רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-22 במרץ בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-22 במרץ (22.3) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"ישראל היא כמו בית עבורי ועבור אשתי, ג'וּן. כל חיי שרתי על ארץ הקודש ועל ישו. הפעם הראשונה שביקרתי שם הייתה בשנת 1965 או 1966, ועמד לרשותנו שבוע אחד בלבד. החלטנו לחזור עם רשמקול כדי ליצור מעין יומן מסע עבור אלבום שירים על העם והארץ הזו. חזרנו ב-1968 והקלטנו את האלבום. באותה עת עלה במוחי הרעיון להפיק על כך סרט, וזה מה שעשינו בנובמבר האחרון. אנחנו עורכים אותו כעת; אלו הם חייו של ישו. הסרט מבוים על ידי רוברט אלפסטרום, שהיה מועמד מספר פעמים לפרס האוסקר. אנחנו מימנו אותו" (ג'וני קאש, בשנת 1973)

הזמר המשפיע שיצא לסיבוב הופעות בשמיים. ב-22 במרץ בשנת 2019 מת מסרטן הזמר המשפיע סקוט ווקר.

סקוט ווקר, האיש שהתחיל כפוסטר על קירות של נערות מתבגרות וסיים כנביא של מוזיקה ניסיונית ומאתגרת, הלך לעולמו ממחלת הסרטן והוא בן 76 בלבד. המוזיקה שלו אולי נדמה שהגיעה מכוכב אחר, אבל את הלבבות הוא שבר כאן, על כדור הארץ.

סקוט ווקר נולד בכלל בשם סקוט אנגל באוהיו, ארצות הברית, אבל ההיסטוריה תזכור אותו כצלע המרכזית בהרכב האחים ווקר. האמת המשעשעת היא שהם לא היו אחים וגם לא ווקר במקור. סקוט, יחד עם ג'ון מאוס וגארי לידס, הגיעו מארצות הברית לאנגליה בתחילת 1965, ושם הם מצאו את ההצלחה המסחררת שחמקה מהם במולדתם. הם נחתו בלונדון בדיוק כשהביטלמאניה היתה בשיאה, ולמרות שהפופולריות שלהם מעולם לא הגיעה לרמות הטירוף של ארבעת המופלאים מליברפול, המעריצות שלהם נהגו לצרוח במהלך ההופעות שלהם בדיוק באותה עוצמה דציבלית.

האחים ווקר סיפקו לעולם כמה להיטים שגרמו לכל נערה בריטית להזיל דמעה, ושניים מהם אפילו טיפסו למקום הראשון במצעד הבריטי: MAKE IT EASY ON YOURSELF וגם THE SUN AIN'T GONNA SHINE ANYMORE. סקוט, עם המראה האניגמטי והקול העמוק, הפך לאליל בני הנעורים בבריטניה של שנות ה-60, אבל בתוך תוכו הוא כבר תכנן את הבריחה מהפופ המתקתק אל עבר מחוזות אפלים ומרתקים יותר.

בשנת 1967 סקוט ווקר החליט שדי לו בצרחות המעריצות ועזב את הלהקה כדי להתחיל קריירת סולו מעניינת מאד. ארבעת תקליטי הסולו הראשונים שלו, שזכו לשמות לא כה יצירתיים SCOTT, SCOTT 2, SCOTT 3 וגם SCOTT 4, הציגו לעולם אמן מסוג אחר. הם באו עם תזמורים עשירים, מורכבים וכבדים, והגשה שהושפעה עמוקות מסגנון השאנסון של ז'אק ברל. ווקר לא הסתפק בשירים על אהבה פשוטה, הוא שר על בדידות, על מוות ועל דמויות בשולי החברה. לא בדיוק חומרים למעריצות מתבגרות.

באופן מצער למדי, תקליטיו לא נמכרו היטב בזמן אמת. הקהל שחיפש להיטי פופ קלילים לא ידע איך לעכל את היצירות המופשטות הללו. בעקבות חוסר ההצלחה המסחרית, הוא חזר לשתף פעולה עם האחים ווקר במחצית השנייה של הסבנטיז. הם יצרו מספר תקליטים, כשאחד מהם, NITE FLIGHTS משנת 1978, הפך ליצירה שהשפיעה קשות על המשך דרכו של דייויד בואי. השירים שסקוט כתב לתקליט הזה, כמו למשל THE ELECTRICIAN, היו רחוקים שנות אור מכל מה שנחשב למיינסטרים.

בהמשך דרכו בחר ווקר להעלם מאור הזרקורים. הוא בחר שלא להופיע כלל והתמקד בנסיגה לאולפן כדי ליצור מוזיקה אוונגרדית שקשה לסווג אותה לשום ז'אנר מוכר. מעריצי האחים ווקר המוקדמים לא ימצאו במוזיקה המאוחרת שלו את ניחוחות הפופ של פעם. חובבי המוזיקה הנוקשה, לעומת זאת, ימצאו פה אמן בלתי מתפשר שהשתמש בשיטות הקלטה מוזרות, כמו למשל להכות בבשר נא כדי ליצור צלילי הקשה ייחודיים באלבום THE DRIFT. היצירה שלו הפכה לניסיונית כל כך שהיא השפיעה על אמנים מודרניים רבים, ביניהם להקת רדיוהד.

כמה אמנים ספדו לווקר מאז שהוכרז מותו, והמילים שלהם מציירות דיוקן של אדם שהיה גדול מהחיים אך צנוע להפליא. ת'ום יורק, סולן להקת רדיוהד, כתב בחשבון הטוויטר שלו: "כל כך עצוב לשמוע שסקוט ווקר מת, הוא השפיע המון על רדיוהד ועליי, והראה לי איך אני יכול להשתמש בקול ובמילים שלי. פגשתי אותו פעם והוא היה אאוטסיידר עדין כל כך. הוא יחסר מאוד".

גם נייג'ל גודריץ', המפיק המפורסם של רדיוהד, לא נשאר אדיש וצייץ: "כל כך עצוב לשמוע על סקוט ווקר שהוא באמת אחד הגדולים. כל כך ייחודי ואמן אמיתי. בדרכי לעבודה ביום הראשון של ההקלטה OK COMPUTER חלפתי על פניו כשהוא רכוב על אופניו ברחוב צ'יזוויק היי סטריט. כשהגעתי לאולפן, ת'ום החזיק בידו עותק של התקליט SCOTT 4. לקחתי את זה בתור סימן טוב".

סקוט ווקר השאיר אחריו אומץ אמנותי. הוא הוכיח שאפשר להתחיל ככוכב פופ נוצץ ולסיים כיוצר הכי לא צפוי בסביבה, בלי לאבד גרם אחד של יושרה. השמש אולי הפסיקה לזרוח עבורו, אבל התקליטים שלו ימשיכו להדהד עוד שנים רבות. אין לי ספק בכך.

קבלו את הביטלס בתחנה הראשונה. ב-22 במרץ בשנת 1963 יצא באנגליה תקליט הבכורה של הביטלס. שמו הוא PLEASE PLEASE ME.

הנה זה... בראשית הדרך, כשארבעת המופלאים עדיין לא היו מודעים לכך שהם מופלאים, או שהם עומדים להפוך לכאלה בתוך רגע, ולכן שררה תחושה ביישנית ומעט חסרת ביטחון סביב התקליט הזה. באותם ימים של שנת 1963, כשהעולם עוד לא ידע מה עומד להכות בו, הבחורים מליברפול היו חיות במה פראיות במערות של ליברפול ובמועדוני החשפנות של המבורג. עם זאת, עבור מפגשי ההקלטה של תקליט הבכורה שלהם, הם הגיעו לאולפני EMI, באבי רואד, תחת השפעתו המרגיעה-יחסית של המפיק ג'ורג' מרטין. למעשה, הם באמת השתחררו ונתנו לעצמם להתפרע רק פעם אחת – וזה קרה ממש בסוף, בשיר שסגר את התקליט, החידוש לשיר של האחים אייזלי. זה שנקרא TWIST AND SHOUT ובו ג'ון לנון נאלץ לשיר כשהוא כבר צרוד לגמרי.

