רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-22 ביולי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-22 ביולי (22.7) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אני אוהב את מה שאני עושה, חוץ מבסרט KISSIN' COUSINS, שם הייתי צריך לגלם תפקיד כפול ובגלל זה נתנו לי פאה בלונדינית. כששמתי את הפאה לראשי, נראיתי כה מטופש שלא העזתי לצאת עם זה לבמה. נשארתי בחדר ההלבשה למשך שעתיים וזעפתי. ממש התביישתי. כמה שנאתי את הפאה הזו. אני תמיד מתוח לקראת צילומי סרט חדש. בסיום כל סרט שכזה אני תמיד מאבד ממשקלי". (אלביס פרסלי, בשנת 1965)

ב-22 ביולי בשנת 1968 יצא התקליט SUPER SESSION, כשהמשתתפים העיקריים בו הם אל קופר, מייק בלומפילד וסטיבן סטילס. ואווו... איזה סשן הוא זה!

אל קופר (שבדיוק פרש אז מלהקת דם, יזע ודמעות) סיפר בספרו: "הייתה הקבלה מדהימה בין הקריירה של מייק בלומפילד ושלי. שנינו היינו ילדים יהודים שגדלו בערים גדולות. שנינו נכנסנו לתודעת הציבור מהנגינה שלנו באלבום של בוב דילן, HIGHWAY 61 REVISITED (שם נפגשנו). שנינו היינו חברים בלהקות בלוז חשמליות חלוצות (הוא עם פול באטרפילד ואני עם הבלוז פרוג'קט). שנינו התחלנו להקות חדשניות יחסית עם כלי נשיפה (אני עם דם יזע ודמעות והוא עם ELECTRIC FLAG). שנינו בסופו של דבר נבעטנו מהן. זה נראה כאילו הגורל זרק אותנו להיות יחד, בין אם אהבנו ובין אם לא. אהבנו את זה.

התקשרתי אליו והתברר שהוא לא עשה הרבה מכלום. 'למה שלא נלך לאולפן', הצעתי, 'ופשוט נעשה ג'אם? אני לא חושב שהנגינה הטובה ביותר שלך עדיין הוקלטה וזו אולי פשוט הדרך הטובה ביותר להגיע לזה.

חברת התקליטים קולומביה תשלם על זה ותשחרר את התקליט ו... אתה יודע... זה יהיה עניין גדול'.

'בסדר', הוא אמר, 'בוא נעשה את זה בקליפורניה'.

בחרנו את הנגנים (בחרתי בבסיסט הארווי ברוקס, שניגן בלהקת ELECTRIC FLAG וגם החבר שלי מילדות; בלומפילד בחר באדי הו, המתופף של המאמאס והפאפאס, הידוע בשם FAST EDDIE) וקבענו את התאריכים. קיבלתי את כל ההרשאות המתאימות, הגשתי את כל הניירת הנכונה, והלכתי עם זה. כדי לוודא שכולם מרגישים בנוח, שכרתי בית בלוס אנג'לס. זה היה מקום נחמד עם בריכה. הגעתי לשם כמה ימים מוקדם יותר עד שהארווי ובלומפילד הגיעו העירה.

למייקל תמיד הייתה איזו בעיה שהוא סחב איתו; זה כמו צלב שהוא נהנה לשאת (חלק ממורשת הסבל האמריקאית-יהודית שלו). הפעם הוא הגיע עם ציפורן חודרנית וברגע שנכנס, הוא לקח את הקריסטל היקר ביותר שהיה קערה מארון המטבח והשרה בה את הבוהן הגדולה שלו למשך שעה. הבוהן הפצועה שלו מונצחת בתמונה בגב העטיפה. באותו לילה ראשון באולפן, (ב-28 במאי 1968 - נ.ר), ניגשנו מיד לעניינים. בארי גולדברג הגיע והתיישב לנגן בפסנתר בכמה שירים.

הצלם ג'ים מארשל והזמרת לינדה רונסטדט הגיעו לבקר, וג'ים צילם בזמן שהיא ישבה בשקט בפינה וצפתה במתרחש. הייתה תחושה ממש נוחה בתהליך. חזרנו לסביבתנו המפוארת, מאושרים וכמהים לסיים את האלבום בלילה הבא. מה שקרה אחר כך הוא אחת מאותן מוזרויות הגורל שאתה לא יכול להסביר, אבל

אתה אף פעם לא שואל בדיעבד. הטלפון התחיל לצלצל בשעה 9:00 בבוקר וזה היה איזה חבר של בלומפילד, ששאל אם הוא עלה למטוס בגלל שהוא מחכה בשדה התעופה כדי לאסוף אותו. 'הא? מייקל ישן עמוק בבית... חכה', אמרתי, עושה תרגיל התעמלות לקום מהמיטה לחדר השינה הסמוך כדי למצוא... מעטפה? וגם נייר בפנים: 'אלן היקר, לא יכולתי לישון... הלכתי הביתה... סליחה'. שיט! רצתי חזרה לטלפון. לא היה שם אף אחד.

'ובכן, קלייב, כמובן שאני מודע לעלויות, אבל הוא לא הצליח לישון. אני מתכוון, מעולם לא סבלת מנדודי שינה?' אין סיכוי שמשפט כזה יעבוד עם נשיא חברת התקליטים, קלייב דייויס. השעה הייתה 9:15 בבוקר והמוח והכיבים שלי עשו מרוץ רגלי לקו הסיום. למעשה הייתי על סף לארוז את עצמי, אבל למרבה המזל, החלק הקריר יותר בי ניצח. ערכתי בשיטתיות רשימה של כל נגני גיטרה שהכרתי שגרו בחוף המערבי. בצהריים התחלתי להתקשר אליהם - רנדי קליפורניה, סטיב מילר, סטיבן סטילס, ג'רי גרסיה. שוב נכנס הגורל להציל את התחת שלי, הפעם בדמותו של סטיבן סטילס, גם הוא היה נגן מובטל מהתפרקות הלהקה שלו, באפלו ספרינגפילד.

סטיבן היה ידוע בעיקר כזמר-יוצר, ובעיקר בחוף המערבי, אבל ידעתי שהוא נגן גיטרה לוהט והייתי יותר ממוכן לנסות אותו. (חוץ מזה לא הייתה לי ברירה, נכון?). ניסיתי להשיג את אהמט ארטגון, נשיא חברת התקליטים אטלנטיק, בניו יורק, אבל זה היה שלוש שעות אחר כך שם והמשרדים נסגרו למשך הלילה. סטיב הוחתם באטלנטיק, ואתה לא יכול לעשות תקליט לחברה אחת עם אמנים שחתומים בחברה אחרת. סטיב היה אחד הזמרים האהובים עליי והקול שלו היה משדרג את זה מאתיים אחוז, אבל באותו שלב הרגשתי שהנה מגיע קרב בין שתי חברות תקליטים. החלטתי להקליט בלי רשות, בתקווה שאטלנטיק יתנו לנו להשתמש באצבעותיו. בדיעבד, המשא ומתן כלל החלפה כך שגרהאם נאש (שבדיוק פרש מההוליס והיה חתום בחברת קולומביה) הורשה להקליט עבור חברת אטלנטיק את תקליט הבכורה של קרוסבי, סטילס ונאש, בתמורה להופעת סטילס באלבום שלנו. סטיבן בדיוק השיג מגברים של מארשל והיה להוט לפוצץ את גיטרת הגיבסון לס פול שלו דרכם".

החבורה החליטה לבצע את SEASON OF THE WITCH, של הזמר דונובן, ולמרות שיש תחושה של נגינה חיה, הקטע הודבק משני טייקים שונים. קטע בולט נוסף היה YOU DON'T LOVE ME, שבשלב המיקסים החליט קופר להוסיף לו אפקט מרחף שנקרא PHASER. חבורת הנגנים ניגנה באולפן ללא חשש מסיכונים והתוצאה הלהיבה והפכה לרב מכר.

בהמשך הוא סיפר עוד על ההקלטה: "מיק בלומפילד ואני בדיוק ניגננו באלבום GRAPE JAM, של מובי גרייפ, וזה נתן לי את ההשראה לומר, 'למה שלא נכין תקליט כזה?' כי רציתי לעשות תקליט שיהיה פשוט מאוד, לא תקליט כבד. אמרתי, 'בואו נכין תקליט רוק המבוסס על הדרך שבה עושים תקליטי ג'אז'. אתה בוחר מנהיג, או שני מנהיגים, ואז אתה פשוט נכנס, אתה בוחר כמה שירים, אתה בוחר נגנים, ואתה פשוט יוצא לדרך. בלי חזרות או משהו. הייתי מאוד לא מרוצה מהאופן שבו בלומפילד הוקלט עד לנקודה הזו. הנגינה החיה שלו הייתה טובה פי 300 מהביצועים שלו בתקליטים עד לנקודה הזו. אז עשיתי את זה כמה שיותר פשוט בשבילו. הרגשתי ממש מוצדק שעשיתי את זה.

והדבר השני היה, שנינו סולקו מהלהקות שלנו. גם סטילס. הוא היה מחוץ ללהקה שלו, בופאלו ספרינגפילד. אז סטילס השתלב. לא היה שום עניין של קריירה. עשינו את זה פשוט כי ניגננו מוזיקה. זה מה שכל כך נפלא בזה. סופר סשן לא נוצר כדי למכור תקליטים. לא היו לי ציפיות מהאלבום הזה, בכלל לא. פשוט עשיתי את זה כי הייתה לי עבודה כמפיק ולא היה לי אף אחד להפיק, ונכנסתי כי חשבתי שמייקל ואני צריכים לעשות אלבום ביחד, בגלל איך שהקריירות שלנו היו מקבילות. וגם כי היינו חברים, ויהיה כיף לעבוד יחד. מייקל הביא את אדי הו (מתופף), ואני הבאתי את הארווי ברוקס (בס). הדבר הכי חשוב הוא הנגינה של שתי הדמויות העיקריות, בלומפילד וסטילס. זה נצחי. החומרים של בלומפילד הם מנגינות הבלוז הכי טובות שהיו אי פעם. וזה היה סטיבן סטילס ללא שירה, בגלל מגבלות חוזיות. הצטערתי על זה מאוד באותו לילה. אבל אמרתי, 'אם הוא שר, לעולם לא נוכל להוציא את זה'. ידעתי שסטיבן גיטריסט נהדר וזה היה הדבר המרכזי. אבל הייתי צריך לספוג הרבה חרא מדיוויד קרוסבי כשהוא יצא. 'למה לעזאזל לא נתת לו לשיר?', אמרתי לו והוא אפילו לא הקשיב לי".

בעטיפה האחורית של התקליט נכתב כך על ידי מייקל ת'ומס: "תמיד, הדברים הטובים ביותר קורים מאוחר בלילה, בטעות, בזמן שהחתול נעדר, כשהירח עובר מאחורי ענן ואין אף אחד אחר בסביבה; אין ספק שהמוזיקה הכי טובה באמריקה נוצרת אחרי חצות, עמוק בתוך מבוכים של הרוק'נ'רול, מועדונים קטנים בניו יורק וקליפורניה, כשמי שנמצא בעיר ומרגיש חסר מנוחה, נגן בס מלהקה אחת ומתופף מלהקה אחרת נפגשים ועורכים ג'אמים, לפעמים הם מתנגשים, לעתים קרובות יותר הם מפתים זה את זה, אולי הם יכלו להסתכן יותר, אבל הם מעזים ומרגשים זה את זה.

ומכיוון שאין מה להפסיד ואין מי לרצות אלא את עצמם, המפגשים הרופפים, המפולפלים והקצרים האלו בין מעטים נודדים יוצרים רגעים מוזיקליים מאולפים או משתוללים, זה יכול להיות סינתזה נדירה, או שזה יכול להיות אונס קבוצתי, אבל מה שלא קורה, כשכולם הלכו הביתה, כולם חוץ מהחברים והמאהבים, אז קורים הדברים הכי טובים.

אולי לעולם לא תשמעו את זה. קשה להשיג את האנשים הנכונים במקום הנכון בזמן הנכון, עצם הספונטניות והפזיזות של ג'אם תלוי במזל טוב של לילה אחד בחודש מאי. ככל שהרוק והבלוז הופכים מתירניים יותר, ככל שמתקרבים להזדמנות זו של הקלטת ג'אז, כפי שמתקרבים לתקליט חופשי. לא שסביר שיהיו יותר מדי תקליטים כמו זה, זה לא לעתים קרובות קורה שחבורה כל כך מוכשרת מתכנסת ושופכת דם, שוכחת את המיתוסים שלה, וסומכת על מה שטבעי, והולכת לאן שבא לה.

קופר, בלומפילד וסטילס, כולם פליטים מלהקות שונות שאיבדו בדרך זו או אחרת את דרכן, כולם מוזיקאים אובססיביים שמנגנים טוב יותר מאי פעם, רוקדים כמו פרפרים, עוקצים כמו דבורים. בלומפילד מעולם לא ניגן מתוק ומלוח כל כך כמו בג'אמים של בלוז, קופר מוציא מהאורגן מעשי אלוהים מסוחררים וסטילס מביא נשימה מהקאנטרי המתוק הזה ללחן של דילן, ואז גורם לך להיות מודע, בפעם הראשונה, לשיר המלחמה של דונובן המיניסטרל. והתקליט מסתיים בלחן הידוע הראשון של הארווי ברוקס, דוב הגריזלי העדין של הרוק'נ'רול.

אז מה שקרה הוא שהייתי בביתו של קופר, ויש את כל התמונות האלה שלו על כל הקירות ותמונה של בוב דילן בפסנתר, ופוסטר צבעוני של פרנק סינטרה לפני המלחמה, ממוסגר במסגרת זהב, ופרס הישג של קופר לשנת 1965 על כתיבת השיר 'טבעת היהלום הזו', ותזכרו, זה 100 מעלות בניו יורק ובובי קנדי בדיוק נורה ואיבדתי את המפתח לאופניים שלי ואני חייב ללכת הביתה אבל הוא מנגן שוב הקלטות ואתה לא יכול ללכת הביתה. אני אתבייש לא לומר שאני אוהב את זה".

היום בו סטיבי וונדר נגע בשמיים וחזר אחרת: הסיפור המלא מאחורי התקליט ששינה לו את החיים. בדיוק היום, 22 ביולי 1974, נחת בחנויות התקליטים FULFILLINGNESS' FIRST FINALE, יצירה חדשה של סטיבי וונדר. אבל זה לא היה עוד תקליט של כוכב על בשיא כוחו. זה היה מסמך מרתק וחושפני של אמן שעמד פנים אל פנים מול המוות, וחזר כדי לספר על כך, בצלילים שמיימיים ועם נשמה פצועה אך מתחזקת.

פחות משנה לפני צאת התקליט, באוגוסט 1973, עולמו של וונדר ועולם המוזיקה כולו נעצרו. במהלך נסיעה חזרה מהופעה בצפון קרוליינה, מכוניתו נסעה אחרי משאית עמוסת בולי עץ. אחד מבולי העץ נפל ממנה, חדר את השמשה הקדמית ופגע ישירות בראשו של וונדר. הוא שקע בתרדמת למשך ארבעה ימים, והעולם עצר את נשימתו. חברו הטוב, אירה טאקר, סיפר כיצד הצליח להעיר אותו לבסוף בבית החולים כששר באוזנו את המילים לשיר HIGHER GROUND. החוויה הזו, המפגש הכמעט קטלני עם הסוף, טלטלה את וונדר עד היסוד והפכה לבסיס הרוחני והיצירתי של התקליט הבא שלו.

אם התקליט הקודם שלו, INNERVISIONS התזזיתי והפ'אנקי, היה קריאה נלהבת לתיקון עולם, FULFILLINGNESS' FIRST FINALE הוא ההפך הגמור. זהו תקליט מופנם יותר, מהורהר, כמעט מדיטטיבי. וונדר לוקח צעד אחורה מהרחובות הסואנים ונכנס עמוק אל תוך נבכי נשמתו. אין כאן כמעט בלדות אהבה פשוטות ומתוקות. במקומן, מקבלים חשבון נפש מוזיקלי, שיחות אינטימיות עם אלוהים ותהיות על החיים והמוות. זו הסיבה שהתקליט הזה נחשב לעיתים קרובות ל"קשה לעיכול" יותר מיצירות המופת שבאו לפניו ואחריו. הוא דורש הקשבה סבלנית, אך הגמול למאזין המתמיד הוא עצום. כמעט כל צליל כאן הוא קלאסיקה בפני עצמה, המחכה להתגלות.

המבקרים מנסים לפענח את הגאון

מגזין רולינג סטון קלע בול בביקורת שפורסמה אז, כשתיאר את עטיפת התקליט: "העטיפה מתארת גרם מדרגות העשוי מקלידים, המתחיל את דרכו בלהיטיו הראשונים של וונדר כמו FINGERTIPS, מטפס דרך תקליטי זהב, פרסי גראמי, ואותה תאונת דרכים, ומגיע עד לשמיים. הדימוי הזה מדויק להפליא. הקריירה של וונדר נמצאת בעלייה מתמדת, ושום דבר, אפילו לא פלירטוט עם מלאך המוות, לא הצליח לעצור את נסיקתו. התקליט החדש הוא פשוט עוד מדרגה בדרך למעלה".

הביקורת המשיכה וניתחה את ההתפתחות הרוחנית של וונדר: "מאז שקיבל שליטה אמנותית מלאה ב-1972, התקליטים של וונדר עוסקים בחזון. אם TALKING BOOK עסק באהבה לנשים ו-INNERVISIONS עסק באהבה לאנושות כולה, התקליט החדש עוסק באהבה לאלוהים. האמונה של וונדר הפכה אישית ועמוקה יותר. הוא מרגיש את נוכחות האל בתוכו, גם כשהעולם מסביב נראה חסר תקווה".

במקביל, גם במגזין בילבורד לא חסכו במחמאות והכתירו את וונדר כאמן שאין שני לו: "ישנם אמנים נדירים שפשוט מתעלים מעל כל הגדרה. המילה 'מבריק' עלולה להישמע מוגזמת, אבל אין מילה אחרת לתאר את מה שוונדר עושה כשהוא מדלג מיצירת מופת אחת לשנייה. קולו הגיע לבשלות שטרם שמענו, שיריו מלאי משמעות וההפקה המוזיקלית שלו נמצאת שנות אור לפני כולם. הוא משתמש בבלדות, ברוק, בעיבודים מתוחכמים ובסינטיסייזרים כדי ליצור עולם שלם. קשה לדמיין חובב מוזיקה מכל סוג שלא יתחבר ליצירה הזו, וזה פשוט לא נתפס שאדם כל כך צעיר הוא כישרון כה עצום. בקיצור, מי שתיאר את סטיבי כגאון, צדק במאה אחוז".

צלילים של גרוב, תפילה ומחאה

התקליט נפתח עם SMILE PLEASE הרגוע, עם נגיעות לטיניות שמכניסות את המאזין בעדינות לאווירה. משם, המסע המוזיקלי מתפתח. השיר BOOGIE ON REGGAE WOMAN הוא רגע של גרוב טהור ומידבק, קריצה פ'אנקית ומהנה שגם זיכתה את וונדר בפרס גראמי. וכן, וונדר ניגן פה כמעט בכל כלי הנגינה. פשוט מדהים!

את הצד השני של התקליט פותחת אחת הקריאות הפוליטיות החריפות יותר של וונדר, YOU HAVEN'T DONE NOTHING. השיר, שהוקלט על רקע פרשת ווטרגייט, כוון ישירות לנשיא דאז, ריצ'רד ניקסון. כדי להעצים את המסר, וונדר גייס למשימה את נסיכי הכתר של חברת מוטאון, הג'קסונים, שמעניקים קולות רקע קצביים.

אך שיאו הרגשי של התקליט מגיע ללא ספק ב-THEY WON'T GO WHEN I GO, בלדת גוספל עוצרת נשימה. כאן, יותר מבכל מקום אחר, אפשר לשמוע את וונדר מעבד את הטראומה שעבר. זהו שיר על עזיבה, על מעבר לעולם אחר, והוא מושר בכנות כה חשופה עד שאי אפשר להישאר אדישים.

לצד אלה, בולטים גם הדואט החלומי CREEPIN עם זמרת הנשמה בעלת חמש האוקטבות, מיני ריפרטון, והקטע האינסטרומנטלי המקסים TOO SHY TO SAY, בו מתארח הנגן סנייקי פיט קליינאו עם גיטרת פדאל סטיל, צליל מפתיע מעולם הקאנטרי-רוק שמדגים את יכולתו של וונדר לחצות גבולות מוזיקליים ללא מאמץ.

ההצלחה של FULFILLINGNESS' FIRST FINALE הייתה מסחררת, הן ביקורתית והן מסחרית. התקליט זכה בשלושה פרסי גראמי, כולל הפרס היוקרתי ביותר של "תקליט השנה". ההצלחה הזו נתנה לוונדר רוח גבית אדירה, והוא יצא לסיבובי הופעות מצליחים ברחבי ארצות הברית ויפן. הוא הוכיח לעצמו ולעולם שהוא לא רק שרד, אלא יצא מהחוויה מחוזק, עמוק ומעורר השראה יותר מאי פעם. הקרקע הוכשרה לצעד הגדול הבא בקריירה שלו: יצירת המופת הכפולה (עם בונוס של תקליטון!) והשאפתנית שתגיע שנתיים לאחר מכן, SONGS IN THE KEY OF LIFE.

לילה טוב, ג'וליאן: כך נולד שיר הסיום הכי לא צפוי באלבום הלבן של הביטלס. ב-22 ביולי בשנת 1968 הקליטו הביטלס את השיר GOOD NIGHT.

התאריך הוא 22 ביולי 1968, והאוויר באולפן מספר 2 של EMI בלונדון מחשמל מתמיד. אבל הפעם, זה לא בגלל ריף גיטרה חדש ומטלטל או צעקה שוברת מוסכמות של ג'ון. במקום זאת, האולפן הגדול, שהיה ביתם החם של חברי הרביעייה מליברפול, מארח הרכב קצת שונה: תזמורת שלמה במלוא הדרה, ולצדה מקהלה מכובדת.

באותו היום, לפני שנים רבות, התכנסו הביטלס, או ליתר דיוק, נציגות מהם, כדי להקליט את הרצועה שנועדה לחתום את יצירת המופת הכפולה והמסועפת שלהם, האלבום הלבן. השיר הנבחר למשימה העדינה הזו היה GOOD NIGHT, שיר ערש רך ומתוק, שנשמע בהקשבה ראשונה כאילו נלקח מפסקול של סרט קלאסי של וולט דיסני ולא מתקליט של הלהקה ששינתה את פני המוזיקה.

הטוויסט הגדול, שאולי יפיל כמה מעריצים מהכיסא, הוא זהות הכותב. האיש שכתב את שיר הערש המתוק הזה לא היה אחר מאשר ג'ון לנון, מי שהיה ידוע יותר בזכות שנינותו החדה, הטקסטים הסוריאליסטיים והגישה הרוקית הבועטת שלו. לנון כתב את השיר במיוחד עבור בנו בן החמש דאז, ג'וליאן, כשיר ערש אישי. עם זאת, הוא הרגיש שהקול שלו ציני מדי ואינו מתאים לאווירה התמימה והחמה של השיר. לכן, הוא העביר את שרביט הסולן לחבר הלהקה שקולו, לדבריו של לנון, יכל להמיס כל לב – רינגו סטאר. לנון הנחה את המפיק ג'ורג' מרטין שהוא רוצה שהשיר יישמע "ממש מתקתק", וביקש מרינגו לשיר אותו כאילו היה זמר קטיפתי מהדור הישן.

סשן ההקלטות עצמו היה רחוק מלהיות פשוט. עוד לפני שהתזמורת והמקהלה התפנו למשימה המרכזית, הם הקדישו את תחילת היום לנגינת קטע אינסטרומנטלי מרהיב פרי עטו של ג'ורג' מרטין. הקטע, שזכה לשם A BEGINNING, יועד במקור להיות פתיח לשיר אחר של רינגו באותו התקליט, DON'T PASS ME BY. בסופו של דבר, הרעיון נגנז והפתיח המלכותי נשאר על רצפת חדר העריכה. הוא זכה לחיים חדשים ולשחרור רשמי רק כעבור כמעט שלושה עשורים, בסדרת האנתולוגיה המקיפה של הלהקה שיצאה באמצע שנות התשעים, וסיפק הצצה נדירה לתהליכי העבודה המורכבים באותה תקופה.

לאחר שהפרולוג התזמורתי הוקלט, הגיע תורו של GOOD NIGHT. חשוב לציין שהיו כבר ניסיונות קודמים של הלהקה להקליט את השיר בגרסה שונה לחלוטין, גרסת להקה אינטימית שכללה את לנון בגיטרה אקוסטית ושירה עדינה של רינגו. אך בסופו של דבר, החזון של לנון ומרטין היה גרנדיוזי הרבה יותר.

התזמורת המפוארת, יחד עם שמונת חברי המקהלה המעורבת, ארבעה גברים וארבע נשים שהרכיבו את ההרכב THE MIKE SAMMES SINGERS, ניגשו למלאכה. נדרשו לא פחות מתריסר טייקים מפרכים כדי להגיע לביצוע המושלם והעשיר שהפיק ג'ורג' מרטין. התוצאה הסופית היא קטע קולנועי כמעט, עוטף וחם, שבו קולו של רינגו הוא הקול האנושי היחיד מבין חברי הלהקה. שאר חברי הביטלס כלל אינם מנגנים או שרים בגרסה הסופית.

כך, אחרי הכאוס של REVOLUTION 9, מגיע באלבום השיר שהוא סיום מופלא למסע עם שני תקליטים ובהם קשת של סיגנונות וטקסטים מטלטלים לפה ולשם. כשהשיר הזה בא באלבום שכזה של הביטלס - זה מראה ששיר ערש תזמורתי יכול לגרום גם למבוגר הציני ביותר לחייך לפני השינה. לילה טוב!

הנה סיפור על תקליט אחד, מהפכה שלמה וגיטריסט צעיר ועקשן שקרא קומיקס. ב-22 ביולי בשנת 1966 יצא אלבום מכונן זה, של ג'ון מאייאל ולהקת הבלוזברייקרז שלו. העולם כולו עמד להשתנות לנצח עם צאתו של התקליט שיותר מכל מזוהה עם הגיבור הראשי שלו, אריק קלפטון, ועם הצליל החדש והמסעיר שהמציא בין קירות האולפן.

הסיפור שלנו לא מתחיל באולפן הקלטות מפואר, אלא דווקא בשיחת טלפון אחת שהציתה את הגפרור. בצד אחד של הקו היה ג'ון מאייאל, מוזיקאי בלוז מוערך. בצד השני של הקו היה אריק קלפטון, גיטריסט צעיר ומבריק, אך מתוסכל עד עמקי נשמתו. הוא בדיוק נטש את להקת היארדבירדס, שהחלה לסטות מהבלוז הטהור והשורשי שהוא כה אהב, לכיוון של פופ קליל ומסחרי. הקש ששבר את גב הגמל היה התקליטון FOR YOUR LOVE, להיט פופ מתקתק שהתבסס על צ'מבלו ובונגוס, בעוד הגיטרה של קלפטון, הכוח המניע של הלהקה, נדחקה שם לשוליים. "הרגשתי שהם יודעים מעט מאוד על הבלוז", כתב קלפטון בספרו, "נמאס לי מהרצון שלהם להיות כוכבי פופ". מאייאל, מצדו, זיהה את היהלום הגולמי. הוא ראה את קלפטון מופיע והבין שמדובר בכישרון של פעם בדור.

אריק קלפטון בספרו, על הצטרפותו לג'ון מאייאל: "ג'ון מאייאל, מוסיקאי בלוז עם מוניטין אמין, ומנהיג הלהקה שלו, התקשר ושאל אם אולי אני מעוניין להצטרף להרכב שלו. אני ידע מי הוא מההופעות שלו במועדון מארקי, בלונדון. הערצתי אותו כי הוא עשה בדיוק מה שתמיד חשבתי שיכולנו לעשות עם היארדבירדס. הוא מצא את הנישה שלו ונשאר שם, הופיע במועדונים טובים ולא נשבר. לא הייתי בטוח לגבי הדרך שבה הוא שר, או איך שהוא הציג את עצמו, אבל אני הייתי מאוד אסיר תודה שמישהו ראה את הערך שלי, והמחשבה שאולי אני מסוגל לכוון את הלהקה לכיוון הבלוז של שיקגו במקום סוג הג'אז-בלוז שהלהקה ניגנה אז. הוא נראה שמח ללכת עם זה. אני חושב שעד שבאתי, הוא היה די מבודד ועכשיו הוא מצא מישהו רציני לגבי הבלוז בדיוק כמוהו.

הצטרפתי לבלוזברייקרז באפריל 1965 והלכתי לגור עם ג'ון בבית אותו חלק עם אשתו פמלה וילדיהם. הוא מבוגר ממני בתריסר שנים, עם שיער ארוך מתולתל וזקן, מה שנתן לו להיראות כמו ישו, הייתה לו אווירה של מורה בית ספר אהוב שעדיין מצליח להיות מגניב. הוא לא שתה והיה קנאי לאוכל בריאות, הצמחוני הראשון שפגשתי אי פעם. ג'ון, שעבר הכשרה כגרפיקאי, התפרנס היטב כשהוא מאייר דברים כמו ספרי מדע בדיוני, והוא עבד גם עבור משרדי פרסום, אבל התשוקה האמיתית שלו הייתה מוזיקה. הוא ניגן בפסנתר, אורגן,

וגיטרה קצב, והיה לו את אוסף התקליטים הכי מדהים שראיתי אי פעם, עם תקליטונים נדירים של שירים שאתה מוצא רק באוספי אלבומים. היה לי חדר ארונות קטן בחלק העליון של ביתו של ג'ון, בקושי גדול מספיק למיטת יחיד צרה, וכשהיה לי זמן פנוי, הייתי יושב בחדר הזה ומקשיב לתקליטים ומנגן איתם, משכלל את האמנות שלי".

ג'ון מאייאל בספרו, על הצטרפותו של קלפטון: "התחלתי לחפש נגן גיטרה חדש, ועד מהרה מצאתי אחד. השם שלו היה אריק קלפטון. נתקלתי באריק כמה פעמים כשהיה עם היארדבירדס. הלהקה ההיא הוציאה אלבום חי עם סוני בוי וויליאמסון, ואלבום חי נוסף שהצליח למדי, אבל אריק לא היה מרוצה. הוא הרגיש שהלהקה ידעה מעט מאוד על הבלוז, והוא נהיה חולה מהרצון שלה חבריה להיות כוכבי פופ,. המנהלים שלהם היו מתים לדחוף אותם בתור הרולינג סטונס הבאים. הקש האחרון ששבר את הגב של אריק הגיע כאשר הם הוציאו תקליטון בשם FOR YOUR LOVE שלא כלל נגינה בגיטרה. במקום זאת, הוא הדגיש את הקלידן בריאן אוגר, ללא קרדיט, בצ'מבלו, בתוספת בונגוס והרמוניות בסגנון הביטלס. אריק, שידע היטב שהוא הכוכב היחיד של הלהקה, התעצבן על כך.

אז יצרתי קשר עם סבתו של אריק, רוז, שקיבלה הודעה ממני עבורו. לאחר שעזב את היארדבירדס, אריק עשה עבודות מוזרות באתרי בניה. הוא התקשר אליי ושאל, 'מה עם הגיטריסט שכבר יש לך?' והסברתי שאני חייב לבחור בין שמירה על מוזיקאי מצפוני שתענוג לעבוד איתו, או לשים יושרה אמנותית בהעדפה ראשונה. אריק אמר לי בטלפון שהוא ישקול את ההצעה. ברגע שהוא נכנס והתחלנו לדבר על מוזיקה, הוא אמר כן. שאר חברי הלהקה היו נרגשים, אם כי, כמוני, הם ידעו שיהיה קשה לספר לרוג'ר את החדשות הרעות. זה יהיה המבחן האמיתי הראשון שלי כמנהיג להקה. עם זאת, רוג'ר לקח את החדשות בשלווה. אני חושב שבטח היה לו איזו מושג על האווירה הכללית בלהקה. ג'נטלמן שהוא היה, הוא אמר שהוא מבין את הסיבות שלי. נפרדו כידידים. אריק נכנס ללהקה".

קלפטון, אסיר תודה על ההכרה בערכו, ראה במאייאל הזדמנות לחזור למקורות, לבלוז של שיקגו שהוא העריץ. הוא הצטרף לבלוזברייקרז באפריל 1965 ועבר לגור בביתו של מאייאל. שם, בחדרון קטן וצפוף, הוא בילה שעות על גבי שעות, מאזין לאוסף התקליטים המדהים של מאייאל ומתאמן ללא הרף, מלטש את האמנות שלו.

הקלטות של כאב ראש ולידתו של סאונד

התוכנית המקורית הייתה להקליט תקליט בהופעה חיה, כדי ללכוד את האנרגיה המתפרצת של הלהקה. ניסיון כזה נעשה ב-7 בנובמבר 1965 במועדון הפלמינגו, אך איכות הסאונד, שהוקלטה עם מכשיר טייפ נייד של מאייאל, הייתה ירודה. חלק מאותן הקלטות יצאו שנים אחר כך בתקליט בשם PRIMAL SOLOS. לאירוע ההוא הגיע קלפטון ללא המגבר האהוב שלו, אותו נאלץ להשאיר מאחור ביוון לאחר שהסתבך עם בעלי מועדון מקומיים ועצבניים במיוחד.

בלית ברירה, הלהקה נכנסה לאולפני DECCA כדי להקליט את התקליט עם מה שיש מבחינת ציוד. כאן, בין ארבעת קירות האולפן, התרחש העימות הגורלי שהוליד צליל חדש. קלפטון הגיע מצויד בגיטרת גיבסון לס פול מודל 1960 (שקיבל בעסקת חליפין תמורת פנדר טלקאסטר) ובמגבר מארשל בעוצמת 45 וואט. הוא היה נחוש להקליט בווליום מחריש אוזניים, בדיוק כמו בהופעות, כדי להשיג את הצליל הרועם, העשיר והמתמשך שכל כך רצה.

טכנאי ההקלטות, גאס דאדג'ן, היה על סף התמוטטות עצבים. באותם ימים, היו חוקים ברורים באולפן: מקליטים בווליום מבוקר. אבל קלפטון לא הסכים לשמוע. "אריק התעקש שאם ינמיך את הווליום", נזכר מאייאל, "הסאונד ישתנה והוא לא ישיג את ה-SUSTAIN (הארכת הצליל) שהוא רוצה". קלפטון דרש לא רק ווליום מקסימלי, אלא גם התעקש למקם את המיקרופונים רחוק מהמגבר, במרכז החדר, כדי ללכוד את האופן שבו הצליל מהדהד בחלל. "הטכנאי ממש נחרד", סיפר מאייאל, "זו פשוט לא הייתה הדרך המקובלת לעשות דברים בשנת 1966".

קלפטון בספרו: "מכיוון שהאלבום הוקלט כל כך מהר, הייתה לו איכות גולמית ועצבנית שעשתה את זה למשהו מיוחד. זה היה כמעט כמו הופעה חיה. התעקשתי שימקמו את המיקרופון איפה שרציתי שהוא יהיה במהלך ההקלטה, וזה לא היה קרוב מדי למגבר שלי, כדי שאוכל לנגן דרכו ולקבל את אותו צליל שהיה לי על הבמה. התוצאה הייתה עם סאונד שנקשר אליי. זה באמת נוצר בטעות, כשניסיתי לחקות את הצליל החד שפרדי קינג הוציא מהגיבסון לס פול שלו, ואני הגעתי לצליל שהיה הרבה יותר שמן מזה של פרדי. לגיטרת לס פול יש שני פיקאפים, אחד בקצה הצוואר, נותן לגיטרה סוג של צליל ג'אז עגול, והשני ליד הגשר, שנותן לך את הטרבל (התדר הגבוה), שמשמש לעתים קרובות לצליל הרוק'נ'רול הדק". המפיק, מייק ורנון, נאלץ לתווך בין הגיטריסט העיקש לטכנאי המזועזע, ובסופו של דבר, קלפטון ניצח. התוצאה הייתה סאונד גיטרה שלא נשמע כמוהו מעולם: שמן, חם, רווי בצלילים עיליים ועם יכולת להחזיק צליל בודד למשך זמן שנשמע אינסופי. זה היה הצליל שגרם לגרפיטי ברחבי לונדון עם הכתובת CLAPTON IS GOD.

כמה מילים על הגרפיטי הזה - "קלפטון הוא אלוהים"

זה הופיע לראשונה באיזלינגטון, רובע בלונדון. גרפיטי שסייע להנציח את הסיסמה וביסס את האגדה על מעמדו הכמעט מיתולוגי של קלפטון בקרב חסידיו. ובעוד שהגרפיטי נראה כהתפרצות ספונטנית של הערצת מעריצים - התיאוריה הרווחת, שאפילו נתמכת על ידי אריק קלפטון עצמו, מצביעה על מקור מחושב יותר. האיש שזוכה לקרדיט, או לפחות החשוד, מאחורי הגרפיטי המקורי "קלפטון הוא אלוהים" הוא האמיש גריימס, שהיה אמרגן שעבד עבור ג'ורג'יו גומלסקי, מנהל להקת היארדבירדס, הלהקה שקלפטון עזב.

לפי תיאור זה, גריימס, בניסיון ליצור באזז ולהגביר עוד יותר את תהילתו הגוברת של קלפטון, לקח על עצמו ליצור את הגרפיטי. פעולת שיווק זו הוכיחה את עצמה כיעילה להפליא, כאשר הביטוי התפשט במהירות למקומות אחרים ברחבי לונדון ואף הגיע לניו יורק.

הסוף המפתיע והעטיפה הבלתי נשכחת

התקליט כולו הוקלט בשלושה ימים בלבד עם מכונת הקלטה של ארבעה ערוצים, מה שהעניק לו תחושה גולמית, כמעט חיה. גאס דאדג'ן, למרות חששותיו, עשה עבודה מופתית פה. הוא שם את התופים והבס בערוץ אחד, אורגן בערוץ שני, גיטרה בשלישי ושירה בערוץ האחרון. אחרי זה הוא איחד את הערוצים לערוץ אחד, וכך שיחרר שלושה ערוצים להוספת סולואי גיטרה, יותר שירה וכלי נשיפה.

מאייאל, שהבין היטב את גודל תרומתו של הגיטריסט שלו, דאג לתת לו קרדיט בולט על עטיפת התקליט, מהלך לא שגרתי באותה תקופה, אך למרבה האירוניה והכאב, עוד לפני שהתקליט הגיע לחנויות, מאייאל גילה את הבשורה המרה מקריאת כתבה בעיתון המוזיקה מלודי מייקר: קלפטון פורש כדי להקים להקת-על חדשה עם הבסיסט ג'ק ברוס והמתופף ג'ינג'ר בייקר. הוא רתח מזעם, אך לא הייתה לו ברירה. הוא מיהר למצוא מחליף, גיטריסט צעיר ואלמוני בשם פיטר גרין, שבעצמו יהפוך לאחד מגדולי הגיטריסטים ויקים את להקת פליטווד מאק. ההופעה האחרונה של קלפטון עם הבלוזברייקרז התקיימה ב-17 ביולי 1966, במלון בשם בלאק פרינס. חמישה ימים בלבד לפני יציאת התקליט.

ומה לגבי עטיפת התקליט האייקונית? גם לה יש סיפור. בבוקר ה-5 במאי 1966, התייצבה הלהקה לצילומים. קלפטון, עייף ותשוש, לא ידע מה לעשות עם עצמו. הוא ניגש לדוכן עיתונים סמוך ורכש את הגיליון החדש (מס' 1242) של מגזין הקומיקס הבריטי הפופולרי BEANO. וכך הצטלם הגיטריסט ששינה את פני המוזיקה כשהוא מסתיר את פניו מאחורי חוברת קומיקס, אדיש לחלוטין לרגע ההיסטורי בו הוא משתתף. אולי זהו הדימוי המושלם לאיש שהיה כולו מוזיקה, והעדיף שהגיטרה שלו תדבר במקומו.

ב-22 ביולי בשנת 1971 זכתה להקת הדלתות באלבום זהב עבור תקליטה, LA WOMAN. זה היה רק שלושה עשר ימים לאחר ההודעה על מותו של הזמר שלה, ג'ים מוריסון .

המלך מת, יחי אלביס החדש! ב-22 ביולי בשנת 1977 יצא תקליט בכורה שהציב את אלביס קוסטלו כאחד הכישרונות הבולטים של התקופה. שמו הוא MY AIM IS TRUE. עם משקפיים של חנון, גישה של מתנקש, ושם אחד מחייב הוא ביקש להבהיר מה קורה פה.

לונדון, 1977. האוויר מחשמל. הפאנק מתפוצץ ברחובות עם סיכות ביטחון, שיער קוצני וזעם צעיר. ובתוך כל המהומה הזו, על במה קטנה, מופיע בחור צעיר ומשונה. הוא לא נראה כמו פאנקיסט טיפוסי. עם משקפיים עבי מסגרת נוסח באדי הולי, חליפה מחויטת שמקדימה את זמנה וגיטרה FENDER JAZZMASTER ביד, הוא נראה כמו הכלאה בלתי אפשרית – ספרן עצבני או, כפי שיתארו זאת מאוחר יותר, באדי הולי אחרי טיפול רציני בהלם חשמלי. קוראים לו אלביס קוסטלו, ובאותה שנה שבה מלך הרוק'נ'רול המקורי, אלביס פרסלי, יעזוב את הבניין בפעם האחרונה, קוסטלו בא לתבוע את הכתר.

אבל בואו נחזור רגע אחורה. לפני אלביס קוסטלו היה זה דקלאן מקמנוס. צעיר לונדוני שעבד בעבודה משמימה למדי כמתכנת מחשבים במפעל הקוסמטיקה של אליזבת ארדן. בלילות, אחרי שהמספרים והקודים נרדמו, הוא היה כותב שירים קטנים ומושלמים, מנגינות חדות כתער עם מילים נוטפות ארס ופגיעות. שנים רבות הוא דפק על דלתות של חברות תקליטים, ניגן את מרכולתו בפני מנהלים בחליפות, ובכל פעם נזרק החוצה באלגנטיות. הוא היה עוד אחד מאלפי חולמים עם גיטרה. אבל הוא לא ויתר.

הפריצה הגדולה הגיעה דרך חברת התקליטים העצמאית והפרועה STIFF, בית משוגעים מוזיקלי שהתגאה בסלוגן "אם זה לא STIFF, זה לא שווה!". הם זיהו את היהלום הגולמי. המנהל שלו, ג'ייק ריביירה, הוא זה שהגה את השם הגאוני והמתריס, אלביס קוסטלו, שילוב בין המלך שבא מממפיס לשם הנעורים של אמו. המטרה הייתה ברורה: לזעזע, לסקרן, ולהכריז על בוא של מלך חדש.

לקראת הקלטת התקליט הראשון, קוסטלו ידע שהוא צריך לשנות. הוא פיטר את להקת הליווי שלו שניגנה בסגנון קאנטרי-רוק והבין שהסאונד החדש צריך להיות חד, ישיר ונטול שומן. חברת התקליטים ציוותה את מפיק הבית שלה, ניק לואו, ואת להקת CLOVER, חבורת נגני קאנטרי-רוק אמריקאית מקליפורניה שנתקעה בבריטניה וחיפשה עבודה. חברי הלהקה לא ידעו שהם מנגנים בתקליט שייכנס להיסטוריה, וגם לא שהסולן והקלידן שלהם, יואי לואיס ושון הופר, יקימו את יואי לואיס והחדשות. למעשה, מסיבות חוזיות, שמם כלל לא הופיע על עטיפת התקליט המקורי.

ההקלטות היו מפוזרות על פני כמה סופי שבוע וחופשות מחלה שדקלאן "לקח" מעבודתו. התקציב היה מגוחך, כ-2,000 פאונד בלבד, מה שאילץ אותם לעבוד מהר ובלי שטויות. התוצאה היא תקליט שנשמע חי, דחוף ומדויק.

ולמרות שיצא בשיא מהפכת הפאנק, MY AIM IS TRUE הוא הכל חוץ מתקליט פאנק. כן, הזעם היה שם, בקולו המאנפף והצורב של קוסטלו ובטקסטים המלאים בנקמה, אשמה ולב שבור. אבל מוזיקלית, זה היה שיעור מאלף בתולדות הרוק. קוסטלו היה תלמיד מבריק שלמד מהטובים ביותר: הוא ידע בדיוק שהם ברט בכרך, גראם פארסונס והאנק ויליאמס, וזיקק את ההשפעות שלהם בתוך השירים שלו. הבלדה המרה-מתוקה 'אליסון' היא דוגמה מושלמת, יצירת מופת שמזכירה את גדולי הסינגר-סונגרייטרס של תחילת שנות השבעים. "זה שיר על הרגע בו אתה מאכזב מישהי. יש בשיר קו דק מאד בין אהבה ושנאה", הוא סיפר. "תמיד אמרתי לאנשים שכתבתי את השיר 'אליסון' אחרי שראיתי בחורה יפהפייה בסופרמרקט המקומי. היו לה פנים יפהפיות שעל שמה אולי נקראה פעם ספינה כלשהי. עכשיו היא קופאית ונראתה כאילו כל התקוות והחלומות של נעוריה נגוזו".

מצד שני, התקליט הציג גם צדדים אחרים. השיר WATCHING THE DETECTIVES, שלא נכלל בגרסה הבריטית המקורית של התקליט, אימץ מקצב רגאיי אפל, שהיה פופולרי מאוד בסצנה הבריטית דאז. קוסטלו אמר בראיון לרולינג סטון שהתקליט נוצר "בעזרת כמויות אדירות של קפה והאזנה בלתי פוסקת לתקליט הראשון של הקלאש". אך בעוד שהקלאש הציעו מתקפה חזיתית, קוסטלו העדיף להשתמש בסכין מנתחים.

התדמית הייתה חלק נפרד מהסיפור. העטיפה האייקונית, עם תנוחת ה"רגליים עקומות" והמבט החודר מבעד למשקפיים, הפכה לסמל מיידי. וקוסטלו לא בזבז זמן כדי לבסס את המוניטין שלו כ"איש הצעיר והזועם". בדצמבר 1977, בהופעה טלוויזיונית בתוכנית SATURDAY NIGHT LIVE, הוא ביצע את אחד המהלכים הנועזים בתולדות הטלוויזיה. שניות ספורות לתוך השיר שהתבקש לנגן, הוא עצר את הלהקה בצעקה, הסתובב למצלמה ואמר: "אני מצטער, גבירותיי ורבותיי, אבל אין שום סיבה לנגן את השיר הזה כאן". מיד לאחר מכן, הוא ולהקתו פצחו בביצוע סוער לשיר RADIO, RADIO, שיר מחאה נגד מסחור תקשורת. המהלך הזה עלה לו בהחרמה מהתוכנית למשך 12 שנים, אבל קנה לו תהילת עולם של אמן שלא דופק חשבון.

אז תקליט זה הוא רק הירייה הראשונה. זה תקליט בכורה זועם, אינטליגנטי, מלודי וחסר פשרות, שהוכיח שבשביל לכבוש את עולם הרוק, לפעמים כל מה שצריך זה מטרה אמיתית.

כשהפ'אנק, הרוק והווירטואוזיות נפגשים בלוח השנה: חגיגת יומולדת קוסמית! נראה ש-22 ביולי הוא לא עוד יום קיץ מהביל, אלא תאריך מכונן שבו אבק כוכבים מוזיקלי מיוחד פיזר את עצמו ברחבי העולם והוליד כמה מהצלילים שהגדירו דורות שלמים.

הנשר נחת: דון הנלי מרים את הכפפה (ואת מקלות התיפוף)

אי שם בשנת 1947, בעיירה קטנה בטקסס, הגיח לעולם דון הנלי. מי היה מאמין שהילד הזה יהפוך לאחד הקולות המזוהים יותר ברוק האמריקאי? כשהוא יושב מאחורי מערכת התופים ומצויד בקול מחוספס ובלתי נשכח, הנלי היה אחד מעמודי התווך של להקת איגלס. הוא לא רק סיפק את הקצב המדויק לשירים כמו HOTEL CALIFORNIA או LIFE IN THE FAST LANE, אלא גם שר אותם בעצמו, שילוב נדיר שהפך אותו לאייקון. גם כשהלהקה לקחה פסק זמן ארוך, הנלי לא נח לרגע ושיגר לעולם קריירת סולו משגשגת עם להיטי ענק כמו THE BOYS OF SUMMER ו-DIRTY LAUNDRY, והוכיח שהכישרון שלו גדול מאד גם כשהוא לבד.

דוקטור פ'אנקנשטיין מפעיל את ספינת האם: ג'ורג' קלינטון בא להרים

קחו נשימה עמוקה וקפצו איתי אחורה לשנת 1941, השנה בה נולד הכוהן הגדול של הפ'אנק, המוח המעוות והגאוני, ג'ורג' קלינטון. האיש הזה לא הקים להקה, הוא ברא יקום מקביל ופסיכדלי. בסוף שנות השישים, הוא לקח את הגרוב של ג'יימס בראון, ערבב אותו עם הגיטרות המחשמלות של ג'ימי הנדריקס ושיגר לחלל שתי מפלצות פ'אנק אדירות: FUNKADELIC, שהייתה הצד הרוקי והפרוע יותר, ו-PARLIAMENT, שהייתה חגיגת פ'אנק עשירה בכלי נשיפה ותלבושות מהעולם הבא. עם קונספט שלם שכלל את "ספינת האם", דמויות כמו DR. FUNKENSTEIN ו-STARCHILD, קלינטון והקולקטיב שלו, שנודע בשם P-FUNK, יצרו פסקול חייזרי, סוחף ומלא הומור שהשפיע עמוקות על עולם ההיפ הופ ומוזיקת הריקודים.

האיש שאצבעותיו מהירות מהמחשבה: אל דימיאולה פורט על הנשמה

בשנת 1954 הצטרף לחגיגה הגיטריסט שגרם למיליוני נגנים ברחבי העולם לתהות אם כדאי להם פשוט להחליף מקצוע: אל דימיאולה. הווירטואוז המסחרר הזה פרץ לתודעה כחלק מהרכב הג'אז-רוק המהפכני RETURN TO FOREVER לצד צ'יק קוריאה וסטנלי קלארק. הטכניקה שלו, המשלבת מהירות על-אנושית עם דיוק כירורגי והשפעות עמוקות של מוזיקה לטינית ופלמנקו, הפכה אותו לאחד הגיטריסטים המוערכים בעולם. די אם אזכיר את שיתוף הפעולה ההיסטורי שלו עם ג'ון מקלאפלין ופאקו דה לוצ'יה בתקליט ההופעה החיה FRIDAY NIGHT IN SAN FRANCISCO כדי להבין את גודל התרומה שלו לעולם הגיטרה.

ארוחת בוקר של אלופים: ריק דייויס מגיש את הצד הבלוזי של סופרטרמפ

והנה עוד יום הולדת, הפעם בשנת 1944, לריק דייויס, הקלידן והמוח המוזיקלי מאחורי להקת סופרטרמפ. דייויס היה הצד היותר מקורקע, הציני והבלוזי של הלהקה, והיווה את המשקל הנגדי המושלם לקול הגבוה, המאנפף והשמיימי של שותפו ליצירה, רוג'ר הודסון. דייויס הוא האיש שנתן לנו את הקול והפסנתר הדומיננטיים בשירים כמו GOODBYE STRANGER ו-BLOODY WELL RIGHT, והיה שותף מלא ביצירת תקליטי המופת שהפכו את הלהקה לאחת הגדולות של שנות השבעים.

מצד שני... צליל של פרידה מניו אורלינס

אך כמו בחיים, לצד כל חגיגה יש גם רגע של עצב וזיכרון. ב-22 ביולי 2019, עולם המוזיקה נפרד מארט נוויל, ממייסדי להקת הפ'אנק החשובה מניו אורלינס, THE METERS, והוא בן 81. ארט, שכונה בחיבה "פופא פ'אנק", היה הבכור והמייסד של שושלת האחים נוויל המפוארת. יותר מכל, הוא היה עמוד השדרה הקצבי מאחורי THE METERS, הלהקה שהגדירה את הסאונד של הפ'אנק מהביצות של לואיזיאנה. שנה אחת בלבד לפני מותו, הודיע ארט על פרישה, מותיר אחריו מורשת של גרוב טהור, עמוק ומבעבע שתמשיך להרקיד אותנו לנצח. הו, ירח צהוב!

מותו של נסיך האופל - אוזי אוסבורן.

בשנת 2025 מת סולן להקת בלאק סאבאת' ואמן בזכות עצמו, אוזי אוסבורן, לאחר מאבק בפרקינסון. בן 76 במותו.

לזכרו של אוזי - הנה ציטוטים שלו שאספתי עבורכם...

על חייו המוקדמים והקריירה שלו: "אבי אמר לי, 'יש לי תחושה לגביך, ג'ון אוסבורן', אחרי שסיים ללגום כמה בירות. 'או שאתה הולך לעשות משהו מיוחד מאוד, או שאתה הולך לכלא'..."

על הקריירה הקצרה שלו כפורץ: "הייתי פורץ גרוע. המשכתי לחזור ולעשות את אותה עבודה, שוב ושוב".

על שהותו בכלא: "הייתי בכלא לפני יום הולדתי השמונה עשרה".

על השכלתו: "שנאתי את בית הספר. שנאתי אותו. רק בשנות השלושים לחיי גיליתי על הדיסלקציה והפרעת קשב וריכוז וההיפראקטיביות שלי".

על עבודה בבית מטבחיים: "הייתי טבעי בהריגת בעלי חיים".

על תחילת הסאונד של בלאק סאבאת': "לאחר שצפה בתורים ארוכים לסרטי אימה, העיר טוני איומי, 'האם זה לא מוזר איך אנשים ישלמו כסף כדי להפחיד את עצמם? אולי כדאי שנפסיק לעשות בלוז ונכתוב מוזיקה מפחידה במקום זאת?'..."

על המונח "הבי מטאל": "בעיניי, זה לא אומר כלום מבחינה מוזיקלית, במיוחד עכשיו כשיש הבי מטאל משנות השבעים, הבי מטאל משנות השמונים, הבי מטאל משנות התשעים והבי מטאל של המילניום החדש, שכולם שונים לחלוטין".

על יצירת השיר PARANOID: "עשרים דקות לאחר מכן, היה לנו שיר בשם THE PARANOID. בסוף היום, הוא הפך להיות פשוט PARANOID".

על ההצלחה של בלאק סאבאת': "היינו הדבר האמיתי".

על הפגישה עם פול מקרטני: "על מה לעזאזל אתה אמור לדבר איתו, אה? זה כמו לנסות לפתח שיחה עם אלוהים".

על שלל המרשמים שלו: "במהלך צילומי הסדרה 'האוסבורנים', דחפתי 42 סוגים שונים של תרופות מרשם לצווארי בכל יום".

על הישרדותו: "בהתחשב בבריכות השחייה של אלכוהול שבלעתי במהלך השנים - שלא לדבר על כל הקוקאין, המורפין, כדורי השינה, סירופ השיעול, ה-LSD... מה שתרצו - אין סיבה רפואית אמיתית, אבל סבירה, מדוע שעדיין אהיה בחיים".

על רופאים: "הרופא שלך ראה מטופלים נכנסים בדלתותיו עם שמוק ירוק זוהר ו/או חיות מחמד תקועות בתחת שלהם, אז תאמינו לי, מה שלא בסדר איתכם זה לא מביך כמו שאתם חושבים שזה".

על אשתו הראשונה, תלמה: "היא מעולם לא קראה לי אוזי, אשתי הראשונה. אפילו לא פעם אחת בכל הזמן שהכרתי אותה".

על נישואיו לשרון: "לפני שפגשתי אותה, מעולם לא נתקלתי בבחורה שהייתה כמוני. למעשה, אני יכול לומר בכנות שלא היה לי מושג מהי אהבה עד שפגשתי את שרון".

על מפגשים משפחתיים: "אם אתם חושבים שהמשפחה שלכם היא חברה רעה בחג המולד, הייתם צריכים להיות אצל משפחת אוסבורן בימי השתייה שלי. זה לא היה בדיוק עליז, נגיד את זה ככה".

על מורשתו: "תמיד אמרתי שכשאמות, עליי לתרום את גופתי למוזיאון להיסטוריה של הטבע".

ומותו של איש המשפחה - ג'ון "פולי" פאלמר

בשנת 2025 מת איש להקת פאמילי, ג'ון פולי פאלמר. הוויבראפון נדם! בעולם הרוק המתקדם, שבו כל צליל נחשב וכל כלי נגינה מספר סיפור, מעטים היו המוזיקאים המגוונים ורבי הפעלים כמו ג'ון 'פולי' פאלמר. הנגן הרב-כלי, שהטביע את חותמו הייחודי על צלילה של להקת הרוק המתקדם הבריטית FAMILY, הלך לעולמו בגיל 82.

הידיעה המעציבה הגיעה, באופן ההולם את רוח התקופה, בהודעה קצרה ומדויקת שהתפרסמה בעמוד הפייסבוק הרשמי של הלהקה. "חדשות עצובות היום", נכתב בלקוניות, "חברנו והנגן הרב-כלי של פמילי, פולי פאלמר, הלך לעולמו. אין פרטים נוספים בשלב זה, אך נעדכן אתכם כשנדע יותר. מחשבותינו עם אנה והמשפחה. יהי זכרו ברוך".

פאלמר, שניגן על קלידים, ויבראפון, חליל וכלי הקשה, לא היה חבר מייסד בלהקה, אך הגעתו בסוף 1969 הייתה נקודת מפנה דרמטית בצליל שלה. הוא נקרא לדגל כדי להחליף את איש כלי הנשיפה, ג'ים קינג, שנאלץ לעזוב את הלהקה בשל מה שתואר בזמנו כדיווחים על "התנהגות בלתי יציבה", שהפכה את העבודה המשותפת לבלתי אפשרית. פאלמר, שהגיע עם רקורד מרשים משלו, נכנס לנעליים גדולות והפך אותן לשלו באופן מיידי.

טבילת האש שלו בתקליט הראשון עם הלהקה הייתה ביצירת המופת A SONG FOR ME שיצא בשנת 1970. הוא המשיך להיות דמות מפתח בכמה מהתקליטים החשובים והמוערכים יותר של הלהקה: ANYWAY מאותה שנה, FEARLESS פורץ הדרך מ-1971, והתקליט המצליח והנגיש ביותר שלהם, BANDSTAND משנת 1972, שהניב את הלהיט הגדול BURLESQUE. הוא עזב את הלהקה רגע לפני תחילת העבודה על התקליט IT'S ONLY A MOVIE ב-1973, כשהוא חש שהיא מתחילה למצות את עצמה.

גם לאחר שעזב את פאמילי, הטלפון של פאלמר לא הפסיק לצלצל. הוא הפך לנגן סשנים מבוקש ועבד עם אמנים מהשורה הראשונה. הוא שיתף פעולה עם פיטר פרמפטון בשיא תהילתו, עם זמרות הנשמה המעולות לינדה לואיס ואלקי ברוקס, ואף זכה לנגן בתקליט הסולו של פיט טאונסנד מלהקת המי, שיצא ב-1982 ונשא את השם ALL THE BEST COWBOYS HAVE CHINESE EYES. הוא גם ניגן בתקליטו של קווין איירס מ-1986, AS CLOSE AS YOU THINK. במקביל, הוא שמר על קשר הדוק עם חברו הזמר מפאמילי, רוג'ר צ'פמן, וניגן בפרויקט שלו בשם STREETWALKERS וכן בתקליטי הסולו שלו. בשנת 1985 הוא הוציא תקליט סולו אישי בשם HUMAN ERROR, בו אירח מוזיקאים מוערכים כמו בוז בארל ומל קולינס, יוצאי להקת קינג קרימזון. תשע שנים קודם לכן, ב-1976, הוא הלחין את המוזיקה לאופרת רוק שאפתנית בשם HERO.

בשנים האחרונות, זכו המעריצים הוותיקים לראות את הקסם מתרחש שוב. פאלמר היה חלק מאיחוד מרגש של להקת פאמילי שהתקיים בין השנים 2013 ל-2016. לצד צ'פמן, הגיטריסט ג'ים קריגן והמתופף רוב טאונסנד, הלהקה יצאה לסיבובי הופעות שזכו להצלחה אדירה והוכיחו שהמוזיקה שלהם עדיין רלוונטית ובועטת.

ועם כל הרצינות וההערכה המקצועית, פאלמר זכר גם את הרגעים הפחות נוצצים בקריירה, ותמיד עם קורטוב של הומור בריטי יבש. בהתייחסו לסיבוב הופעות בצפון אמריקה ב-1972, בו חיממה פאמילי את אלטון ג'ון שהיה בשיא נסיקתו, הוא ציין בעוקצנות שהסאונד המורכב והמחוספס של הלהקה נתקל לעיתים קרובות בדממה רועמת מצד הקהל האמריקאי. "אני זוכר היטב", סיפר, "שמחיאות הכפיים היחידות שנשמעו באצטדיונים העצומים האלו הגיעו מהחבר'ה שלנו, אנשי הסאונד!". עכשיו, באצטדיון השמיימי הגדול, מחיאות הכפיים כולן שלו.

מהפך עוצר נשימה: ליטל ריצ'רד, מלך הרוק'נ'רול הפרוע, מכריז מלחמה על "מוזיקת השטן" ועל עברו הסוער. זה היה היום, 22 ביולי בשנת 1979.

קליפורניה, 1979. האוויר בכנסייה הצנועה בצפון ריצ'מונד היה מחשמל. על הבמה לא עמד כומר שגרתי, אלא דמות ססגונית ומוכרת מדי: ליטל ריצ'רד, או בשמו המלא ריצ'רד ויין פנימן. האיש שהצית את עולם הרוק'נ'רול עם אנרגיה מתפרצת וצרחות שהפכו לסימן ההיכר שלו, עמד כעת בפני קהל מאמיניו והטיל פצצה מסוג אחר לגמרי. בקול שהדהד את עברו הפרוע ואת הווייתו החדשה, הוא נשא את העדות הבאה: "אם אלוהים יכול להציל הומוסקסואל זקן כמוני, הוא יכול להציל כל אחד".

ההצהרה הדרמטית הזו לא הגיעה משום מקום. היא הייתה שיאו של מסע חיים מפותל, רצוף עליות מסחררות, נפילות כואבות ומלחמה פנימית בלתי פוסקת בין הבמה למזבח. סיפורו של ריצ'רד מתחיל במייקון, ג'ורג'יה, שם נזרק מביתו כנער צעיר. הסיבה? נטייתו המינית, שהתנגשה חזיתית עם אמונתה האדוקה של משפחתו. הוא מצא מפלט במוזיקה, ועד מהרה הפך לאחד מאבותיו המייסדים של הרוק'נ'רול, כשהוא מנפץ פסנתרים ומוסכמות חברתיות באותה מידה של התלהבות.

אבל אז, בשיא תהילתו, הגיעה התפנית הראשונה. במהלך סיבוב הופעות בסידני, אוסטרליה, בשנת 1957, חזה ריצ'רד בכדור אש מסתורי חוצה את השמיים. בעוד העולם כולו הבין שמדובר בשיגורו ההיסטורי של הלוויין הסובייטי SPUTNIK 1, ריצ'רד ראה בו אות אלוהי, אזהרה מפני אש הגיהינום שממתינה לו. בצעד דרמטי, הוא זנח את "מוזיקת השטן" באמצע סיבוב ההופעות, עשה את דרכו בצעדי בוגי-ווגי מהירים לאלבמה כדי להציל את נשמתו ונרשם ללימודי תיאולוגיה. להיטי ענק שלו הפכו בן לילה לשרידים של עבר חוטא. הכומר הטרי פנה למוזיקת גוספל והקים את "צוות האוונגליסטים של ליטל ריצ'רד".

אך הפיתוי של אור הזרקורים והקצב הממכר היה חזק ממנו. כעבור שנים ספורות, הוא חזר לזירת הפשע המוזיקלית עם סיבוב הופעות אירופאי, שבו להקת הביטלס הצעירה והמבטיחה שימשה כמופע החימום שלו, ותוכנית טלוויזיה מיוחדת בשמו החזירו אותו לבמות הגדולות. עם זאת, הקסם הישן לא הצליח להיתרגם להצלחה במצעדים כבעבר, וריצ'רד מצא את עצמו צולל למעגל הרסני של שימוש בסמים ואלכוהול.

הקריאה האלוהית השנייה הגיעה בשנת 1977. לאחר טרגדיה אישית ועם תחושת מיצוי עמוקה, ריצ'רד שוב נטש את חיי ההוללות וחזר לחיק הכנסייה. הוא הוציא תקליט גוספל בשנת 1979, ובאותה שנה בדיוק נשא את אותה הצהרה מפורסמת בקליפורניה.

באופן מפתיע, עמדתו הנחרצת נגד מוזיקה חילונית ודבריו השנויים במחלוקת מאוחר יותר, שבהם כינה את ההומוסקסואליות "לא טבעית" ו"מדבקת", לא עוררו סערה גדולה בקרב אלילי הרוק של התקופה. ייתכן שהם היו עסוקים מדי בסיקור התקשורתי הנרחב של התנצרותו של בוב דילן.

וכך, הכומר ריצ'רד פנימן מצא לעצמו תפקיד חדש ומפתיע: מחתן סדרתי של סלבריטאים. הוא החל עם חתונתו של הגיטריסט סטיבי ואן זאנט בשנת 1982, והמשיך לנהל את טקסי הנישואין של כוכבים כמו סינדי לאופר, ברוס ויליס ודמי מור. כן, זו הייתה עוד פנייה בלתי צפויה בעלילה של אחד האמנים המורכבים, הפרועים והמשפיעים יותר בתולדות המוזיקה. טוטי פרוטי!

כמו כן, כמה הייתם משלמים לראות היום הופעה של החלונות הגבוהים, מודל 1967, בנשף מפואר זה, במלון גני יהודה בירושלים? כן, כולל הזמרת ז'וזי כץ!

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.