רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-23 במרץ בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-23 במרץ (23.3) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"אף פעם לא השתמשתי באסיד. מעולם לא התחברתי לגראס בכלל. עישנתי חשיש תקופה מסוימת, אבל אף פעם לא גראס. אני מניח שסמים היו חלק מחיי ב-10 השנים האחרונות, אבל זה אף פעם לא היה משהו כבד במיוחד... היו לי פלירטוטים קצרים עם הרואין וכאלה, אבל זה היה רק בשביל המסתורין והחידה שבדבר. אני אוהב סמים 'מהירים'. אני שונא כל דבר שמאט אותי. גם אני נפלתי ברשתו של זיגי סטארדאסט. היה די קל להפוך לאובססיבי לדמות הזאת יומם ולילה. הפכתי לזיגי כשדיוויד בואי נזרק לגמרי מהחלון. כולם שכנעו אותי שאני משיח, במיוחד באותו סיבוב הופעות אמריקאי ראשון. הלכתי לאיבוד בתוך הפנטזיה.

יכולתי להיות היטלר באנגליה. זה לא היה קשה. ההופעות הפכו למפחידות כל כך, עד שאפילו העיתונים כתבו: 'זו לא מוזיקת רוק, זה היטלר המקולל! חייבים לעשות משהו!' – והם צדקו. זה היה מדהים. למעשה, אני תוהה... אני חושב שאולי הייתי יכול להיות היטלר מוצלח לעזאזל. הייתי יכול להיות דיקטטור מצוין. מאוד אקסצנטרי ודי מטורף. ללהקה שלי אז (העכבישים ממאדים) נפחתי יותר חיים ממה שהתכוונתי. זה התחיל לשעמם אותי. יש גבול למה שאפשר לעשות עם סוג כזה של להקה. לא רציתי יותר שום קשר לדבר הרועש הזה. זה הכאיב לי באוזניים, וגם פשוט לא אהבתי את זה יותר. מאז, מיק רונסון, הגיטריסט המסכן, מפספס את הייעוד שלו – החל מקריירת הסולו השגויה שלו ומטה. התאכזבתי ממנו. הוא היה יכול להיות מדהים. אני פשוט לא יודע. אלוהים, לא דיברתי איתו כמו שצריך כבר שנים. אני תוהה אם הוא השתנה" (דייויד בואי בשנת 1976)

הכובע הגבוה, הזקן הלבן והחברים מהביטלס. ב-23 במרץ בשנת 1970 יצא תקליט הסולו הראשון של ליאון ראסל, שנקרא כשמו.

עוד לפני הופעת הבכורה שלו בתקליט סולו, ליאון ראסל כבר ניגן מוזיקה בעיר הולדתו טולסה, אוקלהומה, מגיל 14, שם הוא התגנב למועדוני לילה ושיקר לגבי הגיל שלו רק כדי להחזיק בגיטרה או לשבת ליד הפסנתר. איזה שקרן הוא זה! אבל הוא ניגן מוזיקה ששילבה גוספל, קאנטרי ורוק'נ'רול בצורה שאף אחד אחר לא הצליח לחקות. לאחר שעבר ללוס אנג'לס, הוא לא בזבז זמן לפני שהצטרף לקבוצת נגני האולפן של פיל ספקטור, המכונה WRECKING CREW, וניגן באינספור להיטים ותקליטים של השמות הגדולים ביותר, החל מהביץ' בויז ועד לפרנק סינטרה. כן, כן - הוא ראה באולפנים דברים שאחרים היו מוכרים את הכלייה שלהם כדי לחוות את זה.

אז את תקליט הסולו הזה שלו הוא עשה קצת לפני שהוא ארגן והוביל את להקת הליווי לסיבוב הופעות משותף ומוצלח עם ג'ו קוקר (האיש שהפך את DELTA LADY, אותו כתב ראסל לזוגתו אז, הזמרת ריטה קולידג'). סיבוב ההופעות ההוא, שזכה לשם MAD DOGS AND ENGLISHMEN, הפך לאחד האירועים המדוברים ביותר בתולדות הרוק אז, כשראסל מנצח על התזמורת עם כריזמה של מנהיג של כת-מוזיקלית. ראסל היה הדמות הבולטת ביותר שם.

ותקליט הסולו הזה שכבר היה אז בחנויות, היה מסיבת המחזור הכי יוקרתית של עולם הרוק באותה תקופה. סגל מדהים של כישרונות הגיע לנגן באלבום הבכורה הזה, בזמן שראסל היה בלונדון. תשימו בסיר הבישול שתי אבנים מתגלגלות - הבסיסט ביל ווימן והמתופף צ'רלי ווטס, שתי חיפושיות - ג'ורג' האריסון ורינגו סטאר, שני אוחזים באמונה עיוורת - אריק קלפטון וסטיב ווינווד, ג'ו קוקר עם כריס סטיינטון ואלן ספנר מלהקת הגריז שלו; והבסיסט והחבר הוותיק של הביטלס (וחבר לשעבר בלהקת מנפרד מאן) - קלאוס פורמן. ראסל לא היה רק מוזיקאי מוערך, הוא היה האיש שכולם רצו להיות בקרבתו, והוא גרם לזה להיראות קל ופשוט, כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם שחצי מהביטלס והסטונס יבואו לנגן אצלו.

המוניטין של ליאון, מחוזק על ידי הקשרים שלו עם המפיק הבריטי דני קורדל ועם טכנאי ההקלטה הבריטי גלין ג'ונס, פתח דלתות מסביב ללונדון בטיול הראשון שלו לשם. קורדל וראסל אף הקימו יחד את חברת התקליטים SHELTER RECORDS, שנתנה לראסל את החופש האמנותי המוחלט שחיפש. "גלין ג'ונס היה אחראי לזה", אמר ראסל. "הוא הקליט עבורי באולפני OLYMPIC באנגליה. היה לי השיר הזה שאהבתי, והשמעתי אותו בשבילו. אמרתי כבדיחה, 'תקשיב, אריק קלפטון בטוח יישמע טוב פה'. הוא רק אמר, בטון מאוד ענייני, 'טוב, תן לי להתקשר אליו ולשאול אותו'. לפני שידעתי זאת, אריק וכל השאר ניגנו בסוף באלבום שלי".

הסשנים האלו היו מלאים באנרגיה יצירתית מתפרצת, וג'ונס, שהיה שם כדי לתעד הכל, הבין שיש לו ביד משהו שונה לחלוטין ממה שהיה נהוג בבריטניה המעונבת. ג'ונס אמר: "ג'ורג' הריסון רצה להוציא את האלבום של ליאון ראסל בחברת אפל, של הביטלס, באנגליה. ברור שהוא לא יכל כי ליאון היה בבעלות חברת תקליטים בארה"ב". המאבק הזה על הזכויות להוצאת התקליט רק הוכיח כמה כולם רצו נתח מהכישרון של האיש עם שיער הכסף הארוך והפסנתר המכשף.

התקליט כלל שירים שהפכו לעמודי התווך של הרפרטואר שלו והציג את היכולת של ראסל לקחת השפעות מהכנסייה ולהפוך אותן לרוק סוחף. ההצלחה שלו באותן שנים הייתה כה גדולה עד שהוא הפך לאחד האמנים המרוויחים ביותר בעולם בסיבובי הופעות, והשפיע עמוקות על אמנים כמו אלטון ג'ון, שהודה שנים לאחר מכן כי ליאון ראסל היה המודל לחיקוי הכי גדול שלו בכל הנוגע לנגינה על פסנתר והופעה בימתית.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "זהו אלבום משובח ופ'אנקי. זהו אלבום הסולו הראשון של ליאון ראסל שבו הוא יוצא לדרך עצמאית, הרחק מתפקידו כמפיק, מעבד או נגן המלווה את דלייני ובוני, ג'ו קוקר או אפילו הסטונס (בשיר LIVE WITH ME). אך המילה 'לבדו' מטעה, מכיוון שכל האנשים הללו נוכחים גם באלבומו שלו. עם זאת, לא נוצרת תחושה של סיוע כבד ומעיק, של רצינות תהומית או התייחסות לפרויקט כאל 'נבחרת כוכבי-על'. זהו הפ'אנק של ראסל בפעולה. כל שיר, למרות הליטוש הניכר שבו, שומר על אווירה של סשן לילי מאוחר, שבו חבריו של ראסל נוכחים פשוט כי התענוג לעבוד איתו מדבק. במקרה של ראסל, מדובר בהתלהבות הגוספל שלו, בשירה המאומצת והרגשנית, בפסנתר הדומיננטי ובמבטא הדרומי המובהק שלו".

אלביס פורץ בתקליט סולו ראשון! ב-23 במרץ בשנת 1956 יצא תקליט הסולו הראשון של אלביס פרסלי. או יה יה יה יה!!!!

ישנם אלבומים בהיסטוריה של הרוק המזוהים מיידית בזכות עטיפתם. אפילו מאזינים צעירים, שאינם מכירים את התוכן המוזיקלי, יזהו את העטיפה כמקור ההשראה לאלבומם של הקלאש – LONDON CALLING.

אך ראוי לציין כי התקליט הזה של אלביס עדיין מהדהד בעוצמה – על כל 28 דקותיו... באופן קצר וקולע! מה זה קולע? ישר למטרה! התקליט הזה מהווה את התשתית לעולם הרוק כפי שאנו מכירים אותו כיום. האינטימיות של אולפני "סאן", שבהם הקליט אלביס חמישה סינגלים קודם לכן, התחלפה בפורמליות של אולפני RCA, שהפיקו מוזיקה בקנה מידה תעשייתי. ההיבטים המכריעים שעיצבו את אופי האלבום היו הביצוע, הסאונד ובחירת השירים. אלביס שהה באולפן עם נגניו הקבועים: הבסיסט ביל בלאק, המתופף די.ג'יי פונטנה והגיטריסט סקוטי מור. הפעם נוספו אליהם גם זמרי הליווי, הג'ורדנאיירס - והייתה זו פגישתם הראשונה של אלביס והרביעייה. אלביס הבטיח להמשיך ולשתף איתם פעולה אם האלבום הראשון יצליח. וזה הצליח ועוד איך - אז ברור שהוא המשיך איתם הלאה.

באולפן היו גם הפסנתרן פלויד קריימר וצ'ט אטקינס – גיטריסט שצבר באותה עת ניסיון בהקלטות אולפן יותר מכל אדם אחר. שניהם עיבדו את השירים. עצתו של אטקינס לסקוטי מור ולחברי הלהקה, בזמן שהרכיבו את הציוד לקראת הנגינה, הייתה פשוטה: "פשוט תעשו את מה שאתם רגילים לעשות". צריך עצה טובה יותר מזו? לדעתי, התקליט הזה של אלביס הוא כמו כל תקליט ג'אז טוב מהתקופה ההיא - ההקלטה קולטת בדיוק רב את מה שהיה בחדר ונשארת רעננה ומלהיבה עד היום. זה הכוח של שירים נהדרים שעטופים בהפקה הנכונה.

אבל לא הכל היה נחמד מאחורי הצלילים. סקוטי מור כתב בספרו: "בתוך שבועות ספורים הסירה חברת RCA את שם הלהקה מהחומרים שהקלטנו עם אלביס, וקולונל פרקר פעל באופן דומה זמן קצר לאחר מכן – אף שאלביס ואחרים המשיכו להשתמש בשמנו כאשר הציגו אותנו. מעניין לציין כי מאותה נקודה והלאה, התקליטים לא כללו עוד תצלומים של חברי הלהקה. היה זה תכסיס שקוף של קולונל פרקר, שנועד לנתק את אלביס מביל, מדי.ג'יי וממני".

לצד זאת, הורגשה באוויר תחושה של התחדשות; בעוד שבאולפני סאן נהג סאם פיליפס להשתמש ב-TAPE DELAY כדי ליצור הדהוד, באולפני RCA השתמשו במכשור ייעודי למטרה זו. אלביס יצא מההקלטות הללו במיטבו ואפשר להבין מדוע ג'ון לנון כל כך אהב הדהוד שכזה עם קולו, שנים לאחר מכן. פשוט תביטו בעטיפת התקליט הזה של אלביס – תמונה אחת שווה אלפי צלילים! לא כך?

השמנת שהופיעה ואחר כך חטפה על הראש. ב-23 במרץ בשנת 1968 הופיעה להקת CREAM ב- SHAPIRO ATLETIC CENTER במחוז וולת'ם, מסצ'וסטס.

היה זה באולם הופעות של סטודנטים; לצד השלישייה המפורסמת הופיעה להקת חימום בשם ORPHEUS. אריק קלפטון, ג'ק ברוס וג'ינג'ר בייקר הגיעו באיחור קל להופעתם כשהם עייפים מאוד. ההופעה החלה רק בשעות הקטנות של הלילה, ובקהל נכח סטודנט (ולימים מבקר רוק מוערך) בשם ג'ון לנדאו. לנדאו לא הסתפק בצפייה במופע, אלא כתב עליו ביקורת לעיתון הסטודנטים THE JUSTICE.

מאמרו פורסם בעיתון ב-26 במרץ, אך בהמשך, לאחר שהצטרף לצוות המגזין "רולינג סטון", פורסם המאמר על ההופעה בשנית ב-10 במאי, הפעם בניסוח חריף ותקיף יותר. באותו גיליון של הרולינג סטון הופיע אריק קלפטון על שער המגזין, בתמונה שצילמה לינדה איסטמן (שלימים נודעה כלינדה מקרטני). בתוך הגיליון נכלל גם ריאיון שערך מייסד העיתון, ז'אן וונר, עם קלפטון בספטמבר של השנה הקודמת. אך בעוד שבקידמת הגיליון קלפטון החמיא לעצמו, בצידו השני הוצב מאמר הביקורת הקטלני של לנדאו.

לנדאו כתב בביקורתו דברים שזעזעו את "אלוהי הגיטרה" עד עמקי נשמתו. קלפטון קרא את הגיליון זמן מה לאחר צאתו בעודו יושב במסעדה, ונפגע כל כך מהכתוב עד שהתעלף. כשהתעורר מעלפונו, הבין שההחלטה לפרק את CREAM (שהייתה אז בשלבי סיום) הייתה מוצדקת. הכתבה גרמה לו להבין שהוא נוקט בצעד הנכון, ומאותו רגע חדל קלפטון מחיפוש אחר אור הזרקורים כווירטואוז גיטרה והחל להתמקד בנגינה אישית וצנועה יותר. אז מה בדיוק נכתב שם? הנה כמה ציטוטים נבחרים:

"יצא לי לאחרונה לראות את להקת CREAM בהופעה, אך מצאתי את עצמי עוזב את המקום באמצע בתחושת תסכול. זוהי להקת בלוז-רוק, וקלפטון הוא אשף של קלישאות הבלוז שנוצרו לאחר מלחמת העולם השנייה; הוא בעיקר מחקה את בי.בי קינג ואת אלברט קינג, ואינו מנגן דבר מלבד בלוז על הבמה. גם ג'ינג'ר בייקר, שנוטה יותר לכיוון הרוק, נופל לא פעם למחוזות הקלישאה.

יש המכנים את CREAM להקת ג'אז, אך אני חולק על כך. בג'אז הנגנים יוצרים יחד משהו חדש ומרתק בדרך של אלתור, ואילו אצל CREAM מדובר בהדבקה מאולצת של רעיונות. נראה שקלפטון רק מתחיל לגלות כעת את פוטנציאל האלתור שלו; הוא וירטואוז בביצוע רעיונות של אחרים. אם הלהקה תחדל לאלתר ללא הפסקה ותתמקד בביצועים מהודקים – יש לנו סיכוי לגלות כאן להקה גדולה באמת. כרגע, מדובר בגישוש ראשוני בלבד".

מלך ארגמן מציג - לשונות של עפרוני בג'לי?! ב-23 במרץ בשנת 1973 יצא התקליט LARKS TONGUES IN ASPIC של להקת קינג קרימזון, שהציג הרכב נגנים חדש כמעט לגמרי וגישה מוסיקלית שונה.

תשמעו, זה באמת תקליט רוק מתקדם אחר לגמרי! והלהקה הציגה אז הרכב נגנים חדש כמעט לגמרי בממלכת הקרימזון, כזה שגרם לחובבי המוזיקה בלונדון לשפשף את העיניים בתימהון. לצדו של הגיטריסט רוברט פריפ, המוח המיוסר והמבריק שמאחורי הפרויקט, ניצבו המתופף ביל ברופורד (שהגיע מלהקת יס), הבסיסט ג'ון ווטון (יוצא להקת פאמילי), הכנר דייויד קרוס ונגן כלי ההקשה התזזיתי ג'יימי מיור. נראה שפה, בנקודה הזו, הצליח רוברט פריפ למצוא את הנוסחה היציבה עבור הלהקה, זו שסוף סוף תציב אותה בנישה מוגדרת וייחודית משלה בסצנה. ומי שמבקשים לחפש פה עוד מהתבלין של IN THE COURT OF THE CRIMSON KING, חבל על הזמן - לא תמצאו את זה פה. אלו הם בגדי המלך החדשים.

כבר ביולי 1972 החלו לצוץ בעיתוני המוזיקה הגדולים חדשות מרעישות על ההרכב החדש. חלק מהכתבים הביעו חוסר אמון מוחלט וחשבו שמדובר בעוד הזיה של פריפ, אך החדשות המעניינות באמת היו הצטרפותם של שני מוזיקאים מוכרים מלהקות מפורסמות. ביל ברופורד, האיש שהחזיק את הקצב בלהקת יס, וג'ון ווטון, שניגן לפני כן בלהקת פאמילי ועוד לפני כן בלהקת MOGUL THRASH. המעבר של ברופורד מלהקת יס לקרימזון נחשב לצעד לא צפוי ואף בלתי ניתן לעיכול באותם ימים. חברי להקת יס בעצמם החשיבו את קינג קרימזון לפסגת הפסגות של היצירתיות, אבל לעזוב ספינה מנצחת?! זה כבר היה סיפור אחר. הדרמה התרחשה בדיוק עם סיום ההקלטות של יס לתקליט CLOSE TO THE EDGE. ברופורד הודיע לפתע שהוא עוזב, ושאר חברי הלהקה היו בטוחים שהוא פשוט השתגע. מבחינתם, הוא נטש הזדמנות לקריירה משגשגת, הן כלכלית והן יצירתית. ומה אתם חושבים? שזה היה פשוט עבורו לקפוץ מלהקה ללהקה? ממש לא! זה עלה לו הרבה כסף. הוא נדרש לשלם סכום כסף נכבד ללהקת יס כדי להתיר את החוזה שלו ולצאת לחופשי. כמו כן, הוא גם נאלץ לתת תמלוגים רבים ממכירות התקליט CLOSE TO THE EDGE למי שהחליף אותו בלהקת יס - אלן ווייט.

ג'ון ווטון, מצדו, קיבל הזמנה מפריפ עוד לפני הקלטת התקליט של קרימזון, ISLANDS, אך הוא נאלץ לסרב כיוון שהיה חבר בלהקת פאמילי. בגלל הסירוב ההוא, בוז בורל, שעבר את האודישן המקורי כזמר, הפך בסופו של דבר גם לבסיסט, אחרי שפריפ לימד אותו איך לנגן בכלי הזה. ווטון לא היה צריך לחכות יותר מדי זמן. ההרכב שהקליט את ISLANDS התפרק במהירות. פריפ הציע שוב לווטון להצטרף - והפעם הבסיסט הסכים. באותם ימים, מסירת הבשורה על המעבר ללהקות החדשות הייתה מבצע מורכב וכמעט חשאי. הסצנה הלונדונית הייתה תוססת להפליא וכולם ידעו מה כולם עושים. לכן, העזיבה של ווטון וברופורד הייתה חייבת להיות מתוזמנת היטב. הפגישה של ווטון עם פריפ הותירה את הבסיסט בתחושה מרוממת שהנה דרכו מאירה לו פנים. באנרגיה הזו הוא חזר לאולפן עם פאמילי כדי לסיים את הקלטת התקליט BANDSTAND, שהיה האחרון בו השתתף.

בעוד שווטון וברופורד היו כוכבים מוכרים יחסית בסצנה, שני החברים האחרים שהצטרפו היו דמויות מסתוריות למדי. ג'יימי מיור, נגן כלי ההקשה, הביא איתו ממד תיאטרלי קיצוני. הוא נהג לבלוע קפסולות של דם מזויף שהיה ניגר מפיו במהלך ההופעות (עוד לפני שג'ין סימונס מלהקת קיס עשה כך), מה שהעניק ללהקה חזות פראית. מעבר לדם, מיור הביא גישה מוזיקלית שונה לחלוטין. ברופורד, שחשב שהוא כבר נמצא בטופ של עולם המוזיקה, נדהם לגלות אדם שיכול ללמד אותו להתפתח לכיוונים שלא דמיין. מיור הגיע מלהקה ניסיונית בשם BORIS שהתפרקה מהר, אך הספיקה לקבל שבחים מהעיתונאי ריצ'ארד וויליאמס במלודי מייקר. וויליאמס היה זה שהמליץ לפריפ על הכישרון יוצא הדופן הזה. האירוניה הייתה שמיור קיבל את הטלפון מפריפ בדיוק כשרצה להתרחק מסצנת האלתור ולעבור לנגן בהרכבי ג'אז-רוק מאורגנים יותר. פריפ הגיע לדירתו של מיור והשניים פצחו בסשן אלתור של כמה שעות. מיור הבין מיד שקינג קרימזון היא הבית החדש שלו. מערכת התופים שלו כללה באותה תקופה גם כלי הקשה שהורכבו מחפצים משונים שנראו כאילו נלקחו ממגרש גרוטאות.

בזמן שפריפ חיפש את החוליה החסרה, הוא הוזמן לראות חזרה של להקה בשם WAVES. שם הוא פגש את דייויד קרוס הצעיר, כנר בן 23 בלבד. פריפ התרשם מאוד וביקש ממנו להגיע לחזרה של קרימזון בקובנט גארדן בלונדון. ההחלטה לשלב כינור הושפעה מהצליל של להקת הפיוז'ן MAHAVISHNU ORCHESTRA, שבה ניגן הכנר ג'רי גודמן. קרוס עמד בפני דילמה קשה ונאלץ להיעדר מההלוויה של סבו כדי לא לפספס את החזרה הגורלית. באותו זמן הוחלט גם שווטון יהיה הזמר של הלהקה בנוסף לתפקידו כבסיסט.

הלהקה חיפשה גם תמלילן חיצוני, אחרי שפריפ החליט לפטר את תמלילן הלהקה המקורי, פיט סינפילד. מיור התעקש שהם יכולים לכתוב את המילים בעצמם, אך כשפריפ שאל אותו אם יש לו טקסטים מוכנים, התשובה הייתה שלילית. כך הגיע לתמונה ריצ'רד פאלמר-ג'יימס, חברו הקרוב של ווטון והגיטריסט לשעבר של להקת סופרטרמפ. פאלמר-ג'יימס חי אז בגרמניה ולא היה לו קשר ישיר לשאר חברי הלהקה. הוא פשוט קיבל הקלטות בדואר, כתב מילים ושלח אותן בחזרה ללונדון. בהופעה הראשונה, חברי הלהקה עצמם נדהמו מהשינוי שעבר מיור. הבחור השקט מהחזרות הפך על הבמה לחיית תיאטרון מהפנטת. הביקורות הראשונות היו מצוינות והעתיד נראה מבטיח מאוד.

שם התקליט, LARKS TONGUES IN ASPIC, היה הצעה של מיור. המונח מתייחס למעדן אירופאי יוקרתי (לשונות של ציפורי שיר בתוך ג'לי בשר), ומיור ראה בזה דימוי למשהו עדין שנמצא בתוך משהו קשוח. כשעלה נושא העיצוב, ווטון הציע את בארי גודבאר, שאייר את עטיפת התקליט הראשון של הלהקה. הוא לא ידע שגודבאר מת כבר שלוש שנים קודם לכן בגיל 24. בסופו של דבר, פריפ הגה את רעיון השמש והירח שמופיעים כהפכים גמורים המשלימים זה את זה, ממש כמו הדינמיקה בין חברי הלהקה. העטיפה עוצבה על ידי חברת העיצוב TANTRA.

הקטע הפותח, LARKS TONGUES IN ASPIC PART ONE, מתחיל בנגינת קלימבה עדינה אליה מצטרפים אפקטים מוזרים, עד שהכינור של קרוס פורץ פנימה. מי שהקשיב לזה אז, בשנת 1973, הבין מיד שזו קינג קרימזון אחרת לגמרי. פריפ עבד קשה מאוד באולפן כדי למצוא את הסאונד המדויק לגיטרה שלו. הקול האנושי שנשמע בסוף היצירה היה רעיון של מיור, וברופורד הקליט אותו בביתו היישר מהרדיו. המחזה שנקלט במקרה היה GALLOWGLASS מאת ג'ון ווילי מיילי. לאחר מכן נשמעים קולות מעורבבים של מיור, קרוס וברופורד כשהם פולטים מילים ללא קשר הגיוני.

הקטע השני, BOOK OF SATURDAY, היה הראשון שחשף את השירה של ווטון בקינג קרימזון. הקול המעושן שלו העניק ליצירה איכות מיוחדת. למרות שהיה בסיסט בעל יכולת אדירה, הוא היה אז פחות בטוח ביכולותיו כזמר. אך הוא התמסר למשימה והפיק ביצוע מרשים ביותר במספר קטן יחסית של טייקים. פאלמר ג'יימס: "אני חושב שמה שניסיתי לעשות היה ליצור סוג של קולאז' או אלבום של גזירי עיתון, המכיל דימויים בו-זמניים של פרשיית אהבים לפני, תוך כדי ואחרי". כשפאלמר-ג'יימס ביקר באולפני ההקלטה במהלך ההקלטות, הוא נזכר ששוחח עם פריפ: "רוברט ואני החלפנו כמה הערות נימוסין; אני לא חושב שדיברנו אי פעם לפני כן".

הקטע השלישי שחותם את צד א' נקרא EXILES. הפתיחה שלו נוצרה על ידי מיור ששפשף צינורות זכוכית אלו באלו, תוך שינוי מהירויות ההקלטה ליצירת אווירה דרמטית. המילים עסקו בגעגועים, נושא שהיה קרוב ללבו של פאלמר-ג'יימס שגלה באותה עת לגרמניה בשל בעיות מס. במהלך השיר ווטון מנגן בפסנתר, אם כי הוא לא קיבל על כך קרדיט רשמי, והכינור של קרוס מוסיף חום ועצב.

צד ב' נפתח בקטע EASY MONEY. במהלך ההקלטות באולפן התרחשה תקלה טכנית מוזרה. טכנאי ההקלטות ניסה לערוך את ערוץ התופים של ברופורד באמצעות סכין גילוח ונייר דבק (כן, כך ערכו אז!). ווטון נזכר: "הטכנאי הושאר לבצע כמה עריכות בביצוע בזמן שיצאנו לשתות כוס תה. זה כלל הדבקה של ערוצים יחד, ובאותם ימים טרום-דיגיטליים, לא ניתן היה לעשות זאת מבלי להצמיד סכין גילוח לסרט ההקלטה. ככל שהזמן עבר, המשכנו לשאול איך זה מתקדם והוא המשיך לומר 'עוד רגע'." פריפ הוסיף: "מה שקרה היה שתפקיד התופים של ביל הוקלט בטעות על קטע של בית. טעות מטופשת להפליא". בעקבות התקרית הזו, חברי הלהקה החליטו להפסיק לעבוד באותו אולפן. למרות התקלה, השיר הפך לאחד המזוהים ביותר עם הלהקה. הקטע הבא, THE TALKING DRUM, הוא קטע ריתמי שמתחיל בצלילים משונים של מיור, המנגן שם בכלי ההקשה שעל שמו נקרא השיר. חטיבת הקצב של ווטון וברופורד מספקת כאן גרוב מהפנט במיוחד.  מיור נזכר שדייוויד קרוס היה חרד בנוגע לסולו שלו: "הוא היה נגן הרבה יותר טוב ממה שהוא חשב על עצמו. הוא היה מעט לחוץ לגבי הסולו, אבל ככל שנכנסנו לזה, לא הייתה לו שום סיבה להיות לחוץ". ביל ברופורד, לעומת זאת, התרשם פחות מהגרסה הסופית: "זהו קצב ודינמיקה שנועדו לעבור משקט מאוד לחזק מאוד – זו ההנחיה היחידה במוזיקה, וכל מה שצריך לעשות זה להגיע מנקודה א' לנקודה ב'; ובהקלטה זה פשוט לא נהיה חזק מאוד. זה נכשל באופן מובהק בבניית תנופה".

התקליט מסתיים בקטע LARKS TONGUES IN ASPIC PART TWO, שהוא הומאז' של פריפ ליצירה THE RITE OF SPRING של סטרווינסקי. המוזיקה נעה בין משקלי קצב של ארבעה רבעים לחמישה רבעים. פרט ביזארי במיוחד הוא שיוצרי סרט הפורנו הרך "עמנואל" החליטו להשתמש בקטעים מהיצירה הזו בסרטם מבלי לתת קרדיט לפריפ. לאחר מאבק משפטי, הושג הסדר מחוץ לכותלי בית המשפט ופריפ קיבל קרדיט ותמלוגים נאים, במיוחד לאור העובדה שהסרט הפך ללהיט ענק באותן שנים.

מה אמרו המבקרים?

בעיתון NME נכתב בזמנו כי "זה נצחון מוחץ של צליל וקצב שנותן מענה הולם ואנושי לכל מיני הפקות של סינטיסייזרים ואלקטרוניקה". ובמלודי מייקר היו פחות נלהבים וטענו כי "במקום להעניק לנו שיקוף של הכוח הבימתי העוצמתי שלהם, נשמעים חברי הלהקה בתקליטם כמו משהו שהוא הספר שנכתב בעקבות הסרט?

המבקר אלן ניסטר מהרולינג סטון פרסם ב-30 באוגוסט 1973 ביקורת בלתי נשכחת: "זוכרים זרם שנקרא רוק אמנותי? ובכן, הוא עדיין חי. בכל שנה יוצא רוברט פריפ מבית הקברות המוזיקלי הזה כסוג של דמות מספר קומיקס. ותמיד יש לצדו הרכב חדש לגמרי שעטוף בעטיפת תקליט יפה. ואחרי סיבוב הופעות קצר הוא חוזר למאורה שלו. אבל פה מדובר במשהו אחר לגמרי. אי אפשר כלל לרקוד לתקליט הזה. אי אפשר ליהנות למקצבים שבו. אפילו אי אפשר לשטוף כלים לצליליו. חייבים לשבת בריכוז מלא ולהקשיב לזה כדי להבין. הלהקה הזו לא מבצעת שירים אלא קומפוזיציות. והקומפוזיציה של קרימזון מתמקדת כרגע בניגודים. יש קטעים כה שקטים מצד אחד, שנדמה לך כאילו מערכת הסטריאו שלך התקלקלה. ואז פתאום פורץ צליל גיטרה אימתני שתולש אותך מהכסא. האמת ששנאתי את האלבום הזה בהקשבה הראשונה אך אני יודע שאקשיב לו גם מחר. אתם יודעים למה? כי תמיד מצאתי באלבומים שלא מעריכים בהתחלה את אלה שמעניקים את הסיפוק וההנאה הגדולים ביותר בהמשך".

לימים, התקליט יצא גם בגרסת דלוקס הכוללת מיקס מחודש של סטיבן וילסון בסטריאו ובסראונד 5.1, יחד עם בונוסים מהסשנים באולפן והופעות חיות שלמות, גם אם איכות הסאונד בחלקן אינה מושלמת.

וכן, התקליט דורש זמן הסתגלות מסוים; אני יודע שלקח לי זמן לא מועט כדי להבין באמת את מה שקורה פה ולהתאהב בזה. כעת הוא נראה לי נגיש למדי. ברגע שמסדרים את הצלילים בראש, המנגינות מופיעות לפתע כקליטות ומרגשות, שלא לומר חדשניות בו זמנית. יש בתקליט הזה את הכל, אם רק מבקשים לצלול אל תוך הבריכה.

לנון - גם עם מכונת כתיבה וציורים אפשר לעשות רעש! ב-23 במרץ בשנת 1964 יצא לאור ספרו הראשון של ג'ון לנון, IN HIS OWN WRITE.

בזמן שהעולם היה עסוק בלהתעלף מהתסרוקות של הביטלס ובצרחות היסטריות בכל פעם שהארבעה עלו על הבמה, ג'ון לנון החליט שהגיע הזמן להראות למעריצים שיש לו גם צדדים קצת פחות מנומסים. באותו יום אביבי יצא לאור ספרו הראשון שזכה לשם הבלתי שגרתי IN HIS OWN WRITE, והוכיח שמאחורי החיוכים של הביטל מסתתר מוח חריף ומרדן שלא ממש סופר את המוסכמות החברתיות של אותה תקופה.

הספר הזה ממש לא היה ניסיון של כוכב פופ לרכוב על גלי ההצלחה עם אוטוביוגרפיה משעממת. הוא הכיל שרבוטים נועזים ומטורפים שסגנונם המיוחד והמעט מעוות התקבל בעברם הרחוק יותר בצורת ענישה ממנהלי בית הספר בו למד ג'ון הצעיר. המורים בליברפול אולי חשבו שמדובר בפרחחות לשמה, אבל ההיסטוריה, ובעיקר קהל המעריצים, חשבו אחרת לגמרי. עם צאת הספר נהרו רבים אחרי אותן יצירות בהתלהבות והמהדורה הראשונה נעלמה מהמדפים במהירות מסחררת שגרמה אפילו למוציאים לאור הוותיקים בבית ההוצאה להרים גבה בתדהמה.

בתוך דפי הספר ניתן היה למצוא הצצה ישירה ונטולת פילטרים לצד האפל שבראשו של ג'ון, שנמצא הרחק משירי האהבה שכתב אז לביטלס. בזמן שהקהל זמזם שירים על החזקת ידיים בשיא התום, בתוך IN HIS OWN WRITE נחשף הקורא להומור עוקצני על אנשים מוגבלים, נושא שהיה טאבו מוחלט וגרר לא מעט הרמות גבה מצד המבקרים השמרנים (ללנון היה אז משהו נגד נכים...). באחד הפרקים היותר מטלטלים, תואר בעל שמכה למוות את אשתו ואז שולח את גופתה לאמה בתוך חבילה, כאילו מדובר במשלוח שגרתי מהמכולת.

האלימות והזוויות השחורות המשיכו לחגוג גם בסיפורים נוספים. בסיפור אחד, בשם 'הנרי והארי', קוברת האם את האב ללא שמץ של חרטה. האלימות ממשיכה גם בפרק על המסיבה של רנדולף, בו מוצג אדם בודד, בחג המולד, כשהוא מוכה למוות בביתו בזמן שכולם מסביב חוגגים. הפרק הזה עורר עניין מיוחד בקרב חובבי הרכילות של התקופה, שכן רנדולף היה גם שמו הנוסף של המתופף המפוטר של הלהקה, פיט בסט. הקוראים לא יכלו שלא לתהות האם מדובר בנקמה קטנה ומתוחכמת, במיוחד כשבפרק הזה נכתבו משפטים כגון: "לא אהבנו אותך כלל בשנים שהכרנו אותך. לא היית מעולם אחד מאיתנו".

ההצלחה הספרותית של לנון לא נעלמה מעיני הממסד הבריטי. זמן קצר לאחר מכן הוזמן ג'ון כאורח הכבוד באירוע יוקרתי שערכה חנות הספרים הגדולה FOYLES לכבוד יום הולדתו ה-400 של המחזאי, ויליאם שייקספיר. האליטה הספרותית של לונדון התכנסה באולם המפואר של מלון דורצ'סטר, כולם ציפו לשמוע נאום שנון ומבריק מהאיש שנחשב לקולו של דור. אלא שכוכב הפופ הדהים ואכזב את הנוכחים כשעלה לנאום, הפטיר רק "תודה רבה לכולכם" וירד משם במהירות מבלי להוסיף מילה נוספת.

השתיקה הזו לא נבעה מיהירות, אלא משילוב של פחד קהל וחוסר מוכנות. ג'ון, שלא הכין נאום מבעוד מועד, הסביר אחר כך את הגישה שלו ליצירה ולמעמד: "הספר הוא על כלום. אם אתם אוהבים את זה, אז נהדר. ואם לא – אז לא. אין בו עומק והוא רק נועד להצחיק. לא חשבתי מלכתחילה לכתוב ספר וזה פשוט דבר שהתגלגל. לולא הייתי חבר בביטלס לא הייתי חושב להוציא את זה לאור. לקחתי איתי לדרכים מכונת כתיבה ובגלל שמהירות ההקלדה שלי הייתה איטית, היו הסיפורים קצרים בהתאם".

למרות הצניעות של לנון, הספר נמכר במאות אלפי עותקים והוכיח שהביטלס הם לא רק מכונה של להיטים בתוך כל תקליט חדש, אלא אמנים עם עולם פנימי מורכב, לעיתים מצחיק ולעיתים אפל מאד ופרוע. IN HIS OWN WRITE נשאר עד היום עדות מרתקת לרגע שבו ג'ון לנון החליט לשבור את תדמית הילד הטוב ולהתחיל לכתוב את החוקים של עצמו. רק בהמשך יידע העולם כמה הילדות של האיש הזה הייתה מורכבת.

הפנתר השחור שטרף את רוקסי מיוזיק. ב-23 במרץ בשנת 1973 יצא תקליטה השני של להקת רוקסי מיוזיק ושמו FOR YOUR PLEASURE.

באותם ימים איש לא שיער כי זה התקליט האחרון של ההרכב עם בריאן אינו בלהקה, רגע לפני שהאגו והמתח שם בפנים פוצץ את החבילה.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת עליו: "תנו לסטראנד ארבע דקות מזמנכם ולא תחשבו לעשות ריקוד נוסף במשך שבועיים לפחות. באלבום שאינו נגיש להפליא, השיר DO THE STRAND מכה בך מייד. בשיר הזה יש את השימוש החכם ביותר בשפה ובחרוזים מאז I AM THE WALRUS. אבל אם אתם שומעים מה מגיע אחר כך, תגלו שהתמונה שונה. למרבה הצער, הלהיט הבריטי PYJAMARAMA לא נכלל פה, ושבע הרצועות שיש כאן קשות לנגיסה. יש כמה רגעים שווים אבל זהו. הצד השני באם עם שיר באורך תשע דקות שנשמע כמו קריצה של "שיר אלבמה" שביצעה הדלתות. שיר הנושא מסיים את האלבום, אך האם זו מנגינה? זה נשמע כמו כלבים שנובחים שוב ושוב במשך כמה דקות ברציפות".

אבל רגע... עוד לפני שמקשיבים למוזיקה בתקליט הזה, אי אפשר שלא להתמגנט על צילום העטיפה המיוחד עם אמנדה ליר, שהייתה אז זמרת, דוגמנית, חברתו של בריאן פרי והמוזה של הצייר הסוריאליסטי סלבדור דאלי. ליר הצטלמה כשהיא מובילה פנתר שחור ברצועה, דמות פאם פאטאל עוצרת נשימה על רקע קו רקיע לילי. השמועות מהסט סיפרו שהפנתר היה כל כך פראי עד שהיה צורך לסמם אותו קלות כדי שישתף פעולה עם הצילום המרהיב. לי זה נראה יותר כמשהו שהודבק בסטודיו. אבל כנקודת פתיחה, התקליט התאים בצורה מושלמת לעטיפה שלו, שהציגה עוד אישה אחת בזרם הבלתי פוסק של הדוגמניות של רוקסי מיוזיק. ואם הופכים את העטיפה, רואים את בריאן פרי מברך אותה כשהוא מחופש לנהג מונית. איזה סטייל!

אם התקליט הראשון של רוקסי מיוזיק לקח זמן רב להכנה, הרי שהתקליט השני נדרש להיות מוכן במהירות האפשרית. הלחץ הזה הגיע מחברת התקליטים ISLAND RECORDS שרצתה לרכוב על גל ההצלחה המפתיע של הלהקה. הדבר פעל לטובת בריאן אינו, שראה בכך הזדמנות לבצע נסיונות מוסיקליים נועזים בין כתלי האולפן. אחד השירים המהפנטים שיצאו מהנסיון הזה הוא IN EVERY DREAM HOME A HEARTACHE. זהו קטע שמהפנט את הראש שלי בכל פעם שאני מקשיב לו. זאת בגלל מעטפת הצלילים המכשפת של בריאן אינו שמנוגנת מסביב לשירה מונוטונית אך מחשמלת של בריאן פרי - ששר כאיל מדבר בפסקול של הלוויה חשוכה או סרט אימה. השיר הזה הוא שיר תשוקה לבובה מתנפחת וכשבריאן אינו שר לפתע את המשפט BUT YOU BLEW MY MIND - המוח באמת מתפוצץ! השיר מתחיל כבלדה קרירה ומנוכרת על ריקנות הבורגנות ומסתיים בהתפרצות רועשת של גיטרות וסינטיסייזרים שטרפה את הקלפים. ככה זה אצל רוקסי!

השיר שפותח את התקליט הפך ללהיט גם הוא עבור הלהקה. הוא נקרא DO THE STRAND. פרי כתב אותו בהשראת קול פורטר ובתוכו השחיל איזכורים על מונחים תרבותיים שראה לנכון כמעניינים, החל מריקודים ועד לאמנות גבוהה. השיר יצא כסינגל ב-1973 כמעט בכל מקום אפשרי חוץ מאנגליה, שם הוא יצא רק, לא להאמין, בשנת 1978. השיר הזה הפך מאז לקבוע בהופעות הלהקה בכל גילגוליה. ולא סתם - כי הוא מקפיץ ומרקיד כמו שצריך עם הפסנתר המהיר והסקסופון של אנדי מקאיי שנותן שם עבודה מטורפת.

השיר BEAUTY QUEEN מתייחס לדוגמנית שהייתה בסוף שנות השישים בניוקסל. קראו לה ואלרי. בריאן פרי הכיר אותה מקרוב בתקופת לימודי האמנות שלו. ואיך אני יכול לדבר על התקליט הזה ולא להזכיר את הקטע שפותח את צד ב' שלו? לשיר הזה קוראים THE BOGUS MAN והוא יותר מתשע דקות באורכו. מדובר ביצירה שמהדהדת את הסגנון של להקת CANן הגרמנית. להקת MADNESS ציינה לא פעם את ההשפעה הגדולה מאד של השיר הזה עליה, במיוחד בשימוש במקצבים החזרתיים והאווירה המאיימת. אז כן, זו מבחינתי התקופה המלהיבה ביותר של רוקסי מיוזיק והתקליט הזה הוא בהחלט פנינה מוסיקלית אדירה עבורי.

אנדי מקאיי נותן פה קטעי נשיפה מענגים בסקסופון והאבוב. פיל מנזנרה, עם משקפי הזבוב המפורסמים שלו על פניו, הוא טכנאי הגיטרה שלא נשמע כמו אף אחד אחר, כשהוא משלב אפקטים חדשניים לאותה תקופה. פול תומפסון המתופף מחזיק את הכל עם המקצבים האפקטיביים והלא מתחכמים שלו. ובריאן אינו? הוא היה כמו פיל עם נוצות בחנות חרסינה. אז הוא החליט שנמאס לו מהמסגרת הלהקתית והודיע על פרישה דרמטית זמן קצר לאחר יציאת התקליט. נוכחותו כבר לא הייתה בולטת בתקליט הזה כפי שהייתה בתקליט הקודם. בזמן ששירים כמו IN EVERY DREAM HOME A HEARTACHE או BOGUS MAN חייבים לו את רוב השטיק שלהם, הוא היה הרבה פחות מורגש בשירים קצביים כמו DO THE STRAND ו-EDITIONS OF YOU. הסאונד בתקליט הפך לעבה יותר, ונראה היה שהחברים היו עסוקים בניצול זמן האולפן שלהם בדברים אחרים מאשר רק להשתעשע עם הסינטיסייזרים של בריאן אינו. הקלטות כפולות, סקסופונים, סולואים של גיטרה עם צלילים מעוותים ומרכיבים נוספים היו בשפע, וכולם היו הרבה יותר מהודקים ותחת שליטה מאשר הכאוס המוזיקלי של שירים כמו RE-MAKE/RE-MODEL, שפתח את תקליט הבכורה. דרך אגב, EDITIONS OF YOU נשמע כמו RE-MAKE/RE-MODEL, רק פחות אגרסיבי.

המטרה של בריאן אינו הייתה להפוך לזמר בזכות עצמו ואף להקים להקה בשם LOANA AND THE LITTLE GIRLS. אינו ופרי הבינו כי אי אפשר לעבוד יחדיו תחת אותה קורת גג. הראשון דרש תהליך הקלטה מוקפד בעוד השני דרש כי הסשנים יהיו משוחררים וניסיוניים יותר. והתוצאה באה בתקליט זה בצורת שני האלמנטים כשהם מתרחקים זה מזה אך מתקרבים כל פעם מחדש, וחוזר חלילה, כמו איזה ריקוד מטורף שמתיש את המשתתפים.

כמה מילים על שיר הנושא שחותם את התקליט: הגיטריסט פיל מנזאנרה אמר שהשיר הזה קיבל שימוש בטכניקת הקלטה בשם BUTTERFLY ECHO. "זה היה כרוך בהצבת סרט דביק על ראש הטייפ, כך שכשהסליל עבר דרכו, זה עשה סוג של רעש מוזר. אימצנו אז את הגישה של רון גיסין (אמן האוונגארד שגם עבד עם פינק פלויד על אמא לב אטום - נ.ר) והשתמשנו בצלילים טבעיים ובזרם מוזיקלי בשם MUSIQUE CONCRETE. אם רצית משהו יוצא דופן, היית צריך לתקוע מסמרים בפסנתר ולעשות דברים פיזיים. עכשיו אתה יכול לעשות הכל עם סמפלר". הזמר בריאן פרי כתב את השיר עוד בעת תהליך הכנת תקליט הבכורה, אך בחר לשמור אותו לתקליט השני כדי לתת לו את המקום הראוי. כאשר חברי רוקסי מיוזיק התאחדו לסדרה של הופעות בשנת 2001, כדי לחגוג 30 שנה, הם סיימו את ההופעות עם השיר הזה, הפעם הראשונה שהם ביצעו אותו מאז 1975. להקת סימפל מיינדס הסקוטית הקליטה גרסה אקוסטית של השיר לתקליט הקאברים שלה משנת 2001, NEON LIGHTS. הסולן ג'ים קר סיפר כי: "רוקסי מיוזיק הייתה כנראה ההשפעה הענקית על סימפל מיינדס. מבחינת הצליל של הגיטרות והסינטיסייזרים, מלודיות וכו'. בחרנו בשיר הזה, אני חושב, כי הוא שיר עלום יותר של רוקסי, אם כי זה היה שיר הנושא של אחד מהאלבומים שלהם. אכן, היה לנו עונג רב בהקלטת השיר הזה. אנחנו מקווים שעשינו טוב איתו".

עיתון RECORD MIRROR הטיל שבחים על התקליט באפריל 1973: "זה פשוט אלבום מעולה. ביליתי את כל שבת בבוקר וכל ראשון בערב רק להקשיב לו באופן בלתי פוסק". עיתון NME בביקורת משלו הוסיף שמן למדורה: "יש הרבה אנשים בתעשיית המוסיקה שישמחו לאיד במקרה ולהקת רוקסי מיוזיק תפשל. עלייתה המהירה מאד של הלהקה גרמה לאנשים רבים לפקפק בכשרונה האמיתי. ולא משנה כמה חברי הלהקה מוכשרים. למרבה החסד - התקליט החדש אף טוב יותר מקודמו. אתם חייבים את האלבום הזה. כמו שמציין שמו - הוא באמת נועד להנאתנו".

מנזנארה נזכר בימים ההם: "לקראת סוף ההקלטות לאלבום השני חשנו כי משהו לא טוב קורה עם בריאן אינו, שהחל לחוש כי לא מתאים לו להיות חבר בלהקה. כשהוא עזב אותנו, חשבנו בתחילה לפרק את הלהקה אבל מהר מאד התעשתנו והחלטנו להמשיך". ואכן, בריאן אינו החליט לפרוש מהלהקה בסופו של דבר ולצאת לדרך עצמאית שתשנה את פני המוזיקה המודרנית.

ב-2 ביולי בשנת 1973, פרש בריאן אינו מלהקת רוקסי מיוזיק. "קשה מאוד לדעת עד כמה עלי לדבר בכנות לגבי הסיבות לפרישתי מרוקסי" הוא אמר אז למלודי מייקר. "הבעיה היא שכשהדברים מודפסים, נראה שהכל הרבה יותר משמעותי ורציני מדי. רציתי לעשות מסיבת עיתונאים כדי שאוכל לטעון את טענתי, אבל זה כל כך חסר טעם. סיבה נוספת לרתיעה שלי, היא כי אני לא רוצה לפגוע ברוקסי למען האנשים האחרים בה. כלומר, אני מאוד אוהב את החברים האחרים, ואני מאוד אוהב את בריאן פרי, תאמינו או לא".

היריבות תמיד הייתה שם, בין אינו לבין פרי. חלק מהחיכוכים נבעו ממנהלי הלהקה, שעודדו את פרי לתפוס את הבמה המרכזית כפנים הבלעדיות של ההרכב. "הוא נדחף לעשות זאת על ידי ההנהלה", אמר הגיטריסט פיל מנזנרה. "אני זוכר שהפעם הראשונה שהגענו להצטלם בתוכנית טופ אוף דה פופס, אינו התרגז נורא כי הדבר היחיד שראית אצלו במסך זה רק את הכפפה שלו". אינו, עם תלבושות הנוצות והאיפור הנוצץ, גנב את ההצגה מבלי שהתכוון לכך, וזה יצר מתח בלתי נסבל.

אבל רוקסי מיוזיק הייתה בעיקר הפרויקט של פרי. הוא כתב את עיקר החומר ועיצב את חזון הלהקה המתוחכם. עם זאת, מעריצים ומבקרים אהבו את אינו, שהיה נינוח יותר בראיונות וסיפק ציטוטים צבעוניים. "לא ממש אהבתי את תהליך הראיונות", אמר פרי בדיעבד. "פעם לשוני הייתה ממש קשורה". הפער בתקשורת עם המעריצים רק העמיק את הקרע. בריאן אינו סיכם את התקופה: "זו הייתה התנגשות אופיינית של אגו של גברים צעירים. מה שקרה היה שמכיוון שאני, מבחינה ויזואלית, הייתי כל כך מוזר למראה, קיבלתי תשומת לב רבה בעיתונות. קיבלתי עם זה תמונות טובות. זה עיוות את הרושם היכן המנהיגות היצירתית של הלהקה הייתה. זו בהחלט הייתה הלהקה של בריאן פרי".

ההופעה האחרונה של רוקסי מיוזיק עם אינו הייתה בפסטיבל יורק. במהלך ההופעה, מעריצי אינו החלו לצעוק על שירתו של פרי, מה שגרם לאינו לעזוב את הבמה בניסיון להרגיע את המצב ולמנוע מבוכה מהסולן. פרי סירב להתעמת עם אינו לנוכח התקרית המביכה, והאחרון החליט שזהו הרגע הנכון לעזוב. "הייתי עצבני על מה שקרה ורציתי שבריאן יגיד את זה בפנים שלי", טען אינו, "אבל הוא לא עשה זאת. אז בסופו של דבר פשוט אמרתי שאני עוזב".

הודעה ​​רשמית על עזיבתו פורסמה אז במלודי מייקר, כשאת מקומו תפס במהירות הבזק אדי ג'ובסון, הקלידן והכנר הצעיר שהיה לפני כן בלהקת CURVED AIR. רוקסי מיוזיק המשיכה לכבוש פסגות, אבל הסאונד הניסיוני והפרוע של FOR YOUR PLEASURE נותר כפעם האחרונה בה נעשה שילוב הכוחות החד פעמי הזה בין שני בריאנים כוכבי עליון - בריאן פרי ובריאן אינו. ואני נשאר לתהות - איך רוקסי מיוזיק הייתה נשמעת בהמשך לו בריאן אינו היה נשאר להיות חבר בה? תודו שזה דבר שמשאיר הרבה לדמיון.

גם זה קרה ב-23 במרץ. כשתפוחי אדמה פוגשים גיטרות חשמליות! מימי אלביס ועד לשנות השמונים הצבעוניות, עולם הרוק סיפק לנו סיפורים שמוכיחים שהחיים האמיתיים תמיד עולים על כל דמיון.

נתחיל בשנת 1942, כשאוויר העולם קיבל בברכה את ג'ימי מילר. המפיק המוזיקלי הזה הפך לאחד האנשים המשפיעים ביותר מאחורי הקלעים, והוא מוכר בעיקר בזכות שיתוף הפעולה ההדוק שלו עם להקת הרולינג סטונס בין השנים 1968 ל-1973. מילר היה זה שיצק את הסאונד המחוספס לתקליטים כמו BEGGARS BANQUET ו-STICKY FINGERS. הוא אפילו תרם את כישורי התיפוף שלו לשיר המפורסם YOU CAN'T ALWAYS GET WHAT YOU WANT כשהמתופף צ'ארלי ווטס התקשה למצוא את הקצב הנכון. מילר המשיך ליצור עד שנפרד מהעולם ב-22 באוקטובר 1994.

בשנת 1955, צעיר אחד מטנסי בשם אלביס פרסלי ניסה את מזלו בניו יורק. הוא הגיע לאודישן לתוכנית הכישרונות הצעירים המפורסמת TALENT SCOUTS של ארתור גודפרי, כשהוא מלווה בגיטריסט סקוטי מור ובבסיסט ביל בלאק. באופן אירוני לחלוטין, השופטים לא זיהו את הפוטנציאל של מי שיהפוך למלך הרוק'נ'רול, ואלביס פשוט לא עבר את האודישן.

קרול קינג החלה לבסס את מעמדה במבנה המפורסם BRILL BUILDING. בשנת 1960 היא ילדה את בתה הבכורה, לואיז, שהפכה בהמשך למוזיקאית בזכות עצמה. באותה תקופה, קינג הייתה נשואה לג'רי גופין, שהיה השותף הצמוד שלה לכתיבת אינספור להיטים שכבשו את המצעדים.

בשנת 1970, המפיק פיל ספקטור נכנס בפעם הראשונה לאולפני EMI באבי רואד. המשימה שלו הייתה מורכבת: להפיק את הקלטות הביטלס שנגנזו במטרה להוציא אותן לאור. העבודה הזו הבשילה לכדי התקליט LET IT BE, שהיה רצוף במחלוקות על הסאונד העמוס שספקטור יצר. באותו זמן ממש, פול מקרטני עבד באולפן הסמוך על הקלטות לתקליט הסולו הראשון שלו, שחלקו הוקלט בכלל בביתו הפרטי בגישה הרבה יותר צנועה.

ביום זה בשנת 1971, להקת לד זפלין החליטה לחזור לשורשים והופיעה במועדון MARQUEE הלונדוני כחלק מסיבוב ההופעות BACK TO THE CLUBS. התור לרכישת כרטיסים היה כה ארוך עד שהוא השתרך ברחובות כבר מצהרי היום הקודם. בין המעריצים הנלהבים בקהל ניתן היה למצוא את ארבעת חברי להקת קווין, שרק החלו אז את דרכם המקצועית ושאבו השראה מהעוצמה של הזפלינים.

שנה לאחר מכן, בשנת 1972, נערכה בניו יורק פרמיירה חגיגית לסרט ההופעה למען הנזקקים בבנגלה דש. ג'ורג' האריסון עמד בראש המיזם הזה, שהיה סרט הצדקה הראשון בעולם הרוק. הרעיון נולד לאחר שהמוזיקאי ראווי שנקר פנה להאריסון בבקשת עזרה נואשת. רק מה חבל שהכספים שנאספו בו לא הגיעו בזמן אמת אל הנזקקים, עקב בעיות בירוקרטיות ומיסוי עם רשויות המס בארצות הברית.

באותה יום ובאותה שנה, חברי להקת פינק פלויד שהו בצרפת באולפני STRAWBERRY כדי להקליט את התקליט OBSCURED BY CLOUDS, ששימש כפסקול לסרט LA VALLÉE. במהלך ההפסקות מהיצירה המורכבת, רוג'ר ווטרס החליט להשתעשע ואיתגר את איש הצוות הטכני, כריס אדמסון, באכילת כמות גדולה מאד של תפוחי אדמה בארוחה אחת. אדמסון נענה לאתגר והופסק רק אחרי שבלע כמות רצינית מאד של תפוחי אדמה ונראה היה שעוד ביס אחד יוביל לאסון קולינרי.

בשנת 1973, פול מקרטני שוב כיכב במצעדים בבריטניה עם הסינגל MY LOVE שליווה את להקתו, כנפיים. הצד השני של התקליטון הכיל קטע אנרגטי שהוקלט בהופעה חיה ונקרא THE MESS. שנה לאחר מכן, בשנת 1974, כל חברי להקת לד זפלין, יחד עם המנהל האימתני פיטר גראנט, פינו זמן בלוח הזמנים העמוס שלהם והלכו לבית קולנוע בדרורי ליין. הם צפו בהקרנת הסרט MONTY PYTHON AND THE HOLY GRAIL, משימה שהייתה קרובה ללבם מכיוון שהלהקה השקיעה מכספה האישי כדי לממן את הפקת הסרט של חבורת מונטי פייטון.

באמצע שנות השבעים, אבבא הפכה למכונה של להיטים, ובשנת 1976 היא החלה להקליט את השיר KNOWING ME KNOWING YOU באולפני מטרונום בשטוקהולם. הרכב המוזיקאים באולפן היה דומה לזה שהקליט את DANCING QUEEN, למעט המתופף אולה ברונקרט, שהיה נוכח בכל שיר של אבבא פרט לשיר על המלכה הרוקדת. במהלך העבודה, השיר החדש זכה לשמות זמניים כמו RING IT IN וגם NUMBER ONE, NUMBER ONE.

אנייטה פלטסקוג נתפסה תמיד כמלכת הייאוש של אבבא בשל קולה השברירי, אבל בשיר הזה דווקא הזמרת השנייה, פרידה, הביאה דרמה ווקאלית משכנעת במיוחד. הרקע של פרידה מסביר את היכולת הזו: היא נולדה ממש בסוף מלחמת העולם השנייה כתוצאה מרומן של בחורה נורווגית וחייל סמל גרמני בשם אלפרד האסה. האם ובתה הלא חוקית נאלצו לעבור מנורבגיה לשבדיה כדי להימלט מהתנכלויות. פרידה גדלה בעוני והפכה לאמא בעצמה כבר בגיל 17. לאורך כל חייה היא נאבקה בדיכאון עקב חוסר ביטחון עמוק שלא נראה על הבמה, שם הפגינה ביטחון טבעי. השיר המדובר נתן לה הרבה פאתוס לעבוד איתו ולהתבטא עם זווית נוספת.

בשנת 1979, להקת ואן היילן שחררה את התקליט השני שלה שנקרא VAN HALEN II. בניגוד לתקליט הבכורה שהימם את העולם, הפעם המאזינים כבר ידעו למה לצפות מאדי ואן היילן. הגיטריסט שוב הפגיז עם צליל הגיטרה הייחודי שלו, והקהל היה מודע לגמרי לסטנדרטים הגבוהים. זהו תקליט רוק לעילא ולעילא, עם רביעייה שעשתה בית ספר מטלטל לרוקרים הכבדים והוותיקים יותר. לצד אדי, ששלט במיתריו ובחזונו המוסיקלי ביד רמה, בלטו הזמר הכריזמטי והקופצני דייויד לי רות', הבסיסט מייקל אנת'וני והמתופף אלכס ואן היילן. למרות שהוא נחשב לעיתים כתקליט מעבר, הלוואי על כל להקה תקליט מעבר כה מוצלח. ובאותו יום שבו יצא התקליט של ואן היילן הוציאה גם להקת JOURNEY תקליט ושמו EVOLUTION.

שנות השמונים הביאו איתן שינויים. בשנת 1983, שלישיית הרוק עתירת הזקנים, זי זי טופ, הוציאה את התקליט ELIMINATOR. הוא כלל להיטי ענק כמו LEGS ו-GIMME ALL YOUR LOVIN והפך לרב מכר, אך עבור חובבי השורשים זהו מוצר פופ שעומד בצל התקליטים של הלהקה משנות השבעים. ובשנת 1985, ג'ון פוגרטי חזר למרכז הבמה לאחר שנים של מאבקים משפטיים. תקליט הסולו שלו CENTERFIELD הגיע למקום הראשון במצעד האמריקני וסימן קאמבק מפואר למנהיג קרידנס קלירווטר ריבייבל לשעבר. באותה שנה, בילי ג'ואל התחתן עם הדוגמנית כריסטי ברינקלי, שכיכבה בקליפ ללהיט UPTOWN GIRL, זוגיות שהחזיקה מעמד תשע שנים.

בשנת 1988, מיק ג'אגר הצליח סוף סוף להופיע ביפן כסולן, לראשונה מזה 15 שנים. הממשל היפני מנע ממנו כניסה במשך זמן רב בשל הרשעות ישנות בענייני סמים, אך לבסוף התרצה ואיפשר לו לעלות על הבמה בטוקיו.

בשנת 2008 מת מסרטן ניל אספינל, שהיה העוזר האישי הצמוד של להקת הביטלס עוד לפני שפרצה לתודעת העולם כולו. אספינל נשאר עם הלהקה לכל אורך הקריירה שלה והפך בהמשך למנהל חברת APPLE CORPS בשנים 2007-1970. הוא זה שהוביל את התביעה נגד חברת המחשבים APPLE, בטענה שהשם הזה שייך לו ולחברה של הביטלס. אספינל גם ניגן פה ושם בהקלטות שירי הביטלס.

בשנת 2011, פיט טאונסנד מלהקת המי סיפק וידוי מפתיע בראיון למגזין UNCUT. הוא מצהיר שם שהוא מתחרט על כך שהיה אחראי על הקמת להקת המי ושכיום, בראייה לאחור, היה מעדיף לעשות את כל יצירתו האמנותית ללא סחיבה של להקה שלמה על כתפיו.

ולבסוף, בשנת 2023, נפרדנו מקית' ריד, התמלילן של להקת פרוקול הארום, שנפטר בגיל 76 מסרטן המעי הגס. ריד, שנולד למשפחה יהודית שומרת מצוות, נשא איתו טראומה משפחתית קשה מהשואה, לאחר שאביו נעצר בליל הבדולח ומשפחתו נשלחה למחנה הריכוז דכאו. הוריו נספו שם, וריד היגר לאנגליה. בדף הפייסבוק של הלהקה נכתב עליו: "אנו עצובים לשמוע על מותו של קית' ריד. תמלילן שאין שני לו. קית' כתב את המילים כמעט לכל שירי פרוקול הארום. המילים שלו היו מיוחדות במינן ועזרו לעצב את המוזיקה שיצרה הלהקה. מילותיו מלאות הדמיון, הסוריאליסטיות והרב-שכבתיות היו תענוג לחובבי פרוקול והמורכבות שלהן בעיצובן הייתה תוספת עוצמתית לקטלוג פרוקול הארום". ריד עצמו הסביר בעבר בראיון למחקר על יהדות ורוק כי הטון של העבודה שלו מאד אפל, והוסיף: "אני חושב שזה כנראה מהרקע שלי בצורה לא מודעת כלשהי".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים