כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-23 בדצמבר (23.12) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "זה פשוט הגיע לנקודה שבה התדמית של אליל הפופ גברה על הכל לחלוטין. פתאום, פניתי רק לנערות מתבגרות. כולם שכחו שאני יכול לנגן בגיטרה. מאוחר יותר, אני זוכר שהגעתי להופעה, והבנות היו בחוץ ואמרו, 'אוי, לא ידעתי שניגנת בגיטרה', וזה היה, כאילו, פעמוני אזעקה מצלצלים בתוכי. אבל זה היה מאוחר מדי בשלב הזה. הנזק נגרם. ואז הגיע הסרט סרג'נט פפר. הדבר האחרון שאתה רוצה לעשות
זה להעתיק את הביטלס. זאת אומרת, זה חוק לא כתוב. אבל בזמנו זה נראה טוב על הנייר - מוזיקת הביטלס, הפקה של רוברט סטיגווד, ג'ורג' מרטין עושה את המוזיקה, פול מקרטני משחק את התפקיד שבילי פרסטון שיחק בסופו של דבר בסוף הסרט. השם של מקרטני נתן לזה את כל האמינות שהייתי צריך לשמוע. אמרתי,
'כן, אני אעשה את זה'. אבל כמובן, אני מגיע לסט ביום הראשון, והם אומרים, 'פול מי?' ואז הבנתי שאני בצרות. הבמאי היה אומר, 'בסדר, אתה בא מעבר לפינה במכונית, אתה מסתכל על הבלון, ואני רוצה שתיראה מופתע'. אז אתה חושב להיראות מופתע ווזה על המסך נראה כאילו הפה שלך פתוח ארבעה מטרים. כל כך מגוחך. כל מה שאדם צריך לעשות כדי להיראות מופתע זה להרים מעט את הגבה. אני זוכר שראיתי את עצמי בסצנה הזו וצחקתי. זה היה כל כך מגוחך. זה היה מצחיק... הדבר הבא בקריירה המפוארת שלי היה תאונת מכונית באיי בהאמה. כשהתעוררתי, שמחתי כל כך להיות בחיים שהתחלתי לתהות, 'מה לעזאזל קורה כאן?' זו הייתה תקופה לא נעימה בכלל. החיים האישיים שלי נפלו לגמרי. הרבה אנשים הרוויחו ממני הרבה כסף, אבל הם לא בהכרח חשבו על הקריירה שלי בטווח הארוך. הם השתמשו במה שהיה לי וייבשו אותי. איבדתי את הדחף, האנרגיה, וההתרגשות. אני מניח שהייתי מריר" (פיטר פרמפטון)
ב-23 בדצמבר בשנת 1966 יצא התקליטון של להקת בופאלו ספרינגפילד עם השיר החשוב, FOR WHAT IT'S WORTH.
השיר נכתב על ידי גיטריסט וזמר הלהקה, סטיבן סטילס ולמרות שרבים חשבו כי הוא נכתב כתגובת נגד למלחמת ויאטנם, לא היה כך הדבר. השיר נכתב כתגובה שלו לריב האלים שפרץ בשדרת סאנסט שבלוס אנג'לס כמחאה נגד סגירת המועדון "תיבת פנדורה".
סטילס: "רציתי לכתוב משהו על הבחורים הצעירים שנלחמו על הקו בדרום מזרח אסיה שמבלי להבין מדוע ולמה בכלל נשלחו לשם. אז ירדנו לשדרת סאנסט עם בחור, שאני לא זוכר את שמו, ושם נערך טקס הלוויה למועדון, שהיה אחד המקומות המועדפים לרקוד ולהאזין למוזיקה. כ-3,000 איש היו שם אבל לא הייתה הפרת סדר. בכל זאת הגיעה לשם פלוגה שלמה של שוטרים עם מגינים וקסדות וכל זה, והם עמדו בשורה מעבר לרחוב והיו מוכנים לקרב. נדהמתי מהמחזה כי לא הייתה שום סיבה לכך. חזרתי הביתה ותוך 15 דקות כבר היה השיר מוכן".
חברי הלהקה, שלא היו מרוצים מהפקת אלבום הבכורה שלהם, מיהרו להקליט את השיר באולפן, ב-5 בדצמבר 1966, מבלי לערב את אותם מפיקים, ששיטתם להקליט כל מוזיקאי בנפרד ואז לצרפו לשאר בערוצי ההקלטה, יצרה צליל חסר עומק לדעתם של חמשת החברים.
למרות ההסתייגויות של חברי הלהקה מהצלחתם, הם אכן השפיעו באופן משמעותי על הסאונד והתדמית של מוזיקת הרוק, ועם שיר זה הותירו חותם בל יימחה בתרבות האמריקאית. זה ההמנון של תקופת הסיקסטיז הסוערת. עבור סטיבן סטילס היה זה רגע נהדר באור הזרקורים, אך עבור ניל יאנג היה מבאס לראות כיצד החשיבו, בגלל זה, את סטילס כמנהיג הלהקה.
ב-23 בדצמבר בשנת 1985 קרתה טרגדיה שהביאה את להקת הרוק, ג'ודאס פריסט, לבית המשפט - ובגלל שיר שלא היא כתבה.
בשנת 1986 חטפה להקת הרוק הכבד הבריטית, ג'ודאס פריסט, תביעה עם טענה שהמוזיקה שלה הביאה לאקט אובדני שביצעו ג'יימס ואנס בן ה-18 וריימונד בלקנאפ בן ה-20, מרינו נבאדה. בסוף השנה הקודמת קנה בלקנאפ מתנת חג מולד לחברו, את התקליט STAINED CLASS וב-23 בדצמבר הם בילו שש שעות בשתייה מופרזת של אלכוהול, עישון מריחואנה והאזנה לאלבום זה. אז התייצבו השניים ברחבת כנסיה מקומית, שם הצמיד בלקנאפ אקדח ללחיו ומת מיד לאחר הישמע הירי. ואנס ניגש מיד אחריו לביצוע המשימה. הוא נטל לידו את האקדח שהרג את חברו, כיוון אותו לסנטרו, ירה אך נותר בחיים ועם פרצוף מרוסק ומעוות. ואנס והוריו, ביחד עם משפחת המנוח, תבעו את הלהקה ואת חברת התקליטים שלה בסך 6.2 מיליון דולר.
התביעה התמקדה בשיר BETTER BY YOU BETTER THAN ME, שבכלל נכתב בשנת 1969 על ידי האורגניסט גארי רייט ובוצע על ידי להקתו, SPOOKY TOOTH. לפי הטענה, זמר הלהקה, רוב האלפורד, נשמע אומר שם משפטים כמו "נסו להתאבד", "תעשו זאת" ו"בואו נהיה מתים". בגלל שבלקנאפ וואנס הקשיבו לביצוע של ג'ודאס פריסט הנערצת עליהם – הוחלט להאשים את הלהקה בהטמעת מסרים תת הכרתיים במחשבתם של בני נוער.
המשפט נפתח ביולי 1990 כשאמנים רבים עקבו בדאגה אחרי התהליך, בידיעה שאם ג'ודאס פריסט תפסיד – יהיה זה פתח לתביעות אין ספור בגין מסרים נחבאים שגויים. מחוץ לבית המשפט עמדו מעריצים רבים, עם עותקי התקליט המפליל, וציפו מאליליהם להעניק חתימות, עם הגיעם להישפט. בין העולים לדוכן העדים הייתה גם אמו של ואנס, שאמרה בקול ברור שבנה חדל ללכת לכנסיה מהרגע בו גילה את ג'ודאס פריסט. "הוא לא יכל לשרת שני אלוהים בעת ובעונה אחת", היא אמרה בכאב.
עורכי הדין של הלהקה משכו את תשומת הלב לילדותם הבעייתית של ואנס ובלקנאפ והשופט פסק לטובת הלהקה, עם ההבנה ששני הבחורים היו כמקלות דינמיט שאיימו להתפוצץ עם או בלי המוזיקה של ג'ודאס פריסט. עם זאת הוא הטיל על חברת התקליטים של הלהקה, סי.בי.אס, קנס בסך 40,000 דולר בגלל שלא סיפקה את הערוצים המופרדים של הקלטת השיר, כדי לאפשר שמיעה ברורה את המילים המושרות על ידי רוב האלפורד, ללא מוזיקת ליווי. השופט מצא בסיבה שנמסרה החברה, כי המאסטר אבד, תירוץ עלוב בהתחשב באבטחה הכבדה שהעסיקה לשמירה על הארכיון הגדול שלה.
האלפורד לרולינג סטון: "המשפט טלטל אותנו, כי הוא הגיע ממדינה שאנחנו אוהבים מאוד. תמיד הייתה לנו מערכת יחסים נפלאה עם אמריקה. זה היה הלם. היינו בבית המשפט, מבוקר ועד אחר הצהריים, כל יום במשך חודש. נשארנו באיזה מתקן מחוץ לרינו כדי להתרחק מהעיתונות, לבשל קצת אוכל ולתמוך אחד בשני. לא הבנו מדוע אנו שם. אנחנו מוזיקאי מטאל בריטיים, ואנחנו צריכים להגן על עצמנו ועל המוזיקה שלנו ועל המעריצים שלנו מפני האשמות מגוחכות לחלוטין. ללהקה היה עורך דין נפלא. רציתי לגשת לאמו של הילד שהתאבד, לתת לה חיבוק, ולהגיד, 'אני מצטער על אובדן הילד שלך. בואי נלך לשתות קפה ונדבר על זה, אבל זה בטח לא יקרה. הייתי שמח לקבל את ההזדמנות להיות רק עם המשפחה הזו ולתת לשכל הישר לנצח ולדבר על זה. כשהגיע פסק הדין - הוקל לנו, אבל גם קצת התאכזבנו. השופט השאיר את הדלת פתוחה במידה מסוימת. הוא לא אמר בפה מלא, 'מה שהתביעה הציעה, למעשה לא התרחש'. אמנם זכינו כלהקה, אבל כל העניין, באשר למסרים הנסתרים, נשאר פועם. זה יהיה נורא לחשוב שזה עלול להתרחש שוב".
ב-23 בדצמבר בשנת 1968 התקיימה מסיבת חג מולד חגיגית במשרדי אפל, של הביטלס. ג׳ון ויוקו הגיעו מחופשים לסנטה קלאוס.
ריצ׳רד דיללו, עובד חברת אפל: "ההכנות למסיבה החלו בשעה 09:00 בבוקר ומיד לאחר מכן, כבר נמלא החדר במעשני חשיש רבים".
בצהריים, הגיעו כמאה מילדי העובדים וקיבלו גלידה, מעדני נקניקים מגולגלים ועוגה. לפתע פרץ לחדר פריסקו פיט, חבר כנופיית ׳מלאכי הגיהנום׳ שהגיעה ללונדון בהזמנתו הפזיזה של ג'ורג' האריסון (כשביקר לפני כן בהייט אשבורי). פריסקו פיט היה שיכור כלוט. עיתונאי המוזיקה אלן סמית׳, שהחל לעבוד באפל, ניסה להרגיעו אך ספג ממנו אגרוף כואב. אווירת פחד השתלטה על המסיבה ולמקום הוזעק עובד החברה הבכיר, פיטר בראון, שהבטיח לאותו פריסקו מסן פרנסיסקו כי צוות המטבח ״תיכף יכין לך משהו טעים לאכול״.
פריסקו הרעב יצא מהחדר ונראה כי השקט חזר לכנו. כעבור דקות ספורות שב למסיבה בסערה כשבידיו תרנגול הודו גדול, עליו עמלו הטבחים למסיבה. הוא קרע ממנו חתיכות בשר וזלל אותן לנגד עיניהם הנדהמות של הנוכחים במקום. לאחר זמן קצר, הצטרפו אליו למסיבה חבריו לכנופייה.
רינגו: "מלאכי הגיהנום המשיכו להרוס את המסיבה ולא הצלחנו להיפטר מהם. זה היה מחזה מעציב וכולם היו מבוהלים".
פיט שוטון: "ג׳ון היה הסנטה קלאוס הכי אומלל שראיתי".
ב-23 בדצמבר בשנת 1964 יצאה להקת הביץ' בויז לסיבוב הופעות, כשחמש דקות לאחר המראתה חטף בריאן וילסון התמוטטות עצבים.
בעוד המטוס נמצא באוויר, החל בריאן להתייפח לתוך הכרית, כשהוא משמיע לסביבתו קולות השתנקות לא נעימים. לאחר מכן הוא נפל על רצפת המטוס כשרוב חבריו ללהקה פחדו פחד מוות ממנו (הזמר מייק לאב ישב במקום אחר במטוס ולא היה מודע לדרמה השמיימית שהתחוללה).
כשנחת המטוס ביוסטון, דרש בריאן לטוס מיד בחזרה ללוס אנג'לס, אבל ניאות להגיע לחדרו שבבית המלון ולהירגע. באותו ערב הוא הופיע עם הלהקה ביוסטון ולמחרת טס בחזרה הבייתה. זו הייתה הפעם האחרונה בה בריאן הופיע על הבמה עם הביץ' בויז כחבר להקה מן המניין, למשך תריסר שנים.
בריאן: "למחרת התעוררתי ביוסטון והרגשתי שאני יוצא מדעתי. כל חצי שעה פרצתי שוב בבכי. קארל, אחי הצעיר, הגיע לחדרי במלון לראות מה קורה איתי וטרקתי בפניו את הדלת. אנשים מסביבי היו מבוהלים כי לא דיברתי עם אף אחד מהם אלא פשוט התחפפתי. כשחזרתי ללוס אנג'לס, לא רציתי לראות אף אחד חוץ מאשר את אמא שלי. היא הגיעה לשדה התעופה וכשראיתי אותה, פרצתי שוב בבכי".
את מקומו של בריאן, כבסיסט הלהקה, תפס גלן קאמבל, שהכיר את השירים כי השתתף בחלק מהקלטותיהם האולפניות.
ב-23 בדצמבר בשנת 1987 סיים רוג'ר ווטרס עסקה עם חבריו לשעבר ללהקת פינק פלויד, וכך סיים עימות משפטי ארוך בשאלה האם הלהקה יכולה להמשיך בלעדיו או לא. דיוויד גילמור וניק מייסון נותרו רשאים להשתמש בשם פינק פלויד, אבל ווטרס קיבל את זכויות היוצרים על הקונספט של THE WALL.
ה-23 בדצמבר הוא תאריך יום הולדתו של הזמר/יוצר, טים הארדין. אבל שישה ימים מיום הולדתו ה-39, בשנת 1980, נדם ליבו.
בסיסט להקת אורגון, גלן מילר, שעבד איתו לא פעם וגם ניגן לצדו בפסטיבל וודסטוק: "זה מדהים שהוא הצליח להגיע לגיל הזה. הוא היה כל כך עמוק בהרואין עד שבכל פעם שניסיתי לעבוד איתו, נשברתי כי הוא היה במקום אחר לגמרי. למעשה, להקת אורגון קמה בזכותו כי כל אחד מאיתנו עבד איתו לפני כן. הוא אחד מאמני הפולק הטובים והחשובים ביותר".
הזמר טים הארדין היה יוצר שמסלול חייו הלך בעיקר בצד האפל; מצד אחד היו לו שירים נעימים וכובשים אך מצד שני הוא סבל מאד בחייו האישיים. סבל שכלל בין השאר התמכרות איומה להרואין. למעשה, ההתמכרות הזו גבתה בסוף את חייו השבירים. חודש ושנת מותו קל מאד לזיכרון מצד אחד אך לא בגלל הארדין עצמו. ומדוע? כי בדצמבר 1980 ירה מארק צ'אפמן בג'ון לנון. זה היה הרבה יותר דרמטי מעוד מכור להרואין שסיים במו ידיו המחוררות את חייו. העולם התאבל על לנון ולא היה פנוי להתעצב על טים הארדין שמת שלושה שבועות אחריו. מה גם שהמוות של הארדין לא הפתיע את אלה שהכירו אותו. לעומתו, המוות של לנון תפס את העולם בהפתעה גמורה.
יש סיפור עליו שבסוף מאי 1975 הוא בא להופיע בישראל, אחרי סיבוב הופעות באנגליה, והגיע לאחד הקיבוצים. זה היה במסגרת פסטיבל בשם 'הזמן הכפרי', בו הופיעו גם אריק איינשטיין, תמוז, הצ'רצ'ילים החדשים ושלישיית 'קצה השדה'. המנחה היה אורי זוהר. הארדין היה מחוק לגמרי מסמים. בשלב מסוים בהופעה הוא חש צמא וביקש מים. אחד המארגנים לקח כד ורץ לבריכה הקרובה, שם הוא מילא ממנה את הכד והגיש להארדין לשתות. והזמר שתה. אחרים טוענים כי הארדין דווקא היה במצב טוב באותו פסטיבל. מה בדיוק קרה שם? הדעות חלוקות עד עצם היום הזה. הארדין הופיע בארץ, בתחילת חודש יוני 1975, גם בחאן בירושלים, בצוותא תל אביב (שם גם הצטלם לעיתון הישראלי עם קצה השדה ועם שמוליק קראוס וג'וזי כץ) ובמכון ויצמן שברחובות.
בפסטיבל וודסטוק, שנערך כשש שנים קודם לכן, הוא לא היה במצב טוב. הדיווחים מספרים על הבטחה שהוחמצה בענק. הארדין היה אמור לצאת מנצח גדול בפסטיבל הזה וסיים בקול ענות חלושה מאד. עד כדי כך ששמו מוחבא מהילת אותו אירוע. הארדין, שסומן כהבטחה גדולה לפני כן, נפל קורבן למנהלים רמאים, שעשקו אותו מכל הכיוונים. הדרך לסמים הייתה הפתרון עבורו. בשנת 1970 הגיע להתראיין אצל כתב עיתונות, שסיפר לאחר מכן: "זה היה אחד הראיונות המפחידים בחיי. הבטתי בתוך עיניו וראיתי כי בתוכן מונחת נפש מרוסקת לגמרי. זה היה כמו להביט לתוך בניין שנשרף לגמרי. ידעתי שהוא לא יחזיק מעמד".
הארדין גדל באורגון ואת המוזיקליות שלו ירש הארדין מהוריו, שלמדו מוזיקה באופן מקצועי והוציאו תארים בתחום. אימו הייתה כנרית מקצועית ואביו ניגן בלהקות ג'אז. הארדין הצעיר החל את הקריירה שלו כזמר פולק לאחר שסיים את שירותו הצבאי במארינס. הוא הגיע לניו יורק במטרה ללמוד משחק ובנחישות הפך לשם דבר. אך בשנת 1974 הוא כבר היה זמר פולק מבוזבז וסחוט. הוא חי בחווה שקנה ביחד עם חברי להקתו. האישה היחידה לה נישא נטשה אותו אחרי חודש ולקחה איתה את בנם המשותף.
עם אביו נגן הג'אז היה לו קשר רופף מאד. זה לא פלא כי אביו נהג להרביץ לו כשהיה ילד. הארדין חלה במחלת עצבים מסובכת כשהיה ילד ולכן היה צורח מכאבים. אביו בתגובה היה מרביץ לו. אמא שלו הבינה אותו יותר ולקחה אותו לרופאים שלא הצליחו למצוא את הסיבה לבעיה שלו. אמו, שהייתה ממוצא אינדיאני, קעקעה לו בגיל שלוש כנפיים ירוקות עם תשעה קווים אדומים על רגלו הימנית. הארדין ציין שתשע הוא מספר המזל שלו. הדבר הזה מדהים לאור העובדה שהוא מת בדיוק בשנה בה לנון, שגם החשיב את הספרה תשע כמספר המזל שלו, נרצח.
אמו לא הסתפקה בקעקוע ובגיל שלוש גם ניקבה את אוזנו על מנת לשים שם קישוט אינדיאני מסורתי. הארדין הבוגר החליט לשים בניקוב הזה עגיל זהב. את בקבוק הבירה הראשון שלו הוא לגם בגיל חמש. הוא גמע אותו בשלמותו והרגיש נהדר לאחר מכן. הארדין הילד הבין שאלכוהול הוא הפתרון לכאביו העזים מהמחלה הארורה אך בשלב מסוים האלכוהול כבר לא הועיל. הארדין, שהיה תלמיד בבית ספר, הלך על משהו חזק יותר כדי להרגיע את כאביו - הרואין.
במשך שנים היה הארדין בסצנת מוזיקת הפולק. הוא כתב שירים והופיע במועדונים השונים. לכן רבים ציפו לצאת אלבומו הראשון וזה קרה בשנת 1966 ובשם "טים הארדין 1". בעיתון בילבורד כתבו בביקורת: "טים הארדין הוא כשרון מבטיח. זו מוזיקת פולק עם תבלין מיוחד". הארדין הצליח לגעת בלבבות רבים עם מוזיקה מקורית שנזרקו לתוכה אלמנטים של פולק, בלוז, ג'אז ועוד. השיר שלו HANG ON TO A DREAM הפך מאז לאחד הידועים ביותר שלו. ויש כמובן את DON'T MAKE PROMISES העדין והכובש. אורח שהיה באלבום זה הוא ג'ון סבסטיאן, מלהקת הכפות המאוהבות, שניגן במפוחית, לצד קולו של הארדין שממש נכנס מתחת לעור המאזין.
בשנת 1967 יצא אלבומו השני, "טים הארדין 2", שהיה אלבום קצר מאד מבחינת זמן הקשבה (23 דקות בלבד) אך כל צליל בו משמעותי, עם שירים כמו IF I WERE A CARPENTER. ויש את המחווה שלו להאנק וויליאמס, אייקון הקאנטרי שמת בינואר 1953.
בשנת 1968 יצא אלבום הופעה בשם "טים הארדין 3 - בהופעה". ברולינג סטון קבעו שזה אלבום לא רע אך לא מעבר לכך. בעיתון "היט פריידר" התלהבו יותר מהמצגת המוזיקלית: "זה אלבום מכאיב להקשבה. הוא גורם לתחושת אי נעימות, כי בעודך יושב בכסא, הארדין מציג בפניך את כל החמלה האישית שלך שאתה מנסה להחביא".
האלבום הרביעי של הארדין יצא בשנת 1969. הוא נקרא "טים הארדין 4" והוא ממש הכעיס אנשים רבים, שגילו כי מדובר למעשה בהקלטות ישנות משנת 1964, שנעשו רק כהקלטות דמו ולא נועדו להוצאה רשמית. אלבום נוסף יצא לו באותה שנה, SUITE FOR SUSAN MOORE AND DAMION. בעיתון CIRCUS נכתב בביקורת עליו: "אולי ביום טוב הוא יישמע כמאסטרפיס, אבל מתי יש לנו ימים טובים?". האלבום הוקלט בביתו של הארדין שבוודסטוק, אבל מאזינים שחיפשו קלאסיקות חדשות כמו REASON TO BELIEVE, לא מצאו סיבה להאמין יותר להארדין.
בשנת 1971 יצא האלבום BIRD ON A WIRE ובעיתון "היי פידליטי" נכתב בביקורת עליו: "אהבתי את הארדין לפני כמה שנים, כשהוא השתמש בקולו כזמר ג'אז. עכשיו, אולי בגלל התפרקות נישואיו, הוא הפך להיות אמן כבוי וחסר השראה. יש אמנים שממצבים כאלו מביאים את המאסטרפיסים שלהם, אבל הארדין מעורר באלבום זה רק תחושה אחת והיא צער כלפיו".
סם ההרואין גמר, בסופו של דבר, את הארדין. משטרת לוס אנג'לס הגיעה לדירתו, לאחר שקיבלה שיחת טלפון ממישהו שבחר להישאר אנונימי. כוחות משטרה הגיעו ומצאו את הארדין ללא רוח חיים. פחיות בירה ריקות ורבות היו מפוזרות בדירה ולא נמצאו שם עקבות של סמים.
עם כל הבלגאן של חייו השאיר לנו הארדין מורשת מופלאה של שירים נצחיים. קולו המלא וצורת הגשתו משכו אליו הרבה מוזיקאים שרצו לבצע את שיריו. הרי בסך הכל, כאב של מישהו אחר, שבסופו טרגדיה, תמיד ימשוך אנשים להקשיב ליצירות שבסופן היה מוות שכזה. הארדין ציין שהוא בטוח שאף אחד לא יכול לבצע את שיריו כמוהו. הוא בהחלט ידע על מה הוא מדבר.
ב-23 בדצמבר בשנת 1972 קרה מקרה מביש ללהקת גראנד פאנק ריילרואד, כשחבריה הגיעו למדיסון סקוור גארדן שבניו יורק על מנת להופיע שם. מה בדיוק קרה שם? בואו נתחיל מההתחלה...
במרץ 1972 פיטרה הלהקה את מנהלה מתחילת הדרך, טרי נייט, לאחר שגילתה כי הוא גונב ממנה תמלוגים. הפצצה בדבר המעילה התפוצצה כשאחד מעוזריו של נייט הודיע לחברי הלהקה שיש להם סכום גבוה מאד של מיסים לשלם. חברי הלהקה נדהמו כי הסכומים שהגיעו לכיסיהם לא תאמו את הסכום שהם אולצו לשלם. אז הם הבינו שנייט הפך מיליונר על גבם והם נותרו כלכלית מדשדשים מאחור.
נייט טען להגנתו שהשקיע את כספו במקומות הנכונים והאשים את חברי הלהקה בכך שלא עשו כמותו. עבור שלושת חברי הלהקה היה זה הדבר ששבר את אמונם מולו. הוא היה מנהלם מלכתחילה ועזר להפכם ללהקה מצליחה והבטיח תמיד שכל הרווחים יחולקו שווה בשווה בין ארבעתם. הוא נתן להם הרגשה שהם אחים שלו. היה זה מצג מתעתע, בדיעבד.
בעיתון 'רולינג סטון' הוא טען אז שלהקת גראנד פאנק החלה להאמין יותר מדי לממדי ההצלחה שנכתבו עליה בעיתונים, מבחינת מכירות תקליטים ומכירת כרטיסים בהופעות. חברי הלהקה חשבו להביא את הכסף מהופעותיהם ולהפקידו בבנק אמריקני אך נייט יעץ להם להפקיד את הכסף בבנק שווייצרי ובכך להימנע ממס גבוה. הם הסכימו ומאז לא ראו את הכסף, כי נייט היה היחיד שחתם על ההפקדה. הם סמכו עליו בעיניים עצומות.
כעת הם החליטו להתעמת מולו וכמה שבועות לפני הפגישה העסקית האחרונה שלהם מולו, הם שכרו את שירותיו של עורך הדין, ג'ון איסטמן, אחיה של לינדה מקרטני. דון בראוואר המתופף טס לניו יורק כדי להיפגש עם איסטמן ולשרטט ביחד קו התקפה. לאחר מכן טס בחזרה למישיגן וסיפר לשאר הלהקה את מה שקורה. ב-13 במרץ 1972 קיבל נייט טלפון מפתיע מהבנק שדיווח לו שהגיע בחור שטוען כי זכותו למשוך כסף מחשבון הבנק של הלהקה. הוא נכנס ללחץ והתקשר מיד לבראוואר המתופף, שאישר את העניין והודיע שאותו בחור הוא איסטמן. כמה ימים לאחר מכן קיבל נייט מכתב חתום מהלהקה שהוא אינו המנהל שלה מרגע זה.
נייט הצליף בחזרה שאם חוזה הניהול שלו נקרע, אז התוצאה תהיה הרסנית ביותר מבחינה כלכלית ובקנה מידה עצום. למחרת התקשר בראוואר לבעלי אולם מדיסון סקוור גארדן שבניו יורק והודיע להם שהופעת הלהקה שם מבוטלת. לאחר מכן דרשה הלהקה מנייט שימסור להם את זכויות השם GRAND FUNK RAILROAD.
נייט לא ויתר בקלות. הוא קודם כל ניגש לתבוע את איסטמן על הפרת חוזה. סכום התביעה עמד על חמישים מיליון דולר. את הלהקה הוא עדיין לא תבע אבל דרש מחבריה להוציא באופן מיידי תקליט חדש, לפי החוזה שהיה עדיין תקף ביניהם. הלהקה לא ויתרה והגישה תביעה נגדית בסך שמונה מיליון דולרים בטענה שנייט והחברה שהקים לקחו למעלה מ-66 אחוז מתמלוגי מכירות התקליטים, את כל רווחי ההופעות וגם 30 אחוז ממניות החברה של הלהקה. נייט מסר לתקשורת שימצוץ את כל כספי הלהקה, אך בתוכו הוא ידע שאין להם הרבה כסף כי הוא בעצמו הקציב להם אותו. בנוסף לבלגאן המשפטי, ידעו היטב חברי הלהקה כי הם חייבים להתחיל ולפעול כלהקה מוזיקלית ללא שליטתו. זאת כדי לא להיעלם מהשוק. משימה זו קשה ביותר מול הלחץ שהופעל עליהם.
בהמשך השנה ראתה חברת התקליטים קפיטול, שאין סוף לתסבוכת המשפטית עם נייט ומיהרה להוציא אלבום אוסף כפול בשם MARK DON AND MEL 1969-1971 במטרה לשמור את שם הלהקה בתודעת הציבור. הלהקה החליטה לבסוף לקיים את ההופעה במדיסון סקוור גארדן בדצמבר 1972 תחת השם המקוצר GRAND FUNK. נייט ראה את הפירסומים להופעה והוסיף עוד תביעה, הפעם נגד הלהקה ואולם ההופעות.
אך הלהקה המשיכה בשלה ולא נרתעה מנייט וב-23 בדצמבר הגיעו החברים למדיסון סקוור גארדן על מנת להתכונן להופעה. בעת שערכו חזרה על הבמה לקראת ההופעה, הנכנס לפתע אורח לא רצוי.
זה היה טרי נייט ויחד איתו הגיעו עורך הדין שלו ושני שוטרים. בידם היה צו שהורה להחרים את כל ציוד הלהקה. נייט טען שציוד הלהקה שייך לו בשל חובותיה הגדולים לו. חברי הלהקה היו המומים ממה שנגלה להם. השריף בחבורה המאיימת ניגש והודיע בקול סמכותי שהוא הולך ברגע זה לקחת את מערכת התופים של בראוואר. המתופף בעל האפרו הגדול הגיב בזעם רב עם הנפת אגרופים באוויר והשמעת איומים במידה ויגעו בתופים שלו. באותה שניה הוקראו לו זכויותיו מטעם המשטרה ויעצו לו לשתוק פן ייעצר. לבסוף הושגה פשרה - הלהקה תופיע בערב הזה אך מיד לאחר מכן יוחרם כל הציוד לטובת נייט. ההחלטה הזו של קיום המופע הושגה מחשש לאלימות קשה שתיווצר מטעם הקהל שיגיע ויגלה שההופעה בוטלה.
לאחר ההופעה הדינמית של הלהקה עלו לבמה השוטרים ולקחו מכל הבא ליד - גיטרות, מגברים, תופים ושאר אביזרים. חברי הלהקה טסו משם הביתה כשהם שפופים ומגולחים לגמרי מציוד. גם כסף לא היה עליהם כי המופע הזה היה מופע צדקה לגמילה מסמים. בנוסף נאלצו החברים לשלם מכיסם את הוצאות הפקת הערב. רק זמן מה לאחר מכן הושג הסכם שלפיו הלהקה קיבלה את הזכות להשתמש בשמה אך נייט קיבל את כל זכויות השירים עד לנקודה הזו בזמן. כשהלהקה קיבלה בחזרה את הציוד זמן מה לאחר מכן, גילה הבסיסט מל צ'אצ'ר שמישהו חתך את רמקול המגבר באופן מרושע עם סכין.
לא קלים הם עסקי השעשועים והרוק'נ'רול.
ב-23 בדצמבר בשנת 1977 הודיע קט סטיבנס באופן רשמי שהמיר את דתו לאיסלאם.
זה לא שינוי השם הראשון של סטיבנס, שנולד כסטיבן ג'ורג'יו בלונדון למהגרים יוונים. כמו אביו, שהתגבר על העוני והקים מסעדה משלו, סטיבנס הונע להצליח, והשאיפה הזו, בשילוב עם כתיבת שירים ייחודית, הפכה אותו לאחד המבצעים המובילים של תחילת שנות ה-70.
שורש השינוי קרה בשנת 1975, בעודו שוחה באוקיינוס השקט מול חופי מאליבו, קליפורניה, הוא נקלע לפתע לזרם שסחף אותו לתוך הים. הוא לא הצליח לחתור לחוף ובייאושו החלל לקרוא למעלה לעזרה. "ידעתי שיש שם מישהו ואמרתי, 'אלוהים, אם תעזור לי אני אעבוד בשבילך. לפתע גל הגיע מאחוריי ודחף אותי בעדינות לכיוון החוף ואז הייתה לי כל האנרגיה שהייתי צריכה כדי לחזור".
חווית סף המוות הזו הובילה אותו למסע רוחני, וכשאחיו נותן לו עותק של הקוראן, הוא אימץ את האיסלאם, קיבל את השם יוסוף איסלאם ועזב את קריירת המוזיקה שלו מאחור, למשך שנים. זאת לעומת אחיו, דייויד, שדווקא התגייר וגר עם אשתו ברמת השרון.
יוסוף חזר בהדרגה לאור הזרקורים, הקליט וביצע מוזיקה דתית וחילונית כאחד. במקביל, הוא עורר הדים לא נעימים כשנחשד כי הוא תומך באירגוני טרור.
פינת "על החיים ועל המוות" - 23 בדצמבר.
בשנת 1940 נולד הגיטריסט יורמה קאוקונן, לשעבר חבר בלהקות ג'פרסון איירפליין והוט טונה. בשנת 1946 נולד לות'ר גרוסבנור, מלהקת ספוקי תות'. בהמשך הסבנטיז הוא הצטרף ללהקת מוט דה הופל וכינה את עצמו בשם אריאל בנדר. בשנת 1947 נולד הזמר גרהאם בונט, שידוע בעיקר כסולן להקת ריינבאו בסוף הסבנטיז. בשנת 1949 נולד הגיטריסט אדריאן בילו (דייויד בואי, פרנק זאפה, קינג קרימזון). בשנת 1951 נולד אנת'וני פיליפס - הגיטריסט המייסד של להקת ג'נסיס (הוא פרש ממנה בשנת 1970 עקב פחד במה). בשנת 1964 נולד סולן להקת פרל ג'אם, אדי ודר.
בשנת 1991 מת הגיטריסט אדי הייזל, שהיה בלהקות פ'אנקדליק ופארלמנט. סיבת מותו היא דימום פנימי ואי ספיקת הכבד. בן 42 במותו.
ב-23 בדצמבר בשנת 1971 יצא תקליטון חדש לצמד הקארפנטרס, עם השיר HURTING EACH OTHER.
וב-23 בדצמבר בשנת 1974 יצא בארה"ב תקליטון לג'ורג' האריסון עם השיר DING DONG.
שנת 1974 הייתה שנה בעייתית עבור האריסון. הוא נפרד מאשתו הראשונה, פטי בויד, השיק חברת תקליטים משלו בשם DARK HORSE RECORDS והפיק אלבומים לראבי שנקאר ו"ספלינטר". הוא גם הקליט את האלבום DARK HORSE, ותכנן את סיבוב ההופעות המלא הראשון שלו בארה"ב בסוף השנה שיהפוך לבעייתי.
השיר 'דינג דונג' סימן את רצונו של האריסון להתחלה חדשה. המילים נלקחו ברובן מתחריטים שנחצבו בעבודות העץ באחוזת פריאר פארק שלו, שם השיר הוקלט. מאוחר יותר הוא גילה שהוא חי עם המילים במשך זמן מה, אבל מעולם לא שם לב שהן יכולות להיות מילות שיר. "זה היה השיר המהיר ביותר שכתבתי אי פעם. זה לקח לי שלוש דקות, אלא שלקח לי ארבע שנים להסתכל על הדבר, שהיה כתוב על הקיר בבית שלי לפני שהבנתי שזה יכול להיות שיר להיט. זה מצחיק אותי כי זה כל כך פשוט. השיר הזה חמק ממני במשך ארבע שנים".
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים
