רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-22 באוגוסט בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-22 באוגוסט (22.8) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "נשמעה דפיקה על דלת חדר ההלבשה שלנו. המנהל שלנו צעק, 'קית'! רון! המשטרה כאן!' הו, בנאדם, נבהלנו, הורדנו את כל הסמים באסלה. ואז הדלת נפתחה ואלו היו סטיוארט קופלנד וסטינג, מלהקת פוליס". (קית' ריצ'רדס, מהרולינג סטונס)

הצילום האחרון: היום בו הביטלס אמרו שלום, מבלי לדעת שזו הפעם הסופית. ב-22 באוגוסט בשנת 1969 התייצבו ארבעת הביטלס בפעם האחרונה יחדיו מול מצלמה.

זה נשמע כמו תחילתה של סצנה פסטורלית: יום קיץ אנגלי שטוף שמש, אחוזה כפרית רחבת ידיים וארבעת המוזיקאים המפורסמים בעולם מתהלכים על הדשא. אבל בתאריך ה-22 באוגוסט 1969, באוויר של אחוזת TITTENHURST PARK, ריחפה תחושה של סוף עידן, גם אם איש מהנוכחים לא ידע את זה. זה היה היום בו ג'ון לנון, פול מקרטני, ג'ורג' האריסון ורינגו סטאר עמדו יחד מול עדשת המצלמה בפעם האחרונה בהחלט.

האווירה הייתה טעונה. יומיים בלבד קודם לכן, ב-20 באוגוסט, ארבעת המופלאים סיימו את סשן ההקלטות המשותף האחרון בתולדותיהם, כשהשלימו את העבודה על היצירה המורכבת I WANT YOU עבור התקליט שעתיד היה להיקרא ABBEY ROAD. כעת, נותר רק להזין את מכונת יחסי הציבור בתמונות חדשות. כל פגישה עתידית ביניהם תהיה כבר סיפור אחר לגמרי, כזה שסובב סביב עורכי דין, חוזים ופירוק עסקי. הגיטרות נשארו לרוב בנרתיקים הנשיאה.

כפי שסיפר רינגו סטאר שנים לאחר מכן, התחושה לא הייתה דרמטית באותו הרגע. "זה היה בסך הכל עוד יום צילומים. לא עמדתי שם וחשבתי לעצמי, 'אוקיי, זהו יום הצילום האחרון שלנו ביחד לנצח נצחים'. ממש לא כך". איש לא הכריז על הסוף, אך הסוף היה שם, בין המבטים.

הלוקיישן עצמו היה סמלי. אחוזת TITTENHURST PARK, המשתרעת על פני 72 דונם של טבע אנגלי ליד אסקוט, הייתה הבית החדש והמפואר של ג'ון לנון ויוקו אונו. הם רכשו את הנכס ב-4 במאי ועברו להתגורר בו רק 11 ימים לפני הצילומים הגורליים. המקום, שהיה אמור לסמל התחלה חדשה עבור הזוג, הפך באופן אירוני לבמה האחרונה של ההרכב שהגדיר מחדש את המוזיקה הפופולרית.

על מלאכת התיעוד הופקדו שני צלמים, איתן ראסל ומונטה פרסקו, אך הם לא היו היחידים. עוזרם הנאמן של הביטלס, מאל אוונס, צילם גם הוא כמה תמונות סטילס משלו. וחשוב מכך, לינדה מקרטני, שהייתה אז בהיריון מתקדם, הסתובבה עם מצלמת קולנוע 16 מ"מ קטנה ותיעדה את המתרחש. "לינדה צילמה כמה קטעי פילם במצלמה שלי", נזכר פול. "בדיעבד, התברר שזה היה סרט הקולנוע האחרון שאי פעם צולם של ארבעתנו יחד".

הסט היה אינטימי ומצומצם. לצד ארבעת חברי הלהקה והצלמים, נכחו במקום רק יוקו אונו, לינדה, ומאל אוונס. אורחת נוספת שהתרוצצה בין הרגליים והוסיפה קורטוב של נורמליות לסיטואציה הייתה מרתה, כלבת הרועים האנגלי המפורסמת של פול.

התמונות מאותו יום מספרות את הסיפור כולו. באחת מהן הם עומדים ומביטים בפסל של האלה דיאנה, באחרת הם מצולמים תחת עץ ארז אטלנטי ענק. הם היו יחד, אבל גם כל כך לחוד. העולם עוד לא ידע זאת, אבל הביטלס, כיחידה אחת, היו היסטוריה. התמונות מאותו יום קיצי הפכו לאפילוג ויזואלי שקט ונוגע ללב לסיפור המוזיקלי הגדול ביותר של המאה ה-20.

כשענק עדין קיבל יד חופשית. ב-22 באוגוסט בשנת 1975 יצא תקליט חדש ללהקת הרוק המתקדם הבריטית, ג'נטל ג'יאנט. שמו הוא FREE HAND.

שנת 1975 נפתחה עבור הלהקה הפרוגרסיבית הזו עם רוח חדשה של אופטימיות, כזו שהיא לא הרגישה זמן רב. הסיבה העיקרית הייתה חתימה על חוזה הקלטות טרי בבריטניה עם חברת CHRYSALIS, בית חם ומצליח שבו חנתה כבר כמה שנים חברתה לז'אנר, להקת ג'ת'רו טול, ונהנתה מהצלחה מסחרית מרשימה. פתאום, אחרי שנים של תחושת תסכול תחת חברת התקליטים הקודמת WWA, משקל כבד הוסר מכתפיהם של חברי הלהקה. צוות הניהול החדש והנמרץ של CHRYSALIS עבד במרץ כדי לפתוח דלתות, והשנה נפתחה בהכנות לסיבוב הופעות נוסף וחשוב בצפון אמריקה, שם קהל המעריצים שלהם הלך וגדל.

באפריל של אותה שנה נכנסה החבורה – דרק שולמן בשירה, ריי שולמן בבס, קרי מינייר בקלידים, גארי גרין בגיטרה וג'ון ווית'רס בתופים – לאולפני ADVISION בלונדון. התוצאה, התקליט FREE HAND, התגלתה כיצירה מבריקה ומצליחה ביותר של הלהקה מבחינה מסחרית. הקסם האמיתי שלה היה באיזון המושלם שהיא הציגה. מצד אחד, היא סיפקה למעריצים הוותיקים את כל מה שהם אהבו: המורכבות הפוליפונית, המקצבים השבורים והווירטואוזיות עוצרת הנשימה. מצד שני, התקליט הכיל כמה מהשירים הכי קליטים ונגישים שהלהקה כתבה עד אז, מבלי לוותר על טיפת איכות.

כל זה קרה בתקופה קריטית עבור הרוק המתקדם. הדינוזאורים של הז'אנר החלו למעוד. קינג קרימזון חדלה מלהתקיים, להקת יס יצאה לשלב בו חבריה עשו אלבומי סולו במקום עוד מאמץ קולקטיבי, להקת ג'נסיס שברה את פיטר גבריאל והוא חשב לפרוש ולהקת אמרסון לייק ופאלמר יצאה להפסקה. הרוח החלה לנשוב לכיוונים חדשים ופשוטים יותר של פאנק ודיסקו. ובתוך כל השינוי הזה, ג'נטל ג'יאנט נשארה על המסלול שלה. היא סירבה בעקשנות להתפשר על העקרונות האמנותיים שהפכו אותה למה שהיא. כפי שההיסטוריה תלמד, כשהיא לבסוף תנסה ליישר קו עם הזרם המרכזי כמה שנים מאוחר יותר, זה כבר יהיה מאוחר מדי.

אחד הסיפורים המשעשעים ביותר מאחורי התקליט נוגע לאחת היצירות הבולטות בו, הקטע האינסטרומנטלי TALYBONT. מסתבר שמקורו של הקטע הזה כלל לא היה בתקליט, אלא בפרויקט שאפתני שנוצר יותר משנה קודם לכן. תאגיד הסרטים HEMDALE החל לעבוד על סרט חדש אודות רובין הוד, והנהלת הלהקה הציעה שג'נטל ג'יאנט תגיש יצירה בניחוח ימי-ביניימי לפסקול. דמיינו לעצמכם את המוזיקה המורכבת שלהם מלווה את הרפתקאותיו של הגיבור מיער שרווד. בסופו של דבר, כמו שקורה לא פעם בתעשייה ההיא, שום דבר לא יצא מהחיבור הזה. הסרט הופיע לבסוף בשנת 1976 תחת השם "רובין ומריאן", בכיכובם של שון קונרי ואודרי הפבורן, וללא כל זכר ללהקה. אבל היצירה הנהדרת נשארה, והיא שובצה בתקליט FREE HAND, כשהיא מדגישה את כישרון ההלחנה הייחודי של הקלידן קרי מינייר בסגנונות תקופתיים.

עם סיום ההקלטות, הלהקה חזרה להופיע, אך הפעילות הייתה מצומצמת וכללה מספר הופעות בגרמניה, בלגיה והולנד, כנראה כדי לאגור כוחות לקראת סיבוב ההופעות האמריקאי הגדול שאחרי יציאת התקליט.

ומה חשבו המבקרים בעיתונות הבריטית? במגזין מלודי מייקר נכתב אז: "תמיד חשבתי שג'נטל ג'יאנט זה שם קצת עלוב ללהקה, והיה עדיף אם הם היו נקראים פשוט ג'יאנט. זה היה משקף באופן הוגן יותר את קומתם וערכם המוזיקלי. אבל התקליט הזה ראוי לכל הכבוד וההכרה. הנגנים, כולל האחים שולמן, ממזגים גיטרות, תופים, סינטיסייזרים ושירה בחן רענן ויצירתי".

בעיתון המוזיקה דיסק היו נדיבים אף יותר: "התקליט הראשון של הלהקה מאז החתימה עם CHRYSALIS אינו נופל במאום מהתפוקה הקודמת שלה. הם לא קודחים חורים בגולגולת בעוצמה של להקת יס, והמוזיקה שלהם לא מגיעה בצורה מסורבלת כמו זו של להקת גרינסלייד. ישנם אלמנטים שוליים שמעט מפריעים, כמו חלק מהקטעים הווקאליים המושפעים מימי הביניים, שלמרות ביצועם היפהפה, אינם מרשימים כמו הקטעים האינסטרומנטליים המקבילים להם. למרבה המזל, קיים בלהקה ניגוד קולי מצוין בין צעקות הרוק העזות של דרק שולמן לבין הפיתולים העדינים של קרי מינייר. יותר מדי מאחד מהם היה עלול להיות מייגע, והלהקה לעולם לא מסתכנת בכך, ושומרת על איזון ומתח ווקאלי".

הביקורת סיכמה במשפט מפתח: "קשה מאוד לנתח או לסווג את המנגינות של הלהקה, מכיוון שהיא מצליחה למלא כל צליל במגוון עשיר של מרקמים ואפקטים מוזיקליים. כל מה שאפשר לומר זה שהם פשוט לא הורסים את זה בשום שלב. שום אפקט אינו מוגזם. ג'נטל ג'יאנט היא להקה שהמוניטין שלה מתפשט בעיקר מפה לאוזן, אבל תאמינו לי, ברגע שתקלטו אותה, לא תוכלו לאבד בה עניין". ואכן, עשרות שנים אחרי, FREE HAND נותר לא רק ההצלחה המסחרית הגדולה ביותר שלהם, אלא גם נקודת כניסה מושלמת לעולמם המופלא. ברגע שנכנסת, כבר אי אפשר היה לצאת.

דאבל מאק בבקשה! ב-22 באוגוסט בשנת 1968 יצא האלבום השני של פליטווד מאק, שנקרא MR WONDERFUL.

הקיץ בעיצומו ולהקת בלוז צעירה ומבטיחה בשם פליטווד מאק מוציאה את התקליט השני שלה. השם שנבחר, MR WONDERFUL, מרמז על משהו גדול, מלוטש, אולי אפילו מושלם. אבל מבט אחד חטוף בעטיפת התקליט הספיק כדי להבהיר שמשהו כאן הולך להיות שונה, מוזר, ואולי קצת לא שפוי.

ומה ראו הקונים המשתאים בחנויות התקליטים? לא אחר מאשר את המתופף גבוה הקומה של הלהקה, מיק פליטווד, כשהוא ניצב מול המצלמה כמעט כביום היוולדו. כובע לראשו, בובת ילדה ובובת כלב בידיו, וכמה עלים אסטרטגיים שמכסים בקושי את אזור חלציו. זו לא בדיחה, זו הייתה התדמית הרשמית שחברי הלהקה בחרו לעצממם בשלב קריטי בו הם עדיין חיפשו את דרכם אל הפסגה. האם זה היה ניסיון נואש לתשומת לב? קריצה הומוריסטית? או פשוט בלאגן מוחלט? כנראה קצת מכל דבר.

הכאוס החיצוני הזה היה רק קצה הקרחון למה שהתחולל בתוך אולפן ההקלטות. התקליט, שהוקלט בשיטת LIVE IN THE STUDIO כדי לנסות וללכוד את האנרגיה הגולמית של הלהקה, סבל מצליל פרימיטיבי למדי שלא היטיב עם החומרים. את רוב השירים המקוריים כתב המוח המוזיקלי של הלהקה, הגיטריסט והזמר פיטר גרין, אך הקרדיט עליהם התחלק עם שם מסתורי, סי.ג'י אדמס. לימים התברר שזהו שם בדוי שמאחוריו הסתתר לא אחר מאשר מנהל הלהקה, קליפורד דייויס, ככל הנראה כדי לגזור לעצמו נתח מתמלוגי הכתיבה.

אבל הדרמה האמיתית התרחשה בין שני הגיטריסטים המובילים. הלהקה התהדרה בשני כוחות יצירתיים דומיננטיים, פיטר גרין וג'רמי ספנסר, אך במקום לשתף פעולה, הם ניהלו מלחמת אגו שקטה. כל אחד מהם התבצר בפינה שלו, והם סירבו בתוקף לנגן האחד בשיריו של השני. התוצאה הייתה תקליט כמעט מפוצל לשניים, חצי גרין וחצי ספנסר, מה שיצר חללים מוזיקליים גדולים.

אל תוך הוואקום הזה נכנסה דמות מפתח, שהייתה אז עדיין בשולי הסיפור. כדי למלא את החסר, גויסה נגנית פסנתר מוכשרת בשם כריסטין פרפקט, שהייתה במקרה גם חברתו של בסיסט הלהקה, ג'ון מקווי. צלילי הפסנתר שלה הוסיפו עומק נחוץ, וזו הייתה למעשה ההצצה הראשונה לעתיד לבוא. כעבור זמן לא רב, היא תינשא לג'ון, תשנה את שמה לכריסטין מקווי ותהפוך לחברה מן המניין ולאחת מעמודי התווך המרכזיים שהובילו את פליטווד מאק להצלחה עולמית מסחררת.

למרות ההפקה החפוזה והמתחים הפנימיים, MR WONDERFUL עדיין הצליח להנפיק כמה פניני בלוז אמיתיות. קחו למשל את LOVE THAT BURNS, קטע בלוז איטי ומהפנט שבו הגיטרה של גרין פשוט מדברת, שופכת כאב ורגש בכל צליל. באופן מפתיע, אפילו עיבודי הסקסופון, שנשמעו כאילו הנגנים הוזעקו לאולפן ברגע האחרון ואילתרו את תפקידם, הצליחו להשתלב באווירה המהורהרת. הקטע האינסטרומנטלי EVENIN' BOOGIE, מציג את קטעי הגיטרה המובילה היחידים בתקליט שאפשר לכנותם "בעלי השראה". הוא מהיר, מעט אגרסיבי, ולראשונה, כלי הנשיפה באמת מנהלים דיאלוג עם גיטרת הסלייד ויוצרים סאונד מעניין וממריץ. גם הבלדה הכואבת TRYING SO HARD TO FORGET היא סוג של שיא, עם שירתו קורעת הלב של גרין ומפוחית מייללת שמצמררת את הנשמה. אם כי, למען האמת, הוא פשוט מרגיש תלוש מהתבנית הכללית של התקליט. הם אפילו לא טרחו לעטר אותו בעבודת גיטרות לוהטת של גרין או ספנסר, למרות שיכלו בקלות.

בסופו של דבר, התקליט נשמע מעט אנכרוניסטי, כאילו הוקלט חמש שנים מוקדם יותר. אם זו הייתה התפיסה של פיטר גרין לגבי מהי להקת בלוז אותנטית ובלתי מתפשרת, אז אולי אנחנו מתחילים להבין בעיה רחבה הרבה יותר. בזמן שחבריהם לסצנת הבלוז-רוק הבריטית, להקות כמו CREAM או TEN YEARS AFTER, דחפו את הגבולות וחקרו טריטוריות מוזיקליות חדשות ופסיכדליות, פליטווד מאק נשמעה כמו להקה שאולצה להיכנס לאולפן ולהקליט עוד מאותו הדבר. עיתון המוזיקה מלודי מייקר לא ריחם בביקורתו וקבע נחרצות: "הלהקה הולכת על קו בטוח וחסר הרפתקה. התקליט פשוט משעמם".

אז זה לא שהוא גרוע לחלוטין. יש בו חלקים שאפילו אפשר ליהנות מהם, וקשה למצוא בו שיר שהוא ממש נוראי או בלתי ניתן לשמיעה. הבעיה היא אחרת: כולם כל כך אחידים, כל כך דומים זה לזה באופן מתסכל וכל כך נטולי הבטחה, שאפשר רק לדמיין איך הייתה נראית להקה עם תריסר תקליטים כאלו בארסנל שלה. ייתכן שעל הבמה, בחום של הופעה חיה, החומר הזה עבד מצוין. אחרי הכל, פליטווד מאק צברה פופולריות עצומה בבריטניה עוד אז, בעיקר בזכות ההופעות שלה. אבל בתקליטים כמו זה? זה פשוט לא עבד. נראה שהפעם ללהקה באמת לא היה אכפת אם השירים נשמעים שונים זה מזה. רובם מנוגנים באותו קצב ביניים אפרורי ולעתים משעמם, למעט שניים-שלושה שירים איטיים יותר וכמה מהירים יותר. רובם מציגים בדיוק את אותם עיבודים, שנלקחו בירושה ישירה מה-BLUESBREAKERS של ג'ון מאייאל, הלהקה שבה רוב החברים ניגנו לפני כן. גם ההפקה לא השתפרה אפילו במילימטר מתקליט הבכורה. החברים עדיין נשמעים כאילו הם מתעלמים לחלוטין מהאפשרויות הטכנולוגיות שאולפן הקלטות יכול להציע.

העובדה שהם ניסו לגוון את הסאונד על ידי הוספת עוד כלי נשיפה ופסנתר לא עזרה בכלל. למעשה, הם רק הצליחו להפוך אותו לקרוב עוד יותר לסאונד של ה-BLUESBREAKERS. אלא שה-BLUESBREAKERS לפחות ביקשו להתנסות במעורפל עם העיבודים שלהם. כלי הנשיפה ב-MR. WONDERFUL, לעומת זאת, נשמעים כאילו נלקחו מספריית סאונד גנרית. ההפקה העכורה אפילו לא מאפשרת להם להישמע כמו ביג באנד אמיתי; זה פשוט נשמע כמו אותה להקה ביתית שכלי הנשיפה והפסנתר הודבקו אליה כמחשבה שנייה. אז... במקום להתקדם, הם רק נסוגו לאחור. חבל. אבל היי... מה שיבוא אחר כך יהיה צעד מטורף קדימה - אני מדבר על התקליט THEN PLAY ON.

ואם חשבתם שהעטיפה הבריטית של MR. WONDERFUL הייתה מוזרה, חכו שתשמעו על המהדורה האמריקאית. בארצות הברית יצא התקליט תחת השם ENGLISH ROSE, עם סדר שירים שונה ועם עטיפה שהצליחה להיות תמוהה אפילו יותר: מיק פליטווד, שוב הוא, לבוש בשמלה, עוטה פאה נשית ומתהדר באיפור כבד. מה בדיוק המסר שהם ניסו להעביר? כנראה שגם הם לא ידעו.

אז האם התקליט באמת היה "מר נפלא"? כנראה שהמימוש המלא של השם הזה עוד היה רחוק. היה זה תקליט של להקה במשבר זהות, צעד צדדי לפני הפריצה הגדולה וההתנסויות המפעימות שיגיעו בתקליטים הבאים. ועדיין, קשה שלא להתמסר לקסם המחוספס שלו. לפעמים, כל מה שצריך זה למזוג כוס בירה קרה או יין טוב, ולהתענג על סאונד בלוז פשוט וישיר מבציר 1968. לא כל דבר בחיים חייב להיות מסובך והרפתקני, נכון?

גם זה קרה ב-22 באוגוסט: זהו תאריך שבו צלילים חדשים נולדו, להקות כמעט התפרקו, והיסטוריה נכתבה, לעיתים בשורות קטנות ולעיתים בכותרות ענק. בואו נצלול אל תוך הכאוס המופלא של ה-22 באוגוסט בתולדות המוזיקה.

התמונה ששינתה את פני הפופ

השנה היא 1963. ארבעת המופלאים מליברפול, הביטלס, נמצאים בשיא תהילתם הראשונית. הם מתארחים במלון פאלאס קורט בעיר הנופש בורנמות', רגע לפני עוד הופעה סולד-אאוט באולם הקולנוע גומונט. מצטרף אליהם צלם צעיר בשם רוברט פרימן, שנשלח לתפוס את רוח התקופה. במקום להעמיד אותם בשורה מחייכת, כפי שהיה נהוג אז, פרימן בחר בגישה אמנותית ודרמטית. הוא העמיד אותם במסדרון המלון, כשהתאורה הטבעית מהחלון מאירה רק צד אחד של פניהם ומשאירה את הצד השני באפלה מסתורית. התוצאה הייתה צילום שחור-לבן מהפנט, בוגר ורציני, שהציג את הלהקה באור חדש לחלוטין. התמונה הזו, שצולמה כמעט כבדרך אגב, הפכה לאייקון מיידי ונבחרה לעטר את התקליט השני שלהם, WITH THE BEATLES. זה היה הרגע שבו הפופ החל להילקח ברצינות.

יום עצוב ביומן

באופן מצמרר, ה-22 באוגוסט הפך גם לתאריך אפל עבור כמה וכמה מוזיקאים. בשנת 2016, הלכה לעולמה בגיל 83 גילי סמית', הזמרת "לוחשת החלל" של הרכב הרוק המתקדם והפסיכדלי הבריטי, גונג. באותו תאריך ממש, בשנת 2006, נכנע למחלת הסרטן המתופף ברוס גארי מלהקת THE KNACK, שהיה אחראי למקצב האנרגטי והבלתי נשכח בלהיט הענק MY SHARONA, והוא בן 55 בלבד. ובשנת 2018, הצטרף לרשימה העגומה גם הגיטריסט אד קינג, ממייסדי ענקית הרוק הדרומי לינירד סקינירד. קינג מת בגיל 68.

הפאנק לא מת, הוא מופיע בפעם האחרונה

קפיצה לשנת 1978. באולם ELECTRIC BALLROOM הלונדוני, האוויר מחשמל, תרתי משמע. על הבמה עומד סיד וישס, הבסיסט לשעבר של הסקס פיסטולס, להופעתו האחרונה עלי אדמות. הלהקה שהורכבה במיוחד לאותו ערב נקראה VICIOUS WHITE KIDS, קוקטייל נפיץ של כישרון והרס עצמי. לצד וישס ניגנו גלן מאטלוק, הבסיסט המקורי של הפיסטולס שסיד החליף, במה שהיווה אירוניה היסטורית, ראט סקייביז, המתופף המהולל של להקת THE DAMNED, ובתפקיד זמרת הרקע, לא אחרת מאשר חברתו ננסי ספאנג'ן. חודשים ספורים לאחר מכן, חייה של ספאנג'ן יגיעו לסופם הטרגי בחדר מלון, ווישס יואשם ברציחתה. בקהל באותו ערב בלתי נשכח נצפו דמויות מפתח בסצנה כמו אלביס קוסטלו, חברי להקת בלונדי, ג'ואן ג'ט וקפטן סנסיבל. איש מהם לא ידע שהם עדים לרגע היסטורי ואחרון בחייו של אחד מסמלי הפאנק הגדולים ביותר.

יום של פירוק ותקווה בעולם של הביטלס

נראה שה-22 באוגוסט היה תאריך טעון במיוחד עבור חברי הביטלס ומקורביהם, גם שנים אחרי אותה תמונה מבורנמות'. בשנת 1968, סדקים החלו להופיע באימפריית הביטלס. באותו היום ממש, סינת'יה לנון, אשתו הראשונה של ג'ון, הגישה בקשה לגירושין לאחר שגילתה את הרומן שלו עם יוקו אונו. במקביל, באולפני EMI, המתחים סביב הקלטות "האלבום הלבן" הגיעו לנקודת רתיחה. רינגו סטאר, שחש מתוסכל ותחושת זרות הולכת וגוברת, החליט שנמאס לו מהלהקה. נמאס לו שמעירים לו באולפן איך לנגן - ובמיוחד פול. הוא לקח את משפחתו לחופשה בסרדיניה והשאיר את שלושת האחרים המומים. למרבה המזל, הפרישה הייתה זמנית, וב-3 בספטמבר הוא חזר לאולפן, שם חיכו לו התופים המקושטים בפרחים כהתנצלות מחבריו.

עשרות שנים קדימה, בשנת 2012, התאריך הזה שב לרדוף את מורשתו של ג'ון לנון. אז נדחתה בפעם השמינית בקשת הרוצח את ג'ון לנון, מארק דייוויד צ'אפמן בן ה-57, להשתחרר מהכלא. בדחיית בקשתו קבעה ועדת השחרורים של המדינה: "הפאנל מציין את הרקורד שלך בכלא לגבי התנהגות טובה, הישגי תוכנית, הישגים חינוכיים וחרטה על מעשה. עם זאת, לא יינתן שחרור על תנאי בגין התנהגות טובה והשלמת תוכנית בלבד. לכן, למרות המאמצים החיוביים שלך בזמן הכליאה, שחרורך בזמן הזה יערער מאוד את הכבוד לחוק ויהיה זה זלזול באובדן החיים הטראגי שגרמת כתוצאה מהפשע הנתעב, האלים, הקר והמחושב הזה". צ'אפמן ידע אז שיהיה זכאי לבחינת שחרור באוגוסט 2014. גם אותה הוא לא יצלח. פיטר שוקאט, עורך הדין של יוקו אונו, אמר שהיא תומכת בהחלטת ועדת השחרורים. ועוד בעניין הביטלס; ב-22 באוגוסט בשנת 1968 תבעה סינת'יה לנון להתגרש מבעלה, ג'ון. באותו יום פרש רינגו סטאר מהביטלס. הוא יחזור ללהקה ב-3 בספטמבר.

קו הבס שיכול להעיר מתים

בשנת 1980, להקת קווין שיחררה תקליטון עם שיר שהפך לאחד מהמנוניה הגדולים ביותר, ANOTHER ONE BITES THE DUST. מי שכתב את השיר היה דווקא החבר השקט ביותר בלהקה, הבסיסט ג'ון דיקון. עם קו בס פ'אנקי וממכר שהושפע ישירות מהשיר GOOD TIMES של להקת CHIC, דיקון יצר להיט ענק. למעשה, ברנרד אדוארדס, הבסיסט של CHIC, סיפר פעם שדיקון בילה איתם זמן מה באולפן שלהם וספג את ההשראה. דיקון ניגן ברוב הכלים בשיר, כולל גיטרות, בס ואפילו פסנתר שהוקלט הפוך. בריאן מאי ביצע כמה אפקטים של גיטרה עם אפקט הרמונייזר ורוג'ר טיילור ניגן בלולאת התופים. באופן מפתיע, אין בשיר סינטיסייזרים כלל. השיר כמעט ולא יצא כסינגל. טיילור קבע שאין לשיר סיכוי להצליח. מי ששכנע אותם היה לא אחר מאשר מייקל ג'קסון, שביקר אותם מאחורי הקלעים לאחר הופעה והתעקש שהם חייבים לשחרר אותו. השאר, כמו שאומרים, היסטוריה. השיר גם עורר מחלוקת זוטא, כאשר נטען שאם מנגנים את הפזמון לאחור, ניתן לשמוע את המשפט "זה כיף לעשן מריחואנה", טענה שהלהקה הכחישה תמיד.

להקת ג'נסיס חוזרת לתיאטרליות

שלוש שנים מאוחר יותר, בשנת 1983, להקת ג'נסיס שיחררה את אחד השירים האפלים והעוצמתיים ביותר שלה, MAMA. השיר, שנפתח במקצב תופים אלקטרוני מאיים ומצמרר, מספר סיפור על גבר צעיר ואובססיבי כלפי זונה מבוגרת שאינה מעוניינת בו אך הוא מתעקש לקרוא לה "מאמה". את ההשראה קיבל פיל קולינס מספר של השחקן דיוויד ניבן, "הכדור הפורח של הירח". גולת הכותרת של השיר היא ללא ספק צחוקו המרושע והמטורף של קולינס, שהפך לסימן ההיכר של השיר. קולינס, שהיה שחקן בצעירותו, לא התקשה כלל להיכנס לדמות המטרידה. באופן משעשע, כשהשמיעו את השיר לראשונה למנהל הלהקה, הוא היה בטוח שהשיר עוסק בהפלה, מנקודת מבטו של העובר המתחנן לאמו להשאיר אותו. המקצב המהפנט של מכונת התופים, אגב, נוצר על ידי הגיטריסט מייק ראת'רפורד.

כשהמלך פגש את איטליה

בשנת 1960, מלך הרוקנרול אלביס פרסלי הוציא את אחד מלהיטיו הגדולים ביותר, IT'S NOW OR NEVER. אך דרכו של השיר לתחנות הרדיו בבריטניה הייתה רצופה מהמורות. הלחן מבוסס על השיר האיטלקי הקלאסי O SOLE MIO, שאלביס שמע והתאהב בו כששירת בצבא בגרמניה. עם שחרורו, הוא ביקש גרסה באנגלית. צמד כותבים סיפק לו מילים תוך חצי שעה, אך בבריטניה התעוררה בעיית זכויות יוצרים, והיה צורך להוסיף את שמו של המלחין המקורי, אדוארדו די קאפוה, לקרדיטים. העיכוב הזה, במקום לפגוע בשיר, רק הגביר את הציפייה והסקרנות בקרב הקהל הבריטי. כשהשיר סוף סוף יצא, הוא התפוצץ במכירות היסטריות והפך לאחד הסינגלים הנמכרים ביותר בכל הזמנים.

רגעים קטנים, צלילים גדולים

ה-22 באוגוסט כלל גם אירועים נוספים: בשנת 1975, להקת MANFRED MANN'S EARTH BAND שחררה את התקליט NIGHTINGALES AND BOMBERS, שהיה האחרון עם הסולן-גיטריסט המקורי מיק רודג'רס ונפתח בגרסת כיסוי נהדרת לשיר של ברוס ספרינגסטין. ובשנת 1967, נולד ליין סטיילי, סולנה הכריזמטי והמיוסר של להקת אליס אין צ'יינס. הוא הביא קול ייחודי שהגדיר את צליל הגראנג' של שנות התשעים, ושחייו נגדעו באופן טראגי באפריל 2002 בגלל סמים.

נער החוף גולש לבדו! ב-22 באוגוסט בשנת 1977 יצא אלבומו הנהדר של דניס וילסון מהביץ' בויז. שם האלבום PACIFIC OCEAN BLUE.

דניס וילסון, החבר היפה בלהקת הביץ' בויז, לא קיבל מעולם את מידת המעורבות שרצה בקריירה המוקדמת של הלהקה. צירופו אליה נעשה רק לאחר שאמו, שהייתה גם אמם של בריאן וקארל וילסון, התעקשה על כך. הוא היה פרחח לא קטן והוצב בתפקיד המתופף, בחלקו האחורי של ההרכב. לשאר חברי הלהקה היה נוח להשאיר אותו שם, תחת שליטתם, מתוך ידיעה שאם יעבור לקדמת הבמה, הלהקה כולה עלולה להתפרק.

התפנית האמיתית בסיפורו החלה בשנת 1967, כאשר אחיו הגדול והיוצר המרכזי בלהקה, בריאן וילסון, התפרק נפשית. בשלב זה, הלהקה הייתה זקוקה נואשות לכל שיר טוב שיכלה להשיג, כיוון שהיוצר הראשי שלה חדל לתפקד. כאן החל דניס לתרום משיריו ללהקה, ושאר החברים גילו לפתע שבריאן אינו היחיד במשפחת וילסון שיודע לכתוב שירים טובים. אמנם קולו לא היה עדין וצלול כשל שאר זמרי הלהקה, אך היה בו משהו מחוספס ומסקרן. קולו היה מלא הבעה, ומאחוריו הסתתרה נפש רכה ורגישה. עם זאת, הוא נותר פרחח לא קטן, ואף הכניס להיריון את בתו של בן דודו וחברו ללהקה, מייק לאב. מהיריון זה נולדה לו בת.

חייו הפרטיים של דניס היו פרועים, והוא נחשב ל"ילד הרע" של הלהקה. הוא גם היה החתיך שבחבורה שמשך אליו את כל הבנות, לקנאתם של שאר החברים. התנהלותו הפרועה אף הפגישה אותו בשנת 1968 עם חבר מופרע לא פחות, צ'רלס מאנסון. בתחילה, השניים היו קרובים מאוד, עד שדניס הבין שיש לו עסק עם אדם המופרע ממנו והחליט לנתק מגע. הקש ששבר את גב הגמל היה מסר ברור שקיבל יום אחד: מעטפה ובתוכה קליע.

