רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-22 בינואר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-22 בינואר (22.1) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"בשנת 1976 אשתי הראשונה, ת'למה, קנתה לי כמה תרנגולות. היא כנראה חשבה שזה יעזור לי להתאזן. וזה קרה, למשך כחמש דקות בלבד. האופוריה פגה ובמיוחד כשהבנתי שת'למה ציפתה שאאכיל את העופות ואנקה את החרא שלהם. אז התחלתי לנסות למצוא סיבה להיפטר מהם. 'ת'למה', אמרתי לה, אחרי שנמאס לי. 'מאיפה הבאת את התרנגולות האלה? הן שבורות'. 'מה זאת אומרת, הן שבורות?' 'הן לא מטילות שום ביצים'. 'טוב, זה יעזור אם תאכיל אותן, ג'ון. חוץ מזה, הן כנראה לחוצות, המסכנות'.

ככל שהשבועות והחודשים חלפו, כל הזמן שכחתי להאכיל את התרנגולות, והן כל הזמן שכחו להטיל ביצים. כל מה שהייתי שומע מת'למה היה, 'ג'ון, תאכיל את התרנגולות'. זה שיגע אותי לעזאזל. בדיוק עמדתי לצאת מהבית כששמעתי את ת'למה יורדת במדרגות הבית. היא נכנסה למטבח ואמרה, 'אני הולכת לאמא שלי לקחת את הילדים'. ואז היא עצרה - 'האכלת את התרנגולות?' 'אמרתי לך, הן שבורות'. 'פשוט תאכיל אותן, ג'ון, למען השם. או, אתה יודע מה? תן להן למות - לא אכפת לי יותר'.

הלכתי לפאב וכשחזרתי, פתאום קיבלתי שינוי בהחלטה. 'אני הולך להאכיל את התרנגולות האלה. לעזאזל. אם זה ייעשה אותה מאושרת, אני אעשה את זה'. אז הסתובבתי והתחלתי להתנדנד בחזרה לכיוון הבית. אבל הייתי צמא עכשיו, אז ניגשתי לריינג' רובר שלי, פתחתי את הדלת והושטתי יד לתוך תא הכפפות לבקבוק החירום שלי עם הסקוץ'. לגימה ארוכה. אההה. זה יותר טוב, אבל אז היה לי עוד שינוי בהחלטה. לעזאזל התרנגולות! אף אחת מהן לא הטילה לי ביצים! לעזאזל עם כולן!

אז ניגשתי לסככה, פתחתי את הדלת והבטתי על הרובה החצי אוטומטי שלי. התחלתי למלא את כיסי החלוק שלי במחסניות. לאחר מכן הגעתי אל המדף העליון כדי לקחת את הג'ריקן של הבנזין שהגנן שמר שם עבור מכסחת הדשא שלי - זו שנהגתי לנסוע איתה לפאב בכל פעם שביקשתי לצחוק.

אז, עם כל זה התנדנדתי לגינה ולכיוון לול התרנגולות. השמש שקעה עכשיו ובראשי רק שמעתי את ת'למה אומרת, 'ג'ון, להאכיל את התרנגולות. ג'ון, האכלת את התרנגולות?' ואת רואה החשבון של הלהקה אומר, 'חברים, זה רציני. קיבלנו לשלם מס של מיליון למס הכנסה' ואת גיזר הבסיסט אומר, 'אנחנו צריכים כיוון חדש. אנחנו לא יכולים לעשות את חרא הקסם השחור הזה לנצח'. זה לא הפסיק. 'ג'ון, תאכיל את התרנגולות' - 'חברים, זה רציני' - 'ג'ון, האכלת את התרנגולות?' - 'חשבון מס של מיליון דולר' - 'ג'ון, תאכיל את התרנגולות!' - 'אנחנו צריכים כיוון חדש' - 'זה רציני' - 'אנחנו לא יכולים לעשות את חרא הקסם השחור הזה לנצח'... אהההההההה!!!!!!

כשהגעתי ללול, הנחתי את הג'ריקן ואת הרובה והסתכלתי פנימה. התרנגולות נקשו והנהנו במקורן הקטן. 'מישהו הטיל פה ביצים?' שאלתי - כאילו לא ידעתי כבר את התשובה לשאלה המזוינת הזאת. 'לא חשבתי', אמרתי וקמתי. 'חבל'. ואז הרמתי את הרובה. קלאק-קלאק. בום בום! ועוד פעם... ועוד פעם... קולו של הרובה היה מחריש אוזניים, והוא הדהד על פני השדות לכל הכיוונים. בכל יריה היה הבזק לבן שהאיר את הלול ואת הגן שסביבו, ואחריו ריח של אבק שריפה. הרגשתי הרבה הרבה יותר טוב. עד שסיימתי היו דם ונוצות וחתיכות מקור בכל מקום בלול המזוין. זה נראה כאילו מישהו רוקן לי כרית מעל ראשי. החלוק שלי היה הרוס. אבל הרגשתי מדהים - כאילו מישהו הרים זה עתה שלושה טון מהגב שלי. הנחתי את הרובה, הרמתי את הג'ריקן והתחלתי לרוקן אותו מעל מה שנשאר מהתרנגולות. הדלקתי גפרור ומיד לאחר מכן היו להבות בכל מקום. אז הוצאתי את שאריות המחסניות מהכיס והתחלתי לירות איתן לתוך האש. בנג-בנג-בנג!

לא ידעתי מה לעזאזל לא בסדר איתי, או למה עשיתי את מה שעשיתי. כל מה שידעתי זה שאני אחוז זעם מטורף ובלתי נשלט על כל מין התרנגולות. נמאס לי. אף אחד מאיתנו בלהקה לא היה עם רצון להמשיך. בילינו יותר זמן בפגישות עם עורכי דין ממה שבילינו בכתיבת שירים; כולנו היינו מותשים מסיבוב הופעות בעולם כמעט ללא הפסקה במשך שש שנים; ויצאנו מדעתנו בגלל אלכוהול וסמים" (אוזי אוסבורן)

כשהוודו של ד"ר ג'ון פוגש את הפסיכדליה. ב-22 בינואר בשנת 1968 יצא אלבומו הראשון והחשוב של ד"ר ג'ון (או בשמו האמיתי - ג'ון מאק רבנאק). שמו הוא GRIS GRIS.

עטיפת התקליט הציגה דמות אפופת מסתורין והמוזיקה שבתוכה נשמעה כמו משהו שבושל בתוך קדירה מבעבעת בלב הביצות של לואיזיאנה ולא באולפן הקלטות בלוס אנג'לס. שמו של האמן היה ד"ר ג'ון, או בשמו האמיתי ג'ון מאק רבנאק, ושמו של התקליט היה GRIS GRIS. מה שנשמע בהתחלה כמו כישלון מסחרי מהדהד הפך ברבות השנים ליצירה מכוננת, כזו שמגדירה מחדש דברים.

הכל מתחיל בקול מגורען ועמוק שבוקע מתוך האפילה ומתחיל את הלחש שלו ברצועה הפותחת הנקראת GRIS-GRIS GUMBO YA YA. המילים מצמררות ומזמינות בו זמנית: "הם קוראים לי ד"ר ג'ון / ידוע בתור טריפר הלילה / יש לי את הילקוט של גריס-גריס ביד / אני נודד במורד הנהר / אני האחרון מהטובים / הם קוראים לי איש הגריס-גריס". השיר הזה משמש ככרטיס ביקור מצמרר לדמות הבימתית שרבנאק עטה על עצמו. המונח גריס-גריס מתייחס לקמע וודו שנועד להגן על הנושא אותו מפני רוחות רעות או להביא מזל טוב, ומקורו במערב אפריקה. השימוש במונח הזה לא היה מקרי, שכן התקליט כולו הוא כטקס גירוש שדים מוזיקלי אחד גדול.

למרבה האירוניה, ג'ון מאק רבנאק כלל לא תכנן לשיר בתקליט הזה. התוכנית המקורית הייתה גרנדיוזית ושונה לחלוטין. רבנאק ראה בדמיונו קונספט שלם והתפקיד הראשי של איש הוודו נועד במקור לזמר מניו אורלינס בשם רוני בארון. רבנאק רצה להישאר מאחורי הקלעים כמפיק וכמוח המוזיקלי, כפי שעשה שנים רבות כפסנתרן וגיטריסט מבוקש בהקלטות סשנים עבור אמנים אחרים. אולם הגורל רצה אחרת והתוכנית השתבשה כאשר בארון לא היה פנוי לפרויקט. למעשה, מנהלו האישי של בארון התערב ומנע את המהלך בטענה נחרצת שהשתתפותו של הזמר בפרויקט שכזה היא צעד גרוע ביותר מבחינת קריירה ושזה עלול לחסל את סיכוייו להפוך לכוכב פופ במיינסטרים.

בלית ברירה אך עם המון תעוזה נכנס רבנאק בעצמו לתפקיד הזמר וכך, במו ידיו, יצר לעצמו את האלטר-אגו שהפך לקריירה משגשגת שנמשכה עשרות שנים. הוא לא המציא את הדמות יש מאין, אלא ביסס אותה על מחקר מעמיק והיכרות עם השוליים של ניו אורלינס. את אופי הדמות - THE NIGHT TRIPPER - הוא יצר בהשראת אמן וודו שפעל בשנות החמישים בשם PRINCE LALA, דמות צבעונית שידעה להלך אימים וקסם על הקהל. את הכינוי הבימתי עצמו, ד"ר ג'ון, הוא הגה בהשראת אדם אמיתי ממוצא אפריקאי בשם ד"ר ג'ון מונטיין. אותו מונטיין היה דמות היסטורית שחיה בניו אורלינס במאה ה-19 וטען כי הוא מודל של התעלות רוחנית אפריקאית ורופא אליל בעל כוחות ריפוי. רבנאק אימץ את המורשת הזו והפך אותה לקרנבל פסיכדלי.

הסגנון של התקליט הזה הוא שילוב מעניין והזוי בין הרית'ם אנד בלוז השורשי של ניו אורלינס לבין הרוק הפסיכדלי ששלט באותה תקופה בקליפורניה. התוצאה היא תבשיל מוזיקלי סמיך ומהביל המכונה לעיתים SWAMP ROCK ושואב רבות מאמנות הוודו עם שירת מנטרות שהולבשה על מקצבים מהפנטים שחוזרים על עצמם שוב ושוב עד שהמאזין נכנס לטראנס. אך יש כאן הרבה יותר מזה וניתן למצוא מוטיבים של בלוז עמוק, פ'אנק מלוכלך, מלודיות מינוריות שחוזרות על עצמן בכוונה ליצירת מתח, צלילי קלידים שמזכירים מסעי לוויות חשוכים בלב יער, תבניות ריתמיות אפרו-קובניות מורכבות, אפקטים מוזרים של הדהוד ומילות ג'יבריש פה ושם שמוסיפות לאווירה הכללית המיוחדת והמסתורית.

