רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-23 באוגוסט בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-23 באוגוסט (23.8) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אל תפחדו מטעויות, כי אין דבר כזה - טעויות" (מיילס דייויס)

ג'ון וסינתיה לנצח - שתי נשיקות במצח. ב-23 באוגוסט בשנת 1962 התחתן ג'ון לנון עם סינת'יה פאואל, בשעת בוקר מאוחרת, במשרד הרישום מאונט פלזנט, בליברפול.

23 באוגוסט 1962. בעוד העיר התנהלה כסדרה, ובמועדון הקאברן המעריצות הצעירות עדיין צרחו את שמו של הרוקר הפרוע והבלתי מושג ג'ון לנון, הוא עצמו עמד בשעת בוקר מאוחרת, לחוץ ומיוזע קלות, במשרד הרישום הצנוע מאונט פלזנט. מזג האוויר בחוץ היה אפור וגשום, כיאה לקיץ אנגלי טיפוסי, וסינת'יה לבשה חליפת שני חלקים פשוטה בדוגמת משבצות שחור-סגול עם חולצה לבנה בעלת צווארון מלמלה שהעניקה לה בעבר הצלמת אסטריד קירשהר. שערה היה אסוף בצמה אלגנטית שאותה קלעה בעצמה, ללא שמלת כלה מסורתית, ללא זר פרחים ואפילו ללא מצלמה אחת שתתעד את הרגע. ג'ון הכיר אותה עוד בסוף שנת 1957 בעת שלמדו יחד בקולג' לאמנויות של ליברפול, והסיבה לחיפזון להתחתן הייתה סוד כמוס שידעו רק קומץ אנשים: סינת'יה נשאה ברחמה את בנם המשותף, פרי הריון לא מתוכנן שעתיד להביא לעולם את ג'וליאן לנון. כאשר סינת'יה בישרה לג'ון על ההריון בחשש כבד כחודש קודם לכן, לנון הפתיע אותה ובמקום להתנער מהאחריות הגיב מיד: "יש רק דבר אחד לעשות, סין – אנחנו חייבים להתחתן".

לנון, שכל כך חשש מה יקרה לתדמית הכוכב שלו, התייסר במחשבות. בתעשיית הפופ של אותם ימים, מוסכמות השיווק היו ברורות ואכזריות: כוכבי רוק'נ'רול ואלילי נוער נדרשו להציג תדמית של רווקים נחשקים ופנויים רגשית כדי לשמר את התלהבותן של המעריצות הצעירות. עבור הביטלס, שרק חודשיים קודם לכן חתמו על חוזה הקלטות ראשון עם חברת PARLOPHONE תחת המפיק ג'ורג' מרטין, ועמדו להקליט בלונדון בעוד פחות משבועיים את שיר הבכורה שלהם LOVE ME DO (בצד ב' של התקליטון נכלל P.S. I LOVE YOU), נישואים מוקדמים של המנהיג והסולן נתפסו כאסון מסחרי פוטנציאלי. שנים מאוחר יותר הודה בפתיחות האופיינית לו: "התחתנתי עם סינת'יה מבלי לדעת לאיזו דת היא שייכת. מעולם לא שאלתי אותה. היא יכלה להיות כל דבר, אפילו ערביה". הפחד הגדול ביותר שלו היה שהנישואים יסמנו את סופה של הלהקה שרק החלה לנסוק. "עד אז לא לקחנו מעולם בחורות איתנו לקאברן מחשש שנאבד מעריצות, ואני חשתי נבוך ללכת כאדם נשוי. זה היה כמו ללכת עם גרביים לא תואמות או עם החנות פתוחה במכנסיך".

האווירה בטקס הקצר הייתה סוריאליסטית וטעונה במתח. במקום שורות של אורחים נרגשים, נכחו שם רק שני חברי להקה, פול מקרטני וג'ורג' האריסון, יחד עם אחיה של סינת'יה, טוני פאואל, ואשתו מרג'ורי, שהצליחו לחמוק להפסקת צהריים חטופה מעבודתם כדי לייצג את משפחת הכלה, ואת תפקיד השושבין מילא בנאמנות מנהלם המסור, בריאן אפשטיין, שאף הסיע את סינת'יה במכוניתו ודאג לתשלום האגרות. ואיפה היה המתופף החדש, רינגו סטאר? ובכן, הוא כלל לא ידע על המאורע. רינגו ערך את הופעתו הרשמית הראשונה עם הביטלס בהיכל הולם שבבירקנהד רק חמישה ימים קודם לכן, ב-18 באוגוסט, לאחר הדחתו הסוערת של פיט בסט, ועדיין נחשב ל"טירון" מחוץ למעגל הסוד. "ג'ון התחתן בדיוק אחרי שהחלפתי את פיט בסט", סיפר רינגו שנה לאחר מכן, "לא סיפרו לי כלל על החתונה. גיליתי זאת רק כשהלכנו לראות רואה חשבון בענייני מס וג'ון ביקש לשנות את תנאי המס שלו בשל מצבו החדש. זה היה טבעי שפול וג'ורג' ידעו ואני לא, כי טרם הייתי במעגל הפנימי שלהם".

כדי להוסיף לאווירת הפארסה, רגע לפני שהחלו הנדרים, פצח פועל בניין סמוך בסדרת קידוחים רועשת בפטיש אוויר בחצר האחורית, שהרעידה את הקירות והטביעה כמעט לחלוטין את דבריו של פקיד הרישום, עד שהנוכחים נאלצו לצעוק את תשובותיהם כדי שיישמעו. בשיא הקומדיה, כשהפקיד ביקש מהחתן להתקדם, היה זה דווקא ג'ורג' האריסון שצעד קדימה בטעות, מה שגרם לפרץ צחוק קצר ושחרר מעט מהלחץ הכבד ששרר בחדר. הטקס כולו הגיע לסיומו בתוך פחות מעשר דקות.

אך הדרמה האמיתית התרחשה מחוץ למשרד הרישום. משפחתו של לנון לא נכחה, ובראש ובראשונה דודתו המחמירה מימי, שגידלה אותו. כאשר לנון בישר לה על כוונתו להתחתן, היא הגיבה בזעם בלתי נשלט, צעקה כי הוא הורס את עתידו ואת הקריירה שלו, והחרימה את המאורע לחלוטין. סינת'יה תיארה את הרגע הכואב: "דודתו של ג'ון, מימי, האשימה אותי בניסיון לחטוף את ג'ון. היא אמרה בקול נחרץ כי אין לה שום דבר ועניין בחתונה הזו ותגובתה פגעה בג'ון עמוקות. הוא ידע שהיא לא תגיע וגם תדאג שאחרים במשפחתו לא יגיעו גם הם". לנון יצא מביתה נסער, נשבע שלעולם לא יחזור לשם. גם אמה של סינת'יה נעדרה, לאחר שהפליגה יום קודם לכן לעבודה חדשה בקנדה כמנהלת משק בית עבור קרובי משפחה, לאחר שהשכירה את בית המשפחה – מה שהותיר את סינת'יה ההרה ללא בית משלה בליברפול.

לאחר שהוכרזו כבעל ואישה, היה זה שוב בריאן אפשטיין שלקח את המושכות. הוא הזמין את החבורה הקטנה לסעודה חגיגית במסעדת REECE'S CAFETERIA בכיכר קלייטון, אותה מסעדה בדיוק בה חגגו הוריו של ג'ון, אלף וג'וליה, את חתונתם 24 שנים קודם לכן. מאחר שלמסעדה העממית לא היה רישיון למכירת אלכוהול, הרים אפשטיין כוסית חגיגית לבריאות הזוג הצעיר עם כוסות מים בלבד. הארוחה כללה תפריט קבוע וצנוע של מרק, עוף צלוי וקינוח טרייפל, ואפשטיין שילם את כל החשבון שהסתכם בשילינגים ספורים. כמחווה של נדיבות, הוא אף העניק לזוג הצעיר את דירת המסתור שלו (כי היה הומוסקסואל בארון) ברחוב פוקנר מספר 36, סמוך לקולג' לאמנויות בו הכירו, כמקום למעין ירח דבש קצרצר וכדי שתהיה להם קורת גג עצמאית ומוגנת מעיני הציבור ודודתו של ג'ון.

הרומנטיקה, אם הייתה כזו, נקטעה במהירות. עוד באותו ערב, החתן הטרי כבר עמד על במה בצ'סטר באולם ה-RIVERPARK BALLROOM יחד עם הביטלס, מופיע כאילו כלום לא קרה. בסיום ההופעה, בעת שפרקו את כלי הנגינה לתוך הרכב, פלט לנון באנחת הלם למנהל הדרכים ניל אספינל: "אני לא מאמין שעשיתי את זה". ההוראה מאפשטיין הייתה ברורה: דבר הנישואים חייב להישמר בסוד מוחלט. חשיפת העובדה שלנון נשוי עלולה לנפץ את תדמיתו ולרסק את לבבותיהן של אלפי המעריצות, נכס קריטי להצלחת הלהקה. הסוד נשמר בהצלחה כה רבה, עד כי גם כשג'וליאן נולד בבית החולים ספטון ג'נרל באפריל 1963, נאלץ ג'ון לחמוק לחדר היולדות כשהוא מוסווה במשקפיים כהים וכובע קסקט כדי שלא יזהו אותו מעריצים ועיתונאים, בעוד אלבום הבכורה של הלהקה, PLEASE PLEASE ME, מככב בראש מצעדי המכירות.

באופן אירוני, באותו 23 באוגוסט ממש, פרסם העיתון המקומי MERSEY BEAT (בעריכת חברם ללימודים ביל הארי) את הידיעה הרשמית ששינתה את פני הלהקה: בכותרת הראשית BEATLES CHANGE DRUMMER. רינגו סטאר הוכרז כמחליפו של פיט בסט, ידיעה שעוררה זעם ומחאות קולניות של מעריצים ברחבי ליברפול שצעקו "פיט לנצח, רינגו לעולם לא!". כך, ביום אחד, הביטלס קיבלו את המתופף הקבוע שלהם, והסולן שלהם הפך לאיש נשוי בסתר.

שנה תעבור, וההיסטוריה תספק חותמת קוסמית לתאריך הזה. ב-23 באוגוסט 1963, בדיוק שנה לאחר החתונה הלחוצה והחשאית, הוציאו הביטלס את התקליטון SHE LOVES YOU (שבצדו השני השיר I'LL GET YOU). קריאות ה"יה! יה! יה!" המלהיבות שלו הפכו להמנון של דור שלם וסימנו את הפיכתה של הלהקה לתופעה עולמית. הפחד של ג'ון לנון התבדה לחלוטין; נישואיו לא חיסלו את הלהקה, הם פשוט הוסיפו פרק מורכב שנמשך שש שנים, עד לגירושיהם בשנת 1968 בשיא תהילת הביטלמאניה.

כל הסיפור של ארבעת המופלאים - בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!".

הלילה שבו התפוצצה הקטיפה. ב-23 באוגוסט בשנת 1970 הייתה ההופעה האחרונה של לו ריד בלהקת מחתרת הקטיפה, לפני שפרש ממנה. ההופעה נערכה במועדון MAX'S KANSAS CITY בניו יורק.

קבלו קיץ ניו יורקי מהביל, 23 באוגוסט 1970. האוויר במועדון MAX'S KANSAS CITY היה דחוס מזיעה, עשן סיגריות וציפייה דרוכה. על הבמה הקטנה עמדה להקת מחתרת הקטיפה, נו - הוולווט אנדרגראונד, מוכנה לנגן עוד סט במה שנראה כמו עוד ערב שגרתי. בהרכב הלהקה באותו ערב נרשם שינוי בולט: לצד לו ריד והגיטריסט סטרלינג מוריסון, עמד הבסיסט דאג יול, ומאחורי התופים ישב אחיו הצעיר בן ה-16, בילי יול, שמילא את מקומה של המתופפת המיתולוגית מורין "מו" טאקר, שנאלצה להיעדר מההופעות בשל היריון מתקדם. איש בקהל הצפוף, וספק אם אפילו חברי הלהקה עצמם, ידעו שהם עדים לרגע היסטורי: הפעם האחרונה שבה הסולן, הכותב והנשמה האפלה שלה, לו ריד, יופיע איתם. זה לא היה פיצוץ מפואר, אלא לחישה אחרונה של הרכב ששינה את פני המוזיקה לנצח.

המועדון עצמו היה שחקן מרכזי בסיפור. MAX'S KANSAS CITY (שפתח המסעדן מיקי רסקין ב-1965 ברחוב פארק אווניו דרום) לא היה סתם מקום להופעות, הוא היה הסלון של האוונגרד הניו יורקי, נקודת המפגש של אמנים, משוררים, מוזיקאים, אנשי דראג, סרסורים וכל מי שחי על הקצה. זה היה המגרש הביתי של אנדי וורהול והפמליה הצבעונית שלו, אותה פמליה שאימצה את הוולווט אנדרגראונד בתחילת דרכה והפכה אותה לחלק ממופע המולטימדיה השערורייתי שלו, THE EXPLODING PLASTIC INEVITABLE. באותו ערב, המקום אירח פסטיבל סוער שנמשך ימים, והאווירה הייתה מחשמלת. בין השולחנות ישבו דמויות כמו פטי סמית', רוברט מייפלת'ורפ וכוכבי "הפקטורי", ששתו ועישנו בחדר האחורי. זה היה המקום המושלם עבור להקה שבנתה את שמה על תיאורים ישירים וחסרי פשרות של החיים העירוניים על צדדיהם הפחות מוארים.

אך הוולווט אנדרגראונד של 1970 כבר לא הייתה אותה הלהקה פורצת הדרך בחסות וורהול. הפטרון האמנותי כבר לא היה בתמונה, והכינור החשמלי הצורמני והניסיוני של ג'ון קייל? זה שהיה חלק כה מהותי מהסאונד המקורי שלה באלבומים המהפכניים THE VELVET UNDERGROUND & NICO ו-WHITE LIGHT/WHITE HEAT? הוא הוחלף בגישה ישירה ורוקית יותר עם הצטרפותו של דאג יול ב-1968. לו ריד הפך למנהיג הבלתי מעורער, והלהקה עבדה במרץ על חומרים לתקליט חדש, שבאופן אירוני למדי, חברת התקליטים (אטלנטיק/קוטילון) דרשה שיהיה "עמוס בלהיטים". ריד, בציניות האופיינית לו, החליט לקרוא לתקליט הבא LOADED. במהלך היום הקליטו חברי הלהקה את האלבום באולפני IBC בעיר, ובלילות עלו להופיע במועדון.

בהופעה הזו הם שילבו בין קלאסיקות ישנות וצלילים חדשים, נותנים לקהל הצצה אל העתיד, מבלי לדעת שהעתיד הזה יקרה בלעדיו – שכן ריד פרש לפני שהאלבום LOADED אפילו יצא לחנויות.

כל האירוע הזה היה יכול להיעלם בדפי ההיסטוריה אלמלא דמות מפתח אחת בקהל: בריג'יד פולק - דמות מרכזית בסצנת הפקטורי של וורהול ובתו של נשיא תאגיד התקשורת "הרסט", הייתה ידועה כמתעדת כפייתית של הרגע. היא נהגה להסתובב עם מכשיר הקלטה נייד מתוצרת סוני עם קסטות וולהקליט כל שיחה, כל צליל וכל הופעה שנקלעה לדרכה. היא הגיעה למועדון באותו לילה כדי לתפוס את ההופעה עם המכשיר שלה, לשימושה הפרטי בלבד, כשהיא יושבת בשולחן קדמי צמוד לבמה יחד עם המשורר הצעיר ג'ים קרול.

היא לא תיארה לעצמה שהיא מתעדת את אקורד הסיום של לו ריד. מיד לאחר ההופעה, בעקבות סכסוכים קשים עם המנהל שלהם, סטיב סזניק – ששלט בענייניה הכספיים והאמנותיים של הלהקה ודחק את ריד לקצה – לו ריד פשוט קם ועזב, חזר לבית הוריו בלונג איילנד לתקופת התאוששות. בריאיון מאוחר יותר סיפר ריד כי מאס בתעשיית המוזיקה עד כדי כך שהחל לעבוד כקלדן במשרד רואי החשבון של אביו תמורת 40 דולר לשבוע, מתוך מחשבה שלעולם לא ישוב לעולם המוזיקה (זאת עד לקאמבק הסולו המפואר שלו ב-1972 עם האלבום TRANSFORMER בהפקת דייוויד בואי).

הקלטתה של פולק הפכה למעין סוד שמור. היא השמיעה אותה לחברים שבאו לבקר, והשמועה על התיעוד הנדיר עשתה לה כנפיים. בסופו של דבר, השמועה הגיעה לאוזניהם של המנהלים בחברת התקליטים אטלנטיק – בעיקר לאיש הרפרטואר והיח"צ דני פילדס, ששמע את הקסטה בדירתה של פולק והבין את ערכה ההיסטורי והמסחרי. אז בחברת התקליטים איתרו את פולק וזימנו אותה לפגישה. התוצאה הייתה התקליט LIVE AT MAX'S KANSAS CITY, שיצא לאור בשנת 1972, תיעוד חי, נושם ובועט של אותו לילה גורלי.

אך אל תטעו, המוצר הזה אינו שיקוף מדויק של מהלך ההופעה. נערכה בו עבודת עריכה משמעותית שנועדה ליצור חווית האזנה קוהרנטית: צד אחד של התקליט הורכב מהשירים האיטיים והמהורהרים יותר (כמו I'M WAITING FOR THE MAN, SWEET JANE, NEW AGE ו-FEMME FATALE), בעוד הצד השני הוקדש לקטעים המהירים והאנרגטיים (כולל ביצועים מחוספסים ל-WHITE LIGHT/WHITE HEAT ו-SOME KINDA LOVE). היו ששיבחו את הבחירה האמנותית הזו, בעוד אחרים חשו שהיא פוגמת באותנטיות ובגיוון של המופע המקורי. למרות זאת, איכות הסאונד טובה באופן מפתיע בהתחשב במקור ההקלטה. כבר בפתיחה אפשר לשמוע את ריד, בקולו המאנפף והסרקסטי, מזמין את הקהל לרקוד ומציג את השיר הבא, WAITING FOR THE MAN, בתור "בלדת אהבה ענוגה בין אדם לרכבת תחתית", לפני שהוא צולל אל תוך תיאור גרפי של ההמתנה לסוחר הסמים שלו. בין השירים נשמעים בבירור קולותיהם של פולק וג'ים קרול כשהם מזמינים משקאות ואף דנים בהשגת סמים מהמלצרים.

רוב השירים בתקליט נשמעים מהוקצעים יותר בגרסאות האולפן שלהם, אך מה שהתקליט הזה מציע, ושאף אולפן לא יכול לשחזר, הוא את התחושה החשופה והמיוזעת של המועדון. זהו סאונד של להקה על סף פיצוץ, נותנת את כל מה שיש לה בפעם האחרונה. במשך שנים נפוצה סברה כי קולות הקהל הנשמעים בהקלטה הוספו מאוחר יותר כדי לייצר אווירה, אך פולק תמיד עמדה על כך בתוקף שהכל אותנטי, כל שיעול וכל צעקה.

גם אם לא מדובר בתקליט ההופעה החיה המלוטש ביותר, LIVE AT MAX'S KANSAS CITY הוא הרבה יותר מסתם הקלטה. זהו צילום רנטגן לנשמתה של להקה גדולה ברגעיה האחרונים, רגע לפני שהאיש שהיה ליבה הפועם החליט שנמאס לו ופשוט הלך הביתה.

בדיעבד, ההקלטה הביתית והמחוספסת הזו הפכה לאחד ממבשרי תרבות ה-DIY (עשה זאת בעצמך) והבוטלגים הרשמיים, והיוותה השראה ישירה לגל הפאנק והפוסט-פאנק שפרץ באמצע שנות ה-70 באותם רחובות ניו יורקיים בדיוק.

גם זה קרה ב-23 באוגוסט. יום שחושף כמה עולם הפופ והרוק יכול להיות מטורף, מבריק ועצוב בו זמנית.

הקול שנדם והפנים הקטנות שכובשות את לונדון

נתחיל בקפיצה לא כל כך רחוקה בזמן, לשנת 2013, עם ידיעה שוברת לב. הזמרת הענקית לינדה רונדסטאדט, בעלת אחד הקולות הצלולים יותר שידע הרוק האמריקאי, חשפה בראיון למגזין AARP את הסיבה האמיתית מאחורי שתיקתה. היא אובחנה כחולה בפרקינסון, מחלה אכזרית שגזלה ממנה את היכולת לשלוט בקול הפעמונים שלה (בהמשך שונתה האבחנה למחלה נוירולוגית נדירה וקרובה בשם PROGRESSIVE SUPERNUCLEAR PALSY). רונדסטאדט, שזכתה ב-11 פרסי גראמי והחזיקה ברצף אלבומי פלטינה היסטורי עם יצירות מופת כמו HEART LIKE A WHEEL ולהיטים על-זמניים דוגמת YOU'RE NO GOOD ו-BLUE BAYOU, סיפרה שהפסיקה לשיר כבר בשנת 2009, והעולם הבין מדוע איבד את אחת מהמתנות הגדולות ביותר שקיבל.

ועכשיו, בואו נחזור במכונת הזמן היישר ללב לונדון התוססת של 1965. ארבעה בחורים צעירים, חברי להקת SMALL FACES – סטיב מריוט הכריזמטי בעל הקול השחור והמחוספס, הבסיסט רוני ליין, המתופף קני ג'ונס והקלידן ג'ימי וינסטון – נכנסים לסטודיו מספר 1 של הבי.בי.סי ברחוב בונד. השעה היא ארבע וחצי אחר הצהריים, והם עומדים להקליט בפעם הראשונה לרדיו הבריטי עבור התוכנית SATURDAY CLUB בהגשת בריאן מת'יוס. במשך שעתיים אינטנסיביות, כולל חזרות, הם מקליטים חמישה שירים שישמשו כאודישן שלהם לעולם (כולל קאבר ללהיט של רופוס תומאס JUMP BACK וסינגל הבכורה שלהם WHAT'CHA GONNA DO ABOUT IT שזה עתה יצא לחנויות). על כל המאמץ הזה, הלהקה קיבלה סכום של 30 לירות שטרלינג, ועוד 6 לירות שטרלינג כבונוס כשההקלטה שודרה לבסוף ב-9 בספטמבר. זה היה צעד קטן לארנק, אבל צעד ענק בדרך להפיכתם לאייקונים של תרבות המוד.

ובאותו יום בדיוק של 1965 מעריצי הרולינג סטונס במנצ'סטר יצרו מהומה כה גדולה מחוץ לצילומי תוכנית החדשות והבידור הפופולרית SCENE AT 6:30 של רשת GRANADA TV, עד שאנשי האבטחה נאלצו להתיז עליהם כמויות אדירות של מים מזרנוקים כדי לפזר אותם. מאות מעריצים נלהבים צבאו על האולפנים וחסמו את הרחוב בניסיון נואש להגיע למיק ג'אגר, קית' ריצ'רדס ושאר חברי הלהקה, במה שהפך לאחד מגילויי ה"סטונס-מאניה" הפרועים של אמצע שנות השישים.

סטיבי וונדר בירושלים ותקרית הספגטי בלוס אנג'לס

קדימה לשנת 1995, והפעם אנחנו כאן אצלנו. האוויר של ירושלים מתמלא בצלילים שמימיים כשלא אחר מאשר סטיבי וונדר עולה על הבמה בבריכת הסולטן במסגרת סיבוב ההופעות העולמי שליווה את אלבומו CONVERSATION PEACE. הקהל הישראלי זכה לחוות קסם טהור מאחד המוזיקאים החשובים בעולם, כשוונדר הפליא בנגינה על פסנתר, מפוחית וקלידים, וסחף את הקהל עם המנונים כמו SUPERSTITION, I WISH, SIR DUKE ו-I JUST CALLED TO SAY I LOVE YOU. כמה ימים לאחר מכן, ב-26 באוגוסט, הקסם הזה נדד להופעה ענקית בפארק הירקון בתל אביב.

באותו הזמן, אבל שנתיים קודם לכן, בשנת 1993, לוס אנג'לס רעשה וגעשה משתי סיבות שונות לחלוטין. מצד אחד, משטרת לוס אנג'לס אישרה סוף סוף את הידיעה שהרעידה את עולם הפופ: נפתחה חקירה רשמית בחשד להטרדה מינית של ילדים נגד מלך הפופ, מייקל ג'קסון בעקבות תלונתו של הנער ג'ורדן צ'נדלר. ג'קסון, ששהה באותו זמן בבנגקוק כחלק מסיבוב ההופעות DANGEROUS, הכחיש את הטענות בתוקף, אך הפרשה הובילה לפשיטות משטרתיות על אחוזת נוורלנד ולסערה תקשורתית חסרת תקדים.

בזמן שהעולם ניסה לעכל את החדשות המטלטלות, בבית משפט אחר בעיר התנהלה דרמה קומית למדי. הבסיסט של להקת גאנס אנד רוזס, דאף מקייגן, העיד נגד חברו לשעבר ללהקה, המתופף סטיב אדלר – שתבע את חבריו לשעבר בטענה שאולץ במרמה לחתום על ויתור זכויות בעת שפוטר מהלהקה ב-1990. במהלך העדות, נשאל מקייגן על "תקרית הספגטי". הוא סיפר על תקופה בשנת 1989 בה אדלר היה כל כך מסומם, בדירה בה הם שהו בשיקגו בזמן החזרות וההקלטות לאלבומי USE YOUR ILLUSION, שהוא אחסן את הסמים שלו במקרר ליד קופסאות הטייק אווי של הלהקה, שהכילו אוכל איטלקי. מקייגן הסביר שמילת הקוד של אדלר למלאי שלו הייתה "ספגטי". חברי הלהקה מצאו את הסיפור הזה שהועלה בבית המשפט משעשע כל כך, שהם החליטו לקרוא לתקליט הקאברים הבא שלהם (אלבום מחווה לשירי פאנק וגלאם שיצא בנובמבר אותה שנה) על שמו: THE SPAGHETTI INCIDENT.

אהבה, טרגדיה והביטלס לפני הסוף

נחזור אחורה בזמן לרומנטיקה של שנות השמונים. בשנת 1989, ריק אוקאסק, הסולן הכריזמטי והייחודי של להקת THE CARS, התחתן עם דוגמנית-העל פאולינה פוריזקובה בטקס אינטימי באי סנט ברתולומיאו (סנט בארת') שבקריביים. סיפור האהבה שלהם נולד בשנת 1984 על סט צילומי הקליפ ללהיט הענק של הלהקה, DRIVE (קליפ שביים השחקן טימותי האטון, לשיר שאותו שר דווקא הבסיסט בנג'מין אור ולא אוקאסק), שם היא כיכבה. החיבור ביניהם היה מיידי והם הפכו לאחד הזוגות המפורסמים של התקופה ונשארו יחד כמעט שלושה עשורים, עד לפרידתם סמוך למותו של אוקאסק ב-2019.

אך לא הכל היה נוצץ. שנתיים קודם לכן, בשנת 1987, קונצרט שאמור היה לחגוג 20 שנה ל"קיץ האהבה" בקליפורניה במתחם CALAVERAS COUNTY FAIRGROUNDS באנג'לס קאמפ, בהשתתפות להקת גרייטפול דד (שנהנתה באותם ימים מקאמבק מסחרי מטאורי בזכות הלהיט TOUCH OF GREY והאלבום IN THE DARK), הפך לזירת טרגדיה. גבר שנמלט ממוסד לגמילה מסמים ירה בשוטר ואז נורה למוות בעצמו, אירוע אלים שעמד בניגוד מוחלט לאווירת השלום והאהבה שאפיינה את האירוע.

ובחזרה לשנות השישים, אל הלהקה ששינתה את העולם. בשנת 1967, חברי הביטלס נכנסו לאולפני צ'אפל בלונדון כדי להקליט את השיר YOUR MOTHER SHOULD KNOW של פול מקרטני, שיועד לסרט ולמיני-אלבום MAGICAL MYSTERY TOUR (פול ניגן בפסנתר והוביל את השירה, ג'ון לנון ליווה בהאמונד, ג'ורג' האריסון בגיטרה ורינגו סטאר בתופים). זו הייתה הפעם האחרונה שהם הקליטו יחד לפני שיצאו לבנגור שבוויילס כדי ללמוד מדיטציה טרנסצנדנטלית אצל המהארישי מהש יוגי. ארבעה ימים בלבד לאחר מכן, המנהל, החבר והאבא הרוחני שלהם, בריאן אפשטיין, נמצא מת בביתו שבלונדון ממנת יתר של תרופות שינה. מותו סימל את סוף עידן התמימות של הלהקה והותיר חלל ניהולי עצום שסימן את תחילת ההתפרקות הבלתי נמנעת שלהם. ובדיוק שנה קודם לכן מאותה הקלטה, ב-23 באוגוסט 1966, הביטלס הופיעו בפעם השנייה באצטדיון SHEA בניו יורק. בניגוד להופעה הראשונה וההיסטרית של אוגוסט 1965 שהייתה סולד-אאוט מוחלט ושברה שיאי הכנסות, הפעם הכרטיסים לא נמכרו כולם (כ-11,000 מושבים נותרו ריקים), סימן מובהק לשחיקה של הלהקה מהופעות חיות רגע לפני הופעת הפרידה הרשמית שלהם בקנדלסטיק פארק בסן פרנסיסקו שישה ימים לאחר מכן.

בכורות, מהומות ונישואים טראגיים

בעוד כל הדרמות האלה מתרחשות, בשנת 1961 נולד דין דילאו, מי שיהפוך בעתיד לגיטריסט המוכשר של להקת STONE TEMPLE PILOTS, עם עבודת גיטרות עשירה באלבומים רבי-המכר CORE ו-PURPLE ובלהיטים כמו PLUSH ו-INTERSTATE LOVE SONG לצד אחיו הבסיסט רוברט דילאו והסולן המנוח סקוט וויילנד.

בשנת 1967, זמרת פולק צעירה ומוכשרת מקנדה בשם ג'וני מיטשל הופיעה לראשונה בחייה באנגליה. היא הייתה מופע החימום להרכב בשם פיקדילי ליין במועדון מארקי בלונדון – מועדון מיתולוגי בלב הסוהו של אותם ימים. מיטשל, שהגיעה לאנגליה ביוזמת המפיק ג'ו בויד, כבר החזיקה באמתחתה שירים שהפכו לקלאסיקות ענק עוד לפני שהוקלטו על ידה, דוגמת BOTH SIDES, NOW ו-URGE FOR GOING, ושנה לאחר מכן כבר הוציאה את אלבום הבכורה המהולל שלה SONG TO A SEAGULL בהפקתו של דייוויד קרוסבי. בהצלחה, ג'וני!

שמונה שנים לאחר מכן, בשנת 1975, איאן קרטיס, הסולן המיוסר בהמשך של להקת ג'וי דיוויז'ן, התחתן עם חברתו דבורה וודראף בכנסיית סנט תומאס בהנבורי שליד מקלספילד. הוא היה בן 19, היא בת 18 כשהכירו. נישואיהם, שהיו רחוקים מלהיות מאושרים בצל התקפי האפילפסיה הקשים שחווה, הדיכאונות העמוקים והרומן שניהל בהמשך עם העיתונאית הבלגית אניק אונורה, נמשכו עד מותו הטרגי, כשתלה את עצמו במטבח ביתם בגיל 23 בלבד (במאי 1980, ממש לפני נסיעת הלהקה לסיבוב הופעות ראשון בארה"ב). כך הוא הותיר אחריו מורשת מוזיקלית אפלה ומשפיעה.

והנה קפיצה לשנת 1988, עם יציאת תקליט הבכורה של להקת ג'יינ'ס אדיקשן, שקיבל את השם הפרובוקטיבי NOTHING'S SHOCKING (אלבום האולפן הראשון של ההרכב בחברת תקליטים גדולה, בהפקתו של דייב ג'רדן ובכיכובם של הסולן פרי פארל והגיטריסט דייב נבארו). העטיפה השנויה במחלוקת שעיצב פארל עצמו – פיסול של תאומות סיאמיות עירומות שראשיהן בוערים, מה שהביא רשתות שיווק רבות בארה"ב להחרים את האלבום ולסרב להציגו על המדפים – עוררה חרם רב. והסאונד ששילב פאנק, מטאל ורוק פסיכדלי עם שירים כמו JANE SAYS ו-MOUNTAIN SONG, היה ממבשרי בואו של עידן הרוק האלטרנטיבי של שנות התשעים.

בשנת 2005 היה זה סולן להקת הפופ מהעבר, מחליקי העיר ביי (BAY CITY ROLLERS), לס מק'קאון, שהועמד לדין באשמת החזקת קוקאין והפצתו בלונדון – סאגה עגומה עבור מי שכיכב בשנות השבעים בראש מצעדי הפזמונים והוביל את תופעת ה"רולרמאניה" עם המנוני פופ כמו BYE, BYE, BABY ו-SATURDAY NIGHT. בסופו של דבר הוא זוכה מכוונתו להפיץ ונקנס על החזקה לשימוש עצמי בלבד.

ובשנת 1985 הופיע ניל יאנג באמפי הגן הלאומי בקיסריה. מחיר כרטיס - 189 ש"ח. יאנג הגיע אלינו כדי לקדם את האלבום החדש, MIRROR BALL.

ב-23 באוגוסט בשנת 1974, ראה ג'ון לנון עב"מ!

ב-23 באוגוסט 1974, תאריך שג'ון לנון ציין על עטיפת אלבומו WALLS AND BRIDGES, הוא חווה אירוע יוצא דופן. האירוע התרחש בעיצומה של התקופה המכונה "סוף השבוע האבוד" – תקופת הפרידה הזמנית מיוקו אונו, שבה שהה לנון בניו יורק ולוס אנג'לס יחד עם בת זוגו ומנהלת ענייניו האישיים, מאי פאנג, ועבד באינטנסיביות באולפני RECORD PLANT על אלבום הסולו החדש שלו. 

אז באותו ערב, לדבריו, הוא ראה עב"מ. השעה הייתה סביב 21:00 ומזג האוויר היה די חמים בדירת הפנטהאוז המשותפת ששכרו הוא ומאי פאנג בקומה השביעית ברחוב 52 מזרח במנהטן, מול נוף פתוח של נהר האיסט ריבר ורובע קווינס.

"שכבתי עירום במיטה", סיפר לנון, "ולפתע חשתי דחף לקום. ניגשתי לחלון, ולפתע ראיתי את העצם הזה, שאורות מהבהבים בחלקו התחתון. חשבתי שזה הליקופטר, אבל אז הבנתי שהוא אינו מרעיש. חשבתי אפוא שזה בלון, אבל נזכרתי שבלונים עם אורות אינם נראים כך. העצם הזה טס נמוך יותר מקו הגגות. לא הורדתי ממנו את עיניי לרגע, ורצתי להביא מצלמה. צילמתי אותו, אבל כשקיבלתי את הפילם מהפיתוח, התמונות היו ריקות. היו עוד כמה אנשים שדיווחו למשטרה שראו משהו מוזר". לנון תיאר את העצם כדיסק שחור ושטוח, שעליו הבהב אור אדום יחיד בחלקו העליון ומעגל של אורות לבנים בוהקים בתחתיתו, אשר ריחף במרחק של פחות מ-30 מטרים מגג הבניין.

מאי פאנג תיארה את החוויה בהרחבה בספרה, LOVING JOHN: "בדיוק יצאתי מהמקלחת בערב שישי אחד, לקראת סוף אוגוסט, כששמעתי את ג'ון צועק, 'בואי הנה'. 'עוד דקה', קראתי בחזרה. 'עכשיו, עכשיו!' הוא צרח. הוא נשמע מבוהל, אז מיהרתי לסלון. ראיתי אותו עומד עירום על המרפסת, רצתי החוצה ונעמדתי לידו. 'מה הבעיה?' שאלתי.

'הביטי שם למעלה!' הוא הצביע לשמיים. 'תגידי לי מה את רואה'. הרמתי את מבטי ולא האמנתי למראה עיניי. היה שם עצם בצורת צלחת, מוקף באורות לבנים מסנוורים, שגלש בשמיים. הייתי משוכנעת שזה עב"ם.

'אני לא מאמינה!' קראתי.

'את רואה בדיוק את מה שאני רואה'.

'אני לא מאמינה!' חזרתי על דבריי. הייתי המומה ואז התחלתי לצחוק.

'על מה את צוחקת?' שאל ג'ון.

'נניח שהם מסתכלים עלינו. אולי הם חושבים שכל מי שגר באיסט סייד מסתובב עירום על המרפסות בימי שישי בערב. אנחנו נראים כמו אדם וחווה'. צפינו באובייקט גולש בשמיים. אחר כך נכנסנו פנימה, לקחנו את הטלסקופ שלנו ובחנו אותו עוד קצת. 'כמעט לא קראתי לך', אמר ג'ון. 'פחדתי שלא תאמיני לי. חשבתי שתגידי, 'לשם מה קראת לי, ג'ון?' לא חשבתי שמישהו יאמין לי'.

ניגשנו לטלפון והתקשרנו להרולד סיידר ולאליוט מינץ כדי לספר להם על העב"ם. סיידר היה סקפטי. אליוט, כמובן, לא היה. ג'ון דיבר עם בוב גרואן, צלם שעבד איתו רבות, וביקש ממנו לברר אם מישהו אחר ראה את האובייקט. גרואן ערך כמה שיחות טלפון וגילה שהיו דיווחים דומים גם לתחנת המשטרה המקומית וגם לעיתונים..."

גרואן התקשר למערכת העיתון DAILY NEWS, ולתדהמתו נמסר לו כי לפחות שבעה עדי ראייה נוספים מאזור מנהטן וקווינס התקשרו באותן דקות בדיוק ודיווחו בבהלה על צלחת מעופפת שנעה לאורך הנהר. 

מאי פאנג המשיכה: "לא יכולנו להפסיק לדבר על העב"ם. 'אף פעם לא האמנתי בזה קודם', אמרתי. 'עכשיו, כשראיתי, אני מאמינה'.

'זה היה אמיתי לגמרי', אמר ג'ון.

כשיוקו התקשרה, ג'ון סיפר לה על החללית. 'מה היא אמרה?' שאלתי כשהניח את השפופרת.

'היא הייתה נסערת כי היא לא ראתה את זה'.

במיטה, באותו לילה, המשכנו לדבר על כך. רגע לפני שנרדם, ג'ון אמר בשקט, 'הלוואי שהוא היה לוקח את שנינו'. אילו רק זה היה קורה, מצבנו היה טוב הרבה יותר".

פאנג הוסיפה ותיארה את ניסיונות התיעוד הכושלים ואת התופעות הנלוות: "הייתי המומה כל כך, וג'ון פשוט קלט הכול. לא היינו רחוקים מהעצם הזה. אני זוכרת שרצתי פנימה לנסות להביא את המצלמה שלי. בינתיים האובייקט נע לאט, ולפרקים פשוט ריחף. לא נשמע כל רעש. יכולתי לשמוע את המולת הרחוב מתחתיי, אבל הדבר שהיה ישירות מעל ראשי היה דומם לחלוטין.

ראינו אותו נע הצידה, מעבר לפינה. הוא המשיך לעלות ולעלות גבוה יותר לשמיים, וריחף מעל מגדלי ווטרסייד ברחוב 23. הוא נשאר שם כמה דקות ארוכות, ואז ראיתי אותו עולה ישר למעלה ונעלם. ג'ון היה רגוע, ואילו אני הייתי נסערת. תהינו, 'למי נתקשר?'. אני חושבת שהתקשרנו קודם לאליוט מינץ, והדבר הראשון שהוא שאל את ג'ון אחרי ששמע את הסיפור היה, 'אפשר לדבר עם מאי? האם מאי ראתה את זה?'. אחר כך התקשרנו לבוב גרואן, והוא עשה כמה בירורים ולקח ממני את סרט הצילום.

בסרט הצילום שלי ניתן היה לראות שגלגלי השיניים התרחבו במקום שבו הסרט עבר. כל סרט הצילום שלי, כל מה שהיה עליו, נראה כאילו נחשף לחשיפת יתר. הוא היה ריק לחלוטין. ג'ון הכין סקיצה של מה שראה. הוא לקח עט ומעטפה בגודל 8x10 ופשוט צייר את מה שחשב שראה".

ברישום המפורסם שצייר לנון באותו לילה, הוא שרטט את קווי המתאר של הפנטהאוז, את נהר האיסט ריבר שמתחתיו, ואת העב"ם עצמו עם חיצים המציינים את האור האדום המהבהב בראשו ואת מעגל האורות הלבנים. סקיצה מקורית זו נמכרה עשרות שנים לאחר מכן במכירה פומבית יוקרתית לאספן פרטי בסכום עתק.

בראיון שנערך עמו בשנת 1974, חזר לנון על הסיפור במילותיו שלו: "אם תסתכלו מקרוב על עטיפת WALLS AND BRIDGES, תבחינו בהודעה קטנה שאומרת, 'ב-23.8.74 ראיתי עב"מ...'. למה שלא תשאלו אותי על זה? למעשה, הייתי פיכח לחלוטין. שכבתי עירום על מיטתי, כשלפתע חשתי דחף. אז ניגשתי לחלון, וכשהפניתי את ראשי, ריחף משהו מעל הבניין הסמוך עם אורות מהבהבים. האם זה מסוק? לא! הוא לא משמיע רעש. אה, אז זה בטח בלון! כך ניסיתי בטירוף למצוא היגיון, בדרכי האנושית מדי – אבל לא! בלונים לא נראים כך, וגם לא טסים כל כך נמוך. כן, אנשים, זה טס מתחת לרוב הגגות. כל הזמן שהוא היה שם, לא הסרתי ממנו את עיניי, אבל כן צרחתי לחברה שהייתה בחדר אחר, 'בואי תראי את זה!'. היא באה בריצה וראתה את זה איתי. איש מלבדנו לא היה שם. ניסינו לצלם במצלמה רגילה. מסרנו את הפילם לבוב גרואן לפיתוח, והוא החזיר לנו סרט ריק...".

התאריך הונצח באופן רשמי בעיצוב האלבום WALLS AND BRIDGES, שיצא לאור באוקטובר 1974, שם נדפס המשפט בכתב ידו: ON THE 23RD AUG. 1974 AT 9 O'CLOCK I SAW A U.F.O. – J.L. האירוע הותיר בו חותם כה עמוק, עד ששנים מאוחר יותר, במהלך העבודה על שירי הקאמבק שלו בקיץ 1980, הוא שילב אזכור ישיר לחוויה באחד משיריו האחרונים – השיר NOBODY TOLD ME, שבו שר את השורה THERE'S UFOS OVER NEW YORK AND I AIN'T TOO SURPRISED. השיר, שהוקלט במקור במהלך העבודה על האלבום DOUBLE FANTASY, יצא לאור לבסוף רק בשנת 1984 במסגרת אלבומו שלאחר המוות, MILK AND HONEY, והפך לאחד הלהיטים הגדולים המנציחים את אחד מסיפורי המסתורין המרתקים ביותר בחייו של ג'ון לנון.

כל הסיפור של ארבעת המופלאים - בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!".

כשהמלון הפך לאזור אסון: מסיבת יום ההולדת שיצאה משליטה. ב-23 באוגוסט בשנת 1967 היה יום הולדתו ה-21 של קית' מון, המתופף המופרע של להקת המי.

הלהקה הבריטית הצעירה והפרועה הייתה באותם ימים בעיצומו של סיבוב הופעות אמריקאי מפרך כלהקת חימום להרכב הפופ מתבודדי הרמן. רק חודשיים קודם לכן היממו חברי המי את הקהל בארצות הברית בפסטיבל מונטריי ההיסטורי עם ביצוע מחשמל לשיר MY GENERATION וריסוק טוטאלי של כלי הנגינה על הבמה, אך שום דבר לא הכין את עובדי המלון השקט במישיגן למה שחברי הלהקה – ובראשם חתן השמחה – תכננו לאותו לילה.

אמריקה עדיין הייתה שרויה באווירת "קיץ האהבה", אבל בפלינט, מישיגן, הרוחות עמדו לסעור מכיוון אחר לגמרי. עבור קית' מון, המתופף הפרוע ושובר המוסכמות של להקת המי, זה היה יום מיוחד: יום הולדתו ה-21. הגיל שבו, על פי חוקי ארצות הברית, הוא סוף סוף יכול היה לשתות אלכוהול באופן חוקי. אירוניה קלה, בהתחשב בכך שהחוק מעולם לא היה הצד החזק שלו. מה שהתחיל כחגיגה עמד להפוך לאחד האירועים המפורסמים וההרסניים יותר בתולדות הרוק. מון, שכבר זכה לכינוי הבלתי מעורער MOON THE LOON (יענו - מון המג'נון) בשל מזגו ההיפראקטיבי וחיבתו העזה לתעלולים קיצוניים, נפצים ופיצוץ אסלות בחדרי מלון, היה נחוש לציין את המאורע בדרך הראוותנית והמוגזמת ביותר שניתן להעלות על הדעת.

לאחר הופעה מחשמלת בעיר, באצטדיון אטווד המקומי, שבו ביצעה הלהקה בין היתר את להיטיה PICTURES OF LILY ו-HAPPY JACK, חברי הלהקה ותיירי דרכים מזדמנים התכנסו בסוויטה הנשיאותית של מלון הולידיי אין המקומי. המקום, שבדרך כלל אירח אנשי עסקים, מוסיקאים מנומסים ומשפחות בחופשה, לא ידע מה עומד לנחות עליו. רוב הריהוט בסוויטה הוזז לפינות כדי לפנות מקום למסיבה הסוערת. במרכז החדר ניצב שולחן עמוס בעוגות יום הולדת, ולצידו שתי קערות גדולות: אחת מלאה בפונץ' תמים למראה, והשנייה בתערובת קטלנית של וויסקי וקוקה קולה. האווירה הייתה טעונה בחשמל, והאלכוהול? הוא נמזג כמו מים. בין עשרות החוגגים שנכחו בחדר היו חברי מתבודדי הרמן, מנהלי סיבוב ההופעות, וכן הבסיסט ג'ון אנטוויסל והגיטריסט פיט טאונסנד, שצפו במתופף שלהם מאבד בהדרגה כל רסן.

ללהקות רוק כמו המי הייתה מדיניות ברורה במלון: מותר לכם להשתמש בסוויטה, אבל עד חצות בדיוק. אז דקה אחת אחרי השעה היעודה, כשהמוזיקה עדיין הרעידה את קירות המלון, הופיע בפתח מנהל המלון בכבודו ובעצמו, ודרש בתוקף להנמיך את הרעש ולסיים את החגיגה. קית' מון, שהיה כבר במצב רוח מרומם ושיכור כהלכה, לא טרח לחשוב יותר מדי, אם בכלל. בתגובה לדרישה, הוא הרים עוגת יום הולדת שלמה והטיח אותה היישר בפרצופו של המנהל ההמום.

זו הייתה יריית הפתיחה למה שהפך לקרב אוכל מהגיהינום. תוך שניות, הסוויטה הפכה לשדה קרב דביק של קצפת, סוכריות ושאריות עוגה. האורחים החלו להשליך בקבוקים, מגשי אוכל וכוסות לכל עבר, ואף נטלו מטפי כיבוי אש מהמסדרונות והתיזו קצף לבן וסמיך שהחריב את השטיחים, הקירות והתקרה. המנהל, שלא נשאר חייב, התעמת פיזית עם מון. השניים התגוששו על הרצפה החלקה, כשכל אחד מהם מנסה בנחישות, ואף מצליח, לקרוע מעל יריבו את המכנסיים והתחתונים. הכאוס היה מוחלט. עד מהרה הוזעק השריף המקומי כדי לשים סוף לחגיגה ההרסנית. מון, כשהבין שהחוק בדרך, פתח במנוסה מהירה מהחדר כשהוא מכוסה מכף רגל ועד ראש בציפוי מרציפן דביק וסוכר.

פיט טאונסנד, גיטריסט הלהקה, זכר היטב את רגעי המנוסה הכאוטית. לדבריו, במהלך הבריחה, מון החליק על חתיכת עוגה שהייתה מרוחה על השטיח, נפל בעוצמה ושבר את אחת משיניו הקדמיות. בסצנה שהייתה יכולה להילקח מקומדיית סלפסטיק, חברי הלהקה האחרים תפסו את המתופף הפצוע והמדמם ולקחו אותו קודם כל לרופא שיניים מקומי כדי לתקן את הנזק לחיוך המפורסם שלו, ורק לאחר מכן התפנו להסגיר אותו לתחנת המשטרה. הטיפול הרפואי הלילי והדחוף התבצע כמעט ללא חומרי הרדמה מקומיים בשל רמת האלכוהול הגבוהה בדמו של מון, מה שהפך את הליך הדבקת השן לכואב במיוחד. סדר העדיפויות היה ברור: המראה החיצוני חשוב יותר מהחוק.

אך הסיפור לא נגמר כאן. בריאיון למגזין רולינג סטון בשנת 1972, מון עצמו הוסיף נדבך נוסף, כמעט קולנועי, לסיפור. הוא טען כי במהלך הבריחה מהשוטרים, הוא הצליח להתחמק מהם, רץ למגרש החניה של המלון, קפץ לתוך מכונית לינקולן קונטיננטל מפוארת שחנתה שם, שחרר את בלם היד ופשוט דרדר אותה ישירות אל תוך בריכת השחייה של המלון. לפי תיאורו הציורי של מון, המכונית שקעה אל הקרקעית בעוד הוא נחלץ דרך החלון הפתוח ושוחה למעלה אל פני המים, כשהוא מביט בשוטרים הנדהמים שנותרו על שפת הבריכה.

האם זה באמת קרה? במשך שנים, איש לא יכול היה לאשר את הסיפור הפרוע. טאונסנד, למשל, מעולם לא ראה מכונית בבריכה והטיל ספק בכך שהתקרית התרחשה במציאות, בטענה שמון נהג לשלב בדיות מוחלטות בסיפוריו כדי לטפח את המיתולוגיה האישית שלו. אך שנים לאחר מכן, סולן הלהקה, רוג'ר דלטרי, אישר את הפרטים. הוא סיפר שהוא זוכר היטב את החשבון האסטרונומי שהוגש ללהקה על הנזקים, סכום שכלל לא רק את הרס הסוויטה אלא גם את עלות חילוץ המכונית מהבריכה ותיקונה – סכום שהגיע לכ-24,000 דולר (הון עתק באותם ימים), אשר קיזז כמעט לחלוטין את כל הרווחים של המי מסיבוב ההופעות האמריקאי, בעת שעבדו במקביל על הקלטת אלבומם הבא THE WHO SELL OUT. מה שבטוח לחלוטין הוא התוצאה הסופית של אותו לילה: להקת המי זכתה לחרם לצמיתות מרשת מלונות הולידיי אין העולמית.

בספרו האוטוביוגרפי, טאונסנד סיכם את האירוע בנימה אישית יותר: "יום ההולדת הזה של קית' מון לא היה נעים עבורי", כתב. "למרות שזה הפך לבדיחה מצד כל מי שנכח שם". כך התקרית בפלינט נצרבה בתולדות הרוק'נ'רול כאחת מנקודות השיא של ההרס והפרובוקציה, וקיבעה לעד את מעמדו של קית' מון כמודל האולטימטיבי של כוכב הרוק הפרוע והבלתי נשלט.

מהפופקורן במטבח לדוקטורט בכוכבים: הסיפור המדהים של להקת קווין וה-23 באוגוסט.

יש ימים שפשוט נולדו להיות מיוחדים, כאלה שמחברים בין עולמות ויוצרים סיפורים שקשה להמציא. ה-23 באוגוסט הוא בדיוק יום כזה בתולדותיה של להקת קווין, יום שבו הכל התחבר: פופקורן, חליפות נוצצות, רוק'נ'רול וגם, איך לא, אסטרופיזיקה. זהו סיפור על שני אירועים, בהפרש של 37 שנים, שמדגימים באופן מושלם את המסע המופלא של הלהקה, ובמיוחד של הגיטריסט שלה – ממוזיקאי צעיר ותפרן שמנגן מול קומץ סטודנטים ועד לאגדת רוק עולמית שעומדת בחזית המדע האקדמי.

נתחיל את המסע שלנו ב-23 באוגוסט 1970. האוויר בלונדון מהביל, והאווירה באימפריאל קולג' מחשמלת. התאריך הזה סימן את אחת מהופעותיה הפומביות המוקדמות ביותר של הלהקה בלונדון, חודשים ספורים בלבד לאחר שההרכב הקודם של מאי והמתופף רוג'ר טיילור, להקת SMILE, התפרק. על הבמה עומדת להופיע להקה צעירה ושמה קווין, שם שעוד לא אומר הרבה לאף אחד, ושפרדי בולסרה התעקש עליו למרות הסתייגויות ראשוניות של חבריו. זהו הרכב שעובר שינויים, ובאותו ערב ממש מציג בסיסט טרי בשם בארי מיטשל – שהחליף את הבסיסט הראשון מייק גרוס, והיה רק תחנה אחת בחיפוש המייגע אחר בסיסט קבוע, עד להצטרפותו של ג'ון דיקון בתחילת 1971. אבל רגע לפני שהצלילים הראשונים בוקעים מהמגברים, מתרחשת סצנה קצת פחות הרואית במטבח ביתו של גיטריסט הלהקה, בחור צעיר ומבריק בשם בריאן מאי.

במטבח עומד אותו בסיסט חדש, בארי מיטשל, לא מתאמן על ריפים מסובכים או מתכונן נפשית לאור הזרקורים. הוא עסוק במשימה חשובה לא פחות: הכנת כמות תעשייתית של פופקורן בסירים על גבי הכיריים, כשהריח ממלא את כל הדירה. כן, קראתם נכון. הפינוק הצנוע הזה נועד לשמש כתקרובת לקהל המצומצם שהיה אמור להגיע ולצפות בלהקה שעתידה לכבוש את העולם, מתוך רצון לייצר אווירה מזמינה במינימום תקציב סטודנטיאלי.

בזמן שהפופקורן מתפצפץ במטבח, לאולם הקולג' מגיע הסולן, פרדי בולסרה, כפי שנקרא אז. הוא לא מגיע בידיים ריקות. בידיו הוא אוחז בשתי חליפות ראוותניות עם מחשוף עמוק ונועז בחזה, אחת שחורה והשנייה לבנה, פריטי לבוש תיאטרליים שהושפעו מאהבתו לאופנה, בתקופה שבה ניהל דוכן בגדי וינטג' בשוק קנזינגטון יחד עם רוג'ר טיילור. בביטחון עצמי שרמז על העתיד לבוא, הוא כינה את שתיהן "חליפות מרקיורי", כאילו כבר ידע שהשם הזה יהפוך לשם נרדף למוזיקה שלו – רגע לפני שיאמץ רשמית את שם הבמה פרדי מרקיורי בהשראת השיר MY FAIRY KING שיופיע באלבום הבכורה QUEEN. באותו ערב, בין ריח הפופקורן לחלומות על במות ענק, ולצד ביצועים מוקדמים של שירים כמו KEEP YOURSELF ALIVE ו-LIAR, נזרעו הזרעים של מהפכת הרוק של קווין.

נקפוץ קדימה בזמן, 37 שנים בדיוק. שוב אנחנו ב-23 באוגוסט, הפעם בשנת 2007, ובאותו מוסד אקדמי בדיוק, האימפריאל קולג' בלונדון. בריאן מאי, הגיטריסט שפעם אירח הכנת פופקורן המונית במטבחו, עומד שוב במרכז הבמה, אך הפעם התפאורה שונה לחלוטין. הוא לא אוחז בגיטרה האדומה המפורסמת שלו (ה-RED SPECIAL שבנה בנעוריו עם אביו מקורת עץ של אח עתיקה), אלא לבוש בגלימה אקדמית ומגיש רשמית את עבודת המחקר שהמתינה עשרות שנים. באותו היום הוא קיבל תואר (שהוענק רשמית בטקס הסיום), ולא, לא מדובר בתואר של כבוד שמעניקים לכוכבי רוק על תרומתם לתרבות. מאי קיבל תואר דוקטור אמיתי ומוערך באסטרופיזיקה לאחר שעמד בכל הדרישות האקדמיות המחמירות ביותר.

המסע חזרה לאקדמיה היה ארוך ומפותל. 36 שנים שלמות חלפו מאז נטש את לימודיו בשנת 1971, לאחר שערך תצפיות אסטרונומיות במצפה הכוכבים 'אל טיידה' שבטנריף, כדי להשקיע את כל כולו בהקמת להקת קווין. בזמן שהלהקה מילאה אצטדיונים והוציאה תקליט מצליח אחר תקליט – מאלבומים פורצי דרך כמו QUEEN II ו-SHEER HEART ATTACK ועד לקלאסיקות ענק כמו A NIGHT AT THE OPERA ו-NEWS OF THE WORLD – התזה שלו חיכתה בסבלנות. העיסוק בחלל אף חילחל לשיריו בלהקה, כמו בשיר המדע הבדיוני בשם 39 מתוך האלבום A NIGHT AT THE OPERA, שעסק בתורת היחסות ובמסע בזמן. בגיל 60, דוקטור בריאן מאי הגיש את עבודת הדוקטורט שלו, מחקר מעמיק בן 48,000 מילים שכותרתו "סקר של מהירויות רדיאליות בענן האבק הזודיאקלי". מסתבר שהכוכב שידע לפרוט על מיתרי הגיטרה של הקהל, מעולם לא הפסיק להסתכל אל הכוכבים.

הקאמבק האקדמי שלו לא קרה במקרה. מאי סיים את התואר הראשון שלו בפיזיקה באימפריאל קולג' עוד בשנת 1970, ומאז ומתמיד נותר מוקסם מהיקום. במשך שנים הוא הופיע כאורח קבוע למחצה בתוכנית הטלוויזיה הבריטית הוותיקה לענייני אסטרונומיה, THE SKY AT NIGHT. בשנת 2006, פנה אליו ראש מחלקת האסטרופיזיקה בקולג', מייקל רואן רובינסון, לאחר ששמע את מאי מדבר בראיונות על חלומו להשלים את הדוקטורט. מכיוון שאיש כמעט לא חקר את ענן האבק הבין-פלנטרי בשלושת העשורים שחלפו, הנתונים שאסף מאי בראשית שנות השבעים עדיין נחשבו לחלוציים ורלוונטיים. אותו פרופסור הדליק מחדש את הניצוץ, והגיטריסט נרשם ללימודים מחדש וחזר לטנריף כדי להשלים תצפיות וחישובים עדכניים.

באותה שנה, כדי להוכיח את רצינותו, הוא אפילו כתב ספר יחד עם מנחה התוכנית, האסטרונום הבריטי הנודע סר פטריק מור, וחוקר האסטרופיזיקה כריס לינטוט. הספר, שנקרא BANG! – THE COMPLETE HISTORY OF THE UNIVERSE, הפך לרב מכר והנגיש את המדע המורכב לקהל הרחב. בהמשך דרכו האקדמית מונה מאי לנגיד של אוניברסיטת ליברפול ג'ון מורס, אסטרואיד (52665 BRIANMAY) נקרא על שמו, והוא אף שיתף פעולה עם סוכנות החלל NASA בעיבוד נתונים ותמונות תלת-ממדיות במשימות כמו NEW HORIZONS ו-OSIRIS-REX. כך הוכיח בריאן מאי שאפשר להיות כוכב רוק ענק וגם מדען מבריק, אדם שלא ויתר על אף אחת מאהבותיו הגדולות: המוזיקה ששינתה את העולם, והכוכבים שמעליה.

מדוע אלבום הבכורה של ג'ניס ג'ופלין נשמע מנומס מדי? ב-23 באוגוסט בשנת 1967 יצא תקליט הבכורה של להקת BIG BROTHER AND THE HOLDING COMPANY, עם זמרת ושמה ג'ניס ג'ופלין.

בתאריך ה-23 באוגוסט 1967, יום רביעי שגרתי למראה, הונח על מדפי החנויות תקליט בכורה של להקה מסן פרנסיסקו עם שם קצת מגושם: BIG BROTHER AND THE HOLDING COMPANY. על העטיפה לא הופיע שום רמז לכוח הווקאלי הנשי שהתחבא בין החריצים, עם אישה צעירה מטקסס ושמה ג'ניס ג'ופלין. האלבום, שנשא את שם הלהקה BIG BROTHER & THE HOLDING COMPANY, יצא באלמוניות כמעט מוחלטת עם עטיפה פשוטה מאד. באותו רגע, איש לא שיער שהתקליט הזה, שזכה להתעלמות מסחרית כמעט מוחלטת, הוא למעשה יריית הפתיחה לאחת הקריירות המסעירות והקצרות בתולדות הרוק.

הקיץ של 1967, "קיץ האהבה", היה בשיאו. סן פרנסיסקו רגשה וגעשה, הופכת למרכז העולם של תרבות הנגד. צעירים עם פרחים בשיער נהרו אל שכונת הייט-אשבורי, והאוויר היה סמיך מקטורת, אידיאלים של שלום ואהבה (ואסיד), ובעיקר – מוזיקה. צלילים חדשים, פסיכדליים ופורצי דרך בקעו מכל עבר, מלהקות כמו גרייטפול דד וג'פרסון איירפליין. בתוך הקלחת הרותחת הזו, BIG BROTHER AND THE HOLDING COMPANY היו שם דבר מקומי. הם היו להקת הבית של אולם ה-AVALON BALLROOM, חבורה של מוזיקאים טובים אך פרועים: פיטר אלבין בבס, סם אנדרו וג'יימס גארלי בגיטרות, ודייב גץ בתופים. הסאונד שלהם היה כאוטי, חופשי, שילוב של בלוז חשמלי ורוק פסיכדלי ארוך ומתפתל. גארלי, בפרט, נחשב לאחד הגיטריסטים הפסיכדליים הראשונים, כשהוא מנסה לחקות את נגינת הסקסופון של ג'ון קולטריין עם הגיטרה שלו באמצעות פידבקים צורמים, נגינה מודאלית ואפקטים ניסיוניים שהקדימו את זמנם.

אל תוך התערובת הזו נזרקה ג'ניס ג'ופלין שנה קודם לכן. היא הובאה ללהקה על ידי האמרגן צ'ט הלמס, שזכר אותה כזמרת בלוז אקוסטית מבתי הקפה של טקסס. ג'ופלין גדלה בעיירת הנפט השמרנית פורט ארתור, טקסס, שם חוותה דחייה חברתית עמוקה ומצאה נחמה בתקליטי הבלוז של בסי סמית', בילי הולידיי ולידבלי. הלמס שלח את חברו טראוויס ריברס לאוסטין כדי לשכנע אותה לחזור לקליפורניה, וב-10 ביוני 1966 נערך המפגש הראשון שלה עם הלהקה במרתף ברחוב פייג'. החיבור לא היה מיידי. הלהקה, שהייתה שקועה בג'אמים אינסטרומנטליים ארוכים, נאלצה ללמוד איך לפנות מקום לקול האנושי. ואיזה קול זה היה. ג'ופלין, מצדה, נאלצה ללמוד איך לשיר מול חומת רעש חשמלית. עד מהרה, השילוב התגלה כמהפכני. קולה הגולמי, הצרוד והטעון ברגש עד להתפקע, הפך לכלי הנגינה הראשי של הלהקה, והעניק לה את הנשמה שהייתה חסרה לה.

אלא שאת כל האנרגיה המתפרצת הזו, את כל הטירוף החשמלי של ההופעות החיות, היה כמעט בלתי אפשרי למצוא בתקליט הבכורה שלהם. הלהקה חתמה בחברת תקליטים קטנה מניו יורק בשם MAINSTREAM RECORDS, שהייתה בבעלותו של בוב שאד, מפיק מוזיקלי ותיק שאת רוב הונו עשה מעולם הג'אז. ההקלטות התקיימו למעשה כבר בדצמבר 1966 באולפנים בשיקגו ובלוס אנג'לס, בעת שהלהקה נסעה לסדרת הופעות כושלת במועדון MOTHER BLUES בשיקגו. החברים נותרו תקועים בעיר הקפואה ללא כסף ללינה או לכרטיסי נסיעה חזרה הביתה, ושאד ניצל את מצוקתם כדי להחתים אותם על חוזה הקלטות מהיר ולא הוגן. שאד פשוט לא הבין את המוזיקה של החבורה מסן פרנסיסקו. כפי שסיפר מאוחר יותר הגיטריסט סם אנדרו, "היינו מאוכזבים מאוד שלא הצלחנו לגרום לטכנאי להבין מה אנחנו רוצים. הוא פחד כל הזמן שהמחט של מד הווליום תיכנס לאזור האדום, וזה בדיוק המקום שבו אנחנו רצינו שהיא תהיה כל הזמן".

התוצאה הייתה תקליט אנמי, מנומס ומאופק. כל שירי הלהקה, שבהופעות חיות היו נמתחים לעיתים לעשר דקות ויותר של אלתורים פסיכדליים, קוצצו באולפן לפורמט רדיופוני של שתיים-שלוש דקות. שירים בעלי עוצמה בימתית כמו DOWN ON ME, הבלדה BYE, BYE BABY והשיר WOMAN IS LOSERS שג'ופלין כתבה בעצמה, הוקלטו בחופזה ובסשנים קצרים מדי ללא עומק הפקה. הסאונד היה נקי מדי, הגיטרות חסרו את הדיסטורשן המלוכלך שאפיין אותן, והתחושה הכללית הייתה של להקה שמנגנת עם ברקסים. הלהקה עצמה, למעשה, חתמה על החוזה בחוסר רצון, בעיקר כדי להבטיח שג'ופלין תישאר איתה. לימים, יודה הבסיסט פיטר אלבין שזו הייתה "טעות שעלתה לנו הרבה מאוד כסף".

המבקרים של אותה תקופה לא ידעו איך לאכול את התוצאה המבלבלת. בעיתון HIGH FIDELITY קטלו את התקליט וקבעו בנחרצות: "כל השירים פה דומים מאד. נראה שהלהקה נחושה ללכת בעקבות נוסחת בלוז שכבר מוצתה עם להקות אחרות. החברים מנגנים היטב בכלי הנגינה שלהם אך ללא כל דמיון ומעוף. הזמרת, ג'ניס ג'ופלין, משתמשת בקולה הצרוד באופן אפקטיבי, כתמהיל של את'ל ווטרס וג'יימס בראון. זה תקליט שנשמע כמו פרודיה על ז'אנר ולכן זה מבאס".

בעיתון CHEETAH, לעומת זאת, זיהו את הפוטנציאל הרדום. המבקרת אלן ויליס כתבה שם ביקורת פורצת דרך שבה ציינה: "זה מאד מפתיע לגלות כמה מעט השפעה הייתה לביטלס על להקות החוף המערבי. במקום זה, השורשים שלהן נטועים בשני מקומות אחרים; הרוק האמריקאי של שנות ה-50 והפולק-רוק של שנות ה-60. למוסיקה של הלהקה הזו יש מרחב ופשטות. יש פה גם ארומה של זמני עבר. המילים של השירים, תודה לאל, אינן על אהבה אוניברסלית ופילוסופיה הודית. הן פשוטות ולעיתים מטופשות. הנכס היקר ביותר בלהקה הוא קולה של ג'ניס ג'ופלין שהוא קול גדול וחד. סוג של קול שנשמע טוב יותר בהופעה מאשר בתקליט. אין לג'ניס את המנעד, הגמישות והעדינות של ארית'ה פרנקלין - אבל היא מושלמת בשביל החומר אותו היא מבצעת". המילים הללו התבררו כנבואה מדויקת.

האירוניה הגדולה היא שחודשיים בלבד לפני צאת התקליט, ביוני 1967, הלהקה עלתה להופיע בפסטיבל הפופ במונטריי והפכה לסנסציה של הרגע. הלהקה למעשה הופיעה פעמיים במהלך סוף השבוע: הופעתם הראשונה בשבת בצהריים לא תועדה במצלמות מכיוון שמנהלם סירב לתת אישור לצילום, אך ההתרגשות בקרב הקהל הייתה כה גדולה עד שהבמאי ד.א. פנבייקר התחנן שיעלו שוב ביום ראשון בערב כדי לתעד אותם לסרט הפסטיבל MONTEREY POP. ההופעה שלהם, ובעיקר הביצוע המחשמל לשיר הבלוז BALL AND CHAIN (שיר של זמרת הבלוז ביג מאמא ת'ורנטון), הותירה את הקהל פעור פה (כולל הפה של מאמה קאס מלהקת THE MAMAS & THE PAPAS שנלכדה במצלמה כשהיא ממלמלת בהשתאות "WOW"). התיעוד של ג'ופלין על הבמה – רוקעת ברגלה, שערה מתנופף, וקולה נשבר מכאב וזעם – הפך לאחד הדימויים המכוננים של התקופה. לפתע, כולם דיברו על הזמרת הלבנה ששרה בלוז כמו שלא נשמע מעולם.

אך התקליט, כאמור, לא שיקף זאת. הוא נכשל במצעדים, שכן בעת צאתו המקורית כמעט ולא נמכר, והצליח בקושי לגרד את המקום ה-60 במצעד הבילבורד ורק שנה מאוחר יותר. בעקבות הפריצה במונטריי, מנהל המוזיקה אלברט גרוסמן (שניהל גם את בוב דילן) לקח את הלהקה תחת חסותו, חילץ אותה מהחוזה עם שאד בעלות של כ-200,000 דולר, והעביר אותה לקולומביה רקורדס בראשות קלייב דייוויס. רק לאחר שהלהקה עברה לחברת התקליטים הגדולה והוציאה את יצירת המופת שלה CHEAP THRILLS (שכבשה את המקום הראשון עם להיטי ענק כמו PIECE OF MY HEART ו-SUMMERTIME), חזרה חברת MAINSTREAM והוציאה מחדש את תקליט הבכורה, הפעם עם תמונתה של ג'ופלין בחזית והכיתוב FEATURING JANIS JOPLIN, כדי לרכוב על ההצלחה. ברור, לא?

תופת רוק'נ'רול בגן עדן: השקיעה האחרונה של הסופרגרופ על הבמה. ב-23 באוגוסט בשנת 1969 הופיעה להקת בליינד פיית' בהונלולו. זה ממש לא היה קל שם. הלהקה, שהוגדרה כ"סופרגרופ" המדוברת הראשונה בתולדות הרוק, הגיעה אל סוף דרכה הבלתי נמנע כחצי שנה בלבד לאחר שהוקמה, כשהיא קרועה ממתחים ומותשת ממשא הציפיות.

ביום שבת, 23 באוגוסט 1969, על רקע עצי הדקל והחופים המוזהבים של הונולולו, הוואי, עלתה לבמה באולם "הונולולו אינטרנשיונל סנטר ארנה" בפעם האחרונה להקת העל קצרת הימים אך המשפיעה, בליינד פיית'. מה שהייתה אמורה להיות הופעה נוספת בסיבוב הופעות אמריקני מפרך שכלל מופעי ענק באצטדיונים ובאולמות ספורט, הפכה ללא ידיעת הקהל לשירת הברבור של הרכב מוזיקלי נפיץ, שילוב של כישרון כמעט בלתי נתפס ולחצים אדירים שהובילו לקריסתו המהירה. ההופעה הזו סגרה רשמית מעגל קצר וסוער שהחל רק כחודשיים וחצי קודם לכן, בהופעת הבכורה המיתולוגית בהייד פארק שבלונדון מול למעלה מ-100,000 מעריצים.

האוויר בהוואי היה חם ולח, אבל מחוץ לאולם ההופעות האווירה הייתה רותחת מסיבות אחרות לגמרי. קהל עוין של מאות צעירים, שהחליטו שהתענוג של צפייה באלים החדשים של הרוק לא שווה את מחיר הכרטיס – שעמד אז על כחמישה דולרים, סכום שנחשב מופקע וממוסחר בעיני צעירי תרבות הנגד המקומית – ניסה לפרוץ את קווי המשטרה שאבטחו את המתחם. ההתפרעות בחוץ הידרדרה במהירות ליידויי אבנים, לניפוץ שמשות ולעימותים אלימים שכללו שימוש בגז מדמיע. המהומה בחוץ עמדה בניגוד גמור למה שהתרחש על הבמה, שם ארבעה מוזיקאים מהשורה הראשונה ניסו למצוא שפה משותפת בפעם האחרונה.

להקת בליינד פיית' הייתה התגשמות חלומותיו של כל חובב רוק באותה תקופה. הרכב שאיחד שניים מהכוחות המניעים של להקת CREAM, הגיטריסט אריק קלפטון והמתופף הפראי ג'ינג'ר בייקר, עם הקול והקלידים הייחודיים של סטיבי ווינווד מלהקת טראפיק, אליהם הצטרף הבסיסט ריק גרץ' מלהקת פאמילי (שעזב את להקתו באופן דרמטי בעיצומו של סיבוב הופעות אמריקני כדי להצטרף להרכב החדש).

הלהקה החלה כג'אם סשן שקט ואינטימי בין קלפטון לווינווד בבקתה כפרית בברקשייר, אך הצטרפותו של בייקר – שקלפטון היסס לצרפו בגלל המשקעים הכבדים מפירוק CREAM – הפכה את ההרכב למפלצת מסחרית בעל כורחה. הציפיות היו בשמיים, והתקליט היחיד שלהם, שנשא את שם הלהקה BLIND FAITH ויצא באותו חודש ממש (והעפיל היישר לפסגת המצעדים בבריטניה ובארצות הברית), עם העטיפה השנויה במחלוקת שצילם בוב סיידמן (אשר הציגה נערה בת 11 חשופת חזה האוחזת דגם של חללית כסופה, ועוררה מחאה כה חריפה בארה"ב עד שחברות התקליטים נאלצו להפיץ את האלבום בעטיפה חלופית עם תמונת הלהקה בלבד), רק הגביר את הבאזז סביבם.

אך הציפיות האדירות האלה היו גם קללתה של הלהקה. הקהל האמריקני הגיע להופעות וציפה לשמוע את הלהיטים המוכרים של CREAM וטראפיק, אך חברי הלהקה, ובראשם קלפטון, רצו להתמקד בחומר החדש והשונה שלהם. הבעיה העיקרית הייתה שללהקה היה לא מספיק חומר מקורי, שכלל שירים בולטים כמו CAN'T FIND MY WAY HOME של ווינווד ואת PRESENCE OF THE LORD, השיר הראשון שקלפטון כתב והלחין בכוחות עצמו. כדי להשלים סט מלא, הם נאלצו לשלב גרסאות כיסוי לקטעים של באדי הולי (WELL ALL RIGHT) ולשירים ישנים של CREAM. הפער הזה יצר מתח תמידי לאורך כל סיבוב ההופעות, ובהונולולו הוא הגיע לשיאו. קלפטון הרגיש שהלהקה הפכה לעוד גרסה של CREAM, והתסכול שלו הגיע לנקודת רתיחה.

למרות הכאוס בחוץ והמתח הפנימי, המוזיקה דיברה בעד עצמה. כתב העיתון המקומי, קן רוזן, הצליח להתעלם מהדרמה ודיווח בהתפעלות: "הצלילים של אריק קלפטון הם יופי טהור". רוזן תיאר כיצד במהלך השיר SEA OF JOY, קלפטון וסטיבי ווינווד ניהלו דו-שיח מהפנט בגיטרות, ללא טיפת אגו. הביצוע הדגיש את המקצב המורכב ואת הנגינה המלודית של גרץ' על כינור ובס, והוכיח את העומק המוזיקלי שהלהקה יכלה להגיע אליו. "הם שני מוזיקאים רגישים שעובדים יחדיו", הוא סיכם.

רגע השיא של הערב הגיע במהלך הקטע הארוך והמהפנט קצבית, DO WHAT YOU LIKE. במרכזו, ג'ינג'ר בייקר פצח בסולו תופים מהדהד ואנרגטי שנמשך כרבע שעה תמימה, שהרים את כל הקהל על רגליו לתשואות סוערות וממושכות. זה היה רגע של קסם טהור, שבו נדמה היה שהכל אפשרי עבור הלהקה הזו. אך מתחת לפני השטח, הסדקים היו עמוקים מדי. אריק קלפטון, שהיה מותש מההערצה העיוורת שקיבל בתקופת CREAM ומהלחץ להיות "אלוהי הגיטרה", הסתגר בתוך עצמו. לאורך סיבוב ההופעות הוא נהג לעיתים קרובות לנגן כשהוא מנסה להיעלם מעיני הקהל. הוא בקושי שר במהלך ההופעה, והסכים בחוסר רצון מופגן לשיר רק את חלקו בשיר CROSSROADS. לאחר ההופעה, הודה ווינווד בפני התקשורת המקומית בסוד גלוי: "נאלצתי לשכנע את קלפטון לשיר את זה, כי משום מה אין לו רצון לשיר יותר". השמועות על חוסר החשק הכללי של החברים כבר התרוצצו בכל פינה בעולם המוזיקה.

ההדרן האחרון הסתיים, האורות נדלקו, ועידן בליינד פיית' תם. דרכיהם של החברים נפרדו כמעט מיד עם רדת המסך. סטיב ווינווד המשיך לקליפורניה, שם החל לגלגל את הרעיון להקים מחדש את להקתו טראפיק (מהלך שהחל כהקלטת אלבום סולו בשם MAD SHADOWS והפך לבסוף לאלבום המופת JOHN BARLEYCORN MUST DIE). אריק קלפטון, בכמיהתו לברוח מאור הזרקורים, טס חזרה לאנגליה והצטרף כנגן גיטרה מן המניין, כמעט אנונימי, להרכב שחימם את בליינד פיית' - עם צמד נשוי ששמו דלייני ובוני, מהלך שהוביל בהמשך להקמת דרק והדומינוס ולהקלטת האלבום LAYLA AND OTHER ASSORTED LOVE SONGS לצד נגני הליווי של הצמד (בובי ויטלוק, קרל רדל וג'ים גורדון).

וג'ינג'ר בייקר? בצעד אופייני לאישיותו הצבעונית, הוא החליט שהוואי היא מקום לא רע לחופשה. הוא הביא את אשתו ליז ואת שני ילדיהם לאי, נשאר לנפוש ולנקות את הראש. בהמשך, הוא גילה שבזמן שהוא נפש - הלהקה כבר התפרקה באופן סופי, ובכך נחתם אחד הפרקים הקצרים, הסוערים והמרתקים ביותר בתולדות הרוק הקלאסי.

האלבום הבודד שהפך את ג'ף באקלי לקול גדול. ב-23 באוגוסט בשנת 1994 יצא אלבום הבכורה המופתי של ג'ף באקלי ושמו GRACE

עולם המוזיקה, שעדיין התאושש מהדהוד הגראנג' מסיאטל וממותו הטרגי של קורט קוביין חודשים ספורים קודם לכן, לא ידע שהוא עומד לקבל יצירה שתשנה את חוקי המשחק. באותו יום יצא לחנויות אלבום הבכורה של אמן צעיר וכמעט אלמוני בשם ג'ף באקלי. השם היה GRACE, וזו לא הייתה רק מילה יפה, זו הייתה הגדרה מדויקת למוזיקה שהייתה חבויה בפנים – אלבום של עשרה שירים שנפרש על פני מרחבי רוק אלטרנטיבי, פולק, ג'אז וסול שמימי. זה הוא לא רק קלאסיקה. בדיעבד זו הייתה צוואה מוזיקלית, הצצה חד פעמית לנפש של גאון שעזב מוקדם מדי.

כשהתבקש לתאר את עצמו, באקלי תמיד נמנע מהגדרות פשטניות. בטקסט הרשמי שצורף לתקשורת, הוא ניסח זאת כך, בגוף שלישי כמובן: "ילד האהבה המעוות של נינה סימון וכל ארבעת חברי לד זפלין עם הביצית המופרית שהושתלה ברחמה של אדית פיאף, שממנה נולדתי". התיאור הזה, קצת משעשע ובעיקר מדויק להפליא, לכד את תמצית המוזיקה שלו: דרמה תיאטרלית, רוק מחוספס, נשמה בלוזית וקול שיכול לטפס לגבהים של זמרת אופרה. הוא היה חובב מוזיקה טהור, והמוזה שלו הייתה הבוס היחיד. "האמנות הטובה ביותר מגיעה מאמנים שיש להם דחיפות בלתי פוסקת, עניין של חיים או מוות, לומר את שעל ליבם", אמר פעם. "וככל שהאמנים האלו מתבגרים, יש שלווה אמיתית באמנות. זה מה שאני רוצה. לזה אני קורא 'גרייס'".

אבל אי אפשר לספר את סיפורו של ג'ף באקלי מבלי להזכיר את הצל הענק שהתנוסס מעליו: רוחו של אביו, טים באקלי. טים היה זמר-יוצר מוערך בשנות ה-60 וה-70, שבעצמו היה ידוע ביכולתו לדלג בין סגנונות עם קול מרשים בעל מנעד רחב של כמעט ארבע אוקטבות, וגם הוא, באופן טרגי, מת צעיר (בגיל 28 בלבד) והפך לדמות נערצת. "מעולם לא הכרתי אותו", סיפר ג'ף לניו יורק טיימס בשנת 1993. "פגשתי אותו פעם אחת, כשהייתי בן 8. באנו לבקר, והוא עבד בחדר שלו, כך שאפילו לא יצא לי לדבר איתו. וזהו".

במשך רוב ילדותו בדרום קליפורניה, הוא היה מוכר בשם סקוט מורהד, על שם אביו החורג רון מורהד ואימו הפסנתרנית מרי גיבר. כל תקווה לקשר עתידי עם אביו הביולוגי נגוזה חודשיים בלבד אחרי אותה פגישה חטופה, כשטים מת ממנת יתר ביוני 1975. ג'ף הצעיר כלל לא הוזמן להלוויה. האובדן הזה, והאופן שבו התרחש, הכביד על נפשו למשך כל חייו. אמו סיפרה מאוחר יותר: "הוא באמת לא ראה את עצמו קשור לאביו באופן כזה, שהוא יירש את תוחלת החיים שלו. אבל האם ראינו ראיות לכך שהוא ניסה במודע להימנע מאותן מלכודות? בהחלט".

למרות הריחוק, הוא ירש מאביו הרבה, ובראש ובראשונה את הכישרון המוזיקלי. "פשוט נשאבתי לזה, לכל מה שקשור לזה", אמר. "זו הייתה אמא שלי, זה היה אבא שלי. זה היה כלי המשחק שלי, הצעצוע שלי. זה היה הדבר הכי טוב בחיים שלי". הוא החל ללמוד גיטרה ובמשך שנים ניסה לחקות את הגיבור הגדול שלו, ג'ימי פייג' מלד זפלין (ואף השלים שנה של לימודי הרמוניה ותיאוריה במוסד MUSICIANS INSTITUTE בהוליווד). אך ככל שהתהילה שלו החלה לצמוח, הוא דחה בתוקף כל השוואה לאביו. "אני לא שונא אותו", הסביר, "זה פשוט משהו שגדלתי איתו כל חיי, לא להיות חלק מחיים שהייתה בהם כל כך הרבה אנרגיה. זו הדרך שלי להתנגד לחזון של אנשים אחרים לגבי המוזיקה שלי".

נקודת המפנה הגיעה ב-26 באפריל, 1991. בכנסיית סנט אן בברוקלין התארגן מופע מחווה לזכרו של טים באקלי בשם GREETINGS FROM TIM BUCKLEY. המארגנים כלל לא ידעו שלטים יש בן ביולוגי, עד שמנהלו לשעבר, הרב כהן, הודיע להם על קיומו של ג'ף המוכשר. הזמנה נשלחה. בתחילה, ג'ף היסס, אך לבסוף הסכים, מתוך הבנה שזו ההזדמנות שלו לסגור מעגל ולעבד את הרגשות הלא פתורים כלפי אביו. "הפריע לי שלא הייתי בהלוויה שלו, שמעולם לא יכולתי להגיד לו כלום", אמר למגזין רולינג סטון. "השתמשתי בהופעה הזו כדי לחלוק כבוד אחרון".

הערב עצמו, כך מספרים הנוכחים, היה די מייגע. אמנים שונים עלו לבמה וביצעו גרסאות אוונגרדיות לשירים שהיו אוונגרדיים מלכתחילה. הקהל כבר החל לאבד סבלנות. ואז, האורות עומעמו. דמות רזה עלתה לבמה, עם הגב מופנה לקהל כשלצידו הגיטריסט הניסיוני גארי לוקאס. צלילי גיטרה פסיכדליים, זועמים ונוצצים מילאו את חלל הכנסייה, ואז בקע קול מלאכי ששר את I NEVER ASKED TO BE YOUR MOUNTAIN ולאחר מכן ביצוע מצמרר לשיר ONCE I WAS, שבסיומו נקרע מיתר בגיטרה וג'ף המשיך לשיר א-קפלה אל תוך הדממה של האולם. זה היה אחד השירים האישיים ביותר של טים, שנכתב לאשתו ולתינוק שנטש מאחור. ג'ף שר את המנגינה של הנטישה שלו עצמו, והוא נתן את כל מה שהיה לו. הקהל היה משותק. באמצע השיר, זרקור נדלק על הבמה והטיל את צלליתו על הקיר האחורי. אנשים בקהל נשבעים שלרגע אחד, הם ראו מולם את רוחו של טים באקלי. חייו של ג'ף באקלי השתנו לנצח אחרי שירד מהבמה באותו לילה.

אחרי אותו ערב מכונן, באקלי עבר לניו יורק. בזמן שעבד למחייתו כשוטף כלים, הוא החל להופיע במועדונים קטנטנים באיסט וילג', ובעיקר בבית הקפה האירי האינטימי SIN-É ברחוב סנט מרקס, לבדו עם גיטרת FENDER TELECASTER משנת 1983 שהושאלה לו מחברה והפכה לחלק בלתי נפרד מסגנונו. ההופעות הללו יצרו באזז אדיר שהוביל למלחמת החתמות סוערת בין ציידי הכישרונות של חברות התקליטים הגדולות בעיר. אנשים באו לראות את הפלא, את הבחור עם קול של ארבע אוקטבות שיכול לעבור משיר של לד זפלין לסטנדרט ג'אז של נינה סימון ואז לאריה של אדית פיאף, והכל באותה נשימה.

כשהגיע הזמן להקליט את האלבום, הוא היה צריך להקה. את הבסיסט, מיק גרונדהל, הוא פגש במסיבה אחרי הופעה. "התחלנו לדבר על בלוז", סיפר גרונדהל. "כמה חודשים אחר כך ראיתי אותו מנגן ושמעתי אותו שר את LA WOMAN לעצמו. אז שרתי את השורה האחרונה של הבית. הוא הבחין בי והחלפנו מספרים". זמן קצר אחר כך, הם נפגשו לנגן "מוזיקה של שתיים בלילה", כפי שתיאר זאת גרונדהל, ובאקלי ידע שמצא את הבסיסט שלו. כמה שבועות לאחר מכן, הצטרף המתופף מאט ג'ונסון. "ניגנו כשעה, הגענו למבנה השלד של השיר DREAM BROTHER ופשוט ננעלנו על זה", סיפר ג'ונסון. "בסוף הפגישה הוא אמר, 'אני רוצה שתנגן איתי'. שם המסע התחיל". בהמשך צורף להרכב גם הגיטריסט מייקל טייג, שנכנס לאולפן ברגע האחרון והיה שותף לכתיבת השיר המהפנט SO REAL.

באקלי הדהים את חבריו החדשים כשבישר להם שיש לו חוזה הקלטות בקולומביה רקורדס ושהם נכנסים לאולפן תוך שבועיים. "זה היה מאוד מהיר, מאוד מזעזע", הודה ג'ונסון. "זה היה ממש מפחיד". ההקלטות עצמן תוארו כ"התפרצות געשית של אמנות". באקלי היה פרפקציוניסט וספונטני בו זמנית, נאבק לבחור איזו גרסה של כל שיר להקליט. מה שזעזע אותו במיוחד הייתה ביקורת בעיתון NEWSDAY שהשוותה את המיני-אלבום שהוציא קודם לכן (ה-EP בשם LIVE AT SIN-É) לתקליט חדש של הזמר מייקל בולטון. באקלי נכנס לסחרור ועל פי הדיווחים השבית את העבודה על התקליט ליומיים. "אני לא רוצה להיות שחור", אמר בזעם, "מייקל בולטון רוצה נואשות להיות שחור. הוא גם מבאס".

אפילו עטיפת התקליט הייתה סיפור. הצילום, שבוצע על ידי הצלמת מרי סיר, עורר ויכוחים רבים: מנהלי חברת התקליטים לא אהבו את הצילום, חששו מכך שהוא לא יוצר קשר עין והיו מבולבלים מהלבוש הראוותני שלו. באקלי התעקש לא להיראות כמו ילד פופ יפה תואר, מה שגרם לכמה אנשים לחשוב שהוא נראה קצת כמו אדם אנט. בתוך התקליט נשזרו שירים שהפכו לפסגת היצירה שלו, בהם MOJO PIN, LAST GOODBYE, LOVER, YOU SHOULD'VE COME OVER, לצד פרשנויות יוצאות דופן לשירים קיימים, שהבולטת שבהן היא הביצוע המופתי לשיר HALLELUJAH של לאונרד כהן (בהשראת העיבוד של ג'ון קייל), שהפך במרוצת השנים לגרסה המוכרת והמזוהה ביותר עם היצירה הזו.

עם יציאתו, GRACE לא הפך מיד ללהיט ענק במצעדים (הוא מכר רק כ-2,000 עותקים בארה"ב בשבוע הראשון, אם כי זכה להצלחה מסחרית וביקורתית מוקדמת הרבה יותר בבריטניה, צרפת ואוסטרליה), אבל הוא זכה לשבחים מהשמות הגדולים ביותר ברוק. דיוויד בואי אמר שזה האלבום שהיה לוקח איתו לאי בודד. פול מקרטני קפץ לבקר אותו מאחורי הקלעים אחרי הופעה. בונו כינה אותו "טיפה טהורה באוקיינוס של רעש", ואפילו בוב דילן היה מעריץ שהגדיר את באקלי כאחד מכותבי השירים המבטיחים ביותר של העשור. ההשפעה של באקלי חלחלה גם לדור המוזיקאים הצעיר – תום יורק מרדיוהד הודה כי הופעה חיה של באקלי שברה אותו רגשית ונתנה לו את ההשראה והאומץ הווקאלי להקליט בטייק אחד את השיר FAKE PLASTIC TREES מתוך האלבום THE BENDS.

אבל המחמאה הגדולה מכולן הגיעה מגיבורי ילדותו, ג'ימי פייג' ורוברט פלאנט. "התחלתי להשמיע את GRACE ללא הרף", סיפר פייג', "וככל שהאזנתי יותר, הערכתי יותר את הכישרון שלו. הוא היה קוסם. זה היה קרוב להיות האלבום האהוב עליי בעשור ההוא". באמצע שנות התשעים, בזמן סיבוב הופעות משותף, פייג' ופלאנט הגיעו לאחת ההופעות של באקלי באולם LE BATACLAN בפריס. "הוא ניגן באופן מפחיד לחלוטין", אמר פייג'. פלאנט הוסיף שההופעה הייתה "משנת-נפש עם שירה מרהיבה וכל כך הרבה שכנוע". המעגל נסגר. הילד שניסה לחקות את ג'ימי פייג' בחדרו, זכה להכרה מהמאסטר עצמו.

באופן טרגי, ב-29 במאי 1997, ג'ף באקלי טבע בנהר המיסיסיפי (בתעלת וולף ריבר הרבור בממפיס, טנסי, לשם נסע כדי לעבוד על אלבומו השני SKETCHES FOR MY SWEETHEART THE DRUNK. באותו ערב נכנס למים בלבוש מלא ובמגפיים כשהוא שר את השיר WHOLE LOTTA LOVE של לד זפלין, ונסחף בשל מערבולת פתאומית שיצרה ספינה שחלפה באזור). הוא היה בן 30 בלבד. GRACE נותר האלבום היחיד שהספיק להשלים בחייו ונשאר כאנדרטה. אבל המוזיקה שלו עדיין חיה, נושמת וממשיכה לגעת בלבבות של מאזינים חדשים. ככה עושים מוסיקה!

בונוס: גם זה קרה החודש איתם - אוגוסט עם להקת ג'נסיס.

1967: החוזה הראשון – חתימה בחום הקיץ

סיפורה של ג'נסיס כישות מקצועית מתחיל ב-30 באוגוסט 1967. באותו יום, חמשת המתבגרים - טוני בנקס, פיטר גבריאל, אנתוני פיליפס, מייק ראת'רפורד וכריס סטיוארט - חתמו על חוזה ההוצאה לאור הראשון שלהם עם ג'ונג'ו מיוזיק, חברת מו"לות של ג'ונתן קינג - המפיק ובוגר בית הספר בו הם למדו, צ'רטרהאוס. הנערים, שאיחדו שתי להקות פנימייה יריבות (ANON ו-GARDEN WALL), היו עדיין קטינים, ולכן הוריהם נאלצו לחתום על החוזה בשמם. זה היה הרגע שבו קולקטיב כותבי השירים שלהם, שנולד בכיתות ובמעונות של בית ספר ציבורי אנגלי מסורתי, קיבל לגיטימציה. קינג התרשם מקלטת דמו שהועברה אליו על ידי חברם ומנהל ההופעות לעתיד ריצ'רד מקפייל, וראה פוטנציאל בשירי הפופ השבריריים והמלודיים של החברים. קינג הוא זה שגם העניק להם את שמם החדש, GENESIS, כדי לסמל את תחילת דרכם האמנותית והבריאה המוזיקלית שלהם.

עבור הלהקה, החוזה היה פחות עסקה ויותר אישור אמנותי. התנאים המשפטיים והפיננסיים היו משניים לעומת הריגוש העצום של התייחסות רצינית. הקלידן טוני בנקס תפס בצורה מושלמת את התמימות וההתרגשות הצעירים שלהם במחשבה מאוחרת יותר: "התרגשנו עצם העובדה שמישהו התעניין בשירים שלנו. היינו חותמים חוזה לכל החיים בשלב הזה". חתימה זו, שנעשתה בימים האחרונים של קיץ אנגלי, הייתה הצעד הרשמי הראשון במסע שייקח אותם הרבה מעבר לדמיונם הפרוע ביותר.

1968: הקלטת תקליט בכורה

שנה לאחר מכן, ההבטחה של החוזה הראשון מומשה. במהלך חופשת הקיץ שלהם באוגוסט 1968, ג'נסיס - כעת כשהמתופף ג'ון סילבר החליף את כריס סטיוארט - נכנסה לאולפן ריג'נט סאונד ברחוב דנמרק בלונדון לעשרה ימים כדי להקליט את אלבום הבכורה שלהם, FROM GENESIS TO REVELATION. עבור קבוצת בני נוער שעדיין מנווטים את עצמם בין בחינות בית הספר שלהם, זו הייתה משימה חשובה ביותר.

ההקלטות עוצבו על ידי הדרכתו הקונספטואלית החזקה של ג'ונתן קינג. הוא הציע את הנושא המקראי המרכזי, רעיון גדול, אם כי יומרני להחריד, למסגר את שירי הפופ שלהם כהיסטוריה של האבולוציה האנושית. עם זאת, התערבותו המשמעותית ביותר של קינג הגיעה לאחר שהלהקה סיימה את עבודתה. מבלי ידיעתה, הוא הזמין עיבודי כלי מיתר מארתור גרינסלייד כדי שיוכנסו לשירים שלהם, במטרה להשיג צליל מסחרי יותר, בסגנון הבי ג'יס אותם הוא כה אהב.

צעד זה יצר את הקרע האמנותי המשמעותי הראשון בתוך הלהקה. הגיטריסט אנתוני פיליפס זעם, וחש שהתזמורים השופעים נטרלו את האנרגיה הגולמית של ההקלטות המקוריות שלהם. תסכולו התגבר במהלך סשן המיקס האחרון. "שנאתי את זה", הוא נזכר. "אני זוכר שיצאתי בסערה מהסשן, פתאום כל העניין - החלום הזה של אלבום גדול - התפורר". האלבום, שיצא במקור ללא שם הלהקה על העטיפה עקב חשש של קינג מתביעות זכויות יוצרים מול להקה אמריקאית בעלת שם זהה, נמכר כ-600 עותקים בלבד ומאז צצה האגדה שזה בגלל שהוא הושם במחלקה הדתית בחנויות תקליטים. הנתון האחרון נראה לי יותר במחלקת ה... בולשיט.

1969: הקלטת דמואים חשובה

הכישלון המסחרי של התקליט הזה, שיצא במרץ 1969, היה יכול לסיים את סיפורה של הלהקה. במקום זאת, הוא הזיז את נחישות החברים ליצור צליל חדש ואותנטי יותר, חופשי מהשפעה חיצונית ולעבור מסגנון פופ תמים ליצירות רוק מתקדם ומורכב. באוגוסט 1969, נחישותם הייתה ניכרת. ב-20 באוגוסט, כעת עם המתופף השלישי שלהם, ג'ון מייהאו, הם חזרו לאולפני ריג'נט.

זה היה סשן חשאי, שאורגן על ידי חברם וטכנאי הסאונד בריאן רוברטס, שהגניב אותם פנימה במהלך זמן לא פעיל באולפן. הם הקליטו מספר דמואים חדשים, כולל גרסה מוקדמת של הקטע האקוסטי הפסטורלי DUSK, שנקרא אז בשם אחר - FAMILY. שיר נוסף שהוקלט היה GOING OUT TO GET YOU האגרסיבי יותר, בהשפעת הרולינג סטונס. הקלטות אלו היו עולם אחר לגמרי מהפופ המתוזמר של אלבום הבכורה שלהם. הן היו ארוכות יותר, מורכבות יותר, ובנויות סביב הגיטרות בעלות 12 המיתרים של פיליפס וראת'רפורד ועבודת האורגן המתוחכמת יותר ויותר של בנקס. הסשנים הללו הובילו ישירות להחלטתם להתמסר למוזיקה במשרה מלאה ולהתבודד לחזרות אינטנסיביות בבקתה כפרית בסארי, שם נולדו יצירות המופת לאלבומם השני, TRESPASS.

1970: האודישן ששינה הכל

קיץ 1970 היה תקופה של משבר קיומי. אנתוני פיליפס, מנוע מרכזי בלהקה, עזב עקב פחד במה משתק ובעיות בריאות, וגם המתופף ג'ון מייהאו פוטר. הלהקה הייתה על סף קריסה. אל תוך החלל הזה צעד בחור צעיר ואנרגטי עם תשוקה לתופים: פיל קולינס, שנענה למודעה בולטת בעיתון מלודי מייקר שחיפשה "מתופף רגיש למוזיקה אקוסטית".

בתחילת אוגוסט נערכו אודישנים בחוות הוריו של פיטר גבריאל בצ'ובהאם. תיאורו של קולינס את היום ספוג בהומור האופייני לו. כשהגיע מוקדם, בסביבות השעה 11 בבוקר, הוא מצא מתופפים אחרים כבר נבחנים שם. הוא לא התרגש, ניגש להשתכשך בבריכת השחייה של משפחת גבריאל, והקשיב ללהקה עוברת על החומרים שלה עם יריביו, וכך למד ושינן בעל פה את כל המעברים והמקצבים לפני שהתיישב מאחורי המערכת.

כשהגיע תורו, ההשפעה הייתה מיידית ועמוקה. ריצ'רד מקפייל, חבר הלהקה ומנהל הדרכים, תיאר את הרגע: "זו הייתה התגלות, כאילו הוא כבר למד את השירים, והוא ניגן אותם בדרכו שלו, וזה היה מדהים". סגנונו העוצמתי, המורכב והגרובי של קולינס היה קפיצת מדרגה. טוני בנקס נזכר: "אהבנו את פיל מכל מיני סיבות. הוא פשוט גרם להכל להישמע טוב". מלבד נגינתו הווירטואוזית, קולינס הציג גם יכולת קולית מרשימה שסיפקה ליווי והרמוניות מדויקות לפיטר גבריאל.

ההצעה הרשמית הגיעה מספר ימים לאחר מכן. ב-8 באוגוסט 1970, פיטר גבריאל ביצע את שיחת הטלפון הגורלית. קולינס זכר את דבריו המהוססים הטיפוסיים של גבריאל: "אה, אממ, אה, שלום, פיל? זה פיטר גבריאל כאן. מ'ג'נסיס'. יש לך את התפקיד, אם אתה רוצה". התגובה הפנימית של קולינס הייתה הכל חוץ מהססנית: "אני מנסה לשחק אותה רגוע, אבל בפנים אני קופץ משמחה. סוף סוף מצאתי להקה. סוף סוף אני הולך לנגן בתופים מול אנשים. אין הרבה יותר טוב מזה".

1971: יצירת תקליט שלישי והתמודדות עם קהל בפסטיבל

לאחר שההרכב התגבש עם הגעתם של פיל קולינס והגיטריסט סטיב האקט, הלהקה בילתה את אוגוסט 1971 באולפני טריידנט בלונדון, והקליטה את אלבומה השלישי, NURSERY CRYME בהפקתו של ג'ון אנתוני. זה היה המבחן האמיתי הראשון של הלהקה החדשה, המורכבת מחמשת חבריה, ובסשנים אלו הוקלט הצליל האגרסיבי, המורכב והתיאטרלי יותר שלהם. שירים כמו THE MUSICAL BOX ו-THE FOUNTAIN OF SALMACIS הציגו את טכניקות הגיטרה החדשניות של האקט, שכללו שימוש מוקדם ופורץ דרך בטכניקת ה-TAPPING ובאפקטים ייחודיים, ואת התיפוף הדינמי של קולינס, ודחפו את הלהקה קדימה. באלבום זה נכלל גם הקטע FOR ABSENT FRIENDS, שסימן את הפעם הראשונה שבה שר פיל קולינס כסולן מוביל בלהקה.

באותו חודש, הם עמדו בפני מבחן מכריע נוסף: הופעתם הראשונה בפסטיבל רדינג היוקרתי ב-27 באוגוסט 1971. זו הייתה הזדמנות מצוינת להציג את המוזיקה החדשה והמאתגרת שלהם לקהל גדול ולבסס את שמם כאחת מהבטחות הבמה המרתקות של התקופה.

1972: הפוקסטרוט בדממת הקיץ

המומנטום היצירתי נמשך גם בקיץ שלאחר מכן. באוגוסט 1972, ג'נסיס נכנסה לאולפני איילנד כדי להתחיל לעבוד על מה שיהפוך לתקליט בשם FOXTROT. אלבום זה ביסס את מעמדם כמובילי תנועת הרוק המתקדם. המפגשים באוגוסט היו תקופה של עיבוד והקלטות אינטנסיביות ומורכבות, כאשר הלהקה חיברה רעיונות מוזיקליים שונים לשלם מגובש ודרמטי, בראשם היצירה האפית SUPPER'S READY בת 23 הדקות, וכן קטע הפתיחה WATCHER OF THE SKIES שהתאפיין בצלילי מלוטרון בלתי נשכחים של טוני בנקס.

בתוך המיקוד המקצועי העוצמתי הזה, התרחשה אבן דרך אישית נוגעת ללב. ב-8 באוגוסט 1972, בדיוק שנתיים לאחר שהצטרף רשמית פיל קולינס ללהקה - נולדה בתו המאומצת לעתיד, ג'ואלי, בוונקובר (בתה של אשתו הראשונה אנדראה ברטורלי, אותה אימץ קולינס לאחר נישואיהם).

1973: מקליטים את אנגליה לפי הפאונד

באוגוסט 1973, ג'נסיס הייתה להקה שפעלה בשיא כוחה היצירתי. החברים חזרו לאולפני איילנד (ששכנו אז ברחוב בייסינג) כדי להקליט את אלבום האולפן החמישי שלהם, SELLING ENGLAND BY THE POUND בשיתוף פעולה עם המפיק ג'ון ברנס. בתוך שלושה שבועות בלבד, הם יצרו את אלבומם המצליח ביותר מבחינה מסחרית עד אז, שכלל יצירות מופת כמו DANCING WITH THE MOONLIT KNIGHT ו-FIRTH OF FIFTH לצד הסינגל המצליח הראשון שלהם שנקרא I KNOW WHAT I LIKE (IN WARDROBE) שהגיע למקום ה-21 במצעד הבריטי. החזרות להקלטות נערכו בביתו של רופא בצ'סינגטון, שם, כפי שזכר פיל קולינס, הלהקה הוטרדה בגלל "שש בנות והרבה כלבי תחש". כאילו שהקלטת אלבום פורץ דרך לא הספיקה, באותו חודש יצא אלבום ההופעה החיה הראשון, GENESIS LIVE, שנכנס ישירות לעשירייה הפותחת בבריטניה והגיע למקום התשיעי.

1975: הפצצה – "גבריאל פורש מג'נסיס"

באוגוסט 1975, קרה הבלתי נתפס. בזמן שהלהקה הייתה בשלבים המוקדמים של כתיבת חומרים לאלבום חדש, הידיעה על עזיבתו של פיטר גבריאל דלפה לעיתונות. ההחלטה התגבשה כבר במהלך סיבוב ההופעות התובעני של האלבום הכפול THE LAMB LIES DOWN ON BROADWAY, על רקע שאיפותיו האמנותיות הנפרדות של גבריאל וקשיים אישיים סביב לידת בתו הבכורה קליאו. ב-16 באוגוסט, עמוד השער של עיתון המוזיקה מלודי מייקר הכריז בכותרת ברורה: "גבריאל מחוץ לג'נסיס". ההודעה הרשמית פורסמה זמן קצר לאחר מכן, ב-18 באוגוסט.

העזיבה הייתה אירוע קטסטרופלי ששלח גלי הלם בקרב קהל המעריצים שלהם ובתעשיית המוזיקה, מה שהוביל להנחות נרחבות שג'נסיס הסתיימה. עבור החברים הנותרים, זה היה סוף עידן, פרידה כואבת מהחבר והפרונטמן שהיה איתם מההתחלה. פיל קולינס נזכר מאוחר יותר במוזרות של הופעתו האחרונה של גבריאל עם הלהקה בצרפת במאי 1975: "פיט ניגן קטע פרידה צבאי באבוב, וזה היה מוזר באמת. זה כלי שהוא בקושי הצליח לשלוט בו". הלהקה שהשאיר מאחור עמדה כעת בפני עתיד לא ברור, והחלה לבחון מאות זמרים חדשים עד שקולינס נטל לידיו את עמדת הסולן הראשי.

1977 ועד סוף הסבנטיז: ואז היו שלושה... התכנסות מחודשת באוגוסט

שנתיים לאחר עזיבתו של גבריאל, ג'נסיס התמודדה עם משבר קיומי נוסף. לאחר סיבוב ההופעות של WIND AND WUTHERING ובזמן עריכת אלבום ההופעה הכפול SECONDS OUT, גם הגיטריסט סטיב האקט החליט לעזוב, בתחושה שתרומתו לכתיבת השירים נדחקת לשוליים ורצון להמשיך בקריירת סולו עצמאית. שוב, עתידה של הלהקה היה מוטל בספק.

תגובת הנותרים הייתה לחזור לעבודה. באוגוסט 1977, השלישייה שנותרה, טוני בנקס, פיל קולינס ומייק ראת'רפורד, התכנסה מחדש כדי לכתוב ולהקליט את אלבומה הראשון כהרכב של שלושה חברים, ...AND THEN THERE WERE THREE..., כאשר ראת'רפורד לוקח על עצמו גם את תפקידי הגיטרה המובילה. הם יכלו לקחת הפסקה ארוכה יותר כדי להתארגן מחדש, אבל החלטתם להתחיל לעבוד באוגוסט הייתה משמעותית. זו הייתה פעולה מכוונת, כמעט מתריסה, של המשכיות. בכך שחזרו לאולפן באותו חודש שבו, שנתיים קודם לכן, בישרו את הידיעה על מותם הפוטנציאלי, הם הצהירו הצהרת כוונות חזקה. הטראומה של אוגוסט 1975 השפיעה ישירות על נחישות אוגוסט 1977.

באוגוסט 1978, הם הופיעו בפסטיבלים אירופאיים גדולים, כולל הופעה מנצחת בפסטיבל KNEBWORTH בבריטניה, ובכך ביססו את מעמדם כאמנים ברמה של אצטדיונים. במקביל, קריירת הסולו של פיטר גבריאל צברה תאוצה, כאשר סיבוב ההופעות השני שלו החל באותו חודש לקידום אלבום הסולו השני שלו (הידוע כ-SCRATCH).

בשנה שלאחר מכן, באוגוסט 1979, גבריאל חזר לפסטיבל רדינג, והשמיע בבכורה חומרים חדשים מאלבומו השלישי פורץ הדרך, ביניהם השירים המפורסמים BIKO ו-GAMES WITHOUT FRONTIERS. בצעד שקישר בצורה חכמה את יצירתו החדשנית לעברו, הלייבל הקודם שלו, DECCA, היה במקום וחילק בחינם תקליטונים גמישים של הסינגל הראשון של ג'נסיס, THE SILENT SUN.

ג'נסיס באייטיז והלאה

שנות ה-80 הראו את ג'נסיס מגיעה לשיא הצלחתה המסחרית, ולוח השנה של אוגוסט שיקף את חייהם כתופעה עולמית. באוגוסט 1981 הם הוציאו את הסינגל ABACAB, שיר הנושא מתוך אלבום שסימן שינוי רדיקלי לעבר צליל רזה יותר, בעל אוריינטציה פופית והוקלט באולפנם הפרטי החדש THE FARM. שנה לאחר מכן, באוגוסט 1982, הם יצאו לסיבוב הופעות גדול בצפון אמריקה לתמיכה באלבום ההופעה שלהם, THREE SIDES LIVE, שלב שהכין את הקרקע להופעת האיחוד המיוחדת והחד-פעמית עם גבריאל באוקטובר אותה שנה.

העשור התאפיין גם באירועים אישיים. ב-4 באוגוסט 1984, פיל קולינס נישא לאשתו השנייה, ג'יל טבלמן, בטקס בו השתתפו ידוענים כמו אריק קלפטון ורוברט פלאנט. עד אוגוסט 1986, הלהקה הייתה מכונה משומנת היטב, והחלה חודש של חזרות בדאלאס לקראת סיבוב הופעות עולמי של INVISIBLE TOUCH בעוד הסינגל האחרון שלהם, הבלדה IN TOO DEEP, טיפס במצעדים בעוד שיר הנושא INVISIBLE TOUCH כובש את המקום הראשון במצעד האמריקאי.

ככל שהתפוקה היצירתית של הלהקה האטה, אוגוסט של הניינטיז הפך לחודש של סיום גדול והרהורים היסטוריים. ב-14 באוגוסט 1994, "סיבוב ההופעות העולמי הסודי" (SECRET WORLD TOUR) השאפתני והתיאטרלי של פיטר גבריאל הגיע לסיומו עם הופעה מרכזית בפסטיבל וודסטוק 1994 בפני מאות אלפי צופים נלהבים.

באוגוסט 1997, הגלגול האחרון של ג'נסיס, עם ריי וילסון כזמר וניר צדקיהו כמתופף, היה במצב קידום מכירות מלא לאלבומם CALLING ALL STATIONS. הם הוציאו את הסינגל המוביל ממנו, CONGO, והופיעו בהופעות אקוסטיות ייחודיות במגדל הטלקום בברלין, ולמרבה הפלא, במרכז החלל קנדי ​​בפלורידה ב-26 באוגוסט לרגל השקת האלבום. זה יהיה חודש אוגוסט האחרון בו יוצגו פעולות קידום מכירות לאלבום חדש של ג'נסיס.

רק שנה לאחר מכן, באוגוסט 1998, המוקד עבר באופן מכריע לעבר עם יציאתו של מארז דיסקים בשם GENESIS ARCHIVE 1967–75. אוסף זה, שנבחר בקפידה, של דמואים מוקדמים, הקלטות חיות ושירים נדירים, היה המבט הגדול הראשון של הלהקה לאחור, חגיגה של התקופה שנולדה עשורים קודם לכן והציג לראשונה ביצועי הופעה חיים מלאים של יצירות התקופה הקלאסית עם פיטר גבריאל.

בונוס: גם זה קרה החודש איתם - אוגוסט עם להקת הדלתות.

אוגוסט 1966 היה החודש משנה הגורלות ביותר בתולדות להקת הדלתות. תוך שלושים ואחד ימים הם הפכו מלהקת הבית במועדון לילה בסאנסט סטריפ לאמני הקלטות חתומים עם חוזה ארצי, מחלוקת גדולה ואלבום בכורה בתהליך. ההרכב הייחודי – ג'ים מוריסון עם שירתו והכריזמה האפלה, ריי מנזרק עם נגינת הקלידים והבס המהפכנית, רובי קריגר עם גיטרת הפלמנקו והסלייד המגוונת, וג'ון דנסמור עם מקצבי הג'אז המתוחכמים – גיבש סאונד שלא דמה לשום דבר אחר ברוק של אותם ימים. זה היה החודש שבו הפוטנציאל שלהם התגבש לכוח מוחשי, מסוכן ובלתי ניתן להכחשה.

החודש התחיל כשהלהקה הייתה עמוק בתוך כור ההיתוך של מועדון וויסקי א גו גו, כשהיא משפרת את הצליל שלה כלהקת הפתיחה של אמנים מבוססים כמו LOVE וג'וני ריברס. הם הגיעו לשם לאחר שבחודש מאי אותה שנה פוטרו ממועדון קטן ונידח יותר באותו רחוב, ה-LONDON FOG, אך המעבר ל"וויסקי" היוקרתי העניק להם חשיפה לקהל רחב ואופנתי בהרבה. הסאנסט סטריפ היה המעבדה שלהם, וההופעות הליליות שלהם היו ניסויים במתח יצירתי ובפרובוקציה תיאטרלית. נוכחותם כבר יצרה חיכוכים. ב-3 באוגוסט, ג'ים מוריסון ההפכפך התעמת, על פי הדיווחים, עם דיוויד קרוסבי מלהקת הבירדס, וצעק שקרוסבי לא יכול להסתתר מאחורי משקפי השמש שלו. באותו לילה, חברי הרולינג סטונס (מיק ג'אגר, קית' ריצ'רדס ובריאן ג'ונס, ששהו בלוס אנג'לס בסיום סיבוב ההופעות האמריקאי שלהם) היו בקהל, אך נטען כי לא התרשמו מהרביעייה שעדיין הייתה גולמית.

בסביבות ה-10 באוגוסט, מזלה של הלהקה השתנה. ארתור לי, סולן להקת LOVE, שחתמה על חוזה עם חברת התקליטים ELEKTRA והייתה כוכבת הרוק הראשונה של הלייבל, התעקש שנשיא הלייבל, ג'ק הולצמן, יבוא לראות את מופע הפתיחה שלו. הרושם הראשוני של הולצמן היה פושר; הוא ראה זמר חסר שליטה שהסתתר בחלק האחורי של הבמה ונמנע מקשר עין עם הקהל. אבל בדחיפתו של לי, הולצמן חזר לארבעה לילות רצופים, כשהוא מתעניין בהדרגה באלכימיה המוזיקלית הייחודית של הלהקה ובשירים כמו ALABAMA SONG ו-THE CRYSTAL SHIP.

משוכנע אך עדיין מהסס, במיוחד לאחר שהדלתות נדחו קודם לכן על ידי חברת התקליטים קולומביה שוויתרה על האופציה להחתימם, זימן הולצמן את המפיק הראשי שלו, פול רוטשילד. בסביבות ה-15 באוגוסט, רוטשילד ראה ממקור ראשון את חוסר העקביות הידוע לשמצה של הלהקה. "זו הייתה ההופעה הגרועה ביותר ששמעתי בחיי!", הוא נזכר בהופעה הראשונה שלהם באותו ערב. אבל הוא נשאר להופעה השנייה, אותה כינה "אחת ההופעות המוזיקליות הגדולות ביותר אי פעם". החלטתו של רוטשילד הייתה מיידית ומוחלטת. "הם עדיין היו מחוספסים בקצוות, אבל הם היו מבריקים", אמר רוטשילד להולצמן, ודחק בו להחתים את הלהקה. ב-18 באוגוסט 1966, חתמה הלהקה רשמית על חוזה ההקלטות שלה עם הולצמן והבטיחה מקדמה צנועה של 5,000 דולר לצד התחייבות להקלטת אלבום מלא.

בליל ה-21 באוגוסט, מוריסון, לאחר שצרך מה שתואר כ"כמות מרשימה של אסיד", החמיץ את המערכה הראשונה. חבריו ללהקה איתרו אותו הוזה במוטל טרופיקנה בשדרות סנטה מוניקה ושכנעו אותו לחזור למועדון. באמצע הסט, הוא דרש מהם לנגן את THE END. השיר, שהחל במקור כשיר פרידה פשוט ומלנכולי מחברתו לשעבר של מוריסון, מרי וורבלו, קיבל לפתע ממדים מיתולוגיים אפלים בהשראת הטרגדיה היוונית של אדיפוס המלך. מה שבא לאחר מכן הפך למיתוס. כשהלהקה התחילה להופיע, מוריסון המרותק פתח בקטע האדיפלי של השיר, תפקיד שהלהקה מעולם לא שמעה אותו מבצע קודם לכן. הקהל היה מרותק, הרקדנים עצרו, וחברי הלהקה עצרו את נשימתם בעוד הפסיכודרמה של מוריסון התפתחה, שהגיעה לשיאה בצרחה: "אמא... אני רוצה ל... אותך!". ריי מנזרק הקלידן תיאר מאוחר יותר את התגובה המוזיקלית הנפיצה של הלהקה כ"אורגיה של טירוף".

מנהל הוויסקי, פיל טנזיני, שהיה מזועזע לחלוטין מהטקסט הבוטה, זעם, פיטר אותם במקום וגינה אותם כ"בני זונות מטונפים". תשובתו האדישה של מוריסון הייתה: "אוקיי, פיל - אבל האם עדיין יש לנו כרטיס בבר?". הפיטורים לא היו נסיגה אלא שחרור סמלי. לאחר שהחוזה עם ELEKTRA כבר הובטח, הם לא היו מחויבים עוד לרגישויות של בעל מועדון.

שלושה ימים לאחר מכן, ב-24 באוגוסט, נכנסה הלהקה לאולפני SUNSET SOUND (באולפן 1) כדי להתחיל לעבוד על אלבום הבכורה שלה, שייקרא בפשטות THE DOORS. המפגשים היו קדחתנות של יצירתיות בת שישה ימים, בפיקוחו של רוטשילד וטכנאי ההקלטה ברוס בוטניק. רוטשילד היה נחוש להקליט כהלכה את הצליל הייחודי של הלהקה באופן "טהור ככל האפשר", תוך הימנעות מגימיקים באולפן לטובת אנרגיה גולמית והקלטה כמעט חיה על גבי מכשיר ארבעה ערוצים, כשרק נגן הבס לארי נקטל צורף באולפן כדי לחזק את תפקידי הבס של מנזרק. הוא הצהיר, "לא עצרנו בטייק מושלם, עצרנו בטייק שהרגשנו שיש בו את המוזה".

הסשנים התאפיינו גם בכאוס ההולך וגובר של מוריסון. במהלך סולו בשיר LIGHT MY FIRE, מוריסון, זועם למראה מכשיר טלוויזיה קטן שבו השתמש טכנאי ברוס בוטניק כדי לצפות במשחק בייסבול, השליך אותו לעבר חלון חדר הבקרה. מאוחר יותר, עדיין מסטול מאסיד לאחר סשן הקלטת THE END – שהוקלט בטייק שני כמעט מושלם בחושך מוחלט לאור נר בודד – הוא פרץ חזרה לאולפן ושטף את החדר במטף כיבוי אש, והשאיר מגף בודד שנתקע על הגדר במהלך בריחתו. למחרת בבוקר נחרד בוטניק לגלות את האולפן והציוד היקר מכוסים בשכבה עבה של קצף כיבוי כימי.

אם אוגוסט 1966 עסק ביצירת מופת ולידה מוזיקלית, אוגוסט 1967 עסק במציאות הסוערת של התהילה. עם LIGHT MY FIRE ששלט כשיר מספר אחת במצעדים במשך שלושה שבועות רצופים, חברי הלהקה היו הנסיכים האפלים והמהורהרים של קיץ האהבה, כשהם מציעים אלטרנטיבה קודרת ומסוכנת לתמימות הפסיכדלית של ילדי הפרחים. עם זאת, החודש הזה הוכיח שעל כל רגע של ניצחון, תהיה תגובת-נגד תואמת.

הדוגמה הבולטת ביותר למציאות חדשה זו הגיעה ב-12 באוגוסט, כאשר הלהקה הוזמנה לפתוח עבור צמד הפולק-פופ סיימון וגרפונקל באצטדיון הטניס פורסט הילס בקווינס, ניו יורק. חוסר ההתאמה היה הרה אסון. הערב החל במפגש מתוח מאחורי הקלעים שבו מוריסון התעלם לחלוטין מפול סיימון הידידותי. קבלת הפנים מהקהל הייתה קרה עוד יותר. מנזרק נזכר בבירור בעוינות: "לא ידעתי אם אני מנגן בפורסט הילס או בבית הקברות פורסט לון. היינו בגיהנום. איזו הופעה נוראית". הקהל, שהיה שם בשביל ההרמוניות העדינות, לא היה מוכן לתהום הרוק של הדלתות וקיבל אותם בקריאות בוז וקריאות גנאי. המגזין וראייטי פטר את הופעתו של מוריסון כ"התקף של יללות", בעוד שעיתון קאש בוקס שיבח את "האמנות המלכותית" של הלהקה.

יומיים בלבד לאחר מכן, ב-14 באוגוסט, הלהקה הייתה בעולם אחר לגמרי, כשחברת התקליטים ערכה מסיבה במלון דלמוניקו כדי להעניק ללהקה פרס בילבורד על כך שהשיר LIGHT MY FIRE הגיע למקום הראשון במצעד. האירוע, שהתקיים במרתף היין של המלון, הפך במהרה לאירוע פרובוקציות תיאטרליות של מוריסון. הוא דרש עוד יין, שלף יינות יקרים מהמדפים, והסית לרמה של הוללות שהובילה לקריאה למשטרה לפנות את החדר. מנזרק ראה באירוע כסמלי, וכינה אותו "אחת העימותים הראשונים בין תרבות הנגד לבין הזרוע הכחולה-שרירית של הממסד". הערב כלל גם אנקדוטה בלתי נשכחת על אנדי וורהול, שהגיע למסיבה יחד עם פמליית ה"פקטורי" שלו, והעניק למוריסון טלפון לבן - "טלפון של אלוהים" - שג'ים, במחווה אופיינית של אנטי-חומרנות, נתן מאוחר יותר לקבוצת הומלסים ברחוב.

הדואליות של החודש - דחייה פומבית ואחריה חגיגה בתעשייה והגזמה - הייתה ממש תמצית קיומה החדש של הלהקה. באווירה הזו נולד השיר PEOPLE ARE STRANGE, מילותיו נובעות מטיול שעשה רובי קריגר עם מוריסון ה"מדוכא עמוקות" דרך לורל קניון, לאחר שמוריסון הביט בשקיעה והבין לפתע ש"אנשים נראים זרים כשאתה זר בעצמך". 

ב-21 באוגוסט, בדיוק שנה לאחר שפוטרו ממועדון "הוויסקי", הם חזרו לאולפני סאנסט סאונד כדי להתחיל להקליט את אלבומם השני, STRANGE DAYS, כעת עם היתרון של ציוד הקלטה חדש עם שמונה ערוצים וניסויים בצלילי סינתיסייזר מוג ועיבודי קול חדשניים.

באוגוסט 1968, להקת הדלתות הגיעה לשיא כוחה המסחרי. החברים גם החלו להישבר תחת הלחץ העצום. זה היה החודש שבו פרסונת "מלך הלטאות", שפותחה על במות המועדונים ולוותה בפואמה המפורסמת CELEBRATION OF THE LIZARD, שוחררה במלואה על קהל עצום באולם, והפכה קונצרטים מהופעות פרובוקטיביות למהומות אמיתיות. הבמה כבר לא הייתה במה לאמנות; היא הייתה שדה קרב.

הכאוס החל ב-2 באוגוסט בסינגר בול בקווינס, ניו יורק, באולם פתוח שבו להקת המי הופיעה לפניהם כמופע חימום. הקונצרט סבל מבעיות מההתחלה, כולל במה מסתובבת שבורה שהותירה חלק ניכר מהקהל שמנה 17,000 איש ללא יכולת לראות. עיכוב של שעה הגביר את המתיחות. במהלך ההופעה פרצו קטטות, ומוריסון הסית באופן פעיל את הקהל. הסיטואציה התפוצצה כאשר מוריסון העליב אישה ליד הבמה, מה שגרם לבן זוגה להשליך לעברו כיסא מתקפל מעץ. בעוד אחרים הצטרפו, שברו את המושבים וזרקו את השברים, מוריסון רקד בין ההריסות, תפס גוש עץ והשליך אותו בחזרה אל תוך המהומה. פיט טאונסנד מלהקת המי, שהיה עד לכאוס וצפה מצידי הבמה במניפולציה הכוחנית של מוריסון על ההמונים, כה נדהם מהסצנה, על פי הדיווחים, שנתנה לו השראה לכתוב את השיר SALLY SIMPSON באופרת הרוק, TOMMY.

בלילה שלמחרת, 3 באוגוסט, הכאוס נמשך באודיטוריום הציבורי של קליבלנד. מוריסון, שיכור באופן גלוי, עלה לבמה כשהוא אוחז בבקבוק ויסקי, ובמהלך LIGHT MY FIRE השליך את עצמו אל הקהל, שנשא אותו למעלה. פרצו קטטות נוספות, והלהקה נאלצה להימלט כשהקהל החל לזרוק כיסאות ולקרוע את דלתות המקום מציריהן, תוך כדי קריאות "ג'ים! ג'ים! ג'ים!".

המחזה האלים של הופעות אלו עמד בניגוד סוריאליסטי לדומיננטיות המסחרית של הלהקה. באותו יום, 3 באוגוסט 1968, השיגו חברי הדלתות הישג נדיר: הסינגל שלהם HELLO, I LOVE YOU (שעורר סערה קלה בתעשייה עקב דמיונו לשיר ALL DAY AND ALL OF THE NIGHT של הקינקס) ואלבומם השלישי, WAITING FOR THE SUN, היו שניהם במקום הראשון במצעד הבילבורד. זה היה רגע של ניצחון שמיד אחריו לילה של הרס עצמי פרוע.

בתקופה זו של הצלחה חסרת תקדים הופיע הסדק הגדול הראשון ביסודות הלהקה. כפי שסיפר ריי מנזרק באוטוביוגרפיה שלו, מוריסון ניגש אליו והודה, "אני לא יכול לסבול את זה יותר. אני חושב שאני עובר התמוטטות עצבים. אני רוצה לעזוב את הלהקה". מנזרק, שלא רצה לסכן את הצלחתם, דחק במוריסון להפחית את שתייתו ולנוח יותר וביקש ממנו להישאר "רק עוד שישה חודשים". זו הייתה החלטה שמאוחר יותר יתחרט עליה עמוקות. "אילו רק ידעתי אז את מה שאני יודע עכשיו", כתב מנזרק. "יכולתי לעזור לו". אז מוריסון הפסיד כנגד האלטר-אגו ההרסני שלו, שסובביו קראו לו "ג'ימבו".

האירוע המשמעותי ביותר עבור הדלתות באוגוסט 1969 היה אירוע שאינו אירוע: היעדרותם מפסטיבל וודסטוק. בעוד עמיתיהם ודור של מעריצים התאספו בצפון מדינת ניו יורק לרגע מכונן של אחדות נגד-תרבותית, הדלתות שמרו על שתיקה בולטת. היעדרות זו הייתה תוצאה ישירה של ההשלכות המשפטיות והציבוריות של הקונצרט הידוע לשמצה במיאמי מוקדם יותר באותה שנה (באודיטוריום דינר קי ב-1 במרץ 1969, שם הואשם מוריסון בהתערטלות והתנהגות בלתי הולמת), אירוע שהוביל לביטול הופעות המוני, חרם של אולמות וצווי מעצר. רק המתופף ג'ון דנסמור נכח בפסטיבל הגדול הזה. הוא חווה את הבוץ, הגשם ורוח הקהילה מנקודת מבטו של הקהל, צפה בהופעות ההיסטוריות של ג'ימי הנדריקס, סנטנה וסליי אנד דה פמילי סטון, ותהה כיצד להקתו שלו החמיצה את הרגע התרבותי של הדור.

אוגוסט 1970 היה חודש של חשבון נפש קודר. הכאוס שחולל מוריסון על הבמה עבר כעת לגבולות הנוקשים של אולם בית המשפט במיאמי. ההופעה הגדולה האחרונה של הלהקה בתקופה זו, בפסטיבל האי ווייט, לא הייתה קרב מתריס אחרון, אלא אירוע קודר וסטטי שהמחיש בצורה בולטת את המחיר שגבתה השנה הקודמת. מלך הלטאות היה כעת כבול בתוצאות המיתוס שלו.

תיק מס' 69-2355, מדינת פלורידה נגד ג'יימס דאגלס מוריסון, החל רשמית ב-10 באוגוסט במיאמי, בראשות השופט מארי גודמן. החודש היה מנוצל על ידי תמרונים משפטיים. מוריסון, שהופיע בבית המשפט כשהוא חנוט בחליפה עסקית וזקן עבות שגידל כדי להיראות מכובד בעיני המושבעים, עמד בפני סכנת מאסר בפועל. ניסיונה של ההגנה היה להציג ראיות בטענה שיש לשפוט את הופעתו של מוריסון בהקשר של אמנות עכשווית כמו הסרט על פסטיבל וודסטוק - אך זה נדחה על ידי השופט גודמן ב-20 באוגוסט. התביעה החלה להציג את עדותיה ב-17 באוגוסט, עם עדויות הטוענות כי מוריסון חשף את עצמו. עם זאת, ההגנה הצליחה להדגיש סתירות בדבריהם, ואוסף של למעלה ממאה תצלומים שצולמו מחזית הבמה לא הראה כל ראיה למעשה. ב-27 באוגוסט, חבר המושבעים האזין לקלטת שמע של הקונצרט, שגם בה לא נאמר דבריו של מוריסון על החשיפה. למחרת, לאחר שהמשפט קיבל הפסקה של חמישה ימים, הלהקה טסה לאנגליה - לפסטיבל האי ווייט.

ב-30 באוגוסט, להקת הדלתות עלתה לבמה בפסטיבל האי ווייט מול קהל של 600,000 איש. ההופעה נועדה לפתוח סיבוב הופעות אירופאי, אך סירובו של השופט גודמן לאשר דחייה ארוכה יותר אילץ את ביטול הסיבוב. האווירה מאחורי הקלעים הייתה מתוחה. מוריסון, שלא ישן כבר יומיים ולפי הדיווחים היה מותש מאוד לאחר שחלק שני בקבוקי סאות'רן קומפורט עם רוג'ר דלטרי מלהקת המי, תואר על ידי אחד הצופים כמי שנראה "כמו רוח רפאים".

כשהלהקה הופיעה סוף סוף בסביבות השעה 2 לפנות בוקר, תחת תאורה אדומה סטטית ומאופקת שמוריסון דרש במפגיע ללא שימוש באורות עוקבים, הסולן התוסס והכאוטי משנים עברו נעלם. מוריסון, מותש ועסוק במשפט, הציג הופעה סטטית ונטולת מעורבות בביצועים שכללו שירים כמו BREAK ON THROUGH (TO THE OTHER SIDE), WHEN THE MUSIC'S OVER, LIGHT MY FIRE ו-THE END. הוא בקושי זז, נאחז בסטנד המיקרופון כאילו לתמיכה. למרות שהופעתו הקולית הייתה חזקה, האנרגיה הפיזית נעדרה לחלוטין. הערכתו של ריי מנזרק הייתה פואטית: "דיוניסוס היה כבול. הם הרגו את רוחו". זו הייתה ההופעה האחרונה של הדלתות שצולמה אי פעם בהרכבה המקורי המלא. ההליכים המשפטיים במיאמי כלאו בהצלחה את מלך הלטאות, והופעתו המאופקת באי ווייט הייתה ביטוי פומבי של תבוסה פרטית, שסימנה את סיומו של עידן.

בונוס: גם זה קרה החודש איתם - אוגוסט עם פיטר האמיל ולהקת ואן דר גראף ג'נרייטור.

סיפורה של ואן דר גראף ג'נרייטור, והקשר המוזר שלה עם חודש אוגוסט, מתחיל לא באקורד אלא בשינוי כתובת. באוגוסט 1966, סטודנט צעיר לפסיכולוגיה בשם אליסטר בנטון עבר לגור במעונות הסטודנטים אוונס פארק בפאלופילד, פרבר של מנצ'סטר. זה לא היה דיור אוניברסיטאי רגיל. אוונס פארק, שנודע כ"כפר הסטודנטים פאלופילד", היה מוסד לא שגרתי ובחלקו ניסיוני שסיפק לסטודנטים מגורים משותפים לא פורמליים יותר מאשר מעונות מסורתיים, יחד עם בר, תיאטרון ומועדונים משלו. המקום שימש מוקד משיכה לבוהמה מקומית, אמנים ומוזיקאים צעירים מאוניברסיטת מנצ'סטר. 

בסביבה הפורייה והליברלית הזו - כור ההיתוך הפיזי להקמת הלהקה - אליסטר הציג מאוחר יותר את אחיו, יו, שניגן בקלידים, בפני צמד מוזיקאים סטודנטים שאפתניים בשם פיטר האמיל וכריס "ג'אדג'" סמית'. השניים כבר החלו לכתוב יחד שירים ואף שאלו את שם הלהקה מהמחולל האלקטרוסטטי של הפיזיקאי רוברט ואן דה גראף (עם שיבוש קל בשם). הזרע הראשון נזרע באדמת אוגוסט.

שנתיים לאחר מכן, הלהקה התפתחה מקולקטיב סטודנטיאלי רופף לישות רצינית יותר, אם כי עדיין לא מבוססת. לאחר שעברו ללונדון, כשהם היו במצב של מעבר, החברים השילו את עורם החובבני וחיפשו את המרכיבים לעתיד מקצועי. שאיפה זו גובשה באופן רשמי באוגוסט 1968, עם מודעת דרושים שפורסמה בגיליון 38 של עיתון "אינטרנשיונל טיימס" . בין התאריכים 23 באוגוסט ל-5 בספטמבר, פיסת הטקסט הקצרה הייתה קריאה ישירה לנשק: "ואן דר גראף ג'נרייטור זקוקים (עד ספטמבר) לנגן בס, תופים וגיטריסט. מקליטים חומר מדהים באופן מיידי". יחד עם זה צורף מספר הטלפון של יו בנטון.

זה היה הרגע שבו הלהקה הכריזה בפומבי על כוונותיה המקצועיות, במטרה לבנות הרכב המסוגל להתמודד עם "חומרים מדהימים" באולפן הקלטות. עם זאת, ברגע של מקריות וכאוס אופייניים ללהקה שכזו, הפרסומת כבר הייתה מיושנת חלקית עד שהגיעה לדוכני העיתונים. כי בינתיים, יו בנטון כבר יצר את הקשר המכריע מכולם, כשהבטיח את טוני סטראטון-סמית' כמנהל שלהם. סטראטון-סמית', דמות אגדית בעולם המוזיקה הבריטי ולימים מייסד חברת התקליטים CHARISMA RECORDS, זיהה מיד את הפוטנציאל הייחודי והמורכב של הלהקה. בנטון נזכר מאוחר יותר באירוניה: "עד שעזבתי את משרדי העיתון, הפרסומת כבר איבדה את משמעותה!" .הפרסומת הייתה לחפש מתופף וגיטריסט, כשלבנטון כבר היו רעיונות לנגן בעצמו בבס.

אם אוגוסט של 1966 ושל 1968 הניחו את היסודות, אוגוסט של 1969 היה החודש בו כל המבנה נהרס ונבנה מחדש בהבזק של אש יצירתית. הלהקה התפרקה רשמית מוקדם יותר השנה (בין היתר בעקבות גניבת כל הציוד שלהם במועדון בלונדון וסכסוכים חוזיים), והותירה את פיטר האמיל להמשיך בקריירת סולו. עם זאת, כאשר חברת התקליטים מרקיורי רקורדס (MERCURY RECORDS) נתנה לו את ההזדמנות להקליט אלבום, הוא קיבל החלטה גורלית - להרכיב מחדש את כל הלהקה.

הסשנים למה שיהפוך לתקליט הבכורה התקיימו באולפני טרידנט במשך יומיים סוערים, יום חמישי, 31 ביולי, ושישי, 1 באוגוסט 1969. תקציב ההקלטות היה זעום, והלהקה עבדה מסביב לשעון כדי להשלים את האלבום בטייקים חיים כמעט ללא עריכות. האווירה הייתה תערובת הפכפכה של לחץ עז ושחרור שמח. המפיק ג'ון אנתוני, שעבורו זה היה אלבומו הראשון, זכר את האלבום כסופה של מערבולת: "מה שיצא זה מה שקורה כשללהקה 'משתחררת' באולפן... כולנו נהנינו מאוד. יו בנטון אכל בננות, שתה חלב, ניגן היטב בפסנתר ובאורגן, קית' אליס חייך, ניגן בס, והיה נחמד מאוד. גאי אוונס ניגן בתופים בצורה אינטליגנטית וצחק הרבה". הסשנים כללו רצועות מוקדמות ואינטנסיביות כמו RUNNING BACK ו-AFTERWARDS, שהציגו את המנעד הקולי הדרמטי של האמיל.

סביבת סיר הלחץ האינטנסיבית הזו לא רק יצרה אלבום; היא יצרה מחדש את הלהקה עצמה. פעולת היצירה המשותפת תחת אילוצים כאלה הייתה הזרז לאיחודם. האמיל ניסח את השינוי העמוק הזה בהערות בעטיפת האלבום: "ואיפשהו בכל הכאוס הזה של אנשים, כלי נגינה, בקבוקים ריקים וכוסות פלסטיק, ואן דר גראף ג'נרייטור קמה לתחייה ונדחפה לחיים על ידי הלחץ החזק שהופעל עלינו במהלך יצירת האלבום הזה" .

בשאר החודש התרחשה סדרה של אירועים מהירים שעיצבו לצמיתות את ההרכב החדש. ב-3 באוגוסט, יומיים בלבד לאחר סיום מפגשי הקלטת התקליט THE AEROSOL GREY MACHINE, הלהקה הפסיכדלית THE MISUNDERSTOOD הופיעה את ההופעה האחרונה שלה, ושחררה את המתופף שלה, גאי אוונס, להתמסר באופן מלא לואן דר גראף. לאחר מכן, ב-9 באוגוסט, פיטר האמיל הופיע סולו על הבמה בפסטיבל הג'אז והבלוז הלאומי התשיעי שנערך במסלול המרוצים פלאמפטון (פסטיבל בו הופיעו באותה שנה גם להקות כמו קינג קרימזון, המי ופינק פלויד). הוא נראה שם אבוד בזירה. כשהוא לבוש בחולצת פלאוואר-פאוואר ונעלי ספורט לבנות, הוא ניגן מול קהל חסר מנוחה.

החלק האחרון בפאזל נפל למקומו ב-18 באוגוסט, כאשר החלו החזרות ללהקה חדשה, JUICY LUCY, בהשתתפות הבסיסט של ואן דר גראף, קית' אליס. מחויבותו של אליס לפרויקט החדש הזה חיזקה את עזיבתו ואילצה את ואן דר גראף המחודשת לחפש בסיסט חדש. זה הוביל אותה לניק פוטר, חבר לשעבר נוסף ב-THE MISUNDERSTOOD, שהכימיה הקצבית המיידית שלו עם גאי אוונס הפכה לחדר המכונות של ההרכב הקלאסי. זמן קצר לאחר מכן הצטרף גם נגן הסקסופון והחליל דיוויד ג'קסון, מה שהשלים סופית את המבנה הייחודי של הלהקה נטולת הגיטרה המובילה.

בניגוד מוחלט לאנרגיה התזזיתית של השנה הקודמת, אוגוסט 1970 היה תקופה של שקט יחסי וחדשנות עמוקה עבור הלהקה. לאחר שהוציאו את אלבומם השני THE LEAST WE CAN DO IS WAVE TO EACH OTHER והקליטו את H TO HE, WHO AM THE ONLY ONE, לוח הזמנים של ההופעות שלהם היה דליל, עם רק שישה תאריכים שנוגנו לאורך החודש, רובם בימי ראשון. אולם, רגיעה זו בפעילות הציבורית הסתירה תקופה של התפתחות פנימית אינטנסיבית ומכרעת. הזמן שבו הוא לא היה בדרכים סיפק ליו בנטון ארבעה שבועות רצופים להקדיש לפרויקט שישנה באופן מהותי את ה-DNA הקולי של הלהקה: בניית רכיבים חדשים לתוך אורגן ההאמונד E112 החדש שלו.

זה לא היה פשוט. בנטון, חובב אלקטרוניקה מיומן, למעשה בנה מחדש את הכלי מהיסוד כדי להתאים אותו לצרכים הייחודיים שלו ושל הלהקה. הוא תיאר את התהליך כאבולוציה הדרגתית: "הרכבתי את הפדאלים בשבוע הראשון, הוספתי אפקט FUZZ בשבוע הבא, ניגנתי הופעה עם זה, שיניתי הכל שוב, הוספתי FUZZ נוסף וכן הלאה". מיזם זה, שנמשך חודש, היה הלידה האמיתית של הצליל האייקוני של ואן דר גראף. כעת, כאשר בנטון היה מסוגל להתמודד עם כל משימות הבס בעזרת רגליו באמצעות פדאל בהתאמה אישית (במיוחד לאחר עזיבתו של ניק פוטר באותו קיץ), הלהקה השילה את השרידים האחרונים של הרכב רוק קונבנציונלי. הסאונד המחוספס והמנסר של ההאמונד המעוות הפך למעשה לתחליף לגיטרות החשמליות הכבדות של התקופה. היעדר הפעילות הציבורית באוגוסט 1970 יצרה את המרחב הדרוש לניסויים טכניים שיהפכו לסימן ההיכר של הלהקה.

כשם שאוגוסט היה חודש לידתם מחדש, כך זה היה גם חודש מותם הראשון. ב-6 באוגוסט 1972, להקת ואן דר גראף ניגנה את המופע האחרון שלה בעידן הקלאסי ברימיני, איטליה. איטליה הייתה המדינה היחידה שבה הלהקה זכתה להצלחה מסחרית ענקית ולמעמד של כוכבי-על, כשהאלבום PAWN HEARTS כבש שם את פסגת מצעדי המכירות. עם שובם של החברים הביתה, מותשים מסיבובי הופעות בלתי פוסקים ועם מעט תמורה כספית למאמציהם העצומים, הלהקה התפרקה. ההודעה הרשמית הגיעה בצורת מכתבים מפיטר האמיל לשלושת החברים האחרים.

הסיבות לפילוג היו מורכבות. פיטר האמיל ראה זאת כצורך רוחני ויצירתי: "ברגע שלפני הפרידה, הלהקה לא הייתה קיימת במובן הרוחני. ה'משהו' שלנו נעלם. אז היינו צריכים להפסיק". יו בנטון זכר תחושה של תשישות עמוקה: "הקסם התאדה. היינו פשוט מותשים וחסרי תחושה. לא נהנינו יותר לעשות את זה, זה העיק עלינו" .עם זאת, הוא הדגיש כי הפרידה הייתה ידידותית. דיוויד ג'קסון, איש כלי הנשיפה, חווה זאת כטרגדיה אישית: "הרושם הכללי שלי מפירוק הלהקה היה טרגדיה. זה היה הדבר הכי גרוע שיכול היה לקרות, הייתי פשוט הרוס. לא רציתי את זה" . גאי אוונס ראה זאת כך: "זה היה כמעט בלתי נמנע. עבורנו, הכל הפך לסוג של אהבה/שנאה - לא אחד כלפי השני, אלא כלפי החוויה כולה" .

תגובת תעשיית המוזיקה הייתה מיידית. ימים ספורים לאחר הפרידה באוגוסט, חברת התקליטים שלה, CHARISMA RECORDS, הוציאה בחיפזון את אלבום האוסף 68-71 (במקור יצא תחת השם 68-71 / NO COMMERCIAL POTENTIAL). התקליט הפך את מותה האמנותי של הלהקה למוצר שיווקי. רשימת השירים שלו הייתה משמעותית; בעוד שהיא כללה שירים נדירים כמו NECROMANCER ו-THE BOAT OF A MILLION YEARS (שיצא רק כצד ב' של תקליטון), היא השמיטה באופן בולט חומרים מהתקליט PAWN HEARTS.

אפילו לאחר שהופסקה רשמית פעילות הלהקה, הכימיה היצירתית בין חבריה המשיכה להתבטא באוגוסט. באוגוסט 1973, גאי אוונס, יו בנטון ודיוויד ג'קסון התכנסו באולפן מרוחק, במימון מעריצים, בחווה וולשית כדי להקליט את האלבום האינסטרומנטלי THE LONG HELLO (שם שהציע האמיל). הפרויקט הזה הוכיח שהקשר המוזיקלי העמוק ביניהם מעולם לא גווע, ושימש גשר יצירתי קריטי לקראת איחודם העתידי.

שנה לאחר מכן, ב-19 באוגוסט 1974, האמיל עצמו שלח אות על המשך מסלולו בסולו, כשהקליט סשן עבור תוכנית הרדיו של ג'ון פיל בבי.בי.סי. ההופעה כללה שירים שיופיעו באלבומי הסולו העתידיים שלו, כולל חומרים שנכללו מאוחר יותר באלבומים כמו NADIR'S BIG CHANCE ו-IN CAMERA.

להקת ואן דר גראף התאחדה לאחר מכן באביב 1975 עם הוצאת האלבום GODBLUFF, וגילתה שאוגוסט נותר חודש של דרמה גבוהה. באוגוסט 1975, הלהקה יצאה לסיבוב הופעות עמוס באיטליה, בניגוד מוחלט לביקורים המנצחים של 1972. האקלים הפוליטי באיטליה היה מתוח, וההופעות לוו במחאות, תסיסה פוליטית ואי-סדרים באולמות. יו בנטון נזכר באווירה "הרבה יותר רצינית. אכזבה מזעזעת במקצת". המתח הופרע ברגע של אסון אבסורדי ב-8 באוגוסט ברימיני, כאשר בנטון נפצע בתאונת קארטינג. מאוחר יותר באותו חודש, ב-30 באוגוסט, הופיעה הלהקה במופע שאורגן בחופזה בתיאטרון ניו ויקטוריה בלונדון, הופעה שעוררה תגובות סותרות מאוד. ההופעה נועדה לחנוך את החומרים החדשים מהאלבומים GODBLUFF ו-STILL LIFE בפני הקהל הבריטי המקומי. בעוד שגאי אוונס הרגיש שזה היה "קונצרט טוב מאוד" שבו החומר "עבד בצורה מושלמת", טען מבקר ב-NME שהלהקה הייתה "על סף סכיזופרניה". הפייננשל טיימס הלך רחוק יותר, וביטל את המוזיקה כ"משעממת באופן מעצבן עקב היעדר מוחלט של מלודיה וקצב ברור".

דואליות זו התבלטה באופן חד שנה לאחר מכן. ב-28 באוגוסט 1976, הלהקה סיפקה הופעה אנרגטית בפסטיבל רדינג. הסט התחיל בתנאים הגרועים ביותר האפשריים: היה גשם זלעפות וכשל במערכת הסאונד שהשתיק את המיקרופון של האמיל דקה בלבד לאחר תחילת השיר הראשון (UNDERCOVER MAN). כהתנצלות על העיכוב הספוג בגשם, הציע האמיל הפתעה מדהימה: ביצוע סוחף של KILLER, שיר מתוך האלבום H TO HE, WHO AM THE ONLY ONE, שהחברים סירבו במפורש לנגן מאז הקמתם מחדש. הקהל, שירה עד אז פחיות בירה על הבמה, התפרץ מעונג. בתוך הכאוס המקצועי, רגע אישי נוגע ללב התרחש מאחורי הקלעים, שם נכח בנו בן החודשיים של דיוויד ג'קסון, ג'ייק, כשאוזניו מוגנות על ידי כמויות אדירות של צמר גפן .ההופעה ברדינג הייתה ניצחון שנחטף ממלתעות האסון.

מעגל הסופים שהגדיר את מערכת היחסים של ואן דר גראף עם אוגוסט הגיע לסיומו בשנת 1978. לאחר יציאת אלבום ההופעה VITAL (שהוקלט בהרכב המצומצם שנקרא בפשטות VAN DER GRAAF וכלל את הבסיסטית/צ'לנית צ'ארלס דיקי ואת הכנר גרהאם סמית'), ה"ניו מיוזיקל אקספרס" (NME) דיווח באוגוסט 1978 על הפרידה הסופית של הלהקה, וציין באירוניה שזה קרה בדיוק כשהוציאו את אלבומם הנמכר ביותר.

בונוס: גם זה קרה החודש איתו - אוגוסט עם אל סטיוארט.

אוגוסט היה חודש סוער בקריירה המוקדמת של אל סטיוארט, שהתאפיין בלוח הופעות עמוס לעייפה ובמפגש מיוחד עם הביטלס, חודש שהיווה לאורך שנות השישים והשבעים צומת דרכים של אירועים מכוננים בדרכו האמנותית.

זה היה באוגוסט 1963 כשלהקתו של אל, THE TRAPPERS הופיעה ברחבי דרום אנגליה, כשהוא עצמו מנגן בגיטרה חשמלית מובילה ומושפע עמוקות מלהקת הצלליות (THE SHADOWS). באותו חודש הם גם נרשמו לתחרות "הלהקה הטובה ביותר בדורסט", שהתקיימה באולם התעמלות גדול בויימות', שם התחרו מול הרכבים מקומיים נוספים על תואר ההרכב המבטיח של המחוז.

עם זאת, האירוע המשמעותי ביותר של אותו קיץ התרחש בין ה-19 ל-24 באוגוסט 1963, כאשר הביטלס הגיעו לבורנמות' לסדרת הופעות של שבוע בתיאטרון גומונט (GAUMONT THEATRE), בשיאה של ה"ביטלמאניה" ששטפה את בריטניה. אל וחברו ג'וני קרמר הצליחו להשיג כרטיסים ללילה הראשון. כשהם חשים "נלהבים מאוד" לאחר המופע, השניים רקמו תוכנית לפגוש את הלהקה. ג'וני קרמר נזכר בתוכניתם בבהירות: "החלטתי שנשכנע אותם בדיבורים, אם נוכל, לפגוש אותם. אז כשכולם עזבו, אל ואני הלכנו למשרד של מנהל התיאטרון מיד לאחר ההופעה".

כשהם התחזו לנציגים של חברת הגיטרות ריקנבקר, הם שכנעו את המנהל להעניק להם גישה אל מאחורי הקלעים. כשהגיעו לדלת חדר ההלבשה ופגשו את מנהל סיבוב ההופעות ניל אספינל, הם התוודו בפניו על התרמית. קרמר סיפר, "הודינו באמת ופשוט שאלנו אותו אם אפשר לדבר עם ג'ון לנון על הריקנבקר שלו. הוא עצר לרגע ואמר לנו לחכות בדיוק שם, וכעבור זמן קצר ג'ון לנון עמד מולנו".

לנון, שהרכיב את משקפיים שמעולם לא הרכיב בציבור (עדיין לא המשקפיים העגולים המפורסמים), הוציא את הגיטרה שלו מדגם RICKENBACKER 325 עבורם. קרמר העביר אותה לאל, ששוחח עם לנון על מגברים. לנון הסביר שבעוד שהם השתמשו במגברי פנדר באלבומים שלהם, למנהל בריאן אפשטיין היה חוזה עם VOX להופעות חיות, והוסיף כי "הוא אמר לנו שהיה זורק אותם מקצה המזח אם הייתה לו ההזדמנות". מאוחר יותר באותו שבוע, ב-22 באוגוסט, צולמה תמונת העטיפה המפורסמת בסגנון חצי-צל על ידי הצלם רוברט פרימן לאלבום WITH THE BEATLES במלון פאלאס קורט (PALACE COURT HOTEL) של הלהקה בבורנמות'.

שנה לאחר מכן, באוגוסט 1964, עשה אל סטיוארט צעד מכריע קדימה כאמן סולו לאחר שהחליט לזנוח את הגיטרה החשמלית לטובת גיטרה אקוסטית בהשפעת מוזיקת הפולק האמריקאית. הוא נכנס לאולפן במרתף ברחוב ילברטון בבורנמות', וביצע את ההקלטה הראשונה שלו אי פעם כזמר. השיר היה יצירה מקורית בשם THE SKY WILL FALL DOWN. הסשן הניב גם גרסת כיסוי לשירו של בוב דילן על כך שהזמנים משתנים — THE TIMES THEY ARE A-CHANGIN.

בשנה שלאחר מכן, באוגוסט 1965, הפגין אל את מסירותו העזה למלאכתו. לאחר שהשיג עותק של אלבומו של בוב דילן HIGHWAY 61 REVISITED יום לפני יציאתו הרשמית, אל נעל את עצמו בחדר עם התקליט למשך 24 שעות כדי ללמוד את הרצועה האפית בת 13 הדקות DESOLATION ROW אותה ביצע במועדונים ברחבי הווסט אנד של לונדון, ובראשם מועדון הפולק LES COUSINS בסוהו, ביום יציאת התקליט. הוא נזכר: "הרגשתי כאילו אני מביא את החדשות עמי" (באותה תקופה הוא גם חלק דירה בלונדון עם פול סיימון הצעיר, ששהה אז בבריטניה וכתב חלק משיריו הגדולים).

ב-12 באוגוסט 1966, יצא הסינגל הרשמי הראשון של אל, THE ELF ביחד עם השיר TURN INTO EARTH (בו ניגן גם ג'ימי פייג' - שהיה אז נגן אולפנים מבוקש בטרם הקמת לד זפלין - בגיטרת פנדר טלקסטר של חברו, ג'ף בק). השיר הראשי נכתב בהשראת התקופה שבה קרא את "שר הטבעות" של טולקין בדירת החדר שלו בסוהו. סשן ההקלטות אורגן על ידי המפיק מייק לינדר, שהיה לו הסכם עם DECCA RECORDS. אנשי אותה חברה היו מעוניינים בעיקר שאל יקליט שיר שהם קידמו בשם A PRETTY GIRL IS LIKE A MELODY. לינדר, לעומת זאת, חשב שהשיר איום ונורא ותכנן בסתר לחבל בהקלטתו תוך הבטחה שהחומרים של אל ייצאו טובים.

הסינגל זכה לתשומת לב ראשונית מסוימת, והושמע בתוכנית של דיוויד פרוסט, אך בסופו של דבר נכשל בניסיון להיכנס למצעדים. אל שיקף מאוחר יותר שבעוד שבשיר הייתה התלהבות רבה, הוא היה חסר עידון ודקות, מה שהוביל אותו למקד את כתיבתו בנרטיבים היסטוריים ואישיים מורכבים יותר.

שנתיים לאחר מכן, ב-11 באוגוסט 1968, הוא הופיע עם להקת פיירפורט קונבנשן בפסטיבל הג'אז והבלוז הלאומי השמיני בסנברי-און-ת'יימז (SUNBURY-ON-THAMES), לצד ענקי התקופה כמו אריק קלפטון וג'ף בק, כשהוא מבסס את מעמדו בסצנת הפולק-רוק הבריטית המתפתחת.

אוגוסט 1970: לאחר תקופה של סערה יצירתית ואישית ובעקבות צאת אלבומיו המוקדמים LOVE CHRONICLES ו-ZERO SHE FLIES, אל חזר לעיר נעוריו בורנמות', שם נתן ראיון והסביר את היעדרותו מסצנת המוזיקה המקומית, וציין שהאולמות הגדולים לא התאימו והמועדונים הקטנים יותר לא יכלו להרשות לעצמם להעסיק אותו.

אוגוסט 1974: אל החל להקליט את אלבומו MODERN TIMES באולפני אבי רואד בלונדון. שיתוף פעולה זה עם המפיק והטכנאי אלן פרסונס הפך לנקודת המפנה הקריטית שהגדירה מחדש את הצליל שלו - שילוב מלוטש של פולק-רוק אקוסטי עם הפקה עשירה וסימפונית.

אוגוסט 1975 - אוגוסט 1976: סשנים של הקלטות שנמשכו לסירוגין עבור אלבום הפריצה שלו, YEAR OF THE CAT. האלבום הושלם לבסוף בסוף אוגוסט 1976, בהשתתפות נגנים בולטים כמו הגיטריסט טים רנוויק והסקסופוניסט פיל קנזי, שאלתור הסולו שלו ברצועת הנושא YEAR OF THE CAT הפך לאחד מסימני ההיכר הבלתי נשכחים של שנות השבעים. נכון שזה תקליט נפלא?

24 באוגוסט 1977: במהלך קריירה חשוב, נחתם ההסכם בין חברתו העסקית של אל, KINETIC PRODUCTIONS, לבין חברת התקליטים אריסטה. קלייב דייוויס, נשיא אריסטה, הכריז על העסקה, וכינה את אל "קול חשוב של זמננו". עסקה זו כללה מקדמה של מיליון דולר ובונוס של שלושה ארגזי יין משובח (מחווה לתשוקתו הידועה של סטיוארט כאנין טעמים ומומחה ליינות נדירים), וסללה את הדרך להקלטת אלבום המופת הבא שלו, TIME PASSAGES.

אוגוסט 1979: אל יצא לסיבוב ההופעות הראשון שלו אי פעם ביפן, שנמשך מה-18 ביולי ועד ה-1 באוגוסט וכלל הופעות באולמות יוקרתיים כגון NAKANO SUNPLAZA בטוקיו, בעקבות ההצלחה הבינלאומית של הלהיט SONG ON THE RADIO. חברתו לשעבר, מנדי, ליוותה אותו בסיבוב ההופעות כאשת יחסי הציבור שלו. הגיטריסט אדם יורמן נזכר בקבלת הפנים הפרועה של המעריצים: "הבחורות האלה מחוץ להופעות היו מנענעות את הלימוזינות מצד לצד; זה באמת הרגיש כאילו אנחנו כוכבי רוק!".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.