בשנת 1977 היו הביץ' בויז בשיא הפופולריות, עם דרישה רבה להופעות. אולם, מאחורי הקלעים שרר תוהו ובוהו: דניס ומייק לאב לא הפסיקו להתעמת, עד שלבסוף הוצא נגדם צו הרחקה הדדי כדי לאפשר את סיום מסע ההופעות. בשנה זו הקליט דניס את אלבום הסולו שעליו חלם, ובו חשף את נשמתו לעולם, במלוא הדרה ופגיעותה. עיבודי השירים היו מחושבים ויפהפיים, כמעט חלומיים, והעבירו היטב את אווירת האוקיינוס שביקש ליצוק לתוך יצירתו. רוב שירי האלבום עסקו באהבה, אך מצידה המפוכח. תפיסת האהבה של דניס הייתה שונה ופחות מתייפייפת מזו שהוצגה ביצירותיו של אחיו הגדול, בריאן. שני שירים באלבום נכתבו בשיתוף עם אשתו, הדוגמנית והשחקנית קארן לאם-וילסון, שהייתה נשואה קודם לכן לרוברט לאם, קלידן להקת שיקגו. דניס וקארן התחתנו בשנת 1976, אך נישואיהם היו סוערים והם התגרשו כעבור שנה. הם נישאו שנית בשנת 1978, אך שבועיים בלבד לאחר מכן הגיש דניס בקשה לגירושין.

במגזין רולינג סטון נכתב אז על התקליט: "אף שדניס וילסון מעולם לא כתב רבים משירי הביץ' בויז, יצירותיו המעטות לאורך השנים תמיד בלטו. לפני צאת אלבום הבכורה שלו (הראשון של חבר מקורי בלהקה), הוא התבלט במיוחד באלבום SUNFLOWER, שם כמעט גנב את ההצגה. ובכל זאת, האלבום ההוא יצא לפני שבע שנים, והותיר רבים לתהות כיצד יישמע אלבום סולו של דניס וילסון. החדשות, עם צאת האלבום, הן יותר מטובות: זהו אלבום נפלא ונוגע ללב. סגנונו של וילסון, הן בשירה והן בכתיבת שירים, הוא ייחודי. קולו מצליח להיות מחוספס ושביר בו-זמנית, מה שהופך את שירתו לעוצמתית ומרגשת באופן מפתיע. ככותב, הצד החזק שלו הוא הבלדה, ואף שהלחנים לרוב בסיסיים למדי, יש להם יכולת לגעת ברגש. לזכותו ייאמר שווילסון לא גייס שמות גדולים כדי להשלים את הפרויקט – אף חבר אחר מההרכב המקורי לא מופיע כאן. הוא גם לא ניסה לחקות את הסאונד של הביץ' בויז. נכון, יש פה ושם נגיעות המזכירות את הלהקה, אבל בסך הכל, זוהי אמירה אישית מובהקת, המציגה את דניס וילסון כאמן מוכשר".

במגזין STEREO REVIEW נכתב: "דניס וילסון, כמו שאר חברי הביץ' בויז, למד רבות על הפוטנציאל הטמון באולפן מאחיו הגדול בריאן. ומכיוון שבריאן כנראה יודע על אולפני הקלטות יותר מכל אחד אחר, אין זה מפתיע שפרויקט הסולו הראשון של דניס מורכב להפליא. הסאונד שלו עשיר כמו כל דבר שהלהקה הוציאה בשנות השבעים, עם הרמוניות קוליות, נגינה רב-שכבתית וקטעי מנגינה המרמזים על פזמונים פרימיטיביים. דניס הפך לזמר רית'ם אנד בלוז משכנע למדי, ושירתו הצרודה כאן מושכת. מה שחסר לו, לעומת זאת, זו נקודת מבט אמיתית. על אף הכנות והעייפות הניכרת בחלק מהמילים, דניס עדיין לא מצליח להתמקד במסר משכנע. הוא גם אינו משתווה לכישרונו של אחיו להפוך ייסורים אישיים לאמירות אוניברסליות מרגשות. עם זאת, הוא בהחלט מפיק צלילים מקסימים. אני נותן לו ציון B MINUS ומחכה להמשך".

ב-1 בספטמבר, ימים ספורים לאחר צאת האלבום, ולאחר הופעה מול 150,000 איש בסנטרל פארק שבניו יורק, להקת הביץ' בויז התפרקה. אפשר לדמיין את הקנאה שחלחלה בקרב שאר חברי הלהקה, כאשר אלבומו של דניס זכה עם צאתו לביקורות נלהבות. הוא היה הראשון מהם שהוציא אלבום סולו, וזה קרה חמישה חודשים בלבד לאחר שהביץ' בויז הוציאו את האלבום THE BEACH BOYS LOVE YOU. מבחינת איכות השירים וההפקה, התחרות בין שני האלבומים לא הותירה סיכוי רב לאלבומה של הלהקה.

דניס, מעודד מהצלחת אלבומו, החל לעבוד על אלבום סולו שני, שאותו תכנן לכנות BAMBOO. האלבום השני לא הושלם בימי חייו. בשנים שלאחר צאת אלבומו הראשון, קולו החל להיסדק עקב עישון כבד, והוא נותר ללא פרוטה, ללא בית ובריאותו הידרדרה. אורח חייו ההרסני גבה ממנו מחיר כבד. אך עדיין נותרו לו חברים. אחד מהם היה ביל אוסטר, בעליה של יאכטה, שהרשה לדניס להתגורר בה מעת לעת. דניס שמח מאוד לקבל מאוסטר הזמנה לשוב ולהתארח ביאכטה עם בת זוגו החדשה, קולן מגאוורן. "ואחר כך אלך לגמילה", הבטיח. בדרכו לשם, עצר בחנות משקאות וקנה כמה בקבוקי וודקה ומיץ תפוזים. על היאכטה המתינה להם גם ארוסתו של אוסטר, ברנדה. באחת משיחותיהם על הסיפון, סיפר אוסטר לווילסון כי אמר לארוסתו שהוא חושש שהפעם הבאה שיראו אותו תהיה בהלווייתו. "אל תדאגו בעניין הזה", השיב דניס, והוסיף שחברי להקתו לא מוכנים לקבלו בחזרה עד שייגמל.

למחרת בבוקר הציע אוסטר לווילסון לצאת לחתור. בעוד אוסטר הכין את המשוטים, וילסון ביקש לשתות עוד. בצהריים הם חזרו ליאכטה, ווילסון שתה עוד ולפתע קפץ למים. הוא עלה בחזרה כשהוא אוחז בחבל שמצא. "הוא המשיך לצלול ולמשות כל מיני חפצים. אין לי מושג מדוע עשה זאת", סיפר אוסטר. לאחר עשרים דקות, הוא יצא מהמים הקפואים כשהוא רועד כולו. הוא התיישב מול התנור, אכל, שתה ויצא שוב לצלול – גם הפעם ללא חליפת צלילה. הוא שב ועלה ליאכטה, נלהב, וסיפר לאוסטר שבכוונתו לצלול שוב כדי למצוא "תיבת אוצר" שראה על הקרקעית. אוסטר ניסה להניא אותו מכך, אך וילסון התעקש, ובתוך כך לגם גם מבקבוק יין שמצא על הסיפון.

בארבע אחר הצהריים יצא לצלילה נוספת. אוסטר ראה אותו שוחה לכיוון ירכתי היאכטה. "דניס, מה מצאת?", שאל. לא נשמעה תשובה. אוסטר חשב שווילסון מותח אותו, אך זו הייתה טעות גורלית. הדקות נקפו, דניס לא עלה, והדאגה החלה לחלחל. כוחות משמר החופים משו את גופתו של דניס וילסון בשעה 17:45. שלוש דקות לאחר מכן נקבע הסוף של נער החוף, בן 39.

שאר חברי הביץ' בויז מיהרו לשחרר הצהרה לתקשורת: "אנחנו לא מתכוונים להתפרק בגלל זה".

מי בא איתי להופעה של ג'ו דולאן (בשנת 1974)?

האריה ששאג מסן פרנסיסקו. ב-22 באוגוסט בשנת 1969 יצא אלבום הבכורה של להקת סנטאנה.

22 באוגוסט 1969. האוויר עוד היה טעון באדי הפסטיבל ההוא, וודסטוק. פחות משבועיים חלפו מאז שחבורה צעירה וכמעט אלמונית מסן פרנסיסקו עלתה על הבמה ופשוט שרפה אותה עם מקצבים שלא נשמעו כמותם. הקהל היה בהלם, דורש עוד. בחברת התקליטים קולומביה הבינו היטב את הרמז, וכמו מכונה משומנת, שיגרו אל חנויות התקליטים את פצצת האנרגיה הזו: תקליט הבכורה של להקת סנטאנה. איזו יריית פתיחה מדהימה זו הייתה לקריירה מפוארת.

בואו נחזור רגע אחורה. סצנת הרוק של סן פרנסיסקו בסוף שנות השישים הייתה מרתקת ותוססת, אך היא דבקה בעיקר במקורות ההשראה המוכרים: בלוז פסיכדלי, פולק-רוק ונגיעות של מוזיקה מהמזרח. ואז, הגיע הרכב המחץ הזה, והביא עמו מהפכה של ממש. סנטאנה לא רק ניגנו רוק, הם הזריקו לו לתוך הוורידים מנה גדושה של מקצבים לטיניים, תיבול אפריקאי וקצב סוחף של כלי הקשה מיוזעים שאי אפשר היה להישאר אדישים אליהם. הם לקחו את האלתור החופשי של הסצנה המקומית ונתנו לו נשמה חדשה, חמה ופועמת.

האיש שמשך בחוטים מאחורי הקלעים היה האמרגן ובעל מועדון פילמור, ביל גרהאם. הוא זיהה את היהלום הלא מלוטש ולקח את הלהקה תחת חסותו. גרהאם, שהיה איש עסקים ממולח עם אוזן מוזיקלית נדירה, דחף את הלהקה לכתוב גם שירים במבנה קונבנציונלי יותר, כאלה שיוכלו להשתלב ברדיו, אבל התעקש שישמרו על לב ליבה של הלהקה: האלתור הפראי והאנרגיה המתפרצת. התוצאה הייתה שילוב קטלני של נגישות וירטואוזית.

התקליט הזה הוא מסמך מרתק של אנסמבל חלומות בפעולה. כל אחד מהנגנים הוא עולם ומלואו, אך יחד הם יצרו משהו גדול מסך חלקיו. הגיטרה של קרלוס סנטאנה הצעיר כבר אז הייתה סיפור בפני עצמו: בשרנית, מלאת רגש, עם צליל ייחודי שהפך לחתימתו. היא נעה בין בכי מתוק לזעקה גולמית, וניהלה דיאלוג מושלם עם אורגן ההאמונד הבועט של גרג רולי. על כל אלה פיקחה חטיבת קצב אדירה: הבס הגרובי של דייויד בראון והתיפוף המבריק של המתופף הצעיר והמוכשר, מייקל שריב. אבל הדובדבן שבקצפת, או יותר נכון, התבלין החריף בפאייה, היו שני אשפי כלי ההקשה: חוסה "צ'פיטו" אריאס ומייק קאראבלו, שהוסיפו שכבות של טימבלס וקונגס והפכו כל קטע לחגיגה. קחו למשל את JINGO הסוחף, את גרסת הכיסוי המחשמלת ל-EVIL WAYS של וילי בובו, ואיך אפשר לשכוח את היהלום שבכתר, SOUL SACRIFICE, הקטע שהימם את קהל וודסטוק והפך להמנון.

אי אפשר לדבר על התקליט הזה מבלי להתייחס לעטיפה המהפנטת שלו, שהפכה לאייקונית לא פחות מהמוזיקה. מאחורי יצירת האמנות הזו עומד אמן מקומי מסן פרנסיסקו בשם לי קונקלין, שהתמחה ביצירת פוסטרים להופעות. סיפורו של קונקלין שזור בסיפורה של סצנת הרוק בעיר. בינואר 1968, הוא נכנס באחד מימי שישי בערב לאולם הפילמור עם תיק העבודות שלו. ביל גרהאם ראה את הציורים ונדלק מיד. הוא היה צריך פוסטר דחוף להופעה של ונילה פאדג' וסטיב מילר בנד, וקונקלין סיפק את הסחורה. סגנון הדיו השחור והמפורט שלו הפך לסימן ההיכר שלו. הוא החל להתנסות באשליות אופטיות, ובמרץ 1968 יצר פוסטר להופעה של להקת מובי גרייפ, בו שילב מספר רב של ראשים קטנים שיצרו יחד פנים גדולות. המוטיב הזה יחזור בגדול בעטיפה של סנטאנה.

יום אחד, גרהאם ביקש מקונקלין פוסטר להופעה גדולה במיוחד, שהלהקה הראשית בה הייתה הגרייטפול דד. אחת מלהקות החימום באותו ערב הייתה, ניחשתם נכון, סנטאנה. קונקלין סיפר: "עם קצת השראה ממוזה בשם מרי ג'יין (יענו, מריחואנה), נזכרתי בתמונה של אריה שראיתי בספר תמונות של בעלי חיים והשתמשתי בה כבסיס. ידעתי שאני יוצר אמנות לדורות". הוא יצר בעט ודיו ציור מורכב להפליא של ראש אריה, שבתוכו, במצח ובלחיים, מסתתרים פרצופים רבים.

חברי להקת סנטאנה ראו את הפוסטר, התאהבו בו וביקשו מקונקלין לצייר אותו מחדש עבור עטיפת תקליט הבכורה שלהם. ההצלחה המסחררת של התקליט קיבעה את דימוי האריה הזה בתודעה הציבורית כסמל של הלהקה, והעטיפה הפכה למפורסמת הרבה יותר מהפוסטר המקורי. למרבה האירוניה, דרכיהם של קונקלין וגרהאם נפרדו במאי 1969 עקב סכסוך כספי, אך התקליט שיצא תחת ניהולו של גרהאם, נשא לעד את חותמו האמנותי של קונקלין.

והמבקרים? הם פשוט לא הבינו. היום זה אולי נשמע מופרך, אבל כשהתקליט יצא, הממסד הביקורתי לא ממש ידע איך לאכול אותו. ב-17 באוקטובר 1969, במגזין רולינג סטון, פרסמו שני מבקרים, לנגדון ווינר וג'ון מורת'לאנד, ביקורת קטלנית במיוחד, כזו שגורמת לך לתהות אם הם האזינו לאותו התקליט.

"אולי זה מקרי שלהקת סנטאנה והסמים הממריצים הפכו פופולריים באותו זמן. אולי לא", הם פתחו בסרקסטיות. "אולי זה ממש במקרה שלהקת סנטאנה והסמים הממריצים הפכו להיות פופולאריים באותו הזמן. אולי לא. בכל מקרה, האלבום שחיכינו לו כה הרבה הוא פשוט עונג פריקי מהיר לגמרי. המקצבים שבו מהירים. הוא כותש ונרעש באופן מוזיקלי. עם זאת, אין בו הרבה תוכן. לאלו שקיוו שהגל השני של הלהקות מסאן פרנסיסקו יביא עמו שיפור, הרי שהתקליט הזה הורס כל פנטזיה שכזו. זה ממש כמו סמים - יש פה מעטפת שנותנת לך להתרומם אך ללא חומר ממשי. התקליט הזה הוא תירגול במקצבים. הרבה תופים ותיפוף. כנראה הטמיעו שם את הגילוי שהקהל נוטה להשתגע לגמרי עם כל סולו תופים שיש היום. אז הם בטח חשבו לעצמם - למה לא להפוך את החוויה לפי שלוש ? ניתן להם תופים עם טימבאלס וקונגאס. הבעיה פה שכולם לא טובים. ומעל כל זה יש את הגיטרה והאורגן. קרלוס סנטאנה לקח לעצמו שבלונות מכאניות ולעוסות. הוא כל כך אוהב אותן שהוא מנגן את זה בכל שיר בתקליט. אולי הוא הקליט את זה פעם אחת בלבד והטכנאים שבאולפן פשוט פיזרו את זה בהדבקה לשאר השירים.

גרג רולי האורגניסט מוסיף רדידות משלו, עם סולואים שנשמעים כמו דברים שנזרקו לפח על ידי ארל גראנט. הצליל של רולי הוא כמו ההוא מבית הספר שאהב לשרוט את הלוח שבכיתה עם ציפורניו. הקולות לא מוסיפים חדווה למילים הרדודות וטכנאי ההקלטה הגבירו כל כך חזק את התופים עד שנראה כי הם באו להסוות את איכותה הקלוקלת של המוסיקה הזו. זה תקליט שהוא מאסטרפיס מבחינת הקלטה חלולה. ביום בו יצא התקליט הזה סיקרו תחנות החדשות מקרה של שריפה אמיתית שלקח לכבאים שמונה שעות כדי לכבות אותה ובסוף התגלה כי השריפה לא גרמה לנזק ממשי. ההשוואה של השריפה הזו לתקליט של סנטאנה, מתבקשת".

ב-22 באוגוסט בשנת 1970 זה קרה בגני התערוכה! אתם באים איתי לשם?

בונוס: גם זה קרה החודש איתם - אוגוסט עם להקת דיפ פרפל.

1945 – הצעקה הראשונה של הרוקנרול נשמעת בהאונסלו

הכל מתחיל, כמו כל סיפור טוב, בלידה. ב-19 באוגוסט 1945, בעיירה האפרורית האונסלו שבמידלסקס, אנגליה, נולד תינוק בשם איאן גילאן. העולם שאחרי המלחמה עוד ליקק את פצעיו, אבל בדירת שיכונים צנועה אחת, זרע של מהפכה מוזיקלית החל לנבוט. אביו, ביל, היה פועל במפעל שמוצאו מגלזגו, ואמו, אודרי, באה ממשפחה מוזיקלית; סבו היה זמר אופרה ופסנתרן חובב, והיא עצמה ניגנה בפסנתר בבית.

הניצוץ האמיתי נדלק כשגילאן הצעיר ראה סרט של אלביס פרסלי. באותו רגע, הלימודים נראו כמו בזבוז זמן מוחלט. הוא החליט שהוא רוצה להיות כוכב, ובמקור בכלל חלם להיות שחקן קולנוע. אבל המוזיקה משכה חזק יותר. הוא הקים להקות חובבניות כמו THE JAVELINS, ובשנת 1965 הצטרף ללהקה מקצועית בשם EPISODE SIX. שם, הוא פגש בסיסט שקט בשם רוג'ר גלובר, והשאר, כמו שאומרים, הוא היסטוריה רועשת במיוחד.

החיים ב-EPISODE SIX היו בית ספר מפרך לרוק. הם ניגנו תערובת אקלקטית של פופ, רוק ופסיכדליה, בהשפעת להקות כמו הביטלס והביץ' בויז. לוח ההופעות שלהם באוגוסט 1966, למשל, היה מסלול עינויים של נסיעות והופעות כמעט כל לילה. הם ניגנו בשניים ואפילו בשלושה מועדונים בלילה אחד, והגיעו להופיע במקומות כמו ביירות. כדי שקולו יישמע מעל הרעש של מועדונים דחוסים עם מערכות הגברה פרימיטיביות, גילאן נאלץ לפתח כוח ועוצמה ווקאלית אדירים. הקול האדיר שהפך לסמל המסחרי של דיפ פרפל לא נולד באולפן הקלטות; הוא נולד בזיעה ובבירה של מעגלי המועדונים הבלתי נגמרים של שנות ה-60.

1968 – כשפסיכדליה פגשה את באך באולפני דה ליין לי

בזמן שגילאן וגלובר עוד שחקו את עצמם לדעת ברחבי אירופה, גרסה מוקדמת של דיפ פרפל, הידועה כהרכב MARK I, כבר עשתה גלים. באוגוסט 1968, הלהקה, שכללה את הסולן רוד אוונס והבסיסט ניק סימפר לצד השלישייה המייסדת של ריצ'י בלקמור, ג'ון לורד ואיאן פייס, נכנסה לאולפני דה ליין לי בלונדון כדי להקליט את תקליטה השני, THE BOOK OF TALIESYN.

התקליט הזה הוא מסמך מרתק של להקה שנקרעת בין שתי נשמות. מצד אחד, היו השאיפות הפרוגרסיביות והקלאסיות של הקלידן ג'ון לורד. הוא ראה בדיפ פרפל להקת "רוק סימפוני", והשפעתו ניכרת בעיבודים מורכבים, קטעי ביניים בסגנון בארוק ושימוש ברביעיית מיתרים בקטע כמו ANTHEM. מצד שני, עמד האינסטינקט החייתי והאגרסיבי של הגיטריסט ריצ'י בלקמור, שרק חיכה לפרוץ החוצה. ניתן לשמוע את זה בבירור בקטע האינסטרומנטלי הכוחני WRING THAT NECK, שהוקלט באותו אוגוסט. התוצאה הייתה תערובת מסחררת של רוק פסיכדלי, פרוג וניצנים של הארד-רוק, כולל גרסאות כיסוי שאפתניות לניל דיימונד והביטלס.

התקליט היה צעד קדימה מבחינת הפקה וסאונד, אך גם חשף את השסע היצירתי בלב הלהקה. הבסיסט ניק סימפר התלונן מאוחר יותר שההשפעה המוגזמת של לורד הובילה ל"חוסר כיוון". למעשה, זה לא היה חוסר כיוון, אלא שני כיוונים מנוגדים שנלחמו על ההגמוניה. THE BOOK OF TALIESYN לא היה טעות, אלא תיעוד פומבי של המאבק הזה. מאבק שיוכרע שנה לאחר מכן, כשהקול של גילאן והבס של גלובר יספקו את התחמושת הדרושה לחזון הכבד והבלתי מתפשר של בלקמור.

1969 – המכונה המשומנת החדשה יוצאת לדרך

קיץ 1969 היה רגע של מהפך. אוונס וסימפר פוטרו, וגילאן וגלובר גויסו במקומם. הרכב ה-MARK II נולד. במקום חודשים של חזרות בחדר סגור, הלהקה עשתה את הדבר היחיד שהכירה: יצאה לדרך. אוגוסט 1969 היה טבילת אש אינטנסיבית, מסע הופעות מפרך שנועד לא רק להציג את ההרכב החדש, אלא גם להמציא מחדש את הסאונד של הלהקה בזמן אמת, מול קהל חי.

לוח הזמנים שלהם היה לא פחות ממטורף. הם דילגו בין הופעות רדיו יוקרתיות עבור ה-BBC, למועדונים מיוזעים בלונדון וברמינגהם, ופסטיבלים גדולים באמסטרדם ובקנט. זו הייתה הדרך של הלהקה לבנות את הכימיה הבימתית שלה ולבדוק חומרים חדשים, שיהפכו מאוחר יותר לבסיס של התקליט המכונן DEEP PURPLE IN ROCK. ב-11 באוגוסט, ממש בלב הטירוף הזה, הם נכנסו לאולפן והקליטו גרסה מוקדמת של SPEED KING. הנה לוח הופעות שהיה אז:

2 באוגוסט רדיו ברייטון ברייטון

11 באוגוסט רדיו בי.בי.סי לא ידוע

13 באוגוסט מועדון רבולושן לונדון

15 באוגוסט אולם מייפייר ניוקאסל

16 באוגוסט רבקה קלאב ברמינגהם

24 באוגוסט פסטיבל בילזן אמסטרדם

26 באוגוסט מועדון קלוקס קליק וינדזור

28 באוגוסט לייסאום, כיכר לסטר לונדון

29 באוגוסט רדיו בי.בי.סי

30 באוגוסט פסטיבל קנט פופ גרייבסנד

הלהקה השתמשה בקהל כמעין קבוצת מיקוד חיה, כשהיא מנסה ריפים חדשים ורעיונות נועזים יותר מדי לילה. התגובה המיידית של הקהל אפשרה להם לזקק את הסאונד החדש שלהם במהירות שיא. האנרגיה הגולמית והמתפרצת של DEEP PURPLE IN ROCK לא הומצאה באולפן ממוזג; היא נולדה מהזיעה, מהאדרנלין ומהפידבק הבלתי אמצעי של אלפי מעריצים ברחבי אירופה.

1970 – "אם אנחנו לא סוגרים את ההופעה, אף אחד לא סוגר" – הלילה שבו פלאמפטון בערה

אם אוגוסט 1969 היה טבילת האש, אוגוסט 1970 היה הפיצוץ הגדול. ב-9 באוגוסט, דיפ פרפל הופיעו בפסטיבל הג'אז והבלוז הלאומי בפלאמפטון, במה שהפך לאחד הרגעים הידועים לשמצה בתולדות הרוק. האירוע נבע מסכסוך קטנוני שהתפתח לממדים של הפקה פירוטכנית.

הסיפור, כפי שסיפר אותו איאן גילאן, היה כזה: דיפ פרפל היו אמורים לסגור את הפסטיבל, כפי שנקבע בחוזה שלהם. אולם, להקת יס, שהייתה גם היא בתוכנית, התעקשה שהיא זו שתופיע אחרונה. כשהמארגנים לא הסכימו, חברי יס פשוט סירבו לצאת מחדר המלון שלהם, ויצרו כאוס בלוח הזמנים. המארגן הנואש פנה לדיפ פרפל וביקש מהם לעלות מוקדם יותר כדי להציל את המצב. רוב הלהקה הסכימה, אבל ריצ'י בלקמור לא.

עבור ה"איש בשחור", זה היה עלבון אישי. הוא החליט שאם דיפ פרפל לא יסגרו את הערב, אז אף אחד לא יסגור אותו. "הוא הורה שיביאו בנזין", נזכר גילאן. "הוא שפך אותו על כל הציוד ואז גרם לאיש צוות להדליק מטאטא עם סמרטוט ספוג בנזין כדי להצית את הכל". מה שבלקמור לא צפה זה שאדי הבנזין יתפוצצו בעוצמה אדירה, ולא רק יעלו באש כמתוכנן. הפיצוץ היה כל כך חזק שהוא העיף את המשקפיים של המתופף איאן פייס. תוך דקות, המקום התמלא בניידות משטרה, כבאיות ואמבולנסים. ההופעה של דיפ פרפל הסתיימה בבום, וגם הפסטיבל כולו. למחרת בבוקר, הסיפור כיכב בעמודים הראשונים של העיתונים.

זה היה הרגע שבו הפרסונה הציבורית של ריצ'י בלקמור – הגיטריסט המבריק, המופנם, אך גם ההפכפך והמסוכן – התגבשה סופית. זו הייתה הצהרת כוונות תיאטרלית ואלימה: עם דיפ פרפל לא מתעסקים. המוניטין הזה של כאוס לא צפוי הפך לחלק בלתי נפרד מהמשיכה של הלהקה, והוסיף אלמנט של סכנה אמיתית להופעות החיות שלה, מה שהיווה מעין "ריצת מבחן" לאירוע הפירומניה המפורסם עוד יותר שלו בפסטיבל CALIFORNIA JAM, ארבע שנים מאוחר יותר.

1971 – טקילה, הרס, ורוק'נ'רול באמריקה עם החבר'ה של רוד סטיוארט

עד אוגוסט 1971, דיפ פרפל כבר היו כוח בינלאומי. הם בילו את החודש בסיבוב הופעות נרחב בצפון אמריקה, הפעם כלהקת חימום לרוד סטיוארט ו-THE FACES. על הנייר, הם היו מספר שתיים. במציאות, זה היה סיפור אחר לגמרי.

הסיבוב הזה היה התגלמות ההדוניזם של הרוק בשנות ה-70. שתי הלהקות היו ידועות לשמצה בנטיותיהן להגזמות מחוץ לבמה, והשילוב ביניהן יצר סופת הוריקן של מסיבות פרועות וחדרי מלון הרוסים. באחת המסיבות שאורגנה על ידי חברת התקליטים WARNER BROS, הנזק הסתכם ב-25,000 דולר, סכום אסטרונומי לאותה תקופה. באווירה הכאוטית הזו, דיפ פרפל גייסו את מי שיהפוך לאיש הצוות הנאמן והוותיק ביותר שלהם, קולין הארט. הארט עבד עבור להקת החימום של החימום, וגילאן החליט לגייס אותו אחרי שראה אותו שופך כוס בירה על ראשו של רוד סטיוארט. זה היה סוג האנשים שהם רצו בצוות.

אבל הסיפור האמיתי התרחש על הבמה. למרות שהיו להקת החימום, דיפ פרפל, עם הסאונד הכבד וההופעה המחשמלת שלהם, פשוט "גנבו את ההצגה" ערב אחר ערב. דיווחים מאותה תקופה וזיכרונות של מעריצים מספרים שהם "העיפו את הגג" ו"העיפו את THE FACES מהבמה ברוב הלילות". ג'ון לורד נזכר שבערים מסוימות הקהל היה של THE FACES, אבל בטקסס, "נראה היה שכולם באו לראות את דיפ פרפל". ההצלחה הזו לא הייתה רק עניין של אגו; היא תורגמה ישירות למכירות. חברת WARNER BROS דיווחה כי התקליט FIREBALL מכר 55,000 עותקים בשלושה ימים בלבד, תוצאה ישירה של ההופעות המוחצות.

סיבוב ההופעות של 1971 היה ניצחון אסטרטגי. דיפ פרפל השתמשו בהופעה החיה שלהם כנשק כיבוש, והוכיחו שהם יכולים לכבוש שוק חדש מעמדת נחיתות. הם ביססו את זהותם כלהקה של במה, כזו שהעוצמה האמיתית שלה מתגלה רק מול קהל חי.

1972 – תוצרת יפן: איך הקלטה של 3,000 דולר הפכה לאחד מאלבומי ההופעה החשובים בהיסטוריה

אוגוסט 1972 הוא אולי החודש החשוב ביותר בתולדות הלהקה. בין ה-15 ל-17 באוגוסט, דיפ פרפל קיימו שלוש הופעות ביפן: שתיים באוסקה ואחת בטוקיו, באולם בודוקאן המפורסם. ההופעות הללו הוקלטו, והתוצאה הייתה האלבום הכפול MADE IN JAPAN, שנחשב בעיני רבים לאלבום ההופעה החיה הטוב ביותר בכל הזמנים.

האירוניה היא שהיצירה הזו נוצרה כמעט בטעות ובחוסר עניין מוחלט מצד הלהקה. חברת התקליטים היפנית שלה, WARNER PIONEER, התעקשה להקליט את ההופעות לצורך הוצאה מקומית בלבד, כסוג של מזכרת למעריצים היפנים. הלהקה, שלא התלהבה מהרעיון של תקליט הופעה, הסכימה בחוסר רצון, אבל התעקשה על שליטה מלאה בתהליך. הם הביאו את הטכנאי הקבוע שלהם, מרטין בירץ', והקליטו את ההופעות על מכשיר עם שמונה ערוצים. כל תקציב ההקלטה עמד על 3,000 דולר בלבד.

מה שהם לא צפו לו היה הקסם שהתרחש באותם לילות. הלהקה הייתה בשיא כוחה האבסולוטי. התיאום בין חבריה היה טלפתי. הנגינה של בלקמור ולורד הפכה לדו-קרב וירטואוזי, הקול של גילאן נסק לגבהים על-אנושיים, וחטיבת הקצב של גלובר ופייס הייתה מכונה משומנת של גרוב ועוצמה. גם הקהל היפני מילא תפקיד מכריע. הלהקה הופתעה לגלות אלפי צעירים יפנים שרים כל מילה ומילה בשירים כמו CHILD IN TIME, רגע שגלובר תיאר כשיא בקריירה שלו.

ההקלטות יצאו כל כך עוצמתיות וחשופות, ללא שום תיקונים או תוספות, שהלהקה נאלצה להסכים להפצה עולמית. רוב חברי הלהקה אפילו לא טרחו להגיע למיקסים, מה שמדגיש עד כמה הם זלזלו בפרויקט בתחילה. העובדה שהם לא ניסו ליצור יצירת מופת היא בדיוק מה שהפך את MADE IN JAPAN לכזה. הם פשוט ניגנו, וההיסטוריה לחצה על כפתור ההקלטה.

שנות ה-80 – סאבאת', זרים מושלמים, והחיים שאחרי.

אוגוסט 1983: גילאן פוגש את סאבאת'

לאחר שלהקת הסולו שלו, GILLAN, התפרקה, איאן גילאן מצא את עצמו בצומת דרכים. הפתרון הגיע בצורה הכי לא צפויה שיש. אחרי לילה של שתייה כבדה עם טוני איומי וגיזר באטלר מבלאק סאבאת', גילאן התעורר למחרת לטלפון מהמנהל שלו ששאל אותו מדוע הוא הסכים להצטרף לסאבאת' מבלי לעדכן אותו. לגילאן עצמו לא היה מושג על מה הוא מדבר. כך, כמעט במקרה, נולד שיתוף הפעולה המוזר והקצר הזה.

ההופעה היחידה של ההרכב הזה בבריטניה התקיימה בפסטיבל רדינג באוגוסט 1983. הדעות היו חלוקות. גילאן, שלא הכיר היטב את החומרים, נאלץ להשתמש בדפי מילים על הרצפה, שאותם לא הצליח לראות בגלל עשן הקרח היבש. חלק מהמעריצים מצאו את השילוב משעשע, במיוחד כשהלהקה ניגנה את SMOKE ON THE WATER כהדרן. בדיעבד, גילאן הודה שהתקופה בסאבאת' הייתה מעין תחנת ביניים בזמן שחיכה לאיחוד הבלתי נמנע של דיפ פרפל.

אוגוסט 1984: האיחוד המושלם

שנה בדיוק לאחר מכן, באוגוסט 1984, האיחוד הזה הפך למציאות. אחרי 11 שנים בנפרד, חמשת חברי הרכב MARK II התכנסו מחדש. כדי לברוח מהלחץ וההמולה של תעשיית המוזיקה, הם בחרו להתבודד בעיירת הסקי השקטה סטו, ורמונט. שם, בבית גדול בשם HORIZONS, הם החלו את הקלטות התקליט PERFECT STRANGERS, שנמשכו מה-10 ביולי ועד ה-26 באוגוסט.

האווירה הייתה רגועה ונינוחה. רוג'ר גלובר סיפר שהם בילו יותר זמן בפאב המקומי מאשר באולפן, ושהכימיה המוזיקלית חזרה באופן מיידי. "תוך דקה של ג'אם, היו חיוכים על הפנים של כולם, כי זה פשוט התחבר כמו פעם", הוא נזכר. התוצאה הייתה תקליט קאמבק מצליח שהחזיר את דיפ פרפל לפסגת מצעדי המכירות והוכיח שהקסם הישן עדיין שם... לזמן מה.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.