כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-23 באוגוסט (23.8) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "אל תפחדו מטעויות, כי אין דבר כזה - טעויות" (מיילס דייויס)
ב-23 באוגוסט בשנת 1962 התחתן ג'ון לנון עם סינת'יה פאואל, בשעת בוקר מאוחרת, במשרד הרישום מאונט פלזנט, בליברפול.
ג'ון: "התחתנתי עם סינת'יה מבלי לדעת לאיזו דת היא שייכת. מעולם לא שאלתי אותה. היא יכלה להיות כל דבר, אפילו ערביה. הייתי בטוח שהחתונה תשים קץ ללהקה. עד אז לא לקחנו מעולם בחורות איתנו לקאברן מחשש שנאבד מעריצות ואני חשתי נבוך ללכת כאדם נשוי. זה היה כמו ללכת עם גרביים לא תואמות או עם החנות פתוחה במכנסיך". חתונה זו צצה בגלל סיבה אחת - ג'ון הכניס את סינת'יה להריון לא מתוכנן שבסופו ייוולד בנם היחיד, ג'וליאן.
במשרד הרישום שימש אפשטיין כשושבין וג'ורג' ופול נכחו גם הם, כשרינגו לא הגיע כי דבר החתונה נשמר ממנו בסוד, כמתופף החדש שאינו עדיין חבר להקה מן המניין. "ג'ון התחתן בדיוק אחרי שהחלפתי את פיט בסט", סיפר שנה לאחר מכן. "לא סיפרו לי כלל על החתונה וגיליתי זאת רק כשהלכנו לראות רואה חשבון בענייני מס וג'ון ביקש לשנות את תנאי המס שלו בשל מצבו החדש. זה היה טבעי שפול וג'ורג' ידעו ואני לא כי טרם הייתי במעגל הפנימי שלהם". עם תחילת הטקס, שאווירת הפאניקה הורגשה בו היטב, נשמעו לפתע מחוץ למשרד רעשי קידוח רמים, שהטביעו את שנאמר בחדר הקטן.
כשמנהל הטקס קרא לג'ון להתקדם צעד קדימה היה זה ג'ורג' שביצע זאת, לקול צחוקם של הנוכחים. סינת'יה: "דודתו של ג'ון, מימי, האשימה אותי בנסיון לחטוף את ג'ון. היא אמרה בקול נחרץ כי אין לה שום דבר ועניין בחתונה הזו ותגובתה פגעה בג'ון עמוקות. הוא ידע שהיא לא תגיע וגם תדאג שאחרים במשפחתו לא יגיעו גם הם. הוא יצא מביתה כשהוא נשבע לעצמו כי לא יחזור לשם והיא אכן לא הגיעה לחתונה. גם אמי לא הייתה בחתונה כי הפליגה יום לפני כן לעבודה חדשה בקנדה".
לאחר הכרזתם כבעל ואישה, הזמין אפשטיין את הנוכחים לסעודה חגיגית במסעדה שבכיכר קלייטון, בה סעדו בחגיגיות גם הוריו של ג'ון, אלף וג'וליה לנון, מיד לאחר חתונתם שנערכה עשרים וארבע שנים לפני כן. אפשטיין אף הגדיל והעניק לזוג הטרי מתנה עם שהייה בדירת המסתור שלו שברחוב פוקנר מס' 36, קרוב לקולג' האומנויות בו למדו השניים והכירו. בערב יום החתונה כבר הופיע החתן הטרי עם הביטלס בצ'סטר כשהוא מבטיח לשמור את דבר החתונה בסוד מחשש כי התדמית תיפגע על ידי המעריצות.
באותו יום החתונה פרסם עיתון MERSEY BEAT המקומי שרינגו סטאר החליף את פיט בסט בביטלס.
וב-23 באוגוסט בשנת 1963 יצא תקליטון חדש לביטלס, SHE LOVES YOU.
כל הסיפור של ארבעת המופלאים - בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!".
הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות,
להזמנה פה: 050-5616459
ב-23 באוגוסט בשנת 1970 הייתה ההופעה האחרונה של לו ריד בלהקת מחתרת הקטיפה, לפני שפרש ממנה. ההופעה נערכה במועדון MAX'S KANSAS CITY בניו יורק.
זה היה בזמנו אקורד סיום של להקה שהצליחה להטיל צל משמעותי בעולם הפסיכדליה הססגוני. מבחינה מוזיקלית, היא נשמעה כלהקת גאראג' ממוצעת, שזינקה אל על ביצירתה בין השאר הודות למילות השירים כמו גם גישה מתריסה ואפלה. בזמן בו נערכה ההופעה שהונצחה בתקליט זה, כבר שונתה הלהקה. האיש שהעניק לה את חסותה, אנדי וורהול, כבר לא נראה בסביבתה, כמו גם ג'ון קייל.
האירוע של הופעה זו היה פסטיבל במועדון בו התקבצו להקות, משוררים, סרסורים ואנשי דראג. זה היה המקום המושלם להופעה עם מחתרת הקטיפה, שעבדה באותם ימים על חומרים לקראת אלבומה שייקרא LOADED ולכן הציגה לקהל שירים ישנים לצד חדשים ביותר. התקליט הזה קרה בזכות מתעדת הסצנה המקומית, בריג'יד פולק (BRIGID POLK), שרצתה להקליט את שעל הבמה למענה בלבד. היא הביאה עמה למועדון את מכשיר ההקלטה הנייד שלה, מתוצרת סוני, והקליטה לקסטה שהשחילה בו. בתקליט יש גם כמה צלילים שהוקלטו כמה שבועות לפני כן. פולק לא ידעה כי מולה נמצא לו ריד בפעם האחרונה עם להקתו. ענייני ניהול יגרמו לו לפרוש מיד לאחר מכן. פולק ניגנה את הקסטה שלה לחברים רבים שבאו לבקרה, עד שחברת התקליטים אטלנטיק קלטה את השמועה אודותיה וזימנה אותה לשיחה. התוצאה באה עם תקליט זה.
זה אינו דוקומנט של ההופעה כפי שקרתה באמת, כי נעשתה כאן עבודת עריכה שיצרה צד אחד עם קצב איטי לעומת צד שני ומהיר יותר. יש שאהבו זאת לעומת אחרים שחשו כי המחסור בגיוון פוגם. הסאונד בהקלטה טוב יחסית וכבר בהתחלה נשמע ריד מזמין את הקהל לרקוד כשהוא מציג את השיר הבא כ'בלדת אהבה ענוגה בין אדם ורכבת תחתית'. אז הוא פורץ עם WAITING FOR THE MAN, שנכתב על ההמתנה לספק הסמים. רוב השירים בתקליט יישמעו, מבחינת איכות, טובים יותר בגרסתם האולפנית אך יש כאן גם ערך מוסף והוא הזיעה והחשמל של אותו אירוע. קיימת סברה כי הקולות בקהל הושתלו לאחר מכן, כדי לייצר אווירה, אך פולק טענה בתוקף כי לא כך היה. ולמרות שתקליט זה לא מתנגן רבות אצלי, אין לי ספק כי מדובר פה בהרבה יותר מסתם הקלטת מופע.
ב-23 באוגוסט בשנת 2013 התראיינה הזמרת לינדה רונדסטאדט למגזין AARP וגילתה שהיא חולה בפרקינסון ובגלל זה הפסיקה לשיר בשנת 2009.
ב-23 באוגוסט בשנת 1974 יצא גיליון של עיתון להיטון ובו גם התופינים האלו:
וכן, יש שם גם פייק ניוז לא מעט...
וב-23 באוגוסט בשנת 1979 יצא גיליון של עיתון להיטון ובו גם התופינים האלו:
ב-23 באוגוסט בשנת 1974, ראה ג'ון לנון עב"מ!
זה התאריך שג'ון לנון ציין על עטיפת אלבומו WALLS AND BRIDGES כיום בו הוא ראה עב"מ. יחד עמו הייתה בת זוגו אז, מאי פאנג, שראתה גם היא את הדבר. "שכבתי עירום במיטה", הוא סיפר אז, "כשלפתע היה בי הדחף לקום. אז הלכתי לחלון כשלפתע ראיתי את הדבר הזה עם אורות מהבהבים בתחתיתו. חשבתי שזה הליקופטר אבל אז הבנתי כי אינו מרעיש. אז חשבתי שזה בלון אבל אז נזכרתי שבלונים לא נראים כך עם אורות. והדבר הזה עף נמוך יותר מקו הגגות. לא הורדתי את עיניי מזה עד שרצתי להביא מצלמה. צילמתי את הדבר הזה אבל כשקיבלתי את הפילם מפיתוח, התמונות היו ריקות ממנו. היו עוד כמה שדיווחו למשטרה כי ראו משהו מוזר".
מאי פאנג סיפרה בספרה, LOVING JOHN: "בדיוק יצאתי מהמקלחת בערב שישי אחד לקראת סוף אוגוסט, כששמעתי את ג'ון צועק, 'בואי הנה'. 'עוד דקה', קראתי בחזרה. 'עכשיו, עכשיו!' הוא צרח. הוא נשמע מוכה בהלה, אז רצתי לסלון. יכולתי לראות אותו עומד עירום על המרפסת, ורצתי החוצה ועמדתי לידו. 'מה הבעיה?' שאלתי.
'הביטי שם למעלה!' הוא הצביע לשמים. 'תגידי לי מה את רואה'. הרמתי את מבטי ולא האמנתי למראה עיני. היה שם חפץ בצורת צלוחית מוקף באורות לבנים מסנוורים שגלשו בשמים. הייתי משוכנעת שזה עב"ם.
'אני לא מאמינה!' קראתי. 'את רואה בדיוק את מה שאני רואה'.
'אני לא מאמין!' חזרתי על דבריי. הייתי המומה ואז התחלתי לצחוק.
'על מה את צוחקת?' שאל ג'ון.
'נניח שזה מסתכל עלינו. אולי הם חושבים שכל מי שגר באיסט סייד מסתובב עירום על המרפסות שלו בימי שישי בערב. אנחנו נראים כמו אדם וחוה'. צפינו באובייקט גולש בשמים. אחר כך נכנסנו פנימה, לקחנו את הטלסקופ שלנו, ולמדנו אותו עוד קצת. 'כמעט לא קראתי לך', אמר ג׳ון. 'פחדתי שלא תאמיני לי. חשבתי שתגידי, 'על מה קראת לי, ג'ון?' לא חשבתי שמישהו יאמין לי'.
הלכנו לטלפון והתקשרנו להרולד סיידר ואליוט מינץ כדי לספר להם על העב"ם. סיידר היה סקפטי. אליוט, כמובן, לא היה. ג'ון דיבר עם בוב גרואן, צלם שעשה עבורו עבודה רבה, וביקש ממנו לברר אם מישהו אחר ראה את האובייקט. גרואן ביצע כמה שיחות טלפון ונודע לו שהיו דיווחים גם לתחנת המשטרה המקומית וגם לעיתונים... לא יכולנו להפסיק לדבר על העב"ם. 'אף פעם לא האמנתי לדבר הזה קודם', אמרתי. 'עכשיו ראיתי את זה ואני כן מאמינה בזה'.
'זה היה מספיק אמיתי', אמר ג׳ון.
כשיוקו התקשרה, ג'ון סיפר לה על החללית. 'מה היא אמרה?' שאלתי כשהוא הניח את הטלפון.
'היא הייתה נסערת כי היא לא ראתה את זה'.
במיטה, באותו לילה, המשכנו לדבר על זה. רגע לפני שהוא נרדם, ג'ון אמר בשקט, 'הלוואי שזה היה לוקח את שנינו'. אם רק זה היה נכון, המצב של שנינו היה הרבה יותר טוב".
פאנג ניסתה לצלם את האובייקט, אך התמונות יצאו ריקות כאשר הסרט פותח. "הייתי כל כך המומה מזה וג'ון פשוט קלט הכל. לא היינו רחוקים מהדבר הזה. אני זוכרת שרצתי פנימה לנסות להשיג את המצלמה שלי. בינתיים האובייקט זז לאט, לפעמים הוא פשוט ריחף. לא היה רעש. יכולתי לשמוע את רעש הרחוב מתחתי, אבל לדבר שהיה ישירות מעל הראש שלי לא היה רעש - כלום.
ראינו את זה הולך הצידה, מעבר לפינה. הוא המשיך לעלות ולעלות עוד יותר לשמיים והוא ריחף מעל מגדלי ווטרסייד ברחוב 23. זה התייצב שם כמה דקות טובות ואז ראיתי אותו עולה ישר, והוא נעלם. ג'ון היה רגוע, הייתי כמו משוגעת. אמרנו 'למי נתקשר?' אני חושב שהתקשרנו קודם לאליוט מינץ, והדבר הראשון שהוא אמר לג'ון אחרי שסיפר לו את הסיפור היה, 'אפשר לדבר עם מאי? האם מאי ראתה את זה?' ואז התקשרנו לבוב גרואן והוא עשה כמה שיחות והוא לקח את סרט הצילום שלי.
על גליל הסרט שלי אפשר היה לראות את גלגלי השיניים מתרחבים במקום שבו הסרט עבר - כל גליל הסרט שלי, כל מה שהיה לי עליו נראה כאילו נחשף יתר על המידה. זה היה ריק לגמרי. ג'ון עשה סקיצה שלו. הוא תפס עט ולקח מעטפה בגודל 8×10 והוא פשוט צייר את מה שהוא חשב שראה".
בשנת 1974 התראיין לנון וכך אמר שם: "אם תסתכל מקרוב על עטיפת 'קירות וגשרים', תבחין בהודעה קטנה האומרת, 'ראיתי עב"ם...' למה שלא תשאל אותי על זה? למעשה הייתי מאוד מפוכח. שכבתי עירום על המיטה שלי, כשהיה לי הדחף הזה... אז הלכתי לחלון ובעודי מסובב את ראשי, ריחף משהו מעל הבניין הבא עם נורות מהבהבות. זה מסוק? לא! זה לא עושה רעש... אה אז, זה בטח בלון! כך אני מנסה בטירוף לעשות רציונליזציה, בכל הדרך האנושית מדי שלי - אבל לא! בלונים לא נראים ככה, וגם לא טסים כל כך נמוך, כן אנשים, זה טס מתחת לרוב הגגות. כל הזמן שהוא היה שם, אף פעם לא הסרתי ממנו את העיניים, אבל כן צרחתי לחברה שהייתה בחדר אחר 'בואי תראי את זה' וכו' וכו'. היא באה בריצה וראתה את זה איתי. אף אחד אחר לא היה בסביבה. ניסינו לצלם עם מצלמה ישרה. נתנו את הסרט לבוב גרואן לפיתוח, הוא החזיר סרט ריק..."
כל הסיפור של ארבעת המופלאים - בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!".
הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות,
להזמנה פה: 050-5616459
ב-23 באוגוסט בשנת 1967 היה יום הולדתו ה-21 של קית' מון, המתופף המופרע של להקת המי.
לאחר הופעה במישיגן, הגיעו חברי הלהקה לאחד החדרים במלון 'הולידיי אין' בו שכנו. רוב הריהוט הוזז ממקומו, חוץ משולחן שהונחו עליו עוגות יום הולדת ושתי קערות. אחת הייתה מלאה בפונץ' והשנייה בוויסקי עם קוקה קולה. הייתה זו הסוויטה של המלון וללהקות הותר להשתמש בה עד שעת חצות בלבד. דקה אחת לאחר חצות הגיע מנהל המלון ודרש לכבות את המוסיקה הרועשת. מון השיכור לא חשב פעמיים, או לא חשב בכלל, והשליך עוגת יום הולדת בפרצופו של אותו מנהל.
פרצה מלחמת אוכל והוא הלך מכות עם מון, כשכל אחד מהם מנסה, וגם מצליח, לקרוע את המכנסיים והתחתונים של השני. השריף המקומי הוזעק כדי לעצור את מון, שברח משם כשהוא מכוסה כולו במרציפן וסוכר.
טאונסנד זכר כי מון החליק על חתיכת עוגה בעת מנוסתו, נפל ושבר את השן הקדמית שלו. הוא גם זכר שהם לקחו את המתופף לרופא שיניים, שיתקן את השן החסרה, לפני הגעתו אל התחנה הבאה - תחנת המשטרה. מון סיפר לרולינג סטון, בשנת 1972, כי הצליח להתחמק מהשוטרים ורץ לאחת המכוניות שחנתה במגרש החניה של המלון, שיחרר את הבלם שלה ודרדר אותה לבריכה.
כך הוא טען, אך לא היה מישהו שראה את המכונית בבריכה. דאלטרי סיפר שנים לאחר מכן, כי אכן הייתה מכונית בבריכה ושהוא זכר את החשבון האסטרונומי שהוגש להם לשלם על הנזק הזה. מה שבטוח הוא שלהקת המי זכתה לחרם קבוע מצד רשת מלון ההולידיי אין.
טאונסנד כתב על כך בספרו האוטוביוגרפי: "יום ההולדת הזה של קית' מון לא היה נעים עבורי. למרות שזה הפך לבדיחה מצד כל מי שנכח שם".
ב-23 באוגוסט בשנת 1982 נפצע אריק איינשטיין בתאונת דרכים - ומאז הפסיק להופיע עד יום מותו.
זה היה בשעת לילה מאוחרת כשאריק איינשטיין וזוגתו, סימה אליהו, ישבו במושב האחורי של רכב רנו 5. הנהגת הייתה מנהלת ההצגות בתיאטרון הקאמרי, נורית בורשטיין. לידה ישבה הציירת רבקה רובינשטיין. הארבעה היו שמחים אחרי בילוי משותף במועדון שבלול בתל אביב, במסיבה לכבוד סיום סיבוב ההופעות של שלום חנוך עם "חתונה לבנה", כשההופעה האחרונה, בפארק הירקון, הסתיימה זמן קצר לפני כן. בימים ההם אריק כבר לא נראה לרוב מבלה במסיבות והיה זה אירוע מיוחד עבור כל סובביו שם. הוא הגיע לשם עם סימה ועם שחקן הכדורסל, בארי לייבוביץ', שבערב זה סיים את תפקידו כשחקן בקבוצת הפועל תל אביב.
אריק לא נשאר זמן רב במועדון ופנה לחזור משם לכיוון המנוחה. האוטו נסע ברחוב ריינס צפונה, לכיוון הבית של רובינשטיין, ברחוב ירמיהו. השעה הייתה רבע לארבע לפנות בוקר כשגלגלי האוטו חצו את הצומת של ריינס עם רחוב פרישמן. אז נסע, ברחוב פרישמן, אוטובוס והנהג שלו, סורה עאטף, לא שם לב שעליו לעצור לפי תמרור עצור, בשל הרמזור המהבהב באור צהוב. האוטובוס דהר במהירות 70 קמ"ש והתנגש בעוצמה בצד הימני של הרכב הקטן.
מאחורי אוטו זה נסעו, באוטו אחר, לייבוביץ' הכדורסלן, יצחק קלפטר ומרק טורנשטיין. הם נדהמו לגלות מה קרה לפניהם באותה דרך.
עאטף עמד בהלם ברחוב וצעק להזמין אמבולנס. מכבי האש שהגיעו למקום התקשו לחלץ את הנוסעים, בגלל מעיכת הפח החמורה. כמו כן, למכונית היו רק שתי דלתות קדמיות. היה חשש גדול להזיז בפזיזות את הפצועים בחילוצם מהרכב פן ייגרם נזק נוסף. אריק חולץ דרך דלת תא המטען האחורית. הוא סבל מזעזוע מוח, שברים בשתי צלעות, שבר בשורש כף היד ומחתכים נוספים. אריק, סימה ורבקה הובהלו לבית החולים איכילוב. נורית הנהגת נלקחה לבית החולים הדסה. רבקה נפטרה זמן קצר לאחר מכן.
כדי לשמור על מנוחתו של הזמר, שכר אמרגנו חברת שמירה שנתנה רק למקורביו להגיע אל מיטתו בבית החולים.
אריק נצטווה לנוח בביתו ובמהלך מנוחתו הוא הבין שהעולם יכול לתפקד גם ללא הופעותיו על במה. מאז הוא בחר להשמיע את קולו לא על הבמה כי אם דרך הקלטותיו.
הרצאה מיוחדת על אריק איינשטיין (כולל פרטי מידע רבים שלא הכרתם): -
להזמנות:050-5616459
ב-23 באוגוסט בשנת 1970 הופיעה להקת קווין, עם בסיסט חדש בשם בארי מיטשל, באימפריאל קולג'.
מיטשל עמד קודם לכן במטבח בביתו של גיטריסט הלהקה, בריאן מאי, והכין כמות ענקית של פופקורן, שנועד כתקרובת לאנשים שהיו אמורים להגיע באותו ערב לראות את הלהקה. באותו ערב הגיע זמר הלהקה, פרדי בולסרה, לאולם הקולג' כשבידו שתי חליפות עם מחשוף רחב בחזה. חליפה אחת הייתה שחורה והשנייה לבנה. לשתיהן הוא קרא "חליפות מרקיורי"...
וב-23 באוגוסט בשנת 2007 קיבל הגיטריסט בריאן מאי תואר מהאימפריאל קולג' בלונדון. זה לא אחד מאותם תארים של כבוד - הוא קיבל תואר דוקטור באסטרופיזיקה. הוא היה מקבל את זה מוקדם יותר, אבל הוא היה עסוק בלהיות כוכב רוק.
36 שנים שלמות לאחר שנטש את לימודיו כדי לבנות את להקת קווין ולהצליח עמה, ד"ר בריאן מאי הגיש את התזה שלו בת 48,000 מילים - בגיל 60. הוא נרשם מחדש בשנת 2006 לאחר שפנה אליו מייקל רואן רובינסון - ראש מחלקת אסטרופיזיקה באימפריאל קולג' בלונדון - ששמע אותו מדבר בראיונות על רצונו להשלים את הדוקטורט שלו, מאז שסיים את לימודיו בשנת 1970 עם תואר ראשון בפיזיקה באימפריאל קולג' בלונדון, מאי נותר מוקסם מהכוכבים ובמשך שנים רבות הוא הופיע באופן חצי קבוע כאורח בתוכנית הטלוויזיה הבריטית בענייני אסטרונומיה, "השמיים בלילה .
בשנת 2006 הוא כתב יחד עם מנחה התוכנית, האסטרונום הבריטי סר פטריק מור, ספר בשם Bang – ההיסטוריה השלמה של היקום.
הרצאה על להקת קווין ("לילה באופרה") והרצאות מוסיקה אחרות,
להזמנה: 050-5616459
ב-23 באוגוסט בשנת 1967 יצא תקליט הבכורה של להקת BIG BROTHER AND THE HOLDING COMPANY, עם זמרת ושמה ג'ניס ג'ופלין.
התקליט לא הצליח במכירות, בין השאר כי יצא בחברת תקליטים קטנה ובעיתון HIGH FIDELITY נכתב אז בביקורת עליו: "כל השירים פה דומים מאד. נראה שהלהקה נחושה ללכת בעקבות נוסחת בלוז שכבר מוצתה עם להקות אחרות. החברים מנגנים היטב בכלי הנגינה שלהם אך ללא כל דמיון ומעוף. הזמרת, ג'ניס ג'ופלין, משתמשת בקולה הצרוד באופן אפקטיבי, כתמהיל של את'ל ווטרס וג'יימס בראון. זה תקליט שנשמע כמו פרודיה על ז'אנר ולכן זה מבאס".
בעיתון CHEETAH נכתב אז: "זה מאד מפתיע לגלות כמה מעט השפעה הייתה לביטלס על להקות החוף המערבי. במקום זה, השורשים שלהן נטועים בשני מקומות אחרים; הרוק האמריקאי של שנות ה-50 והפולק-רוק של שנות ה-60. למוסיקה של הלהקה הזו יש מרחב ופשטות. יש פה גם ארומה של זמני עבר. המילים של השירים, תודה לאל, אינן על אהבה אוניברסלית ופילוסופיה הודית. הן פשוטות ולעיתים מטופשות. הנכס היקר ביותר בלהקה הוא קולה של ג'ניס ג'ופלין שהוא קול גדול וחד. סוג של קול שנשמע טוב יותר בהופעה מאשר בתקליט. אין לג'ניס את המנעד, הגמישות והעדינות של ארית'ה פרנקלין - אבל היא מושלמת בשביל החומר אותו היא מבצעת".
ב-23 באוגוסט בשנת 1969 הופיעה להקת בליינד פיית' בהונלולו.
אבל ההופעה הזו לא הייתה חפה מקהל עוין, שהחליט שלא מתחשק לו לשלם כרטיס וניגש לדחוף את קו השוטרים ששמר על המקום. עדיין, הצלילים הרשימו את הכתב המקומי, קן רוזן, שדיווח בעיתון המקומי: "הצלילים של אריק קלפטון הם יופי טהור. וכשהוא מנגן גיטרה מול סטיבי ווינווד, בשיר SEA OF JOY, הם משוחחים בגיטרות ללא אגו. הם שני מוזיקאים רגישים שעובדים יחדיו".
הקטע הארוך, DO WHAT YOU LIKE עם סולו תופים של ג'ינג'ר בייקר, גרם לקהל לעמוד על רגליו ולהריע ממושכות. קלפטון בקושי שר בהופעה והואיל לעשות זאת רק באמצע השיר CROSSROADS. לאחר ההופעה הודה ווינווד בפני התקשורת המקומית: "נאלצתי לשכנע את קלפטון לשיר את זה, כי משום מה אין לו רצון לשיר יותר".
זו ההופעה האחרונה בסיבוב ההופעות האמריקני של הלהקה וגם ההופעה האחרונה בכלל של להקה זו. השמועות על חוסר החשק של החברים בלהקה התרוצצו לכל עבר.
לאחר המופע המשיך סטיב ווינווד לקליפורניה בעוד אריק קלפטון חזר לאנגליה. ג'ינג'ר בייקר הביא את אשתו ליז ושני ילדיו להוואי והחליט להישאר עמם שם כדי לנפוש ולהמשיך אחר מכן לג'מייקה.
ב-23 באוגוסט בשנת 1994 יצא תקליט הבכורה המופתי של ג'ף באקלי ושמו GRACE
כאלבום היחיד שג'ף באקלי השלים במהלך חייו הקצרים, "גרייס" מציע מבט על ההבטחה הלא ממומשת של אחד הכישרונות הבולטים של הניינטיז. הקטעים באלבום מציגים את הווירטואוזיות הטכנית של באקלי והטווח רב-האוקטבות שמניע את היוצר ואת המאזין, כספינה מטלטלת, בין סגנונות.
באקלי תמיד נזהר מקטגוריות. בביוגרפיה שלו בעיתונות, הוא תיאר את עצמו בגוף שלישי כ"ילד האהבה המעוות של נינה סימון וכל ארבעת חברי לד זפלין עם הביצית המופרית שהושתלה ברחמה של אדית פיאף שממנה נולדתי". הוא היה חובב מוזיקה במובן הטהור ביותר ונשאר נאמן למוזה שלו, לאן שלקחה אותו. "האמנות הטובה ביותר מגיעה מאמנים שיש להם דחיפות בלתי פוסקת, לחיים או למוות, לומר את ליבם", הוא אמר פעם. "וככל שהאמנים האלו מתבגרים, יש שלווה אמיתית באמנות, רגיעה נהדרת וקלות שיפה לראות... זה מה שאני רוצה. לזה אני קורא 'גרייס'...".
ג'ף באקלי נרדף על ידי רוח הרפאים של אביו, טים באקלי, הזמר-יוצר שגם הצליח לתעתע בין סגנונות שונים, למות צעיר ולהישאר נערץ. "מעולם לא הכרתי אותו", אמר באקלי לניו יורק טיימס בשנת 1993. "פגשתי אותו פעם, כשהייתי בן 8. הלכנו לבקר אותו, והוא עבד בחדר שלו, אז אפילו לא הספקתי לדבר איתו. וזהו זה".
באקלי, שגדל בדרום קליפורניה, היה ידוע בשם "סקוט מורהד" במשך רוב ילדותו, כשהוא שואל את שם משפחתו מאביו החורג. כל תקווה לפיוס עם אביו הביולוגי התאיידה חודשיים לאחר פגישתם הראשונה, כאשר טים מת ממנת יתר של סמים ביוני 1975. ג'ף באקלי לא הוזמן להלווייתו ובמשך שארית חייו, אופי האובדן הכביד על רוחו. "הוא באמת לא ראה את עצמו קשור לאביו בצורה כזו, שאיכשהו הוא יירש את תוחלת החיים של אביו", אמרה אמו. "האם ראינו עדויות לכך שהוא ניסה בכוונה להימנע מאותן מלכודות? בהחלט."
אבל באקלי ירש הרבה מאביו, כולל המתנה שלו למוזיקה. "ממש נלכדתי בזה - כל מה שקשור לזה", אמר. "זו הייתה אמא שלי, זה היה אבא שלי. זה היה כלי המשחק שלי, זה היה הצעצוע שלי. זה היה הדבר הכי טוב בחיי". הוא נרשם ללימודי גיטרה, ולמשך זמן מה בא לחקות את הגיבור שלו, ג'ימי פייג'.
למרות שאיפותיהם האמנותיות המשותפות, באקלי דחה בתוקף כל השוואה לאביו. "אני לא שונא את אבא שלי, ואני לא מתרעם שהוא קיים", הסביר כשהתהילה שלו החלה לצמוח. "זה פשוט משהו שגדלתי איתו כל חיי - לא להיות חלק מחיים שהיו בהם כל כך הרבה אנרגיה. כשאתה ילד, אנשים מניחים שאין לך דעה משלך, מה שעשיתי בגיל מאוד מוקדם. זו הדרך שלי להתנגד לחזון הייחודי של אנשים לגבי המוזיקה שלי".
כשהתכוונו להעלות קונצרט מחווה לזכר טים באקלי בכנסיית סנט אן בברוקלין, ההספדים על טים לא הזכירו את ג'ף, מעטים הבינו שלאיש הכבוד יש אפילו בן ביולוגי. המנהל לשעבר של טים, הרב כהן, הודיע באיחור רב למארגנים על קיומו (וכישרונו) של באקלי הזוטר, ונשלחה לו הזמנה להופיע. בהתחלה, הוא לא אהב את הרעיון אבל בסופו של דבר הסכים, וחש שהאירוע יאפשר לו לעבד את רגשותיו הבלתי פתורים כלפי אביו, ולנקות את היגון שחש מאז שהיה ילד. "הפריע לי שלא הייתי בהלוויה שלו, שמעולם לא יכולתי להגיד לו כלום", אמר לרולינג סטון בשנת 1994. "השתמשתי בהופעה הזו כדי לחלוק כבוד אחרון".
הארוע תוכנן ל-26 באפריל, 1991. הנוכחים זוכרים שהמחצית הראשונה הייתה מעט מייגעת עם גרסאות אוונגרד של דברים שהיו אוונגרדיים מלכתחילה. זה לא היה קונצרט קל עבורם. ואז החדר החשיך כשג'ף באקלי עלה לבמה, גבו מופנה אל הקהל בהתחלה. מערבולות של גיטרה מנופצת בזעם ותנועות פסיכדליות מנצנצות הדהדו כשהוא שר I NEVER ASKED TO BE YOUR MOUNTAIN. זה היה אחד השירים הכי אישיים של טים, נשיקה לאשתו ולבן התינוק שהוא השאיר אחריו. באקלי שר את המנגינה של הנטישה שלו, והוא נתן את כל מה שהיה לו. הקהל היה בהלם.
באמצע השיר, אור הודלק על הבמה והטיל בצורה דרמטית את הצללית שלו על הקיר האחורי. הקהל חש בפחד, כי מולו אדם שדומה לטים באקלי, שר כמוהו ומגיש מוזיקה כמוהו. חייו של ג'ף באקלי מעולם לא היו אותו הדבר לאחר שירד מהבמה.
בינתיים הוא עבד למחייתו כשוטף כלים. ההופעות שעשה בניו יורק, לבד עם גיטרה, יצרו באזזז. אנשים רצו להבין במה מדובר.
באקלי הרכיב את הלהקה שלו לתקליט שבועות ספורים לפני שהתחילו הפעלות לאלבום. הוא פגש את הבסיסט, מיק גרונדהל, לאחר הופעה באוניברסיטת קולומביה. "הייתה מסיבה אחר כך והתחלנו לדבר על מוזיקת בלוז", אמר גרונדהל. "כמה חודשים לאחר מכן ראיתי אותו מנגן בסמינר. לפני ההופעה הוא הלך מסביב למועדון ושמעתי אותו שר את LA WOMAN. אז שרתי את המשפט האחרון של הבית. הוא הבחין בי והחלפנו מספרים". זמן קצר לאחר מכן, באקלי הזמין את גרונדהל לדירתו כדי להגיב על מה שהוא תיאר מאוחר יותר כ"מוזיקה מסוג שתיים בלילה".
לפני עלות השחר, באקלי ידע שיש לו את הבסיסט שלו. "חשבתי, 'הוא האחד!' כי היו לו את כל התכונות שאהבתי. יש נגני בס בכל רחבי העיר שיכולים לנגן במונחים של 'טכניקה', אבל אף אחד אחר לא יוכל לעשות את המוזיקה שהוא עושה. וזה חזק יותר!"
כמה שבועות לאחר מכן, המתופף מאט ג'ונסון נכנס למסלולו של באקלי דרך ידידה משותפת. עד מהרה חיכתה הודעה במשיבון שלו מבאקלי שהזמין אותו לאודישן בחדר חזרות. "זה היינו שלושתנו: מיקי, ג'ף ואני", אמר ג'ונסון מאוחר יותר. "ניגנו בערך שעה או שעתיים והגענו למבנה השלד של השיר DREAM BROTHER ופשוט נתקענו. בסוף הפגישה הוא אמר, "אני רוצה שתנגן איתי בתופים'. וכאן התחיל המסע, די מיד באותו ערב".
באקלי הפתיע את הלהקה החדשה שלו כשגילה לשניים שיש לו עסקה עם חברת התקליטים קולומביה ותאריכי הקלטות היו באופק הקרוב מאוד. "תוך כמה שבועות הקלטנו תקליט, אז זה היה מאוד מהיר, מאוד מזעזע לעבור מפגישה עם מישהו ולנגן איתו להקלטה, בערך שבועיים או שלושה מאוחר יותר", הודה ג'ונסון מאוחר יותר. "זה היה ממש מפחיד".
השבועות הראשונים של ההקלטה הציתו כ"התפרצות געשית של אמנות", עם מספר אינסופי של עיבודים לכל אחד משיריו. הרעיון של לכידת יצירותיו פגע באישיותו הספונטנית של באקלי והחריף את הפרפקציוניזם שלו.
באקלי נאבק לבחור איזו זהות מוזיקלית להעלות על הכתב, אבל הוא ידע מי הוא בהחלט לא רוצה להיות: הזמר מייקל בולטון. ההערכה העצמית העדינה של באקלי ספגה מכה גדולה כאשר ביקורת בעיתון NEWSDAY השוותה באופן לא חיובי את ה-EP שהוא הוציא לפני כן לבדו לאלבום האחרון של בולטון.
הביקורת הובילה את באקלי לסחרור, ולפי הדיווחים הוא דחה את העבודה על האלבום ביומיים כי חש משותק. "אני לא רוצה להיות שחור", הוא אמר כמה חודשים לאחר מכן. "מייקל בולטון רוצה נואשות להיות שחור, שחור, שחור. הוא גם מבאס".
המוזיקה לאלבום הוקלטה היטב אך היה בלגאן גם בנוגע לעטיפה. הצילום לא התקבל בעין יפה על ידי המנהלים בחברת קולומביה, שחששו מחוסר קשר עין שלו שם והיו מבולבלים עמוקות מהלבוש הראוותני שלו. באקלי התעקש שלא להיראות כילד היפה של עולם הפופ, אבל כמה אנשים חשבו אז שהוא דומה יותר מדי לאדם אנט.
למרות שהאלבום לא הגיע לראש המצעדים עם יציאתו, הוא זכה לשבחים מכמה מהשמות המוערכים ביותר ברוק. דיוויד בואי אמר שהוא ייקח אותו לאי בודד, ופול מקרטני קפץ מאחורי הקלעים כדי להגיד שלום אחרי ההופעה של באקלי באולם הנשפים של רוזלנד בניו יורק. בונו הכריז על הזמר שהוא "טיפה טהורה באוקיינוס של רעש". גם בוב דילן אהב אותו מאד.
אבל השבחים המשמעותיים ביותר הגיעו מג'ימי פייג' ורוברט פלאנט, שעבודתם עם לד זפלין היוותה את היסוד להערכתו המוזיקלית של באקלי. התשוקה שלו לרוק ניצתה כאשר אביו החורג נתן לו עותק של האלבום "פיזיקל גראפיטי" בילדותו, ושאר התקליטים של זפלין באו במהירות בעקבותיו.
פייג' התלהב באותה מידה עם עבודתו של באקלי, ולימים כינה אותו הזמר הטכני הטוב ביותר. "התחלתי להשמיע את גרייס ללא הרף", הוא אמר, "וככל שהאזנתי יותר לאלבום, הערכתי יותר את הכישרונות של ג'ף ואת העובדה שהוא היה אשף. זה היה קרוב להיות האלבום האהוב עלי בעשור". תוך כדי סיבוב הופעות משותף של פייג' ופלאנט, באמצע שנות התשעים, שני כוכבי הרוק השתתפו באחד המופעים של באקלי. "הוא ניגן באופן מפחיד לחלוטין", אמר פייג'. "בבירור היו רגליו על הקרקע ודמיונו עף בדרך החוצה למרחק". פלאנט נזכר בהופעה ההיא כ"משנת נפש עם שירה מרהיבה, וכל כך הרבה שכנוע".
המעגל נסגר. ג'ף באקלי פגש את המורה האמיתי שלו והצליח לשכנעו ביכולותיו הנדירות.
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.
