. על אף שקצת לפני כן שחררה הלהקה שני אלבומים מבריקים שזכו להערכה ביקורתית אדירה, IN A GLASS HOUSE משנת 1973 (שיצא רק באמריקה - דבר שהחריד את חברי הלהקה) ו-THE POWER AND THE GLORY, היחסים העסקיים בין הצדדים הפכו לעכורים ודרשו השקעת משאבים כספיים ומשפטיים כבדים כדי לחלץ את ההרכב מהתחייבויותיו החוזיות. צוות הניהול החדש והנמרץ של CHRYSALIS עבד במרץ כדי לפתוח דלתות, והשנה נפתחה בהכנות לסיבוב הופעות נוסף וחשוב בצפון אמריקה, שם קהל המעריצים שלהם הלך וגדל. תחושת השחרור הזו השתקפה ישירות בקונספט האלבום, בשמו ובעיצוב העטיפה שנוצר על ידי ריצ'רד אוונס, שמציג זוג ידיים הקשורות בחבל שנפרם ונפתח – סמל ויזואלי ישיר לאוטונומיה האומנותית והעסקית שזה עתה הושגה.

כל זה קרה בתקופה קריטית עבור הרוק המתקדם. הדינוזאורים של הז'אנר החלו למעוד. קינג קרימזון חדלה מלהתקיים לאחר שרוברט פריפ החליט לפרק את ההרכב באופן חד-צדדי בסוף שנת 1974 בעקבות צאת האלבום RED. להקת יס יצאה לשלב בו חבריה עשו אלבומי סולו במקום עוד מאמץ קולקטיבי, כאשר חברי הלהקה התפזרו להקלטות אישיות בעקבות סיבוב ההופעות לקידום התקליט RELAYER. להקת ג'נסיס שברה את פיטר גבריאל והוא חשב לפרוש – תהליך שהבשיל במהלך הקלטת יצירת המופת הכפולה THE LAMB LIES DOWN ON BROADWAY, מה שהותיר את עתיד הלהקה בערפל כבד. במקביל, להקת אמרסון לייק ופאלמר יצאה להפסקה ממושכת מפעילות אולפנית לאחר סיבובי הופעות גרנדיוזיים ומתישים. הרוח החלה לנשוב לכיוונים חדשים ופשוטים יותר של פאנק ודיסקו. ובתוך כל השינוי הזה, ג'נטל ג'יאנט נשארה על המסלול שלה. היא סירבה בעקשנות להתפשר על העקרונות האמנותיים שהפכו אותה למה שהיא. כפי שההיסטוריה תלמד, כשהיא לבסוף תנסה ליישר קו עם הזרם המרכזי כמה שנים מאוחר יותר – זה כבר יהיה מאוחר מדי, והקהל המסורתי יחוש ניכור לנוכח הנטישה של המורכבות המקורית.

באפריל של אותה שנת 1975 נכנסה החבורה – דרק שולמן בשירה, ריי שולמן בבס, קרי מינייר בקלידים, גארי גרין בגיטרה וג'ון ווית'רס בתופים – לאולפני ADVISION בלונדון. ההרכב התייצב כחמישייה הדוקה ומיומנת לאחר עזיבתו של האח הבכור פיל שולמן בראשית 1973, מה שחייב את כל חברי ההרכב הנותרים להרחיב את המנעד המולטי-אינסטרומנטלי שלהם באולפן ובהופעות החיות. ההפקה בוצעה באופן עצמאי על ידי חברי הלהקה בליווי טכנאי ההקלטה הראשי גארי מרטין ועוזרו פול נורת'פילד. התוצאה, התקליט FREE HAND, התגלתה כיצירה מבריקה ומצליחה ביותר של הלהקה מבחינה מסחרית. הקסם האמיתי שלה היה באיזון המושלם שהיא הציגה. מצד אחד, היא סיפקה למעריצים הוותיקים את כל מה שהם אהבו: המורכבות הפוליפונית, המקצבים השבורים והווירטואוזיות עוצרת הנשימה. מצד שני, התקליט הכיל כמה מהשירים הקליטים והנגישים יותר שהלהקה כתבה עד אז, מבלי לוותר על טיפת איכות.

השיר הפותח את האלבום, JUST THE SAME, נפתח בנקישות אצבע מדויקות שמנווטות בין ערוצי הסטריאו, ומובילות לריף פסנתר מקוטע של קרי מינייר ולחיתוכי גיטרה חדים של גארי גרין. המאפיין המוזיקלי הבולט ביותר ביצירה הוא חטיבת הקצב של ריי שולמן וג'ון ווית'רס שמייצרת תבנית יציבה של 6/4 (שישה רבעים לתיבה), בעוד קו השירה של דרק שולמן והכלים המלודיים נעים במשקל א-סימטרי מתנגש של 7/4. ההתנגשות הפוליריתמית הזו בוחרת לפעול על פי היגיון פנימי עצמאי ובלתי מתפשר. כן, השיר נכתב כביקורת על מנהלים ומבקרים בתעשיית המוזיקה שמנסים לאלץ את הלהקה להיכנס לתבנית מסחרית.

אחריו מגיע ON REFLECTION - מופת הפוליפוניה הווקאלית שנחשב לאחת הפסגות ההלחנתיות הגבוהות יותר בתולדות הרוק המתקדם. הקטע נפתח באקספוזיציית א-קפלה מורכבת ביותר, שבה ארבעה קולות נפרדים (מינייר, דרק שולמן, ריי שולמן וגארי גרין) נכנסים בזה אחר זה בקונטרפונקט קפדני בנוסח תקופת הרנסאנס.בהמשך, הנושא הקולי מוכפל בדייקנות על ידי כלי הנגינה, ומתפתח לחלק לירי עדין שמובל על ידי שירתו הגבוהה והמלודית של קרי מינייר בליווי ויברפון, צ'לו וכינור, לפני שהיצירה מתפרצת מחדש בעיבוד רוק עוצמתי. זה גם ענק וגם עדין.

שיר הנושא של האלבום מציג ניגודים דינמיים חריפים, כשהטקסט משמש כביקורת נוקבת וכחגיגת ניצחון על סיום היחסים עם חברת התקליטים הקודמת. אחלה סיבה למסיבה!

צד ב' נפתח עם צלילים מוזרים שמכניסים לשיר TIME TO KILL. הצלילים הללו הגיעו ממכונת משחק שהייתה אז והשמיעה את כל ה"בליפס" המצחיקים האלו. והשיר עצמו מתאר את הזמן המת שיש להעביר בזמן סיבובי הופעות. הרי לא חשבתם שחברי להקות נהנים כל הזמן בדרכים, בין הופעה להופעה - נכון?

אחריו מגיע HIS LAST VOYAGE שמתאר את המסע של רב חובל זקן שמוצא את עצמו מפליג אל תוך סערה.

ואחד הסיפורים המשעשעים ביותר מאחורי התקליט נוגע לאחת היצירות הבולטות בו, הקטע האינסטרומנטלי TALYBONT. מסתבר שמקורו של הקטע הזה כלל לא היה בתקליט, אלא בפרויקט שאפתני שנוצר יותר משנה קודם לכן. תאגיד הסרטים HEMDALE החל לעבוד על סרט חדש אודות רובין הוד, והנהלת הלהקה הציעה שג'נטל ג'יאנט תגיש יצירה בניחוח ימי-ביניימי לפסקול. דמיינו לעצמכם את המוזיקה המורכבת שלהם מלווה את הרפתקאותיו של הגיבור מיער שרווד. קרי מינייר וריי שולמן הלחינו מספר קטעי דמו ששילבו חליליות, צ'מבלו וכלי הקשה תקופתיים כדי להתאימם לאווירה ההיסטורית. בסופו של דבר, כמו שקורה לא פעם בתעשייה ההיא, שום דבר לא יצא מהחיבור הזה. הסרט הופיע לבסוף בשנת 1976 תחת השם "רובין ומריאן" בבימויו של ריצ'רד לסטר (ההוא שעשה את סרטי הביטלס המוקדמים בסיקסטיז) ובכיכובם של שון קונרי ואודרי הפבורן, וללא כל זכר ללהקה. אבל היצירה הנהדרת נשארה, והיא שובצה בתקליט FREE HAND, כשהיא מדגישה את כישרון ההלחנה הייחודי של הקלידן קרי מינייר בסגנונות תקופתיים. קטע דמו נוסף מאותו פרויקט גנוז ראה אור שנים מאוחר יותר באוסף הנדירויות UNDER CONSTRUCTION תחת השם ROBIN HOOD.

והקטע האחרון, MOBILE, מזכיר בפתיחתו דווקא דברים שעשתה להקת פיירפורט קונבנשן. אבל מיד לאחר מכן זה מתפרץ לעוד יצירה מורכבת של הענקים העדינים שלנו. שוב, הנושא של תשישות בסיבובי הופעות נמצא גם במילים של השיר הזה. וברור שחברי הלהקה לא חסכו גם פה בכלי נגינה שונים ומעניינים.

בסופו של דבר - אני חייב להגיד משהו. המוסיקה של הלהקה פה לא פחות ממרשימה עד מדהימה. משהו אחד מפריע לי פה... וזה משהו שאני מרגיש כבר מזה זמן רב. אני מדבר על אופן שירתו של דרק שולמן. הבנאדם שר פעם מלודיות ברורות ונפלאות, אבל בתקופה הזו של ג'נטל ג'יאנט אופן השירה שלו יותר צעקני ופחות מלודי, לטעמי. יש ודאי כאלו שלא יסכימו איתי - אך זו התחושה שלי.

ומה חשבו המבקרים בעיתונות הבריטית על התקליט הזה? במגזין מלודי מייקר נכתב אז:"תמיד חשבתי שג'נטל ג'יאנט זה שם קצת עלוב ללהקה, והיה עדיף אם הם היו נקראים פשוט ג'יאנט. זה היה משקף באופן הוגן יותר את קומתם וערכם המוזיקלי. אבל התקליט הזה ראוי לכל הכבוד וההכרה. הנגנים, כולל האחים שולמן, ממזגים גיטרות, תופים, סינטיסייזרים ושירה בחן רענן ויצירתי".

בעיתון המוזיקה דיסק היו נדיבים אף יותר:"התקליט הראשון של הלהקה מאז החתימה עם CHRYSALIS אינו נופל במאום מהתפוקה הקודמת שלה. הם לא קודחים חורים בגולגולת בעוצמה של להקת יס, והמוזיקה שלהם לא מגיעה בצורה מסורבלת כמו זו של להקת גרינסלייד. ישנם אלמנטים שוליים שמעט מפריעים, כמו חלק מהקטעים הווקאליים המושפעים מימי הביניים, שלמרות ביצועם היפהפה, אינם מרשימים כמו הקטעים האינסטרומנטליים המקבילים להם. למרבה המזל, קיים בלהקה ניגוד קולי מצוין בין צעקות הרוק העזות של דרק שולמן לבין הפיתולים העדינים של קרי מינייר. יותר מדי מאחד מהם היה עלול להיות מייגע, והלהקה לעולם לא מסתכנת בכך, ושומרת על איזון ומתח ווקאלי". הביקורת סיכמה במשפט מפתח:"קשה מאוד לנתח או לסווג את המנגינות של הלהקה, מכיוון שהיא מצליחה למלא כל צליל במגוון עשיר של מרקמים ואפקטים מוזיקליים. כל מה שאפשר לומר זה שהם פשוט לא הורסים את זה בשום שלב. שום אפקט אינו מוגזם. ג'נטל ג'יאנט היא להקה שהמוניטין שלה מתפשט בעיקר מפה לאוזן, אבל תאמינו לי, ברגע שתקלטו אותה, לא תוכלו לאבד בה עניין".

מבחינת נתוני מכירות ומצעדים, האלבום הגיע למקום ה-48 במצעד בילבורד האמריקאי ולמקום ה-49 במצעד האלבומים הקנדי של מגזין RPM. הישג זה מיצב את FREE HAND כאלבום המצליח ביותר של הלהקה במצעדים הבינלאומיים והרחיב באופן משמעותי את קהל היעד שלה בקרב סטודנטים וחובבי רוק מתקדם ברחבי העולם.

דרק שולמן כתב בספרו: "ידענו שיש בתקליט כמה דברים נהדרים, אבל לא היה לנו מושג עד כמה הקהל יתחבר אליו. לא יכולנו להיות מאושרים יותר, אבל לא הצלחנו להבין האם המאזינים זיהו והעריכו את הביטוי האמנותי המלא, או שמא הם אהבו שהשירים היו מעוררי התפעלות, מלודיים, והיו רוקיים כמו רעידת אדמה בגיהנום. כך או כך, מעולם לא ציפינו שהתקליט ימריא בצורה כזו - ואולי זו אחת הסיבות לכך. לאורך כל תקופתנו בג'נטל ג'יאנט, מעולם לא חשבנו על מורשת או איפה נהיה בעוד עשר שנים. הכל היה עניין של כאן ועכשיו. עשינו מה שרצינו כי אהבנו לנגן את מה שכתבנו ולהקשיב למה שניגננו, ואף אחד לא עשה משהו כזה באותו זמן. אז למה שילבנו כל כך הרבה סגנונות וצלילים למוזיקה המגוונת והרב-גונית שלנו? היינו סגורים בחוף הדרומי ופעלנו אך ורק בתוך המיקרוקוסמוס שיצרנו. היינו משפחה מגובשת, לא מנודים שנמלטו מחינוכם ומעולם לא הביטו לאחור. ככאלה, רצינו לשתף את מזלנו הטוב עם חברים ובני משפחה, ואפילו לקחנו את הדוד חיים ואביו של גארי, ג'ים, איתנו לדרך לפעמים, מה שהם אהבו. כפי שלמדתי בקריירה המאוחרת שלי כמנהל מוזיקלי, בתמימות עשינו את הצעדים הנכונים - לפחות עבור עצמנו".

דאבל מאק בבקשה! ב-22 באוגוסט בשנת 1968 יצא האלבום השני של פליטווד מאק, שנקרא MR WONDERFUL.

הקיץ בעיצומו ולהקת בלוז צעירה ומבטיחה בשם פליטווד מאק מוציאה את התקליט השני שלה. השם שנבחר, MR. WONDERFUL, מרמז על משהו גדול, מלוטש, אולי אפילו מושלם. אבל מבט אחד חטוף בעטיפת התקליט הספיק כדי להבהיר שמשהו כאן הולך להיות שונה, מוזר, ואולי קצת לא שפוי.

ומה ראו הקונים המשתאים בחנויות התקליטים? לא אחר מאשר את המתופף גבוה הקומה של הלהקה, מיק פליטווד, כשהוא ניצב מול המצלמה כמעט כביום היוולדו. כובע לראשו, בובת ילדה ובובת כלב בידיו, וכמה עלים אסטרטגיים שמכסים בקושי את אזור חלציו. את התצלום הפרובוקטיבי הזה הנציח צלם האופנה והדיוקנאות הבריטי הנודע טרנס דונובן, שהפך את הדימוי המוזר הזה לאחת העטיפות המדוברות והמביכות של התקופה. זו לא בדיחה, זו הייתה התדמית הרשמית שחברי הלהקה בחרו לעצמם בשלב קריטי בו הם עדיין חיפשו את דרכם אל הפסגה. האם זה היה ניסיון נואש לתשומת לב? קריצה הומוריסטית? או פשוט בלאגן מוחלט? כנראה קצת מכל דבר.

הכאוס החיצוני הזה היה רק קצה הקרחון למה שהתחולל בתוך אולפן ההקלטות. התקליט, שהוקלט בשיטת LIVE IN THE STUDIO באולפני CBS ברחוב ניו בונד בלונדון תחת הפקתו של מייק ורנון כדי לנסות וללכוד את האנרגיה הגולמית של הלהקה, סבל מצליל פרימיטיבי למדי שלא היטיב עם החומרים. הלהקה ניגנה יחד בחלל אחד ללא מחיצות אקוסטיות וללא שימוש באוזניות, במטרה לשחזר במדויק את תחושת המועדונים האפלולית שבה צמחה. את רוב השירים המקוריים כתב המוח המוזיקלי של הלהקה, הגיטריסט והזמר פיטר גרין, אך הקרדיט עליהם התחלק עם שם מסתורי, סי.ג'י אדמס. לימים התברר שזהו שם בדוי שמאחוריו הסתתר לא אחר מאשר מנהל הלהקה, קליפורד דייוויס, ככל הנראה כדי לגזור לעצמו נתח מתמלוגי הכתיבה באישורו של גרין, שנהג באותם ימים ברוחב לב מופלג ובתמימות מוחלטת לגבי ענייני כספים וזכויות יוצרים.

אבל הדרמה האמיתית התרחשה בין שני הגיטריסטים המובילים. הלהקה התהדרה בשני כוחות יצירתיים דומיננטיים, פיטר גרין וג'רמי ספנסר, אך במקום לשתף פעולה, הם ניהלו מלחמת אגו שקטה. כל אחד מהם התבצר בפינה שלו, והם סירבו בתוקף לנגן האחד בשיריו של השני. ספנסר היה מקובע באובססיביות על סגנון גיטרת הסלייד של אלמור ג'יימס וכמעט שחזר את אותו הריף המוכר שוב ושוב בשירים כמו DOCTOR BROWN, COMING HOME, DUST MY BROOM ו-ROLLIN' MAN. גרין, לעומתו, ביקש לפתח שפת בלוז רגשית, מורכבת ומקורית. התוצאה הייתה תקליט כמעט מפוצל לשניים, חצי גרין וחצי ספנסר, מה שיצר חללים מוזיקליים גדולים.

אל תוך הוואקום הזה נכנסה דמות מפתח, שהייתה אז עדיין בשולי הסיפור. כדי למלא את החסר, גויסה נגנית פסנתר מוכשרת בשם כריסטין פרפקט, שהייתה באותה עת הסולנית והקלידנית של להקת הבלוז צ'יקן שאק ואף זכתה באותה שנה בתואר זמרת השנה בסקר של עיתון המוזיקה מלודי מייקר. היא הייתה במקרה גם חברתו של בסיסט הלהקה, ג'ון מקווי. צלילי הפסנתר שלה הוסיפו עומק נחוץ (למרות שמטעמי חוזה בין חברות תקליטים שמה לא קיבל תחילה קרדיט רשמי על גבי העטיפה), וזו הייתה למעשה ההצצה הראשונה לעתיד לבוא. כעבור זמן לא רב, היא תינשא לג'ון, תשנה את שמה לכריסטין מקווי ותהפוך לחברה מן המניין ולאחת מעמודי התווך המרכזיים שהובילו את פליטווד מאק להצלחה עולמית מסחררת.

למרות ההפקה החפוזה והמתחים הפנימיים, MR. WONDERFUL עדיין הצליח להנפיק כמה פניני בלוז אמיתיות. קחו למשל את LOVE THAT BURNS, קטע בלוז איטי ומהפנט שבו הגיטרה של גרין (גיטרת ה-GIBSON LES PAUL שזכתה לכינוי "GREENY" עם הפיק-אפ ההפוך המפורסם) פשוט מדברת, שופכת כאב ורגש בכל צליל. באופן מפתיע, אפילו עיבודי הסקסופון, שנשמעו כאילו הנגנים הוזעקו לאולפן ברגע האחרון ואילתרו את תפקידם, הצליחו להשתלב באווירה המהורהרת. הקטע האינסטרומנטלי EVENIN' BOOGIE, מציג את קטעי הגיטרה המובילה היחידים בתקליט שאפשר לכנותם "בעלי השראה". הוא מהיר, מעט אגרסיבי, ולראשונה, כלי הנשיפה באמת מנהלים דיאלוג עם גיטרת הסלייד ויוצרים סאונד מעניין וממריץ.

גם הבלדה הכואבת TRYING SO HARD TO FORGET היא סוג של שיא, עם שירתו קורעת הלב של גרין ומפוחית מייללת שמצמררת את הנשמה (באדיבותו של איש הבלוז דאסטר בנט שהתארח בהקלטה). אם כי, למען האמת, הוא פשוט מרגיש תלוש מהתבנית הכללית של התקליט. הם אפילו לא טרחו לעטר אותו בעבודת גיטרות לוהטת של גרין או ספנסר, למרות שיכלו בקלות.

בסופו של דבר, התקליט נשמע מעט אנכרוניסטי, כאילו הוקלט חמש שנים מוקדם יותר. אם זו הייתה התפיסה של פיטר גרין לגבי מהי להקת בלוז אותנטית ובלתי מתפשרת, אז אולי אנחנו מתחילים להבין בעיה רחבה הרבה יותר. בזמן שחבריהם לסצנת הבלוז-רוק הבריטית, להקות כמו CREAM או TEN YEARS AFTER, דחפו את הגבולות וחקרו טריטוריות מוזיקליות חדשות ופסיכדליות, פליטווד מאק נשמעה כמו להקה שאולצה להיכנס לאולפן ולהקליט עוד מאותו הדבר. עיתון המוזיקה מלודי מייקר לא ריחם בביקורתו וקבע נחרצות: "הלהקה הולכת על קו בטוח וחסר הרפתקה. התקליט פשוט משעמם".

אז זה לא שהוא גרוע לחלוטין. יש בו חלקים שאפילו אפשר ליהנות מהם, וקשה למצוא בו שיר שהוא ממש נוראי או בלתי ניתן לשמיעה. למעשה, למרות הביקורת הצוננת, האלבום זינק למקום ה-8 במצעד האלבומים הבריטי הרשמי בזכות קהל המעריצים הנאמן. הבעיה היא אחרת: כולם כל כך אחידים, כל כך דומים זה לזה באופן מתסכל וכל כך נטולי הבטחה, שאפשר רק לדמיין איך הייתה נראית להקה עם תריסר תקליטים כאלו בארסנל שלה. ייתכן שעל הבמה, בחום של הופעה חיה, החומר הזה עבד מצוין. אחרי הכל, פליטווד מאק צברה פופולריות עצומה בבריטניה עוד אז, בעיקר בזכות ההופעות שלה. אבל בתקליטים כמו זה? זה פשוט לא עבד. נראה שהפעם ללהקה באמת לא היה אכפת אם השירים נשמעים שונים זה מזה. רובם מנוגנים באותו קצב ביניים אפרורי ולעתים משעמם, למעט שניים-שלושה שירים איטיים יותר וכמה מהירים יותר. רובם מציגים בדיוק את אותם עיבודים, שנלקחו בירושה ישירה מה-BLUESBREAKERS של ג'ון מאייאל, הלהקה שבה רוב החברים ניגנו לפני כן. גם ההפקה לא השתפרה אפילו במילימטר מתקליט הבכורה, PETER GREEN'S FLEETWOOD MAC. החברים עדיין נשמעים כאילו הם מתעלמים לחלוטין מהאפשרויות הטכנולוגיות שאולפן הקלטות יכול להציע.

העובדה שהם ניסו לגוון את הסאונד על ידי הוספת עוד כלי נשיפה ופסנתר לא עזרה בכלל. למעשה, הם רק הצליחו להפוך אותו לקרוב עוד יותר לסאונד של ה-BLUESBREAKERS. אלא שה-BLUESBREAKERS לפחות ביקשו להתנסות במעורפל עם העיבודים שלהם. כלי הנשיפה ב-MR. WONDERFUL, לעומת זאת, נשמעים כאילו נלקחו מספריית סאונד גנרית. ההפקה העכורה אפילו לא מאפשרת להם להישמע כמו ביג באנד אמיתי; זה פשוט נשמע כמו אותה להקה ביתית שכלי הנשיפה והפסנתר הודבקו אליה כמחשבה שנייה.

אז... במקום להתקדם, הם רק נסוגו לאחור. חבל. התסכול הזה הבהיר לפיטר גרין שהוא חייב שותף יצירתי אמיתי בגיטרה. מיד לאחר צאת האלבום הוא צירף להרכב את הגיטריסט הצעיר דני קירוואן בן ה-18. אבל היי... מה שיבוא אחר כך יהיה צעד מטורף קדימה - החל מהסינגל שובר המוסכמות ALBATROSS שהגיע למקום הראשון בבריטניה, ועד ליצירת המופת THEN PLAY ON.

ואם חשבתם שהעטיפה הבריטית של MR. WONDERFUL הייתה מוזרה, חכו שתשמעו על המהדורה האמריקאית. בארצות הברית יצא התקליט בראשית 1969 בלייבל EPIC תחת השם ENGLISH ROSE, עם סדר שירים שונה שכלל שילוב של קטעים מ-MR. WONDERFUL לצד סינגלים כמו BLACK MAGIC WOMAN וקטעים מוקדמים של קירוואן כמו JIGSAW PUZZLE BLUES, ועם עטיפה שהצליחה להיות תמוהה אפילו יותר: מיק פליטווד, שוב הוא, לבוש בשמלה, עוטה פאה נשית ומתהדר באיפור כבד. מה בדיוק המסר שהם ניסו להעביר? כנראה שגם הם לא ידעו.

אז האם התקליט באמת היה "מר נפלא"? כנראה שהמימוש המלא של השם הזה עוד היה רחוק. היה זה תקליט של להקה במשבר זהות, צעד צדדי לפני הפריצה הגדולה וההתנסויות המפעימות שיגיעו בתקליטים הבאים. ועדיין, קשה שלא להתמסר לקסם המחוספס שלו. לפעמים, כל מה שצריך זה למזוג כוס בירה קרה או ייין טוב, ולהתענג על סאונד בלוז פשוט וישיר מבציר 1968. לא כל דבר בחיים חייב להיות מסובך והרפתקני, נכון?

גם זה קרה ב-22 באוגוסט. זהו תאריך שבו צלילים חדשים נולדו, להקות כמעט התפרקו, והיסטוריה נכתבה, לעיתים בשורות קטנות ולעיתים בכותרות ענק. זהו יום שנע בין רגעי שיא יצירתיים באולפני ההקלטות לבין דרמות אישיות רוויות מתח מאחורי הקלעים, מליברפול ועד ניו יורק. בואו נצלול אל תוך הכאוס המופלא של ה-22 באוגוסט בתולדות המוזיקה.

התמונה ששינתה את פני הפופ

השנה היא 1963. ארבעת המופלאים מליברפול, הביטלס, נמצאים בשיא תהילתם הראשונית. הם מתארחים במלון פאלאס קורט בעיר הנופש בורנמות', רגע לפני עוד הופעה סולד-אאוט באולם הקולנוע גומונט. מצטרף אליהם צלם צעיר בשם רוברט פרימן, שנשלח לתפוס את רוח התקופה לאחר שהאמרגן בריאן אפשטיין התרשם מעבודותיו הקודמות. במקום להעמיד אותם בשורה מחייכת, כפי שהיה נהוג אז, פרימן בחר בגישה אמנותית ודרמטית, שהושפעה מצילומי ה"חצי-צל" שצילמה אסטריד קירשהר בהמבורג. הוא העמיד אותם במסדרון המלון, לבושים בחולצות גולף שחורות פשוטות, ובאמצעות מצלמת רולפלקס וללא פלאש, ניצל את התאורה הטבעית מהחלון כדי להאיר רק צד אחד של פניהם ולהשאיר את הצד השני באפלה מסתורית. התוצאה הייתה צילום שחור-לבן מהפנט, בוגר ורציני, שהציג את הלהקה באור חדש לחלוטין. אף על פי שמנהלי חברת EMI נבהלו תחילה מהדימוי הקודר וטענו שחסר בו חיוך מסחרי, חברי הלהקה התעקשו עליו. התמונה הזו, שצולמה כמעט כבדרך אגב ובתשלום של 75 פאונד בלבד, הפכה לאייקון מיידי ונבחרה לעטר את התקליט השני שלהם, WITH THE BEATLES (ובינואר 1964 עובדה גם לעטיפת האלבום האמריקאי MEET THE BEATLES). זה היה הרגע שבו הפופ החל להילקח קצת יותר ברצינות.

יום עצוב ביומן

באופן מצמרר, ה-22 באוגוסט הפך גם לתאריך אפל עבור כמה וכמה מוזיקאים. בשנת 2016, הלכה לעולמה בגיל 83 גילי סמית', הזמרת "לוחשת החלל" של הרכב הרוק המתקדם והפסיכדלי הבריטי-צרפתי, גונג. סמית', שהקימה את ההרכב יחד עם שותפה לחיים דייוויד אלן, העניקה לטרילוגיית האלבומים המופתית RADIO GNOME INVISIBLE – שכללה את האלבומים FLYING TEAPOT, ANGELS EGG ו-YOU – את אותו ממד קולי ייחודי, מרחף ועל-טבעי.

באותו תאריך ממש, בשנת 2006, נכנע למחלת הסרטן המתופף ברוס גארי מלהקת THE KNACK, שהיה אחראי למקצב האנרגטי והבלתי נשכח בלהיט הענק MY SHARONA מתוך אלבום הבכורה GET THE KNACK, והוא בן 55 בלבד. מעבר לתהילה עם להקת הניו-וייב, גארי היה מתופף אולפן מבוקש שניגן והפיק עבור שורה של אגדות רוק כמו בוב דילן, ג'ורג' האריסון, ג'ק ברוס ומיק טיילור. ובשנת 2018, הצטרף לרשימה העגומה, בגיל 68, גם הגיטריסט אד קינג, ממייסדי ענקית הרוק הדרומי לינירד סקינירד. קינג, שהיה קודם לכן חבר בלהקת הפסיכדליה STRAWBERRY ALARM CLOCK (והיה שותף ללהיט INCENSE AND PEPPERMINTS), חתום בהיסטוריה של הרוק על כתיבת הריף הפותח האלמותי והספירה המפורסמת "1, 2, 3" בלהיט הענק SWEET HOME ALABAMA.

הפאנק לא מת, הוא מופיע בפעם האחרונה

קפיצה לשנת 1978. באולם ELECTRIC BALLROOM הלונדוני, האוויר מחשמל, תרתי משמע. על הבמה עומד סיד וישס, הבסיסט לשעבר של הסקס פיסטולס, להופעתו האחרונה עלי אדמות על אדמת בריטניה. הלהקה שהורכבה במיוחד לאותו ערב במטרה לגייס כסף למימון המעבר שלו ושל ננסי לניו יורק, נקראה VICIOUS WHITE KIDS, קוקטייל נפיץ של כישרון והרס עצמי. לצד וישס שתפקד כסולן מוביל, ניגנו גלן מאטלוק בגיטרת בס. כן, זה הבסיסט המקורי של הפיסטולס שסיד החליף, במה שהיווה אירוניה היסטורית, כמו גם סטיב ניו מלהקת RICH KIDS בגיטרה, ראט סקייביז, המתופף של להקת THE DAMNED, ובתפקיד זמרת הרקע, לא אחרת מאשר חברתו ננסי ספאנג'ן. ההרכב ביצע סט קצר של שירי רוק'נ'רול ופאנק מהירים, כולל קאברים לאדי קוקרן כמו SOMETHING ELSE ו-C'MON EVERYBODY, לצד I WANNA BE YOUR DOG של להקת THE STOOGES. חודשים ספורים לאחר מכן, ב-12 באוקטובר 1978, חייה של ספאנג'ן יגיעו לסופם הטרגי בחדר במלון צ'לסי בניו יורק. וישס יואשם ברציחתה לפני שימות בעצמו ממנת יתר בפברואר 1979. בקהל באותו ערב בלתי נשכח נצפו דמויות מפתח בסצנה כמו אלביס קוסטלו, חברי להקת בלונדי, ג'ואן ג'ט וקפטן סנסיבל. איש מהם לא ידע שהם עדים לרגע היסטורי ואחרון בחייו של אחד מסמלי הפאנק הגדולים ביותר.

יום של פירוק ותקווה בעולם של הביטלס

נראה שה-22 באוגוסט היה תאריך טעון במיוחד עבור חברי הביטלס ומקורביהם, גם שנים אחרי אותה תמונה מבורנמות'. בשנת 1968, סדקים החלו להופיע באימפריית הביטלס. באותו היום ממש, סינת'יה לנון, אשתו הראשונה של ג'ון, הגישה בקשה לגירושין על רקע ניאוף, לאחר שגילתה את הרומן שלו עם יוקו אונו כשחזרה לביתם בקנווד. במקביל, באולפני EMI בלונדון, המתחים סביב הקלטות "האלבום הלבן" הגיעו לנקודת רתיחה. רינגו סטאר, שחש מתוסכל ותחושת זרות הולכת וגוברת, החליט שנמאס לו מהלהקה. נמאס לו שמעירים לו באולפן איך לנגן - ובמיוחד פול. הוא לקח את משפחתו לחופשה בסרדיניה על היאכטה של השחקן פיטר סלרס (שם, בעקבות שיחה עם רב-החובל על מנהגי התמנונים, החל לחבר את שירו המפורסם OCTOPUS'S GARDEN) והשאיר את שלושת האחרים המומים. בהיעדרו, הקליטו שלושת הנותרים את השירים BACK IN THE U.S.S.R. ו-DEAR PRUDENCE כשפול מקרטני מתיישב מאחורי מערכת התופים (ויש שטוענים מאז שרינגו תופף בחלק האחרון של השיר לאחר שחזר ללהקה...). למרבה המזל, הפרישה הייתה זמנית, וב-3 בספטמבר הוא חזר לאולפן, שם חיכו לו התופים המקושטים בפרחים כהתנצלות מחבריו.

עשרות שנים קדימה, בשנת 2012, התאריך הזה שב לרדוף את מורשתו של ג'ון לנון. אז נדחתה בפעם השביעית בקשת הרוצח של ג'ון לנון, מארק דייוויד צ'אפמן בן ה-57, להשתחרר מהכלא. בדחיית בקשתו קבעה ועדת השחרורים של המדינה: "הפאנל מציין את הרקורד שלך בכלא לגבי התנהגות טובה, הישגי תוכנית, הישגים חינוכיים וחרטה על מעשה. עם זאת, לא יינתן שחרור על תנאי בגין התנהגות טובה והשלמת תוכנית בלבד. לכן, למרות המאמצים החיוביים שלך בזמן הכליאה, שחרורך בזמן הזה יערער מאוד את הכבוד לחוק ויהיה זה זלזול באובדן החיים הטראגי שגרמת כתוצאה מהפשע הנתעב, האלים, הקר והמחושב הזה". צ'אפמן ידע אז שיהיה זכאי לבחינת שחרור באוגוסט 2014. גם אותה הוא לא יצלח (ובקשותיו המשיכו להידחות באופן עקבי גם בכל הדיונים העוקבים). פיטר שוקאט, עורך הדין של יוקו אונו, אמר שהיא תומכת בהחלטת ועדת השחרורים.

פינק פלויד מתחילה לבנות גרזן

ב-22 באוגוסט 1968, בזמן שהיו בלוס אנג'לס במהלך סיבוב ההופעות השני שלהם באמריקה, הזמינו חברי פינק פלויד מתקן הקלטות מקומי כדי להקליט שישה טייקים של קטע אינסטרומנטלי ללא שם, המבוסס על דפוסי בס אוקטבה מתחלפים ושינויים דינמיים דרמטיים. למרות שסשן זה נותר כמשהו שלא הושלם, הוא שימש כבסיס מבני ישיר ל-CAREFUL WITH THAT AXE EUGENE, אותו הלהקה הקליטה רשמית באולפני EMI באבי רואד בנובמבר של אותה שנה.

קו הבס שיכול להעיר מתים

בשנת 1980, להקת קווין שיחררה תקליטון עם שיר שהפך לאחד מהמנוניה הגדולים ביותר, ANOTHER ONE BITES THE DUST מתוך אלבומה THE GAME. מי שכתב את השיר היה דווקא החבר השקט ביותר בלהקה, הבסיסט ג'ון דיקון. עם קו בס פ'אנקי וממכר שהושפע ישירות מהשיר GOOD TIMES של להקת CHIC, דיקון יצר להיט ענק. למעשה, ברנרד אדוארדס, הבסיסט של CHIC, סיפר פעם שדיקון בילה איתם זמן מה באולפן שלהם וספג את ההשראה. דיקון ניגן ברוב הכלים בשיר, כולל גיטרות, בס ואפילו פסנתר שהוקלט הפוך. בריאן מאי ביצע כמה אפקטים של גיטרה עם אפקט הרמונייזר ורוג'ר טיילור ניגן בלופ של התופים. באופן מפתיע, אין בשיר סינטיסייזרים כלל, ופרדי מרקיורי סיפק ביצוע ווקאלי מחוספס ומלא בנשמה שלחץ את מיתרי קולו עד הקצה. לא יאמן אבל השיר כמעט ולא יצא כסינגל. טיילור ומאי סברו שאין לשיר סיכוי להצליח. מי ששכנע אותם היה לא אחר מאשר מייקל ג'קסון, שביקר אותם מאחורי הקלעים לאחר הופעה בלוס אנג'לס והתעקש שהם חייבים לשחרר אותו. השאר, כמו שאומרים, היסטוריה: השיר זינק למקום הראשון במצעד הבילבורד האמריקאי, ואף עשה היסטוריה כשכיכב במקביל בראש מצעדי ה-R&B והדיסקו – הישג נדיר ללהקת רוק בריטית לבנה, עד שרבים ממאזיני הרדיו בארצות הברית כלל לא ידעו שמדובר בקווין. השיר גם עורר מחלוקת זוטא, כאשר נטען שאם מנגנים את הפזמון לאחור, ניתן לשמוע את המשפט "זה כיף לעשן מריחואנה" - טענה שהלהקה הכחישה תמיד.

להקת ג'נסיס חוזרת לתיאטרליות

שלוש שנים מאוחר יותר, בשנת 1983, להקת ג'נסיס שיחררה את אחד השירים האפלים והעוצמתיים ביותר שלה, MAMA, כרצועת הפתיחה והסינגל המוביל מתוך אלבומה הנושא את שמה, GENESIS. השיר, שנפתח במקצב תופים אלקטרוני מאיים ומצמרר, מספר סיפור על גבר צעיר ואובססיבי כלפי זונה מבוגרת שאינה מעוניינת בו אך הוא מתעקש לקרוא לה "מאמה". את ההשראה קיבל פיל קולינס מספר של השחקן דיוויד ניבן, THE MOON'S A BALLOON. גולת הכותרת של השיר היא ללא ספק צחוקו המרושע והמטורף של קולינס, שהפך לסימן ההיכר של השיר. קולינס, שהיה שחקן בצעירותו, לא התקשה כלל להיכנס לדמות המטרידה. באופן משעשע, כשהשמיעו את השיר לראשונה למנהל הלהקה, הוא היה בטוח שהשיר עוסק בהפלה, מנקודת מבטו של העובר המתחנן לאמו להשאיר אותו. המקצב המהפנט של מכונת התופים, אגב, (מדגם LINNDRUM) נוצר על ידי הגיטריסט מייק ראת'רפורד. השיר זכה להצלחה מסחררת והגיע למקום הרביעי במצעד הסינגלים הבריטי – מיקום השיא של הלהקה במולדתה עד אז.

כשהמלך פגש את איטליה

בשנת 1960, מלך הרוקנרול אלביס פרסלי הוציא את אחד מלהיטיו הגדולים ביותר, IT'S NOW OR NEVER. אך דרכו של השיר לתחנות הרדיו בבריטניה הייתה רצופה מהמורות. הלחן מבוסס על השיר האיטלקי הקלאסי O SOLE MIO, שאלביס שמע והתאהב בו עוד בגרסתו האנגלית THERE'S NO TOMORROW של טוני מרטין, בעת ששירת בצבא בגרמניה. עם שחרורו, הוא ביקש גרסה באנגלית. צמד כותבים – אהרון שרדר וואלי גולד – סיפק לו מילים תוך חצי שעה, ואלביס הקליט את השיר באולפני RCA בנאשוויל בביצוע ווקאלי מרשים ומלוטש. אך בבריטניה התעוררה בעיית זכויות יוצרים מול המוציאים לאור, והיה צורך להוסיף את שמו של המלחין המקורי, אדוארדו די קאפוה, לקרדיטים. העיכוב הזה, במקום לפגוע בשיר, רק הגביר את הציפייה והסקרנות בקרב הקהל הבריטי. כשהשיר סוף סוף יצא, הוא התפוצץ במכירות היסטריות, זינק מיד לפסגת המצעד הבריטי ומכר למעלה מ-20 מיליון עותקים ברחבי העולם – נתון שהפך אותו לאחד הסינגלים הנמכרים ביותר בכל הזמנים.

רגעים קטנים, צלילים גדולים

ה-22 באוגוסט כלל גם אירועים נוספים: בשנת 1962, צילם צוות של טלוויזיית "גרנדה" את הביטלס בהופעה במועדון הקאוורן בליברפול מבצעים את השיר SOME OTHER GUY – זהו התיעוד הטלוויזיוני המקצועי הראשון של הלהקה בהיסטוריה, וגם התיעוד המצולם הראשון של רינגו סטאר כמתופף הרשמי. 

ובשנת 1975, להקת MANFRED MANN'S EARTH BAND שחררה את התקליט NIGHTINGALES AND BOMBERS, שהיה האחרון עם הסולן-גיטריסט המקורי מיק רודג'רס ונפתח בגרסת כיסוי נהדרת לשיר של ברוס ספרינגסטין, SPIRITS IN THE NIGHT (מתוך אלבום הבכורה של ספרינגסטין, GREETINGS FROM ASBURY PARK, N.J.). שם האלבום נלקח מהקלטת שטח נדירה ממלחמת העולם השנייה שבה נשמעו זמירים שרים בעוד מפציצי חיל האוויר הבריטי חולפים בשמיים, קטע ששולב בשיר AS ABOVE SO BELOW. 

ובשנת 1967, נולד ליין סטיילי, סולנה הכריזמטי והמיוסר של להקת אליס אין צ'יינס. סטיילי, שהקים את הלהקה יחד עם הגיטריסט ג'רי קנטרל והיה שותף גם בסופרגרופ MAD SEASON (עם האלבום המופתי ABOVE), הביא קול ייחודי שהגדיר את צליל הגראנג' של שנות התשעים באלבומים כמו FACELIFT, DIRT ו-JAR OF FLIES, ובהמנונים כמו MAN IN THE BOX, WOULD, ROOSTER ו-NUTSHELL. חייו נגדעו באופן טראגי באפריל 2002 בגלל סמים.

ובשנת 2011 ניק אשפורד, חציו של צמד כותבי השירים והמפיקים, הבעל והאישה אשפורד וסימפסון, הלך לעולמו מסיבוכים של סרטן הגרון בגיל 70. השותפות המקצועית והאישית בין ניק אשפורד לזוגתו ואלרי סימפסון החלה בשנת 1964, כאשר השניים נפגשו במקהלת כנסיית "ווייט רוק" בהארלם. החיבור ביניהם הוביל במהרה לחתימה בחברת התקליטים האגדית מוטאון, שם הפכו לאחד מצוותי היצירה הפוריים והמצליחים ביותר בתולדות הלייבל. השניים היו אחראים גם להזנקת קריירת הסולו של דיאנה רוס לאחר עזיבתה את "הסופרימס", כאשר כתבו והפיקו עבורה את אלבום הבכורה שלה. מעבר לעבודתם המבריקה מאחורי הקלעים, הצמד ניהל קריירת ביצוע משותפת וסוחפת על הבמות. שיא הצלחתם כמבצעים הגיע עם צאת אלבומם SOLID משנת 1984, שכלל את שיר הנושא המפורסם SOLID אשר כבש את ראשי המצעדים ברחבי העולם.

נער החוף גולש לבדו! ב-22 באוגוסט בשנת 1977 יצא אלבומו הנהדר של דניס וילסון מהביץ' בויז. שם האלבום PACIFIC OCEAN BLUE. זה היה אלבום הסולו הרשמי הראשון שהוציא חבר מקורי מלהקת הבנים מקליפורניה, והוא יצא בחברת התקליטים CARIBOU RECORDS בהפקתם של דניס וילסון וחברו הקרוב גרג ג'קובסון. מכל חברי הלהקה, דניס היה היחיד שבאמת גלש על גלים וחי את סגנון החיים החופי שעליו שרה הלהקה.

דניס וילסון, החבר היפה בלהקת הביץ' בויז, לא קיבל מעולם את מידת המעורבות שרצה בקריירה המוקדמת של הלהקה. צירופו אליה נעשה רק לאחר שאמו, אודרי וילסון, שהייתה גם אמם של בריאן וקארל וילסון, התעקשה על כך (ואף איימה לבטל את תמיכתה הכספית בהקלטות המוקדמות אם דניס יישאר בחוץ).

היה זה דניס שפנה מלכתחילה לאחיו בריאן והציע לו לכתוב שיר על שיגעון הגלישה שכבש את חופי דרום קליפורניה – וכך נולד סינגל הבכורה המכונן של הלהקה משנת 1961, SURFIN. דניס היה פרחח לא קטן והוצב בתפקיד המתופף, בחלקו האחורי של ההרכב, זאת אף שבהקלטות האולפן המורכבות של שנות השישים העדיף בריאן להשתמש במתופפי-על מקצועיים כמו האל בליין כחלק מנבחרת נגני האולפן המיתולוגית THE WRECKING CREW. לשאר חברי הלהקה היה נוח להשאיר אותו שם, תחת שליטתם, במיוחד תחת עינו הפקוחה של אביהם ומנהלם הרודן מורי וילסון שהרבה להתעמר בדניס, מתוך ידיעה שאם יעבור לקדמת הבמה, הלהקה כולה עלולה להתפרק.

התפנית האמיתית בסיפורו החלה בשנת 1967, כאשר אחיו הגדול והיוצר המרכזי בלהקה, בריאן וילסון, התפרק נפשית בעקבות גניזת הפרויקט השאפתני SMILE. בשלב זה, הלהקה הייתה זקוקה נואשות לכל שיר טוב שיכלה להשיג, כיוון שהיוצר הראשי שלה חדל לתפקד. כאן החל דניס לתרום משיריו ללהקה, ושאר החברים גילו לפתע שבריאן אינו היחיד במשפחת וילסון שיודע לכתוב שירים טובים. שירים מוקדמים שלו כמו LITTLE BIRD ו-BE STILL מתוך האלבום FRIENDS משנת 1968, או הפנינה FOREVER מתוך האלבום SUNFLOWER משנת 1970 (שזכתה לשבחים נלהבים מפי אלטון ג'ון וג'ון לנון), הוכיחו כי הוא ניחן בכישרון הלחנה רגיש, עמוק ומלודי להפליא.

אמנם קולו לא היה עדין וצלול כשל שאר זמרי הלהקה, אך היה בו משהו מחוספס ומסקרן. קולו היה מלא הבעה, ומאחוריו הסתתרה נפש רכה ורגישה. עם זאת, הוא נותר פרחח לא קטן.

כן, חייו הפרטיים של דניס היו פרועים, והוא נחשב ל"ילד הרע" של הלהקה. הוא גם היה החתיך שבחבורה שמשך אליו את כל הבנות, לקנאתם של שאר החברים, והפך אף לכוכב קולנוע כשכיכב בתפקיד הראשי לצד ג'יימס טיילור בסרט המסע הפולחני TWO-LANE BLACKTOP משנת 1971. התנהלותו הפרועה אף הפגישה אותו באביב 1968 עם חבר מופרע לא פחות, צ'רלס מאנסון, לאחר שדניס אסף שתי טרמפיסטיות צעירות שהשתייכו ל"משפחת מאנסון". בתחילה, השניים היו קרובים מאוד, עד כדי כך שמאנסון ועשרות מחסידיו השתלטו לחלוטין על אחוזתו המושכרת של דניס בשדרות סאנסט בלוס אנג'לס, חיו על חשבונו וריסקו את מכוניותיו היקרות.

דניס אף לקח את שירו של מאנסון CEASE TO EXIST, שינה מעט את מילותיו והקליט אותו עם הביץ' בויז תחת השם NEVER LEARN NOT TO LOVE באלבום 20/20, תוך שהוא לוקח לעצמו את מלוא הקרדיט – צעד שהרתיח את מאנסון עד עמקי נשמתו. דניס נשאר בקשר הדוק עם מאנסון עד שהבין שיש לו עסק עם אדם המופרע ממנו והחליט לנתק מגע ונטש בבהילות את ביתו. הקש ששבר את גב הגמל היה מסר ברור שקיבל יום אחד: מעטפה ובתוכה קליע, שאליו נלווה איום מרומז ומפורש לחייו. זה היה זמן קצר לפני סדרת מעשי הרצח המזעזעים של כנופיית מאנסון בביתה של שרון טייט – בית שהושכר קודם לכן לחברו של דניס, המפיק טרי מלצ'ר, אשר סירב להעניק למאנסון חוזה הקלטות.

אז בשנת 1977 היו הביץ' בויז בשיא הפופולריות, עם דרישה רבה להופעות בעקבות מסעות הופעות המוניים וההצלחה המסחרית הפנומנלית של אלבום האוסף ENDLESS SUMMER. אולם, מאחורי הקלעים שרר תוהו ובוהו: דניס ומייק לאב לא הפסיקו להתעמת, עד שלבסוף הוצא נגדם צו הרחקה הדדי כדי לאפשר את סיום מסע ההופעות. בשנה זו הקליט דניס את אלבום הסולו שעליו חלם, בעיקר באולפני הלהקה BROTHER STUDIOS שבסנטה מוניקה, ובו חשף את נשמתו לעולם, במלוא הדרה ופגיעותה. עיבודי השירים היו מחושבים ויפהפיים, כמעט חלומיים, והעבירו היטב את אווירת האוקיינוס שביקש ליצוק לתוך יצירתו.

האלבום נפתח ברצועת המופת RIVER SONG, שמשלבת רוק מחוספס עם שירת מקהלת גוספל אדירה, ונמשך בקטעים מרהיבים וחושפניים כמו MOONSHINE, THOUGHTS OF YOU, TIME ושיר הנושא המרגש PACIFIC OCEAN BLUE. רוב שירי האלבום עסקו באהבה, אך מצידה המפוכח. תפיסת האהבה של דניס הייתה שונה ופחות מתייפייפת מזו שהוצגה ביצירותיו של אחיו הגדול, בריאן. שני שירים באלבום נכתבו בשיתוף עם אשתו, הדוגמנית והשחקנית קארן לאם-וילסון (YOU AND I ו-END OF THE SHOW), שהייתה נשואה קודם לכן לרוברט לאם, קלידן להקת שיקגו. דניס וקארן התחתנו בשנת 1976, אך נישואיהם היו סוערים והם התגרשו כעבור שנה. הם נישאו שנית בשנת 1978, אך שבועיים בלבד לאחר מכן הגיש דניס בקשה לגירושין.

במגזין רולינג סטון נכתב אז על התקליט: "אף שדניס וילסון מעולם לא כתב רבים משירי הביץ' בויז, יצירותיו המעטות לאורך השנים תמיד בלטו. לפני צאת אלבום הבכורה שלו (הראשון של חבר מקורי בלהקה), הוא התבלט במיוחד באלבום SUNFLOWER, שם כמעט גנב את ההצגה. ובכל זאת, האלבום ההוא יצא לפני שבע שנים, והותיר רבים לתהות כיצד יישמע אלבום סולו של דניס וילסון. החדשות, עם צאת האלבום, הן יותר מטובות: זהו אלבום נפלא ונוגע ללב. סגנונו של וילסון, הן בשירה והן בכתיבת שירים, הוא ייחודי. קולו מצליח להיות מחוספס ושביר בו-זמנית, מה שהופך את שירתו לעוצמתית ומרגשת באופן מפתיע. ככותב, הצד החזק שלו הוא הבלדה, ואף שהלחנים לרוב בסיסיים למדי, יש להם יכולת לגעת ברגש. לזכותו ייאמר שווילסון לא גייס שמות גדולים כדי להשלים את הפרויקט – אף חבר אחר מההרכב המקורי לא מופיע כאן. הוא גם לא ניסה לחקות את הסאונד של הביץ' בויז. נכון, יש פה ושם נגיעות המזכירות את הלהקה, אבל בסך הכל, זוהי אמירה אישית מובהקת, המציגה את דניס וילסון כאמן מוכשר". האלבום הגיע למקום ה-29 במצעד האלבומים האמריקאי של בילבורד ומכר מאות אלפי עותקים – הישג מרשים בהחלט לאלבום בכורה אישי ועמוק כל כך.

במגזין STEREO REVIEW נכתב: "דניס וילסון, כמו שאר חברי הביץ' בויז, למד רבות על הפוטנציאל הטמון באולפן מאחיו הגדול בריאן. ומכיוון שבריאן כנראה יודע על אולפני הקלטות יותר מכל אחד אחר, אין זה מפתיע שפרויקט הסולו הראשון של דניס מורכב להפליא. הסאונד שלו עשיר כמו כל דבר שהלהקה הוציאה בשנות השבעים, עם הרמוניות קוליות, נגינה רב-שכבתית וקטעי מנגינה המרמזים על פזמונים פרימיטיביים. דניס הפך לזמר רית'ם אנד בלוז משכנע למדי, ושירתו הצרודה כאן מושכת. מה שחסר לו, לעומת זאת, זו נקודת מבט אמיתית. על אף הכנות והעייפות הניכרת בחלק מהמילים, דניס עדיין לא מצליח להתמקד במסר משכנע. הוא גם אינו משתווה לכישרונו של אחיו להפוך ייסורים אישיים לאמירות אוניברסליות מרגשות. עם זאת, הוא בהחלט מפיק צלילים מקסימים. אני נותן לו ציון B MINUS ומחכה להמשך".

ב-1 בספטמבר, ימים ספורים לאחר צאת האלבום, ולאחר הופעה מול 150,000 איש בסנטרל פארק שבניו יורק, להקת הביץ' בויז התפרקה (לפחות זמנית, לאחר שדניס ואחיו קארל הודיעו על פרישתם בעקבות פיצוץ חריף עם מייק לאב ואל ג'ארדין). אפשר לדמיין את הקנאה שחלחלה בקרב שאר חברי הלהקה, כאשר אלבומו של דניס זכה עם צאתו ללא מעט התלהבות. הוא היה הראשון מהם שהוציא אלבום סולו, וזה קרה חמישה חודשים בלבד לאחר שהביץ' בויז הוציאו את האלבום THE BEACH BOYS LOVE YOU. מבחינת איכות השירים וההפקה, התחרות בין שני האלבומים לא הותירה סיכוי רב לאלבומה של הלהקה, שכן יצירתו של דניס נשמעה עשירה, מתוזמרת, אורגנית ובוגרת בהרבה מצליל הסינתיסייזרים המוזר והראשוני ששלט באלבום הלהקה מאותה שנה.

דניס, מעודד מהצלחת אלבומו, החל לעבוד על אלבום סולו שני, שאותו תכנן לכנות BAMBOO. במהלך ההקלטות נוצרו שירים מופלאים כמו BABY BLUE, WILD SITUATION, והבלדה LOVE SURROUNDS ME (שמצאה את דרכה בסופו של דבר לאלבום של הביץ' בויז, L.A. (LIGHT ALBUM), בשנת 1979). שיר מרגש נוסף מאותן הקלטות, HOLY MAN, נותר ללא ערוץ שירה מוביל עקב שחיקת מיתרי קולו של דניס, וזכה לביצוע מחודש רק עשרות שנים לאחר מכן בידי טיילור הוקינס מלהקת פו פייטרס - מתופף שגם ימצא את מותו מוקדם מהצפוי. 

האלבום השני של דניס ווילסון לא הושלם בימי חייו. במקביל, בין השנים 1979 ל-1981, ניהל דניס רומן סוער, יצרי והרסני עם כריסטין מקווי מלהקת פליטווד מאק, שהקדישה לו את הלהיט הגדול HOLD ME מתוך האלבום MIRAGE. בשנים שלאחר צאת אלבומו הראשון, קולו החל להיסדק עקב עישון כבד וצריכה מופרזת של אלכוהול וסמים קשים, והוא נותר ללא פרוטה, ללא בית (לאחר שנאלץ למכור את היאכטה האהובה שלו – HARMONY – כדי לכסות חובות עתק על דמי עגינה) ובריאותו הידרדרה.

אורח חייו ההרסני גבה ממנו מחיר כבד. אך עדיין נותרו לו חברים. אחד מהם היה ביל אוסטר, בעליה של יאכטה, שהרשה לדניס להתגורר בה מעת לעת. דניס שמח מאוד לקבל מאוסטר הזמנה לשוב ולהתארח ביאכטה עם בת זוגו החדשה, קולן מגאוורן, זמן קצר לאחר שדניס יצא מאשפוז לגמילה בבית חולים בסנטה מוניקה. "אחר כך אלך לגמילה", הוא הבטיח. בדרכו לשם, עצר בחנות משקאות וקנה כמה בקבוקי וודקה ומיץ תפוזים. על היאכטה המתינה להם גם ארוסתו של אוסטר, ברנדה. באחת משיחותיהם על הסיפון, סיפר אוסטר לווילסון כי אמר לארוסתו שהוא חושש שהפעם הבאה שיראו אותו תהיה בהלווייתו. "אל תדאגו בעניין הזה", השיב דניס, והוסיף שחברי להקתו לא מוכנים לקבלו בחזרה עד שייגמל.

למחרת בבוקר, ב-28 בדצמבר 1983, במרינה דל ריי שבקליפורניה, הציע אוסטר לווילסון לצאת לחתור. בעוד אוסטר הכין את המשוטים, וילסון ביקש לשתות עוד. בצהריים הם חזרו ליאכטה, ווילסון שתה עוד ולפתע קפץ למים במזח שבו עגנה בעבר היאכטה שלו HARMONY. הוא עלה בחזרה כשהוא אוחז בחבל שמצא. "הוא המשיך לצלול ולמשות כל מיני חפצים. אין לי מושג מדוע עשה זאת", סיפר אוסטר. למעשה, דניס צלל כדי למשות חפצים אישיים, מסגרות של תמונות נישואין ישנות וגיטרה שהשליך למים שלוש שנים קודם לכן ברגע של זעם וייאוש. לאחר עשרים דקות, הוא יצא מהמים הקפואים (שטמפרטורת המים בהם עמדה על כ-14 מעלות בלבד) כשהוא רועד כולו. הוא התיישב מול התנור, אכל, שתה ויצא שוב לצלול – גם הפעם ללא חליפת צלילה. הוא שב ועלה ליאכטה, נלהב, וסיפר לאוסטר שבכוונתו לצלול שוב כדי למצוא "תיבת אוצר" שראה על הקרקעית. אוסטר ניסה להניא אותו מכך, אך וילסון התעקש, ובתוך כך לגם גם מבקבוק יין שמצא על הסיפון.

בארבע אחר הצהריים יצא לצלילה נוספת. אוסטר ראה אותו שוחה לכיוון ירכתי היאכטה. "דניס, מה מצאת?", שאל. לא נשמעה תשובה. אוסטר חשב שווילסון מותח אותו, אך זו הייתה טעות גורלית. הדקות נקפו, דניס לא עלה, והדאגה החלה לחלחל. השילוב הקטלני של ריכוז אלכוהול גבוה בדם, מים קפואים ועילפון מים רדודים הכריע את גופו. כוחות משמר החופים משו את גופתו של דניס וילסון בשעה 17:45. שלוש דקות לאחר מכן נקבע הסוף של נער החוף, בן 39.

שאר חברי הביץ' בויז מיהרו לשחרר הצהרה לתקשורת: "אנחנו לא מתכוונים להתפרק בגלל זה". דניס הובא למנוחות בטקס קבורה ימית במעמקי האוקיינוס השקט מול חופי קליפורניה – הליך שדרש אישור מיוחד ישירות מנשיא ארצות הברית רונלד רייגן, היות שקבורה ימית אזרחית אסורה על פי החוק האמריקאי למי שאינו יוצא צבא.

בשנת 2008 יצא האלבום PACIFIC OCEAN BLUE במהדורה מורחבת ומהודרת (שכללה גם את ההקלטות הגנוזות של BAMBOO), זכה לשבחים פנומנליים מכל עבר וקיבע את מעמדו של דניס ווילסון לא רק כנער החוף הפרוע, אלא כאחד היוצרים המרגשים, הכנים והגאוניים ביותר בתולדות מוזיקת הרוק.

מי בא איתי להופעה של ג'ו דולאן היום, 22 באוגוסט בשנת 1974?

האריה של סנטנה ששאג מסן פרנסיסקו. ב-22 באוגוסט בשנת 1969 יצא אלבום הבכורה של להקת סנטנה.

22 באוגוסט 1969. האוויר עוד היה טעון באדי הפסטיבל ההוא, וודסטוק. שישה ימים בלבד חלפו מאז שבת, 16 באוגוסט 1969 – מאז שחבורה צעירה וכמעט אלמונית מסן פרנסיסקו עלתה על הבמה בשעות אחר הצהריים הלוהטות, ופשוט שרפה אותה עם מקצבים שלא נשמעו כמותם. קרלוס סנטנה עצמו, שהיה אז תחת השפעה עמוקה של מסקלין שקיבל מחברי הגרייטפול דד, סיפר לימים שנאבק להחזיק בגיטרה כשהוא מדמיין את צוואר הכלי כנחש חשמלי מתפתל – ועדיין סיפק נגינה מופתית ומכשפת. 

הקהל היה בהלם, דורש עוד. בחברת התקליטים קולומביה ונשיאה דאז, קלייב דייוויס, הבינו היטב את הרמז, וכמו מכונה משומנת, שיגרו אל חנויות התקליטים את פצצת האנרגיה הזו: תקליט הבכורה של להקת סנטנה, שנקרא בפשטות SANTANA. איזו יריית פתיחה מדהימה זו הייתה לקריירה מפוארת.

סצנת הרוק של סן פרנסיסקו בסוף שנות השישים הייתה מרתקת ותוססת, אך היא דבקה בעיקר במקורות ההשראה המוכרים: בלוז פסיכדלי, פולק-רוק ונגיעות של מוזיקה מהמזרח. הלהקות ששלטו ברחובות הייט-אשבורי – כמו ג'פרסון איירפליין וגרייטפול דד – יצרו צליל פסיכדלי מהורהר ומעורפל. ואז, הגיע הרכב המחץ הזה, שצמח מתוך רובע המיסיון הרב-תרבותי, והביא עמו מהפכה של ממש. סנטנה לא רק ניגנו רוק, הם הזריקו לו לתוך הוורידים מנה גדושה של מקצבים לטיניים, תיבול אפריקאי וקצב סוחף של כלי הקשה מיוזעים שאי אפשר היה להישאר אדישים אליהם. הם שילבו מקצבי ממבו, סלסה וצ'ה-צ'ה עם רוק ובלוז מחוספס. הם לקחו את האלתור החופשי של הסצנה המקומית ונתנו לו נשמה חדשה, חמה ופועמת. קרלוס סנטנה, שנולד במקסיקו וניגן כינור בילדותו לפני שעבר לגיטרה בהשראת ענקי בלוז כמו בי.בי קינג ומייק בלומפילד, הביא עמו שפה מלודית ייחודית שלא נשמעה עד אז בעולם הרוק האנגלו-סקסי.

האיש שמשך בחוטים מאחורי הקלעים היה האמרגן ובעל מועדון פילמור, ביל גרהאם. הוא זיהה את היהלום הלא מלוטש ולקח את הלהקה תחת חסותו. גרהאם האמין בהם עד כדי כך שהציב תנאי בלתי מתפשר למארגני פסטיבל וודסטוק: הם לא יקבלו להקות מובילות שייצג (כמו ג'פרסון איירפליין) אלא אם ישבצו בליינאפ גם שתי להקות נוספות שהוא רצה שיופיעו שם - סנטנה ו-IT'S A BEAUTIFUL DAY. מפיקי הפסטיבל אמרו לו שיש מקום רק ללהקה אחת. מטבע הוטל והגורל קבע שסנטנה היא הלהקה שתופיע - להקה שבאותו זמן טרם הוציאה אפילו אלבום אחד! 

גרהאם, שהיה איש עסקים ממולח עם אוזן מוזיקלית נדירה, דחף את הלהקה לכתוב גם שירים במבנה קונבנציונלי יותר, כאלה שיוכלו להשתלב ברדיו, אבל התעקש שישמרו על לב ליבה של הלהקה: האלתור הפראי והאנרגיה המתפרצת. הלהקה ניסתה תחילה להקליט את אלבום הבכורה בלוס אנג'לס בינואר 1969 עם המפיק דייוויד רובינסון, אך חשה שההקלטות יצאו מעוקרות וחסרות חיים. בהחלטה אמיצה הם גנזו את ההקלטות הללו, חזרו לסן פרנסיסקו, והקליטו את האלבום כולו מחדש במאי 1969 באולפני פסיפיק היי רקורדינג יחד עם טכנאי הקול ברנט דנג'רפילד. התוצאה הייתה שילוב קטלני של נגישות וירטואוזית.

התקליט הזה מציג אש של אנסמבל חלומות בפעולה. כל אחד מהנגנים הוא עולם ומלואו, אך יחד הם יצרו משהו גדול מסך חלקיו. הגיטרה של קרלוס סנטנה הצעיר כבר אז הייתה סיפור בפני עצמו: בשרנית, מלאת רגש, עם צליל ייחודי שהפך לחתימתו. היא נעה בין בכי מתוק לזעקה גולמית, וניהלה דיאלוג מושלם עם אורגן ההאמונד הבועט והשירה המובילה מלאת התשוקה של גרג רולי. על כל אלה פיקחה חטיבת קצב אדירה: הבס הגרובי של דייויד בראון והתיפוף המבריק של המתופף הצעיר והמוכשר, מייקל שריב. אבל הדובדבן שבקצפת, או יותר נכון, התבלין החריף בפאייה, היו שני אשפי כלי ההקשה: חוסה "צ'פיטו" אריאס ומייק קאראבלו, שהוסיפו שכבות של טימבלס וקונגס והפכו כל קטע לחגיגה.

יותר ממחציתו של התקליט הייתה אינסטרומנטלית לחלוטין – מהלך יוצא דופן ונועז לאלבום בכורה במיינסטרים של אותה תקופה. קחו למשל את פתיחת האלבום המפתה עם הקטע האינסטרומנטלי WAITING, המניח מיד את הגרוב המהפנט; את JINGO הסוחף (עיבוד מחשמל לקטע JINGOLABA של אמן כלי ההקשה הניגרי בבאטונדה אולאטונג'י מתוך אלבומו המופתי DRUMS OF PASSION מ-1959), את גרסת הכיסוי המחשמלת ל-EVIL WAYS שביצע לפני כן וילי בובו (שנכתב על ידי קלרנס "סוני" הנרי והופיע באלבומו של בובו BOBO MOTION מ-1967; במהדורות הראשונות יוחס הקרדיט בטעות למוזיקאי ג'ימי זאק), ואת הקטעים הלוהטים SHADES OF TIME, SAVOR, PERSUASION, TREAT ו-YOU JUST DON'T CARE, ואיך אפשר לשכוח את היהלום שבכתר, SOUL SACRIFICE, שנכתב יחד עם חבר ההרכב המוקדם מרקוס מאלון?  הקטע שהימם את קהל וודסטוק והפך להמנון.

ואי אפשר לדבר על התקליט הזה מבלי להתייחס לעטיפה המהפנטת שלו, שהפכה לאייקונית לא פחות מהמוזיקה. מאחורי יצירת האמנות הזו עומד אמן מקומי מסן פרנסיסקו בשם לי קונקלין, שהתמחה ביצירת פוסטרים להופעות. סיפורו של קונקלין שזור בסיפורה של סצנת הרוק בעיר. בינואר 1968, הוא נכנס באחד מימי שישי בערב לאולם הפילמור עם תיק העבודות שלו. ביל גרהאם ראה את הציורים ונדלק מיד. הוא היה צריך פוסטר דחוף להופעה של ונילה פאדג' וסטיב מילר בנד, וקונקלין סיפק את הסחורה. סגנון הדיו השחור והמפורט שלו הפך לסימן ההיכר שלו. הוא החל להתנסות באשליות אופטיות, ובמרץ 1968 יצר פוסטר להופעה של להקת מובי גרייפ, בו שילב מספר רב של ראשים קטנים שיצרו יחד פנים גדולות. המוטיב הזה יחזור בגדול בעטיפה של סנטנה.

יום אחד, גרהאם ביקש מקונקלין פוסטר להופעה גדולה במיוחד באולם פילמור ווסט בסוף אוגוסט 1968, שהלהקה הראשית בה הייתה הגרייטפול דד (לצד סטפנוולף). אחת מלהקות החימום באותו ערב הייתה, ניחשתם נכון, סנטנה (שנקראה אז עדיין SANTANA BLUES BAND). קונקלין סיפר: "עם קצת השראה ממוזה בשם מרי ג'יין (יענו, מריחואנה), נזכרתי בתמונה של אריה שראיתי בספר תמונות של בעלי חיים והשתמשתי בה כבסיס. ידעתי שאני יוצר אמנות לדורות". הוא יצר בעט ודיו ציור מורכב להפליא של ראש אריה, שבתוכו, במצח ובלחיים, מסתתרים פרצופים רבים – למעשה אחד-עשר ראשים ודמויות נשיות שונות השזורים זה בזה בדיוק כירורגי ויוצרים אשליה אופטית פסיכדלית גאונית.

חברי להקת סנטנה ראו את הפוסטר, התאהבו בו וביקשו מקונקלין לצייר אותו מחדש עבור עטיפת תקליט הבכורה שלהם. ההצלחה המסחררת של התקליט קיבעה את דימוי האריה הזה בתודעה הציבורית כסמל של הלהקה, והעטיפה הפכה למפורסמת הרבה יותר מהפוסטר המקורי. למרבה האירוניה, דרכיהם של קונקלין וגרהאם נפרדו במאי 1969 עקב סכסוך כספי, אך התקליט שיצא תחת ניהולו של גרהאם, נשא לעד את חותמו האמנותי של קונקלין.

והמבקרים? הם פשוט לא הבינו. היום זה אולי נשמע מופרך, אבל כשהתקליט יצא, הממסד הביקורתי לא ממש ידע איך לאכול אותו. באותם ימים שלטו במדורי המוזיקה תבניות שמרניות, והשילוב הבלתי מרוסן בין מקצבים אפרו-קובניים לפסיכדליה עורר אצל חלקם רתיעה. ב-18 באוקטובר 1969 (בגיליון מספר 44) של מגזין רולינג סטון, פרסם המבקר לנגדון ווינר ביקורת קטלנית במיוחד, כזו שגורמת לי לתהות אם הוא האזין לאותו התקליט.

"אולי זה מקרי שלהקת סנטנה והסמים הממריצים הפכו פופולריים באותו זמן. אולי לא", פתח ווינר בסרקסטיות. "בכל מקרה, האלבום שחיכינו לו כה הרבה הוא פשוט עונג פריקי מהיר לגמרי. המקצבים שבו מהירים. הוא כותש ונרעש באופן מוזיקלי. עם זאת, אין בו הרבה תוכן. לאלו שקיוו שהגל השני של הלהקות מסאן פרנסיסקו יביא עמו שיפור, הרי שהתקליט הזה הורס כל פנטזיה שכזו. זה ממש כמו סמים - יש פה מעטפת שנותנת לך להתרומם אך ללא חומר ממשי. התקליט הזה הוא תירגול במקצבים. הרבה תופים ותיפוף. כנראה הטמיעו שם את הגילוי שהקהל נוטה להשתגע לגמרי עם כל סולו תופים שיש היום. אז הם בטח חשבו לעצמם - למה לא להפוך את החוויה לפי שלוש ? ניתן להם תופים עם טימבאלס וקונגאס. הבעיה פה שכולם לא טובים. ומעל כל זה יש את הגיטרה והאורגן. קרלוס סנטנה לקח לעצמו שבלונות מכאניות ולעוסות. הוא כל כך אוהב אותן שהוא מנגן את זה בכל שיר בתקליט. אולי הוא הקליט את זה פעם אחת בלבד והטכנאים שבאולפן פשוט פיזרו את זה בהדבקה לשאר השירים.

גרג רולי האורגניסט מוסיף רדידות משלו, עם סולואים שנשמעים כמו דברים שנזרקו לפח על ידי ארל גראנט. הצליל של רולי הוא כמו ההוא מבית הספר שאהב לשרוט את הלוח שבכיתה עם ציפורניו. הקולות לא מוסיפים חדווה למילים הרדודות וטכנאי ההקלטה הגבירו כל כך חזק את התופים עד שנראה כי הם באו להסוות את איכותה הקלוקלת של המוסיקה הזו. זה תקליט שהוא מאסטרפיס מבחינת הקלטה חלולה. ביום בו יצא התקליט הזה סיקרו תחנות החדשות מקרה של שריפה אמיתית שלקח לכבאים שמונה שעות כדי לכבות אותה ובסוף התגלה כי השריפה לא גרמה לנזק ממשי. ההשוואה של השריפה הזו לתקליט של סנטנה, מתבקשת".

אלא שההיסטוריה, כהרגלה, צחקה אחרונה על המבקרים. הקהל הרחב הצביע בהמוניו בחנויות התקליטים: האלבום SANTANA זינק אל המקום הרביעי במצעד המכירות האמריקאי של בילבורד ושהה שם במצעד לא פחות מ-108 שבועות רצופים (יותר משנתיים!). הסינגל EVIL WAYS הפך ללהיט ענק שהגיע למקום התשיעי במצעד הבילבורד והאלבום כולו הגיע למעמד של פלטינה כפולה.

אז האלבום הזה לא רק הזניק את הלהקה לקריירה בינלאומית מזהירה – שהמשיכה שנה לאחר מכן עם המופת ABRAXAS – אלא פתח דלת היסטורית למוזיקה הלטינית במיינסטרים העולמי והגדיר מחדש את גבולות הרוק. כיום, האלבום SANTANA מוכר כאחת מיצירות המופת הגדולות של סוף שנות השישים ואבן דרך נצחית בתולדות המוזיקה - ובצדק רב!

הסערה האולפנית האחרונה של לד זפלין. ב-22 באוגוסט בשנת 1979 יצא תקליטה האולפני האחרון של להקת לד זפלין ושמו IN THROUGH THE OUT DOOR.

עולם המוזיקה עצר את נשמתו בציפייה דרוכה - תקליט חדש שיצא ימים ספורים בלבד לאחר שהלהקה חזרה לבמה בצמד הופעות ענק היסטוריות בפסטיבל KNEBWORTH באנגליה מול מאות אלפי מעריצים נלהבים, הופעותיהם הראשונות על אדמת בריטניה מזה ארבע שנים.

שלוש שנים חלפו מאז התקליט הקודם של לד זפלין, PRESENCE, ושנים אלו היו רצופות דרמות וסערות. הלהקה, שגלתה מבריטניה בגלל בעיות מס ומצאה מקלט זמני בשווייץ ובאי ג'רזי, נאבקה לחזור למרכז הבמה בעידן שבו מהפכת הפאנק-רוק והגל החדש איימו להפוך את ענקי הרוק של שנות השבעים לדינוזאורים מיושנים. השם שחבריה בחרו לתקליט החדש, IN THROUGH THE OUT DOOR, ביטא בדיוק את התחושה הזו: ניסיון נואש לחזור פנימה, אל לב התודעה, "דרך הדלת האחורית", אחרי שהדלת הראשית נטרקה בפניהם.

הציפייה הייתה אדירה, והתקליט אכן נמכר בקצב מסחרר והפך מיד ללהיט ענק שכבש את פסגת המצעדים משני צדי האוקיינוס האטלנטי, אך מאחורי החזות המצליחה הסתתרה להקה במשבר עמוק, על סף התפרקות. ג'ימי פייג', מנהיג הלהקה והגיטריסט הווירטואוז, כבר חלם על הצעד הבא. הוא סיפר שתיכנן יחד עם המתופף ג'ון בונהאם שהתקליט הבא יהיה חזרה למקורות, יצירה כבדה, גולמית וממוקדת רוויית ריפים אגרסיביים של גיטרה, שתנער מעליהם את מעטפת הקלידים. אך הגורל, או ליתר דיוק, כוסיות הוודקה, חשבו אחרת.

כשנה מאוחר יותר, ב-25 בספטמבר 1980, במהלך יום חזרות בביתו של פייג' לקראת סיבוב הופעות מתוכנן בצפון אמריקה, גופו של בונהאם לא עמד בארבעים כוסיות של וודקה (כ-1.4 ליטר אלכוהול בתוך 24 שעות), ונשמתו עלתה במדרגות לגן עדן. הוא הותיר מאחוריו להקה שבורה, חסרת יכולת לנוע קדימה. ב-4 בדצמבר 1980 פרסמה הלהקה הודעה קצרה ורשמית: "אנו רוצים להודיע כי אובדן חברנו היקר, והכבוד העמוק שאנו רוחשים למשפחתו, הובילו אותנו להחלטה כי איננו יכולים להמשיך כפי שהיינו". לד זפלין התפרקה, והתקליט הזה הפך לצוואתה המוזיקלית האחרונה.

ההקלטות עצמן היו רחוקות מלהיות אידיאליות. הן נערכו במשך שלושה שבועות בלבד, בין נובמבר לדצמבר 1978, באולפני POLAR בשטוקהולם, שהיו שייכים ללהקת אבבא – אולפן חדיש ומשוכלל במיוחד שהיה מצויד בטכנולוגיית הקלטה דיגיטלית של 32 ערוצים, בחירה אירונית למדי עבור להקת הרוק הכבד הגדולה בעולם. במהלך השהות בשוודיה, פייג' ופלאנט אף נהגו לצאת לבלות במועדוני לילה מקומיים עם חברי אבבא, ביורן אולבאוס ובני אנדרסון. "ארבעתנו היינו בתקליט הזה, אבל הוא לא יצא כמו שהיה צריך להיות", הודה לימים הסולן, רוברט פלאנט. ואכן, האווירה באולפן הייתה מפוצלת וטעונה.

פלאנט עצמו עדיין ליקק את פצעי הטרגדיה הנוראה ביותר בחייו. שנתיים קודם לכן (ב-26 ביולי 1977, בעת שהלהקה שהתה בניו אורלינס בעיצומו של סיבוב הופעות בארה"ב), בנו הקטן, קאראק, בן חמש בלבד, מת באופן פתאומי מנגיף בבטנו. הזמר מוכה היגון שקל ברצינות לפרוש מהלהקה ומהחיים הציבוריים ואף חשב לעבור הכשרה כמורה, אך חזר לבסוף רק כדי לגלות שהחברות שהאמין בה התפוררה. הוא שפך את כאבו ויגונו אל תוך אחד השירים היפים והשנויים במחלוקת בתקליט, הבלדה ALL MY LOVE (שנכתבה יחד עם ג'ון פול ג'ונס). "השיר הזה נועד להוקיר את השמחה שהוא נתן לנו כמשפחה", הסביר פלאנט.

אך התגובות של חבריו ללהקה חשפו את הקרע העמוק. פייג', שהיה שקוע עמוק בהתמכרות להרואין ובקושי תפקד באולפן, הסתייג מהשיר. "דאגתי בעניין הפזמון פה", אמר, "דמיינתי אנשים בקהל שיעשו גל בהופעותינו עם שירה בצוותא וחשבתי שזה ממש לא מתאים ללהקה. לא רציתי שזה יהיה הכיוון העתידי שלנו". הוא חשש שהלהקה שהוא בנה תהפוך ללהקת פופ רכה. למעשה, ALL MY LOVE והקטע SOUTH BOUND SAUREZ הם שני השירים היחידים בכל הרפרטואר של לד זפלין שבהם לפייג' אין שום קרדיט כתיבה. זה קצת נראה כמו המצב של להקת המי באותם ימי הקלטה אבל בזמן שהמי עדיין נמשכו על ידי כתיבת השירים של פיט טאונסנד, לא היה טאונסנד שכזה שיעזור ללד זפלין.

מה ששבר את פלאנט יותר מכל היה התנהגות חבריו לאחר מות בנו. ג'ימי פייג', הבסיסט ג'ון פול ג'ונס ומנהל הלהקה פיטר גראנט, לא טרחו להגיע להלוויה של בנו (ורק בונהאם היה היחיד מבין חברי הלהקה שהגיע לעמוד לצדו). "חשבתי שהם מחבריי הטובים ביותר", אמר פלאנט בכאב לריצ'רד קול, עוזר הלהקה, שהגיע לנחמו. באותו רגע, היה ברור שלד זפלין הפכה לעסק ולא למשפחה. המתופף סיימון קירק מלהקת BAD COMPANY, שהייתה חתומה בלייבל של זפלין (SWAN SONG RECORDS), סיפר על שיחה מצמררת עם בונהאם: "כשקאראק מת, שמעתי מפיו של בונהאם משפט שהמם אותי: 'ג'ימי המזורגג וכל הקטע המחורבן שלו עם העיסוק במאגיה השחורה'. כאילו ג'ימי הוא שהיה אחראי למות הילד".

בתוך הוואקום שהותירו פייג' השקוע בסמים ופלאנט מוכה היגון, מישהו היה צריך לקחת את המושכות. באופן מפתיע, היה זה ג'ון פול ג'ונס, הבסיסט והקלידן השקט והצנוע, שתמיד נשאר בצל. "רוברט ואני התקרבנו יותר בזמן ההוא וגם די התרחקנו מהשניים האחרים", סיפר ג'ונס. פלאנט אישר: "ג'ונסי ואני, שמעולם לא התחברנו באמת, התחלנו להתקרב אז. זה היה מוזר אבל זה העניק לתקליט הזה זוויות חדשות. לא רצינו לעשות עוד שיר כמו COMMUNICATION BREAKDOWN". הנה הוכחה מספקת לכך שפייג' היה מותש מבחינה יצירתית עד אז. רוב השירים נשמעים כאילו ג'ון פול ג'ונס היה האדם הכי מעוניין בהם באולפן, כשהוא בהחלט ספג כמה השפעות של פופ עתיר קלידים וצלילי גל חדש עכשוויים.

הלהקה התפצלה לשני מחנות: פלאנט וג'ונס, "הצד הנקי", הגיעו לאולפן בזמן ועבדו במרץ בשעות היום, בעוד פייג' ובונהאם, שקועים בהרואין ואלכוהול, היו מגיעים בשעות הלילה המאוחרות כדי להוסיף את התפקידים שלהם. הדומיננטיות של ג'ונס ניכרת היטב בסאונד של התקליט, שנשען בכבדות על הסינטיסייזר החדש והמפלצתי שלו, YAMAHA GX-1 (סינתיסייזר אנלוגי פוליפוני נדיר, כבד ויקר במיוחד שכונה "מכונת החלומות" על ידי סטיבי וונדר).

הדוגמה הבולטת ביותר היא האפוס בן עשר הדקות CAROUSELAMBRA. יצירה בת שלושה חלקים שבה ג'ונס חוגג על הקלידים בעוד פייג' מנגן בגיטרת גיבסון כפולת-צוואר (GIBSON EDS-1275) ומשתמש בהתקן מיתרים ייחודי בשם GIZMOTRON (פטנט של יוצאי להקת 10CC, לול קרים וקווין גודלי). פלאנט כתב את המילים על המצב העגום בלהקה: "אמיץ הוא השריון, קר הוא היום / קשה היה המסע, חשוכה הייתה הדרך", הוא שר בתסכול. באופן אירוני, המיקס הסופי שערך פייג' הטביע את קולו של פלאנט כל כך עמוק, עד שכמעט בלתי אפשרי להבין את המילים מבלי לקרוא אותן. "כל הסיפור של לד זפלין בשנים האחרונות שלה הוא בשיר הזה", אמר פלאנט שנים אחר כך, "ואני לא יכול לשמוע את המילים שלי!".

למרות הכאוס, התקליט מציג צדדים מוזיקליים מגוונים ומפתיעים. שיר הפתיחה, IN THE EVENING, הוא קטע זפליני קלאסי עם ריף גיטרה מהדהד, אך מילותיו של פלאנט עוסקות בכך שגם העשירים והמפורסמים אינם חסינים מפני כאב. פתיחת השיר כוללת אפקט DRONE מהפנט שיצרו פייג' וג'ונס באמצעות ה-GIZMOTRON, והקטע הפך לשיר הפותח הקבוע של סיבוב ההופעות האחרון. ואז מגיעות ההפתעות: באמצע השיר FOOL IN THE RAIN, להקת הרוק האפלה מפוצצת במקצב סמבה תוסס. וואט דה פאק?! הרעיון עלה במוחו של פייג' ופלאנט כשצפה במשחקי מונדיאל 1978 בארגנטינה. השיר בולט במיוחד הודות למקצב התיפוף של בונהאם. דרך אגב, השיר מעולם לא בוצע בהופעה חיה.

משם, התקליט קופץ ל-HOT DOG, קטע רוקבילי קליל ומשעשע בסגנון שנות החמישים, שנשמע כמו רגע נדיר של כיף טהור באולפן ובהשפעת דייב אדמונדס, כשפייג' מנגן בגיטרת FENDER TELECASTER עם מנגנון B-BENDER. השיר ALL MY LOVE הפך, כמובן, ללהיט הפופ של לד זפלין, זה שמושמע באופן תדיר בתחנות רדיו שונות (גם אצלנו בישראל), אבל מה שבא אחריו הוא כנראה השיר הכי משכנע אותי בתקליט הזה - כיצירה של להקה, הוא השיר המסיים I'M GONNA CRAWL: בלדת אהבה נואשת שבה, לרגע מפואר אחד, הליווי של הסינטיסייזר, תפקידי הגיטרה החסכוניים והשירה הרגשית משתלבים באלכימיה המפוארת הזו שהפכה את לד זפלין לכל כך מרתקת מלכתחילה. אפילו ג'ימי פייג' מספק את סולו הגיטרה היחיד הבאמת מרתק בעיניי בכל התקליט. זה מזכיר לי מזכיר לי משום מה את הרוח של SINCE I'VE BEEN LOVING YOU רק בגרסת סוף הסבנטיז.

עדיין, הצליל הכללי נשמע עייף מאד - כשמשווים אותו לתקליטי העבר של זפלין. תופי בונזו הרועמים באים עם אולי רק כשליש מהפוטנציאל הקודם שלו, וזה כנראה האלבום היחיד שבו הוא יכול באותה מידה להיות מוחלף על ידי נגן אולפן ממוצע בלי שאף אחד באמת ישים לב. לפחות אין פה מנגינות מטאל בנאליות אבל משהו בקולו של פלאנט גם לא חודר כבעבר. תשוו את זה לתקליטי זפלין מהעבר. משהו קרה פה. כמו כן, ראוי לציין כי שלושה שירים מהירים וכבדים יותר שהוקלטו בסשנים הללו – WEARING AND TEARING, OZONE BABY ו-DARLENE – נותרו מחוץ לאלבום כדי לא לפגוע באופיו המלודי, וראו אור רק לאחר פירוק הלהקה באלבום השאריות CODA מ-1982.

האריזה של התקליט הייתה יצירת אמנות וגאונות שיווקית בפני עצמה. העטיפה החיצונית נראתה כמו שקית נייר חומה ופשוטה, מהסוג שעוטפים בו בקבוקי אלכוהול או חוברות פורנו (טקטיקה שנועדה למנוע מהקונים לדעת איזו עטיפה פנימית הם מקבלים). אך בפנים הסתתרה הפתעה: העטיפה הפנימית כללה צילום - אחד מתוך שש זוויות באותה סצנה בבר מנקודת מבט של דמות אחרת שנכחה במקום. הבר עצמו שוחזר באולפן בלונדון על פי ה-ABSINTHE BAR המפורסם בניו אורלינס. בנוסף לכל אלה, השרוול הפנימי שהחזיק את התקליט כלל איור שנראה כרישום שחור-לבן רגיל, אך צופה בדיו מיוחדת שהפכה לצבעונית לצמיתות במגע עם מים. חברת העיצוב HIPGNOSIS, בראשות סטורם ת'ורגרסון ואוברי פאוול, הייתה אחראית לקונספט המבריק, ואף הייתה מועמדת לפרס גראמי על העיצוב. "משיכת המכחול הזו הייתה כמו ניגוב של מגב על פני שמשה רטובה, כמבט חדש על סצנה ישנה, שזה מה שסיפרו לנו לד זפלין על התקליט הזה שלהם", הסביר ת'ורגרסון.

התרגיל השיווקי והציפייה האדירה הובילו להצלחה מסחרית מסחררת: האלבום זינק למקום הראשון במצעד הבילבורד האמריקאי כבר בשבוע השני לצאתו ושהה שם שבעה שבועות רצופים. יתרה מזאת, הוא יצר תקדים היסטורי כאשר כל תשעת אלבומי האולפן הקודמים של לד זפלין נכנסו במקביל מחדש למצעד ה-TOP 200 של הבילבורד באותו סתיו.

הביקורות בזמן אמת היו מעורבות, בלשון המעטה. במגזין מלודי מייקר הבריטי נכתב: "בהשמעה הראשונה את התקליט במשרד, כולם שם התגלגלו על הרצפה מצחוק. זפלין מציגים סימנים ראשונים של תמותה, וזה הזמן שהם קיבלו גורלם כמו גברים. הם לחצו את הלימונים שלהם עד הסוף, לפני הרבה זמן". בעיתון NME דווקא דחקו בלהקה - "יש פה ושם הן נקודות פוטנציאליות של דברים מעניינים. הרופא מורה ללהקה זו לא להפסיק לעבוד כרגע".

אך בארצות הברית התמונה הייתה שונה. במגזין STEREO REVIEW נכתבה ביקורת מפתיעה לטובה: "לד זפלין היא להקה שמעולם לא הצלחתי ליהנות ממנה מלבד במינונים קטנים - מכמה סיבות. אחת מהן היא הצעקות המאצ'ואיסטיות המצוירות של רוברט פלאנט - והיה ברור אפילו לחסידים שההשראה שלה רזתה בשני האלבומים האחרונים שלה. (הקשבת לאלבום PRESENCE הרבה לאחרונה? לא חשבתי שכך), אבל ההפסקה למשך שלוש שנים מאז השפיעה עליה בבירור, ולו רק בגלל שחבריה הצליחו לספוג קצת דברים טריים. תקליט ה'קאמבק' שלהם הוא, באופן מפתיע. שני השינויים הגדולים כאן הם בשירה של פלאנט וההקטנה המכוונת של ג'ימי פייג' בהתקפת הגיטרה הקיטורית המקובלת שלו. פלאנט נשמע מאופק, עדין; נראה שהוא נטש את סגנון הבלוז המסחרי שלו לטובת גישה של קול ככלי שהיא כמעט יפה, אם אפשר להאמין לזה. פתאום הוא זמר רוק'נ'רול מהשורה הראשונה. פייג', בינתיים, החליט לשלב את עצמו בתוך מסגרת ממוקדת מקלדת בעצם (יש כאן אלמנטים של כמה מלהקות הגל החדש האמנותיות, כמו גם קצת מלהקת המי המאוחרת יותר), וכשהוא מתנתק, האפקט שלו כמעט תמיד מתחזק. אולי לקח לו עשר שנים להבין שפחות יכול להיות יותר, אבל זה היה שווה את ההמתנה.

המגוון של האלבום הזה הוא מה שהכי מרשים. יש ריף-רוקר נהדר ורועם עם קריצה לפאנק (IN THE EVENING), השפעה ברורה מהרוקבילי הרוויזיוניסטי של דייב אדמונדס (HOT DOG), ואימון במוסיקה לטינית (FOOL IN THE RAIN) המשיג את הסינתזה הבלתי אפשרית לכאורה של סלסה ומטאל. אפילו האפוס המחייב של עשר דקות (CAROUSELAMBRA) יוצא כמוצדק מוזיקלית. יש בזה יותר אווירה מאשר בכל דבר אחר ששמעתי השנה ממישהו. כן, יש רגעים שלא מצליחים. ALL MY LOVE, על אף שמושמע ומושר יפה, הוא בעיקר בלדה שגרתית, ו-I'M GONNA CRAWL שהוא שיר נשמה בסגנון ג'יימס בראון שמתפוצץ לפרופורציות סימפוניות ונשמע כחישוב שגוי. אבל בגדול זה תקליט מקסים, אינטליגנטי ובאמת מרגש של להקה מהעבר. אני מחכה לאלבום הבא של לד זפלין".

מגזין רולינג סטון, לעומת זאת, קטל את התקליט בביקורת מאת צ'ארלס מ. יאנג: "לשמוע את ג'ון בונהאם מנגן בתופים הוא המקבילה השמיעתית לצפייה בקלינט איסטווד מכסח כמה אנשים בו זמנית בסרט. או שאתה נחרד מכל הדם הזה על הרצפה, או שאתה רוצה לעשות זאת בעצמך. אף אחד לא יאשים את בונהאם בעדינות, אבל כולם צריכים לתת לו קרדיט על עקביות. אפילו בתקליט הגרוע ביותר של לד זפלין (HOUSES OF THE HOLY), הוא מתפרע בכל כך הרבה שגשוג שאני מוצא את עצמי מקווה שבריונים ממדינות זרות יתקפו אותי ברחוב כדי שאוכל לתופף את MOBY DICK על ראשיהם המוזרים.

למרבה הצער, ההתרגשות של בונהאם בתקליט החדש מונמכת בגלל התיאבון של רוברט פלאנט לייצר ריקנות. אף פעם לא היה לפלאנט כוח ככותב לירי והוא הלך על פי דפוס פשוט בשיריו; כשג'ימי פייג' נתן לו ריפי גיטרה נהדרים לביטויים, פלאנט היה נהדר. כשפייג' לא עשה זאת, פלאנט לא היה. ביצירת המופת שלהם, DAZED AND CONFUSED למשל, השמיע פלאנט את אותה שנאת נשים ישנה כתובנה עמוקה, בעוד פייג' רעם מבעד לרעש הגיטרה התזמורתי שלו.

מתוך שבעת השירים בתקליט החדש, רק באחד מהם יש רעש גיטרה תזמורתי, ושירתו של פלאנט נופלת בששת האחרים. עם מיעוט המוזיקה הטובה הזו שאפשר לעבוד איתה, פלאנט לא מצליח ליצור ניסוח מספיק טוב כדי להסוות את המילים שהן איומות. שלוש מתוך ארבע מנגינות בצד אחד של התקליט מופנות ל'בייבי'. אמנם פלאנט מאוד כועס על אותה 'בייבי' כי היא עזבה אותו, אבל שלוש עשרה וחצי דקות מותחות את תקופת האבל הזו קצת יותר מדי.

אם רוברט פלאנט פוגש מישהי שלא רוצה אותו, עליו להימנע מלקרוא לה THE APPLE OF MY EYE, או שהיא כנראה תדחה אותו, בדיוק כפי שאני דוחה את השיר I'M GONNA CRAWL, בו הוא שר את הקלישאה הזאת כמעט כאילו זה אומר משהו. כל להקה המתארת ​​את עצמה כחבורה של משוררים רומנטיים מיסטיים צריכה כנראה להסתבך בצורה מינימלית של עירפול כדי להסתיר את חסרונה במה שיש, או אין, לה לומר.

השיר הטוב בתקליט הוא IN THE EVENING עם גיטרה תזמורתית קלאסית של זפלין שרועמת. כאשר לד זפלין קבעה את תקן המתכת הכבדה, בארבעת אלבומיה הראשונים ולכל הזמנים, ג'ימי פייג' הגיע עם שניים או שלושה ריפי גיטרה נהדרים כמעט לכל מנגינה בהם. הרבה מהם נלקחו מאמני דלתה-בלוז כמו רוברט ג'ונסון, אבל לדעת היכן לגנוב הוא הסוד הקטן והמלוכלך של כל אמן גדול. עם זאת, בשיר IN THE EVENING יש את ריף הגיטרה הגדול היחיד בכל האלבום. שאר השירים מבוססים על עבודת המקלדת של ג'ון פול ג'ונס. למרות שהוא מוזיקאי מצוין, ג'ונס מתפקד הכי טוב מאחורי פייג', ולא מולו.  

הצד השני מורכב משלושה שירים פחות אפקטיביים שהלהקה הקליטה אי פעם. CAROUSELAMBRA בנוי על ריף מקלדת צולע במיוחד וארוך באופן אבסורדי. השאר לא טוב יותר. חשבתי שוואן היילן יהיו הלד זפלין הבאים. אבל עכשיו - כשהיצירתיות של פייג' כנראה נכשלת ואף אחד לא יכול לפצות עליה - אפילו לד זפלין אינם לד זפלין. אני תוהה מי רוצה את כס המלוכה הזה עכשיו".  

עד כאן הביקורות. איכשהו אני מרגיש שגם אם בונהאם לא היה מת תוך שנה לאחר יציאת האלבום, זה עדיין היה הדבר האחרון של הלהקה. מותו של בונזו לא היה אירוע טרגי שפגע במזל של להקת רוק מפוארת בשיא ימיה. זה הביא רק סיבה הולמת לסיום להקה שלא באמת רצתה כנראה להימשך ונראה ששמחה רק להתפרק. אם החברים היו ממשיכים, הם כנראה היו הופכים לפרודיה אומללה של עצמם. התקליט הזה, גדול ככל שיהיה, כבר התחיל את התהליך הזה. כמובן שלא אכפת לי שלהקות יתרחקו מהנוסחה המסחרית שלהן אם הנוסחה המדוברת נהיית כל כך מיושנת, אבל לדעתי סינת'-פופ בהחלט לא היה כיוון טוב במיוחד עבור לד זפלין (במיוחד כשמשווים את זה לתקליט הקודם והאדיר, PRESENCE). התקליט הזה לא נורא, כמו שחשבתי פעם. ממש לא. הוא באמת מהנה אבל כשאין פיצוץ אמיתי בתקליט של לד זפלין אלא רק צליל של רעש קטן יותר - זה אומר הכל. 

ב-22 באוגוסט בשנת 1970 זה קרה בגני התערוכה! אתם באים איתי לשם?

בונוס: גם זה קרה החודש איתם - אוגוסט עם להקת דיפ פרפל.

1945 – הצעקה הראשונה של הרוקנרול נשמעת בהאונסלו

הכל מתחיל, כמו כל סיפור טוב, בלידה. ב-19 באוגוסט 1945, בעיירה האפרורית האונסלו שבמידלסקס, אנגליה, נולד תינוק בשם איאן גילאן (בבית החולים צ'יזוויק מטריניטי). העולם שאחרי המלחמה עוד ליקק את פצעיו, אבל בדירת שיכונים צנועה אחת, זרע של מהפכה מוזיקלית החל לנבוט. אביו, ביל, היה פועל במפעל שמוצאו מגלזגו, ואמו, אודרי, באה ממשפחה מוזיקלית; סבו היה זמר אופרה ופסנתרן חובב, והיא עצמה ניגנה בפסנתר בבית.

הניצוץ האמיתי נדלק כשגילאן הצעיר ראה סרט של אלביס פרסלי (JAILHOUSE ROCK). באותו רגע, הלימודים נראו כמו בזבוז זמן מוחלט. הוא החליט שהוא רוצה להיות כוכב, ובמקור בכלל חלם להיות שחקן קולנוע. אבל המוזיקה משכה חזק יותר. הוא הקים להקות חובבניות כמו THE JAVELINS (שם הופיע תחת שם הבמה גאז גילאן), ובשנת 1965 הצטרף ללהקה מקצועית בשם EPISODE SIX. שם, הוא פגש בסיסט שקט בשם רוג'ר גלובר, והשאר, כמו שאומרים, הוא היסטוריה רועשת במיוחד.

החיים ב-EPISODE SIX היו בית ספר מפרך לרוק. הם ניגנו תערובת אקלקטית של פופ, רוק ופסיכדליה, בהשפעת להקות כמו הביטלס והביץ' בויז. לוח ההופעות שלהם באוגוסט 1966, למשל, היה מסלול עינויים של נסיעות והופעות כמעט כל לילה. הם ניגנו בשניים ואפילו בשלושה מועדונים בלילה אחד, והגיעו להופיע במקומות כמו ביירות (שם זכו להצלחה מפתיעה ושהו שבועות ארוכים במועדון LES CAVES DU ROY). כדי שקולו יישמע מעל הרעש של מועדונים דחוסים עם מערכות הגברה פרימיטיביות, גילאן נאלץ לפתח כוח ועוצמה ווקאלית אדירים. הקול האדיר שהפך לסמל המסחרי של דיפ פרפל לא נולד באולפן הקלטות; הוא נולד בזיעה ובבירה של מעגלי המועדונים הבלתי נגמרים של שנות ה-60.

1968 – כשפסיכדליה פגשה את באך באולפני דה ליין לי

בזמן שגילאן וגלובר עוד שחקו את עצמם לדעת ברחבי אירופה, גרסה מוקדמת של דיפ פרפל, הידועה כהרכב MARK I, כבר עשתה גלים. באוגוסט 1968, הלהקה, שכללה את הסולן רוד אוונס והבסיסט ניק סימפר לצד השלישייה המייסדת של ריצ'י בלקמור, ג'ון לורד ואיאן פייס, נכנסה לאולפני דה ליין לי בלונדון כדי להקליט את תקליטה השני, THE BOOK OF TALIESYN (תוך שהם ממהרים לנצל את המומנטום של הלהיט HUSH בארה"ב, עוד לפני שהאלבום הראשון בכלל יצא בבריטניה).

התקליט הזה הוא מסמך מרתק של להקה שנקרעת בין שתי נשמות. מצד אחד, היו השאיפות הפרוגרסיביות והקלאסיות של הקלידן ג'ון לורד. הוא ראה בדיפ פרפל להקת "רוק סימפוני", והשפעתו ניכרת בעיבודים מורכבים, קטעי ביניים בסגנון בארוק ושימוש ברביעיית מיתרים בקטע כמו ANTHEM. מצד שני, עמד האינסטינקט החייתי והאגרסיבי של הגיטריסט ריצ'י בלקמור, שרק חיכה לפרוץ החוצה. ניתן לשמוע את זה בבירור בקטע האינסטרומנטלי הכוחני WRING THAT NECK (שבארצות הברית נקרא HARD ROAD עקב התנגדות חברת התקליטים לשם המקורי), שהוקלט באותו אוגוסט. התוצאה הייתה תערובת מסחררת של רוק פסיכדלי, פרוג וניצנים של הארד-רוק, כולל גרסאות כיסוי שאפתניות לניל דיימונד (KENTUCKY WOMAN) והביטלס (WE CAN WORK IT OUT).

התקליט היה צעד קדימה מבחינת הפקה וסאונד, אך גם חשף את השסע היצירתי בלב הלהקה. הבסיסט ניק סימפר התלונן מאוחר יותר שההשפעה המוגזמת של לורד הובילה ל"חוסר כיוון". למעשה, זה לא היה חוסר כיוון, אלא שני כיוונים מנוגדים שנלחמו על ההגמוניה. THE BOOK OF TALIESYN לא היה טעות, אלא תיעוד פומבי של המאבק הזה. מאבק שיוכרע שנה לאחר מכן, כשהקול של גילאן והבס של גלובר יספקו את התחמושת הדרושה לחזון הכבד והבלתי מתפשר של בלקמור.

1969 – המכונה המשומנת החדשה יוצאת לדרך

קיץ 1969 היה רגע של מהפך. אוונס וסימפר פוטרו, וגילאן וגלובר גויסו במקומם. הרכב ה-MARK II נולד. במקום חודשים של חזרות בחדר סגור, הלהקה עשתה את הדבר היחיד שהכירה: יצאה לדרך. אוגוסט 1969 היה טבילת אש אינטנסיבית, מסע הופעות מפרך שנועד לא רק להציג את ההרכב החדש, אלא גם להמציא מחדש את הסאונד של הלהקה בזמן אמת, מול קהל חי (הופעת הבכורה הרשמית של ההרכב התקיימה אך בקושי חודש קודם לכן, ב-10 ביולי במועדון הספירמן בלונדון).

לוח הזמנים שלהם היה לא פחות ממטורף. הם דילגו בין הופעות רדיו יוקרתיות עבור ה-BBC, למועדונים מיוזעים בלונדון וברמינגהם, ופסטיבלים גדולים באמסטרדם ובקנט. זו הייתה הדרך של הלהקה לבנות את הכימיה הבימתית שלה ולבדוק חומרים חדשים, שיהפכו מאוחר יותר לבסיס של התקליט המכונן DEEP PURPLE IN ROCK. ב-11 באוגוסט, ממש בלב הטירוף הזה, הם נכנסו לאולפן והקליטו גרסה מוקדמת של SPEED KING (שנקראה תחילה בשם העבודה KNEEL & PRAY וכללה את צעקות הפלסט חסרות המעצורים של גילאן). הנה לוח הופעות שהיה אז:

2 באוגוסט רדיו ברייטון ברייטון

11 באוגוסט רדיו בי.בי.סי לא ידוע

13 באוגוסט מועדון רבולושן לונדון

15 באוגוסט אולם מייפייר ניוקאסל

16 באוגוסט רבקה קלאב ברמינגהם

24 באוגוסט פסטיבל בילזן אמסטרדם

26 באוגוסט מועדון קלוקס קליק וינדזור

28 באוגוסט לייסאום, כיכר לסטר לונדון

29 באוגוסט רדיו בי.בי.סי

30 באוגוסט פסטיבל קנט פופ גרייבסנד

הלהקה השתמשה בקהל כמעין קבוצת מיקוד חיה, כשהיא מנסה ריפים חדשים ורעיונות נועזים יותר מדי לילה. התגובה המיידית של הקהל אפשרה להם לזקק את הסאונד החדש שלהם במהירות שיא. האנרגיה הגולמית והמתפרצת של DEEP PURPLE IN ROCK לא הומצאה באולפן ממוזג; היא נולדה מהזיעה, מהאדרנלין ומהפידבק הבלתי אמצעי של אלפי מעריצים ברחבי אירופה (במקביל לעבודה הקדחתנית על היצירה הקלאסית CONCERTO FOR GROUP AND ORCHESTRA של ג'ון לורד, שעלתה לבמה חודש לאחר מכן באולם אלברט הול).

1970 – "אם אנחנו לא סוגרים את ההופעה, אף אחד לא סוגר" – הלילה שבו פלאמפטון בערה

אם אוגוסט 1969 היה טבילת האש, אוגוסט 1970 היה הפיצוץ הגדול. ב-9 באוגוסט, דיפ פרפל הופיעו בפסטיבל הג'אז והבלוז הלאומי בפלאמפטון (המהדורה העשירית של הפסטיבל, שנחשב לאביו הרוחני של פסטיבל רדינג), במה שהפך לאחד הרגעים הידועים לשמצה בתולדות הרוק. האירוע נבע מסכסוך קטנוני שהתפתח לממדים של הפקה פירוטכנית.

הסיפור, כפי שסיפר אותו איאן גילאן, היה כזה: דיפ פרפל היו אמורים לסגור את הפסטיבל, כפי שנקבע בחוזה שלהם. אולם, להקת יס, שהייתה גם היא בתוכנית, התעקשה שהיא זו שתופיע אחרונה. כשהמארגנים לא הסכימו, חברי יס פשוט סירבו לצאת מחדר המלון שלהם, ויצרו כאוס בלוח הזמנים. המארגן הנואש (הרולד פנדלטון) פנה לדיפ פרפל וביקש מהם לעלות מוקדם יותר כדי להציל את המצב. רוב הלהקה הסכימה, אבל ריצ'י בלקמור לא.

עבור ה"איש בשחור", זה היה עלבון אישי. הוא החליט שאם דיפ פרפל לא יסגרו את הערב, אז אף אחד לא יסגור אותו. "הוא הורה שיביאו בנזין", נזכר גילאן. "הוא שפך אותו על כל הציוד ואז גרם לאיש צוות להדליק מטאטא עם סמרטוט ספוג בנזין כדי להצית את הכל". מה שבלקמור לא צפה זה שאדי הבנזין יתפוצצו בעוצמה אדירה, ולא רק יעלו באש כמתוכנן. הפיצוץ היה כל כך חזק שהוא העיף את המשקפיים של המתופף איאן פייס והחריב חלק ניכר מתאורת הבמה והמגברים. תוך דקות, המקום התמלא בניידות משטרה, כבאיות ואמבולנסים. ההופעה של דיפ פרפל הסתיימה בבום, וגם הפסטיבל כולו (חברי להקת יס מעולם לא זכו לעלות לבמה באותו לילה). למחרת בבוקר, הסיפור כיכב בעמודים הראשונים של העיתונים.

זה היה הרגע שבו הפרסונה הציבורית של ריצ'י בלקמור – הגיטריסט המבריק, המופנם, אך גם ההפכפך והמסוכן – התגבשה סופית. זו הייתה הצהרת כוונות תיאטרלית ואלימה: עם דיפ פרפל לא מתעסקים. המוניטין הזה של כאוס לא צפוי הפך לחלק בלתי נפרד מהמשיכה של הלהקה, והוסיף אלמנט של סכנה אמיתית להופעות החיות שלה, מה שהיווה מעין "ריצת מבחן" לאירוע הפירומניה המפורסם עוד יותר שלו בפסטיבל CALIFORNIA JAM, ארבע שנים מאוחר יותר (שם פוצץ את מגברי המארשל שלו וריסק מצלמת טלוויזיה עם הגיטרה מול הקהל העצום.

1971 – טקילה, הרס, ורוק'נ'רול באמריקה עם החבר'ה של רוד סטיוארט

עד אוגוסט 1971, דיפ פרפל כבר היו כוח בינלאומי. הם בילו את החודש בסיבוב הופעות נרחב בצפון אמריקה, הפעם כלהקת חימום לרוד סטיוארט ו-THE FACES. על הנייר, הם היו מספר שתיים. במציאות, זה היה סיפור אחר לגמרי.

הסיבוב הזה היה התגלמות ההדוניזם של הרוק בשנות ה-70. שתי הלהקות היו ידועות לשמצה בנטיותיהן להגזמות מחוץ לבמה, והשילוב ביניהן יצר סופת הוריקן של מסיבות פרועות וחדרי מלון הרוסים (כולל זריקת טלוויזיות מחלונות ומלחמות אוכל בלובי). באחת המסיבות שאורגנה על ידי חברת התקליטים WARNER BROS, הנזק הסתכם ב-25,000 דולר, סכום אסטרונומי לאותה תקופה. באווירה הכאוטית הזו, דיפ פרפל גייסו את מי שיהפוך לאיש הצוות הנאמן והוותיק ביותר שלהם, קולין הארט. הארט עבד עבור להקת החימום של החימום (להקת SOUTHERN COMFORT), וגילאן החליט לגייס אותו אחרי שראה אותו שופך כוס בירה על ראשו של רוד סטיוארט. זה היה סוג האנשים שהם רצו בצוות (הארט הפך למנהל ההפקה הראשי של הלהקה במשך שלושה עשורים).

אבל הסיפור האמיתי התרחש על הבמה. למרות שהיו להקת החימום, דיפ פרפל, עם הסאונד הכבד וההופעה המחשמלת שלהם, פשוט "גנבו את ההצגה" ערב אחר ערב. דיווחים מאותה תקופה וזיכרונות של מעריצים מספרים שהם "העיפו את הגג" ו"העיפו את THE FACES מהבמה ברוב הלילות". ג'ון לורד נזכר שבערים מסוימות הקהל היה של THE FACES, אבל בטקסס, "נראה היה שכולם באו לראות את דיפ פרפל".

ההצלחה הזו לא הייתה רק עניין של אגו; היא תורגמה ישירות למכירות. חברת WARNER BROS דיווחה כי התקליט FIREBALL (שיצא רשמית בבריטניה בספטמבר אך הופץ בצפון אמריקה ביולי-אוגוסט) מכר 55,000 עותקים בשלושה ימים בלבד, תוצאה ישירה של ההופעות המוחצות.

סיבוב ההופעות של 1971 היה ניצחון אסטרטגי. דיפ פרפל השתמשו בהופעה החיה שלהם כנשק כיבוש, והוכיחו שהם יכולים לכבוש שוק חדש מעמדת נחיתות. הם ביססו את זהותם כלהקה של במה, כזו שהעוצמה האמיתית שלה מתגלה רק מול קהל חי.

1972 – תוצרת יפן: איך הקלטה של 3,000 דולר הפכה לאחד מאלבומי ההופעה החשובים בהיסטוריה

אוגוסט 1972 הוא אולי החודש החשוב ביותר בתולדות הלהקה. בין ה-15 ל-17 באוגוסט, דיפ פרפל קיימו שלוש הופעות ביפן: שתיים באוסקה (ב-15 וב-16 באוגוסט באולם FESTIVAL HALL) ואחת בטוקיו (ב-17 באוגוסט), באולם בודוקאן (NIPPON BUDOKAN) המפורסם. ההופעות הללו הוקלטו, והתוצאה הייתה האלבום הכפול MADE IN JAPAN, שנחשב בעיני רבים לאלבום ההופעה החיה הטוב ביותר בכל הזמנים.

האירוניה היא שהיצירה הזו נוצרה כמעט בטעות ובחוסר עניין מוחלט מצד הלהקה. חברת התקליטים היפנית שלה, WARNER PIONEER, התעקשה להקליט את ההופעות לצורך הוצאה מקומית בלבד, כסוג של מזכרת למעריצים היפנים (בתחילה תחת השם המיועד LIVE IN JAPAN). הלהקה, שלא התלהבה מהרעיון של תקליט הופעה, הסכימה בחוסר רצון, אבל התעקשה על שליטה מלאה בתהליך. הם הביאו את הטכנאי הקבוע שלהם, מרטין בירץ', והקליטו את ההופעות על מכשיר עם שמונה ערוצים. כל תקציב ההקלטה עמד על 3,000 דולר בלבד.

מה שהם לא צפו לו היה הקסם שהתרחש באותם לילות. הלהקה הייתה בשיא כוחה האבסולוטי. התיאום בין חבריה היה טלפתי. הנגינה של בלקמור ולורד הפכה לדו-קרב וירטואוזי, הקול של גילאן נסק לגבהים על-אנושיים, וחטיבת הקצב של גלובר ופייס הייתה מכונה משומנת של גרוב ועוצמה (ביצועי המופת של HIGHWAY STAR, SMOKE ON THE WATER ו-SPACE TRUCKIN הפכו למדד שלפיו נמדדו כל להקות הרוק הכבד). גם הקהל היפני מילא תפקיד מכריע. הלהקה הופתעה לגלות אלפי צעירים יפנים שרים כל מילה ומילה בשירים כמו CHILD IN TIME, רגע שגלובר תיאר כשיא בקריירה שלו (במיוחד לאור העובדה שהקהל היפני נהג להישאר בדממה מוחלטת ומנומסת בין השירים).

ההקלטות יצאו כל כך עוצמתיות וחשופות, ללא שום תיקונים או תוספות (ללא שום תוספות באולפן, דבר שהיה חריג ביותר לאותה תקופה), שהלהקה נאלצה להסכים להפצה עולמית. רוב חברי הלהקה אפילו לא טרחו להגיע למיקסים, מה שמדגיש עד כמה הם זלזלו בפרויקט בתחילה. העובדה שהם לא ניסו ליצור יצירת מופת היא בדיוק מה שהפך את MADE IN JAPAN לכזה. הם פשוט ניגנו, וההיסטוריה לחצה על כפתור ההקלטה.

שנות ה-80 – סאבאת', זרים מושלמים, והחיים שאחרי.

אוגוסט 1983: גילאן פוגש את סאבאת'

לאחר שלהקת הסולו שלו, GILLAN, התפרקה (עקב בעיות במיתרי הקול וקשיים כלכליים), איאן גילאן מצא את עצמו בצומת דרכים. הפתרון הגיע בצורה הכי לא צפויה שיש. אחרי לילה של שתייה כבדה עם טוני איומי וגיזר באטלר מבלאק סאבאת' בפאב THE KINGS HEAD באוקספורד, גילאן התעורר למחרת לטלפון מהמנהל שלו ששאל אותו מדוע הוא הסכים להצטרף לסאבאת' מבלי לעדכן אותו. לגילאן עצמו לא היה מושג על מה הוא מדבר. כך, כמעט במקרה, נולד שיתוף הפעולה המוזר והקצר הזה שהוביל להקלטת האלבום BORN AGAIN.

ההופעה היחידה של ההרכב הזה בבריטניה התקיימה בפסטיבל רדינג באוגוסט 1983 (ב-27 באוגוסט). הדעות היו חלוקות. גילאן, שלא הכיר היטב את החומרים, נאלץ להשתמש בדפי מילים על הרצפה, שאותם לא הצליח לראות בגלל עשן הקרח היבש שתפס את כל הבמה המעוטרת בתפאורת סטונהנג' מגוחכת בגודל מלא. חלק מהמעריצים מצאו את השילוב משעשע, במיוחד כשהלהקה ניגנה את SMOKE ON THE WATER כהדרן (לצד קלאסיקות סאבאת' כמו PARANOID ו-IRON MAN). בדיעבד, גילאן הודה שהתקופה בסאבאת' הייתה מעין תחנת ביניים בזמן שחיכה לאיחוד הבלתי נמנע של דיפ פרפל.

אוגוסט 1984: האיחוד המושלם

שנה בדיוק לאחר מכן, באוגוסט 1984, האיחוד הזה הפך למציאות. אחרי 11 שנים בנפרד, חמשת חברי הרכב MARK II (בלקמור, גילאן, גלובר, לורד ופייס) התכנסו מחדש. כדי לברוח מהלחץ וההמולה של תעשיית המוזיקה, הם בחרו להתבודד בעיירת הסקי השקטה סטו, ורמונט. שם, בבית גדול בשם HORIZONS, הם החלו את הקלטות התקליט PERFECT STRANGERS, שנמשכו מה-10 ביולי ועד ה-26 באוגוסט (באמצעות אולפן נייד של חברת LE MOBILE).

האווירה הייתה רגועה ונינוחה. רוג'ר גלובר סיפר שהם בילו יותר זמן בפאב המקומי מאשר באולפן, ושהכימיה המוזיקלית חזרה באופן מיידי. "תוך דקה של ג'אם, היו חיוכים על הפנים של כולם, כי זה פשוט התחבר כמו פעם", הוא נזכר. השיר הראשון שהם כתבו יחד במפגש המחודש היה KNOCKING AT YOUR BACK DOOR, שהפך ללהיט ענק. התוצאה הייתה תקליט קאמבק מצליח שהחזיר את דיפ פרפל לפסגת מצעדי המכירות והוכיח שהקסם הישן עדיין שם... לזמן מה.

אה כן... ובאוגוסט 2026 קרה הבלתי יאמן! בלקמור, שהיה מסוכסך עם הלהקה במשך יותר משלושים שנה, הגיע לנגן בהדרן עם הסגולים בהופעה בניו יורק. מיליוני מעריצים היו בהלם. נכון, הביצוע המוסיקלי שלהם את SMOKE ON THE WATER נשמע כמו ביצוע בינוני של להקת קאברים עלומה, אבל זה היה זניח - המעמד עצמו גרם לי ולהמונים כמוני לשפשף את העיניים בתדהמה. נטען שאם היה רגע בו הגיהנום באמת קפא - זה לא באיחוד של איגלס, אלא כשבלקמור הגיע לנגן שוב עם דיפ פרפל והתחבק על הבמה עם חבריו.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.