רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-23 בדצמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-23 בדצמבר (23.12) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"זה פשוט הגיע לנקודה שבה התדמית של אליל הפופ גברה על הכל לחלוטין. פתאום, פניתי רק לנערות מתבגרות. כולם שכחו שאני יכול לנגן בגיטרה. מאוחר יותר, אני זוכר שהגעתי להופעה, והבנות היו בחוץ ואמרו, 'אוי, לא ידעתי שניגנת בגיטרה', וזה היה, כאילו, פעמוני אזעקה מצלצלים בתוכי. אבל זה היה מאוחר מדי בשלב הזה. הנזק נגרם. ואז הגיע הסרט סרג'נט פפר. הדבר האחרון שאתה רוצה לעשות

זה להעתיק את הביטלס. זאת אומרת, זה חוק לא כתוב. אבל בזמנו זה נראה טוב על הנייר - מוזיקת ​​הביטלס, הפקה של רוברט סטיגווד, ג'ורג' מרטין עושה את המוזיקה, פול מקרטני משחק את התפקיד שבילי פרסטון שיחק בסופו של דבר בסוף הסרט. השם של מקרטני נתן לזה את כל האמינות שהייתי צריך לשמוע. אמרתי,

'כן, אני אעשה את זה'. אבל כמובן, אני מגיע לסט ביום הראשון, והם אומרים, 'פול מי?' ואז הבנתי שאני בצרות. הבמאי היה אומר, 'בסדר, אתה בא מעבר לפינה במכונית, אתה מסתכל על הבלון, ואני רוצה שתיראה מופתע'. אז אתה חושב להיראות מופתע וזה על המסך נראה כאילו הפה שלך פתוח ארבעה מטרים. כל כך מגוחך. כל מה שאדם צריך לעשות כדי להיראות מופתע זה להרים מעט את הגבה. אני זוכר שראיתי את עצמי בסצנה הזו וצחקתי. זה היה כל כך מגוחך. זה היה מצחיק... הדבר הבא בקריירה המפוארת שלי היה תאונת מכונית באיי בהאמה. כשהתעוררתי, שמחתי כל כך להיות בחיים שהתחלתי לתהות, 'מה לעזאזל קורה כאן?' זו הייתה תקופה לא נעימה בכלל. החיים האישיים שלי נפלו לגמרי. הרבה אנשים הרוויחו ממני הרבה כסף, אבל הם לא בהכרח חשבו על הקריירה שלי בטווח הארוך. הם השתמשו במה שהיה לי וייבשו אותי. איבדתי את הדחף, האנרגיה, וההתרגשות. אני מניח שהייתי מריר" (פיטר פרמפטון)

ה-להיט של בופאלו ספרינגפילד! ב-23 בדצמבר בשנת 1966 יצא התקליטון של להקת בופאלו ספרינגפילד עם השיר החשוב, FOR WHAT IT'S WORTH.

באותם ימים איש לא שיער שדווקא השיר הזה יהפוך לפסקול הרשמי של דור שלם, אבל כמו הרבה דברים טובים בהיסטוריה, גם זה קרה כמעט בטעות.

באופן מפתיע למדי, ולמרות שרבים ברחבי ארצות הברית ומחוצה לה היו משוכנעים כי השיר נכתב כזעקה פוליטית חריפה וכמניפסט נגד מלחמת וייטנאם העקובה מדם, המציאות הייתה מקומית הרבה יותר. השיר נכתב על ידי הגיטריסט והזמר של הלהקה, סטיבן סטילס, כתגובה ישירה ואישית למהומה שפרצה ממש מתחת לאפו. הכוונה היא לריב האלים שפרץ בשדרת סאנסט שבלוס אנג'לס, אירוע שהחל כמחאת בני נוער וצעירים נגד סגירתו של מועדון הלילה PANDORA'S BOX ונגד עוצר הלילה שהטילה העירייה בניסיון לנקות את הרחובות מטיפוסים ארוכי שיער.

סטיבן סטילס עצמו תיאר את האירועים שהובילו לכתיבת השיר בראיון מאוחר יותר, והדגיש את הפער בין הפרשנות העולמית לבין הכוונה המקורית: "הגענו לשדרת סאנסט ושם נערך טקס הלוויה למועדון, שהיה אחד המקומות המועדפים לרקוד ולהאזין למוזיקה. כ-3,000 איש היו שם אבל לא הייתה הפרת סדר. בכל זאת הגיעה לשם פלוגה שלמה של שוטרים עם מגינים וקסדות וכל זה, והם עמדו בשורה מעבר לרחוב והיו מוכנים לקרב. נדהמתי מהמחזה כי לא הייתה שום סיבה לכך. חזרתי הביתה ותוך 15 דקות כבר היה השיר מוכן".

אנקדוטה משעשעת שליוותה את יציאת השיר קשורה דווקא לשמו. סטילס כלל לא התכוון לקרוא לשיר FOR WHAT IT'S WORTH. כאשר הציג את היצירה הטריה למנהלי חברת התקליטים, ובפרט למנהל הבכיר אהמט ארטגון, הוא אמר להם בצניעות אופיינית: "יש לי כאן שיר חדש, אם זה שווה משהו (FOR WHAT IT'S WORTH), אם תרצו אותו". המנהלים, שקלטו מיד את הפוטנציאל הגלום בשיר הזה, החליטו שהמשפט הסתמי שיצא מפיו של סטילס יהפוך לכותרת הרשמית שנרשמה על הלייבל של התקליטון.

תהליך ההקלטה עצמו היה מרד קטן בפני עצמו. חברי הלהקה, שהיו מתוסכלים עד עמקי נשמתם מההפקה המלוטשת מדי והסטרילית של תקליט הבכורה שלהם, החליטו לקחת את העניינים לידיים. הם מיהרו להקליט את השיר באולפני קולומביה בלוס אנג'לס, ב-5 בדצמבר 1966, ימים ספורים לאחר המהומות. הפעם הם עשו זאת מבלי לערב את צמד המפיקים הקבועים שלהם, צ'ארלס גרין ובריאן סטון. השיטה של אותם מפיקים, שכללה הקלטת כל מוזיקאי בנפרד ורק לאחר מכן חיבורם יחד בערוצי ההקלטה, יצרה צליל חסר עומק ונטול נשמה לדעתם של חמשת החברים. הם רצו להישמע כמו להקה חיה, נושמת ובועטת. התוצאה הייתה סאונד מחוספס ואותנטי, כאשר ניל יאנג תרם את צלילי הגיטרה הייחודיים וההרמוניות המצלצלות שהפכו לסימן ההיכר של השיר.

השיר זכה להצלחה מסחררת והגיע למקום השביעי במצעד הבילבורד האמריקאי, הישג מרשים עבור הרכב שהיה קיים זמן קצר כל כך. למרות ההסתייגויות של חברי הלהקה מהצלחתם המסחרית והחשש להיתפס כממוסחרים, הם אכן השפיעו באופן משמעותי על הסאונד והתדמית של מוזיקת הרוק, ועם שיר זה הותירו חותם בל יימחה בתרבות האמריקאית. זה ההמנון של תקופת הסיקסטיז הסוערת, שיר שחצה גבולות ודורות והופיע מאז בעשרות סרטים וסדרות טלוויזיה כל אימת שרצו להמחיש את רוח התקופה.

אולם, לא הכל היה ורוד בממלכת הלהקה. ההצלחה הגדולה טמנה בחובה גם זרעים של קנאה ותחרותיות. עבור סטיבן סטילס היה זה רגע נהדר באור הזרקורים, רגע שביסס את מעמדו כיוצר מוביל. אך עבור ניל יאנג, הצלע השניה והדומיננטית בהרכב, היה מבאס לראות כיצד החשיבו, בגלל זה, את סטילס כמנהיג הלהקה הבלתי מעורער. המתח הזה בין שני הענקים הוביל בסופו של דבר לפירוק הלהקה, אך גם הוליד את אחד הרגעים המוזיקליים הגדולים של המאה העשרים.

ב-23 בדצמבר בשנת 1985 קרתה טרגדיה שהביאה את להקת הרוק, ג'ודאס פריסט, לבית המשפט - ובגלל שיר שלא היא כתבה.

בשנת 1986 חטפה להקת הרוק הכבד הבריטית, ג'ודאס פריסט, תביעה עם טענה שהמוזיקה שלה הביאה לאקט אובדני שביצעו ג'יימס ואנס בן ה-18 וריימונד בלקנאפ בן ה-20, מרינו נבאדה. בסוף השנה הקודמת קנה בלקנאפ מתנת חג מולד לחברו, את התקליט STAINED CLASS וב-23 בדצמבר הם בילו שש שעות בשתייה מופרזת של אלכוהול, עישון מריחואנה והאזנה לאלבום זה. אז התייצבו השניים ברחבת כנסיה מקומית, שם הצמיד בלקנאפ אקדח ללחיו ומת מיד לאחר הישמע הירי. ואנס ניגש מיד אחריו לביצוע המשימה. הוא נטל לידו את האקדח שהרג את חברו, כיוון אותו לסנטרו, ירה אך נותר בחיים ועם פרצוף מרוסק ומעוות. ואנס והוריו, ביחד עם משפחת המנוח, תבעו את הלהקה ואת חברת התקליטים שלה בסך 6.2 מיליון דולר.

התביעה התמקדה בשיר BETTER BY YOU BETTER THAN ME, שבכלל נכתב בשנת 1969 על ידי האורגניסט גארי רייט ובוצע על ידי להקתו, SPOOKY TOOTH. לפי הטענה, זמר הלהקה, רוב האלפורד, נשמע אומר שם משפטים כמו "נסו להתאבד", "תעשו זאת" ו"בואו נהיה מתים". בגלל שבלקנאפ וואנס הקשיבו לביצוע של ג'ודאס פריסט הנערצת עליהם – הוחלט להאשים את הלהקה בהטמעת מסרים תת הכרתיים במחשבתם של בני נוער.

המשפט נפתח ביולי 1990 כשאמנים רבים עקבו בדאגה אחרי התהליך, בידיעה שאם ג'ודאס פריסט תפסיד – יהיה זה פתח לתביעות אין ספור בגין מסרים נחבאים שגויים. מחוץ לבית המשפט עמדו מעריצים רבים, עם עותקי התקליט המפליל, וציפו מאליליהם להעניק חתימות, עם הגיעם להישפט. בין העולים לדוכן העדים הייתה גם אמו של ואנס, שאמרה בקול ברור שבנה חדל ללכת לכנסיה מהרגע בו גילה את ג'ודאס פריסט. "הוא לא יכל לשרת שני אלוהים בעת ובעונה אחת", היא אמרה בכאב.

עורכי הדין של הלהקה משכו את תשומת הלב לילדותם הבעייתית של ואנס ובלקנאפ והשופט פסק לטובת הלהקה, עם ההבנה ששני הבחורים היו כמקלות דינמיט שאיימו להתפוצץ עם או בלי המוזיקה של ג'ודאס פריסט. עם זאת הוא הטיל על חברת התקליטים של הלהקה, סי.בי.אס, קנס בסך 40,000 דולר בגלל שלא סיפקה את הערוצים המופרדים של הקלטת השיר, כדי לאפשר שמיעה ברורה את המילים המושרות על ידי רוב האלפורד, ללא מוזיקת ליווי. השופט מצא בסיבה שנמסרה החברה, כי המאסטר אבד, תירוץ עלוב בהתחשב באבטחה הכבדה שהעסיקה לשמירה על הארכיון הגדול שלה.

האלפורד לרולינג סטון: "המשפט טלטל אותנו, כי הוא הגיע ממדינה שאנחנו אוהבים מאוד. תמיד הייתה לנו מערכת יחסים נפלאה עם אמריקה. זה היה הלם. היינו בבית המשפט, מבוקר ועד אחר הצהריים, כל יום במשך חודש. נשארנו באיזה מתקן מחוץ לרינו כדי להתרחק מהעיתונות, לבשל קצת אוכל ולתמוך אחד בשני. לא הבנו מדוע אנו שם. אנחנו מוזיקאי מטאל בריטיים, ואנחנו צריכים להגן על עצמנו ועל המוזיקה שלנו ועל המעריצים שלנו מפני האשמות מגוחכות לחלוטין. ללהקה היה עורך דין נפלא. רציתי לגשת לאמו של הילד שהתאבד, לתת לה חיבוק, ולהגיד, 'אני מצטער על אובדן הילד שלך. בואי נלך לשתות קפה ונדבר על זה, אבל זה בטח לא יקרה. הייתי שמח לקבל את ההזדמנות להיות רק עם המשפחה הזו ולתת לשכל הישר לנצח ולדבר על זה. כשהגיע פסק הדין - הוקל לנו, אבל גם קצת התאכזבנו. השופט השאיר את הדלת פתוחה במידה מסוימת. הוא לא אמר בפה מלא, 'מה שהתביעה הציעה, למעשה לא התרחש'. אמנם זכינו כלהקה, אבל כל העניין, באשר למסרים הנסתרים, נשאר פועם. זה יהיה נורא לחשוב שזה עלול להתרחש שוב".

כשמלאכי הגיהנום השתלטו על מסיבת הילדים של הביטלס. ב-23 בדצמבר בשנת 1968 התקיימה מסיבת חג מולד חגיגית במשרדי אפל, של הביטלס. ג׳ון לנון ויוקו אונו הגיע מחופש לסנטה קלאוס.

המיקום היה בניין המשרדים המפואר והחדש יחסית של חברת APPLE ברחוב סאוויל רואו מספר 3 בלונדון. הרוח הקרירה של החורף הלונדוני נשבה בחוץ, אבל בפנים הטמפרטורות עמדו לנסוק לגבהים הזויים במיוחד. הלהקה המפורסמת בעולם בדיוק שחררה חודש קודם לכן את האלבום הכפול שלה, שכונה האלבום הלבן, והאווירה במשרדים הייתה אמורה להיות שילוב של עסקים רציניים ורוח היפית חופשית. לכבוד החג תוכננה מסיבת כריסמס חגיגית, אירוע שהיה אמור להיות שמח ותמים, אך הפך במהרה לאחת האנקדוטות הביזאריות ביותר בהיסטוריה של הביטלס (ולא חסר שם כאלה...).

האירוע התחיל דווקא ברוח שטות חביבה, כאשר ג'ון לנון ובת זוגו, יוקו אונו, הגיעו למקום כשהם מחופשים לדמותו של סנטה קלאוס ולאמא חג מולד. אולם מתחת לפני השטח, הדברים בממלכת APPLE היו רחוקים מלהיות מסודרים. אווירת המתירנות שאפיינה את המקום יצאה משליטה עוד לפני שהילד הראשון הספיק לטעום מהכיבוד. ריצ׳רד דיללו, עובד חברת אפל תיאר זאת כך: "ההכנות למסיבה החלו בשעה 09:00 בבוקר ומיד לאחר מכן, כבר נמלא החדר במעשני חשיש רבים".

לקראת הצהריים, האווירה השתנתה מעט כאשר הוזמנו למקום אורחים קטנים ותמימים. כמאה מילדי העובדים בחברה הגיעו נרגשים וקיבלו פינוקים כיד המלך שכללו גלידה משובחת, מעדני נקניקים מגולגלים ועוגה גדולה. הכל נראה פסטורלי לרגע, מעין אי של שפיות בתוך הטירוף של הסיקסטיז, עד שנשמע רעש אופנועים ומגפיים כבדים שצעדו לעבר המסיבה.

לפתע פרץ לחדר בחור אימתני בשם פריסקו פיט, חבר כנופיית האופנוענים האמריקאית הידועה לשמצה "מלאכי הגיהנום". הכנופייה הגיעה ללונדון בעקבות הזמנה פזיזה ודי נאיבית של ג'ורג' האריסון. הגיטריסט של הביטלס פגש אותם קודם לכן כשביקר ברובע הייט אשבורי בסן פרנסיסקו והתרשם בטעות שמדובר בחבורה של נוודים חופשיים וטובי לב. הוא אף שיגר מזכר לעובדי חברת APPLE בו ביקש לטפל בהם יפה. אך המציאות טפחה על פני הנוכחים בחוזקה. פריסקו פיט היה שיכור כלוט ונראה כמי שמחפש צרות.

המתח בחדר היה סמיך יותר מעשן הסיגריות. עיתונאי המוזיקה אלן סמית', שהחל לעבוד בחברה של הביטלס והיה דמות מוכרת מהעיתון NME, ניסה לפנות אל האופנוען הענק ולנסות להרגיע את הרוחות בדרכי נועם, אך הניסיון הכושל זיכה אותו בתגובה אלימה מיידית בדמות אגרוף כואב לפניו. אווירת פחד השתלטה על המסיבה. ההורים המבועתים ניסו לגונן על ילדיהם מפני הפולש האמריקאי המפחיד ולמקום הוזעק עובד החברה הבכיר והדיפלומט לעת מצוא, פיטר בראון. בראון, שניחן בקור רוח בריטי טיפוסי, ניסה טקטיקה של הסחת דעת והבטיח לאותו פריסקו מסן פרנסיסקו כי צוות המטבח ״תיכף יכין לך משהו טעים לאכול״, בתקווה שהאוכל ירגיע את הזעם.

לרגע קצר נדמה היה שהתרגיל הצליח. פריסקו הרעב יצא מהחדר ונראה כי השקט חזר לכנו. הילדים חזרו לעיסוקיהם והמוזיקה המשיכה להתנגן, אך השלווה הייתה מדומה. כעבור דקות ספורות שב פריסקו למסיבה בסערה כשבידיו תרנגול הודו גדול ועצום ממדים, עליו עמלו הטבחים למסיבה במשך שעות ארוכות. המראה היה סוריאליסטי לחלוטין. הוא קרע ממנו חתיכות בשר וזלל אותן לנגד עיניהם הנדהמות של הנוכחים במקום, תוך שהוא מתעלם לחלוטין מנימוסי שולחן או מהעובדה שמדובר בארוחת החג של כולם.

הסיוט לא נגמר שם. לאחר זמן קצר, הצטרפו אליו למסיבה חבריו לכנופייה, לבושים במעילי עור ומדיפים ריח של דלק ובירה, והפכו את האירוע המשפחתי למסיבת אופנוענים פרועה בלב לונדון היוקרתית. אפילו חברי הביטלס, שהיו רגילים לטירוף, עמדו חסרי אונים מול מפגן הכוח הגס הזה. רינגו סיכם את החוויה הטראומטית: "מלאכי הגיהנום המשיכו להרוס את המסיבה ולא הצלחנו להיפטר מהם. זה היה מחזה מעציב וכולם היו מבוהלים".

בתוך כל הכאוס הזה, בלטה דמותו של ג'ון לנון, שניסה לשמור על רוח החג בתחפושת המגושמת שלו, אך נראה היה שהסיטואציה גדולה אפילו עליו. חברו הטוב עוד מימי בית הספר בליברפול, פיט שוטון, הביט בו מהצד ותיאר את הסיטואציה במשפט אחד קולע ומדויק: "ג׳ון היה הסנטה קלאוס הכי אומלל שראיתי".

דרמה בשחקים: הרגע בו בריאן וילסון נשבר והביץ' בויז השתנו לתמיד. ב-23 בדצמבר בשנת 1964 יצאה להקת הביץ' בויז לסיבוב הופעות, כשחמש דקות לאחר המראתה במטוס, חטף בריאן וילסון התמוטטות עצבים.

זה היה אמור להיות עוד יום שגרתי בלוח הזמנים העמוס לעייפה של הלהקה האמריקאית המצליחה ביותר של אותו עשור. התאריך היה ה-23 בדצמבר 1964, רגע לפני חג המולד, וחברי להקת הביץ' בויז עלו על טיסה מלוס אנג'לס בדרכם ליוסטון, טקסס. הם היו בשיא ההצלחה המסחררת שלהם, מכונת להיטים משומנת שכבשה את המצעדים עם שירי גלישה ושמש נצחית, אבל מתחת לפני השטח, המוח היצירתי שהניע את כל המפעל הזה עמד בפני קריסה טוטאלית.

בדיוק חמש דקות לאחר שהמטוס ניתק את גלגליו מהמסלול והמריא אל השמיים, התרחש האירוע ששינה את פני המוסיקה הפופולרית. בריאן וילסון, המנהיג הבלתי מעורער והגאון המוסיקלי של ההרכב, חטף התמוטטות עצבים קשה ומבעיתה לעיני הנוסעים ההמומים. הלחץ העצום של סיבובי הופעות בלתי פוסקים, הציפייה לייצר עוד ועוד להיטים שיתחרו בלהקות הפלישה הבריטית כמו הביטלס, והמתח הנפשי המצטבר, פשוט הכריעו אותו ברגע אחד קריטי.

בעוד המטוס נמצא באוויר, החל בריאן להתייפח לתוך הכרית, כשהוא משמיע לסביבתו קולות השתנקות לא נעימים. בריאן נזכר במגזין SOUNDS: "היינו בדרך ליוסטון כדי להזניק סיבוב בן שבועיים. נפרדתי לשלום ממרלין. לא הסתדרנו כל כך טוב. המטוס היה באוויר רק חמש דקות כשאמרתי לאל ג'רדין שאני עומד להישבר בכל רגע. הוא אמר לי להירגע. ואז התחלתי לבכות. שמתי כרית על הפנים שלי והתחלתי לצרוח ולצעוק". המראה היה קשה לצפייה. הוא לא רק בכה, אלא איבד שליטה לחלוטין. לאחר מכן הוא נפל על רצפת המטוס כשרוב חבריו ללהקה פחדו פחד מוות ממנו. הגיטריסט אל ג'ארדין ואחיו של בריאן, קארל ודניס, הביטו בבעתה במנהיג שלהם מתפרק לחתיכות. אל ג'רדין סיפר ל-NME: "ממש פחדנו עליו. היינו מודאגים בגללו כי הוא היה כל כך נסער. ברור היה שהוא עבר התמוטטות. אף אחד מאיתנו מעולם לא היה עד לדבר כזה". דניס וילסון אמר למלודי מייקר: "ממש נחרדתי לגבי אח שלי". מי שפספס את כל ההצגה היה דווקא הסולן מייק לאב, שישב במקום אחר במטוס, שקוע בענייניו, ולא היה מודע לדרמה השמיימית שהתחוללה כמה וכמה שורות ממנו. הוא לא זכר את התקרית כשנשאל על כך מאוחר יותר על ידי הרולינג סטון. "אני לא יודע אם זה היה בגלל שלא הייתי שם, או מסיבה אחרת. ייתכן שהייתי בחלק אחר של המטוס. אני חושב שהאחים שלו היו קרובים לזה יותר ממני באותו זמן".

בריאן אמר בעיתון TEEN BEAT: "אמרתי לדיילות, 'אני לא רוצה אוכל. תתרחקו ממני'. ואז התחלתי להגיד לאנשים שאני לא יורד מהמטוס. הייתי במצב קיצוני, מתפרק, עובר התמוטטות, ופשוט שחררתי את עצמי לגמרי. זרקתי את עצמי מהמושב ולכל עבר במטוס. שחררתי את עצמי רגשית. הם דאגו לי היטב. הם היו מבינים ככל שיכלו להיות. הם ידעו מה קורה ושאני מתפרק. הגומייה נמתחה עד הקצה".

כשנחת המטוס ביוסטון, המצב לא השתפר בהרבה. בריאן, שהיה נסער עד עמקי נשמתו, דרש לטוס מיד בחזרה ללוס אנג'לס ולבטל הכל, אבל לאחר שכנועים רבים ניאות להגיע לחדרו שבבית המלון ולהירגע. באופן מפתיע, המקצוענות ניצחה את המשבר הנפשי, לפחות זמנית. באותו ערב הוא הופיע עם הלהקה ביוסטון, נתן את השואו המצופה. רון פוסטר, חבר בלהקת THE DETOURS מיוסטון, זכר שפגש את דניס מאחורי הקלעים באותו ערב, ה-23 בדצמבר. פוסטר חש בהילה שלילית בחדר. הוא הבחין בבריאן "בוהה בחלל. הוא לא היה גס רוח. הוא לא אמר לנו לצאת או משהו כזה. הוא פשוט היה כזה בוהה בפינה כאילו הוא לא שם".

בריאן המשיך בתיאורו ב-TEEN BEAT: "למחרת בבוקר התעוררתי עם הקשר הכי גדול בבטן והרגשתי כאילו אני יוצא מדעתי. בטח בכיתי איזה 15 פעמים ביום שלמחרת. כל חצי שעה התחלתי לבכות. קארל הגיע לחדר המלון שלי. ראיתי אותו ופשוט טרקתי את הדלת בפרצופו. לא רציתי לראות אותו או אף אחד אחר כי הייתי בהתקף שיגעון. אף אחד לא ידע מה קורה. לא הייתי מוכן לדבר. פשוט הורדתי את הראש ולא הסתכלתי על אף אחד. באותו לילה, מנהל סיבוב ההופעות לקח אותי חזרה ללוס אנג'לס ולא רציתי לראות אף אחד חוץ מאמא שלי. היא הייתה בשדה התעופה כדי לפגוש אותי. איך שראיתי אותה שוב, התחלתי לבכות. פשוט הייתי צריך לשמוע אותה מדברת אלי. זה סוג של ביטחון להיות מסוגל לדבר עם אמא שלך, כמו שאני יכול לדבר עם אודרי. הלכנו לבית הישן שלנו וניהלנו שיחה של שלוש שעות. סיפרתי לה דברים שמעולם לא סיפרתי לאף אחד בחיי. היא סוג של יישרה אותי. באופן כללי פרקתי תסביך של חיים שלמים. זו הייתה הראשונה מתוך סדרה של שלוש התמוטטויות שעברתי. החבר'ה האחרים לא רצו להציק לי אבל רצו לדעת מה קורה. הם סיימו את הסיבוב הזה בלעדיי".

באותו רגע איש לא ידע זאת, אך היסטורית זו הייתה הפעם האחרונה בה בריאן הופיע על הבמה עם הביץ' בויז כחבר להקה מן המניין, למשך תריסר שנים תמימות. ההחלטה הזו אפשרה לו בהמשך להסתגר באולפן וליצור את יצירת המופת PET SOUNDS, תקליט שנחשב עד היום לאחד הטובים בהיסטוריה.

הלהקה נותרה בבעיה רצינית. סיבוב ההופעות היה חייב להימשך, והם היו זקוקים למחליף באופן מיידי. את מקומו של בריאן, כבסיסט הלהקה ובתפקיד הקולות הגבוהים, תפס גלן קאמבל. הבחירה בקאמבל לא הייתה מקרית. הוא היה נגן אולפן מוערך, חלק מחבורת הנגנים המפורסמת THE WRECKING CREW, והוא הכיר את השירים מצוין כי השתתף בחלק מהקלטותיהם האולפניות של הלהקה כנגן גיטרה שכיר. קאמבל קיבל את שיחת הטלפון הגורלית, ארז מזוודה והצטרף ללהקה להמשך הסיבוב. למרות שלא היה בסיסט טבעי והתקשה מעט לשיר את ההרמוניות הגבוהות של בריאן תוך כדי נגינה, הוא הציל את המצב עד שבהמשך הוחלף באופן קבוע על הבמות על ידי ברוס ג'ונסטון. פה נולד העידן החדש והמתוחכם של להקת החוף המפורסמת בעולם.

ב-23 בדצמבר בשנת 1987 סיים רוג'ר ווטרס עימות משפטי ארוך שדן בשאלה האם הלהקה יכולה להמשיך בלעדיו או לא. דיוויד גילמור וניק מייסון נותרו רשאים להשתמש בשם פינק פלויד, אבל ווטרס קיבל את זכויות היוצרים על הקונספט של THE WALL.

ביום זה התרחש אירוע ששינה את פני ההיסטוריה של להקת פינק פלויד לנצח. רוג'ר ווטרס החליט סוף סוף לסיים את העימות המשפטי המתיש שניהל מול חבריו לשעבר, ובכך נסגרה העסקה שאפשרה למוזיקה להמשיך להתנגן, גם אם הטונים הצורמים מאחורי הקלעים המשיכו להדהד עוד שנים רבות.

היה זה אחרי שנה של קרב מריר שהתחולל בין שני המחנות. ווטרס היה בטוח שעם צאתו מלהקת פינק פלויד, היא תחדל מלהתקיים. גילמור חשב אחרת והקים אותה לתחייה עם המתופף המקורי של הלהקה, ניק מייסון. כדי להעצים את כוחם, צירפו אליהם, גילמור ומייסון, את קלידן הלהקה המקורי, ריק רייט, שבשנת 1980 פוטר על ידי ווטרס בזעם. ווטרס לא יכל לעבור על זה בשתיקה, לנוכח צאת אלבומם החדש שנמכר היטב וסיבוב ההופעות המצליח שבא אחריו. היה כאן עניין של כבוד על כף המאזניים. כשווטרס שיחזר בצורה נוקבת שירים ישנים, הוא לא רק עשה את המיטב של פינק פלויד. אלו היו השירים שלו, "המילים והמוזיקה של רוג'ר ווטרס", כפי שהצהיר. ההשלכה, כמובן, הייתה בלתי ניתנת לטעות; כל מי שמנגן את השירים האל שלו מלבדו הוא מזויף.

"הייתי נורא שמח שתאהבו את מה שאני עושה ותאהבו את מה שהוא עושה", אמר ווטרס בחריפות בהתייחסו לגילמור, "אלמלא העובדה שהוא קורא לעצמו פינק פלויד. הוא לא. אם אחד מאיתנו היה אמור להיקרא פינק פלויד, זה אני". אפילו האביזרים הישנים בהופעה הנוכחית של גילמור וחבריו, התעקש ווטרס, היו במקור הרעיון שלו. "זה החזיר שלי שם למעלה", הוא אמר, "וזה המטוס שלי שהתרסק". הוא צחק והוסיף, "לפחות אפקט הקרח היבש על הבמה הוא שלהם". אז הוא פנה לבית המשפט הגבוה בלונדון בדרישה לפרק את השותפות ולמנוע מהשם של הלהקה להתנוסס על גבי כרזות הופעות כלשהן בעתיד. אבל הגיטריסט-זמר דייוויד גילמור והמתופף ניק מייסון חשבו אחרת לגמרי. הם לא התכוונו לוותר על מפעל חייהם, והיו מוכנים לסכן את כל כספם האישי כדי להוכיח זאת. למעשה, גילמור ומייסון כל כך האמינו בהמשך הדרך, שהם מימנו מכיסם הפרטי את הפקת התקליט החדש A MOMENTARY LAPSE OF REASON ואת סיבוב ההופעות שנלווה אליו, מהלך שכמעט הביא אותם לפשיטת רגל בטרם עת. כשנשאל על מטח ההאשמות והאשמות הנגד המתעופפות בין הפלוידים האחרים לבינו, רוג'ר ווטרס ציטט מילים מתוך שיר של דון הנלי: "יש שלושה צדדים לכל סיפור / שלך ושלי והאמת הקרה והקשה". זה הזכיר לרבים את הקרב התקשורתי שהתחולל בין ג'ון לנון ופול מקרטני, מיד לאחר פירוק הביטלס.

גילמור ומייסון אמרו על הבסיסט לשעבר שלהם, שהוא אגו מנייאק יהיר ודיקטטורי שרעב לכל קרדיט ותגמולים. ווטרס אמר שהם ממזרים עצלנים וחמדנים שמוציאים תקליט ומסתובבים בדרכים כדי לבנות פרישה נוחה במיליוני דולרים תוך שימוש בשם פינק פלויד. גילמור שמע הרבה מווטרס במהלך 1987. בזמן שהקליט את התקליט A MOMENTARY LAPSE OF REASON (אלבום שכה ציפיתי לו בזמן אמת וממש התאכזבתי כששמעתי אותו לראשונה) והתכונן לסיבוב ההופעות, הוא נאלץ להתעסק עם עורכי דין כמעט כל יום, ולתכנן תגובות לתביעה של ווטרס. השמועות על פטירתה של הלהקה בעקבות שחרורו של האפוס האנטי-מלחמתי של ווטרס, THE FINAL CUT ב-1983, היו מוקדמות, לטענתו. ההחלטה של ​​ווטרס לצאת לדרך סולו לא הייתה הסוף של הלהקה, לפחות לא כפי שגילמור ומייסון חשבו. גילמור: "הגאות ההולכת וגוברת של שמועות והתפוקה הווקאלית של רוג'ר יחדיו הפכו את זה כמעט למפולת שלגים. לא יכולנו להמשיך לפרסם הצהרות לעיתונות שאומרות, 'לא, לא נפרדנו'. זה לא היה שווה את הטרחה. ההנחה שלנו - ההנחה שלי, בכל מקרה - הייתה שנעשה תקליט נוסף". לדברי גילמור ומייסון, ווטרס הודיע ​​רשמית על עזיבתו במכתב לחברות התקליטים שמטפלות בקטלוג הלהקה, בדצמבר 1985. "היו לנו דיונים", אומר מייסון. "ידענו שמשהו קורה. רוג'ר חשב שהיציאה שלו תהיה הסוף של הלהקה".

גילמור: "קיימנו את הפגישות האלה שבהן רוג'ר אמר שלא יעבוד איתנו שוב. הוא היה אומר לי, 'אתה מתכוון להמשיך?' והייתי אומר, בכנות, 'אני לא יודע. אבל כשנהיה טובים ומוכנים, אספר לכולם מה התוכנית. ונמשיך עם זה'...".

מייסון: "הוא האמין מאוד שלא נעשה את זה".

"או שלא יכולתי לעשות את זה", אמר גילמור. "אני זוכר פגישות שבהן הוא אמר, 'אתה לעולם לא תעשה את זה'. זה בדיוק מה שנאמר. בדיוק המונח הזה. הוא אילץ את דרכו כבר בעבר להפוך לדמות המרכזית הזו. זה מה שהוא באמת רצה, להיות הדמות המרכזית הזו. ככל שהיינו פרודוקטיביים, היינו יכולים לעשות תקליטים טובים יותר אם רוג'ר היה מוכן לסגת מעט, כדי להיות פתוח יותר לתגובות של אנשים אחרים. זה לא היה שכולנו ישבנו שם ונשענו עליו כדי שישמור עלינו. הוא כפה את דרכו לעמדה הזו. הוא היה קשוח מאוד ויש לו יותר אנרגיה לסוג כזה של לחימה". המריבות לא באו עם מכות, אלא עם עקיצות בסגנון בריטי.

עם זאת, הם הפסיקו את הנימוס, במהלך הקלטת התקליט THE FINAL CUT, אותו הקדיש ווטרס על מות אביו במלחמת העולם השנייה. ווטרס היה מאוד רכושני כלפי היצירה שהפכה לאובססיה שלו להביע בה כאב וזעם. גילמור לא היה שותף להתלהבות היצירה הזו של ווטרס והתלונן שחלק מהשירים לא מתאימים.

"בעיקרון, הוא הרגיש ואמר שאני חוסם באופן מלא", אומר גילמור. "מה שזה ממש לא נכון. הביקורות וההתנגדויות שלי היו בונות בצורה הטובה ביותר. הן מסוג הביקורות הבונות שעשו אלבומים אחרים, כמו החומה".

ווטרס לא ראה את זה כך, ואיים לבטל את כל התקליט אם הגיטריסט לא יוותר על תפקידו כמפיק-שותף. גילמור הסכים אך סירב לוותר על התמלוגים הנוספים של המפיק שמגיעים לו. "ככה זה נגמר, באופן אומלל מאוד", אמר גילמור. "אפילו רוג'ר אמר איזו תקופה אומללה זו הייתה, והוא זה שהפך את זה לאומלל לגמרי, לדעתי".

"ווטרס: "האלבום ההוא אכן היה אמור להיות במקור עם שירים שנשארו מהגרסה הקולנועית שלהחומה. ואז התגלגלתי והתחלתי לכתוב את הקטע הזה על אבי. הייתי בתנועה, ונעלמתי. העניין היה שעשיתי את התקליט הזה ודייב לא אהב את זה. אמרתי, 'אולי זה צריך להיות תקליט סולו. אני אשלם לכם את הכסף שהוצאנו, ואני אעשה את זה לאלבום סולו', אבל הם לא רצו את זה, כי הם יודעים ששירים לא גדלים על עצים. הם רצו שזה יהיה תקליט של פינק פלויד שהם ירוויחו ממנו".

התקליט יצא תחת השם פינק פלויד. עם זאת, כל אשליה שהשלישיה הזו אי פעם תעבוד או תוכל לעבוד יחד שוב, התנפצה.

ווטרס התעקש שפינק פלויד כלהקה, וכשותפות מוזיקלית, הסתיימה. עמדתו של גילמור הייתה שעצם העובדה שווטרס אמר שזה גמור לא הופך את זה לכזה. אולם למרבה האירוניה, זה לא היה השם של פינק פלויד שהניע את כל הבלגן המכוער.

בתחילת 1985 הפסיק ווטרס את עסקת הניהול שלו עם סטיב או'רורק, המנהל הוותיק של פינק פלויד, על רקע מחלוקת לגבי התחייבויות חוזיות לגבי מוצרים עתידיים של פינק פלויד. מבחינת ווטרס, איך יתכן שיהיו תקליטים עתידיים של פינק פלויד אם לא תהיה להקה? ומבחינת או'רורק זה היה עניין של קנסות תמלוגים אם התחייבויות לאספקת תקליטים לא ימולאו. ווטרס התעקש שהוא נתן לאו'רורק הודעה מוקדמת של שישה חודשים, כפי שהתבקש בעסקה שלו. או'רורק אמר שהחוזה הופסק באופן לא חוקי. אז ווטרס הציע לגילמור ומייסון סדרה של עסקאות פשרה שבהן הוא ייתן להם לקבל את השם פינק פלויד אם יאשרו את פיטוריו של או'רורק. בכך, ווטרס לקח סיכון מחושב שגילמור ומייסון לא ימשיכו בתור פינק פלויד.

או'רורק התכונן לתבוע את ווטרס על עסקת הניהול והחזרת תמלוגים. בשלב הזה, טען ווטרס, הוא אמר לגילמור ומייסון, "תקשיבו, אם המסמכים האלו יגיעו לדלת שלי, כולנו הולכים לבית המשפט. לא יתלו אותי לייבוש בבית המשפט במשך שנים על גבי שנים בזמן שאתם קוראים לעצמכם פינק פלויד". ווטרס איים וקיים כשהגיש, בשנת 1985, תביעה בלונדון נגד גילמור ומייסון כדי למנוע מהם להשתמש בשם פינק פלויד.

גילמור התנגד להגיון של ווטרס באמירה פשוטה מאוד. "השקעתי הרבה זמן בלהקה. זו הייתה סיטואציה בלתי נסבלת, אבל חרקתי שיניים ולא פרשתי. אני אדם עקשן ביותר, ולא אצא ממשהו שאני מחשיב כחלקו שלי. התקליט החדש שלי ושל ניק (מייסון) מוכיח שאנחנו להקה גם בלעדיו. מעולם לא ישבנו בשום שלב במהלך התקליט הזה ואמרנו, 'זה לא נשמע מספיק פלויד. תעשה את זה ליותר פלויד'. פשוט עבדנו על השירים עד שהם נשמעו כמו שצריך. כשהם נשמעו נהדר ונכונים, אז זה הפך לפינק פלויד. זה לעולם לא ייפתר לשביעות רצונם של כולם, אבל זה ייפתר בקרוב, אני מקווה".

"אני חושב שזה זיוף מאוד קל אבל די חכם", אמר ווטרס על התקליט של פינק פלויד בלעדיו. "אם לא מקשיבים לו יותר מדי, זה נשמע כמו פינק פלויד. יש בזה דייב גילמור שמנגן בגיטרה. ועם הכוונה השקולה לצאת למשהו שנשמע כמו התפיסה של כולם לגבי תקליט של פינק פלויד, זה בלתי נמנע שתשיג את המטרה המוגבלת הזו. אני חושב שהשירים עלובים באופן כללי. המילים בשירים נוראיות".

השאלה מיהו פינק פלויד הסתבכה בגלל העובדה שגילמור ומייסון נמצאים שניים מול המון נגנים וזמרים וכותבי תמלילים אורחים בתקליט הזה. גילמור לא היסווה את העובדה שהוא לא יכל היה לעשות את זה לבד. "אתה לא יכול לחזור אחורה. צריך למצוא דרך חדשה לעבוד, לפעול ולהמשיך איתה. לא עשינו את זה כמו שעשינו כל תקליט אחר של פלויד. אלו היו מערכות שונות, הכל".

והנה, באותו יום קריר של דצמבר, הסאגה הגיעה לסיומה הרשמי. ווטרס סיים את העסקה עם חבריו לשעבר, וההסכם שנחתם קבע חלוקת רכוש ברורה ומרתקת. דיוויד גילמור וניק מייסון יצאו מהחדר כשהם מנצחים בחזית אחת חשובה במיוחד - הם נותרו רשאים להשתמש בשם המותג העצום "פינק פלויד" ולהמשיך להקליט ולהופיע תחתיו. עבור המעריצים, זו הייתה אנחת רווחה עצומה שכן הלהקה המשיכה למלא אצטדיונים ברחבי העולם.

אך ווטרס לא יצא בידיים ריקות, ופה העלילה מסתבכת בצורה שרק עולם הפופ יכול לייצר. במסגרת הפשרה, ווטרס קיבל את זכויות היוצרים הבלעדיות על הקונספט הגרנדיוזי של THE WALL. המשמעות הייתה שרק הוא רשאי להעלות מופעים תחת המותג הזה, ואכן, שלוש שנים מאוחר יותר הוא הפיק את המופע הגרנדיוזי בברלין לאחר נפילת החומה.

אבל רגע, זה לא נגמר רק בזכויות יוצרים מופשטות. ההסכם כלל גם חלוקת רכוש פיזית ומשעשעת למדי. ווטרס דרש וקיבל את הבעלות על החזיר המעופף המפורסם, אותו בלון ענק שהפך לסמל המזוהה עם הלהקה מאז התקליט ANIMALS. זה הוביל לסיטואציה קומית בהמשך הדרך, כאשר גילמור ומייסון רצו להשתמש בחזיר בהופעותיהם, הם נאלצו לעצב חזיר חדש ושונה במקצת כדי לא להפר זכויות יוצרים. הפתרון היצירתי שלהם היה להוסיף לחזיר החדש אשכים ענקיים, בטענה משפטית מבריקה שאי אפשר לטעות בין החזיר הנקבה של ווטרס לבין החזיר הזכר החדש שלהם.

בסופו של דבר, חג המולד של 1987 סימן את תחילתה של הפסקת אש, גם אם קרה ומתוחה. פינק פלויד המשיכה להיות מפלצת אצטדיונים, ווטרס המשיך לדרכו העצמאית עם החומה והחזיר המקורי בכיסו, ועורכי הדין, כרגיל, היו המרוויחים הגדולים ביותר בסיפור הזה.

"אני לא יכול לתאר עד כמה אני מצטער על כל זה", נאנח מייסון. "זה כל כך חסר טעם. אני מצטער שהסתכסכתי עם חבר".

"אני מתחרט על ניק מייסון, כן," אמר ווטרס. "אני מרגיש מאוד נבגד ממנו".

הנגר שבנה לעצמו ארון מתים: הסיפור הטראגי והמופלא של טים הארדין. ה-23 בדצמבר הוא תאריך יום הולדתו של הזמר/יוצר, טים הארדין.

ב-23 בדצמבר 1980 ציין הזמר והיוצר טים הארדין את יום הולדתו, אך החגיגות היו קצרות במיוחד. שישה ימים בלבד לאחר שחגג את יום הולדתו ה-39, נדם ליבו של מי שהיה אחראי לכמה מהשירים היפים ביותר בהיסטוריה של הפולק והרוק. המוות של הארדין לא תפס את העולם בהפתעה גמורה כמו זה של ג'ון לנון. עבור מכריו, הכתובת הייתה על הקיר, כתובה באותיות קידוש לבנה של הרואין ואלכוהול.

אמו הייתה כנרית מוכשרת ואביו ניגן בלהקות ג'אז. אך הילדות של טים לא הייתה סוגה בשושנים. מערכת היחסים עם אביו הייתה עכורה וקשה, וכללה אלימות פיזית קשה. הארדין סבל בילדותו ממחלת עצבים מסתורית ומסובכת שגרמה לו לצרוח מכאבים, ואביו, במקום לחבק, הגיב במכות.

אמו, שהבינה לליבו יותר וניסתה לקחת אותו לרופאים ללא הועיל, הייתה ממוצא אינדיאני והחליטה להעניק לו הגנה מיסטית. בגיל שלוש היא קעקעה על רגלו הימנית כנפיים ירוקות עם תשעה קווים אדומים. הארדין אימץ את הספרה תשע כמספר המזל שלו. באופן מצמרר למדי, הוא סיים את חייו בדיוק באותה שנה בה נרצח ג'ון לנון, שגם הוא היה אובססיבי למספר תשע. אמו גם ניקבה את אוזנו בגיל שלוש לטובת קישוט אינדיאני, חור שבו ענד הארדין הבוגר עגיל זהב, הרבה לפני שזה היה אופנתי בקרב גברים.

עוד לפני שהפך למוזיקאי, הארדין הספיק לשרת במארינס ואף ניסה את מזלו בלימודי משחק בניו יורק (הוא אפילו התקבל לאקדמיה המלכותית לאמנות הדרמה, אך נזרק משם). את הכאבים הפיזיים והנפשיים שלו הוא למד להטביע בגיל מוקדם להחריד. את בקבוק הבירה הראשון שלו הוא גמע בשלמותו בגיל חמש בלבד והרגיש נהדר. בהמשך, כשהאלכוהול הפסיק לעשות את העבודה, הוא עבר למשהו חזק ויעיל יותר – הרואין.

במשך שנים הסתובב הארדין בסצנת הפולק של גריניץ' וילג', כתב שירים והופיע במועדונים אפלים עד שהגיע הרגע הגדול. בשנת 1966 יצא התקליט הראשון שלו שנקרא בפשטות TIM HARDIN 1. מבקרים יצאו מגדרם. בעיתון בילבורד כתבו בביקורת: "טים הארדין הוא כשרון מבטיח. זו מוזיקת פולק עם תבלין מיוחד". הוא שילב פולק, בלוז וג'אז בצורה שהמיסה לבבות. בתקליט הזה הופיע השיר המהפנט HANG ON TO A DREAM וגם הלהיט DON'T MAKE PROMISES. איזה יופי טהור הוא זה!

שנה לאחר מכן, ב-1967, הגיע התקליט השני, TIM HARDIN 2. זה היה תקליט קצרצר בצורה מגוחכת, 23 דקות בלבד, אבל כל שנייה בו הייתה זהב אמיתי. שם התחבא השיר שהפך לנכס צאן ברזל, IF I WERE A CARPENTER, שבוצע מאז על ידי עשרות אמנים. באותו תקליט הייתה גם מחווה להאנק וויליאמס, אייקון הקאנטרי שמת בינואר 1953, דמות שהארדין הזדהה איתה עמוקות.

בשנת 1968 יצא תקליט ההופעה TIM HARDIN 3 LIVE שזכה לביקורות מעורבות. במגזין היט פריידר כתבו עליו: "זה אלבום מכאיב להקשבה. הוא גורם לתחושת אי נעימות, כי בעודך יושב בכסא, הארדין מציג בפניך את כל החמלה האישית שלך שאתה מנסה להחביא". התקליט הרביעי, TIM HARDIN 4, שיצא ב-1969, היה למעשה אוסף של הקלטות דמו ישנות מ-1964 ששוחררו ללא אישורו המלא וגרמו לכעס רב. באותה שנה יצא גם התקליט המורכב SUITE FOR SUSAN MOORE AND DAMION, שהוקדש לאשתו ולבנו. בעיתון CIRCUS נכתב בביקורת עליו: "אולי ביום טוב הוא יישמע כמאסטרפיס, אבל מתי יש לנו ימים טובים?". המאזינים שחיפשו עוד המנונים כמו REASON TO BELIEVE, התאכזבו.

הארדין נפל קורבן למנהלים ממולחים ועושקים, והסמים הפכו למפלט העיקרי. בשנת 1969 הוא הגיע לפסטיבל וודסטוק. זה היה אמור להיות רגע השיא שלו, ההכתרה הרשמית מול מאות אלפים. בפועל, זו הייתה החמצה ענקית. הוא עלה לבמה ביום הראשון של הפסטיבל כשהוא במצב רעוע, וההופעה שלו נחשבה לכישלון עד כדי כך ששמו כמעט נמחק מהזיכרון הקולקטיבי של האירוע.

בסיסט להקת אורגון, גלן מילר, שעבד איתו לא פעם וגם ניגן לצדו בפסטיבל וודסטוק: "זה מדהים שהוא הצליח להגיע לגיל הזה. הוא היה כל כך עמוק בהרואין עד שבכל פעם שניסיתי לעבוד איתו, נשברתי כי הוא היה במקום אחר לגמרי. למעשה, להקת אורגון קמה בזכותו כי כל אחד מאיתנו עבד איתו לפני כן. הוא אחד מאמני הפולק הטובים והחשובים ביותר".

בשנת 1970, המצב הדרדר עוד יותר. כתב עיתונות שהגיע לראיין אותו יצא משם מזועזע וסיפר: "זה היה אחד הראיונות המפחידים בחיי. הבטתי בתוך עיניו וראיתי כי בתוכן מונחת נפש מרוסקת לגמרי. זה היה כמו להביט לתוך בניין שנשרף לגמרי. ידעתי שהוא לא יחזיק מעמד".

חייו האישיים היו כאוס מוחלט. הוא חי בחווה שקנה בוודסטוק עם להקתו, אך אשתו סוזן נטשה אותו לאחר חודש ולקחה איתה את בנם דמיאן, כשהיא משאירה אותו לבד עם השדים שלו. בשנת 1971 יצא התקליט BIRD ON A WIRE. הביקורת בעיתון היי פידליטי הייתה אכזרית אך מדויקת: "אהבתי את הארדין לפני כמה שנים, כשהוא השתמש בקולו כזמר ג'אז. עכשיו, אולי בגלל התפרקות נישואיו, הוא הפך להיות אמן כבוי וחסר השראה. יש אמנים שממצבים כאלו מביאים את המאסטרפיסים שלהם, אבל הארדין מעורר באלבום זה רק תחושה אחת והיא צער כלפיו".

ואז הגיע החיבור הישראלי המפתיע. בסוף חודש מאי 1975, נחת הארדין בישראל לאחר סיבוב הופעות באנגליה. הוא הגיע להופיע בפסטיבל בשם "הזמן הכפרי". הליינאפ היה מרשים וכלל את אריק איינשטיין, להקת תמוז, הצ'רצ'ילים החדשים ושלישיית קצה השדה, כשעל ההנחיה הופקד לא אחר מאשר אורי זוהר. הארדין עלה לבמה כשהוא מחוק לגמרי מסמים. באמצע ההופעה, היובש בגרון הציק לו והוא ביקש מים. הדרמה הקטנה שהתפתחה שם הפכה למיתולוגיה מקומית: אחד המארגנים תפס כד, רץ לבריכה הקרובה (כן, בריכת שחייה), מילא מים עם כלור והגיש לזמר האמריקאי. הארדין גמע את המים בשקיקה כאילו היה מדובר ביין משובח. הדעות לגבי מצבו באותו פסטיבל חלוקות עד היום; יש הטוענים שהיה במצב סביר, אחרים זוכרים חורבה אנושית. הביקור שלו בארץ כלל גם הופעות בחאן בירושלים, במועדון צוותא בתל אביב (שם תועד בצילום משותף עם שמוליק קראוס וג'וזי כץ) ובמכון ויצמן ברחובות.

הסוף היה בלתי נמנע. ההרואין ניצח בנוק-אאוט. משטרת לוס אנג'לס קיבלה שיחת טלפון אנונימית והגיעה לדירתו של הארדין. השוטרים מצאו אותו ללא רוח חיים, מוקף בפחיות בירה ריקות. באופן אירוני, בדירה לא נמצאו סמים. הארדין השאיר אחריו מורשת של שירים נצחיים שבוצעו על ידי טובי האמנים בעולם, שנמשכו לכאב האותנטי שבקולו וליצירותיו המלנכוליות. הוא נהג לומר שאף אחד לא יכול לבצע את שיריו כמוהו, וכנראה שהוא צדק. הכאב שלו היה חד פעמי.

גראנד פ'אנק בצרות! ב-23 בדצמבר בשנת 1972 קרה מקרה מביש ללהקת גראנד פאנק ריילרואד, כשחבריה הגיעו למדיסון סקוור גארדן שבניו יורק על מנת להופיע שם. מה בדיוק קרה שם? בואו נתחיל מההתחלה...

תחזיקו חזק בכיסאות שלכם, כי הסיפור הזה הוא רכבת הרים של רוק, כסף, בגידות ושוטרים מאחורי הקלעים! ב-23 בדצמבר 1972, ההיכל המפורסם, המדיסון סקוור גארדן בניו יורק, רעד לא רק מהבסים אלא מדרמה שהתחוללה מאחורי הקלעים. להקת גראנד פ'אנק ריילרואד, אחת הלהקות המצליחות ביותר באמריקה באותה תקופה, הגיעה כדי לתת בראש, אבל מצאה את עצמה בסצנה שנראית לקוחה מסרט מתח זול. מה בדיוק קרה שם באותו לילה קפוא בניו יורק?

נלך קצת לאחור - במרץ 1972, פחות משנה לפני אותו ערב גורלי, הטילה הלהקה פצצה כשהחליטה לפטר את המנהל הצמוד שלה מתחילת הדרך, טרי נייט. זה לא היה סתם פיטורים עסקיים, אלא סוף כואב למערכת יחסים שנחשבה למשפחתית. חברי הלהקה גילו לתדהמתם שנייט, האיש שבו בטחו בעיניים עצומות, גונב מהם תמלוגים בהיקפים אדירים. הפיצוץ הגדול אירע כאשר אחד מעוזריו של נייט פלט בפני חברי הלהקה שיש להם חובות מס ענקיים לרשויות. הגיטריסט מארק פארנר, המתופף דון בראוואר והבסיסט מל צ'אצ'ר נותרו המומים – הסכומים שנכנסו לחשבונות הבנק הפרטיים שלהם היו זעומים ולא תאמו בשום צורה את המס המטורף שנדרשו לשלם. באותו רגע נפלה ההבנה הכואבת שנייט הפך למיליונר על גבם, בעוד הם נותרו מדשדשים כלכלית מאחור.

נייט, שהיה ידוע בלשונו החלקלקה, טען להגנתו שהוא פשוט השקיע את כספו במקומות הנכונים והאשים את המוזיקאים התמימים בכך שלא נהגו בחוכמה כמותו. עבור השלושה, זה היה הקש ששבר את גב הגמל. נייט לא היה סתם מנהל; הוא היה המנטור שלהם, האיש שהפך אותם מלהקה אנונימית ממישיגן להרכב שמוכר איצטדיונים, ותמיד הבטיח שכל הרווחים יחולקו שווה בשווה בין ארבעתם. הוא נתן להם תחושה שהם אחים בדם. בדיעבד, זה היה מצג שווא מתעתע ומכאיב.

בראיון לעיתון רולינג סטון, נייט טען בזמנו שהלהקה החלה להאמין יותר מדי לכותרות העיתונים על גודל הצלחתה ומכירות הכרטיסים והתקליטים שלה. הסיפור האמיתי על הכסף היה מפותל עוד יותר: חברי הלהקה רצו במקור להפקיד את רווחי ההופעות שלהם בבנק אמריקני רגיל, אך נייט שכנע אותם בתחכום רב להפקיד את הכסף בבנק שווייצרי כדי להימנע מתשלום מס גבוה. הם הסכימו, ומאותו רגע? הכסף נעלם מעיניהם, שכן נייט דאג להיות מורשה החתימה היחיד בחשבון ההוא.

ההחלטה לצאת למלחמה התקבלה. כמה שבועות לפני הפגישה העסקית האחרונה והמתוחה מולו, שכרה הלהקה את שירותיו של עורך הדין הכריש ג'ון איסטמן, אחיה של לינדה מקרטני וגיסו של פול מקרטני. המתופף דון בראוואר טס בחשאי לניו יורק כדי להיפגש עם איסטמן ולתכנן את קו ההתקפה המשפטי, ולאחר מכן חזר למישיגן כדי לעדכן את החברים. ב-13 במרץ 1972, נייט קיבל שיחת טלפון מפתיעה ומלחיצה מהבנק, שדיווח לו כי בחור זר הגיע ודורש למשוך כסף מחשבון הלהקה. נייט נכנס לפאניקה והתקשר מיד לבראוואר, שאישר בקור רוח את העניין והודיע לו שהבחור הוא עורך הדין איסטמן. ימים ספורים לאחר מכן, הגיעה המכה הסופית בדמות מכתב רשמי המודיע לנייט: אתה מפוטר.

הנקמה של נייט לא איחרה לבוא. הוא הגיש סדרת תביעות ענק בסכום דמיוני של 57 מיליון דולר נגד הלהקה ושותפיה. הוא איים שאם חוזה הניהול שלו יבוטל, התוצאה הכלכלית תהיה הרסנית בקנה מידה אפוקליפטי. בראוואר לא נשאר חייב, ולמחרת התקשר לבעלי המדיסון סקוור גארדן והודיע על ביטול הופעת הלהקה המתוכננת. במקביל, הלהקה דרשה מנייט להעביר לידיה את הזכויות על השם שלה והגישה תביעה נגדית על סך שמונה מיליון דולרים, בטענה שנייט והחברה שלו לקחו לכיסם למעלה מ-66 אחוזים מתמלוגי מכירות התקליטים, את כל רווחי ההופעות, ואפילו 30 אחוזים ממניות החברה של הלהקה.

נייט, שהיה נחוש בדעתו לרסק אותם, הכריז בתקשורת שימצוץ את כל כספי הלהקה עד הטיפה האחרונה. למרות הבלגאן המשפטי, חברי הלהקה ידעו שהם חייבים להמשיך לנגן כדי לא להיעלם מהתודעה. הם צירפו לשורותיהם את הקלידן קרייג פרוסט ויצאו לסיבוב הופעות תחת השם "מסע הפניקס", כסמל לתחייתם מן האפר.

חברת התקליטים CAPITOL RECORDS, שראתה שהסכסוך לא נגמר, מיהרה להוציא תקליט אוסף כפול בשם "MARK DON AND MEL 1969-1971" כדי לשמור על הגחלת. הלהקה החליטה באומץ לקיים את ההופעה במדיסון סקוור גארדן בדצמבר 1972, הפעם כאירוע צדקה למען ארגון הגמילה מסמים PHOENIX HOUSE. הם הופיעו תחת השם המקוצר GRAND FUNK. נייט ראה את המודעות בעיתונים, רתח מזעם והוסיף עוד תביעה לרשימה, הפעם גם נגד האולם עצמו.

ואז הגיע ה-23 בדצמבר. הלהקה, מתוגברת בקלידן החדש ומארחת את אמן הבלוז, פרדי קינג, כמופע פותח, הגיעה להיכל בניו יורק כדי להתכונן. בעת שערכו חזרה אחרונה על הבמה, נכנסו לאולם אורחים לא קרואים. זה היה טרי נייט, מלווה בעורך דינו, שוטרים וסגן שריף זעוף פנים. בידם היה צו בית משפט שהורה להחרים את כל ציוד הלהקה לאלתר. נייט טען בביטחון שכל המגברים, הגיטרות והתופים שייכים לו ככיסוי לחובות.

השריף בחבורה ניגש למתופף דון בראוואר והודיע לו בקול סמכותי שהוא מחרים את מערכת התופים שלו ברגע זה. בראוואר לא הצליח לעצור את זעמו, הניף אגרופים באוויר ואיים על השוטרים שאם מישהו ייגע בתופים שלו, יהיה פה רע מאוד. השוטרים מיהרו להקריא לו את זכויותיו והזהירו אותו שאם לא יירגע, הוא ייעצר במקום. המצב היה נפיץ במיוחד מכיוון שההופעה אמורה להיות מצולמת לתוכנית הטלוויזיה המפורסמת IN CONCERT של רשת ABC. לבסוף, הושגה פשרה דרמטית ברגע האחרון: הלהקה תורשה לקיים את ההופעה כדי למנוע מהומות אלימות מצד הקהל המשולהב שחיכה בחוץ, אך מיד עם ירידתה מהבמה, כל הציוד יוחרם ויימסר לנייט.

ההופעה עצמה הייתה מחשמלת. האדרנלין והכעס הפכו את הביצועים לבלתי נשכחים. אך כשהאורות כבו והקהל התפזר, המציאות הכתה בהם. השוטרים עלו לבמה והחלו לקחת מכל הבא ליד – גיטרות יוקרתיות, מגברי ענק, תופים ושאר אביזרים טכניים. חברי הלהקה נאלצו לטוס הביתה למישיגן כשהם שפופים, מושפלים ומגולחים לחלוטין מציוד הנגינה שלהם. גרוע מכך, מאחר והיה מדובר במופע צדקה, הם לא הרוויחו סנט באותו ערב, ואף נאלצו לשלם מכיסם את הוצאות ההפקה.

רק בפברואר 1974, לאחר קרב משפטי מתיש, הושג הסכם סופי. הלהקה קיבלה את הזכות המלאה להשתמש בשמה המקורי, אך המחיר היה כבד: טרי נייט קיבל את כל זכויות השירים וההכנסות עד לאותה נקודה. וכאילו לא די בכך, כשהציוד המוחרם הוחזר לבסוף ללהקה זמן רב לאחר מכן, גילה הבסיסט מל צ'אצ'ר הפתעה לא נעימה: מישהו חתך את רמקול המגבר שלו באופן מרושע עם סכין, מזכרת אחרונה וארסית מהמנהל לשעבר.

כשחברי הבי ג'יס כמעט התרסקו (ולא מהסיבות שאתם חושבים). ב-23 בדצמבר בשנת 1967 טסו שניים מחברי להקת הבי ג'יס לאוסטרליה. ההמשך לא היה קל עבורם..

השנה היא 1967. לונדון חוגגת, שמלות המיני מתקצרות, והשיער מתארך. בעוד להקת הביטלס חגגה עדיין עם סרג'נט פפר והתכוננה להצלחה דומה עם הסרט על מסע המיסתורין הקסום, שלישיית האחים לבית גיב, הידועים יותר כלהקת הבי ג'יס, הייתה עסוקה בלשרוף את המצעדים עם להיטי ענק כמו NEW YORK MINING DISASTER 1941 והבלדה שוברת הלבבות MASSACHUSETTS. הם היו על גג העולם, או לפחות כך זה היה נראה כלפי חוץ. אבל ב-23 בדצמבר בשנת 1967, כשהם עלו על המטוס בדרך לחצי השני של כדור הארץ, המציאות הייתה זוהרת הרבה פחות ומתישה הרבה יותר. אז טסו שניים מחברי להקת הבי ג'יס לאוסטרליה, וההמשך לא היה קל עבורם. למעשה, זה היה סיוט של ג'ט-לג, פלאשים של מצלמות והתמוטטות עצבים אחת גדולה.

אבל רגע לפני שהם המריאו אל עבר השמש האוסטרלית, לונדון סיפקה עוד דרמה קטנה, כמו שהיא יודעת. זה קרה במסיבת חג המולד במשרדים הנוצצים של חברת NEMS. כן, אותה אימפריה שבנה בריאן אפשטיין המנוח, האיש שהפך את ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו למותג בינלאומי. האלכוהול זרם שם כמו מים בנהר התמזה, ואחד האחים, מוריס גיב, החליט לבדוק את קיבולת הכבד שלו.

ידידה של מוריס גיב אז, ג'ולי בארט, נזכרה במסיבת חג המולד במשרדי חברת NEMS: "אני זוכרת את מוריס ששתה די הרבה. היה לו את בן הדוד שלו כריס שהיה הנהג שלו באותה תקופה, ומוריס התנדב שאוכל לקבל טרמפ הביתה. למוריס הייתה את הרולס רויס ההיא ונסענו יחד, וברור שהם החליטו שאנחנו לא יכולים לנסוע עד ונדסוורת', שזה המקום שבו גרתי באותה תקופה. אז הם עצרו בתחנת אוטובוס, והייתי צריכה לצאת מהמכונית הגדולה הזו, ואז לעמוד ולחכות לאוטובוס. אהבתי את מוריס וכשאני מסתכלת על זה עכשיו, היה להם יותר מדי עם מה להתמודד אז, הם היו צעירים מאוד".

אבל בעוד מוריס עושה חיים משוגעים, האחים האחרים היו בדרך למסע מפרך. אז אחרי כל הלחצים בחייהם האישיים והמקצועיים, זה לא פלא שבהמשך החודש גם בארי וגם רובין התמוטטו מתשישות עצבים בטיסה מאוסטרליה. צריך לזכור, עבור האחים גיב אוסטרליה לא הייתה סתם עוד יעד אקזוטי. זה היה הבית שבו הם גדלו, המקום שבו הם התחילו לשיר כילדים בבריסביין לפני שחזרו לאנגליה כדי לכבוש את העולם. השיבה הביתה הייתה אמורה להיות ניצחון מתוק, אבל הלו"ז היה רצחני. שני האחים עזבו את אנגליה לאוסטרליה ב-23 בדצמבר, "אבל בגלל הפרש השעות הגענו ביום שאחרי חג המולד", בארי הסביר. "החמצנו את ערב חג המולד לגמרי!"

ומי היה שם כדי לוודא ששום רגע של מנוחה לא יתבזבז? כמובן, המנהל שלהם. רוברט סטיגווד שהיה איש עסקים ממולח שידע שאם יש לך תקליט לוהט ביד, אתה חייב לסחוט את הלימון עד הטיפה האחרונה. ועם כשרון השיווק שלו, לא היה סיכוי שהבנים היו מחליקים לתוך אוסטרליה בשקט, מבלי שיבחינו בהם כלי התקשורת. המטרה הרשמית הייתה חופשה, אבל בפועל? זה היה קרקס תקשורתי נודד. "זה היה אמור להיות חג", אמר בארי, "אבל היו שם אנשים שחיכו שנגיע - אנשי עיתונות וטלוויזיה שרצו אותנו כל הזמן. לא שאכפת לנו מהראיונות - זה נהדר שמישהו מתעניין".

הם אכן הצליחו לחגוג את חג המולד עם משפחתו של סטיגווד באדלייד, וזכו לרגע קצר של שפיות וקצת אוכל ביתי, אבל עיתונאי הפופ האוסטרליים המשיכו להתמקד בגיבורי הפופ החוזרים כאילו היו בני מלוכה ששבו מהגלות. המסע לא נגמר שם. "המשכנו לסידני", המשיך בארי, "שם זה היה רק עיתונות וצלמים בבוקר, צהריים ולילה. התחלנו ממש להתעייף, אבל אהבנו כל רגע... כשעזבנו את אוסטרליה, בקושי ישנו".

ואם חשבתם שהטיסה חזרה תספק להם את המנוחה המיוחלת במחלקה הראשונה, תחשבו שוב. בשנות השישים טיסות ארוכות היו רועשות, רועדות ומלאות בעשן סיגריות. הם גם לא מצאו רגיעה בטיסתם חזרה. החרדות צפו ועלו. "אנחנו פשוט לא יכולים לישון במטוסים. רובין הוא עצבני כמו חתלתול. אתה שומע על כל כך הרבה תאונות... אני יודע שאומרים שיש יותר סיכוי לתאונות בכבישים, אבל זה יכול לקרות גם באוויר. אני שונא לטוס. זה פשוט מדאיג אותי כי זה לא דבר טבעי לעשות. היינו אמורים לעצור באיסטנבול, בכל מקרה, אבל טסנו במשך 28 שעות ללא הפסקה, והיינו ממש משועממים. שעה בערך לפני שהגענו לשם, פשוט לא יכולנו להישאר ערים. רוברט סטיגווד יעץ לנו ללכת לבית החולים לבדיקה. אמרו לנו שם שאנחנו סובלים ממצב של תשישות נפשית ופיזית. אז החלטנו לנוח. לא היה שום דבר אחר שיכולנו לעשות". האבחנה הרפואית הייתה ברורה: כוכבות יתר. הרופאים רשמו מנוחה, שקט, ואולי קצת פחות צרחות של מעריצות.

ובינתיים, בלונדון הגשומה, האח השלישי המשיך לחיות את החלום. מוריס היה תוסס. מערכת היחסים שלו עם כוכבת הפופ הסקוטית הקטנה ובעלת הקול הגדול, לולו, הפכה לידיעת הציבור, ונראה שהם זוג השואו ביזנס המושלם. העיתונים אהבו אותם, המצלמות אהבו אותם, והם נראו כמו הגרסה הצעירה והמגניבה של אליזבת טיילור וריצ'רד ברטון. אל תדאגו, בהמשך תהיה חתונה מפוארת ובהמשך גם גירושין מתוקשרים, אבל נכון לסוף 1967, האחים גיב אולי היו מותשים, חולים ועייפים, אבל הם היו הדבר הכי חם על הפלנטה. וזה, גבירותיי ורבותיי, מחיר התהילה.

היום שבו החתול הפך ליוסוף: הסיפור המטורף שמאחורי ההתאסלמות של קט סטיבנס. ב-23 בדצמבר בשנת 1977 הודיע קט סטיבנס באופן רשמי שהמיר את דתו לאיסלאם.

עבור מי שהיו רגילים לראות אותו מככב במצעדים, זה היה נשמע כמו מתיחה לא מוצלחת, אבל עבור הזמר עצמו, זה היה הסוף של מסע ארוך ומפותל והתחלה של חיים חדשים לגמרי.

אבל רגע, לפני שאנחנו צוללים אל השטיחון והתפילות, צריך להבין שזה ממש לא היה שינוי השם הראשון של סטיבנס. הבחור נולד בכלל תחת השם סטיבן ג'ורג'יו בלונדון, בן למהגרים יוונים-קפריסאים ואימא שוודית, שניהלו מסעדה ברובע הסוהו הסוער. כבר אז היה ברור שהתפוח לא נפל רחוק מהעץ; כמו אביו, שהתגבר על העוני והקים מסעדה משלו בעשר אצבעות, סטיבנס הונע להצליח בגדול. השאיפה הזו, בשילוב עם כתיבת שירים ייחודית וקול שחודר לנשמה, הפכה אותו לאחד המבצעים המובילים של תחילת שנות ה-70. הוא בחר בשם הבמה, קאט סטיבנס, כי חברה אמרה לו פעם שיש לו עיניים של חתול, וגם, בינינו, הוא ידע ששום תקליט לא יימכר עם שם משפחה יווני מסובך.

אז איך הופך כוכב-על, שחתום על להיטי ענק כמו WILD WORLD וגם FATHER AND SON, לאיש דת אדוק? שורש השינוי קרה בשנת 1975, בדרמה ימית שהייתה יכולה להסתיים בטרגדיה. בעודו שוחה באוקיינוס השקט מול חופי מאליבו, קליפורניה, הוא נקלע לפתע לזרם שסחף אותו לתוך הים הפתוח. הכוח של הטבע היה חזק ממנו. הוא לא הצליח לחתור לחוף, השרירים שלו בגדו בו, ובייאושו החל לקרוא למעלה לעזרה, כשהוא מבין שזה כנראה הסוף. על אותו רגע מצמרר הוא סיפר לימים: "ידעתי שיש שם מישהו ואמרתי, 'אלוהים, אם תעזור לי, אני אעבוד בשבילך. לפתע גל הגיע מאחוריי ודחף אותי בעדינות לכיוון החוף ואז הייתה לי כל האנרגיה שהייתי צריכה כדי לחזור".

חווית סף המוות הזו הובילה אותו למסע רוחני עמוק. הוא חיפש תשובות בבודהיזם, בנומרולוגיה ובכל תורה מיסטית אפשרית, אבל התשובה הגיעה דווקא מכיוון לא צפוי. אחיו הגדול, דייויד שגר בישראל, נסע לטיול בירושלים וקנה שם עותק של הקוראן כמזכרת. וכשאחיו נותן לו עותק של הקוראן, משהו בפנים נדלק. הוא החל לקרוא בו בשקיקה, מצא שם את השלווה שחיפש, אימץ את האיסלאם ובהמשך קיבל את השם יוסוף איסלאם ועזב את קריירת המוזיקה שלו מאחור, למשך שנים. הוא לא סתם עזב, אלא מכר את כל הגיטרות שלו ותרם את הכסף לצדקה, כשהוא משאיר מיליוני מעריצים המומים עם פה פער.

אבל חכו, זה לא החלק הכי מוזר בסיפור המשפחתי הזה. האירוניה חגגה שעות נוספות בבית משפחת ג'ורג'יו. זאת לעומת אחיו, דייויד, אותו אחד שהביא לו את הקוראן, שדווקא התגייר וגר עם אשתו ברמת השרון. תחשבו על ארוחות החג המשפחתיות האלה – מצד אחד יוסוף המוסלמי האדוק מלונדון, ומצד שני דייויד היהודי מישראל. רק המציאות יכולה לכתוב תסריטים כאלה.

במשך כמעט שלושה עשורים, יוסוף התרחק מהבמות כמו מאש. הוא הקדיש את חייו לחינוך והקים בתי ספר מוסלמיים בלונדון. עם זאת, הגעגוע למוזיקה כנראה היה חזק ממנו. יוסוף חזר בהדרגה לאור הזרקורים, הקליט וביצע מוזיקה דתית וחילונית כאחד, ואפילו הוציא תקליט חדש שזכה לשבחים. הוא חזר להשתמש בכינוי יוסוף, ולפעמים אפילו קרץ לעברו (או ביקש למשוך יותר קהל) כשהופיע תחת השם YUSUF / CAT STEVENS.

אבל החזרה לא הייתה חלקה לגמרי. במקביל, הוא עורר הדים לא נעימים כשנחשד כי הוא תומך באירגוני טרור. הפרשה התפוצצה בשנת 2004, כשניסה להיכנס לארצות הברית וגילה שהוא ברשימת המנועים לטיסה בשל חשד לפעילות קיצונית, טענה שהוא הכחיש בתוקף וטען שמדובר בטעות בזיהוי. כמו כן, התבטאויותיו בעבר בנוגע לפתווה שהוצאה נגד הסופר סלמן רושדי לא הוסיפו לו נקודות זכות בקרב הקהל המערבי. כשהופיע בכפר כנא לפני שנים - הוא משך אליו אש. ובכל זאת, בסופו של יום, המוזיקה שלו הצליחה לשרוד את כל התהפוכות, השינויים והסערות, והוא נותר דמות מרתקת ובלתי צפויה בהיסטוריה של המוזיקה העולמית.

פינת "על החיים ועל המוות" - 23 בדצמבר.

החגיגות נפתחו אי שם בשנת 1940, כאשר הגיח לאוויר העולם הגיטריסט יורמה קאוקונן. המוסיקאי האמריקאי, ממוצא פיני, הפך לאחד מעמודי התווך של הרוק הפסיכדלי בסן פרנסיסקו. הוא היה ממייסדי להקת ג'פרסון איירפליין והצליל שלו עיטר קלאסיקות כמו תקליט המופת SURREALISTIC PILLOW. יורמה לא הסתפק רק בפסיכדליה והקים במקביל את הרכב הבלוז-רוק HOT TUNA יחד עם הבסיסט ג'ק קאסאדי, חבר ילדות שלו מוושינגטון די.סי. סגנון הפריטה שלו, המכונה פינגר-פיקינג, הפך לסימן ההיכר שלו.

שש שנים מאוחר יותר, בשנת 1946, נולד לות'ר גרוסבנור, גיטריסט בריטי שהחל את דרכו בלהקת SPOOKY TOOTH המצוינת, ששילבה רוק כבד עם בלוז פסיכדלי. כאשר הגיטריסט מיק ראלפס עזב את להקת MOTT THE HOOPLE כדי להקים את BAD COMPANY, גרוסבנור נקרא לדגל למלא את מקומו. אלא שהיה קאץ' קטן. סולן הלהקה, איאן האנטר, הציע לו לשנות את שמו ואת תדמיתו לחלוטין. כך נולד אריאל בנדר, דמות בימתית פרועה ומוחצנת שליוותה את הלהקה בשיא הצלחתה המסחרית באמצע שנות השבעים.

בשנת 1947 הצטרף לרשימת החוגגים הזמר גרהאם בונט. האיש, שנולד בסקגנס שבאנגליה, היה ידוע כאנומליה ויזואלית בעולם הרוק הכבד. בשנת 1979 הוא נבחר להחליף את רוני ג'יימס דיו כסולן להקת ריינבאו של ריצ'י בלקמור. המעריצים, שהיו רגילים לשיער ארוך ובגדי עור, נדהמו לראות סולן עם שיער קצוץ, חליפות מחויטות וחולצות הוואי, שנראה יותר כמו פקיד בנק או מוכר מכוניות מאשר רוקר. למרות המראה המטעה, הקול העוצמתי שלו הזניק את הלהקה למצעדים עם להיטי ענק כמו SINCE YOU BEEN GONE מתוך התקליט DOWN TO EARTH. לפני כן, אגב, הוא היה חלק מהצמד המצליח THE MARBLES. כששאלתי את קלידן ריינבאו, דון איירי, איך ריצ'י בלקמור קיבל את תספורתו החדשה של בונט אז, הוא ענה - "הוא רצה להרוג אותו. באמת!"

בשנת 1949 נולד הגיטריסט הוירטואוז אדריאן בילו. האיש היה ידוע ביכולתו להפיק מהגיטרה צלילים ששום אדם אחר לא חשב עליהם, כולל חיקויים מדויקים של פילים וקרנפים. פרנק זאפה גילה אותו מנגן בבר קטן בנאשוויל וצירף אותו ללהקתו. משם הדרך הייתה קצרה לשיתופי פעולה עם דייויד בואי בסיבוב ההופעות של התקליט HEROES, חברות בלהקת TALKING HEADS המורחבת, וכמובן תפקיד מרכזי בלהקת קינג קרימזון המתחדשת באייטיז. בילו נחשב לאחד הגיטריסטים החדשניים ביותר בתולדות הפופ ולא פחד להשתמש בטכנולוגיה כדי למתוח את גבולות הכלי.

בשנת 1951 נולד אנת'וני פיליפס, הגיטריסט המייסד של להקת ג'נסיס. פיליפס היה דמות מפתח בעיצוב הצליל הפסטורלי של הלהקה בימיה הראשונים ותרם רבות לכתיבה בתקליט TRESPASS. הוא והבסיסט מייק ראת'רפורד היו חברים קרובים עוד מימי בית הספר צ'ארטהאוס. למרבה הצער, פיליפס סבל מפחד במה משתק שהחמיר ככל שהלהקה צברה תאוצה. המצב הפך בלתי אפשרי ובשנת 1970 הוא החליט לפרוש, צעד שפינה את הדרך לסטיב האקט. פיליפס לא עזב את המוסיקה ופיתח קריירת סולו ענפה ואיכותית שכללה יצירות אינסטרומנטליות יפהפיות כמו התקליט THE GEESE AND THE GHOST.

בשנת 1956 נולד דייב מאריי, גיטריסט להקת איירון מיידן.

בשנת 1964, בקצה השני של ארצות הברית, נולד אדי ודר, ששמו המקורי היה אדוארד לואיס סברסון השלישי. ודר, שעבד בעבר כמתדלק ועסק בגלישת גלים בסן דיאגו, קיבל יום אחד קלטת מחברו ג'ק איירונס. הוא הקליט את עצמו שר על צלילי הקלטת והחזיר אותה לסיאטל. התוצאה הייתה הצטרפותו למה שהפך ללהקת PEARL JAM, אחת הלהקות החשובות של תנועת הגראנג'. הקול העמוק והכריזמה הבימתית שלו, שכללה טיפוס על פיגומים מסוכנים בהופעות, הפכו אותו לאייקון. עוד לפני הפריצה הגדולה עם התקליט TEN, הוא הספיק לקחת חלק בפרויקט המרגש TEMPLE OF THE DOG לזכרו של אנדרו ווד.

ולסיום, נתון עצוב אחד. בשנת 1991 הלך לעולמו הגיטריסט אדי הייזל, שהיה מעמודי התווך של קולקטיב הפ'אנק P-FUNK הכולל את הלהקות FUNKADELIC וגם PARLIAMENT. הייזל היה ידוע בסגנון נגינה פסיכדלי ועמוס דיסטורשן. הרגע הגדול ביותר שלו נרשם ביצירה האינסטרומנטלית MAGGOT BRAIN. לפי הסיפורים, מנהיג הלהקה ג'ורג' קלינטון ביקש מהייזל לנגן כאילו הודיעו לו הרגע שאמא שלו מתה. הייזל פרץ בסולו גיטרה קורע לב כשבאמצע הורה לו קלינטן לנגן כשהוא מקבל בשורה שזו הייתה טעות ואמו בחיים. הוא מת בגיל 42 בלבד כתוצאה מדימום פנימי ואי ספיקת כבד, לאחר שנים של מאבקים בריאותיים.

דמעות מתחת לעץ האשוח: המתנה המרירה-מתוקה של הקארפנטרס לחג המולד. ב-23 בדצמבר בשנת 1971 יצא תקליטון חדש לצמד הקארפנטרס, עם השיר HURTING EACH OTHER.

בדיוק כשהעולם המערבי היה עסוק בקישוט עצי חג המולד החליטו שני האחים מהמפורסמים ביותר בעולם הפופ להנחית עלינו מנה גדושה של רגש מלנכולי. ב-23 בדצמבר בשנת 1971, בעיתוי שרק גאונים שיווקיים או אנשים עם לב שבור יכולים לחשוב עליו, יצא לחנויות התקליטון הזה.

בעוד שרוב האמנים העדיפו לשחרר שירי חג עליזים עם פעמוני מזחלת, ריצ'רד וקארן החליטו שזה הזמן המדויק לשיר על זוג שלא מצליח להפסיק לפגוע אחד בשנייה. אבל כמו תמיד אצל הצמד מקליפורניה, העצב מעולם לא נשמע מתוק כל כך. השיר הזה היה הסנונית הראשונה מתוך מה שעתיד היה להיות תקליט מצליח במיוחד בשם A SONG FOR YOU שיצא מעט מאוחר יותר.

רבים מהמאזינים שהניחו את המחט על הפלסטיק השחור היו בטוחים שמדובר ביצירה מקורית נוספת של הצמד, אך האמת ההיסטורית מעניינת הרבה יותר. השיר למעשה נכתב כבר בשנת 1965 על ידי צמד כותבים מוכשר בשם גארי גלד ופיטר יודל. לפני שהגיע לידי הזהב של משפחת קארפנטר, השיר הספיק לעבור סיבוב אצל אמן בשם ג'ימי קלנטון ואפילו בוצע על ידי להקת הרוק THE GUESS WHO. אך ריצ'רד, בחושיו המוזיקליים החדים, זיהה את הפוטנציאל הרך שטמון בלחן.

העיבוד של ריצ'רד הפך את השיר לפנינה של ממש. הוא לקח את המבנה הבסיסי והעניק לו את הטיפול המפורסם שלו שכלל הרמוניות קוליות עשירות ופסנתר דומיננטי. מעניין לדעת שהשיר בגרסתו המוכרת מתחיל ישר בפזמון, טכניקה ידועה לתפיסת האוזן של המאזין כבר מהשנייה הראשונה. קארן, כהרגלה, הגישה ביצוע קולי שהמיס גם את המבקרים הציניים ביותר. קולה הייחודי, שהיה נמוך ועמוק יחסית לזמרות פופ באותה תקופה, הצליח להעביר את תחושת הכאב והאהבה בו זמנית.

ההימור לשחרר שיר כאב בערב חג המולד השתלם בגדול. התקליטון טיפס במהירות במצעדים וכבש את המקום השני במצעד הבילבורד האמריקאי, כשהוא נעצר רק על ידי שירים עוצמתיים אחרים ששלטו אז ברדיו. הצלחת השיר הוכיחה שוב שאין לצמד הזה מתחרים בכל מה שקשור לבלדות סופט-רוק מלוטשות.

בצד השני של התקליטון, או מה שנקרא בי-סייד, הופיע קטע אינסטרומנטלי בשם MAYBE IT'S YOU, אך כמובן שכל תשומת הלב הופנתה ללהיט המרכזי. המבקרים שיבחו את ההפקה הנקייה ואת העובדה שהשיר הצליח להיות קליט אך לא קיטשי מדי. זה היה רגע מפתח בקריירה של השניים, שביסס אותם לא רק כאמנים של להיט אחד או שניים, אלא כמכונת להיטים משומנת שיודעת לקחת חומרים של אחרים ולהפוך אותם לשלהם באופן מוחלט.

אז נכון, אולי HURTING EACH OTHER לא היה השיר האידיאלי לרקוד איתו סביב העץ בחג המולד של 1971, אבל הוא בהחלט היה השיר שכולם רצו לשמוע כשהמסיבה נגמרה והם נשארו לבד עם המחשבות. וכך חתמו הקארפנטרס את השנה ההיא עם עוד קלאסיקה שנכנסה ישר לפנתאון הפופ.

ג'ורג' האריסון נפרד משנה קשה במיוחד. ב-23 בדצמבר בשנת 1974 יצא בארה"ב תקליטון לג'ורג' האריסון עם השיר DING DONG.

רגע לפני שאמריקאים רבים התיישבו לארוחות החג, נחת על המדפים בארצות הברית תקליטון חדש ונוצץ של ג'ורג' האריסון הנושא את השם הקליט והחגיגי DING DONG. נדמה היה כי עיתוי ההפצה לא היה מקרי כלל ועיקר, שכן השיר נועד לשמש כמעין המנון לסילוק הישן וקבלת החדש, מסר שהתאים בדיוק לאווירת ערב השנה החדשה המתקרב. אך מאחורי המקצב העליז והקליפ המשעשע בו נראה האריסון מחליף תלבושות משל היה בחנות תחפושות, הסתתרה מציאות מורכבת בהרבה עבור יוצא הביטלס.

שנת 1974 לא האירה פנים להאריסון, בלשון המעטה. זו הייתה שנה בעייתית ומטלטלת בחייו האישיים והמקצועיים כאחד. הוא נפרד מאשתו הראשונה והמוזה המפורסמת, פטי בויד, שעזבה אותו לטובת חברו הקרוב אריק קלפטון, בדרמה רומנטית שהסעירה את עולם הרוק. במקביל לטלטלות בבית, האריסון עבד קשה בניסיון לבסס את עצמו כאיש עסקים וכמפיק-על. הוא השיק חברת תקליטים משלו תחת השם DARK HORSE RECORDS והשקיע אנרגיות רבות בהפקת תקליטים לאמנים אחרים בהם האמין, כמו אמן הסיטאר ראבי שנקאר והרכב הפופ SPLINTER.

נוסף על כך, האריסון גם הקליט את התקליט האישי שלו שנקרא אף הוא DARK HORSE, ותכנן את סיבוב ההופעות המלא הראשון שלו בארה"ב כאמן סולו בסוף השנה. מה שהיה אמור להיות ניצחון בימתי הפך לאירוע בעייתי למדי. האריסון סבל מדלקת גרון חמורה שפגעה בקולו, מה שגרם למבקרים ארסיים לכנות את סיבוב ההופעות בכינוי המרושע DARK HOARSE (סוס צרוד). הביקורות היו צוננות, הקהל היה מבולבל מהעיבודים החדשניים לשירי העבר, והאווירה הכללית הייתה של תשישות.

על רקע הכאוס הזה, השיר DING DONG סימן את רצונו העז של האריסון להתחלה חדשה ולדף נקי. באופן משעשע למדי, ההשראה למילים לא הגיעה מהתגלות רוחנית בהודו, אלא היישר מהקירות של ביתו. המילים נלקחו ברובן מתחריטים שנחצבו בעבודות העץ והאבן באחוזת פריאר פארק הגותית והמרהיבה שלו, שם השיר הוקלט. האחוזה הייתה שייכת במקור לפרנק קריספ, עורך דין אקסצנטרי מהמאה ה-19 שנהג לחרוט פתגמים משעשעים ומחכימים ברחבי הבית.

האריסון שאב השראה מהמשפט RING OUT THE OLD, RING IN THE NEW שהיה חקוק שם. מאוחר יותר הוא גילה שהוא חי עם המילים במשך זמן מה והביט בהן מדי יום, אבל מעולם לא שם לב שהן יכולות להיות מילות שיר. הלחן עצמו היה קליט ופשוט, וההקלטה הפכה למסיבה עמוסת כוכבים, כשחברו ללהקה לשעבר, רינגו סטאר, הופקד על התופים ואלווין לי בגיטרה.

בראיון שהעניק, תיאר האריסון את תהליך היצירה המהיר והמוזר של הלהיט הזה: "זה היה השיר המהיר ביותר שכתבתי אי פעם. זה לקח לי שלוש דקות, אלא שלקח לי ארבע שנים להסתכל על הדבר, שהיה כתוב על הקיר בבית שלי לפני שהבנתי שזה יכול להיות שיר להיט. זה מצחיק אותי כי זה כל כך פשוט. השיר הזה חמק ממני במשך ארבע שנים".

כך, עם הרבה הומור עצמי, קצת עזרה מידידים ופעמונים מצלצלים, ניסה האריסון לגרש את השדים של 1974 ולקוות ששנת 1975 תביא עמה בשורות טובות יותר, או לפחות פחות דלקות גרון ופרידות כואבות.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים