Noam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-23 באוקטובר בעולם הרוק

עודכן: לפני 23 שעות

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-23 באוקטובר (23.10) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "יש דבר אחד שאני לא מבין ב-ASTRAL WEEKS... אף אחד לא יגיד לי שזה אלבום רוק. למה הם ממשיכים לקרוא לו כזה, אין לי מושג" (ואן מוריסון)

ב-23 באוקטובר בשנת 1970 יצא התקליט הזה של פרנק זאפה ושמו CHUNGA'S REVENGE. שמו בא לתאר נקמה של שואב אבק קטן ושמו CHUNGA, בסיפור אהבה משולש בינו לבין בחור ובחורה.

SIDE 1

1. Transylvania Boogie

2. Road Ladies

3. Twenty Small Cigars

4. The Nancy & Mary Music

SIDE 2

1. Tell Me You Love Me

2. Would You Go All The Way?

3. Chunga’s Revenge

4. The Clap

5. Rudy Wants To Buy Yez A Drink

6. Sharleena

עד כמה זאפה לקח את המוזיקה שלו ברצינות, והאם היה לו הרבה כבוד למוזיקה עליה לעג בעדינות באלבומים שלו, כמו הבלוזים הכבדים באלבומו זה? את התשובה הוא העניק לעיתון MUSIC NOW.

"אני כן לוקח את המוזיקה שלי ברצינות, אבל זה לא אומר שאני צריך להמשיך להיות עגום כל הזמן, תמיד יש הרבה ממה לצחקק. כשהתחלתי כמוזיקאי מקצועי הייתי מתופף בלהקת רית'ם אנד בלוז. אנשים היו אומרים לי, 'היי אחי, אתה שומע קצת ג'אז?', ואני תמיד חשבתי שזה נשמע די מופרך. התחברתי רק לבלוז באותם ימים והאהבה שלי אליו עברה. אותו דבר לגבי הרוק משנות החמישים שאנחנו עושים, אנחנו כבר לא עושים ממנו כל כך הרבה אבל יש לי הרבה מאוד חיבה אליו. מבחינה מספרית, אוסף התקליטים שלי כולל כאלף סינגלים משנות החמישים, אותם אני אוסף מאז שהייתי בתיכון, ואחר כך אולי מאתיים אלבומים של מוזיקה עכשווית וקלאסית”.

בתקליט CHUNGA'S REVENGE הציג זאפה הרכב חדש של "אמהות ההמצאה", לאחר שפירק את ההרכב הקודם. על כך אמר אז למלודי מייקר: "הלהקה העכשווית מפגרת בכוונה - אבל האופן שבו היא מפגרת הוא עדיין יצירתי. כל אדם ממוצע יכול להבין את ההרכב הנוכחי. רק אנשים מוזרים הבינו את הלהקה הישנה. הפורמט של הלהקה הזו אולי קונבנציונלי, אבל החומר מורכב כמו האמהות המוקדמות יותר. הקצב תמיד חזק פה, אבל הדבר הכי חלש בלהקה הישנה היה תמיד קטע הקצב".

אחד החברים בהרכב החדש אז היה הקלידן ג'ורג' דיוק. זאפה פנה אליו במועדון שנקרא EXPERIENCE, בלוס אנג'לס. "עבדתי שם עם הכנר ז'אן לוק פונטי. המפיק של ז'אן נפגש עם פרנק כדי לעבוד על האלבום 'קינג קונג' (אלבום שזאפה הפיק לפונטי בשנת 1969 - נ.ר), ושניהם הגיעו לשמוע את הלהקה. פרנק ביקש ממני להופיע איתו ומאז הופתעתי מכמות העבודה החיה שעשינו. בחודשיים האחרונים היינו בשלושה סיורים עם שבוע חופש בלבד. דבר נוסף שהפתיע אותי הוא המשמעת של המוזיקה. זה חופש מאורגן בתוך מבנה, שהוא לא באמת סוג החופש שהייתי רגיל אליו. פעם נהגתי רק לעצום את העיניים ולנגן, ועכשיו אני צריך לפקוח את עיניי על פרנק ולראות כל סימן שהוא מאותת. אני מניח שהמשמעת עשויה להיות טובה עבורי, כל כך קשה לי להסביר מה יוצא לי מזה מוזיקלית, קשה לומר מה אני מרוויח מזה. אני כן יודע שזה עוזר לי להגיע לקהל גדול יותר, למרות שזה אותו סוג של קהל שהגעתי אליו כשהייתי עם דון אליס. זה טיול אחר רק בגלל שזה סוג אחר של מוזיקה. כל עוד אני מרגיש שאני תורם אז אני שמח, וזה עוזר גם לכיס שלי".

בעטיפת התקליט נראה זאפה כשהוא בתהליך פיהוק מתקדם. צלם התמונה, פיל פראנקס, תפס את זאפה במלון שבמערב ססקס, שבאנגליה וכך סיפר: "כשהגעתי לשם, ראיתי שישה צלמים שעמדו במעגל סביב זאפה שנראה אומלל. הוא רצה ליהנות מהרמי מרטיני שלו מבלי שיפריעו לו. הוא לא רצה להצטלם ואני כיוונתי מרחוק את עדשת המצלמה שלי עליו, בדיוק כשפיהק. כשפיתחתי את התמונה הזו, הבנתי שאני חייב לשלוח לו אותה".

עיתון רולינג סטון בביקורת שלילית: "נראה לנו שהרבה אנשים יתאכזבו מהתקליט הזה. אין בו את סולואי הגיטרה המשעממים אך האווירה של הדבקת הקטעים ללא קשר ביניהם ממשיכה. קטע הפתיחה נשמע כמו מישהו שמנסה, באופן חובבני, לנגן בגיטרה בסגנון הסולמות של גאבור סאבו עם הסאונד של ג'ון מקלאפלין - ללא הצלחה. שאר קטעי הנגינה סטנדרטיים ולא מעבר לכך. רק הקטע TWENTY SMALL CIGARS נשמע טוב. זאפה לא צריך לדאוג. הוא יכול להמשיך להוציא תקליטים כאלה ותמיד יהיה מישהו שיקנה אותם".

עיתון HIGH FIDELITY בביקורת מפברואר 1971: "יש כאן את כל התבלינים הרגילים של זאפה; אוואנגארד וקלאסי עם רוק. זאפה ממשיך לאתגר אותנו". עיתון JAZZ AND POP במרץ 1971: "סוף סוף מצא זאפה את הנוסחה המושלמת של נגינה עם קולות ועם הרכב נגנים מהשורה הראשונה".

זאפה: "אחת ההפתעות הגדולות שלי בעניין התקליט הזה, שאינו משמעותי בעיניי, היא שהוא הפך להיות להיט גדול בתאילנד ובאיטליה".

ב-23 באוקטובר בשנת 1975 הגיע בחור בשם ג'ף וואלד עם אשתו הזמרת, הלן רדי, למלון 'קהאלה הילטון' שבהונלולו. הם ציפו להיכנס לחדר האהוב עליהם במלון. אך מה רבה הייתה הפתעתם כשגילו כי החדר עדיין תפוס על ידי רוד סטיוארט וחברתו בריט אקלנד.

וואלד החליט להראות את אי שביעות רצונו עם שיחת טלפון שערך מהלובי לחדרו של סטיוארט, שם קיבלה אקלנד את צעקותיו.

מיד לאחר מכן החל לצעוק וואלד בלובי: "אני רוצה שתעיפו את סטיוארט הנבזי הזה מהחדר ותערכו בו חיטוי בעשן!". סטיוארט לא נשאר חייב. הוא עזב את החדר בשעה שתיים וחצי בצהריים. לא לפני שדאג לנתק בו כל כבל אפשרי, לשבור את המיטה ולאטום בדבק את חורי הניקוז באמבטיה ובכיור תוך הפעלת הברזים.

ב-23 באוקטובר בשנת 1968 הקליטה להקת פינק פלויד את השיר POINT ME AT THE SKY באולפני EMI. ביום זה הקליטו ארבעת החברים את תפקידי הנגינה הבסיסיים, לקראת הוספות בהמשך.

זה לא היה קל להקליט את השיר הזה, עם האווירות השונות בין הבתים והפזמונים (שמזכירים את אווירת הפזמונים של "לוסי ברקיע היהלומים"). למרות שהתוצאה תהיה ראויה, התקליטון לא זכה להצלחה וגרם לפינק פלויד להבין ששוק התקליטונים אינו עבורה.

רוג'ר ווטרס: "זה היה התקליטון האחרון מסדרת תקליטונים לא ידועים שעשינו. אין לי מושג למה עשינו את זה. זה היה נסיון בהרכבת שיר וזה לא הצליח".

ב-23 באוקטובר בשנת 1980, יצא בארה"ב תקליטון הקאמבק, 'כמו להתחיל שוב מההתחלה', של ג'ון לנון. בעוד לנון שר על התחלה מחדש, החתים בחור בשם מארק צ'אפמן את כרטיס העבודה שלו כשומר ביטחון בהונלולו בפעם האחרונה. עד אז הייתה חתימתו בכל יום עם הכינוי 'צ'אפו'. הפעם הוא חתם את כרטיסו בשם ג'ון לנון.

השיר הזה, אותו כתב ג'ון לנון במהלך חופשה שלו בברמודה (ללא יוקו), גילם את תחושת ההתחדשות בחייהם המקצועיים והאישיים של השניים. "זה היה די ברור על מה עוסק השיר", אמר העיתונאי דיוויד שף, שערך את הראיון הגדול האחרון עם לנון לפני הירצחו. "הוא לא בטח ביוקו, היא לא בטחה בו, כל הדברים האלו. אבל בשיר האחד הזה הייתה האופטימיות והשמחה המדהימים האלה".

לנון: "במהלך ההקלטה של 'להתחיל מחדש', קראתי למה שעשיתי 'אלביס אורביסון'. חזרתי פה לתקליטים שאני מכיר - אלביס ורוי אורביסון וג'ין וינסנט וג'רי לי לואיס.כתבתי את השיר ליוקו, אבל אחר כך הבנתי שזה מסר לכל הנשים וכתחינה לכולנו להתחיל מחדש. סקסיזם זה נושא כה גדול, שאפילו לא התחלנו לדון בו כראוי. יש המון סוגים של אי שוויוניות בעולם - הגזע הזה מול הגזע ההוא. אבל תמיד הנשים נמצאות שם למטה".

אבל למרות רצונו הטוב של לנון, מבקרי המוזיקה מיהרו לתקוע סכינים בתקליטון החדש. איאן פיי מהמלודי מייקר: "בפברואר 1975 יצא לחנויות תקליט שירי הרוק'נ'רול של הוד מלכותו ואחר כך קיבלנו את האוסף SHAVED FISH. חמש שנים אחרי היעלמות שלו, בה הוא בילה זמן עם משפחתו, הוא חוזר. אם זה כדי לספק את הדרישה או לראות האם הוא יכול עדיין לספק את הסחורה בגיל 40 - הוא בא עם השיר הזה ומותיר את הרצון לקוות לאלבום שלם שיהיה טוב יותר מהשיר הסנטימנטלי להחריד הזה שלו. למרבה הפלא, פעם הוא אמר על ג'ורג' האריסון את אותו הדבר, לפני שפרש מהמוזיקה - 'ובכן, הוא התנתק. זה קל להתנתק, אם אתה מוקף באנשים שאינם עושים רוק. אז אתה שוכח מה זה'. מה שקרה ללנון במוזיקה החדשה שלו מראה שכל עולם המוזיקה חלף לידו לגמרי. התקליטון החדש שלו גרוע מכל מה שעשה עד כה. הבה נקווה שעוד אלוף אחד שצולע עכשיו, חסר נשימה ועל ברכיו, לא יגיע לשפל שכזה כה מהר". במשפט האחרון התכוון המבקר לפול מקרטני.

עיתון רקורד מירור מיהר לפרסם ביקורת ארסית: "אז, ג'ון לנון, הנה חזרת. תקליטך המקורי האחרון הושפע מפרידת הנסיון שלך מאשתך השניה, יוקו, אבל מיד לאחר מכן חזרתם להיות ביחד ולא עשיתם דבר מאז, חוץ מבייביסיטר על התינוק ומכירת פרות. ובכן, בזמן הזה הפכה מולדתך החדשה לתעשייתית מאד. להקות בריטיות רבות הפכו מצליחות בניו יורק. יש הקוראים לזה גל הפלישה הבריטית השנייה. אנו בטוחים שאתה זוכר את הראשונה. הרי יש לך 25 אחוזים מהאחריות לכך שזה קרה. והיית איש חשוב כי הרי בתוכנית של דייויד פרוסט, ביום האחרון של הסיקסטיז, הוכתרת לאיש העשור. אתה בטח זוכר את הסיקסטיז, ג'ון. כי הנה יצרת פה שיר סיקסטיז נוסף, אבל האם בכוונתך להיפרד שוב מיוקו? האם זו הסיבה שאתה חוזר אלינו עם שיר כזה חלול?".

תקליטון זה לא הצליח כשיצא. היה נדמה שג'ון לנון איבד את זה. רק עם מותו החלו המעריצים לקנות גם את המוצר הזה בכמויות ובכך הביאו את השיר למקומות גבוהים במצעדים.

הרצאת בוטיק על הביטלס והרצאות מוסיקה נוספות, להזמנה: 050-5616459

ב-23 באוקטובר בשנת 1971 פורסמה במלודי מייקר, בפינת השאלות, גם שאלה שנועדה לגרג לייק (מאמרסון, לייק ופאלמר):

"באיזו גיטרה חשמלית השתמש גרג לייק באמצע הקטע BATTLEFIELD שביצירה TARKUS? מה גרם לו לעזוב את קינג קרימזון ולהצטרף לאמרסון, לייק ופאלמר? כמו כן, במהלך הסולו של גרג בשיר TAKE A PEBBLE נשמע צליל קל כמו חלוקי נחל שנזרקים למים. איך זה נעשה?"

כך ענה לייק:

"השתמשתי בגיטרה פנדר טלקאסטר ובה פיק-אפ של גיבסון. אבל בזמן שהייתי בארצות הברית לפני כמה שבועות החלפתי את הגיטרה הזו לגיטרת גיבסון. לא עזבתי את קינג קרימזון אלא הלהקה התפוגגה ובמקביל פגשתי במקרה את קית' אמרסון. צליל חלוקי הנחל הושג עם סינטיסייזר מוג. השתמשנו גם באפקט מהדהד כדי לקבל צליל כמו של מים שמטפטפים במערה".

ב-23 באוקטובר בשנת 1966 הובא גיטריסט אמריקני שמאלי ובעל שיער מקורזל לסשן הקלטה ראשון באנגליה. קראו לו ג'ימי הנדריקס.

הסשן נערך באולפני DE LANE LEA שבלונדון. המפיק היה צ'אס צ'אנדלר (מנהלו החדש של הנדריקס) וטכנאי ההקלטה היה דייב סידל.

צ'אנדלר, לשעבר בסיסט האנימלס, החליט להשקיע מכיסו בתגלית החדשה שלו ("היה לי כסף רק לכסות הקלטת שיר אחד. לא יכולתי לחשוב על הקלטת שיר נוסף לצד ב' של תקליטון, עד שיהיה עליי עוד כסף מזומן") והציב לצידה את הבסיסט נואל רדינג והמתופף מיץ' מיטשל.

צ'אנדלר: "זו הייתה הקלטת מבחן לנואל ולמיץ', כדי לבדוק איך הם מתחברים עם ג'ימי. קבעתי את האולפן הזה כי שם הקלטתי, עם האנימלס, את רוב שירינו. הכרתי היטב את האולפן. בזמנו גרתי בדירה אחת עם הנדריקס וניצלנו אותה לעריכת חזרות על השיר, עם נואל ומיץ', כך שהגענו מוכנים לאולפן".

עם נסיונו הרב, ידע צ'אנדלר שאסור לערב יותר מדי גורמים בהחלטות: "לא הדאיג אותי שלנואל ומיץ' לא ניתן מקום להביע את דעתם. הדבר האחרון שהייתי זקוק לו זה בלבול. הופעתי והקלטתי ללא הרף עם האנימלס מזה שנים וראיתי איך כל דבר, כשמעורבים בו כמה אנשים, הופך לפשרה ואיש לא קיבל באמת עד הסוף את מה שרצה. לא הייתי מוכן שזה יקרה גם עם מה שתכננתי לג'ימי".

צ'אנדלר ידע שאסור לבזבז זמן באולפן כי כל דקה מיותרת תמומן מכיסו. המטרה הייתה להקליט גרסה לשיר HEY JOE, שאמני פולק אמריקנים רבים נהגו לבצעו. לאחר מכן אימצוהו גם להקות חשמליות כמו הבירדס, THE LEAVES ולהקת LOVE. היה זה בחור בשם דינו וולנטה שטען כי הוא זה שכתב את השיר, אך הוא נסוג מדרישת הקרדיט לאחר שעורך דין מטעמו של בחור בשם בילי רוברטס טען שלמרשו מגיע הקרדיט הבלעדי.

דרך אגב, הגרסה של הבירדס לשיר הזה הושגה בסוף על ידי התעקשותו של חבר הלהקה, דייויד קרוסבי, שהכיר את השיר עוד כמה שנים קודם לכן כשהזמר דינו וולנטה השמיע לו אותו והציג אותו כמשהו שהוא כתב בעצמו.

בחזרה לאנגליה ולהנדריקס; ככל שהתקרב מועד ההקלטה, החל הנדריקס להביע חששות רבים בנוגע לאיכות שירתו. הוא חשב שהוא זמר גרוע והפך להיות מתוח מאד בימים שלפני ההקלטה. הוא פחד ששירתו תהרוס את המטרה שלשמה הובא כל הדרך מארה"ב ללונדון.

צ'אנדלר: "ג'ימי היה פרנואיד בעניין קולו, מהרגע בו פגשתי אותו. מהיום הראשון שלי איתו באולפן ועד היום האחרון בו היינו ביחד - הוא כל הזמן רצה שקולו יהיה קבור אי שם בתוך המיקס. אני כל הזמן דאגתי דווקא להבליט את הקול הזה".

בינתיים נאלץ צ'אנדלר לרוץ למשרד ההגירה כדי להאריך את אשרת השהייה של הנדריקס בלונדון ולאפשר את קיום ההקלטה הזו. צ'אנדלר: "כשג'ימי הגיע ללונדון, האשרה שלו הייתה מאד מוגבלת. קיבלתי הארכה שהייתה אמורה להסתיים דווקא ביום בו נקבע סשן ההקלטה הראשון. נאלצתי לרוץ בבוקר יום זה למשרד ההגירה כדי לקבל הארכת אשרה לעוד שלושה חודשים. התהליך היה ארוך ונאלצתי לרוץ משם היישר לאולפן. בעודי מגיע לשם מתנשף, נתקלתי בהנדריקס זועף".

הנדריקס זעף על צ'אנדלר וטכנאי ההקלטה שלא הירשו לו לנגן בעוצמת הווליום החזקה והרצויה מבחינתו. "אם לא תתנו לי לנגן בווליום שאני רוצה - עדיף שאחזור לניו יורק!", הוא אמר ברצינות. צ'אנדלר הרגיש כיצד הדרכון וטפסי אשרת השהייה של הנדריקס בוערים בכיסו. הוא הוציאם וזרק אותם בזעם על קונסולת המיקסר של האולפן תוך כדי שהוא צועק על הנדריקס: "הנה הטפסים שלך ותתחפף מכאן תיכף ומיד!".

הנדריקס הסתכל על הטפסים והחל לצחוק: "אוקיי, עלית על ההצגה המטופשת שלי". ממשיכים להקליט.

בשעתיים שהוקצבו לעניין הצליחה הלהקה להקליט פלייבק (נגינה ללא שירה) של HEY JOE. כשלושים טייקים של השיר הוקלטו, כשחלקם לא צלחו את אמצע הדרך, עד שלבסוף הושלמה המשימה. הקלטת שירתו של הנדריקס ומקהלת הקולות הנשיים (עם להקת הבנות THE BREAKAWAYS) נדחתה לתאריך אחר.

צ'אנדלר היה מבסוט. הוא אהב את הצליל ששמע מסליל ההקלטה וידע שהוא הולך לבשר לעולם בשורה חדשה לגמרי.

גם זה קרה ב-23 באוקטובר:

- בשנת 1966 הופיעה להקת היארדבירדס את הופעתה הראשונה עם ג'ימי פייג' באולם פילמור ווסט בסן פרנסיסקו.

- בשנת 1972 החלו צילומי הסרט THAT'LL BE THE DAY בכיכובם של רינגו סטאר, קית' מון, דייויד אסקס, בילי פיורי ועוד...

- בשנת 1947 נולד הבסיסט גרג רידלי, שניגן בלהקות SPOOKY TOOTH, HUMBLE PIEולהקת VIP'S. הוא מת ב-19 בנובמבר 2003.

- בשנת 1970 טס פיטר גרין מוורמונט ללוס אנג'לס כדי לצפות בהופעה של הגיטריסט גארי מור עם להקתו, SKID ROW במועדון WHISKEY A GO GO. המופע של גארי מור וחבריו קיבל לאחר מכן ביקורת לא טובה בעיתון הוליוודי. הטענה העיקרית של מבקרת המופע הייתה שהווליום גבוה מדי.

- בשנת 1967 הקליטה להקת הבירדס את הקטע SPACE ODYSSEY ('ספייס אודיסי') שנחשב כקטע הראשון בעולם הרוק שנעשה בו שימוש בסינטיסייזר MOOG (מוג)

- בשנת 1962 הקליט סטיבי וונדר את הסינגל הראשון שלו בחברת MOTOWN. שם השיר הוא THANK YOU FOR LOVING ME ALL THE WAY.

- בשנת 1975 נערכה ההופעה האחרונה בהחלט של זמר העם האמריקאי, פיל אוקס. זה היה במסיבת יום הולדת למייק פורקו, שהיה בעל המועדון 'פולק סיטי' בו ידע אוקס בעבר זמנים טובים. עתה הוא בלתי צפוי ושיכור לרוב. הוא ציפה מבוב דילן להזמינו לסיבוב הופעות חדש שייקרא ROLLING THUNDER REVUE, אך כשיצא הסיבוב, זמן קצר לאחר מסיבה זו, גילה כי הוא נותר מחוץ לתמונה. הוא ידע כי הסיבה לכך היא התמכרותו לטיפה המרה ואי יציבותו בשל כך. עדיין, הדחיפה החוצה פגעה בו. הוא התאבד באפריל 1976.

- בשנת 1963 השלימה להקת הביטלס את הקלטת אלבומה השני עם הקלטת השיר I WANNA BE YOUR MAN. באותו יום הלהקה טסה מלונדון לשטוקהולם על מנת להתחיל את סיבוב ההופעות הראשון שלה ברחבי אירופה. שם קיבלה את הלהקה קבוצה של מאות מעריצות, שלקחו חופש מבית הספר על מנת להתייצב בשדה התעופה.

- בשנת 1978 הכעיסה חברת התקליטים CBS את קהל קוני התקליטים כשהעלתה את מחיר התקליטים שלה ל- 8.98 דולר.

- בשנת 2010 נערך איחוד של להקת בופאלו ספרינגפילד, אחרי 43 שנים של היעדרות מהבמה, למען גיוס כספים לבית הספר שהקים ניל יאנג, BRIDGE SCHOOL.

- בשנת 2014 מת כוכב הגלאם-פופ הסבנטיזי, אלווין סטארדאסט, לאחר מאבק בסרטן. בן 72 במותו.

ב-23 באוקטובר בשנת 1990 יצא אלבום חדש ללהקת דיפ פרפל ושמו SLAVES AND MASTERS. הפעם הזמר של הלהקה היה ג'ו לין טרנר (לשעבר בלהקת ריינבאו). אז האם זה DEEP RAINBOW?

השנים 1992-1989 נחשבות בעיני רבים מאוהבי הלהקה (כמוני) כשנות השפל שלה. כשההרכב הקלאסי (הידוע בשם MARK II, בגלל שזה היה הגלגול השני) התאחד בשנת 1984, ציטוטים שאמרו החברים זה על זה בעבר חזרו לנגוס בהם. כשהגיטריסט, ריצ'י בלאקמור, נשאל אז, "אם אחד מחברי הלהקה יעזוב, האם תמשיכו?" - הוא ענה, "לא נראה לי. כרגע אנחנו מסתגרים טוב מאד, אבל אולי בהמשך עוד יצוצו פוליטיקות שיפגעו בעניין".

אבל בעוד שפרישתו הראשונה של הזמר איאן גילאן, בשנת 1973, הייתה החלטה שלו - בפעם השניה הוא כבר לא החליט זאת אלא נבעט החוצה. שאר ארבעת החברים החליטו אז שההצגה חייבת להמשיך בלעדיו. אז הם החלו לחפש אחר זמר שיחליף אותו. מעריצים ראו אז את הדבר כחילול קודש. דיפ פרפל נפלה למלכודת. הפופולריות של הלהקה כבר דעכה אז, במיוחד בשוק האמריקאי, אבל עדיין היה מדובר בהרבה כסף שאמור להיכנס לכיסי הלהקה אם יעבדו ביחד. ברור שיותר כסף מהסכום שיקבל כל אחד מהם אם יעבוד לבדו.

כמה זמרים נבחנו ולא הצליחו. שניים מהם היו קרובים לקו הגמר. אחד מהם היה ג'ימי ג'מיסון, מלהקת SURVIVOR, אבל הם לא הצליחו להשיג אותו כי חברת התקליטים שהחתימה אותו הפחידה אותו בטענה שהוא חייב לה תקליט סולו. המועמד השני היה טרי ברוק, שהיה בלהקת STRANGEWAYS. הוא בילה חמישה ימים עם הסגולים והם אהבו מאד את האופי שלו ואת אופן שירתו. הוא כה התלהב מהמצב שלו, להצטרף ללהקה ידועה, שהוא גילה זאת לכמה מחבריו. אבל משהו לא ניצת שם. למרוות שהוא הכיר כל צליל ומילה בקטלוג הלהקה. עדיין, הוא שר את התפקידים כמי שלמד אותם בעל פה ולא כמי שלבו באמת בזה.

אז עלה שמו של ג'ו לין טרנר, לשעבר זמר בלהקתו של בלאקמור, ריינבאו. הבסיסט, רוג'ר גלובר (שגם היה בריינבאו עם טרנר), בתחילה לא הסכים לרעיון. הוא חש שזה צעד לא נכון. עדיין, הוא הוזמן לאודישן וברגע שנכנס לחדר החזרות, בלאקמור צעק 'היי ג'ו' והחל לנגן את השיר שהיה ידוע בגרסתו של ג'ימי הנדריקס. טרנר ניגש מיד למיקרופון והצטרף בשירה. הוא הצליח להרשים את הנוכחים. כדי לחגוג את הצטרפותו הם בחרו להופיע, באופן מפתיע, בפאב. ג'ון לורד הקלידן לא הסכים להגיע להופעה, כי זה היה בתנאים עלובים בעיניו. החבורה פנתה להקליט את האלבום ואף הגיעה להופיע אז בישראל. אבל ריצ'י בלאקמור הרס את ההנאה כשהחליט לא לבצע הדרן. שאר חברי הלהקה ההמומים והפגועים עלו לבמה בלעדיו. זמן לא רב לאחר מכן הוחלט להעיף את טרנר ולהחזיר את גילאן.

אז האם האלבום הזה שווה? ובכן, למרות שארבעה מהחמישה הם חברי דיפ פרפל הקלאסית, זה לא נשמע כמשהו של דיפ פרפל. יש פה אלמנטים סגולים לצד אלמנטים של צבעי הקשת של ריינבאו. עדיין, זה מותיר, בעיני, את הצורך לרוץ ולהקשיב לאלבומים הקלאסיים מהעבר הרחוק יותר. בסדר, מדובר בשנת 1990 ולא בשנת 1972 - אבל מלהקה כזו, שיצרה סאונד וגישה כה מרעננים, אני מצפה ליותר מזה. הרבה יותר. כי אחרי הכל, רוק כבד - או שזה עובד או שלא. אין באמצע. ופה, זה לא עובד, לטעמי. בטח איאן גילאן ישב בצד וצחק להנאתו.

ב-23 באוקטובר בשנת 1970 הופיעה להקת דרק והדומינוס את ההופעה הראשונה שלה משתיים בפילמור איסט בניו יורק.

ההקלטה מהמופע הזה יצאה לאחר מכן (באופן ערוך) באלבום ההופעה החיה של הלהקה, שיצא ב-1973 (אחרי שההרכב כבר התפרק וקלפטון היה שקוע בלצרוך הרואין במקום לנגן). להקת החימום בערב הזה הייתה להקת HUMBLE PIE. להקה נוספת שהופיעה לפני שתי אלה בערב הזה נקראה BALLIN JACK.

ליסה מלמן כתבה על ההופעה לעיתון המוזיקה 'דיסק': "אריק נראה ככוכב הפופ הבריטי הבטוח בעצמו. עם זאת הוא ניגן את צלילי הגיטרה הטובים ביותר ששמעתי. המוזיקה שהוא ולהקתו עושים מעניינת יותר מכל מה שהוא עשה עד כה".

מייק ג'אן, מהניו יורק טיימס, דיווח גם הוא על ההופעה: "דרק והדומינוס הם קבוצת הרוק החדשה של אריק קלפטון, ואנשים בקהל שצעקו 'קלפטון' לפני שהחבורה עלתה על הבמה, לא התאכזבו. הגיטריסט הבריטי נחשב לאחד הטובים ברוק. הלהקות הקודמות שלו היו מוצלחות מאוד, כפי שכנראה זו תהיה.

קלפטון ניגן שירים משלו, נוטה בכבדות לכיוון שירי בלוז קצביים. הוא ניגן בלוז איטי אחד. נגינתו מקצועית ביותר, כמעט חסרת מאמץ, אך מרגשת מספיק. הוא גם שכלל דרך טובה לעבור מקצב לניגון מלודיה, והוא יכול לנגנם באותו אופן וללא מאמץ. הביקורת היחידה שניתן להעלות על הביצוע היא שהשירים בדרך כלל נשמעים חוזרים על עצמם".

בוב דילן נראה צופה במופע, אך לא הצליח להגיע אל מאחורי הקלעים כי לא היה לו אישור כניסה. נשמע הזוי, אך אכן קרה. גם פול מקרטני, שעבד אז בניו יורק על תקליטו השני, RAM, הגיע לצפות בהופעה.

לאחר המופע נערכה מסיבה לכבוד קלפטון ונראה בה גם קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג.

קלידן הלהקה, בובי ויטלוק, בספרו: "כשהדומינוס הופיעו בניו יורק, בפילמור איסט, במה שהיה בסופו של דבר ההופעות היחידות שלנו בעיר ההיא, לאריק היה קצת זמן פנוי בידיו וכיס מלא בכסף. הופענו שני לילות. הלילה השני היה נס בפני עצמו. היינו כל כך מחוקים מסמים. עדיין ההופעה עברה כהלכה. אני חושב שזה היה אהמט ארטגון שהכיר שם לאריק את הבחורה השחורה והיפה ההיא, במסיבה שנערכה עבורנו על ידי חברת התקליטים שלו, אטלנטיק, במהלך שהותנו בניו יורק. היינו שם במשך יותר משבוע ואריק התחבר אל הבחורה איכשהו. הוא היה המום ממנה לחלוטין ולקח אותה למסעות קניות והוציא עליה אלפי דולרים. הוא קנה לה מעיל פרווה ומלתחה שלמה. זה נראה מסתדר בסדר גמור. הוא היה מאוהב שוב - או שזה היה תאווה - שוב? היא הייתה יותר מדי פרועה בשבילו. אריק קרא לי לחדר שלו ואמר שהוא רוצה לדבר איתי על משהו פרטי. עליתי לחדר שלו. הוא שאל אותי, 'מה אתה חושב על זה שאקח אותה לאחוזה שלי באנגליה אחרי שנסיים את סיבוב ההופעות?'

פעמוני אזעקה נשמעו לי בראש ואמרתי לו שאני חושב שהיא אישה יפה, אבל לא ראיתי איך היא הולכת להשתלב שם באזור הכפרי האנגלי ועושה קניות. אריק היה נחוש לשאול אותה, אז אמרתי לו פשוט לעשות את זה. חזרתי לחדר שלי וכמה שעות לאחר מכן התקשר אליי ברוס, מנהל ההופעות שלנו, כדי לקבל קצת כסף בשבילה. מסתבר שכאשר אריק ביקש ממנה לחזור איתו לאנגליה, היא פשוט אמרה שהוא חייב לה 5,000 דולר עבור שירותיה. אריק שפך מולה את ליבו והיא פשוט דרכה עליו. ברוס ואני לקחנו את הכסף והוא נתן את זה לאריק. לא עבר יותר מדי זמן עד שהיא דפקה בדלת. אריק פתח אותה וזרק חופן של שטרות בפניה וטרק את הדלת. השטרות התעופפו לכל עבר. יצאתי אל המסדרון והתבוננתי בה כשהיא על הברכיים ואוספת את השלל. זה היה בעיקר שטרות קטנים. פשוט עמדתי שם נדהם ומתבונן בה כשהיא מרימה הכל מהרצפה. אמרתי לה, 'את יודעת שהוא באמת השתגע עליך ורצה לקחת אותך איתו הביתה?' ו'לא אכפת לך ממה שעשית זה עתה ולמי עשית את זה?' היא לא אמרה מילה. היא פשוט המשיכה לאסוף את הכסף שלה וכשהיה לה הכל היא עזבה. איזו פרוצה יפה!"

ב-23 באוקטובר בשנת 1981 יצא תקליט חדש לסטיב מילר ושמו CIRCLE OF LOVE. האמת? זה תקליט רע!

ובכן, אחרי שלוש ומשהו שנים של שתיקה אולפנית מצדו, לבוא עם הדבר הזה היה בגדר עלבון למעריציו של סטיב מילר. הקשבה לצליל ההפקה גורם לי מחשבה שזו הקלטת דמו שבטעות מצאה את מקומה במאסטר הסופי. הצד הראשון של התקליט עוד איכשהו עובר, בלי משהו מלהיב באמת. אחרי תקליטים ענקיים שמילר יצר בעבר, מדובר פה בניסיון תפל. השיר הראשון, HEART LIKE A WHEEL, פותח את התקליט עם תקווה אך העסק צונח עם השיר השני, GET ON HOME, עם צלילי סינטיסייזרים שמתאימים לשיר של יורופופ טראש. בשיר השלישי נשמעת החבורה מנסה לשחזר את הגרוב, המופתי לזמנו, של שירי האלבום FLY LIKE AN EAGLE, אך תוכן השיר שדוף. זה סוג של שיר שמילר בטח כתב בזמן שהוא נחר במיטה. שיר הנושא, שחותם את הצד הראשון, כבר גרם לי לנחור. כמה משעמם לשמוע את מילר עם מכונת התופים האלקטרונית הזו וללא בשר מוסיקלי אמיתי. אפילו סולו גיטרת הסלייד שלו פה נשמע כמו מישהו שרק מתחיל ללמוד את רזי הנגינה הזו ולא כמישהו שכבר ידע להקליט סולואים מרשימים בסגנון זה.

וזה עוד הצד הטוב של התקליט. הצד השני? פה המצב כבר באמת מחריד. זה בא עם הדיסקו ה-כאילו עתידני של MACHO CITY שנמתח לדקות ארוכות ומיותרות שנודדות למחוזות של שיעמום, גם אם יש פה צלילים של סינטיסייזרים שנעים פה מצד לצד ומנסים להניע את האגן לריקוד. אבל זה משעמם ונשמע אפילו שהמתופף, גארי מאלאבאר, שמאד מדויק בתיפוף רוק, בורח בקטנות פה ושם מהקצב - מה שלא קורה בהפקות דיסקו ופ'אנק משופשפות הרבה יותר. צר לי, אך יש פה את סטיב מילר ולהקתו במצב של שינה - לא ריקוד. בסוף הקטע הזה יש, במשך שתי דקות שלמות (!!!) את צלילי הטבע כשגשם ורעמים נשמעים וחלקם נדמה כאילו נוגנו מסינטיסייזר. מה ביקש סטיב מילר להביע כאן? האם היה ברצונו לשטוף את כל הדבר הזה שנשמע ממנו בתקליט לפני כן?

ב-23 באוקטובר בשנת 1975 הופיעה להקת כוורת ב"המגדל" ברמלה.

הרצאת בוטיק על להקת כוורת, עם הסיפור של הכרתם, והרצאות מוסיקה נוספות,

להזמנה פה: 050-5616459