תהליך ההקלטה עצמו הוא סיפור ששווה סרט בפני עצמו. הסשנים לתקליט הזה נעשו בזמן הפנוי שנוצר באולפני GOLD STAR בלוס אנג'לס. המפיק, הארולד באטיסט, ניצל שעות אולפן לאחר סשן הקלטות של הצמד המתקתק סוני ושר. תארו לעצמכם את הדיסוננס המוחלט בין הפופ הקליל של סוני ושר לבין הכישוף האפל של ד"ר ג'ון. כדי להיכנס לאווירה הנכונה ולגרש את אנרגיות הפופ מהחדר, ד"ר ג'ון וחבריו המוזיקאים עשו ככל שביכולתם על מנת להפוך את האולפן לכנסיית וודו תוך כדי הדלקת כמות אדירה של נרות ומקלות קטורת. האווירה הייתה כה סמיכה עד שסופר כי הטכנאים בקושי ראו את קונסולת ההקלטה מרוב עשן וריחות של צמחי מרפא אקזוטיים. רבנאק נכנס לתפקיד של דוקטור ג'ון בידיעה מוחלטת שאם לא יעשה כך, הפרויקט המוזיקלי שלו לא יקרה. הוא חשב אז בשיא הרצינות שכל ההרפתקה המוזיקלית הזו היא חד פעמית עבורו ושהתקליט ימכור רק ארבעה עותקים בניו אורלינס וייעלם בתהום הנשייה.

אחד השירים הבולטים והמשפיעים ביותר בתקליט הוא רצועת הסיום הארוכה והמפותלת WALK ON GILDED SPLINTERS. השיר הזה קיבל מאז גירסאות כיסוי רבות ומגוונות ונכתב במקור על ידי רבנאק בהשפעת שיר וודו כנסייתי עממי מסורתי כשהוא מתאר טקס שבו המאמין הולך על אש או זכוכיות כחלק מהתעלות רוחנית. שם השיר המקורי הכיל בכלל את המילה SPLENDERS (פאר או הדר), אך רבנאק החליט ברגע של הברקה ש- SPLINTERS (רסיסים) מתאים יותר לאווירה הדוקרנית והכואבת של השיר. מילות השיר מתייחסות גם לישות בשם JE SUIS LE GRAND ZOMBIE שהיא רוח גדולה במיתולוגיית הוודו.

שיר נוסף שראוי לציון מהתקליט הוא DANSE KALINDA BA DOOM, שמבוסס על ריקוד וודו עתיק יומין שנערך בכיכר קונגו בניו אורלינס, מקום שבו עבדים היו מתכנסים בימי ראשון כדי לרקוד ולנגן את המוזיקה שלהם. ד"ר ג'ון מצליח בשיר הזה להחיות את רוחות העבר ולהביא אותן אל תוך שנות השישים הפסיכדליות. גם השיר MAMA ROUX הוא מחווה לדמות של מלכת וודו והוא משלב מקצבים קריביים עם אווירת קרנבל מסוכנת.

כשהתקליט הזה יצא בזמן אמת, הוא לא נכנס למצעדים בכלל, למרות שהוא דווקא התאים מבחינה סגנונית לאווירה הפסיכדלית ששטפה אז את שוק התקליטים. העולם כנראה עוד לא היה מוכן לכישוף הזה. למעשה, התגובה בחברת התקליטים הייתה קשה. חברת התקליטים ATLANTIC, בה הד"ר היה חתום, סירבה בהתחלה להוציא את התקליט לאור. נשיא החברה, אהמט ארטגון, זעם כששמע את החומרים ושאל בזעזוע איך אפשר למכור את הזבל הזה שנקרא בוגאלו. רק שנים לאחר מכן התקליט באמת קיבל את ההערכה שמגיעה לו והוכר כיצירת מופת ששינתה את הכללים. מאק רבנאק הפך את ההרפתקה החד-פעמית שלו לקריירה משגשגת עם המון תקליטים שיצאו תחת שמו הבדוי. הוא הפך עם השנים לדמות משפיעה ביותר בזרם המוזיקה של ניו אורלינס ולשגריר החשוב ביותר של התרבות הזו בעולם.

למרות הכישלון המסחרי הראשוני, המבקרים חדי האוזן ידעו לזהות איכות כשהם שמעו אותה. עיתון STEREO REVIEW פרסם ביקורת נלהבת אך מסויגת על התקליט באוגוסט 1969: "מישהו בחברת התקליטים החליט משום מה להוציא אלבום שהוא עירוב של סגנונות ולעטוף את הכל במין קטע של וודו. אבל אתם יודעים מה? העסק הזה פשוט עובד. למרות הקטע הגימיקי של התקליט, שמעצבן לפרקים, מדובר פה בתקליט שבהחלט שווה הקשבה. גם עיתון EYE לא נשאר אדיש ופירסם באותו חודש ביקורת משלו ששיבחה את האומץ האמנותי: התקליט הזה הוא אחד הגדולים ביותר במוזיקת המחתרת של שנת 1968. העטיפה עצמה לא ממש מזמינה פנימה אלא למען האמת די מפחידה. אך אל תיתנו לזה להתל בכם".

אז בואו נצא למסע קטן בזמן. תחשבו שאתם נכנסים לחנות התקליטים האהובה עליכם ושואלים את המוכר הקבוע אם הוא ממליץ על משהו מעניין, מעבר לדברים שאתם כבר מכירים. משהו כזה שיעיף לכם את המוח. אז המוכר המסור בחנות התקליטים האהובה עליכם מפעם, זה שתמיד יש לו סיגריה בזווית הפה, משקפי ג'ון לנון, שיער ארוך ומבט יודע כל, הולך לאיזו פינה חשוכה בחנות ושולף משם תקליט ויניל עם עטיפה צבעונית שבמרכזה מתנוססת דמות שבטית ומוזרה למדיי שמביטה בכם בעיניים לא שמחות במיוחד. אותו מוכר מוציא בחרדת קודש את הויניל מהעטיפה, מנקה אותו למענכם בזהירות ושם אותו בפטיפון של החנות.

המחט של הפטיפון נוחתת על חומר הוויניל השחור ולפתע כל חנות התקליטים הופכת למקום טריפי לגמרי. הקירות נמסים והופכים לעצי ביצה ענקיים, אור נרות מאסיבי ממלא את החלל במקום פלורוסנטים מהבהבים, עשן מתוק וסמיך אופף את הכל ומוכר תקליטים ולקוחות נוספים מתחילים לרקוד באופן שבטי תוך לחישת מילים הזויות בשפה לא מוכרת.

תמונה מדליקה, נכון? נו, מה רע בלדמיין קצת ולהתנתק מהמציאות האפורה? פשוט תנו לד"ר ג'ון לטפל בכם, קחו מנה גדושה של גריס-גריס ותרגישו הרבה יותר טוב לאחר מכן. זה לפי מרשם של רופא - רופא וודו!

הטעות הגדולה, התיקון המהיר והלידה של אייקון: כך ניל יאנג הציל את תקליט הבכורה שלו מעצמו. ב-22 בינואר בשנת 1969 יצא אלבום הסולו הראשון של ניל יאנג, לאחר שנערכו בו שיפוצים.

כן, זה היה תקליט הסולו הראשון של ניל יאנג, שיצא לאוויר העולם בפעם השנייה, וזאת לאחר מקצה שיפורים היסטרי וגניזה בהולה של המהדורה הראשונה. אותה מהדורה מוקדמת, שהיום שווה לא מעט בקרב אספנים אובססיביים, יצאה בכלל חודשיים קודם לכן, ב-12 בנובמבר 1968, בדיוק ביום הולדתו של יאנג. מתנה יפה ליום הולדת, הייתם חושבים? ובכן, ליאנג זה הרגיש יותר כמו לקבל גרביים משומשים מדודה רחוקה.

הסיפור המפותל הזה התחיל זמן קצר לאחר שלהקת בופאלו ספרינגפילד התפרקה סופית. הלהקה, שהייתה בית חם (ולעיתים רותח מדי) ליאנג, סיימה את דרכה והותירה אותו חופשי ומאושר לחפש את דרכו העצמאית. הוא לא בזבז זמן וקיבל את האפשרות לחתום על חוזה הקלטות כאמן סולו, עבור חברת התקליטים REPRISE. יאנג, שהיה אז בחור צעיר ורעב להצלחה, לא חיכה ונכנס מיד לאולפני ההקלטה השונים של לוס אנג'לס כדי להגשים את חלומו.

תהליך העבודה על התקליט היה אינטנסיבי וכלל שיתוף פעולה הדוק עם המפיק המוזיקלי דייוויד בריגס, שהפך מאוחר יותר לשותף קבוע לדרך, וגם עם המעבד ג'ק ניטשה, שתרם רבות לצליל העשיר והתזמורתי בחלק מהשירים. יאנג לקח את העניינים לידיים, תרתי משמע; הוא ניגן בכלי נגינה רבים באלבום, כשהוא משקיע שעות רבות בהוספתם ובטוויית חלומו בהתאם. הטכניקה של הקלטת שכבות על גבי שכבות (OVERDUBBING) הייתה אז בשיאה, ויאנג ניצל כל ערוץ פנוי בקונסולה.

"יכול להיות שזה האלבום, בכל הקריירה שלי, בו הוקלטו כל כך הרבה כלי נגינה זה על זה", סיפר יאנג שנים לאחר מכן, כשהוא מביט לאחור על התקופה ההיא בתערובת של גאווה ושעשוע. אבל הוא לא היה שם לבד לגמרי. לצידו ניגנו בהקלטה המתופף ג'ורג' גרנטהאם והבסיסט ג'ים מסינה, וכמובן הגיטריסט הווירטואוז במחלקת הסלייד, ריי קודר, שהוסיף את הטאץ' המיוחד שלו. יאנג היה ממש נרגש בתהליך ההפקה, והרגיש שהוא בורא משהו חדש וטהור.

אחד השירים הבולטים בתקליט הוא THE LONER. השיר הזה נכתב כשיאנג היה עדיין עמוק בתוך הדמדומים של בופאלו ספרינגפילד. השיר מתאר למעשה את יאנג עצמו, שהרגיש מבודד חברתית ורגשית באותה תקופה. השיר הוקלט בחשאיות מסוימת, כשיאנג מנסה למצוא את הקול האישי שלו מחוץ להרמוניות של הלהקה הקודמת.

עוד רצועה שקיבלה תשומת לב מיוחדת היא THE OLD LAUGHING LADY. זהו אחד השירים המורכבים יותר שיאנג הקליט אי פעם. ההפקה כללה זמרות ליווי בסגנון מוטאון. זה היה ניסיון נועז לשלב בין הפולק-רוק של יאנג לבין נשמה שחורה, שילוב שלא תמיד היה מובן מאליו ב-1968. השיר נכתב במקור עוד ב-1967, ויאנג שמר אותו לרגע הנכון שבו יוכל לתת לו את הטיפול התזמורתי המלא שחלם עליו.

האלבום יצא ב-12 בנובמבר 1968 אך מיד לאחר צאתו הקשיב לו יאנג ונזעק. החגיגות של יום הולדתו נקטעו באיבן. מה קרה שם? ובכן, מסתבר שהטכנולוגיה, שאמורה לשרת את האמנות, החליטה הפעם להתנקש בה.

יאנג תיאר זאת בכאב: "את ההקלטות מסרתי לחברת התקליטים שערכה להן מאסטרינג. אבל כשהתקליט יצא, הקשבתי לו ולחרדתי הבנתי שזה לא הצליל שרציתי שיהיה בו. משהו נשמע ממש לא בסדר באלבום הזה שלי! חקרתי את העניין לעומק וגיליתי לצערי שבאותה חברה בחרו להעביר את ההקלטות שלי בתהליך שנקרא CSG, שנועד לאפשר לאלבומי סטריאו להיות מנוגנים בפטיפונים של מונו ללא בעיה. זה היה בתקופה בה עולם המוזיקה עבר ממונו לסטריאו, אך החברה לא רצתה לאבד את הקהל שעדיין הקשיב רק במערכות מונו. התעצבנתי מהצליל שנותר באלבום שלי ודרשתי בתוקף לגנוז את התוצאה ולהוציא מחדש את האלבום עם הסאונד האמיתי שלי".

מה זה ה-CSG הזה בכלל? ובכן, הטכנולוגיה הזו עבדה על ידי הזזת הפאזה של אחד הערוצים ב-90 מעלות. על הנייר, זה היה אמור למנוע ביטול תדרים בנגינת מונו, אבל בפועל, זה גרם לתקליט להישמע כאילו הלהקה מנגנת מתוך אקווריום מלא בבוץ. התדרים הנמוכים נעלמו, והקול של יאנג נשמע קבור במיקס. יאנג, שידוע עד היום כפרפקציוניסט של סאונד (ואיש ששונא פורמטים דיגיטליים דחוסים), ממש לא היה מוכן לעבור על זה לסדר היום.

ההדפסה הראשונה, עם המיקס הבעייתי, כללה עטיפה שבה שמו של יאנג לא הופיע בחלק העליון, אלא רק תמונתו המצוירת. לאחר הזעם הגדול, יאנג חזר לאולפן בינואר 1969 כדי לבצע רמיקס לחלק מהשירים ולתקן את הנזק. השיר I'VE BEEN WAITING FOR YOU, למשל, קיבל טיפול מחודש כדי להחזיר לו את הבעיטה המקורית. גם השיר HERE WE ARE IN THE YEARS, שמדבר על הסלידה של יאנג מחיי העיר לטובת השקט של הטבע, נוקה מהאפקט המעוות של ה-CSG.

לאחר המהפך, התקליט יצא מחדש עם עטיפה מתוקנת שכללה את שמו של ניל יאנג בולט מעל ראשו, כדי שאיש לא יתבלבל. למרות הדרמה הטכנית, המבקרים ידעו לזהות את היהלום הגולמי עוד לפני הליטוש הסופי.

מגזין הרולינג סטון פרסם בביקורתו אז על האלבום הזה: "התקליט הזה של ניל יאנג (לשעבר מבופאלו ספרינגפילד) הוא יובל זורם מהנהר הכללי של ספרינגפילד. בולטת במיוחד היא תחושת המלנכוליה של יאנג ואשכולות התמונות הגאוניים בהם הוא משתמש למילים שלו (שמודפסות במלואן). אפשר בקלות לראות את התקליט הזה כהרחבה של עבודתו של יאנג עם להקתו המפורקת, במיוחד עם יצירות כמו EXPECTING TO FLY. יש לו את המגע הספרינגפילדי המובהק הזה כמו רוח בין סלעים או האנשים שאתה רואה בחלומות".

בסופו של דבר, התעקשותו של יאנג השתלמה. התקליט אומנם לא היה הצלחה מסחרית מיידית היסטרית במצעדים (הוא הגיע רק למקום ה-39 במצעד הבילבורד וזמן רב לאחר צאתו), אבל הוא הניח את היסודות לקריירה מפוארת של אמן שמעולם לא התפשר על האמת האמנותית שלו, ובעיקר – על הסאונד שלו.

כשפרפר הברזל המריא לראשונה. ב-22 בינואר בשנת 1968 יצא אלבום הבכורה של להקת IRON BUTTERFLY. שם האלבום הוא HEAVY.

כשמזכירים כיום את שמה של להקת "פרפר הברזל", מה שעולה בדרך כלל לראש באופן אוטומטי זה הקטע הארוך IN A GADDA DA VIDA. למרבה הצער, זה פחות או יותר הדבר היחיד שנשאר בזיכרון הפופולרי על הלהקה וזה חבל. מכיוון שבמובנים רבים IRON BUTTERFLY היא להקה ייחודית שהצליחה מאד בזמן אמת, אך משום מה לא הצליחה לשמר את שמה כאייקון רוק נצחי באותה נשימה עם ענקים כמו הדלתות או קרידנס קלירווטר או גרייטפול דד, שפעלו באותה סצנה קליפורנית תוססת.

נהוג לומר שהלהקה הזו היא אחת החלוצות של הרוק הכבד, ויש בזה מן האמת, אם כי זה לא מדויק לחלוטין. היא מעולם לא הייתה השפעה עצומה על להקות מטאל מאוחרות יותר במובן הישיר, והסאונד שלה, שאמנם היה כבד ודחוס יחסית לתקופה, מעולם לא היה דומה לסאונד המלוכלך והבלוזי של, נגיד, לד זפלין או גרנד פ'אנק שהגיעו מעט אחר כך. האם אפשר באמת לתייג את המוזיקה של הלהקה הזו? ובכן, למה להתאמץ? בואו נהנה מהמוזיקה שיש בה איזון מקסים בין הקל לכבד, בדיוק כמו השם שלהם: הכובד של הברזל מול הקלילות והיופי של הפרפר.

אתחיל מזה ששם התקליט מטעה. הכותרת HEAVY יוצרת ציפייה למשהו דורסני, אבל למעשה הקטע הכבד היחיד בו באמת הוא הקטע האינסטרומנטלי IRON BUTTERFLY THEME, עם הגיטרות החורקות להפליא של דני ווייס והאורגן החד והפסיכדלי, המנוגן להפליא בידיו של דאג אינגל. יש שיגידו כי קולו העמוק והתיאטרלי של אינגל מעצבן או מוגזם, אבל היי... אני אוהב את זה מאד! זהו בדיוק הקסם של הלהקה הזו – דרמה גדולה מהחיים עטופה בקלידים וינטג'.

בהרכב הראשון הזה, שהקליט את התקליט המדובר, היה ללהקה זמר נוסף בשם דריל דלוק, שניגן גם בתוף מרים ושר קולות רקע ולעיתים מוביל, אך הוא לא הצליח להמשיך הלאה עם מעוף הפרפר מעבר לתקליט זה. והתיפוף של רון בושי? אדיר! המתופף הזה, שחבל כי נשכח מאז בקרב הקהל הרחב, ידע לתופף היטב גם את השקט שבין המכות בתוף (כמו שעשה לא מעט רינגו סטאר עם הביטלס). אצלו תיפוף שהוא מלאכת מחשבת, והוא היה העוגן היציב היחיד שנשאר בלהקה לאורך כל גלגוליה המרכזיים. עם התקליט הזה סימנה הלהקה את תחילת דרכה להפוך לאחת הלהקות האייקוניות יותר של תנועת הרוק הפסיכדלי, או מה שכונה אז "אסיד רוק".

תחילת הקריירה המיועדת של פרפר הברזל חוזרת לשנת 1967 במועדון וויסקי א גו גו בהוליווד. הופעת הבכורה שלהם בלוס אנג'לס נועדה במקור להיות הופעה חד פעמית, גיג קטן בדרך לתהילה. עם זאת, בשל ההיענות המדהימה של הקהל להופעה יחידה זו והבאזז שנוצר ברחוב, הלהקה החדשה נקבעה להופיע במועדון למשך שלושה שבועות רצופים. היא חלקה את הבמות באותה תקופה עם הרכבים כמו הדלתות וצברה קהל מעריצים נאמן. אז גילה אותה צייד כשרונות בחברת התקליטים ATCO, שהייתה חברת בת של ATLANTIC RECORDS החשובה. לאחר שנחתמו חוזים, פרפר הברזל נכנסה לאולפן ההקלטות GOLD STAR בלוס אנג'לס והחלה במלאכת אהבה: יצירת התקליט הראשון שלה.

השיר הפותח את התקליט, POSSESSION, נכתב על ידי דאג אינגל והמילים שלו מתארות גבר שנחוש בדעתו "להחזיק" באישה שהוא חושק בה, תוך שימוש במניפולציות רגשיות ואיומים מרומזים שהוא ישרוף את חומות ההגנה שלה. במונחים של היום זה נשמע קצת כמו מדריך לסטוקר המתחיל, אבל ב-1968 זה נחשב לרומנטיקה אפלה ומסתורית. השיר הזה יצא כסינגל הראשון של הלהקה וזכה להצלחה נאה. עוד שיר מעניין בתקליט הוא UNCONSCIOUS POWER, שמבקר את החברה החומרנית ואת האנשים שמונעים מכוח וכסף בלי להיות מודעים להשלכות הרוחניות של מעשיהם. כן, הלהקה שילבה מסרים חברתיים בתוך עטיפה של אורגן כנסייתי וגיטרות פאז, שילוב מנצח לאוזניים של ילדי הפרחים.

צריך להודות ביושר, אלבום הבכורה הזה לא ממש הגיע למעמד 'קלאסי' במבחן הזמן הכללי. בייחוד שאחריו יצא תקליט שהפך למפלצת רבת מכר ומחק כמעט כל זכר למה שקדם לו. אבל משהו בהקשבה ל-HEAVY הופכת אותו לחוויה מרעננת עבורי. אולי כי כתיבת השירים לא נופלת לאזור הבנאלי, שלא מעט להקות החליקו אליו בניסיון לחקות את הביטלס או את הבלוז של שיקגו. הסאונד שלהם היה ייחודי, בעיקר בזכות השימוש המאסיבי באורגן VOX CONTINENTAL שנשמע לעיתים כמו פסקול של סרט אימה זול אך מהנה.

את התקליט הפיקו צ'רלי גרין ובריאן סטון, צמד מפיקים שגם הפיקו את אלבום הבכורה של בופאלו ספרינגפילד וגרמו לניל יאנג, סטיבן סטילס וחבריהם לכעוס על התוצאה הסופית, בטענה שהם "החליקו" מדי את הסאונד המחוספס של הלהקה. אבל אצל פרפר הברזל זה אחרת. ההפקה בתקליט HEAVY נשמעת הולמת בדיוק את האווירה שהלהקה ניסתה לייצר. עם זאת, הדרך לשחרור התקליט לא הייתה סוגה בשושנים. הפרישה של ווייס הגיטריסט באוגוסט 1967 ופרישתם, מיד לאחר מכן, של דלוק והבסיסט ג'רי פנרוד, גרמו לעיכוב משמעותי ביציאת התקליט. למעשה, רוב הנגנים שמנגנים בתקליט הזה כבר לא היו בלהקה כשהוא הגיע לחנויות! ובתקופה ההיא, כל חודש של עיכוב היה קריטי, בשל מבול היצירתיות שהמטיר תקליטים משובחים רבים מדי יום משני עברי האוקיינוס. הלהקה נאלצה להרכיב את עצמה מחדש במהירות כדי לקדם את התקליט בהופעות, מה שהוביל להצטרפותם של אריק בראן הגיטריסט ולי דורמן הבסיסט – ההרכב שייצור אחר כך את הלהיט הגדול ביותר שלהם.

בעיתון בילבורד נכתב בביקורת על תקליט זה, בפברואר 1968: "זו להקה שמודעת היטב למה שקורה היום במוזיקה. יש לה את היכולת לבנות נושאים מעניינים בשיריה. זה אלבום מומלץ". אני מצטרף בחום להמלצה זו, גם בחלוף עשרות שנים. אם אתם רוצים לשמוע איך נשמעה פסיכדליה כבדה רגע לפני שהיא הפכה למיינסטרים ענק, שימו את HEAVY על הפטיפון, הגבירו את הווליום ותנו לפרפר להמריא.

הסיפור המטורף על התקליט שחיבר בין אב חורג, נער מחונן וצ'ארלס מנסון. ב-22 בינואר בשנת 1968 יצא תקליט הבכורה של להקת SPIRIT. יש פה רוחות של שינוי היישר מטופאנגה קניון.

בשנות השישים המאוחרות צצה לה בלוס אנג'לס להקה שהפכה להבטחה גדולה מאד בחוף המערבי. בעוד להקות אחרות היו עסוקות בלגדל שיער ולמלמל מילים על פרחים, החבר'ה האלה הציגו רמה מוזיקלית בין חמשת חבריה שהייתה גבוהה מאד, שילוב מיוחד של ג'אז, רוק פסיכדלי ומוזיקה קלאסית. וגם הגימיק המשפחתי הסב תשומת לב, ואי אפשר היה להתעלם ממנו: בשנת 1965 הפך מתופף ג'אז בשם אד קאסידי לאביו החורג של גיטריסט ושמו רנדי וולף.

קאסידי לא היה סתם אבא חביב שמסיע לחוגים. הוא היה מתופף ג'אז ותיק ומנוסה עם קרחת בוהקת (מראה חריג בנוף השיער הארוך של התקופה) ונטייה ללבוש שחורים. בנו החורג, רנדי, היה עילוי גיטרה שזכה לנגן עם הגדולים ביותר עוד לפני שסיים תיכון. בהמשך הפך גיטריסט בשם ג'ימי הנדריקס את שמו של וולף הצעיר לקליפורניה. זה קרה כשהשניים ניגנו יחד בניו יורק בהרכב JIMMY JAMES AND THE BLUE FLAMES. מכיוון שהיה בלהקה עוד רנדי אחד (רנדי פאלמר), הנדריקס החליט לקרוא לוולף שלנו בשם רנדי קליפורניה. כינוי זה דבק בבחור הצעיר מאז ועד למותו הטראגי בטביעה שנים רבות לאחר מכן, כשהציל את בנו מהים הסוער.

הקשר המשפחתי הזה בין קאסידי לוולף היה נקודה אחת בתמונת המשפחתיות הכללית שאפפה את להקת ספיריט, עם הקמתה בשנת 1967. ההרכב היה פסיפס של כישרונות: היו בה הגיטריסט רנדי קליפורניה, המתופף אד קאסידי, הקלידן ג'ון לוק, הבסיסט מארק אנדס והזמר ג'יי פרגסון. והחמישה חשו כה קרובים יחדיו עד שעברו עם בנות זוגם וילדיהם לבית אחד גדול וצהוב ששכן בטופאנגה קניון.

טופאנגה קניון לא היה סתם פרבר מנומנם, אלא מעוז הבוהמה של התקופה. היה זה אזור שגירה מוזיקאים רבים ליצירה משמעותית. ביניהם ניל יאנג, להקת CANNED HEAT ועוד. הקומה העליונה בבית של ספיריט השקיפה על נוף מרהיב של הקניון והעצים. שם גם נערכו החזרות המוזיקליות של החברים, שנקבעו חמישה ימים בשבוע, במשמעת ברזל שלא הייתה מביישת טירונות. שם, בחזרות ההן, יצקו החברים רעיונות מוזיקליים לתבשיל אחד, יחיד ומיוחד. בבית זה גר גם בארי הנסן, שהיה המנטור המוזיקלי של הלהקה ומוכר יותר לימים כשדרן רדיו פופולרי בשם DR DEMENTO, עם אוסף תקליטי הבלוז הענק שלו שרבים מצליליו מילאו את הבית והשפיעו עמוקות על הצליל המתהווה של הלהקה.

בתחילה הם קראו לעצמם SPIRIT REBELLIOUS על שם ספר מאת הסופר הלבנוני-אמריקני חליל ג'ובראן, שם קצת כבד לכל הדעות, שלשמחת כולם קוצר בהמשך. אבל האידיליה בקומונה הכילה גם רגעים אפלים. בזמן שהלהקה נהגה לנגן בבית, גילו חבריה בחור צעיר שנראה מוזנח ונוכחותו לא הקרינה אנרגיה טובה. הוא עמד מתחת לחלון הבית ונהג להקשיב למוזיקה, רוקד בצורה משונה, עד שהלהקה פשוט גירשה אותו משם. הוא צעק להם בחזרה את המשפט YOU GOT BAD KARMA. העניין נשכח, אך התברר שהבחור לא צחק. שנתיים לאחר מכן התנוססה תמונתו מעל גבי העיתון בהקשר מחריד של רציחות המוניות. זה היה צ'ארלס מאנסון.

למרות הקארמה הרעה שניבא להם מנסון, הדברים התחילו לזוז. המפיק לו אדלר, איש בעל חוש ריח מפותח ללהיטים, החתים את הלהקה לחברת התקליטים שלו ODE RECORDS לאחר שערך להם אודישן במועדון וויסקי א גו גו. זה לא היה עניין פשוט מבחינה בירוקרטית; שלושה מחברי הלהקה היו קטינים כך שנדרשה רשות מהוריהם לחתום על החוזה, סיטואציה משעשעת למדי בעולם הרוק הפרוע.

ההקלטות לתקליט הבכורה החלו באוגוסט 1967. אך לא כולם בלהקה אהבו את נוכחותו של אדלר כמפיק התקליט. הם הרגישו שהוא לא מטפח אותם כפי שציפו. הנקודה הכואבת ביותר הייתה קשורה לאירוע הגדול של הקיץ: בתקופה ההיא אדלר היה אחד ממפיקי פסטיבל מונטריי, האירוע שכונן את קיץ האהבה, ולאכזבת הלהקה הוא לא דאג להכניסה לרשימת אלה שהופיעו בו. האירוניה חגגה שעות נוספות כאשר חברו לשעבר של קליפורניה, ג'ימי הנדריקס, כן הופיע בפסטיבל והפך לכוכב-על כשנתן שם הופעה בלתי נשכחת שכללה שריפת גיטרה. ספיריט נשארו מאוכזבים בבית.

בעיה נוספת הייתה כשהלהקה גילתה כי אדלר רצה לתזמר חלק מהקטעים שלה ולהוסיף כלי מיתר וקרנות, דבר שהיה נראה להם מנוגד לרוח הרוק המחוספסת שניסו ליצור. הוא רצה להביא את המתזמר מארטי פאיץ', שעבד לפני כן עם פרנק סינטרה ומל טורמה. פאיץ' לא היה זול במחיר וחברי הלהקה נאלצו לחפור בכיסיהם ולשלם על כך, דבר שהכביד עליהם כלכלית עוד לפני שמכרו תקליט אחד. מה לא עושים כדי להצליח.

כאשר יצא, התקליט הציג עולם מוזיקלי עשיר ומורכב. הרצועה הפותחת, FRESH GARBAGE, נולדה לאחר שהלהקה חוותה שוד. כל הציוד שלהם נגנב, והם נאלצו לקנות ציוד חדש וכלי נגינה חדשים. השיר עצמו עוסק, באופן אירוני ומקדים את זמנו, בנושאים אקולוגיים ובצרכנות, כאשר המילים מדברות על העולם כמזבלה של פחי אשפה. הבס הפותח של מארק אנדס הפך לאחד המוכרים יותר ברוק, ואפילו צוטט שנים מאוחר יותר על ידי להקת PINK בשירם FEEL GOOD TIME. השיר השני בתקליט, UNCLE JACK, הוא דוגמה מצוינת לפסיכדליה הקופצנית של הלהקה. ג'יי פרגסון סיפר שזה היה אחד השירים המהירים והאנרגטיים ביותר שהם ביצעו בהופעות, שיר שנועד להרים את הקהל על הרגליים.

אחת היצירות המעניינות בתקליט היא MECHANICAL WORLD. זה הושפע מאוד מהניסיון של הלהקה לשלב מוזיקה קלאסית עם רוק. כאן בדיוק נכנס לתמונה אותו תזמור שנוי במחלוקת של מרטי פאיץ', שהוסיף נופך דרמטי ועמוק לשיר. למרות שהיה ארוך מדי לרדיו המסחרי באותה תקופה, הוא נחשב לאחת הפסגות האמנותיות של התקליט.

אבל מעל הכל מרחף הצל של הקטע האינסטרומנטלי TAURUS. השיר הזה, שנכתב על ידי רנדי קליפורניה, הפך שנים מאוחר יותר למוקד של אחת התביעות המשפטיות המפורסמות בהיסטוריה של המוזיקה. הדמיון המפתיע בין הפתיחה של TAURUS לבין הפתיחה של STAIRWAY TO HEAVEN, של להקת לד זפלין, הוביל לטענות על גניבה. לד זפלין חיממו את ספיריט בסיבוב ההופעות הראשון שלהם באמריקה, מה שחיזק את הטענה שהם שמעו את הקטע המקורי ולקחו ממנו. למרות שבסופו של דבר בית המשפט פסק לטובת זפלין, רבים עדיין משוכנעים שההשראה הגיעה היישר מהגיטרה של קליפורניה. לדעתי, יש דמיון קטנטן - אבל במקרה של זפלין זה כמו לתבוע רוצח על גניבת מסטיק במכולת.

התקליט נחתם עם ELIJAH, ג'אם סשן פראי שמשלב בתוכו השפעות של ג'אז ורוק, ומדגים את היכולת הוירטואוזית של כל חברי הלהקה, ובמיוחד את התיפוף הדומיננטי של קאסידי.

תקליט הבכורה של ספיריט יצא והפך לתקליט מצליח בקרב חובבי מוזיקת המחתרת. הדבר מיצב את הלהקה כשם חם ומבטיח מאד - אך כל העסק התפרק שנתיים לאחר מכן עקב סכסוכים פנימיים ותסכול מחוסר מכירות, סיפור קלאסי של להקה שנשרפה מהר מדי. בזמן אמת, הביקורות על תקליט הבכורה היו מעורבות עד נלהבות, והעידו על הבלבול המסוים של המבקרים מול הסגנון החדשני. עיתון AMERICAN RECORD GUIDE פרסם ביקורת באפריל 1968 וציין: "הרבה מהג'אז שהלהקה הזו מנגנת מגיע מכיוונו של המתופף, אד קאסידי המבוגר, שמעניק לחבריו הצעירים תיפוף קצבי שחסר כיום אצל הרבה להקות. שאר חברי הלהקה לא מנגנים פה ג'אז ברמה שלו, אך אין ספק כי הזמן ישפר את העניין הזה אצלם".

לעומת זאת, עיתון HI FI פרסם ביולי 1968 ביקורת פושרת יותר: "הנה עוד אחד מהפקותיו של לו אדלר בליבל החדש שלו. רוב השירים בתקליט נכתבו על ידי ג'יי פרגסון, ויש לי הרגשה שלהקת ספיריט מבצעת אותם הכי טוב שיש, לעומת להקות אחרות שהיו מקבלות את שיריו. אין בתקליט משהו מיוחד אך הלהקה הזו חביבה בהחלט". אבל היו שראו את האור. עיתון EYE פרסם באוגוסט 1968 השתפכות של ממש: "תקליט מצוין עם הפקה גאונית של לו אדלר. המוזיקה פה מכילה את צליל הגיטרה הטעים ביותר שחוויתי עד כה בעולם הרוק. להקת ספיריט היא להקה טעימה - מאד אישית, שקטה וטובה ביותר".

גם הרולינג סטון פרסם בספטמבר 1968 דברי שבח נדירים: "זה תקליט לא שיגרתי שבא למחוץ כמה אופנות עכשוויות. החבר'ה פה משתמשים בכישרון שלהם בדרך הכי דמיונית שיש. עם זאת, הם לא נותנים לניסיוניות שלהם להסית אותם מהמיקוד. ככל שמקשיבים יותר לתקליט הזה ובריכוז - כך נשאבים יותר לתוכו. אין כאן חזרה מעייפת על רעיונות. כל רעיון הוא טרי ורענן, ונשאר ככזה".

הדעות היו לעיתים הפכפכות. עיתון JAZZ AND POP פרסם בדצמבר 1968 וידוי כנה: "שמעתי את התקליט בפעם הראשונה בחודשי הקיץ וחשבתי שהוא מדהים. מאז יש לי מחשבה שניה בנושא. עדיין, זה תקליט טוב". ולסיום, עיתון הג'אז, DOWN BEAT, סיכם בדצמבר 1968 את הפרדוקס של הלהקה המוכשרת וההפקה הבעייתית: "זו חמישיית רוק מלוס אנג'לס שהיא בלתי מנוצחת בתחומה. יש בה גיטריסט מדהים בשם רנדי קליפורניה, שנגינתו מרגשת ביותר. הנגינה של שאר החברים גם כן מלאת השראה. יש פה רגישות רבה. עם זאת, הכל טוב ברמה של המוזיקה. ההפקה היא בעייתית. השירים הנהדרים הופכים, עם ההפקה של לו אדלר, לפיסות מוזיקה נשכחות".

תקליטה הראשון של ספיריט הציג כרטיס ביקור מרשים ביותר, שילוב נדיר של כישרון, חוצפה וחדשנות שעדיין מהדהד היום. עכשיו תורכם לקבל ספיריט. שימו את התקליט על הפטיפון ותגבירו את הווליום!

גם זה קרה ב-22 בינואר. הצטרפו אליי למסע בין שנים, יבשות, בתי משפט ואולפני הקלטות, ביום שבו הכול קרה.

1971: הקרקס הנודד של ג'ו קוקר מגיע למסך

בלונדון הקרירה של שנת 1971 נערכה פרמיירה חגיגית לסרט MAD DOGS AND ENGLISHMEN. הכוכבים היו ג'ו קוקר עם קולו המחוספס, ליאון ראסל הפרוע ושלל מוזיקאים שיצרו יחד קרקס רוק'נ'רול אמיתי. הסרט הנהדר הזה נערך מתוך ערימה עצומה של סלילי צילום באורך כולל של 62 שעות, שתיעדו את אחד מסיבובי ההופעות הכאוטיים בהיסטוריה.

הסיבוב הזה התארגן במהירות שיא של שמונה ימים בלבד, לאחר שקוקר נאלץ לצאת לדרך כדי למנוע תביעה משפטית, והוא אסף סביבו חבורה של כ-40 נגנים, זמרים, נשים, ילדים וכלבים. האלבום הכפול שיצא בעקבות הסיבוב הכיל ביצועים מחשמלים ששינו את פני השירים המקוריים. הגרסה של קוקר ללהיט THE LETTER של להקת THE BOX TOPS הפכה למזוהה איתו כמעט יותר מהמקור. גם השיר CRY ME A RIVER קיבל שם טיפול שונה לחלוטין מהגרסה המלנכולית של ג'ולי לונדון, והפך לזעקת נשמה בלוזית. שיר בולט נוסף בתקליט היה SPACE CAPTAIN, שנכתב על ידי מת'יו מור, והפך להמנון בהופעות החיות בזכות המקהלה האדירה שליוותה את קוקר.

1968: הביטלס פותחים חנות (ובלאגן)

בשנת 1968 נפתחו המשרדים של חברת APPLE, שייסדה להקת הביטלס, ברחוב WIGMORE מספר 95. החברה, שהייתה אמורה להיות אוטופיה יצירתית שבה כל אמן יקבל הזדמנות, הפכה במהרה לחור שחור פיננסי ולמקור לכאבי ראש לא מעטים עבור ארבעת המופלאים מליברפול, שניסו לנהל אימפריה עסקית בין הקלטה להקלטה.

1959: ההקלטות האחרונות בדירה בניו יורק

שנת 1959 סימנה רגע עצוב ומצמרר בהיסטוריה. זמר הרוק'נ'רול באדי הולי ישב בביתו שבניו יורק עם גיטרה אקוסטית ומכשיר הקלטה קטן מדגם AMPEX. שם, באינטימיות של דירתו, הוא יצר את הקלטותיו האחרונות. בין השירים שהוקלטו על הסרטים הביתיים היו PEGGY SUE GOT MARRIED, CRYING, WAITING, HOPING ו-WHAT TO DO. אותה הקלטה גולמית ומרגשת קיבלה לאחר מותו הטרגי (בהתרסקות מטוס שגדעה קריירה מבטיחה) 'טיפול אולפני'. המפיקים הוסיפו כלי נגינה נוספים והקלטות אלו יצאו באופן רשמי, משמרות את קולו הצלול של הולי לנצח.

1977: סטטוס קוו נגד משטרת וינה

בשנת 1977 פורסם בעיתון רקורד מירור סיפור שנשמע כמו סצנה מסרט קומדיה: שלושת חברי להקת סטטוס קוו – פרנסיס רוסי, ריק פארפיט ואלן לאנקסטר – מצאו את עצמם בצרות בבירת אוסטריה. הם נקנסו בווינה בסכום עתק של 3,600 ליש"ט לאחר שנקלעו לתגרה עם אנשי משטרה בשדה התעופה המקומי.

כשחזרו חברי הלהקה ללונדון, לאחר משפט בזק, הודיע מנהלם כי בכוונתם לערער על ההחלטה. הוא אמר בזעם: "הזדעזענו מאי יכולתו או רצונו של השגריר הבריטי להגיע לבית המשפט והמסר שנשלח אלינו מהשגרירות הוא שהוא לא יגיע כי המשפט נערך בשעה מוקדמת בבוקר". לאנקסטר חטף את הקנס הכבד ביותר, 1,800 ליש"ט, באשמת העלבת שוטרים, בעוד שני האחרים נפרדו מ-900 ליש"ט כל אחד על הפרעה לאנשי החוק. הבלגן החל כשהשלושה עברו בדיקה ביטחונית לפני העלייה למטוס ואולצו להתפשט, רגע אחרי שסיימו סיבוב הופעות מתיש באוסטריה. הם נעצרו ובילו את הלילה בתא המעצר. פרנסיס רוסי סיכם את החוויה בהומור בריטי יבש: "הם כנראה חיפשו סמים אך אנו לא עד כדי כך טיפשים. הבנתי שהמשפט לרעתנו כשראיתי את השופט מוציא מחשבון כיס ומחשב את הקנסות שלנו עוד לפני שההגנה סיימה את דבריה".

1967: הרולינג סטונס מסרבים להסתובב

בשנת 1967 עוררו חברי הרולינג סטונס אי נעימות קלה (בלשון המעטה) כשהתארחו בתוכנית האמנים הבריטית הפופולרית VAL PARNELL SUNDAY NIGHT AT THE LONDON PALLADIUM. בסיום התוכנית, הלהקה סירבה לעלות על הבמה המסתובבת המפורסמת, שעליה נהגו כל האמנים לעמוד ולנופף לקהל לשלום כמו בתחרות מלכות יופי. מיק ג'אגר וחבריו החליטו שזה לא בשבילם. בכך שברו הם מסורת קבועה שהייתה נהוגה בתוכנית ועיצבנו את המפיקים בהתאם, אך חיזקו את תדמיתם כילדים הרעים של הרוק הבריטי.

1966: ג'ורג' האריסון מתמודד עם התקשורת

בשנת 1966, יום אחד בלבד אחרי חתונתם, ערכו ג'ורג' האריסון וכלתו הטרייה, הדוגמנית פאטי בויד, מסיבת עיתונאים. בויד שיחזרה בהמשך את האירוע הטראומטי: "אחרי החתונה שלנו נאלצנו לסבול מסיבת עיתונאים שבריאן אפשטיין (מנהל הביטלס) הקים. זה היה כל כך מפחיד. הרבה עיתונאים שאלו שאלות על מתי ג'ורג' ביקש ממני להתחתן איתו ועל התוכניות שלנו לעתיד. ג'ורג' אמר שהוא הציע נישואין ביום שנפגשנו, ברכבת בה צולמה סצנה לסרט 'לילה קשה של יום מפרך', ואמרתי שלא חשבתי שהוא רציני. אז הוא אמר שהוא ביקש ממני לצאת ודחיתי אותו. ואני פלטתי שאנחנו רוצים שלושה ילדים אבל לא מיד".

1970: ברוס ספרינגסטין עובד בגרושים

לפני שהפך לבוס הגדול של אמריקה, בשנת 1970 הופיעה להקת STEEL MILL (עם הסולן הצעיר ברוס ספרינגסטין) כלהקת החימום של הגיטריסט אלווין בישופ, במועדון MATRIX שבלוס אנג'לס. פערי השכר היו משעשעים בדיעבד: להקתו של ספרינגסטין קיבלה חמישה דולר עלובים, בעוד שלהקתו של אלווין בישופ קיבלה תשעים דולרים על אותו ערב. ההיסטוריה, כידוע, תיקנה את העוול הזה עם ריבית דריבית.

1981: התמונה האחרונה של ג'ון ויוקו

בשנת 1981 יצא גיליון של המגזין רולינג סטון שרובו הוקדש כמחווה לג'ון לנון שנרצח חודש קודם לכן. הגיליון יצא לאור עם התמונה המפורסמת שצילמה הצלמת אנני לייבוביץ', בה נראה לנון העירום מחבק בתנוחת עובר את יוקו אונו הלבושה בשחור, כשמבטה רציני עד כאב. תמונה זו, שצולמה ב-8 בדצמבר 1980, כמה שעות בודדות לפני הירצחו של ג'ון, הפכה מאז לאחת הכואבות והמפורסמות בקטלוג הצילום העשיר שלו.

בעת הצילום היו ג'ון ויוקו עסוקים בקידום התקליט החדש שלהם, "פנטזיה כפולה". לתמונת השער הוא התעקש שיוקו תצטרף אליו. לייבוביץ' נשלחה מטעם המערכת לדירתם בבניין דקוטה בניו יורק, שם הראתה להם סקיצה עם התנוחה שחשבה עליה. ג'ון ויוקו נתנו לה אור ירוק והוא התקלף מבגדיו, בעוד יוקו נותרה לבושה – ניגוד ויזואלי חזק. כשהיא הראתה להם את התוצאה המצולמת בפולארויד, אמר ג'ון בהתלהבות שזה תופס בדיוק את מערכת היחסים שלהם. באותו לילה הוא נורה ונהרג מחוץ לבניין.

בתוך הגיליון פורסם מכתב קורע לב שיוקו ניסחה על ההתמודדות עם בנם המשותף: "סיפרתי לשון מה קרה, הראיתי לו את תמונת אביו על שער העיתון היומי והסברתי את המצב. לקחתי את שון למקום בו ג'ון שכב לאחר שנורה. שון רצה לדעת מדוע האדם ירה בג'ון אם הוא אוהב אותו. הסברתי שהוא כנראה אדם מבולבל. שון אמר שעלינו לברר אם הוא מבולבל או שהוא באמת התכוון להרוג את ג'ון. השבתי שזה תלוי בבית המשפט (COURT). הוא שאל איזה מגרש (COURT)- מגרש טניס או מגרש כדורסל? כך נהג שון לשוחח עם אביו. הם היו חברים. ג'ון היה גאה בשון אם היה שומע זאת. שון בכה אחר כך. הוא גם אמר 'עכשיו אבא הוא חלק מאלוהים. אני מניח שכשאתה מת אתה נהיה הרבה יותר גדול כי אתה חלק מהכל'. אין לי עוד הרבה מה להוסיף להצהרה של שון. הדומייה לזכרו תתקיים ב -14 בדצמבר בשעה 14:00 למשך 10 דקות. באהבה, יוקו ושון".

1972: וידויים נועזים ולהיטים אמריקאיים

בשנת 1972 פורסמה במגזין הבריטי מלודי מייקר כתבה על דייויד בואי, שבה הוא זרק את הפצצה: "אני הומוסקסואל ותמיד הייתי, אפילו כשהייתי דייויד ג'ונס". באותה תקופה, הצהרה כזו עוררה שערורייה רבתי ושינתה את הדרך שבה נתפסו כוכבי רוק. מצד שני - אצל בואי אי אפשר לדעת אם הוא דיבר פה על עצמו או שיחק את דמותו של זיגי סטארדאסט גם באמירה הזו. בואי הצהיר מאוחר יותר: "הטעות הגדולה ביותר שעשיתי אי פעם הייתה לומר שאני ביסקסואל. אלוהים, הייתי כל כך צעיר אז. התנסיתי". במקביל לאותה דרמה בריטית, מעבר לים, התקליט של דון מקלין, AMERICAN PIE, כבש את המקום הראשון במצעד האמריקני, והפך לקלאסיקה מיידית.

1971: מהומה בצפת סביב המחזה "קפוץ"

ובזווית הישראלית, שנת 1971 סיפקה יום לא קל בהפקת המחזה-רוק הישראלי הנועז 'קפוץ'. ביום זה נעצר מפיק המחזה, דני דגן, מאחר וחרג מתנאי הצנזורה הנוקשים של אותם ימים והשתמש באורות מלאים בסצנת העירום, במקום באורות מעומעמים כפי שנדרש. אשמה נוספת ריחפה עליו כשהכניס לתוכן ההצגה סצנות שלא אושרו על ידי המועצה לביקורת סרטים ומחזות. הוא שוחרר בערבות וקיים למחרת מסיבת עיתונאים זועמת בה אמר כי מתנכלים לו באופן אישי.

אבל השיא הגיע יום לאחר מכן, כשמהומה אלימה התחוללה בעת קיום ההצגה בעיר צפת. יו״ר המועצה הדתית, שלמה האופט, הגיע עם תלמידי ישיבת צפת, בוגרי בית הספר התיכון הדתי ועסקנים ציבוריים מהמפלגות הדתיות, במטרה להפגין מול האולם. הרוחות התלהטו, והמפגינים תפסו את אחת משחקניות ההצגה, משכו בפראות בשערותיה ופגעו בתיקה. שחקנית נוספת נענשה על ידי המפגינים בסדרת בעיטות לגופה. העסק יצא משליטה וחמישה עשר מפגינים זומנו לבית המשפט באשמת התפרעות.

בעקבות המהומה, אולמות רבים ששמעו על הבלגן סביב המחזה החלו לבטל הופעות שנקבעו, מחשש שגורמים מתנגדים יחוללו נזק גם אצלם. עיריית חיפה דרשה מההפקה לשלם מס גבוה ושערורייתי בשיעור ארבעים אחוז (מול חמישה אחוזים שהיו מקובלים אז) וחזרה בה רק לאחר לחץ מצד המפיקים. גם ועדי עובדים, שנהגו לרכוש כרטיסים לקבוצות, משכו את ידיהם מרכישת כרטיסים למחזה. הסיפור השלם והנדיר גם על הפקה זו נמצא גם כן בספר שכתבתי, "רוק ישראלי 1973-1967".

עדכונים נוספים

בשנת 2018 הודיע הזמר האהוב ניל דיאמונד כי הוא פורש מהופעות בגלל שלקה במחלת הפרקינסון, הודעה ששברה את ליבם של מיליוני מעריצים.

בשנת 2020 הפך ניל יאנג הקנדי לאזרח אמריקאי באופן רשמי, מהלך אירוני עבור מי שביקר את הפוליטיקה האמריקאית במשך עשורים.

בשנת 1969 היו הביטלס עסוקים בפרויקט GET BACK (שלימים הפך לסרט ולתקליט LET IT BE). ביום הזה הצטרף אליהם לראשונה הקלידן המוכשר בילי פרסטון. הנוכחות שלו בפסנתר ובקלידים סייעה להגדיר את הצליל בצורה ניכרת, מה שהיה מועיל במיוחד בהתחשב בחוק שהביטלס קבעו לפרויקט: 'ללא דיבוב יתר של הסשנים' (בלי אובר-דאבינג). מעבר למוזיקה, מצב הרוח במפגשים השתפר מאוד בזכותו; כשיש אורח בחדר, כולם מתנהגים יפה יותר. הלהקה התמקדה יותר בשירים שהם התכוונו לבצע בספיישל החי, ופחות בפעילויות עקרות כמו נגינת גרסאות כיסוי ואלתורים אינסופיים.

בשנת 1963 הקליטו ג'רי אנד דה פייסמייקרז (או בעברית: ג'רי והפוסעים) את השיר HOW DO YOU DO IT. השיר הזה נפסל לפני כן על ידי הביטלס, לאחר שהמפיק ג'ורג' מרטין ניסה להכריחם לשיר אותו והם התעקשו על חומר מקורי משלהם. מרטין לא ויתר והעביר את השיר ללהקה ליברפולית אחרת שבאה בעקבות ארבעת המופלאים, והשיר הפך ללהיט ענק.

בשנת 1981 שריפה כילתה את אולפן ההקלטות של אייק וטינה טרנר, כשהיא משתוללת במבנה הגדול במשך כ-54 שעות לפני שהושגה עליה שליטה. אולפני "בוליק סאונד" (BOLIC SOUND) באינגלווד, קליפורניה, נבנו על ידי אייק טרנר בשנת 1970. בין האמנים שהקליטו באולפנים אלו ניתן למנות את פול מקרטני, ג'ורג' האריסון, הרולינג סטונס ופרנק זאפה. הלהיט של אייק וטינה טרנר, NUTBUSH CITY LIMITS, הוקלט בבוליק סאונד בשנת 1973.

בשנת 1966 עסקו חברי הביץ' בויז בהקלטת עוד קלאסיקה - הפעם בשם WOULDN'T IT BE NICE. ובדיוק שנה לאחר מכן, בשנת 1967, הופיעו המאנקיז בפעם הראשונה בהחלט, מול אולם COW PALACE בסן פרנסיסקו, שהיה מלא עד אפס מקום.

בשנת 1991 יצא תקליט הסולו האולפני השלישי של סטינג ושמו THE SOUL CAGES. הפעם היה זה מות אביו שהצית בו רעיון ליצירה אישית וכואבת זו. סטינג שיתף ברגשותיו: "אבי מת בשנת 1989. הייתה לנו מערכת יחסים קשה ומותו היכה בי יותר ממה שדמיינתי שאפשרי. הרגשתי משותק רגשית ויצירתית, מבודד ולא מסוגל להתאבל. זה היה כאילו השמחה ירדה מהחיים שלי. בסופו של דבר, שכנעתי את עצמי לחזור לעבודה ואוסף השירים העגום הזה היה התוצאה. התחלתי עם הזיכרון הראשון שלי ומשם הכל התחיל לזרום. הזיכרון הראשון שלי היה מספינה, כי גרתי ליד מספנה כשהייתי צעיר וזו הייתה תמונה מאוד חזקה של הספינה הענקית הזו מתנשאת מעל הבית. לנצל את זה היה מתנה משמים - התחלתי עם זה והאלבום פשוט זרם". התקליט זכה לביקורות חיוביות ולמכירות נאות בהתאם.

פינת "על החיים ועל המוות" - 22 בינואר

בשנת 1977 נולד בן שני לג'יימס טיילור וקרלי סימון. שמו הוא בן, ובעתיד יהיה כותב שירים ומבצע בעצמו, ממשיך את השושלת המשפחתית.

בשנת 2002 מת מסרטן ריאות הקלידן פיטר בארדנס, שידוע בעיקר כמי שייסד את להקת CAMEL וניגן בתקליטיה הידועים ביותר בסבנטיז (כמו THE SNOW GOOSE). הוא היה בן 56 במותו.

בשנת 1931 נולד זמר הנשמה הענק סאם קוק (שנהרג בירייה בשנת 1964 במוטל בנסיבות טראגיות).

בשנת 1945 נולד מלקולם מקלארן, המנהל הערמומי והגאון השיווקי שידוע בעיקר כמי שניווט את להקת הפאנק, הסקס פיסטולס, לכאוס בריטי מוחלט.

בשנת 1947 נולד הזמר סטיב פרי, שהיה הסולן בעל קול הזהב בלהקת JOURNEY והביא לעולם בלדות רוק נצחיות.

בשנת 1948 נולד הגיטריסט פיל מילר (מלהקות האטפילד והצפון ומאצ'ינג מול), דמות מפתח בסצנת הקנטרברי. הוא מת בשנת 2017.

בשנת 1965 נולד המתופף סטיבן אדלר, שהיה חבר מקורי בלהקת גאנס אנד רוזס אך הועף ממנה בבושת פנים, לאחר צאת התקליט הראשון המצליח שלה, בגלל התמכרות קשה לסמים שפגעה בתפקודו.

בשנת 2016 מת מסרטן בגרון פיטר אוברנד ווטס, הבסיסט של להקת הגלאם רוק MOTT THE HOOPLE. ווטס עזר להקים את "הבאדיס" יחד עם הגיטריסט מיק ראלפס, להקה שהתפתחה למוט דה הופל לאחר תקופות בהן נודעה בשם "קבוצת דוק תומאס", "סאונד השייקדאון" ולאחר מכן "סיילנס". הם הפכו למוט דה הופל לאחר שהזמר איאן האנטר הצטרף ב-1969. ווטס המשיך עם דייל גריפין, מורגן פישר וריי מייג'ור ב"בריטיש ליונס", להקת המשך של מוט דה הופל. בהמשך הוא הפך למפיק תקליטים, והפיק אלבומים עבור אמנים ביניהם "האנוי רוקס" ו"דאמב בלונדס".

באותו יום ממש של אותה שנה מת בגיל 78 מדלקת ריאות גם המתופף של להקת CAN הגרמנית, ג'אקי ליבזיט, מחלוצי הקראוט-רוק. הוא גם עבד עם ג'ה וובל, דפש מוד ובריאן אינו

בשנת 1959 נולד מייקל האצ'נס, הסולן הכריזמטי של להקת INXS, שחייו הסתיימו בטרגדיה כשנמצא מת בחדר מלון (התאבדות) בשנת 1997.

בשנת 1994 נורה למוות המוזיקאי האמריקאי רט פורסטר, בצומת בצפון מערב אטלנטה לאחר שסירב למסור את רכבו בניסיון גניבת רכב. הוא היה בן 37. הוא היה ידוע בעיקר כסולן להקת RIOT הניו יורקית בין השנים 1981 ל-1984.

הסיפור המלא מאחורי התקליט ששינה הכל עבור אלטון ג'ון. ב-22 בינואר בשנת 1973 יצא תקליטו השמיני של אלטון ג׳ון ששמו DON'T SHOOT ME, I'M ONLY THE PIANO PLAYER.

התאריך היה העשרים ושניים בינואר שנת 1973 והעולם היה מוכן להתפוצצות צבעונית. זה היה היום בו יצא לאוויר העולם תקליטו השמיני של אלטון ג'ון והראשון שלו אי פעם שהצליח להעפיל היישר אל צמרת מצעד המכירות הבריטי היוקרתי. עבור חובבי המוזיקה באותה תקופה, זו הייתה יריית הפתיחה לשנת שיא בקריירה של הכוכב הבריטי, שנה שביססה אותו ככוח הטבע הבלתי ניתן לעצירה של שנות השבעים. התקליט DON'T SHOOT ME I'M ONLY THE PIANO PLAYER היה פצצה מנצנצת של אמן שנמצא, גם פה, בשיא כוחו היצירתי.

ההיסטוריה של הקלטת התקליט מחזירה אותנו אחורה אל צרפת הכפרית. כשאלטון הגיע להקליט את היצירה החדשה הזו, הוא החליט לחזור לזירת הפשע המוצלחת, אולפני ההקלטה CHATEAU D'HEROUVILLE שבצרפת. הוא פשוט אהב את התנאים שהיו לו שם בעת הקלטת תקליטו הקודם והמצליח HONKY CHATEAU. הטירה הזו, שימשה בעבר כמקום משכנו של המלחין פרדריק שופן והייתה ידועה באקוסטיקה הייחודית שלה בחדר המדרגות. אך הייתה סיבה נוספת להקלטה שם - רצונו של אלטון להימנע ממכת המיסים הקשה שידע כי תונחת עליו ממס ההכנסה הבריטי אם היה מקליט את התקליט באנגליה. באותן שנים, אמנים בריטים רבים ברחו מאנגליה כדי לחמוק מהמיסוי הכבד של הממשלה הבריטית על בעלי הכנסות גבוהות.

אולם הפעם, ההתרגשות הבלתי מוגבלת שבדרך כלל זרחה בתחילתו של פרויקט חדש הוקהתה במיוחד. הדברים לא זרמו בקלות שאפיינה את הסשנים הקודמים. "הייתי מאוד איטי", אלטון הודה בכנות נדירה. "אמרתי לגאס (דאדג'ן) המפיק, 'אני לא יכול לעשות את האלבום הזה', אז הוא אמר, 'בסדר, נעשה את זה בספטמבר'. ואז אמרתי, 'רגע, אני יוצא לחופשה ביולי, זה יהיה נחמד לסיים את זה עד אז'". הדיאלוג הזה חשף את הלחץ העצום בו היה נתון הזמר, שנאלץ לספק להיטים בקצב מסחרר. מה לא עושים כדי לצאת לחופשה בראש שקט.

בספרו האוטוביוגרפי אלטון כתב על התקופה המורכבת הזו: "הייתי צריך לבטל את ההקלטות כדי להתאושש, אבל פשוט הלכתי לאולפן כשאני רץ על אדרנלין. מעולם לא הייתם יודעים שהייתי חולה פה מהאזנה לאלבום: הבחור ששר 'דניאל' ו'קרוקודייל רוק' לא נשמע רע". ואכן, המקצוענות ניצחה את העייפות. אלטון והלהקה היו ידועים במהירות העבודה שלהם, ולעיתים קרובות הקליטו שירים שלמים בכמה טייקים בודדים, תוך שהם ממציאים את העיבודים במקום.

אלטון רצה שהתקליט הזה יוקלט באווירה כמה שיותר צרפתית ואותנטית. לכן הוחלט להביא להכנת התקליט את המתזמר הצרפתי הידוע, מישל קולומבייה, שהגיע לאולפן כדי לבדוק את האפשרות הזו. הכל נראה זורם בין השניים בהתחלה, אבל במהרה נחמצו פניו של אלטון בגלל פרט שנראה שולי אך היה מהותי עבור חובב החיות הרגיש. הוא העיף מבט אחד ומרוכז בכלבו של קולומבייה ואז שם לב שלכלב היה קולר עם שפיצים שהופנו פנימה לכיוון הצוואר של הכלב, כשכל הזזה של הרצועה מצד קולומבייה גרמה ליצור האומלל לעשות כרצון בעליו. כשאלטון ראה את זה, הוא שלל לחלוטין את קולומבייה. הרגישות של אלטון לבעלי חיים הכריעה את הכף האמנותית ובמקומו הוזעק מאנגליה המתזמר הקבוע שלו עד לנקודה זו, פול באקמאסטר, האיש שהיה אחראי לצליל התזמורתי העשיר שאפיין את יצירותיו המוקדמות.

בתקופה הזו היה אלטון ג'ון איש די עצבני ומתוח. הוא עדיין חי אז בתוך הארון ושמר בקנאות על סודותיו, אבל כולם בהפקה ידעו כי יש לו יחסים לא רק עסקיים עם מנהלו, ג'ון ריד. המתח בטירה היה סמיך. המצב הגיע לפיצוץ כשפעם אחת באמצע ההקלטות הודיע ריד לפסנתרן כי בילה שם עם גבר אחר. אלטון איבד את שלוותו לחלוטין. הוא ידע שלא יוכל לעשות את מה שמנהלו עשה מהסיבה כי כבר היה מפורסם מדי בשלב הזה בחייו והפפראצי ארבו בכל פינה. הוא קינא בריד וידע שהנה הוא משלם את המחיר עבור התהילה שלו, מחיר של בדידות וכבילה לכללי התנהגות נוקשים. בספרו, הודה אלטון שג'ון ריד אהב לא פעם להתעלל בו - נפשית וגם פיזית.

האווירה באולפן הייתה שילוב מוזר של משמעת עבודה ורוח נעורים פרועה. למרות שאלטון עצמו מעולם לא נגע בגראס באותה תקופה, חברי להקתו אהבו מאד לעשן אך אולצו לעשות זאת רק בחדרי השינה שלהם ולא באולפן עצמו. הסיבה לכך הייתה משעשעת למדי כי בעלי האולפן הצרפתי היו עדיין מזועזעים מהחוויה שעברו עם להקת גרייטפול דד שהקליטה שם לפניהם וכנראה השאירה אחריה ענני עשן שהספיקו לדורות. כשחברי ההפקה נהגו לאכול ארוחת בוקר או ערב בחדר האוכל של האולפן, היה שם תקליט אחד שהתנגן ללא הרף לפי בקשתם והוא היה THE INNER MOUNTING FLAME של מהאווישנו אורקסטרה, שהיה סנסציית בכורה להרכב הפיוז׳ן המחשמל ההוא. הצלילים המורכבים של הג'אז-רוק היוו ככל הנראה ניגוד מרענן לפופ המלודי שהם יצרו באולפן.

מתוך הכאוס היצירתי הזה, שני שירים בתקליט החדש של אלטון הפכו ללהיטים ענקיים שכבשו את הרדיו; DANIEL ו- CROCODILE ROCK. השיר על דניאל, שהפך לאחת הבלדות המזוהות ביותר עם אלטון, נכתב על ידי התמלילן ברני טאופין בהשראת כתבה שראה בעיתון על חיילים שחזרו ממלחמת ויאטנם כשרובם נבוכים, מבולבלים ואף כועסים על ההערצה שהייתה סביבם כחיילים במלחמה. הנושא היה טעון מאוד בארה"ב של אותה תקופה. רובם רצו לברוח מהמציאות האמריקנית אליה שבו מהמלחמה וטאופין החליט לכתוב את השיר מנקודת מבטו של אח צעיר של חייל בשם דניאל שרוצה לברוח לספרד כדי למצוא שקט. אנקדוטה מעניינת היא שאלטון החליט להשמיט את הבית האחרון שטאופין כתב לשיר הזה מפני שחשש כי השיר יהיה ארוך מדי וכך לא יצליח להיכלל כסינגל ולהפוך ללהיט. הבית החסר הסביר בפירוט רב יותר את הסיבה לעזיבתו של דניאל, אך המסתורין שנוצר בעקבות המחיקה רק הוסיף לקסם של השיר.

תהליך היצירה היה מהיר כברק. טאופין כתב את המילים לשיר הזה ובאותו היום הגישן לאלטון שכתב להן מוסיקה על המקום ורץ לאולפן ההקלטה עם נגניו להקליט את כל זה. למרות התוצאה המרהיבה, חברת התקליטים - בראשות דיק ג'יימס - לא רצתה להוציא את השיר הזה על גבי תקליטון בטענה שהוא עדין מדיי מבחינה מוסיקלית וארוך מדי לרדיו המסחרי, אך אלטון התעקש, כי האינסטינקטים שלו היו חדים מתמיד. התקליטון יצא והפך ללהיט ענק שריגש מיליונים.

לעומת הרכות של דניאל, השיר CROCODILE ROCK הושפע מהמוסיקה של שנות החמישים ותחילת השישים, תקופה שאלטון העריץ. ההשפעה הייתה כה גדולה וברורה שמחברי הלהיט 'ספידי גונזאלס' של הזמר פאט בון איימו לתבוע את אלטון על גניבה מוזיקלית את מלודיית הפלצטו הקול הגבוה ששר את הלה לה לה לה מהם. הדמיון היה בלתי ניתן להכחשה, אך לבסוף לא הוגשה תביעה בעניין והקרוקודיל נשם לרווחה. השיר הפך לסינגל הראשון של אלטון שהגיע למקום הראשון בארצות הברית, למרות שאלטון עצמו הודה מאוחר יותר שהוא לא חשב שהשיר יחזיק מעמד לאורך זמן. השיר קיבל השראה גם מהשיר משנת 1971 DADDY COOL של הרכב שנשא את אותו השם. אלטון שמע ונדלק עליו.

אבל התקליט הזה החביא בתוכו עוד פנינים רבות וסיפורים מרתקים מאחורי השירים. למשל, השיר TEACHER I NEED YOU הושפע מאוד מסגנונו של הזמר בובי וי, והוא מתאר פנטזיה של תלמיד המאוהב במורתו, נושא שהיה נפוץ בשירי רוק'נ'רול מוקדמים. השיר ELDERBERRY WINE הוא שיר קצבי שבו הגיבור שותה יין כדי לשכוח את אשתו שעזבה אותו, ומילותיו נכתבו על ידי ברני כגעגוע לתקופות פשוטות יותר. הוא לא ידע אז שבהמשך אשתו (עליה כתב את TINY DANCER) אכן תעזוב אותו לטובת הבסיסט בלהקה של אלטון.

עוד רצועה בולטת היא I'M GOING TO BE A TEENAGE IDOL. השיר הזה נכתב בהשראת חברו הטוב של אלטון ויריבו למצעדים, מארק בולאן מלהקת טי רקס. המילים מתארות את העלייה המטאורית והנפילה הבלתי נמנעת של כוכב נוער, נבואה שריחפה מעל ראשו של בולאן עצמו. ישנו גם השיר HAVE MERCY ON THE CRIMINAL, רצועה דרמטית עם עיבוד תזמורתי כבד של באקמאסטר, המספרת סיפור על אסיר נמלט וכלבי גישוש הרודפים אחריו, המושפעת מסרטי מתח ישנים. השיר TEXAN LOVE SONG הוא סאטירה חריפה של ברני טאופין על השמרנות והגזענות שנתקל בהן בדרום ארצות הברית, שיר שנולד בעקבות תקרית לא נעימה בבר אמריקאי. ולסיום, הרצועה HIGH FLYING BIRD נחשבת למחווה לסגנונו של ואן מוריסון, אותו אלטון העריץ, והיא עוסקת באובדן ובשחרור.

השם הייחודי של התקליט הגיע ממסיבה נוצצת בלוס אנג'לס בה ניגש השחקן והקומיקאי הוותיק גראוצ'ו מארקס והתבדח לאלטון ששמו אמור להיות בכלל הפוך - כלומר ג'ון אלטון. הבדיחה הזו של מארקס לא עזבה את פיו לכל אורך המסיבה, הוא המשיך להציק לאלטון בעניין, עד שלבסוף אלטון הרים ידיים בהכנעה והפטיר מולו את המשפט הזה שהפך לשם התקליט: "אל תירה בי, אני רק הפסנתרן".

להקתו הקבועה של אלטון בתקופה הזו הייתה מגובשת ומקצועית להפליא והורכבה מהנגנים המצויינים האלו: נייג'ל אולסון בתופים, די מאריי בבס ודייבי ג׳ונסטון בגיטרות. האחרון סיפר בהתרגשות על רגע הגילוי של ההצלחה: "אני זוכר שהייתי ברכבת וקראתי את עיתון מלודי מייקר שקניתי. אז ראיתי את האלבום שעשינו במקום הראשון. וזה היה כמו, 'אה, זה גדול. זה קורה'".

הנה מה שאמרו אלטון ג׳ון והתמלילן ברני טאופין בראיון משנת 1973, כשהם מנתחים את מעמדם החדש בעולם הפופ. אלטון אמר בגילוי לב: ״אני חושב שהאלבום DON'T SHOOT ME הוא אלבום מוזר. נראה לי שזה התקליט שהחל את העלייה שלי שוב, אחרי הנפילה שקרתה לי עם התקליט MADMAN ACROSS THE WATER, שלא הצליח במצעדים כמו קודמיו. הוא עדיין מכר 65,000 עותקים באנגליה, שזה לא רע. נראה כי אנשים חשבו שנגמר לי הסוס, כי לא הוצאתי אז תקליטון מסחרי". טאופין הוסיף מניסיונו: ״יש נפילה לכל אמן בקריירה שלו. תמיד יהיו שיקפצו על הגב שלך, כשאתה מצליח, ויכופפו אותך. הם רואים שאתה מצליח ואז בודקים אם באפשרותך לשמר את ההצלחה״.

אלטון המשיך וניתח את השוק: ״אתה יכול להיות בפסגה במשך חצי שנה ואז ליפול לחצי שנה. למדנו לקבל את המצב הזה. אני מופתע שהתקשורת הייתה לטובתנו עם DON'T SHOOT ME כי הייתי משוכנע שיקרעו אותנו לגזרים, בגלל שזה אלבום פופ שמח יחסית. לא נראה לי שאעשה אלבום כמו זה. אני מושפע מהמון דברים. אפשר להגיד שאני הריי קוניף של עולם הפופ. אנשים כמו ניל יאנג, ג׳יימס טיילור וקרול קינג אינם כמוני כי הם מוציאים תקליטים שדומים מדי. התקליט TAPESTRY מוצלח מאד אבל עכשיו היא רוכבת על אותה נוסחה״. טאופין לא חסך ביקורת מקולגות: ״אני לא מבין איך המודי בלוז מצליחים לפגוע כל חצי שנה בצמרת המצעד עם תקליט חדש שנשמע בול כמו קודמיו״.

בהמשך קרא אלטון לתקליט זה בחיבה "אלבום הדיסקוטק שלי" והוסיף תובנה מעניינת על צריכת מוזיקה: "זה היה תקליט מאוד רלוונטי לתקופה ההיא, ואני חושב שאנשים צריכים פשוט להקשיב לזה וליהנות מזה ואז לשים את זה בצד ולקנות משהו אחר. יוצאים כל כך הרבה דברים שלא צריך להגיד, 'אני הולך להמשיך לנגן את האלבום הזה שוב ושוב ושוב ולשים את כל השאר בצד,' כי אז כנראה מפספסים משהו אחר".

כשיצא התקליט, המבקרים לא נותרו אדישים. להלן הביקורת שפורסמה בזמנו בעיתון רולינג סטון: "מבחינה ויזואלית, מוזיקלית ובכל דרך אחרת, האלבום הזה הוא בידור מרתק וצעד נחמד קדימה בשלב השני בקריירה של אלטון ג'ון, השלב שהתחיל עם האלבום 'הונקי שאטו'. הבעיה העיקרית היחידה של אלטון הייתה ההפקה המפוארת מדי של גאס דאדג'ון והמילים הבלתי חדירות לעיתים קרובות של ברני טאופין, שיצרו בסופו של דבר מחסום בין אלטון לקהל שלו והדבר סיכן מאוד את מעמדו של הכוכב. 'הונקי שאטו' היה קאמבק סנסציוני ובלתי צפוי. האלבום החדש טוב באותה מידה, אם לא טוב יותר מקודמו. לב האלבום הוא רצף של פנטזיות קולנוע אמריקניות שמטרתן העיקרית היא לענג. למרות שיש פרשנויות חברתיות מרומזות בכמה שירים, בעיקר בשירים 'רחמים על הפושע' ו'שיר אהבה טקסני'. באופן כללי, השירים היעילים ביותר הם הטיולים הפשוטים יותר. המנגינה של אלטון והליריקה של טאופין הם אידיאליים. הקטע המרגש ביותר של האלבום הוא השיר הפותח, דניאל. הלחן והקול של אלטון רכים בצורה יוצאת דופן, והליריקה של טאופין, בה הוא נזכר בצפייה במטוס שמוביל את אחיו הבכור, היא מקסימה במיוחד. אם 'הונקי שאטו' יסד את אלטון ג'ון כמתמודד מוביל באליפות הרוק'נ'רול, הרי שהאלבום החדש צריך להעניק לו את התואר".

מצד שני, הביקורת שפורסמה בזמנו בעיתון STEREO REVIEW הייתה עוקצנית יותר והלכה כך: "האם שם האלבום הזה הוא רק משאלת לב, או שמא זו הייתה שם מקוצר ל'אל תירו בי, אני רק הפסנתרן ואני לא אחראי למילים'? אני משוכנע בתוקף שככל שאלטון ג'ון מתרחק מהתמלילן ברני טאופין, כך הוא משתפר ואני מנחש שההשפעה של אלטון היא שהפכה את האלבום הקודם, 'הונקי שאטו' לאלבום כל כך נעים ומספק וההשפעה של טאופין היא שהפכה את האלבום שיצא לפניו, MADMAN ACROSS THE WATER, לכל כך משעמם ונפוח. חלק מהכישרון של אלטון ג'ון הוא שהוא יכול, או נאלץ להתפתל כדי לספק רזולוציה מוזיקלית כלשהי עם מילותיו ודימוייו הרעים של טאופין. ג'ון מופיע באצילות בשיר 'דניאל', אבל איזה תירוץ סביר יש לזבל כמו 'שיר אהבה טקסני'? יש באלבום רגעים נחמדים. שיתוף הפעולה בין אלטון לטאופין מוצלח מאוד מבחינה מסחרית, אך אתה תמיד מקבל את ההרגשה שאלטון יכל להתמודד עם הכל בלי שום עזרה. אולי יום אחד אלטון ישאל את טאופין לפשר תמליליו".

הביקורת בעיתון בילבורד סיכמה את העניין בטון חיובי יותר: "המוזיקה של אלטון וברני טאופין זוכה למגע גרפי מעולה. קולו החלק של אלטון והפסנתר העדין שלו בשיר BLUES FOR BABY AND ME מנוגדים בצורה מוחלטת לשיר כמו ELDERBERRY WINE. כלי המיתר מספקים סאונד רחב, עשיר ומבוצע היטב".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459