כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-23 בינואר (23.1) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "אריק קלפטון היה מאוהב בפאטי בויד, אשתו של ג'ורג' האריסון, אבל עכשיו גם היא אהבה אותו. ג'ורג' גילה מה קורה ביניהם וכשאריק נאלץ לראות את ג'ורג' ולהגיד לו, 'אני מאוהב באשתך', ג'ורג' שחרר אותה. אבל היא לא התכוונה להילקח בלי שאני אהיה המתווך המאהב שלה. זה היה בערך באותו זמן שלאשתי, קריסי, היה רומן קצר עם ג'ורג', הם נסעו יחד לחופשה בפורטוגל. תזכרו, אני חטפתי את קריסי מאריק, ומאוחר יותר, לאחר שפאטי ואריק נפרדו, היה לי רומן מקסים עם פאטי. אז לאריק ולי תמיד היה את אותו סוג של בנות שהכרנו, ואם תסתכלו - זה קצת כמו פאזל שאפשר לראות איך החיים שלנו השתלבו יחד עם השנים. פאטי ואני נשארנו חברים ושמרנו על קשר דרך האמנות שלי וצילום הפנטסטי שלה.
אריק ואני נשארנו חברים והקנטנו אחד את השני עם הומור. בערך באותה תקופה גיליתי שלאריק יש משיכה לברברה סטרייסנד. הייתי במסיבה של וונדי סטארק בלילה בלוס אנג'לס וגם אריק היה שם, וכאשר ברברה צלצלה בפעמון הדלת, ניגשתי לפתוח. היא איחרה וצעקתי עליה, 'באיזו שעה את מגיעה, ברברה, את איחרת'. היא צעקה מיד בחזרה, 'טוב, אני מצטערת, לעזאזל. התנועה הייתה נוראית!' ואז היא חיבקה אותי. התיישבנו על הספה, דיברנו קצת, ואז אמרתי, 'חכי רגע'. מצאתי את אריק, גררתי אותו אל הספה, דחפתי אותו על ברכיה של ברברה, ואמרתי, 'ברברה, הוא אוהב אותך', ויצאתי מהחדר. אריק היה עצבני איתי, אבל מרוצה" (רון ווד, הגיטריסט של הרולינג סטונס, בספרו)
ב-23 בינואר בשנת 1976 יצא תקליטו של דייויד בואי, STATION TO STATION.
ב-1975 עבר דייויד בואי ללוס אנג'לס, וחייו הפכו לכאוס ולמהומה. הוא צרך כמויות אדירות של קוקאין, נשאר ער במשך ימים ארוכים והתקיים בעיקר על דיאטה של פלפלים וחלב. בשלב מסוים, משקלו ירד באופן מבהיל.
מצבו הנפשי היה מעורער. כשהוא התגורר בבית שכור בבל אייר והדליק נרות שחורים, הוא טען שראה גופות נופלות מחוץ לחלון שלו ונעשה אובססיבי לתורת הנסתר. בראיונות, הוא הכריז על הערצתו לאדולף היטלר ("אחד מכוכבי הרוק הראשונים... טובים למדי כמו ג'אגר") וקרא לעריצות ימנית, דיקטטורית לחלוטין. השירים שהקליט באותה שנה נולדו מהטירוף הזה. זה התקליט עליו מדובר במאמר זה.
מאוחר יותר יתייחס בואי לתקופה זו כ"ימים האפלים ביותר בחיי. זו הייתה תקופה כל כך ספוגה בזוועות שההיזכרות בה היא כמעט בלתי אפשרית". הוא לא זכר כלום מתקופת ההקלטות של התקליט הזה בגלל הסמים בהם היה שקוע. "אני יודע שהייתי אז בלוס אנג'לס רק בגלל שקראתי את זה איפה שהוא".
ועדיין, לדברי הגיטריסט קרלוס אלומר, כאשר הוא, בואי והשאר הנגנים הגיעו לאולפן כדי לעשות אלבום חדש, בסתיו 1975, כל ההרס של חייו נותר בפתח. "כשהיינו במצב עבודה, זה תמיד היה על העבודה", הוא אמר. "אם זה היה מתודלק על ידי קוקאין או על ידי כל דבר אחר, דיוויד תמיד היה מסוגל לנהל את קבלת ההחלטות. המקצועיות הזו היא שאפשרה לו להמשיך".
לפני כן נסע בואי ללוס אנג'לס מכדי להפוך לכוכב קולנוע. באפריל 1975, הוא הודיע על פרישה מעולם הרוק. "זה מבוי סתום ומשעמם", הוא אמר. "לא יהיו יותר תקליטי רוק או הופעות ממני. הדבר האחרון שאני רוצה להיות זה איזה זמר רוק מזוין חסר תועלת".
הסרט שבואי עסק בו היה "האיש שנפל מכוכב אחר" - סרט מדע בדיוני קיומי עם הבמאי הבריטי, ניקולס רוג. בזמן ההפסקות מצילומים הוא עבד גם על מוזיקה ועל סיפור בשם "שובו של הדוכס הלבן הרזה". משהו דיגדג לו לא להזניח את עולם המוזיקה.
והמוזיקה לתקליט הוקלטה מיד אחרי שבואי סיים לצלם את תפקידו בסרט 'האיש שנפל מכוכב אחר', של ניקולס רואג. עטיפת התקליט STATION TO STATION היא תמונה שלקוחה מהסרט הזה. יש בתקליט ניחוחות של פ'אנק, שהגיע מהנסיון של בואי בתקליטו הקודם, YOUNG AMERICANS, להישמע כזמר נשמה. אך הפעם התווסף לסיפור מרכיב חשוב שהפך את 'תחנה לתחנה' לתחנה מאד משמעותית - מוזיקת קראוטרוק שהגיעה מגרמניה והשפיעה מאד על בואי.
השלב הבא אחרי התקליט הזה היה להתמסר לגמרי לגרמניה. בואי עבר לברלין ויצר בה, ביחד עם בריאן אינו, טרילוגיית תקליטים משמעותית מבחינה אומנותית וחפה מכל סממן מסחרי כלשהו.
התקליט STATION TO STATION הוקלט בלוס אנג'לס, המקום שגרם לבואי לכתוב את היצירות שבו. בנובמבר 1975 הסתיימו הקלטות האלבום. בואי ארגן בחיפזון ראיון טלוויזיוני עם המנחה הבריטי הפופולרי, ראסל הארטי, כדי להודיע שפרישתו הסתיימה, יש לו תקליט חדש, והוא ייצא לסיבוב הופעות עולמי בן שישה חודשים.
כבר מיצירת הנושא, שפותחת את התקליט, שומעים שמדובר בדייויד בואי שמנסה משהו חדש מצד אחד אך מאד בטוח בעצמו מצד שני. וזו אחת הגדולות של התקליט הזה. גם להקת הליווי שמנגנת עמו פה היא לא פחות ממצוינת. מחטיבת הקצב ועד הגיטרה של קארלוס אלאמאר ונגינת הפסנתר של רוי ביטן.
ביטן, שהוכנס לעניינים באופן ספונטני: "הייתי אז בלוס אנג'לס בסיבוב הופעות עם ברוס ספרינגסטין. נתקלתי בגיטריסט ארל סליק במלון, והוא אמר, 'אני לא מאמין שאתה כאן. בדיוק דיברנו עליך'. הגעתי למחרת לאולפן וזה הפך להיות אחד הפרויקטים האהובים עליי ביותר".
השיר השני בתקליט, GOLDEN YEARS, נשמע כשיר שהוקלט לאלבומו הקודם אך לא נכלל בו. יש שמועה עיקשת שבואי ניסה לעניין את אלביס פרסלי בביצוע השיר אך 'המלך' דחה זאת עד למותו. לטעמי, משהו בפ'אנק המוגזם של השיר נשמע לא מתאים לתקליט STATION TO STATION. זה שיר מגניב ומקפיץ אך נשמע לי לא שייך לאווירת תקליט זה והיה מתאים יותר לדעתי כחלק מאלבומו הקודם, 'אמריקנים צעירים'. מה גם שבואי כבר ביצע אותו בשנת 1975 בתוכנית 'נשמה' אמריקאית בשם SOUL TRAIN.
אך שאר השירים פה מהודקים מאד זה לזה מבחינת הפקה והגשה.
מה גם שבואי הפעם לא פחד מ'לקחת את הזמן' - כלומר, לא לעשות שירים קצרים ולחוצים, אלא לתת לרעיונות להתפתח באופן טבעי. לפיכך, השירים בתקליט הזה ארוכים יותר ממה שהיה בתקליטיו עד אז. יש כאן הרגשה של 'אני מצפצף על הביקורות שיבואו על התקליט הזה כי אני יודע היטב מה בא לי'. כזה הוא בואי במיטבו.
מה שבטוח, התקליט הזה (שבו ניצבת דמות 'הדוכס הלבן מאד' - כנראה בהשראת הקוקאין) הוא שעזר לבואי לנער מיד אחריו את התמכרותו לסמים ואת האגו שלו ולהתמסר טוטאלית למוזיקה 'הברלינאית' שלו. המרחק מזיגי סטארדאסט לאלבומי 'ברלין' היה כמרחק בין 'מבט לחדשות לדרדסים' - וכל זה במרחק חמש שנים בלבד. מעניין שבואי שר ב'זיגי סטארדאסט' על חמש שנים בלבד לקיום העולם. האם הוא ידע אז משהו שאחרים לא ידעו?
ואיזה סיום יש לתקליט הזה! עם השיר WILD IS THE WIND שהוקלט במקור על ידי ג'וני מאתיס בשנת 1957 לסרט בשם הזה. בואי קיבל את הרעיון להקלטת השיר אחרי שפגש את הזמרת / פסנתרנית, נינה סימון, אותה הוא העריץ. סימון הקליטה בשנת 1966 גרסה משלה לשיר זה ואחרי שהכירה את בואי, היא אמרה עליו: "יש לו הגיון יותר מכל אדם שהכרתי אי פעם. הוא משהו אחר לגמרי".
דרך אגב, השיר TVC15 (אחד האהובים עליי ביותר בתקליט) נכתב אחרי שבואי שמע מחברו הטוב, איגי פופ, על טריפ שהיה לו מסמים שבמהלכו ראה את חברתו נבלעת על ידי מכשיר טלוויזיה.
ברולינג סטון פורסמה בזמנו הביקורת הזו על התקליט: "הוא אולי לא מחויב ברצינות לרוק, אבל כשמצב הרוח מכה בו - הכל חוזר ומוצף. תמיד השחקן, דייויד בואי, יכול לקחת על עצמו את תפקיד הרוקר ולגרום לזה לעבוד.
למרבה הצער, המסירות שלו לתפקיד אינה בלתי מעורערת, ובשירים כמו WORD ON A WING, מקהלת המלאכים חסרת הדם ופסנתר הנשמה הילדותי מוזילים את התשוקה האלגנטית, הדתית במעורפל, של המילים והקול הראשי. אולם לא פעם, החומרים בתקליט מציגים את הרוק שאלבומו הקודם, YOUNG AMERICANS, אילץ אותנו להאמין שלעולם לא יופיע שוב.
ובכל זאת, האובססיביות הנלהבת של יצירותיו הקודמות חסרה כאן. זה נשאר כמאמץ מקצועי מהורהר של אמן בעל חוש לסגנונות שיכולתו לכתוב ולבצע רוק'נ'רול תובעני מתקיימת בנוחות לצד הקסם שלו לצורות מגוונות. זה אלבום הרבה יותר טוב ממה שהובילו אותנו להאמין שבואי היה מוכן לעשות, אבל למרות שאין ספק קטן לגבי המיומנות שלו, אפשר לתהות כמה זמן הוא בכלל ימשיך לעסוק ברוק".
ב-9 באפריל 1976 פורסמה ביקורת על האלבום הזה בעיתון להיטון הישראלי: "אין ספק שזהו הגרוע ביותר שבין אריכי הנגן של הזמר האנגלי דייויד בואי ואחד הגרועים באלבומי הפופ שהופיעו בשנים האחרונות. מי שנחשב עד לפני שנתיים לסופר סטאר של הפופ המערבי, הפך את עצמו לבדיחה תפלה ולזמר שמנסה לעבוד על קהל מעריציו בעזרת שמו המפורסם והפופולריות שלו. כשדייויד בואי החליט לפני שנתיים להפוך לזמר נשמה, סברו כולם כי הוא רק יתרום מכשרונו לפיתוח סגנון פופולרי זה. בואי נתגלה כזמר נשמה גרוע ואיכזב רבים ממעריציו. אבל אלבומו הנוכחי, 'תחנה לתחנה', הוא בבחינת סטירת לחי לכל מי שנתן בבואי אמון עד היום. הוא כולל שישה פזמונים בלבד (בהם 'שנות הזוהר', אחד מלהיטיו האחרונים) וקטעים ארוכים ביותר ומשעממים של מוזיקה כלית, קצבית ומונוטונית, שדומה כי הוכנסה לאלבום בגלל שלא היה במשהו אחר למלא אותו. אלבום המהווה ביזיון עבור זמר שאפשר לצפות ממנו למשהו הרבה יותר איכותי ומעולה. חבל מאד". שם המבקר נותר עלום...
לאחר שלושת המופעים שלו בלוס אנג'לס בפברואר 1976, ארז בואי את הבית בבל אייר ועבר חזרה לאירופה - תחילה לשוויץ, ואחר כך לברלין ולפרק הבא באבולוציה המוזיקלית שלו.
"אין לי שמץ של מושג איפה אני אהיה בעוד שנה," אמר בואי, לאחר ש- STATION TO STATION יצא לחנויות. "אולי אהיה משוגע משתולל, ילד פרחים, דיקטטור או סוג של כומר - אני לא יודע אבל זה מה שמונע ממני להשתעמם”.
ההרצאה "סטאר מן - הסיפור של דייויד בואי" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,
להזמנה: 050-5616450
ב-23 בינואר בשנת 1964 יצא תקליטון ללהקת המודי בלוז שהפך ללהיט הראשון שלה, עם השיר GO NOW.
לפני שהמודי בלוז הקליטו אותו, השיר GO NOW היה תקליטון עבור בסי בנקס. ג'רי לייבר ומייק סטולר הפיקו את ההקלטה שלה, והוא נכתב על ידי בעלה לארי בנקס. זהו שיר קורע לב שבו הזמרת בדיוק נפרדת מאהובה, ולא יכול לסבול לראות אותו יותר. אצל המודי בלוז, כמובן השתנו המינים.
זה היה הסינגל השני של להקת הרית'ם אנד בלוז הזו (אז) שהגיעה מבירמינגהם. התקליטון הראשון היה LOSE YOUR MONEY שכשמו אכן גרם רק להפסד כספים. אבל עם GO NOW קרה המהפך. הסולן בשיר הוא דני ליין, ששנתיים לאחר מכן עזב את הלהקה לפרויקטים משלו. בסבנטיז הוא איחד כוחות עם פול מקרטני בכנפיים ואף שר את השיר הזה בהופעות הלהקה. המודי בלוז נוצרו מחדש זמן קצר לאחר פרישתו של ליין עם החברים החדשים - ג'סטין הייוורד וג'ון לודג', שהפכו לכותבי שירים חשובים בה.
דני ליין סיפר כיצד הלהקה הגיעה לבצע את השיר הזה: "הוא הגיע באחת המזוודות האלה שהיו מלאות תקליטים מאמריקה. אמרו לנו לבחור שיר משם. אז בחרתי את זה במיוחד בגלל שמייק פינדר היה נגן פסנתר. תמיד היינו מקבלים את ההופעות שבהן הפסנתר לא היה מכוון והיינו מקבלים מחיאות כפיים בודדות מהקהל שחיכה שיכוונו את הפסנתר. בכל מקרה, עשינו את השיר כי זה היה שיר עם פסנתר בתוכו".
ב-23 בינואר בשנת 1973 יצא תקליט סולו ראשון (אם לא נחשיב תקליט זניח שלו מ-1971) בשם SIX WIVES OF HENRY VIII.
למי שלא מכיר את ריק ווייקמן אז הנה כמה מילים; ווייקמן נחשב בסוף שנות השישים באנגליה לבחור הפלא שעבד הרבה בסשנים אולפניים ומפיקים רבים רצו שינגן בהפקותיהם. הוא זה שניגן את המלוטרון בשיר SPACE ODDITY של דייויד בואי ואת הפסנתר באלבום HUNKY DORY שלו, את הפסנתר בשיר MORNING HAS BROKEN של קט סטיבנס. ואורגן באלבום MADMAN ACROSS THE WATER של אלטון ג'ון... ועוד ועוד...
בשנת 1970 הצטרף ריק ווייקמן ללהקת THE STRAWBS, הקליט עמה שני אלבומים ועבר בקול תרועה גדול להיות הקלידן הווירטואוז בלהקת YES, עמה הקליט בשנת 1971 את אלבומו הראשון במסגרתה, FRAGILE.
את אלבום הסולו הראשון שלו הוא הקליט כשעדיין היה חבר בלהקה וזה הכיל קונספט ובו פרשנות מוזיקלית על אופיין של ששת נשותיו של הנרי השמיני, שנידונו למיתה מבעלן.
הרעיון לאלבום הסולו הזה הגיע לראשו בשדה תעופה בווירג'יניה, במהלך סיבוב הופעות מתיש עם להקת יס. ווייקמן עלעל בחוברות בחנות הספרים שהייתה בשדה התעופה כשלפתע נחו עיניו על חוברת שנקרא THE PRIVATE LIFE OF HENRY XIII. הוא קנה את החוברת והמשיך לעלעל בה במהלך טיסה לשיקגו. הנושא הקסים אותו. הדמות היהירה והשחצנית של הנרי השמיני, שרצה תמיד שכל הדברים יהיו רק לפי דרכו, ריתקה את ווייקמן. הקלידן מצא בדרכו של הנרי השמיני קווי הזדהות עם עצמו (חוץ מהריגת הנשים, כמובן...).
כך סיפר לשדרן הרדיו, אלן בלאק, בשנת 1973: "היה לי קושי רב בהרכבת האלבום הזה כי אין באפשרותי לכתוב מילים. ולא היה טעם מבחינתי לכתוב שירים עם מילים חסרות משמעות. הראש המוזיקלי שלי נמצא יותר במלודיות והניסיוניות שבמוזיקה. לכן חשתי בצרות כשהתחלתי להרכיב את התקליט הזה, בנובמבר 1971. כשהקשבתי להקלטות הראשוניות של רעיונותיי חשתי כי אין שם משהו מעניין. ואז יצאתי לסיבוב ההופעות השלישי שלי בארה"ב עם יס. וחשתי משועמם בטיסות הארוכות שהיו לנו. אז הלכתי לחנות ספרים שהייתה באחד משדות התעופה. שם קניתי כמה ספרים כדי להפיג את שעמום הטיסה.
אני חושב שזה היה בווירג'יניה. קניתי ארבעה ספרים. אחד מהם היה על חייו הפרטיים של הנרי השמיני. זה הספר הראשון שקראתי, בעוד המטוס עשה את דרכו לשיקגו. זה היה מוזר, כי בעוד אני קורא את הספר - לפתע צצו בראשי הרעיונות המוזיקליים שכתבתי לפני כן ומצאתי בהם לא ראויים. הם התחברו באופן טבעי לתוכן הספר. באותו רגע צץ לי הרעיון לעשות אלבום קונספט. חשתי מאושר כי הנה היה לי משהו טוב לעבוד איתו מבחינה מוזיקלית. אז התחלתי לקנות ספרים רבים על נשותיו של אותו הנרי השמיני וקיבעתי את דעתי על כל אחת מהן".
כשווייקמן חזר מארה"ב, הוא ביקר בהאמפטון קורט (שם נהג הנרי השמיני לגור) בשביל לספוג את אווירת המקום. הוא החל לחקור לעומק גם על נשותיו של הנרי השמיני. ומצא עניין רב בשוני המהותי ביניהן מבחינת אופיין. גם גורלן הוסיף עניין למחקרו. אך לוח הזמנים הצפוף שלו בלהקת יס גרם לעיכוב במימוש רצונו לגבש את היצירה. הוא יצר את יצירתו זו כשהשעון תקתק ללא הרף באופן מלחיץ.
הקטע הפותח את האלבום, CATHERINE OF ARAGON, הוא יצירה מוזיקלית שהולחנה עוד לפני כן בשביל האלבום FRAGILE של להקת יס. ווייקמן רצה להקליט אותה כקטע הסולו שלו באלבום. הוא קרא אז ליצירה אז HANDLE WITH CARE. אך בגלל שהיה חתום בחברת A&M, שאסרה עליו להקליט חומר מקורי מחוץ לגבולותיה, הוא נאלץ להקליט יצירה קלאסית ידועה במקום.
אשתו הראשונה של הנרי השמיני הייתה CATHARINE OF ARAGON. הנרי התגרש ממנה כי היא לא הצליחה להביא לו בן ובכך כנראה ניצלה. קת'רין הייתה אינטיליגנטית מאד ומלאת רוח. הנרי היה אז להוט אחרי הצורך בבן שימשיך את שושלתו. הוא התגרש מקת'רין שהביאה לו "רק" בת.
בקטע על קת'רין מנגנים עם ווייקמן חברים מלהקת יס; סטיב האו בגיטרה, כריס סקוויר בבס וביל ברופורד בתופים. בנוסף להם ניגן כאן גם נגן כלי ההקשה ריי קופר. זהו למעשה ההרכב של יס שהיה בתקופת האלבום FRAGILE. כך שאפשר לדמיין פחות או יותר כיצד היצירה הזו הייתה נשמעת אם הייתה מוקלטת בסשנים לאלבום FRAGILE. ההקלטה של השיר נעשתה באולפני טריידנט, עם טכנאי ההקלטה קן סקוט.
הקטע הבא שהוקלט היה ANNE BOLEYN. הפעם באולפני MORGAN שבלונדון. הבעיה של אן בולין הייתה לשונה החלקלקה שגרמה להנרי להתעצבן עליה ולבסוף להורות על המתתה, ב-19 במאי 1536. חלום מוזר על מותה של אן גרם לווייקמן להוסיף קטע סיום ליצירה שהוקלטה. ווייקמן חלם שהוא נוכח באירוע הוצאתה להורג של אן ואחרי כן בלווייתה ובחלומו הוא שמע ברקע את הקטע המוזיקלי THE DAY THOU GAVEST LORD IS ENDED. ווייקמן הגיע למחרת לאולפן וביקש להקליט את היצירה הזו ששמע בחלום כסוף ראוי למה שהוקלט. רק מאוחר יותר הוא גילה שהקטע ששמע בחלום נכתב למעשה זמן רב לאחר תאריך אירוע מותה של אן. בקטע הזה ניגנו עם ווייקמן לס הארדל בבס, מייק איגן בגיטרה, ביל ברופורד בתופים, ריי קופר בכלי הקשה ושלוש זמרות (ליזה סטרייק, לורה לי וסילביה מקניל).
בשלב הזה נכנס ווייקמן לבעייה מבחינת יצירתו, כי הוא יכל להקליט רק במרווחים הקטנים מאד שבתוך לוח ההופעות העמוס לעייפה של להקת יס. ווייקמן לשדרן אלן בלאק: "השקעתי כשמונה חודשים בהקלטת האלבום הזה. אבל זה לא היה קל כי התהליך הופסק כל הזמן בגלל סיבובי ההופעות של יס. ואז כשחזרתי להקלטות שנעשו - חשתי צורך כל הזמן לשנות אותן".
ווייקמן קיווה להמשיך ולסיים את הפרויקט עם קן סקוט הטכנאי, אך האחרון היה איש עסוק מאד ולכן הדבר לא התאפשר. ווייקמן זעם על סקוט והחליט לזמן במקומו את הטכנאי פול טראגוריטה, עליו קיבל עליו המלצה מהאולפן והחליט להשתמש בשירותיו למרות שלא שמע עליו כלל לפני כן. הלחץ היה רב.
הקטע השלישי שהוקלט לאלבום נקרא CATHERINE HOWARD. אותה קת'רין האומללה מתה שנתיים לאחר נישואיה להנרי. ראשה נערף בשנת 1542. בקטע הזה ניגן חבר של ווייקמן מימיו בלהקת הסטרובס - מנהיג הלהקה, דייב קאזינס. הוא ניגן כאן בבאנג'ו חשמלי.
הקטע הרביעי שהוקלט, JANE SEYMOUR, כלל גם עוגב כנסייתי. ווייקמן לא הצליח להביא באורגן ההאמונד את אווירת המוזיקה שכתב. לכן הוא ביקש וקיבל אישור מכנסיית ST GILES CHURCH להקליט עם העוגב שבה. ג'יין התחתנה עם הנרי בשנת 1536 ומתה שנה לאחר מכן. אופייה היה רגוע ועדין כשבאוקטובר 1537 קיבל ממנה הנרי את שרצה - בן להמשך שושלתו. הוא קרא לו הנסיך אדוארד. ג'יין לא הצליחה להתאושש מהלידה ומתה מיד לאחר מכן. היא היחידה שהקבר שלה צמוד לקברו של הנרי. אלן ווייט, המתופף החדש של להקת יס בתקופה ההיא, ניגן כאן בתופים.
הקטע ANNE OF CLEVES נכתב על אן, שנישאה להנרי בשנת 1540. כשהגיעה קת'רין הווארד, הבין הנרי שהוא רוצה להתיר את קשריו עם אן, שהייתה ידועה בהתנהגותה החופשית והמוזרה לעיתים. ווייקמן החליט להנציח זאת באווירת הקטע שכתב עליה.
האישה האחרונה של הנרי נקראה CATHERINE PARR והצליחה להימלט מהנרי ונישאה לאחר מכן.
באוקטובר 1972 היה האלבום של ווייקמן כולו מוכן והשלב הבא היה לשכנע את חברת התקליטים שלו שכדאי להם להוציא לאור את זה כאלבום אינסטרומנטלי.
ווייקמן סיפר: "אני זוכר שהבאתי את ההקלטות בגאווה לחברת התקליטים. זה היה הרגע בו אנשיה הקשיבו ליצירה שלי בפעם הראשונה. עמדו שם כשמונה מהם. שמתי את הצד הראשון ובחדר השתררה דממה. לא נרשמה תגובה חיובית. ואז השמעתי להם את הצד השני של התקליט המיועד והתגובה הייתה אף פחות טובה. מרוב התיסכול שלי שתיתי את כל האלכוהול שהיה שם. ואז ניגש אליי עורך הדין של החבורה ואמר לי שהתקליט יישמע טוב אם אקליט קטעי שירה בו. השבתי לו שאין שירה כי זה תקליט אינסטרומנטלי. אז אותו עורך דין ניגש למו"ל שלי, דרק גרין, ואמר לו בקול רועם, 'האם אתה רוצה לומר לי ששילמנו בחברה 12,500 דולר בשביל פסנתרן מזורגג?'. דרק השיב לו לחיוב, אך הוסיף כי זה פסנתרן מזורגג טוב מאד. למזלי היו כמה אנשים בצד הבריטי של החברה שאהבו את התוצאה והבטיחו לי שהכל יהיה בסדר. אבל כשניגשנו להכין את העטיפה לאלבום, הודיעו לנו אנשי הדרג הגבוה בחברה שניאלץ לעשות זאת בשחור-לבן כי לא ישלמו על עטיפה צבעונית. בסוף התפשרנו על עטיפה בגוון חום. לי כבר לא היה איכפת כי שמחתי שבכלל מוציאים לי תקליט באופן בו רציתי".
את עטיפת האלבום צילם ווייקמן במוזיאון השעווה של מאדאם טוסו שבלונדון. הוא התייצב לצד פסלי השעווה של הנשים והצטלם, מבלי לשים לב שמאחורי אחד הווילונות מציצה דמות השעווה של נשיא ארה"ב אז, ריצ'רד ניקסון. חברת התקליטים שלו זכתה להפתעה נעימה מאד כי הצוות שם חשב שהאלבום לא ימכור יותר מ-25,000 עותקים. חלק מהביקורות המקוריות על האלבום לא היו אוהדות וריק ווייקמן היה מריר על כך. הוא אף הוסיף בציניות שהיטלר קיבל ביקורות טובות יותר על יצירתו שנקראה מלחמת העולם השניה.
עיתון רולינג סטון ציין בביקורתו: "בתקליט זה תפס ווייקמן את מקומו של קית' אמרסון כאשף קלידים אם כי הוא מוגבל יותר מבחינה טכנית", אך הביקורת עצמה הייתה דווקא חיובית. כנראה שבאנגליה התקבל התקליט בעיתונות באופן פחות נלהב. זה לא הפריע למעריצי להקת יס שקיבלו את האלבום באהבה והוא החל להימכר בכמויות אדירות. הרבה מעבר למצופה. וכדי להראות לעולם כי מדובר פה בקלידן בעל ציוד מתקדם - ווייקמן הצטלם לעטיפה הפנימית של התקליט עם כל סוללת הקלידים המרשימה שלו ופירוט על כל כלי וכלי.
ווייקמן: "קשה להגיד משהו חדש על התקליט חוץ משהביקורות המצחינות שהוא קיבל כשיצא ממש פגעו בי. גם העובדה שחברת התקליטים שנאה אותו לא עזרה לי. הרגשתי מאוד לבד עם האלבום עד שהגיעה עזרה בדמותם של טוני בורדפילד וטרי אוניל מחברת התקליטים שאהבו את זה כי זה היה שונה ועשו כל שביכולתם כדי לתת לו שימוע הוגן. אני מאד גאה באלבום הזה ובכל מי שניגן את חלקו בהקלטתו ושותף בהצלחתו".
ב-23 בינואר בשנת 1990 מת גיטריסט להקת לינירד סקינירד, אלן קולינס, כשהוא בן 37 בלבד.
הטרגדיות האיומות לא פסחו על קולינס, גם לאחר ששרד את הטיסה האיומה ההיא שהתרסקה וגבתה מחירים כבדים ביותר.
בשנת 1979 חבר קולינס לגיטריסט גארי רוסינגטון, הקלידן בילי פאוול והבסיסט ליאון וילקסון (עוד שלושה שורדים מהתרסקות המטוס) כדי להקים את להקת רוסינגטון-קולינס. התקליט הראשון שלהם נמכר היטב אבל בדיוק כשהם התכוננו לסיבוב ההופעות הראשון מתה לפתע אשתו של קולינס כתוצאה מדימום שקשור בהפלה.
קולינס התמכר לאלכוהול וסמים וחייו היו כמערבולת כשב-29 בינואר 1986 נהג ברכבו בג'קסונביל, איבד שליטה על הרכב והתאונה גבתה את חיי חברתו, דברה ג'ין ווטס, שישבה לצדו, כשהוא נפצע והפך משותק מהמותניים ומטה. לדברי דובר המשטרה, רישיונו כבר נשלל פעמים רבות בגין נהיגה תחת השפעת סמים.
לאחר התאונה נשלל רשיונו לצמיתות. הוא כבר לא יכל לנגן בגיטרה, אך עדיין שימש כמנהל המוזיקלי לסיבוב ההופעות של לינירד סקינירד המחודשת בשנת 1987. הוא עסק בתפקיד זה כדי להחזיר חלק קטן מההפסד הכלכלי שספג, כשהוא עולה לבמה לפני כל הופעה, מדבר לקהל ומספר על מה שעולל ומה המחיר הכבד שנאלץ לשלם. שנה לאחר מכן הוא הקים את ROLL FOR ROCK, ארגון שפעל להעלאת המודעות ומתן הזדמנויות לאנשים מוגבלים בכסאות גלגלים. מצבו הבריאותי של קולינס בן ה-37 נחלש וב-23 בינואר 1990 הוא מת.
ב-23 בינואר בשנת 1981 יצא תקליט חדש קונספטואלי ללהקת קאמל ושמו NUDE.
אחד הרגעים הקשים יותר בסיפור להקת קאמל הבריטית קרה בשנת 1978. במהלך הקלטות תקליטה, BREATHLESS, החליט הקלידן המייסד שלה, פיטר בארדנס לעזוב אותה. סיבת עזיבתו הייתה בגלל חילוקי דעות מוזיקליים עם גיטריסט הלהקה, אנדי לאטימר. בארדנס הסכים להשלים את התקליט הזה אך הודיע כי אינו מתכוון להישאר גם לסיבוב ההופעות שיקדם אותו. זמן קצר לאחר פרישתו הוא ניגן עם ואן מוריסון (באלבום WAVELENGTH) והוציא תקליט סולו בשם HEART TO HEART. אז קיבל הזמנה משותפו של אלן פארסונס לפרויקט ההוא, אריק וולפסון, להצטרף ללהקת KEATS, שהורכבה מחברי הפרויקט כשלא עבדו עם פארסונס. כמו כן הוא ניגן קלידים גם בתקליט הקאמבק של חברו הוותיק, פיטר גרין - IN THE SKIES. הגמל נאלץ לחשב מסלול מחדש.
עם בארדנס בחוץ, הקליטה הלהקה את התקליט המסחרי יותר I CAN SEE YOUR HOUSE FROM HERE, שאחד מאורחיו היה פיל קולינס. היה ברור אז כי להקה זו הפכה גמישה וערוכה לשיתופי פעולה עם נגנים מבחוץ. אבל ההצלחה לא הייתה מסחררת ותקליטונים שיצאו ממנה לא שבו את לב הקהל הרחב. זה לא הרתיע את לאטימר וחבריו לפתוח את שנות השמונים בתקליט קונספט בלתי מתפשר על חייל יפני שלחם במלחמת העולם השניה ונשאר להילחם את מלחמותיו שנים רבות מבלי לדעת שהמלחמה כבר הסתיימה. אז הוא נוחת על אוכלוסיה שונה לחלוטין מזו שידע ואין לו מושג כיצד להתנהג בה. זה נכתב על סמך סיפור אמיתי והתוצאה באה בתקליט ושמו NUDE, שיצא בינואר 1981 ואני ממליץ מאד להקשיב לו, למי שטרם עשה זאת. אל תצפו לאח התאום של 'אווז השלג' או מיראז', אלא כנסו לזה עם ראש נקי ופתוח.
בעיתון ליברפול אקו נכתב בזמנו בביקורת על תקליט זה: "יש כמה רגעים מדהימים ביצירה הזו בהם להקת קאמל מגיעה לשיא שלה, מבחינת מלודיה ומעוף, לצד הפקה ברורה ונקיה. זה מביא את האלבום להיות מועמד רציני מוקדם לאלבום השנה הזו".
בעיתון אוקלנד טריבון נכתב בביקורת אז: "למרות שהלהקה מעולם לא הצליחה לפרוץ את שוק הפופ האמריקני והשינויים באנשיה הותירו אותה עם שני חברים בלבד מהלהקה המקורית, קאמל ממשיכה להשמיע צלילי רוק פרוגרסיביים. המוזיקה אטמוספרית, עם מנגינות שמפלסות דרכן על פני מקצבים קליטים בצורה אקלקטית נעימה. זה מה שהכי חסר בתקליטי ג'נסיס של ימינו".
אבל הגמל הזה, שהחל בשנת 1973 עם אנרגיה שונה לחלוטין, שינה את דבשתו לגמרי והמתופף המקורי, אנדי וורד, החליט לפרוש מיד לאחר מכן. שנים לאחר מכן הוא הסביר כי לא פרש מהלהקה אלא נפל ממנה. הוא הצטרף, לזמן קצרצר, ללהקת האייטיז-פרוג החדשה, מריליון, ובכך השאיר את לאטימר השריד היחיד מתחילת הדרך. עבור הגיטריסט הייתה זו ברכה ואפשרות לשינויים יצירתיים. וורד, מצדו, היה נתון גם הוא לשינויים - ואלו היו שינויי מצב רוח קיצוניים שגרמו לו בהמשך לנסות להתאבד, עם חיתוך פרקי ידיו. הוא נשאר בחיים.
ב-23 בינואר בשנת 1966 נעצר ג'ים מוריסון, זמר בלהקה חדשה ושמה הדלתות.
זה היה במהלך טיול שמוריסון עשה במדבר, עם חברו פיל אולנו. במהלכו יצא לו לנשק בחורה שבהמשך תהיה דמות מרכזית בהסגרתו.
בעודם מטיילים, מוריסון ואולנו התווכחו קשות, מה שגרם לאולנו לעזוב את חברו ולנסוע למקום אחר מבלי להודיע לו לאן מועדות פניו. מסיבה שרק מוריסון ידע, הוא החל לספר לאנשים שהוא הרג את אולנו וקבר אותו במדבר. אביו של אולנו, עורך דין במקצועו, לא התייחס בחביבות לדברים ששמע. הוא יצא לחפש את בנו ובמהלך חיפושו מצא האב את הבחורה שמוריסון נישק אותה ושכנע אותה להגיש תביעה. אביו של אולנו קיווה שהמעצר יאלץ את מוריסון להודות בכל מה שקרה ולהסביר איפה קבור בנו. הנערה הסכימה להצטרף לתביעה, ולאחר מעצרו של מוריסון התבררה האמת; אולנו חי ופשוט נסע לאריזונה.
ב-23 בינואר בשנת 1970 יצא אלבומה השלישי של להקת FAMILY הבריטית ושמו A SONG FOR ME.
שינוי מהותי בצליל הלהקה הגיע עם פיטוריו של נשפן הלהקה, ג'ים קינג, שתפקידי נגינתו לאלבום השלישי נמחקו והוחלט להביא את נגן הויבראפון, ג'ון 'פולי' פאלמר, שהקליט את צליליו במקום קינג וסיפר: "זה היה צעד אמיץ מצד הלהקה להביא אותי, כי הם יכלו להמשיך בקו המצליח שלהם עם מציאת נשפן אחר".
חבר אחר שעזב את הלהקה, אחרי יצירת האלבום השני, היה הבסיסט / כנר, ריק גרץ', שהתפתה להצטרף לסופרגרופ BLIND FAITH. במקומו הגיע הבסיסט / כנר ג'ון וויידר. ההרכב החדש הזה יצר אלבום שדורש האזנה מרוכזת. אולי בגלל שהמילים לא מובנות, או אולי בגלל שהמוזיקה מסחררת ומטלטלת? או אולי בגלל שהזמר רוג'ר צ'אפמן הוא זמר שאין כמותו, לטוב ולרע? אבל אתם יודעים מה? אני מת על זה! לא הכל חייב להיות ברור במוזיקה, נכון? זו דעתי, בכל אופן. יש משהו במיקס של האלבום הזה שגורם לי כל פעם לגלות בו דבר חדש.
וויידר: "העבודה על האלבום השלישי הייתה מלהיבה וחשנו שאנו יכולים לעשות בו כל דבר. הרגשנו כמו שהביטלס חשו כשעשו אלבומים. במיוחד אהבתי את השירים השקטים שבתקליט. ללהקה הזו היה צד רך שמאד התחברתי אליו".
עיתון BEAT INSTRUMENTAL פרסם ביקורת במרץ 1970: "למרות שללהקה הזו יש תדמית של להקה 'כבדה', יש כאן שימוש בסגנונות שונים שבאים לטובתה". התקליט צעד 13 שבועות במצעד הבריטי והגיע למקום ה-4.
זה אלבום שאני לא ממליץ להתחיל איתו, אם אתם רק נכנסים ללהקת פאמילי. תתחילו קודם כל עם שני אלבומי הלהקה הראשונים.
אם תאהבו אותם - אז אלבום זה הוא בדיוק הדבר שמתאים לכם להמשך הדרך (-:
ב-23 בינואר בשנת 1978 ירה בעצמו באקדח גיטריסט להקת שיקגו, טרי קאת'. הוא מת במקום. פרטי המידע המצמררים נמצאים לקריאה בספר "מדרגות לגן עדן, אוטוסטרדה לגיהנום" - לרכישה בלחיצה פה
ב-23 בינואר בשנת 1969 פורסם בעיתון NME ראיון עם אריק קלפטון ולראשונה לאחר פירוק להקת CREAM. בראיון זה רומז קלפטון לגבי העתיד.
"אני מאזין מקצועי. אני אוהב להאזין לתקליטים באותה מידה בה אני אוהב לנגן. אבל עכשיו באמת הגיע הזמן שאעשה משהו מוזיקלית. אני מנסה לקבוע תאריך להקלטה בשבוע הבא. כך שיש לי דד-ליין בעניין. מי שרוצה לבוא לנגן איתי - מוזמן (הוא עונה בצחוק). ברור שזה יהיה סטיב ווינווד, אבל לא ברור לי אם זה יהיה אלבום סולו שלי או אלבום שלי עם סטיב. זה יסתדר מעצמו. ווינווד הוא איש מוכשר באופן מפחיד, שאני די חושש להיות הנגן שילווה אותו. אני לא יודע אם אקים איתו להקה".
בהמשך השנה יקימו ווינווד וקלפטון את להקת BLIND FAITH.
ב-23 בינואר בשנת 1980 יצא תקליט חדש לאלביס קוסטלו ולהקת THE ATTRACTIONS ששמו TRUST.
זה אלבום האולפן החמישי של קוסטלו והרביעי שלו עם להקת הליווי הקבועה שהורכבה מהקלידן סטיב נייב, הבסיסט ברוס תומאס והמתופף פיט תומאס (אין קשר משפחתי ביניהם, למי שתהה). תהליך הקלטת האלבום היה מלווה בבעיות אלכוהול וסמים והמתחים היו גבוהים בין חברי הלהקה. קוסטלו:"בשלב הזה, אני חושב שלכולם פשוט נמאס לראות אחד את השני. הייתה תחושה אמיתית של איבה, עננה מעל הפרויקט. זה היה פשוט מאבק אמיתי, כי לאף אחד לא נראה היה אכפת מזה". המילים בשירים נוצרו בחלקן בהשראת אירועים בחייו של קוסטלו באותה תקופה, כולל ההשפעות של היותו מוזיקאי בסיבוב הופעות ונישואיו הכושלים. השירים מתארים תרחישים עם חוסר אמון והם מלאים במשחקי מילים ובמסרים כפולים, כיאה לקוסטלו. צילום העטיפה, בקריצה אירונית לשם התקליט, בא עם קוסטלו שנראה חסר אמון. מאוחר יותר אמר קוסטלו שהעטיפה היא סוג של אירוניה, שכן "האדם שעל הכריכה נראה לא אמין לחלוטין".
האלבום זכה לשבחים בדיעבד כאחת היצירות הטובות והלא מוערכות של קוסטלו. פרשנים ראו את האלבום כמציג אמן ולהקה בשיאי היצירה שלהם. קוסטלו עצמו היה בתחילה לא מרוצה מהאלבום, אך הפך את דעתו בשנים מאוחרות יותר. קוסטלו: "זה היה בקלות התקליט המושפע ביותר מסמים בקריירה שלי... זה הושלם סמוך להתמוטטות עצבים מדיאטה של סיידר, ג'ין וטוניק, אבקות שונות והרבה ג'וני ווקר".
הקלטת האלבום הסתיימה בתחילת נובמבר 1980. האווירה נשארה מתוחה לאורך כל הדרך: טכנאי ההקלטה נזכר: "אני זוכר שכאשר ערכנו מיקסים היו מריבות. ברוס תומאס יצא מחדר הבקרה, השאיר את הלהקה וג'ייק לרדוף אחריו. כל העניין היה נפשי". מאוחר יותר הסכים קוסטלו שלמרות המתחים הללו, הוא הרגיש שהאלבום הזה מכיל כמה מהביצועים הטובים ביותר של הלהקה.
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים
