רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-23 בינואר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-23 בינואר (23.1) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אריק קלפטון היה מאוהב בפאטי בויד, אשתו של ג'ורג' האריסון, אבל עכשיו גם היא אהבה אותו. ג'ורג' גילה מה קורה ביניהם וכשאריק נאלץ לראות את ג'ורג' ולהגיד לו, 'אני מאוהב באשתך', ג'ורג' שחרר אותה. אבל היא לא התכוונה להילקח בלי שאני אהיה המתווך המאהב שלה. זה היה בערך באותו זמן שלאשתי, קריסי, היה רומן קצר עם ג'ורג', הם נסעו יחד לחופשה בפורטוגל. תזכרו, אני חטפתי את קריסי מאריק, ומאוחר יותר, לאחר שפאטי ואריק נפרדו, היה לי רומן מקסים עם פאטי. אז לאריק ולי תמיד היה את אותו סוג של בנות שהכרנו, ואם תסתכלו - זה קצת כמו פאזל שאפשר לראות איך החיים שלנו השתלבו יחד עם השנים. פאטי ואני נשארנו חברים ושמרנו על קשר דרך האמנות שלי וצילום הפנטסטי שלה.

אריק ואני נשארנו חברים והקנטנו אחד את השני עם הומור. בערך באותה תקופה גיליתי שלאריק יש משיכה לברברה סטרייסנד. הייתי במסיבה של וונדי סטארק בלילה בלוס אנג'לס וגם אריק היה שם, וכאשר ברברה צלצלה בפעמון הדלת, ניגשתי לפתוח. היא איחרה וצעקתי עליה, 'באיזו שעה את מגיעה, ברברה, את איחרת'. היא צעקה מיד בחזרה, 'טוב, אני מצטערת, לעזאזל. התנועה הייתה נוראית!' ואז היא חיבקה אותי. התיישבנו על הספה, דיברנו קצת, ואז אמרתי, 'חכי רגע'. מצאתי את אריק, גררתי אותו אל הספה, דחפתי אותו על ברכיה של ברברה, ואמרתי, 'ברברה, הוא אוהב אותך', ויצאתי מהחדר. אריק היה עצבני איתי, אבל מרוצה" (רון ווד, הגיטריסט של הרולינג סטונס, בספרו)

תחנה לתחנה: הדוכס הלבן, דייויד בואי והיצירה שנולדה מתוך הטירוף. ב-23 בינואר בשנת 1976 יצא תקליטו של דייויד בואי, STATION TO STATION. זה לא היה סתם עוד תקליט; זה היה מסמך של אדם שעמד על סף התהום, והחליט לרקוד עליה בצעדי פ'אנק מדויקים להחריד.

הסיפור שמאחורי הקלעים נשמע כמו תסריט אימה הוליוודי. בשנת 1975 עבר דייויד בואי להתגורר בלוס אנג'לס, עיר המלאכים, שהפכה עבורו במהרה לגיהינום פרטי לחלוטין. חייו הפכו לכאוס ולמהומה אחת גדולה. הכוכב הבריטי צרך כמויות אדירות של קוקאין, שהפכו למרכיב המרכזי במחזור הדם שלו. הוא נשאר ער במשך ימים ארוכים, והתקיים בעיקר על דיאטה של פלפלים וחלב – תפריט תזונתי שאף דיאטנית שפויה לא הייתה מאשרת, ושגרם לכך שבשלב מסוים, משקלו ירד באופן מבהיל. הוא נראה כמו שלד מהלך בחליפה מחויטת.

מצבו הנפשי היה מעורער, בלשון המעטה. כשהוא התגורר בבית שכור בשכונת בל אייר היוקרתית והדליק נרות שחורים בטקסים מוזרים, הוא טען שראה גופות נופלות מחוץ לחלון שלו ונעשה אובססיבי לתורת הנסתר ולכישוף, ואף טען שמכשפות מנסות לגנוב את זרעו (כן, קראתם נכון). בראיונות הזויים מאותה תקופה, הוא הכריז על הערצתו לאדולף היטלר, כשהוא פולט משפטים כמו "אחד מכוכבי הרוק הראשונים...", וקרא לעריצות ימנית, דיקטטורית לחלוטין. למרבה המזל, ההתבטאויות הללו יוחסו בדיעבד לפרסונה הבימתית שלו באותה עת ולמצב התודעתי המעורפל בו היה שרוי.

מאוחר יותר יתייחס בואי לתקופה זו כ"הימים האפלים ביותר בחיי. זו הייתה תקופה כל כך ספוגה בזוועות שההיזכרות בה היא כמעט בלתי אפשרית". רמת ההדחקה הייתה כה גבוהה, שהוא לא זכר כלום מתקופת ההקלטות של התקליט הזה בגלל הסמים בהם היה שקוע. הוא הודה בכנות מצמררת: "אני יודע שהייתי אז בלוס אנג'לס רק בגלל שקראתי על זה איפה שהוא".

ועדיין, בתוך הכאוס המוחלט הזה, התרחש נס מוזיקלי באולפני CHEROKEE בלוס אנג'לס. לדברי הגיטריסט קרלוס אלומר, כאשר הוא, בואי והשאר הנגנים הגיעו לאולפן כדי לעשות תקליט חדש, בסתיו 1975, כל ההרס של חייו נותר בפתח. "כשהיינו במצב עבודה, זה תמיד היה על העבודה", הוא אמר. "אם זה היה מתודלק על ידי קוקאין או על ידי כל דבר אחר, דיוויד תמיד היה מסוגל לנהל את קבלת ההחלטות. המקצועיות הזו היא שאפשרה לו להמשיך". ההקלטות נמשכו לרוב סביב השעון, 24 שעות ביממה, באווירה אינטנסיבית וסהרורית.

לפני שנכנס לסחרחרת ההקלטות, הגיע בואי ללוס אנג'לס כדי להפוך לכוכב קולנוע. באפריל 1975, הוא הודיע על פרישה מעולם הרוק בהצהרה דרמטית. "זה מבוי סתום ומשעמם", הוא אמר. "לא יהיו יותר תקליטי רוק או הופעות ממני. הדבר האחרון שאני רוצה להיות זה איזה זמר רוק חסר תועלת". הסרט שבואי עסק בו היה THE MAN WHO FELL TO EARTH, סרט מדע בדיוני קיומי בבימויו של הבמאי הבריטי, ניקולס רוג. בואי גילם שם את תומאס ג'רום ניוטון, חייזר שנחת בכדור הארץ בחיפוש אחר מים לכוכב הגווע שלו. בזמן ההפסקות מצילומים הוא עבד גם על מוזיקה ועל סיפור בשם "שובו של הדוכס הלבן הרזה". הדמות הקולנועית זלגה למציאות, ובואי אימץ את המראה של ניוטון: שיער כתום משוך לאחור, חולצות לבנות ואפודות שחורות. משהו דיגדג לו לא להזניח את עולם המוזיקה.

והמוזיקה לתקליט הוקלטה מיד אחרי שבואי סיים לצלם את תפקידו בסרט. עטיפת התקליט STATION TO STATION היא תמונה שלקוחה מהסרט הזה, בדיוק מהרגע שבו הדמות נכנסת לחללית שלה. יש בתקליט ניחוחות של פ'אנק, שהגיע מהנסיון של בואי בתקליטו הקודם, YOUNG AMERICANS, להישמע כזמר נשמה פלסטי. אך הפעם התווסף לסיפור מרכיב חשוב שהפך את המסע מתחנה לתחנה מאד משמעותי – מוזיקת קראוטרוק מכנית וקרה שהגיעה מגרמניה, מלהקות כמו KRAFTWERK וגם NEU, והשפיעה מאד על בואי. השילוב בין הגרוב האמריקאי לקרירות האירופאית יצר צליל חדש לחלוטין.

התקליט נפתח ברעש רכבת מתקרבת, אפקט שנוצר בסינטיסייזר אנלוגי, ומוביל ליצירת הנושא. שומעים שמדובר בדייויד בואי שמנסה משהו חדש מצד אחד אך מאד בטוח בעצמו מצד שני. וזו אחת הגדולות של התקליט הזה. מדובר ביצירה באורך של יותר מעשר דקות, הארוכה ביותר שבואי הקליט עד אז. השיר הזה מציג לעולם את הדמות החדשה של בואי, הדוכס הלבן הרזה, והמעבר מאווירת רוק כבדה ומכנית בחלק הראשון לחלק מהיר ושמח יותר בחלק השני הוא מלאכת מחשבת. גם להקת הליווי שמנגנת עמו פה היא לא פחות ממצוינת. מחטיבת הקצב שכללה את המתופף דניס דיוויס והבסיסט ג'ורג' מאריי, ועד הגיטרה של קארלוס אלאמאר ונגינת הפסנתר של רוי ביטן.

ביטן, שהוכנס לעניינים באופן ספונטני, סיפר על המקריות המדהימה: "הייתי אז בלוס אנג'לס בסיבוב הופעות עם ברוס ספרינגסטין. נתקלתי בגיטריסט ארל סליק במלון, והוא אמר, 'אני לא מאמין שאתה כאן. בדיוק דיברנו עליך'. הגעתי למחרת לאולפן וזה הפך להיות אחד הפרויקטים האהובים עליי ביותר".

השיר השני בתקליט, GOLDEN YEARS, נשמע כשיר שהוקלט לאלבומו הקודם, YOUNG AMERICANS, אך לא נכלל בו. אשתו של בואי דאז, אנג'י, טענה בנחרצות שהשיר נכתב במפורש עבור אלביס כדי שזה יבצע אותו, ושבואי רצה נואשות שהמלך יקליט אותו. לטעמי, משהו בפ'אנק המוגזם של השיר נשמע לא מתאים לתקליט STATION TO STATION. זה שיר מגניב ומקפיץ שעוסק בנוסטלגיה ובהבטחה לעתיד זוהר, אך נשמע לי לא שייך לאווירת התקליט הזה והיה מתאים יותר לדעתי כחלק מאלבומו הקודם. עדיין, זה בואי במיטבו.

שאר השירים פה מהודקים מאד זה לזה מבחינת הפקה והגשה. השיר WORD ON A WING הוא אולי הרגע האישי ביותר בתקליט. בואי כתב אותו כמעין תפילה מתוך ייאוש רוחני עמוק בזמן צילומי הסרט, כשהוא מרגיש שהסמים גומרים אותו. זהו המנון רוחני שבו הוא זועק לעזרה מלמעלה. מיד אחריו מגיע השיר TVC 15, קטע קצבי ומשעשע עם סיפור רקע ביזארי לחלוטין: הוא מבוסס על הזיה של איגי פופ, חברו הטוב של בואי. איגי חלם שהטלוויזיה בולעת את החברה שלו, ובואי הפך את ההזיה הזו לשיר על הולוגרמה ועל מעבר לתוך המסך.

השיר STAY הוא פצצת פ'אנק-רוק נוספת בתקליט, שנולד מתוך ג'אם סשן באולפן. הגיטרות שם חותכות והקצב לא עוצר לרגע, והוא מדבר על חוסר הוודאות במערכות יחסים ועל הפחד להישאר לבד. מה גם שבואי הפעם לא פחד מלקחת את הזמן – כלומר, לא לעשות שירים קצרים ולחוצים, אלא לתת לרעיונות להתפתח באופן טבעי. לפיכך, השירים בתקליט הזה ארוכים יותר ממה שהיה בתקליטיו עד אז (התקליט כולו מכיל רק שישה שירים!). יש כאן הרגשה של אמן שמצפצף על הביקורות שיבואו על התקליט הזה כי הוא יודע היטב מה בא לו.

ואיזה סיום יש לתקליט הזה! עם השיר WILD IS THE WIND שהוקלט במקור על ידי ג'וני מאתיס בשנת 1957 לסרט בשם הזה. בואי קיבל את הרעיון להקלטת השיר אחרי שפגש את הזמרת / פסנתרנית, נינה סימון, אותה הוא העריץ. סימון הקליטה בשנת 1966 גרסה משלה לשיר זה, גרסה איטית ומרגשת עד דמעות. בואי החליט לעשות לו מחווה. זוהי בלדה דרמטית שסוגרת את המסע המוזיקלי בנימה רומנטית וכואבת. אחרי שהכירה את בואי, סימון אמרה עליו: "יש לו הגיון יותר מכל אדם שהכרתי אי פעם. הוא משהו אחר לגמרי".

בנובמבר 1975 הסתיימו הקלטות התקליט. בואי ארגן בחיפזון ראיון טלוויזיוני עם המנחה הבריטי הפופולרי, ראסל הארטי, בשידור לוויני ישיר לאנגליה, כדי להודיע שפרישתו הסתיימה, יש לו תקליט חדש, והוא ייצא לסיבוב הופעות עולמי בן שישה חודשים, סיבוב שנודע לימים כ- ISOLAR, שבו הופיע עם תאורה פלורסנטית לבנה וחזקה ששיקפה את האסתטיקה הנוקשה של העטיפה.

השלב הבא אחרי התקליט הזה היה להתמסר לגמרי לגרמניה. בואי, שהבין שהוא חייב לברוח מלוס אנג'לס כדי להציל את חייו, עבר לברלין ויצר בה, ביחד עם המוזיקאי בריאן אינו והמפיק טוני ויסקונטי, טרילוגיית תקליטים משמעותית מבחינה אומנותית וחפה מכל סממן מסחרי כלשהו (LOW, HEROES, LODGER).

מה שבטוח, התקליט הזה (שבו ניצבת דמות הדוכס הלבן מאד – כנראה בהשראת הקוקאין, דמות קרה, מרוחקת ואריסטוקרטית ללא רגש) הוא שעזר לבואי לנער מיד אחריו את התמכרותו לסמים ואת האגו שלו ולהתמסר טוטאלית למוזיקה הברלינאית שלו. המרחק מזיגי סטארדאסט לאלבומי ברלין היה כמרחק בין מבט לחדשות לדרדסים – וכל זה במרחק חמש שנים בלבד. מעניין שבואי שר בזיגי סטארדאסט על חמש שנים בלבד לקיום העולם. האם הוא ידע אז משהו שאחרים לא ידעו? כנראה שלעולם לא נדע, אבל לפחות נשארנו עם המוזיקה המופלאה הזו.

ברולינג סטון נכתב אז על התקליט (ואין לי ספק שבואי קרא את הביקורת הזו, כי העיתון הזה היה מה שכל המוסיקאים המצליחים קראו אז): "האלבום נפתח עם רכבת מסונטזת המשקשקת לאורך שיר הנושא בן עשר הדקות, וקולו נטול הגוף של אנגלי רומנטי המזמר: "שובו של הדוכס הלבן והרזה". הצורה מוכרת: אקורדים מפלצתיים, שירה מחודדת ועיבודים דוהרים. התרחיש נבנה עד שבואי חותך לשלב השני של השיר, יצירת פאוואר-רוק מטלטלת מתובלת בשאלות: "ומי יחבר אותי לאהבה?" ו-"האם פניי מביעות סוג של יגון?". ייתכן שהוא אינו מחויב ברצינות לרוק, אך כשהמוזה שורה עליו, הכל חוזר ומציף. תמיד השחקן, דייוויד בואי מסוגל לעטות את תפקיד הרוקר ולגרום לזה לעבוד.

למרבה הצער, מסירותו לתפקיד אינה בלתי-מתערערת, ובשירים כמו WORD ON A WING, המקהלה המלאכית ופסנתר הנשמה הילדותי מוזילים את התשוקה האלגנטית, הדתית-במרומז, של המילים והשירה המובילה. ועדיין, לרוב, החומר בתקליט הזה מציג את הרוק ש-YOUNG AMERICANS אילץ אותנו להאמין שלא יצוץ שוב לעולם: "TVC 15", שגורם למאזין להשתוקק לדף מילים, מכיל את אותו סוג של דרייב שהוא לא דיסקו, שהיה חסר במוזיקה של בואי מאז SUFFRAGETTE CITY. בואי מגרגר מילים כמו TRANSITION ו-TRANSMISION והקצב הופך לסדרה של פיצוצים מינוריים. ל-GOLDEN YEARS יש פני שטח מושכים יותר, ומזנון ה-R&B השופע שלו הכולל סגנונות שירה, שריקות ו"הוק" קלאסי מהשורה הראשונה ("אל תיתני לי לשמוע אותך אומרת שהחיים לא לוקחים אותך לשום מקום") – הופכים אותו להתענגות העצמית המפתה ביותר של בואי מאז PIN UPS.

ובכל זאת, השכנוע מלא-התשוקה האובססיבי של עבודותיו המוקדמות חסר. זה נותר מאמץ מקצועי ומחושב של אמן המודע לסגנון, שהיכולת שלו לכתוב ולבצע רוק'נ'רול תובעני מתקיימת בנוחות לצד הקסם שיש לו מצורות מגוונות. זהו אלבום טוב בהרבה ממה שהובלנו להאמין שבואי מוכן לעשות, אך בעוד שאין ספק לגבי המיומנות שלו, עולה התהייה כמה זמן הוא עוד ימשיך להיאבק עם הרוק בכלל".

ב-9 באפריל 1976 פורסמה ביקורת על האלבום הזה בעיתון להיטון הישראלי: "אין ספק שזהו הגרוע ביותר שבין אריכי הנגן של הזמר האנגלי דייויד בואי ואחד הגרועים באלבומי הפופ שהופיעו בשנים האחרונות. מי שנחשב עד לפני שנתיים לסופר סטאר של הפופ המערבי, הפך את עצמו לבדיחה תפלה ולזמר שמנסה לעבוד על קהל מעריציו בעזרת שמו המפורסם והפופולריות שלו. כשדייויד בואי החליט לפני שנתיים להפוך לזמר נשמה, סברו כולם כי הוא רק יתרום מכשרונו לפיתוח סגנון פופולרי זה. בואי נתגלה כזמר נשמה גרוע ואיכזב רבים ממעריציו. אבל אלבומו הנוכחי, 'תחנה לתחנה', הוא בבחינת סטירת לחי לכל מי שנתן בבואי אמון עד היום. הוא כולל שישה פזמונים בלבד (בהם 'שנות הזוהר', אחד מלהיטיו האחרונים) וקטעים ארוכים ביותר ומשעממים של מוזיקה כלית, קצבית ומונוטונית, שדומה כי הוכנסה לאלבום בגלל שלא היה במשהו אחר למלא אותו. אלבום המהווה ביזיון עבור זמר שאפשר לצפות ממנו למשהו הרבה יותר איכותי ומעולה. חבל מאד". שם המבקר נותר עלום...

"אין לי שמץ של מושג איפה אני אהיה בעוד שנה," אמר בואי, לאחר ש- STATION TO STATION יצא לחנויות. "אולי אהיה משוגע משתולל, ילד פרחים, דיקטטור או סוג של כומר - אני לא יודע אבל זה מה שמונע ממני להשתעמם”.

המודי בלוז מציגים - מבירמינגהם באהבה (ובשברון לב). ב-23 בינואר בשנת 1964 יצא תקליטון ללהקת המודי בלוז שהפך ללהיט הראשון שלה, עם השיר GO NOW.

זה היה תקליטון שהיה עתיד לשנות את פני המוזיקה, או לפחות את מצב חשבון הבנק של חבורת צעירים מבירמינגהם. היה זה הרגע שבו הלהקה, המודי בלוז, שחררה את מה שהפך ללהיט הגדול הראשון שלה – הביצוע הבלתי נשכח לשיר GO NOW. אבל כמו בכל סיפור טוב בעולם הפופ, הדרך לפסגה הייתה רצופה בלבבות שבורים, פסנתרים לא מכוונים וקצת מזל שהגיע במזוודה מעבר לים.

עוד לפני שהחבר'ה הבריטים הניחו את ידם על השיר, GO NOW היה בכלל תקליטון של זמרת הנשמה, בסי בנקס. הסיפור מאחורי הקלעים היה דרמטי לא פחות מהמילים עצמן: השיר הופק על ידי הצמד הידוע ג'רי לייבר ומייק סטולר, אך נכתב על ידי בעלה של בסי, לארי בנקס, בשיתוף עם מילטון בנט. זהו שיר קורע לב, שבו הזמרת נפרדת מאהובה ברגע כואב במיוחד, ומצהירה שהיא פשוט לא יכולה לסבול לראות אותו יותר. בסי בנקס עצמה סיפרה לימים שכששמעה את השיר לראשונה ברדיו, היא הייתה בטוחה שזו הגרסה שלה שמתנגנת, עד שהבינה בשברון לב שהבריטים "גנבו" לה את ההצגה (ואת המקום במצעדים). אצל המודי בלוז, כמובן, השתנו המינים – והגבר הוא זה ששר את קינת הפרידה.

צריך לזכור שבאותם ימים המודי בלוז הייתה להקת רית'ם אנד בלוז שניסתה את מזלה בבירמינגהם האפורה. זה היה הסינגל השני שלה, וטוב שכך, כי התקליטון הראשון נשא את השם האירוני LOSE YOUR MONEY, וכשמו כן הוא – אכן גרם רק להפסד כספים ללהקה הצעירה. אבל עם GO NOW קרה המהפך הגדול. השיר זינק לראש המצעדים בבריטניה והפך את החבורה לכוכבים בן לילה.

מי שאחז במיקרופון ונתן את קולו המיוסר היה הסולן, דני ליין. שנתיים בלבד לאחר מכן, ליין עזב את הלהקה לטובת פרויקטים משלו, אך הקשר שלו לשיר לא הסתיים שם. בסבנטיז הוא איחד כוחות עם פול מקרטני בלהקת כנפיים ואף שר את השיר הזה בהופעות הלהקה, כשהוא מלווה על ידי לא אחר מאשר אקס-ביטל. אגב, פול מקרטני כל כך אהב את השיר הזה בזמן אמת, עד שמסופר כי הוא התקשר לתחנת הרדיו של ה-BBC כדי לבקש שישמיעו אותו שוב, אך המרכזנית סירבה להאמין שזה באמת הוא על הקו וניתקה את השיחה.

אחד האלמנטים המזוהים ביותר עם השיר הוא ליין הפסנתר המהפנט שנוגן על ידי מייק פינדר. הצליל המיוחד והמחוספס של הפסנתר בהקלטה לא היה מתוכנן לגמרי, אלא תוצאה של ציוד הקלטה וינטג'י וקצת עיוות סאונד שיצר קסם חד פעמי. דני ליין סיפר בראיון כיצד הלהקה הגיעה לבצע את השיר הזה מלכתחילה, בסיפור שנשמע כמעט מקרי מדי: "הוא הגיע באחת המזוודות האלה שהיו מלאות תקליטים מאמריקה. אמרו לנו לבחור שיר משם. אז בחרתי את זה במיוחד בגלל שמייק פינדר היה נגן פסנתר. תמיד היינו מקבלים את ההופעות שבהן הפסנתר לא היה מכוון והיינו מקבלים מחיאות כפיים בודדות מהקהל שחיכה שיכוונו את הפסנתר. בכל מקרה, עשינו את השיר כי זה היה שיר עם פסנתר בתוכו".

המודי בלוז נוצרו מחדש זמן קצר לאחר פרישתו של ליין, עם הצטרפותם של החברים החדשים – ג'סטין הייווארד וג'ון לודג', שהפכו לכותבי שירים חשובים בה והובילו אותה לכיוון רוק סימפוני מורכב יותר. אבל אותו רגע בינואר 1964 ייזכר כנקודת הזינוק של אחת הלהקות המעניינות שיצאו מבריטניה.

הקלידן, הנשים והמלך: התקליט בו ההיסטוריה הפכה לרוק מתקדם. ב-23 בינואר בשנת 1973 יצא תקליט סולו של ריק ווייקמן בשם SIX WIVES OF HENRY VIII

ב-23 בינואר בשנת 1973 יצא תקליט סולו ראשון (אם לא נחשיב תקליט זניח שלו מ-1971 בשם PIANO VIBRATIONS) בשם SIX WIVES OF HENRY VIII. היה זה רגע מכונן שבו המוזיקה הפופולרית פגשה את ההיסטוריה המלכותית של אנגליה בהתנגשות חזיתית של סינטיסייזרים, מלוטרון, האמונד, גלימות נוצצות ווירטואוזיות חסרת מעצורים. ריק ווייקמן, האיש והקלידים, החליט להמר על כל הקופה עם יצירה אינסטרומנטלית גרנדיוזית ששינתה את פני הרוק המתקדם.

למי שלא מכירים את ריק ווייקמן אז הנה כמה מילים; ווייקמן נחשב בסוף שנות השישים באנגליה לבחור הפלא שעבד הרבה בסשנים אולפניים ומפיקים רבים רצו שינגן בהפקותיהם. הרזומה שלו היה בלתי נתפס עוד לפני שמלאו לו עשרים וחמש. הוא זה שניגן את המלוטרון בשיר SPACE ODDITY של דייויד בואי (תמורת תשלום זעום, יש לציין) ואת הפסנתר בתקליט HUNKY DORY שלו, שם תרם את נגינתו הבלתי נשכחת לשיר LIFE ON MARS. הוא ניגן את הפסנתר בשיר MORNING HAS BROKEN של קט סטיבנס, עבודה עליה קיבל לפי השמועות כ-9 ליש"ט בלבד, למרות שהפתיח הפסנתרני שהמציא הפך את השיר ללהיט עולמי. וניגן אורגן בתקליט MADMAN ACROSS THE WATER של אלטון ג'ון וסינטיסייזר עבור להקת בלאק סאבאת' בשירה SABRA CADABRA (תמורת בקבוקי בירה)... ועוד ועוד... למעשה, ווייקמן ניגן ביותר מ-2,000 שירים שונים כנגן סשן.

בשנת 1970 הצטרף ריק ווייקמן ללהקת STRAWBS, הרכב פולק-רוק שהחל לקבל גוון חשמלי יותר בזכותו. הוא הקליט עמה שני תקליטים, אך הכישרון שלו היה גדול מדי עבור הבמה הזו. הוא עבר בקול תרועה גדול להיות הקלידן הווירטואוז בלהקת יס, עמה הקליט בשנת 1971 את תקליטו הראשון במסגרתה, FRAGILE, ואחריו את יצירת המופת CLOSE TO THE EDGE. באותה תקופה, יס הייתה בשיאה, ווייקמן הפך לכוכב רוק אמיתי, כזה שלובש גלימות נוצצות ומוקף בערמות של מקלדות.

את תקליט הסולו הזה שלו הוא הקליט כשעדיין היה חבר בלהקה וזה הכיל קונספט ובו פרשנות מוזיקלית על אופיין של ששת נשותיו של הנרי השמיני, שנידונו למיתה מבעלן. זה לא היה נושא שגרתי לתקליט רוק, אבל שנות השבעים היו הכל חוץ משגרתיות. הרעיון לאלבום הסולו הזה הגיע לראשו בשדה תעופה בווירג'יניה, במהלך סיבוב הופעות מתיש עם להקת יס. ווייקמן, שחיפש דרך להעביר את הזמן בין טיסות ומלונות, עלעל בחוברות בחנות הספרים שהייתה בשדה התעופה כשלפתע נחו עיניו על חוברת שנקרא THE PRIVATE LIFE OF HENRY VIII. הוא קנה את החוברת והמשיך לעלעל בה במהלך טיסה לשיקגו. הנושא הקסים אותו. הדמות היהירה והשחצנית של הנרי השמיני, שרצה תמיד שכל הדברים יהיו רק לפי דרכו, ריתקה את ווייקמן. הקלידן מצא בדרכו של הנרי השמיני קווי הזדהות עם עצמו (חוץ מהריגת נשים, כמובן...). ווייקמן ראה הקבלה בין הרצון של המלך לשלוט בסביבתו לבין הרצון של מוזיקאי לשלוט ביצירתו ובקריירה שלו בתוך עולם המוזיקה הכאוטי.

כך סיפר לשדרן הרדיו, אלן בלאק, בשנת 1973: "היה לי קושי רב בהרכבת האלבום הזה כי אין באפשרותי לכתוב מילים. ולא היה טעם מבחינתי לכתוב שירים עם מילים חסרות משמעות. הראש המוזיקלי שלי נמצא יותר במלודיות והניסיוניות שבמוזיקה. לכן חשתי בצרות כשהתחלתי להרכיב את התקליט הזה, בנובמבר 1971. כשהקשבתי להקלטות הראשוניות של רעיונותיי חשתי כי אין שם משהו מעניין. ואז יצאתי לסיבוב ההופעות השלישי שלי בארה"ב עם יס. וחשתי משועמם בטיסות הארוכות שהיו לנו. אז הלכתי לחנות ספרים שהייתה באחד משדות התעופה. שם קניתי כמה ספרים כדי להפיג את שעמום הטיסה. אני חושב שזה היה בווירג'יניה. קניתי ארבעה ספרים. אחד מהם היה על חייו הפרטיים של הנרי השמיני. זה הספר הראשון שקראתי, בעוד המטוס עשה את דרכו לשיקגו. זה היה מוזר, כי בעוד אני קורא את הספר - לפתע צצו בראשי הרעיונות המוזיקליים שכתבתי לפני כן ומצאתי בהם לא ראויים. הם התחברו באופן טבעי לתוכן הספר. באותו רגע צץ לי הרעיון לעשות אלבום קונספט. חשתי מאושר כי הנה היה לי משהו טוב לעבוד איתו מבחינה מוזיקלית. אז התחלתי לקנות ספרים רבים על נשותיו של אותו הנרי השמיני וקיבעתי את דעתי על כל אחת מהן".

כשווייקמן חזר מארה"ב, הוא ביקר בהאמפטון קורט (שם נהג הנרי השמיני לגור) בשביל לספוג את אווירת המקום. הוא החל לחקור לעומק גם על נשותיו של הנרי השמיני. ומצא עניין רב בשוני המהותי ביניהן מבחינת אופיין. גם גורלן הוסיף עניין למחקרו. אך לוח הזמנים הצפוף שלו בלהקת יס גרם לעיכוב במימוש רצונו לגבש את היצירה. הוא יצר את יצירתו זו כשהשעון תקתק ללא הרף באופן מלחיץ. ההקלטות נפרשו על פני חודשים ארוכים, בין פברואר לאוקטובר 1972, באולפנים שונים בלונדון כמו TRIDENT ו-MORGAN, תוך שימוש בציוד אנלוגי כבד ומסורבל שהיה פסגת הטכנולוגיה דאז.

היצירה נפתחה בסערה. הקטע הפותח את התקליט, CATHERINE OF ARAGON, הוא יצירה מוזיקלית שהולחנה עוד לפני כן בשביל התקליט FRAGILE של להקת יס. ווייקמן רצה להקליט אותה כקטע הסולו שלו באלבום. הוא קרא אז ליצירה בשם HANDLE WITH CARE. אך בגלל שהיה חתום בחברת התקליטים A&M, שאסרה עליו להקליט חומר מקורי מחוץ לגבולותיה (חוזה דרקוני שהיה נפוץ באותם ימים), הוא נאלץ להקליט יצירה קלאסית ידועה במקום זה (שהפכה לקטע CANS AND BRAHMS).

אשתו הראשונה של הנרי השמיני הייתה CATHARINE OF ARAGON. הנרי התגרש ממנה כי היא לא הצליחה להביא לו בן ובכך כנראה ניצלה. הנרי היה אז להוט אחרי הצורך בבן שימשיך את שושלתו. הוא התגרש מקת'רין שהביאה לו "רק" בת. בקטע על קת'רין מנגנים עם ווייקמן חברים מלהקת יס; סטיב האו בגיטרה, כריס סקווייר בבס וביל ברופורד בתופים. בנוסף להם ניגן כאן גם נגן כלי ההקשה ריי קופר. זהו למעשה ההרכב של יס שהיה בתקופת התקליט FRAGILE (בלי קופר). כך שאפשר לדמיין פחות או יותר כיצד היצירה הזו הייתה נשמעת אם הייתה מוקלטת בסשנים לאלבום FRAGILE. ההקלטה של השיר נעשתה באולפני טריידנט, עם טכנאי ההקלטה קן סקוט. מעניין לציין כי במקור היו אמורות להיות מילים לשיר זה, אך ווייקמן החליף את ערוץ השירה בקו מלודי של סינטיסייזר, מה שיצר צליל חד וחותך.

הקטע הבא שהוקלט היה ANNE BOLEYN. הפעם באולפני MORGAN שבלונדון. הבעיה של אן בולין הייתה לשונה החלקלקה שגרמה להנרי להתעצבן עליה ולבסוף להורות על המתתה, ב-19 במאי 1536. חלום מוזר על מותה של אן גרם לווייקמן להוסיף קטע סיום ליצירה שהוקלטה. ווייקמן חלם שהוא נוכח באירוע הוצאתה להורג של אן ואחרי כן בהלווייתה ובחלומו הוא שמע ברקע את הקטע המוזיקלי THE DAY THOU GAVEST LORD IS ENDED. ווייקמן הגיע למחרת לאולפן וביקש להקליט את היצירה הזו ששמע בחלום כסוף ראוי למה שהוקלט. רק מאוחר יותר הוא גילה שהקטע ששמע בחלום נכתב למעשה זמן רב לאחר תאריך אירוע מותה של אן (ההמנון נכתב במאה ה-19, מאות שנים לאחר מכן, אך התאים להפליא לאווירה). ווייקמן שילב בקטע זה פסנתר ג'אזי מורכב עם מזמורי כנסייה מסורתיים, יצירת ניגוד בין החיים הראוותניים של החצר לבין המוות הבלתי נמנע. בקטע הזה ניגנו עם ווייקמן לס הארדל בבס, מייק איגן בגיטרה, ביל ברופורד בתופים, ריי קופר בכלי הקשה ושלוש זמרות (ליזה סטרייק, לורה לי וסילביה מקניל).

בשלב הזה נכנס ווייקמן לבעייה מבחינת יצירתו, כי הוא יכל להקליט רק במרווחים הקטנים מאד שבתוך לוח ההופעות העמוס לעייפה של להקת יס. ווייקמן לשדרן אלן בלאק: "השקעתי כשמונה חודשים בהקלטת האלבום הזה. אבל זה לא היה קל כי התהליך הופסק כל הזמן בגלל סיבובי ההופעות של יס. ואז כשחזרתי להקלטות שנעשו - חשתי צורך כל הזמן לשנות אותן".

ווייקמן קיווה להמשיך ולסיים את הפרויקט עם קן סקוט הטכנאי (שעבד גם עם דיוויד בואי והביטלס), אך האחרון היה איש עסוק מאד ולכן הדבר לא התאפשר. ווייקמן זעם על סקוט והחליט לזמן במקומו את הטכנאי פול טראגוריטה, עליו קיבל עליו המלצה מהאולפן והחליט להשתמש בשירותיו למרות שלא שמע עליו כלל לפני כן. הלחץ היה רב והציוד האנלוגי נטה להתחמם ולצאת מכיוון, מה שהוסיף עוד קושי טכני לתהליך.

הקטע השלישי שהוקלט לתקליט נקרא CATHERINE HOWARD. אותה קת'רין האומללה מתה שנתיים לאחר נישואיה להנרי. ראשה נערף בשנת 1542. בקטע הזה ניגן חבר של ווייקמן מימיו בלהקת סטרובס - מנהיג הלהקה, דייב קאזינס. הוא ניגן כאן בבנג'ו חשמלי. השילוב בין הבנג'ו העממי לבין הנגינה הקלאסית והמלכותית של ווייקמן בפסנתר ובצ'מבלו יצר ניגוד משעשע ומבריק, שנועד לשקף את אופיה הקליל והצעיר של קת'רין לפני סופה הטראגי. המלודיה בשיר זה נחשבת לאחת הקליטות והזכורות ביותר בתקליט.

הקטע הרביעי שהוקלט, JANE SEYMOUR, כלל גם עוגב כנסייתי עוצמתי. ווייקמן לא הצליח להביא באורגן ההאמונד שלו את אווירת המוזיקה שכתב. לכן הוא ביקש וקיבל אישור מכנסיית ST GILES CHURCH להקליט עם העוגב שבה. זה היה מבצע לוגיסטי מסובך. הטכנאים נאלצו להעביר כבלים ארוכים מהכנסייה אל ניידת ההקלטה שחנתה בחוץ, ולווייקמן היה קשה לשמוע את התופים דרך האוזניות בגלל ההדהוד העצום בחלל הכנסייה. ג'יין התחתנה עם הנרי בשנת 1536 ומתה שנה לאחר מכן. אופייה היה רגוע ועדין כשבאוקטובר 1537 קיבל ממנה הנרי את שרצה - בן להמשך שושלתו. הוא קרא לו הנסיך אדוארד. ג'יין לא הצליחה להתאושש מהלידה ומתה מיד לאחר מכן. היא היחידה שהקבר שלה צמוד לקברו של הנרי. אלן ווייט, המתופף החדש של להקת יס בתקופה ההיא (שהחליף את ביל ברופורד), ניגן כאן בתופים. היצירה נבנתה כטוקטה אלקטרונית דרמטית, המשקפת את הטרגדיה והקדושה של הדמות.

הקטע ANNE OF CLEVES נכתב על אן, שנישאה להנרי בשנת 1540. כשהגיעה קת'רין הווארד, הבין הנרי שהוא רוצה להתיר את קשריו עם אן, שהייתה ידועה בהתנהגותה החופשית והמוזרה לעיתים. ווייקמן החליט להנציח זאת באווירת הקטע שכתב עליה. זהו קטע קצבי, כמעט כאוטי, המלא במעברים חדים וסולואים פרועים של קלידים, שנועדו להמחיש את חוסר ההתאמה והמוזרות של הקשר. והאישה האחרונה של הנרי נקראה CATHERINE PARR והצליחה להימלט מהנרי ונישאה לאחר מכן. קטע זה סוגר את התקליט בנימה אופטימית יותר.

באוקטובר 1972 היה התקליט של ווייקמן כולו מוכן והשלב הבא היה לשכנע את חברת התקליטים שלו שכדאי להם להוציא לאור את זה כתקליט אינסטרומנטלי. המנהלים ב-A&M היו סקפטיים. באותה תקופה, תקליטים ללא שירה וללא להיטי רדיו ברורים נחשבו להתאבדות מסחרית. ווייקמן סיפר: "אני זוכר שהבאתי את ההקלטות בגאווה לחברת התקליטים. זה היה הרגע בו אנשיה הקשיבו ליצירה שלי בפעם הראשונה. עמדו שם כשמונה מהם. שמתי את הצד הראשון ובחדר השתררה דממה. לא נרשמה תגובה חיובית. ואז השמעתי להם את הצד השני של התקליט המיועד והתגובה הייתה אף פחות טובה. מרוב התיסכול שלי שתיתי את כל האלכוהול שהיה שם. ואז ניגש אליי עורך הדין של החבורה ואמר לי שהתקליט יישמע טוב אם אקליט קטעי שירה בו. השבתי לו שאין שירה כי זה תקליט אינסטרומנטלי. אז אותו עורך דין ניגש למו"ל שלי, דרק גרין, ואמר לו בקול רועם, 'האם אתה רוצה לומר לי ששילמנו בחברה 12,500 דולר בשביל פסנתרן מזורגג?'. דרק השיב לו לחיוב, אך הוסיף כי זה פסנתרן מזורגג טוב מאד. למזלי היו כמה אנשים בצד הבריטי של החברה שאהבו את התוצאה והבטיחו לי שהכל יהיה בסדר. אבל כשניגשנו להכין את העטיפה לאלבום, הודיעו לנו אנשי הדרג הגבוה בחברה שניאלץ לעשות זאת בשחור-לבן כי לא ישלמו על עטיפה צבעונית. בסוף התפשרנו על עטיפה בגוון חום. לי כבר לא היה איכפת כי שמחתי שבכלל מוציאים לי תקליט באופן בו רציתי".

את עטיפת התקליט צילם ווייקמן במוזיאון השעווה של מאדאם טוסו שבלונדון. הוא התייצב לצד פסלי השעווה של הנשים והצטלם, מבלי לשים לב שמאחורי אחד הווילונות מציצה דמות השעווה של נשיא ארה"ב אז, ריצ'רד ניקסון. הדמות של ניקסון נראית במעומעם ברקע, פרט משעשע שמעריצים רבים אהבו לחפש. חברת התקליטים שלו זכתה להפתעה נעימה מאד כי הצוות שם חשב שהאלבום לא ימכור יותר מ-25,000 עותקים. בפועל, התקליט הפך להצלחה היסטרית. הוא הגיע למקום השביעי במצעד הבריטי ושהה שם שבועות רבים, ואף זכה למעמד של תקליט זהב. בארה"ב הוא טיפס למקום ה-30 במצעד הבילבורד, הישג נדיר ליצירה כזו.

חלק מהביקורות המקוריות על התקליט לא היו אוהדות וריק ווייקמן היה מריר על כך. הוא אף הוסיף בציניות שהיטלר קיבל ביקורות טובות יותר על יצירתו שנקראה מלחמת העולם השניה. מבקרים מסוימים טענו שהיצירה יומרנית מדי ומוגזמת, "רוק דינוזאורים" במיטבו. עיתון רולינג סטון ציין בביקורתו: "בתקליט זה תפס ווייקמן את מקומו של קית' אמרסון כאשף קלידים אם כי הוא מוגבל יותר מבחינה טכנית", אך הביקורת עצמה הייתה דווקא חיובית. כנראה שבאנגליה התקבל התקליט בעיתונות באופן פחות נלהב. זה לא הפריע למעריצי להקת יס שקיבלו את התקליט באהבה והוא החל להימכר בכמויות אדירות. הרבה מעבר למצופה. וכדי להראות לעולם כי מדובר פה בקלידן בעל ציוד מתקדם - ווייקמן הצטלם לעטיפה הפנימית של התקליט עם כל סוללת הקלידים המרשימה שלו ופירוט על כל כלי וכלי. הרשימה כללה בין היתר שני מלוטרונים, סינתיסייזר מוג, אורגן האמונד C3, פסנתר כנף סטיינוויי ועוד מכשירים אלקטרוניים שהיו אז בגדר מדע בדיוני לרוב המוזיקאים. תמונה זו קיבעה את מעמדו של ווייקמן כ"קוסם הקלידים" הבלתי מעורער.

ווייקמן: "קשה להגיד משהו חדש על התקליט חוץ משהביקורות המצחינות שהוא קיבל כשיצא ממש פגעו בי. גם העובדה שחברת התקליטים שנאה אותו לא עזרה לי. הרגשתי מאוד לבד עם האלבום עד שהגיעה עזרה בדמותם של טוני בורדפילד וטרי אוניל מחברת התקליטים שאהבו את זה כי זה היה שונה ועשו כל שביכולתם כדי לתת לו שימוע הוגן. אני מאד גאה באלבום הזה ובכל מי שניגן את חלקו בהקלטתו ושותף בהצלחתו".

ב-23 בינואר בשנת 1977 הופיעה להקת ג'נסיס בבריסטול. בעיתון SOUNDS פורסמה מיד לאחר מכן ביקורת על ההופעה:

"כל מה שאני יודע זה שג'נסיס פשוט ממשיכה להשתפר. בכל סיבוב הופעות, החומרים מהאלבום האחרון שלהם נשמעים הכי חזקים. זה ההבדל בין אורך חיים יצירתי לפנטומימה של הלהיטים הגדולים ביותר. למרות שהתוכנית אורכת שעתיים, היא מרגישה כמו חמש דקות. אבל ההפתעה הגדולה ביותר היא הקטע האינסטרומנטלי... IN THAT QUIET EARTH, ואחריו בא בעדינות AFTERGLOW. מבחינה אינסטרומנטלית זה עולה על המתח המוזיקלי והמיומנות של SUPPER'S READY. שני הקטעים המנוגדים האלו מוכיחים שג'נסיס יכולה לעשות הכל.

התוספת האחרונה, עם המתופף צ'סטר תומפסון, אינה אלא בונוס אחד גדול. עכשיו השירים רוקדים יותר מאשר מתגלגלים. אתה כמעט מרגיש חשק לרקוד ל-SQUONK או I KNOW WHAT I LIKE. במהלך DANCE ON A VOLCANO עשו שתי שורות של מעריצים רשמים מטורפים של הטיות ראש כאילו הם מעריצי להקת סטטוס קוו. בעוד ביל ברופורד הוסיף קישוט מתוחכם, תומפסון שומר על הדברים נקיים יותר. האפקט הכולל הופך את ג'נסיס ליחידה מוזיקלית מהודקת ומוצקה יותר.

סטיב האקט ומייק ראת'רפורד מנגנים כעת כאחד כאשר טוני בנקס עוטף נושאים מלודית סביב קיר הסאונד המהותי. האפקט מכריע. עם תומפסון, תיפוף שלו עם פיל קולינס עובד בצורה יעילה יותר. במהלך LOS ENDOS ציפיתי ששני הגברים יעזבו את התיאטרון וימשיכו במסלולם עם תיפוף לחלל החיצון. הבמה ממש המריאה. ג'נסיס מנגנת כעת עם מספיק מיומנות מוזיקלית כדי להפוך את הוויזואליה על הבמה למיותרת. בראשית 1977 יש את כל ההוד של הישן אבל ההוד שייך לחלוטין למוזיקה. סיבוב ההופעות הראשון שלהם ריק לחלוטין מהקרנות רקע ותמונות עודפות, התאורה מעולה לחלוטין. תיאטרלית וקצבית.

באשר לפיל קולינס, תפקידו כאיש החזית משלים בצורה מושלמת את ערכת ג'נסיס. למרות שדבריו בין השירים משעשעים, והתיפוף שלו מצוין, הדבר הכי מדהים הוא הקול שלו. אחרי 19 הופעות ב-16 ימים זה עדיין היה מעולה. עם כל אלבום חדש וסיבוב הופעות נראה שג'נסיס מגיעה לשיאים חדשים של הישגים".

הגיטריסט שרימה את המוות פעמיים - הטרגדיה המהירה של אלן קולינס. ב-23 בינואר בשנת 1990 מת גיטריסט להקת לינירד סקינירד, אלן קולינס, כשהוא בן 37 בלבד.

ב-23 בינואר 1990, בעוד העולם מסתובב כרגיל, המוזיקה הדרומית איבדה את אחד מעמודי התווך שלה. אלן קולינס, האיש ששרף את המיתרים בלהקת LYNYRD SKYNYRD, עצם עיניים בפעם האחרונה בגיל 37 בלבד. הוא לא מת בלהבות על הבמה וגם לא בהתרסקות מפוארת כמו שרבים חשבו שיקרה, אלא מדלקת ריאות כרונית – סוף שקט ועצוב לחיים שהיו רועשים, מהירים ולעיתים קרובות מדי, טרגיים.

צריך לזכור שקולינס לא היה סתם פורט על גיטרה. הוא היה האיש מאחורי הסולו הבלתי נגמר ב-FREE BIRD, אותו המנון רוק שגורם לכל חובב מוזיקה להניף מצית (או סמארטפון) באוויר. עם גיטרת ה-GIBSON EXPLORER בצבע עץ טבעי שלו, קולינס הגדיר מחדש מה זה אומר לנגן סולו כפול ומכופל. אבל כמו בסיפורי רוק, הכישרון העצום הגיע עם תג מחיר כבד.

הטרגדיות האיומות לא פסחו על קולינס, גם לאחר ששרד את הטיסה האיומה ההיא ב-1977. המטוס שהתרסק בביצות מיסיסיפי לקח את חייהם של סולן הלהקה רוני ואן זאנט וחברים אחרים, אבל קולינס יצא משם בחיים, אם כי חבול ושבור. הרופאים רצו לכרות את ידו הפגועה, אך אביו סירב בתוקף – החלטה שהצילה את הקריירה של בנו, לפחות לזמן מה.

בשנת 1979, כשהפצעים החלו להגליד, חבר קולינס לגיטריסט גארי רוסינגטון, הקלידן בילי פאוואל והבסיסט ליאון וילקסון (עוד שלושה שורדים מהתרסקות המטוס) כדי להקים את להקת ROSSINGTON-COLLINS BAND. זה היה נראה כמו התחלה חדשה ומבטיחה. הם שחררו את התקליט הראשון שלהם, ANYTIME, ANYPLACE, ANYWHERE, בשנת 1980. התקליט הזה היה הרבה יותר מסתם ניסיון קאמבק. התקליט נמכר היטב והגיע למעמד של זהב, אבל הגורל, כהרגלו אצל קולינס, חיכה מעבר לפינה עם מחבט בייסבול.

בדיוק כשהם התכוננו לסיבוב ההופעות הראשון, מתה לפתע אשתו של קולינס, קתי ג'ונס, כתוצאה מדימום שקשור בהפלה. קתי הייתה העוגן של קולינס, והמוות שלה שלח אותו לסחרור שאי אפשר היה לצאת ממנו. הוא נותר לבד עם שתי בנות, שבור לב ומרוסק נפשית. קולינס התמכר לאלכוהול וסמים וחייו היו כמערבולת של הרס עצמי. אם הוא הצליח לשרוד נפילה של מטוס, הרי שהכביש היה סלחן הרבה פחות. ב-29 בינואר 1986, קולינס נכנס למכונית ה-FORD THUNDERBIRD השחורה והחדשה שלו בג'קסונביל. הוא לא היה צריך להיות שם מאחורי ההגה; לדברי דובר המשטרה, רישיונו כבר נשלל פעמים רבות בגין נהיגה תחת השפעת סמים.

התוצאה הייתה קטסטרופלית. קולינס איבד שליטה על הרכב, והתאונה גבתה את חיי חברתו, דברה ג'ין ווטס, שישבה לצדו. קולינס עצמו נפצע קשה והפך משותק מהמותניים ומטה, עם שימוש מוגבל מאוד בידיו. האיש שחי על הסולו המהיר, מצא את עצמו מרותק לכיסא גלגלים לשארית חייו. בבית המשפט הוא הודה באשמה בהריגה ברשלנות ונהיגה תחת השפעה.

לאחר התאונה נשלל רשיונו לצמיתות. הוא כבר לא יכל לנגן בגיטרה, הכלי שהיה הקול שלו בעולם, אך עדיין שימש כמנהל המוזיקלי לסיבוב ההופעות של LYNYRD SKYNYRD המחודשת בשנת 1987. הוא עסק בתפקיד זה כדי להחזיר חלק קטן מההפסד הכלכלי שספג, כשהוא עולה לבמה לפני כל הופעה בכיסא הגלגלים שלו. זה היה מחזה שובר לב: הגיטריסט הענק, יושב חסר אונים, מדבר לקהל ומספר על מה שעולל ומה המחיר הכבד שנאלץ לשלם, מזהיר את המעריצים מפני השילוב הקטלני של אלכוהול והגה. אחר כך הוא נאלץ לראות איך שאר החברים מנגנים שם על הבמה מול הקהל, את השירים שהוא היה חלק בלתי נפרד מהם - אך הפעם, בלעדיו.

שנה לאחר מכן, בניסיון אחרון לעשות משהו טוב מתוך החושך, הוא הקים את ROLL FOR ROCK, ארגון שפעל להעלאת המודעות ומתן הזדמנויות לאנשים מוגבלים בכסאות גלגלים. אבל הגוף בגד בו. מצבו הבריאותי של קולינס בן ה-37 נחלש כתוצאה מסיבוכים של השיתוק, וב-23 בינואר 1990 הוא מת מדלקת ריאות. הוא נקבר בג'קסונביל, לצד אשתו קתי, כשהוא משאיר מאחוריו מורשת מוזיקלית מפוארת וסיפור אזהרה מהדהד.

הגמל העירום! ב-23 בינואר בשנת 1981 יצא תקליט חדש קונספטואלי ללהקת קאמל ושמו NUDE.

זה היה תחילתו של עשור חדש, שנת 1981, והעולם המוזיקלי עבר טלטלה. הפאנק כבר שבר את הדלת, הדיסקו מת, הרוק המתקדם נפח את נשמתו והגל החדש שטף את המצעדים. להקות הפרוג הגדולות של שנות השבעים מצאו את עצמן בפני דילמה קיומית: להשתנות או להיעלם. בתוך הכאוס הזה, להקת קאמל החליטה לעשות את מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב – לספר סיפור. אבל לא סתם סיפור, אלא אפוס מוזיקלי המבוסס על מקרה אמיתי ובלתי נתפס, שהפך לאחד מהתקליטים המרתקים יותר בקריירה שלה.

נלך טיפה לאחור; אחד הרגעים הקשים יותר בסיפור להקת קאמל הבריטית קרה בשנת 1978. במהלך הקלטות תקליטה, BREATHLESS, החליט הקלידן המייסד שלה, פיטר בארדנס לעזוב אותה. סיבת עזיבתו הייתה בגלל חילוקי דעות מוזיקליים עם גיטריסט הלהקה, אנדי לאטימר. בארדנס הסכים להשלים את התקליט הזה אך הודיע כי אינו מתכוון להישאר גם לסיבוב ההופעות שיקדם אותו. זמן קצר לאחר פרישתו הוא ניגן עם ואן מוריסון (באלבום WAVELENGTH) והוציא תקליט סולו בשם HEART TO HEART. אז קיבל הזמנה משותפו של אלן פארסונס לפרויקט ההוא, אריק וולפסון, להצטרף ללהקת KEATS, שהורכבה מחברי הפרויקט כשלא עבדו עם פארסונס. כמו כן הוא ניגן קלידים גם בתקליט הקאמבק של חברו הוותיק, פיטר גרין - IN THE SKIES. עם עזיבתו - הגמל נאלץ לחשב מסלול מחדש.

עם בארדנס בחוץ, הקליטה הלהקה ב-1979 את התקליט המסחרי יותר I CAN SEE YOUR HOUSE FROM HERE, עם לאטימר כמו גם המתופף-המייסד אנדי וורד, קולין בס בבס (נו, שם משפחה מחייב - לא?) וקיט ווטקינס (לשעבר מלהקת HAPPY THE MAN) בקלידים. אחד מאורחי התקליט היה פיל קולינס. היה ברור אז כי להקה זו הפכה גמישה וערוכה לשיתופי פעולה עם נגנים מבחוץ. אבל ההצלחה לא הייתה מסחררת ותקליטונים שיצאו מזה לא שבו את לב הקהל הרחב. חברת התקליטים הייתה בלחץ. גם הגמל.

לאחר סיבוב הופעות ביפן בינואר 1980, לאטימר החל לעבוד על הפרויקט הבא עם זוגתו, סוזן הובר. הרעיון לתקליט הקונספט נולד מתוך סיפור אמיתי ומדהים שהובר נתקלה בו: סיפורו של חייל יפני ממלחמת העולם השנייה שנשאר על אי באוקיינוס השקט במשך קרוב לשלושים שנה, מבלי לדעת שהמלחמה הסתיימה. זהו סיפור המבוסס על המקרה המפורסם של הירו אונודה, קצין מודיעין בצבא היפני הקיסרי, שסירב להיכנע עד שנת 1974 מכיוון שלא האמין שהקיסר נכנע. הוא חי ביערות האי הפיליפיני לובנג, מתקיים על קוקוסים וגניבות מחוות מקומיות, ושומר על הרובה שלו במצב תקין לחלוטין.

ההקלטות לתקליט NUDE (שם הדמות הראשית בסיפור, המייצג אדם עירום מהגנות הציוויליזציה), החלו בספטמבר 1980 באולפני אבי רואד בלונדון. המוזיקה שנכתבה הייתה מהמרגשות ביותר בקריירה של הלהקה, שילוב מושלם בין הסיפור הדרמטי לצלילים. הסיפור נפתח עם CITY LIFE, המתאר את החיים העירוניים והבלבול לפני הגיוס. השיר DRAFTED הוא רגע מפתח, שעוסק בפחד ובחוסר הרצון של הגיבור להתגייס. המוזיקה מעבירה את תחושת החוסר אונים מול המערכת.

משם, המסע המוזיקלי לוקח אותנו אל האי עם קטעים אינסטרומנטליים כמו DOCKS ו-BEACHED. אבל אחד הקטעים החזקים ביותר מבחינה נרטיבית הוא השיר LIES, שמתייחס לעלונים שהוצנחו על האיים על ידי כוחות אמריקאים או מקומיים, שניסו להודיע לחיילים הנמלטים שהמלחמה נגמרה. הדמות NUDE, כמו אונודה במציאות, משוכנעת שזוהי תעמולה של האויב ושאלו שקרים שנועדו לגרום לו להיכנע. הוא מסרב להאמין ובוחר להישאר נאמן לשבועה שלו.

השנים חולפות. עונות מתחלפות. היחידה שלו עוזבת או נהרגת, והוא נשאר לבד. הוא מוצא כוח פנימי בבדידות, זורם עם האינסטינקטים של הטבע. בסופו של דבר, אחרי 29 שנים, הוא מתגלה. השיר CAPTURED והקטע המסיים THE LAST FAREWELL מתארים את החזרה הביתה. אבל זה לא סוף טוב. החזרה לציוויליזציה היא טראומטית. הוא מתקבל כגיבור אבל גל הפרסום הרסני עבורו. הוא לא מוצא את עצמו בעולם המודרני, המנוכר והרועש, ושוקע לדיכאון. ביום הולדתו ה-50, הצוות בבית ההבראה מארגן לו מסיבה עם עוגה בצורת אי טרופי – מחווה אירונית ועגומה. בסופו של דבר, הוא נעלם שוב, כנראה חזרה אל הים, לא מסוגל לחיות בעולם המתורבת.

התקליט Nude יצא בינואר 1981 ונכנס למצעד הבריטי למקום ה-34. סיבוב ההופעות לקידום התקליט היה הצלחה מסחררת. אבל מתחת לפני השטח, הטרגדיה ארבה. למרות הניצחון של ההופעות הללו, שינויים נוספים בהרכב היו בפתח, והפעם הם היו כואבים במיוחד. המתופף אנדי וורד, שהיה עם לאטימר מההתחלה, הפך לתלוי יותר ויותר באלכוהול ואף ביצע ניסיון התאבדות לא מוצלח. בצער רב, אנדרו לאטימר התעקש שקאמל תיקח שנת שבתון כדי לאפשר לוורד להחלים מבעיותיו האישיות.

אולם, תעשיית המוזיקה היא עסק אכזרי. תוך חודשים ספורים, חברת התקליטים התעקשה שקאמל תכבד את ההתחייבויות החוזיות שלה ותספק תקליט חדש. ללא ברירה, לאטימר החל לעבוד על התקליט הבא של קאמל לבדו, כשהוא אוסף צוות משובח של נגני אולפן ופנים מוכרות מעברה של הלהקה. כך הסתיים פרק אחד מפואר וכואב בהיסטוריה של הלהקה. שנים לאחר מכן וורד הסביר כי לא פרש מהלהקה אלא נפל ממנה. הוא הצטרף, לזמן קצרצר, ללהקת האייטיז-פרוג החדשה, מאריליון, אך גם שם, למרות הערצת החברים אותו, הוא לא הצליח להיות יציב מספיק כדי להישאר.

בעיתון ליברפול אקו נכתב בזמנו בביקורת על תקליט זה של קאמל: "יש כמה רגעים מדהימים ביצירה הזו בהם להקת קאמל מגיעה לשיא שלה, מבחינת מלודיה ומעוף, לצד הפקה ברורה ונקיה. זה מביא את האלבום להיות מועמד רציני מוקדם לאלבום השנה הזו".

בעיתון אוקלנד טריבון נכתב בביקורת אז: "למרות שהלהקה מעולם לא הצליחה לפרוץ את שוק הפופ האמריקני והשינויים באנשיה הותירו אותה עם שני חברים בלבד מהלהקה המקורית, קאמל ממשיכה להשמיע צלילי רוק פרוגרסיביים. המוזיקה אטמוספרית, עם מנגינות שמפלסות דרכן על פני מקצבים קליטים בצורה אקלקטית נעימה. זה מה שהכי חסר בתקליטי ג'נסיס של ימינו".

וכל מי ששמע אמר - אחחח... איזו משפחה! ב-23 בינואר בשנת 1970 יצא אלבומה השלישי של להקת FAMILY הבריטית ושמו A SONG FOR ME.

זה היה סוף שנות השישים, והאוויר בלונדון היה רווי בריח של שינוי, ולא רק בגלל הקטורת. להקת FAMILY, החבורה הפרועה מלסטר, עמדה בפני רעידת אדמה. בעוד הם עבדו על התקליט השלישי שלהם, התברר לכולם שהסקסופוניסט ג'ים קינג פשוט לא עומד בקצב. ההקלטה האחרונה שלו עם הלהקה הייתה השיר NO MULE'S FOOL, אבל החלקים שניגן בתקליט החדש, A SONG FOR ME, נמחקו מאוחר יותר והוקלטו מחדש על ידי מחליפו, פולי פאלמר. באותה תקופה, המתופף רוב טאונסנד ניסה להיות דיפלומט. הוא סיפר לעיתונות שג'ים קינג עזב כי הכיוון המוזיקלי החדש לא התאים לו. "שקלנו להמשיך כרביעייה", אמר רוב, "אבל למזלנו, פולי פאלמר הגיע".

אבל שנים לאחר מכן, רוב כבר הרשה לעצמו להיות ישיר הרבה יותר. האמת הייתה כואבת ומטרידה. ג'ים קינג, כך נראה, הפך להיות בלתי יציב נפשית. רוב נזכר ברגע שבו הכל התפוצץ באולפן: "עבדנו על משהו והזמר שלנו, רוג'ר צ'פמן, שאל את ג'ים מה דעתו. ג'ים ענה משהו כמו 'כן בנאדם, ציפורים כחולות מעל ההר'. ככה הוא היה, וכולנו הגענו לאותה מסקנה". הם נאלצו לפטר אותו, אבל הוא סירב ללכת. בסופו של דבר הם הודיעו לו שהם פשוט לא יכולים לקחת אותו להופעות.

הגיטריסט צ'ארלי וויטני היה בוטה לא פחות: "זה חבל, ג'ים היה מוזר עוד בימים המוקדמים שלנו בלסטר, אבל ניגנו יחד שמונה שנים... הוא ניגן דברים יפים בשני התקליטים הראשונים". רוג'ר צ'פמן סיכם זאת בדרכו המחוספסת: "אין דרך מנומסת להגיד את זה, בעקרון הוא השתגע לגמרי. זה היה ממש קשה. הוא היה סוג של גאון, הבחור שהחליט שהוא רוצה לנגן סקסופון ושבועיים אחר כך כבר ניגן על הבמה. הוא היה זמר נהדר ונגן מפוחית עם נשמה, אבל הוא פשוט איבד את זה".

באופן אירוני, ההקלטה הרשמית האחרונה של ג'ים הפכה ללהיט של FAMILY, והייתה חפיפה מסוימת בינו לבין מחליפו. פולי פאלמר סיפר: "זה היה דרך ג'ים, שאותו החלפתי מאוחר יותר, שהצטרפתי ללהקה. הייתי בלהקת BLOSSOM TOES וגרנו בבית בצ'לסי מול הלהקה". נסיבות שוב הרסו את תקוות הלהקה להקליט תקליט דפיניטיבי; ההקלטות היו שוב פשרה, בדיוק הדבר עליו התלוננו החברים בשני התקליטים הראשונים (והמעולים, לטעמי). "למדנו מנגינות חדשות תוך כדי סיבוב הופעות והיה לי מה להגיד בגלל הדרך שבה השירים התפתחו", סיפר פולי. "מה שאנשים שוכחים לגבי הימים ההם זה שהכל נעשה בהופעה חיה והיית מעבד את החומר לתוך רשימת השירים. זו הייתה דרך נהדרת לעשות את זה כי היית מריח את תגובת הקהל".

ג'ון ווידר, הבסיסט-כנר החדש בלהקה, נזכר: "העבודה על A SONG FOR ME הרגישה מרגשת ולכולנו היה אכפת. אני וצ'ארלי חלקנו דירה וכשהיה לי רעיון בסיסי - צ'ארלי הוסיף לו. הדבר הגדול עם החבר'ה היה שכולם שמרו על ראש פתוח לרעיונות וקונספטים חדשים". צ'ארלי וויטני אמר: "גם פולי וגם ג'ון הביאו דברים חדשים ללהקה. ג'ון היה כנר נהדר ובאמת המוזיקאי האולטימטיבי. ברגע שעברת על שיר איתו, הוא קלט אותו".

ווידר הסביר בזמנו איך התקליט התגבש: "אנחנו מנגנים מה שאנחנו אוהבים ומה שאנחנו מרגישים. כולנו תרמנו רעיונות בחזרות וזה נבנה למה שאני יכול לתאר רק כמוזיקת FAMILY". שנים לאחר מכן, רוג'ר צ'פמן התלונן שווידר וצ'ארלי ניסו להפוך את הלהקה להרכב מוסיקלי בסגנון של ג'וני מיטשל. ג'ון ווידר הודה: "זה נכון שצ'ארלי ואני האזנו להרבה תקליטים של ג'וני מיטשל וג'יימס טיילור להירגעות".

השיר הפותח את התקליט הוא DROWNED IN WINE האגרסיבי שמציג את רוג'ר צ'פמן בשיא כוחו הווקאלי הניחר, שיר שמדבר על ייאוש ושכרות. צ'אפו צורח כאן כאילו אין מחר, וזה נחשב לאחד השירים החזקים יותר שלהם בהופעות חיות. בעיתונות זה תואר כ"קטע ג'אזי שמציג עבודת חליל נחמדה ורוג'ר צ'פמן בכושר ווקאלי נהדר". ויש את השיר SOME POOR SOUL שהושפע מג'אז אמריקאי, ונטען שהוא סוג של חיקוי למל טורמה. זו מנגינה יפהפייה עם עבודת גיטרה אקוסטית משובחת. ג'ון ווידר ציין שזה הפייבוריט שלו בתקליט. ויש את LOVE IS A SLEEPER - שיר בקצב מהיר, עם עבודת ויברפון בולטת של פולי פאלמר. הטקסטים מדברים על בחור שישן כל היום וחי בלילה. ויש את WHEELS הנהדר שנכתב על ידי וויטני הגיטריסט ביחד עם הבסיסט הקודם, ריק גרץ', רגע לפני שהאחרון בגד בחבריו ללהקה ועזב אותם באמצע סיבוב בארה"ב לטובת הקמת להקת סופרגרופ ושמה בליינד פיית'. וכמובן יש את NO MULE'S FOOL שיצא כתקליטון ונכלל בחלק מגרסאות התקליט השלם. המילים מספרות על נער והפרד שלו שנחים ביום חם של 35 מעלות, בזמן שדבורה מזמזמת. ה"דשא" בשיר הוא רפרנס די ברור לסמים. זהו השיר הראשון שבו ניגן ג'ון ווידר כחבר להקה רשמי.

וויידר: "העבודה על האלבום השלישי הייתה מלהיבה וחשנו שאנו יכולים לעשות בו כל דבר. הרגשנו כמו שהביטלס חשו כשעשו אלבומים. במיוחד אהבתי את השירים השקטים שבתקליט. ללהקה הזו היה צד רך שמאד התחברתי אליו".

עיתון BEAT INSTRUMENTAL פרסם ביקורת במרץ 1970: "למרות שללהקה הזו יש תדמית של להקה 'כבדה', יש כאן שימוש בסגנונות שונים שבאים לטובתה". התקליט צעד 13 שבועות במצעד הבריטי והגיע למקום ה-4.

זה אלבום שאני לא ממליץ להתחיל איתו, אם אתם רק נכנסים ללהקת פאמילי. תתחילו קודם כל עם שני אלבומי הלהקה הראשונים. אם תאהבו אותם - אז אלבום זה הוא בדיוק הדבר שמתאים לכם להמשך הדרך (-:

הגיטריסט של שיקגו ירה בעצמו! ב-23 בינואר בשנת 1978 מת גיטריסט להקת שיקגו, טרי קאת'. מה לעזאזל קרה שם?

הקול מלא הנשמה ונגינת הגיטרה הייחודית של טרי קאת' העניקו ללהקת הרוק, שיקגו, חותם מיוחד, בנוסף לצליל כלי הנשיפה בו התמחתה. הלהקה, שהוקמה בשנת 1969, נחלה הצלחה אדירה אך בשנת 1974 כבר נראו הסדקים. אז צולם הספיישל הטלוויזיוני BACK AT THE RANCH ובו נראה קאת' עם מבטים שהסגירו כי לא ישן במשך מספר ימים. סמים לא היו אז התחביב היחיד שלו, כי אם גם כלי נשק. הוא החל לאסוף אקדחים ולשאת אותם לכל מקום ובאופן מדאיג. הוא לא צד חיות עם נשקיו אלא אהב לנסוע למדבר ולירות איתם בפחיות. עדיין, הוא יצר דאגה גדולה מאוד מסביבו.

קאת' הפך להיות מתוסכל בלהקתו. הוא רצה להישאר בסגנון הג'אז-רוק בעוד הבסיסט, פיטר סטרה, משך בכוח לכיוון שירי פופ קצרצרים וקליטים. סטרה אף הביא שיר שכתב בשם IF YOU LEAVE ME NOW, שהפך בשנת 1976 ללהיט ענק והצדיק את טענתו. הלחץ להפיק שירי פופ נוספים לא הוסיף נחת לגיטריסט, שחש כי הבסיסט הפך ליריבו ואור הזרקורים שהאיר עליו כה חזק בשנותיה הראשונות של הלהקה – הוסט ממנו. בלהקה בה צליל כלי הנשיפה בלט, היו אלו קולו המחוספס וצליל הגיטרה המפותל שלו שנתנו את האיזון. אבל מאמצע שנות השבעים תפקידי נגינתו הפכו פחות בולטים. טרי קאת' נקרע בין רצונו להיות איש טוב, להיות מוסיקאי טוב והצורך לספק את צרכי התהילה. עדיין, איש משבעת חברי הלהקה לא העז לעזוב אותה וכשנשאל קאת' כיצד היא מחזיקה מעמד, הוא ענה, "אנחנו החברים היחידים של עצמנו".

באותם ימים הופיעה להקת שיקגו לצד להקת הביץ' בויז ובמסיבה שנכחו בה חברי שתי הלהקות נחרד נער החוף, קארל וילסון, לראות את קאת' משתעשע בכיוון האקדח לרקתו. הוא רץ לכיוונו, העיף ממנו את הנשק וזכה ממנו לאגרוף בפניו. השאר שקשקו מפחד.

לא פעם נהג קאת' לשלוף מול אשתו את אחד מאקדחיו, להצמידו לראשו וללחוץ על ההדק. זה הפחיד אותה כהוגן. "מאיפה הגיעה המשיכה שלו לאקדחים? אני לא יודעת, אבל היו לו המון מהם בבית שלנו. באותו זמן הייתה הבת שלנו בת שנתיים, קנינו בית במאליבו ודברים יצאו משליטה בחייו עם הלהקה. הוא ממש מת בפנים. הייתה לי תחושה שהוא ימות צעיר והוא אף אמר לי את זה. אולי בגלל זה הוא חי את חייו בכזו מהירות". קאת' צרך קוקאין לרוב ונהג להישאר ער במשך כמה ימים ברציפות. הדבר השפיע עליו קשות.

המתופף דני סראפין: "קוקאין הפך אותו מבחור אוהב וכייפי לאדם מגעיל וקצר רוח. כדי להחמיר את המצב, הוא התחיל לשאת את האקדחים שלו איתו. ההתנהגות הזאת התחילה לשבש את הלהקה כולה, היה צריך להתמודד עם זה. לא הייתה ברירה אלא לטפל במתרחש. זה לא הלך להיות קל. כולם עשו את חלקם ההוגן בדבר. כמה תוקפני כל אחד מאיתנו יכול להיות בלי להישמע כמו צבוע גמור? הרי לכולנו היו החסרונות שלנו, אבל טרי לקח את זה רחוק מדי. אל תבינו אותי לא נכון. אני לא הייתי קדוש בשום קנה מידה – אולי קצת גראס פה ושם, אבל לא התקרבתי למה שטרי עשה.

'אני חושש שמשהו רע עומד לקרות לך, בנאדם', אמרתי לטרי בפגישת הלהקה שלנו. 'אתה צריך להיזהר מהסמים. חוץ מזה, אתה סוחב רובים לכל מקום שאתה הולך'. טרי חייך והעביר יד בשערו. לא משנה מה הלך בראש שלי, באותו זמן היה לו חיוך אמיתי שתמיד גרם לי לחשוב שהכל הולך להסתדר וקיוויתי שכך יהיה.

'אל תדאג, אני בסדר, דני', הוא אמר לי. כשהוא הופיע לברביקיו בבית שלי, כמה שבועות לאחר מכן, הוא היה הרוס לגמרי. הוא היה מתוח כמו שלא ראיתי אותו קודם והייתי צריך למשוך אותו הצדה בשלב מסוים. הסתכלתי לו בעיניים והנחתי את ידי על כתפו. 'אתה לא נראה טוב', אמרתי לו. טרי פלט אנחה ארוכה והביט בקרקע. 'כן, אני יודע', הוא אמר, מנענע בראשו. 'החרא הזה הורג אותי. אני חייב להפסיק עם זה'. זה כאב לראות איך הקוקאין אוכל את נשמתו. למרות שטרי הבין שהוא צריך לעשות כמה שינויים גדולים, זה היה לו קשה מדי".

את הלילה האחרון לחייו, 23 בינואר בשנת 1978, בילה קאת' במסיבה בביתו של דון ג'ונסון, איש הצוות הטכני של הלהקה ושותפו לצריכת הסמים. כשהמסיבה הסתיימה, קאת' נשאר. הם ישבו ושוחחו כשלפתע לקח קאת' את אקדחו וכיוון אותו לראשו. צליל נקישה חלול נשמע והגיטריסט נראה משועשע. "היי, תפסיק עם זה", ביקש ג'ונסון המבועת אך קאת' מיהר להשיב, "אל תדאג. זה לא טעון. הוצאתי את הנקר". אז כיוון את האקדח שוב לראשו וסחט את ההדק. הפעם נשמע צליל מבהיל יותר מנקישה...

סראפין: "נסעתי הביתה ממשחק הלייקרס בפורום כשקיבלתי שיחה בטלפון המכונית שלי מהמנהל שלנו. זה היה אחד הדגמים המוקדמים ביותר של טלפון נייד, ולא הייתי רגיל שיצרו איתי קשר עם זה. 'האם שמעת?' הוא שאל. 'שמעתי מה, ג'ף?' הייתה שתיקה ממושכת של ג'ף, שגרמה לי אי נוחות, ואז הוא דיבר: 'דני... טרי מת. הוא הרג את עצמו'. 'על מה לעזאזל אתה מדבר, ג'ף?', צרחתי. 'אל תצחק ככה!' 'תשמע, זו האמת', אמר ג'ף, 'אבל תתרחק מהבית של דון, דני. לא יעבור זמן רב עד שהמשטרה והעיתונות יגיעו לשם'...". סראפין התקשה להאמין ונסע מיד לביתו של ג'ונסון כדי לוודא אם הדבר נכון. זה היה נכון – דון ג'ונסון היה שם לבדו, ממרר בבכי וממלמל, "זו לא אשמתי. אמרתי לו לא לשחק באקדח".

סראפין: "הפוקוס שלי עבר ממנו למרכז הסלון. גופו חסר החיים של טרי ישב על הספה, ראשו מופנה כלפי מעלה לכיוון התקרה. כשראיתי אקדח על הרצפה ליד רגלו, גל של אימה שטף אותי. שני צעדים נוספים שלי קדימה חשפו חור מקליע בצד ראשו. עיניו היו פקוחות לרווחה, בוהות במבט אטום למרחקים. פלטתי אנחה כואבת כשכל האוויר יצא לי מהריאות. הדמעות עלו בעיניי כשהבטתי למעלה אל הראייה המעורפלת של אחי. התיישבתי לצדו על הספה והנחתי את ידי על שלו. היא הייתה עדיין חמה למגע, אבל כל החיים התרוקנו ממנה ונעלמו. היד איתה בילה אינספור הופעות בנגינה למעלה ולמטה על צוואר הגיטרה שלו, מכופף מיתרים בלהט ועתה היא דוממת. היא לעולם לא תנגן שוב. אמרתי לו שאני מקווה שעכשיו הוא מצא שלווה. לפתע שמעתי צעדים מגיעים במעלה השביל אל הבית. פתחתי את דלת הכניסה וציפיתי למצוא שוטרים, אך במקום זאת עמדו מולי כמה מחבריו הקבועים לסמים של טרי. הסתכלתי עליהם כשהם נכנסו לתוך הסלון. אם מבט היה יכול להרוג... רציתי לקרוע אותם בידיים חשופות. כמה רגעים לאחר מכן, קול הסירנות התקרב. משטרה ופרמדיקים הגיעו והציפו את הבית, פרקו ציוד וחיפשו בכל חדר. כשהשוטרים חקרו את דוני ואותי על מה שקרה, חוקר מקרי המוות נכנס לסלון והתאמץ כדי להכניס את טרי לתוך תיק גוף שחור. כשהוא התייאש, שמתי לב שלטרי היו מגפי עור נחש לרגליו. הוא נעל אותם המון פעמים ולא יכולתי להפסיק להסתכל עליהם".

במשך זמן רב הסתובבה שמועה כי קאת' ביקש להתאבד וחברי הלהקה דאגו להכחיש זאת. סראפין: "בעקבות מותו של טרי, כל אחד מחברי הלהקה נפל למשבר אישי. עד כמה ששנאנו את הרעיון, נאלצנו להתחיל בתהליך הכואב של עריכת אודישן למציאת גיטריסט שיתפוס את מקומו. זה היה קורע לב. איך מחליפים מישהו שאין לו תחליף? בקושי הצלחתי להביא את עצמי למבחנים. ישבתי כמו רובוט מאחורי מערכת התופים שלי, צופה בגיטריסט אחר גיטריסט שהגיעו לנסות את מזלם. ככל שהקשבנו להם יותר, מנגנים את הקטעים של טרי, הבנו שחלק מהנשמה של הלהקה אבד לנצח. לא היה מוסיקאי בעולם שהייתה לו את היכולת למלא את החלל".

בסוף הוחלט להמשיך עם המחליף דוני דאקוס (שישחק בסרט הקולנועי המצליח, 'שיער'). עדיין, מעריצי להקה רבים רואים בלהקת שיקגו את הדבר האמיתי רק עם טרי קאת' בתוכה.

סודות מחדר ההקלטות: כשאי־אמון הפך ליצירת מופת – הסיפור המלוכלך מאחורי התקליט של קוסטלו. ב-23 בינואר בשנת 1981 יצא תקליט חדש לאלביס קוסטלו ולהקת THE ATTRACTIONS ששמו TRUST.

ב-23 בינואר, אי שם בתחילת שנת 1981 (ולא 1980 כפי שטועים לעיתים לחשוב, שכן ההקלטות עצמן גלשו עמוק אל תוך החורף), העולם עצר את נשימתו – או לפחות החלק בעולם שלבש מעילי עור והרכיב משקפיים עבי מסגרת. באותו יום קריר יצא תקליט חדש לאלביס קוסטלו וללהקת THE ATTRACTIONS ששמו TRUST. זה היה תקליט האולפן החמישי של קוסטלו והרביעי שלו עם להקת הליווי הקבועה והמהודקת, שהורכבה מהקלידן סטיב נייב, הבסיסט ברוס תומאס והמתופף פיט תומאס (וכדי להסיר ספק אחת ולתמיד: אין קשר משפחתי ביניהם, למי שתהה).

אבל מאחורי הצלילים המהוקצעים הסתתרה דרמה שלא הייתה מביישת אופרת סבון בריטית. תהליך הקלטת התקליט היה מלווה בבעיות אלכוהול וסמים, והמתחים בין החברים היו כה גבוהים שהם איימו לפוצץ את האולפן כולו. קוסטלו תיאר זאת בכנות אכזרית: "בשלב הזה, אני חושב שלכולם פשוט נמאס לראות אחד את השני. הייתה תחושה אמיתית של איבה, עננה מעל הפרויקט. זה היה פשוט מאבק אמיתי, כי לאף אחד לא נראה היה אכפת מזה".

המילים בשירים, חדות כתער, נוצרו בחלקן בהשראת אירועים כאוטיים בחייו של קוסטלו באותה תקופה, כולל ההשפעות ההרסניות של היותו מוזיקאי בסיבוב הופעות מתמשך ונישואיו הכושלים שהתפוררו לנגד עיניו. השירים מתארים תרחישים אפלים עם חוסר אמון תהומי, והם מלאים במשחקי מילים מתוחכמים ובמסרים כפולים, כיאה לקוסטלו בשיאו. צילום העטיפה, בקריצה אירונית ומבריקה לשם התקליט TRUST, בא עם קוסטלו שנראה חסר אמון לחלוטין, מרכיב משקפי שמש כהים ומביט הצידה בחשדנות. מאוחר יותר אמר קוסטלו שהעטיפה היא סוג של אירוניה, שכן "האדם שעל הכריכה נראה לא אמין לחלוטין".

אם צוללים לתוך פרטי השירים מגלים סיפורים מרתקים. השיר הפותח, CLUB LAND, עוסק בצדדים המכוערים של חיי הלילה בלונדון ובניצול של מבקרים תמימים במועדונים, כשקוסטלו שר על "הזכות לעבוד המוחלפת בזכות לסרב כניסה". שיר בולט נוסף, FROM A WHISPER TO A SCREAM, הוא למעשה דואט נדיר עם גלן טילברוק מלהקת SQUEEZE. הסיבה לדואט הייתה פרוזאית למדי: קוסטלו איבד את קולו במהלך ההקלטות מרוב מאמץ (ובוודאי עקב אורח החיים הפרוע), וטילברוק הוזמן לשיר את הגרסה הראשונית כדי להנחות את הלהקה; התוצאה הייתה כה מוצלחת שהחליטו להשאיר את שניהם. בשיר NEW LACE SLEEVES, קוסטלו עוסק בחרטה של "הבוקר שאחרי" אצל אוהבים ומציג תמונה צינית של החברה הגבוהה, בעוד השיר WATCH YOUR STEP עמוס ברמיזות פוליטיות ופרנויה אישית.

התקליט זכה לשבחים בדיעבד כאחת היצירות הטובות והלא מוערכות של קוסטלו. פרשנים ומבקרים ראו בתקליט יצירה המציגה אמן ולהקה בשיאי היצירה שלהם, כשהם משלבים רוק, פופ ותחכום מוזיקלי. קוסטלו עצמו היה בתחילה לא מרוצה מהתקליט, אולי בגלל הזיכרונות הקשים, אך הפך את דעתו בשנים מאוחרות יותר והבין את ערכו. קוסטלו הודה: "זה היה בקלות התקליט המושפע ביותר מסמים בקריירה שלי... זה הושלם סמוך להתמוטטות עצבים מדיאטה של ​​סיידר, ג'ין וטוניק, אבקות שונות והרבה ג'וני ווקר". תפריט בריאות, זה לא היה.

הקלטת התקליט הסתיימה בתחילת נובמבר 1980, רגע לפני השיא של החורף. האווירה נשארה מתוחה לאורך כל הדרך, עד הרגע האחרון. טכנאי ההקלטה נזכר ברגעים הקשים: "אני זוכר שכאשר ערכנו מיקסים היו מריבות. ברוס תומאס יצא מחדר הבקרה, השאיר את הלהקה וג'ייק לרדוף אחריו. כל העניין היה נפשי". למרות הכל, מאוחר יותר הסכים קוסטלו שלמרות המתחים הללו, הוא הרגיש שהתקליט הזה מכיל כמה מהביצועים הטובים ביותר של הלהקה. כן, לפעמים דווקא מתוך הכאוס צומחת האמנות הגדולה ביותר.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים