כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-22 באוגוסט (22.8) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "נשמעה דפיקה על דלת חדר ההלבשה שלנו. המנהל שלנו צעק, 'קית'! רון! המשטרה כאן!' הו, בנאדם, נבהלנו, הורדנו את כל הסמים באסלה. ואז הדלת נפתחה ואלו היו סטיוארט קופלנד וסטינג, מלהקת פוליס". (קית' ריצ'רדס, מהרולינג סטונס)
ב-22 באוגוסט בשנת 1969 התייצבו ארבעת הביטלס בפעם האחרונה יחדיו מול מצלמה.
לאחר מפגש זה, הפגישות היחידות שלהם היו קשורות רק לעסקים. לא למוסיקה. רינגו סטאר: "זה היה רק סשן צילומים. לא הייתי שם וחשבתי, 'בסדר, זה סשן הצילום האחרון שלנו ביחד לעולמים'...".
הצילום התרחש בבית ובשטח של TUTTENHURST PARK, ביתם החדש של ג'ון לנון ויוקו אונו, ליד אסקוט, ברקשייר. בני הזוג עברו לגור שם ב-11 באוגוסט למרות שהם קנו את האחוזה המשתרעת על פני 72 דונם ב-4 במאי באותה שנה.
הצילום התקיים יומיים לאחר סשן ההקלטה האחרון שלהם יחד. הצלמים היו איתן ראסל ומונטה פרסקו, עם תמונות נוספות שצולמו על ידי עוזר הביטלס, מאל אוונס. כמו כן צילמה לינדה מקרטני במצלמת הסרטים. "לינדה צילמה כמה קטעים של 16 מ"מ במצלמה שלי. התברר שזה הסרט האחרון שצולם", אמר פול. לביטלס התלוו בסשן זה, לצד הצלמים, יוקו, לינדה ההריונית ומאל אוונס, גם כלבת הרועים של פול, מרתה.
כל הסיפור של ארבעת המופלאים - בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!".
הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות,
להזמנה פה: 050-5616459
ב-22 באוגוסט בשנת 1975 יצא תקליט חדש ללהקת הרוק המתקדם הבריטית, ג'נטל ג'יאנט. שמו הוא FREE HAND.
ג'נטל ג'יאנט נכנסה לשנת 1975 עם תחושה מחודשת של אופטימיות בזכות חוזה הקלטות חדש בבריטניה עם CHRYSALIS, בה להקת ג'ת'רו טול נהנתה מזה כמה שנים מהצלחה לא מבוטלת. לפתע הורם משקל עצום מהכתפיים. צוות ההנהלה החדש עבד קשה כדי לגרום לדברים לקרות והשנה החדשה נפתחה בהכנות לסיבוב הופעות נוסף בצפון אמריקה.
התקליט FREE HAND הוקלט באולפני אדוויז'ן (ADVISION), לונדון, במהלך אפריל והוכיח את עצמו כאלבום המצליח ביותר של הלהקה מבחינה מסחרית. למרות שהוא הציע למעריצים המבוססים שלה את רמת המורכבות והמצוינות המוזיקלית המקובלת, התקליט כלל בו זמנית כמה מהשירים הקליטים יותר של הלהקה. כשהרוק המתקדם החל לדעוך והשמות הגדולים ביותר של בז'אנר כבר נראה כי התאדו (כדוגמת קינג קרימזון ו- ELP), ג'נטל ג'יאנט נשארה על המסלול, ועדיין סירבה להתפשר על העקרונות שייחדו אותה לאורך הקריירה שלה. כשהיא תנסה ליישר קו, יהיה זה כבר מאוחר מדי עבורה.
בעוד שרוב החומרים בתקליט היו חדשים, יצירה אחת בצד השני מקורה בפרויקט שנוצר במקור יותר משנה קודם לכן, בזמן שהלהקה עדיין הייתה חתומה עם חברת WWA. לקראת סוף תקופתה של הלהקה שם, תאגיד הסרטים HEMDALE החל לעבוד על סרט על רובין הוד. הנהלת הלהקה הציעה לה להגיש יצירה בניחוח ימי הביניים לפסקול. בסופו של דבר לא יצא מזה כלום, והסרט הופיע בשנת 1976 בתור "רובין ומריאן" ללא כל מעורבות של הלהקה. היצירה המדוברת, TALYBONT, הוקלטה בסופו של דבר עבור התקליט FREE HAND, עם הדגשת כשרונו של קלידן הלהקה, קרי מינייר, בהלחנה בסגנון התקופה ההיא.
עם סיום ההקלטה, ג'נטל ג'יאנט חזרה לזירה החיה אבל הפעילות הייתה ספורדית, עם קומץ הופעות בלבד בגרמניה, בלגיה ובהולנד.
במלודי מייקר נכתב אז בביקורת על התקליט: "תמיד הרגשתי שג'נטל ג'יאנט זה שם עלוב ללהקה, ושהיה לה הרבה יותר טוב בתור ג'יאנט. זה היה נותן תמונה הוגנת יותר של קומתם המוזיקלית וערכם. אבל האלבום הזה ראוי לכבוד והכרה. הנגנים כוללים את האחים שולמן הממזגים גיטרות, תופים, סינטיסייזרים ושירה, בחן רענן ויצירתי".
בעיתון "דיסק" (הבריטי גם כן) נכתב אז בביקורת: "האלבום הראשון של הלהקה מאז החתימה עם חברת CHRYSALIS בשום אופן לא נחות מהתפוקה שלה מלפני כן. חבריה לא קודחים חורים בגולגולת בעוצמה של להקת יס והמוזיקה שלהם לא באה בצורה לא נוחה כמו להקת גרינסלייד. דבר אחד או שניים בדברים שלה מעצבנים מעט - חלק מהקטעים הווקאליים המושפעים מימי הביניים, למרות שהם מבוצעים יפהפה, אינם מרשימים כמו הקטעים האינסטרומנטליים בעלי הטעם הדומה.
זה מזל מצוין שבתוך הלהקה יש ניגוד קולי מעולה בין צעקות הרוק העזות של דרק שולמן לבין הפיתולים העדינים של קרי מינייר. יותר מדי מאחד או מהאחר עלול להיות מייגע וג'יאנט לעולם לא מסתכנת בכך, תוך שמירה על התפקידים הווקאליים מתוחים ומאוזנים.
קשה מאוד לנתח או לסווג את המנגינות של הלהקה מכיוון שהיא מצליחה למלא כל אחד במגוון עשיר של טקסטורות ואפקטים מוזיקליים. בערך כל מה שאפשר להגיד זה שהם לא הורסים את זה. שום השפעה לא נעשית בהיקף של הגזמה. ג'נטל ג'יאנט היא להקה שהמוניטין שלה מתפשט בעיקר מפה לאוזן, אבל תאמינו לי, ברגע שתקלטו אותה - לא תוכלו לאבד עניין".
הרצאות רוק מתקדם מרתקות והרצאות מוסיקה נוספות, להזמנה: 050-5616459
ב-22 באוגוסט בשנת 1968 יצא האלבום השני של פליטווד מאק, שנקרא MR WONDERFUL.
בעטיפת האלבום אפשר לראות את מיק פליטווד המתופף כשהוא חובש רק כובע. בובת ילדה ובובת כלב בידו וכמה עלים מכסים את אזור חלציו. באופן מפתיע זו הייתה התדמית שלהקה, שמחפשת למצוא את הדרך להצלחה, בחרה לעצמה.
בתקליט זה יש קטעים מקוריים שחיבר גיטריסט הלהקה, פיטר גרין, כשהקרדיט להם שותף עם סי.ג'י אדמס, שהיה שם בדוי שמאחוריו התחבא מנהל הלהקה, קליפורד דייויס. גם ג'רמי ספנסר, הגיטריסט השני, הביא שירים אבל נטען מאז כי החומר המוזיקלי פה אינו מהסטנדרט הגבוה שיצא מלהקה זו. גם צליל ההקלטה הפרימיטיבי לא עזר פה.
עיבודי השירים נעשו גם הם בחופזה, כשהסקסופונים נשמעו כאילו נגניהם באו לאולפן ורקחו במקום את תפקידי נגינתם. הלהקה לא תפקדה כראוי, כשפיטר גרין וג'רמי ספנסר בחרו לא לנגן כלל זה בשיריו של האחר. החלל שנוצר מולא עם צלילי פסנתר מידיה של חברת בסיסט הלהקה, כריסטין פרפקט. זו כמובן כריסטין מקווי, שתיקרא כך כשתינשא לג'ון מקווי ותהפוך לצלע בלתי נפרדת מהצלחת הלהקה.
ועדיין יש כאן כמה קטעים חשובים בקטלוג הלהקה, כמו השיר LOVE THAT BURNS הבלוזי והאיטי. הגיטרה של גרין משקפת היטב את האווירה ואפילו הסקסופונים מצליחים להשתלב בה. גם השיר TRYING SO HARD TO FORGET הוא קטע שכדאי מאד להאזין לו, עם הבלוזיות האיטית שהוא מציג. עם גרין ששר בכאב והמפוחית המייללת והנפלאה שלצדו. אבל התקליט לא התאים לתקופה בה הוא יצא. הוא נשמע אנכרוניסטי להחריד ונדמה כי עשתה אותו להקה שאולצה להיכנס לאולפן. הייתה זו כלקיחת נשימה לפני ההתנסויות המפעימות שהחבורה הזו תציג בהמשך.
עיתון מלודי מייקר לא התרשם מהתקליט ופרסם בביקורתו ש"הלהקה הולכת על קו בטוח וחסר הרפתקה. התקליט משעמם אחרי הקשבה לתקליטים של להקות כמו CREAM ו-TEN YEARS AFTER".
התקליט יצא בארה"ב, תחת השם ENGLISH ROSE, עם סדר שירים שונה ועם עטיפה מוזרה לא פחות, בה נראה מיק פליטווד עם פאה, שמלה ואיפור כבד.
ובכן, שם התקליט הוא 'מר נפלא', אך מימושו יגיע כנראה רק בהמשך. עם זאת, מה רע גם בבלוז שכזה מבציר 1968? אפשר למזוג כוס יין או בירה ופשוט להתענג עליו. לא הכל חייב להיות כה מסובך והרפתקני, נכון?
ב-22 באוגוסט בשנת 1963 התארחו הביטלס במלון "פאלאס קורט" בבורנמות' והתכוננו להופעה באולם הקולנוע "גומונט". התלווה אליהם הצלם רוברט פרימן, שהנציח אותם בצילום מיוחד בשחור לבן, שיפאר בהמשך את עטיפת האלבום השני של הלהקה, WITH THE BEATLES.
ב-22 באוגוסט בשנת 2016 מתה גילי סמית, מלהקת הרוק המתקדם הבריטית, גונג. בת 83 במותה.
ב-22 באוגוסט מתו גם המתופף ברוס גארי מלהקת THE KNACK (בגיל 55 בשנת 2006) והגיטריסט אד קינג ממייסדי להקת לינירד סקינירד (בגיל 68 בשנת 2018).
ב-22 באוגוסט בשנת 1978 הופיע סיד וישס (לשעבר הבסיסט בלהקת הפאנק, הסקס פיסטולס) את הופעתו האחרונה בחייו, באולם ELECTRIC BALLROOM שבלונדון.
אז היה וישס חלק מלהקה בשם VICIOUS WHITE KIDS שהורכבה, חוץ מסיד וישס, גם מראט סקבייס (מלהקת THE DAMNED), גלן מאטלוק (הבסיסט לפני וישס בסקס פיסטולס) וננסי ספאנג'ן (אותה ידקור וישס למוות, זמן מה לאחר מכן). בקהל באותו ערב היו אלביס קוסטלו, חברי להקת בלונדי, ג'ואן ג'ט וקפטן סנסיבל.
ב-22 באוגוסט בשנת 1977 יצא אלבומו הנהדר של דניס וילסון מהביץ' בויז. שם האלבום PACIFIC OCEAN BLUE.
דניס וילסון, הבחור היפה בלהקת הביץ' בויז, לא קיבל מעולם את אותה רמת מעורבות בקריירה המוקדמת של הלהקה כפי שהיה רוצה. כניסתו אליה נעשתה רק אחרי שאמו, שהייתה גם האמא של בריאן וקארל וילסון, התעקשה באופן תקיף להכניסו לשם.
הוא היה פרחח לא קטן והושם בתפקיד המתופף, בקו האחורי של ההרכב. לשאר החברים היה זה נוח להשאיר אותו שם ובשליטתם. הם ידעו שאם הוא יעבור לקדמת הבמה אז כל העסק עלול להתפרק. התפנית האמיתית בסיפורו החלה כשאחיו הגדול והיוצר המרכזי בה, בריאן וילסון, כבר היה מפורק מבחינה נפשית בשנת 1967. בשלב הזה הייתה הלהקה זקוקה נואשות לכל שיר טוב שיכלה לשים את ידה עליו, כי היוצר הראשי שלה חדל לתפקד כראוי. כאן החל דניס לתרום ללהקה משיריו כששאר החברים מגלים לפתע שבריאן הוא לא היחיד במשפחת וילסון שיודע לכתוב שירים טובים. אמנם קולו לא היה עדין וחד כמו של שאר זמרי הלהקה, אך היה בו משהו מחוספס ומסקרן להקשבה. קולו היה מלא בהבעה, שמאחוריה נפש רכה ורגישה. עם זאת, הוא היה פרחח לא קטן שאף הכניס להריון את הבת של בן דודו, הזמר בלהקתו - מייק לאב. מהריון זה נולדה לו בת.
בחייו הפרטיים התנהל דניס באופן פראי. הוא נחשב לילד הפוחז של הלהקה. הוא גם היה החתיך שבחבורה שמשך את כל הבנות אליו, לקנאת שאר היורמים שבחבורה. התנהלותו המופרעת גם הביאה לו בשנת 1968 חבר מופרע לא פחות בשם צ'ארלס מנסון. בתחילה היו שני אלה קרובים ביותר, עד שדניס החל להבין שיש לו עסק עם אחד שמופרע יותר ממנו והחליט לנתק מגע, כשקיבל יום אחד מסר ברור בצורת מעטפה ובתוכה נח לו קליע מוכסף.
בשנת 1977 היו הביץ' בויז במצב פופולרי מצוין, הודות לדרישה רבה להופעותיה, אך בפנים היה תוהו ובוהו, כשדניס ומייק לאב לא הפסיקו לחנוק זה את זה, עד שבסוף הוצג צו שדורש מהשניים לא להתקרב זה לזה, כדי לאפשר את סיום מסע ההופעות. בשנה זו הקליט דניס את התקליט עליו חלם כל הזמן. זה היה התקליט בו חשף דניס את נשמתו החוצה לעולם ובמלוא הדרה ופגיעותה. עיבודי השירים נעשו באופן מחושב ויפהפה עד חלומי, ממש כמו אווירת האוקיינוס הגדול אותו רצה דניס ליצוק פנימה ליצירתו. רוב שירי האלבום הזה דנים בנושא האהבה, אך בצד המפוכח שלה. המושג אהבה בעיניו של דניס היה שונה ופחות מתייפייף מזה שנכתב ביצירותיו של האח הגדול, בריאן. שני שירים באלבום הזה נכתבו על ידו בשיתוף עם אשתו הדוגמנית-שחקנית, קארן לאם וילסון. אותה קארן הייתה קודם לכן אשתו של רוברט לאם, איש הקלידים של להקת שיקאגו. דניס וקארן התחתנו בשנת 1976 אך הנישואים ידעו בלגאנים רבים והזוג התגרש שנה לאחר מכן. הם נישאו שוב בשנת 1978, אך שבועיים לאחר הנישואים השניים הגיש דניס בקשה לגירושין.
ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "למרות שדניס וילסון מעולם לא כתב רבים מהשירים של הביץ' בויז, יצירותיו המעטות לאורך השנים זכו להיזכר באופן עקבי. לפני הופעת תקליט הבכורה הסולו שלו (הראשון על ידי כל אחד מהביץ' בויז המקוריים), הוא היה בולט ביותר בתקליט הלהקה, SUNFLOWER, שם הוא כמעט גנב את ההצגה. ובכל זאת, התקליט ההוא יצא לפני שבע שנים, והותיר תהייה לגבי איך יישמע אלבום סולו של דניס ווילסון. החדשות, עם התקליט החדש, הן יותר מסתם טובות. זה באמת אלבום נפלא ונוגע ללב.
הסגנון של ווילסון, הן מבחינת שירה והן מבחינת כתיבת שירים, הוא ייחודי. הקול שלו מצליח איכשהו להיות מחוספס ושביר בו זמנית, מה שהופך את השירה שלו לעוצמתית ומרגשת בצורה מוזרה. ככותב שירים, הצד החזק שלו הוא הבלדה, ולמרות שהלחנים הם לרוב מעט יותר מבסיסיים, יש להם דרך לתפוס את הרגשות שלך. לזכותו ייאמר שווילסון לא אסף מטען של שמות מוכרים כדי לעבור את הפרויקט הזה - אף אחד מהביץ' בויז המקוריים האחרים לא מופיע כאן. הוא גם לא ניסה לחקות את הצליל של הביץ' בויז. כן, יש פה ושם נגיעות מסוימות של ביץ' בויז, אבל בסך הכל, זו היא אמירה אישית מובהקת וחושפת את דניס ווילסון כפרפורמר מוכשר".
בעיתון STEREO REVIEW נכתב בביקורת: "דניס ווילסון, כמו שאר הביץ' בויז, למד הרבה מאוד על הפוטנציאל של האולפן מאחיו הגדול בריאן. ומכיוון שבריאן כנראה יודע יותר על אולפני הקלטות מכל אחד אחר, אין זה מפתיע שפרויקט הסולו הראשון של דניס צריך להיות מורכב כל כך בצורה מדהימה. הצליל שלו שופע כמו כל מה שהלהקה הוציאה מהסבנטיז, עם שירות ערכיות, נגינה מרובדת ללא רחמים, וקטעי מנגינות שמרמזות על פזמונים מוזרים ופרימיטיביים. דניס התבגר לכדי זמר רית'ם אנד בלוז משכנע למדי, והשירה הצרודה שלו כאן מושכת. מה שחסר לו, לעומת זאת, זו נקודת מבט אמיתית. עם כל עייפות העולם (כנראה עם הרבה כנות) של חלק מהמילים, דניס פשוט לא - עדיין - מסוגל להתמקד בכל דבר משכנע באמת. הוא גם לא תואם את הכישרון של אחיו להפוך את הייסורים האישיים לאמירות אוניברסליות מרגשות, גם אם תמימות. עם זאת, הוא משמיע כמה רעשים מקסימים. אני נותן לזה ציון B מינוס ומחכה להמשך".
כמה ימים לאחר צאת האלבום התפרקה להקת הביץ' בויז אחרי הופעה, ב-1 בספטמבר, מול 150,000 איש בסנטרל פארק שבניו יורק. אפשר לדמיין את רגשות הקנאה שחלחלו אצל שאר חברי הביץ' בויז כשתקליטו של דניס קיבל ביקורות נלהבות ביותר עם יציאתו. הוא היה הראשון מהם שהוציא תקליט סולו ויציאתו קרתה רק חמישה חודשים אחרי שהביץ' בויז הוציאו תקליט בשם THE BEACH BOYS LOVE YOU. התחרות בין שני האלבומים מבחינת השירים והפקתם לא הותירה סיכוי לאלבום של הלהקה ההיא.
דניס, שהיה מעודד ביותר מהצלחת תקליטו, החל לעבוד על שירים לאלבום סולו שני שרצה לקרוא לו בשם BAMBOO. התקליט השני לא הגיע בחייו לרמת גימור ובשנים שבאו לאחר צאת תקליטו הראשון החל קולו להישבר עקב עישון מאסיבי. הוא נותר ללא פרוטה, ללא בית וללא בריאות תקינה. חיים של התעללות פיזית גבו מחיר. אבל עדיין נותרו לו חברים. אחד מהם היה ביל אוסטר, שהיה הבעלים של יאכטה. הוא נתן לדניס להתגורר בה מדי פעם. הוא שמח מאד כשקיבל מאוסטר הזמנה להגיע שוב, עם הבחורה החדשה שלו קולין מגוורן, לבילוי ביאכטה. "ואחר כך אלך לגמילה", הבטיח. בדרך לשם הוא עצר בחנות משקאות וקנה מספר בקבוקי וודקה ומיץ תפוזים. על היאכטה חיכתה להם גם ארוסתו של אוסטר, ברנדה. באחת משיחותיהם על הסיפון הודה אוסטר לוילסון שאמר לארוסתו כי הוא חושש שהפעם הבאה בה יראוהו תהיה בהלווייתו. "אל תדאגו בעניין הזה", השיב דניס והוסיף שחברי להקתו לא מוכנים לקבלו בחזרה עד שייגמל. אמר ולגם לגימה גדולה של ויסקי.
למחרת בבוקר הציע אוסטר לוילסון שייצאו לחתור. בעוד אוסטר הכין את המשוטים ביקש וילסון לשתות עוד. בשעת צהריים הם חזרו ליאכטה לאכול צהריים. וילסון שתה עוד ולפתע קפץ למים. הוא עלה למעלה כשהוא אוחז בחבל שמצא במים. "הוא המשיך לצלול ולמשות דברי זבל. אין לי מושג מדוע עשה כך", אמר אוסטר. לאחר עשרים דקות הוא יצא מהמים הקפואים כשהוא רועד לגמרי. הוא התיישב מול התנור, אכל ושתה ויצא שוב לצלול. גם הפעם ללא חליפת צלילה. הוא שוב הוציא מהמים חפצים שמצא ולא היה בהם שימוש. הוא שוב עלה ליאכטה כשהוא נלהב ומספר לאוסטר שבכוונתו לצלול שוב ולמצוא את תיבת האוצר שנמצאת בתחתית.
אוסטר ניסה להניאו מכך אך וילסון בשלו, כשבינתיים הוא לוגם גם מבקבוק יין שמצא בסיפון. בארבע אחר הצהריים יצא לצלילה נוספת. אוסטר ראה אותו שוחה לצד האחורי של היאכטה. "דניס, מה מצאת?", הוא שאל. לא נשמעה תשובה. אוסטר חשב שוילסון מותח אותו במשחק מחבואים ילדותי. זו הייתה טעות גורלית. אוסטר עישן להנאתו וחיכה שחברו יעלה. הדקות עברו, דניס לא עלה והדאגה החלה לחלחל. כוחות סיור הנמל משו את גופתו של דניס וילסון בשעה 17:45. שלוש דקות לאחר מכן נקבע מותו של נער החוף בן ה-39.
שאר חברי הביץ' בויז מיהרו לשחרר הצהרה לתקשורת – "אנו לא נתפרק בגלל זה".
מי בא איתי להופעה של ג'ו דולאן (בשנת 1974)?
ב-22 באוגוסט בשנת 2012 נדחתה בפעם השמינית בקשת הרוצח את ג'ון לנון, מארק דייוויד צ'אפמן בן ה-57, להשתחרר מהכלא.
בדחיית בקשתו קבעה ועדת השחרורים של המדינה: "הפאנל מציין את הרקורד שלך בכלא לגבי התנהגות טובה, הישגי תוכנית, הישגים חינוכיים וחרטה על מעשה. עם זאת, לא יינתן שחרור על תנאי בגין התנהגות טובה והשלמת תוכנית בלבד. לכן, למרות המאמצים החיוביים שלך בזמן הכליאה, שחרורך בזמן הזה יערער מאוד את הכבוד לחוק ויהיה זה זלזול באובדן החיים הטראגי שגרמת כתוצאה מהפשע הנתעב, האלים, הקר והמחושב הזה".
צ'אפמן ידע אז שיהיה זכאי לבחינת שחרור באוגוסט 2014. גם אותה הוא לא יצלח. פיטר שוקאט, עורך הדין של יוקו אונו, אמר שהיא תומכת בהחלטת ועדת השחרורים.
ועוד בעניין הביטלס; ב-22 באוגוסט בשנת 1968 תבעה סינת'יה לנון להתגרש מבעלה, ג'ון. באותו יום פרש רינגו סטאר מהביטלס. הוא יחזור ללהקה ב-3 בספטמבר.
ב-22 באוגוסט בשנת 1969 יצא אלבום הבכורה של להקת סנטאנה.
ואיזה אלבום אדיר הוא זה! חברת התקליטים, שהבינה כי הלהקה הצליחה היטב בהופעתה בפסטיבל וודסטוק, מיהרה להוציא את האלבום הזה, כשבועיים לאחר אותו פסטיבל, כדי לספק את דרישת הקהל.
על פי הצעתו של המנהל, ביל גרהאם, החלה הלהקה בכתיבת שירים קונבנציונליים יותר להשפעה רבה יותר, אך הצליחה לשמור על מהות האלתור במוזיקה שלה.
זו יריית הפתיחה של הרכב מחץ. להקת רוק ששילבה בהצלחה מקצבים לטיניים וכלי הקשה מיוזעים. עם שירים כמו EVIL WAYS (גרסת כיסוי לשיר של וילי בובו), JINGO הסוחף ו- SOUL SACRIFICE הבלתי נשכח. יש פה אנסמבל שידע היטב את מה שהוא עושה יחדיו. הגיטרה הבשרנית של קארלוס סנטאנה מתמזגת היטב עם אורגן ההאמונד של גרג רולי וחטיבת הבס-תופים של דייויד בראון ומייקל שריב. וכלי ההקשה הבלתי ניתנים לאדישות של צ'פיטו אריאס ומייק קאראמבלו. כמו שאמרתי - אנסמבל החלומות.
לפני הגעתה של להקה זו, סצנת הרוק בסן פרנסיסקו שאבה את ההשראה למוזיקה המאולתרת שלה בעיקר מבלוז, רוק ואופנים מזרחיים. סנטאנה הוסיפה מוזיקה לטינית לתמהיל, ושינתה לנצח את ההיסטוריה של הרוק.
עטיפת האלבום הייתה מדהימה כמו המוזיקה והותאמה אליה בשלמות. היה זה האמן מסן פרנסיסקו, לי קונקלין, שיצר אותה.
הקריירה של קונקלין כאמן כרזות החלה מיד לאחר שהכיר את האמרגן המקומי והפעיל של סן פרנסיסקו, ביל גרהאם. זה היה בינואר 1968 והוא סיפר: "זה היה יום שישי בערב ונכנסתי לאולם הפילמור עם הציורים שלי, וביל גרהאם פשוט אהב את מה שהוא ראה. הוא היה זקוק לפוסטר שנעשה באותו סוף שבוע למופע בשבוע הבא, אז ניגשתי לעבודה והוספתי אותיות לציור שעשיתי בעבר, כזה שהוא אהב במיוחד". זה היה פוסטר למופע שנערך ב-4 בינואר 1969 בהשתתפות ונילה פאדג' וסטיב מילר באנד. טכניקת הדיו השחורה של קונקלין ניכרה באותו פוסטר והיה זה סגנון שהוא המשיך להשתמש בו בכמה מהפוסטרים המרהיבים יותר שקידמו מופעים בפילמור ווסט.
השימוש הראשון שלו באשליה אופטית בכרזותיו הגיע עם הרישום המפורט בקפידה לקידום מופע של מובי גרייפ, שנערך במרץ 1968. היה זה עם המוטיב של מספר רב של ראשים שמשולבים יחד ויוצרים פנים אחרות. זה יגיע גם בעטיפת האלבום של סנטאנה.
קונקלין: “יום אחד ביקש ממני ביל גרהאם לעשות כרזה למופע וכך, עם קצת השראה ממוזה בשם מרי ג'יין, נזכרתי שראיתי תמונה של אריה בספר תמונות של בעלי חיים שהיה לי והשתמשתי בתמונה זו כבסיס לציור שלי. כבר אז ידעתי שאני מייצר אמנות לדורות הבאים, ולמרות שביל אהב בדרך כלל כרזות בצבע, פירטתי את זה בעט ובדיו. הכנתי רק תמונה אחת, ולמחרת בבוקר הוא אמר לי שהוא אוהב את זה וכך זה יודפס. זה ציור מורכב המציג ראש אריה המורכב ממספר פרצופים בלחייו ובמצחו. באותו פוסטר הייתה להקת גרייטפול דד המובילה ומתחתיה היו להקות חימום כשאחת מהן הייתה סנטאנה.
חברי סנטאנה היו מודעים כמובן לקונקלין ולפוסטר המסוים הזה, וביקשו ממנו לצייר אותו מחדש לעטיפת אלבומם. ההצלחה המיידית של אותו אלבום קישרה לנצח את דימוי האריה הזה עם הלהקה. עטיפת האלבום התפרסמה הרבה יותר מהפוסטר המקורי שנעשה לגרייטפול דד.
קונקלין המשיך להכין כרזות למופעים של ביל גרהאם עד מאי 1969, אז פרצה ביניהם מחלוקת בנושאים כספיים ודרכיהם נפרדו. ועדיין, ביל גרהאם ניהל את להקת סנטאנה גם כשיצא תקליט הבכורה הזה עם ציורו של קונקלין.
ב-17 באוקטובר בשנת 1969, פורסמה ב'רולינג סטון' הביקורת על תקליט זה, מאת לנגדון ווינר וג'ון מורת'לאנד. בניגוד אליי, שם לא התלהבו:
"אולי זה ממש במקרה שלהקת סנטאנה והסמים הממריצים הפכו להיות פופולאריים באותו הזמן. אולי לא. בכל מקרה, האלבום שחיכינו לו כה הרבה הוא פשוט עונג פריקי מהיר לגמרי. המקצבים שבו מהירים. הוא כותש ונרעש באופן מוזיקלי. עם זאת, אין בו הרבה תוכן. לאלו שקיוו שהגל השני של הלהקות מסאן פרנסיסקו יביא עמו שיפור, הרי שהתקליט הזה הורס כל פנטזיה שכזו. זה ממש כמו סמים - יש פה מעטפת שנותנת לך להתרומם אך ללא חומר ממשי. התקליט הזה הוא תירגול במקצבים. הרבה תופים ותיפוף. כנראה הטמיעו שם את הגילוי שהקהל נוטה להשתגע לגמרי עם כל סולו תופים שיש היום. אז הם בטח חשבו לעצמם - למה לא להפוך את החוויה לפי שלוש ? ניתן להם תופים עם טימבאלס וקונגאס. הבעיה פה שכולם לא טובים. ומעל כל זה יש את הגיטרה והאורגן. קרלוס סנטאנה לקח לעצמו שבלונות מכאניות ולעוסות. הוא כל כך אוהב אותן שהוא מנגן את זה בכל שיר בתקליט. אולי הוא הקליט את זה פעם אחת בלבד והטכנאים שבאולפן פשוט פיזרו את זה בהדבקה לשאר השירים.
גרג רולי האורגניסט מוסיף רדידות משלו, עם סולואים שנשמעים כמו דברים שנזרקו לפח על ידי ארל גראנט. הצליל של רולי הוא כמו ההוא מבית הספר שאהב לשרוט את הלוח שבכיתה עם ציפורניו. הקולות לא מוסיפים חדווה למילים הרדודות וטכנאי ההקלטה הגבירו כל כך חזק את התופים עד שנראה כי הם באו להסוות את איכותה הקלוקלת של המוסיקה הזו. זה תקליט שהוא מאסטרפיס מבחינת הקלטה חלולה. ביום בו יצא התקליט הזה סיקרו תחנות החדשות מקרה של שריפה אמיתית שלקח לכבאים שמונה שעות כדי לכבות אותה ובסוף התגלה כי השריפה לא גרמה לנזק ממשי. ההשוואה של השריפה הזו לתקליט של סנטאנה, מתבקשת".
ב-22 באוגוסט בשנת 1960 הושג אישור להשמעת השיר IT`S NOW OR NEVER, של אלביס פרסלי, באנגליה לאחר שבתחילה הוא נחשב כשיר גנוב משיר איטלקי בשם O SOLE MIO.
כשאלביס היה בשירות צבאי בגרמניה, הוא שמע לראשונה את השיר O SOLE MIO ומיד לאחר שחרורו הוא ביקש מחברת התקליטים לספק לו גירסה אנגלית לשיר אותה. המשימה הופנתה לכותבי השירים, וולי גולד ואארון שרודר. שני אלו סיפקו את הסחורה תוך חצי שעה וזכו, כשהשיר יצא בארה"ב רק תחת שמם, לקבל המון כסף בתמלוגים. עם זאת, באנגליה היה לחן השיר עדיין מעוגן בזכויות יוצרים והשיר עם אלביס נדחה עד שהוסדר ענין הקרדיטים, עם הוספת המלחין המקורי - אדוארדו די קאפוה. העיכוב יצר שקיקה מוגברת לשיר בקרב הציבור הבריטי ולכן, כשזה יצא שם - המכירות היו היסטריות.
ב-22 באוגוסט בשנת 1967 נולד ליין סטיילי - סולנה של להקת אליס אין צ'יינס. הוא מת מסמים באפריל 2002.
לליין סטיילי היה הכל. קול מרשים, להקת רוק מצליחה, עושר פיננסי והתמכרות קשה מאד לסמים.
הכל החל בשנת 1987 כשגיטריסט ושמו ג'רי קנטראל נכנס למסיבה בסיאטל ונתקל שם בבחור עם שיער צבוע בורוד. "היה לו חיוך גדול ושתי בחורות שנצמדו לו", סיפר קנטראל שהיה חסר מקום ללון בו וקיבל מסטיילי גם הזמנה לבוא להתגורר בדירה בה הוא גר. הייתה זו חורבה שהסריחה משתן. זה היה גם מקום לעשות בו חזרות מוזיקה. שם שמע קנטראל לראשונה את סטיילי שר. הוא נדהם ממה ששמעו אוזניו. בחור כה רזה יצא קול של מבער רב עוצמה.
אבל הכל הסתיים כשגופתו של סטיילי נמצא ה במצב של ריקבון מתקדם בביתו שבסיאטל. בוחן שהגיע לזירה קבע כי סטיילי היה מת מזה שבועיים. לכן נקבע בתאריך מציאת הגופה, 19 באפריל, כי יום מותו היה ה-5 באפריל. כלים לשימוש בסם הרואין נמצאו לידו.
מוות זה סיים את הקריירה המרשימה של אחת הלהקות החשובות והטובות יותר שיצאו בזרם הרוק-גראנג' ששלט בתחילת הניינטיז. זו הייתה אליס אין צ'יינס, שסטיילי סומן בה כזמר נהדר אך גם עוד דמות טראגית שהסמים משתלטים עליה.
באלבומה השני של הלהקה, DIRT שיצא בשנת 1992, אפשר לשמוע תמלילים של סטיילי על התמכרות לסמים. בביקורת על האלבום ברולינג סטון נכתב כי זה האלבום הטוב ביותר שיצא מהסצנה של סיאטל.
זה אלבום דחוס ביותר, הן מבחינת סאונד הפקה והן מבחינת תוכן. היישר מקטע הפתיחה THEM BONES וכלה בשיר הסיום WOULD. שני אלו הפכו להיטים גדולים עבור הלהקה. שירי התמכרות באלבום זה היו למשל JUNKHEAD ו- DOWN IN A HOLE. סטיילי הודה אז בראיונות כי הסמים שפעם פעלו לטובתו הפכו לאויביו הגדולים. באחד מראיונותיו האחרונים לרולינג סטון הוא הודה שהוא עובר גיהנום.
חברי להקתו לא הופתעו לגלות שסטיילי מת. הם רק תהו מתי תגיע הבשורה על כך. הם ראו כיצד הוא מידרדר וכיצד הוא לא מצליח לצאת נקי מטיפולים נגד סמים. עבורם זה נראה כהתאבדות ארוכת טווח.
סטיילי נולד בסיאטל והתחיל את דרכו המוזיקלית כמתופף. זאת עד שגילה את קולו. דמותו כבר הייתה מוחצנת להפליא כשהקים עם קאנטרל את אליס אין צ'יינס. יחד עמם היו המתופף שון קיני והבסיסט מייק סטאר. במהרה משכו הארבעה קהל אוהד אחריהם.
בשנת 1989 הוחתמה הלהקה לחברת התקליטים הגדולה "קולומביה". הופעתה של הלהקה בסרט (של קמרון קרואו) SINGLESגרמה לרבים לרוץ לחנויות ולרכוש את DIRTשהפך אלבום פלטינה. בשנת 1994 יצא אלבומה המקוצר JAR OF FLIES השני (הראשון היה SAP) שהיה הראשון מסוגו שהגיע מיד לצמרת המצעד בילבורד האמריקני. מיני אלבום זה היה מוצלח מאד מבחינה מוזיקלית, עם תחושה אקוסטית ברובה, שבאה כמשב רוח רענן אחרי ההפקה הדחוסה של DIRT. אבל חברי הלהקה חגגו יותר מדי והמחיר הכבד החל להיגבות. סטיילי המשיך להשתמש בסמים ושאר חברי הלהקה בעיקר רבו זה עם זה.
בשנת 1994 מת קורט קוביין והדבר המם את סטיילי, שניסה להתיישר. אבל זה היה לזמן קצר מאד. הוא חזר במהרה לסמים. כל עזרה שהוצעה מחבריו נהדפה והותירה אותם בצד מיואשים. אליס אין צ'יינס הוכנסה להקפאה וסטיילי פנה לפרויקט צד ושמו MAD SEASON, שהוציא אלבום אחד (עם הגיטריסט של פרל ג'אם, מייק מקרידי). בשנת 1995 יצא אלבומה השלישי של אליס אין צ'יינס שהגיע במהרה למקום הראשון במצעד המכירות האמריקני. הופעותיה האחרונות של הלהקה היו כחימום ללהקת קיס, שהייתה אהובה מאד על סטיילי.
בשנת 1996 חווה סטיילי טרגדיה איומה כשחברתו, דמרי פארוט, מתה כתוצאה משימוש בסמים. הוא לא התאושש מזה. הוא החל להתבודד ולא ענה לטלפונים או למי שדפק בדלתו. כשחברים הצליחו לראותו, הם נבהלו מדמותו. פצעים ממזרקים כיסו את זרועותיו והוא איבד את רוב שיניו. את ימיו הוא בילה בביתו המבודד כשהוא משחק משחקי וידאו ומשתמש בסמים. אם זה קוקאין, הרואין או קראק. הוא הפעיל סוחרי סמים שהגיעו לביתו ומסרו בידו את הסחורה האסורה. סטיילי היה אז איש עשיר אך כספו לא הושקע בטיפולי עזרה אלא נתחב לכיסי הסוחרים.
בשעת ערב מוקדמת ב-19 באפריל הגיעו אמו ואביו החורג הדואגים לביתו. עמם הגיע כוח משטרה שפרץ את הדלת. סטיילי נתגלה על ספת ביתו כשהוא ללא רוח חיים.
ב-22 באוגוסט בשנת 1970 זה קרה בגני התערוכה! אתם באים איתי לשם?
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.
