כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-23 במרץ (23.3) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "אף פעם לא עשיתי אסיד. אף פעם לא נכנסתי לגראס בכלל. חשיש לזמן מה, אבל אף פעם לא גראס. אני מניח שסמים היו חלק מחיי במשך 10 השנים האחרונות, אבל אף פעם לא משהו כבד במיוחד... היו לי פלירטוטים קצרים עם הרואין וכאלה, אבל זה היה רק בשביל המסתורין והחידה. אני אוהב סמים מהירים. אני שונא כל דבר שמאט אותי. גם אני נפלתי בזיגי סטארדאסט. זה היה די קל להיות אובססיבי לילה ויום עם הדמות ההיא. הפכתי לזיגי כשדייויד בואי יצא לגמרי מהחלון. כולם שכנעו אותי שאני משיח, במיוחד באותו סיבוב הופעות אמריקאי ראשון. הלכתי לאיבוד בתוך הפנטזיה. יכולתי להיות היטלר באנגליה. זה לא היה קשה. הופעות נעשו כל כך מפחידות עד שאפילו העיתונים אמרו, 'זו לא מוזיקת רוק, זה היטלר המחורבן! משהו חייב להיעשות!' והם צדקו. זה היה מדהים. למעשה, אני תוהה... אני חושב שאולי הייתי יכול להיות היטלר טוב לעזאזל. אני אהיה דיקטטור מצוין. מאוד אקסצנטרי ודי מטורף. ללהקה שלי אז (העכבישים ממאדים) נתתי יותר חיים ממה שהתכוונתי. השתעממתי מזה. יש רק טווח מסוים שאתה יכול לעשות עם סוג כזה של להקה. לא רציתי יותר לעשות עם הדבר הרועש הזה. כאב לי באוזניים. גם זה לא מצא חן בעיניי יותר מדי. מאז, מיק רונסון, הגיטריסט המסכן, מחטיא את הייעוד שלו, מקריירת הסולו השגויה שלו ממש ומטה. התאכזבתי ממנו. הוא היה יכול להיות מדהים. אני פשוט לא יודע. אלוהים, לא דיברתי איתו כמו שצריך כבר שנים. אני תוהה אם הוא השתנה" (דייויד בואי בשנת 1976)
ב-23 במרץ בשנת 1970 יצא תקליט הסולו הראשון של ליאון ראסל, שנקרא כשמו.
עוד לפני הופעת הבכורה שלו בתקליט סולו, ליאון ראסל כבר ניגן מוזיקה בעיר הולדתו טולסה, אוקלהומה, מגיל 14, לפני שהצטרף לקבוצת נגני האולפן של פיל ספקטור, וניגן באינספור להיטים ותקליטים.
לאחר מכן הוא המשיך לעבוד עם הצמד, דלייני ובוני בראמלט, הן באולפן והן על הבמה, לפני שארגן והוביל את להקת הליווי שלהם לסיבוב הופעות משותף ומוצלח עם ג'ו קוקר. עם הרזומה המרשים הזה על שמו, הציפייה הייתה אדירה בכל הנוגע להקלטת אלבום משלו - והוא לא איכזב, כולל ביצוע שלו ללהיט שכתב לקוקר, DELTA LADY וגם A SONG FOR YOU שיקבל מאז המון גרסאות של אחרים.
ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "זה משובח ופ'אנקי. זה האלבום הראשון של ליאון ראסל שיצא לבדו, הרחק מתפקיד המפיק/מעבד/נגן עם דלייני ובוני, ג'ו קוקר, אפילו הסטונס (LIVE WITH ME). אבל המילה הזו 'לבדו' מטעה, מכיוון שכל האנשים האלו נוכחים גם באלבום שלו.
עם זאת, לא מצטברת שום תחושה של עזרה כבדה, או רצינות גבוהה, או הסתכלות על כל זה כמקבץ של כוכבי על. זו הפ'אנקיות של ראסל בעבודה. כל שיר, למרות כל הליטוש שהוכח, עדיין שומר על הרגשה של סשן בשעות הלילה המאוחרות כשהחברים של ראסל נמצאים שם כי זה כיף לעבוד איתו. במקרה של ראסל, זו התלהבות הגוספל שלו, השירה המאומצת שלו, הפסנתר הנוכח בכל מקום והמבטא הדרומי שלו".
ב-23 במרץ בשנת 1972 היו עסוקים חברי להקת פינק פלויד בהקלטת התקליט OBSCURED BY CLOUDS באולפני STRAWBERRY בצרפת. ביום הזה איתגר רוג'ר ווטרס את איש הצוות הטכני, כריס אדמסון, באכילת כמות גדולה מאד של תפוחי אדמה בארוחה אחת. אדמסון נענה לאתגר והופסק רק אחרי שבלע כמות רצינית מאד של תפוחי אדמה ונראה היה שעוד ביס אחד יוביל לאסון.
ב-23 במרץ בשנת 1956 יצא תקליט הסולו הראשון של אלביס פרסלי. זה נתן לנו גם את אחת מעטיפות התקליטים האייקוניות ביותר בכל הזמנים, אבל המוזיקה שבתקליט רלוונטית באותה מידה
היום כמו שהייתה פעם.
יש אלבומים בהיסטוריה של הרוק שאפשר לזהות אותם לפי אמנות העטיפה שלהם. אפילו מאזינים צעירים יותר שלא מכירים את התוכן, יזהו את העטיפה בתור השראה לאלבום של הקלאש, LONDON CALLING.
אבל כדאי להגיד להם שהתקליט הזה של אלביס עדיין מהדהד בחוזקה מאז. הוא הבסיס לעולם הרוק אותו אנו מכירים. האינטימיות של אולפני סאן, בהם הקליט אלביס לפני כן חמישה סינגלים, הוחלפה על ידי הפורמליות של אולפני RCA שהפיקו מוזיקה בפרופורציות תעשייתיות. ההיבטים המכריעים של איך האלבום יישמע היו ביצועים, סאונד ובחירת שירים. אלביס היה באולפן עם החברים הקבועים שליוו אותו - הבסיסט ביל בלאק, המתופף די.ג'יי פונטנה והגיטריסט סקוטי מור. הפעם הייתה גם תוספת, עם זמרי הג'ורדנאיירס. זו הייתה הפעם הראשונה בה אלביס פגש את הרביעייה. אלביס התחייב שימשיך להשתמש בהם אם האלבום הראשון הזה יוכתר כהצלחה. הפסנתרן פלויד קריימר וצ'ט אטקינס, גיטריסט מפורסם שכנראה היה לו יותר ניסיון של הקלטות אולפן מכל אדם באותה תקופה, הרכיבו את השירים. בנוגע לביצועים, העצה של אטקינס לגיטריסט סקוטי מור ולחבריו, בזמן שהם הרכיבו את הציוד לקראת נגינה, הייתה פשוטה - "פשוט תעשו את מה שאתה בדרך כלל עושים".
אבל מסביב הייתה תחושה של משהו חדש; אם באולפני סאן נהג סאם פיליפס להשתמש ב-TAPE DELAY כדי להשיג הדהוד, אז באולפני RCA השתמשו במכונה מיוחדת שדאגה לזה. אלביס יצא משם במיטבו. פשוט תביטו בעטיפת התקליט - תמונה אחת שווה אלפי צלילים!
ב-23 במרץ בשנת 1968 הופיעה להקת CREAM ב- SHAPIRO ATLETIC CENTER במחוז וולת'ם, מסצ'וסטס.
היה זה אולם הופעות של סטודנטים ולצד השלישיה המפורסמת הופיעה להקת חימום ושמה ORPHEUS. אריק קלפטון, ג'ק ברוס וג'ינג'ר בייקר הגיעו באיחור קל להופעתם והיו עייפים מאד. ההופעה התחילה רק בשעות הקטנות של הלילה ובקהל נכח גם סטודנט (ובהמשך מבקר רוק נחשב) ושמו ג'ון לנדאו. הוא לא רק צפה במופע כי אם גם כתב ביקורת לעיתון הסטודנטים THE JUSTICE.
מאמרו יצא שם ב-26 במרץ אבל בהמשך הוא הצטרף לצוות הרולינג סטון ומאמרו על הופעה זו קיבל שם צורה תקיפה יותר כשפורסם, ב-10 במאי.
גיליון זה של הרולינג סטון בא עם תמונת שער של אריק קלפטון, שצולמה על ידי לינדה איסטמן (שבהמשך הפכה ללינדה מקרטני). בפנים נכלל גם ראיון שקלפטון ערך עם מייסד העיתון, ז'אן וונר, בספטמבר של השנה הקודמת. אך בעוד שקלפטון שיבח את עצמו בראיון זה, הוצב לצידו מאמר הביקורת של לנדאו.
לנדאו כתב בביקורת שלו דברים שזעזעו את אלוהי הגיטרה עד עמקי נשמתו. קלפטון, שקרא את העיתון הזה זמן מה לאחר יציאתו, כשישב במסעדה, כל כך נפגע ממה שהיה שם עד שהתעלף. כשהתעורר מעלפונו הוא הבין שההחלטה לפרק את CREAM (שהייתה אז בשלבי סיום) הייתה מוצדקת. הכתבה בעיתון גרמה לו להבין שהוא עושה את הצעד הנכון ומאותו רגע הפסיק קלפטון לחפש את אור הזרקורים כאלוהי גיטרה ולהתמקד בנגינה אישית. אז מה בדיוק נכתב שם? הנה כמה ציטוטים שבחרתי:
"יצא לי לאחרונה לראות את להקת קרים בהופעה, אבל מצאתי את עצמי עוזב את המקום באמצע בהרגשת תסכול. הלהקה הזו היא להקת בלוז ורוק וקלפטון הוא המאסטר של קלישאות הבלוז שנוצרו לאחר מלחמת העולם השנייה. הוא בעיקר מחקה את בי.בי קינג ואלברט קינג. הוא לא מנגן דבר חוץ מבלוז על הבמה. גם ג'ינג'ר בייקר, שנמצא בצד הרוקי יותר של הסיפור, נופל הרבה למחוזות הקלישאה.
יש הקוראים ללהקה הזו להקת ג'אז. אני ממש לא מסכים עם זה כי בג'אז יוצרים הנגנים יחדיו משהו חדש ומרתק בצורת אלתור. אצל קרים מדובר בהדבקת רעיונות מאולצת ליצירת אלתור. נראה כי קלפטון רק מתחיל עכשיו לגלות את פוטנציאל האלתור שלו. הוא וירטואוז בביצוע רעיונות של אחרים. אם הלהקה הזו תפסיק לאלתר כל הזמן ותתמקד גם בביצועים מהודקים - יש לנו סיכוי לגלות פה להקה גדולה אמיתית. כרגע יש פה רק חימום העניין".
ב-23 במרץ בשנת 1973 יצא התקליט LARKS TONGUES IN ASPIC של להקת קינג קרימזון, שהציג הרכב נגנים חדש כמעט לגמרי. לצדו של הגיטריסט רוברט פריפ ניצבו המתופף ביל ברופורד (לשעבר מלהקת יס), הבסיסט ג'ון ווטון (לשעבר מלהקת פאמילי), הכנר דייויד קרוס ונגן כלי ההקשה התזזיתי ג'יימי מויר.
ביולי 1972 החלו לצוץ בעיתוני המוזיקה חדשות בנוגע להרכב חדש לגמרי של קינג קרימזון. חלק מהכתבים הביעו חוסר אמון בעניין, אך החדשות המעניינות היו ששני מוזיקאים ידועים מלהקות ידועות מצטרפים הפעם למנהיג הלהקה, הגיטריסט רוברט פריפ. אלו הם ביל ברופורד, המתופף של להקת יס, וג'ון ווטון, שניגן לפני כן בלהקת פאמילי (ולפני כן בלהקת MOGUL THRASH). המעבר של ברופורד מלהקת יס לקרימזון היה לא צפוי ואף בלתי ניתן לעיכול בזמנו. חברי יס החשיבו את להקת קינג קרימזון כפסגת הפסגות מבחינת יצירתיות. זה קרה עם סיום ההקלטות של יס לאלבום CLOSE TO THE EDHE. ברופורד הודיע לפתע שהוא עוזב. שאר חברי הלהקה חשבו שהוא השתגע לעזוב כך הזדמנות לקריירה משגשגת, כלכלית ויצירתית. זה היה במאי 1972 כשפריפ הגיע לביתו של ברופורד לארוחה ושיחה בנוגע לאפשרויות עבודה ביחד. פריפ ראה בברופורד מתופף שהבשיל דיו ומוכן סוף סוף לנגן בקינג קרימזון. ברופורד הסכים עם פריפ ונאלץ לשלם כסף רב ללהקת יס כדי להתיר את עצמו ממנה.
ג'ון ווטון קיבל הזמנה מפריפ לקינג קרימזון עוד לפני הקלטת האלבום ISLANDS אך סירב כי היה אז חבר בלהקת פאמילי. לפיכך בוז בורל, שעבר את האודישן כזמר, הפך להיות גם הבסיסט. ווטון לא היה צריך לחכות זמן רב. ההרכב שהקליט את האלבום ISLANDS התפרק במהרה ותורו כבסיסט הגיע. אך מתן הבשורה של הנגנים החדשים ללהקות הידועות שלהם היה מבצע מורכב. הסצנה הלונדונית הייתה מאד תוססת אז. כולם ידעו על כולם. לפיכך, העזיבה של ווטון וברופורד את להקותיהם הייתה צריכה להיות מתוזמנת. הפגישה של ווטון עם פריפ השאירה את הבסיסט בהרגשה מרוממת שהנה דרכו מאירה לו פנים. בהרגשה זו הוא חזר לאולפן עם פאמילי כדי להמשיך ולהקליט את אלבומם BANDSTAND, האחרון בו יהיה שותף.
בעוד שווטון וברופורד היו נגנים מאד ידועים בסצנה, שניים נוספים שהגיעו להרכב לא היו ידועים. ג'יימי מויר - נגן כלי ההקשה - הוסיף לקרימזון ממד תיאטרלי חשוב ביותר, עם בליעת קפסולות של דם מזויף, שהיה ניגר מפיו. אלמנט נוסף חשוב הוא הביא בזכות גישתו השונה למוזיקה. ברופורד, שחשב כי הוא מוזיקאי ברמה הגבוהה ביותר, נדהם לגלות שיש לו כאן עסק עם מישהו שיכול ללמד אותו להתפתח מוזיקלית לכיוונים שלא חשב כלל בעבר שיגיע אליהם. מויר היה חבר בלהקה ניסיונית בשם BORIS שהתפרקה מהר מאד, אך לא לפני שכתב עיתון המלודי מייקר, ריצ'ארד וויליאמס, שיבח אותה. וויליאמס היה זה שהמליץ לפריפ לקחת את מויר. באופן אירוני, מויר קיבל את הטלפון מפריפ דווקא כשרצה להתרחק מסצנת המוזיקה המאולתרת. הוא רצה לנגן בהרכבי ג'אז-רוק מאורגנים יותר. בכל זאת פריפ הגיע לדירתו של מויר ושניהם פצחו בסשן של כמה שעות בו הם אלתרו אחד מול השני. מויר הבין מיד לאחר מכן שקינג קרימזון זה המקום בשבילו.
מערכת התופים של מויר בתקופה ההיא כללה גם המון כלי הקשה שונים שהורכבו מחפצים שונים ומשונים.
בזמן שפריפ חיפש להשלים את ההרכב החדש שלו הוא קיבל הזמנה לבוא ולראות חזרה מוזיקלית של להקה בשם WAVES. הלהקה כללה את דייויד קרוס בכינור. פריפ התרשם מאד מהכנר הצעיר (בן 23 אז) וביקש ממנו להגיע לחזרה של קרימזון בקובנט גארדן בלונדון. אין ספק שפריפ הושפע בהחלטתו זו מהמוזיקה של להקת מהאווישנו אורקסטרה, שאחד מחבריה (ג'רי גודמן) ניגן בכינור. קרוס נאלץ לעשות החלטה קשה ולהיעדר מההלוויה של סבו לטובת חזרה עם קרימזון. באותו הזמן הוחלט גם כי ווטון יהיה הזמר בנוסף להיותו בסיסט.
כמו כן, הוחלט לחפש תמלילן חיצוני. פריפ הודיע כי כל תמלילן שיגיע לא יקבל את עמדת השיתוף המלא בקרדיטים והרווחים כפי שהיה עד אז עם התמלילן הקודם, פיט סינפילד. מויר התעקש שהם יכולים לכתוב את המילים לבדם ללא תמלילן חיצוני. פריפ לא היסס ושאל את מויר אם יש לו טקסטים מוכנים. הוא נענה בשלילה. אז הוחלט לחפש תמלילן מבחוץ.
ווטון מצא את התמלילן בדמות חברו הקרוב ריצ'ארד פאלמר-ג'יימס, שהיה הגיטריסט/זמר בהרכב הראשון של סופרטרמפ, לפני שעזב לגרמניה. לפאלמר-ג'יימס לא היה קשר ישיר ללהקה. הוא פשוט סיפק את המילים להקלטות שקיבל מהלהקה. המילים שלו נשלחו מגרמניה בחזרה ללונדון והחיבור הושלם. בהופעה הראשונה של הלהקה נדהמו חבריה מהופעתו של מויר. הבחור השקט הפך על הבמה לחיית תיאטרון מהממת. הביקורות על ההופעות הראשונות היו מצוינות. העתיד נראה ורוד.
מויר היה זה שהציע את שם האלבום. החלו אז גם שיחות בנוגע לעיצוב העטיפה. ווטון הציע את בארי גודבאר, שאייר את עטיפת האלבום הראשון של קרימזון. הוא לא ידע כי גודבאר נפטר כבר לפני שלוש שנים.
בסוף פריפ הגיע עם רעיון של שמש וירח שבאים בצורה של הפכים גמורים שעובדים יחדיו זה עם זה. ממש כמו חברי הלהקה עצמם.
הקטע הפותח - LARKS TONGUES IN ASPIC PART ONE - מתחיל בנגינת קלימבה, אליה מצטרפים אפקטים מוזרים ומעניינים. כל זה עד שנגינת הכינור של קרוס מכניסה אותנו פנימה. בהקשבה הראשונה שומעים שיש כאן עסק עם גישה אחרת לגמרי של קינג קרימזון. הייתי רוצה לדעת כיצד באמת הרגיש מעריץ קענג קרימזון בשנת 1973 כשהוא שומע לראשונה את האלבום הזה. פריפ עבד קשה באולפן על מציאת סאונד הולם בגיטרה שלו ליצירה הזו. הקול האנושי שבוקע בסוף היצירה היה רעיון של מויר. ברופורד הוא זה שהקליט אותו על טייפ בביתו היישר ממחזה ששודר ברדיו. המחזה שהוא הקליט מהרדיו באופן מקרי היה GALLOWGLASS מאת ג'ון ווילי מיילי. המילה DEAD, שנשמעת בקטע המדובר מוסיפה דרמה למוזיקה של קרימזון. לאחר מכן נשמעים המון קולות ביחד - אלו הם מויר, קרוס וברופורד כשהם מדברים יחדיו משפטים ומילים ללא קשר ביניהם.
הקטע השני BOOK OF SATURDAY הוא הראשון שהציג לעולם את שירתו של ווטון. הקול המעושן שלו מעניק ממד מעניין ליצירה של קרימזון. והשיר הזה בהחלט מרוויח מהאלמנט.
הקטע השלישי, שחותם את צד א' של האלבום, נקרא EXILES. הצלילים בפתיחתו נוצרו על ידי מויר ששפשף צינורות זכוכית אלה באלה. אחרי כן הוא שינה מהירויות של סליל ההקלטה בכדי ליצור אווירה דרמטית. מילות השיר מדברות על געגועים לדבר שאבד. התמלילן פאלמר-ג'יימס גלה אז מאנגליה לגרמניה בשל בעיות מס. באמצע השיר יש תפנית מוזיקלית מעניינת בה מנגן ווטון בפסנתר (הוא לא קיבל קרדיט על נגינתו הזו). הכינור של קרוס נותן כאן חום מוזיקלי מהול בעצב.
צד ב' נפתח בקטע EASY MONEY. באולפן ההקלטות COMMAND נעשתה תקלה טכנית. טכנאי ההקלטות ניסה לבצע עריכה בערוץ התופים של ברופורד. עריכות אז לא נעשו עם מחשב אלא עם סכין לחיתוך הטייפ ונייר דבק להדבקתו. התוצאה הרעה הייתה שבטעות תפקיד תופים של ברופורד הוקלט על הפזמון ולמעשה הרס את הטייק. קרימזון מאותו רגע החליטו להפסיק להקליט באולפן הזה בעקבות התקרית הזו. זהו אחד הקטעים הידועים ביותר מהאלבום והוא היה פופולארי מאד בהופעות של הלהקה מהתקופה ההיא.
הקטע הבא נקרא THE TALKING DRUM. זהו קטע ריתמי שמתחיל בצלילים מוזרים מבית היוצר של מויר, שמנגן כאן בין השאר גם ב- TALKING DRUM. חטיבת בס-תופים של ווטון וברופורד מספקת קצב מתמשך עד מהפנט.
הקטע שמסיים את האלבום הוא הומאז' של פריפ ליצירה THE RITE OF SPRING של סטראווינסקי. הקטע מטייל בין משקלי קצב של ארבעה רבעים וחמישה רבעים. באופן ביזארי, היוצרים של סרט הפורנו הרך "עמנואל" ראו בקטע הזה הולם לסרטם והכניסו קטעים מתוכו לתוך הסרט. אך מאבק משפטי צץ בעקבות כך בין פריפ ליוצרי הסרט. זאת בגלל שהם לא נתנו קרדיט לפריפ על הלחנים. הושג הסדר מחוץ לבית המשפט ופריפ קיבל קרדיט וגם תמלוגים לא רעים בשל העובדה שסרט הפורנו הזה בפך ללהיט היסטרי בתקופה ההיא.
בעיתון NME נכתב בביקורת על התקליט בזמנו ש"זה נצחון מוחץ של צליל וקצב שנותן מענה הולם ואנושי לכל מיני הפקות של סינטיסייזרים ואלקטרוניקה". במלודי מייקר פחות התלהבו בביקורת ונכתב שם ש"במקום להעניק לנו שיקוף של הכוח הבימתי העוצמתי שלהם, נשמעים חברי הלהקה בתקליטם כמו משהו שהוא הספר שנכתב בעקבות הסרט".
מבקר עיתון רולינג סטון, אלן ניסטר, פרסם בביקורתו, ב-30 באוגוסט 1973: "זוכרים זרם שנקרא רוק אמנותי? ובכן, הוא עדיין חי. בכל שנה יוצא רוברט פריפ מבית הקברות המוזיקלי הזה כסוג של דמות מספר קומיקס. ותמיד יש לצדו הרכב חדש לגמרי שעטוף בעטיפת תקליט יפה. ואחרי סיבוב הופעות קצר הוא חוזר למאורה שלו. אבל פה מדובר במשהו אחר לגמרי. אי אפשר כלל לרקוד לתקליט הזה. אי אפשר ליהנות למקצבים שבו. אפילו אי אפשר לשטוף כלים לצליליו. חייבים לשבת בריכוז מלא ולהקשיב לזה כדי להבין. הלהקה הזו לא מבצעת שירים אלא קומפוזיציות. והקומפוזיציה של קרימזון מתמקדת כרגע בניגודים. יש קטעים כה שקטים מצד אחד, שנדמה לך כאילו מערכת הסטריאו שלך התקלקלה. ואז פתאום פורץ צליל גיטרה אימתני שתולש אותך מהכסא. האמת ששנאתי את האלבום הזה בהקשבה הראשונה אך אני יודע שאקשיב לו גם מחר. אתם יודעים למה? כי תמיד מצאתי באלבומים שלא מעריכים בהתחלה את אלה שמעניקים את הסיפוק וההנאה הגדולים ביותר בהמשך".
האלבום יצא גם בגרסת דלוקס משובחת שכוללת: מיקס מחודש ומשובח של סטיבן וילסון בסטריאו ובסראונד. כמו כן יש המון בונוסים אודיו באיכות נהדרת מהסשנים האולפניים לאלבום. ויש גם כמה הופעות חיות שלמות מהתקופה (אם כי כאן יש בעיה של סאונד לא טוב ברובן).
אוהבים רוק מתקדם? אם כן, סדרת הרצאותיי על הפרוג רוק של הסבנטיז ניתנת גם היא להזמנה. לפרטים והזמנות: 050-5616459
ב-23 במרץ בשנת 1964 יצא לאור ספרו הראשון של ג'ון לנון, IN HIS OWN WRITE.
ספר זה מכיל שרבוטים נועזים ומטורפים שסגנונם התקבל בעבר הרחוק בצורת ענישה ממנהלי בית הספר קווארי באנק בו למד. אבל עם צאת הספר נהרו רבים אחרי אותן יצירות בלהט. בספר יש הצצה גם לצד האפל שבראשו של ג'ון, שנמצא הרחק משירי האהבה המתקתקים שכתב אז לביטלס. בספר נחשף הקורא להומור עוקצני על אנשים מוגבלים ובפרק אחד מתואר בעל המכה למוות את אשתו ואז שולח את גופתה לאמה. בסיפור אחד, בשם 'הנרי והארי', קוברת האם את האב. האלימות ממשיכה גם בפרק על המסיבה של רנדולף, בו מוצג אדם בודד, בחג המולד, כשהוא מוכה למוות בביתו. רנדולף היה גם שמו הנוסף של המתופף המפוטר, פיט בסט, ובפרק זה נכתבו משפטים כ'לא אהבנו אותך כלל בשנים שהכרנו אותך. לא היית מעולם אחד מאיתנו'.
זמן קצר לאחר מכן הוזמן ג'ון כאורח הכבוד באירוע שערכה חנות הספרים הגדולה FOYLES לכבוד יום הולדתו ה-400 של המחזאי, ויליאם שייקספיר. כוכב הפופ הדהים ואכזב את הנוכחים כשעלה לנאום, הפטיר רק 'תודה רבה לכולכם' וירד משם.
ג'ון, שלא הכין נאום מבעוד מועד, הסביר אחר כך: "הספר הוא על כלום. אם אתם אוהבים את זה, אז נהדר. ואם לא – אז לא. אין בו עומק והוא רק נועד להצחיק. לא חשבתי מלכתחילה לכתוב ספר וזה פשוט דבר שהתגלגל. לולא הייתי חבר בביטלס לא הייתי חושב להוציא את זה לאור. לקחתי איתי לדרכים מכונת כתיבה ובגלל שמהירות הקלדתי הייתה איטית, היו הסיפורים קצרים בהתאם".
ההרצאה "ביטלמאניה! - הסיפור של הביטלס" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,
להזמנה: 050-5616450
ב-23 במרץ בשנת 1973 יצא תקליטה השני של להקת רוקסי מיוזיק ושמו FOR YOUR PLEASURE. היה זה התקליט האחרון עם בריאן אינו בלהקה.
ברולינג סטון נכתב אז בביקורת עליו: "תנו לסטראנד ארבע דקות מזמנכם ולא תחשבו לעשות ריקוד נוסף במשך שבועיים לפחות. באלבום שאינו נגיש להפליא, השיר DO THE STRAND מכה בך מייד. בשיר הזה יש את השימוש החכם ביותר בשפה ובחרוזים מאז I AM THE WALRUS. אבל אם אתם שומעים מה מגיע אחר כך, תגלו שהתמונה שונה. למרבה הצער, הלהיט הבריטי PYJAMARAMA לא נכלל פה, ושבע הרצועות שיש כאן קשות לנגיסה. יש כמה רגעים שווים אבל זהו. הצד השני באם עם שיר באורך תשע דקות שנשמע כמו קריצה של "שיר אלבמה" שביצעה הדלתות. שיר הנושא מסיים את האלבום, אך האם זו מנגינה? זה נשמע כמו כלבים שנובחים שוב ושוב במשך כמה דקות ברציפות".
עוד לפני שמקשיבים למוזיקה באלבום הזה, אי אפשר שלא להתמגנט על צילום העטיפה המיוחד עם אמנדה ליר, שהייתה אז זמרת, דוגמנית, חברתו של בריאן פרי והמוזה של סלבדור דאלי.
אם האלבום הראשון של רוקסי מיוזיק לקח זמן רב להכנה, הרי שהאלבום השני נדרש להיות מוכן במהירות האפשרית. הלחץ הזה הגיע מחברת התקליטים. הדבר פעל לטובת בריאן אינו, שראה בכך הזדמנות לבצע נסיונות מוסיקליים. אחד השירים המהפנטים שיצאו מהנסיון הזה הוא IN EVERY DREAM HOME A HEARTACHE. זהו קטע שמהפנט את ראשי בכל פעם שאני מקשיב לו. זאת בגלל מעטפת הצלילים המכשפת של בריאן אינו שמנוגנת מסביב לשירה מונוטונית אך מחשמלת של בריאן פרי.
השיר הזה הוא שיר תשוקה לבובה מתנפחת וכשבריאן אינו שר לפתע את המשפט BUT YOU BLEW MY MIND - המוח פשוט מתפוצץ!
השיר שפותח את האלבום הפך ללהיט גם הוא עבור הלהקה. השיר נקרא DO THE STRAND. פרי כתב אותו בהשראת קול פורטר ובתוכו השחיל פרי איזכורים על מונחים תרבותיים שראה לנכון כמעניינים. השיר יצא כסינגל ב-1973 כמעט בכל מקום אפשרי חוץ מאנגליה, שם הוא יצא רק ב-1978. השיר הזה הפך מאז לשיר קבוע בהופעות הלהקה בכל גילגוליה. ולא סתם - כי הוא מקפיץ ומרקיד כמו שצריך.
השיר BEAUTY QUEEN מתייחס לדוגמנית שהייתה בסוף שנות השישים בניוקסל. קראו לה ואלרי. בריאן פרי הכיר אותה. ואיך אני יכול לדבר על האלבום הזה ולא להזכיר את הקטע שפותח את צד ב' שלו? לשיר הזה קוראים THE BOGUS MAN והוא יותר מתשע דקות באורכו.
להקת MADNESS ציינה לא פעם את ההשפעה הגדולה מאד של השיר הזה עליה. זו מבחינתי התקופה המלהיבה ביותר של רוקסי מיוזיק והאלבום הזה הוא בהחלט פנינה מוסיקלית אדירה עבורי.
אנדי מקאיי נותן פה קטעי נשיפה מענגים. פיל מנזנרה, עם משקפי הזבוב על פניו, הוא טכנאי הגיטרה שלא נשמע כמו אף אחד אחר. ובריאן אינו? הוא החליט שנמאס לו והודיע על פרישה. המטרה שלו הייתה להפוך לזמר בעצמו ואף להקים להקה בשם LOANA AND THE LITTLE GIRLS. אינו ופרי הבינו כי אי אפשר לעבוד יחדיו. הראשון דרש תהליך הקלטה מוקפד בעוד השני דרש כי הסשנים יהיו משוחררים ונסיוניים יותר. והתוצאה באה בתקליט זה בצורת שני האלמנטים כשהם מתרחקים זה מזה אך מתקרבים כל פעם מחדש, וחוזר חלילה, כמו איזה ריקוד חושני מטורף.
עיתון RECORD MIRROR הטיל שבחים על האלבום באפריל 1973: "זה פשוט אלבום מעולה. ביליתי את כל שבת בבוקר וכל ראשון בערב רק להקשיב לו באופן בלתי פוסק".
עיתון NME בביקורת משלו: "יש הרבה אנשים בתעשיית המוסיקה שישמחו לאיד במקרה ולהקת רוקסי מיוזיק תפשל. עלייתה המהירה מאד של הלהקה גרמה לאנשים רבים לפקפק בכשרונה האמיתי. ולא משנה כמה חברי הלהקה מוכשרים. למרבה המזל - התקליט החדש אף טוב יותר מקודמו. אתם חייבים את האלבום הזה. כמו שמציין שמו - הוא באמת נועד להנאתנו".
מנזנארה: "לקראת סוף ההקלטות לאלבום השני חשנו כי משהו לא טוב קורה עם בריאן אינו, שהחל לחוש כי לא מתאים לו להיות חבר בלהקה. כשהוא עזב אותנו, חשבנו בתחילה לפרק את הלהקה אבל מהר מאד התעשתנו והחלטנו להמשיך". בריאן אינו החליט לפרוש מהלהקה.
ב-2 ביולי בשנת 1973, פרש בריאן אינו מלהקת רוקסי מיוזיק בעקבות חילוקי דעות שלו מול בריאן פרי. "קשה מאוד לדעת עד כמה עלי לדבר בכנות לגבי הסיבות לפרישתי מרוקסי" הוא אמר אז למלודי מייקר. "הבעיה היא שכשהדברים מודפסים, נראה שהכל הרבה יותר משמעותי ורציני מדי. רציתי לעשות מסיבת עיתונאים כדי שאוכל לטעון את טענתי, אבל זה כל כך חסר טעם. סיבה נוספת לרתיעה שלי, היא כי אני לא רוצה לפגוע ברוקסי למען האנשים האחרים בה. כלומר, אני מאוד אוהב את החברים האחרים, ואני מאוד אוהב את בריאן פרי, תאמינו או לא".
היריבות תמיד הייתה שם, בין אינו לבין פרי. חלק מהחיכוכים נבעו ממנהלי הלהקה, שעודדו את פרי לתפוס את הבמה המרכזית. "הוא נדחף לעשות זאת על ידי ההנהלה", אמר הגיטריסט פיל מנזנרה. "אני זוכר שהפעם הראשונה שהגענו להצטלם בתוכנית טופ אוף דה פופס, אינו התרגז נורא כי הדבר היחיד שראית אצלו במסך זה רק את הכפפה שלו".
רוקסי מיוזיק הייתה בעיקר הפרויקט של פרי. הוא כתב את עיקר החומר ועיצב את חזון הלהקה. אבל מעריצים ומבקרים אהבו את אינו, שהיה נינוח יותר בראיונות. "לא ממש אהבתי את תהליך הראיונות", אמר פרי. "פעם לשוני הייתה ממש קשורה".
בריאן אינו: "זו הייתה התנגשות אופיינית של אגו של גברים צעירים. מה שקרה היה שמכיוון שאני, מבחינה ויזואלית, הייתי כל כך מוזר למראה, קיבלתי תשומת לב רבה בעיתונות. קיבלתי עם זה תמונות טובות. זה עיוות את הרושם היכן המנהיגות היצירתית של הלהקה הייתה. זו בהחלט הייתה הלהקה של בריאן פרי".
ההופעה האחרונה של רוקסי מיוזיק עם אינו הייתה בפסטיבל יורק. מעריצי אינו החלו לצעוק על שירתו של פרי, מה שגרם לאינו לעזוב את הבמה בניסיון להרגיע את המצב. פרי סירב להתעמת עם אינו לנוכח התקרית, והאחרון החליט לעזוב את הלהקה. "הייתי עצבני על מה שקרה ורציתי שבריאן יגיד את זה בפנים שלי", טען אינו, "אבל הוא לא עשה זאת. אז בסופו של דבר פשוט אמרתי שאני עוזב".
הודעה רשמית על עזיבתו פורסמה ב-21 ביולי 1973 במלודי מייקר כשאת מקומו תפס במהירות אדי ג'ובסון, הקלידן והכנר שהיה לפני כן בלהקת CURVED AIR.
גם זה קרה ב-23 במרץ:
- בשנת 1972 נערכה בניו יורק פרמיירה לסרט ההופעה למען הנזקקים בבנגלה דש, בראשותו של ג'ורג' האריסון. זה היה סרט הצדקה הראשון בעולם הרוק. רק מה חבל שהכספים שנאספו בו לא הגיעו בזמן אמת אל הנזקקים.
- בשנת 1971 הופיעה להקת לד זפלין במועדון MARQUEE הלונדוני, במסגרת סיבוב ההופעות BACK TO THE CLUBS. התור של האנשים לקניית כרטיסים למופע הזה היה ענק והשתרך כבר מצהרי היום הקודם. בהופעה הזו נכחו בקהל ארבעת חברי להקת QUEEN, שרק החלה אז את דרכה.
- בשנת 1955 עשה אלביס פרסלי אודישן לתוכנית כישרונות צעירים בשם TALENT SCOUTS, שצולמה בניו יורק. אלביס, שהגיע בליווי הגיטריסט סקוטי מור והבסיסט ביל בלאק, לא עבר את האודישן.
- בשנת 2008 מת מסרטן ניל אספינל, שהיה העוזר האישי הצמוד של להקת הביטלס עוד לפני שפרצה לתודעת העולם כולו. אספינל נשאר עם הלהקה לכל אורך הקריירה שלה והפך בהמשך למנהל חברת APPLE CORPS בשנים 2007-1970. הוא זה שהוביל את התביעה נגד חברת המחשבים APPLE, בטענה שהשם הזה שייך לו ולחברה של הביטלס. אספינל גם ניגן פה ושם בהקלטות שירי הביטלס.
- בשנת 1970 נכנס פיל ספקטור בפעם הראשונה לאולפני אבי רואד כדי להתחיל את פרויקט הפקת הקלטות הביטלס שנגנזו, במטרה להוציאן לאור. הפקתו הפכה לתקליט של הביטלס בשם LET IT BE. במקביל לו, עבד פול מקרטני באולפן הסמוך על הקלטות לאלבום הסולו הראשון שלו (שאת חלקו הוא הקליט בביתו).
- בשנת 1973 יצא באנגליה הסינגל MY LOVE של פול מקרטני ולהקת WINGS. צד ב' של התקליטון הכיל קטע שהוקלט בהופעה ונקרא THE MESS.
- בשנת 1942 נולד מפיק המוזיקה ג'ימי מילר, שידוע בעיקר עם הפקותיו ללהקת הרולינג סטונס בשנים 1968-1973. הוא מת ב-22 באוקטובר 1994.
- בשנת 1960 ילדה קרול קינג את הבת הבכורה שלה, שנקראה לואיז. בעלה אז היה ג'רי גופין, שגם היה שותף שלה לכתיבת להיטים רבים.
- בשנת 1974 הלכו כל חברי להקת לד זפלין, ביחד עם מנהלם פיטר גראנט, לבית קולנוע בדרורי ליין להקרנת הסרט 'הגביע הקדוש' של מונטי פייטון. הלהקה השקיעה מכספה למימון הפקת הסרט הזה.
- בשנת 2011 התפרסם ראיון עם פיט טאונסנד, בעיתון המוזיקה UNCUT, בו הוא מצהיר שהוא מתחרט על כך שהיה אחראי על הקמת להקת THE WHO ושכיום, בראייה לאחור, היה מעדיף לעשות את כל יצירתו האמנותית ללא סחיבה של להקה שלמה על כתפיו.
- בשנת 1983 יצא אלבום חדש לשלישיית הרוק עתירת הזקנים, ZZ TOP. שם האלבום הוא ELIMINATOR, הוא הפך לרב מכר גדול (עם להיטים כמו LEGS ו- GIMME ALL YOUR LOVIN) אבל לטעמי האישי זה מוצר פופ שדווקא עומד בצל האלבומים של הלהקה מהסבנטיז. עניין של טעם.
- בשנת 1985 חזר ג'ון פוגרטי (המנהיג לשעבר של CREEDENCE CLEARWATER REVIVAL) ובגדול, עם הגעת תקליט הסולו שלו, CENTERFIELD, למקום הראשון במצעד האמריקני. זה היה קאמבק מפואר.
- בשנת 1985 התחתן בילי ג'ואל עם הדוגמנית כריסטי ברינקלי, שגם הופיעה אז בקליפ ללהיטו UPTOWN GIRL. הזוגיות הזו תתפרק לאחר תשע שנים.
- בשנת 1988 הצליח מיק ג'אגר להופיע ביפן, בפעם הראשונה מזה 15 שנים. זאת כי הממשל היפני התיר לו להיכנס לאחר שמנע זאת ממנו בגלל הרשעות ישנות בענייני סמים.
ב-23 במרץ בשנת 1979 יצא התקליט השני של להקת ואן היילן ושמו VAN HALEN II.
בניגוד לתקליט הבכורה של להקה זו, הפעם העסק כבר היה צפוי יותר. הגאון (הגיטריסט אדי ואן היילן) הפגיז שם ועכשיו המאזינים, שניגשו לראשונה למוצר זה, כבר היו מודעים לגמרי למה שצריך לצפות. עדיין, מדובר בתקליט רוק לעילא ולעילא, עם רביעייה שעשתה בית ספר מטלטל לרוקרים הכבדים הוותיקים. לצד אדי ואן היילן, ששלט במיתריו ובחזונו המוסיקלי ביד רמה, נמצאים הזמר הכריזמטי והקופצני, דייויד (דיאמונד דייב) לי רות', הבסיסט מייקל אנת'וני והמתופף (ואחיו של הגיטריסט) אלכס ואן היילן. רביעייה זו באה אז עם בולדוזר ענקי שמטרתו הייתה לדחוף הצידה את מה שמונח בדרכו. אמנם זה נחשב כ"תקליט מעבר", אך הלוואי על כל להקה תקליט מעבר שכזה, נכון?
ב-23 במרץ בשנת 2023 מת קית' ריד, התמלילן וחבר קבוע בלהקת פרוקול הארום, בגיל 76.
בדף הלהקה בפייסבוק נכתב: "אנו עצובים לשמוע על מותו של קית' ריד. תמלילן שאין שני לו. קית' כתב את המילים כמעט לכל שירי פרוקול הארום. המילים שלו היו מיוחדות במינן ועזרו לעצב את המוזיקה שיצרה הלהקה. מילותיו מלאות הדמיון, הסוריאליסטיות והרב-שכבתיות היו תענוג לחובבי פרוקול והמורכבות שלהן בעיצובן הייתה תוספת עוצמתית לקטלוג פרוקול הארום".
סיבת מותו הייתה סרטן המעי הגס ששלח גרורות לכבד שלו, לדברי אשתו.
השיר הראשון של פרוקול הארום, A WHITER SHADE OF PALE, והצלחתו הפופולרית הגדולה ביותר ללא ספק, יצא במאי 1967, במה שייזכר מאוחר יותר כ"קיץ האהבה". הוא הגיע מיד לראש המצעדים ברוב העולם ונשאר אחד השירים המזוהים ביותר עם תנועת ההיפית. גם הביטלס אהבו אותו מאד.
ריד מצדו התנער מכל השפעה פסיכדלית ואמר שמילותיו המופשטות והמלנכוליות הגיעו מספרים, לא מסמים. "זה כמו פאזל שבו יש לך חלק אחד, ואז אתה מרכיב את כל האחרים כדי להתאים אותו. ניסיתי להעלות מצב רוח כמו לספר סיפור פשוט, יעל בחורה שעוזבת בחור כשהתקרה עפה והחדר מזמזם חזק יותר, רציתי לצייר תמונה של סצנה. לא ניסיתי להיות מסתורי עם התמונות האלה, ניסיתי להיות מעורר השראה. ניסינו כל הזמן להדביק את הקצב. אני לא חושב שאי פעם עשינו זאת. התמלוגים שקיבלנו אז ייחשבו מגוחכים כעת. אבל היינו כל כך שמחים לעשות תקליט. היינו רק חבורה של ילדים, באמת".
למרות שנאמר כי השם פרוקול הארום הוא לטיני עבור הביטוי "מעבר לדברים האלו" - אולי כיאה לאיכויות המוגבהות של שירי הלהקה - זה היה למעשה שם של חתול של חבר.
ריד: "למעשה טעינו באיות השם; היינו צריכים לאיית את זה PRUCUL HARUM. כשגילינו שאייתנו את זה לא נכון, בחברת ה תקליטים כבר להדפיסו את התקליטון ו-PROCOL הפך להיות חזק במצעדים, אז היינו צריכים להישאר עם זה".
בשנת 1967 אמר ריד לעיתון NME: "הרעיון של פרוקול הארום היה בראשי מזה הרבה זמן. זה החל לקבל צורה כשחבר משותף ושמו גרי סטיבנס הכיר אותי לגארי ברוקר. בזמן ההוא היה גארי בלהקת THE PARAMOUNTS. יום אחד ישבתי וכתבתי מילים, שמתי אותן במעטפה ונתתי לו. לא ראיתי אותו מאז למשך חצי שנה. אבל כשנפגשנו הוא פלט, דרך אגב, כתבתי מוזיקה למילים שלך'. אחרי זה שוב עברה חצי שנה מבלי שראיתי אותו. לאחר מכן שמעתי שלהקתו התפרקה, אז יצרתי עמו קשר. אז החל להיבנות 'בהיר יותר מחיוורון'...".
ריד נולד למשפחה יהודית וגדל בבית שומר מצוות. אביו היה עורך דין בווינה עד שנעצר במהלך ההתקפות האנטישמיות בליל הבדולח בנובמבר 1938. כל משפחת ריד נלקחה למחנה הריכוז דכאו ושם שהתה חודשים עד שבסופו של דבר קית' הורשה להגר לאנגליה עם אחיו הצעיר; אך הוריו נספו בשואה. הדבר השפיע מאד על כתיבתו בהמשך.
"הטון של העבודה שלי מאד אפל", אמר ריד בראיון למחקר על הקשר בין יהדות ורוק. "אני חושב שזה כנראה מהרקע שלי בצורה לא מודעת כלשהי".
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים
