רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-23 באוקטובר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-23 באוקטובר (23.10) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "יש דבר אחד שאני לא מבין ב-ASTRAL WEEKS... אף אחד לא יגיד לי שזה אלבום רוק. למה הם ממשיכים לקרוא לו כזה, אין לי מושג" (ואן מוריסון)

הפיהוק המעורר של זאפה. ב-23 באוקטובר בשנת 1970 יצא תקליט של פרנק זאפה ושמו CHUNGA'S REVENGE. שם זה בא לתאר נקמה של שואב אבק קטן ושמו CHUNGA, בסיפור אהבה משולש בינו לבין בחור ובחורה.

קחו שואב אבק, תסבכו אותו במשולש אהבה, ותנו לו לצאת לנקום. נשמע כמו התחלה של בדיחה גרועה? אולי, אבל כשמדובר בפרנק זאפה, זו הייתה רק עוד יצירה גאונית. ב-23 באוקטובר 1970, נחת על מדפי התקליטים יצור מוזיקלי חדש ומשונה מבית היוצר של השפם המפורסם ביותר ברוק, והוא נשא את השם המפוצץ CHUNGA'S REVENGE.

התקליט הזה סימן פרק חדש ומרתק בקריירה של זאפה, רגע אחרי שפירק את הרכב "אמהות ההמצאה" המקורי שלו והרכיב אותו מחדש עם דמויות מפתיעות. ולגבי השם של התקליט? ובכן, ההסבר הרשמי, כיאה לזאפה, היה סוריאליסטי לחלוטין. על פי הסיפור, השם נועד לתאר מסע נקמה של שואב אבק קטן, דגם CHUNGA, שמצא את עצמו מעורב רומנטית עם בחור ובחורה. התוצאה, כנראה, הייתה דרמטית. התקליט עצמו הציג סאונד שהתנדנד בין בלוז כבד ומהביל, כמו בקטע ROAD LADIES, לבין ג'אז-פיוז'ן מורכב וקטעי רוק ישירים ובועטים יותר, כמו בשיר הפתיחה בצד השני TELL ME YOU LOVE ME.

הגישה הזו, ששילבה תמיד קומפוזיציות מורכבות עם הומור נמוך וביזארי, תמיד בלבלה את המבקרים. השאלה הנצחית שריחפה סביב זאפה הייתה: עד כמה האיש הזה בעצם לוקח את המוזיקה שלו ברצינות? האם היה לו כבוד אמיתי לז'אנרים שהוא נהנה לפרק, כמו למשל הבלוזים הכבדים שכיכבו בתקליט הזה בראיון נדיר שהעניק אז למגזין MUSIC NOW, הוא הסכים לשפוך אור על הפילוסופיה שלו. "אני בהחלט לוקח את המוזיקה שלי ברצינות", הוא הבהיר למראיין הסקרן, "אבל זה לא אומר שאני צריך להסתובב קודר כל הזמן". הוא הוסיף שתמיד יש הרבה ממה לצחקק, גם בתוך המוזיקה הכי "רצינית".

הוא סיפר שכשהחל את דרכו כמוזיקאי מקצועי, הוא בכלל היה מתופף בלהקת רית'ם אנד בלוז. "אנשים היו שואלים אותי, 'היי אחי, אתה שומע קצת ג'אז?', ותמיד חשבתי שזה נשמע די מופרך". באותם ימים, כך הודה, הוא התחבר אך ורק לבלוז, ואהבתו אליו נותרה חזקה. "אותו דבר לגבי הרוק של שנות החמישים שאנחנו עושים", המשיך, "אנחנו כבר לא עושים ממנו כל כך הרבה, אבל יש לי חיבה גדולה אליו". כדי להוכיח שהוא לא סתם מדבר, הוא שלף נתון מספרי מרשים: אוסף התקליטים האישי שלו כלל באותה תקופה כאלף תקליטונים משנות החמישים, אותם אסף בקדחתנות מאז ימי התיכון. לצד אלו, היו לו אולי מאתיים תקליטים נוספים של מוזיקה עכשווית וקלאסית. בקיצור, הבסיס היה מוצק.

ואכן, CHUNGA'S REVENGE הציג לעולם הרכב חדש לחלוטין של "אמהות ההמצאה". השינוי היה דרמטי. זאפה גייס צמד סולנים חדשים, מארק וולמן והווארד קיילן, שנודעו יותר בכינוי FLO AND EDDIE. השניים הגיעו היישר מלהקת הפופ המצליחה THE TURTLES, והמעבר שלהם לרוק הניסיוני של זאפה הרים לא מעט גבות. בראיון נוסף, הפעם למלודי מייקר, זאפה, כהרגלו, לא חסך במילים ולא ניסה להיות נחמד. "הלהקה העכשווית מפגרת בכוונה", הוא ירה, "אבל האופן שבו היא מפגרת הוא עדיין יצירתי". הוא הרגיש שהקהל הרחב יכול סוף סוף להתחבר למה שהוא עושה, בניגוד להרכב הקודם. "כל אדם ממוצע יכול להבין את ההרכב הנוכחי", הסביר, "רק אנשים מוזרים הבינו את הלהקה הישנה".

הוא הודה שהפורמט של הלהקה החדשה אולי נשמע קונבנציונלי יותר, עם שירים ומבנים ברורים, אבל התעקש: "החומר מורכב כמו האמהות המוקדמות יותר". והיה לו יתרון אחד ברור שהיה חשוב לו להדגיש: "הקצב תמיד חזק פה, אבל הדבר הכי חלש בלהקה הישנה היה תמיד קטע הקצב". את חטיבת הקצב החדשה והמהודקת איישו המתופף הבריטי איינסלי דאנבר והבסיסט ג'ף סימונס.

אחד החברים המרכזיים והמשפיעים ביותר בהרכב החדש הזה היה הקלידן ג'ורג' דיוק, שהגיע מעולם הג'אז והפיוז'ן. זאפה צד אותו במועדון הופעות אפלולי בלוס אנג'לס שנקרא EXPERIENCE. דיוק סיפר מאוחר יותר על המפגש הגורלי ששינה את חייו. "עבדתי שם עם הכנר ז'אן לוק פונטי", נזכר. באותו זמן, המפיק של פונטי נפגש עם זאפה כדי לעבוד על התקליט KING KONG, יצירת ג'אז-רוק מורכבת שזאפה הפיק ועיבד עבור פונטי ב-1969.

"שניהם הגיעו למועדון לשמוע את הלהקה", סיפר דיוק. זאפה שמע את הנגינה של דיוק, לא היסס, ומיד ביקש ממנו להצטרף אליו. מאותו רגע, דיוק נזרק למים העמוקים של ה-ZAPPA MACHINE. "הופתעתי מכמות העבודה החיה שעשינו", הודה. "בחודשיים האחרונים היינו בשלושה סיבובי הופעות עם שבוע חופש בלבד".

אבל ההלם האמיתי עבור נגן ג'אז חופשי כמוהו הייתה המשמעת. "זה חופש מאורגן בתוך מבנה", ניסה להסביר את החוויה, "זה לא באמת סוג החופש שהייתי רגיל אליו". הוא תיאר את ההבדל: "פעם נהגתי רק לעצום את העיניים ולנגן, ועכשיו אני צריך לפקוח את עיניי על פרנק ולראות כל סימן שהוא מאותת". זאפה היה ידוע כמנצח קפדן שדרש תשומת לב מוחלטת ושלט בלהקה באמצעות מערכת שלמה של סימני ידיים.

"אני מניח שהמשמעת עשויה להיות טובה עבורי", סיכם דיוק, למרות שהתקשה להגדיר מה הוא מרוויח מזה מוזיקלית. הוא כן זיהה יתרונות ברורים אחרים: "אני יודע שזה עוזר לי להגיע לקהל גדול יותר", ציין, "למרות שזה אותו סוג של קהל שהגעתי אליו כשהייתי עם דון אליס. זה טריפ אחר רק בגלל שזה סוג אחר של מוזיקה". והיה גם בונוס נחמד: "כל עוד אני מרגיש שאני תורם אז אני שמח, וזה עוזר גם לכיס שלי".

ואי אפשר לדבר על CHUNGA'S REVENGE מבלי להזכיר את העטיפה הבלתי נשכחת שלו. בעוד רוב כוכבי הרוק באותה תקופה דאגו להיראות זוהרים, מסתוריים או לפחות פוטוגניים, עטיפת התקליט הזה הציגה את זאפה כשהוא בעיצומו של פיהוק אימתני, כזה שגורם גם לך לרצות לפהק. את הרגע האנושי הזה לכד הצלם פיל פראנקס, והסיפור מאחוריו משעשע לא פחות. פראנקס תפס את זאפה בבית מלון במערב סאסקס, אנגליה (ליתר דיוק, מלון SHIP בצ'יצ'סטר). "כשהגעתי לשם", סיפר הצלם, "ראיתי שישה צלמים שעמדו במעגל סביב זאפה, שנראה אומלל במיוחד".

מסתבר שכל מה שזאפה רצה באותו רגע היה ליהנות מכוס הרמי מרטיני שלו בשקט, מבלי שיפריעו לו. הוא פשוט לא רצה להצטלם. בזמן ששאר הצלמים ניסו ללחוץ עליו ולגרום לו לדגמן, פראנקס שמר מרחק וכיוון את עדשת המצלמה שלו עליו. "בדיוק כשפיהק", הוא שחזר את הרגע המושלם. "כשפיתחתי את התמונה הזו, הבנתי שאני חייב לשלוח לו אותה". זאפה, כנראה, התאהב בתוצאה האנטי-מצולמת בעליל, והפיהוק העייף הזה הפך לאחד הדימויים המזוהים ביותר עמו ועם התקליט החדש שלו.

עיתון רולינג סטון בביקורת שלילית: "נראה לנו שהרבה אנשים יתאכזבו מהתקליט הזה. אין בו את סולואי הגיטרה המשעממים אך האווירה של הדבקת הקטעים ללא קשר ביניהם ממשיכה. קטע הפתיחה נשמע כמו מישהו שמנסה, באופן חובבני, לנגן בגיטרה בסגנון הסולמות של גאבור סאבו עם הסאונד של ג'ון מקלאפלין - ללא הצלחה. שאר קטעי הנגינה סטנדרטיים ולא מעבר לכך. רק הקטע TWENTY SMALL CIGARS נשמע טוב. זאפה לא צריך לדאוג. הוא יכול להמשיך להוציא תקליטים כאלה ותמיד יהיה מישהו שיקנה אותם".

עיתון HIGH FIDELITY בביקורת מפברואר 1971: "יש כאן את כל התבלינים הרגילים של זאפה; אוונגרד וקלאסי עם רוק. זאפה ממשיך לאתגר אותנו". עיתון JAZZ AND POP במרץ 1971: "סוף סוף מצא זאפה את הנוסחה המושלמת של נגינה עם קולות ועם הרכב נגנים מהשורה הראשונה".

זאפה: "אחת ההפתעות הגדולות שלי בעניין התקליט הזה, שאינו משמעותי בעיניי, היא שהוא הפך להיות להיט גדול בתאילנד ובאיטליה".

הקאמבק של ג'ון לנון והסכינים שנשלפו. ב-23 באוקטובר בשנת 1980, יצא בארה"ב תקליטון הקאמבק, 'כמו להתחיל שוב מההתחלה', של ג'ון לנון.

אחרי חמש שנים ארוכות של שקט, בהן התבצר בדירת הדקוטה שלו בניו יורק, גידל את בנו שון, ואפה לחם (לדבריו), ג'ון לנון, האיש שהיה פעם 25 אחוזים מהביטלס, חזר. תקליטון הקאמבק המצופה, שקיבל את השם האופטימי "כמו להתחיל שוב מההתחלה", נחת בחנויות התקליטים בארצות הברית. זה היה אמור להיות הפרק החדש והמאושר בחייו.

אבל באותו יום ממש, אלפי קילומטרים משם, בהונלולו שטופת השמש, התרחש אירוע מבשר רעות. בחור צעיר ומעורער בנפשו בשם מארק צ'אפמן, שעבד כשומר ביטחון, החתים את כרטיס העבודה שלו בפעם האחרונה. עד לאותו יום, הוא נהג לחתום בכינוי החיבה 'צ'אפו'. אבל לא הפעם. ב-23 באוקטובר 1980, על כרטיס היציאה שלו, הוא חתם בשם: ג'ון לנון.

השיר עצמו, שהפך לסמל הטרגי של אותו סתיו, נולד דווקא מתוך סערה אמיתית. לנון כתב אותו במהלך חופשה סוערת בברמודה, אליה הפליג ללא יוקו איתו על היאכטה. הוא נקלע לסופה אדירה באוקיינוס, נאלץ לאחוז בהגה בעצמו במשך שעות, והחוויה הזו, לדבריו, טלטלה אותו והעניקה לו פרספקטיבה חדשה. הוא הרגיש שנולד מחדש, וזה בדיוק מה שהוא רצה לשדר.

השיר היה אמור לגלם את תחושת ההתחדשות המוחלטת בחייו ובחיי יוקו, הן המקצועיים והן האישיים. העיתונאי דיוויד שף, שזכה לערוך את הריאיון הגדול והאחרון עם לנון (שפורסם במגזין פלייבוי) זמן קצר לפני הירצחו, פירש זאת היטב. "היה די ברור על מה עוסק השיר," אמר שף. "הוא לא בטח ביוקו, היא לא בטחה בו, כל הדברים האלו. אבל בשיר האחד הזה הייתה האופטימיות והשמחה המדהימים האלה". זו הייתה הכרזה פומבית שהם שמים את "סוף השבוע האבוד" ושאר משברי העבר מאחוריהם.

לנון עצמו היה נלהב מהסאונד. "במהלך ההקלטה של STARTING OVER, קראתי למה שעשיתי בשםELVIS ORBISON", הוא הסביר. הוא לא ניסה להמציא את הגלגל או להתחבר לגל החדש ששלט אז. במקום זאת, הוא חזר אחורה בזמן. "חזרתי פה לתקליטים שאני מכיר של אלביס ורוי אורביסון וג'ין וינסנט וג'רי לי לואיס".

אבל מעבר לנוסטלגיה, לנון ראה בשיר גם מסר חברתי עמוק. "כתבתי את השיר ליוקו," הודה, "אבל אחר כך הבנתי שזה מסר לכל הנשים וכתחינה לכולנו להתחיל מחדש. סקסיזם זה נושא כה גדול, שאפילו לא התחלנו לדון בו כראוי. יש המון סוגים של אי שוויוניות בעולם, אבל תמיד הנשים נמצאות שם למטה".

הקהל אולי ציפה, אבל עיתונות המוזיקה הבריטית, שהפכה קשוחה וצינית, חיכתה ללנון עם סכינים שלופות. הם לא התרשמו שם מהאופטימיות הביתית. איאן פיי מהמלודי מייקר פתח את המבערים. "חמש שנים אחרי ההיעלמות שלו," כתב פיי בבוז, "הוא חוזר... לראות האם הוא יכול עדיין לספק את הסחורה בגיל 40".

פיי לא עצר שם ותקף את השיר ישירות: "הוא בא עם השיר הזה ומותיר את הרצון לקוות לתקליט שלם שיהיה טוב יותר מהשיר הסנטימנטלי להחריד הזה שלו". ואז הגיעה המכה מתחת לחגורה: פיי השתמש בציטוט של לנון עצמו נגדו, כשהזכיר שלנון אמר פעם על ג'ורג' האריסון, "ובכן, הוא התנתק. זה קל להתנתק... אז אתה שוכח מה זה". פיי סיכם: "מה שקרה ללנון במוזיקה החדשה שלו מראה שכל עולם המוזיקה חלף לידו לגמרי. התקליטון החדש שלו גרוע מכל מה שעשה עד כה". בסיום, הוא הוסיף עקיצה נוספת לכיוון חברו לשעבר של לנון: "הבה נקווה שעוד אלוף אחד שצולע עכשיו לא יגיע לשפל שכזה כה מהר". כולם ידעו שהוא מתכוון לפול מקרטני.

אם זה לא הספיק, הגיע תורו של עיתון ה-RECORD MIRROR, שפרסם ביקורת ארסית לא פחות. "אז, ג'ון לנון, הנה חזרת," הם פתחו. "תקליטונך המקורי האחרון הושפע מהפרידה שלך מאשתך השנייה. חזרתם להיות ביחד ולא עשיתם דבר מאז, חוץ מבייביסיטר על התינוק ומכירת פרות". (האזכור למכירת הפרות התייחס לעיסוקיהם של לנון ואונו בחוות הבקר שהחזיקו).

המבקר המשיך בלעג: "בזמן הזה, להקות בריטיות רבות הפכו מצליחות בניו יורק. יש הקוראים לזה גל הפלישה הבריטית השנייה. אנו בטוחים שאתה זוכר את הראשונה. הרי יש לך 25 אחוזים מהאחריות לכך שזה קרה". העיתון הטיח בלנון שהוא מנותק לחלוטין, מזכיר לו שבסוף הסיקסטיז הוא הוכתר כ"איש העשור" בתוכנית של דייויד פרוסט. "אתה בטח זוכר את הסיקסטיז, ג'ון," כתבו בציניות, "כי הנה יצרת פה שיר סיקסטיז נוסף. האם זו הסיבה שאתה חוזר אלינו עם שיר כזה חלול?".

מול המתקפה הזו, התקליטון החדש לא הצליח כמצופה. הוא נכנס למצעדים במקומות נמוכים ונדמה היה שהקסם של לנון פג. הרוח הכללית הייתה שהוא איבד את זה, שהפך למיליונר מנותק שמנסה לשחזר ימים עברו. באופן אירוני ומצמרר, רק חודש וחצי לאחר מכן, הכל השתנה. לאחר הרצח הטרגי ב-8 בדצמבר, המעריצים ההמומים והאבלים מיהרו לקנות כל פיסת מוזיקה שלנון הותיר אחריו. אז השיר הסנטימנטלי שהמבקרים שחטו, זינק לפתע לראש המצעדים ברחבי העולם והפך ללהיט ענק. לנון קיבל את ההתחלה החדשה שייחל לה, אך באופן הטרגי ביותר, הוא כבר לא היה שם כדי לראות אותה. עבורו זה היה הסוף.

פצצת האטום הראשונה של ג'ימי. ב-23 באוקטובר בשנת 1966 הובא גיטריסט אמריקני שמאלי ובעל שיער מקורזל לסשן הקלטה ראשון באנגליה. קראו לו ג'ימי הנדריקס.

זה היה ה-23 באוקטובר 1966. לונדון הסתחררה בעיצומה של מהפכת הסווינגינג לונדון, אבל היא עדיין לא ידעה מה עומד ליפול עליה. אל תוך אולפני DE LANE LEA שבעיר, נכנס בחור אמריקני צעיר, גיטריסט שמאלי עם שיער מקורזל שהתחיל להתנפח למה שיהפוך בקרוב לסמל תרבות. קראו לו ג'ימי הנדריקס, ואף אחד בחדר עוד לא הבין שהברנש עומד להצית את עולם המוזיקה.

מאחורי הזכוכית ישב המפיק והמנהל הטרי של ג'ימי, צ'אס צ'אנדלר. צ'אנדלר, שרק לאחרונה פרש מתפקידו כבסיסט של להקת האנימלס, היה האיש שהימר על כל הקופה. הוא גילה את הנדריקס חודשים ספורים קודם לכן בניו יורק, כשהוא מנגן במועדון ה-CAFE WHA בגריניץ' וילג', והיה כל כך המום מהכישרון הגולמי ששכנע את הנדריקס לעזוב הכל ולבוא איתו ללונדון.

היה רק עניין קטן: לצ'אנדלר כמעט ולא נשאר כסף. הוא מימן את כל המבצע הזה מכיסו הפרטי, והתקציב היה כל כך דחוק שהוא בקושי יכול היה להרשות לעצמו להקליט שיר אחד בודד. "היה לי כסף רק לכסות הקלטת שיר אחד", הוא סיפר מאוחר יותר. "לא יכולתי לחשוב על הקלטת שיר נוסף לצד ב' של תקליטון, עד שיהיה עליי עוד כסף מזומן".

לצד הנדריקס הוצבו שני מוזיקאים מקומיים שאותרו בחיפזון: הבסיסט נואל רדינג והמתופף מיץ' מיטשל. באופן אירוני, רדינג בכלל הגיע לאודישן כגיטריסט, אך צ'אנדלר, שחיפש בסיסט, שאל אותו אם הוא יודע לנגן על בס. רדינג שיקר ואמר "כן", ומיד קיבל את הג'וב. מיטשל, מתופף עם רקע חזק בג'אז, זכה בתפקידו לאחר שהטלת מטבע בינו לבין מתופף אחר (איינסלי דנבאר) הכריעה את הכף לטובתו. עבור שניהם, הסשן הזה באולפני DE LANE LEA היה לא רק הקלטה, אלא מבחן קבלה רשמי ללהקה שעתידה להיקרא THE JIMI HENDRIX EXPERIENCE.

צ'אנדלר, עם הניסיון המר שצבר באנימלס, ניגש לפרויקט הזה כאוטוריטה מוחלטת. הוא בחר את האולפן הספציפי הזה כי הכיר אותו היטב מהקלטות קודמות של להקתו. הוא גם דאג לערוך חזרות מקדימות בדירה הלונדונית שחלק עם הנדריקס, כדי להגיע לאולפן מוכנים ולחסוך זמן יקר.

יותר מכל, הוא היה נחוש למנוע את מה שהוא כינה "החלטות ועדה". "לא הדאיג אותי שלנואל ומיץ' לא ניתן מקום להביע את דעתם", הבהיר צ'אנדלר. "הדבר האחרון שהייתי זקוק לו זה בלבול. ראיתי איך כל דבר, כשמעורבים בו כמה אנשים, הופך לפשרה ואיש לא קיבל באמת עד הסוף את מה שרצה. לא הייתי מוכן שזה יקרה גם עם מה שתכננתי לג'ימי". באולפן של צ'אנדלר הייתה גישה אחת: מה שהוא אמר, זה מה שקרה. טכנאי ההקלטה שהוצב למשימה היה דייב סידל.

המטרה, כאמור, הייתה שיר אחד. הבחירה נפלה על HEY JOE. זה היה קטע פולק אמריקני מוכר שכבר הספיק לצבור גרסאות כיסוי רבות. להקות כמו THE LEAVES, LOVE והבירדס כבר הקליטו אותו. למעשה, הגרסה של הבירדס הוקלטה בזכות התעקשותו של חבר הלהקה דיוויד קרוסבי, שהכיר את השיר שנים קודם לכן דרך הזמר דינו וולנטה, אשר הציג לו את השיר כשיר שכתב בעצמו. העניין הסתבך כאשר בחור בשם בילי רוברטס טען לקרדיט הבלעדי, ועורכי דין נכנסו לתמונה עד שוולנטה נסוג מדרישתו.

אבל צ'אנדלר לא כיוון לגרסאות הרוק-פולק המהירות. את ההשראה לאיך שהשיר צריך להישמע, הוא קיבל מגרסה איטית, אפלה ודרמטית של זמר הפולק הניו יורקי, טים רוז. הוא האמין שהעיבוד האיטי והמאיים הזה יהיה כלי הקיבול המושלם לפירוטכניקה הגיטריסטית של הנדריקס.

ככל שהתקרב מועד ההקלטה, הנדריקס עצמו החל לגלות סימני חרדה. באופן מפתיע, הלחץ שלו לא נבע מהנגינה, אלא מהשירה. הוא היה משוכנע שהוא זמר גרוע והפך למתוח מאוד בימים שלפני הסשן. הוא חשש שאיכות קולו תהרוס את כל המטרה שלשמה נגרר לצד השני של האוקיינוס האטלנטי. צ'אנדלר הכיר את הנושא מקרוב. "ג'ימי היה פרנואיד בעניין קולו, מהרגע בו פגשתי אותו", סיפר המפיק. "מהיום הראשון שלי איתו באולפן ועד היום האחרון בו היינו ביחד – הוא כל הזמן רצה שקולו יהיה קבור אי שם בתוך המיקס. אני כל הזמן דאגתי דווקא להבליט את הקול הזה".

אבל החרדות הקוליות של הנדריקס היו הבעיה הקטנה ביותר של צ'אנדלר באותו בוקר. התברר שאשרת השהייה של הנדריקס בלונדון עמדה לפוג בדיוק באותו יום. צ'אנדלר נאלץ לרוץ בבוקר ה-23 באוקטובר למשרד ההגירה הבריטי ולהתחנן להארכה. בנס, הוא הצליח להשיג הארכה של שלושה חודשים. הוא הגיע לאולפן DE LANE LEA מתנשף ועם הלשון בחוץ, רק כדי לגלות בהמשך אווירה מחושמלת – ולא במובן הטוב של המילה. הנדריקס עמד שם זועף, בעיצומו של ויכוח קולני עם טכנאי ההקלטה דייב סידל. הבעיה: ווליום. הנדריקס רצה לנגן בעוצמה מחרישת אוזניים, כזו שהאולפנים המנומסים של לונדון ב-1966 פשוט לא היו רגילים אליה. סידל וצ'אנדלר ניסו לגרום לו להנמיך.

"אם לא תתנו לי לנגן בווליום שאני רוצה – עדיף שאחזור לניו יורק!", הכריז הנדריקס ברצינות תהומית. באותו רגע, משהו נשבר אצל צ'אנדלר. אחרי הריצה למשרד ההגירה והלחץ של הכסף שהולך ואוזל, האולטימטום הזה היה יותר מדי. הוא הרגיש איך הדרכון וטפסי האשרה שהשיג בבוקר בזיעת אפיים פשוט בוערים לו בכיס. בתנועה חדה, הוא שלף את הניירות, השליך אותם בעוצמה על קונסולת המיקסר של האולפן וצעק על הנדריקס: "הנה הטפסים שלך. תתחפף מכאן תיכף ומיד!". בחדר השתררה דממה. הנדריקס הסתכל על הניירות שהושלכו על הקונסולה, הרים את מבטו אל צ'אנדלר, ואז החל לצחוק. "אוקיי", הוא אמר, "עלית על ההצגה המטופשת שלי". הקרח נשבר. הם חזרו לעבודה.

בשעתיים שהוקצבו להם, הלהקה ניסתה שוב ושוב להקליט את רצועת הליווי (פלייבק) של HEY JOE. נדרשו כשלושים טייקים, שרבים מהם כלל לא צלחו את אמצע הדרך, עד שצ'אנדלר קיבל את מה שרצה. בסופו של הסשן, היה להם טייק בסיס מושלם של בס-תופים-גיטרה. הקלטת השירה המובילה של הנדריקס, כמו גם מקהלת קולות הרקע הנשיים (על ידי שלישיית הבנות THE BREAKAWAYS), נדחו למועד אחר, כשלצ'אנדלר שוב יהיה קצת כסף מזומן.

כשצ'אנדלר האזין לסליל ההקלטה בסוף אותו יום, הוא היה מבסוט. הוא אהב את הצליל החדש, המחוספס והעוצמתי שבקע מהרמקולים. הוא ידע שמה שהוא שומע עכשיו הוא לא סתם עוד גרסת כיסוי לשיר פולק ישן. זו הייתה בשורה חדשה לגמרי, והעולם עמד לשמוע אותה - בזכותו.

גם זה קרה ב-23 באוקטובר. מכוונים את המחוגים לימים שבהם גיטריסטים היו גיבורים, הווליום היה מחריש אוזניים והתנהגות של כוכבים הייתה... ובכן, בואו פשוט נגיד שהיא הייתה מעניינת. תחגרו חגורות, אנחנו ממריאים.

התחנה הראשונה שלנו היא שנת 1962, ימי התום של חברת MOTOWN. בחור צעיר ומוכשר העונה לשם סטיבי וונדר (הקטן), אז רק בן 12, נכנס לאולפן והקליט את הסינגל הראשון שלו. השיר נשא את השם האופטימי THANK YOU FOR LOVING ME ALL THE WAY, וסימן את תחילתה של קריירה מפוארת. שנה לאחר מכן, ב-1963, רביעייה אחרת עמדה לשנות את העולם. הביטלס נכנסו לאולפן כדי להשלים את הקלטת התקליט השני שלהם, שלימים ייקרא WITH THE BEATLES. הפעולה האחרונה בדרך לסיום התקליט הייתה הקלטת השיר I WANNA BE YOUR MAN, קטע קצבי שהם גם מסרו בנדיבות לחברים מתחילים בשם הרולינג סטונס. עוד באותו היום, המריאו ארבעת המופלאים מלונדון לשטוקהולם, כדי להתחיל את סיבוב ההופעות האירופאי הראשון שלהם. בשדה התעופה המתינה להם קבוצה של מאות מעריצות צווחות, שהחליטו לוותר על יום לימודים למען אליליהן. הביטלמאניה יצאה לדרך.

קפיצה קטנה ל-1964, ולעוד להקה שהגדירה את הפלישה הבריטית. הקינקס שחררו באנגליה תקליטון חדש עם השיר ALL DAY AND ALL OF THE NIGHT. הלהיט הזה התבסס בבירור על קודמו המוחץ, YOU REALLY GOT ME. חברת התקליטים לחצה על הלהקה לשחזר את ההצלחה במהירות, מה שגרם לסולן ריי דייויס להרגיש לצערו כמו פס ייצור של שירים. במקרה הזה, הטקטיקה עבדה והשיר הפך ללהיט נוסף. שנים אחר כך, רבים שמו לב לדמיון בין השיר הזה לבין HELLO I LOVE YOU של להקת הדלתות. לדברי ריי דייויס, המו"ל שלו רצה לתבוע את הדלתות, אך ריי סירב לנקוט בצעדים משפטיים. סביב השיר הזה התפתחה גם שמועה עקשנית, לפיה נגן האולפנים המבוקש ג'ימי פייג' הוא שניגן את סולו הגיטרה. ריי דייויס לא אהב את זה. "אני זוכר את פייג' בא לאחד הסשנים שלנו כשהקלטנו את זה", סיפר דייויס, "היינו צריכים להקליט ב-10 בבוקר כי הייתה לנו הופעה בלילה. זה נעשה בשלוש שעות. פייג' עשה סשן באולפן השני, והוא נכנס לשמוע את הסולו של דייב (דייויס, אחיו) והוא צחק. ועכשיו הוא אומר שהוא ניגן את זה. אני חושב שהוא אידיוט, והוא יכול להטיל עליי את כל הקללות שהוא רוצה, כי אני יודע שאני צודק והוא טועה".

ואם כבר הזכרנו את ג'ימי פייג', בשנת 1966 הוא הצטרף רשמית ללהקת היארדבירדס. הופעת הבכורה שלו עם הלהקה, שבה ניגן בתחילה דווקא גיטרה בס, נערכה באולם פילמור ווסט בסן פרנסיסקו. המהלך הזה, שהוביל בהמשך לצמד הגיטריסטים פייג' וג'ף בק, היה הצעד הראשון בדרך להקמתה של לד זפלין.

החדשנות של שנות השישים לא עצרה בגיטרות. בשנת 1967, להקת הבירדס הקליטה קטע בשם SPACE ODYSSEY. מעבר לשם הפסיכדלי, הקטע הזה נחשב לאחד הראשונים, ואולי הראשון בעולם הרוק, שבו נעשה שימוש בסינטיסייזר הענק והמסורבל של מוג. ד"ר רוברט מוג בדיוק החל לשווק את המכונה המהפכנית שלו, והבירדס היו שם כדי לאמץ אותה. שנה לאחר מכן, ב-1968, גם להקת פינק פלויד חיפשה כיוונים חדשים באולפני EMI. הלהקה הקליטה את השיר POINT ME AT THE SKY. באותו יום הוקלטו ערוצי הבסיס, וההקלטה לא הייתה פשוטה. האווירות המשתנות בין הבתים לפזמונים, שהזכירו קצת את LUCY IN THE SKY WITH DIAMONDS, היו מאתגרות. למרות שהתוצאה הסופית הייתה ראויה, התקליטון נכשל מסחרית כישלון חרוץ. הכישלון הזה גרם לפינק פלויד להבין ששוק התקליטונים אינו עבורם, והם החליטו להתמקד בתקליטים ארוכי נגן. בדיעבד, זו הייתה אחת ההחלטות הטובות בתולדות המוזיקה. רוג'ר ווטרס סיכם זאת כך: "זה היה התקליטון האחרון בסדרת תקליטונים לא ידועים שעשינו. אין לי מושג למה עשינו את זה. זה היה ניסיון בהרכבת שיר וזה לא הצליח".

ב-1970, הגיטריסט פיטר גרין, שכבר עזב את פליטווד מאק, טס מוורמונט ללוס אנג'לס. המטרה: לצפות בגיטריסט צעיר ומבטיח בשם גארי מור ולהקתו, SKID ROW, מופיעים במועדון WHISKEY A GO GO. המופע של מור וחבריו קיבל לאחר מכן ביקורת קוטלת בעיתון הוליוודי. הטענה העיקרית של המבקרת הייתה שהווליום היה גבוה מדי. ובכן, כמה דברים אף פעם לא משתנים. באותה שנה, מיק ג'אגר שחרר תקליטון סולו עם השיר MEMO FROM TURNER, שהוקלט עבור הסרט בכיכובו, PERFORMENCE. מי שניגנה בשיר הייתה להקת הרולינג סטונס, אך קית' ריצ'רדס נרתע מלהקליט אותו. הסיבה, לפי הדיווחים, הייתה שהוא לא היה מרוצה, בלשון המעטה, מסצנות האהבה הלוהטות בסרט בין ג'אגר לבין חברתו דאז של ריצ'רדס, אניטה פלנברג. דרמה קלאסית של הסטונס.

שנת 1971 הביאה לנו הצצה אל מאחורי הקלעים של הסופרגרופ אמרסון, לייק ופאלמר. במגזין מלודי מייקר, בפינת השאלות, נשאל הבסיסט והזמר גרג לייק סדרת שאלות טכניות ממעריץ נלהב. השאלה הראשונה: "באיזו גיטרה חשמלית השתמש גרג לייק באמצע הקטע BATTLEFIELD שביצירה TARKUS?". השאלה השנייה: "מה גרם לו לעזוב את קינג קרימזון ולהצטרף ל-ELP?". והשלישית: "במהלך הסולו שלך בשיר TAKE A PEBBLE נשמע צליל קל כמו חלוקי נחל שנזרקים למים. איך זה נעשה?". לייק ענה בסבלנות: "השתמשתי בגיטרה פנדר טלקאסטר ובה פיק-אפ של גיבסון. אבל בזמן שהייתי בארצות הברית לפני כמה שבועות החלפתי את הגיטרה הזו לגיטרת גיבסון". לגבי קינג קרימזון, הוא הסביר: "לא עזבתי את קינג קרימזון אלא הלהקה התפוגגה ובמקביל פגשתי במקרה את קית' אמרסון". וסוד חלוקי הנחל? "צליל חלוקי הנחל הושג עם סינטיסייזר מוג. השתמשנו גם באפקט מהדהד כדי לקבל צליל כמו של מים שמטפטפים במערה". יפה!

ב-1972, עולם הרוק פלש גם לקולנוע. צילומי הסרט THAT'LL BE THE DAY החלו, ורשימת המשתתפים נשמעה כמו התחלה של בדיחה: "רינגו סטאר, קית' מון, דייויד אסקס ובילי פיורי נפגשו בפאב... רינגו אמר ל...". אז לא - הם באמת התייצבו לצילומים ביחד. התוצאה הייתה סרט נוסטלגי על התבגרות בשנות ה-50, עם פסקול טוב.

ונעבור לאחד הסיפורים המבדרים של 1975, שממחיש היטב מה קורה כששני אגואים של כוכבי רוק מתנגשים. בחור בשם ג'ף וואלד הגיע עם אשתו הזמרת, הלן רדי, למלון 'קהאלה הילטון' שבהונלולו. הם ציפו להיכנס לחדר האהוב עליהם במלון, אך גילו לתדהמתם שהחדר עדיין תפוס. הדיירים העיקשים היו לא אחרים מאשר רוד סטיוארט וחברתו הדוגמנית בריט אקלנד. וואלד, שלא אהב את העיכוב, החליט להראות את אי שביעות רצונו. הוא הרים טלפון מהלובי לחדר של סטיוארט, שם קיבלה אקלנד את צעקותיו. זה לא הספיק לו, והוא החל לצעוק בלובי: "אני רוצה שתעיפו את סטיוארט הנבזי הזה מהחדר ותערכו בו חיטוי בעשן!". סטיוארט לא נשאר חייב. הוא אכן עזב את החדר בשעה שתיים וחצי בצהריים, אבל לא לפני שדאג לנתק בו כל כבל אפשרי, לשבור את המיטה, לאטום בדבק את חורי הניקוז באמבטיה ובכיור, ולהשאיר את הברזים פתוחים. איזו נשמה, רוד.

באותה שנה, 1975, נרשם גם אירוע עצוב הרבה יותר. זמר העם האמריקאי פיל אוקס, שסבל מבעיות נפשיות ואלכוהוליזם, נתן את הופעתו האחרונה. זה קרה במסיבת יום הולדת למייק פורקו, בעל המועדון 'פולק סיטי' שבו ידע אוקס זמנים טובים יותר. באותה תקופה אוקס היה בלתי צפוי ושיכור לרוב. הוא קיווה מאוד שבוב דילן יזמין אותו להצטרף לסיבוב ההופעות המתקרב שלו, ROLLING THUNDER REVUE. אך כשהסיבוב יצא לדרך זמן קצר לאחר המסיבה, גילה אוקס שהוא נותר מחוץ לתמונה. הוא ידע שהסיבה לכך היא התמכרותו לטיפה המרה ואי יציבותו, אך הדחייה פגעה בו קשות. באפריל 1976, פיל אוקס התאבד.

בצד העסקי של התעשייה, שנת 1978 תיזכר כשנה שבה חברת התקליטים CBS הרתיחה את הלקוחות. החברה העלתה את מחיר התקליטים שלה לסכום שנחשב אז לשערורייתי של 8.98 דולר. הקהל זעם, אך התעשייה המשיכה הלאה.

קדימה ל-1981, ולמהפך סגנוני מפתיע. אלביס קוסטלו והאטרקציות שלו, גיבורי הגל החדש הבריטי, שחררו תקליט חדש בשם ALMOST BLUE. להפתעת המעריצים, התקליט כולו היה גרסאות כיסוי לשירי קאנטרי. קוסטלו היה מעריץ ותיק של הז'אנר, במיוחד של אמנים כמו ג'ורג' ג'ונס וגראם פרסונס, וראה בתקליט הזה מחווה להשפעותיו. הוא הקליט אותו באולפני CBS בנאשוויל, טנסי, עם המפיק בילי שריל, איש מפתח בסצנת הקאנטרי שעבד עם תמי וויינט וג'ורג' ג'ונס. שריל היה סקפטי בתחילה לגבי עבודה עם אמן "גל חדש" בריטי, מה שיצר מתח באולפן. קוסטלו עצמו נאבק רגשית באותה תקופה, בעיקר עקב פרידה זוגית, והטבע המלנכולי של שירי הקאנטרי התאים למצבו. התוצאה נתקלה בביקורות מעורבות. כדי להכין את הקהל, עטיפת התקליט כללה תווית "אזהרה" ייחודית: "תקליט זה מכיל מוזיקת ​​קאנטרי וזה עשוי להעליב מאזינים צרי אופקים".

ולסיום, כמה קפיצות בזמן. בשנת 2010, 43 שנים אחרי שהתפרקה, התאחדה להקת בופאלו ספרינגפילד, כולל ניל יאנג וסטיבן סטילס, למען גיוס כספים לבית הספר שהקים יאנג, BRIDGE SCHOOL. בשנת 2014, כוכב הגלאם-פופ של שנות השבעים, אלווין סטארדאסט, הלך לעולמו בגיל 72 לאחר מאבק בסרטן. ואנו זוכרים גם את הבסיסט גרג רידלי, יליד היום הזה בשנת 1947, שניגן בלהקות SPOOKY TOOTH, HUMBLE PIE ולהקת VIP'S, ומת ב-19 בנובמבר 2003. עד כאן להפעם.

מי עבדים ומי שולטים בדיפ פרפל? ב-23 באוקטובר בשנת 1990 יצא אלבום חדש ללהקת דיפ פרפל ושמו SLAVES AND MASTERS. הפעם הזמר של הלהקה היה ג'ו לין טרנר (לשעבר בלהקת ריינבאו). אז האם זה DEEP RAINBOW?

השנים 1992-1989 נחשבות בעיני רבים מאוהבי הלהקה (כמוני) כשנות השפל שלה. כשההרכב הקלאסי (הידוע בשם MARK II, בגלל שזה היה הגלגול השני) התאחד בשנת 1984, ציטוטים שאמרו החברים זה על זה בעבר חזרו לנגוס בהם. כשהגיטריסט, ריצ'י בלאקמור, נשאל אז, "אם אחד מחברי הלהקה יעזוב, האם תמשיכו?" - הוא ענה, "לא נראה לי. כרגע אנחנו מסתדרים טוב מאד, אבל אולי בהמשך עוד תצוץ פוליטיקה שתיפגע בעניין".

אבל בעוד שפרישתו הראשונה של הזמר איאן גילאן, בשנת 1973, הייתה החלטה שלו - בפעם השנייה זו כבר לא הייתה החלטה שלו, אלא הוא נבעט החוצה. שאר ארבעת החברים החליטו אז שההצגה חייבת להמשיך בלעדיו, והחלו לחפש אחר זמר שיחליף אותו. מעריצים ראו בכך חילול קודש. דיפ פרפל נפלה למלכודת. הפופולריות של הלהקה כבר דעכה אז, במיוחד בשוק האמריקאי, אבל עדיין היה מדובר בהרבה כסף שאמור להיכנס לכיסי הלהקה אם יעבדו ביחד. היה ברור שזה יותר כסף מהסכום שיקבל כל אחד מהם אם יעבוד לבדו.

כמה זמרים נבחנו ולא הצליחו. שניים מהם היו קרובים לקו הגמר. אחד מהם היה ג'ימי ג'מיסון, מלהקת SURVIVOR, אבל הם לא הצליחו להשיג אותו כי חברת התקליטים שהחתימה אותו הפחידה אותו בטענה שהוא חייב לה תקליט סולו. המועמד השני היה טרי ברוק, שהיה בלהקת STRANGEWAYS. הוא בילה חמישה ימים עם הסגולים והם אהבו מאד את האופי שלו ואת אופן שירתו. הוא כה התלהב מהאפשרות להצטרף ללהקה ידועה, שהוא גילה זאת לכמה מחבריו. אבל משהו לא ניצת שם. למרות שהוא הכיר כל צליל ומילה בקטלוג הלהקה, עדיין, הוא שר את התפקידים כמי שלמד אותם בעל פה ולא כמי שלבו באמת בזה.

אז עלה שמו של ג'ו לין טרנר, לשעבר זמר בלהקתו של בלאקמור, ריינבאו. הבסיסט, רוג'ר גלובר (שגם היה בריינבאו עם טרנר), בתחילה לא הסכים לרעיון. הוא חש שזה צעד לא נכון. אף על פי כן, טרנר הוזמן לאודישן וברגע שנכנס לחדר החזרות, בלאקמור צעק "היי ג'ו" והחל לנגן את השיר שהיה ידוע בגרסתו של ג'ימי הנדריקס. טרנר ניגש מיד למיקרופון והצטרף בשירה. הוא הצליח להרשים את הנוכחים. כדי לחגוג את הצטרפותו הם בחרו להופיע, באופן מפתיע, בפאב. ג'ון לורד הקלידן לא הסכים להגיע להופעה, כי זה היה בתנאים עלובים בעיניו.

לאחר שבילה ארבע שנים בריינבאו, עבור טרנר, ה-SET-UP בדיפ פרפל לא היה שונה בהרבה. "זה היה מאוד דומה. ריצ'י הוביל את זה בעיקר. כולם הסתכלו על ריצ'י והוא התחיל משהו וג'ון ופייסי פיתחו את זה משם, אז זה היה פחות או יותר אותו סוג של דפוס. ריצ'י היה ללא ספק המנהיג וזה היה בסדר גמור עם כולם. זה לא דיפ פרפל בלי ריצ'י, הוא אבן הפינה, הוא ה-RIFF MASTER, הוא זה שנתן להם את הצליל הזה".

למרות שהיה ברור שבלאקמור היה הקפטיין המוזיקלי, המוזיקאים האחרים לא היו שקטים לגמרי ולא לקח הרבה זמן עד שהתפתח עימות. ג'ו לין טרנר: "בהחלט היו יותר אנשים שהמחשבה הבאה שיגעה אותם - 'הנה שוב ריצ'י וג'ו מריינבאו והם גונבים את ההצגה והלהקה הופכת להיות דיפ ריינבאו'. הם לא אהבו את זה, רוג'ר והחבר'ה האלה. לרוג'ר, שגם היה בריינבאו, היו עכשיו כמה חברים שהסכימו עם דעתו - פייסי ולורד.

אני מתכוון שאני זוכר שג'ון אמר ש-LOVE CONQUERS ALL הוא שיר חרא ואני אמרתי לו, 'אם תנגן את זה נכון אז אני אשיר את זה נכון'. בינתיים ריצ'י ישב על שרפרף וניסה להסתיר את צחוקו. הוא רצה להגיד את זה לג'ון במשך שנים. בשלב הזה אני מניח שהגזמתי אבל כן, הייתי מתוסכל מוזיקלית כי הנה העניין... ג'ון לעולם לא יכתוב לדיפ פרפל והוא ישב שם ושתה את כוס היין שלו וקרא את הספר שלו והאזין למוזיקה קלאסית והוא לא כתב ללהקה, ואז הוא היה מאשים אותנו שאנחנו בעייתיים. הוא היה נגן הקלידים הכי מבריק שאי פעם ראיתי. זה כמו שריצ'י אומר 'זה לא מה שג'ון לורד מנגן, זה מה שהוא לא מנגן'. הוא פאקינג מבריק. אני חושב שהוא היה דג מחוץ למים בלהקה והוא לא רצה שמישהו ידע שהוא כזה".

התקליט שיצא מהרכב זה זכה לתגובות מעורבות, והיו שפסלו אותו על הסף בטענה שהוא נשמע יותר כמו ריינבאו מאשר דיפ פרפל. כבר כשטרנר היה בריינבאו, היו הרבה מעריצים שהתנגדו לו, והם העבירו את הביקורת לדיפ פרפל. הם חשו שזו צורה כלשהי של בגידה, במיוחד כיוון שבזמן האיחוד של הלהקה חמש שנים קודם לכן, בלאקמור אמר לעיתונאים שדיפ פרפל MARK II הוא ההרכב האולטימטיבי. והנה בלאקמור היה זה שעמד מאחורי ההדחה של איאן גילאן, ולמרות ששלושת האחרים לא בדיוק התנגדו לו, שוב עמד המוניטין שלו בסימן שאלה.

דיפ פרפל יצאה לסיבוב הופעות לקידום התקליט ואף הגיעה להופיע אז בישראל. אבל ריצ'י בלאקמור הרס את ההנאה כשהחליט לא לבצע הדרן בטענה שנזרקו לעברו פחיות מהקהל הישראלי. שאר חברי הלהקה ההמומים והפגועים עלו לבמה בלעדיו. זמן לא רב לאחר מכן הוחלט להעיף את טרנר ולהחזיר את גילאן.

אז האם התקליט הזה שווה? ובכן, למרות שארבעה מהחמישה הם חברי דיפ פרפל הקלאסית, זה לא נשמע כמו משהו של דיפ פרפל. יש פה אלמנטים סגולים לצד אלמנטים של צבעי הקשת של ריינבאו. אף על פי כן, זה מותיר, בעיני, את הצורך לרוץ ולהקשיב לתקליטים הקלאסיים מהעבר הרחוק יותר. בסדר, מדובר בשנת 1990 ולא בשנת 1972 - אבל מלהקה כזו, שיצרה סאונד וגישה כה מרעננים, אני מצפה ליותר מזה. הרבה יותר. כי אחרי הכל, רוק כבד - או שזה עובד או שלא. אין באמצע. ופה, זה לא עובד, לטעמי. בטח איאן גילאן ישב בצד וצחק להנאתו.

מי בא לשחק פה בדומינו? ב-23 באוקטובר בשנת 1970 הופיעה להקת דרק והדומינוס את ההופעה הראשונה שלה משתיים בפילמור איסט בניו יורק.

ההקלטה מהמופע הזה יצאה לאחר מכן (באופן ערוך) באלבום ההופעה החיה של הלהקה, שיצא ב-1973 (אחרי שההרכב כבר התפרק וקלפטון היה שקוע בלצרוך הרואין במקום לנגן). להקת החימום בערב הזה הייתה להקת HUMBLE PIE. להקה נוספת שהופיעה לפני שתי אלה בערב הזה נקראה BALLIN JACK.

ליסה מלמן כתבה על ההופעה לעיתון המוזיקה 'דיסק': "אריק נראה ככוכב הפופ הבריטי הבטוח בעצמו. עם זאת הוא ניגן את צלילי הגיטרה הטובים ביותר ששמעתי. המוזיקה שהוא ולהקתו עושים מעניינת יותר מכל מה שהוא עשה עד כה".

מייק ג'אן, מהניו יורק טיימס, דיווח גם הוא על ההופעה: "דרק והדומינוס הם קבוצת הרוק החדשה של אריק קלפטון, ואנשים בקהל שצעקו 'קלפטון' לפני שהחבורה עלתה על הבמה, לא התאכזבו. הגיטריסט הבריטי נחשב לאחד הטובים ברוק. הלהקות הקודמות שלו היו מוצלחות מאוד, כפי שכנראה זו תהיה.

קלפטון ניגן שירים משלו, נוטה בכבדות לכיוון שירי בלוז קצביים. הוא ניגן בלוז איטי אחד. נגינתו מקצועית ביותר, כמעט חסרת מאמץ, אך מרגשת מספיק. הוא גם שכלל דרך טובה לעבור מקצב לניגון מלודיה, והוא יכול לנגנם באותו אופן וללא מאמץ. הביקורת היחידה שניתן להעלות על הביצוע היא שהשירים בדרך כלל נשמעים חוזרים על עצמם".

בוב דילן נראה צופה במופע, אך לא הצליח להגיע אל מאחורי הקלעים כי לא היה לו אישור כניסה. נשמע הזוי, אך אכן קרה. גם פול מקרטני, שעבד אז בניו יורק על תקליטו השני, RAM, הגיע לצפות בהופעה.

לאחר המופע נערכה מסיבה לכבוד קלפטון ונראה בה גם קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג.

קלידן הלהקה, בובי ויטלוק, בספרו: "כשהדומינוס הופיעו בניו יורק, בפילמור איסט, במה שהיה בסופו של דבר ההופעות היחידות שלנו בעיר ההיא, לאריק היה קצת זמן פנוי בידיו וכיס מלא בכסף. הופענו שני לילות. הלילה השני היה נס בפני עצמו. היינו כל כך מחוקים מסמים. עדיין ההופעה עברה כהלכה. אני חושב שזה היה אהמט ארטגון שהכיר שם לאריק את הבחורה השחורה והיפה ההיא, במסיבה שנערכה עבורנו על ידי חברת התקליטים שלו, אטלנטיק, במהלך שהותנו בניו יורק. היינו שם במשך יותר משבוע ואריק התחבר אל הבחורה איכשהו. הוא היה המום ממנה לחלוטין ולקח אותה למסעות קניות והוציא עליה אלפי דולרים. הוא קנה לה מעיל פרווה ומלתחה שלמה. זה נראה מסתדר בסדר גמור. הוא היה מאוהב שוב - או שזה היה תאווה - שוב? היא הייתה יותר מדי פרועה בשבילו. אריק קרא לי לחדר שלו ואמר שהוא רוצה לדבר איתי על משהו פרטי. עליתי לחדר שלו. הוא שאל אותי, 'מה אתה חושב על זה שאקח אותה לאחוזה שלי באנגליה אחרי שנסיים את סיבוב ההופעות?'

פעמוני אזעקה נשמעו לי בראש ואמרתי לו שאני חושב שהיא אישה יפה, אבל לא ראיתי איך היא הולכת להשתלב שם באזור הכפרי האנגלי ועושה קניות. אריק היה נחוש לשאול אותה, אז אמרתי לו פשוט לעשות את זה. חזרתי לחדר שלי וכמה שעות לאחר מכן התקשר אליי ברוס, מנהל ההופעות שלנו, כדי לקבל קצת כסף בשבילה. מסתבר שכאשר אריק ביקש ממנה לחזור איתו לאנגליה, היא פשוט אמרה שהוא חייב לה 5,000 דולר עבור שירותיה. אריק שפך מולה את ליבו והיא פשוט דרכה עליו. ברוס ואני לקחנו את הכסף והוא נתן את זה לאריק. לא עבר יותר מדי זמן עד שהיא דפקה בדלת. אריק פתח אותה וזרק חופן של שטרות בפניה וטרק את הדלת. השטרות התעופפו לכל עבר. יצאתי אל המסדרון והתבוננתי בה כשהיא על הברכיים ואוספת את השלל. זה היה בעיקר שטרות קטנים. פשוט עמדתי שם נדהם ומתבונן בה כשהיא מרימה הכל מהרצפה. אמרתי לה, 'את יודעת שהוא באמת השתגע עליך ורצה לקחת אותך איתו הביתה?' ו'לא אכפת לך ממה שעשית זה עתה ולמי עשית את זה?' היא לא אמרה מילה. היא פשוט המשיכה לאסוף את הכסף שלה וכשהיה לה הכל היא עזבה. איזו פרוצה יפה!"

כשהחלל החיצון נשמע כמו טייפ דמו מקולקל: הנפילה הגדולה של סטיב מילר. ב-23 באוקטובר בשנת 1981 יצא תקליט חדש לסטיב מילר ושמו CIRCLE OF LOVE. האמת? זה תקליט רע!

מעריציו הנאמנים של סטיב מילר, האיש שהביא להם את הקלאסיקות המרוממות של FLY LIKE AN EAGLE ו-BOOK OF DREAMS, חיכו בציפייה דרוכה. אחרי שלוש שנים ארוכות, כמעט ארבע, של שתיקה אולפנית, סוף סוף הגיע הדבר האמיתי. תקליט חדש ושמו CIRCLE OF LOVE נחת בחנויות. אלא שהדבר היחיד שהמעריצים הרגישו כשהמחט נגעה בוויניל לא היה אהבה אלא עלבון צורב.

בואו נחזור רגע אחורה. מילר היה בשיא הצלחתו בסוף שנות השבעים. הוא מכר מיליונים, מילא אצטדיונים וביסס את מעמדו כגיטריסט ויוצר מהשורה הראשונה. ואז הוא נעלם. הוא בנה אולפן חדש ומשוכלל באורגון והתחיל להתנסות. הציפייה הייתה שהוא יגיח מהמעבדה שלו עם יצירת מופת נוספת. במקום זאת, CIRCLE OF LOVE נשמע כמו תקליט רע. לא סתם מאכזב, פשוט רע.

הבעיה החלה כבר בצליל. ההפקה של התקליט הייתה כה דלילה ומשונה, עד שהיא עוררה מיד את המחשבה שאולי מישהו התבלבל במפעל ושלח למאסטר הסופי את הקלטת הדמו הגולמית. זה נשמע כמו סקיצה, לא כמו מוצר מוגמר של אמן בסדר גודל כזה.

הצד הראשון של התקליט עוד ניסה, איכשהו, לשמור על כבודו של הבוס. הוא לפחות עבר בגרון, גם אם לא סיפק שום ריגוש אמיתי. אחרי התקליטים הענקיים והמופקים היטב שמילר יצר בעבר, כל העסק הרגיש כמו ניסיון תפל וחסר כיוון. השיר הפותח, HEART LIKE A WHEEL, עוד הצליח להדליק איזושהי תקווה. הוא אפילו הפך ללהיט קטן, אבל משם העסק פשוט צנח לתהומות.

השיר השני, GET ON HOME, הציג צלילי סינטיסייזרים מביכים שנשמעו כאילו נגנבו מפח האשפה של איזה הרכב יורופופ זול. בשיר השלישי, נדמה היה שהחבורה מנסה בכוח לשחזר את הגרוב המהפנט, המופתי לזמנו, של שירי התקליט FLY LIKE AN EAGLE. אלא שהניסיון היה עקר והתוכן של השיר יצא שדוף ונטול נשמה. זה בדיוק סוג השירים שמילר כנראה כתב מתוך שינה עמוקה, אולי תוך כדי נחירה קלה.

כששיר הנושא, CIRCLE OF LOVE, חתם את הצד הראשון, ודאי גם המאזינים העקשנים ביותר כבר החלו לנחור בעצמם. כמה משעמם אפשר להיות? מילר בחר להישען על מכונת תופים אלקטרונית ורפטטיבית, ללא שום בשר מוזיקלי אמיתי שיצדיק את קיומה. אפילו סולו גיטרת הסלייד המפורסם שלו, שהיה פעם סימן ההיכר הלוהט שלו, נשמע כאן כמו מישהו שרק אתמול קיבל גיטרה לחג ומתחיל ללמוד את רזי הנגינה, לא כמו הווירטואוז שהקליט סולואים מרשימים בעבר.

וזה, למרבה האימה, עוד היה הצד הטוב של התקליט! הצד השני היה המקום שבו המצב הפך ממביך למחריד באמת. הצד הזה הכיל יצירה אחת בלבד: MACHO CITY. מדובר היה בקטע דיסקו-פ'אנק כאילו-עתידני, שנמתח כמו מסטיק ישן על פני יותר מ-16 דקות אינסופיות (בחלק מהגרסאות זה הגיע גם ל-18 דקות). דקות ארוכות ומיותרות לחלוטין שנדדו למחוזות של שיעמום קוסמי.

נכון, היו שם צלילים של סינטיסייזרים שניסו לעשות אפקטים מתוחכמים ונעו מצד לצד ברמקולים, בניסיון נואש להניע את האגן של המאזין לאיזשהו סוג של ריקוד. אבל התוצאה הייתה משעממת, כבדה ומגושמת. המתופף הקבוע, גארי מאלאבאר, שתמיד היה מדויק וסולידי בתיפוף הרוק שלו, נשמע אבוד לחלוטין. הוא אפילו ברח בקטנות פה ושם מהקצב, דבר שפשוט לא קורה בהפקות דיסקו ופ'אנק משופשפות ואמיתיות. צר היה לשמוע זאת, אבל סטיב מילר ולהקתו היו במצב של שינה עמוקה, לא במצב של ריקוד.

ואם כל זה לא הספיק, בסוף הקטע הארוך והמייגע הזה הגיע הפינאלה. לא, לא סולו גיטרה מפואר. במשך שתי דקות שלמות (כן, שתי דקות!) כל מה שנשמע היה צלילי טבע. גשם ורעמים מילאו את הרמקולים, וחלקם אף נשמעו כאילו נוגנו מסינטיסייזר זול במיוחד. מה לעזאזל ביקש סטיב מילר להביע כאן? האם היה זה ניסיון אמנותי עמוק? או שמא הוא פשוט רצה לשטוף באופן סמלי את כל הדבר הנורא שהוא יצר בתקליט הזה עד פה? התשובה, כנראה, אבדה בתוך הגשם הסינתטי.

באופן לא מפתיע, התקליט נכשל מסחרית וביקורתית. כשנה לאחר מכן מילר שחרר את ABRACADABRA והוכיח שהוא עדיין יודע לייצר להיטי פופ ענק. אבל באוקטובר 1981, התקליט CIRCLE OF LOVE הרגיש כמו מעגל סגור של רעיונות רעים.

דלת ללא מוצא. ב-23 באוקטובר בשנת 2000, קרה דבר במחנה להקת הדלתות. כך מצאתי בספרו של ג'ון דנסמור, THE DOORS UNHINGED.

"אני מניח שזה היה רק ​​עניין של זמן עד שיקרה משהו - מתי שקיבלתי את ההצעה שתהיה פשוט טובה מכדי לסרב. ב-23 באוקטובר 2000, הגיעה הצעה למשרד של הדלתות שיחליש את הברכיים של כל אחד: קאדילק רצתה שיר רוקנ'רול עבור קו המכוניות החדש שלה. חדש, אכן! אני לא חושב כך.

הן היו אותן ספינות קרב ענקיות ותיקות זוללות גז, עולם ישן עם מכוניות פרנק סינטרה, וכמה "ספורטיביות" שנראו בדיוק כמו הישנות האלה. ככל הנראה, הם ניסו למשוך את שוק הנוער ולקבל חותם מגניב, שמותיר מאחור את גמלאי 'האזרח הקשיש המשייט בפאלם ספרינגס'. והם רצו לשלם לנו המון כסף כדי להשתמש באחד מהשירים שלנו. נשאר נאמן לעמדתי המקורית, הטלתי וטו.

אבל כשההצעה הוכפלה ושולשה עקב הווטו שלי (מה שהתחיל כשישה מיליון הלך לשמונה ולבסוף הגיע לחמש עשרה), התחלתי להרגיש כאילו חיי בסכנה. זו הייתה מחשבה פרנואידית, אבל לאחר שנרדפתי במשך שבועות על ידי עורכי הדין שלי (הם היו אמורים לעבוד עבור כולנו), הייתי מותש. בקושי האמנתי שמשלמים לעורכי הדין האלו רבע מכמה מאות דולרים לשעה על סוג כזה של התעללות, מכיוון שהם השקיעו מאמץ רב בטרחה עלי להיכנע כדי שהם יוכלו לעצב את העסקה המסחרית הגדולה ביותר שהרכיבו אי פעם. הם יכלו להריח היסטוריה בהתהוות, אבל העולם שלהם (זה של המספרים) לא היה העולם שלי.

שוב ושוב ניסיתי להסביר לאנשי העסקים האלו על שמירה על שלמות עם המילים של ג'ים. תחנוני נפלו על אוזניים ערלות, ויום אחרי יום עורכי הדין התקשרו, שלחו לי מיילים ושלחו לי הודעות מיידיות. אפילו אני נאלצתי להודות שהמספרים של ההצעה היו מדהימים. אבל לכל אחד מאיתנו כבר היו בתים נחמדים וכמה מכוניות מדליקות. הסתכלתי על רובי (קריגר הגיטריסט) ואמרתי, 'בסדר... מה אתה רוצה לקנות? מה אתה צריך שאין לך?' לא הייתה לו תשובה. ריי (מנזרק הקלידן) פשוט לא האמין שאנחנו חושבים על ויתור על כסף כה גדול. הוא כינס אינסוף פגישות איתנו ועם עורכי דין, שסירבתי להשתתף בהן מכיוון שידעתי שהן נועדו להתיש אותי עד שאתרצה. אבל ריי דחף את עורכי הדין להמשיך להתקשר אליי. למעשה, כתבתי מאמר בנושא זה עבור THE NATION, כתב עת המוקדש לפוליטיקה ולתרבות.

העורך שלי שם, טום היידן, הזהיר אותי שדחיית סכום כזה של כסף יגרום לאנשים מסוימים לכעוס מאוד. הוא ידע ממקור ראשון על היותו עיקר הכעס של אנשים מאז שהוא עדיין הותקף, יחד עם אשתו דאז, השחקנית/אקטיביסטית ג'יין פונדה, על האנטי-וייטנאם שלהם. כבר קיבלתי כמה מכתבים שליליים בתגובה למאמר שלי, בהם קראו לי 'דינוזאור רוק עשיר, מוכה רגשות אשם, לגמרי מחוץ לעניינים עם כולם מלבד סוציאליסטים עשירים'.

הנה קטע מהמאמר שלי. המאמר המלא כלול בספר כנספח: 'אני נזכר בקול החמדנות, מנסה לשכנע אותי לא להטיל וטו על שיר של הדלתות לפרסומת סיגריות ביפן. 'זו הדרך היחידה לקבל בוחטה שם, ג'ון. הם אוהבים פרסומות. זה הדבר החדש!' 'ומה עם לעודד ילדים לעשן, ריי?' 'אתה תמיד צריך להיות PC, נכון, ג'ון?' נצמדתי לעקרונות שלי והטלתי וטו על ההצעה, וחשבתי על הקארמה אם נעשה את זה'.

בערך בזמן הזה, כתבתי אוטוביוגרפיה, רוכבים על הסערה, בה אמרתי שמסע הצלב של ריי מנזרק נועד לשרת את עצמו. לא רק שהספר שלי היה רב מכר, אבל נראה היה שהקנאה הרימה את ראשה המכוער בראש של ריי, שהאשים אותי. דיברתי עם אשתו של ריי, דורותי, כשהוא היה בבית החולים והיא הרגיעה אותי שהוא מסתדר טוב יותר, אחרי שש שעות של ניתוח פולשני. כמה שנים מאוחר יותר, ריי כתב מחדש את ההיסטוריה של הדלתות עם אוטוביוגרפיה משלו, בה הוא ביקר אותי על כך שעשיתי בחירות גרועות בחיים האישיים שלי וכינה אותי 'המתופף המטומטם'.

מבקרת הספרים תרזה גובינס מ"דאלאס מורנינג ניוז" גרמה לי להרגיש טוב יותר כשהיא סיקרה את ספרו של ריי: 'מר מנזרק עדיין מרגיש אילוץ לזרוק עוד בול עץ על המדורה של הדלתות עם החשבון הפומפוזי שלו. זיכרונותיו מעדיפים את התרומות שלו והקטנת הגיטריסט רובי קריגר... המתופף ג'ון דנסמור נבעט שוב ​​ושוב. ג'ים לא אהב אותו וזה משאיר אותך לפקפק בדיוק בדבר מר מנזרק שמתאמץ כל כך כדי לקבוע: כמה באמת הייתה גדולה ידו בלהקת הדלתות'.

ובכן, הוא נגן קלידים נהדר... אבל לא יכולתי לנסח את זה יותר טוב בעצמי".

ב-23 באוקטובר בשנת 1970 יצא תקליטה השני של להקת ג'נסיס, TRESPASS, שמעטים נחשפו לו והתאהבו בו בזמן שיצא. בהמשך הוא הפך לקלאסיקת פרוג ברורה.

כך כתבתי בספרי, "זמן ומילה":

ב-23 באוקטובר בשנת 1970 יצא תקליט חדש בהופעה ללהקת סטרובס הבריטית.

הו, איזו הופעה זו היתה. ב-23 באוקטובר 1970, חובבי המוזיקה בבריטניה שמו את ידיהם על תקליט הופעה חדש ולוהט, שתיעד רגע מכונן שאירע כמה חודשים קודם לכן. היה זה JUST A COLLECTION OF ANTIQUES AND CURIOS, התקליט החי של להקת סטרובס, שהוקלט ב-11 ביולי באולם ה-QUEEN ELIZABETH HALL היוקרתי. הלהקה, שהיתה בתהליך מעבר מסקרן ממוזיקת פולק לפרוג-רוק שאפתני, הציגה על הבמה חברים חדשים, והעולם עמד לגלות כוכב חדש ומסנוור.

לצד דייב קאזינס וטוני הופר הוותיקים, עמדו שני נגנים טריים שהגיעו היישר מלהקת ELMER GANTRY’S VELVET OPERA, ריצ'רד הדסון וג'ון פורד, שהביאו איתם גרוב רוקי נחוץ. אבל האיש שכולם דיברו עליו למחרת היה בחור בלונדיני צעיר מאחורי הקלידים, שמו היה ריק ווייקמן.

התקליט החדש, שנמכר במחיר תקציבי ומשך קהל רב, נחתם בצדו הראשון בקטע סולו פסנתר עוצר נשימה. ווייקמן הסביר מאוחר יותר על היצירה: "קראתי לזה TEMPERAMENT OF MINDS בגלל שהשתמשתי במהלך הסולו הזה שלי בפראזות ששמרתי מראש, אך ניגנתי אותו לפי מה שהרגשתי באותו רגע על הבמה". והוא הרגיש טוב. הנגינה הווירטואוזית שלו על פסנתר הכנף של האולם שילבה בין קלאסי, ג'אז ורוק בצורה שטרם נשמעה, והקהל פשוט קם על רגליו והריע לו בהתלהבות אדירה.

אבל זה לא היה הרגע היחיד של ווייקמן באותו ערב. במהלך השיר WHERE IS THIS DREAM OF YOUR YOUTH, הוא עבר לאורגן ההאמונד והפליא גם שם בסולו מחשמל. בשלב מסוים, כדי להוסיף אפקט דרמטי, הוא נצפה כשהוא מטלטל קלות את האורגן הכבד. זו לא היתה התקפת זעם, אלא טכניקה מחושבת. הוא רצה להפעיל את רכיב ה-SPRING REVERB, קפיץ מיוחד להדהוד הצליל, שעם טלטול נכון השמיע סאונד רועם שהרעיד את האולם. הקהל היה בהלם מענג.

למחרת המופע, מבקרי המוזיקה באנגליה התחרו ביניהם מי יכתוב את הסופרלטיבים המפוארים ביותר. כולם היו מאוהבים בקלידן הבלונדיני. בעיתון THE TIMES הנחשב, כתב מייקל ווייל: "אפשר להכריז בנקל שווייקמן הוא הנגן המעניין של השנה בעולם הפופ. הוא מנגן נהדר בפסנתר, באורגן ובצ'מבלו. כמו שאר חברי הלהקה, יש לו חוש הומור ובסולו שלו הוא מכניס אלמנטים של פסנתר מסרטים אילמים וגם ג'אז. הקהל מחא לו כפיים ממושכות".

בעיתון INTERNATIONAL TIMES לא חסכו במילים: "ריק ווייקמן הוא כמעט גאון. ההשפעה שלו על הלהקה ברורה. בזכותו היא זכתה לשלושה הדרנים". גם במלודי מייקר, מגזין המוזיקה החשוב, ציינו אותו: "שימו לב לריק ווייקמן. בנוסף לפסנתר ולאורגן, הוא ניגן את הצ'מבלו-רוק הטוב ביותר ששמעתי". ווייקמן הצעיר קרא את העיתונים ולא האמין למראה עיניו. בן רגע הוא הפך לכוכב-על. אחד המבקרים אף ציין בבדיחות הדעת ש"זה הקלידן שקית' אמרסון דאג להשיג לעצמו מקום טוב במרפסת האולם כדי לצפות בו היטב", מחווה לגדול קלידני הפרוג של התקופה.

שם התקליט, JUST A COLLECTION OF ANTIQUES AND CURIOS, הגיע מהקטע השני בצד הראשון, יצירה שאפתנית בשם ANTIQUE SUITE הבנויה מארבעה שירים. הרעיון לסוויטה הזו נולד במוחו של דייב קאזינס לאחר ביקור מוזר בבית ישן של רופא, כדי להציץ באוסף העתיקות שלו. בפינת החדר, במה שנראה כמו ערימת זבל, מצא קאזינס שרידים מחייו הישנים של הרופא. אלו היו חפצים שאמרו מעט מאד לאחרים, אך היו משמעותיים מאין כמותם עבור הרופא המבוגר.

קאזינס כתב את השיר על איש זקן שגוסס בסלון ביתו המוכר. ברגעיו האחרונים, הוא מביט בחפצים השונים שמסביבו, ודרך העתיקות הללו, פיסות שלמות מחייו קמות לפתע לתחייה. מכתב שהיה חצי כתוב לאשתו, שעזבה אותו שנים רבות לפני כן, צונח מידו לרצפה בדיוק ברגע שמלאך המוות לוקח את נשמתו. קאזינס שיתף: "ניסיתי לשים את עצמי במקום האיש הזה שגסס בחדר שהוא כה הכיר. כשאתה מת, אתה אמור לראות את כל חייך עוברים מולך בזמן ממש קצר. ניסיתי לחשוב כיצד זה מרגיש". בהתאם לקונספט, עבור צילום העטיפה, הביאו חברי הלהקה חפצים עתיקים ומשונים מהאוספים הפרטיים שלהם.

ההצלחה הפנומנלית של ההופעה והתקליט, שהגיע למקום ה-27 במצעד הבריטי, יצרה סביב הלהקה וסביב ווייקמן הילה של כוכבות. הפרסום גרם לרבים לחשוב שריק ווייקמן הפך בן לילה לאיש עשיר כקורח. זמן קצר לאחר מכן, כשהוא הגיע לביקור בבית הספר הישן שלו, הוא פגש שם את מורה המוזיקה שלו לשעבר, מר הררה. המורה התקרב אליו בחיוך ושאל, "נו, איפה הרולס רויס שלך?". ווייקמן נותר המום. "הם פשוט לא האמינו שנותרתי עני", הוא סיכם את הסיטואציה המשעשעת. הכסף הגדול עוד יגיע, אבל באותו הרגע, ריק ווייקמן היה פשוט הנגן המדובר ביותר בממלכה.

בונוס: המפיק של אלטון ג'ון, גאס דאדג'ן, אמר החודש, אוקטובר בשנת 1975, לעיתון INTERNATIONAL MUSICIAN:

"במקור, תקליט ההופעה של אלטון, 17-11-70, מעולם לא נועד לשמש כאלבום. לצערי זה קרה בגלל קצת פאניקה. קודם כל, לא באתי עם אלטון לארה"ב כשזה הוקלט. הם עשו שם שידור רדיו FM אשר הוקלט בשמונה ערוצים באותו זמן. זה יצא כשידור רדיו סטריאופוני, אבל תוך שבועות ספורים זה כבר צץ כתקליטי בוטלגים. באופן אישי, לא היה אכפת לי שזה קרה, אבל חברת התקליטים התחילה להשתגע ולחפש פתרון. אלטון ביקש ממני להקשיב להקלטות ולראות אם אפשר לעשות מהן אלבום איכשהו.

אחרי שהקשבתי, אמרתי לו שאני לא חושב שזה מספיק טוב אבל אני מניח שזה אפשרי. בינתיים, הוא כבר התחייב לעשות את פסקול הסרט FRIENDS, אשר היה עוד קוץ בתחת, וחברת פראמאונט החליטה לשווק את זה כאילו זה אלבום רשמי של אלטון. אז פתאום, מצב שהיה נשלט היטב יצא משליטתנו לחלוטין. חברות תקליטים יצרו פתאום החלטות שהן לא קיבלו קודם לכן, ועמדנו בפני מצב שבו אלבומים של אלטון יצאו בערך אחד בכל חודשיים, וזה מגוחך.

עד שהגענו להקלטת התקליט MADMAN ACROSS THE WATER זה היה כאילו הייתה לאלטון קריירה של שנתיים בתוך חודשיים! אז באופן טבעי החלטתי שאנחנו צריכים לחזור לנוסחה דומה לדרך בה עשינו את האלבום הראשון. רציתי להסביר לאנשים שמה שקרה עם FRIENDS ותקליט ההופעה לא היה ממש מצב רשמי. אם הייתה לי אפשרות, תקליט ההופעה לעולם לא היה יוצא. כל שעשינו עם זה היה לערוך מיקס ולסיים את זה. זה לא משנה עכשיו, אבל הייתי באמת מודאג מאוד באותה תקופה. וכמובן האשימו אותנו בחליבת ההצלחה של אלטון כדי לעשות עוד כסף עם התקליטים ההם".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים