רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-22 בפברואר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-22 בפברואר (22.2) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"האמת היא שאפילו לא טרחנו להופיע באנגליה, זאת משום שהתקשורת הבריטית דאגה לקטול אותנו עוד לפני שהוצאנו צליל אחד. כשהאלבום שלנו יצא, היה מבקר שכתב עליו ביקורת מבלי להקדיש מילה אחת למוזיקה עצמה! יצרנו בכוונה תקליט שיהיה קל להאזנה, אך עם זאת, לא התפשרנו על הרמה האמנותית שלנו (לא 'הורדנו את עצמנו לזנות'). המוזיקה הוקלטה בדיוק כפי שנכתבה; לא יצרנו שירים באורך שלוש דקות רק כדי להיכנס לרשימות ההשמעה ברדיו. אני לא מבין איך אפשר להעביר ביקורת על מישהו שפשוט רוצה להוציא תקליט עם הרמוניות טובות. אין לי כוונה לקטול את 'קינג קרימזון' או את 'רוקסי מיוזיק' שהייתי חבר בהן בעבר, אך הגיע הזמן שאתרחק מכל זה, ואני שמח מאוד שעשיתי זאת. ישנם אנשים ברי מזל שבגיל 19 מצליחים להשתלב בלהקת החלומות שלהם ולהישאר בה תריסר שנים, כפי שקרה לקארל פאלמר. היה לו מזל לעבוד עם האנשים שרצה כבר מגיל צעיר כל כך. אצלי זה לא היה כך; תמיד הייתי מתחיל בלהקה מסוימת, ורק לאחר כמה חודשים מגלה שאלו לא האנשים שהייתי רוצה לבלות איתם את שארית חיי" (ג'ון ווטון, מלהקת אסיה, בשנת 1982)

ג'ת'רו טול נגד מטאליקה! ב-22 בפברואר בשנת 1989 חוללה להקת ג'ת'רו טול תדהמה בטקס פרסי הגראמי כשזכתה בפרס 'ביצוע הרוק הכבד הטוב ביותר'. להקת מטאליקה, שהייתה גם היא מועמדת לפרס לה, לא ציפתה לדבר שכזה.

השנה ההיא סימנה את הניסיון הנחמד והנואש למדי מצד מארגני הגראמי להוכיח לקהל הרחב שהם נעים עם הזרם של הצעירים ולא נשארים מאחור עם מוזיקת מעליות. כדי להשיג את המטרה הזו, הם שלפו מהכובע קטגוריה חדשה ונוצצת בשם הרכב ההבי מטאל הטוב ביותר. השמות הגדולים ביותר בז'אנר הגיעו לטקס הנוצץ שנערך באולם השריין בלוס אנג'לס. אמנים כמו להקת מטאליקה, איגי פופ וג'יינס אדיקשן התייצבו מול המצלמות, כשאיש מהם לא יכול היה לצפות למה שיתרחש מולם על הבמה באחד הרגעים המביכים והמצחיקים בתולדות התעשייה.

אליס קופר, מי שאמון על הצד האפל והתיאטרלי של הרוק, פתח את המעטפה והחל להגיד "והזוכה היא...". הוא לא האמין למראה עיניו במה שנכתב בתוך המעטפה. באותו רגע הוא חשב שהעניקו לו את המעטפה הלא נכונה ואף מילמל זאת לקהל במבוכה, לפני שמפיו יצאו המילים "להקת ג'ת'רו טול עם התקליט CREST OF A KNAVE" והותירו רוקרים כבדים ועכשוויים פעורי פה אל מול המסכים. חברי מטאליקה נותרו פעורי פה כשזבובים יכלו להיכנס ולצאת מהם ללא הפרעה.

התקליט המנצח, שסימן את החזרה של ג'ת'רו טול לפעילות אחרי הפסקה כפויה עקב בעיות במיתרי הקול של המנהיג שלה. היו בו נגיעות פולק ונגיעות של בלוז. אבל הבי מטאל?! כריס רייט, מייסד חברת התקליטים CHRYSALIS בה הייתה חתומה הלהקה, נזכר באירוע: "השנה ההיא הייתה השנה הראשונה של הגראמי בקטגוריית הרוק הכבד. אני לא חושב שהיה אדם אחד בחברה שחשב, 'רגע, ג'ת'רו טול עשויות לזכות בפרס הזה'. אני לא חושב שאפילו ציפינו שהוא יוענק בשידור חי בתוכנית".

איאן אנדרסון עצמו ניסה להסביר את הסיטואציה המוזרה: "אולי בגלל שהיינו חמישה גברים נחמדים שמעולם לא זכו בגראמי, החליטו המצביעים שעלינו לקבל מועמדות". מנגד, לארס אולריך, המתופף של מטאליקה, היה קצת פחות דיפלומטי: "כשלושה שבועות לפני הטקס, כולם היו בטוחים שמטאליקה תצא עם הפרס בידה. עם זאת, שכחנו שגיל המצביעים שם נע בין 40 ל-60".

אנדרסון הוסיף ותיאר את חוסר האמונה של חברת התקליטים שלהם בניצחון: "זה היה אמור להיות הערב של מטאליקה. אמרו לי בחברת התקליטים שלנו, שלא כדאי לטרוח להגיע לשם, בסגנון 'אנחנו לא מתכוונים לשלם את דמי הנסיעה שלך או להביא לך מלון, כי אנחנו לא חושבים שאתה הולך לנצח'. ההנחה הייתה שלא ננצח כי עמדנו מול מטאליקה ואיגי פופ וג'יינס אדיקשן. אז בהחלט היינו המוזרים, כי בדרך כלל נחשבנו ללהקת פולק-רוק ובוודאי לא להקת רוק כבד".

אליס קופר שיתף את חוויותיו מאחורי הקלעים וסיפר כי בהכנות לטקס הוא היה צריך לפתוח מעטפה עם כרטיס שזה אף פעם לא עם שמו של הזוכה האמיתי, אלא פשוט נותן משהו לקרוא. הוא ציין: "אני חושב שבמהלך החזרה השם בכרטיס הזה היה ג'ת'רו טול, אז הקראתי אותו. מאוחר יותר באותו לילה אנו עושים את הדבר האמיתי, ואנחנו מגיעים לקטגוריה חדשה לגמרי, הארד רוק / כבד מטאל. כולם בחדר הזה היו בטוחים שמטאליקה תקבל את הגראמי. פתחתי את המעטפה, וכשראיתי את השם, חשבתי שנתנו לי את המעטפה ההיא מהחזרה הגנרלית. הסתכלתי על זה שוב בתדהמה ופשוט הקראתי את זה".

ליטה פורד, שעמדה לצידו על הבמה, התקשתה לשמור על פנים חתומות. היא סיפרה שאם צופים בסרטון רואים את העיניים שלה ממש נפערות כשאליס אומר את השם. היא ניסתה לא להראות שום רגש אבל הרגישה הלם מוחלט. מטאליקה עמדה שם מוכנה לעלות לבמה ופתאום זה קרה. אליס קופר הראה לפורד את המעטפה במבוכה, היא ראתה את השם המפתיע ומיד ניסתה להחביא את צחוקה. קופר מיהר להגיד למיקרופון "הם לא יתנו לי להביא לבמה את הדבר האמיתי", ציחקק במבוכה וקפץ ראש לתוך המשימה.

לאחר מכן הוא נזכר שהייתה הפסקה עם דממה ואז כולם פרצו בצחוק כי הם חשבו שמדובר בבדיחה. הוא הבהיר להם שהוא לא צוחק ושזה באמת ג'ת'רו טול. מכיוון שחברי הלהקה לא נכחו באולם, קופר פשוט קיבל את הפרס בשמם. אנדרסון הגיב על כך מאוחר יותר: "כתוצאה מכך, אליס קופר האומלל ספג מבול של קריאות בוז, מכיוון שהקהל היה עצבני שהיקירים שלו, מטאליקה, לא ניצחו. זה קצת הכעיס אותי שאליס קופר נאלץ להתמודד עם תגובה שלילית ומגעילה. למעשה, אם הייתי שם - הייתי ודאי אוהב את זה".

קופר העריך שמה שקרה היה שהחבר'ה הוותיקים בארגון הגראמי שהצביעו לא ממש זיהו את השמות מלבד ג'ת'רו טול. הוא סבר שהם מעולם לא שמעו על מטאליקה. אולריך סיכם את התסכול שלו בבוטות: "בואו נודה בזה, הם באמת דפקו את הערב. ג'ת'רו טול מקבלת את פרס ההקלטה הטובה ביותר בהארד רוק?! נו, באמת!". מצד שני, כשאני חושב על החבלה המכוונת שאולריך וג'יימס הטפילד עשו באלבומם AND JUSTICE FOR ALL נגד הבסיסט ג'ייסון ניוסטד - אולי בכל זאת נעשה פה איזה צדק?

בסופו של דבר, הצדק המטאלי נעשה בשנת 1992 כשמטאליקה זכתה סוף סוף בגראמי בקטגוריה זו. אולריך לא פספס את ההזדמנות לעקוץ ומיהר להגיד למיקרופון: "קודם כל, אנחנו צריכים להודות ללהקת ג'ת'רו טול שלא הוציאה תקליט השנה". המשפט הזה גרם לצחוק רם להדהד ברחבי האולם וסגר מעגל היסטורי ומשעשע במיוחד.

אבנים ממוסטלות בסטונהנג'. ב-22 בפברואר בשנת 1969 יצא אלבומה השלישי של להקת TEN YEARS AFTER הבריטית ושמו STONEDHENGE.

זה לא היה סתם עוד תקליט בלוז מהסוג שאפשר למצוא בכל פינה בלונדון המיוזעת, אלא יצירה הרפתקנית ששילבה בהצלחה את הבלוז-רוק עם הפסיכדליה, וסימנה את הלהקה כאחת הכוחות היצירתיים ביותר באירופה.

הגיטריסט ומוביל הלהקה, אלווין לי, מי שנחשב אז (ובצדק) לאחד הנגנים המהירים והווירטואוזים ביותר בתקופה, הסביר בראיון לעיתון DISC AND MUSIC ECHO את הלך הרוח מאחורי השינוי המוזיקלי. הוא ציין שהחברים חשו שהם חייבים לעשות משהו שונה בתקליט הזה, כי אחרת הם פשוט לא היו מתקדמים לשום מקום. הוא הוסיף שהם לא רצו להיכנס יותר מדי לתוך סצנת הבלוז, כי לטענתו זה הפך למשהו ממוסחר מדי, עם כל כך הרבה להקות שפשוט רכבו על הגל הזה באותם ימים.

הביקורות בעיתונות הבריטית יצאו מגדרן והעניקו לחבורה חיבוק חם במיוחד. במגזין מלודי מייקר מיהרו לקבוע שזהו אחד התקליטים הטובים ביותר של שנת 1969, וזאת למרות שהשנה רק החלה באותם ימים. המבקרים שם נזכרו בתקליט הקודם של הלהקה, UNDEAD, שהיה אחד הסטים הטובים יותר של הבלוז שיצאו מבריטניה, וציינו שכעת הלהקה לוקחת את הנקודות המוזיקליות שלה רחוק יותר. הם כתבו שעדיין קיימות עקבות של בלוז, אבל יש גם הרבה ג'אז ופופ-מתקדם בתוך התערובת. כל חברי הלהקה הוגדרו כמוזיקאים משובחים והודגש שכל החומר בתקליט הוא מקורי לחלוטין. מה שהכי נעם למבקרים היה השימוש של הלהקה בדינמיקה והאופן שבו הנגנים ידעו להתאפק והייתה לזה משמעות עם אפקט דרמטי גדול. התוצאה הסופית הייתה מוזיקה שאי אפשר לסווג בקלות, אבל הודות להפקה המצוינת של מייק ורנון, התוצאה הייתה אפקטיבית לחלוטין. ההמלצה הייתה ברורה: מדובר בתקליט שחובה להמליץ עליו ביסודיות לקהל הרחב ביותר. התקליט הזה עשה היסטוריה קטנה עבור הלהקה כשהיה הראשון שלה שהצליח להגיע למצעדי המכירות באנגליה.

מעבר לביקורות, השיר HEAR ME CALLING, למשל, הפך לאחד השירים המזוהים ביותר עם הלהקה וזכה מאוחר יותר לגרסת כיסוי מפורסמת של להקת סלייד. שיר נוסף, GOING TO TRY, הציג את הצד הפסיכדלי והנסיוני יותר של הלהקה, בעוד ש-WOMAN TROUBLE נשאר נאמן לשורשי הבלוז אך עם טוויסט מודרני. השיר NO TITLE הציג יכולות ג'אזיות מרשימות. בקיצור - כיף גדול!

בזמן שאלווין לי ניגן בגיטרה בצורה מושלמת כתמיד, הוא נתמך בהצלחה רבה על ידי חבריו הנלהבים - המתופף ריק לי, האורגניסט צ'אק צ'רצ'יל והבסיסט ליאו ליונס. כל חבר להקה קיבל מקום בתקליט לקטע סולו קצר משלו, מה שהוסיף לגיוון של היצירה.

באותה שנה התראיין הקלידן צ'רצ'יל לעיתון RECORD MIRROR וחשף את הדרמה מאחורי עטיפת התקליט. הוא סיפר שהיה קושי להשיג את עיצוב העטיפה בדיוק כפי שהם רצו, מה שגרם לעיכוב בצאתו של התקליט. הלהקה ראתה תמונה פנטסטית בספר שצולמה בסטונהנג' באמצע יום קיץ, היום היחיד בשנה שבו קרן אור זורחת ישר על האבנים. לרוע המזל, התברר שהחברים היו צריכים לשלם חמישה פאונד עבור כל הדפסת עטיפה אם היו משתמשים בתמונה הזו, ולכן הרעיון נגנז משיקולים תקציביים. "התקליט יוצא כעת לארצות הברית עם תמונה אחרת של סטונהנג', עם הפנים שלנו מודבקות מעל", הסביר הקלידן, "עם זאת, אנחנו עדיין עובדים על העטיפה בהדפסה הבריטית. בתקליט היו כמה דברים קטנים ומוזרים. שש מהרצועות נמשכות כחמש דקות כל אחת. בארבע רצועות אחרות, אלווין, ליאו, ריק ואני מנגנים סולו, אבל הקטעים באורך של כדקה בלבד. אנחנו משתמשים בטריקים של אולפן ההקלטות בהם, אבל זו הפעם היחידה שאנחנו עושים זאת. אני חושב שכשהקטעים ארוכים, אתה יכול להיות מעורב יותר בהם. זו באמת הסיבה שאנחנו יותר מעורבים בהם. זו באמת הסיבה שאנחנו לא מודאגים מדי לגבי תקליטונים ומצעדים שלא מייצגים אותנו".

הדרמה במטוס שהשאירה את הבירדס עם ארבעה זוגות כנפיים בלבד. ב-22 בפברואר בשנת 1966 הפתיע ג'ין קלארק את חבריו ללהקת הבירדס. בדיוק כשחברי הלהקה היו במטוס לקראת המראה להופעה בניו יורק, תקף אותו לפתע פחד טיסה והוא ברח משם החוצה.

ב-22 בפברואר בשנת 1966, השמיים מעל לוס אנג'לס נראו כחולים ומזמינים, אך עבור ג'ין קלארק הם סימלו סכנה קיומית. באותו יום גורלי, חברי להקת הבירדס היו אמורים לעלות על מטוס בדרכם להופעה טלוויזיונית בניו יורק, אך לקלארק היו תוכניות אחרות לגמרי. בדיוק כשחברי הלהקה התמקמו במושביהם והמטוס התכונן להמראה, תקף אותו לפתע פחד טיסה משתק והוא פשוט נמלט החוצה אל החופש, כשהוא משאיר את חבריו המומים על המסלול.

זו הייתה טיסה שנקבעה בהתראה קצרה במיוחד כדי להופיע בביג אפל מול מצלמות הטלוויזיה הארציות. קלארק נראה לא נינוח מהרגע הראשון שבו הגיע לשדה התעופה. כשעלה עם חבריו למטוס, המתח הגיע לשיאו. הוא קם בפתאומיות, עזב את כסאו, עזב את המטוס, עזב את שדה התעופה ותוך זמן קצר מאוד, עזב גם את להקת הבירדס.

רוג'ר מגווין, הגיטריסט של הלהקה, נזכר בסיטואציה המוזרה הזו, ארבע שנים מאוחר יותר, ותיאר את השתלשלות האירועים: "ג'ין היה במטוס עם כולנו, למעשה, כמעט עם כולנו. אני עדיין לא הייתי שם כי המתנה בשדות תעופה עם שיער ארוך הזמינה בדרך כלל הצקות מעוברים ושבים. לכן נהגתי להגיע ממש רגע לפני שסוגרים את שערי הטיסה. כנראה שזה חירפן את ג'ין באותו רגע כי הוא חשב שאני לא שם בגלל שהטמנתי פצצה במטוס. הוא ממש היה רציני בזה".

מגווין המשיך ותיאר את המפגש המתוח בתוך תא הנוסעים: "נכנסתי למטוס, אמרתי לשלום לכולם וכשניגשתי אליו, חשתי ויברציות של פחד תהומי ושמעתי קול שאומר לי, 'אני חייב לרדת מהמטוס הזה!'. ניסיתי להרגיע אותו והוספתי, 'אם תרד מהמטוס הזה, אתה תדפוק את הכל לכולנו'. הוא אמר לי, 'אם אישאר פה, אדפוק את זה לכולנו'".

בעוד שרוג'ר מגווין נתפס כמנהיג הרשמי של הלהקה, קלארק נחשב בעיני רבים באותה תקופה כדמות הדומיננטית והמושכת ביותר בה. הוא היה הזמר שעמד במרכז הבמה, איש הטמבורין הכריזמטי והיחיד שכתב אז שירים מקוריים בעלי משמעות עמוקה. מגווין הודה שהפחד של קלארק היה כל כך עוצמתי שהוא התחיל להשפיע על שאר החברים. בראיון אחד הוא סיפר: "זעה קרה כיסתה אותי. פחדתי שג'ין הוא מתקשר ויודע הרבה יותר ממה שאנחנו יודעים". מסתבר שקלארק פיתח את הפוביה הזו מטיסות עוד בילדותו, לאחר שהיה עד להתרסקות מטוס טראומטית, זיכרון שמעולם לא הרפה ממנו והחמיר בצורה דרסטית בשנת 1966.

אך לא רק פחד טיסה עמד מאחורי העזיבה הדרמטית. מגווין רמז שהיו גם מתחים כלכליים שבעבעו מתחת לפני השטח. "אולי תחושת אשמה השתלטה עליו, כי הוא נהג לנסוע במכוניות פרארי בעוד שאנחנו היינו רעבים. הוא עשה המון כסף כבר אז בעוד שאנחנו לא הרווחנו כמותו, בגלל שהוא כתב את רוב השירים המקוריים שעשינו בתקליט הראשון שלנו", הסביר מגווין.

הפערים הכלכליים יצרו חיכוך תמידי. קלארק היה "איש כפר ממיזורי", כפי שהגדיר אותו מגווין, "איש חווה שנקלע לעיר ולשדות תעופה", והלחץ של הפרסום וההצלחה הכביד עליו יותר מאשר על האחרים. מגווין ציין בראיון נוסף: "הוא הגיע לנקודת שבירה. הלחץ שרק גבר שבר אותו. זה היה די לחוץ אז. היו לנו שני להיטים במקומות גבוהים ולחץ מהתקשורת והיינו תמיד צריכים להיות טובים. הובילו אותנו ממקום למקום כמו סחורה. חשנו כלואים בקופסה".

באופן מפתיע, ייתכן שהפניקה של קלארק הייתה מוצדקת. בשנת 1973 חשף מגווין פרט מדהים: "מיד אחרי שג'ין עזב את המטוס, ניגשו לבדוק את המנועים ומצאו שהייתה בהם תקלה. עוכבנו לזמן מה והוא כנראה הציל את חיי כולנו כשירד מהמטוס הזה".

ארבעת הבירדס שנותרו המשיכו לניו יורק ללא קלארק כדי להשתתף בתכנית הטלוויזיה של שדרן הרדיו MURRAY THE K. השדרן, שאהב לכנות את עצמו החיפושית החמישית (פרטים פיקנטיים נוספים על הטיפוס הזה אפשר למצוא בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!"), נאלץ להסתפק ברביעייה חסרה.

עד היום לא ברור לחלוטין איזה שיר ביצעה הלהקה באותה תכנית וכיצד הם הצליחו לארגן את התפקידים המוזיקליים מחדש במהירות כזו ללא חבר הלהקה המרכזי שלהם. מה שכן בטוח הוא שבאותו יום בשדה התעופה, הבירדס איבדו את אחד הכותבים המוכשרים יותר בתולדות הרוק, שהשאיר מאחוריו שירים כמו SET YOU FREE THIS TIME, שכתב לאחר בילוי לילי עם פול מקרטני במועדון בלונדון. קלארק אולי לא רצה לטוס, אבל השירים שלו בהחלט המריאו למקומות שמעטים הצליחו להגיע אליהם.

בום אחד וגמרנו: איך צליל פסנתר בודד של ארבעה בחורים מליברפול הרעיד את העולם. ב-22 בפברואר בשנת 1967 הקליטו חברי הביטלס את אקורד הפסנתר (אקורד E) שמסיים את השיר A DAY IN THE LIFE.

האווירה באותו יום באולפני EMI בלונדון הייתה מתוחה וחשמלית כמעט כמו הצלילים שנשפכו מהרמקולים. ארבעת המופלאים, הידועים בפי כל כלהקת הביטלס, עמדו בפני בעיה אמנותית קשה: איך לעזאזל מסיימים שיר כמו A DAY IN THE LIFE. אחרי שעות של נסיונות ומחשבה, הם החליטו שהגיע הזמן להפסיק לדבר ולהתחיל להפציץ, אבל לא עם גיטרות חשמליות, אלא עם שלושה פסנתרי כנף והרמוניום אחד.

חברי הלהקה לא הסתפקו במועט. ג'ון לנון, פול מקרטני, רינגו סטאר והעוזר הנאמן שלהם מל אוונס התיישבו כולם מול הקלידים. המשימה הייתה פשוטה על הנייר אך מורכבת לביצוע: להלום באקורד E מז'ור בעוצמה מקסימלית ובסנכרון מושלם. ג'ורג' מרטין, המפיק בעל אוזני הזהב, הצטרף אליהם עם ההרמוניום כדי להוסיף נפח לצליל.

הניסיון הראשון לסיום השיר היה בכלל זמזום קולי משותף של חברי הלהקה, מעין המהום עמוק שהיה אמור לדעוך לאיטו. אולם, אחרי שהקשיבו לתוצאה, החברים הבינו שזה פשוט לא מספיק חזק כדי לסגור את היצירה המורכבת הזו. הם היו זקוקים למשהו שיזעזע את המאזין.

ההקלטה של האקורד הסופי לא הייתה עניין של מה בכך. נדרשו לא פחות מתשעה טייקים עד שהחמישייה הגיעה לתוצאה הרצויה. ברגע שהם היכו בקלידים, טכנאי הקול ג'ף אמריק ביצע תעלול טכני שהקדים את זמנו: ככל שהצליל הלך ודעך באופן טבעי, הוא הרים את עוצמת המיקרופונים באולפן באופן ידני ואיטי. הפעולה הזו אפשרה לצליל להדהד במשך זמן ארוך במיוחד של 42 שניות.

בגלל שהרגישות של המיקרופונים הייתה בשיאה בסוף ההקלטה, ניתן לשמוע ברקע רעשים זעירים שלא היו אמורים להיות שם. אם תקשיבו טוב מאוד בסוף התקליט SGT. PEPPER'S LONELY HEARTS CLUB BAND, תוכלו לשמוע חריקה קלה של כיסא ואפילו את מערכת מיזוג האוויר של האולפן. הצליל הזה הפך לאחד המפורסמים ביותר בתולדות המוזיקה, והוא חתם את מה שנחשב בעיני רבים לשיר הטוב ביותר בתוך תקליט ששינה את פני התרבות. באותו יום בפברואר, הביטלס לא רק הקליטו אקורד, הם יצרו נקודת סיום שהיא למעשה התחלה חדשה לכל מה שקשור להפקה מוזיקלית באולפן.

הנה מתוך הספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!": ג'ף אמריק: ״פול מקרטני ספר לפי הקצב אבל לקח לנו זמן עד שהצלחנו להקליט טייק שבו כולם הניחו את האצבעות על הקלידים בתיאום מושלם״. לאחר מספר ניסיונות הצליחו כל הידיים לנחות יחדיו על הקלידים ואמריק דאג להגביר את עוצמת ההקלטה יותר ויותר, ככל שצליל הפסנתרים נחלש.

ג'ורג' מרטין: ״כולנו היינו חייבים להיות בשקט מוחלט. כל שיעול קטן היה יכול להישמע במצב זה כהתפוצצות״. לאחר ההקלטה, לקח מרטין את ההרמוניום והוסיף את צליליו לאקורד הסיום. זמן קצר לאחר מכן, נכנס ג'ורג' האריסון לאולפן בלוויית דייוויד קרוסבי. ג'ון קידם את פניו בהכרזת ניצחון: ״באמת טוב שהואלת להגיע, כי הרגע פספסת את ההעלאה (הוספת צלילים להקלטה קיימת) החשובה ביותר שעשינו אי פעם״

דבש, הכל דבש: כשהילדים מאוקספורד החליטו למתוח אותנו עם אלבום בכורה. ב-22 בפברואר בשנת 1993 יצא אלבום הבכורה של להקת רדיוהד ושמו PABLO HONEY.

בזמן שחובבי המוסיקה היו עסוקים בבגדי פלנל ובדיסטורשן מסיאטל, חמישייה של בחורים רגישים מאוקספורד שחררה לעולם את אלבום הבכורה שלהם שנקרא PABLO HONEY. זו יריית פתיחה של להקה שתחולל מהפכות מוסיקליות בעולם הרוק ושינתה את פני המוסיקה המודרנית.

הסיפור מאחורי השם המשונה של האלבום התחיל בכלל במתיחות טלפוניות. בתחילת שנות התשעים, היו חברים שהעבירו לחברי רדיוהד קלטת בוטלג של מתיחות בטלפון שעשו ג'וני ברנן וכמאל אחמד, שני חברי ילדות מקווינס שקראו לעצמם THE JERKY BOYS. יחד הם הטילו אימה על אזור גות'אם בטלפון. "חלק ממה שהם עשו היה ממש חולני", אמר זמר הלהקה, ת'ום יורק, במאי 1993. "עם חלק מזה אני לא יכול להתמודד. הרעיון של להתקשר לאנשים באופן קר שכזה הוא כל כך ניינטיז. זה פשוט חילול הקודש האולטימטיבי - להופיע בחייו של מישהו שלא יכול לעשות שום דבר בקשר לזה".

מתיחה אחת שחברי רדיוהד מצאו מצחיקה במיוחד, שבה אחד מהג'רקיס התחזה לאמו של הקורבן המבולבל, נפתחה בגניחה קלה, "פאבלו, מותק? בבקשה בוא לפלורידה". הלהקה החליטה להשתמש בשורה "פאבלו מותק" כשהגיע הזמן לתת שם לאלבום הבכורה שלה, שהוקלט תוך שלושה שבועות בלבד באולפני צ'יפינג נורטון בהפקתם של שון סלייד ופול קולדרי, צמד שהביא איתו ניסיון מעולם האינדי האמריקאי.

כמובן שהשיר הבולט ביותר באלבום הוא CREEP, עם דקירות הגיטרה המאיימות שמגיעות רגע לפני הפזמון הבלתי נשכח. אותן דקירות הגיעו לעולם באופן ספונטני לחלוטין. כשהלהקה עבדה על השיר באולפני ההקלטות, לא הרחק מאוקספורד מולדתם, לא היה לה מושג שג'וני גרינווד הגיטריסט אינו נינוח ומחפש משהו אחר. "זה הוקלט בזמן שהיינו באולפן כדי להקליט שני שירים אחרים", הוא אמר. "התבקשנו להשמיע כמה דברים כדי לבדוק את רמת ההקלטה, ופשוט עשינו את השיר שהכי אהבנו מהחזרות שערכנו יום קודם. כתבנו את זה רק שבוע קודם ופשוט היינו מאוד להוטים לנגן את זה, ובמקרה הם הקליטו את זה".

מעריצים רבים לא יודעים שהשיר כמעט לא נכנס לאלבום, כי המפיקים חשבו בהתחלה שמדובר בשיר כיסוי של הלהקה ההוליס, מה שהוביל מאוחר יותר למאבק משפטי על זכויות יוצרים סביב הדמיון ללהיט הסבנטיזי, THE AIR THAT I BREATHE.

המתופף, פיל סלוויי, סיפר שטקטיקת ההפתעה באולפן השתלמה בגדול. "אפילו לא ידענו שזה מוקלט - רק התחממנו איתו באולפן. הסיבה שזה נשמע כל כך חזק היא בגלל שזה לגמרי לא מודע לעצמו", הוא הסביר. ג'וני גרינווד הרגיש חופשי להביע את סלידתו מהאינטרו השליו והשקט של השיר. "לא אהבתי את זה. זה נשאר שקט", הוא אמר מאוחר יותר. "אז ניגנתי חזק בגיטרה - ממש חזק". כך הוא יצר את מה שכונה בחיבה "הרעש", על ידי שאר חברי הלהקה. ג'וני ניסה לקלקל את השיר וזה דווקא מה שעשה אותו. הפאזז המעוות פרץ בגסות ללא הודעה מוקדמת, כשהוא מעיף את הכל הצידה. הגיטרה הזו הייתה ועודנה כאגרוף בפרצוף והיא מפורסמת כמו השיר בו היא נמצאת.

כמו כן, השיר ANYONE CAN PLAY GUITAR הוא סאטירה נוקבת על עולם הרוק ועל הרצון להפוך לכוכב. ת'ום יורק תמיד הוקסם והזדעזע מהקלישאות של גיטריסטים כריזמטיים. השיר STOP WHISPERING נכתב כמחווה ללהקת הפיקסיז, שהייתה השפעה עצומה על חברי הלהקה באותן שנים. אלבום זה כולל גם את השיר YOU, שהוא אחד השירים המוקדמים ביותר שכתבה הלהקה עוד כשהם נקראו ON A FRIDAY, והוא מציג את היכולת הווקאלית המרשימה של ת'ום כבר בתחילת הדרך.

האלבום PABLO HONEY מסתיים בשיר BLOW OUT, שנתן רמז עבה לכיוון הניסיוני והג'אזי שהלהקה תאמץ בהמשך הדרך. למרות שבזמן אמת המבקרים הבריטיים היו מעט קרירים כלפי האלבום, הוא הפך להצלחה עולמית בזכות החיבור העמוק של הקהל לתחושות הניכור והזרות שהעביר CREEP. בסופו של דבר, מדובר במסמך היסטורי שמתעד חמישה חברים צעירים שפשוט רצו לנגן רוק חזק וגילו בטעות שהם בדרך לשנות את פני העולם. ואיך אפשר שלא להזכיר את חברי היקר, יואב קוטנר, שהיה כנראה הראשון בישראל לגלות את פוטנציאל הלהקה?

המלך ערום או רק מחליף חליפה? קוסטלו כובש את אמריקה בלי החברים הקבועים. ב-22 בפברואר בשנת 1986 יצא תקליט חדש לאלביס קוסטלו. שמו הוא KING OF AMERICA.

לא, זה לא היה עוד תקליט רגיל בקריירה של המשקפופר הכי עצבני בבריטניה, אלא הצהרה שהגיעה ללא הליווי הצמוד של להקתו הקבועה, האטרקציות. מי שניצח על המקהלה מהכיסא של המפיק היה טי בון ברנט, והתוצאה הייתה מסע שורשים אמריקאי, אינטימי ומריר שגרם למבקרים ולקהל לתהות מה בדיוק קרה שם באולפני OCEAN WAY בשדרות סאנסט.

קוסטלו תיאר בספרו את הרגע שבו הכל התחיל, אי שם בשמיים: "טי בון ואני ישבנו במטוס מעל האוקיינוס השקט, בין יפן ואוסטרליה, כאשר הוא הרכיב את צוות הנגנים להקלטת 'מלך אמריקה'. הרשימה שלו הייתה בכרטיסים לבנים, כשהוא כתב ביד קפדנית את הכותרת של כל שיר, ואחריה שמו של כל נגן בהרכבים המוצעים. אני ידעתי שהוא אוהב לחלום בגדול, אבל פקפקתי ברצינות שחלק מהאנשים האלו יסכימו לנגן באחד התקליטים שלי".

לצד כותרת השיר POISONED ROSE הוא כתב, תופים - ארל פאלמר. ארל פאלמר? אותו ארל פאלמר שתופף בשיר של ריצ'רד הקטן, TUTTI FRUTTI? ה-ארל פאלמר שהיה אחד מצוות ה-WRECKING CREW ושניגן המון דברים שם, משירים של המאנקיז ועד נעימת הנושא של MISSION IMPOSSIBLE?! אנחנו הולכים לקרוא לארל פאלמר?! 'בטח', אמר טי בון. 'ארל יאהב את זה'.

ואז הוא כתב, בס - ריי בראון. 'ריי בראון?! אה, בחייך, אתה לא יכול להיות רציני'. ריי בראון שניגן עם דיזי גילספי, אוסקר פיטרסון, והיה נשוי פעם לאלה פיצג'רלד?! נוכל להתקשר לריי בראון והוא יענה לשיחה?!"... למען האמת, קוסטלו חשב שטי בון מעופף גבוה, ולא רק שלושים ושמונה אלף רגל מעל האדמה. אבל כמובן, אותם אנשים כן הסכימו לבוא להקליט איתו. קוסטלו היה עצבני בהתחלה, אבל טי בון שלח להזמין בקבוק אלכוהול ששחרר את הדברים מספיק.

ההקלטה הראשונה התרחשה עם חברי להקת TCB, שהיו הנגנים של אלביס פרסלי המנוח: רון טוט בתופים, הבסיסט ג'רי שף, וג'יימס ברטן והגיטרה החשמלית הלוהטת שלו. הניגוד בין האווירה האמריקאית הזו לבין המתח עם להקתו הבריטית המקורית היה עצום. קוסטלו ציין כי ההקלטות עם האטרקציות עבור התקליט הזה בהתחלה היו חסרות הומור ודי לא פשוטות. כולם שנאו את טי בון וראו אותו בתור הפרובוקטור. אם הם היו עושים את הסיפור של הביץ' בויז, אז טי בון היה מלוהק לתפקיד של התמלילן ואן דייק פארקס, וקוסטלו לתפקיד בריאן וילסון. לקוסטלו אפילו היה זקן באותה תקופה. המתופף פיט תומאס יכול היה לגלם את דניס וילסון וסטיב נייב הקלידן היה מכסה ללא מאמץ את אל ג'רדין, קארל וילסון, וברוס ג'ונסטון באחד.

חלק מהמתח והכעס הזה הפכו כנראה לאופי ביצוע השיר SUIT OF LIGHTS, שיר שכולו על מרירות והתיישנות שנכתב בהשראת אביו של קוסטלו, רוס מקמאנוס, שהיה זמר בעצמו. השיר עוסק באדם שמופיע במועדוני פועלים ובחוסר הרלוונטיות של הבידור הישן מול המציאות החדשה.

התקליט אמור היה להיות הרבה יותר בלתי מתפשר אם הוא היה כולל את כל הבלדות שקוסטלו כתב לו במקור, אבל הוא פקפק אם מישהו היה מקשיב לו ברצון. טי בון הפיק את התקליט עם מגע אכפתי, וידע מתי לתת אור ואוויר ומתי להגביר את הקצב. כאשר קוסטלו הסכים בעל כורחו לבקשת חברת תקליטים להקליט קאבר כדי להקל על הסאונד האקוסטי הזה לתחנות הרדיו, הוא חלה בדלקת גרון ביום ההקלטה. זה מה שהפך את הגרסה של DON'T LET ME BE MISUNDERSTOOD להקלטה עם קול שאינו ממש שלו. השיר הזה, במקור של נינה סימון והאנימלס, הפך תחת ידו של קוסטלו למשהו כמעט חולני עם הצרידות הזו קלאסיקה! ממש כמו היום בו ג'ון לנון היה צרוד לגמרי כשנאלץ להקליט באולפן עם הביטלס את TWIST AND SHOUT.. כי ככה זה היה בימים ההם - זמן אולפן נקבע? יעלה הרבה כסף לבטל אותו. לכן ניגשים למיקרופון - גם כשצרודים!

במהלך הכנת התקליט חווה קוסטלו משבר אישי כשנישואיו למרי בורגוין התפרקו. השיר INDOOR FIREWORKS הוא תיאור ישיר ומכאיב של הפירוד הזה. השיר משתמש בזיקוקים כמטאפורה למערכת יחסים שהיא אמנם מרהיבה ויפה לרגע, אבל היא בעצם חומר נפץ שמשאיר רק עשן וכוויות. קוסטלו כתב אותו בחדר מלון בטוקיו, והוא נחשב לאחד השירים החשופים ביותר שלו.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "המצב לא טוב אצל אלביס קוסטלו והפזמון של השיר הראשון נותן את הטון העגום: 'הייתי רעיון מצוין בזמנו / עכשיו אני טעות מבריקה'. אלביס לא בדיוק ידוע בטבעו שטוף השמש, אבל כאן הוא נשמע חבול ושבור - לא מוכה אבל בהחלט מדוכא, אפילו רהיטותו המלודית קהה מכאב. בדיוק כפי שעשה ספרינגסטין בתקליט NEBRASKA, אלביס הפשיט את המבנים המוזיקליים שלו עד הקורות והפנה את עינו אל הנוף האמריקאי, חיפש בקלישאות הוליוודיות אחר קצת קתרזיס. בסופו של דבר, הוא לא מוצא איזה גביע רגשי שהוא מחמשי, אבל התקליט המהורהר וההרפתקני הזה מציע כמה רגעים מספקים".

שיר הפתיחה BRILLIANT MISTAKE הוא מופת של כתיבה. השיר עוסק באכזבה מהחלום האמריקאי ומהתרבות ההוליוודית. קוסטלו שר שם על שדרת החלומות השבורים ועל כך שקשה להבחין בין האמת לבין השואו ביזנס. זהו השיר שבו הוא הציג את עצמו מחדש תחת שמו האמיתי, דקלאן מקמאנוס.

המבקר ברולינג סטון המשיך וכתב כי קל לדמיין את אלביס קוסטלו מעט מתוסכל כשהוא רוצה לנער קצת את הענפים. שני תקליטיו האחרונים זכו להתעלמות רבה על ידי רוכשי תקליטים, אם כי הם מכילים כמה מהיצירות החריפות והנוגעות ביותר שלו. אלביס והמפיק-שותף טי בון ברנט ביקשו לחשוף הפעם את נשמת קוסטלו על ידי קילוף שכבות אמנות הבריט-פופ. המבקר טען שבלי קצב מעורר מאחוריו, אלביס מסתבך. התקליט הזה נוטה לעורר קצת חוסר סבלנות.

כך עוד נכתב: "התקליט עמוס בעשרות שורות בלתי נשכחות אבל רק קומץ שירים קוהרנטיים. ובכל זאת, האפשרות שלו לספר פרטים לא יצאה לגמרי מפוקוס. מאז התקליט GET HAPPY, אלביס קוסטלו בנה בהדרגה מוניטין של מתורגמן של שירים של אחרים. אז למרות שזה לא מפתיע שהמרכז של מהתקליט החדש הוא גרסת כיסוי, זה ממש מזעזע מה שאלביס עושה לשיר של האנימלס. הקצב קצת יותר ג'אזי, אבל בעצם זה מה שהמקור היה נשמע לו היה אריק ברדן על ערש דווי. הצפצופים והקרקורים של אלביס הם איומים - הם נשמעים כאילו הוקלטו במחלקה בבית חולים ולא באולפן. קשה שלא להיות מובן לא נכון כשאתה מגרגר על המרה של עצמך.

עם זאת, KING OF AMERICA אינו חף מהרגעים הקלים יותר. הוא מכיל כמה מהדברים הרופפים ביותר שקוסטלו עשה בתקליט. השיר LOVEABLE הוא שיר ולנטיין שנאה קטן וחמוד, כולו מתיקות ואירוניה כבדה, אבל הוא מושך על ידי מנגינה פשוטה ומקפיצה ועזרה ווקאלית של דיוויד הידלגו מלהקת לוס לובוס". זהו שיר שבא כתנחתא מהאווירה הכבדה הכללית.

עוד פנינה מהתקליט היא I'LL WEAR IT PROUDLY, שנכתב עבור קייט אוריורדן, הבסיסטית של להקת הפוגס, שהפכה מאוחר יותר לאשתו השנייה של קוסטלו. זהו אחד משירי האהבה הישירים והיפים ביותר שלו, שמראה שגם בתוך כל המרירות האמריקאית, הוא מצא קרן של תקווה.

אז בסופו של דבר, למרות הביקורות הקשוחות לנוכח סבל האמן שיוצא פה מכל נקבובית - נולד אחד התקליטים הכי מרתקים וחשובים בשנות השמונים.

ברוכים הבאים למלון קליפורניה. ב-22 בפברואר בשנת 1977 יצא תקליטון חדש ללהקת איגלס, עם השיר HOTEL CALIFORNIA.

השיר (על מקצב הרגאי המאפיין אותו) נכתב על ידי דון פלדר, גלן פריי ודון הנלי, והוא עוסק בחומרנות ובנהנתנות יתר. קליפורניה משמשת כאן כתפאורה, אך הסצנה יכולה להתייחס לכל מקום בארה"ב. דון הנלי, מתופף הלהקה והסולן בשיר, אמר בעבר: "כמה מהפרשנויות הפרועות ביותר לשיר הזה היו מדהימות. הוא עסק למעשה במותרות של התרבות האמריקאית ובבנות מסוימות שהכרנו, אך הוא עסק גם באיזון הלא פשוט שבין אמנות למסחר".

בשנת 2007 הופיע הנלי בתוכנית החדשות "60 דקות", שם נאמר לו: "כולם רוצים לדעת מה המשמעות של השיר הזה". הנלי ענה: "אני יודע, זה כל כך משעמם. זה שיר על הצדדים האפלים של החלום האמריקאי ועל פינוק היתר באמריקה – נושא שהכרנו מקרוב". בסרט התיעודי "ההיסטוריה של האיגלס" משנת 2013, הציע הנלי פרשנות נוספת: "זהו שיר על מסע מתמימות לניסיון (חוויה)".

למעשה, איש מחברי ההרכב שהקליטו את השיר אינו מקליפורניה: הגיטריסט והזמר ג'ו וולש הגיע מניו ג'רזי, הבסיסט רנדי מייזנר מנברסקה, המתופף דון הנלי מטקסס, הזמר והגיטריסט גלן פריי מדטרויט והגיטריסט דון פלדר מפלורידה. פלדר הסביר: "כשנוהגים בלוס אנג'לס בלילה, אפשר לראות את זוהר האורות של הוליווד ולוס אנג'לס למרחק של מאה מייל במדבר. כל הדימויים הללו מתחילים לרוץ בראש – כוכבי הקולנוע, הכוכבים בשדרות הוליווד, החופים, הביקיני והדקלים; כל התמונות שאנשים מדמיינים כשהם חושבים על קליפורניה. זה כל מה שאתה יודע על המקום". דון הנלי ניסח זאת כך: "כולנו היינו ילדים מהמעמד הבינוני מהמערב התיכון. 'מלון קליפורניה' היה הפרשנות שלנו לחיים הגבוהים בלוס אנג'לס".

פלדר הגה את הרעיון המוזיקלי לשיר בעודו מנגן בגיטרה על חוף הים, והנלי ופריי עזרו לו להשלימו. פלדר סיפר כי השיר הוקלט כשנה לאחר שיצר את הקלטת הדמו המקורית. במהלך ההקלטה הרשמית הוא החל לאלתר את קטע הגיטרה בסוף השיר, אך הנלי עצר אותו ודרש שינגן בדיוק כפי שניגן בדמו. פלדר נאלץ להתקשר לאשתו ולבקש ממנה להשמיע לו את ההקלטה בטלפון כדי שיוכל לשחזר את הנגינה במדויק.

המשפט "ריח חם של קוליטס" מתפרש לרוב כסלנג מיני או כהתייחסות למריחואנה. פלדר הסביר: "הקוליטה הוא צמח מדברי הפורח בלילה ויש לו ריח חריף, כמעט מצחין. דון הנלי הגה את רוב מילות השיר והוא זה שהמציא את השורה הזו. כשניסינו לכתוב מילים, חיפשנו ביטויים שנוגעים בכמה חושים – דברים שאפשר לראות, להריח, לטעום ולשמוע". באולפן, ה"איגלס" התאמצו למצוא את הסולם המוזיקלי שיתאים לשירתו של הנלי, ובהתאם לכך נכתבו ונוגנו גם סולואי הגיטרה.

השורה "הם דוקרים את זה בסכיני הפלדה שלהם, אך אינם יכולים להרוג את החיה" היא מחווה ללהקת סטילי דן. לשתי הלהקות היה אז אותו מנהל (אירווינג אזוף) ושררה ביניהן יריבות ידידותית, לאחר ש"סטילי דן" הזכירו את ה"איגלס" קודם לכן באחד משיריהם, EVERYTHING YOU DID.

לפלדר היה קשה להשלים עם האופן שבו נרשמו הקרדיטים בגרסה האקוסטית שהלהקה הקליטה עם איחודה. בתקליט המקורי נרשמו היוצרים כ"דון פלדר, דון הנלי וגלן פריי", סדר המרמז על כך שפלדר היה הכותב העיקרי. בגרסה החדשה שונה הסדר ל"דון הנלי, גלן פריי ודון פלדר". פלדר טען כי השניים לא הוסיפו דבר לגרסה החדשה וכי מדובר במשחקי כוח. פלדר פוטר לבסוף מהלהקה בשנת 2001 בעקבות מחלוקות על תשלומים ותמלוגים.

ייתכן שמהלך האקורדים בשיר נוצר בהשראת השיר WE USED TO KNOW של להקת ג'ת'רו טול משנת 1969? בראיון לרדיו ה-BBC אמר בהומור סולן הלהקה, איאן אנדרסון, כי הוא עדיין מחכה לתמלוגים. בראיון אחר הסביר: "קשה למצוא רצף אקורדים שלא נעשה בו שימוש קודם לכן. המהלך ההרמוני הזה הוא כמעט ודאות מתמטית – אם תשב ותפרט אקורדים על גיטרה, תגיע לזה במוקדם או במאוחר. אין בי מרירות או תחושה שמדובר בגניבה ספרותית, למרות שלפעמים אני רומז על כך בצחוק כמחווה".

השיר יצא כסינגל השני מהאלבום HOTEL CALIFORNIA. למרות שלא היה ספק לגבי איכותו כחלק מהאלבום, היה חשש להוציאו כסינגל. דון פלדר נזכר: "כשסיימנו את האלבום, חברת התקליטים דחקה בנו למסור אותו. איחרנו בכארבעה חודשים מהמועד שנקבע בחוזה. כשערכנו את מסיבת ההשמעה למנהלים בלוס אנג'לס, הנלי פנה אליי ואמר: 'זה הולך להיות הסינגל שלנו'. עניתי לו: 'דון, אני חושב שאתה טועה, אנחנו לא צריכים להוציא את זה כסינגל'. הוא התעקש, ומעולם לא שמחתי כל כך לגלות שטעיתי".

האם סטיקס איבדה את השפיות או מצאה את העתיד? ב-22 בפברואר בשנת 1983 יצא אלבום קונספטואלי ללהקת סטיקס ששמו KILROY WAS HERE.

ב-22 בפברואר בשנת 1983, פצצה טכנולוגית נחתה בחנויות התקליטים. להקת סטיקס שחררה את תקליט הקונספט השאפתני שלה, והתגובות היו רחוקות מלהיות אחידות. היו מעריצים שבלעו את הסיפור בשקיקה, אבל היו גם לא מעט שתיעבו את הכיוון החדש והרגישו שהרוק שלהם הפך להצגת ילדים במקרה הטוב, או לסיוט של מכונות במקרה הרע.

בעוד התקליט הקודם של הלהקה, PARADISE THEATRE, היה יצירה שנערכה יחד סביב קונספט רופף יחסית שבו עדיין נשמר מקום לביטוי אינדיבידואלי ולתרומה של כל חבר, הפעם הסיפור היה שונה בתכלית. התקליט KILROY WAS HERE דמה הרבה יותר למחזה תיאטרון מהודק שבו כל שיר ושיר היה חייב לשרת את קו העלילה בצורה עיוורת. המהלך הזה התאים כמו כפפה ליד לחלומו המקצועי של זמר וקלידן הלהקה, דניס דה יאנג, שרצה להופיע כשחקן בתיאטרון ולשלב בין עולמות הבמה לעולם הרוק.

אלא שמה שהיה חלום עבור דה יאנג, הפך למטרד עבור שאר החברים בלהקת סטיקס. בסיסט הלהקה, צ'אק פאנוצו, תיאר זאת בבהירות: "היינו מוזיקאי רוק, לא שחקנים בברודווי". גם הגיטריסט טומי שאו לא הסתיר את חוסר שביעות רצונו והצהיר: "פשוט לא יכולתי לשבת ולכתוב שירים על רובוטים". למרות ההתנגדויות, היצירה הזו יצאה לאור כהצהרה נוקבת על צנזורה ועל הרוע הטמון בחברה שמונעת אך ורק על ידי טכנולוגיה, אך באותה נשימה היא גם קרעה את הלהקה מבפנים.

המגזין רולינג סטון פרסם באותם ימים ביקורת נוקבת על התקליט והסביר כי זו תקופה מכריעה עבור להקות כמו סטיקס והן מודעות לכך היטב. למרות שהשילוב של הלהקה בין מלודיות פופ חלקלקות לבין צלילי הארד-רוק זיכה אותה בעבר בקהל גדול ואוהד, בחמש השנים האחרונות שלפני צאת התקליט, נראה היה שהקהל הזה מתפזר לכיוון אמנים מלוטשים וחדשניים יותר כמו MEN AT WORK או FLOCK OF SEAGULLS.

לפי המבקרים, סטיקס ניסתה להוכיח שהיא עומדת יפה בתחרות הקשה, אך מצאה את עצמה במצב שאינו מעורר קנאה. היא הייתה צריכה לבחור בין התנהלות מוזיקלית כבעבר, תוך סיכון להסתיים כלהקה דינוזאורית, לבין ניסיון לשנות כיוון שעלול לעלות לה בחלק נכבד מהקהל הוותיק. המסקנה הייתה ברורה: לא משנה מה יקרה, הכישלון הבטוח מכולם יהיה טוב מהשאננות.

התקליט החדש, KILROY WAS HERE, נתן את הרושם שסטיקס נוקטת בצעדים ענקיים, אך הבעיה הייתה שלא היה בטחון מלא לאן מועדים צעדים אלו. סטיקס החליטה לקדם את ההיבט הדרמטי של עבודתה, כיוון שצץ לראשונה בתקליט הקודם. בעוד התקליט הקודם התפאר בקונספט מרכזי אך בעלילה דלה, לקילרוי הייתה כל כך הרבה עלילה שהיא פשוט יצאה פשוטה וגם נדושה.

הסיפור העתידני והדמיוני שרקח דה יאנג עסק במאבק בין סמכות מדכאת לבין מרד של אוהבי רוק (מה שבעבר עשו בהצלחה גדולה חברי להקת RUSH עם היצירה 2112). מי שייצג את כוחות הרשע היה דוקטור אוורט הצדקן, אדריכל האיסור על מוזיקת רוק. בצד של החבר'ה הטובים עמד ג'ונתן צ'אנס, מנהיג המורדים של תנועת המחתרת להחזרת הרוק, ורוברט אורין צ'רלס קילרוי, שראשי התיבות של שמו יוצרים את המילה ROCK. קילרוי היה רוקר שנמלט מהכלא על ידי התחפשות לאחד השומרים הרובוטיים. התקציר שבתוך עטיפת התקליט לא סיפר כיצד המלודרמה הזו נפתרת, אך המבקרים טענו שלא קשה לנחש אותה, וכי אין שם באמת דרמה אלא בעיקר חנופה עצמית של הלהקה.

מעבר לאינפלציית האגו, KILROY WAS HERE היה טקטיקה שימושית עבור סטיקס. המנגנון הדרמטי נשא את המסר הבסיסי שסטיקס היא הרוק בהתגלמותו, מעין חיזוק פסיכולוגי שנועד להדק את הקשר עם הקהל בתקופה קשה. עם זאת, המבקרים ציינו כי סטיקס תמיד נטתה לסאונד ראוותני, וכי השירים בתקליט היו חסרים את האחדות המצופה מהפקת תיאטרון אמיתית.

השיר המפורסם ביותר פה, MR. ROBOTO, נכתב על ידי דניס דה יאנג לאחר שביקר ביפן והתרשם מהשימוש ברובוטים במפעלים. דה יאנג השתמש במילה היפנית DOMO שמשמעותה תודה, כדי ליצור את הפזמון הממכר. והשיר HEAVY METAL POISONING נכתב על ידי הגיטריסט ג'יימס יאנג, שגילם בסיפור את דוקטור אוורט הצדקן. השיר הוא סאטירה חריפה על תנועות שמרניות בארצות הברית שניסו באותה תקופה להילחם במוזיקת הרוק בטענה שהיא משחיתה את הנוער. השיר כולל מסרים הפוכים שהוקלטו לאחור, כעקיצה למאשימים בשימוש בטכניקות של מסרים תת-הכרתיים. והבלדה DON'T LET IT END נכתבה גם היא על ידי דה יאנג. למרות שהשיר נשמע כשיר פרידה רומנטי סטנדרטי - ברמה העמוקה יותר, הוא שיקף את תחינתו של דה יאנג לחברי הלהקה שלא לתת להרכב להתפרק למרות המתחים הקשים.

התקליט הזה לא זכה להצלחה לה ציפו בלהקה, והמתיחות הפנימית רק הלכה וגברה עד שהפירוק הפך לבלתי נמנע. דניס דה יאנג רצה לפרוץ עם סטיקס למדיומים נרחבים יותר, אך הוא נתקל בהתנגדות גורפת. בעוד שתקליטי קונספט היו עניין מסחרי מאוד בשנות השבעים, בשנות השמונים הם נראו כדבר שלא ראוי למאכל אדם. דה יאנג התעקש, וחבריו נאלצו להיכנע לו לזמן מה.

דה יאנג, שתמיד נמשך לתיאטרליות, שלט ביד רמה בהכנות לתקליט. הסינגל MR. ROBOTO אמנם הדהים את הקהל עם סאונד חדשני, אך הוא גם גרם למעריצים רבים להדיר את רגליהם מההופעות. סטיקס יצאה לסיבוב הופעות שאפתני שכלל סרטי קולנוע קצרים ותחפושות, אך החיכוכים הפנימיים הביאו לסוף העגום של הלהקה בגרסתה ההיא. רק שנים רבות לאחר מכן, התקליט מצא קהל אוהדים חדש שהעריך את התעוזה והיצירתיות שבו. במבט לאחור, זה היה ניצחונו האישי והמאוחר של דניס דה יאנג על המכונות ועל חבריו ללהקה. אבל זה בא על חשבון פירוק מפעל חייו עד אז.

הסוף המר של זמרת הסופרימס. ב-22 בפברואר בשנת 1976 מתה פלורנס בלארד, משלישיית הסופרימס. חייה היו סיפור של הצלחה והתרסקות אומללה.

ההיסטוריה של המוזיקה מלאה בנצנצים, אבל הסיפור של פלורנס בלארד הוא יותר כמו שמלת פאייטים שנפרמה ברגע הכי פחות מתאים. ב-22 בפברואר בשנת 1976, העולם נפרד סופית מהקול המייסד של שלישיית הסופרימס, וזה קרה בטונים צורמים במיוחד. חייה היו רכבת הרים מטורפת של הצלחה מסחררת והתרסקות כואבת לתוך מציאות אכזרית, כזו שאפילו התסריטאים הכי קשוחים בהוליווד היו מהססים לכתוב.

להקת הסופרימס, שהתחילה בכלל בתור PRIMETTES, ידעה הצלחה כבירה שהחלה בשנת 1964. פלורנס בלארד, האישה עם הקול העצמתי שייסדה את הלהקה, חשבה באמת ובתמים כי הנה הגיע זמנה לתהילה הגדולה. היא הייתה הלב הפועם של הקבוצה, אבל בתעשיית המוזיקה של דטרויט, הלב לא תמיד קובע. שלוש שנים לאחר מכן, באביב 1967, האווירה השתנתה. פגישה גורלית התקיימה באחוזה המפוארת של מנהל חברת התקליטים MOTOWN, ברי גורדי, כדי לדון בעתיד הלהקה. ברי דיבר בפתיחות על רצונו להפוך את חברת הלהקה, דיאנה רוס, לכוכבת הבולטת. הוא חיפש את המראה הרזה והקול המלטף שימכור תקליטים לקהל הלבן, ובלארד נדחקה הצידה. שתי החברות האחרות הסכימו להסדר הזה בחוסר רצון מופגן. באותה פגישה מתוחה, בלארד הבהירה לכל שהיא לא תגרום צרות נוספות ושבסך הכל היא רוצה להישאר בלהקה.

אבל המציאות לא עשתה לה הנחות, והתסכול החל לחלחל. לא עבר זמן רב עד שהמציאות של מה שקורה החלה להשפיע עליה ועל התפקוד שלה. פעמיים באותו אביב היא החמיצה הופעות בגלל מחלה, מה שאילץ את דיאנה רוס ומארי וילסון לעלות לבמה כצמד ולנסות לחפות על החלל הגדול שהשאירה. ב-30 באפריל 1967, כשהלהקה עמדה שוב להופיע, בלארד הייתה חולה פעם נוספת, והפעם עם שפעת קשה. זה היה הקש ששבר את גב הגמל של גורדי. הסופרימס העיפו אותה מהלהקה ללא גינונים מיותרים, ובמקומה נכנסה סינדי בירדסונג, ששימשה קודם לכן בלהקת PATTI LABELLE AND THE BLUEBELLES. באופן אירוני ואכזרי, בירדסונג אף דמתה פיזית לבלארד, מה שהפך את ההחלפה לכמעט בלתי מורגשת עבור הקהל המרוחק.

ברי גורדי כתב בספרו האוטוביוגרפי על התקופה הזו: "פלורנס שתתה המון ואיחרה להופעות ולראיונות. היא גם נעדרה מחזרות וזה הכביד עלינו. כולם ידעו מה דעתי בנוגע לשתייה ולסמים. תמיד טענתי שיותר קל להתרחק מזה מאשר לצאת מזה. עד שהבנתי שאין מנוס אלא להוציא אותה מהלהקה". כלפי חוץ, חברת MOTOWN דאגה לטייח את הלכלוך ודיווחה לתקשורת שבלארד פרשה בגלל תשישות מהופעות. גורדי הסביר את המהלך: "עשינו כך כי אלכוהוליזם בשנות השישים טופל בתקשורת באופן שונה מהיום. בזמנו זה היה דבר ששומרים בסוד". הלהקה שינתה את פניה ואת שמה, והחלה להיקרא מעתה DIANA ROSS AND THE SUPREMES.

הסוף הרשמי של בלארד במוטאון הגיע ב-26 ביולי 1967. בפגישה עם סגן נשיא החברה, מייק רוסקינד, נאמר לה חד משמעית שהיא כבר לא חלק מהלהקה. הוצעה לה הארכת חוזה מוזרה, אך היא סירבה ובמקום זאת הסכימה לתשלום של 2,500 דולר בשנה למשך שש שנים – סך הכל 15,000 דולר עבור כל תרומותיה ללהקה המצליחה בעולם. בתמורה לסכום הזעום הזה, נאסר עליה להזדהות כחברה לשעבר בלהקה או לקבל תמלוגים נוספים. היא עזבה את הפגישה עם דמעות בעיניים ומיהרה לשכור עורך דין. הוא אמנם הצליח להשיג לה פיצויים גבוהים יותר, אך האיסורים נותרו בעינם ובנוסף נאסר עליה להפעיל תביעה אזרחית נגד החברה או נגד החברות שלה לשעבר.

היא שקעה בדיכאון עמוק. במהלך התקופה הזו היא ישבה בביתה וסירבה אפילו להאזין למוזיקה. העולם קרס סביבה; החלום שחלמה מאז ילדותה נארז כפנטזיה של מישהי אחרת. היא הייתה מרירה, ובצדק. למרות זאת, לא משנה כמה ניסו המראיינים, הם לא יכלו להוציא מילה רעה אחת על MOTOWN מהפה שלה, וגם לא כל פרט עסיסי על נסיבות העזיבה. האסטרטגיה שלה הייתה לדבר על העתיד כדי להדוף שאלות על העבר, שכן תשובה עליהן הייתה מסבכת אותה משפטית.

בלארד ניסתה להניע קריירת סולו בחברת ABC RECORDS והוציאה סינגלים כמו IT DOESNT MATTER HOW I SAY IT, אך הם לא זכו להצלחה. בשנת 1971 היא תבעה את מוטאון בסך תשעה מיליון דולר בטענה שגורדי חתר תחתיה, אך התיק נסגר והותיר אותה מרוששת לחלוטין. נישואיה לתומאס צ'פמן קרסו והיא נותרה לבדה עם שלושה ילדים. השתייה שלה החריפה והפעם לוותה בעלייה מדאיגה במשקל. בעוד דיאנה רוס כובשת את המצעדים כסולנית, בלארד חיה בכאב פיזי ונפשי. היא נשדדה ברחוב כמה פעם, הפכה לפרנואידית, ואפילו שברה את הקרסול לאחר שהחליקה על מדרכה קפואה. היא קיבלה מרשם למשככי כאבים, אותם שילבה בצורה מסוכנת עם אלכוהול.

משקלה הגיע למעל מאתיים קילוגרמים. היא ישבה אומללה בביתה, שותה וודקה ומקשיבה לתקליטים הישנים שלה כשהלב שלה נחמץ. בתחילת 1975 היא כבר החלה לאבד את דעתה וסיפרה לכל מי שהקשיב שחברת MOTOWN שטפה לה את המוח. ברי גורדי, שחשש מהפרסום השלילי, שילם לה דמי שתיקה בסתר. בתחילת 1976 חלה התדרדרות נוספת. ב-21 בפברואר היא אושפזה בבית חולים במישיגן עם כאבים עזים וקהות גפיים. היא מלמלה בקושי: "אני חייבת לצאת מפה כדי לטפל בילדיי". הרופאים עמלו כל הלילה, אך קריש דם בעורק הכלילי הכריע אותה. פלורנס בת ה-32 מתה למחרת בבוקר. חוקר מקרי המוות אישר כי בלעה כמות לא מוגדרת של כדורי תזונה ואלכוהול.

מותה של בלונדי, כפי שכינו אותה, עורר עצב במוטאון, אך ברי גורדי בחר שלא להגיע להלוויה. הוא כן התעקש לשלם על הטקס, במה שנראה כניסיון לטהר רגשות אשם ישנים באמצעות כסף. הטקס בכנסייה נראה כמו מופע נוצץ בלאס וגאס; 2,500 אנשים הגיעו, חלקם עם מצלמות, במה שהפך לקרקס תקשורתי. כשדיאנה רוס הגיעה בלימוזינה, היא התקבלה בקריאות עידוד לצד שריקות בוז וצעקות כמו "מקווים שאת שמחה עכשיו, דיאנה, כי עשית את זה לפלו!".

במהלך ההספד דיאנה רוס תפסה את המיקרופון וגררה את מארי וילסון הבוכייה לעמוד ליד הארון. וילסון רתחה על כך שדיאנה גנבה את אור הזרקורים גם ברגע הזה. בסיום, סידורי הפרחים הושלכו לקהל כמו בשר לבריכת כרישים כדי להרחיק את ההמון. הקבורה עצמה הייתה שקטה יותר, ללא דיאנה רוס. מארי וילסון כתבה בהמשך: "היינו שני האנשים היחידים שחלקו את הרגעים הגדולים ביותר של פלו. מסיבה זו בלבד, דיאנה הייתה צריכה להיות שם. אני הייתי". על קברה הונחה רק מצבת מתכת פשוטה עם הכיתוב: "פלורנס גלנדה צ׳פמן, אישה ואמא". האלמן שלה ניסה למכור את כתב היד של ספר חייה, אך לבסוף מכר אותו למוטאון תמורת 10,000 דולר של דמי שתיקה. הוא סיכם זאת במרירות: "מוטאון הרגה את אשתי והתשלום להלווייתה היה רק אקט של פרסום עסקי". כמה עצוב שקול כל כך גדול נדם בתוך שקט של בדידות ועוני.

מה קורה כשדיוויד קרוסבי שוכח את השם שלו אבל זוכר איך לעשות היסטוריה. ב-22 בפברואר בשנת 1971 יצא תקליט הסולו הראשון של דייויד קרוסבי, IF I COULD ONLY REMEMBER MY NAME.

ב-22 בפברואר בשנת 1971, העולם קיבל את תקליט הסולו הראשון של דיוויד קרוסבי, IF I COULD ONLY REMEMBER MY NAME, וזה היה בדיוק מה שהכותרת הבטיחה: מסע מעורפל, יפהפה וטיפה מסטולי אל תוך המוח של אחד האנשים הכי צבעוניים בסצנת הרוק. קרוסבי - האיש שהיה חלק בלתי נפרד מלהקות הבירדס ומההרכב הצפוף קרוסבי, סטילס, נאש ולפעמים גם יאנג - החליט ללכת על סולו, אבל הוא ממש לא היה לבד. כל שמנת הרוק של קליפורניה בתחילת שנות השבעים התייצבה באולפן כדי לעזור לו להפוך את הכאב שלו לצלילים.

התוצאה הייתה תקליט ייחודי, אקלקטי ומרחיב תודעה בכוונה תחילה. מבחינה מוזיקלית, שררה בו תחושה ששיקפה במדויק את אורח החיים הקליפורני הרגוע והמעורפל של אותה תקופה. למרות שבזמן אמת המבקרים לא תמיד ידעו איך לאכול את העומק הזה, עם השנים הוא הפך לקלאסיקה שחובבי תקליטים מחזיקים קרוב ללב.

אבל מאחורי ההרמוניות השמימיות הסתתר סיפור אפל וכואב. קרוסבי עבר כמה פרקים קשים בחייו הארוכים, אבל מעטים מהם השתוו לתקופה שבה הוא התאבל על מותה הפתאומי של חברתו, כריסטין הינטון. היא הייתה רק בת 21, בת הזוג ואהבתו הגדולה ביותר, כשנהרגה בתאונת דרכים מחרידה בשנת 1969.

הטרגדיה התרחשה בזמן שחברי הלהקה השתכשכו להנאתם בבריכה בביתו של קרוסבי. כריסטין יצאה מהבית המשותף כדי לקחת את שני החתולים שלהם לווטרינר. עשר דקות לאחר מכן, אחד החתולים התנפל עליה בתוך המכונית ותקע בה את ציפורניו. האירוע גרם לה לאבד שליטה על הרכב והיא התנגשה באוטובוס תלמידים. היא נפגעה בראשה ומתה במקום. קרוסבי נאלץ לזהות את הגופה ונכנס למצב של הלם מוחלט. מאותו רגע הוא הפך לאיש אחר לגמרי והצלילה שלו לסמים החלה. הוא לקח את הסירה שלו, הפליג אל האוקיינוס ופיזר את אפרה של אהובתו על פני המים. כל ההופעות שנקבעו בוטלו מיד. בשנת 1985 הוא שחזר את הרגעים ההם: "זה היה הדבר הנורא שקרה בחיי. הייתי אז על גג העולם. היא לקחה את החתול שלנו לווטרינר ולא חזרה מאז. אני רציתי למות וגרהאם נאש נשאר לצדי, מבלי לזוז, כי חשש שאעשה משהו לעצמי. הוא לא נתן לי אפילו ללכת לבד למקלחת כי פחד שאתאבד".

למרות השכול, עולם המוזיקה המשיך להסתובב. החוזה מול חברת התקליטים ATLANTIC דרש מקרוסבי, סטילס, נאש ויאנג לספק תקליט נוסף. העצב האדיר ריחף מעל הקלטות התקליט DEJA VU, כשקרוסבי איבד את כריסטין וגם את עצמו בתוך הערפל. "לא הייתה לי שום דרך להתמודד עם זה", הוא סיפר למגזין רולינג סטון. "זה היה גדול מדי בשבילי. זה ריסק אותי כמו חרק. אנשים אומרים לי שהם מצאו אותי על רצפת אולפן ההקלטות, בוכה ללא שליטה".

ההצלחה העצומה של DEJA VU והסיבוב שליווה אותו סיפקו לו הסחת דעת זמנית, אך ביולי 1970 הקבוצה התפרקה. קרוסבי העביר את החודשים הבאים על הסירה שלו בסאוסליטו, שם הוא בעיקר ישן, אכל והטביע את היגון באלכוהול ובחומרים אחרים. בסופו של דבר, הוא החליט לעשות מעשה וליצור תקליט סולו. הוא רצה ליצור משהו מוזר, פחות מסחרי ומאוד אישי. לחלק מהשירים אפילו לא היו מילים, והוא העדיף להעביר את הרגשות שלו דרך הרמוניות ווקאליות עשירות.

מי שהרים את הכפפה ועזר לו היה ג'רי גרסיה, שלקח פסק זמן מהלו"ז הצפוף של הגרייטפול דד והצטרף לקרוסבי באולפני וולי היידר בסן פרנסיסקו. השניים גייסו נבחרת חלומות שכללה את ג'וני מיטשל, ניל יאנג, גרהאם נאש, פיל לש, גרייס סליק, פול קנטנר, מיקי הארט, ביל קרויצמן, גרג רולי, ג'ק קאסדי ויורמה קאוקונן. גרסיה היה המנוע מאחורי הפרויקט. קרוסבי אמר עליו: "הוא בן אדם הגון עם לב נהדר, והוא מצחיק ויכול לנגן כמו אלוהים ביום טוב. בכל פעם שהוא התיישב עם גיטרה ואני התיישבי איתו עם גיטרה, התרחש קסם אמיתי".

העבודה נמשכה כשלושה חודשים, בין סוף 1970 לתחילת 1971. קרוסבי חי לפי שגרה משונה: "הייתי קם בסירה שלי בסביבות הצהריים, הולך לעיר לארוחת בוקר, ופשוט מנסה לשרוד את היום. בדרך כלל מתישהו בסביבות ארוחת הערב, הייתי מגיע לאולפן. אז הייתי עובד רוב הלילה. זו הייתה תקופה מוזרה, מאוד סותרת. הנה אני שקיבלתי אגרוף בפה, העפתי שיניים, ואני על הקרקע, ואז מישהו דרס אותי עם טרקטור ולפתע אני בגן עדן מזוין. אני עושה מוזיקה שאני פאקינג אוהב, ואני מאמין בה, כי היא מרגשת אותי מאוד. הייתה לי את הכמות המקסימלית של אושר ועצב בו זמנית".

כל שיר בתקליט נושא איתו סיפור קטן ומוזר. זה מתחיל עם MUSIC IS LOVE שנולד לגמרי בטעות. קרוסבי סיפר: יום אחד, ניגנתי לי את השיר וניל יאנג וגראהם נאש שמעו אותי והם קפצו על זה. הם אהבו את זה. ניל אהב את זה במיוחד. אמרתי, 'זה היה כיף. בואו ננסה להגיע למשהו רציני עם זה'. הם אמרו, 'תשמע, זה ממש טוב. זה יותר טוב ממה שאתה חושב שזה. תן לנו את ההקלטה'. אז הם לקחו את זה והם הוסיפו תופי קונגס ובס וכמה מחיאות ידיים. הם החזירו את זה ואמרתי, 'לעזאזל, אני אוהב את זה', וזה הפך לשיר הראשון בתקליט".

אחרי זה בא COWBOY MOVIE. קרוסבי הסביר: "זה הסיפור של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג אבל הוא מסופר כסרט מערבון. ידעתי שזה הולך להיות כיף לנגן את זה. גרסיה ואני עשינו את זה בזמנים שונים ובשביל הצחוק. כך שההקלטה של זה לאלבום די הגיעה באופן טבעי. זו הייתה כימיה ממש טובה ביני לבין גרסיה ופיל לש. בתקליט, אני חושב שזה מיקי הארט בתופים. פשוט הייתה לנו כימיה טובה. זה היה משוחרר ופ'אנקי וזה הרגיש נכון. אהבתי את זה. לא קשה להבין שאלי הוא סטיבן סטילס, הדוכס הוא גרהאם נאש, בילי הצעיר הוא ניל יאנג, וקרוסבי עצמו הוא אלברט השמן. העורב היא ריטה קולידג', האישה שבאה בין סטילס לנאש לפני פיצול הלהקה". השיר נמשך מעל שמונה דקות של ג'אם גיטרות לוהט שמתאר איך חבורת שודדים מתפרקת בגלל אישה.

ויש את TAMALPAIS HIGH (AT ABOUT 3). למרות השם, קרוסבי הבהיר שלא מדובר בטיפוס הרים: "יש הר גדול במחוז מרין, ממש מעבר למפרץ בסן פרנסיסקו. זה נקרא גם הגברת הנרדמת. אבל קטע זה אינו עוסק בהר. זה על תיכון טמלפאיס. הייתה לי חברה שהלכה לתיכון הזה כשפגשתי אותה ולכן הקטע לא עוסק בהתעלות וזה לא קשור להר. אבל זה יפה. כותרת המשנה היא 'בערך בשעה 3' שכן בשעה 15:00 הסתיימו הלימודים. לא היו לי מילים לזה, אז פשוט עשיתי את זה כמו שרציתי, השתמשתי בקול שלי כצופר. מבחינתי, אין חוקים, אז אתה יכול לעשות דברים כאלו. אני לא יודע אם מישהו אחר היה עושה את זה. אבל אהבתי את זה".

והשיר שחותם את הצד הראשון הוא LAUGHING, שנכתב עבור ג'ורג' האריסון. קרוסבי נזכר במפגש שלהם בלונדון ב-1965: "פגשתי לראשונה את ג'ורג' האריסון כשהבירדס הגיעו ללונדון בשנת 1965. משום מה הוא צלצל בפעמון שלי. הוא היה מאוד נחמד אליי. הוא הביא אותי לבית שלו ואכלנו ארוחת ערב. בילינו. היה לי, במזוודה, תקליט שקיבלתי זה עתה מראבי שנקאר. נתתי את זה לג'ורג'. היו לזה השלכות. מאוחר יותר ג'ורג' סיפר שהפכתי אותו לאוהב מוזיקה הודית. אני לא חושב שזה נכון. אני חושב שכמה אנשים עשו זאת. אני חושב שהוא ניסה להיות נחמד אליי, לגרום לי להרגיש טוב". השיר מבטא את הסקפטיות של קרוסבי כלפי הגורואים שהאריסון העריץ: "רציתי לומר לו, 'תהיה סקפטי. קח את זה בערבון מוגבל. בכל פעם שמישהו אומר לך שהם דיברו עם אלוהים מיד אחרי ארוחת הבוקר, הם כנראה משגעים אותך'. זה מה שרציתי להגיד. אבל פשוט הסתכלתי עליו. לא היה לי כוח להגיד, 'תשמע, הבחור הזה מלא בבולשיט'. פשוט לא יכולתי לעשות את זה. כך כתבתי את השיר שאומר שפגשתי אנשים כאלו, שיש להם הצצה למה שאני חושב שהוא האמת. השורה התחתונה היא שהאנשים שנראה שהם יודעים הכי הרבה על מה אמיתי והיכן נמצאת האמת - הם ילדים. ילד שצוחק יודע על אלוהים יותר ממני. על זה מדבר השיר. זה מה שניסיתי להגיד לג'ורג' - שאני אוהב אותו ורציתי שהוא ייקח את המהארישי ואת כל שאר הגורואים בערבון מוגבל".

והצד השני נפתח עם WHAT ARE THEIR NAMES. זה מסר פוליטי שנותר רלוונטי עד היום. קרוסבי אהב לבצע אותו בהופעות וציין: "המוזיקה פה היא ג'אם. זה רק אני וג'רי שמשתגעים. אפשר לשמוע את החבר'ה האחרים נכנסים לחדר, מרימים את הכלים שלהם ומתחילים לג'מג'ם איתנו. חודשים לאחר מכן, הייתי במטוס וכתבתי את המילים האלה. הבנתי שיש מקום בהקלטה שיתאים לזה. ניל יאנג, ג'וני מיטשל וגרהאם נאש תרמו כאן את קולותיהם למקהלה העוצמתית ששואלת מי באמת שולט בעולם".

והנה בא השיר העדין TRACTION IN THE RAIN שבו קרוסבי מביע את סלידתו מהחיים האורבניים: "זה אולי אחד השירים היפים שכתבתי אי פעם. אני אוהב את זה. יש את השורה הזו, 'קשה לעבור עוד יום עירוני מבלי לחשוב על לצאת'. ובכן, כבר אז לא אהבתי ערים ולא אהבתי את מה שהן גורמות להרגיש". לורה ניירו הייתה אמורה לנגן כאן בפסנתר, אך בסוף קרוסבי נשאר עם גיטרה אקוסטית בלבד.

וגם נסיוניות יש פה עם SONG WITH NO WORDS (TREE WITH NO LEAVES), שבו קרוסבי ערם שכבות של הקול שלו. "לא היו לי מילים לזה, אז החלטתי שאני פשוט הולך לערום את זה בקול שלי. כשהקשבתי לו אחר כך, הרגשתי שהוא שלם. לא הרגשתי שחסר בזה משהו". ויש גם שיר-עם צרפתי שקרוסבי למד מגיטריסט הג'פרסון איירפליין, פול קנטנק, ששמו ORLEANS.

וכל זה מסתיים עם I'D SWEAR THERE WAS SOMEBODY HERE. זה סיום מצמרר של התקליט שהוא למעשה קינה לכריסטין הינטון. קרוסבי הקליט אותו בלילה קשה במיוחד, כשהוא זועק לתוך תא מהדהד באולפן. "אני חושב שזה עשוי להיות קטע המוזיקה הכי טוב שחשבתי אי פעם. הייתי במצב מאוד רגשי. זה כנראה היה הלילה הכי קשה שהיה לי. פשוט בכיתי בכי תמרורים. הייתי הרוס. הייתי דפוק, וצעקתי את הכאב הזה לתוך תא מהדהד. פתאום זה היה מובן לי. ידעתי שאני חייב לעשות שירה נוספת. לקח לי אולי 15 דקות לעשות את השיר הזה, ואולי זו היצירה הכי טובה שעשיתי אי פעם. במבט לאחור, הייתי אדם לא בוגר והנה אני נפגע ממשהו שממש לא יכולתי להתמודד איתו, בכלל. זה מדהים שהצלחתי להיכנס לאולפן לעשות את התקליט הזה בכלל".

ומה אמרו המבקרים? כשהתקליט יצא, הביקורות היו, בלשון המעטה, פושרות. ברולינג סטון נכתב בזמנו: "חליבה של דבר רווחי היא מסורת משובחת ומכובדת במוזיקת פופ, אבל כמו רוב הדברים המטופשים היא נוטה לאבד מהר את הקסם שלה. בשנתיים האחרונות ראו את זה קורה כמעט עד מוות בכל מקום בקרב מוזיקאים המקיפים את קוקר-ראסל-דילייני ובוני. ואם כמה מהאמנים הנמכרים הטובים ביותר של השנה הם אינדיקציה כלשהי, העתיד הקרוב כנראה יראה גם את הנוסטלגיה המוגזמת כלפי בופאלו ספרינגפילד וגם כל מה שקרוסבי, סטילס, נאש ויאנג אי פעם ייצגו, כשזה מצומצם לתאוות בצע ואגו. חצר עצמות יבשות כמו זו של להקת גרנד פ'אנק. האלבום של קרוסבי, למרות שהוא טוב יותר מאלבומו החדש של בסיסט הבופאלו ספרינגפילד, ברוס פאלמר, לא צפוי להיכנס להיסטוריה, אבל הוא לא אלבום רע".

המבקר המשיך ועקץ את הפשטות של קרוסבי: "התקליט של קרוסבי נוקט את העממה המומחשת ביותר במילים, שהן כמעט ילדותיות בפשטותן המושלמת, כפי שהן פותחות את האלבום: 'כולם אומרים שמוזיקה היא אהבה / תורידו את הבגדים ותרכבו על השמש / כולם אומרים שמוזיקה זה כיף'. אני בטוח שהם כן נהנים להקליט את הדברים האלו. זה כבר מזמן ברור שכולם אוהבים שם אחד את השני". לגבי COWBOY MOVIE, הוא הוסיף: "יצירת המופת הבלתי מעורערת של התקליט היא COWBOY MOVIE. מבחינה מוזיקלית זה לא הרבה יותר אבל יש בו עלילה נהדרת שלא אגלה כי אני יודע כמה כיף לכולם יהיה להאזין מקרוב בפעם ה-200 בניסיון להבין את זה. אני אעשה שזה יסתיים בכך שדייב אומר באכזבה מרה: 'אתה מכיר את הילדה האינדיאנית הזו? היא לא הייתה אינדיאנית - היא הייתה החוק'. אתה פשוט לא יכול לסמוך על אף אחד יותר". לסיום, הוא המליץ בציניות לא לקנות את התקליט עד שסטיבן סטילס יצטרף לחגיגה.

גם רוברט כריסטגאו מעיתון VILLAGE VOICE לא חסך שבטו וכינה את היצירה ביצוע מביש. המגזין מלודי מייקר הצטרף למקהלה וכינה את התקליט מפגן גרוטסקי של פינוק עצמי. המבקר ריצ'רד וויליאמס, שהעז לכתוב ביקורת שלילית, הוצף במכתבי נאצה ממעריצים זועמים שדווקא התחברו לאווירה המיוחדת.

רק בשנות התשעים, המבקרים התחילו לעכל את מה שקרוסבי עשה שם והכירו בחזון הייחודי שלו. מה שנתפס בעבר כפינוק עצמי של כוכב רוק מסומם, נחשב היום לאחד התקליטים המרגשים והכנים של התקופה. דיוויד קרוסבי אולי בקושי זכר את השם שלו, אבל הוא השאיר לנו יצירה שאי אפשר לשכוח.

גם זה קרה ב-22 בפברואר. כן, החיים של הכוכבים הגדולים היו רכבת הרים אחת גדולה של תלבושות נוצצות, החלטות עסקיות מוזרות ותקלות בשידור חי.

המהפכן שנתקע בכיס המרה

השנה הייתה 1987 כאשר העולם נפרד מאחד האנשים שהפכו את האמנות למוצר צריכה להמונים. אנדי וורהול, האיש שהיה מזוהה יותר מכל עם תנועת הפופ-ארט, הלך לעולמו לאחר ניתוח שגרתי בכיס המרה שהסתבך. למרות שהיה בן 58 בלבד במותו, ההספק שלו היה עצום. מעבר לקופסאות המרק והדיוקנאות הצבעוניים, הוא היה זה שגילה, הפיק וניהל את THE VELVET UNDERGROUND.

הוא העניק לה את אחת העטיפות המוכרות ביותר בתולדות התקליטים – הבננה הצהובה על הרקע הלבן בתקליט הבכורה משנת 1967. לא עוצרים שם, כי וורהול היה אחראי גם על העיצוב הפרובוקטיבי של התקליט STICKY FINGERS של הרולינג סטונס, זה שהגיע עם רוכסן אמיתי שניתן היה לפתוח. וורהול הוכיח שפופ הוא לא רק צלילים, אלא חבילה ויזואלית שלמה.

הבלונד שהגיע מהמסטיק

לפעמים החלטות אופנתיות הרות גורל מתחילות בכלל בפרסומת למסטיק. בשנת 1978, חברי להקת פוליס היו צריכים קצת מזומנים והסכימו להופיע בפרסומת למסטיק של WRIGLEY. הדרישה של הבמאי הייתה פשוטה: כולם צריכים להיות בלונדינים. סטינג וחבריו צבעו את השיער לצהוב בוהק, הסתכלו במראה והחליטו שזה נראה כל כך טוב, שהם פשוט נשארים ככה. המראה הזה הפך לסימן ההיכר שלהם בדיוק כשהקריירה שלהם החלה להמריא אל על.

פנטומימה באולם הקונצרטים

קחו רגע לדמיין את שנת 1969. הצמד TYRANOSAURUS REX, עם מארק בולאן בראשו, הופיע באולם FREE TRADE HALL במנצ'סטר. מי שהיה אמור לחמם אותם הוא בחור צעיר בשם דייויד בואי. אבל בואי לא עלה לשיר בלבד. הוא ביצע קטע פנטומימה בשם THE MASK.

מי שישב בקהל ולא ממש נהנה מהמחזה היה שדרן הרדיו המפורסם ג'ון פיל. פיל פשוט לא סבל את הקטע האמנותי הזה. הוא לא היסס וניגש לבואי לאחר מכן, עודד אותו להפסיק עם השטויות של הפנטומימה ולחזור לעשות את מה שהוא באמת טוב בו: לשיר. בואי הקשיב, והשאר היסטוריה.

הלידה של הגלאם והטעות של רנוויק

שנה לאחר מכן, ב-1970, בואי כבר היה עמוק בתוך השינוי הבא שלו. הוא העלה הופעה ראשונה עם להקה חדשה שזכתה בהמשך לשם THE HYPE. זה קרה באולם ראונדהאוס בלונדון, באותו ערב שבו הופיעו גם הלהקות CARAVAN ו-GROUNDHOGS. ההרכב הזה היה זה שהקליט את התקליט THE MAN WHO SOLD THE WORLD.

הערב ההוא בראונדהאוס היה נקודת מפנה דרמטית. אנג'י, זוגתו של בואי, יחד עם חברתו של הבסיסט טוני ויסקונטי, החליטו שהגיע הזמן לצבע. הן הלבישו את הלהקה בתלבושות ססגוניות שהקדימו את זמנן ובישרו את בואו של הגלאם-רוק. כל חבר להקה קיבל דמות: בואי היה SPACE ACE, ויסקונטי הפך ל HYPERMAN, הגיטריסט מיק רונסון היה GANGSTERMAN והמתופף ג'ון קיימברידג' היה COWBOY MAN.

הגיטריסט טים רנוויק ישב בקהל וקיבל הצעה להצטרף ללהקה, לאחר שהכיר את קיימברידג' מימיהם בלהקת JUNIORS EYES. רנוויק סיפר מאוחר יותר על אותה חוויה: "הבנתי בהופעה ההיא שזה לא בשבילי. זה לא הרגיש לי נכון. כנראה זו הטעות הגדולה של חיי, אבל מה לעשות?" רנוויק המשיך ללהקת QUIVER, בעוד המנהל של בואי, קן פיט, נכח שם וחשש מאוד מהקצב המהיר שבו הזמר שלו משנה את עורו. הוא הרגיש לא בנוח עם כל האווירה התיאטרלית החדשה הזו.

חבלה בשידור חי וגשר של בדידות

קפצנו לשנת 1992, אל הבמה של SATURDAY NIGHT LIVE. הרד הוט צ'ילי פפרס עלו לבצע את הלהיט הענק שלהם UNDER THE BRIDGE, אבל הגיטריסט ג'ון פרושיאנטה החליט שהספיק לו. הוא חיבל בשיר בכוונה, ניגן בצורה צורמת ולא אחידה וצרח לתוך המיקרופון. הסולן אנתוני קידיס והבסיסט פלי נראו המומים ומבטים של כעס הופנו לעבר הגיטריסט המורד שכך הורס להם.

פרושיאנטה לא עמד בלחץ ההצלחה ועזב בפתאומיות במאי של אותה שנה, באמצע סיבוב הופעות ביפן, מה שהוביל לביטול הופעות רבות ולכניסתו לתקופה חשוכה של התמכרות. הוא הוחלף על ידי דייב נבארו אך חזר ללהקה ב-1998 לאחר שעבר תהליך שיקום.

מהירות מופרזת וביקורים בארץ

בגזרת המורדים של פעם, ג'ורג' האריסון גילה ב-1971 שהחוק לא פוסח על חברי הביטלס. הוטל עליו קנס ונאסר עליו לנהוג למשך שנה שלמה בעקבות עבירות תנועה.

ובזמן שאמנים מסוימים נלחמו בחוק, אחרים הגיעו לבקר אותנו כאן בישראל. בשנת 1984, איאן דיורי, האיש שביקש שיכו בו עם מקל הקצב, הגיע לשלוש הופעות בקולנוע דן בתל אביב. הוא הגיע עם להקת הליווי שלו דאז, שנקראה THE MUSICSTUDENT, והביא איתו את האנרגיה הייחודית של הפאנק הבריטי ללב הישראלי.

פרידות אחרונות

השנים האחרונות הביאו איתן גם פרידות מאמנים שהשאירו חותם עמוק. בשנת 2022 הלך לעולמו מארק לנגהאם, הקול המחוספס של SCREAMING TREES, כשהוא בן 57. בשנת 2025 נפרדנו מביל פיי, אמן הפולק רוק הבריטי. פיי היה דוגמה נדירה לאמן שזכה להכרה אמיתית ולעדנה רק שנים רבות לאחר שהוציא את תקליטיו הראשונים בשנות השבעים, והוא בן 81 במותו.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459