הביצוע הזה הפך לקלאסיקה שמאז ומתמיד האפילה על המקור, מקרה די נדיר עבור הביטלס. ג'ון לנון ממש הרס לעצמו את הקול בזמן הקלטת השיר. איך זה היה נשמע בהקלטה אם הוא לא היה כה צרוד ומרגיש כאילו נירר זכוכית נבלע בגרונו? באותו יום מרתון מפורסם של ה-11 בפברואר 1963, שהתפרס על פני פחות מעשר שעות ועלות הפקתו הסתכמה בכ-400 פאונד בלבד, ג'ון לנון סבל מצינון קשה. הוא בלע כדורי מציצה נגד כאב גרון ושתה חלב חם (חלב חם?! - לא בדיוק הדבר הכי יעיל למיתרי קול, לא?) כדי לשרוד את הסשן. הריף המרכזי היה הדבר שהכי קל היה לזמזם בכל התקליט, והם גם לא יכלו להתעלם מהמבנה החכם והנבנה של ההרמוניות. השיר אמנם לא היה בדיוק שלהם, אבל הם עשו לו צדק מוחלט. העליות הווקאליות שם העניקו לפול מקרטני וג'ורג' האריסון הזדמנות בלתי חוזרת להביא המוני צעירות להתבגרות מינית מוקדמת פשוט על ידי הרעדת התספורות שלהם בזמן ביצוע השיר הזה בהופעות חיות.

כשם ש-TWIST AND SHOUT סימן את סוף התקליט, רוקר אדיר אחר סימן את הפתיחה שלו. זה אמר שלמרות שרוב השירים הוקלטו בחיפזון ובמהירות שיא, הבחורים השקיעו מחשבה רבה ברצף השירים. הם רצו להיכנס פנימה בפיצוץ כדי למשוך את המאזין, ולצאת החוצה בפיצוץ כדי להבהיר שהם ממשיכים באותה עוצמה עד הסוף. לא משנה שבין לבין היו כמה בחירות שירים קצת תמוהות. השיר I SAW HER STANDING THERE הפך מאוחר יותר לחביב הקהל על הבמות, ופול מקרטני ממשיך לבצע אותו בהופעות עד היום. ובכן, זה לא סתם. עם זאת, השיר מעולם לא זכה לצדק מוחלט על הבמה, כי הדבר הכי גדול בו היה הספירה לאחור: וואן, טו, ת'רי - פור! שנלקח בכלל מטייק אחד אבל הודבק כאילו הזניק את הגרסה הידועה. הטריק עבד.

היא הייתה רק בת 17 ואנחנו אמורים לדעת במה מדובר, לא? הופה!!! זה הופך את כל התמונה לערמומית. פתאום הבחורים הנקיים והנחמדים כבר לא נראו נקיים כפי שניסו להסוות בהמשך השיר עם "החזקתי את ידה בידי". זו הייתה התרגשות של רוק'נ'רול ראשוני, היישר מרחבות הריקודים של המבורג. זה היה מלוכלך ומסוכן. חם עד לוהט.

השירים האחרים היו תופעה טבעית למדי של זמנם – פופ מבריק וטהור בסגנון של רוי אורביסון, קליף ריצ'רד ושותפיהם, אם כי הם כבר היו מתובלים במעט מאותה רוח ביטלס שקשה להגדיר. קשה ככל שיהיה להגדרה, זה היה הפפרוני האמיתי של הפיצה הזו. היה שם כמובן את שיר הנושא, PLEASE PLEASE ME, שהתחיל את חייו כבלדה איטית בסגנון רוי אורביסון ואז הוקלט בקצב גבוה כמו I SAW HER STANDING THERE ושינה את העניינים. מכיוון שהוא היה כל כך רועש, גאה ושמח בגיטרות שלו, אפשר במידה מסוימת לקרוא לו שיר ה-POWER POP הראשון, אולי? רק על זה כבר מגיע לו אזכור של כבוד.

התקליט כלל גם את הסינגל הראשון שלהם, LOVE ME DO, שהיה השיר היחיד שלא זכה להצלחה מסחרית מסחררת בהתחלה. שיר נחמד, שיר כייפי, שיר חשוב - אך לא מוחץ כמו אלו שהזכרתי מקודם. ג'ון לנון ניגן בו במפוחית שעל פי השמועות הוא גנב מחנות בדרך להמבורג. נו, שיר מגניב שכזה.

למרות כתיבת השירים שהחלה לפרוח, בשלב זה כמות גרסאות הכיסוי הייתה עדיין עצומה. בעוד שהביטלס תמיד דבקו בחוק הזהב שבו מספר גרסאות הכיסוי לא יעלה על מספר השירים המקוריים, הם עדיין לא היו עקביים ופוריים מספיק כדי להגביל את עצמם רק לחומרים מקוריים. למרבה המזל, הם בחרו בדרך כלל חומרים שעברו בסדר גמור במפעל שלהם. השיר ANNA GO WITH HIM של ארתור אלכסנדר שרד בזכות הביצוע הווקאלי של ג'ון לנון. ג'ורג' האריסון עשה עבודה יפה בשיר המשעשע והקרול-קינגי שנקרא CHAINS. רינגו סטאר קיבל את הפינוק הקולי הראשון שלו בשיר BOYS, בחירה מוזרה למדי שהפכה אותו בעל כורחו לאליל עבור מעריצים בעלי נטייה מינית לא מסורתית. כל זה קרה כנראה רק כי הם היו עצלנים מכדי להפוך את המילים שנשמעו טבעיות לחלוטין כשיצאו מהפה של להקת הבנות, השירלס. לא היה מבוגר אחראי שם בהקלטות, כדי לשים לב לזה?

להשוות את התקליט הזה למה שקרה בעתיד זה דבר לא הוגן, כי בדומה לכל תקליט אחר שלהם, PLEASE PLEASE ME היה השתקפות מושלמת של תקופה. זו הייתה תקופה שבה מוזיקת פופ הייתה מסוגלת להפיק את סרג'נט פפר בדיוק כמו שפיל ספקטור היה יכול להפיק את האחים הצדקניים בגיל שלוש. בשנת 1963, מוזיקת הפופ נועדה לרצות את האדם הממוצע ולהקל עליו, ולא להכביד עליו עם התחכמויות. ומה יכול היה להיות יותר מקל מאשר מראה של ארבעה בחורים מחייכים, כאילו נטולי דאגות, על מעקה של אולפן הקלטות?

האמת? אני מוצא את עצמי פה ושם מניח את התקליט הזה על צלחת הפטיפון ומקשיב לו בהנאה גדולה. זה תקליט שגורם לדברים להיראות קלים ונוחים יותר. לא צריך כל הזמן לשמוע שהיא ברחה מהבית, שהוא פוצץ את המוח שלו במכונית, שהמחר אינו ידוע, שאתה לא תיתן לי את הכסף שלך ושאנחנו נישא את כל הכובד הזה למשך זמן רב. לפעמים צריך בחיים פשוט שיאהבו אותנו ויספקו אותנו.

כשאיגלס עומדים על הגבול. ב-22 במרץ בשנת 1974 הוציאה להקת EAGLES את תקליטה השלישי, שנקרא ON THE BORDER.

לאחר שהשלימו שני תקליטים מוצלחים, חברי להקת איגלס מצאו את עצמם בצומת דרכים מוזיקלי ואישי. הם ניסו להקליט תקליט נוסף עם המפיק הבריטי, גלין ג'ונס, אדם שעבד עם ענקים כמו הרולינג סטונס, הביטלס, סטיב מילר בנד, לד זפלין, המי ועוד - עד שהחליטו בשלב מסוים שהוא פשוט לא מתאים להם יותר. החייץ שנוצר בין הלהקה לג'ונס היה בלתי ניתן לגישור והאווירה באולפן החלה להזכיר שדה קרב של אגו וכישרון.

מסתבר שהוויכוח לא היה רק על צלילים, אלא על פילוסופיה שלמה של חיים. גלין ג'ונס רצה לעשות תקליט מסחרי עם דגש על הרמוניות ווקאליות וסאונד נקי, ואילו חברי הלהקה, שחולמים על דיסטורשן ועל עוצמה, רצו לעשות תקליט רוק מחוספס שיבעט בבטן של המאזינים (לפני שינקו את ההפקה שלהם במחצית השניה של הסבנטיז). כמו כן, הלהקה מאסה להקליט בלונדון הקרירה והאפורה באולפני OLYMPIC, כפי שעשתה בשני התקליטים הראשונים שלה. החברים התגעגעו לשמש של קליפורניה ולתחושה של הבית.

גלין ג'ונס לא נשאר חייב וסיפק זווית מעט שונה על המתרחש באותם ימים: "ברור שהם לא היו מרוצים זה מזה כבר אז. הם גם לא כתבו חומר טוב וחיפשו אשמים אחרים". המתח הזה חלחל לכל חברי ההרכב, כולל אלו שבדרך כלל שמרו על שקט תעשייתי. הבסיסט, רנדי מייזנר, נזכר בחילוקי הדעות המקצועיים שהפכו לאישיים: "גלין לא הסכים לדרישתנו להעלות את עוצמת הבס והתופים בהקלטה. לא היו אגרופים בינינו אבל בהחלט הייתה המון אווירה רעה".

למרות שחברי הלהקה נהגו לעמוד זה מול זה בעימותים יומיומיים על כיוון אמנותי, כשזה הגיע למפיק שלהם, הארבעה יצרו חזית ברורה נגד גלין ג'ונס. הם ראו בו מפיק יהיר שלא מתייחס לדרישותיהם ומתנשא על השאיפות המוזיקליות שלהם. המתופף דון הנלי נזכר ברגע אחד קטן שסימל את כל התסכול: "אני זוכר שחזרתי מהשירותים שם, עישנתי מריחואנה, וניגשתי לחדר האולפן ואמרתי לגלין, 'אתה לא יכול לארגן לי סאונד תופים כמו זה שעשית לג'ון בונהאם?'. הוא הסתכל עליי ואמר, 'למה שלא תנגן כמו ג'ון בונהאם?'. השבתי לו שזה ברור אבל שירים קצת את עוצמת התופים. הוא לא עשה את זה". האיגלס ידעו שגלין ג'ונס חייב לעוף ומהר.

גם הגיטריסט, ברני לידון, חש כי הוא לא מרוצה בלהקה בתקופה הזו. לידון, שהביא איתו את שורשי הקאנטרי והבנג'ו, הרגיש שהספינה שטה למקומות שהוא פחות מתחבר אליהם. הוא ידע שזו ההתחלה של עזיבתו אותה, תהליך שיבשיל בסופו של דבר בפרידה סופית.

הסשנים האחרונים עם גלין ג'ונס לא באו עם תוצאה טובה והלהקה הרגישה שהיא דורכת במקום. בסופו של דבר, איגלס חזרה ללוס אנג'לס כשרק שני שירים באמתחתה, אחרי שישה שבועות של נסיונות הקלטה באנגליה שלא הניבו את הפיצוץ המיוחל. אלה הן הבלדות THE BEST OF MY LOVE (שאני מחבב, אך יש בלדות של איגלס שאני מעדיף יותר מזו) ו- YOU NEVER CRY LIKE A LOVER. ואפילו יש בתקליט מחווה ליוצר החדש אז בשטח, טום ווייטס.

היה ברור שחייבים לשנס מותניים בסשנים הבאים, שנקבעו באולפני RECORD PLANT בלוס אנג'לס, שם האווירה הייתה משוחררת יותר. במהלך העבודה על התקליט שקיבל את השם ON THE BORDER, הגיטריסט דון פלדר קיבל הזמנה להצטרף אז ללהקה והוא סיפר על הכניסה שלו לתוך הקלחת הרותחת: "ממש התרגשתי מזה אבל אז הגעתי לאולפן וראיתי איך הם מתנהגים זה כלפי זה. הם בדיוק פיטרו אז את המנהל שלהם ואת המפיק שלהם. חשבתי שעשיתי את הצעד השגוי כשהסכמתי לזה. להיות איתם באולפן היה כמו להסתובב עם דינמיט על הגב שלי שהפתיל שלו הוצת ואין לך מושג מה אורכו של הפתיל". למזלו, פלדר היה איש שלא אהב להתבלט מדי ולכן הצליח להסתדר עם האווירה הזו ולמצוא את מקומו בין הניצוצות.

גלן פריי התלהב מאוד מהרכש החדש ומהכיוון שהלהקה תפסה: "דון פלדר הוסיף לנו בנגינתו עומק לו היינו זקוקים. הוא העניק לנו את צליל הרוק'נ'רול שחיפשנו. הוא המם אותנו מהרגע בו נכנס לאולפן. זו הייתה נגינת הגיטרת הטובה ביותר ששמענו עד אז". פלדר הוסיף סלייד גיטרה מחשמל לשירים כמו GOOD DAY IN HELL ושינה את פני הלהקה לנצח. עדיין, סגנון שלוש הגיטרות המפורסם של ONE OF THESE NIGHTS או HOTEL CALIFORNIA עוד לא היה נוכח כאן במלואו.

בעוד שהעולם מסביב הסתחרר בטירוף בגלל פרשת ווטרגייט שגרמה לכל אמריקה להזיע, איגלס יצאו מהסשנים לתקליטם השלישי כלהקה מגובשת ולוחמנית. חברי הלהקה היו מאד מרוצים עם סיום ההקלטות והרגישו שהצליחו להוציא מעצמם את המיטב. זה הוכיח להם שהם עשו נכון כשעזבו את גלין ג'ונס לטובת החופש היצירתי שלהם. גלן פריי סיפר על התקליט, זמן קצר לאחר צאתו לשוק בשנת 1974: "התקליט החדש הוא כמו החיים והמוות בהוליווד. זה כמו דיווח חדשותי". וכמו דיחחו חדשותי - מאז באו חדשות אחרות מכיוון הלהקה שהיו גדולות ומפוצצות יותר. אגיד לכם את האמת - שוחחתי בחיי עם המון אוהבי איגלס. אף אחד מהם לא הציב בפניי את התקליט הזה כאחד משני הטובים ביותר של הלהקה. זה אומר הרבה.

ג'נט מאסלין, מעיתון רולינג סטון, בחנה את הגבול הזה והגיעה למסקנות בביקורתה: "מרבית השירים בתקליט זה עוסקים בבריחה או בכישלונות הכרוכים ברצון להימלט. עם זאת, גישתה של להקת איגלס לחומריה כה משונה, עד שקשה להאמין כי חבריה מתייחסים ברצינות לנושאים שעליהם הם שרים. השיר היפהפה MY MAN בביצועו של ברני לידון, נכתב על בחור מוכשר מאוד שרבים מזהים כגראם פארסונס. מנגד, שיר כמו JAMES DEAN נשמע כמעט כנקרופיליה עליזה.

להקת איגלס שואפת להצטייר כהרכב מאוחד ומגובש, ולכן מחלקת את תפקידי השירה בין חבריה באופן שווה. הבעיה היא שלעיתים הקולות מתחלפים בתוך שיר בודד, דבר שפוגע מעט בחוויית ההאזנה. קולו המחוספס של הנלי הוא המעניין ביותר בחבורה, הכוללת כעת שלושה גיטריסטים (בהם דון פלדר, שהצטרף בעיצומן של ההקלטות). כפועל יוצא מכך, התקליט רווי בסולו גיטרה המסיחים לעיתים את הדעת מן השירים עצמם. האיגלס כבר אינם מתנהלים כ'פורעי חוק', כפי שעשו באלבומם השני 'דספראדו', אלא כלהקה השואפת לכבוש את פסגות מצעדי המכירות. למעשה, לאור הצליל הנוכחי שלהם, נראה כי יש להם פוטנציאל כביר להשיג יעד זה".

גם זה קרה ב-22 במרץ. כשפרודיות הפכו למציאות והמלך הזיע בסנט לואיס.

ההיסטוריה של המוזיקה היא לפעמים כמו רכבת הרים משוגעת בלונה פארק, וזה בדיוק מה שקרה כאשר בשנת 1978 שודרה לראשונה ברשת NBC הפרודיה החדשה והחדה על הביטלס שנקראה ALL YOU NEED IS CASH. במרכז העלילה עמדה להקת THE RUTLES המופלאה, שהוכיחה כי אפשר לצחוק על הכל אם עושים זאת עם מספיק סטייל. ג'ורג' האריסון לא רק צפה מהצד, אלא היה ממש ממפיקי הסרט ואף השתתף בו בתפקיד קטן, לצד ענקים כמו מיק ג'אגר ופול סיימון. השניים האחרונים גילמו את עצמם וסיפרו על THE RUTLES בחן רב, כשהם מטשטשים את הגבולות בין מציאות לדמיון.

המסך התמלא בידוענים נוספים שבאו לחגוג את השיגעון, כמו למשל רון ווד שמילא את תפקידו של חבר כנופיית מלאכי הגיהנום, או ג'ון בלושי הנפלא שגילם את דמותו המאיימת של אלן קליין, שזכה כאן לשם הגאוני אלן דיקליין. בעוד שהאווירה הייתה מחויכת, פול מקרטני שמר על איפוק והפגין קרירות מצדו כלפי עושי הסרט. לעומתו, ג'ון לנון אהב מאד את התוצאה הסופית, אך כאיש מקצוע מיומן הוא יעץ למפיקים להיזהר עם השיר GET UP AND GO שצולם בסצנת הגג הידועה. לנון הרגיש שהצלילים נשמעים קרובים מדי לשיר GET BACK והתריע מפני תביעות (לא מצדו), ולכן השיר הוסר מפסקול הסרט הרשמי. רינגו סטאר אהב את הקטעים המצחיקים, אך פה ושם הוא מצא את עצמו נזכר בעצב בימים ההם.

הסרט, שנמשך כתשעים דקות של עונג צרוף, גולל את סיפורה של להקת THE RUTLES תוך הסתמכות על אירועים אמיתיים שקרו ללהקת הביטלס ועיוותם המבריק. הצופים קיבלו הרגשה חזקה כי החבר'ה שיצרו את היצירה הזו הכירו עד דק את הסיפור האמיתי של ארבעת המופלאים מליברפול. ניל אינס, שהיה חבר בלהקת BONZO DOG DOO DAH BAND, הופקד על מלאכת כתיבת השירים המפילים מצחוק. השירים הללו נשמעו כמעט כגניבות מכוונות מהמקור, מה שהפך אותם למבריקים עוד יותר. אינס גם גילם את דמותו של ג'ון לנון שנקראה נאסטי, בחירה שייתכן ולא הייתה מקרית כל עוד האריסון היה מעורב בהפקה. כאמור, ג'ון לנון ממש אהב את זה. אריק איידל, איש חבורת מונטי פייטון, גילם את פול מחת לשם דירק. ג'ון האלסי, שהיה בעברו המתופף של להקת PATTO, גילם את דמותו של רינגו ושמה בארי, ואילו ריקי פאטאר, הגיטריסט שזכור מהרכב הביץ' בויז בשנות השבעים, נכנס לנעליו של האריסון תחת השם סטיג. לפי הסרט, כל האירועים שעברו הארבעה הפכו אותם לסיפור הצלחה שנמשך כארוחת צהריים.

ובשנת 1968 יצא תקליטון חדש ללהקת ההוליס שכלל את השיר JENNIFER ECCLES. השם המיוחד לא הגיע מחלל ריק; הוא נבנה מהשם הפרטי של אשתו של הסולן אלן קלארק, הלא היא ג'ניפר באוסטד, ושם הנעורים של אשתו של הגיטריסט גרהאם נאש, רוז אקלס. השיר הפך לאחד הלהיטים האחרונים של נאש עם הלהקה, רגע לפני שעזב אותם כדי להקליט בלעדיו תקליט עם קאברים לשירי בוב דילן. אלן קלארק נזכר באותם ימים וסיפר כי הוא, גרהאם והנשים היו בדירתו של נאש בהמפסטד. הם החליטו לכתוב שיר מטופש וזה מה שיצא, למרות שנאש הצהיר כבר אז שהוא לא רוצה לעשות יותר שירים מהסוג הזה.

בספר הזיכרונות שלו, נאש לא חסך בביקורת עצמית ותיאר את התחושות הקשות. הוא הרגיש שהלהקה כבר גדלה ועברה את השלב של שירי אהבת נעורים רדודים, אך בכל זאת הם מצאו את עצמם שרים מילים שנשמעו לו כמו מוזיקת מסטיק שמתאימה יותר ללהקת מתבודדי הרמן. נאש כעס על עצמו יותר מאשר על חבריו, במיוחד כשהאזין לרדיו ושמע צלילים מתקדמים של שירים כמו MAGIC BUS או SUNSHINE OF YOUR LOVE וגם JUMPIN' JACK FLASH ו-I'VE GOTTA GET A MESSAGE TO YOU. הוא הרגיש שזה המקום אליו הפופ היה צריך ללכת, בעוד הם נשארו תקועים בעבר. "זה היה מביך, לעזאזל", הוא הודה, כשהוא מרגיש שהלב שלו כבר לא נמצא בסיבוב ההופעות בצפון אמריקה. הראש שלו היה במקום מוזר, מנסה להבין איך להמריץ את עצמו ואת הלהקה מחדש.

באותן שנים של פריחה מוזיקלית, נולדו ומתו אנשים שעיצבו את הפסקול של חיינו. בשנת 1944 נולד הגיטריסט טוני מקפי מלהקת THE GROUNDHOGS, שהלך לעולמו ביוני 2023. בשנת 1943 נולד קית' רלף, הסולן המוכר של THE YARDBIRDS ושל להקות RENAISSANCE ו-ARMAGEDDON. סופו היה טרגי כאשר מת ב-14 במאי 1976 כתוצאה מהתחשמלות מגיטרה באולפן שבמרתף ביתו. באותה שנת 1943 נולד גם הקלידן כריס סטיינסטון, שניגן עם ענקים כמו אריק קלפטון וג'ו קוקר, וגם גיטריסט הג'אז ג'ורג' בנסון חגג את הולדתו בשנת 1943.

בינתיים, בשנת 1976, אלביס פרסלי הגיע לאודיטוריום KIEL בסנט לואיס להופעה שזכתה לסיקור נרחב במגזין רולינג סטון: "בימים אלו, אלביס פרסלי עוטף את עצמו בכוח של אנשים אחרים. יש עשרה זמרי ליווי, כולל זמר בעל צליל נמוך מרשים במיוחד וזמרת בעלת קול גבוה מרשים במיוחד. יש שלושה נגני גיטרה, כולל ג'יימס ברטון המבריק; בסיסט ופסנתרן שניגן בפסנתר כנף שהוגבר. שני מתופפים וחטיבת נשפנים עצומה ואלוהים יודע מה עוד מסתתר בסבך של ידיים ורגליים. בסנט לואיס, שם הוא סיים מיני-סיבוב של ארבע ערים בג'ונסון סיטי, טנסי, שרלוט וסינסינטי, כל הגוף האנושי הזה רתח באופן מלא כמעט כל הזמן, מחבק את אלביס בצלילים ועם רוק שהם מנגנים עכשיו שהוא רועש יותר ממה שהיה פעם - הרבה יותר קרוב לצלילים של חברת התקליטים CAPRICORN מאשר SUN. אלביס נראה חלש, אולי בצדק לאחר זמן ממושך עם עודף משקל שגם שלח אותו לבית החולים. הסט שלו נמשך בקושי 50 דקות, הוא לחם אפילו יותר מהרגיל ולא היו אף תנועות קראטה וקפיצות כמו שהיו לפני כמה שנים. אבל האש בערה מדי פעם, וחוץ מזה, זה היה אלביס פרסלי. אתה הולך לראות אותו מתוך הרבה כבוד וחשיבות לעבר. כל 10,500 הכרטיסים אזלו במשך שבועות. קומיקאי בשם ג'קי קהאן, שבטח סוחט את אלביס או אולי את גיסו, שסיפר ​​כמה בדיחות משעממות. ואז הגיע הזמן לצלילים של 2001 (כה אמר זרתוסטרא) ולאובליסק הרוק'נ'רול ששמו אלביס פרסלי. הוא עלה לבמה, הפעם בלי גלימה. רק עם מכנסיים שחורים משובצים בזהב וחולצה כחולה. הוא התחיל עם גרסה מהירה של CC RIDER ומשם הלך לשיר I GOT A WOMAN. הקהל הורכב מלפחות שני שליש נשים, כולל שילובים רבים של אם ובת. אלביס השליך לתוך הקהל שניים או שלושה תריסר צעיפים במהלך הערב, כמה שהפך למנהג. אם אתה לא תופס אחד, אתה יכול לקנות אותם בלובי בחמישה דולרים כל אחד. למעט כמה חריגים, שאר המופע הוקדש לקלאסיקות".

בשנת 1977 סטיבי וונדר הוציא את התקליטון SIR DUKE שכבר יצא לפני כן באלבומו SONGS IN THE KEY OF LIFE. סטיבי וונדר כתב את השיר הזה כמחווה למוזיקה, במיוחד לאיש הג'אז המשפיע דיוק אלינגטון, שמת בשנת 1974. "ידעתי את שם השיר מההתחלה אבל רציתי שזה יהיה על המוזיקאים שעשו משהו בשבילנו", אמר וונדר "כל כך מהר הם נשכחים. רציתי להראות את הערכתי. הם נתנו לנו משהו שאמור להיות לנצח. זה הרעיון הבסיסי של מה שאנחנו עושים ואיך אנחנו מחברים את זה". בנוסף לאלינגטון, המוזיקאים המוזכרים בשיר זה הם סאצ'מו לואי ארמסטרונג, אלה פיצג'רלד וקאונט בייסי. זה לא היה השיר הראשון שכתב וונדר כמחווה לאחת מההשראות המוזיקליות שלו: BYE BYE WORLD מאלבומו משנת 1968, EIVETS REDNOW, עוסק בגיטריסט הג'אז ווס מונטגומרי. הגיטריסט הראשי בשיר SIR DUKE היה מייק סמבלו, שהיה לו להיט בשנת 1983 עם MANIAC.

בשנת 1994 מת דן הארטמן, מי שהיה הבסיסט של אדגר וינטר. בסוף אותו עשור הוא הפך כוכב פופ בעצמו עם הלהיט INSTANT REPLAY ובאייטיז המשיך ליצור להיטים. הוא מת מסיבוכים של איידס וגידול בראש בגיל 43. הגיטריסט ריק דרינג'ר, שעבד שנים רבות איתו: "ראיתי אותו כמה חודשים לפני שמת. היה לו צינון שהוא לא הצליח לנער ממנו. שאלתי כמה זמן הוא חולה עם זה. הוא ענה שלושה חודשים. זה נראה לי יותר מדי זמן לצינון. מיד לאחר מכן, בכל פעם שהתקשרתי אליו - נראה שהוא מנסה להיכנס איתי לריב. זאת כדי לנער אותי ואחרים ממנו. לאט לאט הובן לי שהוא חולה ביותר מצינון. לא הופתעתי שהוא מת מאיידס. הוא למעשה כבר יצא מהארון עם התפרקות הלהקה שלנו, אדגר וינטר גרופ".

בשנת 2009 מת המתופף רג' איזידור שהלם בתופיו בשלישיה המקורית שהקים הגיטריסט רובין טראוואר (שבדיוק פרש מלהקת פרוקול הארום). איזידור היה בן 59 במותו. ובשנת 2017 מת סיב האשיאן, שהיה המתופף בלהקת בוסטון בשני אלבומיה הראשונים והמצליחים. בן 67 במותו. זה קרה על הבמה בעת שתופף בספינת תענוגות. מתופף נוסף שמת בשנת 1996 הוא דון מאריי שהיה חבר בלהקת "הצבים'". הוא היה בן 50 כשנכנס לניתוח ממנו לא יצא.

לקינוח, נחזור לשנת 1969, אז להקת לד זפלין הופיעה במועדון MOTHERS בבירמינגהם, מקום שהיה אהוב במיוחד לחובבי המוסיקה המחתרתית יותר ושכן מעל חנות רהיטים. באותו מקום ממש הקליטה להקת פינק פלויד חלק מהאלבום שלה UMMAGUMMA. במהלך ההופעה ההיא של זפלין, ג'ון בונהאם חש ברע, ומי שהשתלט על מערכת התופים במקומו היה רון ברג מלהקת BLODWYN PIG, כדי להבטיח שהמופע יימשך כסדרו.

דילן מחבר את התקע. ב-22 במרץ בשנת 1965 יצא התקליט BRINGING IT ALL HOME של בוב דילן. הזמנים אכן השתנו ודילן קובע מעתה לא רק את תכני שיריו אלא גם כיצד יישמעו לקהל. הגיע הזמן להדליק את מגברי הגיטרות החשמליות.

בשנה האחרונה שלפני כן, להקת הביטלס וכמותם מהממלכה המאוחדת מעבר לים הביאו עמם בשורה חדשה ומרעישה של רוק'נ'רול, ודילן, שהיה ידוע בטעם אנין, הפך למעריץ מושבע של הרביעייה המופלאה מליברפול. עבור האנשים שהקיפו אותו באותם ימים נתפס הדבר בתימהון; כיצד איש יוצר ואינטלקטואל כמוהו מהלל כך להקת פופ שגורמת לילדות קטנות לצרוח? הרי מאז שהגיע לניו יורק הקפואה מהמדינה המרוחקת מינסוטה, עבד דילן בפרך בשביל להפוך לפנים החדשות של מוזיקת-העם האקוסטית. הוא היה הטרובדור המובהק של גריניץ' וילג', הוא נחשב לדובר הדור והוא אפילו התחיל תנועה חברתית חדשה עם היצירה שלו.

אבל בוב? הוא לא היה מאלו שנחים במקום או קופאים על השמרים, והוא חיפש לעצמו אופן ביטוי חדש ומרענן. בשנת 1965 הוא החל לכתוב שירים חדשים ואישיים הרבה יותר, שחלקם נשמעו מופשטים, סוריאליסטיים ונטולי תוכן ברור בהקשבות ראשונות. כשהוא הרגיש מוכן להיכנס לאולפן ההקלטות כדי לעבוד על התקליט החמישי שלו, הוא ידע היטב שחלק מהשירים יוקלטו בליווי של להקת רוק מלאה. הוא הבין שכמה משיריו החדשים שונים לחלוטין ממה שהיה רגיל להגיש למעריציו עד אז. זה בא לידי ביטוי בשירים כמו MAGGIE'S FARM המרדני או בבלדה SHE BELONGS TO ME. גם השיר הקצבי SUBTERRANEAN HOMESICK BLUES, שהפך מאוחר יותר לאחד הקליפים הראשונים בהיסטוריה עם כרטיסיות הנייר המפורסמות, היה זקוק לקצב מהיר ופריטה חשמלית עצבנית, ולעזאזל עם כל אלו שאוהבים מוזיקת-עם אקוסטית וטהורה ושמרנית. שימשיכו לצרות ולהיתקע מאחור.

כשנכנס דילן לאולפני ההקלטות של חברת קולומביה בניו יורק, בתאריך ה-13 בינואר 1965, הוא עבד תחילה לגמרי לבדו, והקליט כמה משיריו החדשים עם גיטרה אקוסטית או פסנתר בלבד תחת עינו הפקוחה של המפיק טום וילסון. אבל כבר למחרת היום נכנס לאולפן צוות מוזיקאים מקצועי, שכלל את הגיטריסט ברוס לנגהורן, כדי לספק גיבוי רוקי וחשמלי לשאר שיריו. לאחר מכן היצירה הייתה מוכנה לשלבי העריכה, המיקס, הדפסת העטיפה ו...קדימה למדפי החנויות. התוצאה הייתה חצויה ומפתיעה: צד אחד של התקליט היה חשמלי ורועש, והצד השני נותר די אקוסטי. האם זה היה צעד שנועד לאכילת העוגה ולהשאיר אותה שלמה? האם דילן עדיין קצת חשש פה? מעניין איך התקליט היה נתפס בזמנו לו כל שיר חשמלי היה מביא אחריו מיד שיר אקוסטי, ואז עוד שיר חשמלי, ואחריו עוד שיר אקוסטי. כלומר לבצע זיגזג אקוסטי-חשמלי כאצבע משולשת אמיתית.

אבל כן, הוא לא ראה שום עתיד מזהיר בתענוגות הפולק הטהורים והיה מטבעו הטיפוס הנבזי הזה שאוהב להחריב גבולות במקום לסגוד להם. לכן, בוב דילן ביצע תפנית חדה, חטף לעצמו גיטרה חשמלית והקליט צד שלם של תקליט שהורכב מקומפוזיציות מחושמלות לחלוטין. זו הייתה עדיין מעין דריכה במקום, כמובן, מכיוון שצד ב' נותר אקוסטי לגמרי, אך למרות זאת, היה מדובר בהימור ענק. המהלך הזה כמעט עלה לבוב בתהילה שלו באותו רגע ספציפי, ועד היום הוא נחשב לאחת ההחלטות האמיצות יותר במוזיקת הרוק.

הסכסוך שלו עם סצנת הפולק באופן כללי נחשב כיום לאירוע מכונן, אך באותם ימים הוא היה מסוכן למדי. הוא כלל איומים ברורים מצד בריוני שירי מחאה מוטרפים שציפו ממנו רק לעוד תקליט אקוסטי וטענו שדילן מכר את נשמתו לתעשיית הפופ הבולענית. במהלך החודש שבו יצא התקליט החשוב הזה לחנויות, התראיין דילן למגזין NME ואמר בכנות המאפיינת אותו: "לא חשבתי להוציא את SUBTERRANEAN HOMESICK BLUES כסינגל. הקלטתי אותו כמו שאר השירים וחברת התקליטים היא שבחרה אותו. בנוגע לביטלס, אני חושב שהם הטובים ביותר, כאמנים וכאנשים".

למרות הכוונות הטובות, רבים ממעריציו הנאמנים של דילן, שראו בו נביא של מחאה פוליטית נוקבת, היו הרבה פחות מרוצים מהכיוון האמנותי החדש. היו שצעקו "ג'ודאס" על הבגידה בערכי הפולק ואחרים ממש זעקו געוועלד מול הרמקולים הרועמים. אך למרות הביקורת של השמרנים, המוצר החדש והחשמלי הפך לתקליט הנמכר ביותר של דילן עד לאותה תקופה והוא התברג בגאווה במקום השישי במצעד המכירות של הבילבורד.

גם תמונת העטיפה הבלתי נשכחת הפכה לנושא לשיחה, כשהיא צולמה בסלון ביתו של המנהל שלו, אלברט גרוסמן, בעיירה וודסטוק. הצילום מציג את דילן במרכז עם חתול אפור בשם לורד גורט, כשאשת מנהלו, סאלי גרוסמן, יושבת בשמלה אדומה ומרשימה ברקע. על הרצפה סביבם פוזרו חפצים שונים וגם תקליטים של אמנים כמו רוברט ג'ונסון, שיצרו תחושה של בלגן אמנותי מחושב. בעיתון מלודי מייקר פורסם בזמנו בביקורת על התקליט: "ישנם כמה אנשים שטוענים בתוקף שתקליט זה מראה כיצד כתיבתו של דילן נחלשה. ובכן, לדעתנו - מבקריו השליליים הם אלו שנחלשים בתמונה הכללית".

מנגד, בעיתון NME נכתב אז בביקורת קצת פחות מפרגנת: "כמה שבוב דילן יחשוב שמסריו חשובים יותר, ככה הוא יכניס בהם פחות מלודיה. בשירים כמו GATES OF EDEN ו- IT'S ALRIGHT MA הוא מקריב את המלודיה לסגנון של מונולוג כדי להכות עם מילותיו. הוא עושה כך ממש כפוליטיקאי". למרות הקיטורים של המבקרים, ההיסטוריה הוכיחה שהחשמל של דילן היה בדיוק מה שהעולם היה צריך כדי להתעורר מהתרדמת ולקבל בהמשך את HIGHWAY 61 REVISITED ואת BLONDE ON BLONDE.

שלג צהוב ורגל מסריחה על הפטיפון. ב-22 במרץ בשנת 1974 יצא התקליט APOSTROPHE של פרנק זאפה.

קבלו את הנשיקה הראשונה שלי עם השפם... הרומן שלי עם המוזיקה של פרנק זאפה החל בנקודת זמן קריטית בחייו של כל נער – כיתה ח'. הכל קרה כשידיד של אחותי הגדולה דחף לידיי עותק ויניל של התקליט והמליץ לי להקשיב היטב. בתור תלמיד ממושמע, פעלתי לפי העצה ונכבשתי מיד בקסמו של הצליל הייחודי. המפגש הזה נותר חקוק בזיכרונו כמעין נשיקה מוזיקלית ראשונה, ונראה שגם אחרונה, עם דמות בעלת שפם כה דומיננטי.

התקליט הגיע בתקופה שהייתה רחוקה מלהיות קלה עבור פרנק זאפה. ב-7 באפריל 1973, לאחר שסיים הופעה בפיניקס אריזונה, הוא התבשר על הטרגדיה המשפחתית שפקדה אותו: אמו מצאה את אביו ללא רוח חיים במיטתם. פרנק זאפה ביטל מיד שבועיים וחצי של הופעות כדי לטוס להלוויה ולטפל בסידורים האישיים, אך כשחזר ליצור, הוא עשה זאת עם להקה שתפקדה ברמה מוזיקלית גבוהה ביותר.

באותם ימים הקיפו את פרנק זאפה מוזיקאים מוכשרים כמו הקלידן האשפי ג'ורג' דיוק, נגנית המרימבה המופלאה רות' אנדרווד, הבסיסט טום פאולר ואחיו הטרומבוניסט ברוס פאולר. הצטרפו אליהם גם איש כלי הנשיפה נפוליאון מרפי ברוק ושני מתופפים דגולים, צ'סטר תומפסון וראלף האמפרי. עם זאת, האווירה לא תמיד הייתה רגועה. החצוצרן סאל מארקז פוטר מההרכב לאחר שהעז לבקש העלאה בשכרו, צעד שפרנק זאפה לא ראה בעין יפה.

פרט מעניין נוסף מהתקופה חושף את מעורבותו של מיק רוג'רס, שהיה אז חבר בלהקת MANFRED MANN'S EARTH BAND. בכמה מההופעות החליף מיק רוג'רס את הבסיסט טום פאולר, שנאלץ להיעדר כדי לטפל באשתו החולה. רוג'רס שמר על העניין בסוד ממנהיג להקתו, מנפרד מאן, כדי להימנע מחיכוכים. עבורו, זו הייתה הזדמנות פז לבחון את עצמו כבסיסט, תפקיד שונה מהגיטרה החשמלית עליה ניגן בדרך כלל, בתוך מסגרת מוזיקלית לא צפויה ומאתגרת.

פרנק זאפה הגיע להקלטות APOSTROPHE כשהוא נהנה מקהל עצום ואוהד שצבר בזכות התקליט הקודם, OVERNITE SENSATION. באותו תקליט הציג פרנק זאפה קונספט חדש ששילב הומור ישיר, קליל וגס עם הפקה מוזיקלית מהליגה הראשונה. APOSTROPHE המשיך את הקו הזה ואף הפך לתקליט היחיד של פרנק זאפה שהגיע לעשרת הגדולים במצעד האמריקאי, שם הגיע למקום העשירי המכובד. שומו שמיים! פרנק זאפה הופך להיות כוכב פופ במצעדים?!

ובכן, לא כל כך מהר... בכל אופן, אחד האורחים הבולטים בתקליט היה הבסיסט ג'ק ברוס, יוצא להקת CREAM. למרות הכישרון הגדול, העבודה המשותפת הייתה מורכבת. פרנק זאפה, שהתנגד באופן עקרוני לשימוש בסמים, נאלץ להתמודד עם ג'ק ברוס שהיה מכור באותה עת להרואין. האגו הגדול של ג'ק ברוס והווליום הגבוה מדי של נגינתו העיבו על החוויה עבור פרנק זאפה. בקטע זה תופף ג'ים גורדון, שניגן בעבר עם פרנק זאפה וגם בתקליט של ג'ק ברוס מאותה תקופה שנקרא OUT OF THE STORM. ג'ק ברוס נזכר בחוויה וסיפר: "זאפה רצה במקור שאנגן צ'לו בקטע הזה אבל בגלל שהצ'לו שלי היה מאופסן אז בלונדון, הוא מיהר לשכור אחד מחברה בניו יורק. לא יכולתי לנגן בכלי הזה כי לא הייתי רגיל לו. אז הוא הציע שאעשה משהו עם גיטרת הבס שלי".

השיר שגנב את ההצגה היה הקטע הפותח, DON'T EAT THE YELLOW SNOW. השיר מספר על עלילותיו של אסקימואי בשם נאנוק, שאמו תמיד הזהירה אותו לא לאכול מהשלג הצהוב (שלג עם פיפי - למי שלא הבין...), אבל יום אחד הוא חזה בצייד פרוות מסחרי לחלוטין מכה את כלב הים התינוק האהוב עליו באמצעות נעל שלג ממולאת בעופרת, ולכן הוא הרים מעט שלג צהוב ושפשף אותו לתוך עיניו של צייד הפרוות, ובעקבות זאת האחרון התעוור, ואז הוא התעצבן ועשה את אותו הדבר לנאנוק, ואז לפתע הוא נזכר באגדה ישנה שאמרה שאם נאנוק שפשף את עיניך בשלג צהוב, עליך לחצות את הטונדרה בחיפוש אחר הקהילה של סיינט אלפונסו שבה האב אובליביון אופה את הפנקייקים המדהימים שלו. נשמע מטורף, לא?

ואם תהיתם מה קרה אחר כך, כדאי שתדעו שזה היה רק החלק הטריוויאלי והמובן יותר של הסיפור. נושאי העיסוק הנוספים בתקליט כללו את MYSTERY MAN שרוקד ג'ייב עם ה-COSMIK DEBRIS ההוא. וככה על הדרך - בקטע NANOOK RUBS IT מופיעות המילים STRICTLY COMMERCIAL, כשמיד לאחר מכן משלבת הלהקה נגינה קצרה של הקטע MIDNIGHT SUN, שהוקלט במקור בשנת 1946 על ידי נגן הג'אז ליונל האמפטון. אז מי שחיפש הומור נגיש, כמו שהיה בתקליט הקודם, OVERNITE SENSATION - זה היה קשה יותר למצוא פה. מה שכן, הנגינה חיפתה על כך ובענק. אבל עדיין, למה התקליט הזה כל כך קצר?!

הצד הווקאלי של התקליט כלל קולות רקע נהדרים של ריי קולינס ולהקת RUBEN AND THE JETS. ריי קולינס היה שותף ותיק של פרנק זאפה עוד מימי להקת אמהות ההמצאה בשנות השישים. אני ממש אוהב את הקול שלו. הסוויטה של נאנוק מסתיימת בקטע FATHER OBLIVION, שבו נשמע פרנק זאפה שר את המשפט GOOD MORNING YOUR HIGHNESS, משפט שנלקח בכלל מפרסומת למרגרינה. פרנק זאפה עצמו תיאר את שרשרת השירים הזו בשנת 1973 בתור קובץ חומרים מוזיקליים שעובדים יחדיו ליצירת אירוע גדול. אוקי...

פרט מידע שרבים לא יודעים הוא שחלק מקולות הרקע בתקליט הוקלטו על ידי טינה טרנר ולהקת הליווי שלה, האיקייטיס. עם זאת, שמן לא הופיע בקרדיטים מאחר שבעלה דאז, אייק טרנר, דרש שלא יהיה להן קשר רשמי למילים הבוטות של פרנק זאפה. הספיק לו כבר עם מה שהיה בתקליט הקודם, כשה"בחורות שלו" שרו שם תכנים על דיינמו האם.

בצד השני של התקליט אנו מוצאים את EXCENTRIFUGAL FORZ שנכתב עוד בתקופת ההקלטות של התקליט HOT RATS. קטע בולט נוסף הוא UNCLE REMUS שנכתב יחד עם ג'ורג' דיוק. הדמות עליה מבוסס השיר היא מספר סיפורים מספרים שכתב ג'ואל צ'אנדלר האריס בסביבות שנת 1880. השיר נוגע בנושאים של גזענות ומאבק חברתי, נושאים שזאפה לא חשש לעסוק בהם.

ההומור והאובססיות של פרנק זאפה באים לידי ביטוי גם דרך דמות הפודל, שהופיעה בכמה מיצירותיו. בתקליט זה הפודל מונצח בקטע המסיים STINK FOOT. מעניין לדעת שהתקליט יצא בזמנו גם במיקס קוואדרפוני מיוחד המיועד לארבעה רמקולים, אם כי לטעמי - הפעם ההבדל מהסטריאו הרגיל לא היה תהומי. לכן אין צורך לחפש בנרות את ההוצאה הקוואדרפונית.

מגזין רולינג סטון לא נשאר אדיש והחמיא ליצירה בביקורת שפורסמה אז: "לאחר שהוכיח את המוזיקה המסחררת שלו בסדרת אלבומי סולו מבוססי אינסטרומנטליות, פרנק זאפה חוזר כעת לסאטירה המוזיקלית שעליה נבנה המוניטין האימתני שלו. מסתבר שזה מצליח בצורה מבריקה, כאילו הוא מעולם לא עזב את התחום הזה. וכדי להוכיח, במקרה שלמישהו יש עדיין ספק בנוגע לווירטואוזיות הגיטרה שלו, זאפה מפיג מחשבות כאלה באופן משכנע למדי בג'אם עם התופים הרועמים של ג'ים גורדון והבס של ג'ק ברוס. באמת אלבום מדהים".

יחי פרנק זאפה!

המכונה הרכה לא מפסיקה להפתיע. ב-22 במרץ בשנת 1975 יצא תקליט חדש ללהקת הג'אז-רוק, סופט מאשין ושמו BUNDLES.

איזה ריף פתיחה! פשוט תקשיבו לקטע הראשון - HAZARD PROFILE PT. 1. איזו מכונה! בכלל כל היצירה הזו (שמחולקת לחמישה פרקים) משפריצה ניצוצות לכל עבר! באותה נקודת זמן, הלהקה כבר הציגה פנים שונות לחלוטין בהשוואה לימיה המוקדמים, אז רוברט וויאט כיהן בתפקיד המתופף והזמר הדומיננטי לפני שעזב לקריירת סולו מרגשת בעקבות התאונה שעבר. המאזינים הוזמנו באותם ימים לצלול אל תוך עוד פיסת פיוז'ן מהוקצעת, בתקופה שבה הסאונד של הלהקה עבר טרנספורמציה מהפסיכדליה של סצנת קנטרברי אל עבר מחוזות וירטואוזיים ומורכבים יותר.

רבים נהגו להרעיף שבחים על תקליטיה הראשונים של להקה זו, אך באותו זמן נטו להביט בבוז על מה שיצא לאחר מכן. הגישה החלקית הזו החמיצה את התרומה העשירה והמגוונת של הלהקה לסצנת הג'אז-רוק הבריטית התוססת. הייתה זו תקופה שבה חברי הלהקה עדיין ניצבו בגאווה בראש סקרי קוראי עיתוני המוזיקה הנחשבים כמו מלודי מייקר, וכאשר מוזיקה אינסטרומנטלית עדיין נהנתה מפופולריות רבה. הופעות הלהקה באותם ימים לא היו עניין למועדונים קטנים בלבד, אלא נערכו מול קהל רב שגדש אולמות גדולים.

המתופף ג'ון מרשאל, שהביא איתו עוצמה של רוק ודיוק של ג'אז, הסביר את התחושות באותם ימים:"כמובן שאנשים אוהבים לברור היסטוריה. אבל ללהקה היה קהל רב. שתי הלהקות היחידות שהפכו ענקיות באמת היו מהאווישנו אורקסטרה ו- WEATHER REPORT ואנחנו עשינו הרבה מאותן הופעות כמו הלהקות האלה. סצנת הג'אז-רוק באנגליה הייתה די בריאה והעניין באזור הרוק והג'אז היה גדול יותר אז".

הלהקה שעמדה מאחורי התקליט SIX, שיצא בשנת 1973, ואילך, הייתה חיה שונה לחלוטין בהשוואה לגישה המקורית של שנות ה-60 המאוחרות או לתקופת האלבום הכפול והנהדר, THIRD, משנת 1970 שנחשב ליצירת מופת של אוונגרד. לא פחות! עם זאת, האלבום BUNDLES הציע הזדמנות להעריך את ההרכב המאוחר יותר בתנאים שלו ולא כמשהו של להקה שהשתבשה דרכה. ממש לא! השינוי המהותי החל כאשר הנשפן קארל ג'נקינס החליף בתחילה את אלטון דין בשנת 1972. על הנייר זה אולי היה נראה כמו החלפה ישירה של נגן כלי נשיפה אחד באחר, אבל בפועל שני המוזיקאים לא היו יכולים להיות שונים יותר בגישתם המוזיקלית. ג'נקינס הגיע עם רקע קלאסי עשיר וניסיון מהרכב הג'אז NUCLEUS, והביא איתו משמעת הלחנתית שהובילה את הלהקה לכיוון של מבנים מוזיקליים מהודקים יותר.

למרות שהמחשבה על שילוב נגן גיטרה בהרכב הפתיעה מעריצים רבים, היא לא באה לגמרי משום מקום. למרות הופעות אורח של גיטריסטים בעברה האפלולי והרחוק של הלהקה – כולל דייוויד אלן, לארי נולן ואפילו אנדי סאמרס שהיה לימים הגיטריסט של להקת פוליס – בשנת 1973 היה זה גארי בויל, מלהקת ISOTOPE, שהתארח עם הלהקה בסדנת ג'אז מצולמת בגרמניה. למרות זאת, מרשאל ציין התנגדות מסוימת כשהציע לצרף גיטריסט במשרה מלאה לעמיתיו. הם היו קצת סקפטיים בהתחלה וחשבו בדרך של הוספת נגן נשיפה אחר, אבל מרשאל הרגיש שהגיטרה מסוגלת לא רק לעשות סולו אלא גם להיות טובה לטקסטורות ולליווי. הגיטריסט שמרשאל הציע לתפקיד היה אלן הולדסוורת' והתברר שזו הייתה החלטה בהשראתו. הולדסוורת' היה כישרון פרוע ומקורי שעשה לעצמו שם באנגליה מאז סוף שנות השישים בהרכבים כמו IGGINBOTTOM ו- TEMPEST.

במקום לבוא לאודישן רשמי ומלחיץ, החברים פנו להולדסוורת' כדי לעזור להעביר איתם סדנת איגוד מוזיקאים בנובמבר 1973. ג'ון מרשאל נזכר בתהליך:"הצעתי להכניס את אלן לזה ואם זה יצליח, אז מצוין, ואם זה לא יצליח, אז זו רק סדנה. זה היה מצב מושלם לראות אם זה עובד, כי אתה אף פעם לא באמת יודע. אבל זה הסתדר, כולנו נהנינו ואלן הצטרף ללהקה". הולדסוורת' ניגן את ההופעה הראשונה שלו בתור חבר להקה במשרה מלאה ב-23 בדצמבר בשנת 1973, באולם ROUNDHOUSE בלונדון, מקום שהיה מוקד לעלייה לרגל עבור חובבי מוזיקה מתקדמת. רוב החומר החדש נכתב על ידי קארל ג'נקינס הפורה מתמיד, מה שגרם לרבים לתהות מדוע הקלידן המקורי והנהדר, מייק ראטלדג' שהיה השריד האחרון מההרכב המייסד, לא מביא הרבה לחנים משלו באותה תקופה. הוא קיבל מקום רק לשני קטעים משלו בתקליט, THE MAN WHO WAVED AT TRAINS ו-PEFF. היה ניכר שמייק ראטלדג' פשוט התעייף באותה עת, או אולי היה חלש מדי ולא רצה להתנגד לכיוונים החדשים שאליהם פנתה המוזיקה של הלהקה. הוא עזב את ההרכב סופית זמן קצר לאחר הקלטת התקליט. ככה נפלו גיבורים.

חברת התקליטים תרמה גם למצב המתוח בלהקה. מרשאל תיאר את המפלה הכלכלית:"חברת CBS משכה את השטיח מתחת לרגלינו כשהיינו באמצע סיבוב הופעות באמריקה. פעם היו חברות ובהן רואי החשבון שהיו נכנסים לסיפור - ואם לא היה לך תקליט זהב או משהו, אז היית מקבל את הבעיטה החוצה, וזה קרה לנו. זה גם קרה בזמן שבו הסתיים חוזה התקליטים הרב-אלבומי שלנו עם החברה ההיא שפשוט לא הייתה מעוניינת לחדש".

בסופו של דבר נמצא מושיע בדמות חברת התקליטים HARVEST, שהייתה הלייבל המתקדם והיוקרתי של חברת EMI וביתם של אמנים כמו פינק פלויד. ביולי 1974 נכנסה הלהקה להקליט את BUNDLES ויצאה משם כשהיא גאה מאד בתוצרת המלוטשת. אבל העתיד לא היה ורוד, כפי שניתן היה לקוות. מיד לאחר צאת התקליט, החליט הולדסוורת' לעזוב את ההרכב ולעבור לנגן עם מתופף הג'אז, טוני וויליאמס בהרכבו THE NEW TONY WILLIAMS LIFETIME. העזיבה הפתאומית והדרמטית הזו גרמה לביטול סיבוב הופעות שנקבע במיוחד לקידום התקליט, והנזק ללהקה היה רב. הולדסוורת' הוחלף בהמשך על ידי הגיטריסט ג'ון אתרידג', אך עבור רבים, התקופה הקצרה של הולדסוורת' ב-BUNDLES נותרה רגע של זיקוקי דינור מוזיקליים שלא יחזור על עצמו.

האירוע ששינה לגמרי את פליטווד מאק! ב-22 במרץ בשנת 1970 הופיעה להקת הבלוז-רוק פליטווד מאק במינכן, גרמניה. היה זה במבנה שדמה לאוהל קרקסי והבמה הייתה במרכזו. אחרי ההופעה הזו לא יהיה יותר פיטר גרין אותו הדבר.

פיטר גרין (פיטר אלן גרינבאום) סומן כגיבור גיטרה בריטי אמיתי. הוא החליף את אריק קלפטון בלהקת הבלוזברייקרז של ג׳ון מאייאל, עד שבשנת 1967 החליט להקים להקה משלו. הוא קרא לה פליטווד מאק, על שם חבריו להרכב – המתופף מיק פליטווד והבסיסט ג׳ון מקווי. צליל הבלוז-רוק של הלהקה הפך במהרה לסיפור הצלחה, וגרין הפליא בנגינת גיטרה מדויקת, מתוקה ועתירת רגש. הוא ניחן גם בכישרון כתיבה, ושירים כמו "BLACK MAGIC WOMAN" ו-"ALBATROSS" הם מהבולטים ביצירותיו.

"בלוז לא חייב להיות במבנה מוזיקלי ידוע של 12 תיבות", אמר ב-1968. "הבלוז יכול לכסות כל רצף אקורדים. לטעמי, הבלוז הוא עניין רגשי; אם שרים את הרגש והתחושה הנכונים, אני מקבל זאת כבלוז".

כשהופיע עם להקתו בארה״ב לצד להקת הגרייטפול דד, החל גרין להתנסות במסעות הזיה. הדבר מצא חן בעיניו והוא החל לצרוך אל.אס.די באופן קבוע, מה שערער את יציבותו הנפשית.

ב-22 במרץ 1970 הופיעה פליטווד מאק במינכן שבגרמניה. ההופעה התקיימה במבנה דמוי אוהל קרקס שהבמה ניצבה במרכזו. במהלך הערב פרצו תגרות בין הקהל לשוטרים המקומיים; המהומה החלה כשסדרן הבחין באנשים שהתפלחו פנימה ללא כרטיס. אחד מהם אף עישן בניגוד להוראות, שכן המבנה היה עשוי עץ. הלהקה המשיכה לנגן בזמן שהאיש נאזק על ידי השוטרים ונגרר החוצה "כפיסת בשר". גרין הצליח להשכין שלום והאווירה נרגעה, אך לאחר מכן אמר לעיתון מקומי כי הוא מתבייש שאירוע כזה התרחש בהופעתם.

בהמשך הלילה אירע דבר ששינה לחלוטין את חייו ואת גורל הלהקה. גרין ואיש הצוות הטכני, דני קין, הוזמנו לבלות בקומונה ששכנה מחוץ למינכן. השניים התחמקו לשם מבלי להודיע לשאר חברי הלהקה שחזרו למלון. במהלך שהותם בקומונה הוגש לשניים יין לבן, והם לגמו ממנו מבלי לדעת שנמהל בו אל.אס.די. קין שחזר: "לפתע נפתחו מולי שערי הגיהנום. הם סיממו אותנו מבלי שידענו. יש לי רק זיכרון אחד מפיטר מכל 24 השעות ששהינו שם: ניסיתי לדבר עם המקומיים ובשלב מסוים ירדתי למרתף. פתחתי את הדלת וראיתי את פיטר יושב ומנגן בגיטרה. אנשים ניגנו איתו, אבל הצליל היה איום ונורא – זה לא דמה כלל למוזיקה".

למחרת הצליח קין לברוח מהמקום ולחזור למלון, כשהוא מותיר את גרין מאחור. במלון פגש את חברי הלהקה המודאגים שקיבלו את פניו בכעס. לאחר שסיפר להם את שאירע, יצאו המנהל קליפורד דייויס והמתופף מיק פליטווד יחד עם קין חזרה לקומונה. שם הם מצאו את חברם במצב של ריחוק מהמציאות, שוכב על כריות כשאורות פסיכדליים מרצדים מעליו. לאחר ניסיונות שכנוע רבים ניאות גרין לחזור למלון, אך הוא כבר היה איש אחר לגמרי; מאותו ה"טריפ" בקומונה הוא מעולם לא שב באמת. בעקבות זאת, החליט לפרוש מהלהקה מיד לאחר שימלא את התחייבויותיו הקודמות.

באפריל 1970 סיפר גרין: "ישנן סיבות רבות לעזיבתי, אך העיקרית שבהן היא שהגיע הזמן לשינוי. אני רוצה לשנות את כל חיי. נמאס לי להיות חלק מעולם שכובל אותי. הדבר החשוב לי ביותר הוא להקשיב לאלוהים. אני לא רוצה להיות עוד חלק מפליטווד מאק ולהרגיש מתוסכל; אני שואף להיות חופשי ולעשות כרצוני. יש עכשיו רוח של מהפכה באוויר ואני רוצה להיות חלק ממנה. אני רוצה להיות בלהקה שבה שאר החברים חשים כמוני. בלהקה שאקים נקיים הופעות חינמיות רבות – לא צריך כסף. אני רוצה להרגיש את המוזיקה במאה אחוזים ולקרב אנשים לאלוהים ולשלום. בכל מקרה, כבר לא הייתי האיש המוביל בפליטווד מאק. חברי הלהקה יצאו נגדי; בהתחלה זה היה מהנה, אבל לפתע כולם רצו להוביל ונאלצתי לסגת שוב ושוב כדי לאפשר להם להתבטא. לכן עזיבתי לא באמת תשפיע על הלהקה – היא תוכל להתקיים היטב גם בלעדיי".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459