רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-22 בדצמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-22 בדצמבר (22.12) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"כתבתי את החלק הפותח של השיר 'אמריקן פאי' בחדר הקטן שלי שבו נהגתי להלחין. התחלתי לחשוב בחזרה על כשהייתי נער שעסק במסירת עיתונים והחוויות של התבגרות בניו רושל, שם ראיתי את ההופעה המשותפת של באדי הולי, ביג בופר וריצ'י ואלנס. הם נהרגו במטוס ולא האמנתי כשזה קרה. הולי היה הנגן האהוב עליי. אז התחלתי לכתוב, 'לפני הרבה מאוד זמן', אבל לא ידעתי מה לעשות עם זה. ואז הגעתי עם הפזמון, שהיה די קליט, אבל עזבתי את הדבר למשך שלושה חודשים עד שיום אחד כתבתי את כל הסיפור על היום שבו המוזיקה מתה... הפעם הראשונה שביצעתי את זה הייתה כשפתחתי את ההופעה של לורה נירו בפילדלפיה. גברת מהקהל התנדבה להחזיק את דף המילים כי השיר היה ארוך מאוד. אנשים לא ידעו על מה לעזאזל שרתי, ולא קיבלתי תגובה טובה במיוחד... מצאתי בחור בשם אד פרימן, שעשה מספר תקליטים עבור חברת קולומביה. אחת הסיבות שאהבתי את אד הייתה בגלל תקליט שהוא עשה עם הזמר טום ראש. טום הוא נחמד, אבל לא הזמר הכי מרגש בעולם, אבל באלבום הזה הוא כן נשמע נפלא, פנטסטי. אמרתי לעצמי, 'המפיק הזה חייב להיות מישהו מיוחד'... אד בילה איתי זמן רב בפיתוח מחדש של החומר שלי. במשך תקופה של חודשים ערכנו חזרות ותהינו מה לעשות עם החומר.השיר 'אמריקן פאי' נשמע נורא. החבר'ה שבאו לנגן את זה לא הבינו את שינויי הקצב, ולא היה לי מושג איך לתקשר איתם. הרגשתי מדוכא... ואז נגן פסנתר אחד בשם פול גריפין, שעבד עם בוב דילן, התחיל לנגן את זה ולפתע השיר קם לחיים. .. הבאתי את אותם נגנים לתוכנית הטלוויזיה של דיוויד פרוסט, שישה חודשים מאוחר יותר, כשהשיר היה להיט, והם לא ניגנו אותו טוב בכלל. אין לי מושג מה קרה. אולי זה היה אורך השיר, כמעט תשע דקות" (דון מקלין)

היום בו הלב של הפאנק הפסיק לפעום. ב-22 בדצמבר בשנת 2002 מת מהתקף לב ג'ו סטראמר בן החמישים, מלהקת הקלאש.

שום דבר לא הכין את עולם המוזיקה לידיעה המרעישה שתצא מבית כפרי ושקט בברומפילד שבמחוז סומרסט ותכה גלים משני צדי האוקיינוס: ג'ו סטראמר, האיש שהגדיר מחדש את הזעם והתשוקה של הרוק'נ'רול, מת בפתאומיות מהתקף לב והוא רק בן חמישים. הנתיחה שלאחר המוות גילתה פרט טראגי במיוחד שלא היה ידוע לאיש, גם לא לסטראמר עצמו – הוא סבל ממום מולד בלב, פצצה מתקתקת שליוותה אותו כל חייו הסוערים עד הרגע שבו היא החליטה להתפוצץ. סטראמר חזר מטיול עם הכלבים שלו, התיישב על הכיסא, ולא קם עוד.

קולו הצרוד של סטראמר, יחד עם גיטרת הקצב המהודקת והבלתי מתפשרת שלו, היוו את הלב הפועם במרכז ההוויה של THE CLASH. זו לא הייתה סתם עוד להקה שניגנה פאנק-רוק מהיר; זו הייתה חבורה שפעלה מתוך אידיאולוגיה מוצקה ומחשבה עמוקה על שיקוף עולם מלא בצרות, אי-צדק והתקוממויות חברתיות. סטראמר לא היה רק מוזיקאי, הוא היה פילוסוף של הרחוב. "אם אתה לא חושב על אדם ואלוהים וחוק, אז אתה לא חושב על כלום", אמר סטראמר בראיון בשנת 1988, משפט שזיקק את תפיסת עולמו הטוטאלית.

בשירי THE CLASH, שרבים מהם הפכו להמנונים חוצי דורות, קשרו סטראמר ושותפו המבריק לכתיבת השירים, מיק ג'ונס, את הזעם האינדיבידואלי והבוסרי של הפאנק למרד המוני ומאורגן. המוזיקה שלהם נוצרה בתוך סיר לחץ של מתחים בין מעמדות, סוגיות של גזע ודיכוי משטרתי בבריטניה של שנות השבעים. בעוד להקות אחרות צעקו סיסמאות ריקות, סטראמר וג'ונס הציעו פתרונות או לפחות נחמה. מסיבה זו בדיוק, רבים מסכימים עד היום כי THE CLASH הייתה הלהקה הטובה והחשובה ביותר שצמחה מזרם הפאנק, בעיקר בזכות העובדה שחבריה היו מוזיקאים אמיתיים שידעו לשלב רגאיי, דאב ורוקבילי בתוך הרעש הלבן.

אבל לפני שהוא הפך לאייקון, הוא היה בסך הכל ג'ון גרהם מלור. הוא נולד באנקרה שבטורקיה, לא בדיוק המקום הקלאסי ללידת כוכב רוק בריטי, כבנו של קצין דיפלומט אנגלי בשם רונלד ואם סקוטית בשם אנה שהייתה אחות. הילדות שלו הייתה מסע עולמי אחד גדול; הוא חי במצרים, במקסיקו ובמערב גרמניה, סופג תרבויות וצלילים, לפני שנשלח לפנימייה יוקרתית באנגליה – מוסד שהוא תיעב ושממנו שאב חלק גדול מהמרדנות שלו. מאוחר יותר הוא ניסה את מזלו בבית הספר המרכזי לאמנות ועיצוב בלונדון, אבל המסגרת לחצה עליו והוא נשר משם לטובת "אוניברסיטת החיים".

השנים הללו היו בית ספר להישרדות. הוא עבד בעבודות מזדמנות וקשוחות, כולל תקופה ביזארית כקברן וכמפנה אשפה, עבודות שחיברו אותו לאדמה ולצד האפל של הקיום. את שם הבמה האלמותי שלו הוא הרוויח ביושר כשניגן בגיטרה (ולעיתים ביוקלילי) בתחנות הרכבת התחתית של לונדון עבור פרוטות. החברים הדביקו לו את הכינוי כי המילה STRUM פירושה "פריטה על מיתר", רמז לטכניקת הנגינה הבסיסית והנלהבת שלו באותם ימים.

בשנת 1974, כשסצנת הפאבים של לונדון רחשה פעילות, הקים סטראמר את להקת 101ERS. הם נקראו כך על שם הכתובת של הבית הנטוש שבו גרו, והם ניגנו רוק מחוספס בהשפעת מוזיקת נשמה ורית'ם אנד בלוז. הלהקה הספיקה להוציא שני תקליטונים ואפילו צברה קהל נאמן, אבל אז קרה המפץ הגדול. ערב אחד, להקה אלמונית בשם סקס פיסטולס חיממה את ההופעה שלהם. סטראמר עמד בצד הבמה, ראה את ג'וני רוטן והחבורה שלו, והבין בשנייה אחת שכל מה שהוא עשה עד אותו רגע שייך להיסטוריה. הוא הבין שהעתיד שייך לפאנק-רוק.

המהפך היה מיידי. ב-1976 הוא חבר למיק ג'ונס (גיטרה), פול סימונון (שניגן בס בעיקר כי הכלי נראה טוב והיה לו סטייל מדהים) וטרי צ'יימס (הידוע גם בתור טורי קריימס) בתופים. השלושה האחרונים היו חברים בלהקה בשם LONDON SS, אבל החיבור עם סטראמר יצר משהו חדש לחלוטין. הם קראו ללהקה החדשה שלהם THE CLASH (ההתנגשות), שם שנבחר על ידי סימונון אחרי ששם לב שהמילה הזו חוזרת שוב ושוב בכותרות העיתונים המדווחים על שביתות וכאוס כלכלי.

אז THE CLASH לא בזבזו זמן ויצאו לסיבוב הופעות כחימום לסקס פיסטולס, שכבר הפכו ידועים לשמצה בכל הממלכה. אבל מהר מאוד התברר שהגישות של שתי הלהקות היו שונות כמו המוזיקה שלהן. בעוד הפיסטולס דגלו בניהיליזם והרס, סטראמר והחברים האמינו בשינוי ואקטיביזם. הפער הזה בלט עוד יותר מבחינה מוזיקלית, במיוחד אחרי שהמתופף המוכשר, טופר הדון, החליף את צ'יימס והביא איתו יכולות טכניות שאפשרו ללהקה לחקור סגנונות מורכבים.

כדי להבין את הקשר הישיר והבלתי אמצעי של סטראמר עם המעריצים, צריך לחזור אחורה בזמן. השנה היא 1977 וסטראמר כועס. הוא כותב מכתב חריף ופומבי למערכת עיתון המוזיקה מלודי מייקר, כתגובה לביטול הופעה ולבלבול שנוצר אצל הקהל: "עכשיו אתה נמצא עם חבר על אוטובוס מספר 31. אתה מדליק ג'וינט כשלפתע עיניך צדות פוסטר שמודבק בקיר שבחוץ בצבעים ורוד ושחור. ואז אתה אומר לעצמך, 'שכה אחיה, הקלאש מופיעים בראונדהאוס בחג הפסחא הקרוב!'. אז בלי לעשות משהו טוב יותר מזה, אתה הולך לראונדהאוס, משלם כסף, נכנס פנימה ותוהה, 'מה הולך פה לעזאזל? מדוע הקלאש לא נמצאים פה?'. אז מה אתה מקבל במקום זה? את להקת GENERATION X, את ג'ון קייל ההיפי וכל זה עם מערכת הגברה לא טובה. אז אתה כועס ורוצה לדעת מי הונה איתך. ובכן, זה ככה: הקלאש לא נקבעו מעולם להופיע בראונדהאוס וכל הפוסטרים שציינו כי כך היו פוסטרים עם מידע שגוי ומחורבן. אז תישארו איתנו, תתחכמו במהרה ותילחמו ביחד איתנו. להתראות בקרוב ובאמת".

מאז אותו מכתב, THE CLASH המשיכו להילחם והביאו לא מעט ניצחונות בקרבות שלהם, כובשים את אמריקה עם אלבום המופת LONDON CALLING ומאוחר יותר עם COMBAT ROCK. הרבה בזכות הכריזמה, הלב הרחב והכישרון החד-פעמי של ג'ו סטראמר, האיש שהוכיח שאפשר גם לצעוק וגם להגיד משהו חשוב באותו הזמן.

ב-22 בדצמבר בשנת 1970 נפתח סיבוב הופעות בארץ שלנו עם מייק בראנט.

החורף של שנת 1970 לא היה סתם עוד עונה קרה וגשומה בהיסטוריה של מדינת ישראל. באוויר היה ריח של שינוי, של זוהר בינלאומי ושל בושם צרפתי יוקרתי שהתערבב בריח התפוזים המקומי. זה היה הרגע שבו משה ברנד, הילד החיפאי הביישן, חזר למולדת כשהוא עוטה את גלימתו הנוצצת של מייק בראנט, הסופרסטאר הבינלאומי שכבש את אירופה בסערה. החל מה-22 בדצמבר בשנת 1970, המדינה כולה עצרה את נשימתה לקראת סיבוב הופעות שהביא ניחוח של חוץ לארץ הישר ללב המזרח התיכון. ומייק? הוא מאד חשש לקראת זה. הוא פחד שהקהל לא יקבל אותו בחמימות.

לצד האליל החדש יחסית שחזר מצרפת, התייצבה על הבמה לא אחרת מאשר יפה ירקוני, הגברת הראשונה של הזמר העברי, ששכנעה את מייק לבוא להופיע פה ויצרה שילוב בין-דורי מרתק בין ארץ ישראל הישנה והטובה לבין הגלאמור החדש והנועז. את האווירה הצעירה והבועטת חיממה שלישיית שובבי ציון הטריה, הרכב שהביא איתו כישרון מוזיקלי אדיר. אותם שלושה חברי להקה טריה זו היו חנן יובל, קובי רכט וקובי אשרת. הסיפור שלהם בהרכב ובהופעות לצד מייק בראנט - תמצאו, עם פרטי מידע בלעדיים שהם סיפרו לי, בספר שכתבתי "רוק ישראלי 1973-1967". מי שרוצה להבין את הדינמיקה הפרועה מאחורי הקלעים, שם נמצא הזהב האמיתי.

בכל אופן, ההיסטריה הייתה בשיאה. תורים ארוכים השתרכו מחוץ לאולמות. הכרטיסים למופעים הללו לא נמכרו, הם פשוט נחטפו במהירות שגרמה למוכרים אותם סחרחורת קלה.

יריית הפתיחה המהדהדת נשמעה ב-22 בדצמבר 1970. המיקום שנבחר היה אולם הסינרמה בתל אביב, היכל מופעים גדול ומפואר של אותה תקופה, עם המסך הענק והמושבים המרופדים. זה היה מופע גאלה חגיגי ונוצץ שכל הכנסותיו היו קודש לצה"ל. הקהל, שהורכב משמנה וסלתה של החברה הישראלית לצד מעריצים נלהבים, זכה לרגע נדיר ומיוחד במינו. מייק, לבוש בחליפה מחויטת שהבליטה את גזרתו התמירה, לא הסתפק רק בלהיטיו הצרפתיים, אלא גם ביצע על הבמה את השיר בעברית "ערב טוב". הביצוע הזה המיס את הלבבות והוכיח שגם אחרי ההצלחה בפריס, הלב נשאר כאן.

למחרת, ב-23 בדצמבר, השיירה הנוצצת עלתה את הקסטל והגיעה לירושלים. ההופעה נערכה בבנייני האומה, האולם הממלכתי ביותר בישראל. הקור הירושלמי הידוע של דצמבר נשאר בחוץ, כי בפנים הטמפרטורות המריאו לשחקים בזכות האנרגיה שהביאו האמנים לבמה.

ב-24 בדצמבר הדרים הקרקס המוזיקלי לנתניה, להופעה בקולנוע שרון. תושבי עיר היהלומים זכו לראות מקרוב את היהלום הכי מלוטש שיצא מישראל באותה תקופה. השמועות מספרות שהצעקות של המעריצות נשמעו עד לחוף הים.

ה-25 בדצמבר היה יום עמוס במיוחד שדרש כושר גופני גבוה מהאמנים. באותו ערב נערכו לא פחות משתי הופעות בערים שונות. הראשונה התקיימה בקולנוע נגה שבגבעתיים. מיד בסיום, המשלחת ארזה את הציוד, את החליפות ואת כלי הנגינה ודהרה להופעה השניה במועדון סבוי שבחולון. סבוי היה אז אחד ממרכזי הבילוי הנחשבים, וההופעה שם נשאה אופי מעט יותר משוחרר ופרוע, כיאה לחיי הלילה של העיר.

אחרי מנוחה קצרה בסוף השבוע, ב-28 בדצמבר, ההפקה הצפינה חזרה לאזור ילדותו של מייק. ההופעה נערכה בקולנוע ארמון בחיפה. עבור בראנט, זו הייתה סגירת מעגל מרגשת במיוחד, להופיע בעיר שבה גדל, הפעם ככוכב בינלאומי מנצח ולא כעוד זמר שמנסה את מזלו במועדונים המקומיים. הקהל החיפאי הריע לבן העיר בגאווה שאין שניה לה.

יום למחרת, ב-29 בדצמבר, הגיעו הכוכבים לפתח תקווה להופעה בקולנוע שלום. גם שם ידעו להעריך איכות אירופאית, והאולם היה מלא עד אפס מקום באנשים שרצו לגעת, ולו לרגע, באבק הכוכבים.

השיא של הסיבוב הגיע, איך לא, בערב השנה האזרחית החדשה. ב-31 בדצמבר חזרה החבורה לזירת הפשע הראשונה, לסינרמה בתל אביב, למופע סילבסטר חגיגי במיוחד. השמפניות נפתחו, הקהל היה לבוש במיטב מחלצותיו, וכשמייק בראנט ספר לאחור את השניות לשנת 1971, נדמה היה שהעתיד מעולם לא נראה ורוד יותר. היה זה מפגן של אופטימיות, מוזיקה משובחת וסטייל ברמה של חוץ לארץ.

את המסע המפרך אך המספק הזה חתמו האמנים ב-1 בינואר 1971, כשהם מדרימים לבירת הנגב. המופע האחרון נערך בקולנוע קרן בבאר שבע. תושבי הדרום זכו לקבל את השנה החדשה עם קולו הקטיפתי של בראנט, האנרגיות של שובבי ציון והקלאסיקה של יפה ירקוני. לאחר מכן, האורות כבו, הציוד נארז, והקסם נשאר כזיכרון מתוק שמתנגן בראשם של כל מי שהיו שם.

כרוניקה של כישלון פסיכדלי ידוע מראש. מה התפקשש באירוע כה מבטיח, שנערך ב-22 בדצמבר בשנת 1967?

בעוד עיתוני המוזיקה הבריטיים התמוגגו בתחילת דצמבר 1967 ממה שנראה על הנייר כמו חלומו הרטוב של כל חובב מוזיקה, המציאות בשטח תכננה תסריט אחר לגמרי. דמיינו לכם את הפוסטר הצבעוני והפסיכדלי שהבטיח גדולות ונצורות, ואז תנחתו לקרקע המציאות הקרה. הריני לספר לכם על מה שבאמת התרחש שם, באותו לילה מוזר של ה-22 בדצמבר 1967, אירוע שנחקק בהיסטוריה לא בגלל ההצלחה המסחררת שלו, אלא דווקא בגלל הדרך המרהיבה שבה הוא התרסק.

זה היה אמור להיות הדבר הגדול הבא. אירוע רוק לונדוני שסומן בכל מקום כמפגן הרוק הפסיכדלי הגדול ביותר ושמו CHRISTMAS ON EARTH CONTINUED. הלוקיישן שנבחר היה אולם אולימפיה העצום שבלונדון. ההבטחות היו בשמיים: בנוסף לסוללת האמנים המרשימה, הובטחו לקהל אטרקציות ויזואליות כמו מופעי אורות מהפנטים, הקרנת סרטים ישנים, בריכת שכשוך (בחורף הלונדוני!) ובזאר ענק עם יותר ממאה דוכנים צבעוניים.

אלא שמאחורי הקלעים, העניינים היו רחוקים מלהיות ורודים. המארגנים של הפסטיבל השאפתני הזה חזרו זמן קצר קודם לכן מפריס, שם ניסו להרים הפקה דומה שהנחילה להם הפסדים כבדים וצורבים. הם היו נואשים, שלא לומר היסטריים, להחזיר את השקעתם וחשבו שבחג המולד של לונדון, בירת הסווינגינג סיקסטיז, הם יצליחו לשבור את הקופה. הם הלכו על כל הקופה, פנו להנהלת אולם אולימפיה וביקשו לשכור אותו על שלושת אולמותיו הענקיים תמורת סכום עתק של 6,500 ליש"ט.

רשימת הדרישות של האמנים הייתה תפוחה לא פחות. ג'ימי הנדריקס, האיש והגיטרה, דרש 1,000 ליש"ט טבין ותקילין עבור השתתפותו. להקת פינק פלויד הסתפקה ב-400 ליש"ט, ולהקת סופט מאשין דרשה 300 ליש"ט. גם להקות כמו טראפיק ו-THE MOVE היו ברשימה, והדי-ג'יי ג'ון פיל היה אמור לתקלט בין לבין. לאמרגנים הייתה תוכנית עסקית שנשענה על כרעי תרנגולת: הם החלו למכור כרטיסים במכירה מוקדמת כדי להשיג מזומנים לשלם לאמנים, פשוט כי הם הגיעו להרמת הפרויקט הזה ללא גרוש שחוק בכיסם. הרעיון הזה אולי כיסה את המקדמות, אבל לא איפשר להם להשיג כסף לשאר הדברים הטכניים והלוגיסטיים. הישועה הגיעה ממקום בלתי צפוי - אריסטוקרט אחד, טיפוס בריטי עשיר ומשועמם, שנתן להם 2,000 ליש"ט בתמורה לקבלת הזכויות הבלעדיות לסרט שיצולם בפסטיבל. ספוילר: שובר קופות לא יצא מזה.

ככל שהתקרב המועד לפסטיבל, כך החלו הצרות להיערם. הנהלת אולם אולימפיה החלה להקשיח את עמדותיה מול המארגנים הלחוצים, כנראה הריחו שם את חוסר היציבות הפיננסית. ואז הגיעה המכה הראשונה: פיט טאונסנד, הגיטריסט הפרוע של להקת המי, שבר את אצבעו בתאונה מצערת יומיים בלבד לפני האירוע. הדבר גרם לביטול השתתפות להקתו, שהייתה אחד השמות החמים ביותר בליינאפ. הדבר היחיד שנשאר מהלהקה באירוע הזה היה השם שלה שהתנוסס כזיכרון כואב על פוסטר האירוע.

ביום האירוע עצמו נוספו תקלות ביזאריות שהעיבו על כל הסיפור. בבאלאנס לקראת הערב ניגן ג'ימי הנדריקס כה חזק, בווליום שהרעיד את יסודות הבניין, עד שטכנאי החשמל של המקום, אנשים שלא רגילים לדציבלים כאלה, איימו לעזוב את המקום ולהשאיר את כולם בחושך. ג'ים מארשל, האיש שהמציא את המגברים בשמו והיה אחראי על אספקת מערכת ההגברה לאירוע, ניגש להנדריקס וביקש ממנו בנימוס אך בתקיפות להנמיך. הנדריקס, עם החיוך הממזרי האופייני, הנמיך, ומיד אחרי שמארשל פנה משם והלך, הגביר בחזרה למקסימום. נו, כמו שעושים רוב הגיטריסטים החשמליים כשמבקשים מהם להנמיך, נכון?

ואז קרה מקרה נוסף, לא נעים וכואב במיוחד. המתופף של הנדריקס, מיץ' מיטשל, נפל מהבמה הגבוהה ונחת עם ראשו היישר על רצפת הבטון הקשה. הוא איבד את הכרתו לזמן קצר, והצוות סביבו היה בפאניקה. נראה כי הוא סבל באותו רגע מזעזוע מוח לא קטן, אבל ההצגה חייבת להימשך, גם אם המתופף רואה כוכבים שלא קשורים למוסיקאים שמסביבו.

בשעה שמונה בערב, רגע האמת הגיע. 900 איש בלבד, מספר זעום ומביך לעומת הציפיות, הגיעו למקום לאחר שהתגברו על מזג האוויר המקפיא שבחוץ. לונדון הייתה קרה במיוחד באותו לילה, והקור חדר לעצמות. כל אחד מהם שילם ליש"ט אחת ונכנס לאולם הגדול, שנראה ריק מהמצופה באופן מדכא. החלל היה עצום, והתחושה הייתה של מסיבת כיתה באולם ספורט עירוני. באולם עצמו הוקמו שתי במות משני צדי האולם הגדול, קונספט שנועד למנוע הפסקות מוזיקה בין ההופעות, אך בפועל יצר הד נוראי בחלל שהיה כה גדול עד שאפשר היה להרגיש אבודים בתוכו.

ההופעות עצמן נעו בין הביזארי לטרגי. כשפינק פלויד עלו לבמה, נראה מנהיגם הכריזמטי בדרך כלל, סיד בארט, הלום מסמים ומנותק לחלוטין מהמציאות. זו הייתה תקופת הדמדומים של בארט בלהקה, והמראה היה שובר לב. הוא עמד על הבמה ללא תנועה, כפסל שעווה, כשהוא בוהה בנקודה לא ברורה בחלל. ידיו בקושי זזו על הגיטרה, הוא פרט אקורד אחד מדי פעם, והוא נראה רחוק שנות אור מהמקום בו נמצא פיזית. שאר חברי הלהקה ניסו לחפות עליו בנגינה אנרגטית ובמבטים מודאגים. הם קיוו שהקהל מסומם או שיכור מספיק בכדי לא להבחין בבושה הזו. הערב הזה נרשם בדפי ההיסטוריה כאחד הערבים האחרונים המשמעותיים של בארט על הבמה עם הלהקה אותה יסד, רגע לפני ההתפרקות הסופית.

רק ג'ימי הנדריקס יכל להציל את הערב האבוד הזה. הקהל חיכה לו כמו למשיח, אך הוא כמובן עלה לבמה עם מתופף שסבל מזעזוע מוח וחווה את כל ההופעה הזו כבהילוך איטי, כשהנדריקס נראה לו כחלום רע בשחור-לבן או כדמות מסרט אימה. מיטשל המסכן, שראשו הלם בו, ניסה להבין איפה הוא נמצא. בכל הכאוס הזה הוא עוד היה צריך לשמור על הקצב המטורף של הנדריקס. זה היה נס שהם הצליחו לסיים את הסט.

האירוע, שהבטיח להיות חגיגת חג מולד פסיכדלית אינסופית, הסתיים בקול ענות חלושה בשש בבוקר. ההיפים היחידים שנשארו, קפואים ועייפים, יצאו מהאולם וקנו בדוכן ממול כוס תה חמה כדי להפשיר לפני שנסעו הביתה ברכבת התחתית הראשונה. האקוסטיקה הייתה גרועה, הקור היה בלתי נסבל, והאווירה הכללית הייתה של החמצה גדולה. זה היה יכול להיות אירוע מיוחד במינו, וודסטוק לונדוני מוקדם, אך כל התנאים שנלוו לו, מהניהול הכושל ועד הביש מזל של האמנים, גרמו לו להפוך לסיוט פסיכדלי. מבקרי המוזיקה קטלו, המארגנים פשטו את הרגל, והקהל נשאר עם חוויה מפוקפקת אך בלתי נשכחת.

עם זאת, בינינו, כשקוראים על רשימת האמנים ועל הטירוף שהלך שם, נכון שהייתם רוצים להיות שם רק כדי להגיד שראיתם את זה בעיניים שלכם?

גם זה קרה ב-22 בדצמבר. היום שלנו עמוס באירועים דרמטיים, פרידות כואבות, המצאות אולפן גאוניות וכמה פשיטות רגל מפוארות. הנה הצצה אל מאחורי הקלעים.

אריק ברדן מחליף עור ויוצא למלחמה

בשנת 1968 החליט הזמר בעל הקול המחוספס, אריק ברדן, לפרוש סופית מההרכב שהביא לו את תהילתו, להקת האנימלס. ברדן הרגיש שהוא מיצה את הבלוז-רוק הבריטי וחיפש כיוון חדש ומקפיץ יותר. זמן קצר לאחר מכן הוא חבר לחבורת מוזיקאים מקליפורניה שהקימו את להקת WAR. החיבור הזה הוליד סגנון פ'אנק-רוק לטיני משכר ואת הלהיט הגדול SPILL THE WINE, אם כי הרומן המוזיקלי הזה לא נמשך זמן רב.

הטורנדוס כובשים את אמריקה מהחלל

עוד לפני שהביטלס נחתו בארצות הברית, בשנת 1962, ההרכב הבריטי הטורנדוס עשה היסטוריה. הקטע האינסטרומנטלי שלהם, 'טלסטאר', הגיע למקום הראשון במצעד האמריקני ובכך הפכו הם להרכב הבריטי הראשון אי פעם שכבש את פסגת מצעד זה. הקטע, שנקרא על שם לוויין התקשורת הראשון ששוגר לחלל באותה שנה, הופק על ידי המפיק האקסצנטרי ג'ו מיק בדירתו הצפופה בלונדון. מיק השתמש באפקטים קוליים משונים כדי לחקות צלילי חלל, וההצלחה הייתה מסחררת משני עברי האוקיינוס.

פרידה מהקול המחוספס של שפילד

בשנת 2014 נפרד העולם מאחד המבצעים הגדולים שידע הרוק. הזמר הנפלא ג'ו קוקר מת מסרטן ריאות כשהוא בן 70. קוקר, שהחל את דרכו בעיר שפילד, פרץ לתודעה העולמית עם ביצוע מטלטל לשיר של הביטלס ("עם מעט עזרה מידידיי") והפך לסמל של נשמה ורגש עם תנועות הידיים הייחודיות שלו. והקול הזה. הו, הקול!!!

אייזק הייז והנפילה הכלכלית הגדולה

בשנת 1976 הכריז זמר הנשמה, אייזק הייז, כי הוא פושט רגל. הייז ידוע בהצלחה ענקית שזכה לה בשנת 1971 עם פסקול נפלא לסרט 'שאפט' (שאף זיכה אותו בפרסי אוסקר וגראמי יוקרתיים) ולפני כן עסק בכתיבת שירים פורה עם שותפו דייויד פורטר. את תקליטו הראשון הוציא בשנת 1967 אך שנתיים לאחר מכן החל לעלות על הגל עם תקליטו הקלאסי HOT BUTTERED SOUL ששינה את פני מוזיקת הנשמה עם רצועות ארוכות ומתוזמרות. בשנת 1974 הייז נקלע לצרות צרורות שהובילוהו לצעד הקיצוני הזה. הייז הגיש את המסמכים לפשיטת הרגל כשהוא מציין 14 תביעות שתלויות נגדו ועסקיו, שהסתכמו בסך עצום לאותם ימים של שישה מיליון דולר. לפי דבריו של עורך דינו, הבלגאן הכלכלי של הייז החל לפני כמה שנים, שקיבל עצות ניהול גרועות במיוחד. התביעות כוללות גם חשבונות מנופחים לבתי מלון, טיסות יוקרה והלבשה ראוותנית. גם אשתו לשעבר, אמילי, נגסה בעוגה הזו ודרשה תשלומי מזונות גבוהים. המכה הסופית הגיעה כמה שבועות לפני פשיטת הרגל, כשנחת על הייז חשבון תשלום למס ההכנסה בסך 463,969 דולרים על הכנסותיו משנת 1974. עורך הדין הוסיף שפשיטת הרגל כוללת גם ויתור כואב של הייז על חברת התקליטים שלו, HOT BUTTERED SOUL RECORDS, אותה החל להפעיל במרץ 1975 כשעזב את חברת התקליטים STAX, בה עבד שנים רבות והיה אחד מעמודי התווך שלה. אחוזתו הגדולה מאד בממפיס נמכרה לבנק שנתן לו את המשכנתא עבורה. הוא נהנה מהנכס המפואר הזה רק למשך שנתיים עד שזה נלקח ממנו. הדיווח בזמנו הוסיף פרט אירוני שבית כנסת מקומי שוקל לקחת את השטח ולהפכו לבית ספר לילדים.

מי יכול להיכנס לנעליים של קית' מון?

בשנת 1978 הצטרף המתופף קני ג'ונס ללהקת המי במקומו של קית' מון שמת באופן טראגי ממנת יתר של כדורים נגד אלכוהוליזם. ג'ונס הגיע מלהקת הפנים הקטנות והיה מתופף טכני ומדויק, אבל האמת היא שאי אפשר באמת להחליף את מון המג'נון, שהיה ידוע בתיפוף הפראי שלו ובהרס בתי מלון. המעריצים נותרו חלוקים בדעתם לגבי השינוי הזה במשך שנים. לא רק הם - גם זמר הלהקה, רוג'ר דאלטרי.

שירת הברבור של סאם קוק

בשנת 1964 יצא תקליטון חדש ומרגש לסאם קוק, עם השיר A CHANGE IS GONNA COME. הבעיה הייתה שקוק כבר לא היה אז בין החיים כדי לראות את הצלחתו. קוק כתב את זה כשיר מחאה המנון כדי לתמוך בתנועת זכויות האזרח, שכן האמריקאים השחורים נלחמו אז למען שוויון זכויות מלא. עד לנקודה זו, רוב השירים שלו היו בלדות נוגעות ללב כמו YOU SEND ME או מנגינות אופטימיות קלילות לריקודים כמו TWISTIN' THE NIGHT AWAY. השינוי התודעתי קרה כשקוק שמע את השיר BLOWIN' IN THE WIND של בוב דילן. הוא היה נחוש לכתוב משהו דומה ומשמעותי - הוא פשוט לא האמין שהשיר העמוק של דילן לא נכתב על ידי אדם שחור שחווה את הסבל הזה. הוא גם הושפע אז עמוקות מטרגדיה אישית נוראית - מות בנו התינוק, שטבע בבריכת שחייה בשנת 1963. הוא התחיל לכתוב שירים מופנמים יותר והתעניין בהיסטוריה שחורה ובפוליטיקה. חלק מהמילים החריפות בשיר נוצרו בהשראת תקרית גזענית שבה קוק וכמה מחבריו נעצרו בשל הפרת השקט, רק לאחר שנמנעו מהם חדרים במוטל בלואיזיאנה בגלל היותם שחורים. אבל השיר החשוב הזה שלו שוחרר כתקליטון רק כמה חודשים לאחר מותו המיותר של קוק. כשהשיר פורסם כתקליטון, נערך ממנו הבית השלישי עם השורה, "אני הולך לסרט ואני הולך למרכז העיר. מישהו כל הזמן אומר לי אל תסתובב שם". קוק ככל הנראה דיבר באומץ רב מדי על הפרדה גזעית והיה חשש כבד שתחנות הרדיו הלבנות לא ישמיעו את זה. גרסת התקליט המלאה הציגה את השיר במלואו כפי שקוק התכוון. הסיפור מסתבך עוד יותר כאשר מנהל העסקים של קוק, אלן קליין (כן, ההוא שידוע לשמצה מהניהול האגרסיבי עם הביטלס והרולינג סטונס) קנה את הלייבל של הזמר המנוח ושלט בזכויות לביצוע של קוק לשיר הזה ביד רמה. גם השירים של להקת מתבודדי הרמן נרכשו על ידו באותה שיטה. זמר אותה להקה, פיטר נון, אמר בכעס: "אלן קליין חשב שהוא הבעלים של המוצר, וכיוון שהוא שנא מוזיקה, הוא דרס וסחר ביצירות לא רק של הלהקה שלי אלא גם הגאונות של סם קוק וכל אחד אחר שהוא ומשפחתו החליטו לגנוב ממנו כדי לשלם על אורח חייהם הנוצץ".

הקוסמים באולפן אבי רואד

בשנת 1966 הצליחו טכנאי האולפן הצעיר ג'ף אמריק והמפיק המנוסה ג'ורג' מרטין להדביק שני סשנים שונים לגמרי של אותו שיר של הביטלס, STRAWBERRY FIELDS FOREVER שכתב ג'ון לנון. בהוראתו התובענית של לנון הם נאלצו להדביק חלקים שונים משני הטייקים, טייק מספר 7 וטייק מספר 26, שנוגנו בסולמות שונים לגמרי ובקצבים שונים. הגרסה הראשונה הייתה שקטה ואינטימית יותר, ואילו השנייה כללה תזמור כבד עם כלי נשיפה וצ'לו. מרטין ואמריק הצליחו במשימה הבלתי אפשרית רק כשהאטו את אחד הסשנים והאיצו את השני כך שגובה הצלילים שלהם יהיה זהה. זה היה דבר מהפכני שלא נעשה כמותו לפני כן בעולם המוסיקה והוכיח שהאולפן הוא כלי נגינה בפני עצמו.

סטיבן סטילס והחדשות המפתיעות

בשנת 1973 נתקבלה תשובה חיובית ומכריעה בבדיקת האבהות של סטיבן סטילס, איש קרוסבי, סטילס ונאש, לאחר שאישה ושמה הארייט טוניס תבעה אותו בטענה שהוא אבי ילדה. מזל טוב? הוא לא חש כך באותו רגע, שכן התביעה הגיעה בשיא הקריירה העמוסה שלו וגררה כותרות צהובות בעיתונים.

פיל קולינס וכוכבי הקולנוע

בשנת 1988 במהלך ריאיון טלוויזיוני התבדח פיל קולינס על כך שהוא רוצה לעשות גרסה קולנועית מודרנית לסיפור הילדים זהבה ושלושת הדובים, כשהוא מלהק בדמיונו את דני דה ויטו ובוב הוסקינס לתפקיד הדובים. מאוחר יותר דה ויטו קרא את הריאיון, לקח את העניין ברצינות ויצר קשר עם פיל לגבי יצירת הסרט בפועל. השחקנית קים בסינג'ר סומנה לגלם את זהבה, אבל למרבה הצער של חובבי הקולנוע והמוזיקה, הסרט המשונה הזה לא נעשה בסוף ונשאר בגדר אנקדוטה משעשעת.

חגיגות וזיכרונות לסיום, כמה ימי הולדת וציוני דרך:

בשנת 1948 נולד הגיטריסט הצבעוני ריק נילסן מלהקת CHEAP TRICK, האיש שאוסף גיטרות ואוהב לנגן על גיטרה בעלת חמישה צווארים. ארבע שנים לפניו נולד ביום זה בארי ג'נקינס, המתופף של האנימלס שהחליף את ג'ון סטיל. בשנת 1944 נולד הסקסופוניסט דיק פרי שניגן בכמה תקליטים חשובים ובלתי נשכחים של להקת פינק פלויד, כולל הסולו המפורסם בשיר MONEY מתוך 'הצד האפל של הירח' ובשיר SHINE ON YOU CRAZY DIAMOND מתוך 'הלוואי והיית כאן', וגם ליווה אותם בהופעותיהם הגרנדיוזיות. בשנת 1949 נולדו רובין ומוריס גיב, שני התאומים המוכשרים מלהקת הבי ג'יס שהביאו לעולם הרמוניות קוליות מושלמות. מוריס מת מדום לב בשנת 2003 ורובין מת ממחלה קשה בשנת 2012. בשנת 2020 היה זה גיטריסט להקת MOUNTAIN, לזלי ווסט, האיש והגיטרה הרועמת, שעזב אותנו בגיל 75 ובגלל התקף לב, משאיר אחריו מורשת של רוק כבד ואיכותי.

פינת "גם זה קרה החודש", דצמבר, בשנת 1969. העשור הסוער ביותר בתולדות המוזיקה עמד בפני סיום, וחודש דצמבר של שנת 1969 סיפק אקורד סיום צורם, רועש ומלא בהתרחשויות ביזאריות שנעו בין רכילות עסיסית לטרגדיות שבדרך. בעוד העולם ניסה להתאושש מפסטיבל אלטמונט האלים שהתרחש מוקדם יותר באותו החודש, כוכבי הרוק והנשמה היו עסוקים במלחמות אגו, הסתבכויות עם החוק ושינויים דרסטיים בהרכבים. הנה מה שקרה שם רגע לפני שהסבנטיז דפקו בדלת.

הפה הגדול של הסטונס נגד הביטלס

נראה היה כי היריבות הנצחית בין הלהקות הגדולות של בריטניה הגיעה לנקודת רתיחה, לפחות מצדו של סולן הרולינג סטונס. בראיון נרחב וכנות עד כאב שהעניק מיק ג'אגר למגזין המוזיקה רולינג סטון, הוא החליט לשחוט כמה פרות קדושות. ג'אגר, שהיה אז בשיא כוחו, לא התרשם מחבריו מליברפול ושיגר ביקורת חריפה על הכיוון האמנותי שלהם ועל האלבום הכפול שיצא שנה קודם לכן (כן, האלבום הלבן).

וכך אמר ג'אגר לכתבי המגזין, בלי צנזורה ובלי פילטרים: "לא אהבתי את האופן בו הביטלס ניסו ללכת אחורה ולנגן כמו פעם. הלוואי והיו ממשיכים בדרכם ולא נאלצים לסגת. דווקא הם היו בכיוון הנכון בעבר. סרג'נט פפר הוא תקליט מדהים בעיניי. גם השיר היי ג'וד היה יוצא דופן. הייתי בטוח שהאלבום הכפול שלהם יהיה משהו מדהים אבל בסוף הוא הפך להיות משהו שגרתי בעיניי וחבל". דבריו של ג'אגר שיקפו את הלך הרוח של התקופה, בה הסטונס נתפסו כמי שדוהרים קדימה אל עבר העתיד האפל של הרוק, בעוד הביטלס נראו כמי שמנסים לאחות את השברים רגע לפני הפירוק הסופי.

הצרות של סטיב מילר

בזמן שג'אגר היה עסוק בניתוח המתחרים, סטיב מילר מצא את עצמו בבעיה קיומית חמורה בסן פרנסיסקו. הסטיב מילר בנד, שהחלה את דרכה כהרכב בלוז-רוק פסיכדלי מבטיח, ספגה מכה קשה כאשר הבסיסט, לוני טרנר, החליט שנמאס לו. טרנר ארז את ציוד הנגינה שלו ופרש מהלהקה, כשהוא משאיר את מילר המום וכמעט לבד במערכה. המצב היה עגום למדי עבור מילר, שנשאר רק עם המתופף טים דייויס, ונאלץ לחפש בדחיפות מישהו אחר שימלא את החלל העצום במחלקת הקצב. עזיבתו של טרנר סימנה את סוף הגלגול הראשון של הלהקה ואילצה את הזמר-גיטריסט להמציא את עצמו מחדש, תהליך שבסופו של דבר יוביל אותו להצלחה מסחרית מסחררת בשנות השבעים עם להיטי רדיו ענקיים, אך באותו דצמבר קריר העתיד נראה מעורפל מתמיד.

האופנוע של דואן אולמן והשוטר הקפדן

בדרום ארצות הברית, הגיטריסט הוירטואוז דוואן אולמן, מנהיג להקת האחים אולמן, היה עסוק בצרות משלו שכללו מנועים רועשים וכחולי מדים. לא היה אז מזל לדוואן מבחינת רכיבה על אופנוע. הוא רכב במהירות באזור מגוריו כששוטר עצר אותו. השוטר, שלא חיבב את דוואן מגודל השיער, החליט לעצור אותו בגלל כמה סיבות שהצטברו לתיק נאה: מהירות מופרזת, רכיבה ללא קסדה, התעלמות משני תמרורי עצור, רשיון נהיגה שאינו בתוקף ואי רצון לציית לשוטר.

נראה היה כי דוואן לקח את תדמית פורע החוק צעד אחד רחוק מדי. הוא הובא בפני שופט שלא גילה סימפטיה לכוכב הרוק העולה. השופט ראה כי כך והטיל על דוואן קנס בסך 625 דולרים, סכום עתק במונחים של שנת 1969 שהיה שווה ערך למשכורת של חודשים עבור אדם מן היישוב. האירוע הזה נרשם כקוריוז משעשע באותה העת, אך בדיעבד הוא מקבל נופך מצמרר ומקאברי; שנתיים לאחר מכן, ישלם דוואן מחיר גבוה בהרבה בגלל האופנוע, כאשר ימצא את מותו הטראגי בתאונת דרכים במייקון, ג'ורג'יה, בגלל אופנוע.

סכינים וזיופים במופע הנשמה

אבל הדרמה האמיתית של החודש התרחשה בעולם הסול, שם הצמד המצליח סאם ודייב (הידועים בלהיט הענק SOUL MAN) עמדו לקראת פיצוץ אלים שאיים לחסל את הקריירה המפוארת שלהם. היחסים בין סאם מור לדייב פראטר היו ידועים כעכורים במשך שנים, והם בקושי דיברו זה עם זה מחוץ לבמה, אך בדצמבר 1969 העניינים יצאו משליטה לחלוטין. במהלך ויכוח לוהט בחדר ההלבשה, סאם שלף סכין מול דייב והגיע לסשן הקלטה עם דייב חדש לצידו. כן, קראתם נכון, סאם מור פשוט החליט להחליף את השותף שלו באדם אחר ללא התראה מוקדמת.

השיא הגיע בערב ה-22 בדצמבר. הצמד היה אמור להופיע במופע יוקרתי לצידם של הזוג המלכותי (והמסוכסך בפני עצמו) אייק וטינה טרנר. סאם עלה לבמה נחוש להמשיך בהצגה, וגרר איתו את המחליף האלמוני בתקווה שהקהל לא ישים לב להבדל. התכנית נכשלה כישלון חרוץ. ב-22 בדצמבר הופיעו סאם ודייב, לצידם של אייק וטינה טרנר, כשרבים בקהל שמו לב כי דייב אינו דייב האמיתי והגיבו בהתאם. המעריצים הזועמים, ששילמו ממיטב כספם כדי לראות את הצמד המקורי, לא חסכו בביקורת ושרקו בוז, מה שהפך את הערב לאחד הרגעים המביכים והמוזרים יותר בתולדות מוזיקת הנשמה, וסימן את תחילת הסוף של אחד הצמדים הגדולים בהיסטוריה.

בונוס: כשוואן דר גראף ג'נרייטור ניסו להתיך את האטום (ואת המוח שלנו). החודש, בשנת 1970 יצא האלבום H TO HE WHO AM THE ONLY ONE, שהוא השלישי של להקת הרוק המתקדם הבריטית, ואן דר גראף ג'נרייטור.

החודש, אי שם בערפילים הקפואים של דצמבר 1970, נחת על המדפים התקליט H TO HE WHO AM THE ONLY ONE. זה היה התקליט השלישי של חבורת הרוק המתקדם הבריטית, ואן דר גראף ג'נרייטור, שיצא בחברת התקליטים כריזמה רקורדס. השם המוזר של התקליט לא נבחר סתם כך כדי לשבור שיניים לשדרני רדיו; הוא מתייחס לתהליך ההיתוך הגרעיני המתרחש בכוכבים, בו מימן (H) הופך להליום (He), וכנראה שהחבר'ה בלונדון החליטו שסתם רוק זה לא מספיק מפוצץ אם אין בו קצת פיזיקה אסטרונומית.

הקטע שפותח את התקליט, KILLER, הוא פשוט מפלצת של צלילים ונחשב בעיניי לאחד הגדולים ברוק המתקדם הקלאסי. במקור, השיר בכלל נקרא A CLOUD AS BIG AS A MAN'S HAND, אבל כנראה שמישהו הבין שזה ארוך מדי לכתוב על גב העטיפה. השיר שואב את המאזין אל מעמקי האדמה והאוקיינוס, מבלי שיהיה רגע אחד בו אפשר לצלול שם בהנאה עם שנורקל. פיטר האמיל, האיש והכריזמה, כתב אותו יחד עם חברו מימי בית הספר, ג'ון סטיבן וורד (הידוע בכינויו ג'אדג' סמית', עוד מהימים העליזים שבהם שניהם היו חברים בלהקת HEEBALOB). האמיל שר שם בדרמטיות אופיינית: "אז אתה חי בקרקעית הים ואתה הורג את כל מה שנמצא לצידך...".

כל הקטע הזה זרוע פחד ואימה, וכשסולו הסקסופון המטורף של דייויד ג'קסון בוקע לפתע באמצע היצירה, זה דבר שאין שני לו – ג'קסון חיבר את כלי הנשיפה שלו למכשירי אפקטים חשמליים ויצר צליל מטריף ומפחיד למדי.

ומה לגבי הקלידים? צלילי הקלידים של יו בנטון הם מהמשובחים שידע הרוק המתקדם הבריטי. הבחור, שלא נהג להתבלט בהופעות הלהקה והעדיף להישאר בצללים, הציב לעצמו מטרה לחפש סאונדים מעניינים, תוך בניית רכיבים אלקטרוניים במו ידיו בעזרת מלחם והרבה סבלנות. בנטון לקח פיקוד רציני בתקליט הזה, במיוחד לאור הדרמה בגזרת הבס. ניק פוטר הבסיסט ניגן ברוב התקליט הזה, בשירים כמו KILLER ו-LOST, אך פרש מהלהקה ממש באמצע ההקלטות באוגוסט 1970, מה שאילץ את בנטון לנגן את תפקידי הבס מכאן ואילך. לצידם, גאי אוונס המתופף מעניק דינמיקות תיפוף אפקטיביות ביותר. האיש לא סתם מתופף, אלא מוזיקאי רגיש ומחונן בכל רמ"ח איבריו שיודע בדיוק מתי להרביץ ומתי ללטף.

השיר השני בתקליט נקרא HOUSE WITH NO DOOR. זו בלדה שקטה יותר שיכולה להיות דלת הכניסה הידידותית לבית הזה שנקרא ואן דר גראף ג'נרייטור, עבור מי שעדיין לא מכיר את הלהקה וחושש לקפוץ ישר למים העמוקים. משם זה ממשיך לדרמות אפלות כמו THE EMPEROR IN HIS ROOM, שסוגר את הצד הראשון של התקליט. לחובבי הטריוויה, אספר שבשיר הזה מתארח לא אחר מאשר רוברט פריפ מלהקת קינג קרימזון, שהגיע לאולפן כדי לתרום את צלילי הגיטרה הייחודיים שלו.

האמיל אמר על השיר הזה בשנת 1974: "בדיעבד אני מרגיש שלטקסטים האלה יש כישלון אחד מיוחד: במאמצי להאיר את חייו של העריץ, דימויים מחרידים שהתפתחו וצמחו מתוך עצמם, כך שהם הפכו להצדיק את עצמם, ולא מסבירים. עם זאת, העניין היה ברובו מחוץ לידיי. אני יכול רק לקוות שהמערכת תעבוד הפוך מזה". נשמע מסובך? אצל האמיל זה הסטנדרט.

הצד השני של התקליט בא עם שתי יצירות ארוכות ומורכבות. הראשונה בהן היא LOST, שמדברת על אהבה אבודה כמו שרק פיטר האמיל וחבריו יכולים להציגה – עם הרבה כאב ושינויי מקצב תזזיתיים. כמה שזה מיוחד! והקטע המסיים הוא PIONEERS OVER C, יצירת מדע בדיוני אפית שמדברת על עזיבת כדור הארץ בשנת 1983 לטובת הירח (שהוא ה-C בשם הקטע).

בשנת 1972 סיפר האמיל על החזון מאחורי השיר: "הסיפור האמיתי של היצירה הזו הוא משהו שלעיתים רחוקות שואלים אותי, אבל זה הכל שם... הם ה'אסטרונאוטים' הראשונים שניסו לעבור את מהירות האור. אין הסברים לכוח המניע, אבל העבודה שלי היא לתאר מצבים אנושיים ולא מכניקה. אף אחד לא באמת יודע מה הולך לקרות בפעם הראשונה. במקרה הספציפי הזה ביצירה, ההשערה שלי היא שהחלוצים נכנסים לעיוות זמן, למוות חי אינסופי, לריק: לא מסוגלים לחזור למציאות הארצית בכלל. אני אומר מציאות ארצית כי הם עדיין קיימים, אבל לא עבורנו כאנשים".

שנתיים מאוחר יותר, בשנת 1974, הוא המשיך להסביר בראיון נוסף: "זה הניסיון היחיד שלי לכתוב שיר מדע בדיוני ספציפי, אם כי האיזון הוא הרבה יותר לכיוון בדיוני מאשר למדע. החרטה היחידה שלי היא שמצאתי צורך לספק המשכיות כרונולוגית מסוימת כדי להישאר, אם באופן קלוש, בגבולות ההבנה. אני לא מעמיד פנים שיש כאן תשובות, וכל שאלה היא סובייקטיבית לחלוטין".

גם בצד הוויזואלי הושקעה מחשבה רבה. עטיפת התקליט, שצויירה על ידי האמן פול ווייטהד (אותו אחד שעיצב גם את עטיפות תקליטי ג'נסיס בתחילת הסבנטיז), נעשתה עוד לפני הצבתו כעטיפה. פול קרא לו במקור BIRTHDAY. הציור מציג דמויות בחלל סגול ומוזר, כיאה לאווירה של התקופה. לציור העטיפה הפנימית שבתקליט קרא ווייטהד בשם 'שחמט'.

למרות שהיום מדובר בקלאסיקה, בזמן אמת המבקרים לא בדיוק נפלו מהכיסא מרוב התלהבות. בעיתון רקורד מירור פורסם אז בביקורת קרירה כי "זה תקליט אומנותי אך יומרני מדי. המילים של האמיל מעניינות אך סופניות מדי". המבקרים כנראה לא אהבו שמזכירים להם את המוות כל הזמן. גם בעיתון DISC לא חסכו שבטם ונכתב שם כי "העיבודים שסביב שירתו של האמיל דרמטיים מדי, חוץ מהשיר על הבית נטול הדלת. צלילי הנשיפה של ג'קסון מוסיפים לצליל הכללי אך פה ושם משעממים". משעממים?! כנראה שהם לא שמעו את אותו תקליט שאני שמעתי, שהפך מאז לאבן דרך חשובה ברוק המתקדם.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים