רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-23 בפברואר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-23 בפברואר (23.2) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"כשהמהפכה תגיע לאנגליה, הראשון שראשו ייערף יהיה מיק ג'אגר. השני יהיה ג'ון לנון והשלישית יוקו אונו. טום ג'ונס, לעומת זאת, ייבחר לכהן כראש הממשלה. כמו כן, המשטרה הבריטית כבר תטיל אימה ברחובות בנשק גלוי. אנחנו מרוצים מאוד עכשיו מהצלחת השיר PINBALL WIZARD. השיר הקודם שהוצאנו, MAGIC BUS, נכשל לחלוטין במכירות. התקליטון החדש שלנו כבר נמכר הרבה יותר טוב. האמת היא שחשתי ש'האוטובוס הקסום' יהיה כישלון, למרות כל מאמצי השיווק שהשקענו בו – כולל שכירת אוטובוס וצילומים בתוכו. השיר החדש שלנו הפך ללהיט ללא שום שיווק מכוון מצדנו. אני שמח מאוד שבסופו של דבר הצלחתו של שיר נקבעת לפי המוזיקה עצמה.

החלטנו בלהקה להפסיק מעתה לפגוע באנשים אחרים באמצעות המוזיקה שלנו. אני מרגיש שעכשיו אנחנו יוצאים ממעגל עולם הפופ. אני לא קורא למוזיקה שלנו פופ. זה היה יכול להיות נחמד לו היינו חלק מעולם הפופ עם שירים בעלי עומק שגם נמכרים, אבל זה דבר שכמעט לא קורה. הסצנה הטובה ביותר כיום באנגליה נמצאת בקולג'ים; שם יודעים להקשיב למוזיקה. אנגליה נמצאת במסלול של הידרדרות. הבריטים יהיו בקרוב כמו האמריקאים, אבל זה יכול לעזור למוזיקה – אין דבר טוב יותר מדיכאון כדי להוליד יצירה משמעותית.

עכשיו גם אופנת ה'מודס' חוזרת באנגליה. לחשוב שפעם הייתי אחד מהם. הסיבה היחידה שהם מסתובבים היום עם שיער קצר היא שהם יודעים שאחרת יבעטו אותם מהפאב מהר יותר. זה די מפחיד. עם זאת, יש סוג של משמעת בצבא האופנה הזה, ומשמעת היא דבר טוב. תראו את המשטרה – היא ממושמעת. בניו יורק המשטרה ראתה אותי בהופעה מנפץ את הגיטרה שלי על הבמה. אחד השוטרים ניגש אליי לחדר ההלבשה לאחר מכן, שלף אקדח, כיוון אליי וירה ממש קרוב לראשי. הוא אמר שאם אעז לנפץ שוב גיטרה על הבמה – הוא יכוון את האקדח לראש שלי. הוא היה יכול להרוג אותי באותו רגע, אבל הוא בטח הלך אחר כך לביתו, לאשתו ולילדיו, ולא חשב עליי יותר." (פיט טאונסנד, מלהקת המי, בשנת 1969)

מלון קליפורניה?! מלון שערורייה!! ה-23 בפברואר בשנת 1978 היה הלילה בו האיגלס זכו בגראמי הגדול והחליטו להבריז.

השנה היא 1978. תעשיית המוזיקה נמצאת בשיאה. בליל ה-23 בפברואר, באודיטוריום "שריין" המפואר שבלוס אנג'לס, הגיע טקס פרסי הגראמי ה-20 לשיא דרמטי, מפתיע ושנוי במחלוקת במיוחד: להקת ה"איגלס", שזכתה בפרס הנחשק ביותר של הערב – הקלטת השנה – פשוט לא הייתה שם כדי לקבל אותו.

בעוד הזוהר והגלאם של הוליווד התנקזו אל השטיח האדום, חברי להקת הרוק המצליחה ביותר באמריקה שהו בכלל במאליבו. הם היו מרוחקים מההמולה ועסקו במה שהגדירו כדבר החשוב באמת. "האיגלס היו עסוקים בללטש כמה קטעים לאלבום הבא שלהם", מסר מנהלם הנמרץ, אירווינג אייזוף, בהתבטאות שהפכה לאבן דרך בניהול יחסי ציבור של כוכבי רוק. "זה העתיד," הוא הוסיף בזלזול קל, "והטקס הזה כבר שייך לעבר".

ההכרזה על זכייתו של השיר HOTEL CALIFORNIA הכתה את הקהל בתדהמה מוחלטת. כל התחזיות, ההימורים והפרשנים העריכו שהפרס הגדול יוענק לאחת משתי הזמרות ששלטו במצעדים באותה שנה. הראשונה הייתה דבי בון, "תגלית השנה" המתוקה, שקטפה מוקדם יותר את פרס האמן החדש הטוב ביותר (וגברה על שמות כמו שון קסידי, סטיבן בישופ, להקת פורינר ואנדי גיב). הלהיט העצום שלה, YOU LIGHT UP MY LIFE, שכתב ג'ו ברוקס, כבר זכה בפרס שיר השנה בתיקו דרמטי עם ברברה סטרייסנד ופול וויליאמס, שזכו על שיר הנושא מהסרט "כוכב נולד", EVERGREEN.

סטרייסנד עצמה, עבורה היה זה הגראמי הראשון מאז 1965, כבר זכתה בפרס ביצוע הפופ הטוב ביותר לזמרת, כשהיא מותירה מאחוריה את בון, לינדה רונסטאדט, קארלי סיימון ודולי פרטון. במילים אחרות: הערב התנהל בדיוק לפי התסריט הצפוי.

כדי להוסיף לתחושת חוסר העקביות, האיגלס עצמם כבר הפסידו בשתי קטגוריות מוקדמות יותר באותו הערב. האלבום RUMOURS של להקת פליטווד מאק – יצירה אדירה שנולדה מתוך סערות רגשיות ויחסים שבורים בין חברי הלהקה – זכה בתואר אלבום השנה, כשהוא גובר על HOTEL CALIFORNIA. בנוסף, להקת הבי ג'יס, בשיא תהילת הדיסקו שלהם, ניצחה גם את האיגלס וגם את פליטווד מאק בקטגוריית ביצוע הפופ הטוב ביותר להרכב. אם כן, איך ייתכן שבסוף הערב דווקא השיר של האיגלס הוא שזכה בפרס הגדול? ההודעה על בחירתם על ידי חברי האקדמיה הלאומית לאמנויות ולמדעים (גוף שנחשב לשמרן ויציב למדי) תפסה את כולם לא מוכנים. במיוחד את האיגלס.

שמועות על חרם אפשרי של הלהקה על הטקס נפוצו במסדרונות כבר שבועות קודם לכן. קו המחשבה שהוביל המנהל אייזוף היה פשוט וציני: "פליטווד מאק הולכים לזכות בכל מקרה, אז למה לטרוח ולהגיע?". פייר קוסט, המפיק בפועל של הטקס, סיפר שניסה לשכנע את הלהקה להופיע. "פניתי אליהם", אמר, "והם הציעו לשלוח קטע וידאו. סירבתי". למרות זאת, הוא עדיין קיווה שהם יופיעו. "הם היו אמורים להמתין מאחורי הקלעים למקרה שיזכו", טען, "ואם לא היו זוכים, לא היו צריכים לשבת בקהל ולהפגין אכזבה". בסופו של דבר, לדברי קוסט, הלהקה פשוט נסוגה מהסיכום לחלוטין.

אייזוף, מצדו, הכחיש את טענותיו של קוסט מכל וכל. "מעולם לא רמזתי, אפילו לא לרגע, שנהיה שם", הצהיר. גלן פריי, ממנהיגי הלהקה, חיזק את דבריו והוסיף הסבר פילוסופי יותר: "הייתה לנו עבודה לעשות, והאלבום החדש חשוב יותר מלהגיע לטקס ולנוח על זרי הדפנה של העבר". פריי הסביר שהאיגלס פשוט חשדנים כלפי טקסי פרסים ולא מעוניינים להעניק להם לגיטימציה בהשתתפותם. "יש פער אמינות", אמר. "דבי בון זוכה בפרס האמן החדש, בזמן שאמנים כמו וורן זיוון וקרלה בונוף אפילו לא מועמדים. יש לי ספק סביר לגבי המידה שבה תחרות או טקס פרסים כלשהו יכולים לשקף במדויק את מה שקרה במוזיקה באותה שנה".

עם זאת, פריי הודה שהם מעולם לא שקלו לסרב לקבל את הפרס עצמו. כשקיבלו את הבשורה על הזכייה, "היינו באמת מוחמאים ושמחים", אמר, "זה נחמד לקבל הכרה על העבודה שלך".

הטקס עצמו, בהנחיית ג'ון דנוור, היה מעט פחות נוצץ מהרגיל. הקהל הורחב מ-1,500 אנשי תעשייה לכ-6,000 איש, כולל 3,000 איש מהציבור הרחב. היו פחות בדיחות כתובות מראש, לא היו מדרגות נעות שהעלו מגישים לבמה, וחשוב מכל – הושמטו הרקדנים שביצעו מחווה ל"מלחמת הכוכבים".

אחד הרגעים הגדולים של הערב התרחש דווקא לפני המשדר הטלוויזיוני, בחלק המוקדש לפרסים המשניים. כשהוכרז שמו של סטיב מרטין כמועמד לפרס האלבום הקומי הטוב ביותר, הקהל הריע. כשהוא זכה ועלה לבמה, הקהל יצא מגדרו. מרטין נעמד ליד המיקרופון לרגע של רצינות מעושה, ואז פצח בשירת THE IMPOSSIBLE DREAM בסגנון דרמטי וסיים בתנועת הניצחון המפורסמת שלו. חבל שהמצלמות לא היו שם כדי לתעד זאת.

במהלך השידור החי, פול וויליאמס, שחלק את הבמה עם סטרייסנד (שאותה תבע באותה תקופה על הפרת חוזה), הודה לרופא שלו "על כמה כדורי ואליום נהדרים שעזרו לי לעבור את החוויה". דייוויד קרוסבי, שעלה להגיש פרס יחד עם סטיבן סטילס וגרהאם נאש, סיפר שאיים ללבוש חולצה משובצת מתחת לטוקסידו שלו. אך גלן פריי, שצפה בטקס מרחוק, לא השתעשע למראה חבריו מ-CSN בחליפות מהודרות. "רוק'נ'רול לא שייך לטוקסידו", אמר בראיון מאוחר יותר. "כשראינו אותם עולים לשם ככה, לבי פשוט נחמץ. זה הרגיש כמו סופו של עידן".

ב-23 בפברואר בשנת 2000 זכה קרלוס סנטנה לקאמבק הגדול בקריירה שלו - עם שמונה פרסי גראמי לזכותו.

קודם כל, גילוי נאות: התקליט SUPERNATURAL נזקף לזכותו של קרלוס סנטנה, אך בעיניי הוא רחוק שנות אור מהתוצרת של להקת סנטנה האהובה עליי, מסוף הסיקסטיז ועד אמצע הסבנטיז. עניין של טעם. הכל בסדר.

קרלוס סנטנה זכה בשמונה פרסי גראמי על תקליטו עטור הכוכבים – הישג שהשווה את השיא של מייקל ג'קסון למספר הפרסים הרב ביותר בלילה אחד. היה זה אחד הקאמבקים המרשימים ביותר בתעשיית המוזיקה.

טקס פרסי הגראמי ה-42 זכור בזכות שני דברים: שמלת הוורסאצ'ה הירוקה של ג'ניפר לופז, ושרשרת הזכיות הכמעט-שוברת-שיאים של סנטנה על SUPERNATURAL – התקליט הראשון שלו שהגיע לראש מצעד התקליטים של הבילבורד מזה 28 שנים. התקליט אירח מבצעים חוצי ז'אנרים – כמו רוב תומאס, אוורלאסט, אריק קלפטון ולורין היל – מה שהוביל למועמדויות ולזכיות במספר רב של קטגוריות.

סנטנה עלה לבמה יחד עם רוב תומאס כדי לבצע את הלהיט שלהם, SMOOTH. כך כתב בספרו: "בפברואר 2000 סיפר לי מנהל חברת התקליטים, קלייב דייוויס, שהתקליט שלי מועמד לעשרה פרסי גראמי. אשתי התחילה לקרוא לי בשם חדש עוד לפני שהגענו לטקס: 'אז, מר גראמי, כמה אתה חושב שתקבל?'. והילדים הוסיפו: 'כן אבא, כמה?'.

הרגשתי שאהיה בר מזל ומאושר גם עם פרס אחד. זו הסיבה שכאשר זכיתי בפרס הראשון במהלך אירוע הצהריים, הודיתי לכל מי שיכולתי – לקלייב, לאשתי, להוריי ולילדיי. כשזכיתי בפעם השנייה, הודיתי לאחיי, למוזיקאים ולכותבי השירים. במהלך אירוע הערב המשודר, הרגשתי כמו אחד מאותם כלבים שמשחקים עם בעליהם ב'תפוס את הצלחת המעופפת', וזה הפך לסוג של בדיחה פנימית: זוכים בקטגוריות אחרות, כמו מוזיקה קלאסית וקאנטרי, התחילו להודות לי על כך שלא הקלטתי תקליט בז'אנרים שלהם.

הכל היה מטושטש, באמת. שני הדברים שהסבו לי את הגאווה הגדולה ביותר היו הביצוע ל-SMOOTH על הבמה עם רוב תומאס, ורודני הולמס שנתן שם את כל כולו. ברגע שניגנתי את הצליל הראשון בגיטרה, כל הקהל קפץ על רגליו. הרגע האהוב עליי היה כשלורין היל וחברי הוותיק בוב דילן הגישו את פרס 'תקליט השנה' – זה היה הגראמי השמיני והאחרון שבו זכה SUPERNATURAL. הם פתחו את המעטפה, ובוב פשוט הצביע עליי – בלי מילים. קמתי לקבל את הפרס, ופתאום היה לי ברור מה עליי לומר: 'מוזיקה היא כלי לקסם של ריפוי, והמוזיקה בתקליט הזה נועדה להביא אחדות והרמוניה'. הודיתי לשני עמודי התווך האישיים שעלו בדעתי: ג'ון קולטריין וג'ון לי הוקר".

הוא הלך לעולמו אבל השאיר לנו דרישת שלום מהמזח. ב-23 בפברואר בשנת 1968 יצא האלבום DOCK OF THE BAY של אוטיס רדינג. הזמר כבר לא נהנה מפרי עמלו זה כי מת בתאונת מטוס, חודשים לפני כן.

זה היה תקליט האולפן השישי שלו במספר, והוא סימן את תחילתה של תקופה חדשה ומרירה-מתוקה, שכן הוא היה הראשון מבין מספר תקליטים של הזמר שראו אור רק לאחר מותו.

אוטיס רדינג לא היה רק קול ענק, הוא היה איש עם חזון. הרעיון שמוזיקה יכולה להוות כוח אוניברסלי שמאחד בין גזעים ותרבויות שונות עמד במרכז הפילוסופיה האישית שלו. בעידן שבו שיתופי פעולה כאלה לא תמיד נתפסו כדבר המקובל ביותר מבחינה פוליטית, רדינג הלך עם האמת שלו עד הסוף. היה לו מנהל אישי לבן בשם פיל וולדן, והוא הנהיג להקה שהייתה מעורבת מבחינה גזעית, דבר שהיה רחוק מלהיות מובן מאליו באותן שנים בארצות הברית. הוא ידע בדיוק מה הוא עושה גם בצד העסקי של המפה. הוא הקים חברת הוצאה לאור וחברת תקליטים משלו וביצע מהלכים חסרי תקדים עבור אמנים שחורים בשנות ה-60. למרות שהמוטיבציה העיקרית שלו הייתה אמנותית ועסקית, הוא הפך לדמות שחורים רבים נשאו אליה עיניים כמודל לחיקוי והשראה.

כאשר אוטיס רדינג נכנס לאולפן להקליט את היצירה THE DOCK OF THE BAY בסוף שנת 1967, הוא הרגיש בכל רמח איבריו שמדובר באבן דרך משמעותית באבולוציה היצירתית שלו. רדינג כתב את השורה הראשונה של השיר בזמן ששהה על סירה בבית סירות בסוסליטו, קליפורניה, ממש לאחר שהופיע בפסטיבל מונטריי. הוא פשוט ישב שם, הסתכל על המפרץ וכתב על איך שהוא צופה בגאות ובשפל. לצערו של העולם, לפני שקיבל את ההזדמנות לחקור לעומק את הכיוון האמנותי החדש והמרתק הזה, הוא נספה יחד עם רוב חברי להקת הליווי שלו, ה-BAR-KAYS, כאשר מטוסם התרסק לתוך אגם מונונה הקפוא בוויסקונסין בזמן שהיו בדרכם לעוד הופעה בסיבוב הופעות.

השיר שוחרר כסינגל שבועות ספורים בלבד לאחר האסון והפך ללהיט ענק שכבש את המקום הראשון במצעדים רבים. ההצלחה הזו גם העניקה לרדינג המנוח צמד פרסי גראמי יוקרתיים. התקליט המלא, שנקרא על שם השיר, הורכב ונערך על ידי סטיב קרופר, הגיטריסט הצמוד שליווה את אוטיס כמעט בכל הסשנים שלו בחברת התקליטים STAX. קרופר היה הרבה יותר מנגן, הוא היה שותף מלא לכתיבת שיר הנושא ושירים רבים אחרים של רדינג. התקליט עצמו הורכב בעיקר מקטעים שטרם שוחררו ושלא נשמעו במהלך שלוש שנות הקריירה הפורייה של רדינג. הוא הדגים היטב את העומק והרוחב של הכישרון שלו, ובעיקר רמז לקהל על כל הדברים הנפלאים שהיו יכולים לקרות לולא אותה תאונה מקוללת.

אוטיס רדינג לא תכנן לשרוק שם, בסוף הלהיט, במקור. הוא פשוט שכח את המילים שתכנן לשיר באותו קטע או שלא הספיק להשלים אותן, והשריקה שימשה רק כסימן זמני (PLACEHOLDER) עד שיחזור להקליט את השירה הסופית. מכיוון שהוא נהרג לפני שהספיק לחזור לאולפן, השריקה נשארה והפכה לאחד הרגעים הכי מזוהים בתולדות המוזיקה. סטיב קרופר הוסיף מאוחר יותר את קולות הגלים והשחפים כדי להשלים את האווירה שרדינג כל כך רצה להעביר.

גם המבקרים לא נשארו אדישים. בביקורת שפורסמה במגזין רולינג סטון בזמנו נכתב כך: "כשסטיבי ווינווד שמע לראשונה את הסינגל שעל שמו נקרא אלבום זה, הוא אמר “האם זה שיר של דילן? אריק ברדן? נשמע כמו אוטיס”. ההשערות של סטיבי מעולות, כי השיר אכן נשמע כמו משהו שדילן יכול היה לכתוב. גם הוא וגם אוטיס פנו לאותו כיוון. כפי שהוא, זהו הסינגל האחרון של אוטיס והאינדיקציה היחידה שנותרה כדי לדעת לאן אוטיס התכוון לקחת אותנו. אפשר לדבר שההשפעה הרגשית האדירה של שיר זה נובעת בחלקה ממותו, אך השיר עצמו, זיקוק של כל מה שהכי טוב בבלדות הנשמה, עומד כאחת מההקלטות הטובות ביותר של אוטיס ומצביע על שינוי אמיתי בסגנון שירת הבלדה שלו. השירים ב"אלבום הזיכרון "הזה נבחרו על ידי ג'ון לנדאו, שעבר על כל ההקלטות של אוטיס ובחר את ביצועיו הטובים ביותר, למעט רוב החומרים הידועים ביותר שכבר יצאו. אנשים שלא קונים סינגלים של רית'ם אנד בלוז צריכים להיות אסירי תודה על התקליט הזה, כי זה אחד האוספים המשובחים ביותר מהקלטותיו של אוטיס. זה אוסף מצוין, המורכב כמובן מאהבה וכבוד למה שעשה אוטיס רדינג ומי שהיה. במובנים רבים, זו ההיסטוריה של אוטיס רדינג. "טראמפ", הדואט שלו עם קרלה תומאס, באמת מביא אותו הביתה, לג'ורג'יה".

לגבי השיר TRAMP שהוזכר בביקורת, דובר בשיחה משעשעת ומלאת עקיצות בין אוטיס לבין קרלה תומאס. קרלה קראה לו שם בטלן (TRAMP) והוא ענה לה בביטחון עצמי מופרז. השיר היה למעשה גרסת כיסוי לשיר של לואל פולסון, והכימיה בין השניים באולפן הייתה פשוט חשמלית. שיר נוסף בתקליט, OPEN THE DOOR, נכתב במקור על ידי אוטיס רדינג וזכה לביצועים מרגשים שחשפו את היכולת שלו להגיש טקסט פשוט אך קורע לב. באמת זמר נשמה אמיתי!

התקליט הזה הוא תזכורת בועטת לזמר שהיה בשיא כוחו. למרות שהוא לא כאן כדי לשמוע את מחיאות הכפיים, השירים שלו ממשיכים להתנגן בכל פינה בעולם. אוטיס רדינג אולי עזב את הבניין מוקדם מדי, אבל הוא דאג להשאיר לנו מספיק מוזיקה כדי שנמשיך להתגעגע.

האם פרדי מרקיורי עבד על כולנו בעיניים? ב-23 בפברואר בשנת 1987 יצא תקליטון חדש של פרדי מרקיורי עם שיר ישן של הפלטרס, THE GREAT PRETENDER.

בזמן שכל עולם המוזיקה תהה מה הצעד הבא של להקת קווין אחרי מסע ההופעות המסיבי של הקיץ הקודם, פרדי מרקיורי החליט להטיל פצצה צבעונית במיוחד. הוא שחרר תקליטון סולו חדש שכלל ביצוע מחודש לשיר ישן של להקת הפלטרס, THE GREAT PRETENDER. הצעד הזה הכה גלים כל כך חזקים, עד שמיד החלו לצוץ שמועות עקשניות על כך שהזמר מתכנן להוציא תקליט קאברים שלם ברוח זו, אך בסופו של דבר התברר כי השמועות היו מוקדמות מדי והפרויקט המלא מעולם לא יצא אל הפועל.

הבחירה בשיר הזה לא הייתה מקרית בכלל. השיר המקורי נכתב על ידי באק ראם, המנהל של להקת הפלטרס, בתוך חדר שירותים בבית המלון פלמינגו בלאס וגאס בשנת 1955. ראם סיפר בשעתו כי המילים נשפכו ממנו תוך עשרים דקות בלבד, והוא אפילו לא ידע למי השיר מיועד עד ששמע את הקול הקטיפתי של טוני ויליאמס. עבור פרדי, השיר הזה סימל הרבה מעבר למנגינה יפה. הוא ראה בו השתקפות מדויקת של חייו המקצועיים והאישיים.

פרדי הסביר את החיבור שלו לטקסט במילים הבאות: "רוב הדברים שאני עושה זה להעמיד פנים. זה כמו משחק... אני עולה לבמה ומעמיד פנים שאני גבר מאצ'ו וכל הדברים האלה. לדעתי THE GREAT PRETENDER היא כותרת נהדרת למה שאני עושה, כי אני כן המתחזה הגדול! תמיד זה היה לי בראש. השיר הזה הוא השיר שתמיד רציתי לשיר. נכנסתי לאולפן ב-1987 וניסיתי כמה דברים, ואהבתי את זה. זה התאים לקול שלי וזה שיר נהדר לשיר. ובסרטון הזה, אני עובר דרך כמה מהדמויות השונות מסרטונים קודמים שעשיתי, ואני שוב מעמיד פנים. תמיד האמנתי שבסופו של דבר, מבחינת סרטונים, לא משנה כמה התמונה שלך טובה, השיר חייב להיות גם טוב, כי אנשים קונים את השיר. הם לא קונים את התמונה כל הזמן, כי אתה למעשה רק עושה את כל זה כדי למכור את השיר. אתה יכול לעודד את הציבור עד לנקונה מסוימת. אני חושב שלבוי ג'ורג' יש תדמית נהדרת, אבל לא משנה כמה התמונה שלך טובה, או כמה הסרטון נפלא, אם השירים שלו לא היו טובים, הם לא היו מוכרים. גם אם הוא היה חובש קומקום על ראשו, מה שהוא כל הזמן אומר שהוא יעשה, זה לא היה משנה".

התהליך המוזיקלי החל למעשה כבר בנובמבר 1986. פרדי הרגיש צורך עז ליצור משהו מחוץ למסגרת הלהקה והזמין זמן הקלטה יקר באולפני TOWNHOUSE LONDON כדי להקליט את סינגל הסולו הזה. הוא לא עשה זאת לבד. פרדי הפיק את הסינגל יחד עם מייק מורן, נגן קלידים ומעבד מוזיקלי מוכשר שאותו פגש בזמן שעבד על המחזמר TIME. מורן כבר טעם את טעם התהילה לפני כן, כשהיה לזמן קצר כוכב פופ בזכות השיר שלו ROCK BOTTOM שייצג את בריטניה באירוויזיון 1977 והגיע למקום השני. הקשר בין השניים העמיק במהירות, ומורן הפך למשתף פעולה מוזיקלי צמוד וחבר יקר מאוד של פרדי באותן שנים.

הוויזואליה של השיר הייתה לא פחות חשובה מהצלילים. הסרטון שבויים על ידי דיוויד מאלט נחשב לאחת היצירות המשעשעות והמורכבות בקריירה של פרדי. כדי להמחיש את מוטיב ההתחזות, פרדי גייס את חבריו הטובים ביותר למשימה מיוחדת. בתוך הסרטון הופיעו מתופף להקת קווין, רוג'ר טיילור, והזמר פיטר סטרייקר, כשהם לבושים בבגדי נשים ומאופרים בכבדות בתור זמרות ליווי. רוג'ר טיילור, כך התלחשו בסט הצילומים, נראה דומה באופן מחשיד לטינה טרנר עם הפאה הנכונה.

במהלך הצילומים פרדי השקיע מאמץ אדיר בשחזור תפקידי הווידאו המפורסמים ביותר שלו מהעבר. הוא חזר לדמויות מהקליפים של BOHEMIAN RHAPSODY, I WANT TO BREAK FREE וגם CRAZY LITTLE THING CALLED LOVE. לצורך השחזור המדויק של המראה מתקופת שנות השבעים, פרדי אף נאלץ לנקוט בצעד דרסטי ולהוריד את השפם המפורסם שלו שסימן את הופעתו בשנות השמונים. נו, הוא כבר עשה כך גם לפני כן - בעת צילומים לקטע הבלט בקליפ של השיר I WANT TO BREAK FREE.

מעבר לצד הבידורי, השיר הפך לאחד הלהיטים הגדולים ביותר של פרדי כאמן סולו. הוא הגיע למקום הרביעי במצעד הבריטי, הישג מרשים לכל הדעות עבור גרסת כיסוי. השיר הצליח ללכוד את התמצית של אישיותו הציבורית – אדם שיכול להופיע מול עשרות אלפים באצטדיונים כדמות כריזמטית וגדולה מהחיים, אך בו זמנית להודות בגלוי שהוא רק שחקן המעמיד פנים על הבמה הגדולה של החיים. למרות שהציבור חיכה בקוצר רוח לאותו תקליט קאברים מדובר, פרדי פנה לאחר מכן לפרויקטים אחרים, כמו שיתוף הפעולה הבלתי נשכח עם זמרת האופרה מונסראט קאבייה, והשאיר את הקהל עם עוד הבנה שמדובר פה באמן שלא מפסיק להפתיע.

האם הוא היה המתופף הכי חוצפן בהיסטוריה של הג'אז? ב-23 בפברואר בשנת 1997 מת מהתקף לב מתופף הג'אז המשפיע מאד - טוני וויליאמס, בגיל 51 בלבד.

וויליאמס עשה רבות כשתופף עם מיילס דייויס וגם בהרכבים שהקים בעצמו, ובראשם LIFETIME פורץ הדרך. הוא נולד בשיקגו וגדל בבוסטון, שם למד אצל המאסטר אלן דוסון. טוני וויליאמס היה ילד פלא במלוא מובן המילה. מהקלטותיו המוקדמות ביותר עם הסקסופוניסט ג'קי מקלין, כשהיה רק בן 17, ועד עבודתו עם להקת מיילס דייויס מאמצע שנות ה-60 ועד להקות פיוז'ן ג'אז ורוק משלו, הוא שמר על הסאונד שלו תוך הפגנת ווירטואוזיות מרשימה ומשפיעה. הוא הגיע לניו יורק וכבש אותה בסערה, כשהוא מנגן על סט תופים של GRETSCH בצבע צהוב זרחני, צבע שהפך לסימן ההיכר שלו כמעט כמו המקצבים המטורפים שלו.

כחלק מחטיבת הקצב של חמישיית מיילס דייוויס המפורסמת בסיקסטיז – עם הרבי הנקוק בפסנתר, וויין שורטר בסקסופון ורון קרטר בבס – וויליאמס שינה באופן קיצוני את אופן עבודתה של הלהקה. בידיו המקצבים היו גמישים, כאילו היו עשויים מפלסטלינה. הוא לא רק שמר על הקצב; הוא הכתיב את הכיוון. יחד עם חבריו ללהקה, וויליאמס לקח את האימפרוביזציה הקבוצתית רחוק יותר ממה שהיה קודם, ופיתח אלתורים מבניים חדשים. שלושים שנה מאוחר יותר, הנגינה שלו עדיין בלטה בחוצפה החיובית שלה; היכולת שלו להקשיב לנגנים האחרים ולהגביר את השיח המוזיקלי, נראתה בלתי מוגבלת. הוא היה האיש שגרם למיילס דייויס להזיע, וזה לא דבר של מה בכך.

בסיום הקשר שלו עם דייויס, באמצע 1969, הסגנון של וויליאמס השתנה והמוזיקה שלו תפסה משקל וצפיפות. הוא הקשיב לרוק ובייחוד לג'ימי הנדריקס, ויחד עם דייויס, הוא החל לחשוב על מעבר לשילוב של מוזיקה פופולרית עם ג'אז. הוא רצה ווליום, הוא רצה אנרגיה, והוא רצה שזה ירעד בבטן.

אז בשנת 1969 הוא הרכיב להקה, LIFETIME, שהיא מהיסודות של המוזיקה החדשה שנקראת פיוז'ן. ההרכב כלל את לארי יאנג באורגן האמונד וג'ון מקלאפלין בגיטרה, והוא הקליט את האלבום הראשון באותה שנה, שנקרא EMERGENCY. זו הייתה הצהרת מלחמה על השקט. וויליאמס המשיך במסלול הפיוז'ן עד 1973, ואז לקח קצת חופש כדי להטעין מצברים.

בסוף שנות ה-70 חזר וויליאמס למיינסטרים של הג'אז ובאמצע שנות ה-80, הוא יצר סדרה של תקליטים נחשבים עבור חברת תקליטי הג'אז מהמובילות, BLUE NOTE, שהופעלה מחדש. הוא אפילו חזר ללמוד הלחנה קלאסית, כי כנראה שגם כשהיית בלהקת הג'אז הכי טובה בעולם, תמיד יש מה ללמוד.

מה אמרו עליו בעיתונות? בעיתון ה-DAILY NEWS מניו יורק נכתב אז בכתבה לזכרו: "כשהצעתי לכתוב את הטור הזה על המתופף הגאון, טוני וויליאמס, שמת לפני שלושה ימים בגיל 51, הציע לי אחד העורכים שלי, 'לוודא שזה לא יהפוך לטור על עוד מוזיקאי ג'אז מת שאיש לא שמע עליו'. למעשה, זו הייתה הבעיה של טוני וויליאמס מול העולם.

הוא היה אחד המוזיקאים הגדולים ביותר שאמריקה יצרה אחרי 1960, אבל הוא מעולם לא זכה לתהילה ההמונית שהוא האמין שהכישרון העילאי שלו ראוי לה. אני זוכר כששמעתי את וויליאמס לראשונה בסביבות 1963. הייתי חובב ג'אז בשנות העשרה המאוחרות שלי וחי בלוס אנג'לס, שלא היה אז הבור של ריקנות רוחנית ונצנצים שהוא הפך להיות מאז.

אני יכול להיזכר כשגיליתי אותו בנסיעה מזרחה בשדרות אדמס. הקשבתי לתחנת ג'אז מהסוג שכבר לא קיים באמריקה. זה היה אביב והתנגן תקליט חדש של מיילס דייויס. לפתע, שמעתי מתופף שמתחיל לנגן סולו שהיה שונה מכל מה שהאזנתי לו אי פעם, באופן אישי או בתקליט. למה שהבחור הזה ניגן היה צליל אחר. כל התופים היו מכוונים כדי לקבל צבע ייחודי והמצלתיים נגעו במקלות בצורה כה אקספרסיבית עד שהן היו ייחודיות כמו צליל של קול מאוד אינדיבידואלי.

מי זה היה לעזאזל? 'זה אנטוני וויליאמס על תופים', אמר השדרן ואז התחלתי לקרוא עליו במגזיני ג'אז. הוא היה הפלא בן ה-17 הזה שהסקסופוניסט ג'קי מקלין גילה. הבחור הזה היה הדיבור של ניו יורק. הוא סובב את כולם. כששמעתי אותו לראשונה באופן אישי, הוא הופיע עם מיילס דייויס בלוס אנג'לס בתיאטרון שנקרא אדמס ווסט, שהוציא אל הלילה אנשים שחיפשו לקבל זמן טוב בין 2 בלילה ל-5 לפנות בוקר. טוני לבש חליפה צהובה ונעליים חומות, נראה כמו ילד קטן אבל תופף כאיש גאון.

השפעתו החדשנית והווירטואוזיות הוסיפו רמה חדשה לתופי הג'אז במהלך שנות ה-60. כל כך הרבה רעיונות זלגו ממנו שעולם הג'אז לא ישוב להישמע כפי שנשמע לפני עלייתו לשלטון, אינטלקטואל מפואר ואיש חזק בחבילה אחת. אבל, החל מסוף שנות ה-60, הוא נעשה מתוסכל וניסה, אף פעם לא בהצלחה, להפוך לכוכב פופ.

נראה כי טוני וויליאמס לא היה מסוגל לקבל את העובדה שהוא לעולם לא יהפוך אפילו לעשירית מההילה של רינגו סטאר. הוא רצה שילדות יצרחו בהופעות שלו, אבל במקום זה הוא קיבל מוזיקאים מיוזעים שבוהים לו בידיים ומנסים להבין איך הוא עושה את זה. בעשור האחרון לקריירה שלו, לעומת זאת, הוא הוביל חמישייה חזקה. לא משנה התסכולים שלו, לא משנה הרגעים הכי גרועים שלו, התהילה שהוא נתן למוזיקה האמריקאית עומדת מעל הכל. היה לנו מזל שהיה לנו אותו כאן, ויום אחד אולי יותר אנשים יידעו מי היה טוני וויליאמס".

הלבקן ששרף את המיתרים. ב-23 בפברואר בשנת 1944 נולד הגיטריסט ג'וני וינטר.

ב-23 בפברואר בשנת 1944 נחת על פני כדור הארץ בבומונט, טקסס, תינוק חיוור במיוחד בשם ג'ון דוסון וינטר השלישי, שהיה עתיד לשנות את כל מה שחשבנו על בלוז חשמלי. הגיטריסט והזמר הטקסני הזה, שהפך לעמוד התווך של עולם הבלוז-רוק מאז שנות ה-60, סיים את מסע ההופעות האינסופי שלו בנסיבות טראגיות כאשר מת בחדרו בבית מלון בציריך בעת סיבוב הופעות באירופה. הוא היה גיטריסט בלוז וירטואוזי, עתיר אנרגיה, וידוע בהופעתו החיצונית המחשמלת ממש כמו בזכות נגינתו. הנתונים הפיזיים שלו היו יוצאי דופן: הוא היה גבוה ורזה, עם עיניים ורדרדות ועור ושיער בצבע לבן-גיר בשל היותו לבקן. אך כשרונו האדיר לנגן את הבלוז גרם לרבים להאמין שנשמתו של בלוזיסט שחום-עור אמיתי היא שנמצאת בתוך הגוף השברירי למראה הזה.

הסיפור שלו התחיל לצבור תאוצה תקשורתית כאשר המגזין רולינג סטון הציג אותו לראשונה בהתלהבות לקוראיו בשנת 1968. תוך פחות משנה הוא כבר חתם על חוזה משתלם במיוחד עם חברת COLUMBIA RECORDS, הופיע בפסטיבל וודסטוק והפך לאחד הגיטריסטים המוכשרים בדורו. נגינתו הוגדרה אז וגם היום כלוהטת מאד. עוד כשהיה צעיר מאוד, הוא ניסה את כוחו בנגינה על קלרינט ויוקללי, אך בסופו של דבר מצא את ייעודו האמיתי בגיטרה. בגיל 11 הוא ואדגר, אחיו הצעיר ממנו בשנתיים, ביצעו שירים של האחים אברלי בהופעות לכישרונות צעירים מקומיות, ובגיל 15 הוא גילה גם את המוזיקה של גיבורי בלוז כמו מאדי ווטרס והאולין וולף. הצליל שלהם הפך למוזה שלו לכל החיים. "אהבתי את הבלוז", אמר וינטר למגזין LOOK בשנת 1969. "אתה יכול להרגיש שם שאתה שר את נשמתך ללא צורך להסביר לקהל. זו לא תחושה שמחה, זה לא עצב. אתה פשוט יכול לבכות וזה טוב".

תקליט הבכורה שלו בחברת COLUMBIA שנקרא בפשטות JOHNNY WINTER הגיע למדפים באמצע 1969 ועורר גל של תשומת לב תקשורתית. באותה תקופה, תקליט מוקדם יותר שלו בשם THE PROGRESSIVE BLUES EXPERIMENT ששוחרר במקור על ידי חברה קטנה בטקסס, יצא שוב בחופזה כדי לרכב על גלי הפרסום של הכוכב החדש.

האלבום השני, SECOND WINTER, יצא זמן קצר לאחר מכן ועד היום הוא נחשב לאחד הטובים ביותר שלו. עבור וינטר הבלוז היה הרבה יותר מנגינה בסיסית של תבניות וליקים של גיטרה. עבורו הייתה זו דרך חיים וצורה גמישה מאד שאפשרה לו לחבר אותה בנקל לעולם הרוק'נ'רול. הוא חיבר בהצלחה גדולה את ניחוחות רוברט ג'ונסוןלחשמל של צ'אק ברי והוסיף מלמעלה תבלין מובהק של בוב דילן.

כבר מצלילי הפתיחה של MEMORY PAIN היה ברור שיש כאן עסק עם גיטריסט מושחז ולצידו להקה שיודעת בדיוק את מה שהיא עושה. קולו הברור של וינטר מלהטט ביחד עם צלילי הגיטרה שהוא מוציא. השיר הזה הוא במקור של Pפרסי מייפילד וג'וני וינטר העניק לו פרשנות כבדה ופסיכדלית שהפכה אותו לפנינה של ממש. זה המשיך עם I'M NOT SURE האיטי יותר אך גרובי לא פחות, בו נשמעו גם צלילי הקלידים של אחיו אדגר. הגיטריסט כתב פה שיר לעילא ולעילא ואחריו הגיע, כדי לחתום את הצד הראשון בתקליט, השיר THE GOOD LOVE שכתב הבסיסט שלו DENNIS COLLINS. הגיטריסט הרביץ שם סולואים עם פדאל הווא-ווא שלו והוביל עוד ביצוע מוחץ.

צד ב' נפתח באווירת רוק'נ'רול וינטג'ית יותר עם SLIPPIN AND SLIDIN הידוע של ריצ'רד הקטן. האח אדגר נשף שם בעוצמה בסקסופון ואחריו הגיח ג'וני בסולו מבית הספר של הגדולים. גם JOHNNY B GOODE של צ'אק ברי קיבל פה טיפול. גם HIGHWAY 61 REVISITED של דילן נזרק לסיר הבישול של ג'וני. הגיטריסט בחר בשיר הזה כי הוא הרגיש שזהו אחד השירים הבודדים של דילן שיש להם מבנה בלוז אמיתי שמאפשר לו להשתולל על הגיטרה.

הסיום של התקליט היה אדיר עם השיר FAST LIFE RIDER האקספרימנטלי שהיה עתיר אווירה והפתעה. התקליט הזה יצא כאלבום כפול ובו צד רביעי ריק לגמרי, גימיק שנועד לשמור על איכות הסאונד הגבוהה של שלושת הצדדים הראשונים מבלי לדחוס יותר מדי מוזיקה על צד אחד. זה היווה קפיצה גדולה קדימה מאלבום הבכורה שלו. אי אפשר להכחיש שהוא בלט אז בשטח בגלל היותו לבקן, אך במהרה הצליח לשכנע את כל סובביו שהדבר הבולט ביותר אצלו אינו צבע עורו אלא הלב המוזיקלי הפועם בחוזקה והאצבעות שפרטו על המיתרים ולחצו עליהם.

לאחר מכן יצא התקליט JOHNNY WINTER AND ובו הוא הציג להקת ליווי חדשה בהשתתפות הגיטריסט ריק דרינג'ר. התקליט הזה כלל גם שיר של דרינג'ר בשם ROCK AND ROLL HOOCHIE KOO שיהפוך ללהיט ענק בהמשך הדרך. השיר נכתב במקור כדי לתאר את האנרגיה המינית והחופשית של סצנת הרוק של תחילת שנות השבעים. לא פעם, כשדיברתי עם דני סנדרסון - עיניו נצצו כשמי מאיתנו הזכיר את ג'וני וינטר ואת השיר הזה.

וינטר המשיך להקליט ולסייר בשפע בשנות ה-70, והוא גם היה פתוח לדבר על בעיות הסמים שפיתח בדרך. בשנת 1973 לאחר שעשה הפסקה קצרה, הוציא את STILL ALIVE AND WELL שהיה אחד מתקליטיו הנמכרים ביותר. בשנת 1976 הוציא תקליט הופעה חיה עם אחיו EDGAR. בשנת 1977 החל בסדרת שיתופי פעולה עם מאדי ווטרס כאשר הפיק לו את התקליט HARD AGAIN שזכה בפרס גראמי ומשם המשיך לסלול את דרכו לשימור שמו ובהצלחה מרובה. הוא אף הופיע בארצנו במועדון בארבי בתל אביב ב-5 ביוני 2013, הופעה שנחרטה בזיכרון של מעריציו המקומיים. הוא הלך לעולמו ב-16 ביולי בשנת 2014 כשהוא בן 70, אך הצלילים שלו ימשיכו להדהד בכל פעם שמישהו יחפש בלוז אמיתי עם נגיעה של חשמל טקסני.

גם זה קרה ב-23 בפברואר. ברוכים הבאים לעוד חדשות מעולם הרוק והפופ, שם הכל יכול להיות.

נולדו ב-23 בפברואר: סטיב פריסט מלהקת "סוויט" (1950); בראד ויטפורד מלהקת "איירוסמית'" (1952); והווארד ג'ונס (1955).

בשנת 2010 הוכרזו אולפני "אבי רואד" בלונדון כבניין לשימור, צעד שהגן עליהם מפני תוכניות לשינוי מבני קיצוני. שרת התרבות דאז, מרגרט הודג' שרשמה את האולפנים, ציינה כי במקום זה "הופקה כמה מהמוזיקה הטובה ביותר בעולם".

בשנת 1978 חתמה להקה חדשה על חוזה הקלטות עם חברת התקליטים הגדולה A&M. היה זה בזכות תושייתו של מיילס קופלנד, אחיו של המתופף, שהשכיל להציג את ההרכב כלהקת פאנק (Punk) ולא כלהקת רוק. ללהקה קראו THE POLICE, וחבריה היו מוזיקאים מיומנים ומושחזים הרבה יותר מלהקת פאנק ממוצעת – עובדה שאותה חברת תקליטים בת מזל גילתה מהר מאוד. חברי הלהקה היו הזמר והבסיסט גורדון מת'יו ת'ומאס סאמנר, המוכר בכינויו סטינג; הגיטריסט אנדי סאמרס, שמאחוריו כבר היה מסלול עשיר ברוק הבריטי; וסטיוארט קופלנד, שאייש את עמדת התופים בסגנון תזזיתי אך מדויק להפליא.

השלושה עבדו על שירי אלבום הבכורה באולפן זול להחריד בשם "סארי סאונד" – מקום שאופיין בריח לא נעים ובקרטוני ביצים שהודבקו על הקירות כבידוד. מיילס קופלנד הצליח לשכנע את בעלי האולפן לאפשר לשלישייה להקליט תמורת 1,500 דולר בלבד. למרות התנאים הדלים, למבנה היו יתרונות: הוא אפשר לקופלנד להתנסות בסאונד ייחודי לתופים בזכות ההדהוד הטבעי ששרר בו. כך יצרה השלישייה צליל ייחודי שהפך למודל לחיקוי, אך האמת היא שנותר בלתי ניתן לשחזור: השילוב בין צלילי הגיטרה האווריריים והמתוחכמים של סאמרס, התיפוף האנרגטי (בדגש על ההיי-האט) וקולו הגבוה של סטינג, יצרו "ניידת משטרה" עם מפרט טכני חד-פעמי.

בשנת 1965 החלו הביטלס לצלם את סרטם הקולנועי השני באיי בהאמה. אף על פי שיום זה יועד במקור למנוחה לאחר הטיסה מלונדון לאי ניו פרובידנס, הלהקה החלה בצילומים כבר אז. היעד נבחר לאחר שהיועץ הפיננסי של הלהקה, ד"ר וולטר שטרך, הקים שם מקלט מס ונאלץ לשהות במושבה הבריטית במשך שנה; הלהקה הסכימה לצלם שם, בין היתר, כמחווה של רצון טוב כלפיו. הצילומים החלו בשעות אחר הצהריים בסצנה שנגנזה בעריכה, שבה נראה רינגו סטאר מקשיב לקונכיות ברציפים, ובהמשך צולמו ארבעת חברי הלהקה שוחים בבגדים מלאים בבריכת המלון. ב-14 הימים הבאים בבהאמה עבדו הביטלס ללא יום חופש אחד.

בשנת 1968 יצא תקליט-פסקול של להקת מנפרד מאן לסרט UP THE JUNCTION. גם התקליט, הסרט והתקליטון עם שיר הנושא נחלו כישלון מסחרי חרוץ.

בשנת 1970 הופיעה להקת לד זפלין בהלסינקי, פינלנד, וזה נגמר בתקרית לא נעימה. זו הייתה ההופעה היחידה שהלהקה עשתה שם בקריירה שם. זמן ההופעה נדחה בגלל שאורגן ההאמונד לא הגיע בזמן משדה התעופה ובזמן סולו התופים של ג'ון בונהאם, MOBY DICK, נשמעו לפתע צפצופים לא נעימים ממערכת ההגברה שמקורם היה מהפרעה בגלל שידור רדיו מקומי, שדיווח על תחרות סקי בשבדית. ואם זה לא מספיק, מצילת הגונג שהייתה שייכת לתזמורת הסימפונית המקומית, נאספה משום מה, לאחר המופע, על ידי אנשי הצוות של לד זפלין ורק כשהגונג הגיע עם שאר הציוד להופעה הבאה, בשבדיה, נאלצו אנשי הצוות להחזירו ליעדו המקורי מול פניה נזעמת שהגיעה מצד מנהל התזמורת.

בשנת 2003 הלך לעולמו האווי אפשטיין, הבסיסט של "טום פטי ושוברי הלבבות", כתוצאה ממנת יתר בניו מקסיקו. אפשטיין, שהחליף בלהקה את הבסיסט המקורי רון בלייר, שיתף פעולה במהלך הקריירה עם ענקים כמו בוב דילן, ג'וני קאש, סטיבי ניקס ורוי אורביסון. הוא היה בן 47 במותו. טום פטי ספד לו במגזין ה"רולינג סטון": "יש עצב גדול, כי הוא פשוט הגיע לנקודה שבה לא יכול היה להמשיך יותר... זה כאילו שיש לך עץ גוסס בחצר האחורית; אתה מתרגל לרעיון שהוא גוסס, אבל יום אחד העץ היפה הזה פשוט כבר לא שם".

בשנת 1986 ניגן פיט טאונסנד עם הרולינג סטונס במסיבה פרטית במועדון 100 בלונדון. האירוע נערך לזכרו של קלידן הסטונס הוותיק, איאן סטיוארט.

בשנת 1980 פורסמה ביקורת במלודי מייקר על הופעה של פינק פלויד בלוס אנג'לס: "בעוד סופה משתוללת בחוץ נדחסו המונים בקהל עם מכנסיים קצרים. בלוס אנג'לס לא שמעו על מטריות. בחוץ נראו אחרים, שלא השיגו כרטיסים, ובידם שלטים המתחננים להשיג כאלו. פינק פלויד היא חיה נדירה. בקושי רואים את חבריה ועברו כשנתיים מאז שהם הביאו את שנת החזיר עם ANIMALS. מאז הם היו בבידוד מהעולם, מאחורי חומת הכוכבות שלהם. ובכל פעם שהם נעלמים אתה תוהה אם יצליחו לצוץ שוב. יצירתם החדשה, 'החומה', מראה כי הם לא התעצלו. וכל הסיפור הזה של החומה מקבל הגיון רק אחרי שרואים את המופע עם שלל האפקטים שבו. חברי הלהקה לא ביצעו ראיונות לקראת המופע ואסור לצלמם במהלכו. קיימת חומה של סודיות. הלהקה הזו לא עושה חצאי עבודות. יצירתם החדשה מדברת על טראומה מלידה שרק הולכת ומחמירה עם הזמן. יש הרבה דמויות רשעות בסיפור. יש את המנהל של בית הספר, האמא המגוננת מדי, השופט והחזיר הפאשיסטי. כולם פרצופים של גורמים מבודדים. הכל באירוע הזה מתחבר היטב לחומה מושלמת. אם זה הסרטים והשקופיות שבמהלך ההופעה, הבובות המתנפחות, החולצות שנמכרות לקהל ועוד. הבעיה היא שמרוב תחכום אתה נותר חסר תחושה. בעצם, אתה מוצא את עצמך דואג כל הזמן שמשהו יתפקשש בהפקה הזו. האם החזיר המתנפח ייפול על הלהקה? בואו נעבור למופע. זה מתחיל עם האורות הכבים וקולה של קריינית שואל את הקהל 'האם אתם מוכנים למופע רוק הלילה?'. הקהל מגיב בהתלהבות, אך זה לא לקראת מופע רוק אמיתי כמו של, למשל, זי.זי.טופ. אבל בהמשך אנו מבינים שתגובת הקהל היא חלק מהסיפור עצמו. הבמה כבר מכוסה בחלקה עם לבנים מהחומה. רוג'ר ווטרס שר לנו כי אם אנו רוצים לדעת מה מסתתר מאחורי העיניים הקרות, עלינו לחפור מבעד למסיכה. אבל אנו המומים מדי מכדי לעשות זאת. הסאונד במופע מושלם ומקיף את הקהל מכל הכיוונים. המופע מהמם אבל חבל שהוא משקף גם את מצבה של הלהקה, שנבלעה מאחורי אותה חומה".

בשנת 1985 נעצר סטיבי וונדר במהלך הפגנה נגד האפרטהייד מחוץ לשגרירות דרום אפריקה בוושינגטון; הוא שוחרר לאחר חקירה.

בשנת 1972, לאחר כמעט חמש שנות נישואים, עזבה פריסילה פרסלי את ביתו של אלביס בקליפורניה ועברה לדירה סמוך לחוף האוקיינוס השקט. גירושיהם נכנסו לתוקף רשמי ב-9 באוקטובר 1973.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459