כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-23 בנובמבר (23.11) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "אני זכור שהלכתי לראות את גאי מיטשל פעם בפלדיום של לונדון. פעם היו להם הופעות במוצאי שבת בפלדיום, וגאי מיטשל התחיל את ההופעה האחת הזו, ובסוף הסט שלו, הוא הוריד את הגרב שלו וסובב אותה סביב ראשו. חשבתי, 'איזה בחור מצחיק'. אף פעם לא שכחתי את זה, ואולי זה מסביר למה אני כל כך מקומם על הבמה, אני לא יודע. תמיד אמרתי שמה שאני עושה על הבמה הוא תוצאה ישירה של מצב הרוח שאני נמצא בו. כלומר, אני מקבל תשואות בגלל בגדי הבמה שאני לובש. אני מקווה שלא נלכדתי בזה כי באמת, יש כל כך הרבה מיתרים אחרים לקשת שלי. אף פעם לא חשבתי שהבגדים מפריעים למוזיקה. מעולם לא היה לי את החופש לעשות את זה קודם לכן. אבל אם אני עושה את זה, אני עושה את זה בצורה מוגזמת. אני זוכר שהתארחתי ב'המופע של הנרי מנסיני', שצולם באודיטוריום בסנטה מוניקה ויש תמונה מאוד מפורסמת שלי מהסרט ההוא שבו אני נמצא אופקית באוויר, ויש לי טייץ סגול ומגפיים כסופים עם כוכבים. החלפתי שמונה תלבושות במהלך השיר האחד הזה, והפנים על האנשים בקהל היו, כמו, 'אלוהים אדירים'. כמובן, לא תמיד הייתי כזה. הלילה הראשון המפורסם שלי בטרובדור ב-1970, הדבר היחיד שאני זוכר זה ללחוץ ידיים עם המשפחה של קווינסי ג'ונס. בלילה השני, ליאון ראסל היה בקהל. ליאון היה האליל הגדול שלי באותה תקופה. עם השיער הכסוף שלו, הוא היה אדם מדהים למראה. ידעתי שהוא בקהל, והייתי מבועת. איבדתי את הקול שלי למחרת, והוא הזמין אותי לביתו, וחשבתי שהוא הולך לקשור אותי לכיסא ולהגיד, 'תקשיב, בן זונה, ככה אתה אמור לנגן בפסנתר'. אבל הוא היה כל כך נחמד. הוא נתן לי את שיקוי הגרגור הזה שאני ממשיך להשתמש בו עד היום. זה נהדר לקול" (אלטון ג'ון)
ב-23 בנובמבר בשנת 1970 יצא התקליט TEA FOR THE TILLERMAN, של קאט סטיבנס, ויש האומרים כי זה תקליטו הטוב ביותר, עם מקבץ השירים הידוע ביותר, שנעטפו בהפקה שורשית וחמימה, שהתאימה ביותר לקולו.
שיר בולט פה בוא FATHER AND SON, שמציף רגשות רבים ביחסים בין אבות ובנים. בשיר מדובר על משפחה רוסית, בה הבן רוצה להצטרף למהפכה בעוד אביו מנסה להשאירו בבית כדי שיעבוד בחוותם. סטיבנס המציא את העלילה, כמובן, אך נשען בכתיבתה על יחסיו עם אביו, שניהל מסעדה וראה כיצד בנו מתרחק ממנו והופך להיות כוכב פופ. במציאות, המצב הזה לא הוביל למתח בין השניים. את השיר הזה הוא כתב בשנת 1969 למחזמר בשם REVOLUSSIA שהוא עבד עליו אך לא הגיע לשלב הגמר.
בתקליט זה תמצאו גם את השלאגר הגדול WILD WORLD, שבו מתואר החיפוש אחר שלום ואושר בעולם מטורף שכזה. בזמנו היו שמועות כי השיר הזה הוא מסר לפאטי ד'ארבאנוויל, עימה היה בזוגיות, אבל סטיבנס שלל זאת, שנים לאחר מכן והסביר כי חש כי הוא לקראת פריצה שניה כאמן, לאחר שעזב את מוזיקת הפופ (בה היה סוג של אליל) למוזיקה אישית יותר. הוא ידע כי פריצה זו תגרום להרחקתו מהבית לטובת יציאה לדרכים. הזמר, ג'ימי קליף, הביא את השיר הזה למצעדים עוד לפני בוא גרסתו של סטיבנס, שהפיק לו את ההקלטה. קליף: "יום אחד הגעתי למו"ל שלי והוא השמיע לי הקלטה של שיר חדש של סטיב. נאמר לי שם כי הוא לא אוהב את השיר הזה. אבל אני ממש אהבתי את ששמעתי וסטיב נקרא לטלפון, השתכנע והציע לבוא להקלטה והנחה אותי כיצד לשיר את הצלילים הגבוהים".
התקליט נפתח עם עוד שיר אהוב מאד ושמו WHERE DO THE CHILDREN PLAY. זה שיר שבא נגד זיהום האוויר, שהאדם ביצע כדי להתקדם מבחינה טכנולוגית. הגישה האקוסטית יחסית, שבשיר הזה, רק מעצימה את הצורך לשמור על סביבה נקייה. ויש את השיר המכרבל, SAD LISA. כל שיר בתקליט הזה הוא פנינה נדירה.
עיתון המוזיקה 'דיסק' בביקורתו על האלבום בזמנו: "מדהים! האווירה בתקליט היא כשל מופע פרטי בחדר האישי שלך. המוזיקה עדינה ואקוסטית, כשפה ושם נזרקים פנימה אלמנטים של הפקה רחבה יותר. אי אפשר להתעלם מהתקליט הזה". חלק מהקרדיט לקונספט האקוסטי מגיע גם למפיק, פול סאמואל-סמית', שהיה בעברו הבסיסט של להקת היארדבירדס ועבר לעסוק כמפיק מוזיקלי. התקליט הזה הגיע 'רק' למקום העשרים במצעד הבריטי, בינואר 1972, אך בתקליט זה ובקודמו, MONA BON JAKON, קיבל את תואר הטרובאדור הבריטי הבא, כשכל שיר שלו הוא עוד הצצה לתוך עולמו ותחושותיו. לחניו ומילותיו נשמעים פשוטים ביותר, אך מסתתרת בתוכם ערמומיות רבה. יש שראו בנגינת הגיטרה שלו אז כחובבנית, אך זה חלק מהקסם וההגשה שחלחלו לקהל כה רב.
ואם זה לא מספיק, הבחור כשרוני מאד גם בציור והציור שעשה לעטיפת התקליט הזה היה הטוב ביותר שאפשר לבקש למוזיקה הזו שלו.
ב-23 בנובמבר בשנת 1991 הודיע פרדי מרקיורי לתקשורת כי הוא חולה באיידס ומבקש להילחם במחלה זו. הוא מת למחרת שחרור הודעה זו.
בן זוגו, ג'ים האטון, סיפר בספרו המצוין: "תמיד חשתי שפרדי לא שחרר את ההודעה הזו מרצונו החופשי אלא שלחצו עליו לעשות את זה. הוא הרי שמר על פרטיותו בקנאות בעניין במשך זמן כה רב. לכן זה היה מוזר שלפתע הוא מוכן להתוודות בפני כל העולם, כאילו יש לו במה להתבייש. אני בטוח שבתוכו הוא חש שגורלו אינו עניין הציבור. זה היה עניין רק לו ולחבריו הקרובים. אני גם בטוח שהוא לא רצה לחשוף אותי כך, כבן זוגו, לציבור. לא ידעתי שהוא הולך לשחרר הצהרה שכזו. אני בטוח שלחצו על פרדי לעשות את זה ברגעיו האחרונים ושהוא העדיף לעשות זאת לפני שהתקשורת תגאש מסקופים ולא תהיה לו שליטה בכך.
זו הייתה דרכו להגיד לכל אלו שחיכו ללא סבלנות למותו שיילכו להזדיין. בבוקר אותו יום הלכתי לשתות משהו מרגיע בנוטינג היל. כשחזרתי יותר מאוחר אל פרדי, נשכבתי לידו במיטה. הוא שאל אותי מה השעה. עניתי לו ששמונה. 'תיכף כל העולם יידע' הוא השיב והביט בי בעצב בעיניו החומות. רק אז הבנתי שקורה משהו שלא ידעתי עליו. ירדתי משם למטה ושאלתי מה קרה בזמן שלא הייתי. אז אמרו לי שנשלחה הצהרה לתקשורת ושהיא תפורסם בשעת חצות.
הנה ההצהרה של פרדי: "חשתי כי עליי לשמור את דבר מחלתי עד כה בפרטיות כדי להגן על פרטיות אלו שמסביבי. אבל הזמן הגיע שחבריי והמעריצים מסביב לעולם יידעו את האמת ואני מקווה שכולם יצטרפו לרופאיי ויתגייסו למלחמה נגד המגיפה האיומה הזו".
ההרצאה המיוחדת, "לילה באופרה - סיפורה של להקת קווין", והרצאות מוסיקה אחרות,
להזמנה: 050-5616459
ב-23 בנובמבר בשנת 1979 יצא אלבומו החמישי של מייק אולדפילד ושמו PLATINUM.
זה האלבום הראשון שלו בו היו גם שירים קצרים ומוזיקה שנכתבה על ידי אחרים. בארה"ב יצא האלבום בשם AIRBORN ובעטיפה שונה.
זה מה שסיפר אולדפילד על האלבום בספרו האוטוביוגרפי (שנח בהנאה בחדר העבודה שלי): "בעודי מנסה להחליט מה לעשות באלבום הבא שלי, החלטתי לחזור לניו יורק ולשכור שם אולפן ממש טוב להקלטתו. חשבתי שאוכל להשתעשע בו עד שיגיעו רעיונות. כך הרי עובדים אמנים רבים; הם מקבלים מקדמה כספית מחברת התקליטים, מביאים את המוזיקאים הטובים ביותר, מג'מג'מים ומביאים כמה רעיונות. אז החלטתי לעשות כך והגעתי לאולפני ELECTRIC LADYLAND שבניו יורק.
התוצאה הגיעה עם האלבום PLATINUM ולמדתי בתהליך שאפשר לקחת אולפן ולהשתמש בו ככר ליצירה. כבר ידעתי אז כיצד להפעיל אולפן כדי לקבל רעיונות. זה היה כיף לצד עבודה קשה. סמכתי על אחרים שיביאו רעיונות מוזיקליים ולכן האלבום נשמע יותר בכיוון הג'אז-רוק. זה מסוג המוזיקה שלא באה לי בטבעיות אבל זרמתי עם זה. אחד השירים שהקלטנו שם נקרא GUILTY שנועד להיות תרגיל בהקלטה אולפנית עבורי. כשהגעתי בהמשך למשרדי חברת התקליטים שלי, וירג'ין, והשמעתי את זה שם, זה הדהים אנשים. אז ביקשתי מסטיב וינווד להוסיף קצת קלידים בסוף הקטע והוצאנו את זה כתקליטון. להפתעתי, זה הצליח והוזמנתי להופיע עם זה בתוכנית הטלוויזיה טופ אוף דה פופס".
ב-23 בנובמבר בשנת 1971 הגיע ג'ורג' האריסון להצטלם לראיון עם מנחה הטלוויזיה האמריקני הפופולארי, דיק קאבט. שם הוא גם מלווה את הלהקה החדשה של חברו, גארי רייט ושמה WONDERWHEEL.
בניגוד מוחלט להופעה של ג'ון ויוקו בתוכנית, ב-12 בספטמבר 1971, ג'ורג' לא עושה ניסיון להסתיר את מורת רוחו מראיונות טלוויזיה. קאבט: "האם יש ביניכם, אתה ושאר הביטלס, זרם קל של עוינות? האם אתם, במובן כלשהו, בקשר אחד עם השני?"
ג'ורג': "ראיתי את ג'ון אתמול בלילה בהקרנת הבכורה של הסרט 'ראגה'... על זה אנחנו צריכים לדבר אולי. אתה לא צריך אנשים משעממים לדבר איתם בתוכנית שלך. אני כנראה השעמום הכי גדול שהיה לך בתוכנית שלך! הם שאלו אותי, 'האם אתה רוצה לבוא לדיק קאבט ואמרתי 'אין לי על מה לדבר באמת' והם אמרו, 'טוב, תחשוב על משהו... כל דבר'. אז חשבתי, 'בסדר, אני אלך לדבר על הסרט ראגה".
קאבט: "אתה מתכוון, זהו! כשנסיים לדבר על זה אז...".
ג'ורג': "כן... אז אני אלך".
קאבט: "אז אתה לא אוהב לדבר?"
ג'ורג': "טוב... לא ממש. לפעמים, אם יש משהו להגיד. אבל אין באמת מה להגיד בימים אלו".
כשג'ורג' נתבקש לבסוף לדבר, הוא מדבר על שיריו, סמים, אלכוהול, הרואין, הקומיקאי ג'ק בני, חוסר היכולת שלו להיזכר בימי הביטלס שלו ומורת רוחו מהטלוויזיה האמריקאית. "זה פשוט משגע אותי, הפרסומות... אתה רק נכנס למשהו והם אומרים, 'סליחה, עכשיו עוד מילה מדבר המפרסם'. הם פשוט מעלים פרסומות כל הזמן. אתה לא יודע אם אתה בפרסומות או בתוכנית!"
ג'ורג' גם נזכר בצרות שנבעו מההכנסות מההופעה לבנגלה דש והסיבות לכך שהאלבום עדיין לא הופיע. "נוציא את זה," אמר ג'ורג' בהתרסה. "אפילו אם זה יהיה בחברת CBS. אז נשיא חברת קפיטול יצטרך לתבוע אותי!" ג'ורג' אמר כשהוא הרים אגרוף מתריס לעבר המצלמות. כשהוא חשב שהוא מחוץ לטווח המיקרופון, הוא מילמל מילת גנאי שצונזרה בשידור.
כפי שזה קרה, ברגע שג'ורג' נכנס למצב רוח לדבר, הוא למעשה נתן די והותר חומר ל-90 דקות של ראיון.
ב-23 בנובמבר בשנת 2008 ואחרי 14 שנים אחרי שעברו מאז שהזמר אקסל רוז התחיל לעבוד עליו, יצא האלבום CHINESE DEMOCRACY, תחת המותג גאנס אנד רוזס.
לאחר צאת אלבום הקאברים ?THE SPAGHETTI INCIDENT, גם ב-23 בנובמבר אך בשנת 1993, חברי גאנס אנד רוזס נשרו זה אחר זה מהלהקה והשאירו את אקסל רוז כחבר הליבה היחיד עד 1997. עם צוות חדש, הוא המשיך לעבוד על האלבום, בעידוד הלייבל שלו, גפן רקורדזס, שהציע מיליון דולר אם הוא יוכל להשלים אותו עד מרץ 1999.
אבל התאריך הזה בא והלך, וכך גם המפיקים והמוסיקאים שעבדו על הפרויקט. תאריך יעד לקיץ 2000 עבר בשקט, אבל בשנת 2001, הדברים נראו טוב לקראת שחרור האלבום. ב-2002 יצאה הלהקה לסיבוב הופעות, למרות שלא היה אלבום חדש לקדם. העיכובים המשיכו, ובשנת 2004, הגיטריסט באקט-הד, שחקן מפתח בדרמה הזו, עזב את הלהקה. בשנת 2006 הודלפו שלושה שירים מהאלבום לרשת. אקסל הבין שדי עם ההמתנה ופרסם מכתב פתוח למעריצים, קובע את תאריך השחרור החדש ב-6 במרץ 2007. נו, אז הוא קבע. האלבום לא יצא שם.
עד שהאלבום הגיע, לפחות שישה מפיקים שונים עבדו עליו, ולמעלה מ-13 מיליון דולר הוטבעו בפרויקט. האלבום זוכה לביקורות פושרות ומכירות בינוניות, אך זכור בעיקר בשל האלבום עם הזמן הרב ביותר שציפו לקראת צאתו.
אם כבר הזכרתי את אלבום "תקרית הספגטי", שיצא ב-23 בנובמבר 1993 - אפילו חברי הלהקה שהוציאו את האוטוביוגרפיות שלהם, בקושי הזכירו אותו.
בתקופה ההיא שידרה הלהקה עודף מוגזם ביותר בעולם הרוק: ביום אחד הם הנחיתו יותר מ-150 דקות של מוזיקה בשני אלבומים, הפיקו סרטונים בעלות של מיליוני דולרים, ביצעו מהלכים בהופעות שהביאו למהומות ולא היה ברור מה אפשר לעשות מעל לכל זה. הדרך היחידה הייתה להנמיך קצת את הלהבות עם אלבום קאברים.
זה התחיל, כפי שאמר סלאש הגיטריסט, כדרך "להקל על הלחץ של יצירת האלבומים שנקראו USE YOUR ILLUSION". בין הקלטת אפוסים בני שמונה דקות (כגון NOVEMBER RAIN ו- ESTRANGED) שיחררה הלהקה לחצים עם נגינת קטעי פאנק-רוק וינטג'יים. בשלב מסוים, הסשנים הארוכים של האלבום USE YOUR ILLUSION גבו מחיר מהגיטריסט המפוכח בלהקה, איזי סטרדלין, שהגיע לגבול היכולת שלו לחיות לפי הזמנים של אקסל רוז. "עשינו את הרצועות הבסיסיות לאלבום תוך כחודש", הוא אמר, "ואז היה פיגור של של כשנה לפני סיום הקלטת השירה. חזרתי לאינדיאנה וצבעתי את הבית. אם יש לך קבוצה ואנשים מרוכזים במטרה, זה פשוט לא אמור לקחת כל כך הרבה זמן. בסיבוב ההופעות, לאקסל היה קשה מאוד לסיים את הסטים והיה לו קשה לעלות לבמה. אז אתה יושב שם בחדר ההלבשה במגרש הוקי ובמשך שעתיים הקירות רוטטים בזמן שהקהל צורח בדרישה לעוד. הזמן הזה הולך לאט כשאתה פיכח".
אז לאחר שסטראדלין עזב, הגיטריסט החדש גילבי קלארק הקליט מחדש את הקטעים שלו בצייתנות על הקאברים שהם כבר הקליטו. "הרבה אנשים חושבים שמחקתי את החלקים של איזי בשירים האלו, אמר קלארק. "זה בעצם לא נכון. איזי לא ניגן בהרבה מהם, אז נאלצתי פשוט לשים את הקטעים שלי בשירים שהוקלטו. אז זה היה קצת משניהם. כשעשינו את זה לראשונה, זה היה אמור להיות כמו תקליט קאברים של פאנק-רוק, אבל אז זה פשוט הפך לתקליט קאברים, ואכן הצעתי שנבצע שיר של טי רקס. אז לבשתי חולצת טי רקס כל יום לאולפן. מאט (סורום המתופף) נהג להתבדח, 'בסדר, הבנו, הבנו. לבשת את החולצה להגיד משהו'..." בסופו של דבר הפרויקט הושלם על ידי הקלטת גם שירים כמו להיט הדו-וופ של הסקייליינרס, SINCE I DON'T HAVE YOU. "הקלטנו את זה בבוסטון ביום חופש", אמר המתופף סורום. "אקסל שלח קלטות של זה והלכנו לאולפן מקומי. אני זוכר שזה היה אחד המפגשים הטובים ביותר. הטכנאי של ההקלטה היה בחור צעיר בבוסטון שהתקשרנו אליו ברגע האחרון להגיע. לעולם לא אשכח את המבט על פניו כשנכנס לאולפן וגילה איזו להקה הוא עומד להקליט".
גרסה של YOU CAN'T PUT YOUR ARMS AROUND A MEMORY, של ג'וני ת'אנדרס, הגיעה מהקלטת דמו של הבסיסט דאף מקייגן, שניגן פה גם בגיטרה, בס ותופים, כמו הגיבור שלו פרינס. אקסל, הקלידן דיזי ריד עבדו על השיר LOOK AT YOUR GAME של הרוצח צ'ארלס מנסון, שבנועד לשמש כרצועה נסתרת. כיסוי של רוצח ידוע לשמצה זה תהיה אחת המחלוקות הגדולות האחרונות בתקופת הלהקה בהרכבה הקלאסי.
שם האלבום בא מחבר להקה שכבר לא היה בה; זה המתופף לשעבר סטיבן אדלר, שקיבל בעיטה מהלהקה על ההישג הכמעט בלתי נתפס של להיות מסומם מדי בה. הוא האשים את הלהקה בהתמכרותו ותבע אותה, עם השגת פשרה מחוץ לבית המשפט בסכום של 2.5 מיליון דולר. הלהקה לפחות קיבלה שם של אלבום מהחוויה. במהלך המשפט, מקייגן נשאל על תקופה מסוימת בשנת 1989. "סטיבן עשה הרבה קראק וקוקאין בשלב הזה, והוא היה שומר את המנות שלו במקרר. אז מילת הקוד שלו לזה הייתה 'ספגטי', אז אני בבית המשפט, עם חבר מושבעים וכל העניין, ועורך הדין המזוין הזה קם, ובפנים ישרות אומר, 'מר. מקייגן, ספר לנו על תקרית הספגטי'. והתחלתי לצחוק".
ב-23 בנובמבר בשנת 1973 יצא אלבומה הרביעי של יוקו אונו ושמו FEELING THE SPACE. מי שחשב שהגברת הזו רק בעניין צרחות ואוונגארד - יופתע מאלבום זה.
האלבום כולו מתמקד בסוגיות הנוגעות לנשים בשנות השבעים. בעטיפתו מצויינים שמות הגברים המעורבים בסגנון פרסומים של גברים במודעות למבוגרים בחיפושם אחר מין. בעלה, ג'ון לנון, מופיע בעטיפה כ"ג'ון או'שן" ומספר הטלפון שלו רשום כ"לא למכירה". לנון ניגן בגיטרה בכמה שירים באלבום, אך בתקופה ההיא העדיף להתרחק מהפקת אלבומי אשתו. זמן קצר לאחר מכן ייפרדו השניים גם אישית למשך שנה וחצי.
האלבום תוכנן במקור להיות כפול עד שחברת התקליטים של "אפל" דרשה לקצץ אותו לאלבום בודד.
בביקורת עליו ברולינג סטון נכתב בזמנו: "זה אלבום לא רע בכלל. הוא מגובה על ידי כמה מהמוזיקאים הטובים ביותר בשטח, ביניהם הגיטריסט דייוויד שפינוזה (מי שיהיה בן זוגה של יוקו בעת שנפרדה מלנון - נ.ר), המתופף ג'ים קלטנר, גיטריסט הסטיל סנייקי פיט והחלילן ג'רמי שטייג,. האלבום הזה של יוקו הוא הנגיש ביותר שלה. בבסיס האומנות שלה עומדת האסתטיקה של הפלא הילדותי, תמימות קיצונית הדורשת השתתפות רגשית או דחייה, כשאין חלל למה שנמצא ביניהם. אף על פי שהשירה של יוקו ממשיכה להשתפר, הכתיבה שלה עדיין טובה בהרבה מהקול שלה, אך מדי פעם היא מגלה חוש הומור מבורך ומרענן".
ביום בו יצא האלבום הגיעה יוקו לאולפני הטלוויזיה של מייק דאגלס כדי להופיע עם להקת ELEPHANT'S MEMORY, אך ללא ג'ון לצידה, שעסק בינתיים בהענקת ראיון לקידום אלבומו החדש, MIND GAMES, לתוכנית הרדיו האמריקנית ROCKSPEAK.
המוזיקליות של האלבום הייתה צריכה להשתיק את המלעיזים שהכחישו ללא הרף את יכולותיה. כן, יוקו יודעת גם לשיר כשהיא רוצה. התוצאה היא מסמך ובו רצון העלאת התודעה על המבנה המשפחתי. יוקו, שהייתה בחזית התנועה לשחרור נשים, הקדישה את האלבום "לאחיות שמתו בכאב וצער ולאלה שנמצאים כעת בבתי כלא ובבתי חולים לחולי נפש על כך שהם לא הצליחו לשרוד בחברה הגברית".
עכשיו, עם המסר הזה, תקשיבו לאלבום. כי באמת הגיע הזמן לקחת את יוקו ואת רעיונותיה ברצינות רבה (אלא אם כן היא זו שתגרום לכם בכוונתה האמנותית לצחוק).
ב-23 בנובמבר בשנת 1981 יצא תקליט חדש ללהקת איי.סי.די.סי ושמו FOR THOSE ABOUT TO ROCK WE SALUTE YOU.
האחים, מלקולם ואנגוס יאנג, החלו לכתוב ולעשות חזרות על החומר במאי, אבל להשיג את האולפן הנכון היה סיוט. הלהקה החלה לעבוד באולפני EMI PATHE MARCONI בתחילת יולי, עם המפיק מאט לאנג, אבל לא הייתה מרוצים מהסאונד ועזבה אחרי שבועיים בלבד.
בסופו של דבר בחרה הלהקה להקליט תפקידים בסיסיים במחסן ישן בפאתי פריז עם אולפן נייד. כל הלחץ הזה היה בנוסף ללחץ העצום ממילא של הצורך ליצור אלבום שיתאים לסטנדרט של האלבום הקודם והמצליח מאד, BACK IN BLACK. הבעיה הייתה שכבר לא היה להם אותה רמה של דלק רגשי סוחט מעיים מפטירתו של הזמר הקודם, בון סקוט, שתעיף אותם למעלה. בינתיים כל הלהקה התגוררה בדירות בפריז וחבריה שנאו להיות שם. זו לא הייתה הסביבה האידיאלית ביותר.
התקליט הושלם ויצא במספר הקטלוגי 11111. בעוד אנגוס יאנג ערך סקיצה גסה של רעיון לעטיפה, שוב נוכחותו של בון סקוט ריחפה מעל האלבום, אבל הפעם יותר בצד הקפדני של האיש שמעטים ידעו עליו. הוא התעניין בהיסטוריה ונתן פעם לאנגוס ספר שנקרא "אלו שעומדים למות מצדיעים לך", על האכזריות העקובה מדם של תיאטרון הגלדיאטורים ברומא העתיקה. אנגוס טרף בשקיקה את הספר ושם התקליט נוצר.
"עד שהשלמנו את האלבום", אמר מלקולם יאנג, "אני לא חושב שאף אחד, גם לא הלהקה או המפיק, יכלו לדעת אם זה נשמע נכון או שגוי. לכולם נמאס כבר מכל האלבום".
ברולינג סטון פורסם אז בביקורת: "הלהקה הזו כנראה מחליקה והחוכמה שלה מתחילה להראות. היא הודחה בביקורתיות במשך רוב תשע שנות הקריירה שלה בתור להקה של סוחרים אוסטרליים פשוטי אופקים. אבל הגבר המתבגר הממוצע אולי לא יודע הרבה על טרנדים קריטיים, אבל הוא יודע מה הן שטויות כשהוא שומע את זה, והוא יודע שהוא מעדיף את הדבר האמיתי - כלומר, ריפים פשוטים, קולות חזירים וסולו גיטרה זועק. כפי שאמור להיות ברור לכולם עד עכשיו, יש דור חדש לגמרי של ג'יימס דינים חרמנים שם בחוץ. איי.סי.די.סי מנגנים את השירים עבורם.
איי.סי.די.סי הם הדבר האמיתי, אולי הטהורים ביותר עם רוק לוהט ונוזלי מאז שלד זפלין ירדו מהבמה. להקות אחרות, מוואן היילן והלאה, אולי מבססות את המוזיקה שלהן על אלמנטים דומים, אבל הן בהכרח יוצאות מהאולפן כשהן נשמעות נקיות ודי להוטות מדי להישמע כמו איי.סי.די.סי.
עד לא מזמן, הגישה הרקפת הזו נטתה לטשטש את העובדה שמתחת לכל ריפי הגיטרה העצומים והמקצבים המתפתלים. זו היא להקה שכותבת שירים בצורה יוצאת דופן. זה התברר במיוחד ב-BACK IN BLACK. התקליט הראשון שבו בון סקוט המנוח הוחלף בבריאן ג'ונסון האקספרסיבי יותר. התקליט החדש הוא הטוב ביותר של הלהקה. אתה רוצה המנונים? הם כאן בשפע.
אבל בעוד שבריאן ג'ונסון הוסיף מרקם ווקאלי מרתק יותר ללהקה, עמוד השדרה שלה הוא עדיין מטח הבס והתופים העצום שהוציאו קליף וויליאמס ופיל ראד. האחים יאנג, שהשילוב האכזרי שלהם בין משחקי גיטרה חלולים לגוף מוצק, יצרו צליל ייחודי בתחום ההארד רוק. זה אולי נראה קשה להתייחס ברצינות לגיטריסט לבוש במכנסיים קצרים של תלמיד בית ספר, אבל אם תקשיבו היטב, תשמעו את שורשי הבלוז הבלתי מעורערים שלו כשהם זוהרים. מה שיש לנו כאן זו להקת רוק ללא תחרות".
ב-23 בנובמבר בשנת 1978 יצא אלבום אוסף ראשון ללהקת אדמה, רוח ואש. היה זה אוסף מנצח, ללא ספק!
זה מתחיל בגרסת כיסוי מוצלחת שהחבורה עשתה לשיר GOT TO GET YOU INTO MY LIFE, של הביטלס. קודם כל, ברור שהגירסה של להקה זו הציאה את כל ענני המריחואנה מהשיר המקורי והפכה זאת למפגן של נגינה ריתמית שנועדה בעיקר להרקיד את הגוף. גרסה זו הוקלטה לסרט הכושל שהפיק רוברט סטיגווד על סרג'נט פפר, בכיכובם של הבי ג'יז ופיטר פרמפטון. הקלטה זו היא מהדברים הבודדים הטובים שיצאו מהסרט.
השיר הבא הוא הלהיט FANTASY, בו עשותה הלהקה מעבר חלק לעידן הדיסקו, והתאימה את צליל הרית'ם אנד בלוז שלה לגרוב החדש. השיר השתלב היטב ברפרטואר שהושמע במועדון "סטודיו 54", אבל הייתה לו גם משמעות עמוקה יותר, שהייתה אופיינית להפקות של מנהיג הלהקה, מוריס ווייט, שסיפר למלודי מייקר: "השיר 'פנטזיה' הוא על מוטיבציה לאסקייפיזם בחיים בעולם שהוא לא נכון, עולם שהוא לא צודק, עולם שהוא מאוד אנוכי ומקנא, יש מקום שכל אחד יכול לברוח אליו שהוא הפנטזיה שלו. זה מנגנון בריחה". השיר הזה מבליט את יכולותיו הווקאליות של פיליפ ביילי, שיכל להתמודד עם המנעד הקולי הגבוה מאוד. ביום שבו הקליט את הקול שלו בשיר, הוא חטף מרפק בפה במשחק כדורסל, אז הוא עשה את השירה באותו לילה עם שן שבורה ושפה פצועה.
שני השירים הבאים באוסף, CAN`T HIDE LOVE ו- LOVE MUSIC, נכתבו על ידי אדם חיצוני, סקיפ סקארבורו. הצד הראשון נסגר עם השיר GETAWAY. שיר זה הוא מסר חזק עטוף בגרוב פ'אנקי. הליריקה יכולה להתפרש כחיפוש בריחה מהיומיום, או כקריאה לחפש מחוץ לגבולות שלך אחר האני הגבוה שלך. אולם עבור כותבי השיר הייתה לו משמעות מיוחדת משלו. פיטר קור: "היינו בנתיב הרוחני שלנו והקונספט נוצר כשהיינו מפורקים, גרנו בדירה שורצת מקקים. זה עשה לנו חשק לברוח".
צד ב' נפתח עם THAT’S THE WAY OF THE WORLD, שנכתב בשנת 1975 עבור סרט דל תקציב באותו שם, על השחיתות של חברת תקליטים. כיכב בו הארווי קייטל ששיחק מפיק תקליטים כשאדמה, רוח ואש היא הלהקה בה הוא מטפל. אחרי שיר זה מגיע פה באוסף הלהיט החדש אז, SEPTEMBER. לשיר הזה יש נטייה לשמח אנשים כשהם שומעים אותו. ישנן תיאוריות רבות לגבי המשמעות של "הלילה ה-21 של ספטמבר" במילות הפתיחה ובמשך שנים זה נותר תעלומה. עד שאלמנתו של מוריס ווייט, מרילין, אמרה שה-21 בספטמבר הוא התאריך בו היה אמור להיוולד בנם, קהבראן, ושמוריס הכניס את התאריך הספציפי הזה לשיר כהודעה סודית. בסופו של דבר קהבראן נולד מוקדם יותר. ולמרות שרבים שרים בפזמון PARTY ON, המילים הן למעשה הברות הנונסנס, BADA-YA.
ב-23 בנובמבר בשנת 1994 הייתה זו הרכבת האחרונה בהחלט עבור טומי בויס.
טומי בויס, חלק מצמד כותבי השירים, בויס והארט, ששרו יחדיו וגם כתבו בסיקסטיז להיטים עבור להקת המאנקיז (כמו "הרכבת האחרונה לקלארקסוויל"), ירה בעצמו למוות עם אקדח, ב-23 בנובמבר 1994. הוא היה בן 55.
בויס ידע הצלחה גדולה עם הארט, שיריהם נמכרו במיליונים רבים עד שבאמצע הסבנטיז הם התפצלו והוא המשיך לעבוד עם איגי פופ ומיטלוף. לאחר תקופה שהתגורר באנגליה, חזר בויס להתגורר בממפיס, טנסי, שם לימד כתיבת שירים. אבל הוא נאבק בדיכאון, ולאחר מכן סבל ממפרצת מוחית. אשתו מצאה אותו מת בסלון ביתם. הוא השאיר פתק, אך המשטרה לא הסכימה למסור אז את תוכנו. בהמשך נמסר שהוא כתב כי ברצונו לחזור להיות עם אמו המנוחה.
ב-23 בנובמבר בשנת 1979 מתה הזמרת-יוצרת הנהדרת, ג'ודי סיל. חייה היו עלילה סבוכה של מוזיקה מופלאה לצד רפש וביוב.
לילה אחד בשנת 1971, ג'יי.די סאות'ר עצר ליד מועדון קטן בשדרת מלרוז בהפצרתו של דוד גפן. "רק התלוננתי על כמה טיפשים רוב אמני הפופ ואיך רוב כתיבת השירים לא באמת מגיעה הרבה מתחת לפני השטח", אמר סאות'ר, שהיה שותף בכתיבת כמה להיטים גדולים. "והוא אמר, 'לך לראות את הבחורה הזאת שהחתמתי עכשיו, קוראים לה ג'ודי סיל'. אז עשיתי כדבריו".
סאות'ר מצא מושב בקהל, והניח את עיניו על מוזיקאית בת 27 עם שיער בלונדיני ארוך ומשקפי ראייה עגולים המחזיקה גיטרה אקוסטית. מישהו בקהל צעק שתשיר את BOTH SIDES NOW, של ג'ודי קולינס. "קודם כל, ג'ודי קולינס לא כתבה את השיר, תבין את זה", היא ענתה בקצרה. "דבר שני, אם אתה רוצה לשמוע אותה שרה את זה, מה אתה עושה כאן?". סאות'ר התמוגג. הוא ידע שהוא חייב להכיר את האישה הזו.
לרגע קצר בתחילת שנות השבעים, ג'ודי סיל הייתה מהאמנים המבטיחים ביותר של לוס אנג'לס. היא הייתה מהראשונים שחתמו בחברת התקליטים AYLUM (של דייויד גפן). אבל בניגוד לקולגות שחתמו גם הם בחברה (איגלס, ג'קסון בראון ולינדה רונסטאדט), היא מעולם לא מצאה תהילה והצלחה. כשהעשור של הסבנטיז הסתיים, היא סיימה איתו, עם מנת יתר של סמים.
שמה של סיל נותר מעורפל במשך שנים. היא הייתה חביבת אנשי הפולחן המוזיקלי שגילו את התקליטים הנדירים שלה שאזלו, או קנו דיסקים יפניים בהדפסות יפניות יקרות. אבל שמה חזר לשכון בעבוד גדול יותר כשהקטלוג שלה יצא מחדש.
חייה היו מרתקים וסוערים ועצובים. היא שדדה חנויות אלכוהול ותחנות דלק כשלא היה לה כסף לסמים. היא אף בילתה בכלא, שם פינטזה להיות כותבת שירים. היא הייתה דו מינית מוצהרת בתקופה בה הנושא היה עדיין טאבו. היא נפצעה בתאונת דרכים והיא מתה לבדה בדירתה, למחרת חג ההודיה. כל זה בא כניגוד מוחלט למוזיקה העדינה והקסומה שלה - או אולי השירים היו המפלט שלה מהכאוס של חייה.
ג'ודית' לין סיל נולדה ב-7 באוקטובר 1944 בסטודיו סיטי, לוס אנג'לס. אביה, מילפורד, היה טכנאי סאונד של אולפני סרטים. כשסיל הייתה ילדה, הוא העביר את המשפחה לאוקלנד, שם היה בבעלותו בר משקאות. סיל בילתה את שנותיה הראשונות אצל באד, שם למדה לנגן בפסנתר ולשיר. "זה היה כל כך עלוב ברובע הבר", אמר לרולינג סטון. "אנשים תמיד רבו והקיאו, היו הימורים לא חוקיים, וגם ההורים שלי שתו הרבה".
ובכל זאת, אלו היו זמנים מאושרים עבור המשפחה, אבל כל זה השתנה עם הטרגדיה המשפחתית הראשונה מבין רבות, כאשר מילפורד מת מאי ספיקת לב בשנת 1952. אמה, אונטה, העבירה את המשפחה חזרה ללוס אנג'לס.
האם התחתנה בשנית לקן מיוז, אנימטור של סרטי טום וג'רי. בני הזוג היו שתיינים כבדים שפקדו מסיבות הוליוודיות, והם הפכו אלימים כלפי סיל והתעללו בה מילולית ופיזית. "תמיד היו לי צלקות על פרקי האצבעות", היא אמרה. "היו לנו ריבים כל כך אלימים בבית שלנו שהשוטרים היו מגיעים לרוב".
כשחיה תחת קורת הגג של אונטה ומוזה, סיל הפכה למורדת. היא סולקה מבית הספר התיכון ונשלחה לבית ספר פרטי, אותו תיארה כבית ספר לדחויים. סיל הייתה מאזנת את עצמה בין ביטניקים למנודים. "תמיד מצאתי את עצמי ההיפך ממה שכל מצב דרש", אמרה.
לאחר שסיימה את התיכון, סיל ברחה באופן ספונטני עם גבר והתחתנה. כשחזרו הביתה, הוריהם אירגנו להם ביטול לחתונה. "הבחור הזה היה מזל עקרב, נועז מאוד", היא אמרה. "מאוחר יותר הוא נהרג במורד המפלים של נהר ברפסודת גומי, כשהוא בטריפ אל.אס.די".
לאחר תקופה קצרה במכללת לוס אנג'לס ואלי, סיל נפלה לביצוע שוד מזוין, כשהיא נושאת רובה. היא הייתה מתאמנת בלשדוד חנויות אלכוהול ותחנות דלק כשהיא מול המראה - שגרה שהיא הייתה מספרת עליה כלאחר יד לחברים שנים שלאחר מכן.
בסופו של דבר סיל נתפסה ונעצרה בשנת 1963, כשהייתה בת 18. "הייתי מאוד קהה", היא סיפרה לרולינג סטון תשע שנים מאוחר יותר, כשהיא מסתכלת לאחור על הפשעים. "לא היה אכפת לי כך או כך. זו הסיבה שעשיתי את מעשי השוד האלה, אני מניחה - כי הלב שלי הושיט יד, ניסה לגרום לי לדאוג ממשהו".
סיל בילתה תשעה חודשים בבית ספר רפורמי בוונטורה, שם הפכה לנגנית עוגב בכנסייה, למדה מילות גוספל וסייעה למורים למוזיקה ולאמנות. זמן קצר לאחר שיצאה מהכלא, בשנת 1964, אמה מתה מאלכוהוליזם ומיוז החל לנעול אותה מחוץ לבית וארב לה כשניסתה להתגנב פנימה דרך חלון. היא עברה לגור עם חברה והחלה להתנסות באסיד, ונטלה מנות יומיות במשך שנה וחצי.
בשנת 1965, סיל התחתנה עם הפסנתרן בוב האריס. היא הפכה למכורה להרואין והזריקה עד 20 מנות ביום, בכסף שקיבלה מזיוף צ'קים ומזנות. סיל והאריס אפילו החליפו מכונית תמורת הרואין במקסיקו. "זה היה סם שגרם לי לפריחה בכל הגוף וגרם לרגליים שלי להתנפח כמו בלונים, אבל היינו צריכים להמשיך להזריק אותו כי זה חלק מהתמכרות להרואין, והברחתי אותו אל מעבר לגבול באיבר המין שלי. ירד גשם, ובכיתי, ובקושי יכולתי ללכת".
לאחר מנת יתר כמעט קטלנית, סיל נעצרה שוב בפברואר 1968, הפעם בגין עבירות זיוף וסמים. בזמן שהייתה בכלא לנשים סיל חוותה נסיגה אכזרית. היא גילתה שאחיה, שהיה כה אהוב עליה, מת באותו חודש. היא לא הורשתה להשתתף בהלוויה.
בזמן שהייתה בכלא והתאבלותה על אחיה, הייתה לסיל התגלות: היא רצתה להיות מוזיקאית. כשהשתחררה היא החלה לעצב שירים, ושאבה השראה מספרים שקראה בלהט - בדרך כלל על רוחניות ותורת הנסתר.
סיל החל להופיע במועדונים ברחבי לוס אנג'לס, מנגנת בבס בשלישייה שכללה את האריס בפסנתר. היא גרה במכונית קדילק משנת 1955, וישנה בה במשמרות עם עוד שלושה אנשים. בשלב זה היו לסיל כמה שירים שהצליחה למכור אותם לביצועם של אמנים, כמו להקת THE TURTLES.
גרהאם נאש שמע עליה והסכים להפיק איתה תקליטון עם השיר JESUS WAS A CROSS MAKER. "חשבתי שזה יכול להיות תקליטון להיט", אמר. "בגלל המעורבות שלי, אני חושב שזה הביא את השיר שלה לקהל רחב יותר. ידעתי בדיוק איך להביא את זה לאן שהיא רוצה".
את שאר אלבום הבכורה של סיל הפיק הנרי לואי, הידוע בעבודתו עם ג'וני מיטשל. הנרי דילץ צילם את סיל העטיפה.
תקליטה הראשון, שנקרא על שמה, הושלם כשנה לפני צאתו לחנויות. ומי שיקשיב לתקליט לא יבין כיצד היוצרת הזו איבדה את עצמה לעבודה בזנות והתמכרה לסמים קשים ביותר. אלבום הבכורה הזה שלה יצא בשנת 1971 וכבש את הלבבות של אלה, המעטים יחסית, שהאזינו לו. אני התמכרתי ליצירתה, כשקניתי את דיסק האנתולוגיה הכפול שלה, שנקרא 'אברה קדברה' ובו שני אלבומיה עם קטעי בונוס. מומלץ בטירוף. ג'ודי סיל היא יוצרת ערמומית מאד. היא מזכירה לי את לורה נירו הייחודית, רק פחות תזזיתית ממנה.
מהתמונות שלה, כולל עטיפות אלבומיה, קשה לראות שיש כאן דמות פראית לגמרי. הקשבה לשירים שלה יגלו שהתהום בחייה עמוקה יותר.
בבילבורד נכתב בביקורת על אלבומה הראשון: "ג'ודי סיל מוסיפה מימד מעניין מאד. השירים שלה הם כהמנונים עדינים אך עתירי תשוקה. יש פה גם מוזיקת פופ שתחנות רדיו יוכלו להשמיע בשמחה גדולה. מי שיחפור מעבר למלודיות הכובשות, יגלה טקסטים מלאי כנות מתוחה". ברולינג סטון פרסמו בביקורתם: "אחד התקליטים היפים ביותר ששמעתי השנה. המלודיות בנויות היטב והמילים ממש דתיות. ליבת האלבום נמצאת בחיבור כל השירים יחדיו לדבר אחד. האלבום נשמע שונה מכל מה ששמעתי וזאת למרות שאין בו חדש. הדמות שעשתה אותו היא טהורה. לעיתים המילים ריקניות, אך זו הביקורת היחידה שאני יכול לתת נגד האלבום המיוחד הזה".
כדי לקדם את האלבום, סיל יצאה לסיבוב הופעות של גרהאם נאש ודיוויד קרוסבי. נאש התפעל מההופעות של סיל וצפה בה מצד הבמה בכל ערב. "טסנו למקומות והיינו נוסעים אם ההופעה הבאה הייתה רק 100 מייל בערך", נזכר נאש. "והיא הייתה בוהה כל הזמן מהחלון ולא מדברת במיוחד. אפשר היה לראות שהיא סופגת הכל פנימה. אם היא תראה זקן בפינת רחוב, ידעת שזה עלול להיגמר כשורה באחד השירים שלה. בגלל שהיא לא אמרה הרבה, לא באמת ידעת כמה היא מבריקה".
על הבמה, סיל הייתה מקדימה כל שיר בסיפור רקע או מבקשת ביובש מהקהל לקנות את האלבומים שלה כדי שלא תצטרך לחמם להקות רוק. ובכל זאת, גפן תלה תקוות גדולות בסיל, והיה נחוש לבנות לה קהל. הוא לקח אותה לכנס רדיו באוניברסיטת וויין סטייט בדטרויט, שם הם אכלו ארוחת ערב עם פרפורמר אחר: בילי ג'ואל הצעיר. כשהיחצנית של ג'ואל, סנדי גיבסון, הציעה לסיל וג'ואל לסייר ביחד, גפן דחה את הרעיון.
לאחר שנתיים מצאת האלבום הזה ולא הצלחה מסחרית, יצא אלבומה השני של סיל ושמו HEART FOOD. באלבום זה יש שירים שהיא כתבה עוד אי שם בשנת 1969. האלבום ממשיך את קו קודמו כשהפעם עמדה לצידה אהבה חדשה בדמות התמלילן דייויד ברדן. התזמורים באלבום זה מורכבים יותר מבקודמו. בבילבורד נכתב הפעם בביקורת עליו: "האלבום הזה ממשיך את קודמו עם דמותה השברירית של סיל עם המלודיות הקליטות ושירתה היפהפיה". ברולינג סטון פורסם בביקורת: "היא אמנית מוכשרת ביותר וממשיכה לתת לנו תקווה להמשך יצירתה באופן שאני מפחד לחשוב כמה טוב שזה יהיה...".
ובכן, תקוותו של מבקר הרולינג סטון נתקלה במציאות הקשה; גם האלבום הזה לא הצליח מסחרית וסיל, שהסתכסכה עם גפן, שראה בה כפויית טובה, נזרקה אל החיים החשוכים.
בסוף 1973, סיל נהגה ברכב כשלפתע התנגש בה רכב אחר, שנהג בו השחקן דני קיי. לדבריה, השחקן ג'ון וויין הסיע אותה לבית החולים, אך לא נמצאו רישומים משטרתיים על כך. שנה לאחר מכן, היא נפצעה שוב - הפעם על פי החשד נדחפה במורד המדרגות ועברה מספר ניתוחים בגב. בכאבים עזים מהפציעות, סיל נפלה חזרה לסמים. ביומן סודי ששמרה בתקופה זו, היא כתבה על נטילת כדורי ספיד, קודאין וחומרים נרקוטיים אחרים.
לאלבומה הבא היא תכננה לקרוא DREAMS COME TRUE. היא נכנסה לאולפן עם נגן הבס, ביל פלאמר, שנאלץ לסחוב אותה לסשנים כי הפציעות שלה הקשו על ההליכה. האלבום נגנז בסוף. ההתמכרות שלה החמירה.
ב-23 בנובמבר 1979, נמצאה סיל מתה בדירתה בצפון הוליווד. תעודת המוות שלה מציינת את סיבת המוות כהתאבדות, אבל רבים מחבריה מסרבים להאמין שסיל לקחה את חייה בכוונה. 50 אנשים השתתפו באזכרה של סיל במקדש האגם להגשמה עצמית בלוס אנג'לס. עץ ניטע על שמה, ואפרה פוזר על פני האוקיינוס השקט.
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים
