רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-23 בנובמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-23 בנובמבר (23.11) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "הלילה הראשון המפורסם שלי בטרובדור ב-1970, הדבר היחיד שאני זוכר זה ללחוץ ידיים עם המשפחה של קווינסי ג'ונס. בלילה השני, ליאון ראסל היה בקהל. ליאון היה האליל הגדול שלי באותה תקופה. עם השיער הכסוף שלו, הוא היה אדם מדהים למראה. ידעתי שהוא בקהל, והייתי מבועת. איבדתי את הקול שלי למחרת, והוא הזמין אותי לביתו, וחשבתי שהוא הולך לקשור אותי לכיסא ולהגיד, 'תקשיב, בן זונה, ככה אתה אמור לנגן בפסנתר'. אבל הוא היה כל כך נחמד. הוא נתן לי את שיקוי הגרגור הזה שאני ממשיך להשתמש בו עד היום. זה נהדר לקול" (אלטון ג'ון)

יצירת המופת המצוירת של קאט סטיבנס מגישה תה לכולם. ב-23 בנובמבר בשנת 1970 יצא התקליט TEA FOR THE TILLERMAN, של קאט סטיבנס.

ב-23 בנובמבר בשנת 1970, כשהעולם עוד ניסה להתאושש מההנגאובר של שנות השישים, יצא לאוויר העולם התקליט TEA FOR THE TILLERMAN של קאט סטיבנס. זה לא היה סתם עוד תקליט על המדף בחנויות, אלא יצירה שיש האומרים כי היא מסמנת את תקליטו הטוב והשלם ביותר של הזמר הבריטי. המבקרים והקהל כאחד קיבלו לידיהם מקבץ שירים שהפך לידוע ולמזוהה ביותר עם סטיבנס, שירים שנעטפו בהפקה שורשית, אקוסטית וחמימה להפליא, כזו שהתאימה לקולו המחוספס והרך בו זמנית כמו כפפה ליד, או כמו תה לעוגייה.

התקליט שימש כיתת אמן מרהיבה ברוק-פולק אינטרוספקטיבי, יצירה שניזונה ישירות מההמצאה האמנותית המחודשת של סטיבנס לאחר תקופה מטלטלת של אתגרים אישיים ומקצועיים. צריך לזכור שסטיבנס לא נחת משום מקום; בסוף שנות ה-60 קאט סטיבנס כבר זכה להצלחה מתונה ואף נאה כאמן פופ במצעדים עם להיטים קלילים, אך הקריירה המוקדמת והמבטיחה שלו ירדה מהפסים באופן פתאומי כאשר חלה בשחפת קשה בשנת 1968. המחלה הזו, שהייתה מסכנת חיים ממש ושלחה אותו לאשפוז ממושך בבית החולים קינג אדוארד השביעי, אילצה אותו לקחת הפסקה כפויה של שנה שלמה מהמוזיקה ומאור הזרקורים.

במהלך תקופת ההחלמה הארוכה הזו, כשהוא מביט בתקרה וחושב על משמעות הקיום, סטיבנס העריך מחדש את חייו ואת סדרי העדיפויות היצירתיים שלו. הוא זנח את אורח החיים הראוותני, החל לתרגל יוגה ומדיטציה, והושפע עמוקות מנושאים רוחניים. הוא החל לחקור כתיבת שירים עמוקה יותר, מופנמת ובוגרת, כזו שמסתכלת פנימה במקום החוצה. כשהבריא וחזר לעמוד על רגליו, סטיבנס העביר את הסגנון המוזיקלי שלו מפופ קליל ומתוזמר בכבדות לסאונד אישי, רזה וישיר יותר. השינוי הדרמטי הזה היה ניכר כבר בתקליט MONA BONE JAKON, שיצא מוקדם יותר באותה שנה פורייה, 1970. תקליט האולפן ההוא הכין את הבמה בצורה מושלמת ליצירת המופת TEA FOR THE TILLERMAN, שיצאה בחברת התקליטים איילנד רקורדס.

סטיבנס עבד אז בשיתוף פעולה הדוק ופורה עם המפיק פול סמוואל-סמית', לשעבר הבסיסט של להקת היארדבירדס, כדי להגשים את חזונו החדש. סמוואל-סמית', הידוע באוזן החדה שלו ובסגנון ההפקה המינימליסטי והנקי, עזר לסטיבנס ליצור צליל שהרגיש אינטימי ומרחיב כאחד, כאילו הזמר יושב איתך בסלון. ההקלטות התקיימו באולפני מורגן בלונדון, מקום שהפך לבית שני עבורם, ושם הרכיב הצמד קבוצה של מוזיקאים מוכשרים בטירוף, ביניהם הגיטריסט אלון דייויס, הבסיסט ג'ון ריאן והמתופף הארווי ברנס.

דייויס, במיוחד, הפך למשתף פעולה מכריע ובלתי נפרד, מעין יד ימינו המוזיקלית של סטיבנס. הוא הוסיף עבודת גיטרה עדינה, מורכבת וזורמת שהשלימה את המילים המופנמות של סטיבנס ואת פריטת הגיטרה הייחודית שלו. הכימיה בין סטיבנס ודייויס הייתה ניכרת וקסומה לאורך כל התקליט, שכן הדו שיח האינסטרומנטלי ביניהם יצר תחושה חמימה ואורגנית שקשה לשחזר. השירים בתקליט חוקרים נושאים כבדי משקל של אהבה, רוחניות, דאגה סביבתית וחיפוש אחר משמעות בעולם מודרני. כתיבת השירים של סטיבנס הייתה אישית עמוקה אך ניתנת ליחס אוניברסלי, והצליחה לפיכך להשפיע על הקהל בתקופה של תהפוכות חברתיות ותרבותיות בארצות הברית ובבריטניה.

אי אפשר לדבר על התקליט הזה בלי להזכיר שיר בולט במיוחד פה, והוא FATHER AND SON, בלדה עוצמתית שמציפה רגשות רבים ביחסים המורכבים בין אבות ובנים. בשיר מדובר על סיפור מסגרת המתרחש במשפחה רוסית, בה הבן רוצה להצטרף למהפכה בעוד אביו השמרן מנסה להשאירו בבית כדי שיעבוד בחוותם המשותפת ויחיה חיים שקטים. סטיבנס המציא את העלילה, כמובן, אך נשען בכתיבתה באופן ברור על יחסיו עם אביו שלו, סטברוס, שניהל מסעדה בלונדון וראה בדאגה כיצד בנו מתרחק ממנו ומעולם המסעדנות והופך להיות כוכב פופ בוהמייני. במציאות, המצב הזה לא הוביל למתח קשה בין השניים, אך הרגש היה שם. פרט מעניין הוא שסטיבנס שר בשיר בשני קולות שונים, אוקטבה נמוכה עבור האב וגבוהה יותר עבור הבן. את השיר הזה הוא כתב במקור בשנת 1969 למחזמר בשם REVOLUSSIA שהוא עבד עליו בשיתוף עם השחקן נייג'ל הות'ורן, אך הפרויקט נגנז ולא הגיע לשלב הגמר, והשיר נותר יתום עד שמצא בית בתקליט הזה.

בתקליט זה תמצאו גם את השלאגר הגדול והמדבק WILD WORLD, שבו מתואר החיפוש אחר שלום ואושר בעולם מטורף שכזה, שיר שהפך להמנון פרידה אולטימטיבי. בזמנו היו שמועות עקשניות כי השיר הזה הוא מסר ישיר לפאטי ד'ארבאנוויל, הדוגמנית והשחקנית עימה היה סטיבנס בזוגיות מתוקשרת, אבל סטיבנס שלל זאת נחרצות, שנים לאחר מכן, והסביר כי בעת הכתיבה חש כי הוא לקראת פריצה שניה וגדולה כאמן, לאחר שעזב את מוזיקת הפופ (בה היה סוג של אליל נוער) לטובת מוזיקה אישית יותר. הוא ידע כי פריצה זו תגרום להרחקתו מהבית לטובת יציאה לדרכים ולסיבובי הופעות בינלאומיים. הזמר הג'מייקני, ג'ימי קליף, הביא את השיר הזה למצעדים בגרסה משלו עוד לפני בוא גרסתו של סטיבנס, שהפיק לקליף את ההקלטה כמחווה של רצון טוב. קליף סיפר על כך: "יום אחד הגעתי למו"ל שלי והוא השמיע לי הקלטה של שיר חדש של סטיבנס. נאמר לי שם כי הוא לא אוהב את השיר הזה. אבל אני ממש אהבתי את ששמעתי וקאט סטיבנס נקרא לטלפון, השתכנע והציע לבוא להקלטה והנחה אותי כיצד לשיר את הצלילים הגבוהים".

התקליט נפתח עם עוד שיר אהוב מאד, שהפך רלוונטי מתמיד עם השנים, ושמו WHERE DO THE CHILDREN PLAY. זה שיר מחאה נוקב שבא נגד זיהום האוויר והתיעוש הדוהר שהאדם ביצע כדי להתקדם מבחינה טכנולוגית, תוך כדי רמיסת הטבע. הגישה האקוסטית יחסית שבשיר הזה רק מעצימה את האירוניה ואת הצורך לשמור על סביבה נקייה ופשוטה. בנוסף, אי אפשר להתעלם מהשיר המכרבל והמלנכולי, SAD LISA, שמפגין נגינת פסנתר מרגשת, או מהקצב של HARD HEADED WOMAN. כל שיר בתקליט הזה הוא פנינה נדירה בפני עצמה.

אפרופו ליסה; מאזינים רבים תהו במשך עשורים מי לעזאזל היא הייתה ולמה היא הייתה כל כך עצובה? האם היא הייתה אהובה שננטשה? גיבורה טרגית בדיונית? סמל לחרדה קיומית? היו שחשבו כי זו בכלל כלבה. ובכן, מסתבר שהמוזה מאחורי יצירת המופת לא הייתה חברה שבורת לב, אלא אופר אמיתית משוודיה. אי שם בשנת 1969, נערה שוודית צעירה בשם ליסה עבדה בביתו של סטיבנס בלונדון. לפי כל הסיפורים, היא הייתה נשמה מתוקה ורגישה, אולי קצת רגישה מדי עבור הקשיים הכרוכים בניהול משק בית בבית של מוזיקאי עסוק. הסיפור מספר שליסה בילתה חלק גדול מזמנה בתחושת בידוד ובדידות, תחושה שסטיבנס קלט באמצעות האינטואיציה החדה שלו ככותב שירים. הוא התבונן בה משוטטת ברחבי הבית, "אבודה במסדרון", נראית כמו זרה בארץ נוכרייה.

אבל כאן הסיפור לוקח תפנית חדה מרומנטיקה טרגית לקומדיית מצבים קלאסית במקום העבודה. המקור האמיתי למצוקתה המיידית ולעזיבתה בסופו של דבר היה לא אחר מאשר אחיו הגדול של קאט סטיבנס, דייויד. לדברי הזמר, אחיו חזר הביתה יום אחד וגילה שליסה לא בדיוק הייתה מופת של יעילות. המיטה לא הייתה מוצעת, החדר היה מבולגן, וחוסר הניקיון גרם לו לפטר אותה לאלתר. אז ה"כאב שהולך ומעמיק" והנערה ש"יושבת בפינה ליד הדלת" הייתה למעשה עובדת שוודית צעירה שזה עתה פוטרה כי לא סידרה את חדר השינה. סטיבנס הודה מאוחר יותר בראיונות שלמרות שהשיר היה עליה, הוא שימש גם ככלי לביטוי תחושות הבידוד שלו עצמו באותה תקופה.

העיתונות המוזיקלית לא נותרה אדישה ליצירה. עיתון המוזיקה 'דיסק' פרסם בביקורתו הנלהבת על האלבום בזמנו: "מדהים! האווירה בתקליט היא כשל מופע פרטי בחדר האישי שלך. המוזיקה עדינה ואקוסטית, כשפה ושם נזרקים פנימה אלמנטים של הפקה רחבה יותר. אי אפשר להתעלם מהתקליט הזה". חלק מהקרדיט לקונספט האקוסטי המדויק מגיע גם למפיק, פול סאמואל-סמית', שהיה בעברו הבסיסט של להקת היארדבירדס ועבר לעסוק כמפיק מוזיקלי מבוקש.

בתקליט זה ובקודמו, MONA BON JAKON, סטיבנס קיבל את תואר הטרובאדור הבריטי הבא, כשכל שיר שלו הוא עוד הצצה מרתקת לתוך עולמו ותחושותיו. לחניו ומילותיו נשמעים פשוטים ביותר בהאזנה ראשונה, אך מסתתרת בתוכם ערמומיות רבה ותחכום מוזיקלי, כמו שימוש במשקלים לא שגרתיים. האותנטיות וההגשה הבלתי אמצעית חלחלו לקהל כה רב וגרמו למאזינים להרגיש שהם מכירים אותו אישית.

ואם כל הכישרון המוזיקלי הזה לא מספיק כדי לקנא בו, הבחור התגלה ככשרוני מאד גם בציור. הציור האייקוני שעשה לעטיפת התקליט הזה היה הטוב ביותר שאפשר לבקש למוזיקה הזו שלו.

הצהרת האיידס של פרדי מרקיורי. ב-23 בנובמבר בשנת 1991 הודיע פרדי מרקיורי לתקשורת כי הוא חולה באיידס. הוא מת למחרת שחרור הודעה זו.

בן זוגו, ג'ים האטון, סיפר בספרו המצוין: "תמיד חשתי שפרדי לא שחרר את ההודעה הזו מרצונו החופשי אלא שלחצו עליו לעשות את זה. הוא הרי שמר על פרטיותו בקנאות בעניין במשך זמן כה רב. לכן זה היה מוזר שלפתע הוא מוכן להתוודות בפני כל העולם, כאילו יש לו במה להתבייש. אני בטוח שבתוכו הוא חש שגורלו אינו עניין הציבור. זה היה עניין רק לו ולחבריו הקרובים. אני גם בטוח שהוא לא רצה לחשוף אותי כך, כבן זוגו, לציבור. לא ידעתי שהוא הולך לשחרר הצהרה שכזו. אני בטוח שלחצו על פרדי לעשות את זה ברגעיו האחרונים ושהוא העדיף לעשות זאת לפני שהתקשורת תגאש מסקופים ולא תהיה לו שליטה בכך.

זו הייתה דרכו להגיד לכל אלו שחיכו ללא סבלנות למותו שיילכו להזדיין. בבוקר אותו יום הלכתי לשתות משהו מרגיע בנוטינג היל. כשחזרתי יותר מאוחר אל פרדי, נשכבתי לידו במיטה. הוא שאל אותי מה השעה. עניתי לו ששמונה. 'תיכף כל העולם יידע' הוא השיב והביט בי בעצב בעיניו החומות. רק אז הבנתי שקורה משהו שלא ידעתי עליו. ירדתי משם למטה ושאלתי מה קרה בזמן שלא הייתי. אז אמרו לי שנשלחה הצהרה לתקשורת ושהיא תפורסם בשעת חצות".

הנה ההצהרה של פרדי: "בעקבות ההשערות הרבות שהועלו בעיתונות בשבועיים האחרונים, ברצוני לאשר כי נבדקתי ונמצאתי חיובי לנגיף ה-HIV, וכי חליתי באיידס. מצאתי לנכון לשמור מידע זה בפרטיות עד כה, על מנת להגן על פרטיותם של הסובבים אותי. עם זאת, הגיעה העת שחבריי ומעריציי ברחבי העולם ידעו את האמת, ואני מקווה שכולם יצטרפו לרופאיי ולכל הגורמים ברחבי העולם במאבק במחלה נוראה זו. פרטיותי תמיד הייתה יקרה לי מאוד ואני ידוע במיעוט הראיונות שאני מעניק. אנא הבינו שמדיניות זו תימשך".

הקללה, הדמוקרטיה והספגטי. ב-23 בנובמבר בשנת 2008 יצא האלבום CHINESE DEMOCRACY, תחת המותג גאנס אנד רוזס.

אם יש תאריך בלוח השנה שבו כוכבי הרוק הכי פרועים בהיסטוריה צריכים לעצור, להביט לשמיים ולתהות לגבי הקארמה שלהם, הרי זה ה-23 בנובמבר. זהו יום שבו היסטוריה, טירוף, מיליוני דולרים ופסטה איטלקית התנגשו בלוח הזמנים של הלהקה הכי מסוכנת אז בעולם. ב-23 בנובמבר 2008, העולם עצר את נשימתו. הגיהנום קפא, חזירים כנראה הצמיחו כנפיים, ואחרי המתנה בלתי נתפסת של 14 שנים מאז שהזמר הבלתי צפוי אקסל רוז החל לעבוד עליו, יצא לאוויר העולם האלבום CHINESE DEMOCRACY תחת המותג GUNS N' ROSES.

אבל כדי להבין את גודל האירוע, צריך לחזור אחורה בזמן, בדיוק 15 שנים קודם לכן. באותו תאריך בדיוק, ה-23 בנובמבר אך בשנת 1993, שחררה הלהקה את אלבום הקאברים ?THE SPAGHETTI INCIDENT. זו הייתה נקודת המפנה שסימנה את תחילת הסוף של ההרכב המקורי. חברי הלהקה נשרו זה אחר זה כמו זבובים, והותירו את אקסל רוז כחבר הליבה היחיד ששרד את הטלטלות עד שנת 1997. עם צוות חדש לגמרי של שכירי חרב מוזיקליים, הוא המשיך לעבוד על האלבום הבא, כשהוא מקבל רוח גבית חזקה מהלייבל שלו, GEFFEN RECORDS. ראשי הלייבל, שהיו נואשים לתוצר מוגמר, הציעו לו בונוס מפתה של מיליון דולר אם רק יצליח להשלים את המשימה עד מרץ 1999.

אבל התאריך הזה בא והלך, הכסף נשאר על השולחן, וכך גם המפיקים והמוזיקאים שעבדו על הפרויקט והתחלפו בקצב מסחרר.

תאריך יעד לקיץ 2000 עבר בשקט מופתי, אבל בשנת 2001, נראה היה שהדברים סוף סוף מתחברים לקראת שחרור האלבום המיוחל. מה היה בסוף? ניחשתם נכון... האלבום לא יצא. ב-2002 יצאה הלהקה לסיבוב הופעות עולמי, למרות שלא היה שום אלבום חדש לקדם, מהלך שרק הגביר את התיאבון והבלבול בקרב המעריצים. העיכובים המשיכו להערם, ובשנת 2004, הגיטריסט האקסצנטרי BUCKETHEAD – דמות מפתח בדרמה הזו שנהג להופיע עם דלי של רשת KFC על ראשו – עזב את הלהקה והותיר חלל נוסף. הלחץ גבר בשנת 2006 כאשר הודלפו שלושה שירים מהאלבום לרשת והפכו לוויראליים. אקסל הבין שדי עם ההמתנה ופרסם מכתב פתוח למעריצים, בו קבע את תאריך השחרור החדש ב-6 במרץ 2007. נו, אז הוא קבע. האלבום, כמיטב המסורת, לא יצא שם. אקסל ממש העביר את מעריציו "עינוי סיני".

במהלך השנים הללו, מותג המשקאות DR PEPPER אפילו הבטיח פחית משקה חינם לכל אזרח אמריקאי אם האלבום ייצא במהלך שנת 2008, הבטחה שהם נאלצו לקיים בסופו של דבר.

עד שהאלבום הגיע למדפים, לפחות שישה מפיקים שונים עבדו עליו, כולל שמות ענקיים בתעשייה, ולמעלה מ-13 מיליון דולר הוטבעו בפרויקט, מה שהפך אותו לאלבום הרוק היקר ביותר שהופק עד לאותה נקודה. למרות ההשקעה האסטרונומית והמעבר לסאונד תעשייתי ומלוטש יותר, האלבום זכה לביקורות פושרות ומכירות בינוניות. הוא נאסר למכירה בסין בגלל שמו והתוכן שלו, אך הוא ייזכר לנצח בעיקר בשל התואר המפוקפק של האלבום עם הזמן הרב ביותר שציפו לקראת צאתו בהיסטוריה של המוזיקה.

אם כבר הזכרתי את אלבום "תקרית הספגטי", שיצא ב-23 בנובמבר 1993 - הרי שאפילו חברי הלהקה שהוציאו במרוצת השנים את האוטוביוגרפיות שלהם, בקושי הזכירו אותו, כאילו היה מדובר בילד החורג והמוזנח של הדיסקוגרפיה שלהם. בתקופה ההיא שידרה הלהקה עודף מוגזם ביותר בעולם הרוק: הרי לפני הספגטי הזה, ביום אחד, הם הנחיתו יותר מ-150 דקות של מוזיקה בשני אלבומים כפולים, הפיקו סרטונים גרנדיוזיים בעלות של מיליוני דולרים עם דולפינים וחתונות גשומות, וביצעו מהלכים בהופעות שהביאו למהומות אלימות במונטריאול ובסנט לואיס. לא היה ברור מה אפשר לעשות מעל לכל זה. הדרך היחידה הייתה להנמיך קצת את הלהבות עם אלבום קאברים שיחזיר אותם לשורשים.

זה התחיל, כפי שאמר סלאש, הגיטריסט המתולתל, כדרך "להקל על הלחץ של יצירת האלבומים שנקראו USE YOUR ILLUSION". הרעיון היה פשוט: בין הקלטת אפוסים מורכבים בני שמונה דקות כגון NOVEMBER RAIN ו- ESTRANGED שיחררה הלהקה לחצים עם נגינת קטעי פאנק-רוק וינטג'יים של להקות כמו THE DAMNED ו- UK SUBS. בשלב מסוים, הסשנים הארוכים והמתישים של האלבום הכפול פי שניים, USE YOUR ILLUSION, גבו מחיר כבד מהגיטריסט המפוכח בלהקה, איזי סטראדלין, שהגיע לגבול היכולת שלו לחיות לפי לוח הזמנים הכאוטי של אקסל רוז. הוא תיאר את התסכול בצורה מושלמת: "עשינו את הרצועות הבסיסיות לאלבום תוך כחודש, ואז היה פיגור של של כשנה לפני סיום הקלטת השירה. חזרתי לאינדיאנה וצבעתי את הבית. אם יש לך קבוצה ואנשים מרוכזים במטרה, זה פשוט לא אמור לקחת כל כך הרבה זמן. בסיבוב ההופעות, לאקסל היה קשה מאוד לסיים את הסטים והיה לו קשה לעלות לבמה. אז אתה יושב שם בחדר ההלבשה במגרש הוקי ובמשך שעתיים הקירות רוטטים בזמן שהקהל צורח בדרישה לעוד. הזמן הזה הולך לאט כשאתה פיכח".

אז לאחר שסטראדלין עזב את הספינה הטובעת, הגיטריסט החדש גילבי קלארק גויס למערכה והקליט מחדש את הקטעים שלו בצייתנות על הקאברים שהם כבר הקליטו. הייתה סביב זה לא מעט רכילות. "הרבה אנשים חושבים שמחקתי את החלקים של איזי בשירים האלו", אמר קלארק. "זה בעצם לא נכון. איזי לא ניגן בהרבה מהם, אז נאלצתי פשוט לשים את הקטעים שלי בשירים שהוקלטו. אז זה היה קצת משניהם. כשעשינו את זה לראשונה, זה היה אמור להיות כמו אלבום קאברים של פאנק-רוק, אבל אז זה פשוט הפך לאלבום קאברים, ואכן הצעתי שנבצע שיר של טי רקס. אז לבשתי חולצת טי רקס כל יום לאולפן. מאט (סורום המתופף) נהג להתבדח, 'בסדר, הבנו, הבנו. לבשת את החולצה להגיד משהו'..."

בסופו של דבר הפרויקט הושלם על ידי הקלטת שירים שחרגו לגמרי מקו הפאנק המקורי, כמו להיט הדו-וופ המתקתק משנות החמישים של ה-SKYLINERS, השיר SINCE I DON'T HAVE YOU, שבו אקסל הפגין יכולות ווקאליות מפתיעות. "הקלטנו את זה בבוסטון ביום חופש", אמר המתופף מאט סורום. "אקסל שלח קלטות של זה והלכנו לאולפן מקומי. אני זוכר שזה היה אחד המפגשים הטובים ביותר. הטכנאי של ההקלטה היה בחור צעיר בבוסטון שהתקשרנו אליו ברגע האחרון להגיע. לעולם לא אשכח את המבט על פניו כשנכנס לאולפן וגילה איזו להקה הוא עומד להקליט". האלבום כלל גם שיתוף פעולה עם מייקל מונרו מלהקת HANOI ROCKS בשיר AIN'T IT FUN, מחווה ללהקה שהשפיעה עליהם רבות.

גרסה של YOU CAN'T PUT YOUR ARMS AROUND A MEMORY, של ג'וני ת'אנדרס, הגיעה מהקלטת דמו של הבסיסט דאף מקייגן, שניגן פה גם בגיטרה, בס ותופים, ממש כמו הגיבור המוזיקלי שלו פרינס. אבל לא הכל היה ורוד ונוסטלגי. אקסל והקלידן, דיזי ריד, עבדו על השיר LOOK AT YOUR GAME GIRL של הרוצח ומנהיג הכת צ'ארלס מנסון, שנועד לשמש כרצועה נסתרת בתקליט. הבחירה לבצע כיסוי של רוצח ידוע לשמצה עוררה סערה ציבורית אדירה והייתה אחת המחלוקות הגדולות האחרונות בתקופת הלהקה בהרכבה הקלאסי. בעקבות הביקורת, הוחלט שכל התמלוגים מהשיר יועברו לבנו של אחד הקורבנות של משפחת מנסון, בארטק פרייקוסקי.

אבל הסיפור המשעשע ביותר נוגע לשם האלבום עצמו. השם בא מחבר להקה שכבר לא היה בה באותה עת; זהו המתופף המקורי סטיבן אדלר, שקיבל בעיטה מהלהקה על ההישג הכמעט בלתי נתפס של להיות מסומם מדי בחבורה של נרקומנים. הוא האשים את הלהקה בהתמכרותו ותבע אותה, ולבסוף השיג פשרה מחוץ לבית המשפט בסכום של 2.5 מיליון דולר. הלהקה, בציניות האופיינית לה, לפחות קיבלה שם של אלבום מהחוויה היקרה הזו. במהלך המשפט, מקייגן נשאל על תקופה מסוימת בשנת 1989, וסיפק את הציטוט שהפך להיסטוריה: "סטיבן עשה הרבה קראק וקוקאין בשלב הזה, והוא היה שומר את המנות שלו במקרר. אז מילת הקוד שלו לזה הייתה 'ספגטי', אז אני בבית המשפט, עם חבר מושבעים וכל העניין, ועורך הדין המזוין הזה קם, ובפנים ישרות אומר, 'מר מקייגן, ספר לנו על תקרית הספגטי'. התחלתי לצחוק".

השופרא דשופרא של אי.אל.או! ב-23 בנובמבר בשנת 1979 יצא אוסף להיטים של להקת אי.אל.או ושמו ELO'S GREATEST HITS.

כך כתב מנהיג הלהקה, ג'ף לין, בגב העטיפה בכתב ידו: "התקליט הזה הוא ריגוש גדול עבורי במספר אופנים. פה יש את תקליטוני הלהיטים שלנו ואני גאה שהם כולם שירים שכתבתי בעצמי! השירים מקיפים תקופה של חמש שנים, משנת 1973 ועד 1978 (למעשה, עד שנת 1977 - נ.ר) אז התקליט הזה הוא כיומן מוסיקלי בעיניי וזה מחזיר המון זיכרונות. בשירים המוקדמים, כמו SHOWDOWN או MA MA MA BELLE, עדיין ניסינו למצוא את דרכנו המוסיקלית, אבל אני עדיין יכול להקשיב להם ולחייך ולחשוב כמה חשובים הם היו אז - אפילו כשהיו אז הופעות שמספר האנשים על הבמה היה גדול ממספר האנשים בקהל!

אבל הדבר הנהדר בהכנת תקליטים הוא שיש רק מיקרופון אחד ושאין חוקים! השיר CAN'T GET IT OUT OF MY HEAD היה הראשון בו השתמשנו בתזמורת של 30 נגנים שניגנה איתנו. עד אז השתמשנו בשני צ'לו ובכינור והקלטנו אותם שוב ושוב באולפן במשך שבועות, במטרה להשיג צליל גדול יותר. השיר הזה היה (ועודנו) מהתקליט 'אלדורדו' שהיה תקליט הזה הראשון שלנו בארה"ב. בשנת 1975, סיבובי ההופעות באמריקה לקחו את רוב הזמן שלנו אבל הצלחנו לקבוע זמנים להקלטות באולפן ששמענו עליו בשם MUSICLAND במינכן. שם הקלטנו את EVIL WOMAN ואת STRANGE MAGIC. למעשה, כתבתי את EVIL WOMAN באולפן וזה בא לי במהירות יותר מכל שיר אחר שכתבתי.

בשנת 1976 יצא התקליט A NEW WORLD RECORD שהצלחתו ממש הפתיעה אותנו. התקליט הזה והסינגלים ממנו היו נקודת המפנה שלנו (אלו הם LIVIN' THING ו-TELEPHONE LINE ו-ROCKARIA). לפתע מצאנו את עצמנו מופיעים מול קהל של 20,000 איש בלילה אחד. זה היה פנטסטי. אני חושב שהתחלתי לכתוב בתקופה הזו שירים טובים יותר והפכתי למפיק אמיתי ולא אחד שרק משתעשע בכפתורים באולפן. שנת 1977 הגיעה והחלטנו לעשות אלבום כפול. עבדתי בכתיבה בבקתה בשווייץ ולמזלי הצלחתי לכתוב 13 שירים בשלושה שבועות. כתבתי עוד שלושה באולפן. יצא מזה האלבום OUT OF THE BLUE.

הסיבה העיקרית בגללה המשכנו להשתמש באולפני MUSICLAND היא טכנאי ההקלטה שקוראים לו מאק. מהתקליט FACE THE MUSIC והלאה יצרנו קשרי חברות ועבודה נהדרים. הוא גם טכנאי בהופעותינו החיות. אנשים שואלים אותי מה בא אצלי קודם - המילים או הלחן? המוסיקה מושלמת לפני בוא המילים. לפעמים אני מסיים לעבוד על המילים באולפן ושר אותן מיד. היו כמה שירים ששרתי בהם את המילים לפני שהשלמתי אותן! אני כבר חמש שנים לומד לנגן בפסנתר וכותב הרבה מהשירים שלי עליו - אולי בגלל שאני לא מוצא דף נייר באותו רגע. ברצינות, הנגינה של ריצ'רד היא משהו שתמיד אשען עליה. האפשרות שלו לנגן בשלוש מקלדות בו זמנית זה משהו! התיפוץ היצוק של בב ועבודת הבס המורכבת של קלי מביאה חטיבת קצב נהדרת. באולפן אנחנו משתמשים בנגני תזמורת אבל בהופעות יש לנו את מיק, יו ומלווין.

תודה לדון ארדן שהאמין בנו בימים הראשונים ושההדרכה שלו הביאה אותנו למקום בו אנו נמצאים היום. עבורי, אין דבר מרגש יותר מאשר להיכנס לאולפן ולהתחיל לעבוד על תקליט חדש. כל האורות הקטנים האלו והכפתורים ואספקה של סליל טייפ בתולי שמחכה במכונת 24 הערוצים. זה קסם!"

היום שבו הצרחות הפכו למנגינות. ב-23 בנובמבר בשנת 1973 יצא אלבומה הרביעי של יוקו אונו ושמו FEELING THE SPACE.

בעוד עולם הרוק מנסה להתאושש מההנגאובר של שנות השישים העליזות, נחת על המדפים תקליט שהצליח להרים לא מעט גבות, וליתר דיוק, את הגבות של אלה שהיו בטוחים שהגברת יוקו אונו יודעת בעיקר לצווח בתוך שקים או להרוס להקות מצליחות. שמו של התקליט היה FEELING THE SPACE, ומי שחשב שהאמנית היפנית הזו רק בעניין צרחות ואוונגארד קיצוני - יופתע מאלבום זה, שכן הוא חשף צד אחר, מוזיקלי ומהוקצע להפליא, של האישה אולי הכי מושמצת במוזיקה המערבית.

זה לא היה סתם עוד תקליט באוסף המשפחתי של משפחת לנון, אלא מניפסט פמיניסטי חריף עטוף בצלילים רכים של ג'אז-רוק ופ'אנק נינוח. התקליט כולו מתמקד בסוגיות הנוגעות לנשים בשנות השבעים, נושא שיוקו חיה ונשמה בכל רגע נתון. יוקו, שהייתה בחזית התנועה לשחרור נשים, לא היססה והקדישה את התקליט בטקסט חריף ונוקב: "לאחיות שמתו בכאב וצער ולאלה שנמצאים כעת בבתי כלא ובבתי חולים לחולי נפש על כך שהם לא הצליחו לשרוד בחברה הגברית". היא ביקשה להציב מראה מול החברה הפטריארכלית, והתוצאה היא מסמך ובו רצון העלאת התודעה על המבנה המשפחתי, תוך כדי שהיא שרה שירים כמו WOMAN POWER ו-ANGRY YOUNG WOMAN.

אחת ההפתעות הגדולות סביב יצירת התקליט הייתה השינוי בתוכנית המקורית. יוקו, שהייתה בשיא פרץ היצירה שלה, הקליטה כמות חומרים עצומה והאלבום תוכנן במקור להיות כפול. אלא שאז התערבו אנשי החליפות של חברת התקליטים של APPLE ודרשו לקצץ אותו לאלבום בודד, כנראה מתוך הבנה שאלבום כפול שלה, לפני כן, לא היה מסחרי להפליא ועם חשש שהעולם עדיין לא מוכן למנה כפולה נוספת של אונו בבת אחת.

ההפקה המוזיקלית הייתה עשירה ומפתיעה באיכותה. המוזיקליות של האלבום הייתה צריכה להשתיק את המלעיזים שהכחישו ללא הרף את יכולותיה. כן, יוקו יודעת גם לשיר כשהיא רוצה, והיא עשתה זאת כשהיא מוקפת בסוללת נגני אולפן מהשורה הראשונה של ניו יורק. בביקורת עליו ברולינג סטון נכתב בזמנו: "זה אלבום לא רע בכלל. הוא מגובה על ידי כמה מהמוזיקאים הטובים ביותר בשטח, ביניהם הגיטריסט דייוויד שפינוזה (מי שיהיה בן זוגה של יוקו בעת שנפרדה מלנון - נ.ר), המתופף ג'ים קלטנר, גיטריסט הסטיל סנייקי פיט והחלילן ג'רמי שטייג. האלבום הזה של יוקו הוא הנגיש ביותר שלה. בבסיס האמנות שלה עומדת האסתטיקה של הפלא הילדותי, תמימות קיצונית הדורשת השתתפות רגשית או דחייה, כשאין חלל למה שנמצא ביניהם. אף על פי שהשירה של יוקו ממשיכה להשתפר, הכתיבה שלה עדיין טובה בהרבה מהקול שלה, אך מדי פעם היא מגלה חוש הומור מבורך ומרענן".

ואם כבר מדברים על הומור, עטיפת התקליט הייתה בדיחה פנימית מבריקה ועוקצנית. בעטיפתו מצויינים שמות הגברים המעורבים בסגנון פרסומים של גברים במודעות למבוגרים בחיפושם אחר מין. יוקו הפכה את היוצרות והציגה את הנגנים המוכשרים שלה כאובייקטים בקטלוג. ואיפה הבעל המפורסם בכל הסיפור הזה? ובכן, ג'ון לנון מופיע בעטיפה כ"ג'ון או'שן" (משחק מילים על פירוש השם יוקו ביפנית שהוא "ילדת ים"), ומספר הטלפון שלו רשום כ"לא למכירה". זה היה רמז עבה למצב היחסים ביניהם. לנון ניגן בגיטרה בכמה שירים באלבום (תחת הקרדיט המסתורי הזה), אך בתקופה ההיא העדיף להתרחק מהפקת אלבומי אשתו, בניגוד למעורבות הטוטאלית שלו בעבר.

למעשה, המתח היה באוויר. דייוויד שפינוזה, הגיטריסט המוכשר שהוביל את ההרכב בתקליט, לא רק ניגן את הסולואים; הוא הפך לדמות משמעותית בחייה של יוקו. זמן קצר לאחר מכן ייפרדו השניים (ג'ון ויוקו) גם אישית למשך שנה וחצי, תקופה שתזכה לכינוי הידוע LOST WEEKEND, שבה ג'ון יעבור ללוס אנג'לס עם מיי פאנג, בעוד יוקו תישאר בניו יורק ותנהל מערכת יחסים עם אותו שפינוזה, אך תפקח מרחוק על מעללי בעלה הפרוד ממנה.

הנתק המתקרב קיבל ביטוי ויזואלי ברור ביום ההשקה. ביום בו יצא האלבום הגיעה יוקו לאולפני הטלוויזיה של מייק דאגלס כדי להופיע עם להקת ELEPHANT'S MEMORY, אך ללא ג'ון לצידה. זה היה מחזה נדיר באותם ימים לראות את יוקו מופיעה לבד בטלוויזיה. ואיפה היה ג'ון? הוא עסק בינתיים בהענקת ראיון לקידום אלבומו החדש, MIND GAMES, לתוכנית הרדיו האמריקנית ROCKSPEAK. כל אחד מהם קידם את היצירה שלו בנפרד, מה שסימן את תחילתו של עידן העצמאות החדש של יוקו.

עכשיו, עם המסר הזה, תקשיבו לאלבום. זהו תקליט שבו יוקו לא רק דורשת שוויון, אלא לוקחת אותו בכוח הכישרון שלה. השירים נעים בין בלדות פסנתר נוגעות ללב לבין גרובים של רוק רך, וההפקה המדויקת מוכיחה שגם ללא "חומת הסאונד" של פיל ספקטור או הנוכחות המאסיבית של לנון, יוקו ידעה בדיוק מה היא עושה באולפן. כי באמת הגיע הזמן לקחת את יוקו ואת רעיונותיה ברצינות רבה (אלא אם כן היא זו שתגרום לכם בכוונתה האמנותית לצחוק). כמו שהיא אומרת - OPEN YOUR BOX.

תותחים, גלדיאטורים ולהקה שבאה להמטיר עלינו גשם של רוק! ב-23 בנובמבר בשנת 1981 יצא תקליט חדש ללהקת איי.סי.די.סי ושמו FOR THOSE ABOUT TO ROCK WE SALUTE YOU.

ביום ההוא, מערכות הסטריאו הוכנו למצב של פול-ווליום, וחברי להקת AC/DC שחררו לאוויר העולם מפלצת רוק חדשה. באותו יום סגרירי יצא לחנויות התקליט שזכה לשם הארוך והמפוצץ FOR THOSE ABOUT TO ROCK WE SALUTE YOU. על פניו, זה נראה כמו עוד ניצחון מוחץ של ענקי הרוק האוסטרלים, אבל מאחורי הקלעים התרחשה דרמה שהייתה גורמת גם לגלדיאטור רומאי להזיע מרוב לחץ.

נחזור אחורה בזמן. הלהקה עמדה בפני משימה בלתי אפשרית: לשחזר את ההצלחה המטורפת של התקליט הקודם שלה, BACK IN BLACK. אותו תקליט שחור ומפורסם לא רק שיקם את הלהקה לאחר מותו הטראגי של הסולן בון סקוט, אלא הפך לאחד הנמכרים ביותר בהיסטוריה של המוזיקה. הציפיות היו בשמיים, והלחץ על הכתפיים של האחים יאנג שקל כמו משאית עמוסה בציוד הגברה.

האחים, מלקולם ואנגוס יאנג, החלו לכתוב ולעשות חזרות על החומר כבר בחודש מאי של אותה שנה. הם היו נחושים, חדים ומוכנים לקרב, אבל מהר מאוד גילו שלהשיג את האולפן הנכון היה סיוט לוגיסטי שהפך לכאב ראש מתמשך. הלהקה, יחד עם המפיק המקפיד להחריד, מאט לאנג, ארזה את המזוודות ונחתה בצרפת. הם החלו לעבוד באולפני EMI PATHE MARCONI בתחילת יולי. על הנייר זה נשמע מבטיח – אולפן יוקרתי בעיר האורות. בפועל? הסאונד היה נקי מדי, סטרילי מדי, ובטח שלא מתאים לחבורת רוקרים שרצתה ללכלך את הידיים. הלהקה לא הייתה מרוצה מהסאונד ועזבה אחרי שבועיים בלבד של ניסיונות כושלים ותסכול גובר.

כאן נכנס לתמונה הפתרון המאולתר שרק להקת רוק יכולה לחשוב עליו. במקום לחפש אולפן פאר אחר, בסופו של דבר בחרה הלהקה להקליט תפקידים בסיסיים במחסן ישן ורעוע בפאתי פריס עם אולפן נייד. המקום נקרא ברנהולט, והוא היה רחוק שנות אור מהזוהר של עולם המוזיקה, אבל דווקא החלל הענק והתקרות הגבוהות העניקו לתופים ולגיטרות את ההדהוד העצום שחיפשו.

אבל הקירות החשופים של המחסן לא פתרו את הבעיות הפנימיות. כל הלחץ הזה היה בנוסף ללחץ העצום ממילא של הצורך ליצור תקליט שיתאים לסטנדרט של התקליט הקודם והמצליח מאד, BACK IN BLACK. הבעיה המרכזית הייתה מחסור בדרייב רגשי; כבר לא היה להם אותה רמה של דלק רגשי סוחט מעיים מפטירתו של הזמר הקודם, בון סקוט, שתעיף אותם למעלה. הפעם זו הייתה סתם עבודה קשה, שוחקת ומייגעת. המפיק מאט לאנג בילה ימים שלמים רק בניסיון להוציא סאונד ספציפי של מכת תוף סנר, מה שהביא את חברי הלהקה לסף שיגעון.

כדי להוסיף שמן למדורה, תנאי המחיה לא היו מזהירים. בינתיים כל הלהקה התגוררה בדירות בפריס וחבריה שנאו להיות שם. הפקקים, מזג האוויר והתחושה הזרה גרמו להם להתגעגע הביתה או לפחות לפאב הקרוב בלונדון. זו לא הייתה הסביבה האידיאלית ביותר ליצירה, והעייפות החלה לתת את אותותיה. למרות הכל, מתוך הכאוס והשעמום, נולדו רעיונות מבריקים. שיר הנושא, למשל, קיבל תפנית מעניינת כשבטלוויזיה בחדר החזרות שודרה החתונה המלכותית של הנסיך צ'ארלס וליידי דיאנה. כשנשמעו יריות תותחים בטקס, הלהקה החליטה שזה בדיוק מה שחסר להם בשיר – וכך נולדו יריות התותח המפורסמות שסוגרות את ההופעות שלהם.

התקליט הושלם ויצא במספר הקטלוגי 11111 – רצף מספרים שרק הדגיש את הייחודיות של הפרויקט הזה בחברת התקליטים ATLANTIC RECORDS. בעוד אנגוס יאנג ערך סקיצה גסה של רעיון לעטיפה, שוב נוכחותו של בון סקוט ריחפה מעל התקליט, אבל הפעם יותר בצד הקפדני של האיש שמעטים ידעו עליו. מתברר שמתחת לתדמית הפרועה, בון היה אדם סקרן. הוא התעניין בהיסטוריה ונתן פעם לאנגוס ספר שנקרא "אלו שעומדים למות מצדיעים לך", על האכזריות העקובה מדם של תיאטרון הגלדיאטורים ברומא העתיקה. הביטוי הלטיני העתיק נחרט בזיכרונו של הגיטריסט. אנגוס טרף בשקיקה את הספר ושם התקליט נוצר מתוך מחווה לחבר המת וללוחמים העתיקים.

למרות הלידה הקשה, התוצאה הייתה היסטורית. זה היה התקליט הראשון של הלהקה שהגיע למקום הראשון במצעד בילבורד האמריקאי, הישג שאפילו קודמו המפורסם לא השיג בזמן אמת. הקהל אהב את הכוח, את הריפים של LET'S GET IT UP ואת העוצמה של שיר הנושא. אבל עבור הלהקה, הזיכרון מההקלטות נשאר מעורפל ומתיש.

"עד שהשלמנו את האלבום", אמר מלקולם יאנג בכנות אופיינית, "אני לא חושב שאף אחד, גם לא הלהקה או המפיק, יכלו לדעת אם זה נשמע נכון או שגוי. לכולם נמאס כבר מכל האלבום". למזלם של חובבי הרוק בכל העולם, מה שנשמע ללהקה כמו עייפות החומר, נשמע למיליוני מעריצים כמו ניצחון מוחץ של גיטרות, תותחים ורוק'נ'רול טהור.

ברולינג סטון פורסם אז בביקורת: "הלהקה הזו כנראה מחליקה והחוכמה שלה מתחילה להראות. היא הודחה בביקורתיות במשך רוב תשע שנות הקריירה שלה בתור להקה של סוחרים אוסטרליים פשוטי אופקים. אבל הגבר המתבגר הממוצע אולי לא יודע הרבה על טרנדים קריטיים, אבל הוא יודע מה הן שטויות כשהוא שומע את זה, והוא יודע שהוא מעדיף את הדבר האמיתי - כלומר, ריפים פשוטים, קולות חזירים וסולו גיטרה זועק. כפי שאמור להיות ברור לכולם עד עכשיו, יש דור חדש לגמרי של ג'יימס דינים חרמנים שם בחוץ. איי.סי.די.סי מנגנים את השירים עבורם.

איי.סי.די.סי הם הדבר האמיתי, אולי הטהורים ביותר עם רוק לוהט ונוזלי מאז שלד זפלין ירדו מהבמה. להקות אחרות, מוואן היילן והלאה, אולי מבססות את המוזיקה שלהן על אלמנטים דומים, אבל הן בהכרח יוצאות מהאולפן כשהן נשמעות נקיות ודי להוטות מדי להישמע כמו איי.סי.די.סי.

עד לא מזמן, הגישה הרקפת הזו נטתה לטשטש את העובדה שמתחת לכל ריפי הגיטרה העצומים והמקצבים המתפתלים. זו היא להקה שכותבת שירים בצורה יוצאת דופן. זה התברר במיוחד ב-BACK IN BLACK. התקליט הראשון שבו בון סקוט המנוח הוחלף בבריאן ג'ונסון האקספרסיבי יותר. התקליט החדש הוא הטוב ביותר של הלהקה. אתה רוצה המנונים? הם כאן בשפע.

אבל בעוד שבריאן ג'ונסון הוסיף מרקם ווקאלי מרתק יותר ללהקה, עמוד השדרה שלה הוא עדיין מטח הבס והתופים העצום שהוציאו קליף וויליאמס ופיל ראד. האחים יאנג, שהשילוב האכזרי שלהם בין משחקי גיטרה חלולים לגוף מוצק, יצרו צליל ייחודי בתחום ההארד רוק. זה אולי נראה קשה להתייחס ברצינות לגיטריסט לבוש במכנסיים קצרים של תלמיד בית ספר, אבל אם תקשיבו היטב, תשמעו את שורשי הבלוז הבלתי מעורערים שלו כשהם זוהרים. מה שיש לנו כאן זו להקת רוק ללא תחרות".

האוסף המושלם בו אדמה, רוח ואש שינו את חוקי המשחק. ב-23 בנובמבר בשנת 1978 יצא אלבום אוסף ראשון ללהקת אדמה, רוח ואש.

ההיסטוריה של המוזיקה השחורה, ואולי של הפופ בכלל, קיבלה תפנית מנצנצת במיוחד ביום ה-23 בנובמבר שנת 1978. בדיוק באותו יום סגרירי יצא לאוויר העולם תקליט אוסף ראשון ללהקת אדמה, רוח ואש, הרכב שהגדיר מחדש את המושג גרוב. זה לא היה סתם עוד לקט שירים שנועד לסחוט כספים ממעריצים לקראת חג המולד, אלא תקליט שהפך מיד לקלאסיקה בפני עצמה, כזה שכל בית שמכבד את עצמו היה חייב להחזיק ליד הפטיפון. העטיפה המהודרת עם הלוגו המוכר והעיצוב המסתורי, הציגה לעולם את המיטב של המיטב מאחת הלהקות החשובות ביותר שפעלו באמריקה. היה זה אוסף מנצח, ללא ספק!

החגיגה המוזיקלית הזו נפתחת בבום על-קולי עם גרסת כיסוי מוצלחת שהחבורה עשתה לשיר GOT TO GET YOU INTO MY LIFE של הביטלס. קודם כל, ברור שהגרסה של להקה זו הוציאה את כל ענני המריחואנה מהשיר המקורי והפכה זאת למפגן של נגינה ריתמית שנועדה בעיקר להרקיד את הגוף. גרסה זו הוקלטה לסרט הכושל שהפיק רוברט סטיגווד על סרג'נט פפר, בכיכובם של הבי ג'יס ופיטר פרמפטון. הסרט נקטל באכזריות על ידי המבקרים והקהל כאחד והפך לבדיחה עצובה בתעשייה, אך הקלטה זו היא מהדברים הבודדים הטובים שיצאו משם. למעשה, הביצוע היה כה סוחף שהוא זיכה את הלהקה בפרס גראמי יוקרתי וטיפס למקום הראשון במצעד ה-R&B ולמקום התשיעי במצעד הפופ האמריקאי.

מיד לאחר מכן, המחט נוחתת על רצועה שהיא לא פחות מקסם טהור. השיר הבא הוא הלהיט FANTASY, בו עשתה הלהקה מעבר חלק לעידן הדיסקו, והתאימה את צליל הרית'ם אנד בלוז שלה לגרוב החדש. השיר, שלקוח מהתקליט המצליח ALL 'N ALL, השתלב היטב ברפרטואר שהושמע במועדון סטודיו 54 בניו יורק, שם רקדו לצליליו המי ומי של הסצנה הנוצצת. אבל הייתה לו גם משמעות עמוקה יותר, שהייתה אופיינית להפקות של מנהיג הלהקה, מוריס ווייט, שסיפר למלודי מייקר: "השיר FANTASY הוא על מוטיבציה לאסקפיזם בחיים בעולם שהוא לא נכון, עולם שהוא לא צודק, עולם שהוא מאוד אנוכי ומקנא, יש מקום שכל אחד יכול לברוח אליו שהוא הפנטזיה שלו. זה מנגנון בריחה". השיר הזה מבליט את יכולותיו הווקאליות של פיליפ ביילי, שיכל להתמודד עם המנעד הקולי הגבוה מאוד בקלות בלתי נתפסת. הסיפור מאחורי ההקלטה הזו הוא כמעט בלתי יאמן: ביום שבו הקליט את הקול שלו בשיר, הוא חטף מרפק בפה במשחק כדורסל, אז הוא עשה את השירה באותו לילה עם שן שבורה ושפה פצועה. ולמרות הכאב, הוא סיפק ביצוע פלצט שממיס לבבות עד עצם היום הזה.

האוסף ממשיך לזרום עם רגעים רגועים יותר אך עוצמתיים לא פחות. שני השירים הבאים באוסף, CAN`T HIDE LOVE ו- LOVE MUSIC, נכתבו על ידי אדם חיצוני, סקיפ סקארבורו. סקארבורו היה ידוע ביכולתו לכתוב בלדות נשמה מתוחכמות, והשיר הראשון מביניהם מסתיים בג'אם ווקאלי מאולתר שהפך לסימן ההיכר שלו, כשהלהקה מזמזמת את המנגינה בסיום באופן מהפנט שגרם למאזינים לעצום עיניים ולחייך.

הצד הראשון של התקליט נסגר עם פצצת האנרגיה GETAWAY. שיר זה הוא מסר חזק עטוף בגרוב פ'אנקי, הכולל עבודת כלי נשיפה הדוקה במיוחד שהפכה לסימן ההיכר של הלהקה. הליריקה יכולה להתפרש כחיפוש בריחה מהיומיום, או כקריאה לחפש מחוץ לגבולות שלך אחר האני הגבוה שלך, רעיון שהתאים מאוד לפילוסופיה הרוחנית של חברי ההרכב. אולם עבור כותבי השיר, הגיטריסט פיטר קור ושותפו לכתיבה בלוייד טיילור, הייתה לו משמעות מיוחדת משלו, הרבה יותר ארצית ופחות מיסטית. פיטר קור: "היינו בנתיב הרוחני שלנו והקונספט נוצר כשהיינו מפורקים, גרנו בדירה שורצת מקקים. זה עשה לנו חשק לברוח". מעניין לחשוב שגרוב כל כך שמח נוצר מתוך מצוקה נדל"נית שכזו.

הופכים את התקליט, והקסם ממשיך. צד ב' נפתח עם THAT’S THE WAY OF THE WORLD, שנכתב בשנת 1975 עבור סרט דל תקציב באותו שם, על השחיתות של חברת תקליטים. באופן אירוני, הסרט עצמו נעלם בתהום הנשייה כמעט מיד עם צאתו, למרות שכיכב בו הארווי קייטל ששיחק מפיק תקליטים כשאדמה, רוח ואש היא הלהקה בה הוא מטפל. הסרט אולי נכשל, אבל פס הקול שלו הפך ליצירת מופת שהזניקה את הלהקה למעמד של סופר-סטארים בינלאומיים, והוכיחה שלפעמים המוזיקה חזקה יותר מהתמונה.

ואז, רגע לפני הסוף, מגיע הדובדבן שבקצפת, הסיבה שרבים רצו לחנויות התקליטים באותו חורף של 1978. אחרי שיר זה מגיע פה באוסף הלהיט החדש אז, SEPTEMBER. השיר הוקלט במיוחד עבור האוסף הזה כדי לתת למעריצים משהו טרי, והוא הפך במהרה לאחד מהמנוני הדיסקו-סול הגדולים בכל הזמנים. לשיר הזה יש נטייה לשמח אנשים כשהם שומעים אותו, והוא מצליח להרים כל רחבת ריקודים גם עשורים רבים לאחר שיצא.

ישנן תיאוריות רבות לגבי המשמעות של הלילה ה-21 של ספטמבר במילות הפתיחה ובמשך שנים זה נותר תעלומה שסקרנה מעריצים וחוקרי מוזיקה. התשובה המפתיעה הגיעה רק לאחר מותו של הסולן, עד שאלמנתו של מוריס ווייט, מרילין, אמרה שה-21 בספטמבר הוא התאריך בו היה אמור להיוולד בנם, קהבראן, ושמוריס הכניס את התאריך הספציפי הזה לשיר כהודעה סודית ואוהבת. בסופו של דבר קהבראן נולד מוקדם יותר, באוגוסט, אבל התאריך המקורי נצרב לנצח בתרבות הפופ. פרט משעשע נוסף קשור לפזמון המדבק: כותבת השירים אלי וויליס, שעבדה עם הלהקה, התעצבנה בהתחלה על ההברות חסרות המשמעות שמוריס שר בפזמון וביקשה לשנות אותן למילים אמיתיות, אך מוריס התעקש להשאיר זאת כך. ולמרות שרבים שרים בפזמון PARTY ON, המילים הן למעשה הברות הנונסנס, BADA-YA, שהוכיחו שלפעמים לא צריך מילים כדי להרגיש את השמחה, אלא פשוט צריך לתת למוזיקה לדבר.

גם זה קרה ב-23 בנובמבר. על רכבות אחרונות, כוכבים נופלים, מוות זוחל ועוד. כנסו איתי אל האירועים השונים והמשונים שקרו ביום זה בשנים ההן. לא משעמם לרגע!

הטרגדיה של האיש שכתב את הפסקול של הקופים

התאריך הוא עשרים ושלושה בנובמבר בשנת 1994 והיום הזה מסמן את הנסיעה הסופית והעגומה של טומי בויס. טומי בויס היה חצי מצמד הכותבים המצליח בויס והארט, הצמד שעיצב במידה רבה את הצליל של הסיקסטיז וסיפק ללהקת המאנקיז כמה מהלהיטים הכי גדולים שלהם, כמו השיר האלמותי LAST TRAIN TO CLARKSVILLE. באותו יום עצוב, בויס שם קץ לחייו בירייה מאקדח בביתו. הוא היה רק בן 55 במותו. הוא ידע הצלחה פנומנלית עם שותפו בובי הארט ושיריהם נמכרו בעשרות מיליוני עותקים ברחבי העולם, אך באמצע הסבנטיז הדרכים נפרדו ובויס המשיך לשתף פעולה עם אמנים כמו איגי פופ ומיטלוף, שיתופי פעולה מפתיעים בפני עצמם. לאחר תקופה בה חי באנגליה, שם זכה להערכה מחודשת בקרב חובבי הפופ, חזר בויס לממפיס טנסי כדי ללמד את הדור הבא כתיבת שירים. אך מתחת לפני השטח הוא נאבק במחלת הדיכאון ולאחר מכן סבל ממפרצת מוחית שפגעה בתפקודו. אשתו המבועתת מצאה אותו ללא רוח חיים בסלון ביתם. הוא השאיר אחריו פתק פרידה, אך המשטרה סירבה בתוקף לחשוף את תוכנו באותה עת. רק בהמשך התברר כי בויס כתב בפתק כי ברצונו לחזור ולהיות עם אמו המנוחה, משפט ששבר את ליבם של מעריצים רבים.

שטיח אדום ופרוגרסיב

בשנת 1993 להקת הרוק המתקדם אמרסון לייק ופאלמר זכתה לכבוד הוליוודי נוצץ. השלישייה המורכבת מקי'ת אמרסון, גרג לייק וקרל פאלמר, קיבלה כוכב בשדרת הכוכבים של הוליווד. זה היה רגע של הכרה ממסדית בלהקה שלעיתים נתפסה כמוגזמת וגרנדיוזית על ידי מבקרים, אך אהובה עד אין קץ על ידי הקהל.

מייק אולדפילד נוחת בניו יורק

בשנת 1979 יצא תקליט חדש של המוזיקאי הבריטי מייק אולדפילד ושמו PLATINUM. זה היה התקליט הראשון בקריירה שלו שכלל שירים קצרים יותר וגם מוזיקה שנכתבה על ידי אנשים אחרים, שינוי כיוון משמעותי מיוצר הפעמונים הצינוריים. בארה"ב יצא התקליט תחת השם AIRBORN ועם עטיפה שונה לחלוטין.

אולדפילד הרחיב בספרו האוטוביוגרפי על תהליך היצירה המרתק: "בעודי מנסה להחליט מה לעשות באלבום הבא שלי, החלטתי לחזור לניו יורק ולשכור שם אולפן ממש טוב להקלטתו. חשבתי שאוכל להשתעשע בו עד שיגיעו רעיונות. כך הרי עובדים אמנים רבים; הם מקבלים מקדמה כספית מחברת התקליטים, מביאים את המוזיקאים הטובים ביותר, מג'מג'מים ומביאים כמה רעיונות. אז החלטתי לעשות כך והגעתי לאולפני ELECTRIC LADYLAND שבניו יורק. התוצאה הגיעה עם האלבום PLATINUM ולמדתי בתהליך שאפשר לקחת אולפן ולהשתמש בו ככר ליצירה. כבר ידעתי אז כיצד להפעיל אולפן כדי לקבל רעיונות. זה היה כיף לצד עבודה קשה. סמכתי על אחרים שיביאו רעיונות מוזיקליים ולכן האלבום נשמע יותר בכיוון הג'אז-רוק. זה מסוג המוזיקה שלא באה לי בטבעיות אבל זרמתי עם זה. אחד השירים שהקלטנו שם נקרא GUILTY שנועד להיות תרגיל בהקלטה אולפנית עבורי. כשהגעתי בהמשך למשרדי חברת התקליטים שלי, וירג'ין, והשמעתי את זה שם, זה הדהים אנשים. אז ביקשתי מסטיב וינווד להוסיף קצת קלידים בסוף הקטע והוצאנו את זה כתקליטון. להפתעתי, זה הצליח והוזמנתי להופיע עם זה בתוכנית הטלוויזיה טופ אוף דה פופס".

השיר המדובר הפך ללהיט מועדונים מפתיע והראה צד אחר לגמרי של אולדפילד.

ג'ורג' האריסון שובר את הטלוויזיה

בשנת 1971 הגיע החיפושית השקטה, ג'ורג' האריסון, לאולפן הטלוויזיה כדי להצטלם לראיון נדיר עם מנחה הטלוויזיה האמריקני הפופולארי דיק קאבט. בתוכנית הוא גם ליווה מוזיקלית את הלהקה החדשה של חברו גארי רייט, האיש שמאוחר יותר יכבוש מצעדים עם DREAM WEAVER, ולהקתו נקראה אז WONDERWHEEL.

בניגוד מוחלט להופעה המתוקשרת של ג'ון ויוקו באותה תוכנית בספטמבר, ג'ורג' לא עשה שום מאמץ להסתיר את הסלידה שלו מהפורמט הטלוויזיוני ומהראיונות בכלל. הדיאלוג שהתפתח היה מביך ומרתק בו זמנית. קאבט שאל: "האם יש ביניכם, אתה ושאר הביטלס, זרם קל של עוינות? האם אתם, במובן כלשהו, בקשר אחד עם השני?" ג'ורג' השיב ביובש: "ראיתי את ג'ון אתמול בלילה בהקרנת הבכורה של הסרט 'ראגה'... על זה אנחנו צריכים לדבר אולי. אתה לא צריך אנשים משעממים לדבר איתם בתוכנית שלך. אני כנראה השעמום הכי גדול שהיה לך בתוכנית שלך! הם שאלו אותי, 'האם אתה רוצה לבוא לדיק קאבט ואמרתי 'אין לי על מה לדבר באמת' והם אמרו, 'טוב, תחשוב על משהו... כל דבר'. אז חשבתי, 'בסדר, אני אלך לדבר על הסרט ראגה". קאבט המבולבל ניסה להבין: "אתה מתכוון, זהו! כשנסיים לדבר על זה אז...". ג'ורג' חתך: "כן... אז אני אלך". קאבט שאל: "אז אתה לא אוהב לדבר?" ג'ורג' ענה בכנות אכזרית: "טוב... לא ממש. לפעמים, אם יש משהו להגיד. אבל אין באמת מה להגיד בימים אלו".

כשג'ורג' נאות לבסוף לדבר, הוא פתח את סגור ליבו על נושאים מגוונים כמו שיריו, שימוש בסמים, אלכוהול והרואין, ואפילו על הקומיקאי ג'ק בני, תוך שהוא מדגיש את חוסר היכולת שלו לזכור פרטים מתקופת הביטלס ואת התיעוב שלו מהטלוויזיה המסחרית האמריקאית. "זה פשוט משגע אותי, הפרסומות... אתה רק נכנס למשהו והם אומרים, 'סליחה, עכשיו עוד מילה מדבר המפרסם'. הם פשוט מעלים פרסומות כל הזמן. אתה לא יודע אם אתה בפרסומות או בתוכנית!" ג'ורג' גם התייחס בזעם לבעיות המשפטיות שמנעו את העברת הכספים מהמופע למען בנגלה דש ולסיבות לעיכוב יציאת התקליט של המופע. "נוציא את זה," אמר ג'ורג' בהתרסה לוחמנית. "אפילו אם זה יהיה בחברת CBS. אז נשיא חברת קפיטול יצטרך לתבוע אותי!" ג'ורג' אמר את הדברים תוך הנפת אגרוף מתריס למצלמות, וברגע שחשב שהוא לא מוקלט מילמל קללה עסיסית שצונזרה בשידור החי. למרות ההתחלה הקשה, ברגע שג'ורג' נכנס לקצב הוא סיפק חומר מרתק לראיון של 90 דקות.

ובדיוק שנה לפני כן באותו תאריך, ב-23 בנובמבר 1970, יצא בארה"ב התקליטון המצליח שלו עם השיר MY SWEET LORD, שיר שעתיד לגרור אותו לתביעה משפטית מפורסמת על גניבה ספרותית.

אוסף שהוא לא בדיוק אוסף

בשנת 1981 יצא תקליט אוסף חדש ומסקרן ללהקת פינק פלויד תחת השם האירוני משהו JUST A COLLECTION OF GREAT DANCE SONGS. הרי מי רוקד לצלילי פינק פלויד? אבל מה שבאמת מיוחד בתקליט הזה מסתתר בפרטים הקטנים. השיר MONEY המופיע בו הוא למעשה הקלטה מחודשת לחלוטין. הסיבה לכך הייתה בירוקרטית גרידא כאשר חברת התקליטים האמריקאית סירבה לתת אישור לחברה אחרת להשתמש בהקלטה המקורית באוסף. כפתרון יצירתי, דייויד גילמור נכנס לאולפן והקליט את רוב כלי הנגינה בשיר הזה לבדו כולל תופים בס וקלידים. כמו כן התקליט הכיל מיקס שונה ונדיר של היצירה SHINE ON YOU CRAZY DIAMOND וגרסת תקליטון ערוכה של הלהיט ANOTHER BRICK IN THE WALL PART 2.

הסתבכות בצפון הקר

בשנת 1979 נעצרה הזמרת מריאן פיית'פול בשדה התעופה באוסלו בנורבגיה לאחר שבחיפוש בכליה נמצאה מריחואנה. התקרית הזו התרחשה בדיוק בתקופה בה פיית'פול עשתה את הקאמבק הגדול שלה עם התקליט המופתי BROKEN ENGLISH, תקליט שחשף את קולה הצרוד והחדש לאחר שנים של התמכרויות קשות וחיים ברחובות לונדון.

מוות זוחל והמכות של מצרים

בשנת 1984 שחררה להקת מטאליקה תקליטון חדש ועוצמתי עם השיר CREEPING DEATH. צד ב' של התקליטון הכיל שני שירים שלא יצאו אז בתקליטים השלמים של הלהקה והפכו לפריטי אספנים נחשקים - גרסאות כיסוי לשירים AM I EVIL של להקת דיאמונד הד ו-BLITZKRIEG. השיר המרכזי עוסק בסיפור יציאת מצרים מנקודת מבטו של מלאך המוות. המוות הזוחל הוא המגפה המונחת על המצרים. ההשראה לשיר הגיעה בצורה מפתיעה מהסרט ההוליוודי הקלאסי "עשרת הדיברות" משנת 1956 בכיכובו של צ'רלטון הסטון. בסרט, מלאך המוות מיוצג באופן ויזואלי על ידי ענן ירוק ומאיים. כשהבסיסט המנוח קליף ברטן ראה את זה הוא העיר שזה נראה כמו "מוות זוחל".

המתופף לארס אולריך סיפר כי הוא והסולן ג'יימס הטפילד צפו בסרט בבית הוריו של ברטן: "יש סצנה שבה משה חוזר כדי לנסות להוציא את עמו ממצרים, וכשפרעה מתנער מזה, כל הבכור חייב למות. ואז הערפל הזה מופיע מתוך הירח ויורד ומתחיל לזחול על פני האדמה, בסגנון מכונת עשן, וכל מי שנתפס בו נופל ומת במקום. מכאן מגיעות המילים 'מוות זוחל'...". השיר הפך לאחד מרגעי השיא בהופעות הלהקה עם קריאות הקהל הקצובות "למות! למות!".

הפידבק הראשון בהיסטוריה

בשנת 1964 יצא תקליטון חדש ללהקת הביטלס עם השירים I FEEL FINE בצד אחד ו-SHE'S A WOMAN בצד השני. השיר I FEEL FINE נכנס לספרי ההיסטוריה בזכות התו הראשון שנשמע בו - צליל פידבק מכוון שהיה הפעם הראשונה שאפקט כזה הוקלט ושולב בכוונה תחילה בשיר פופ מסחרי. ג'ון לנון הפיק את הצליל על ידי השענת הגיטרה האקוסטית-חשמלית שלו כנגד המגבר, רגע קטן של מקריות שפתח דלת לניסיונות סאונד עתידיים.

עירום חזיתי וראיון חושפני

בשנת 1968 יצא גיליון חדש וסנסציוני למגזין רולינג סטון, כאשר בשער שלו הופיעו ג'ון לנון ויוקו אונו עירומים לחלוטין עם גבם למצלמה, תמונה שנלקחה מאותו סשן צילומים של עטיפת התקליט TWO VIRGINS. בפנים פורסם ראיון עומק נרחב עם ג'ון לנון. הריאיון התקיים בדירת המרתף הזמנית של ג'ון לנון ויוקו אונו בלונדון - דירה שבה שהו בין היתר ג'ימי הנדריקס, רינגו סטאר וויליאם בורוז. הקירות כוסו בתמונות של ג'ון, של יוקו, שלט ענק של סרג'נט פפר, קטעי חדשות של המעצר של חברי הסטונס, שער המגזין טיים עם הביטלס ועוד.

לנון סיפר: "דילן צודק במה שהוא עושה בדרך כלל. אני מקבל באזזז מהסטונס ולהקות אחרות, אבל אף אחת מהן לא יכולה לקיים את הבאזז בשבילי כל הזמן דרך אלבום שלם או אפילו דרך שלושה סינגלים. תמיד ראיתי ואת דילן כשהיה בלונדון. הוא הדליק אותנו לראשונה בניו יורק למעשה. יש לנו הרבה על מה להודות לו. אני לא רואה אותו יותר, כי הוא חי את חייו הקטנים והנעימים. אם הייתי בניו יורק, הוא היה האדם שהכי הייתי רוצה לראות. התבגרתי מספיק כדי לתקשר איתו. שנינו תמיד היינו לחוצים, אתה יודע, וכמובן שלא הייתי יודע אם הוא היה לחוץ, כי אני הייתי כל כך לחוץ, ואז כשהוא לא היה לחוץ, הייתי - כל זה. אבל פשוט אהבנו להיות ביחד.

דילן שבר את הצוואר שלו ואנחנו נסענו להודו. כל אחד עשה את שלו. ועכשיו כולנו יוצאים מקליפה, בצורה חדשה, סוג של אמירה. לא התחרטתי בכלל בנוגע לגיחה שלנו להודו, כי חוויתי כמה חוויות נהדרות, מדיטציה של שמונה שעות ביום - כמה דברים מדהימים, כמה טריפים מדהימים - זה היה נהדר. ואני עדיין עושה מדיטציה לסירוגין. ג'ורג' עושה את זה בקביעות. רק שקשה להמשיך את זה. איבדתי את המשקפיים הורודים. אני כזה, אני מאוד אידיאליסט. אז אני לא באמת יכול לנהל את התרגילים שלי כשאיבדתי את זה. כמה דברים קרו, או לא קרו, אני לא יודע, אבל משהו קרה. זה קרה ופשוט עזבנו ואני לא יודע מה קרה, זה קרוב מדי - אני לא באמת יודע מה קרה. במקור התכוונתי להקליט את יוקו, וחשבתי שהתמונה הכי טובה שלה לאלבום תהיה העירום שלה.

בדיוק התכוונתי להקליט אותה כאמנית. אז אחרי זה, כשנפגשנו זה פשוט נראה לנו טבעי, אם נעשה אלבום ביחד, ששנינו נהיה עירומים. כשאנשים תוקפים את יוקו ואותי, אנחנו יודעים שהם פרנואידים, אנחנו לא דואגים יותר מדי. לא ראיתי את רינגו ואשתו במשך כחודש כשנפגשתי לראשונה עם יוקו, והתרוצצו שמועות. מורין אמרה שיש לה באמת כמה רעיונות מוזרים לגבי איפה אנחנו נמצאים ומה אנחנו עושים. והיו כמה תגובות מוזרות מכל החברים שלי ומחברת אפל על יוקו ועלי ועל מה שעשינו - 'האם הם השתגעו?' אבל כמובן שזה היינו רק אנחנו, אתה יודע, ואם הם מבולבלים או מגיבים בצורה מוזרה לכך ששנינו ביחד ועושים את מה שאנחנו עושים, לא קשה לדמיין שלשאר העולם באמת יש תמונה מדהימה עלינו מכל זה'..."

סופה של יוצרת מיוסרת

בשנת 1979 הלכה לעולמה הזמרת והיוצרת הנהדרת ג'ודי סיל. סיפור חייה היה עלילה סבוכה ומפותלת של מוזיקה מופלאה, כמעט שמיימית, לצד רפש, ביוב והתמכרויות קשות לסמים. סיל הייתה האישה הראשונה שחתמה בחברת התקליטים ASYLUM של דייוויד גפן, אך מעולם לא זכתה להצלחה המסחרית לה הייתה ראויה, למרות שירים מצמררים כמו JESUS WAS A CROSS MAKER. היא מתה ממנת יתר בביתה בצפון הוליווד כשהיא נשכחת כמעט מלב.

מכתב זועם למערכת

בשנת 1968 פורסם במגזין רולינג סטון מכתב זועם של קורא בשם הארינגטון פ. בייקר מניו יורק סיטי, שיצא להתקפה חזיתית נגד המוזיקאי אל קופר: "רציתי להגיד את זה כבר זמן רב - אל קופר מעאפן. אני חושב שהוא מוסיקאי ממש טוב אבל גם הוא חושב כך וזה מה שמטריד אותי. חשבתי לרדת עליו אחרי שקראתי את מה שהוא אמר על התקליט TRUTH של ג'ף בק. אני מודה שהאלבום ההוא לא מעולה אבל גם לא רע. בק הוא סוג של אלוהים - נו, לא כמו אלווין לי. נתקלתי באל קופר בווילאג' יום אחד (אני חושב שהוא לא יצא עוד מבית אמו) ומאז אין לי אהבה כלפיו. וכעסתי עוד יותר כשראיתי את הביקורת שלו על התקליט של ג'ף בק. אבל מה שהגביר את הכעס שלי עוד יותר הוא כשקראתי על התקליט שלו, I STAND ALONE, עם הפרצוף שלו מודבק על פסל החירות. אני מניח שהמכתב שלי ארוך מדי אבל אם אתם בעיתון יכולים להדפיס את הבולשיט של אל קופר, אתם יכולים להדפיס גם את זה".

ומה הוקלט ב-23 בנובמבר בעולם הג'אז של פעם?

ובכן, חובבי הג'אז, הכינו את הפטיפונים כי יש לנו כאן שתי יצירות מופת שנולדו באותו תאריך בשנים שונות.

בשנת 1965 נכנס הסקסופוניסט ג'ון קולטריין לאולפן כדי להקליט את התקליט MEDITATIONS. יצירה זו עומדת כנקודת ציון קריטית באבולוציה המוזיקלית שלו ומשקפת את המסע הרוחני המעמיק שלו לצד גישתו החדשנית והרדיקלית לג'אז. אחרי ההצלחה של A LOVE SUPREME, קולטריין לא נח על זרי הדפנה אלא דחף הלאה לטריטוריות פראיות ולא ידועות של ג'אז אוונגרד, תוך ביטוי רגשי מורכב וסוער. להקלטה זו קולטריין שמר על הרביעייה הקלאסית שלו - מקוי טיינר בפסנתר, ג'ימי גאריסון בבס ואלווין ג'ונס בתופים - אבל הרחיב את השורות עם שני מוזיקאים נוספים שהוסיפו כאוס מבורך: פרעה סנדרס בסקסופון טנור וראשיד עלי בתופים. ההרכב המורחב הזה יצר סאונד צפוף, כמעט קקופוני לעיתים. סנדרס הביא אנרגיה חסרת מעצורים וצווחנית שעמדה בניגוד לעוצמה הלירית יותר של קולטריין. התיפוף החופשי של ראשיד עלי השלים את המקצבים הפוליריתמיים של אלווין ג'ונס. ההקלטה התקיימה באולפן המפורסם של רודי ואן גלדר בניו ג'רסי, מקום שעבור חובבי ג'אז הוא מקדש של סאונד. תחת המומחיות ההנדסית של ואן גלדר, המפגש תפס את העוצמה הלוהטת והנגינה המורכבת של ההרכב. התקליט כולל חמש רצועות שכל אחת מהן היא שלב במדיטציה רוחנית. בהשפעת לימודיו על פילוסופיה מזרחית, נצרות ורוחניות אפריקאית, ביקש קולטריין לתעל את אמונתו ואת כמיהתו להרמוניה אוניברסלית אל תוך המוזיקה שלו. מבנה האלבום - הנע מכאוס לשלווה - משקף מסע רוחני, המסמל את המאבקים והגילויים של ההארה. למרבה הצער, טיינר וג'ונס, למרות חשיבותם העצומה, עזבו את הלהקה זמן קצר לאחר הקלטה זו, בתחושה שהכיוון של קולטריין הופך ליותר ויותר אוונגרדי וסוטה מדרכיהם המוזיקליות. עזיבתם סימנה את סופה של רביעיית קולטריין הקלאסית והאהובה.

שנה אחת מאוחר יותר, בשנת 1966, הקליט פסנתרן הג'אז והמלך של ההארד-בופ הוראס סילבר את התקליט THE JODY GRIND. סילבר כבר היה דמות מהוללת בעולם הג'אז ואחד מהאבות המייסדים של ה- JAZZ MESSENGERS יחד עם ארט בלייקי. היצירות של סילבר יצרו צליל מתוחכם ונגיש כאחד, שתמיד היה ספוג בגרוב שחור ומדבק. הוא הרכיב סקסטט מהמם להקלטה הזו: וודי שאו בחצוצרה, טיירון וושינגטון בסקסופון טנור, ג'יימס ספולדינג בסקסופון אלט, לארי רידלי בבס ורוג'ר האמפריז בתופים. ההרכב הזה הביא אנרגיה דינמית וFאנקית, כאשר כל מוזיקאי תרם את קולו הייחודי לפרויקט. התקליט כולל שש רצועות, כולן הולחנו על ידי סילבר, והוא נחשב לאחד התקליטים הכיפיים ביותר בקטלוג של חברת BLUE NOTE.

גאווה ישראלית בחאן

ואסיים בניחוח מקומי ואיכותי במיוחד. ביום זה בשנת 1974, הופיעה להקת הג'אז הישראלית המובילה, הפלטינה, בחאן הירושלמי להופעה בלתי נשכחת. מי בא איתי לשם במנהרת הזמן? הולך להיות אדירררר... ההרכב המופלא הזה כלל את אהרלה קמינסקי המופלא והמתופף הכי ורסטילי באזור, רומן קונסמן המנהיג בכלי נשיפה מרטיטים ובעיבודים מתוחכמים, אלונה טוראל היפהפיה (במראה ובנגינה) שהפליאה לנגן בפנדר רודס, נחום פרפרקוביץ' המוכשר להפליא עם עוד פנדר רודס (שני קלידנים באותו הרכב!) ולב ז'בז'ינסקי שעטף את הכל בצלילי בס מיוחדים. הפלטינה הייתה ההוכחה שגם בישראל ידעו לעשות פיוז'ן ברמה בינלאומית.

ב-23 בנובמבר בשנת 1968 יצא גיליון של עיתון מלודי מייקר. אז צללתי פנימה כדי להביא אליכם את הממתקים שבו.

העולם המוזיקלי נראה כמו סיר לחץ שעומד להתפוצץ. מצד אחד, אגדות רוק מחשבות מסלול מחדש, מצד שני, הרכבי פופ מתפרקים לגורמים, ובאמצע – כאוס פסיכדלי, בלוז מחוספס וקצת קיטש בריטי לקינוח. אם חשבתם שאתם יודעים הכל על שנת 1968, חכו שתשמעו מה קורה מאחורי הקלעים לפי הגיליון הזה.

מיק ג'אגר מתכנן לכבוש את העולם (שוב)

נתחיל עם האיש והשפתיים, מיק ג'אגר. בזמן שהעולם מחכה בקוצר רוח, ג'אגר יצא בהצהרה דרמטית בסוף השבוע האחרון: הרולינג סטונס מתכננים סיבוב הופעות עולמי בתחילת השנה הבאה. בראיון מיוחד לתוכנית הרדיו TOP GEAR של ג'ון פיל, ג'אגר זרק פצצה כשהוא רמז שהלהקה שוקלת סיבוב הופעות מאסיבי שיכלול אולמות בבריטניה ומחוצה לה, החל מינואר.

"אנחנו אולי נעשה משהו בינואר, מסביב לעולם", אמר מיק בנונשלנטיות אופיינית. התוכנית? להתחיל במקומות רחוקים ולסיים באירופה, עם פינאלה חגיגי בבריטניה. אבל זה לא הכל. הסטונס עובדים על ספקטקל טלוויזיוני בשם קרקס הרוק'נ'רול. ההפקה הזו, שמנוהלת על ידי המפיק ג'ימי מילר, צפויה להצטלם בתחילת דצמבר.

הפרטים עסיסיים במיוחד: החזרות מתקיימות באולפני INTERTEL בלונדון, והצילומים עצמם יערכו ב-11 בדצמבר. רשימת האורחים שג'אגר והחברים מתכננים להביא היא לא פחות ממדהימה: להקת טראפיק, הטרובדור האמריקאי טאג' מאהאל, וגם ד"ר ג'ון - הטריפר הליילי. הפתעה של הרגע האחרון? הלהקה החדשה והמדוברת ג'ת'רו טול נוספה גם היא לרשימה. (ספוילר - טראפיק, וד"ר ג'ון לא יגיעו בסוף). בינתיים, הלהקה מבטיחה שהתקליט החדש שלה, BEGGARS BANQUET, שהיה אמור לצאת כבר באוגוסט, ינחת סוף סוף על המדפים ב-29 בנובמבר. נחזיק אצבעות דביקות.

הדרמה הגדולה של ההוליס: גרהאם נאש הולך לבד

אחת הידיעות המרעישות ביותר השבוע מגיעה מכיוון מנצ'סטר. זה רשמי: גרהאם נאש, האיש, ההרמוניות והשפם, עוזב את ההוליס. מה שהתחיל כשמועות עמומות לפני שלושה שבועות הפך למציאות כואבת עבור המעריצים. טוני היקס, הגיטריסט של הלהקה, כבר רמז על כך כשאמר שגרהאם משנה את דעתו "פעמיים ביום", אבל עכשיו זה סופי. "אם היינו נשארים יחד, היינו הורגים זה את זה. זה לא היה עוזר לנו וזה לא היה עוזר לגרהאם. עכשיו, לשנינו יש צ'אנס".

ההופעה האחרונה של ההרכב הנוכחי תהיה ב-8 בדצמבר, במופע צדקה בלונדון פלאדיום. ומה הסיבה לפרידה? ובכן, מסתבר שנאש רצה להיות "אמנותי" מדי לטעמם של שאר חברי הלהקה. אלן קלארק, חבר ילדות של נאש, סיפר בעצב שגרהאם "לא היה מסופק לחלוטין ממה שהוא עשה איתנו".

המנהל של הלהקה, רובין אליוט, לא חסך במילים עוקצניות: "כל השירים של גרהאם הם מאוד איטיים, ומאוד משעממים. הוא רוצה להיות רגשני, אמנותי ויפה. אבל אנחנו רק רוצים להישאר ההוליס". אאוץ'. הלהקה טוענת שהם לא רוצים להפוך למהארישי או משהו כזה.

אז הלהקה כבר מחפשת מחליף, והדרישות ברורות: הוא חייב לנגן בגיטרה, להיות מוזיקאי טוב, זמר טוב ובעל אישיות. קלארק הוסיף בנימה פרקטית: "נצטרך מישהו עם קול גבוה מאוד, שיש לו שיער - כמו גרהאם". באשר לנאש? השמועות אומרות שהוא מתכנן לעבור לאמריקה, שם נמצאים רוב חבריו. משהו אומר לנו שנשמע עליו עוד הרבה, אולי בחברת חברים חדשים עם גיטרות אקוסטיות.

דת ושמה ג'ימי הנדריקס

אם יש מישהו השבוע שמקבל מעמד של אל, זהו ג'ימי הנדריקס. הכתב טוני פאלמר יצא בסקירה מהפנטת על אלבום המופת החדש, ELECTRIC LADYLAND, ועל הסינגל ALL ALONG THE WATCHTOWER. פאלמר טוען שחברת התקליטים מחזיקה ביד "יצירת פופ של גאונות".

תיאור הסאונד של הנדריקס הוא לא פחות מפואטי: "אורגזמי, יורק אש, כאילו כל המרקם של העולם נקרע לגזרים". פאלמר מתאר הופעה שבה הנדריקס משתמש ב-12 מגברים המכילים 48 רמקולים – כל אחד מהם חזק מספיק כדי למלא את האלברט הול בסאונד לבדו. הרעש, כך נכתב, דומה לזה של "פצצת מימן מתפוצצת".

אבל זה לא רק רעש. הנדריקס מתואר כמי שהקים "דת" חדשה. הביקור שלו בשטוקהולם גרם לכך ש-30 בתי מלון סירבו לארח אותו. על הבמה הוא נראה כמו "צנחן שצנח מגן עדן עם מצנח שלא נפתח", עם שיער שמזדקר מפחד.

ההצלחה המסחרית של הנדריקס היא מסחררת. והשמועה הכי חמה? הסינגל החדש של הנדריקס הוא בכלל בסטריאו, למרות שחברת התקליטים שלו לא מודה בזה.

ג'ו קוקר: ממתקין גז לכוכב מצעדים

במקום השלישי במצעד השבוע נמצא בחור בשם ג'ו קוקר עם הגרסה המפתיעה שלו ל"עם מעט עזרה מידידיי" של הביטלס. רק לא מזמן הוא היה מתקין גז בשפילד, והיום הוא הדבר החם ביותר בסול הלבן. כתב העיתון יצא לפגוש את "החברים" של ג'ו – להקת הליווי שלו, הגריז באנד.

מסתבר שהגיטריסט החדש, הנרי מקולוק, הוא יליד בלפסט שניגן בעבר עם להקת EIRE APPARENT. המתופף, קני סלייד, הוא בכלל ותיק בן 30 משפילד. אבל הסיפור המעניין הוא זמרות הליווי, סו וסאני. הבנות המוכשרות הללו נולדו במדרס שבהודו וגדלו בבריטניה. הן היו ידועות בעבר בשם THE STOCKINGTOPS והן מלוות את קוקר בהופעות טלוויזיה. השתיים עומדות לשחרר סינגל משלהן בשם THE SHOW MUST GO ON בחברת CBS. קוקר עצמו, עם העיניים הגדולות והתנועות המוזרות, מוכיח שגם בחור פשוט משפילד יכול לרגש אומה שלמה.

תה בריץ עם אנגלברט (אל תהרסו את השטיח!)

במעבר חד מהזיעה והווליומים של הנדריקס וקוקר, אנחנו מגיעים למלון ריץ היוקרתי, שם יושב אנגלברט האמפרדינק לראיון הזוי במיוחד. הכתב מתאר את הסיטואציה כ"חוויה מרגיעה באופן ייחודי", שבה ההמולה של עולם הפופ נראית מיותרת לחלוטין.

אנגלברט, לבוש בחליפת זמש וכפתורי זהב, יושב תחת שנדלירים של קריסטל ואוכל סנדוויצ'ים עדינים של מלפפון. השיחה נעה בין נושאים "בוערים": האם הוא משחק שבץ-נא? ("אני אוהב שבץ-נא... הלוואי ויכולתי לשחק כדורגל אבל זה מסוכן מדי לרגליים", הוא עונה).

אנגלברט גם מתלונן על הבית המפואר שלו: "הבית טוב מכדי לגור בו. אפילו הצדדים מצופים במקרם, כך שאי אפשר להישען עליהם". הוא חושש ששמו "הראוותני" מפריע לו לקבל שירים רציניים יותר, ומגלה שהוא מקבל שיחות טלפון מאיימות. קשה להיות כוכב בלדות רומנטיות בימים אלו.

המהפכה של קאנטרי ג'ו

בינתיים, בחזית האמריקאית, ג'ו מקדונלד (מלהקת קאנטרי ג'ו אנד דה פיש) מדבר על פוליטיקה, LSD ומהפכה. ג'ו, שנמצא כעת בלונדון, טוען שהמוזיקה שלהם היא פוליטית ברובה, אבל הוא נשמע מעט מיואש מהמצב. "העולם כפי שהכרנו אותו נעלם", הוא מצהיר. הוא מדבר על ההיפים כעל "הניגרס החדשים של העולם", בטענה שהם נרדפים על ידי הממסד. לדבריו, "פוליטיקאים לוקחים LSD ומעשנים חשיש... זה לא מפתיע אותי".

בראיון הוא נשמע קרוע בין הרצון לשנות את העולם לבין ההבנה שהקהל בעיקר רוצה בידור. "אתה מתחיל כמטיף, כצלבן, אבל אתה לא יכול לחיות מזה", הוא מודה. הלהקה, שהקדישה את התקליט הקודם שלה לרוק'נ'רול, שוקלת למי להקדיש את הבא. אולי לבובי האטון מהפנתרים השחורים?.

בארי ראיין: "אלואיז" והאמא המפורסמת

במקום השני במצעד, עם הלהיט ההיסטרי ELOISE, נמצא בארי ריאן. בארי, בחור צעיר שנראה טוב בחליפות אופנתיות, צריך להתמודד עם ביקורת לא פשוטה. הטענה המרכזית נגדו? שהוא רוכב על ההצלחה של אמו המפורסמת, הזמרת מריון ריאן. "זה עשה אותי מאוד מדוכא", מודה בארי בראיון שנערך בדירתו המפוארת בווסט אנד. אבל ההצלחה של "אלואיז" (שכתב אחיו התאום, פול) עוזרת לו להתגבר. פול, האח הכותב, מעדיף להישאר מאחורי הקלעים ולא להופיע, סידור שמתאים לשניהם.

בארי מתכנן לנסוע לאמריקה בחג המולד כדי לקדם את התקליט, ש"ממריא כמו פצצה" בארה"ב. יש לו גם תוכניות להופיע באיטליה ובציריך. בשבת הקרובה הוא יופיע בתוכנית של טוני בלאקברן יחד עם אמו. קצת נפוטיזם מעולם לא הזיק לאף אחד בפופ הבריטי, כנראה.

לונג ג'ון בולדרי יורה לכל הכיוונים

בפינת הביקורת הקבועה "בליינד דייט", הזמר לונג ג'ון באלדרי התיישב להאזין לסינגלים החדשים של השבוע מבלי לדעת מי מבצע אותם. התוצאות? קטלניות.

על השיר החדש של קליף ריצ'רד, הוא אמר: "זה קצת קיטשי". על הלהיט האינסטרומנטלי ALBATROSS של פליטווד מאק (שעתיד להפוך לקלאסיקה), בולדרי לא ריחם: "אני לא רואה את הפואנטה של התקליטון הזה. זה לא מדגים את היכולת של פיטר גרין. זה יאכזב את מעריצי הבלוז שלהם ולא יצליח בשוק הפופ כי זה לא אומר כלום. עצוב מאוד". הו, כמה הוא טעה פה.

אבל היו גם מחמאות. על השיר החדש של טום ג'ונס, הוא אמר: "בהחלט מספר אחד. טום נפלא כרגיל". ועל השיר של THE MARBLES? הוא חזה שזה ייכנס לטופ 20.

נינה סימון: אל תקראו לה זמרת ג'אז

כתבה מיוחדת מוקדשת השבוע לנינה סימון, דמות שמעוררת רגשות מעורבים בקרב המבקרים אך אהבה עצומה בקרב הקהל. נינה, ששמה האמיתי הוא יוניס וויימון, נולדה בצפון קרוליינה למשפחה ענייה בת שמונה ילדים. היא החלה לנגן בפסנתר בגיל 4. הלהיט הנוכחי שלה, I GOT LIFE (מתוך המחזמר "שיער"), הכניס אותה למצעד הבריטי. למרות שהיא נחשבת לענקית בלוז וג'אז, נינה מסתייגת מהתיוג. "זו תמיד הייתה המטרה שלי להישאר מחוץ לכל קטגוריה", היא אומרת. "זה החופש שלי".

בעלה, בלש משטרה לשעבר מניו יורק, מנהל את ענייניה. השילוב של וירטואוזיות בפסנתר ומחאה חברתית הופך אותה לאחת הדמויות המרתקות במוזיקה העכשווית.

סקנדל בפסטיבל הג'אז בברלין

ואם כבר מדברים על ג'אז ופופ, האורגניסט בריאן אוגר והזמרת ג'ולי דריסקול חזרו מפסטיבל הג'אז בברלין עם סיפורים מעניינים. בריאן מספר שלמרות ההצלחה, הייתה קבוצה של כ-20 "טהרנים" בקהל ששרקו בוז עוד לפני שהם ניגנו תו אחד, רק בגלל הבגדים שלהם. "הם רצו רק סט בטוח ומשומש של העבר", הוא אומר.

למרות זאת, ההרכב הוזמן להופיע בפסטיבל הג'אז היוקרתי בניופורט בשנה הבאה, כבוד השמור לגדולים ביותר. בריאן נרגש: "המפיק ג'ורג' ויין שאל אותנו אם נרצה להופיע ביולי הבא, והיינו המומים".

מבזקים מהמחתרת וחדשות קצרות

לד זפלין נוחתים: מודעה קטנה אך משמעותית מבשרת על "בכורה ללד זפלין" במועדון מארקי בלונדון. שימו לב לשם הזה.

ג'ת'רו טול לאמריקה: הלהקה של איאן אנדרסון חתמה על חוזה לשלוש שנים עם חברת התקליטים האמריקאית REPRISE. הם יטוסו לארה"ב בינואר לסיבוב הופעות של חודשיים.

בונוס: החודש, נובמבר בשנת 1968, יצא גיליון של עיתון ביט אינסטרומנטל. אז צללתי פנימה כדי להביא אליכם כמה ממתקים ממנו.

אם יש משהו שמבדיל את הלהקות הממוצעות של הסיקסטיז מאלו של לפני עשור, זוהי המוזיקליות הטהורה. אנשי המקצוע בתעשייה, אלו שעיקמו את האף מול שטף התקליטים של סוף שנות החמישים, נשמעים ב-1968 נלהבים מתמיד. אבל, וזה אבל גדול, אל תתנו להתלהבות הזו להטעות אתכם. כולם שואלים את אותה שאלה טורדנית: "מה הדבר הבא?". נראה שכולם עומדים ומחכים לטרנד החדש, אבל האמת היא שאי אפשר להמציא טרנד רק כדי שאנשים יוכלו לרכוב עליו. בינתיים, מתחת לפני השטח, התעשייה רוחשת סיפורים מוזרים, מאבקי כוח, ומוזיקאים שמנסים להבין מי נגד מי.

הצרות של הרולינג סטונס:

אתחיל עם הילדים הרעים של הממלכה. תשאלו את הרולינג סטונס מה התוכניות שלהם, ותקבלו בתגובה רק סדרה של שאלות. זה מצב מגוחך עבור להקה בסדר גודל בינלאומי שמגלגלת סכומי עתק , אבל נראה שהם תמיד נתקעים בנסיבות שאינן בשליטתם.

הסיפור החם כרגע הוא הסכסוך המתמשך והדי מביך עם חברת DECCA סביב עטיפת התקליט החדש שלהם, BEGGARS BANQUET. למי שלא שמע, הלהקה התעקשה על עטיפה המציגה קיר של שירותים ציבוריים, מכוסה בכתובות גרפיטי. ב-DECCA חטפו חלחלה. מיק ג'אגר מתעקש: "אין שם מילים גסות בכלל. אין שום דבר מגונה - אבל הטיעון המקורי היה שאנחנו לא יכולים להשתמש בזה כעטיפת תקליט". התוצאה? חברת התקליטים לא זזה מעמדתה, הלהקה התעקשה, והתקליט שהיה אמור לצאת לפני חודשיים מעלה אבק במחסנים.

וזה לא נגמר שם. בריאן ג'ונס שוב מסתבך עם בתי המשפט , מה שמונע מהלהקה "להצית מחדש את ההיסטריה הישנה" ולצאת לסיבוב הופעות. בינתיים, ג'אגר עסוק עד מעל הראש בצילומי הסרט PERFORMANCE, שיימשכו עמוק לתוך נובמבר. ומה עושים השאר? ובכן, ביל ווימן הבסיסט עסוק במעבר דירה. וצ'רלי ווטס המתופף? ובכן, צ'רלי לא עושה הרבה. אבל זה די סטנדרטי אצלו כששאר הלהקה לא עובדת. הגיטריסט קית' ריצ'רדס, לעומת זאת, מבלה במשרדים ומנסה "לכוון את התנועה".

הביוגרפיה של הביטלס: גניבות מחנויות וקנאה:

אם חשבתם שאצל ארבעת המופלאים הכל ורוד, תחשבו שוב. הביוגרפיה המוסמכת החדשה של האנטר דייויס חושפת את הסודות הקטנים והמלוכלכים של הביטלס, אלו שהסתתרו מתחת לפוני המפורסם. הספר מגלה שמתחת לחליפות, הם היו נערים אגרסיביים ומרדניים.

תחזיקו חזק: ג'ון לנון בילה את שנותיו הראשונות במריבות, גניבות מחנויות, הורדת תחתונים של בנות והיה התלמיד הגרוע ביותר בכיתה. פול מקרטני מתואר כ"חכם, ערמומי" והנער עם ההתפתחות המינית המוקדמת ביותר בשכבה שלו. המרד של ג'ורג' האריסון הסתכם בשיער ארוך ובגדים צעקניים, ורינגו סטאר? ובכן, הפשע הגדול ביותר שלו היה לגנוב כמה ממתקים מחנות.

הפרטים על האובססיה המוזיקלית שלהם מדהימים. הגיטרה הראשונה של ג'ורג' נקנתה על ידי אימו ב-3 פאונד בלבד. פול קיבל את שלו מאביו תמורת 4 פאונד ו-15 שילינג. ג'ורג' התאמן עד שהאצבעות שלו דיממו, ופול ניגן בגיטרה בכל רגע בו היה ער, כולל כשישב על האסלה.

אבל הנה הפרט המעניין באמת שנחשף בספר: מסתבר שג'ורג' מרטין, האיש שנתן להם את החוזה הגורלי ועיצב את הצליל שלהם, הרוויח רק 3,000 פאונד לשנה כמנהל ההקלטות שלהם, בזמן שהם גילגלו מיליונים. הספר גם חושף את האכזריות שבה נפטרו מפיט בסט לטובת רינגו ממש לפני ההקלטה הראשונה. והכי מוזר? לאחרונה הלהקה טוענת שכל התקליטים שלה לפני REVOLVER הם "זבל". לך תבין גאונים.

מארק בולן: השד המקפץ מדירת החדר:

במעבר חד לעולם האנדרגראונד: תכירו את מארק בולן, או בשמו האמיתי מארק פלד. הבחור הזה, שמכונה "השד המקפץ", עדיין חי בחדר בודד בנוטינג היל שעולה לו 4 פאונד לשבוע. על פעמון הדלת שלו כתוב BOLANCHILD.

מארק הוא חצי מהצמד TYRANNOSAURUS REX (יחד עם סטיב טוק), והם עושים מוזיקה שאף אחד אחר לא עושה. חברות התקליטים אמרו לו בהתחלה: "מאוד נחמד, מארק, אבל אין לזה שוק". הם טעו. מארק כותב שירים בקצב אסטרונומי, וטוען שאם הוא מתחיל לחשוב על השיר, הוא יכול לשכוח ממנו – זה חייב לצאת מהתת-מודע. הוא כותב שיר באותו הזמן שלוקח לכתוב אותו פיזית על הדף.

למרות ההצלחה היחסית, מארק טוען שכסף לא מעניין אותו, אבל כל מיני אנשים מהעבר שלו מנסים לשים יד על הכסף שפתאום יש לו. אגב, במגזין ההוא נכתב שהשם BOLAN הומצא בכלל על ידי חברת תקליטים, והוא גילה את זה רק כשראה את התווית על התקליט. זאת כשסיפורים אחרים מצביעים על כך שהוא בעצמו שינה את שם משפחתו לקיצור של BOB DYLAN.

הבריחה הגדולה לאמריקה:

תופעה מדאיגה (או משמחת, תלוי את מי שואלים) מתרחשת בביצה המקומית באנגליה. הלהקות הטובות ביותר שם אורזות מזוודות ובורחות לארה"ב. קחו למשל את TEN YEARS AFTER. באנגליה הם היו להקה מוערכת במועדונים, אבל התקליטים שלהם לא גרמו לאף אחד לרוץ לחנויות. הם טסו לאמריקה, והפכו לאלילים.

גם פליטווד מאק עשו סיבוב באמריקה וחזרו עם הצעות מפתות. פיטר גרין, המנהיג הרוחני של הלהקה, טוען שהוא לא היה רוצה לגור שם בגלל הפוליטיקה והגזענות, אבל "הכסף והמוזיקה שם הם הדבר האמיתי". אגב, גרין מספר שהוא מתכנן להפוך לצמחוני בגיליון הבא ושהוא משוכנע שהקטע החדש של הלהקה, ALBATROSS, יהיה קלאסיקה.

המקרה של דיפ פרפל מעניין במיוחד:

הסינגל של להקת דיפ פרפל, HUSH, הגיע למקום הרביעי במצעד הבילבורד האמריקאי, אבל באנגליה בקושי שמעו עליהם. ג'ון לורד האורגניסט מודה שזה היה מתוכנן: הם ידעו שאנגליה לא תקבל להקה חדשה, אז הם חתמו מראש בחברה אמריקאית (TETRAGRAMMATON) שנתנה להם חופש אמנותי וכסף. "חברה אנגלית בדרך כלל לא תשקיע בך זמן או מאמץ עד שאתה כבר שם מבוסס", הוא יורה.

סליי סטון: ערמומי, צבעוני ועצור

סליי סטון, מנהיג SLY AND THE FAMILY STONE, הוא טיפוס צבעוני במיוחד. הביקור שלהם בבריטניה נדון לכישלון מהרגע הראשון, כשאחד מחברי הלהקה נעצר בשדה התעופה על עבירת סמים. בעקבות זאת בוטלו להם הופעות בטלוויזיה. סליי, שהיה בעברו תקליטן רדיו, הוא אמן התחמקות. הוא מתחמק מראיונות בערמומיות , וכשכבר תופסים אותו, הוא לובש בגדים "רועשים" יותר מהמוזיקה שלו.

הוא מודה שהלהיט DANCE TO THE MUSIC היה סוג של "תאונה מוצלחת". הוא מאמין גדול ב"רעש" כמחולל התרגשות , ומשבח את חצוצרנית הלהקה, סינתיה רובינסון, בטענה שהיא טובה כמו כל גבר בתחום, ושיש לה יכולת לגרום למלאך גבריאל להיזהר.

סודות מחדרי ההקלטות: 8 ערוצים ומהפכות:

עולם האולפנים עובר טלטלה. אולפני IBC הגדילו לעשות ופתחו את STUDIO B החדש שלהם, המצויד במכשיר הקלטה של שמונה ערוצים מבית AMPEX. תחשבו על האפשרויות! חברי להקת המי הזמינו שם המון זמן אולפן להקלטת האלבום הבא שלהם (שייקרא טומי?), עם המפיק קיט לאמברט.

בצד השני של העיר, באולפני TRIDENT, סיימו את העבודה על התקליטים של חברת APPLE: ג'יימס טיילור, מרי הופקין, והאלבום הכפול החדש של הביטלס.

פינת הביזאר: דיאטת לחם וריבה של THE MARBLES:

מכירים את THE MARBLES? הצמד הזה, טרבור גורדון וגרהאם בונט, חייב את הקריירה שלו לבארי גיב מהבי ג'יס ולדיאטה מפוקפקת. כשהם הגיעו ללונדון, הם היו כל כך עניים שהם חיו על לחם וריבה, ומדי פעם קופסת שעועית. הם נאלצו למכור מיקרופונים כדי לשרוד.

המזל שלהם השתנה כשהם קיבלו הופעה במועדון REVOLUTION. בדרך להופעה הוואן שלהם התקלקל, והם נאלצו לחבר את כל הגיטרות למגבר אחד. למזלם, בארי גיב היה שם, התלהב מהקול של בונט, ונתן להם שיר. הסינגל ONLY ONE WOMAN הפך ללהיט. אגב, עד היום אין להם ממש ציוד משלהם – הם פשוט השאילו את הציוד של הבי ג'יס להקלטות. טרבור מנגן על גיטרה אוסטרלית ישנה ומרופטת בשם MATON.

המלכה של הבלוז עוזבת

חדשות עצובות לחובבי הבלוז והנשמה: ג'ניס ג'ופלין, הקול העוצמתי של BIG BROTHER AND THE HOLDING COMPANY, עוזבת את הלהקה בדצמבר. הפיצול הזה היכה בהלם את סצנת הרוק של סן פרנסיסקו. בסדרת ההופעות האחרונה שלהם בפילמור ווסט הם גרפו 40,000 דולר – סכום מטורף בהתחשב בכך שהמקום מכיל רק 4,000 איש. התורים השתרכו מהשעה ארבע אחר הצהריים. ג'ניס מתכננת להקים להקה חדשה, אולי עם הבסיסט הארווי ברוקס.

הקינקס: כדורגל ושימור הכפר

הקינקס הם תופעה מוזרה. לפעמים הם נעלמים לגמרי. המתופף מיק אבורי מספר שהם שוקלים להוציא את התקליט החדש, VILLAGE GREEN PRESERVATION SOCIETY, כאלבום כפול במחיר של תקליט בודד. הסיבה? "תקליטים בימינו יקרים בצורה מגוחכת". ריי דייויס רצה 12 שירים, אבל אז הם חשבו "למה לא 20?".

ריי דייויס, אגב, עבר לבית חדש עם ביליארד וטניס שולחן. הוא טוען שכדורגל ואתלטיקה הם כמו סימפוניה עבורו, ושדרני ספורט הם כמו מנצחים על תזמורת.

הפילוסופיה של המודי בלוז:

זוכרים את המודי בלוז? אחרי הלהיט GO NOW הם קצת נעלמו, אבל חזרו בענק עם התקליט DAYS OF FUTURE PAST. מסתבר שהתקליט המהפכני הזה הושלם בתוך שמונה ימים בלבד!. ריי תומאס החלילן מספר שהוא נהג לנעול את עצמו בארון מתחת למדרגות באולפן כדי לכתוב שירים. נו, טוב.

התקליט החדש שלהם, IN SEARCH OF THE LOST CHORD, הוא מעין סימפוניית פופ פילוסופית. הקלידן מייק פינדר מספר שאנשים ניגשים אליהם ברחוב וקוראים להם "מסוממים, אנרכיסטים ומניאקים דתיים" בגלל המסרים בתקליט. הוא עצמו שקוע עמוק במדיטציה ובמהרישי.

חדשות קצרות ומוזרות

הקסדה הבוערת: ארתור בראון, האיש והאש, מספר שהוא עובד על מופע חדש שכולל קוסם שנרדף על ידי האינקוויזיציה, עם ראשים נערפים ואפקטים של אש. הוא מנסה לשלב ריקוד ספונטני בהופעות, למרות שפעם אחת זה נכשל כשההגברה קרסה בפסטיבל האי וייט.

תקליטים זעירים: המצאה חדשה באמריקה – POCKETDISC. תקליט ויניל גמיש בקוטר 4 אינץ' שאפשר לקנות במכונות אוטומטיות. האם זה העתיד? הם עולים חצי מחיר מסינגל רגיל.

הכישלון שהפך להצלחה: סיפורה של להקת THE WEB הוא נדיר. להקה בלי להיט שמצליחה לשכנע חברת תקליטים להוציא לה תקליט שלם. אבל הלהקה הזו הצליחה לעשות את הבלתי יאמן עם התקליט FULLY INTERLOCKING. הסולן שלה, ג'ון ל, ווטסון, הוא אפרו-אמריקאי ששוחרר מחיל האוויר האמריקאי. הקטע הכי מוזר? כשהוא פגש את הלהקה, הם חיפשו זמר והוא חיפש להקה, אבל הם היו אלו שניגנו מוזיקת נשמה בעוד הוא הגיע מרקע של קברט. התקליט שלהם מסתיים ביצירה אפית בשם WAR AND PEACE THEME.

ןתכירו את דייויד אקלס. הוא בן 31 (זקן במונחי פופ!), והוא שונא להופיע במועדוני לילה. "אנשים שוברים כוסות ומדברים בזמן שאני מנגן", הוא מתלונן. בעברו הוא היה ילד-שחקן בסרטים עם כלב בשם RUSTY. הוא מעדיף לכתוב את "האופרה המודרנית האולטימטיבית" מאשר להיות כוכב פופ.

מויטראז'ים לגיטרה חשמלית - ריצ'רד תומפסון, הגיטריסט בן ה-19 של להקת פיירפורט קונבנשן, מגלה מאיפה מגיע הסגנון הייחודי שלו. מסתבר שהוא עבד בייצור חלונות ויטראז'. בזמן העבודה, ברדיו היה מושמע תמיד הערוץ השלישי של ה-BBC (מוזיקה קלאסית), וכך הוא הושפע מדביסי במקום ממוזיקת רוק רגילה. הלהקה צירפה לאחרונה את הזמרת סנדי דני, והם מגדירים את עצמם כלהקה מבוססת-פולק, בניגוד ללהקות החוף המערבי בארה"ב שעושות שילוב של רוק וסול.

הנה האיש ששונא את הביטלס (אבל בעצם אוהב אותם). זה המפיק האגדי לי הייזלווד שפרש מעסקי המוזיקה ב-1964 מסיבה אחת פשוטה: הביטלס. "כל תקליט ששמעתי בטופ-40 היה של הביטלס. חשבתי שתעשיית התקליטים לקחה צעד של 10 שנים אחורה", הוא אומר. התקווה היחידה שלו אז הייתה הרולינג סטונס. היום הוא כבר מודה שהביטלס הם "גאונים שהקדימו את זמנם ב-10 שנים". הוא חזר לעניינים כדי להפיק את ננסי סינטרה, וטוען שהיא צריכה להיות בכלל בבית עם תינוקות ולא על הבמה. כשעבד עם פרנק וננסי סינטרה על SOMETHING STUPID, פרנק שאל אותו בחשש: "אתה תגיד לי אם אתה לא אוהב את זה, נכון?".

כולם בטוחים שפינק פלויד הם המנהיגים של המהפכה הפסיכדלית והסמים. אבל הקלידן ריק רייט מתעקש: "אנחנו לא רואים את עצמנו ככה". הלהקה התחילה בכלל כסטודנטים שניגנו R&B. את רעיון מופע האורות המפורסם שלהם הם קיבלו ממרצה בקולג' לאמנות HORNSEY. כרגע הם חולמים להופיע בפלנטריום עם סאונד היקפי שמגיע גם מאחורי הקהל.

אז נובמבר 1968 משאיר אותנו עם תחושה מעורבת. סוג של כאוס נפלא. מצד אחד, המוזיקליות בשיאה. מצד שני, הלהקות הגדולות (הביטלס, הסטונס) מסובכות בבעיות אישיות ועסקיות, והכישרונות החדשים בורחים לאמריקה. להקות מתפרקות ואחרות קמות. האם הקינקס יצליחו עם התקליט החדש? האם ג'ניס ג'ופלין תשרוד לבד? ומה יהיה עם העטיפה של הסטונס? ומה יהיה הצליל החדש הבא? נצטרך לחכות ולראות. בינתיים, שימו את התקליט החדש של הבאנד, זה שנקרא MUSIC FROM BIG PINK, על הפטיפון – אומרים שזה הדבר האמיתי.

גם זה קרה החודש - נובמבר בשנת 1968:

"זה ממש מגניב", אמר מיק ג'אגר בעיתון בריטי כשהוא מתייחס לילד שייוולד לו ולזוגתו, מריאן פיית'פול. "אנחנו ממש מבסוטים ואני מקוה שיהיו לי עוד שלושה ילדים. אנחנו ממש לא רוצים להתחתן. זה לא נחוץ. זה עובד כפי שזה כך עכשיו". ובכן, ג'אגר ופיית'פול לא יזכו לראות את ילדם המשותף...

מה קורה לגרייטפול דד? נראה שהם כל הזמן מחליטים להתפרק ואז לא. השמועה האחרונה הייתה שבוב וויר ורון פיגפן מקרנן תיכננו לעזוב בגלל אופן הקלטת המוסיקה של הלהקה לאחרונה אז שלא התאים להם.

פול מקרטני ביטל פגישות רבות בלונדון כי, לפי מקורבים, הוא חש שכתב שיר נוסף ברמה של YESTERDAY והוא רצה לעבוד עליו כמה שיותר.

ג'ימי הנדריקס שקל להצטרף כשחקן בסרט פנטזיה. זה לא יקרה בסוף...

להקת היארדברידס החדשה שינתה את שמה. מעכשיו קוראים לה לד זפלין. בינתיים הודיעה להקת הטרמלוס שהיא מקליטה מוסיקת פריק-אאוט בסגנון ג'ימי הנדריקס שתתאים לשוק האמריקאי.

לי ג'קסון, הבסיסט של להקת הנייס שהוחרמה מלהופיע שוב ברויאל אלברט הול בלונדון אחרי תקרית הדגל האמריקאי שם בעקבות ביצוע הקטע AMERICA, אמר: "הלהקה המחתרתית היחידה מבחינתי היא THE DEVIANTS. אני לא מחשיב את להקת הדלתות וכמותה כלהקות מחתרת".

חברת התקליטים מוטאון זכתה בתביעה שהגישה נגד הזמר דייויד ראפין, לשעבר זמר להקת THE TEMPTATIONS שחתומה בה. לטענת מוטאון, ראפין הפר את החוזה שחתם.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים