רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-23 ביולי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-23 ביולי (23.7) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "יום אחד הופענו בארה"ב ובא מולי כנר אחד, שיכל להיות הסבא שלי, ואמר לי שיש לו את את כל האלבומים שעשינו והוא וחבריו לרביעייה הקלאסית מאד אוהבים אותם. ואז הוא התקרב עוד יותר קרוב ולחש לי שהם לומדים המון מהתקליטים האלו. האמת היא שהיה לי קשה להבין את מה שהוא אומר, אבל כשאמרתי לו שאין לי מושג בעניין התזמורים בתקליטים, כי אינני קורא תווים - הוא הביט בי בפליאה גמורה. הוא היה בטוח שאני עובד עליו. יש לי בבית הרבה תקליטים קלאסיים אבל יש גם לא מעט דברים שאינני אוהב. יש לי טעם דומה כנראה לאדם הממוצע ברחוב. קצת בטהובן וצ'ייקובסקי, אבל אני לא אוהב את כל הקלאסי החדש והמורכב. הצליל שנשמע שם קרוב יותר לערמת פחיות שמתנגשות זו בזו". (ג'ף לין, המנהיג של אי.אל.או, במלודי מייקר, שנת 1974)

קר כקרח, לוהט באוזניים: הסיפור המלא מאחורי הלהיט המקפיא של פורינר. ב-23 ביולי בשנת 1977, יצא השיר COLD AS ICE של להקת פורינר, על גבי תקליטון.

הצטיידו במעילים, כי אנחנו חוזרים בזמן אל תאריך שבו מזג האוויר בעולם המוזיקה עמד להשתנות ללא היכר. ביום הקיצי הזה יצא לאוויר העולם תקליטון חדש של להקה מבטיחה בשם פורינר. שם השיר היה COLD AS ICE, והוא עמד להפוך להמנון רוק שיצמרר ויחמם מיליוני לבבות במקביל.

באופן משעשע, בממלכה המאוחדת, מולדתם של חלק מחברי הלהקה, הקהל נשאר קצת אדיש והשיר טיפס למקום ה-24 והמאוד לא מחייב במצעד המכירות. אבל אל תטעו, בשאר העולם, ובמיוחד בארצות הברית, זה היה סיפור אחר לגמרי. השיר התפוצץ במצעדים, הגיע למקום השישי המכובד במצעד הבילבורד והפך את פורינר, להקה שהייתה בסך הכול בשלב תקליט הבכורה שלה, לשם שכל חובב רוק חייב להכיר.

אז איך נולד הפלא הקפוא הזה? הסיפור מתחיל עם גיטריסט הלהקה והמוח המוזיקלי שלה, מיק ג'ונס. "עד שהקמתי את פורינר", הוא סיפר, "הייתי גיטריסט שכיר בהמון הרכבים. פתאום מצאתי את עצמי בתפקיד חדש לגמרי, ככותב שירים מוביל וכמנהיג של להקה. זה היה מלחיץ ומלהיב בו זמנית". באותה תקופה, ג'ונס, הגיטריסט המחונן, החליט לגוון ורכש לעצמו פסנתר קטן מדגם MELODIGRAND. הוא התחיל פשוט להשתעשע עם הקלידים, בלי שום כוונה מיוחדת, עד שלפתע אצבעותיו נתקלו בסדרת אקורדים מהפנטת, משהו שהוא מעולם לא ניגן קודם לכן.

בהתלהבות של ילד הוא השמיע לזמר הלהקה, לו גראם, את הרעיון הטרי. "זו הייתה הפעם הראשונה שכתבתי שיר בפסנתר", הודה ג'ונס, "והייתי המום מהמהירות שבה כל החלקים התחברו. זה פשוט הרגיש נכון".

הקסם לא נגמר שם. כשהלהקה נכנסה לאולפני ההקלטות של חברת התקליטים שלהם, אטלנטיק רקורדס, בניו יורק, חיכתה להם הפתעה. הפסנתר שבו ניגן ג'ונס את תפקיד הפסנתר הדומיננטי והקופצני בשיר, היה לא אחר מאשר הפסנתר שאטלנטיק רכשה במיוחד עבור גברת מוזיקת הנשמה, ארית'ה פרנקלין. הרבה כבוד!

ומה לגבי המילים? ובכן, הן מספרות את הסיפור המוכר על אישה קרה ומחושבת, מהסוג ששובר לבבות למטרות ספורט. "זה לא נכתב על מישהי ספציפית", הבהיר ג'ונס, "זה יותר על הארכיטיפ, על הדמות הסטריאוטיפית". אבל היה עוד גורם שהצית את ההשראה. "היינו בניו יורק בעיצומו של חורף מקפיא עצמות. הקור שבחוץ בהחלט חדר פנימה אל תוך הכתיבה". באופן אירוני, ג'ונס חשש בהתחלה שהשיר קליט מדי. "לא רציתי שנישמע כמו להקת פופ", הוא הסביר. "אבל כשראיתי איך כל חברי הלהקה והצוות באולפן מגיבים אליו, איך הרגליים שלהם מתופפות בקצב, נרגעתי. הבנתי שיש לנו משהו מיוחד ביד".

ההחלטה להוציא את COLD AS ICE כתקליטון שני הייתה כמעט תאונה קוסמית. הלהקה כבר הייתה מוכנה עם שיר אחר בשם TAKE ME TO YOUR LEADER, אבל המפיק שלהם, גארי ליונס, הטיל וטו. הוא הרגיש שהשיר ההוא פשוט לא מספיק חזק ודחק בחברים למצוא תחליף ראוי. ברגע שליונס שמע את הדמו לשיר החדש על הבחורה הקרה כקרח, ליבו התחמם מיד. הוא זיהה את הפוטנציאל העצום והורה לכולם להיכנס לאולפן ולעבוד עליו באופן מיידי.

וכאן הסיפור מקבל עוד אנקדוטה מעניינת. איאן מקדונלד, הגיטריסט ונגן כלי הנשיפה של הלהקה, סיפר: "גארי ואני נשארנו ערים כל הלילה באולפן, עובדים בקדחתנות על הרמוניות השירה. כשיצאנו סוף סוף החוצה עם אור ראשון, גילינו שסופת שלגים אדירה השתוללה בניו יורק. כל העיר הייתה מכוסה בלבן. הדלקנו את הרדיו ושמענו את הקריין מודיע שזה היה הלילה הקר ביותר של השנה בעיר. הסתכלנו אחד על השני וידענו, זה סימן משמיים".

לו גראם, בספרו האוטוביוגרפי, הוסיף נדבך נוסף לסיפור ההשראה. "זה היה אחד השירים הבודדים שבהם שיתוף הפעולה היה משולש, בין מיק, איאן ואני. ההשראה המרכזית הגיעה מסצנה בסרט ישן שראיתי עם השחקנית בטי דיוויס. היא שיחקה שם דמות של אישה קשוחה, מרוחקת ובלתי מושגת, וזה פשוט נדבק לי לראש".

תחנות הרדיו, שעדיין זמזמו את הלהיט הקודם שלהם FEELS LIKE THE FIRST TIME, חיכו בנשימה עצורה לדבר הבא מפורינר. COLD AS ICE סיפק את הסחורה ובגדול, והפך לחלק בלתי נפרד מה-DNA של הלהקה, שיר חובה בכל הופעה שמקפיץ את הקהל גם עשורים אחרי שיצא.

הצ'רצ'יל בתחתונים: היום בו הרוק הישראלי היה אמור לחגוג. ה- 23 ביולי היה אמור להיות עוד יום הולדת לסטן סולומון, שחולל מהפכה לא נורמלית ברוק הישראלי.

יש תאריכים בלוח השנה שצריכים להיות מסומנים במארקר זרחני ומהדהד של גיטרת FUZZ. ה-23 ביולי הוא בדיוק יום כזה. זהו היום בו היינו אמורים להרים כוסית, להגביר את הווליום עד שהשכנים דופקים על הקיר, ולחגוג יום הולדת לסטן סולומון, הסולן הכריזמטי ושובר המוסכמות של להקת הצ'רצ'ילים (לא ידוע באיזו שנה הוא נולד). האיש שהיה, בפשטות, תופעת טבע. אבל במקום חגיגה, היום הזה צבוע בגוון מלנכולי, כי בשנת 2021, אחרי שנים של התמודדות עם בריאות רופפת וחיים שלא תמיד האירו לו פנים, סטן היקר שלנו עזב את עולמנו.

בואו נחזור אחורה, לשנות השישים הסוערות. סצנת המוזיקה המקומית הייתה מלאה בלהקות קצב חמודות ושירי ארץ ישראל היפה. ואז, כמו רעם ביום בהיר, הם הגיעו. הצ'רצ'ילים. חבורה של מוזיקאים נפלאה שכללה את מיקי גבריאלוב בבס, חיים רומנו ורוב האקסלי בגיטרות ועמי טרייבטש בתופים. הם הביאו איתם סאונד חדש, פסיכדלי, כבד, בועט ומלא דיסטורשן. אבל החזית, הקול והפרצוף של המהפכה הזאת היה איש אחד: סטן סולומון.

הוא לא היה סתם זמר, הוא היה פרפורמר אדיר שהגיע היישר מקנדה והביא איתו את כל הטירוף והשחרור של הרוק בחו"ל. הכינוי שדבק בו, "הצ'רצ'יל בתחתונים", מספר את כל הסיפור. הוא היה הבלתי צפוי והוא חולל מהפכה לא נורמלית ברוק המקומי, והראה לכולם שאפשר וצריך לנגן רוק בלי להתנצל. סטן היה גם כאב ראש אדיר לטכנאי ההקלטה שהופקדו להקליט אותו ואת להתו, כי דרש לקבל סאונד פסיכדלי כמו התקליטים מחו"ל. לרוב, הוא ניצח.

למרבה הצער, אחרי התקופה הסוערת ההיא כסולן הצ'רצ'ילים או מפיק בתקליטיו של אריק איינשטיין כמו גם בתקליטון של להקת ריבולבר, דרכו של סטן לא תמיד הייתה סוגה בשושנים. הוא חזר לחו"ל והחיים שאחרי הרפתקת הרוק היו מורכבים יותר. אך גם מרחוק, ההשפעה שלו כאן נשארה עצומה.

היה לי הכבוד והעונג הנדיר לראיין לעומק את האיש המיוחד הזה עבור ספרי השני. סטן פתח את הלב ושיתף אותי בהמון בסיפורים מדהימים, אנקדוטות מצחיקות ורגעים מרגשים מהקריירה שלו ומהחיים שאחריה. את כל השיחות המרתקות הללו, ואת הסיפור המלא והמפורט של להקת הצ'רצ'ילים כפי שלא סופר מעולם מהזווית שלו, תוכלו למצוא בספרי "רוק ישראלי 1973-1967". זוהי הצדעה לא רק ללהקה, אלא לאיש שהיה הפנים והקול שלה, האיש שהזכיר לכולנו שרוק צריך לבוא מהבטן, עם קצת חוצפה והמון נשמה.

אז היום, ב-23 ביולי, גם אם סטן כבר לא איתנו כדי לכבות את הנרות על העוגה, בואו נשים על הפטיפון את התקליט הראשון של הצ'רצ'ילים, נזכור את המהפכן בתחתונים, ונודה לו על המוזיקה ועל השיגעון הנפלא שהוא הביא לחיינו.

הסולטן מוויניפג: הרגע שבו ניל יאנג, נער קנדי בן 17, נכנס לאולפן והצית את העניינים. ב-23 ביולי בשנת 1963, נכנס ניל יאנג עם להקתו , THE SQUIRES, לאולפן הקלטות CKRC בוויניפג, קנדה, כדי להקליט תקליטון ראשון של SURF אינסטרומנטלי בשם THE SULTAN.

בעוד העולם מתחיל להתנועע לקצב המהפכה הבריטית של הביטלס מעבר לאוקיינוס, במקום הכי פחות צפוי בעולם, קנדה הקרירה, נזרע הזרע הראשון של אחד האמנים המשפיעים והבלתי מתפשרים בהיסטוריה של הרוק. זה לא קרה בקליפורניה שטופת השמש, אלא בעיר ויניפג, הידועה יותר בחורפים קפואים. כאן, נער צעיר וכחוש עם מבט רציני, ושאיפות גדולות עוד יותר, עמד לעשות את צעדיו הראשונים אל דפי ההיסטוריה.

הנער הזה היה ניל יאנג. הוא היה אז רק בן 17, והגיטרה החשמלית שלו מסוג GRETSCH כמעט נראתה גדולה עליו. יחד עם חבריו להרכב צעיר ונמרץ העונה לשם THE SQUIRES, הוא נכנס לאולפן ההקלטות של תחנת הרדיו המקומית CKRC. המטרה לא הייתה לכבוש את העולם, עדיין לא. המטרה הייתה צנועה והיפסטרית להפליא לתקופה: להקליט תקליטון בכורה בסגנון SURF אינסטרומנטלי, הז'אנר הלוהט ששלט אז במצעדים האמריקאיים בזכות להקות כמו THE VENTURES. האירוניה, כמובן, זועקת לשמיים: האיש שיהפוך לאבי הגראנג' ולסנדק הפולק-רוק המחוספס, התחיל את דרכו המוזיקלית בניסיון לחקות את צלילי הגלשנים והחופים של קליפורניה, הרחק אלפי קילומטרים משם.

חברי הלהקה שהתייצבו לצדו באותו יום היסטורי היו הגיטריסט הנוסף אלן בייטס, הבסיסט קן קולבון, שהיה שותפו המוזיקלי הקרוב של יאנג באותן שנים, והמתופף קן סמיית'. יאנג, כבר אז פרפקציוניסט חסר תקנה, הוביל את החבורה בנגינת הגיטרה הייחודית שלו, שהושפעה עמוקות מהסגנון המהדהד של האנק מרווין מלהקת הצלליות הבריטית.

מאחורי קונסולת ההקלטות ישב המפיק בוב בראדברן, שמעבר להיותו טכנאי קול, היה גם שדרן רדיו מוכר בתחנת CKRC. הנוכחות שלו הייתה קריטית; הלהקה קיוותה שהקרבה שלו למיקרופון תבטיח שהתקליטון שלהם יזכה לכמה השמעות נחשקות ברדיו המקומי.

היצירה שבחרו להקליט כצד הראשון של התקליטון נשאה את השם האקזוטי THE SULTAN. זה היה קטע אינסטרומנטלי, מהיר ומלא באנרגיה נעורים, עם צליל גיטרה חד ומהדהד שהפגין את יכולותיו של יאנג הצעיר. כדי להוסיף נופך דרמטי ובלתי נשכח, המתופף קן סמיית' לא הסתפק רק בתופים ובמצילות. ברגע השיא של ההקלטה, הוא הניף פטיש והיכה בעוצמה על גונג ענק שהובא במיוחד לאולפן, והוסיף לקטע נופך מסתורי וייחודי. בצד השני של התקליטון, צד ב', הוקלט קטע נוסף באותו היום, יצירה רגועה ומלודית יותר בשם AURORA.

התקליטון יצא בסופו של דבר במספר עותקים מצומצם ביותר בלייבל מקומי קטן בשם V RECORDS, והפך עם השנים לפריט אספנים נדיר מאין כמותו, ששווה היום הון. הוא לא הפך את הלהקה לכוכבים בין לילה, אבל הוא היה הרבה יותר מזה: הוא היה ההצהרה הראשונה, כרטיס הביקור של צעיר קנדי עקשן עם חלום. זו הייתה ההוכחה המוקלטת הראשונה לכישרון העצום שעתיד להתפרץ ולשנות את פני המוזיקה. מהרגע ההוא, באולפן קטן בלב קנדה, המסע של ניל יאנג באמת התחיל. כל מה שבא אחר כך, מההרכבים המופתיים ועד קריירת הסולו המפוארת, נבנה על היסודות שהונחו באותו יום קיץ בלתי נשכח, עם צליל של סולטן מסתורי ומהדהד.

המודי בלוז והתקליט שכבש את המצעדים עוד לפני שהושלם. ב-23 ביולי בשנת 1971 יצא התקליט EVERY GOOD BOY DESERVES FAVOUR, של להקת מודי בלוז.

בעולם המוזיקה של אותם ימים, הרגע הזה סימן נקודת ציון מסחררת. להקת המודי בלוז, שכבר נחשבה לאחד השמות הלוהטים והמצליחים ביותר על הפלנטה, שחררה את תקליטה השביעי, EVERY GOOD BOY DESERVES FAVOUR. אבל הסיפור של התקליט הזה מתחיל עוד לפני שהמחט הראשונה נגעה בוויניל, במסדרונות אולפן ההקלטות, שם השתכנה תחושה מוזרה של הצלחה כמעט אבסורדית.

"הפכנו פרנואידים בנוגע למצב שהוא גם מחמיא וגם תלוש מהמציאות," סיפר אז חלילן הלהקה, ריי תומאס, בראיון. "זה קורה כשאתה באמצע עשיית תקליט ואתה מגלה שההזמנות המוקדמות שלו כבר מרקיעות שחקים והוא מובטח להיות במקום הראשון במצעד, עוד לפני שבכלל סיימת אותו. זה מדהים כשאתה חושב שאתה יכול פשוט לגהק לתוך מיקרופון, להקליט את זה וזה כבר מובטח להיכנס למקום הראשון". הלחץ היה גדול.

המודי בלוז של התקופה שבין 1967 ל-1972 היו מכונה משומנת להפקת יצירות רוק פסיכדלי-סימפוני, כאלו שלוקחות את המאזין למסעות מענגים במחוזות הדמיון. למרות שהצלחתם המסחרית הייתה מובטחת, חמשת חברי הלהקה – ג'סטין הייווארד, ג'ון לודג', ריי תומאס, גריים אדג' ומייק פינדר – סירבו לנוח על זרי הדפנה. הם לא פחדו להתנסות, לאתגר את הקהל שלהם ובעיקר, לאתגר את עצמם.

ההוכחה הגיעה כבר עם הצליל הראשון בתקליט. קטע הפתיחה, PROCESSION, הוא לא שיר במובן המקובל, אלא קולאז' צלילים נועז ומהפנט, מסע בזק בהיסטוריה של המוזיקה המערבית, מהצלילים הראשונים ועד לרוק המתקדם. זו הייתה הצהרת כוונות ברורה: הגענו לפסגה, ועכשיו נעשה בדיוק מה שמתחשק לנו. בקטע הזה שילב המתופף, גריים אדג', תופים אלקטרוניים, טכנולוגיה שהוא פיתח שהייתה אז בחיתוליה המוקדמים. ניסיונותיו להביא את המערכת המורכבת הזו גם להופעות החיות גרמו לאינספור תקלות טכניות, אך באולפן, זה נשמע כמו קול מהעתיד. זמן קצר לאחר מכן השתמש בתופים האלו גם ניק מייסון, מלהקת פינק פלויד, להקלטת קטע הנושא לתקליט הלהקה, OBSCURED BY CLOUDS.

רק אחרי הפתיחה האוונגרדית הזו, מתפרץ השיר שהפך ללהיט מהתקליט, THE STORY IN YOUR EYES, קטע רוק קצבי וסוחף. מכאן, התקליט ממשיך במסע מוזיקלי מהפנט, כאשר השירים מתחברים זה לזה ברצף טבעי, אך ללא קטעי הקריינות הפואטיים שאפיינו את תקליטיהם המוקדמים יותר.

התקליט הזה, יותר מקודמיו, הדגיש את הכוח הדמוקרטי של הלהקה. עיתון רולינג סטון ציין זאת בביקורתו דאז: "זו אחת הלהקות המצליחות ביותר שאין בה מנהיג בולט. כל אחד מהחמישה הוא שווה וכולם יחדיו מוציאים תקליטים נהדרים, כשהאחרון אינו שונה מהם. הגיטריסט, ג'סטין הייווארד, אחראי לשיר האהבה הגדול ביותר שהגיע מהלהקה ושמו 'לילות משי לבן' ופה הוא מביא עוד שיר יפהפה, בצידו השני של התקליט, שנקרא YOU CAN NEVER GO HOME, אבל גם בסיסט הלהקה, ג'ון לודג', כותב שירים לא פחות יפהפיים, כמו EMILY'S SONG שלו פה".

היהלום שבכתר, עבור רבים, שמור לסיום. הקלידן מייק פינדר, האיש והמלוטרון, חתם את היצירה עם MY SONG, קטע אפי ומורכב שבו הוא הציג לראווה את שליטתו המוחלטת בכלי הנגינה המיוחד הזה. המלוטרון, קלידים המפיקים צלילים באמצעות השמעת סרטי הקלטה, היה ידוע ככלי קשה לתפעול. אבל פינדר לא היה סתם נגן; בשנות השישים הוא עבד במפעל בבירמינגהם שייצר את המלוטרונים, והכיר את הקרביים של המכשיר טוב יותר מכל אחד אחר. בידיו, המלוטרון לא נשמע כמו מכונה, אלא כמו תזמורת שלמה, וקטעי הסולו שלו ב-MY SONG הם שיעור מאלף באמנות וטכנולוגיה.

לצד המלוטרון, בתקליט הזה נעשה לראשונה שימוש בכלי חדשני נוסף: סינטיסייזר מוג. הייווארד רכש את אחד ממכשירי המיני-מוג הראשונים שיוצרו אי פעם, עם המספר הסידורי 0000002. העתיד נשמע היטב בין חריצי התקליט.

בסופו של דבר, הפרנויה של תומאס התבררה כמוצדקת. EVERY GOOD BOY DESERVES FAVOUR נסק הישר למקום הראשון במצעד הבריטי ולמקום השני במצעד הבילבורד האמריקאי. עיתון "סאן ברנדינו" סיכם זאת היטב בזמנו: "זה אלבום שאתה שומע אחרת בכל פעם שאתה מאזין לו. הוא מלא במוזיקה משובחת וצלילים טובים, ומבקר מפוקפק יכול לומר שוב שהאלבום נמצא מעל ראש קהל הרוק, אך נתוני המכירות ישללו את הוויכוח הזה. יחד עם 'ראם' של מקרטני, ואלבומו האחרון של רוד סטיוארט, המודי בלוז סייעו סוף סוף לעקור את האלבום 'ישו כוכב עליון' מאחת השהיות הארוכות ביותר ברשימת 5 המובילים של הבילבורד בזיכרון האחרון".

אז בפעם הבאה שאתם נתקלים בתקליט הזה, עצרו לרגע. הקשיבו לו כיצירה שלמה, קפסולת זמן משנת 1971. תקשיבו ללהקה בשיא כוחה היצירתי והמסחרי, שלא פחדה לדחוף את הגבולות, גם כשההצלחה כבר הייתה בכיס. בתקופה שבה מוזיקה פופולרית יכולה הייתה להיות גם מורכבת, גם נועזת וגם יפהפייה להפליא. וחבל, באמת חבל, שכבר לא עושים אותה ככה...

כמה עמוקה התביעה שלך? הסיפור המלא על הדרמה המשפטית שכמעט והפילה את הבי ג'יס. ב-23 ביולי בשנת 1984 ביטל בית משפט לערעורים פסיקה לפיה הבי ג'יס גנבו משיר בשם LET IT END ללהיטם HOW DEEP IS YOUR LOVE.

נשימת רווחה גדולה נשמעה ב-23 ביולי 1984, אחרי מאבק משפטי מורט עצבים, כשבית המשפט לערעורים דן בפסיקה קודמת וקבע סופית – האחים גיב, הלא הם הבי ג'יס, לא גנבו את הלהיט שלהם HOW DEEP IS YOUR LOVE. הסאגה המשפטית שארכה שנים והטילה צל כבד על אחת הבלדות המצליחות יותר בתולדות הפופ, הגיעה סוף סוף לסיומה. הסיפור, שהתחיל ארבע שנים קודם לכן, היה מפותל ומלא בתווים צורמים, והציב יוצר שירים אלמוני מול אחת הלהקות הגדולות בעולם, בשיא כוחה.

הכל התחיל עם אדם בשם רונלד סיל, סוחר עתיקות וכותב שירים חובב מהעיר שיקגו. בשנת 1975, שנתיים תמימות לפני שהעולם כולו נמס מהפתיחה המלטפת של HOW DEEP IS YOUR LOVE, כתב סיל שיר משלו בשם LET IT END. סיל, חדור תקווה, חלם שאחד מהכוכבים הגדולים של התקופה יקליט את יצירתו. הוא שלח קלטת דמו של השיר ללא פחות מ-14 חברות הוצאה לאור שונות, בתקווה שמישהו יזהה את הפוטנציאל. אך דבר לא קרה.

ואז, בשנת 1977, יצא לאקרנים הסרט ששינה את פני התרבות הפופולרית, SATURDAY NIGHT FEVER, והפסקול שלו הפך לתופעה עולמית. בין שלל המנוני הדיסקו הקצביים, בלטה בלדה אחת, רכה ומרגשת, שהפכה מיד לקלאסיקה: HOW DEEP IS YOUR LOVE. השיר, שנכתב על ידי האחים גיב, זכה בגראמי והפך לאחד השירים המזוהים יותר עם הלהקה.

כאן הסיפור מקבל תפנית. כשרונלד סיל שמע את הלהיט ברדיו, הוא כמעט נפל מהכיסא. לטענתו, המנגינה הייתה מוכרת לו עד כאב – היא הייתה דומה באופן מחשיד לשיר שכתב שנתיים קודם לכן. סיל לא היסס, ובתביעה שהדהימה את תעשיית המוזיקה, הוא האשים את הבי ג'יס בפלגיאט.

בסיבוב הראשון, להפתעת כולם, חבר המושבעים פסק לטובת סיל. הם השתכנעו לאחר שבחנו את דפי התווים של שני השירים. על הנייר, כך נטען, שמונה התיבות הראשונות וארבע התיבות האחרונות היו כמעט זהות. פסק הדין הזה איים לא רק על המוניטין של הבי ג'יס כיוצרים פוריים ומקוריים, אלא גם על תמלוגים בשווי מיליוני דולרים.

האחים גיב היו בהלם. לאורך כל המשפט, הם טענו בתוקף שמעולם לא שמעו את השיר של סיל. ההגנה שלהם התבססה על נקודה פשוטה והגיונית: השיר LET IT END מעולם לא יצא באופן מסחרי, לא הושמע ברדיו, והיה זמין רק כאותה קלטת דמו שנשלחה לכמה משרדים ונשכחה. "אנחנו לא מסתכלים כלל על שירים לא רשומים", הם טענו בלהט, והוסיפו שהם כותבים בעצמם את כל שיריהם מאז שהיו ילדים קטנים. הפעם היחידה שבה הקליטו חומרים של יוצרים אחרים הייתה במסגרת הפרויקט המיוחד של הסרט SGT. PEPPER'S LONELY HEARTS CLUB BAND, שם ביצעו מחדש שירים של הביטלס.

השאלה המרכזית שעמדה על הפרק הייתה שאלת הגישה להקלטה. במשפטי זכויות יוצרים, לא מספיק להוכיח דמיון בין שתי יצירות; התובע חייב להוכיח שהיה לנתבע סיכוי סביר כלשהו להיתקל ביצירה המקורית. עורך דינו של סיל לא הצליח לספק שום תרחיש הגיוני שבו קלטת הדמו האלמונית שלו עשתה את דרכה משיקגו אל אולפן ההקלטות של הבי ג'יס.

בדיוק על נקודה זו נפל התיק כולו. השופט בבית המשפט לערעורים, על אף שהסכים כי קיים "דמיון בולט" בין קטעים מסוימים בשני השירים, קבע כי דמיון לבדו אינו מספיק. בהיעדר הוכחה לגישה להקלטה, הוא האמין לטענתם העקבית של הבי ג'יס וקיבל את הערעור שלהם. אז כשהשיר HOW DEEP IS YOUR LOVE מתנגן ברדיו, אפשר לראות בו שיר מוחלט של האחים גיב. איזה שיר מדהים זה, נכון?

הבוקר שבו סנדק הפ'אנק התפוצץ! ב-23 ביולי בשנת 1969 נגרמה עוגמת נפש לזמר הנשמה והפ'אנק, ג'יימס בראון.

ב-23 ביולי 1969, סצנה ששילבה בין פוליטיקה, אגו וקצב מסחרר התרחשה בעיר המלאכים, לוס אנג'לס, והותירה פקידה אומללה אחת וסיפור בלתי נשכח. הכוכב הראשי: לא אחר מאשר "האיש שעובד הכי קשה בשואו ביזנס", הלא הוא ג'יימס בראון. האנטגוניסט (בלי כוונה): ראש עיריית לוס אנג'לס, סם יורטי, איש שהשעון המעורר שלו כנראה עבד לפי זמנים אחרים.

הסיפור שלנו מתחיל, כמו סיפורים רבים בתעשיית הבידור, ממוחו הקודח של יחצ"ן. אותו איש יחסי ציבור זריז ראה שהלקוח המפורסם שלו, ג'יימס בראון, מגיע לסדרת הופעות בעיר, והבין שיש כאן הזדמנות פז: מדוע שעיריית לוס אנג'לס לא תכריז על "יום ג'יימס בראון" ותעניק לו פרס הוקרה? אחרי הכל, אנחנו מדברים על התקופה שבה בראון היה בשיא כוחו. שנה קודם לכן, הוא שחרר את התקליטון שהפך להמנון של תנועת הזכויות האזרחית, SAY IT LOUD- I'M BLACK AND I'M PROUD, והשפעתו חרגה הרבה מעבר לעולם המוזיקה. הוא היה אייקון תרבותי, סמל לעוצמה ולכבוד.

הכל אורגן למופת. נקבעה פגישה חגיגית לשעה עשר בבוקר במשרדו של ראש העיר. בראון, שהיה ידוע כפרפקציוניסט אובססיבי שקנס את נגניו על כל תו מזייף או איחור של שנייה לחזרה, התייצב במקום בדיוק בזמן, לבוש בחליפה מהודרת ומלווה ביחצ"ן הגאה שלו. הוא ציפה לשטיח אדום, לחיוכים ולכבוד המגיע לו. אך במקום זאת, הוא נתקל בשום-כלום.

מסתבר שלאיש יחסי הציבור הנלהב נעלמו שני פרטי מידע קריטיים. הראשון: ראש העיר סם יורטי פשוט לא היה איש של בוקר, ולמשרדו הוא נהג להגיע בשעות מאוחרות יותר. פגישה בעשר בבוקר הייתה עבורו בגדר המלצה קוסמית בלבד. השני, והחמור יותר: באותו יום ספציפי, יורטי כלל לא היה אמור להגיע לעבודה, ומי שאמור היה להחליפו ולהעניק את הפרס לבראון היה סגנו, ג'ו קווין.

אבל כשבראון ופמלייתו הגיעו, אפילו הצל של קווין לא נראה במסדרון. המשרד היה שקט, והאוויר התמלא במתח. עבור אדם כמו ג'יימס בראון, שראה בכבוד ערך עליון, זו הייתה סטירת לחי מצלצלת. הוא, האיש העסוק ביותר בעולם הבידור, פינה את זמנו היקר, ובתמורה זכה להתעלמות מוחלטת.

לאחר דקות ספורות של המתנה מורטת עצבים, בראון החליט שההצגה הזו הסתיימה. הוא פנה אל נציגי התקשורת, שהוזמנו מראש כדי לתעד את האירוע ההיסטורי (שהפך לכזה מסיבות אחרות לגמרי), והצהיר בקולו המחוספס והסמכותי: "אני מאמין בכבודו של האדם. אני איש עסוק מאוד, אבל הגעתי לפגישה בדיוק בזמן שנקבע. אם אני יכולתי לעשות זאת, אין סיבה שראש העיר לא ינהג באותו האופן".

בלי להוסיף מילה, הוא הסתובב על עקביו, ובצעדים נמרצים יצא מהבניין, כשהוא משאיר מאחוריו את מזכירת המשרד המסכנה, שעמדה שם המומה. וג'יימס בראון? הוא המשיך להופעה באותו ערב, נתן את כל כולו על הבמה, והוכיח שוב מדוע הוא האיש שעובד הכי קשה בשואו ביזנס, עם או בלי יום מיוחד על שמו.

אז מי נולדו ב-23 ביולי? תאריך זה סיפק לעולם המוזיקה קשת מגוונת ומרהיבה של כישרונות שהגדירו ז'אנרים שלמים, ניפצו גיטרות, ניפחו סקסופונים והשאירו חותם בל יימחה. מהביצות הלחשות של לואיזיאנה, דרך הגלאם רוק הבריטי ועד למטאל הכסחני של לוס אנג'לס, בואו נרים כוסית (או נגביר את הווליום) לכבודם של ענקי המוזיקה שנולדו היום.

טוני ג'ו ווייט: שועל הביצות עם הגיטרה המדברת

בשנת 1943, אי שם בלואיזיאנה, נולד האיש שלימים יקבל את הכינוי "שועל הביצות", הלא הוא טוני ג'ו ווייט. עם קול עמוק ומחוספס וסאונד ייחודי של גיטרה שהיה שילוב של בלוז, קאנטרי ופ'אנק, ווייט המציא ז'אנר משלו שזכה לכינוי SWAMP ROCK. הוא לא סתם שר על החיים בדרום ארצות הברית, הוא חי אותם. את ההשראה להתחיל לכתוב שירים קיבל, באופן מפתיע, אחרי ששמע את הלהיט ODE TO BILLIE JOE של בובי ג'נטרי. התוצאה הייתה קלאסיקות כמו POLK SALAD ANNIE, שיר על אוכל לעניים שהפך להמנון בינלאומי, והבלדה העצובה והיפהפייה RAINY NIGHT IN GEORGIA. ווייט המשיך ליצור ולהופיע כמעט עד יומו האחרון, והלך לעולמו מהתקף לב באוקטובר 2018, כשהוא מותיר אחריו מורשת מוזיקלית בוצית ומלאת נשמה.

אנדי מקאיי: האיש והסקסופון של רוקסי מיוזיק

שלוש שנים מאוחר יותר, בשנת 1946, הגיע לעולם באנגליה אנדי מקאיי, האיש שהעניק ללהקת רוקסי מיוזיק את הצליל הייחודי והזוהר שלה. בעוד בריאן פרי היה הפנים והקול, מקאיי הפיח חיים בשירי הלהקה עם נגינת הסקסופון והאבוב שלו. הוא לא היה סתם נגן, הוא היה אמן שצייר נופים מוזיקליים שלמים. הצלילים שלו היו חלק בלתי נפרד מהסאונד העתידני והאלגנטי של הלהקה, שהשפיעה על דורות של מוזיקאים.

ג'ון ראטסי: המתופף הראשון של RUSH

בשנת 1952 נולד ג'ון ראטסי, דמות טראגית וחשובה בסיפורה של אחת הלהקות הגדולות בתולדות הרוק המתקדם, RUSH. ראטסי היה המתופף המקורי של הלהקה ואף ניגן בתקליט הבכורה שלהם. הוא היה אנרגטי וכריזמטי, אך החיים בדרכים פחות התאימו לו. רגע לפני שהלהקה עמדה לפרוץ בגדול בארצות הברית, הוחלט שהוא יעזוב. הסיבות היו שילוב של מחלת הסוכרת ממנה סבל וסלידתו מסבבי הופעות אינטנסיביים. עזיבתו סללה את הדרך להצטרפותו של מתופף אחר, בחור צעיר בשם ניל פירת, ששינה את פני הלהקה ואת עולם התיפוף לנצח. ראטסי, שלפי הסיפורים הוא זה שהציע את השם RUSH, הלך לעולמו בשנת 2008 מסיבוכים של מחלת הסוכרת.

מרטין גור: המוח המלודי של דפש מוד

קפצנו לשנת 1961, השנה בה נולד מרטין גור, הגאון המוזיקלי והכותב העיקרי של להקת הסינת'-פופ הענקית דפש מוד. אחרי עזיבתו של וינס קלארק בתחילת הדרך, גור לקח על עצמו את מושכות הכתיבה והוביל את הלהקה למחוזות אפלים, עמוקים ומצליחים הרבה יותר. הוא האיש שמאחורי כמה מההמנונים הגדולים של שנות השמונים והתשעים, ביניהם PERSONAL JESUS (שנכתב בהשראת ספרה של פריסילה פרסלי על חייה עם אלביס), ENJOY THE SILENCE ו-NEVER LET ME DOWN AGAIN. הוא סיפק את הליווי המושלם לקול הבריטון הדרמטי של הסולן דייב גהאן, ויצר את ההרמוניה שהפכה את דפש מוד לתופעה עולמית.

ניק מנזה: הלב שהפסיק לפעום על הבמה

סיפורו של ניק מנזה, יליד 1964, הוא אחד הסיפורים העצובים והדרמטיים של עולם המטאל. מנזה היה המתופף של להקת הת'ראש מטאל MEGADETH בתקופת הזוהר שלה, וניגן באלבומים קלאסיים כמו RUST IN PEACE ו-COUNTDOWN TO EXTINCTION. הסגנון שלו היה טכני, חזק ומדויק. במאי 2016, במהלך הופעה עם להקתו OHM במועדון בלוס אנג'לס, מנזה התמוטט על הבמה במהלך השיר השלישי. הוא סבל מהתקף לב מסיבי ומותו נקבע במקום. המתופף הישראלי, איקי לוי, שהעסיק את מנזה בחברת המצילות שלו, SOULTONE, סיפר לי עליו בכאב: "ניק היה מיוחד מאד. בילינו יחד לפני הופעתו האחרונה. הוא חסר לי מאד. מתופף מדהים. לא יאמן איך דייב מאסטיין התייחס אליו באופן נבזי ביותר כשהעיף אותו מלהקתו". מנזה מת כפי שחי, מאחורי מערכת התופים.

סלאש: איש המגבעת והגיטרה שלא נגמרת

ואיך אפשר לחתום את הרשימה הזו בלי אחד הגיטריסטים המזוהים יותר שידע הרוק? בשנת 1965 נולד באנגליה סול האדסון, או כפי שהעולם כולו מכיר אותו, סלאש. עם כובע הצילינדר הנצחי, משקפי השמש, סיגריה בזווית הפה וגיטרת גיבסון לס פול צמודה לגוף, סלאש הפך לאייקון מיידי עם הפריצה של להקת גאנס אנד רוזס. הריפים הבלוזיים והכבדים שלו והסולואים המלודיים והבלתי נשכחים שלו בשירים כמו SWEET CHILD O' MINE ו-NOVEMBER RAIN הפכו לפסקול של דור שלם. סלאש, שבצעירותו למד באותו בית ספר עם לני קרביץ, הוא לא רק גיטריסט מושחז אלא גם אספן גיטרות רציני, עם אוסף שמוערך במאות כלי נגינה. גם אחרי שעזב את הלהקה והקים הרכבים מצליחים כמו VELVET REVOLVER, וחזר אליה באיחוד המרגש, הוא נשאר סמל אמיתי.

המודי בלוז המפוארים פורצים בסערה, אבל רגע, זה לא מה שאתם חושבים! ב-23 ביולי בשנת 1965 יצא תקליט הבכורה של להקת מודי בלוז ושמו THE MAGNIFICENT MOODIES.

אז רגע לפני שאתם מתחילים לזמזם לעצמכם את "לילות משי לבן" ומדמיינים תזמורות פילהרמוניות ואווירה פסיכדלית מהורהרת, הרשו לי לעצור אתכם. תשכחו מכל מה שאתם יודעים. התקליט הזה הוא חיה אחרת לגמרי, מסע שורשי ומחוספס אל עולמו של הרית'ם אנד בלוז האמיתי, זה שמזיע וצועק וחי את הבלוז בכל תו ותו. זוהי הלהקה בגלגולה הראשון והפראי, הרבה לפני שהפכה לחלוצת הרוק הסימפוני.

החבורה הצעירה, שהתגבשה במועדונים האפלים והתוססים של בירמינגהם, הגיעה לאולפן ההקלטות כשהיא כבר חמושה בלהיט ענק שכבש את המצעדים, הביצוע המחשמל שלהם לשיר GO NOW, שהגיע למקום הראשון בבריטניה. אך התקליט המלא הציג תמונה רחבה ועשירה הרבה יותר. מתוך שנים עשר השירים שמרכיבים את היצירה, שבעה הם גרסאות כיסוי, מעין מכתב אהבה לשורשים המוזיקליים של הלהקה. הבחירות שלהם לא היו מקריות, הן הראו בדיוק מאיפה הם באים: בלוז חשמלי משיקגו, נשמה לוהטת מדטרויט וקצב מחוספס מהדרום האמריקאי.

מבקרי המוזיקה של התקופה, כמו למשל במגזין מלודי מייקר, ידעו לזהות מיד שמדובר פה בדבר האמיתי. אחד המבקרים כתב אז בהתלהבות מדויקת: "זהו התקליט הראשון של הלהקה הזו, ומה שאני כל כך אוהב בה זה שהיא לא מנגנת רק כדי למצוא חן בעיני הקהל. זו מוזיקת רית'ם אנד בלוז במיטבה, והיא מתקרבת באופן מסוכן לסאונד האותנטי שנוצר על ידי האמנים השחורים, וזה נכון גם ברמת הביצוע הקולי".

הביקורת לא חסכה במחמאות אישיות. "לריי תומאס", נכתב שם, "מגיעות תשואות רמות על השירה מלאת הנשמה שלו ועל נגינת המפוחית הווירטואוזית שקורעת את האוויר. גם קולו של הגיטריסט והסולן המוביל, דני ליין, פשוט מצוין". המבקר אף ניתח במדויק את מבנה התקליט: "הצד הראשון של התקליט נשען בכבדות על הסגנון והגרוב של לא אחר מאשר ג'יימס בראון. לעומת זאת, הצד השני מציג חומר מקורי ומבטיח שנכתב על ידי דני ליין ופסנתרן הלהקה, מייק פינדר".

ואכן, הצמד ליין-פינדר הראה ניצנים של כתיבה, שהיוותה את הגרעין ליצירה העתידית של הלהקה. אך הגורל, כמו תמיד, תכנן תפנית בעלילה. ההרכב הזה לא יחזיק מעמד. דני ליין, הכוכב הכריזמטי, יעזוב את הלהקה וינסה את דרכו כמנהיג להקה שבאה לשלב רוק עם כלי קשת קלאסיים. המיזם הזה לא יצליח והוא בהמשך ימצא את דרכו בלהקת חיל האוויר של ג'ינג'ר בייקר ולאחר מכן במקום מבטיח אף יותר - פול מקרטני ולהקת כנפיים.

המודי בלוז, מצידם, יתפרקו ויתחברו מחדש, יצרפו חברים חדשים וימציאו את עצמם מחדש לחלוטין. הם יזנחו את הבלוז הגולמי לטובת צליל חדש, מהפכני וקסום, כזה שישלב רוק, שירה קלאסית ופסיכדליה מלוטרונית, וישנה את פני המוזיקה הפופולרית. אבל כל זה עוד יקרה בעתיד.

בינתיים, ב-23 ביולי 1965, העולם קיבל את THE MAGNIFICENT MOODIES – תקליט בכורה אנרגטי, כן ובועט. הוא לא התקליט המוכר ביותר שלהם, אבל הוא ללא ספק היסוד החיוני והמחוספס שעליו נבנו מאוחר יותר הקתדרלות המוזיקליות המפוארות שהפכו את המודיז למי שהם.

הלהיט שהוא כולו נהיגה אחת מפעימה. ב-23 ביולי בשנת 1984 יצא תקליטון חדש ללהקת THE CARS ששמו DRIVE. זה הפך ללהיט ענק.

זה היה הרבה יותר מעוד שיר. זו הייתה פצצת רגש עטופה בצלילי סינטיסייזרים קרירים, המנון נצחי של הגל החדש שיצא מהתקליט המצליח ופורץ הדרך של הלהקה, HEARTBEAT CITY. אבל מי שציפה לשמוע את קולו המוכר והמעט מרוחק של סולן הלהקה, הכותב והמלחין הראשי ריק אוקאסק, הופתע. את המילים הנוגעות והשואלות "מי יסיע אותך הביתה הלילה?", לא שר אוקאסק, אלא נשק סודי אחר בארסנל של הלהקה: הבסיסט בנג'מין אור, שקולו החם והמלטף העניק לשיר את עומקו קורע הלב. אור, למי ששכח, כבר הפליא בקולו בלהיט הענק הקודם של הלהקה, JUST WHAT I NEEDED, והוכיח שוב שהוא הרבה יותר מסתם נגן בס.

השיר עצמו הוא יצירת מופת קטנה של התבוננות כואבת. הסיפור, שנכתב על ידי אוקאסק, משרטט תמונה של גבר הצופה מהצד באישה, ככל הנראה בת זוגו לשעבר או הנוכחית, כשהיא נמצאת במקום רע, במערבולת של הרס עצמי. הוא לא שופט אותה, אלא שואל בעדינות סדרת שאלות נוקבות שמטרתן לנער אותה: "מי יגיד לך כשהגיע הזמן? מי יגיד לך שדברים אינם כל כך נפלאים?". זהו ניסיון נואש לגרום לה להביט במראה ולראות את האמת הקשה של חייה.

כשהוליווד דופקת בדלת (של השכן)

וכאילו הסיפור מאחורי השיר לא היה מרתק מספיק, הקליפ שליווה אותו הפך לסאגה בפני עצמה. את מלאכת הבימוי קיבל על עצמו בחור צעיר בן 23, שחקן מבטיח בשם טימותי האטון. כן, אותו טימותי האטון שרק ארבע שנים קודם לכן קטף פרס אוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר על תפקידו בסרט "אנשים רגילים". האטון, שחלם בכלל להיות במאי, התגורר במקרה דלת ליד אליוט רוברטס, המנהל של THE CARS. באחת הפעמים, כששמע את השירים מהתקליט החדש עוד לפני שיצא, האטון לא הפסיק לדבר על הרעיונות שלו לקליפ עבור DRIVE. רוברטס התלהב, העביר את המסר לאוקאסק, ולמחרת הטלפון צלצל: "אנחנו רוצים שאתה תביים את זה". לפעמים, כל מה שצריך זה לגור בשכונה הנכונה.

אבל האטון לא היה הכוכב היחיד שנולד על הסט הזה. לתפקיד הראשי הנשי בקליפ, הוא ליהק דוגמנית צעירה ואלמונית יחסית מצ'כוסלובקיה, נערה בת 18 בשם פאולינה פוריזקובה. האודישן שלה לתפקיד היה גם הפעם הראשונה שבה פגשה את ריק אוקאסק. מה שהתחיל כמפגש עבודה, הפך במהרה לסיפור אהבה סוער שהסעיר את עולם המוזיקה והאופנה. השניים נישאו בשנת 1989, הביאו לעולם שני בנים, ונשארו יחד במשך עשרות שנים, עד לפרידתם המפתיעה. הקליפ, שמציג את פוריזקובה במגוון מצבים רגשיים קיצוניים, נותר עדות ויזואלית מרשימה.

דפיקה בדלת: הסיפור המלא מאחורי הלהיט הנצחי של פול מקרטני וכנפיים. ב-23 ביולי בשנת 1976 יצא תקליטון חדש ללהקת כנפיים, עם השיר LET 'EM IN. צד ב' של התקליטון בא עם השיר BEWARE MY LOVE.

נדמה שאי אפשר שלא להתמסר לקסם של LET 'EM IN. מהרגע הראשון, צלילי פעמון הדלת המפורסמים שלו מושכים אותך פנימה אל תוך עולמו המוזיקלי החם והעוטף של מקרטני. זוהי פנינה מלודית, מהסוג שרק גאון פופ כמוהו יודע לרקוח, יצירה שלא חדלה מלרומם את הנפש גם עשרות שנים אחרי שיצאה לאור. קולו המרגיע של פול, יחד עם נגינת פסנתר נינוחה ועיבוד כלי נשיפה משכנע, יוצר אווירה מזמינה וביתית. כאן טמון עוד ניצחון מבריק של יכולתו הייחודית של מקרטני לטוות מילים פשוטות לכאורה, אך טעונות במשמעות עמוקה המהדהדת אצל כל מאזין.

השילוב המופתי בין הפסנתר, כלי הנשיפה העשירים ומקצב התופים היציב מייצר סאונד מלא ועשיר, המאפשר לכל כלי נגינה לזרוח מבלי להאפיל על רעהו. השיר הזה הוא עדות נוספת לגאונותו של פול מקרטני כיוצר וליכולתו המופלאה ליצור מוזיקה שחוצה דורות ומגזרים. השיר טיפס בזריזות למקום השלישי במצעד הבילבורד האמריקאי ולמקום השני במצעד הבריטי, והפך לאחד ההמנונים הגדולים של אותו הקיץ.

אז מי כל האורחים שדופקים בדלת?

אבל הקסם האמיתי של השיר טמון ברשימת האורחים המפתיעה שמקרטני מזמין אותנו להכניס פנימה. לא מדובר ברשימה אקראית; כל שם נושא מאחוריו סיפור אישי וחם.

סיסטר סוזי: זוהי לא אחרת מאשר אשתו דאז, לינדה מקרטני. הכינוי "סוזי" דבק בה במהלך חופשה של הזוג בג'מייקה, שם המקומיים נהגו לכנות כך נשים לבנות ובלונדיניות. לינדה אימצה את השם בחיבה ואף הקליטה שיר תחת שם העט SUZIE AND THE RED STRIPES.

דודה ג'ין: דודתו האהובה של פול, מהצד של אביו.

האח מייקל: אחיו הצעיר של פול, מייקל מקרטני, שנודע גם הוא כמוזיקאי וצלם תחת שם הבמה מייק מגיר.

פיל ודון: מחווה לצמד האחים המיתולוגי, האחים אוורלי, שהיוו השראה עצומה על הביטלס ועל פול בפרט, במיוחד בכל הנוגע להרמוניות קוליות.

הדוד ארני: כאן מסתתרת קריצה משעשעת לאחד החברים הטובים ביותר של פול, מתופף להקת המי, קית' מון. מון גילם את דמותו של הדוד ארני בסרט הקולנוע המבוסס על אופרת הרוק "טומי".

האח ג'ון: השם המעורפל והטעון ביותר ברשימה. מצד אחד, מדובר באחיה של לינדה, ג'ון איסטמן, שהיה גם עורך דינו של פול. מצד שני, רבים מאמינים, ופול עצמו רמז לכך, שהכוונה היא לחברו המפורסם מהלהקה ההיא, ג'ון לנון. השיר הוקלט בתחילת 1976, ותקופה קצרה לאחר מכן, באפריל של אותה שנה, ג'ון ופול נפגשו בפעם האחרונה בניו יורק, מה שמוסיף נדבך נוגע ללב לשורה התמימה הזו.

ולטוויסט מודרני בעלילה: פול סיפר בחיוך שהגורל זימן לו הפתעה משעשעת. לאשתו השלישית, ננסי שוול, יש אחות בשם סוזי ואח בשם ג'ון. "פתאום," הוא אמר, "אני שר על המשפחה של ננסי. זה צירוף מקרים די מדהים".

ומה בצד השני?

כדי להוכיח שהם לא התרככו לחלוטין, צד ב' של התקליטון הציג את BEWARE MY LOVE. קטע רוק קצבי שנועד להפיג כל טענה שלהקת כנפיים הופכת לחבורה של "רכרוכים". השיר, עם ריפים חזקים ושירה נמרצת, היווה ניגוד מושלם לצד א' המלטף והוכיח שהלהקה עדיין מסוגלת להרעיש ולבעוט כשצריך. שני השירים הופיעו בתקליט המצליח של הלהקה מאותה שנה, WINGS AT THE SPEED OF SOUND, תקליט שהיה ייחודי בכך שכל אחד מחברי הלהקה קיבל הזדמנות לשיר סולו לפחות בשיר אחד.

ג'ון בונהאם - מתופף אלים מאד! ב-23 ביולי בשנת 1977 הואשם מתופף להקת לד זפלין, ג'ון בונהאם, בתקיפה אלימה אכזרית מאחורי הקלעים, במופע של הלהקה באוקלנד.

אמני החימום ביום זה היו להקת ג'ודאס פריסט והגיטריסט ריק דרינג'ר והמופע של זפלין, שנערך בשעת אחר הצהריים, עבר כהלכה אך מיד לאחר מכן פרצה תקרית מבישה. קודם כל, אחד מעוזרי הבמה המקומיים, ג'ים דאוני, חטף מכות מהצוות הטכני של זפלין כי הם חשבו שהוא פלט קללה מפיו.

לאחר מכן, בנו של מנהל הלהקה, פיטר גראנט, ניגש לדלת שמאחורי הקלעים והוריד שלט אחד שנתלה בה. איש האבטחה המקומי, ג'יימס מצורקיס, גער בו על כך ולכן הוחלט במחנה הלהקה ללמדו לקח. בונהאם ניגש למלאכה ביחד עם מנהל סיבוב ההופעות של זפלין, ריצ'רד קול, ועוזר נוסף ושמו ג'ון בינדון. השלושה לקחו את מצורקיס ונעלוהו בקרוואן שהיה מאחורי הקלעים. שם הם הפליאו בו מכות רצח בעוד פיטר גראנט חוסם בגופו אפשרות של המפיק המקומי, ביל גרהאם, לפתוח את הדלת ולהציל את האיש שעבד עבורו. כשנפתחה בסוף הדלת, נאלץ הקורבן לסור מיד לבית החולים כי נפצע קשה.

מיד לאחר האירוע, גראנט הכריח את גרהאם לחתום על מסמך ובו נשבע האחרון שלא יגיש כתב אישום, אך זה היה דף חסר תוקף משפטי ולפני שלד זפלין הצליחו לעזוב את העיר, נעצרו בונהאם, גראנט, קול ובינדון והואשמו בתקיפה.

הנה מה שהיה לביל גרהאם לספר בעניין בספרו: "לד זפלין תמיד הייתה אלמנט קשה. זו הייתה בעיה שלה כבר מההתחלה. הרבה תוקפנות גברית באה יחד עם ההופעות שלה. זה היה במהלך העיוות של שנות השבעים, שהיה עידן מוזר מאוד. זו הייתה אנרכיה ללא סיבה. היו הרבה תיגרות בקהל בכל פעם שלד זפלין הופיעה. חשבתי שזו להקת רוק'נ'רול נהדרת עם בלוז לבן טוב וזמר ונגן גיטרה טובים מאוד. מאוד מלודיים ומאוד ערמומיים. היה להם מתופף מאוד חזק. הלהקה הופיעה טוב וחבריה יצרו עבור האנשים שבאו

לראותם את הילת השטן. זו הייתה חוויה שטנית אפלה ומפחידה.

מבחינת הלהקה, נתתי לה להופיע בעברבפילמור איסט וגם בפילמור ווסט שלי. המנהל שלהם תמיד היה פיטר גראנט. בזמן המופע הזה, הוא שקל אולי שלוש מאות פאונד. הוא לבש חולצות סאטן ענקיות עם צווארונים מקופלים. הג'ינס שלו נעשה במיוחד למידות גדולות. הוא היה גדול. מתאבק מקצועי לשעבר שענד טבעות גדולות על אצבעותיו. הידיים היו ענקיות וכל התכשיטים עליהן היו כסופים ושחורים.

הכל התחיל ביום שישי אחר הצהריים לפני סוף השבוע של ההופעות. קיבלתי טלפון ממנהל ההופעות שלהם שאמר, 'אנחנו צריכים קצת כסף'. אמרתי, 'אלוהים. בשלב מאוחר של היום, אני אצטרך ללכת לבנק ואני לא יודע אם אני יכול להשיג לכם מספיק'. 'אנחנו צריכים קצת כסף, ביל'. 'בסדר. כמה?'... 'אנחנו צריכים עשרים וחמישה אלף דולר'. הם הרוויחו מאות אלפי דולרים עבור שני המופעים שקבעתי עמם ב-1977. אוקלנד קולוסיאום נמכר גם לשבת וגם ליום ראשון. אבל בלילה שלפני ההופעה הראשונה, ללא הודעה מוקדמת, הם רצו מקדמה ובמזומן. כדי לעשות סיפור ארוך קצר, הסתובבתי בעיר במשך שעות. איכשהו גירדתי עשרים וחמישה אלף במזומן והלכתי למלון בו שהתה הלהקה. הייתה להם אבטחה מחוץ לסוויטה. הכריזו עליי ונכנסתי לחדר ההמתנה. שם ישב הסוחר שהכרתי ואז זה פגע בי בפעם הראשונה. זה היה כסף שנועד לסמים. אמרתי לעצמי, 'טוב, זה הכסף שלהם. יש להם זכות על זה'. מה שהייתי צריך לעשות זה לצאת ישר החוצה משם עם הכסף ולא לחזור. אבל לא עשיתי זאת. יש כמה דברים בחיים שלי שאני לא מרגיש טוב לגביהם והסצנה בחדר המלון ההוא היא אחת מהן.

למחרת היה שבת. הם התכוונו לעזוב את המלון בזמן להגיע לקולוסיאום אוקלנד להופעה שלהם. במקום זאת, הם איחרו שוב, הייתי צריך לעשות את אחד הדיבורים האלו לקהל. 'מצטער על העיכוב...' למעשה, אני חושב שאולי אמרתי גם שלג'ימי פייג' יש כמה בעיות עם הגיטרה שלו והוא רוצה לעשות את זה בדיוק כמו שצריך

אז בבקשה לחכות בסבלנות. הם התחילו באיחור של עשרים דקות. הם עלו לבמה ולא היו בעיות. רוברט פלאנט היה מאוד נחמד, כמו שהוא תמיד היה. בכל פעם שדיברתי איתו, הוא אף פעם לא היה כמו חבר ב'לד זפלין'. הוא היה רק הוא עצמו. ג'ון פול ג'ונס תמיד לא דיבר. הוא כמעט לא היה קיים. אבל פלאנט ואני תמיד דיברנו על משפחה וילדים והוא אהב את בני מאוד. מה שלא אהבתי בלד זפלין זה שהם באו בכוח. שמעתי סיפורים איומים על התנהלותם עם בחורות ועם אנשי כספים. היו להם את שומרי הראש שהיו עצומים. לשניים מהם היו תיקים משטרתיים באנגליה. הם היו בריונים".

ג'ים מאצורקיס: "אחרי ההופעה בשבת, שמתי לב שהילד הצעיר הזה משך את לוחות העץ מדלתות הקראוואן ששימש לחדרי הלבשה עבור האמנים. לוחות עם שמות האמנים עליהם. מכיוון שזה היה סוף שבוע של שתי הופעות, עדיין הייתה לנו הופעה נוספת. אז ממש לא רצינו שיגנבו את השלטים. שמתי לב שיש לילד ערימה של שלטים ואמרתי לו, באופן שחשבתי שהוא אדיב, שהוא לא יכול לקבל אותם.

הוא אמר, 'אני רוצה אותם'.

אמרתי, 'לא. אתה לא יכול לקבל אותם'

הוא אמר, 'אני לוקח אותם'.

אמרתי, 'לא, אתה לא'.

הוא היה רק ילד צעיר. בן שבע, או משהו כזה. אז לקחתי את השלטים ממנו. זה לא היה מעשה אלים מכל סוג שהוא. פשוט לקחתי אותם, ולא חשבתי על זה יותר. זה באמת לא היה אירוע גדול. לא חשבתי שיהיו השלכות כלשהן. לקחתי אותם לקרון האחסון שלנו לתלות אותם בחזרה מאוחר יותר. עדיין הייתי בטריילר הזה כמה דקות כשג'ון בונהאם, מתופף בלהקה, הגיע לטריילר. היו כמו שלוש או ארבע מדרגות, כמו גרם מדרגות נייד קטן מחוץ לקראוואן. הוא עמד בתחתית המדרגות והוא קרא כדי למשוך את תשומת ליבנו. יצאתי לשם ופיטר גראנט היה איתו. הוא כל הזמן אמר, 'אתה אל תדבר לילד שלי ככה'. בונהאם היה סוג של גיבוי שלו. אבל

גראנט היה זה שאמר, 'אתה לא מדבר ככה אל הילד שלי. אף אחד לא מדבר. אני יכול לקחת ממך את העבודה שלך'. אני זוכר שאמרתי לו, 'לא. אתה לא יכול לקבל את העבודה שלי'.

בחלק האחורי של מוחי, אני זוכר שחשבתי, 'אני עובד עבור ביל גרהאם. ביל יגבה אותי'. כאילו הוא יכול ללכת לביל ולפטר אותי רק בגלל שהוא היה המנהל של לד זפלין. גראנט אמר, 'שמעתי שהכית את הילד הזה'. אמרתי שממש לא. בונהאם אמר, 'אתה יודע מי הוא? אתה לא מדבר עם הילד הזה'. הכל קרה מהר מאוד. כשהוא אמר את זה, בונהאם עלה על גרם המדרגות. עמדתי שם והוא בעט בי ישר במפשעה. התכופפתי ונפלתי בחזרה לתוך הקראוואן. הוא לא היה לבד. היו לו כמה שומרי ראש ממש מאחוריו. כל זה קרה מהר והבנתי שהנה מגיע משהו לא טוב. בונהאם עדיין התפרע בשלב זה. רק רציתי לברוח כי כאן היה אחד מכוכבי הלהקה עם שומרי הראש שלו. שומרי הראש ניסו להרגיע אותו, למעשה, ואמרו לי להתחפף. הייתה דלת אחורית אז הצלחתי לברוח משם. הייתי מוטרד ומבולבל. כל הקטע. הלכתי להתאושש ולהסדיר את הנשימה. כמה אנשים ראו את זה קורה. ביל גרהאם הובא לסיפור".

ביל גרהאם: "הייתי בטריילר. מישהו בא ואמר לי, 'ביל, יש בעיה מאחורי הקלעים'. נאמר לי על ידי אנשים אחרים מה קרה עם שלטי העץ וג'ים מאצורקיס. עכשיו, הכרתי את ג'ים והוא היה איש רגוע וחביב. הלכתי לפיטר גראנט והוא ישב שם וגעש. הוא אמר, 'ביל, אני מאוד מאוכזב'. והוא המשיך להסביר לי מה קרה והוסיף, 'הבן שלי לא ישקר'. הוא הביא את בנו והילד אמר, 'האיש דחף אותי ולקח ממני את השלטים'. גראנט אמר, 'האיש שלך שם את ידיו על בני? איך יכולת להעסיק את האנשים האלה? אני מאוד מאוכזב ממך'. אמרתי, "פיטר. במקרה הגרוע, זה יכול להיות נכון. אני לא חושב שזה קרה. יש לי ילדים. אתה חושב שהייתי שוכר אנשים כדי לפגוע בילדים?'

ביליתי איתו עשרים דקות והוא כל הזמן אמר, 'תן לי לדבר איתו. עם האיש הזה. האם לאיש הזה יש ילדים?'

אמרתי, 'לא. אני לא חושב. הוא צעיר מדי. אבל הוא איש נחמד. איש טוב'. עזבתי את הקראוואן ואז חזרתי וראיתי שלגראנט היו כמה אנשים בחוץ. זה היה כמו צבא קטן. הוא היה דיקטטור עם הצבא הקטן הזה.

גראנט אמר, "אני רק רוצה לוודא שהאיש הזה לא ניצל את העובדה שהוא גדול מהבן שלי. שהוא טיפל בו

בכבוד. אני רוצה לפגוש את האיש הזה'. אמרתי, 'פיטר, זכור, אתה איש גדול מאוד. תבין שהאנשים שלך חיפשו שם בחוץ להרביץ לאנשים אחרים. יש לך הרבה ביטחון איתך והם גדולים. זו הדרך שלך להראות לכולם שאתה רוצה שהם ימנעו להתעמת עם האמנים שלך. אני לא רוצה שאף אחד ייפגע. אני לא יכול לקבל את זה'.

הוא אמר, 'ביל, תאמין לי. אני רוצה לפגוש את האיש הזה'. אמרתי, 'בוא נעזוב את זה ככה. בוא נעזוב את זה. בואו כולנו נעשה את העבודה שלנו. בואו פשוט נשכח מזה ושתהיה לנו הופעה טובה מחר'.

הוא המשיך ואמר, 'אני מסכים איתך. אני מסכים איתך. אבל אני רוצה לפגוש את האיש הזה ואני רוצה לעשות איתו שלום ולהסדיר את זה'.

בחוסר רצון, אחרי מריבות רבות, אמרתי, 'פיטר, תן לי לנסח את זה ככה. יש לי את המילה שלך? האם יש לנו את המילה שלך כג'נטלמן שזה מה שיהיה?' הוא אמר שכן. סמכתי עליו ולקחתי אותו לג'ים".

ג'ים מאצורקיס: "ביל בא אליי ואמר, 'היי, אני מצטער שזה קרה.פיטר מתנצל. אני אסדר את זה. אתה אל תדאג'. סמכתי על ביל. באמת לא הייתה לי ברירה אחרת. אני גם לא ידעתי כמה משוגעים האנשים האלו. כמה דקות לאחר מכן, ביל חזר עם פיטר גראנט. ביל אמר, 'היי. ג'ים. הנה פיטר גראנט. אני יודע שזו הייתה אי הבנה ואני רוצה שתתפייסו'..."

ביל גרהאם: "פתחתי את הקראוואן ופיטר גראנט נכנס פנימה. ג'ים קם להגיד שלום. אמרתי, 'ג'ים, פיטר הוא אביו של הצעיר'. פיטר לפתע תפס את ידו של ג'ים, משך אותו לעברו ולקח את אגרופו כשהאצבעות כולן מכוסות בטבעות וריסק אותו בפנים של ג'ים, מפיל אותו בחזרה למושב. זינקתי לעבר גראנט. הוא הרים אותי כאילו אני זבוב זרק אותי לבחור שעמד ליד המדרגות. הבחור הזה דחף אותי החוצה. הוא זרק אותי במורד המדרגות וסגר את הדלת. הייתי עכשיו מחוץ לקראוואן. גראנט ואחד מהחבר'ה שלו היו בפנים עם ג'ים. הבחור השני שלהם עצר אותי, לא יכולתי לפתוח את הדלת. לא הייתה דרך להיכנס פנימה. שמעתי את ג'ים צועק מבפנים, 'ביל! עזור לי! ביל!' והרבה רעש".

ג'ים מאצורקיס: "הם זרקו את ביל החוצה. הם ממש, פיזית, זרקו אותו החוצה מהטריילר. גראנט אמר, 'תחזיק אותו' ושומר הראש, ג'ון בינדון החזיק אותי. גראנט הכה אותי בפנים באגרופיו ובעט בי באשכים. הוא עקר לי שן. לא הייתה דרך מילוט החוצה והנה הבחור הזה במשקל שלוש מאות פאונד פשוט עשה את שלו איתי. הייתי מספיק חזק כדי להתנתק ולברוח לחלק האחורי של הקראוואן. ואז הם לכדו אותי שם שוב. כל זה קרה תוך כמה דקות. איכשהו הצלחתי להתנתק ולעבור לדלת הכניסה. הם תפסו אותי שם. בינדון הושיט יד וניסה לקרוע את גלגלי העיניים שלי מהשקעים שלהם. כשהוא הלך על גלגלי העיניים שלי, זה הוציא ממני אדרנלין והגעתי לדלת. היו הבחורים האלו בחוץ שחסמו את הדלת. אז נלחמתי ליד הדלת וצעקתי לעזרה. ביל היה חסר אונים בחוץ. אני לא יודע איך הצלחתי להימלט משם. אם לא הייתי מצליח לברוח, אין לי ספק שהם היו הורגים אותי שם".

אירוע זה גרם גם לקרע ענק ביחסים בין הלהקה לגרהאם, שהיה אישיות ידועה ומשפיעה ביותר על סצנת ההופעות בארה"ב.

יום התביעות והאהבה העיוורת של פול מקרטני. פעמיים באותו התאריך בדיוק, כוכב הפופ האהוב מצא את עצמו במרכזה של סערה. פעם אחת, סערת רגשות שהובילה אותו בשביל חתונות יקר להחריד, ופעם אחרת, שלושים שנה קודם לכן, בסערה משפטית סביב זכויות יוצרים. קבלו הצצה כפולה ומלאת פרטים עסיסיים לחייו של המוזיקאי שלא מפסיק לייצר כותרות, גם כשהוא לא על הבמה.

2001: אהבה עיוורת, חשבון בנק פצוע

היה זה יום קיץ נאה, ה-23 ביולי 2001, כאשר סר פול מקרטני, האביר של המוזיקה הבריטית, כרע ברך והציע נישואין להת'ר מילס. הרגש הציף אותו כמו מנגינה קליטה במיוחד. אחרי האובדן הנורא של אשתו הראשונה, לינדה, שלוש שנים קודם לכן, נראה היה שמקרטני מצא נחמה בזרועותיה של הדוגמנית לשעבר ופעילת הצדקה. הוא היה מאוהב בה עד מעל הראש, כל כך מאוהב עד שהקולות הצורמים סביבו נשמעו לו כמו רעשי רקע לא רלוונטיים. ובין הקולות הצורמים ביותר היו אלה של ילדיו, סטלה, מרי וג'יימס, שעל פי כל הדיווחים, פשוט לא סבלו את בת זוגו החדשה של אביהם וחשדו במניעיה.

אבל האהבה, כידוע, היא לפעמים עיוורת וגם חירשת. מקרטני, ששוויו הוערך אז במאות מיליוני ליש"ט, התעלם מהמלצות יועציו ובעיקר מילדיו, וסירב בתוקף לחתום על הסכם ממון. "זה לא רומנטי", הוא טען, ובכך חרץ את גורלו הפיננסי.

הנישואים, שנערכו בטקס מפואר בטירה אירית ביוני 2002, החזיקו מעמד פחות מארבע שנים והסתיימו בסכסוך גירושין מכוער ומפורסם שהפך לחגיגה עבור צהובוני הממלכה המאוחדת. מילס, שיוצגה על ידי אותו משרד עורכי דין שייצג את הנסיכה דיאנה, לא בחלה באמצעים. היא דרשה סכום של 125 מיליון ליש"ט. מנגד, עורכי דינו של מקרטני, אותם אלו שייצגו את הנסיך צ'ארלס, טענו ל"התנהגות בלתי סבירה" מצדה ותיארו אותה כאדם וכחני וגס רוח.

בסופו של יום, במרץ 2008, פסק בית המשפט לטובתה סכום של 24.3 מיליון ליש"ט – סכום אסטרונומי לכל הדעות, אך רק חמישית ממה שדרשה. אאוץ'! הלב אולי התאחה, אבל חשבון הבנק בהחלט נזקק לתקופת החלמה ארוכה.

1971: תביעה על יום אחר לגמרי

נחזור בזמן, בדיוק שלושה עשורים אחורה. ב-23 ביולי 1971, מקרטני מצא את עצמו במרכזה של דרמה משפטית אחרת לגמרי. התקופה הייתה סוערת; הביטלס התפרקו זה עתה בטונים צורמים, והוא בדיוק שחרר תקליטון בשם ANOTHER DAY, יצירה מלודית קלאסית בנוסח מקרטני. אלא שכאן צצה הבעיה.

שתי חברות ההוצאה לאור שהחזיקו בזכויות על שירי הביטלס, NORTHERN SONGS ו-MACLEN, הגישו נגדו תביעה. הטענה: הפרת חוזה. על פי החוזה הבלעדי שלו, כל שיר שהוא כותב שייך להן. אך על העטיפה של ANOTHER DAY, הקרדיט על הכתיבה היה שייך לפול ולינדה מקרטני. מבחינת חברות התקליטים, זו הייתה דרך מתוחכמת של פול "לגנוב" 50% מהתמלוגים ולהעבירם לחברה המשפחתית החדשה שלו, ובכך לעקוף את החוזה הישן.

פול לא נשאר חייב ויצא למתקפה תקשורתית חריפה. "רק בגלל שלינדה לא למדה מוזיקה בגילדהול", הוא אמר בראיון נזעם, "בחברת NORTHERN SONGS חושבים שהיא לא יכולה לכתוב שירים. אבל היא יודעת על מוזיקה יותר מכל האנשים האלו! תראו, היא רוקרית מהרגע הראשון. היא הייתה בתיאטרון פרמאונט וראתה את ג'רי לי לואיס, את באדי הולי, את האחים אוורלי ואת צ'אק ברי. היא מבינה במוזיקה. העניין הוא פשוט: חברת המו"לות הזאת החתימה אותי על חוזה. עכשיו אני מתחיל לכתוב עם מישהי שאין להם חוזה איתה – והם פשוט לא מקבלים את זה. זה לא עובד ככה".

בסופו של דבר, לאחר דיונים משפטיים, הצדדים הגיעו להסדר פשרה מחוץ לכותלי בית המשפט. הפרטים המדויקים נותרו חסויים, אך הקרדיט של לינדה נשאר, והיא המשיכה להיות שותפה מוזיקלית מלאה של פול בהרכב החדש שלו, כנפיים, שהוקם מאוחר יותר באותה שנה. מסתבר שגם בעולם הרוק'נ'רול, לפעמים צריך עורך דין טוב לא פחות מגיטרה חשמלית.

סוף טראגי לצלילים בגרייטפול דד. ב-23 ביולי בשנת 1980 נהרג בתאונת דרכים הקלידן לשעבר של הגרייטפול דד, קית' גודשו בן ה-32.

קית' גודשו, הקלידן שהיה חלק בלתי נפרד מהגרייטפול דד במשך שבע שנים סוערות, מצא את מותו בגיל 32 בלבד, בתאונת דרכים קטלנית שהותירה צלקת עמוקה. סיפורו הוא סיפור על מוזיקה גדולה, על אהבה סוערת, על לחצים אדירים, ועל סוף פתאומי ומיותר.

השנה היא 1972, והגרייטפול דד כבר מזמן אינם רק להקה. הם תופעה תרבותית, אימפריית הופעות חיות שאין שנייה לה בארצות הברית, עם קהל מעריצים נאמן ומסור שזכה לכינוי DEADHEADS. הלהקה נמצאת בשיא יצירתי ומסחרי, אך ענן כבד מעיב על ההרמוניה הפסיכדלית. רון "פיגפן" מקרנן, הקלידן המקורי והנשמה הבלוזית של הלהקה, נאלץ לפרוש עקב מצבו הבריאותי המתדרדר. פיגפן, עם קולו המחוספס ונגינת האורגן הדומיננטית שלו, היה מעמודי התווך של הלהקה, והחור שהותיר אחריו היה עצום, לא רק מוזיקלית אלא גם רוחנית.

אל תוך הוואקום הזה נשאב קית' גודשו. פסנתרן צעיר ומוכשר, עם רקורד מרשים כנגן סשנים וכחבר בלהקת הליווי של הגיטריסט דייב מייסון. גודשו, שהתיידד עם ג'רי גרסיה, גיטריסט הלהקה, הביא עימו רוח חדשה וצליל שונה. הפסנתר האקוסטי העשיר והמלודי שלו החליף את האורגן השורשי של פיגפן, והוסיף נדבך ג'אזי וזורם לג'אמים האינסופיים של הלהקה. הוא השתלב היטב בתקליטים שהוקלטו באותה תקופה והפגין וירטואוזיות שהרשימה רבים.

אך גודשו לא הגיע לבד. לצידו, כמעט תמיד, עמדה אשתו, הזמרת דונה ג'ין גודשו. צירופה של דונה ללהקה, שהחלה כזמרת ליווי, התברר כנקודת מחלוקת משמעותית. בעוד שקולה הוסיף לעיתים הרמוניות יפות, בעיקר בתקליטי האולפן, הופעותיה החיות היו בלתי צפויות, ולעיתים, לדעת רבים מה-DEADHEADS, גבלו בזיופים צורמים שפגעו בקסם המיוחד של ההופעה. אותם מעריצים אדוקים, שראו בלהקה משפחה ובהופעות טקס דתי, התקשו לקבל את הנוכחות של דונה, אותה ראו כגורם חיצוני שמנסה להשתלט על הבמה ועל ההקלטות. המתח הזה יצר קרע הולך וגדל בין הזוג גודשו לבין קהל המעריצים.

במשך שש שנים, בין 1972 ל-1979, היו קית' ודונה חלק בלתי נפרד מהמסע המטורף של הלהקה. הם חוו את פסגות ההצלחה, את ההופעות הענקיות, ואת אורח החיים האינטנסיבי והתובעני שכלל סמים, נדודים בלתי פוסקים ולחץ עצום. עם הזמן, הלחצים החלו לתת את אותותיהם. נגינתו של קית', שפעם הייתה רעננה ומלאת השראה, הפכה לעיתים אדישה וחסרת מעוף. המתחים הפנימיים בלהקה, יחד עם הביקורת מהקהל, שחקו את בני הזוג.

בחורף הקר של 1979, לאחר דין ודברים עם שאר חברי הלהקה, התבקשו קית' ודונה לעזוב. זו הייתה החלטה משותפת, גם אם כואבת, שהגיעה מתוך הבנה שהדרך הגיעה למבוי סתום. השניים הכריזו על פסק זמן של חצי שנה מעולם המוזיקה. הם היו זקוקים נואשות להפסקה, להתנקות מהסחרור, להוריד הילוך מרכבת ההרים הקליידוסקופית והמסחררת של החיים עם הגרייטפול דד ולהשיב לעצמם ולו במעט את השפיות שאבדה בדרך.

לאחר ההפסקה, כשחזרו לקליפורניה, מלאי תקווה ותוכניות חדשות, הם הקימו הרכב משלהם. בתחילה קראו לו THE GHOSTS, שם שבאופן מצמרר רמז על העתיד לבוא, אך במהרה שינו אותו ל-HEART OF GOLD BAND. הלהקה החדשה החלה לערוך חזרות. התחושה הייתה של התחלה חדשה, של דף נקי.

אך הגורל, במקרה הזה, היה אכזר במיוחד כשקית' נסע ברכב במארין קאונטי, קליפורניה. לצידו ישב חברו הטוב, קורטני פולוק, אמן מוכשר שהיה ידוע בסצנה בזכות חולצות ה-TIE-DYE המרהיבות שהכין עבור הגרייטפול דד והמעריצים. לפתע, מסיבה שאינה ברורה עד היום, התנגש הרכב בעוצמה רבה בחלקה האחורי של משאית שחנתה בצד הדרך.

קית' גודשו, שהיה אז בן 32, נפצע באורח אנוש בראשו. במשך יומיים נאבקו הרופאים על חייו, אך הפציעה הייתה קשה מדי. ב-23 ביולי הוא מת בבית החולים. חברו, קורטני פולוק, נפצע קשה בתאונה אך הצליח להחלים מפציעותיו. דונה גודשו, שבורת לב, מצאה נחמה בדת הנוצרית, נישאה מחדש והמשיכה ליצור מוזיקה, אך הצל הגדול של הטרגדיה ההיא נותר חלק בלתי נפרד מסיפורה. והצלילים? צלילי הפסנתר הייחודיים של קית' גודשו ממשיכים להדהד בהקלטות עם כישרון שנגדע בטרם עת.

ב-23 ביולי בשנת 1969 נכנס לראשונה למצעד הבריטי הסינגל היחיד של להקת FAIRPORT CONVENTION. זה היה עם השיר SI TU DOIS PARTIR, שהוא קאבר בצרפתית לשירו של בוב דילן, IF YOU GOTTA GO, GO NOW.

הביצוע של פיירפורט קונבנשן הגיע עד למקום ה-21 במצעד. בהקלטה של השיר הזה, מרטין לאמבל המתופף ניגן בין השאר על בקבוק חלב שהועמד על כסא. באמצע השיר הבקבוק נפל בטעות והתנפץ בדיוק על הביט.

ב-23 ביולי בשנת 2011 מתה הזמרת איימי וויינהאוס, בגיל 27. הנה הפרטים המצמררים...

איימי ויינהאוס הייתה זמרת בריטית שמצאה תהילה עולמית עם גישה מוזיקלית עדכנית מהולה ברטרו. עם קול צרוד ומסוגנן והשפעה רבה ממוזיקת הנשמה השחורה הישנה היא הפכה לאחת הזמרות הצעירות המוערכות ביותר בעשור האלפיים. אלבומיה נמכרו במיליונים והיא זכתה בחמישה פרסי גראמי.

היא סומנה כסנסציה אך הפכה לשם קבוע בצהובונים כאשר בעיותיה עם סמים ואלכוהול הובילו להתמוטטות איומה של הקריירה. היא פלרטטה עם הרס עצמי ושרה על חיים מלאי שחור, התמכרויות וניסיונות גמילה. בשיר כמו REHAB, שבא כשיר הקאמבק שלה, התגבשה הפרסונה שלה ותוך זמן קצר התערבבה המוזיקה עם חייה האישיים והדבר הדליק כותרות מטלטלות.

יחסי הגומלין בין חייה ואמנותה של ווינהאוס הפכו אותה לאחת הדמויות המרתקות יותר במוזיקת ​​הפופ, מאז קורט קוביין, שלמותו (גם הוא בגיל 27) קדם שימוש בסמים ותסכול מהתהילה שהפכה לכלוב. הקהל שחשב כי ייהנה ממנה לזמן רב גילה התמוטטות ציבורית והופעות רעות שהאפילו על כישרונה כמוזיקאית. הקריירה שלה מעולם לא התאוששה מזה.

בשנת 2003, בגיל 19, הוציאה ווינהאוס את אלבומה הראשון, "פרנק", שביסס אותה ככוכבת עולה בבריטניה. אלבומה השני, BACK TO BLACK, נכתב לאחר פרידה אישית כואבת והיה פורץ דרך, כשיצא בסוף 2006, עם הפקה חדשנית שהציתה את הדמיון של כל אוהבי מוזיקת הנשמה והרית'ם אנד בלוז הישנה משנות השישים והשבעים. גם תסרוקתה עוצבה כמיטב אופנת "תסרוקת הכוורת" של הימים ההם, כמו גם האיפור בסגנון קלאופטרה, אותו העתיקה מלהקת הבנות הישנה, הרונטס. היא נראתה החבילה המושלמת לתעשיית המוזיקה, בזמן ובמקום הנכונים והיא הייתה גאה ביותר בהישג שלה, אך היא לא הייתה מוכנה להתמודד עם ההצלחה.

בעוד שהשיר REHAB עדיין טיפס במצעדים, ווינהאוס עלתה לכותרות בגלל ענייני סמים ומעצרים שהשאירו אותה מאושפזת ואילצו אותה לבטל הופעות. באוקטובר 2007 היא נעצרה עם בעלה, בלייק פילדר-סיוויל, בנורווגיה באשמת החזקת מריחואנה. החותן של ווינהאוס לא יכל לסבול זאת ודחק במעריציה להחרים את המוזיקה שלה באומרו כי היא צריכה להיגמל ולא לקטוף פרסים. אביה של וויינהאוס, מיץ', הגיב, שלצערו מסר שכזה לא יעזור לבתו.

בשנת 2008 היא הייתה מועמדת לשישה פרסי גראמי ולקחה הביתה חמישה, כולל פרס האמן החדש הטוב ביותר. עם זאת, אפילו ימים לפני ההופעה, הופעתה שם לא הייתה בטוחה בגלל בעיות ויזה. בסופו של דבר היא הופיעה בלוויין מלונדון. שנה לאחר מכן היא התגרשה מבעלה, בעודו בכלא, לאחר שנמצא אשם בתקיפה ובניסיון שוחד.

למרות שווינהאוס לא יצרה אלבום מאז הקלאסיקה, "בחזרה לשחור", היא ניסתה להחיות את הקריירה שלה ומעריציה בילו את השנים האחרונות בצפייה בדרמות הפרטיות שלה כשהם ממתינים לחדשות על אלבום נוסף. אבל כל ניסיון לקאמבק נתקל במחסום יצירתי, כאוס וביטולי הופעות. נדמה היה שהיא נבלעת בבלאגן משלה; נכנסת ויוצאת מטיפולי גמילה, נכנסת לריבים, מופיעה בפומבי עם פצעים בפנים או שריטות בזרועותיה. לדברי אביה, היא אף פיתחה סימפטומים מוקדמים של אמפיזמה (נפחת הריאות) כתוצאה מעישון קוקאין, אין ספור סיגריות ושימוש בקראק. הצרות המשפטיות שלה מנעו ממנה לקבל ויזות לעבודה בארה"ב, והסיכוי לחזרה רצינית לאולפן נראה לא סבירה.

היא תכננה להופיע תריסר הופעות באירופה אך נכנסה למרפאת בלונדון לצורך גמילה, לבקשת אביה. היא עזבה את המרפאה רק שבוע לאחר מכן, כשהרופאים שלה אמרו שיאפשרו לה להשלים את שאר הטיפול שלה כשתחזור מהסיבוב. נציג מטעמה פרסם הודעה בה נאמר כי "איימי משתוקקת לעשות את ההופעות ברחבי אירופה, במהלך הקיץ". אבל המופע הראשון בסיבוב, בפארק קלמגדן בבלגרד, סרביה, ב-18 ביוני 2011, היה לא פחות מאסון. לפני ההופעה תקף אותה פחד במה והיא ביקשה ממנהל ההופעה רק כוס יין אחת כדי להירגע. היא קיבלה את מבוקשה.

היא עלתה לבמה והחלה להתנועע באופן לא ברור והיה ברור שכוס היין הזו הייתה צריכה להיות גדולה כדלי כדי להביאה למצב כזה, או שמא חומרים אחרים סייעו לה. נגני הליווי שלה חייכו כי חשבו שכניסתה המוזרה זה חלק מהשואו שלה. קהל של 20 אלף איש הריע בעודה מתנועעת על הבמה בחוסר יציבות וזורקת את אחת מנעליה. הלהקה החלה לנגן בציפייה שהיא תיגש למיקרופון, אבל חיוכי הנגנים החלו להימחק מפניהם כשהיא ניגשה למיקרופון והחלה למלמל את מילות השיר באופן לא ברור.

עיניה הלא ממוקדות וחיוכה הממוסטל גילו כי היא לא נמצאת על הבמה. הקהל, ששילם מחיר יקר עבור כל כרטיס, עדיין מחא לה כפיים בסיום השיר הראשון, בעודה מלטפת את זרועות ידיה באופן שנראה לא רצוני. בהמשך ההופעה היא לא פעם עמדה על הבמה, לא תפקדה כלל ולהקת הליווי האומללה נאלצה להמשיך לנגן ולספק את קולות הרקע המקצועיים, שנשמעו אומללים ביותר באותו רגע.

לאחר עשרים דקות, הקהל עדיין ניסה לעודדה בקריאות "איימי! איימי! איימי!". ובדיוק כשנראה שהיא חזרה לעצמה, החלה הלהקה לנגן אך וויינהאוס שוב צנחה לעולם משלה, קראה לזמר הליווי שלה, זלון תומפסון, שניגש בצייתנות לשמוע מה יש בפיה, רק לגלות שהיא הודפת אותו ממנה. הלהקה הפסיקה לנגן והקהל כבר הבין שיש פה בעיה והחל לשרוק בוז בקול. השיר BACK TO BLACK החל להתנגן והקהל קיווה שהשחור יתבהר הפעם אך תקוותו התנפצה למשמע הגשתה הנוראית של וויינהאוס. הקהל שר טוב יותר ממי שעמדה מולו על הבמה. בסוף השיר הקהל שוב שרק בוז. זמר הליווי ניגש אליה ונראה לוחש משהו באוזנה. היא בשלה והוא נראה חסר אונים. הצלילי היחיד שנשמע זה קול הקהל וזה לא נעים. הנגנים על הבמה מתדיינים ביניהם מה לעשות.

וויינהאוס נראית מנופפת להם בכעס בידה שיירדו מהבמה. הם לא יורדים ובקהל צועקים SHAMY, SHAMY, SHAMY. לאחר הפסקה מורטת עצבים היא ניגשה למיקרופון ונגניה החלו לנגן את השיר בתקווה שיירדו מהבמה כמקצוענים. הקהל לא אהב את הביצוע ושריקות הבוז שוב קולניות ושוב הפסקה בה נראית וויינהאוס מתווכחת עם מלוויה. השיר הבא מתחיל להתנגן ובאמצעו היא שלחה ידיה לתסרוקתה המעוצבת והרסה אותה. היא גם הרסה את השיר הבא, "ואלרי", כשהפסיקה אותו מיד בהתחלה וגערה בלהקתה. נסיון נוסף נעשה לבצעו ושוב וויינהאוס, שהיה ברור כי היא במצוקה, חזרה לתנועותיה הממוסטלות. בין לבין היא נעלמה מהבמה והשאירה את להקתה לחפות עליה.

ההופעה בבלגרד הפכה למופע הגרוע ביותר שהתקיים בעיר. אפילו שר ההגנה הסרבי, דראגן סוטנובץ, כינה את האירוע בפייסבוק, "בושה עצומה ואכזבה". מארגני המופע, שדאגו לנקות את סביבתה של וויינהאוס מחומרים בעייתיים, לא הצליחו להבין מהיכן היא השיגה חומר שהביא אותה למצב הזה. לא היה הדרן והקריירה של וויינהאוס הסתיימה ביום זה. היא טסה עם שאר ההפקה לאיסטנבול, כדי להופיע את הופעתה השניה בסיבוב, אך ההופעה בוטלה והזמרת, שבינתיים התפכחה, ראתה צילומים מההופעה בבלגרד שכבר זלגו ליו טיוב והבינה כי פישלה בענק. היא סירבה לקבל תשלום עבור הופעה זו וביטלה את 11 התאריכים שנותרו.

ב-23 ביולי 2011 היא שוב התגרתה במוות שארב לה מזה שנים. לפעמים הוא התקרב ולפעמים נסוג. שלושה בקבוקי וודקה נגמעו על ידה כשהיא לבדה. עם לגימת הבקבוק השלישי החליקו גרגירי החול האחרונים בשעון החול של חייה והיא מתה בגיל 27. חוקר מקרי המוות הבריטי קבע כי מותה של ווינהאוס היה תוצאה לא מכוונת של שתיית אלכוהול מופרזת ונגנים רבים ניגשו לטוויטר כדי לצייץ בעצב עמוק אך ללא הפתעה.

המשפחה שלה פרסמה הודעה בה נאמר: "המשפחה שלנו לא הופתעה מהאובדן של איימי, בת נפלאה, אחות ואחיינית. היא משאירה חור פעור בחיינו".

הזמרת מריאן פיית'פול, משתמשת סמים רצינית בעברה, אמרה: "איימי מאוד נזהרה ממני. היא ידעה שאני יודעת והיא לא רצתה שאגיד כלום. יש בזה רמה של נרקיסיזם שכולו מעורבב בשנאה עצמית. אני מכירה את זה היטב, אבל אני לא יכולה לחשוב מה יכולתי לעשות מלבד לקחת אותה ולנער אותה - 'זונה קטנה וטיפשה! תתעוררי!...".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.