רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-23 ביולי בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-23 ביולי (23.7) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"יום אחד הופענו בארה"ב ובא מולי כנר אחד, שיכל להיות הסבא שלי, ואמר לי שיש לו את את כל האלבומים שעשינו והוא וחבריו לרביעייה הקלאסית מאד אוהבים אותם. ואז הוא התקרב עוד יותר קרוב ולחש לי שהם לומדים המון מהתקליטים האלו. האמת היא שהיה לי קשה להבין את מה שהוא אומר, אבל כשאמרתי לו שאין לי מושג בעניין התזמורים בתקליטים, כי אינני קורא תווים - הוא הביט בי בפליאה גמורה. הוא היה בטוח שאני עובד עליו. יש לי בבית הרבה תקליטים קלאסיים אבל יש גם לא מעט דברים שאינני אוהב. יש לי טעם דומה כנראה לאדם הממוצע ברחוב. קצת בטהובן וצ'ייקובסקי, אבל אני לא אוהב את כל הקלאסי החדש והמורכב. הצליל שנשמע שם קרוב יותר לערמת פחיות שמתנגשות זו בזו. (ג'ף לין, המנהיג של אי.אל.או, במלודי מייקר, שנת 1974)

קר כקרח, לוהט באוזניים: הסיפור מאחורי הלהיט המקפיא של פורינר. ב-23 ביולי בשנת 1977, יצא השיר COLD AS ICE של להקת פורינר, על גבי תקליטון שבצדו השני בא השיר I NEED YOU.

תלבשו מעילים, כי אנחנו חוזרים בזמן אל תאריך שבו מזג האוויר בעולם המוזיקה עמד להשתנות ללא היכר. ביום קיץ זה יצא לאוויר העולם תקליטון חדש של להקה מבטיחה בשם פורינר. שם השיר היה COLD AS ICE, והוא עמד להפוך להמנון רוק שיצמרר ויחמם מיליוני לבבות במקביל.

באופן משעשע, בממלכה המאוחדת, מולדתם של חלק מחברי הלהקה, הקהל נשאר קצת אדיש והשיר טיפס למקום ה-24 והמאוד לא מחייב במצעד המכירות. אבל אל תטעו, בשאר העולם, ובמיוחד בארצות הברית, זה היה סיפור אחר לגמרי. השיר התפוצץ במצעדים, הגיע למקום השישי המכובד במצעד הבילבורד והפך את פורינר, להקה שהייתה בסך הכול בשלב תקליט הבכורה שלה, לשם שכל חובב רוק חייב להכיר.

אז איך נולד הפלא הקפוא הזה? הסיפור מתחיל עם גיטריסט הלהקה והמוח המוזיקלי שלה, מיק ג'ונס. "עד שהקמתי את פורינר", הוא סיפר, "הייתי גיטריסט שכיר בהמון הרכבים (הוא היה המנהל המוסיקלי של ג'וני האלידיי, חבר בלהקת WONDERWHEEK של גארי רייט, חבר בלהקת SPOOKY TOOTH ועוד - נ.ר). פתאום מצאתי את עצמי בתפקיד חדש לגמרי, ככותב שירים מוביל וכמנהיג של להקה. זה היה מלחיץ ומלהיב בו זמנית". באותה תקופה, ג'ונס החליט לגוון ורכש לעצמו פסנתר קטן מדגם MELODIGRAND. הוא התחיל פשוט להשתעשע עם הקלידים, בלי שום כוונה מיוחדת, עד שלפתע אצבעותיו נתקלו בסדרת אקורדים מהפנטת, משהו שהוא מעולם לא ניגן קודם לכן. בהתלהבות של ילד הוא השמיע לזמר הלהקה החדש, לו גראם, את הרעיון הטרי. "זו הייתה הפעם הראשונה שכתבתי שיר בפסנתר", הודה ג'ונס, "והייתי המום מהמהירות שבה כל החלקים התחברו. זה פשוט הרגיש נכון".

הקסם לא נגמר שם. כשהלהקה נכנסה לאולפני ההקלטות של חברת התקליטים שלהם, אטלנטיק רקורדס, בניו יורק, חיכתה להם הפתעה. הפסנתר שבו ניגן ג'ונס את תפקיד הפסנתר הדומיננטי והקופצני בשיר, היה לא אחר מאשר הפסנתר שאטלנטיק רכשה במיוחד עבור גברת מוזיקת הנשמה, ארית'ה פרנקלין. הרבה כבוד!

ומה לגבי המילים? ובכן, הן מספרות את הסיפור המוכר על אישה קרה ומחושבת, מהסוג ששובר לבבות למטרות ספורט. "זה לא נכתב על מישהי ספציפית", הבהיר ג'ונס, "זה יותר על הארכיטיפ, על הדמות הסטריאוטיפית". אבל היה עוד גורם שהצית את ההשראה. "היינו בניו יורק בעיצומו של חורף מקפיא עצמות. הקור שבחוץ בהחלט חדר פנימה אל תוך הכתיבה". באופן אירוני, ג'ונס חשש בהתחלה שהשיר קליט מדי. "לא רציתי שנישמע כמו להקת פופ", הוא הסביר. "אבל כשראיתי איך כל חברי הלהקה והצוות באולפן מגיבים אליו, איך הרגליים שלהם מתופפות בקצב, נרגעתי. הבנתי שיש לנו משהו מיוחד ביד".

ההחלטה להוציא את COLD AS ICE כתקליטון שני הייתה כמעט תאונה קוסמית. הלהקה כבר הייתה מוכנה עם שיר אחר בשם TAKE ME TO YOUR LEADER, אבל המפיק שלהם, גארי ליונס (אשר תיפקד גם כטכנאי ההקלטה הראשי של האלבום), הטיל וטו. הוא הרגיש שהשיר ההוא פשוט לא מספיק חזק ודחק בחברים למצוא תחליף ראוי. ברגע שליונס שמע את הדמו לשיר החדש על הבחורה הקרה כקרח, ליבו התחמם מיד. הוא זיהה את הפוטנציאל העצום והורה לכולם להיכנס לאולפן ולעבוד עליו באופן מיידי.

וכאן הסיפור מקבל עוד אנקדוטה מעניינת. איאן מקדונלד, הגיטריסט ונגן כלי הנשיפה של הלהקה, סיפר: "גארי ואני נשארנו ערים כל הלילה באולפן, עובדים בקדחתנות על הרמוניות השירה. כשיצאנו סוף סוף החוצה עם אור ראשון, גילינו שסופת שלגים אדירה השתוללה בניו יורק. כל העיר הייתה מכוסה בלבן. הדלקנו את הרדיו ושמענו את הקריין מודיע שזה היה הלילה הקר ביותר של השנה בעיר. הסתכלנו אחד על השני וידענו, זה סימן משמיים".

לו גראם, בספרו האוטוביוגרפי, הוסיף נדבך נוסף לסיפור ההשראה. "זה היה אחד השירים הבודדים שבהם שיתוף הפעולה היה משולש, בין מיק, איאן ואני. ההשראה המרכזית הגיעה מסצנה בסרט ישן שראיתי עם השחקנית בטי דיוויס. היא שיחקה שם דמות של אישה קשוחה, מרוחקת ובלתי מושגת, וזה פשוט נדבק לי לראש".

תחנות הרדיו, שעדיין זמזמו את הלהיט הקודם שלהם FEELS LIKE THE FIRST TIME, חיכו בנשימה עצורה לדבר הבא מפורינר. ובכן, COLD AS ICE סיפק את הסחורה ובגדול, עם כל תפקיד בו שבנוי באופן מושלם, והפך לחלק בלתי נפרד מה-DNA של הלהקה. זה היה שיר חובה בכל הופעה שהקפיץ את הקהל ביג טיים (גם אותי כשראיתי את פורינר בפארק הירקון באמצע האייטיז).

הצ'רצ'יל בתחתונים: היום בו הרוק הישראלי היה אמור לחגוג. ה- 23 ביולי היה אמור להיות עוד יום הולדת לסטן סולומון, שחולל מהפכה לא נורמלית ברוק הישראלי.

יש תאריכים בלוח השנה שצריכים להיות מסומנים במארקר זרחני ומהדהד של גיטרת FUZZ. ה-23 ביולי הוא בדיוק יום כזה. זהו היום בו היינו אמורים להרים כוסית, להגביר את הווליום עד שהשכנים דופקים על הקיר, ולחגוג יום הולדת לסטן סולומון, הסולן הכריזמטי ושובר המוסכמות של להקת הצ'רצ'ילים (לא ידוע באיזו שנה הוא נולד). האיש שהיה, בפשטות, תופעה חשובה בפסקול שלנו. אבל במקום חגיגה, היום הזה צבוע בגוון מלנכולי, כי בשנת 2021, אחרי שנים של התמודדות עם בריאות רופפת וחיים שלא תמיד האירו לו פנים, סטן היקר שלנו עזב את עולמנו.

בואו נחזור אחורה, לשנות השישים הסוערות. סצנת המוזיקה המקומית הייתה מלאה בלהקות קצב חמודות ושירי ארץ ישראל היפה. ואז, כמו רעם ביום בהיר, הם הגיעו. הצ'רצ'ילים. חבורה של מוזיקאים נפלאה שכללה את מיקי גבריאלוב בבס, חיים רומנו ורוב האקסלי בגיטרות ועמי טרייבטש בתופים. הם הביאו איתם סאונד חדש, פסיכדלי, כבד, בועט ומלא דיסטורשן. אבל החזית, הקול והפרצוף של המהפכה הזאת היה איש אחד: סטן סולומון.

הוא לא היה סתם זמר, הוא היה פרפורמר אדיר שהגיע היישר מקנדה והביא איתו את כל הטירוף והשחרור של הרוק בחו"ל. הכינוי שדבק בו, "הצ'רצ'יל בתחתונים" (כי הצטלם חעטיפת תקליט הבכורה רק עם תחתונים לגופו - והוא סיפר לי מדוע...), מספר את כל הסיפור. הוא היה הבלתי צפוי והוא חולל מהפכה לא נורמלית ברוק המקומי, והראה לכולם שאפשר וצריך לנגן רוק בלי להתנצל. סטן היה גם כאב ראש אדיר לטכנאי ההקלטה שהופקדו להקליט אותו ואת להתו, כי דרש לקבל סאונד פסיכדלי כמו התקליטים מחו"ל. לרוב, הוא ניצח ואנחנו הרווחנו.

למרבה הצער, אחרי התקופה הסוערת ההיא כסולן הצ'רצ'ילים או מפיק בתקליטיו של אריק איינשטיין כמו גם בתקליטון של להקת ריבולבר, דרכו של סטן לא תמיד הייתה סוגה בשושנים. הוא חזר לחו"ל בתחילת הסבנטיז והחיים שאחרי הרפתקת הרוק היו מורכבים יותר. אך גם מרחוק, ההשפעה שלו כאן נשארה עצומה.

היה לי הכבוד והעונג הנדיר לראיין לעומק את האיש המיוחד הזה עבור ספרי על הרוק הישראלי. סטן פתח את הלב ושיתף אותי בהמון בסיפורים מדהימים, אנקדוטות מצחיקות ורגעים מרגשים מהקריירה שלו ומהחיים שאחריה. את כל השיחות המרתקות הללו, ואת הסיפור המלא והמפורט של להקת הצ'רצ'ילים כפי שלא סופר מעולם מהזווית שלו, תוכלו למצוא בספר "רוק ישראלי 1973-1967". זוהי הצדעה לא רק ללהקה, אלא לאיש שהיה הפנים והקול שלה, האיש שהזכיר לכולנו שרוק צריך לבוא מהבטן, עם קצת חוצפה והמון נשמה.

אז היום, ב-23 ביולי, גם אם סטן כבר לא איתנו כדי לכבות את הנרות על העוגה, בואו נשים על הפטיפון את התקליט הראשון של הצ'רצ'ילים, נזכור את המהפכן הזה, ונודה לו על המוזיקה ועל השיגעון הנפלא שהוא הביא לחיינו.

הסולטן מוויניפג: הרגע שבו ניל יאנג נכנס לראשונה לאולפן והצית את העניינים. ב-23 ביולי בשנת 1963, נכנס ניל יאנג עם להקתו , THE SQUIRES, לאולפן הקלטות CKRC בוויניפג, קנדה, כדי להקליט תקליטון ראשון של SURF אינסטרומנטלי בשם THE SULTAN, שהיה למעשה יצירה מקורית שכתב יאנג בעצמו.

בעוד העולם מתחיל להתנועע לקצב המהפכה הבריטית של הביטלס מעבר לאוקיינוס, במקום הכי פחות צפוי בעולם, קנדה הקרירה, נזרע הזרע הראשון של אחד האמנים המשפיעים והבלתי מתפשרים בהיסטוריה של הרוק. זה לא קרה בקליפורניה שטופת השמש, אלא בעיר ויניפג, הידועה יותר בחורפים קפואים, אליה עבר יאנג עם אמו, ראסי, לאחר שגירושי הוריו טלטלו את עולמו. כאן, נער צעיר וכחוש עם מבט רציני, ושאיפות גדולות עוד יותר, עמד לעשות את צעדיו הראשונים אל דפי ההיסטוריה.

הנער הזה היה ניל יאנג. הוא היה אז רק בן 17, והגיטרה החשמלית שלו מסוג GRETSCH (מדגם 6120 היוקרתי, אותה רכש בעזרת כסף שחסך מעבודתו כמחלק עיתונים וסיוע כלכלי מאמו) כמעט נראתה גדולה עליו. יחד עם חבריו להרכב צעיר ונמרץ העונה לשם THE SQUIRES, הוא נכנס לאולפן ההקלטות של תחנת הרדיו המקומית CKRC, שהיה באותם ימים אולפן צנוע שהקליט על גבי טייפ שני ערוצים בלבד. המטרה לא הייתה לכבוש את העולם, עדיין לא. המטרה הייתה צנועה והיפסטרית להפליא לתקופה: להקליט תקליטון בכורה בסגנון SURF אינסטרומנטלי, הז'אנר הלוהט ששלט אז במצעדים האמריקאיים בזכות להקות כמו THE VENTURES ו-THE FIREBALLS. האירוניה, כמובן, זועקת לשמיים: האיש שיהפוך לאבי הגראנג' ולסנדק הפולק-רוק המחוספס, התחיל את דרכו המוזיקלית בניסיון לחקות את צלילי הגלשנים והחופים של קליפורניה, הרחק אלפי קילומטרים משם.

חברי הלהקה שהתייצבו לצדו באותו יום היסטורי היו הגיטריסט הנוסף אלן בייטס, הבסיסט קן קובלון שהיה שותפו המוזיקלי הקרוב של יאנג באותן שנים, והמתופף קן סמיית'. יאנג, כבר אז פרפקציוניסט חסר תקנה, הוביל את החבורה בנגינת הגיטרה הייחודית שלו, שהושפעה עמוקות מהסגנון המהדהד של האנק מרווין מלהקת הצלליות הבריטית, וכמו כן מטכניקת הפריטה של אגדת הקאנטרי צ'ט אטקינס.

מאחורי קונסולת ההקלטות ישב המפיק בוב בראדברן, שמעבר להיותו טכנאי קול, היה גם שדרן רדיו מוכר בתחנת CKRC. הנוכחות שלו הייתה קריטית; הלהקה קיוותה שהקרבה שלו למיקרופון תבטיח שהתקליטון שלהם יזכה לכמה השמעות נחשקות ברדיו המקומי, תקווה שהתגשמה כאשר השיר הצליח להשתחל למצעד הלהיטים של התחנה וטיפס עד למקום ה-40 בספטמבר של אותה שנה.

היצירה שבחרו להקליט כצד הראשון של התקליטון נשאה את השם האקזוטי THE SULTAN. זה היה קטע אינסטרומנטלי, מהיר ומלא באנרגיה נעורים, עם צליל גיטרה חד ומהדהד שהפגין את יכולותיו של יאנג הצעיר. כדי להוסיף נופך דרמטי ובלתי נשכח, המתופף קן סמיית' לא הסתפק רק בתופים ובמצילות. ברגע השיא של ההקלטה, הוא הניף פטיש והיכה בעוצמה על גונג ענק שהיה שם, והוסיף אפקט מסתורי וייחודי. לצד השני של התקליטון הוקלט קטע נוסף באותו היום, יצירה רגועה ומלודית יותר בשם AURORA.

התקליטון יצא בסופו של דבר במספר עותקים מצומצם ביותר – 300 עותקים בלבד הודפסו – בלייבל מקומי קטן בשם V RECORDS, והפך עם השנים לפריט אספנים נדיר מאין כמותו, ששווה היום הון. עותקים מקוריים במצב טוב נמכרים כיום בקרב אספנים באלפי דולרים. זה לא הפך את הלהקה לכוכבים בין לילה, אבל הוא היה הרבה יותר מזה: הוא היה כרטיס הביקור של צעיר קנדי עקשן עם חלום. זו הייתה ההוכחה המוקלטת הראשונה לכישרון העצום שעתיד להתפרץ ולשנות את פני המוזיקה. מהרגע ההוא, באולפן קטן בלב קנדה, המסע של ניל יאנג באמת התחיל. כל מה שבא אחר כך, מההרכבים המופתיים ועד קריירת הסולו המפוארת, נבנה על היסודות שהונחו באותו יום קיץ בלתי נשכח, עם צליל של סולטן מסתורי ומהדהד.

עבור מרבית המעריצים, ההזדמנות לשמוע את ההקלטה הנדירה הזו באיכות רשמית הגיעה רק בשנת 2009, כשיאנג כלל אותה סוף סוף בקופסת הארכיון הענקית שלו, ARCHIVES VOL 1. מכאן הכל התחיל...

המודי בלוז והתקליט שכבש את המצעדים עוד לפני שהושלם. ב-23 ביולי בשנת 1971 יצא התקליט EVERY GOOD BOY DESERVES FAVOUR, של להקת מודי בלוז. שם האלבום, אגב, שואב את השראתו ממשפט עזר באנגלית שנועד לעזור לתלמידי מוזיקה לזכור את סדר התווים על קווי החמשה במפתח סול, מלמטה למעלה: E-G-B-D-F.

הנה להקת המודי בלוז, שכבר נחשבה לאחד השמות הלוהטים והמצליחים ביותר על הפלנטה, ששחררה את תקליטה השביעי, EVERY GOOD BOY DESERVES FAVOUR. אבל הסיפור של התקליט הזה מתחיל עוד לפני שהמחט הראשונה נגעה בוויניל, במסדרונות אולפני DECCA בלונדון, תחת השגחתו של המפיק הקבוע שלהם, טוני קלארק, שכונה לא פעם "החבר השישי" של הלהקה. שם השתכנה תחושה מוזרה של הצלחה כמעט אבסורדית.

"הפכנו פרנואידים בנוגע למצב שהוא גם מחמיא וגם תלוש מהמציאות," סיפר אז חלילן הלהקה, ריי תומאס, בראיון. "זה קורה כשאתה באמצע עשיית תקליט ואתה מגלה שההזמנות המוקדמות שלו כבר מרקיעות שחקים והוא מובטח להיות במקום הראשון במצעד, עוד לפני שבכלל סיימת אותו. זה מדהים כשאתה חושב שאתה יכול פשוט לגהק לתוך מיקרופון, להקליט את זה וזה כבר מובטח להיכנס למקום הראשון". הלחץ היה גדול.

המודי בלוז של התקופה שבין 1967 ל-1972 היו מכונה משומנת להפקת יצירות רוק פסיכדלי-סימפוני, כאלו שלוקחות את המאזין למסעות מענגים במחוזות הדמיון. למרות שהצלחתם המסחרית הייתה מובטחת, חמשת חברי הלהקה – ג'סטין הייווארד, ג'ון לודג', ריי תומאס, גריים אדג' ומייק פינדר – סירבו לנוח על זרי הדפנה. הם לא פחדו להתנסות, לאתגר את הקהל שלהם ובעיקר, לאתגר את עצמם.

ההוכחה הגיעה כבר עם הצליל הראשון בתקליט. קטע הפתיחה, PROCESSION, הוא לא שיר במובן המקובל, אלא קולאז' צלילים נועז ומהפנט, מסע בזק בהיסטוריה של המוזיקה המערבית, מהצלילים הראשונים ועד לרוק המתקדם. זו הייתה הצהרת כוונות ברורה: הגענו לפסגה, ועכשיו נעשה בדיוק מה שמתחשק לנו. בקטע הזה שילב המתופף, גריים אדג', תופים אלקטרוניים, טכנולוגיה שהוא פיתח (בשיתוף עם פרופסור בריאן גרובס מאוניברסיטת סאסקס, שתכנן ובנה עבורו את האב-טיפוס) שהייתה אז בחיתוליה המוקדמים. ניסיונותיו להביא את המערכת המורכבת הזו גם להופעות החיות גרמו לאינספור תקלות טכניות, אך באולפן, זה נשמע כמו קול מהעתיד. זמן קצר לאחר מכן השתמש בהם גם ניק מייסון, מלהקת פינק פלויד, להקלטת קטע הנושא לתקליט הלהקה, OBSCURED BY CLOUDS.

רק אחרי הפתיחה האווירתית הזו, מתפרץ השיר שהפך ללהיט מהתקליט, THE STORY IN YOUR EYES, קטע רוק קצבי וסוחף שנבחר להיות הסינגל היחיד שיצא מתוך האלבום בארצות הברית, שכן הלהקה סירבה באופן עקרוני לשחרר סינגלים בבריטניה כדי לאלץ את הקהל להאזין לאלבום כיצירה אחת שלמה. מכאן, התקליט ממשיך במסע מוזיקלי מהפנט, כאשר השירים מתחברים זה לזה ברצף טבעי.

התקליט הזה, יותר מקודמיו, הדגיש את הכוח הדמוקרטי של הלהקה. עיתון רולינג סטון ציין זאת בביקורתו דאז: "זו אחת הלהקות המצליחות ביותר שאין בה מנהיג בולט. כל אחד מהחמישה הוא שווה וכולם יחדיו מוציאים תקליטים נהדרים, כשהאחרון אינו שונה מהם. הגיטריסט, ג'סטין הייווארד, אחראי לשיר האהבה הגדול ביותר שהגיע מהלהקה ושמו 'לילות משי לבן' ופה הוא מביא עוד שיר יפהפה, בצידו השני של התקליט, שנקרא YOU CAN NEVER GO HOME, אבל גם בסיסט הלהקה, ג'ון לודג', כותב שירים לא פחות יפהפיים, כמו EMILY'S SONG שלו פה, שנכתב על בתו.

היהלום שבכתר, עבור רבים, שמור לסיום. הקלידן מייק פינדר, האיש והמלוטרון, חתם את היצירה עם MY SONG, קטע אפי ומורכב שבו הוא הציג לראווה את שליטתו המוחלטת בכלי הנגינה המיוחד הזה. המלוטרון, קלידים המפיקים צלילים באמצעות השמעת סרטי הקלטה, היה ידוע ככלי קשה לתפעול. אבל פינדר לא היה סתם נגן; בשנות השישים הוא עבד במפעל בבירמינגהם שייצר את המלוטרונים (במפעל STREETLY ELECTRONICS), והכיר את הקרביים של המכשיר טוב יותר מכל אחד אחר. בידיו, המלוטרון לא נשמע כמו מכונה, אלא כמו תזמורת שלמה, וקטעי הסולו שלו ב-MY SONG הם שיעור מאלף באמנות וטכנולוגיה.

לצד המלוטרון, בתקליט הזה נעשה לראשונה שימוש בכלי חדשני נוסף: סינטיסייזר מוג. מייק פינדר רכש את אחד ממכשירי המיני-מוג הראשונים שיוצרו אי פעם והגיעו לבריטניה. כן, העתיד נשמע היטב בין חריצי התקליט.

בסופו של דבר, הפרנויה של תומאס התבררה כמוצדקת. EVERY GOOD BOY DESERVES FAVOUR נסק הישר למקום הראשון במצעד הבריטי ולמקום השני במצעד הבילבורד האמריקאי. עיתון "סאן ברנדינו" סיכם זאת היטב בזמנו: "זה אלבום שאתה שומע אחרת בכל פעם שאתה מאזין לו. הוא מלא במוזיקה משובחת וצלילים טובים, ומבקר מפוקפק יכול לומר שוב שהאלבום נמצא מעל ראש קהל הרוק, אך נתוני המכירות ישללו את הוויכוח הזה. יחד עם 'ראם' של מקרטני, ואלבומו האחרון של רוד סטיוארט, המודי בלוז סייעו סוף סוף לעקור את האלבום 'ישו כוכב עליון' מאחת השהיות הארוכות ביותר ברשימת 5 המובילים של הבילבורד בזיכרון האחרון". ועטיפת האלבום, שאוירה על ידי פיל טראברס - משתף פעולה קבוע של הלהקה, תרמה לחוויה הכללית וסייעה לקבע את מעמדו כיצירת מופת.  

אז בפעם הבאה שאתם נתקלים בתקליט הזה, עצרו לרגע. תקשיבו לו כיצירה שלמה, קפסולת זמן משנת 1971. תקשיבו ללהקה בשיא כוחה היצירתי והמסחרי, שלא פחדה לדחוף את הגבולות, גם כשההצלחה כבר הייתה בכיס. בתקופה שבה מוזיקה פופולרית יכולה הייתה להיות גם מורכבת, גם נועזת וגם יפהפייה להפליא. יש שטוענים כי התקליט הזה חסר מקוריות ופשוט ממשיך בבטחה את הנוסחה הבדוקה של המודי בלוז. אני יכול להסכים עם זה - אבל חבל, באמת חבל, שכבר לא עושים את המוסיקה הזו בדיוק ככה גם בימינו...  

כמה עמוקה התביעה שלך? הסיפור על הדרמה המשפטית שכמעט והפילה את הבי ג'יס. ב-23 ביולי בשנת 1984 ביטל בית משפט לערעורים פסיקה לפיה הבי ג'יס גנבו משיר בשם LET IT END ללהיטם HOW DEEP IS YOUR LOVE.

כן, נשימת רווחה גדולה נשמעה ב-23 ביולי 1984, אחרי מאבק משפטי מורט עצבים, כשבית המשפט לערעורים דן בפסיקה קודמת וקבע סופית – האחים גיב, הלא הם הבי ג'יס, לא גנבו את הלהיט שלהם HOW DEEP IS YOUR LOVE. הסאגה המשפטית שארכה שנים והטילה צל כבד על אחת הבלדות המצליחות יותר בתולדות הפופ, הגיעה סוף סוף לסיומה. הסיפור, שהתחיל ארבע שנים קודם לכן, היה מפותל ומלא בתווים צורמים, והציב יוצר שירים אלמוני מול אחת הלהקות הגדולות בעולם, בשיא כוחה.

הכל התחיל עם אדם בשם רונלד סיל, סוחר עתיקות וכותב שירים חובב מהעיר שיקגו, שניגן בלהקות מקומיות בסופי שבוע. בשנת 1975, שנתיים תמימות לפני שהעולם כולו נמס מהפתיחה המלטפת של HOW DEEP IS YOUR LOVE, כתב סיל שיר משלו בשם LET IT END ורשם עליו כדין זכויות יוצרים. סיל, חדור תקווה, חלם שאחד מהכוכבים הגדולים של התקופה יקליט את יצירתו. הוא שלח קלטת דמו של השיר ללא פחות מ-11 חברות הוצאה לאור שונות, בתקווה שמישהו יזהה את הפוטנציאל. אך דבר לא קרה, ושלוש מהמעטפות אף חזרו אליו ללא פתיחה.

ואז, בשנת 1977, יצא לאקרנים הסרט ששינה את פני התרבות הפופולרית, SATURDAY NIGHT FEVER, והפסקול שלו הפך לתופעה עולמית. בין שלל המנוני הדיסקו הקצביים, בלטה בלדה אחת, רכה ומרגשת, שהפכה מיד לקלאסיקה: HOW DEEP IS YOUR LOVE. השיר, שנכתב על ידי האחים גיב, זכה בגראמי והפך לאחד השירים המזוהים יותר עם הלהקה.

כאן הסיפור מקבל תפנית. כשרונלד סיל שמע את הלהיט ברדיו, הוא כמעט נפל מהכיסא. לטענתו, המנגינה הייתה מוכרת לו עד כאב – היא הייתה דומה באופן מחשיד לשיר שכתב שנתיים קודם לכן. סיל לא היסס, ובתביעה שהדהימה את תעשיית המוזיקה, הוא האשים את הבי ג'יס בפלגיאט, בטענה שהם נחשפו לקלטת שלו דרך אנשי חברת ההפקה שלהם, אליהם שלח את הדמו.

בסיבוב הראשון, להפתעת כולם, חבר המושבעים פסק לטובת סיל. הם השתכנעו לאחר שבחנו את דפי התווים של שני השירים ושמעו את עדותו של פרופסור לתיאוריה מוזיקלית מאוניברסיטת נורת'ווסטרן, שהעיד מטעם התביעה. על הנייר, כך נטען, 24 מתוך 34 התווים הראשונים, ו-35 מתוך 40 התווים בפזמון היו כמעט זהים. פסק הדין הזה איים לא רק על המוניטין של הבי ג'יס כיוצרים פוריים ומקוריים, אלא גם על תמלוגים בשווי מיליוני דולרים. נטען שרגע דרמטי במיוחד התרחש במשפט כשמוריס גיב התבקש לזהות קטע שמע, וזיהה בטעות את השיר של סיל כיצירה של הבי ג'יס.

האחים גיב היו בהלם. לאורך כל המשפט, הם טענו בתוקף שמעולם לא שמעו את השיר של סיל. ההגנה שלהם התבססה על נקודה פשוטה והגיונית: השיר LET IT END מעולם לא יצא באופן מסחרי, לא הושמע ברדיו, והיה זמין רק כאותה קלטת דמו שנשלחה לכמה משרדים ונשכחה. "אנחנו לא מסתכלים כלל על שירים לא רשומים", הם טענו בלהט, והוסיפו שהם כותבים בעצמם את כל שיריהם מאז שהיו ילדים קטנים. כדי להוכיח את טענתם, הם השמיעו בבית המשפט קלטת עבודה מקורית מצרפת, שבה שומעים אותם בתהליך ההלחנה של השיר – מנסים אקורדים, טועים ומתקנים, מה שהוכיח יצירה עצמאית לחלוטין. נטען שהפעם היחידה שבה הקליטו חומרים של יוצרים אחרים הייתה במסגרת הפרויקט המיוחד של הסרט SGT. PEPPER'S LONELY HEARTS CLUB BAND, שם ביצעו מחדש שירים של הביטלס.

השאלה המרכזית שעמדה על הפרק הייתה שאלת הגישה להקלטה. במשפטי זכויות יוצרים, לא מספיק להוכיח דמיון בין שתי יצירות; התובע חייב להוכיח שהיה לנתבע סיכוי סביר כלשהו להיתקל ביצירה המקורית. עורך דינו של סיל לא הצליח לספק שום תרחיש הגיוני שבו קלטת הדמו האלמונית שלו עשתה את דרכה משיקגו אל אולפן ההקלטות של הבי ג'יס באירופה. בשל כך, השופט המחוזי ג'ורג' לייטון נקט בצעד חריג: הוא ביטל את החלטת המושבעים (הליך הנקרא JNOV) ופסק לטובת הבי ג'יס, כיוון שלתביעה לא הייתה שום הוכחה לגישה.

בדיוק על נקודה זו נפל התיק כולו. השופט בבית המשפט לערעורים, על אף שהסכים כי קיים דמיון בולט בין קטעים מסוימים בשני השירים, קבע כי דמיון לבדו אינו מספיק כאשר אין אפילו בדל של ראיה שהנתבעים יכלו לשמוע את השיר המקורי. בהיעדר הוכחה לגישה להקלטה, הוא האמין לטענתם העקבית של הבי ג'יס וקיבל את הערעור שלהם – משמע, אישר סופית את החלטת השופט המחוזי. ופסק דין זה נלמד עד היום בבתי ספר למשפטים בעולם כתקדים מרכזי לחשיבות הוכחת ה"גישה" בתביעות פלגיאט. אז כשהשיר HOW DEEP IS YOUR LOVE מתנגן ברדיו, אפשר לראות בו שיר מוחלט של האחים גיב. נו, איזה שיר מדהים זה, נכון?

הבוקר שבו סנדק הפ'אנק התפוצץ! ב-23 ביולי בשנת 1969 נגרמה עוגמת נפש לזמר הנשמה והפ'אנק, ג'יימס בראון.

ב-23 ביולי 1969 קרתה סצנה ששילבה בין פוליטיקה, אגו וקצב מסחרר בעיר המלאכים, לוס אנג'לס, והותירה פקידה אומללה אחת וסיפור בלתי נשכח. הכוכב הראשי היה לא אחר מאשר "האיש שעובד הכי קשה בשואו ביזנס", הלא הוא ג'יימס בראון. האנטגוניסט (בלי כוונה): ראש עיריית לוס אנג'לס, סם יורטי, איש שהשעון המעורר שלו כנראה עבד לפי זמנים אחרים ושכיהן כראש העיר משנת 1961 ועד 1973, תקופה סוערת ומתוחה במיוחד מבחינה גזעית בהיסטוריה של העיר.

הסיפור שלנו מתחיל, כמו סיפורים רבים בתעשיית הבידור, ממוחו הקודח של יחצ"ן. אותו איש יחסי ציבור זריז ראה שהלקוח המפורסם שלו, ג'יימס בראון, מגיע לסדרת הופעות בעיר, והבין שיש כאן הזדמנות פז: מדוע שעיריית לוס אנג'לס לא תכריז על "יום ג'יימס בראון" ותעניק לו פרס הוקרה? אחרי הכל, אנחנו מדברים על התקופה שבה בראון היה בשיא כוחו. שנה קודם לכן, הוא שחרר את התקליטון שהפך להמנון של תנועת הזכויות האזרחית, SAY IT LOUD- I'M BLACK AND I'M PROUD, והשפעתו חרגה הרבה מעבר לעולם המוזיקה. הוא היה אייקון תרבותי, סמל לעוצמה ולכבוד.

הכל אורגן למופת. נקבעה פגישה חגיגית לשעה עשר בבוקר במשרדו של ראש העיר. בראון, שהיה ידוע כפרפקציוניסט אובססיבי שקנס את נגניו על כל תו מזייף, על הופעה בנעליים שלא צוחצחו כהלכה, על חליפה מקומטת, או איחור של שנייה לחזרה, התייצב במקום בדיוק בזמן, לבוש בחליפה מהודרת ומלווה ביחצ"ן הגאה שלו. הוא ציפה לשטיח אדום, לחיוכים ולכבוד המגיע לו. אך במקום זאת, הוא נתקל בשום-כלום.

מסתבר שלאיש יחסי הציבור הנלהב נעלמו שני פרטי מידע קריטיים. הראשון: ראש העיר סם יורטי פשוט לא היה איש של בוקר, ולמשרדו הוא נהג להגיע בשעות מאוחרות יותר. פגישה בעשר בבוקר הייתה עבורו בגדר המלצה קוסמית בלבד. השני, והחמור יותר: באותו יום ספציפי, יורטי כלל לא היה אמור להגיע לעבודה, ומי שאמור היה להחליפו ולהעניק את הפרס לבראון היה סגנו, ג'ו קווין. יורטי היה דמות שנויה במחלוקת ממילא בקרב הקהילה השחורה בארצות הברית, בין היתר על רקע הביקורת שספג על תפקודו במהלך מהומות ווטס בלוס אנג'לס ב-1965. הרקע הפוליטי הזה הפך את ההברזה הנוכחית לטעינה, אישית ונפיצה הרבה יותר מאשר סתם טעות ניהולית ביומן.

אז כשבראון ופמלייתו הגיעו, אפילו הצל של קווין לא נראה במסדרון. המשרד היה שקט, והאוויר התמלא במתח. עבור אדם כמו ג'יימס בראון, שראה בכבוד ערך עליון (עד כדי כך שדרש מכל סובביו, כולל חברי להקתו המקורבים ביותר, לפנות אליו תמיד בתואר הרשמי "מיסטר בראון" ולא בשמו הפרטי), זו הייתה סטירת לחי מצלצלת. הוא, האיש העסוק ביותר בעולם הבידור, פינה את זמנו היקר, ובתמורה זכה להתעלמות מוחלטת.

לאחר דקות ספורות של המתנה מורטת עצבים, בראון החליט שההצגה הזו הסתיימה. הוא פנה אל נציגי התקשורת, שהוזמנו מראש כדי לתעד את האירוע ההיסטורי (שהפך לכזה מסיבות אחרות לגמרי), והצהיר בקולו המחוספס והסמכותי: "אני מאמין בכבודו של האדם. אני איש עסוק מאוד, אבל הגעתי לפגישה בדיוק בזמן שנקבע. אם אני יכולתי לעשות זאת, אין סיבה שראש העיר לא ינהג באותו האופן".

בלי להוסיף מילה, הוא הסתובב על עקביו, ובצעדים נמרצים יצא מהבניין, כשהוא משאיר מאחוריו את מזכירת המשרד המסכנה, שעמדה שם המומה. וג'יימס בראון? הוא המשיך להופעה באותו ערב, נתן את כל כולו על הבמה, והוכיח שוב מדוע הוא האיש שעובד הכי קשה בשואו ביזנס, עם או בלי יום מיוחד על שמו. בסופו של דבר, התקרית רק תרמה למיתולוגיה סביבו כסמל לגאווה שחורה ולאדם חסר פשרות, שלעולם לא יסכים להרכין את ראשו בפני הממסד – גם אם מדובר בעיריית לוס אנג'לס.

אז מי נולדו ב-23 ביולי? תאריך זה סיפק לעולם המוזיקה קשת מגוונת ומרהיבה של כישרונות שהגדירו ז'אנרים שלמים, ניפצו גיטרות, ניפחו סקסופונים והשאירו חותם בל יימחה. מהביצות הלחשות של לואיזיאנה, דרך הגלאם רוק הבריטי ועד למטאל הכסחני של לוס אנג'לס, בואו נרים כוסית (או נגביר את הווליום) לכבודם של ענקי המוזיקה שנולדו היום.

טוני ג'ו ווייט: שועל הביצות עם הגיטרה המדברת

בשנת 1943, אי שם בלואיזיאנה, נולד האיש שלימים יקבל את הכינוי "שועל הביצות", הלא הוא טוני ג'ו ווייט. עם קול עמוק ומחוספס וסאונד ייחודי של גיטרה שהיה שילוב של בלוז, קאנטרי ופ'אנק, ווייט המציא ז'אנר משלו שזכה לכינוי SWAMP ROCK. הוא לא סתם שר על החיים בדרום ארצות הברית, הוא חי אותם. את ההשראה להתחיל לכתוב שירים קיבל, באופן מפתיע, אחרי ששמע את הלהיט ODE TO BILLIE JOE של בובי ג'נטרי. התוצאה הייתה קלאסיקות כמו POLK SALAD ANNIE, שיר על אוכל לעניים שהפך להמנון בינלאומי (וזכה לאינספור ביצועים של אלביס פרסלי, שאימץ אותו לחלק קבוע ובלתי נפרד מהופעותיו החיות בשנות השבעים), והבלדה העצובה והיפהפייה RAINY NIGHT IN GEORGIA (שהפכה ללהיט ענק בשנת 1970 דווקא בביצועו של זמר הנשמה ברוק בנטון). בנוסף, ווייט שיתף פעולה עם טינה טרנר, ואף כתב לה את STEAMY WINDOWS. ווייט המשיך ליצור ולהופיע כמעט עד יומו האחרון, והלך לעולמו מהתקף לב באוקטובר 2018, כשהוא מותיר אחריו מורשת מוזיקלית בוצית ומלאת נשמה.

אנדי מקאיי: האיש והסקסופון של רוקסי מיוזיק

שלוש שנים מאוחר יותר, בשנת 1946, הגיע לעולם באנגליה אנדי מקאיי, האיש שהעניק ללהקת רוקסי מיוזיק את הצליל הייחודי והזוהר שלה. בעוד בריאן פרי היה הפנים והקול, מקאיי הפיח חיים בשירי הלהקה עם נגינת הסקסופון והאבוב שלו. הוא לא היה סתם נגן, הוא היה אמן שצייר נופים מוזיקליים שלמים. הצלילים שלו היו חלק בלתי נפרד מהסאונד העתידני והאלגנטי של הלהקה, שהשפיעה על דורות של מוזיקאים. מעבר לנגינתו, מקאיי היה זה שהכיר ללהקה את חברו מימי האוניברסיטה, בריאן אינו, והביא להצטרפותו. בנוסף, הוא היה שותף מרכזי ליצירה והלחין בין היתר את LOVE IS THE DRUG, שהפך ללהיט המצליח ביותר של רוקסי מיוזיק בארצות הברית.

ג'ון ראטסי: המתופף הראשון של RUSH

בשנת 1952 נולד ג'ון ראטסי, דמות טראגית וחשובה בסיפורה של אחת הלהקות הגדולות בתולדות הרוק המתקדם, RUSH. ראטסי היה המתופף המקורי של הלהקה ואף ניגן בתקליט הבכורה שלהם שיצא בשנת 1974. הוא היה אנרגטי וכריזמטי, עם סגנון תיפוף שנטה יותר להארד-רוק ישיר בהשפעת לד זפלין מאשר לפרוגרסיב, אך החיים בדרכים פחות התאימו לו. רגע לפני שהלהקה עמדה לפרוץ בגדול בארצות הברית, הוחלט שהוא יעזוב. הסיבות היו שילוב של מחלת הסוכרת ממנה סבל וסלידתו מסבבי הופעות אינטנסיביים. פרט טריוויה מעניין הוא שראטסי היה אמור להיות כותב המילים של הלהקה, אך ביום הקלטות אלבום הבכורה הוא קרע את דפי המילים שכתב, מה שאילץ את הבסיסט-סולן גדי לי לכתוב במקומן מילים חדשות תחת לחץ זמן. עזיבתו סללה את הדרך להצטרפותו של מתופף אחר, בחור צעיר בשם ניל פירת, ששינה את פני הלהקה ואת עולם התיפוף לנצח (ואף לקח על עצמו מאותו רגע את תפקיד התמלילן הראשי). ראטסי, שלפי הסיפורים הוא זה שהציע את השם RUSH, הלך לעולמו בשנת 2008 מסיבוכים של מחלת הסוכרת.

מרטין גור: המוח המלודי של דפש מוד

קפצנו לשנת 1961, השנה בה נולד מרטין גור, הגאון המוזיקלי והכותב העיקרי של להקת הסינת'-פופ הענקית דפש מוד. אחרי עזיבתו של וינס קלארק בתחילת הדרך, גור לקח על עצמו את מושכות הכתיבה והוביל את הלהקה למחוזות אפלים, עמוקים ומצליחים הרבה יותר. הוא האיש שמאחורי כמה מההמנונים הגדולים של שנות השמונים והתשעים, ביניהם PERSONAL JESUS (שנכתב בהשראת ספרה של פריסילה פרסלי על חייה עם אלביס), ENJOY THE SILENCE ו-NEVER LET ME DOWN AGAIN. הוא סיפק את הליווי המושלם לקול הבריטון הדרמטי של הסולן דייב גהאן, ויצר את ההרמוניה שהפכה את דפש מוד לתופעה עולמית. לצד הכתיבה, גור מתפקד לעיתים גם כסולן, וקולו הרך מזוהה בעיקר עם הבלדות האהובות של הלהקה. בשנת 1999 הוענק לו פרס ה"אייבור נובלו" היוקרתי כהוקרה על הישגיו הבינלאומיים בכתיבת שירים.

ניק מנזה: הלב שהפסיק לפעום על הבמה

סיפורו של ניק מנזה, יליד 1964, הוא אחד הסיפורים העצובים והדרמטיים של עולם המטאל. מנזה היה המתופף של להקת הת'ראש מטאל MEGADETH בתקופת הזוהר שלה, וניגן באלבומים קלאסיים כמו RUST IN PEACE ו-COUNTDOWN TO EXTINCTION. את הכישרון המוזיקלי הוא ירש ככל הנראה מאביו, דון מנזה, שהיה סקסופוניסט ג'אז מפורסם ואף ניגן את הסולו המוכר בנעימת "הפנתר הוורוד". הסגנון שלו היה טכני, חזק ומדויק. אבל במאי 2016, במהלך הופעה עם להקתו OHM במועדון בלוס אנג'לס, מנזה התמוטט על הבמה במהלך השיר השלישי. הוא סבל מהתקף לב מסיבי ומותו נקבע במקום. המתופף הישראלי, איקי לוי, שהעסיק את מנזה בחברת המצילות שלו, SOULTONE, סיפר לי עליו בכאב: "ניק היה מיוחד מאד. בילינו יחד לפני הופעתו האחרונה. הוא חסר לי מאד. מתופף מדהים. לא יאמן איך דייב מאסטיין התייחס אליו באופן נבזי ביותר כשהעיף אותו מלהקתו". כן, הפיטורים של מנזה התרחשו ב-1998, באמצעות שיחת טלפון ממאסטיין בעת שהמתופף החלים מניתוח בברכו להסרת גידול שפיר והובטח לו שיחזור ללהקה. מנזה מת כפי שחי, מאחורי מערכת התופים.

סלאש: איש המגבעת והגיטרה שלא נגמרת

ואיך אפשר לחתום את הרשימה הזו בלי אחד הגיטריסטים המזוהים יותר שידע הרוק? בשנת 1965 נולד באנגליה סול האדסון, או כפי שהעולם כולו מכיר אותו, סלאש. עם כובע הצילינדר הנצחי, משקפי השמש, סיגריה בזווית הפה וגיטרת גיבסון לס פול צמודה לגוף, סלאש הפך לאייקון מיידי עם הפריצה של להקת גאנס אנד רוזס. הוא הגיע מסביבה אמנותית מאוד: אמו, אולה הדסון, הייתה מעצבת תלבושות שעבדה עם ג'ון לנון ועיצבה לדיוויד בואי את חליפותיו המפורסמות מתקופת ה-THIN WHITE DUKE ב-1976. הריפים הבלוזיים והכבדים שלו והסולואים המלודיים והבלתי נשכחים שלו בשירים כמו SWEET CHILD O' MINE (שהריף האייקוני שלו התחיל בכלל כתרגיל חימום פשוט של סלאש על הגיטרה) ו-NOVEMBER RAIN הפכו לפסקול של דור שלם. סלאש, שבצעירותו למד באותו בית ספר עם לני קרביץ (למרות שכלי הנגינה הראשון שלו היה בכלל תופים), הוא לא רק גיטריסט מושחז אלא גם אספן גיטרות רציני, עם אוסף שמוערך במאות כלי נגינה. גם אחרי שעזב את הלהקה והקים הרכבים מצליחים כמו VELVET REVOLVER, וחזר אליה באיחוד המרגש, הוא נשאר סמל אמיתי.

המודי בלוז המפוארים פורצים בסערה, אבל רגע, זה לא מה שאתם חושבים! ב-23 ביולי בשנת 1965 יצא תקליט הבכורה של להקת מודי בלוז ושמו THE MAGNIFICENT MOODIES. בארה"ב, אגב, האלבום יצא באותה שנה תחת השם "GO NOW - THE MOODY BLUES NUMBER 1", עם עטיפה שונה וסדר שירים אחר, כדי לרכוב על גל ההצלחה של להיטם הגדול ביותר עד אז.

אז רגע לפני שאתם מתחילים לזמזם לעצמכם את "לילות משי לבן" ומדמיינים תזמורות פילהרמוניות ואווירה פסיכדלית מהורהרת שנוצרה רבות בזכות צלילי מקלדת המלוטרון שהפכה לסמלם המסחרי, הרשו לי לעצור אתכם. תשכחו מכל מה שאתם יודעים. התקליט הזה הוא חיה אחרת לגמרי, מסע שורשי ומחוספס אל עולמו של הרית'ם אנד בלוז האמיתי, זה שמזיע וצועק וחי את הבלוז בכל תו ותו. זוהי הלהקה בגלגולה הראשון והפראי, הרבה לפני שהפכה לחלוצת הרוק הסימפוני.

החבורה הצעירה, שהתגבשה במועדונים האפלים והתוססים של בירמינגהם (וכללה באותם ימים, בנוסף לליין, תומאס ופינדר, גם את הבסיסט קלינט וורוויק והמתופף גריים אדג' - שהיה חבר הלהקה היחיד שנשאר בה מהיום הראשון ועד מותו בשנת 2021), הגיעה לאולפן ההקלטות כשהיא כבר חמושה בלהיט ענק שכבש את המצעדים, הביצוע המחשמל שלהם לשיר GO NOW (שבוצע במקור על ידי זמרת הנשמה בסי בנקס שנה קודם לכן), שהגיע למקום הראשון בבריטניה. דרך אגב, הידעתם שקלינט ניגן בחצוצרה בקול רם כבר בגיל שש ודני הופיע כרקדן פנטומימה בגיל שבע, והרים גיטרה בגיל 11, אז גם החל להופיע כאמן סולו של שירי פולק? מייק עשה את הופעת הבכורה שלו בגיל 12 כשניגן את ROLL OUT THE BARREL בפסנתר בפאב, וריי זכה בתחרות שירה בבית הספר באותו הגיל. גראהם, לעומת זאת, מצא את עצמו מאחורי מערכת התופים בגיל 16 רק משום שהמתופף של הלהקה שבה שימש כמנהל הופעות עזב לפתע. תודו שלא יכולתם בלי פרטי המידע האלו. אז מה הלאה?

לפני שהתאחדו, צברו החברים ניסיון בלהקות שונות כמו "הדיפלומטים" (של דני ליין), THE RAINBOWS, "אל ריוט והמורדים", ו-THE CREW CATS (איתם הופיע מייק במועדון טופ טן בהמבורג - שם גם הביטלס הופיעו לפניהם). המפגש הגורלי ביניהם התרחש במועדון בברמינגהם, בתקופה שבה פעלו בעיר חמש להקות מובילות שניסו לפרוץ. כיוון שכל החמישה היו מנהיגים בלהקות הקודמות שלהם, תחילת הדרך של המודי בלוז לוותה במתחים. מי ששימש כמשכין השלום שניסה לשמור על הלהקה מאוחדת היה המתופף גראהם אדג'.

לאחר שגיבשו לעצמם סאונד משלהם - הלהקה ארזה את חפציה ועברה דרומה ללונדון. הם עזבו את קהל המעריצים המקומי, עברו לדירה משותפת בלונדון, החלו להופיע במועדון מארקי וחתמו על חוזה הקלטות עם חברת DECCA. ההחלטה לעבור ללונדון השתלמה במהירות. הסינגל השני שהוציאו, GO NOW, זינק היישר למקום הראשון במצעדים.

אך התקליט המלא הציג תמונה רחבה ועשירה הרבה יותר. מתוך שנים עשר השירים שמרכיבים את היצירה, שמונה בגרסה הבריטית המקורית הם גרסאות כיסוי, מעין מכתב אהבה לשורשים המוזיקליים של הלהקה. הבחירות שלהם לא היו מקריות, הן הראו בדיוק מאיפה הם באים: בלוז חשמלי משיקגו (עם קאבר לשיר BYE BYE BIRD של אגדת הבלוז סוני בוי ויליאמסון, נשמה לוהטת מדטרויט וקצב מחוספס מהדרום האמריקאי (שכלל לא פחות משני שירים של הסנדק של מוזיקת הנשמה, ג'יימס בראון).

מבקרי המוזיקה של התקופה, כמו למשל במגזין מלודי מייקר, ידעו לזהות מיד שמדובר פה בדבר מעניין. אחד המבקרים כתב אז בהתלהבות מדויקת: "זהו התקליט הראשון של הלהקה הזו, ומה שאני כל כך אוהב בה זה שהיא לא מנגנת רק כדי למצוא חן בעיני הקהל. זו מוזיקת רית'ם אנד בלוז במיטבה, והיא מתקרבת באופן מסוכן לסאונד האותנטי שנוצר על ידי האמנים השחורים, וזה נכון גם ברמת הביצוע הקולי".

הביקורת לא חסכה במחמאות אישיות. "לריי תומאס", נכתב שם, "מגיעות תשואות רמות על השירה מלאת הנשמה שלו ועל נגינת המפוחית הווירטואוזית שקורעת את האוויר. גם קולו של הגיטריסט והסולן המוביל, דני ליין, פשוט מצוין". המבקר אף ניתח במדויק את מבנה התקליט: "הצד הראשון של התקליט נשען בכבדות על הסגנון והגרוב של לא אחר מאשר ג'יימס בראון. לעומת זאת, הצד השני מציג חומר מקורי ומבטיח שנכתב על ידי דני ליין ופסנתרן הלהקה, מייק פינדר".

ואכן, הצמד ליין-פינדר הראה ניצנים של כתיבה, שהיוותה את הגרעין ליצירה העתידית של הלהקה. אך הגורל, כמו תמיד, תכנן תפנית בעלילה. למרות ההצלחה המסחררת, התהילה המהירה הביאה עימה גם דילמות אמנותיות מורכבות. חברי המודי בלוז סבלו ממחסור בלהיטים חדשים, והם תלו את האשמה בגאווה המקצועית שלהם. מייק פינדר הצהיר באופן נחרץ: "אנחנו לא רוצים להקליט משהו רק כדי להיכנס למצעד". הלהקה הגיעה לשלב בו הם העדיפו להתמקד בחומרים איכותיים שנועדו לאלבום שלם שכן הם סברו שהמוזיקה שהם באמת אוהבים לא מתאימה לפורמט של סינגל. מייק שיער שההצלחה המהירה והעצומה של GO NOW הגיעה מוקדם מדי ושאולי היא פגעה בהם וקלקלה אותם. הוא הביע משאלה לקבל לידיו סכום של 10,000 ליש"ט כדי שיוכל לבנות אולפן הקלטות פרטי בדירה משלהם, מתוך אמונה שכך יוכלו ליצור מוזיקה טובה אף יותר בעצמם. בצעד שמדגיש את עצמאותם וגאוותם האומנותית, חשף גריים המתופף כי הלהקה אף דחתה הצעות להקליט שירים שנכתבו על ידי הביטלס. "זו הייתה החלטה קשה לעשות. תמיד יש סטיגמה שדובקת באנשים שמקליטים שירים של הביטלס," הוא הסביר.

אז ההרכב הזה לא יחזיק מעמד (הבסיסט קלינט וורוויק פרש כבר ב-1966 כדי להפוך לנגר ולבלות יותר זמן עם משפחתו). דני ליין, הכוכב הכריזמטי, יעזוב את הלהקה וינסה את דרכו כמנהיג להקה שבאה לשלב רוק עם כלי קשת קלאסיים (הרכב שנקרא DENNY LAINE'S ELECTRIC STRING BAND – ובאופן אירוני, סלל את הדרך המוזיקלית שאליה יפנו המודי בלוז בלעדיו). המיזם הזה לא יצליח והוא בהמשך ימצא את דרכו בלהקת חיל האוויר של ג'ינג'ר בייקר ולאחר מכן במקום מבטיח אף יותר - פול מקרטני ולהקת כנפיים (שם הפך לחבר הקבוע היחיד לאורך כל שנות קיומה של הלהקה מלבד פול ולינדה).

המודי בלוז, מצידם, יתפרקו ויתחברו מחדש, יצרפו חברים חדשים (את הגיטריסט ג'סטין הייווארד והבסיסט ג'ון לודג', שהפכו לכותבי שירים עיקריים של ההרכב) וימציאו את עצמם מחדש לחלוטין. הם יזנחו את הבלוז הגולמי לטובת צליל חדש, מהפכני וקסום, כזה שישלב רוק, שירה קלאסית ופסיכדליה מלוטרונית וישנה את פני המוזיקה הפופולרית. אבל כל זה עוד יקרה בעתיד.

בינתיים, ב-23 ביולי 1965, העולם קיבל את THE MAGNIFICENT MOODIES – תקליט בכורה אנרגטי, כן ובועט. הוא לא התקליט המוכר ביותר שלהם, אבל הוא ללא ספק היסוד החיוני והמחוספס שעליו נבנו מאוחר יותר הקתדרלות המוזיקליות המפוארות שהפכו את המודיז למי שהם.

הלהיט שהוא כולו נהיגה אחת מפעימה. ב-23 ביולי בשנת 1984 יצא תקליטון חדש ללהקת THE CARS ששמו DRIVE. זה הפך ללהיט ענק.

ברור, זה היה הרבה יותר מעוד שיר. זו הייתה פצצת רגש עטופה בצלילי סינטיסייזרים קרירים שהופקו במלאכת מחשבת על ידי המפיק רוברט ג'ון "מאט" לאנג (שנודע בזכות עבודתו עם AC/DC, דף לפארד ובהמשך גם שאניה טוויין), המנון נצחי של הגל החדש שיצא מהתקליט המצליח ופורץ הדרך של הלהקה, HEARTBEAT CITY (שבמקור היה אמור להיות שמו WHO'LL DRIVE YOU HOME). אבל מי שציפה לשמוע את קולו המוכר והמעט מרוחק של סולן הלהקה, הכותב והמלחין הראשי ריק אוקאסק, הופתע.

את המילים הנוגעות והשואלות "מי יסיע אותך הביתה הלילה?", לא שר אוקאסק, אלא נשק סודי אחר בארסנל של הלהקה: הבסיסט בנג'מין אור, שקולו החם והמלטף העניק לשיר את עומקו קורע הלב. אור, למי ששכח, כבר הפליא בקולו בלהיט הענק הקודם של הלהקה, JUST WHAT I NEEDED, והוכיח שוב שהוא הרבה יותר מסתם נגן בס.

השיר עצמו הוא יצירת מופת קטנה של התבוננות כואבת. הסיפור, שנכתב על ידי אוקאסק, משרטט תמונה של גבר הצופה מהצד באישה, ככל הנראה בת זוגו לשעבר או הנוכחית, כשהיא נמצאת במקום רע, במערבולת של הרס עצמי. הוא לא שופט אותה, אלא שואל בעדינות סדרת שאלות נוקבות שמטרתן לנער אותה: "מי יגיד לך כשהגיע הזמן? מי יגיד לך שדברים אינם כל כך נפלאים?". זהו ניסיון נואש לגרום לה להביט במראה ולראות את האמת הקשה של חייה.

וכאילו הסיפור מאחורי השיר לא היה מרתק מספיק, הקליפ שליווה אותו הפך לסאגה בפני עצמה. את מלאכת הבימוי קיבל על עצמו בחור צעיר בן 23, שחקן מבטיח בשם טימותי האטון. כן, אותו טימותי האטון שרק ארבע שנים קודם לכן קטף פרס אוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר על תפקידו בסרט "אנשים רגילים". האטון, שחלם בכלל להיות במאי, התגורר במקרה דלת ליד אליוט רוברטס, המנהל של THE CARS. באחת הפעמים, כששמע את השירים מהתקליט החדש עוד לפני שיצא, האטון לא הפסיק לדבר על הרעיונות שלו לקליפ עבור DRIVE. רוברטס התלהב, העביר את המסר לאוקאסק, ולמחרת הטלפון צלצל: "אנחנו רוצים שאתה תביים את זה". לפעמים, כל מה שצריך זה לגור בשכונה הנכונה. ואכן, ההימור השתלם: האטון יצר קליפ קולנועי שזכה להצלחה מסחררת, שודר ללא הרף ברשת MTV הצעירה, וקיבע את מעמדו של השיר בתרבות הפופ.

אבל האטון לא היה הכוכב היחיד שנולד על הסט הזה. לתפקיד הראשי הנשי בקליפ, הוא ליהק דוגמנית צעירה ואלמונית יחסית מצ'כוסלובקיה, בחורה בת 19 בשם פאולינה פוריזקובה (שאמנם הייתה אלמונית לקהל צופי ערוצי המוזיקה, אך חודשים ספורים לפני כן עשתה היסטוריה כשהפכה לאישה הצעירה ביותר שהופיעה על שער גיליון בגדי הים של המגזין "ספורטס אילוסטרייטד"). האודישן שלה לתפקיד היה גם הפעם הראשונה שבה פגשה את ריק אוקאסק, שהיה נשוי באותה עת לאשתו השנייה וגדול מפוריזקובה ב-21 שנים.

מה שהתחיל כמפגש עבודה, הפך במהרה לסיפור אהבה סוער שהסעיר את עולם המוזיקה והאופנה. השניים נישאו בשנת 1989, הביאו לעולם שני בנים, ונשארו יחד במשך עשרות שנים, עד לפרידתם המפתיעה בשנת 2017. סופו של הסיפור היה טרגי וכואב: אוקאסק הלך לעולמו ב-2019, ופוריזקובה – שלמרות הפרידה המשיכה להתגורר עמו ולסעוד אותו בימיו האחרונים – גילתה להפתעתה כי הוא נישל אותה לחלוטין מצוואתו בטענה ש היאנטשה אותו. 

הקליפ, שמציג את פוריזקובה במגוון מצבים רגשיים קיצוניים, נותר עדות ויזואלית מרשימה לנקודת ההתחלה של אחת ממערכות היחסים המרתקות והמורכבות ביותר של עולם הזוהר.

דפיקה בדלת בלהיט הנצחי של פול מקרטני וכנפיים. ב-23 ביולי בשנת 1976 יצא תקליטון חדש ללהקת כנפיים, עם השיר LET 'EM IN. מקרטני סיפר כי הוא כתב את השיר במקור עבור רינגו סטאר, שביקש שירים מחברי הביטלס לשעבר עבור אלבומו ROTOGRAVURE (בסופו של דבר פול העניק לרינגו את השיר PURE GOLD ושמר את השיר הזה לעצמו), אף על פי שבשנת 2014 התעקש פול שהשיר מעולם לא יועד לרינגו. נו, טוב. צד ב' של התקליטון בא עם השיר BEWARE MY LOVE.

נדמה שאי אפשר שלא להתמסר לקסם של LET 'EM IN. מהרגע הראשון, צלילי פעמון הדלת המפורסמים שלו מושכים אותנו פנימה אל תוך עולמו המוזיקלי החם והעוטף של מקרטני. לשיר יש קצב "ישר" וסוחף באיטיות שלו והוא נשען על מוטיב לירי פשוט ואפקטיבי של נקישות חוזרות ונשנות על דלת הבית. זוהי פנינה מלודית, מהסוג שרק גאון פופ כמוהו יודע לרקוח, יצירה שלא מפסיקה לרומם את הנפש שלי גם עשרות שנים אחרי שיצאה לאור. קולו המרגיע של פול, יחד עם נגינת פסנתר נינוחה ועיבוד כלי נשיפה משכנע, יוצר אווירה מזמינה וביתית. כאן ניכרת היכולת של מקרטני להצטיין באמנות ה"אנדרסטייטמנט" – קטע שעשוי להישמע בהאזנה ראשונה כחביב ונטול משקל, הופך למשמעותי ועמוק יותר לאחר מספר האזנות. כאן טמון עוד ניצחון מבריק של יכולתו הייחודית של מקרטני להביא מילים פשוטות לכאורה, אך טעונות במשמעות עמוקה שמהדהדת היטב.

השילוב המופתי בין הפסנתר, כלי הנשיפה העשירים ומקצב התופים היציב מייצר סאונד מלא ועשיר, המאפשר לכל כלי נגינה לזרוח מבלי להאפיל על רעהו. חטיבת כלי הנשיפה מבוצעת עם ריפים קליטים ומדויקים שעובדו על ידי טוני דורסי, ונוגנו על ידי סטיב הווארד, תדאוס ריצ'רד והאווי קייסי. אבל הקסם האמיתי של השיר טמון ברשימת האורחים המפתיעה שמקרטני מזמין אותנו להכניס פנימה. לא מדובר ברשימה אקראית; כל שם נושא מאחוריו סיפור אישי וחם. (וכן, מלבד חברי משפחה וחברים, השיר כולל גם אזכור למרטין לותר קינג בין האורחים המוזמנים פנימה).  

סיסטר סוזי: זוהי לא אחרת מאשר אשתו דאז, לינדה מקרטני. הכינוי "סוזי" דבק בה במהלך חופשה של הזוג בג'מייקה, שם המקומיים נהגו לכנות כך נשים לבנות ובלונדיניות. לינדה אימצה את השם בחיבה ואף הקליטה שיר תחת שם העט SUZIE AND THE RED STRIPES.

דודה ג'ין: דודתו האהובה של פול, מהצד של אביו.

האח מייקל: אחיו הצעיר של פול, מייקל מקרטני, שנודע גם הוא כמוזיקאי וצלם תחת שם הבמה מייק מגיר.

פיל ודון: מחווה לצמד האחים המיתולוגי, האחים אוורלי, שהיוו השראה עצומה על הביטלס ועל פול בפרט, במיוחד בכל הנוגע להרמוניות קוליות.

הדוד ארני: כאן מסתתרת קריצה משעשעת לאחד החברים הטובים ביותר של פול, מתופף להקת המי, קית' מון. מון גילם את דמותו של הדוד ארני בסרט הקולנוע המבוסס על אופרת הרוק "טומי". (כמו כן, השורה משמשת גם כהתייחסות לדודו האמיתי של פול שנקרא ארני).  

האח ג'ון: השם המעורפל והטעון ביותר ברשימה. מצד אחד, מדובר באחיה של לינדה, ג'ון איסטמן, שהיה גם עורך דינו של פול. מצד שני, רבים מאמינים, ופול עצמו רמז לכך, שהכוונה היא לחברו המפורסם מהלהקה ההיא, ג'ון לנון. השיר הוקלט בתחילת 1976, ותקופה קצרה לאחר מכן, באפריל של אותה שנה, ג'ון ופול נפגשו בפעם האחרונה בניו יורק, מה שמוסיף נדבך נוגע ללב לשורה התמימה הזו.

ולטוויסט מודרני בעלילה: פול סיפר בחיוך שהגורל זימן לו הפתעה משעשעת. לאשתו השלישית, ננסי שוול, יש אחות בשם סוזי ואח בשם ג'ון. "פתאום," הוא אמר, "אני שר על המשפחה של ננסי. זה צירוף מקרים די מדהים".

כדי להוכיח שהם לא התרככו לחלוטין, צד ב' של התקליטון של כנפיים הציג את BEWARE MY LOVE. קטע רוק קצבי שנועד להפיג כל טענה שלהקת כנפיים הופכת לחבורה של רכרוכים. השיר, עם ריפים חזקים ושירה נמרצת, היווה ניגוד מושלם לצד א' המלטף והוכיח שהלהקה עדיין מסוגלת להרעיש ולבעוט כשצריך. שני השירים הופיעו בתקליט המצליח של הלהקה מאותה שנה, WINGS AT THE SPEED OF SOUND, תקליט שהיה ייחודי בכך שכל אחד מחברי הלהקה קיבל הזדמנות לשיר סולו לפחות בשיר אחד - אבל לי גם גרם לרצות לקבל שם קצת יותר מפול ולא שיר סולו של המתופף או של הגיטריסט.

ג'ון בונהאם - מתופף אלים מאד! ב-23 ביולי בשנת 1977 אירעה תקרית של תקיפה אלימה אכזרית מאחורי הקלעים, במופע של הלהקה באצטדיון אוקלנד (במסגרת פסטיבל DAY ON THE GREEN המפורסם של המפיק ביל גרהאם). למעשה, מתופף להקת לד זפלין, ג'ון בונהאם, יחד עם שאר המעורבים, הואשמו ונעצרו רשמית רק למחרת, בבוקר ה-24 ביולי, על ידי יחידת ה-SWAT של משטרת אוקלנד שפשטה על בית המלון שלהם. בדיעבד, שתי הופעות אלו באוקלנד הפכו להיות הופעותיה האחרונות בהחלט של לד זפלין אי פעם על אדמת ארצות הברית. ימים ספורים לאחר מכן, בנו בן ה-5 של הסולן רוברט פלאנט, קראק, נפטר באופן טרגי מזיהום במעיים, והלהקה ביטלה מיד את המשך סיבוב ההופעות האמריקאי ולא חזרה להופיע שם עד פירוקה.

ביום זה, אמני החימום היו להקת ג'ודאס פריסט והגיטריסט ריק דרינג'ר. מופעה של להקת לד זפלין, שנערך בשעות אחר הצהריים, עבר כהלכה, אך מיד לאחר מכן פרצה תקרית מבישה. ראשית, אחד מעוזרי הבמה המקומיים, ג'ים דאוני, הוכה על ידי הצוות הטכני של זפלין שחשד כי פלט קללה. לאחר מכן, בנו של מנהל הלהקה פיטר גראנט (וורן גראנט בן ה-11), ניגש לדלת שמאחורי הקלעים והסיר שלט שהיה תלוי עליה. איש האבטחה המקומי, ג'יימס (ג'ים) מצורקיס, גער בו על כך, ובעקבות זאת החליטו אנשי הלהקה ללמדו לקח.

המתופף ג'ון בונהאם ניגש למלאכה יחד עם מנהל סיבוב ההופעות של הלהקה, ריצ'רד קול, ועוזר נוסף בשם ג'ון בינדון. בינדון לא היה עוזר רגיל; הוא היה פושע לונדוני ידוע לשמצה בעל עבר פלילי עשיר ושחקן קולנוע, שנשכר במיוחד לסיבוב ההופעות של 1977 כקצין אבטחה, במטרה מוצהרת להטיל אימה על הסובבים.

השלושה תפסו את מצורקיס ונעלו אותו בקרוואן שמאחורי הקלעים. שם הם הפליאו בו מכות נמרצות, בעוד פיטר גראנט חוסם בגופו את כניסתו של המפיק המקומי, ביל גרהאם, שניסה לפתוח את הדלת ולהציל את העובד שלו. כאשר הדלת נפתחה לבסוף, הקורבן, שנפצע קשות, נאלץ להתפנות מיד לבית החולים. מיד לאחר התקרית, אילץ גראנט את גרהאם לחתום על מסמך שבו הוא מתחייב שלא להגיש תלונה נגדם. עם זאת, למסמך לא היה כל תוקף משפטי.

לפני שחברי לד זפלין הספיקו לעזוב את העיר (ולאחר שקיימו את ההופעה השנייה ב-24 ביולי, כשהם משוחררים בערבות של 250 דולר כל אחד), נעצרו בונהאם, גראנט, קול ובינדון והואשמו בתקיפה. מבחינה משפטית, התקרית הסתיימה חודשים ספורים לאחר מכן, כאשר חברי הלהקה הודו באישומים פחותים ונידונו למאסר על תנאי ולקנסות. במקביל, הושג הסדר פשרה כספי מחוץ לכותלי בית המשפט מול גרהאם ומצורקיס, שהגישו תביעת ענק אזרחית בסך 2 מיליון דולר נגד הלהקה.

כך תיאר זאת ביל גרהאם בספרו: "בלד זפלין תמיד היה יסוד בעייתי. זו הייתה בעיה שלה כבר מההתחלה. הופעותיה לוו בתוקפנות גברית רבה. זה קרה בתוך הטירוף של שנות השבעים, שהיו עידן מוזר מאוד; זו הייתה אנרכיה ללא סיבה. תגרות רבות פרצו בקהל בכל פעם שלד זפלין הופיעה. תמיד חשבתי שזו להקת רוק'נ'רול נהדרת, עם בלוז לבן מצוין, וזמר וגיטריסט טובים מאוד. מלודיים מאוד וערמומיים מאוד. היה להם מתופף חזק ביותר. הלהקה נתנה הופעות טובות, וחבריה יצרו סביבם הילת שטן עבור הקהל שבא לראותם. זו הייתה חוויה שטנית, אפלה ומפחידה.

אפשרתי ללהקה להופיע בעבר באולמות שלי, ה'פילמור איסט' וה'פילמור ווסט'. מנהלם תמיד היה פיטר גראנט. באותה תקופה הוא שקל אולי 300 פאונד (כ-135 ק"ג). הוא נהג ללבוש חולצות סאטן ענקיות עם צווארונים פתוחים, ומכנסי הג'ינס שלו נתפרו במיוחד למידותיו. הוא היה אדם עצום. מתאבק מקצועי לשעבר שענד טבעות גדולות על אצבעותיו. ידיו היו ענקיות וכל התכשיטים שענד היו עשויים כסף ומשובצים בשחור.

הכל התחיל ביום שישי אחר הצהריים, לפני סוף השבוע של ההופעות. קיבלתי טלפון ממנהל ההופעות שלהם שאמר: 'אנחנו צריכים קצת כסף'. אמרתי: 'אלוהים. בשלב כל כך מאוחר של היום, אצטרך ללכת לבנק ואני לא יודע אם אצליח להשיג לכם מספיק'.

'אנחנו צריכים קצת כסף, ביל'.

'בסדר. כמה?'...

'אנחנו צריכים 25 אלף דולר'.

הם הרוויחו מאות אלפי דולרים עבור שני המופעים שקבעתי עמם ב-1977. הכרטיסים לאוקלנד קולוסיאום אזלו גם לשבת וגם לראשון, אך בלילה שלפני ההופעה הראשונה, ללא הודעה מוקדמת, הם דרשו מקדמה במזומן. בקיצור, הסתובבתי בעיר במשך שעות. איכשהו גירדתי 25 אלף דולר במזומן והלכתי למלון בו שהתה הלהקה. צוות אבטחה שמר מחוץ לסוויטה שלהם. כניסתי הוכרזה ונכנסתי לחדר ההמתנה. שם ישב סוחר סמים שהכרתי, ואז נפל לי האסימון בפעם הראשונה: הכסף הזה נועד לסמים. אמרתי לעצמי, 'טוב, זה הכסף שלהם. יש להם זכות עליו'. הייתי צריך פשוט להסתובב, לצאת משם עם הכסף ולא לחזור. אבל לא עשיתי זאת. יש כמה דברים בחיים שלי שאני לא מרגיש טוב לגביהם, והסצנה בחדר המלון ההוא היא אחת מהם.

למחרת, יום שבת, הם היו אמורים לעזוב את המלון כדי להגיע בזמן להופעה באוקלנד קולוסיאום. במקום זאת, הם איחרו שוב. נאלצתי לשאת שוב את אחד הנאומים האלה לקהל: 'מצטער על העיכוב...' למעשה, אני חושב שאפילו אמרתי שאולי לג'ימי פייג' יש בעיות עם הגיטרה והוא רוצה לכוון אותה כמו שצריך, אז אנא המתינו בסבלנות. הם התחילו באיחור של עשרים דקות. הם עלו לבמה ולא היו בעיות. רוברט פלאנט היה נחמד מאוד, כפי שהיה תמיד. בכל פעם שדיברתי איתו, הוא מעולם לא התנהג כמו 'חבר בלד זפלין'. הוא פשוט היה הוא עצמו. ג'ון פול ג'ונס שתק תמיד; הוא כמעט ולא היה מורגש. אבל פלאנט ואני תמיד דיברנו על משפחה וילדים, והוא חיבב מאוד את בני. מה שלא אהבתי בלד זפלין היה הכוחניות שלהם. שמעתי סיפורים איומים על יחסם לנשים ולאנשי כספים. היו להם שומרי ראש עצומים, ולשניים מהם היה עבר פלילי באנגליה. הם פשוט היו בריונים."

המאבטח ג'ים מצורקיס מתאר את תחילת התקרית:

"אחרי ההופעה בשבת, שמתי לב שילד צעיר מושך את לוחות העץ מדלתות הקרוואן, ששימש כחדר הלבשה לאמנים. אלו היו לוחות ועליהם שמות האמנים. מכיוון שהיה זה סוף שבוע של שתי הופעות, נותרה לנו עוד הופעה אחת ביום למחרת, ולכן ממש לא רצינו שיגנבו את השלטים. הבחנתי שלילד יש ערימה של שלטים ביד, ואמרתי לו - בצורה שחשבתי שהיא אדיבה - שהוא לא יכול לקחת אותם. הוא אמר, 'אני רוצה אותם'. אמרתי, 'לא, אתה לא יכול לקחת אותם'. הוא ענה: 'אני לוקח אותם'. אמרתי: 'לא, אתה לא'. הוא היה רק ילד צעיר, אולי בן שבע, אז פשוט לקחתי ממנו את השלטים. זה לא היה מעשה אלים בשום צורה. פשוט לקחתי אותם, ולא הקדשתי לכך מחשבה נוספת. לא תיארתי לעצמי שיהיו לכך השלכות. לקחתי אותם לקרון האחסון שלנו כדי לתלות אותם בחזרה מאוחר יותר.

הייתי בתוך הקרוואן מספר דקות כשג'ון בונהאם, מתופף הלהקה, הגיע למקום. היו שם שלוש או ארבע מדרגות, מעין גרם מדרגות נייד קטן מחוץ לקרוואן. הוא עמד בתחתיתן וקרא לנו כדי למשוך את תשומת ליבנו. יצאתי החוצה וראיתי את פיטר גראנט איתו. גראנט חזר ואמר, 'אל תדבר ככה לילד שלי'. בונהאם שימש לו כמעין גיבוי. גראנט המשיך ואמר: 'אתה לא תדבר ככה לילד שלי. אף אחד לא מדבר אליו ככה. אני יכול לדאוג שיפטרו אותך'. אני זוכר שעניתי לו: 'לא, אתה לא יכול לגרום לפיטוריי'. בתוכי חשבתי: 'אני עובד עבור ביל גרהאם, ביל יגבה אותי'. כאילו שהוא באמת יכול ללכת לביל ולגרום לפיטוריי רק בגלל שהוא המנהל של לד זפלין.

גראנט אמר, 'שמעתי שהכית את הילד הזה'. עניתי שממש לא. בונהאם התערב: 'אתה יודע מי הוא? אתה לא תדבר אל הילד הזה'. הכל קרה מהר מאוד. כשאמר זאת, בונהאם עלה במדרגות. בעודי עומד שם, הוא בעט לי ישירות במפשעה. התקפלתי ונפלתי לאחור לתוך הקרוואן. הוא לא היה לבד; כמה שומרי ראש עמדו ממש מאחוריו. הבנתי שמשהו רע עומד לקרות. בונהאם עדיין השתולל בשלב זה, ואני רק רציתי לברוח משם, משום שעמד מולי אחד מכוכבי הלהקה מלווה בשומרי ראשו. למעשה, שומרי הראש ניסו להרגיע אותו ואמרו לי להסתלק. מכיוון שהייתה דלת אחורית, הצלחתי לברוח דרכה. הייתי מוטרד ומבולבל מכל הקטע. הלכתי להתאושש ולהסדיר את נשימתי. מספר אנשים היו עדים לתקרית, וביל גרהאם עורב בסיפור."

ביל גרהאם ממשיך:

"הייתי בקרוואן. מישהו ניגש אליי ואמר: 'ביל, יש בעיה מאחורי הקלעים'. אנשים אחרים סיפרו לי על התקרית עם שלטי העץ וג'ים מצורקיס. הכרתי את ג'ים, הוא היה אדם רגוע וחביב. ניגשתי לפיטר גראנט; הוא ישב שם ורתח מזעם. הוא אמר: 'ביל, אני מאוד מאוכזב'. הוא הסביר לי את השתלשלות העניינים והוסיף: 'הבן שלי לא משקר'. הוא הביא את בנו, והילד אמר: 'האיש דחף אותי ולקח ממני את השלטים'. גראנט הטיח בי: 'האיש שלך הרים ידיים על בני? איך אתה מעסיק אנשים כאלה? אני מאוד מאוכזב ממך'. עניתי לו: 'פיטר, בתרחיש הגרוע ביותר, אולי זה נכון, אבל אני לא מאמין שזה באמת קרה. גם לי יש ילדים, אתה חושב שהייתי שוכר אנשים שפוגעים בילדים?' ישבתי איתו עשרים דקות, והוא חזר ואמר: 'תן לי לדבר איתו, עם האיש הזה. יש לו ילדים בכלל?' עניתי: 'לא, אני לא חושב. הוא צעיר מדי. אבל הוא איש נחמד. איש טוב'.

יצאתי מהקרוואן וכשחזרתי, ראיתי שגראנט הקיף את עצמו במספר אנשים בחוץ. זה נראה כמו צבא קטן, והוא התנהל כדיקטטור שעומד בראשו. גראנט אמר: 'אני רק רוצה לוודא שהאיש הזה לא ניצל את העובדה שהוא גדול מהבן שלי, ושהוא התייחס אליו בכבוד. אני רוצה לפגוש אותו'. השבתי לו: 'פיטר, תזכור שאתה אדם גדול מאוד. תבין שהאנשים שלך חיפשו בחוץ תירוץ להרביץ לאחרים. יש איתך אבטחה כבדה ואנשים ענקיים. זו הדרך שלך להראות לכולם שאתה דורש שיימנעו מעימותים עם האמנים שלך. אני לא מוכן שאף אחד ייפגע. אני לא אסכים לכך'. הוא המשיך ואמר: 'אני מסכים איתך, אבל אני רוצה לפגוש את האיש הזה כדי לעשות איתו שלום ולהסדיר את העניין'. בחוסר רצון, ולאחר ויכוחים רבים, אמרתי: 'פיטר, בוא נסכם את זה כך. האם יש לי את המילה שלך כג'נטלמן שזה אכן מה שיהיה?' הוא ענה בחיוב. סמכתי עליו ולקחתי אותו לג'ים."

ג'ים מצורקיס:

"ביל בא אליי ואמר, 'היי, אני מצטער שזה קרה. פיטר מתנצל. אני אסדר את זה, אל תדאג'. סמכתי על ביל. האמת היא שלא הייתה לי ברירה אחרת, וגם לא תיארתי לעצמי עד כמה האנשים האלה מטורפים. כמה דקות לאחר מכן, ביל חזר עם פיטר גראנט ואמר: 'היי ג'ים. הנה פיטר גראנט. אני יודע שזו הייתה אי הבנה ואני רוצה שתתפייסו'..."

ביל גרהאם:

"פתחתי את דלת הקרוואן ופיטר גראנט נכנס. ג'ים קם לברך אותו לשלום. אמרתי: 'ג'ים, פיטר הוא אביו של הילד'. לפתע, פיטר תפס את ידו של ג'ים, משך אותו אליו, והנחית אגרוף - עטור כולו בטבעות - ישירות בפרצופו של ג'ים, מעיף אותו חזרה אל המושב. זינקתי לעבר גראנט. הוא הרים אותי כאילו הייתי זבוב והשליך אותי לעבר בחור שעמד ליד המדרגות. אותו בחור דחף אותי החוצה, זרק אותי במורד המדרגות וסגר את הדלת. כעת הייתי מחוץ לקרוואן. גראנט ואחד מהחבר'ה שלו נשארו בפנים עם ג'ים, בעוד בחור נוסף שלהם חסם אותי. לא יכולתי לפתוח את הדלת ולא הייתה שום דרך להיכנס. שמעתי את ג'ים זועק מבפנים: 'ביל! תעזור לי! ביל!' ונשמעה מהומה רבה."

ג'ים מצורקיס מסכם את הזוועה:

"הם זרקו את ביל החוצה. ממש השליכו אותו פיזית מתוך הקרוואן. גראנט פקד: 'תחזיק אותו', ושומר הראש, ג'ון בינדון, ריתק אותי. גראנט הכה אותי באגרופיו בפנים ובעט באשכיי. הוא עקר לי שן. לא הייתה לי שום דרך להימלט, והבחור הזה, ששוקל 300 פאונד, פשוט עשה בי כרצונו. הייתי חזק מספיק כדי להשתחרר ולברוח לחלק האחורי של הקרוואן, אבל אז הם לכדו אותי שם מחדש. כל זה קרה בתוך דקות ספורות. איכשהו הצלחתי להשתחרר שוב ולהגיע לדלת הכניסה, אך הם תפסו אותי גם שם. בינדון הושיט את ידו וניסה לעקור את גלגלי העיניים שלי ממקומם. הניסיון שלו לפגוע בעיניי הציף אותי באדרנלין, והצלחתי להגיע לדלת. הבחורים שלהם עמדו בחוץ וחסמו אותה. נאבקתי ליד הדלת וזעקתי לעזרה. ביל עמד בחוץ חסר אונים. אינני יודע כיצד הצלחתי להימלט משם לבסוף. אין לי ספק שאם לא הייתי בורח, הם היו הורגים אותי שם."

אירוע זה גרם לקרע עמוק ביחסים בין הלהקה לבין גרהאם, שהיה אישיות מוכרת ומשפיעה ביותר בסצנת ההופעות בארצות הברית.

יום התביעות והאהבה העיוורת של פול מקרטני. ב-23 ביולי... פעמיים באותו התאריך בדיוק, כוכב הפופ האהוב מצא את עצמו במרכזה של סערה. פעם אחת, סערת רגשות שהובילה אותו בשביל חתונות יקר להחריד, ופעם אחרת, שלושים שנה קודם לכן, בסערה משפטית סביב זכויות יוצרים. קבלו הצצה כפולה ומלאת פרטים עסיסיים לחייו של המוזיקאי שלא מפסיק לייצר כותרות, גם כשהוא לא על הבמה.

2001: אהבה עיוורת, חשבון בנק פצוע

היה זה יום קיץ נאה, ה-23 ביולי 2001, כאשר סר פול מקרטני, האביר של המוזיקה הבריטית, כרע ברך והציע נישואין להת'ר מילס במהלך חופשה רומנטית באזור האגמים באנגליה, כשהוא מעניק לה טבעת ספיר ויהלומים עתיקה בשווי מוערך של 15,000 ליש"ט שרכש בהודו. הרגש הציף אותו כמו מנגינה קליטה במיוחד. אחרי האובדן הנורא של אשתו הראשונה, לינדה, שלוש שנים קודם לכן (בעקבות מחלת הסרטן), נראה היה שמקרטני מצא נחמה בזרועותיה של הדוגמנית לשעבר ופעילת הצדקה (שהתפרסמה במאבקה נגד מוקשים נגד-אדם, לאחר שאיבדה את חצי רגלה השמאלית בתאונת דרכים ב-1993).

הוא היה מאוהב בה עד מעל הראש, כל כך מאוהב עד שהקולות הצורמים סביבו נשמעו לו כמו רעשי רקע לא רלוונטיים. ובין הקולות הצורמים ביותר היו אלה של ילדיו, סטלה, מרי וג'יימס, שעל פי כל הדיווחים, פשוט לא סבלו את בת זוגו החדשה של אביהם וחשדו במניעיה. הסכסוך הגיע לממדים תקשורתיים כאשר סטלה מקרטני, מעצבת אופנה מצליחה, עיצבה לכאורה תליון עם כיתוב עוקצני שהופנה למילס.

אבל האהבה, כידוע, היא לפעמים עיוורת וגם חירשת. מקרטני, ששוויו הוערך אז במאות מיליוני ליש"ט, התעלם מהמלצות יועציו ובעיקר מילדיו, וסירב בתוקף לחתום על הסכם ממון. "זה לא רומנטי", הוא טען, ובכך חרץ את גורלו הפיננסי.

הנישואים, שנערכו בטקס מפואר ביוני 2002 בטירת לסלי במחוז מונהאן, אירוע אקסטרווגנטי שעלה למעלה מ-3.2 מיליון דולר וכלל מסיבת ריקודים הודית ומופע זיקוקים ענק, החזיקו מעמד פחות מארבע שנים (במהלכן נולדה בתם המשותפת, ביאטריס, באוקטובר 2003) והסתיימו בסכסוך גירושין מכוער ומפורסם שהפך לחגיגה עבור צהובוני הממלכה המאוחדת. מילס, שיוצגה על ידי אותו משרד עורכי דין שייצג את הנסיכה דיאנה (משרד מישקון דה רייה), לא בחלה באמצעים. היא דרשה סכום של 125 מיליון ליש"ט. מנגד, עורכי דינו של מקרטני, אותם אלו שייצגו את הנסיך צ'ארלס (בראשות עורכת הדין פיונה שקלטון - שעליה מילס שפכה כוס מים קרים במהלך אחד הדיונים הסוערים בבית המשפט!), טענו ל"התנהגות בלתי סבירה" מצדה ותיארו אותה כאדם וכחני וגס רוח.

בסופו של יום, במרץ 2008, פסק בית המשפט לטובתה סכום של 24.3 מיליון ליש"ט (בתוספת תשלומים שנתיים עבור מזונות ילדתם) – סכום אסטרונומי לכל הדעות, אך רק חמישית ממה שדרשה. אאוץ'! הלב אולי התאחה, אבל חשבון הבנק בהחלט נזקק לתקופת החלמה ארוכה.

1971: תביעה על "עוד יום"

נחזור בזמן, בדיוק שלושה עשורים אחורה. ב-23 ביולי 1971, מקרטני מצא את עצמו במרכזה של דרמה משפטית אחרת לגמרי. התקופה הייתה סוערת; הביטלס התפרקו קצת קודם לכן, והוא בדיוק שחרר תקליטון בשם ANOTHER DAY, יצירה מלודית קלאסית בנוסח מקרטני. אלא שכאן צצה הבעיה.

שתי חברות ההוצאה לאור שהחזיקו בזכויות על שירי הביטלס, NORTHERN SONGS ו-MACLEN, הגישו נגדו תביעה על סך מיליון דולר. הטענה: הפרת חוזה. על פי החוזה הבלעדי שלו, כל שיר שהוא כותב שייך להן. אך על העטיפה של ANOTHER DAY, הקרדיט על הכתיבה היה שייך לפול ולינדה מקרטני. מבחינת חברות התקליטים (שנשלטו אז על ידי איל התקשורת סר לו גרייד, לאחר מסע השתלטות עוינת שגרם לג'ון ופול לאבד את השליטה בקטלוג השירים של עצמם), זו הייתה דרך מתוחכמת של פול "לגנוב" 50% מהתמלוגים ולהעבירם לחברה המשפחתית החדשה שלו (McCARTNEY MUSIC), ובכך לעקוף את החוזה הישן.

פול לא נשאר חייב ויצא למתקפה תקשורתית חריפה. "רק בגלל שלינדה לא למדה מוסיקה בבית הספר למוסיקה בגילדהול", הוא אמר בראיון נזעם, "בחברת NORTHERN SONGS חושבים שהיא לא יכולה לכתוב שירים. אבל היא יודעת על מוסיקה יותר מכל האנשים האלו! תראו, היא רוקרית מהרגע הראשון. היא הייתה בתיאטרון פרמאונט וראתה את ג'רי לי לואיס, את באדי הולי, את האחים אוורלי ואת צ'אק ברי. היא מבינה במוסיקה. העניין הוא פשוט: חברת המו"לות הזאת החתימה אותי על חוזה. עכשיו אני מתחיל לכתוב עם מישהי שאין להם חוזה איתה – והם פשוט לא מקבלים את זה. זה לא עובד ככה".

בסופו של דבר, לאחר דיונים משפטיים, הצדדים הגיעו להסדר פשרה מחוץ לכותלי בית המשפט. ההסכם קבע שגרייד יכיר בלינדה ככותבת-שותפה באופן רשמי, ובתמורה פול יצלם ספיישל טלוויזיוני מוזיקלי בשם "ג'יימס פול מקרטני" עבור רשת התקשורת של גרייד, ATV. הפרטים המדויקים נותרו חסויים בחלקם, אך הקרדיט של לינדה נשאר, והיא המשיכה להיות שותפה מוזיקלית מלאה של פול בהרכב החדש שלו, כנפיים, שהוקם מאוחר יותר באותה שנה. מסתבר שגם בעולם הרוק'נ'רול, לפעמים צריך עורך דין טוב לא פחות מגיטרה חשמלית.

סוף טראגי לצלילים בגרייטפול דד. ב-23 ביולי בשנת 1980 נהרג בתאונת דרכים הקלידן לשעבר של הגרייטפול דד, קית' גודשו בן ה-32. התאונה עצמה התרחשה ב-21 ביולי, וגודשו נאבק על חייו במשך יומיים לפני שמת.

קית' גודשו, הקלידן שהיה חלק בלתי נפרד מהגרייטפול דד במשך שבע שנים סוערות, מצא את מותו בגיל 32 בלבד, בתאונת דרכים קטלנית שהותירה צלקת עמוקה. סיפורו הוא סיפור על מוזיקה גדולה, על אהבה סוערת, על לחצים אדירים, ועל סוף פתאומי ומיותר.

השנה היא 1972 והגרייטפול דד כבר מזמן אינם רק להקה. הם תופעה תרבותית, אימפריית הופעות חיות שאין שנייה לה בארצות הברית, עם קהל מעריצים נאמן ומסור שזכה לכינוי DEADHEADS. הלהקה נמצאת בשיא יצירתי ומסחרי, אך ענן כבד מעיב על ההרמוניה הפסיכדלית. רון "פיגפן" מקרנן, הקלידן המקורי והנשמה הבלוזית של הלהקה, נאלץ לפרוש עקב מצבו הבריאותי המתדרדר כתוצאה מסיבוכי מחלת כבד שנגרמה מאלכוהוליזם חמור. בפועל, פיגפן חזר ב-1972 וחלק את הבמה במקביל עם קית' במהלך רוב סיבוב ההופעות של אירופה 72' בטרם פרישתו הסופית. פיגפן, עם קולו המחוספס ונגינת האורגן הדומיננטית שלו, היה מעמודי התווך של הלהקה, והחור שהותיר אחריו היה עצום, לא רק מוזיקלית אלא גם רוחנית.

אל תוך הוואקום הזה נשאב קית' גודשו. הדרך בה נשכר לתפקיד הפכה לאגדה בקרב המעריצים: אשתו דונה ניגשה לג'רי גרסיה אחרי הופעה והודיעה לו נחרצות "בעלי הוא הקלידן החדש שלכם", מה שהוביל לאודישן ולצירופו המיידי. פסנתרן צעיר ומוכשר, עם רקורד מרשים כנגן סשנים וכחבר בלהקת הליווי של הגיטריסט דייב מייסון. גודשו, שהתיידד עם ג'רי גרסיה, גיטריסט הלהקה, הביא עימו רוח חדשה וצליל שונה. הפסנתר האקוסטי העשיר והמלודי שלו החליף את האורגן השורשי של פיגפן (לצד שימוש נרחב בפסנתר כנף של ימאהה וקלידי פנדר רודס), והוסיף אלמנט ג'אזי וזורם לג'אמים האינסופיים של הלהקה. הוא השתלב היטב בתקליטים שהוקלטו באותה תקופה והפגין וירטואוזיות שהרשימה רבים.

אך גודשו לא הגיע לבד. לצידו, כמעט תמיד, עמדה אשתו, דונה ג'ין גודשו. טרם חבירתה לגרייטפול דד, דונה הייתה זמרת אולפן מבוקשת מאוד באולפני "מאסל שולס" המפורסמים, שם תרמה קולות רקע להקלטות קלאסיות של אלביס פרסלי (כמו הלהיט SUSPICIOUS MINDS) ושל פרסי סלדג'. צירופה של דונה ללהקה, שהחלה כזמרת ליווי, התברר כנקודת מחלוקת משמעותית. בעוד שקולה הוסיף לעיתים הרמוניות יפות, בעיקר בתקליטי האולפן, הופעותיה החיות היו בלתי צפויות, ולעיתים, לדעת רבים מה-DEADHEADS, גבלו בזיופים צורמים שפגעו בקסם המיוחד של ההופעה. זו בעיה אובייקטיבית שנבעה גם מהיעדר מוניטורים מתאימים באותה תקופה, עובדה שהקשתה עליה מאוד לשמוע את קולה שלה מול "חומת הסאונד" העוצמתית של הלהקה. אותם מעריצים אדוקים, שראו בלהקה משפחה ובהופעות טקס דתי, התקשו לקבל את הנוכחות של דונה, אותה ראו כגורם חיצוני שמנסה להשתלט על הבמה ועל ההקלטות. המתח הזה יצר קרע הולך וגדל בין הזוג גודשו לבין קהל המעריצים.

במשך קרוב לשמונה שנים, מאוקטובר 1971 ל-1979, היו קית' ודונה חלק בלתי נפרד מהמסע המטורף של הלהקה. הם חוו את פסגות ההצלחה, ביניהן ההופעה המפורסמת באוניברסיטת קורנל במאי 1977, שנחשבת על ידי רבים לטובה ביותר בהיסטוריה של הלהקה, את ההופעות הענקיות, ואת אורח החיים האינטנסיבי והתובעני שכלל סמים, נדודים בלתי פוסקים ולחץ עצום. עם הזמן, הלחצים החלו לתת את אותותיהם. נגינתו של קית', שפעם הייתה רעננה ומלאת השראה, הפכה לעיתים אדישה וחסרת מעוף ככל ששקע עמוק יותר לתוך התמכרות קשה לסמים שפגעה משמעותית בתפקודו. המתחים הפנימיים בלהקה, יחד עם הביקורת מהקהל, שחקו את בני הזוג.

בחורף הקר של 1979, לאחר שהופיעו בפעם האחרונה עם ההרכב ב-17 בפברואר באוקלנד, ולאחר דין ודברים עם שאר חברי הלהקה, התבקשו קית' ודונה לעזוב. זו הייתה החלטה משותפת, גם אם כואבת, שהגיעה מתוך הבנה שהדרך הגיעה למבוי סתום. הם הוחלפו במהירות על ידי הקלידן ברנט מידלנד, שלמרבה הטרגדיה נפל קורבן לאותה "קללת קלידנים" של הלהקה ומצא את מותו בנסיבות דומות עשור לאחר מכן. השניים הכריזו על פסק זמן של חצי שנה מעולם המוזיקה. הם היו זקוקים נואשות להפסקה, להתנקות מהסחרור, להוריד הילוך מרכבת ההרים הקליידוסקופית והמסחררת של החיים עם הגרייטפול דד ולהשיב לעצמם ולו במעט את השפיות שאבדה בדרך.

לאחר ההפסקה, כשחזרו לקליפורניה, מלאי תקווה ותוכניות חדשות, הם הקימו הרכב משלהם. בתחילה קראו לו THE GHOSTS, שם שבאופן מצמרר רמז על העתיד לבוא, אך במהרה שינו אותו ל-HEART OF GOLD BAND. הלהקה החדשה החלה לערוך חזרות ואף הספיקה לקיים הופעת בכורה אחת ויחידה לפני שהכל נקטע. התחושה הייתה של התחלה חדשה, של דף נקי.

אך הגורל, במקרה הזה, היה אכזר במיוחד כשקית' נסע ברכב במארין קאונטי, קליפורניה. לצידו ישב חברו הטוב, קורטני פולוק, אמן מוכשר שהיה ידוע בסצנה בזכות חולצות ה-TIE-DYE המרהיבות שהכין עבור הגרייטפול דד והמעריצים. לפתע, מסיבה שאינה ברורה עד היום, התנגש הרכב בעוצמה רבה בחלקה האחורי של משאית שחנתה בצד הדרך.

קית' גודשו, שהיה אז בן 32, נפצע באורח אנוש בראשו. במשך יומיים נאבקו הרופאים על חייו, אך הפציעה הייתה קשה מדי. ב-23 ביולי הוא מת בבית החולים. חברו, קורטני פולוק, נפצע קשה בתאונה אך הצליח להחלים מפציעותיו. דונה גודשו, שבורת לב, מצאה נחמה בדת הנוצרית, נישאה מחדש והמשיכה ליצור מוזיקה, אך הצל הגדול של הטרגדיה ההיא נותר חלק בלתי נפרד מסיפורה. והצלילים? צלילי הפסנתר הייחודיים של קית' גודשו ממשיכים להדהד בהקלטות עם כישרון שנגדע בטרם עת.

מתופף הגרייטפול דד, ביל קרויצמן, בספרו: "מכיוון שזה הפרק שבו אנחנו מדברים על העזיבה של קית' ודונה את הלהקה, אני צריך לקפוץ רגע קדימה לקיץ 1980. בערך שנה וחצי אחרי שהם נפרדו מהגרייטפול דד. במהלך התקופה הזו, ניגנתי איתם בכמה הופעות מזדמנות – בלהקת הילי טריס - אבל מעבר לכך לא ממש יצא לי לראות אף אחד מהם. להיות בגרייטפול דד היה עניין של משרה מלאה. לא הייתה לי ההזדמנות, וכנראה שגם לא הרצון, ללכת ולהתעדכן עם בני הזוג גודשו. ב-23 ביולי 1980, הייתי בבית במחוז מרין כשקיבלתי את שיחת הטלפון. הפעם, זה היה בקשר לקית'. אין דבר גרוע יותר מלאבד מישהו, לא משנה איך הסתיימו הדברים ביניכם. קית' נכנס כשחקן חיזוק במקום פיגפן ונשאר בסגל של הגרייטפול דד במשך כמעט עשור שלם. הוא היה חבר משפחה לכל החיים, גם אם הוא כבר לא היה בהרכב שלנו. אז כן – קית' גודשו היה חבר בגרייטפול דד מהרגע שבו ניגן איתנו את התווים הראשונים שלו, באוקטובר 1971. אבל ב-23 ביולי 1980, המכונית שבה נסע התנגשה ברכב עבודה חונה. מעולם לא ידעתי את כל הפרטים, אבל זה קרה בצד המערבי של מחוז מרין, איפה שנמצאות כל החוות. אני לא חושב שהלכתי להלוויה של קית'. ללהקה בטח היו עניינים באותו זמן, כי אחרת הייתי הולך. הלכתי לזו של ברנט. אבל זה יקרה הרבה יותר מאוחר בהמשך הדרך. בינתיים, רק תדעו שבחילופי העשור, אל תוך שנות ה-80, ברנט היה הקלידן החדש והלוהט שלנו, ולא יכולנו להיות שמחים יותר מזה". באופן מצמרר - בתאריך הזה של ה-23 ביולי בשנת 1990, הגרייטפול דד הופיעו לא הרחק משיקגו. זו הייתה הפעם האחרונה בהחלט שברנט מידלנד עשה עם הלהקה לפני מותו.

שאפט!!! ב-23 ביולי בשנת 1971 יצא האלבום הכפול ופסקול הסרט SHAFT, של אייזק הייז.

אתם קולטים את זה?! אני יודע שאני כן! אני פשוט מתרגש לכתוב על אחד האלבומים היותר מגניבים של שנות ה-70: פסקול האלבום הכפול של הסרט SHAFT. ואייזק הייז לא סתם כתב פסקול לסרט - ממש לא! הוא יצר יצירת מופת של כמעט 70 דקות המשלבת פ'אנק, ג'אז ונשמה, ששינתה לחלוטין את כללי המשחק והניחה את התשתית המוזיקלית לז'אנר ה"בלאקספלויטיישן" כולו, מה שסלל את הדרך לאמנים כמו קרטיס מייפילד, מארווין גאי, ג'יימס בראון ואחרים בתחומם לעשות פסקולים שכאלו. רגע, מה זה ה"בלאקספלויטיישן" הזה, שאלתם? זו הייתה תעשייה של סרטי קולנוע לקהל השחור שבאו עם תקציב יחסית נמוך, הרבה אקשן זול ומגניבות אששששש.

אז הסיפור שלנו מתחיל כאשר אל בל, איש החזון של חברת התקליטים STAX (שהייתה מעצמת מוזיקת הנשמה הדרומית של ארצות הברית והמתחרה היותר פ'אנקית ומלוכלכת של מוטאון), חתם על עסקה עם מייק קרב מ-MGM RECORDS לשחרור הפסקול. אולפני MGM עיבדו באותה תקופה את רומן המתח הזול של ארנסט טיידימן על בלש שחור מניו יורק, והם שכרו את גורדון פארקס לביים את הסרט. פארקס, אגב, היה פורץ דרך בפני עצמו – לפני שהפך לבמאי, הוא היה צלם אפרו-אמריקאי חלוצי עבור המגזין היוקרתי LIFE. הנה ככה, על הדרך.

במקור, אייזק הייז רצה לככב בעצמו בתור ג'ון שאפט, אך התפקיד הראשי הלך לריצ'רד ראונדטרי (שהפך בזכות התפקיד והשפם לאייקון אופנה ותרבות מיידי). במקום לשחק, פארקס שכנע את אייזק לספק את פעימות הלב המוזיקליות של הסרט, ואמר לו להתמקד בדמות כ"בחור חסר מעצורים, תמיד במרדף, תמיד בתנועה". ואיזה מזל שהוא עשה את זה – כי הייז סיפק את הסחורה בענק!

רק לחשוב על הקלטות האולפן של THEME FROM SHAFT עושה לי צמרמורת! הייז הגיע ללוס אנג'לס יחד עם להקת הבאר-קיז (להקת הבית האגדית של חברת סטאקס) כדי להקליט את האלבום, והם מצאו את הגרוב האולטימטיבי ממש על המקום, תוך כדי תנועה. כדי ליצור אפקט דרמטי וחסר מעצורים, הוא ביקש מהמתופף ווילי הול לנגן תווי שש-עשרה מהירים על מצילת ההיי-האט. רק שתדעו, המקצב הזה הפך מאוחר יותר לאחד מיסודות הסאונד של מוזיקת הדיסקו שכבשה את העולם בסוף שנות ה-70! תחשבו על הפתיח בהפקה של בוני אם ללהיט SUNNY ותבינו.

ואז הגיע תורה של הגיטרה. הו, הגיטרה! הגיטריסט סקיפ פיטס כיוון את הגיטרה שלו ופרט על הצליל סול, והייז צעק עליו להמשיך לנגן בדיוק את אותו הריף שוב ושוב. בזמן שפיטס הכה במרץ על אותו צליל, הייז פשוט ירד על ברכיו והפעיל את פדל ה"ווא ווא" עם הידיים שלו כדי להשיג את אפקט ההחלקה המושלם! סקיפ פיטס הודה מאוחר יותר שלמרות שבהתחלה הוא חשב שהחזרתיות הזו מגוחכת, הוא הבין מהר מאוד שהצליל שהם יצרו עשה היסטוריה. הריף הזה נחשב עד היום לאחד מתפקידי הגיטרה המוכרים יותר בפ'אנק.

והמילים של השיר הן לא פחות מאדירות! כשאמרו להייז שהשיר חייב להכיל מילים כדי להיות מועמד לפרס האוסקר, הוא פשוט שרבט אותן על גבי מעטפה שהייתה זרוקה שם. הוא שאב השראה מקצב השירה של מוחמד עלי ומהדיאלוגים מלאי הקללות של תסריט הסרט, אבל צנזר את עצמו בדיוק במידה הנכונה כדי שהשיר יוכל להיות משודר ברדיו, כשכתב: THIS CAT IS A BAD MOTHER ואז הזמרות משיבות לו SHUT YOUR MOUTH - נכון שזה פאקינג גאוני?!

חשוב לציין שבסלנג של שנות ה-70, המילה BAD לא תיארה משהו רע, אלא משהו קשוח, טוב ומגניב בצורה יוצאת דופן. עם זמרות הרקע טלמה הופקינס וג'ויס וילסון (שהתפרסמו גם כחלק מההרכב טוני אורלנדו ושחר) הייז יצר את ההמנון האולטימטיבי עבור "איש הנשמה" החדש.

אבל הייז לא היה לגמרי מרוצה מהאקוסטיקה באולפני MGM בלוס אנג'לס, אז הוא התעקש להקליט מחדש את הפסקול חזרה בממפיס, כדי להשיג את הסאונד המחוספס והאותנטי של ה-SOUTHERN SOUL. הוא הביא את גארי ג'ונס לתפקידי הקונגה והבונגו, את ריצ'רד דיוויס כחצוצרן מוביל, ואת ג'ון פונוויל על החליל עם נגינת רבעי טונים, מה שעיגל והשלים את הסאונד בצורה מושלמת. התוצאות היו פשוט מטלטלות! רק תסתכלו על העובדות מנפצות-הקופות האלה:

שיר הנושא זינק למקום הראשון במצעד סינגלי הפופ בנובמבר 1971, כשהוא עוקף להיטי ענק של ג'ון לנון ושר. אייזק הייז עשה היסטוריה בטקס פרסי האקדמיה כשהפך לאפרו-אמריקאי הראשון אי פעם שזוכה באוסקר על פסקול סרט (ואי פעם בקטגוריה שאינה משחק!), עם זכייתו בפרס השיר המקורי הטוב ביותר. הוא גם חלק זכיות בפרסי גראמי על העיבוד האינסטרומנטלי הטוב ביותר, ההקלטה המעובדת הטובה ביותר, ובנוסף האלבום זכה בפרס הפסקול המקורי הטוב ביותר.

אז עוד שנים רבות לפני שחלם לשחק את הדמות של שף בסדרה סאות' פארק - אייזק הייז בישל לנו את הדבר האמיתי. זה מבעבע, זה רותח, זה טעים, זה חריף, זה מפתיע - זה שאפט!

ב-23 ביולי בשנת 2011 מתה הזמרת איימי וויינהאוס, בגיל 27. הנה הפרטים המצמררים...

איימי ויינהאוס הייתה זמרת בריטית שמצאה תהילה עולמית עם גישה מוזיקלית עדכנית מהולה ברטרו. עם קול צרוד ומסוגנן (שהושווה לא פעם לאגדות ג'אז כמו נינה סימון ובילי הולידיי) והשפעה רבה ממוזיקת הנשמה השחורה הישנה היא הפכה לאחת הזמרות הצעירות המוערכות ביותר בעשור האלפיים. אלבומיה נמכרו במיליונים והיא זכתה בחמישה פרסי גראמי על אלבום אחד, הישג היסטורי חסר תקדים לזמרת בריטית באותה עת.

היא סומנה כסנסציה אך הפכה לשם קבוע בצהובונים כאשר בעיותיה עם סמים ואלכוהול הובילו להתמוטטות איומה של הקריירה. היא פלרטטה עם הרס עצמי ושרה על חיים מלאי שחור, התמכרויות וניסיונות גמילה. בשיר כמו REHAB, שבא כשיר הפריצה הבינלאומי הגדול שלה, התגבשה הפרסונה שלה ותוך זמן קצר התערבבה המוזיקה עם חייה האישיים והדבר הדליק כותרות מטלטלות.

יחסי הגומלין בין חייה ואמנותה של ווינהאוס הפכו אותה לאחת הדמויות המרתקות יותר במוזיקת הפופ. הקהל שחשב כי ייהנה ממנה לזמן רב גילה התמוטטות ציבורית והופעות רעות שהאפילו על כישרונה כמוזיקאית. הקריירה שלה מעולם לא התאוששה מזה.

בשנת 2003, בגיל 20, הוציאה ווינהאוס את אלבומה הראשון, "פרנק" (אשר נקרא על שמו של פרנק סינטרה), שביסס אותה ככוכבת עולה בבריטניה. אלבומה השני, BACK TO BLACK, נכתב לאחר פרידה אישית כואבת והיה פורץ דרך, כשיצא בסוף 2006, עם הפקה חדשנית שהציתה את הדמיון של כל אוהבי מוזיקת הנשמה והרית'ם אנד בלוז הישנה משנות השישים והשבעים. גם תסרוקתה עוצבה כמיטב אופנת "תסרוקת הכוורת" של הימים ההם, כמו גם האיפור בסגנון קלאופטרה, אותו העתיקה מלהקת הבנות הישנה, הרונטס (ובמיוחד מהסולנית רוני ספקטור. מקורביה העידו כי ככל שחוסר הביטחון שלה גבר, כך התסרוקת שלה הלכה וגבהה). היא נראתה החבילה המושלמת לתעשיית המוזיקה, בזמן ובמקום הנכונים והיא הייתה גאה ביותר בהישג שלה, אך היא לא הייתה מוכנה להתמודד עם ההצלחה.

בעוד שהשיר REHAB עדיין טיפס במצעדים, ווינהאוס עלתה לכותרות בגלל ענייני סמים ומעצרים שהשאירו אותה מאושפזת ואילצו אותה לבטל הופעות. באוקטובר 2007 היא נעצרה עם בעלה, בלייק פילדר-סיוויל, בנורווגיה באשמת החזקת מריחואנה. החותן של ווינהאוס לא יכל לסבול זאת ודחק במעריציה להחרים את המוזיקה שלה באומרו כי היא צריכה להיגמל ולא לקטוף פרסים. אביה של וויינהאוס, מיץ' (נהג מונית שהפך עם השנים לדמות דומיננטית ושנויה במחלוקת בחייה), הגיב, שלצערו מסר שכזה לא יעזור לבתו.

בשנת 2008 היא הייתה מועמדת לשישה פרסי גראמי ולקחה הביתה חמישה, כולל פרס האמן החדש הטוב ביותר. עם זאת, אפילו ימים לפני ההופעה, הופעתה שם לא הייתה בטוחה בגלל בעיות ויזה (על רקע עברה הפלילי ובעיות הסמים שלה שמנעו את כניסתה לארה"ב). בסופו של דבר היא הופיעה בלוויין מאולפני ריברסייד בלונדון. שנה לאחר מכן היא התגרשה מבעלה, בעודו בכלא, לאחר שנמצא אשם בתקיפה ובניסיון שוחד.

למרות שווינהאוס לא יצרה אלבום מאז הקלאסיקה, "בחזרה לשחור", היא ניסתה להחיות את הקריירה שלה ומעריציה בילו את השנים האחרונות בצפייה בדרמות הפרטיות שלה כשהם ממתינים לחדשות על אלבום נוסף (הקלטת האולפן האחרונה שלה הייתה במרץ 2011, אז הקליטה דואט מרגש עם זמר הג'אז טוני בנט לשיר BODY AND SOUL). אבל כל ניסיון לקאמבק נתקל במחסום יצירתי, כאוס וביטולי הופעות. נדמה היה שהיא נבלעת בבלאגן משלה; נכנסת ויוצאת מטיפולי גמילה, נכנסת לריבים, מופיעה בפומבי עם פצעים בפנים או שריטות בזרועותיה. לדברי אביה, היא אף פיתחה סימפטומים מוקדמים של אמפיזמה (נפחת הריאות) כתוצאה מעישון קוקאין, אין ספור סיגריות ושימוש בקראק. הצרות המשפטיות שלה מנעו ממנה לקבל ויזות לעבודה בארה"ב, והסיכוי לחזרה רצינית לאולפן נראה לא סביר.

היא תכננה להופיע תריסר הופעות באירופה אך נכנסה למרפאת בלונדון לצורך גמילה, לבקשת אביה. היא עזבה את המרפאה רק שבוע לאחר מכן, כשהרופאים שלה אמרו שיאפשרו לה להשלים את שאר הטיפול שלה כשתחזור מהסיבוב. נציג מטעמה פרסם הודעה בה נאמר כי "איימי משתוקקת לעשות את ההופעות ברחבי אירופה, במהלך הקיץ". אבל המופע הראשון בסיבוב, בפארק קלמגדן בבלגרד, סרביה, ב-18 ביוני 2011, היה לא פחות מאסון. לפני ההופעה תקף אותה פחד במה והיא ביקשה ממנהל ההופעה רק כוס יין אחת כדי להירגע. היא קיבלה את מבוקשה אך בפועל שתתה כמויות גדולות בהרבה לפני שעלתה לבמה. איש לא באמת השגיח עליה שם.

היא עלתה לבמה והחלה להתנועע באופן לא ברור והיה ברור שכוס היין הזו הייתה צריכה להיות גדולה כדלי כדי להביאה למצב כזה, או שמא חומרים אחרים סייעו לה. נגני הליווי שלה חייכו כי חשבו שכניסתה המוזרה זה חלק מהשואו שלה. קהל של 20 אלף איש הריע בעודה מתנועעת על הבמה בחוסר יציבות וזורקת את אחת מנעליה. הלהקה החלה לנגן בציפייה שהיא תיגש למיקרופון, אבל חיוכי הנגנים החלו להימחק מפניהם כשהיא ניגשה למיקרופון והחלה למלמל את מילות השיר באופן לא ברור.

עיניה הלא ממוקדות וחיוכה הממוסטל גילו כי היא לא נמצאת על הבמה. הקהל, ששילם מחיר יקר עבור כל כרטיס, עדיין מחא לה כפיים בסיום השיר הראשון, בעודה מלטפת את זרועות ידיה באופן שנראה לא רצוני. בהמשך ההופעה היא לא פעם עמדה על הבמה, לא תפקדה כלל ולהקת הליווי האומללה נאלצה להמשיך לנגן ולספק את קולות הרקע המקצועיים, שנשמעו אומללים ביותר באותו רגע. המוזיקאי מובי, שהופיע באותו פסטיבל מאוחר יותר באותו ערב, סיפר כי צפה בה מהצד ותיאר את המחזה כ"הריסה עצמית פומבית ושוברת לב".

ההופעה בבלגרד הפכה למופע הגרוע ביותר שהתקיים בעיר. אפילו שר ההגנה הסרבי, דראגן סוטנובץ, כינה את האירוע בפייסבוק, "בושה עצומה ואכזבה". מארגני המופע, שדאגו לנקות את סביבתה של וויינהאוס מחומרים בעייתיים, לא הצליחו להבין מהיכן היא השיגה חומר שהביא אותה למצב הזה. לא היה הדרן והקריירה של וויינהאוס הסתיימה ביום זה. היא טסה עם שאר ההפקה לאיסטנבול, כדי להופיע את הופעתה השנייה בסיבוב, אך ההופעה בוטלה והזמרת, שבינתיים התפכחה, ראתה צילומים מההופעה בבלגרד שכבר זלגו ליוטיוב והבינה כי פישלה בענק. היא סירבה לקבל תשלום עבור הופעה זו וביטלה את 11 התאריכים שנותרו.  

ב-23 ביולי 2011 היא שוב התגרתה במוות שארב לה מזה שנים. לפעמים הוא התקרב ולפעמים נסוג. שני בקבוקי וודקה נגמעו על ידה כשהיא לבדה ורמת האלכוהול בדמה, כפי שקבעו הדוחות הרשמיים, הייתה פי חמישה מהמותר לנהיגה. עם לגימת הבקבוק השני החליקו גרגירי החול האחרונים בשעון החול של חייה והיא מתה בגיל 27. חוקר מקרי המוות הבריטי קבע כי מותה של ווינהאוס היה תוצאה לא מכוונת של שתיית אלכוהול מופרזת ונגנים רבים ניגשו לטוויטר כדי לצייץ בעצב עמוק אך ללא הפתעה. המשפחה שלה פרסמה הודעה בה נאמר: "המשפחה שלנו נותרה שבורה והמומה מהאובדן הפתאומי של איימי, בת נפלאה, אחות ואחיינית. היא משאירה חור פעור בחיינו".  

הזמרת מריאן פיית'פול, משתמשת סמים רצינית בעברה, אמרה: "איימי מאוד נזהרה ממני. היא ידעה שאני יודעת והיא לא רצתה שאגיד כלום. יש בזה רמה של נרקיסיזם שכולו מעורבב בשנאה עצמית. אני מכירה את זה היטב, אבל אני לא יכולה לחשוב מה יכולתי לעשות מלבד לקחת אותה ולנער אותה - 'זונה קטנה וטיפשה! תתעוררי!...'".  

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.