כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות איקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-22 ביולי (22.7) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "אני אוהב את מה שאני עושה, חוץ מבסרט KISSIN' COUSINS, שם הייתי צריך לגלם תפקיד כפול ובגלל זה נתנו לי פאה בלונדינית. כששמתי את הפאה לראשי, נראיתי כה מטופש שלא העזתי לצאת עם זה לבמה. נשארתי בחדר ההלבשה למשך שעתיים וזעפתי. ממש התביישתי. כמה שנאתי את הפאה הזו. אני תמיד מתוח לקראת צילומי סרט חדש. בסיום כל סרט שכזה אני תמיד מאבד ממשקלי". (אלביס פרסלי, בשנת 1965)
ב-22 ביולי בשנת 1968 יצא התקליט SUPER SESSION, כשהמשתתפים העיקריים בו הם אל קופר, מייק בלומפילד וסטיבן סטילס. ואווו... איזה סשן הוא זה!
אל קופר (שבדיוק פרש מלהקת דם, יזע ודמעות) סיפר בספרו: "הייתה הקבלה מדהימה בין הקריירה של מייק בלומפילד ושלי. שנינו היינו ילדים יהודים שגדלו בערים גדולות. שנינו נכנסנו לתודעת הציבור מהנגינה שלנו
באלבום של בוב דילן, HIGHWAY 61 REVISITED (שם נפגשנו). שנינו היינו חברים בלהקות בלוז חשמליות חלוצות (הוא עם פול באטרפילד ואני עם הבלוז פרוג'קט). שנינו התחלנו להקות חדשניות יחסית עם כלי נשיפה (אני עם דם יזע ודמעות והוא עם ELECTRIC FLAG). שנינו בסופו של דבר נבעטנו מהן. זה נראה כאילו הגורל זרק אותנו להיות יחד, בין אם אהבנו ובין אם לא. אהבנו את זה.
התקשרתי אליו והתברר שהוא לא עשה הרבה מכלום. 'למה שלא נלך לאולפן', הצעתי, 'ופשוט נעשה ג'אם? אני לא חושב שהנגינה הטובה ביותר שלך עדיין הוקלטה וזו אולי פשוט הדרך הטובה ביותר להגיע לזה.
חברת התקליטים קולומביה תשלם על זה ותשחרר את התקליט ו... אתה יודע... זה יהיה עניין גדול'.
'בסדר', הוא אמר, 'בוא נעשה את זה בקליפורניה'.
בחרנו את הנגנים (בחרתי בבסיסט הארווי ברוקס, שניגן בלהקת ELECTRIC FLAG וגם החבר שלי מילדות; בלומפילד בחר באדי הו, המתופף של המאמאס והפאפאס, הידוע בשם FAST EDDIE) וקבענו את התאריכים. קיבלתי את כל ההרשאות המתאימות, הגשתי את כל הניירת הנכונה, והלכתי עם זה. כדי לוודא שכולם מרגישים בנוח, שכרתי בית בלוס אנג'לס. זה היה מקום נחמד עם בריכה. הגעתי לשם כמה ימים מוקדם יותר עד שהארווי ובלומפילד הגיעו העירה.
למייקל תמיד הייתה איזו בעיה שהוא סחב איתו; זה כמו צלב שהוא נהנה לשאת (חלק ממורשת הסבל האמריקאית-יהודית שלו). הפעם הוא הגיע עם ציפורן חודרנית וברגע שנכנס, הוא לקח את הקריסטל היקר ביותר שהיה קערה מארון המטבח והשרה בה את הבוהן הגדולה שלו למשך שעה. הבוהן הפצועה שלו מונצחת בתמונה בגב העטיפה. באותו לילה ראשון באולפן, (ב-28 במאי 1968 - נ.ר), ניגשנו מיד לעניינים. בארי גולדברג הגיע והתיישב לנגן בפסנתר בכמה שירים.
הצלם ג'ים מארשל והזמרת לינדה רונסטדט הגיעו לבקר, וג'ים צילם בזמן שהיא ישבה בשקט בפינה וצפתה במתרחש. הייתה תחושה ממש נוחה בתהליך. חזרנו לסביבתנו המפוארת, מאושרים וכמהים לסיים את האלבום בלילה הבא. מה שקרה אחר כך הוא אחת מאותן מוזרויות הגורל שאתה לא יכול להסביר, אבל
אתה אף פעם לא שואל בדיעבד. הטלפון התחיל לצלצל בשעה 9:00 בבוקר וזה היה איזה חבר של בלומפילד, ששאל אם הוא עלה למטוס בגלל שהוא מחכה בשדה התעופה כדי לאסוף אותו.
'הא? מייקל ישן עמוק בבית... חכה', אמרתי, עושה תרגיל התעמלות לקום מהמיטה לחדר השינה הסמוך כדי למצוא... מעטפה? וגם נייר בפנים: 'אלן היקר, לא יכולתי לישון... הלכתי הביתה... סליחה'. שיט! רצתי חזרה לטלפון. לא היה שם אף אחד.
'ובכן, קלייב, כמובן שאני מודע לעלויות, אבל הוא לא הצליח לישון. אני מתכוון, מעולם לא סבלת מנדודי שינה?' אין סיכוי שמשפט כזה יעבוד עם נשיא חברת התקליטים, קלייב דייויס. השעה הייתה 9:15 בבוקר והמוח והכיבים שלי עשו מרוץ רגלי לקו הסיום. למעשה הייתי על סף לארוז את עצמי, אבל למרבה המזל, החלק הקריר יותר בי ניצח. ערכתי בשיטתיות רשימה של כל נגני גיטרה שהכרתי שגרו בחוף המערבי. בצהריים התחלתי להתקשר אליהם - רנדי קליפורניה, סטיב מילר, סטיבן סטילס, ג'רי גרסיה. שוב נכנס הגורל להציל את התחת שלי, הפעם בדמותו של סטיבן סטילס, גם הוא היה נגן מובטל מהתפרקות הלהקה שלו, באפלו ספרינגפילד.
סטיבן היה ידוע בעיקר כזמר-יוצר, ובעיקר בחוף המערבי, אבל ידעתי שהוא נגן גיטרה לוהט והייתי יותר ממוכן לנסות אותו. (חוץ מזה לא הייתה לי ברירה, נכון?). ניסיתי להשיג את אהמט ארטגון, נשיא חברת התקליטים אטלנטיק, בניו יורק, אבל זה היה שלוש שעות אחר כך שם והמשרדים נסגרו למשך הלילה. סטיב הוחתם באטלנטיק, ואתה לא יכול לעשות תקליט לחברה אחת עם אמנים שחתומים בחברה אחרת. סטיב היה אחד הזמרים האהובים עליי והקול שלו היה משדרג את זה מאתיים אחוז, אבל באותו שלב הרגשתי שהנה מגיע קרב בין שתי חברות תקליטים. החלטתי להקליט בלי רשות, בתקווה שאטלנטיק יתנו לנו להשתמש באצבעותיו. בדיעבד, המשא ומתן כלל החלפה כך שגרהאם נאש (שבדיוק פרש מההוליס והיה חתום בחברת קולומביה) הורשה להקליט עבור חברת אטלנטיק את תקליט הבכורה של קרוסבי, סטילס ונאש, בתמורה להופעת סטילס באלבום שלנו. סטיבן בדיוק השיג מגברים של מארשל והיה להוט לפוצץ את גיטרת הגיבסון לס פול שלו דרכם".
החבורה החליטה לבצע את SEASON OF THE WITCH, של הזמר דונובן, ולמרות שיש תחושה של נגינה חיה, הקטע הודבק משני טייקים שונים. קטע בולט נוסף היה YOU DON'T LOVE ME, שבשלב המיקסים החליט קופר להוסיף לו אפקט מרחף שנקרא PHASER.
חבורת הנגנים ניגנה באולפן ללא חשש מסיכונים והתוצאה הלהיבה והפכה לרב מכר.
בעטיפה האחורית של התקליט נכתב כך על ידי מייקל ת'ומס: "תמיד, הדברים הטובים ביותר קורים מאוחר בלילה, בטעות, בזמן שהחתול נעדר, כשהירח עובר מאחורי ענן ואין אף אחד אחר בסביבה; אין ספק שהמוזיקה הכי טובה באמריקה נוצרת אחרי חצות, עמוק בתוך מבוכים של הרוק'נ'רול, מועדונים קטנים בניו יורק וקליפורניה, כשמי שנמצא בעיר ומרגיש חסר מנוחה, נגן בס מלהקה אחת ומתופף מלהקה אחרת נפגשים ועורכים ג'אמים, לפעמים הם מתנגשים, לעתים קרובות יותר הם מפתים זה את זה, אולי הם יכלו להסתכן יותר, אבל הם מעזים ומרגשים זה את זה.
ומכיוון שאין מה להפסיד ואין מי לרצות אלא את עצמם, המפגשים הרופפים, המפולפלים והקצרים האלו בין מעטים נודדים יוצרים רגעים מוזיקליים מאולפים או משתוללים, זה יכול להיות סינתזה נדירה, או שזה יכול להיות אונס קבוצתי, אבל מה שלא קורה, כשכולם הלכו הביתה, כולם חוץ מהחברים והמאהבים, אז קורים הדברים הכי טובים.
אולי לעולם לא תשמעו את זה. קשה להשיג את האנשים הנכונים במקום הנכון בזמן הנכון, עצם הספונטניות והפזיזות של ג'אם תלוי במזל טוב של לילה אחד בחודש מאי. ככל שהרוק והבלוז הופכים מתירניים יותר, ככל שמתקרבים להזדמנות זו של הקלטת ג'אז, כפי שמתקרבים לתקליט חופשי. לא שסביר שיהיו יותר מדי תקליטים כמו זה, זה לא לעתים קרובות קורה שחבורה כל כך מוכשרת מתכנסת ושופכת דם, שוכחת את המיתוסים שלה, וסומכת על מה שטבעי, והולכת לאן שבא לה.
קופר, בלומפילד וסטילס, כולם פליטים מלהקות שונות שאיבדו בדרך זו או אחרת את דרכן, כולם מוזיקאים אובססיביים שמנגנים טוב יותר מאי פעם, רוקדים כמו פרפרים, עוקצים כמו דבורים. בלומפילד מעולם לא ניגן מתוק ומלוח כל כך כמו בג'אמים של בלוז, קופר מוציא מהאורגן מעשי אלוהים מסוחררים וסטילס מביא נשימה מהקאנטרי המתוק הזה ללחן של דילן, ואז גורם לך להיות מודע, בפעם הראשונה, לשיר המלחמה של דונובן המיניסטרל. והתקליט מסתיים בלחן הידוע הראשון של הארווי ברוקס, דוב הגריזלי העדין של הרוק'נ'רול.
אז מה שקרה הוא שהייתי בביתו של קופר, ויש את כל התמונות האלה שלו על כל הקירות ותמונה של בוב דילן בפסנתר, ופוסטר צבעוני של פרנק סינטרה לפני המלחמה, ממוסגר במסגרת זהב, ופרס הישג של קופר לשנת 1965 על כתיבת השיר 'טבעת היהלום הזו', ותזכרו, זה 100 מעלות בניו יורק ובובי קנדי בדיוק נורה ואיבדתי את המפתח לאופניים שלי ואני חייב ללכת הביתה אבל הוא מנגן שוב הקלטות ואתה לא יכול ללכת הביתה. אני אתבייש לא לומר שאני אוהב את זה".
ב-22 ביולי בשנת 1974 יצא התקליט FULLFILLINGNESS' FIRST FINALE של סטיבי וונדר.
סטיבי וונדר עבר תאונת דרכים כמעט קטלנית בסוף 1973, ותאונות כמעט קטלניות גורמות לרוב לשינוי אמנותי מוחלט (דוגמה מובהקת היא תאונת האופנוע של בוב דילן בסיקסטיז). סטיבי וונדר גם הושפע ובתקליט זה הוא מופנם מתקליטו הקודם, הנהדר והתזזיתי - INNERVISIONS. למעשה יש כאן מעט מאוד בלדות אהבה בסיסיות, אז באופן כללי, זה טיול לא קל להיכנס אליו, ולכן הוא מדורג לרוב מתחת ליצירות המופת ה"ברורות" יותר, כמו שני האלבומים שיצאו לפניו והאלבום הכפול (פלוס תקליטון בונוס) שיצא אחריו, אבל בסך הכל, זה עוד אלבום משובח מהתקופה החשובה של סטיבי וונדר. כמעט כל שיר פה הוא קלאסיקה מיוחדת. זה פשוט לוקח קצת זמן לעכל את מה שקורה פה.
ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על תקליט זה: "עטיפת התקליט מתארת גרם מדרגות של מקלדות שעולות מה- MOTOR TOWN REVIEW והלהיט הישן FINGERTIPS, דרך תקליטי זהב, פרסי גראמי ותאונת דרכים שהוא עבר ועד לשמיים. זה מתאים להפליא, שכן הקריירה של מעט המבצעים במוזיקה הפופולרית הייתה בעלייה מתמדת. שום דבר, אפילו התחככות עם מלאך המוות, לא קטע את התקדמותו של וונדר לעבר קרקע גבוהה יותר ויותר, והתקליט החדש מציג מישור חדש. כפי שמצהירה הכותרת שלו, האלבום הוא שיאו של מה שקרה לפני כן, אבל הוא בשום פנים ואופן לא יעד סופי.
מאז שהוא קיבל שליטה מוחלטת על הפקותיו המוזיקליות שלו בשנת 1972, האלבומים של וונדר עסקו בחזון. אם התקליט TALKING BOOK עוסק באהבה לנשים ו- INNERVISIONS עוסק באהבה לאנושיות, התקליט החדש מתעסק באהבה לאלוהים. אמונתו של וונדר נהייתה מכוונת יותר פנימה. סטיבי וונדר יכול להרגיש את אלוהים בתוכו, למרות היעדרותו לכאורה מהסצנה העכשווית.
התקליט הזה פחות פ'אנקי ופחות שחור מקודמיו. שכן ההתפתחות הלאה למעלה של וונדר רחוקה באופן עקבי ממוזיקת נשמה קפדנית. בשל כך, יצירתו עכשיו גדולה מזו של כמעט כל מוזיקאי אחר כיום בעודה חוצה מחסומים חברתיים ואתניים. מבחינה זו הוא מתאים באופן אידיאלי למוטאון, שמעולם לא הסתפקה בשוק השחור בלבד.
כמנהגו, סטיבי וונדר מנגן כמעט בכל הכלים והתיפוף שלו ממשיך להשתפר. המוזיקאי היחיד האחר שתרומתו חיונית הוא פיט קלינאו, שנגינת הפדאל סטיל שלו בשיר TOO SHY TO SAY היא מקסימה".
בעיתון בילבורד נכתב אז בביקורת: "סטיבי וונדר הוא אחד מאותם אמנים נדירים שמתעלה מעל לקטגוריות. מבריק היא אולי מילה מוגזמת, אבל זו המילה היחידה שאפשר להשתמש בה כדי לתאר את הביצועים שלו כשהוא עובר דרך יצירת מופת אחת אחרי השנייה. הקול שלו הגיע לבגרות שלא מומשה קודם לכן, השירים שלו משמעותיים על אחת כמה וכמה והתזמור וההפקה שלו הם מעבר לרוב האנשים בעולם הפופ כיום. כאן הוא משתמש בפורמט הבלדה, רוק, עיבודים מתוחכמים של מועדון ארוחת ערב, מנגינות הנשלטות על ידי סינטיסייזרים ולמעשה כל דבר שאפשר לחשוב עליו. קשה לחשוב על חובבי מוזיקה מכל סוג שלא יוכלו לזרום עם העבודה המופתית בתקליט הזה, וזה מבלבל את המוח להבין שמישהו כל כך צעיר הוא כישרון גדול כל כך ברור. בקיצור, מי שתיאר את סטיבי כגאון צודק ב-100 אחוז".
התקליט נפתח בשיר רגוע יחסית בשם SMILE PLEASE ובו השפעות לטיניות. שירים בולטים אחרים הם BOOGIE ON REGGAE WOMAN הגרובי, YOU HAVEN'T DONE NOTHING, שפתח את הצד השני עם ליווי קולי של הג'קסונים ו- THEY WON'T GO WHEN I GO הגוספלי והמרגש מאד. וונדר נשמע לא פעם בתקליט כשהוא חסר בטחון -לא בהגשתו, כי אם בטקסטים של השירים. אחרי הכל, וונדר עבר לפני כן תאונת דרכים קשה שכמעט ועלתה לו בחייו.
ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "העטיפה של התקליט מתארת גרם מדרגות של מקלדות העולה - מלהיטיו הראשונים, דרך תקליטי זהב, פרסי גראמי ותאונת דרכים - אל השמיים. זה מתאים להפליא, שכן הקריירות של מעט מבצעים במוזיקה פופולרית היו עם עליות רצופות כל כך. שום דבר, אפילו לא פלירטוט עם המוות, קטע את ההתקדמות של וונדר לעבר קרקע גבוהה מתמיד, והתקליט החדש הוא רמה חדשה. כפי שכותרתו מצהירה, האלבום הוא שיאו של מה שהגיע קודם לכן, אבל הוא בשום אופן לא יעד סופי. מאז שקיבל את השליטה המלאה בכיוון המוזיקלי שלו בחברת מוטאון, בשנת 1972, האלבומים של וונדר עוסקים בחזון.
כמנהגו, סטיבי וונדר מנגן כמעט על כל הכלים פה, והתיפוף שלו ממשיך להשתפר. המוזיקאי הנוסף היחיד שתרומתו חיונית הוא סנייקי פיט קליינוב, שהפדאל סטיל שלו מקסים. יותר מקודמיו, התקליט הזה שופע קולות אחרים, כולל הופעות אורח של הג'קסון פייב ו - הייתם מאמינים? - פול אנקה. האלבום חוקר הרמוניות עשירות עם תוצאות נהדרות, במיוחד הדואט עם בת חסותו של וונדר, מיני ריפרטון ב- CREEPIN, שחותם את הצד הראשון. התקליט מצליח לגרום לחלומותיו של סטיבי וונדר להיראות אטרקטיביים ואמיתיים".
התקליט הזה זכה להצלחה מסחרית מסחררת וסטיבי יצא, בתחושת עידוד, לסיבובי הופעות מצליחים בארה"ב וביפן. הצעד הבא שלו יגיע עם שירים בסולם החיים.
ב-22 ביולי בשנת 1968 הקליטו הביטלס את השיר GOOD NIGHT, שהוא השיר שחותם את האלבום הלבן.
סשן ההקלטה נערך באולפן מס' 2 (האולפן הגדול) באולפני EMI. הובאה לשם ביום הזה תזמורת שלמה ומקהלה של ארבעה גברים וארבע נשים בשם THE MIKE SAMMES SINGERS. תחילת הסשן הוקדש לקטע מתוזמר של ג'ורג' מרטין בשם A BEGINNING שהיה אמור להיות הפתיחה של השיר DON'T PASS ME BY של רינגו. לבסוף הוא יצא באופן רשמי רק בסדרת האנתולוגיה של הביטלס, שיצאה באמצע שנות התשעים. לאחר מכן התפנו הנגנים להקלטת השיר GOOD NIGHT. ניסיונות קודמים של הלהקה להקליט את השיר הזה נגנזו. התזמורת ניסתה להקליט את התזמור תריסר פעמים, עד שהגיעה לתוצאה המיוחלת.
הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות,
להזמנה פה: 050-5616459
ב-22 ביולי בשנת 1966 יצא אלבום מכונן זה, של ג'ון מאייאל ולהקת הבלוזברייקרז שלו.
אריק קלפטון בספרו, על הצטרפותו לג'ון מאייאל: "ג'ון מאייאל, מוסיקאי בלוז עם מוניטין אמין, ומנהיג הלהקה שלו, התקשר ושאל אם אולי אני מעוניין להצטרף להרכב שלו. אני ידע מי הוא מההופעות שלו במועדון מארקי, בלונדון. הערצתי אותו כי הוא עשה בדיוק מה שתמיד חשבתי שיכולנו לעשות עם היארדבירדס. הוא מצא את הנישה שלו ונשאר שם, הופיע במועדונים טובים ולא נשבר. לא הייתי בטוח לגבי הדרך שבה הוא שר, או איך שהוא הציג את עצמו, אבל אני הייתי מאוד אסיר תודה שמישהו ראה את הערך שלי, והמחשבה שאולי אני מסוגל לכוון את הלהקה לכיוון הבלוז של שיקגו במקום סוג הג'אז-בלוז שהלהקה ניגנה אז. הוא נראה שמח ללכת עם זה. אני חושב שעד שבאתי, הוא היה די מבודד ועכשיו הוא מצא מישהו רציני לגבי הבלוז בדיוק כמוהו.
הצטרפתי לבלוזברייקרז באפריל 1965 והלכתי לגור עם ג'ון בבית אותו חלק עם אשתו פמלה וילדיהם. הוא מבוגר ממני בתריסר שנים, עם שיער ארוך מתולתל וזקן, מה שנתן לו להיראות כמו ישו, הייתה לו אווירה של מורה בית ספר אהוב שעדיין מצליח להיות מגניב. הוא לא שתה והיה קנאי לאוכל בריאות, הצמחוני הראשון שפגשתי אי פעם. ג'ון, שעבר הכשרה כגרפיקאי, התפרנס היטב כשהוא מאייר דברים כמו ספרי מדע בדיוני, והוא עבד גם עבור משרדי פרסום, אבל התשוקה האמיתית שלו הייתה מוזיקה. הוא ניגן בפסנתר, אורגן,
וגיטרה קצב, והיה לו את אוסף התקליטים הכי מדהים שראיתי אי פעם, עם תקליטונים נדירים של שירים שאתה מוצא רק באוספי אלבומים. היה לי חדר ארונות קטן בחלק העליון של ביתו של ג'ון, בקושי גדול מספיק למיטת יחיד צרה, וכשהיה לי זמן פנוי, הייתי יושב בחדר הזה ומקשיב לתקליטים ומנגן איתם, משכלל את האמנות שלי".
ג'ון מאייאל בספרו, על הצטרפותו של קלפטון: "התחלתי לחפש נגן גיטרה חדש, ועד מהרה מצאתי אחד. השם שלו היה אריק קלפטון. נתקלתי באריק כמה פעמים כשהיה עם היארדבירדס. הלהקה ההיא הוציאה אלבום חי עם סוני בוי וויליאמסון, ואלבום חי נוסף שהצליח למדי, אבל אריק לא היה מרוצה. הוא הרגיש שהלהקה ידעה מעט מאוד על הבלוז, והוא נהיה חולה מהרצון שלה חבריה להיות כוכבי פופ,. המנהלים שלהם היו מתים לדחוף אותם בתור הרולינג סטונס הבאים. הקש האחרון ששבר את הגב של אריק הגיע כאשר הם הוציאו תקליטון בשם FOR YOUR LOVE שלא כלל נגינה בגיטרה. במקום זאת, הוא הדגיש את הקלידן בריאן אוגר, ללא קרדיט, בצ'מבלו, בתוספת בונגוס והרמוניות בסגנון הביטלס. אריק, שידע היטב שהוא הכוכב היחיד של הלהקה, התעצבן על כך.
אז יצרתי קשר עם סבתו של אריק, רוז, שקיבלה הודעה ממני עבורו. לאחר שעזב את היארדבירדס, אריק עשה עבודות מוזרות באתרי בניה. הוא התקשר אליי ושאל, 'מה עם הגיטריסט שכבר יש לך?' והסברתי שאני חייב לבחור בין שמירה על מוזיקאי מצפוני שתענוג לעבוד איתו, או לשים יושרה אמנותית בהעדפה ראשונה. אריק אמר לי בטלפון שהוא ישקול את ההצעה. ברגע שהוא נכנס והתחלנו לדבר על מוזיקה, הוא אמר כן. שאר חברי הלהקה היו נרגשים, אם כי, כמוני, הם ידעו שיהיה קשה לספר לרוג'ר את החדשות הרעות. זה יהיה המבחן האמיתי הראשון שלי כמנהיג להקה. עם זאת, רוג'ר לקח את החדשות בשלווה. אני חושב שבטח היה לו
איזו מושג על האווירה הכללית בלהקה. ג'נטלמן שהוא היה, הוא אמר שהוא מבין את הסיבות שלי. נפרדו כידידים. אריק נכנס ללהקה".
בתחילה תוכנן האלבום הזה להיות מוקלט בהופעה חיה אך איכות ההקלטה במועדון הפלמינגו, ב-7 בנובמבר 1965, לא הייתה טובה. מאייאל הקליט אותה במכשיר הטייפ הנייד שלו וחלק ממנה יצא שנים רבות מאוחר יותר באלבום שלו בשם PRIMAL SOLOS. אריק קלפטון ניגן בה במגבר ששאל ממישהו אחר, כי את המגבר הקבוע שלו נאלץ להשאיר כשהופיע לפני כן ביוון והסתכסך עם בעלי מועדון מקומיים ועצבניים.
התקליט הוקלט בסוף באולפן והמוזיקה בו נעה בין קטעים מקוריים של מאייאל לסטנדרטים של בלוז. קלפטון ניגן בהקלטות בגיטרת גיבסון לס פול, מתוצרת 1960, שחוברה למגבר מרשאל בעוצמת 45 וואט. הוא קיבל את הגיטרה הזו בעיסקת חליפין תמורת גיטרת פנדר טלקאסטר שמסר.
קלפטון רצה לנגן בווליום חזק מאד באולפן, כדי להשיג את הצליל הרועם והמחוספס שהוא כה אהב. הקלטת הגיטרה יצרה כאבי ראש לגאס דאדג'ן הטכנאי, כי קלפטון לא הסכים להנמיך ווליום כלל ודאדג'ן לא הקליט מעולם לפני כן גיטרה בווליום שכזה. מה גם שהיו חוקי הקלטה ברורים באולפנים ההם של חברת DECCA אך קלפטון התעקש שאם הוא ינמיך את הווליום, הסאונד ישתנה והוא לא יוכל כך להשיג את ה- SUSTAIN (הארכת הצליל) שהוא רוצה להשיג. הוא אף התעקש שלא להציב מיקרופונים בקרבת המגבר שלו אלא בחלל החדר, כדי לקלוט גם את צורתו של הצליל כשהוא מהדהד בחדר.
קלפטון בספרו: "מכיוון שהאלבום הוקלט כל כך מהר, הייתה לו איכות גולמית ועצבנית שעשתה את זה למשהו מיוחד. זה היה כמעט כמו הופעה חיה. התעקשתי שימקמו את המיקרופון איפה שרציתי שהוא יהיה במהלך ההקלטה, וזה לא היה קרוב מדי למגבר שלי, כדי שאוכל לנגן דרכו ולקבל את אותו צליל שהיה לי על הבמה. התוצאה הייתה עם סאונד שנקשר אליי. זה באמת נוצר בטעות, כשניסיתי לחקות את הצליל החד שפרדי קינג הוציא מהגיבסון לס פול שלו, ואני הגעתי לצליל שהיה הרבה יותר שמן מזה של פרדי. לגיטרת לס פול יש שני פיקאפים, אחד בקצה הצוואר, נותן לגיטרה סוג של צליל ג'אז עגול, והשני ליד הגשר, שנותן לך את הטרבל (התדר הגבוה), שמשמש לעתים קרובות לצליל הרוק'נ'רול הדק.
אז הצליל שיצא לי היה סמיך מאוד ועל גבול העיוות. גם אני תמיד השתמשתי במגברים שיעמיסו יתר על המידה. הייתי מגביר את המגבר עד עוצמה מקסימלית, עם הווליום של הגיטרה גם במקסימום, אז הכל היה בווליום מלא ועמוס. העיוות (דיסטורשן) יצר את מה שאני מניח שאפשר לקרוא הסאונד שלי".
מאייאל בספרו: "החלטתי שבגלל שאריק הוא מוקד כל כך חשוב של הלהקה, הוא צריך לקבל קרדיט בגדול על הסאונד בשירים. לקחנו את ציוד ההופעות הרגיל שלנו לתוך האולפן; אני זוכר שטכנאי ההקלטה, גאס דאדג'ון, נחרד מזה שאריק התכוון לנגן דרך מגבר המארשל שלו בווליום מלא. זו פשוט לא הייתה הדרך המקובלת לעשות דברים בשנת 1966. עם זאת, אריק עמד על שלו, מסרב להוריד את עוצמת המגבר שלו. מייק ורנון המפיק נאלץ לתווך ביניהם כדי שנתחיל.
הקלטת כל האלבום לקחה שלושה ימים והכל נעשה בארבעה ערוצי הקלטה. גאס עשה עבודה נהדרת בללכוד הכל. הוא שם את התופים והבס בערוץ אחד, אורגן בערוץ שני, גיטרה בשלישי ושירה בערוץ האחרון. אחרי זה הוא איחד את הערוצים לערוץ אחד, וכך שיחרר שלושה ערוצים להוספת סולואי גיטרה, יותר שירה וכלי נשיפה".
מאייאל, שידע היטב כמה רב כוחו של קלפטון כמוזיקאי, דאג שעטיפת התקליט תציין את שם הגיטריסט באופן ברור, אך, לצערו הרב, קלפטון פרש מהלהקה עוד לפני שהתקליט יצא לחנויות. מאייאל גילה על הפרישה כשיום אחד פורסמה כתבה בעיתון מלודי מייקר שציינה כי הגיטריסט הנחשק מעורב בהקמת שלישייה חדשה עם ג'ק ברוס וג'ינג'ר בייקר. מאייאל התעצבן אך לא יכל לעשות דבר בנידון וניגש להחליף אותו עם גיטריסט צעיר בשם פיטר גרין.
ההופעה האחרונה של קלפטון עם מאייאל הייתה ב-17 ביולי, במלון BLACK PRINCE ב- BEXLEY.
בנוגע לעטיפת התקליט; ב-5 במאי 1966 נחת בדוכן העיתונים גיליון מס' 1242 של מגזין הקומיקס BEANO. ביום הזה התייצבה הלהקה לצילום העטיפה. זה היה מוקדם בבוקר וקלפטון היה גמור מעייפות. הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו, אז הוא הלך לדוכן הסמוך ורכש את העותק החדש, עמו הוא נראה בצילום הסופי של הצלם דייויד ווג'ברי.
ב-22 ביולי בשנת 1971 זכתה להקת הדלתות באלבום זהב עבור תקליטה, LA WOMAN. זה היה רק שלושה עשר ימים לאחר ההודעה על מותו של הזמר שלה, ג'ים מוריסון .
ב-22 ביולי בשנת 1977 יצא תקליט בכורה שהציב את אלביס קוסטלו כאחד הכשרונות הבולטים של התקופה. שמו הוא MY AIM IS TRUE.
הוא נולד בלונדון בשם דאקלן מקמאנוס ובשנת הפאנק הבריטי הגדולה חתם בחברת התקליטים העצמאית 'סטיף' (STIFF). זאת אחרי מספר שנים בהן הגיע עם גיטרה למשרדי חברות תקליטים, ניגן לקודקודים שם משיריו והועף משם החוצה. אלביס היה אדם עובד פשוט, מתכנת באיזו חברה תחת שמו המקורי מקמאנוס, והלחין בשקט מנגינות קצרות ופשוטות לשים מתחת לכרית שלו - כמו רבים אחרים. ההבדל הגדול הוא שהוא באמת זכה להגשים את חלומו ולשחרר כמה מהשירים האלו בתקליט אמיתי.
במהלך ההכנות לתקליט הראשון, שנקרא MY AIM IS TRUE, הוא זרק ממנו את להקת הליווי שלו שניגנה בסגנון הקאנטרי-רוק. הוא ידע שהוא צריך דבר אחר כדי להשתחל היטב. אז ציוותה אליו חברת התקליטים את מפיק הבית שלה, ניק לואו, וגם חמישיית נגנים שנקראה CLOVER.
ולמרות שהתקליט יצא בתקופה פאנקיסטית ברורה, זה אינו תקליט פאנק כלל וכלל - זאת למרות שקולו המאנפף של קוסטלו ותמליליו הצורבים התאימו גם לשטח זה. אבל היה לו הרבה יותר מזה להציע והדבר נשמע בבירור בלחניו. האיש ידע היטב את היסטוריית הרוק והשתמש בה בחוכמה בשיריו. הבלדה המרירה 'אליסון' מזכירה את הסינגר-סונגרייטרס שעלו על הגל בתחילת הסבנטיז. 'זה שיר על הרגע בו אתה מאכזב מישהי. יש בשיר קו דק מאד בין אהבה ושנאה', הוא סיפר. "תמיד אמרתי לאנשים שכתבתי את השיר 'אליסון' אחרי שראיתי בחורה יפהפייה בסופרמרקט המקומי. היו לה פנים יפהפיות שעל שמה אולי נקראה פעם ספינה כלשהי. עכשיו היא קופאית ונראתה כאילו כל התקוות והחלומות של נעוריה נגוזו".
קוסטלו ידע היטב מי זה ברט באכאראק (שבארצנו אוהבים לקרוא לו באכאראך) ומי זה גראם פארסונס ומי זה האנק ויליאמס. את כולם הוא אירח ביצירתו.
מצד שני, השיר WATCHING THE DETECTIVES מכיל מקצב רגאיי, שרבים באנגליה אהבו להשתמש בו אז. שנים לאחר מכן אמר קוסטלו לרולינג סטון כי "יצרתי את התקליט הזה עם המון כוסות קפה והקשבה אינטנסיבית לתקליט הראשון של הקלאש". עם זאת, אין בתקליט את המתקפה ההיא של הקלאש. כי אחרי הכל, להקת הליווי שלו בתקליט זה הייתה הבסיס להקמה בהמשך של להקת יואי לואיס והחדשות.
אלביס פרסלי, מלך הרוק, מת באותה שנת 1977 והנה צץ אלביס חדש עם משקפיים בסגנון באדי הולי, חליפה בסגנון הגל החדש העתידי וגיטרת פנדר ג'אזמאסטר. המלך מת! יחי המלך החדש! האמת? קוסטלו נראה כבאדי הולי אחרי טיפול בהלם וזה חלק מהעניין, כהבאת הרוק הישן והטוב במעטפת שתתאים בעולם אופנתי בו השיער קוצני וסיכות בטחון רבות ננעצו באף. נקמה ואשמה הם שדירבנו אותו לכתוב את שיריו בתקליט הזה, הסגיר בזמנו. זה הצעד הראשון של בחור מוכשר ביותר שהציב מאז שרשרת מדהימה של תקליטים שראויה ביותר להאזנה.
בשנת 1947 נולד דון הנלי, המתופף / זמר וחוד החנית של להקת איגלס.
בשנת 1941 נולד ג'ורג' קלינטון, שהיה אחראי בסוף שנות השישים להקמת ויצירת הקונספט של להקות הפ'אנק הפסיכדלי FUNKADELIC ו- PARLIAMENT.
בשנת 1954 נולד גיטריסט הג'אז-רוק המסחרר, אל דימאולה.
ה-22 ביולי הוא גם יום הולדתו של ריק דייויס, מלהקת סופרטרמפ, שנולד בשנת 1944.
מצד שני...
בשנת 2019 מת ארט נוויל, ממייסדי להקת הפ'אנק החשובה, THE METERS. בן 81 במותו. ארט היה הבכור במשפחת האחים נוויל והודיע על פרישתו מעולם המוזיקה המקצועי, שנה לפני מותו.
ב-22 ביולי בשנת 1971 החלו הצילומים מוקדם בבוקר לסרטם של ג'ון לנון ויוקו אונו, IMAGINE.
עם הערפל עדיין באוויר צולמו השניים הולכים בדרך לכניסה לאחוזתם ולאחר מכן גם הולכים בשטח וקוראים זה לזה. בשעת אחר הצהריים הופעלו המצלמות בתוך האחוזה, כשהפעם ג'ון יושב מול פסנתר הכנף הלבן ושר את IMAGINE, בעוד יוקו פותחת את הוילונות בחדר המוזיקה הזה. עם סיום הצילומים הפנה ג'ון להצטלם בתמונת סטילס שתפאר את עטיפת התקליט IMAGINE. בסוף היום קיצרה יוקו את שערו של ג'ון קלות - סצנה, שלמרבה ההפתעה, לא צולמה.
אריס סאן ולהקתו... וכן, הם אפילו ניגנו בגיטרות שלהם מאחורי הגב - ממש כמו ג'ימי הנדריקס.
כמו כן, כמה הייתם משלמים לראות היום הופעה של החלונות הגבוהים, מודל 1967, בנשף מפואר זה, במלון גני יהודה בירושלים? כן, כולל הזמרת ז'וזי כץ!
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.
