רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-24 באוגוסט בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-24 באוגוסט (24.8) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אני מעדיף לא לשמוע מוזיקה שאני לא יכול לגנוב ממנה או לשפר אותה" (איאן דיורי)

האבן שהפסיקה להתגלגל. ב-24 באוגוסט בשנת 2021 מת מתופף הרולינג סטונס, צ'רלי ווטס, בגיל 80.

"בצער רב אנו מודיעים על מותו של צ'רלי ווטס האהוב שלנו. הוא הלך לעולמו בשלווה בבית חולים בלונדון מוקדם יותר היום, מוקף בבני משפחתו", נכתב בהצהרה רשמית, שבה צוין גם כי צ'רלי היה "בעל יקר, אבא וסבא, ואחד המתופפים הגדולים בדורו". עוד נכתב בהודעה: "אנו מבקשים לכבד את פרטיותם של משפחתו, חברי הלהקה וחבריו הקרובים בתקופה קשה זו". לצדו של ווטס בעת פטירתו עמדה אשתו שירלי, שליוותה אותו כמעט שישה עשורים.

סיבת מותו של ווטס, שטופל בסרטן הגרון בשנת 2004, לא פורסמה. פול מקרטני פרסם סרטון מחווה בטוויטר, ובו הביע את תנחומיו וסיפר שהיה מודע לכך שווטס חולה, אך לא ידע עד כמה חמור מצבו. הוא הוסיף: "צ'רלי היה מתופף פנטסטי – יציב כמו סלע". גם רינגו סטאר צייץ: "שאלוהים יברך את צ'רלי ווטס, אנחנו נתגעגע אליך, בן אדם. שלום ואהבה למשפחה". מחוות אלו משני חברי הביטלס הנותרים הדגישו את הכבוד ההדדי והקשר החם ששרר מאחורי הקלעים בין שתי הלהקות היריבות-לכאורה של שנות השישים.

דייב דייויס מלהקת הקינקס כתב כי הוא "בהלם מוחלט. צ'רלי ווטס היה בחור מקסים. הוא יחסר לי מאוד. תנחומיי העמוקים לאשתו, ללהקה ולכל משפחתו וחבריו". אלטון ג'ון פרסם: "צ'רלי ווטס היה המתופף האולטימטיבי. הגבר המסוגנן ביותר וחבר מבריק. תנחומיי העמוקים ביותר לשירלי, לסרפינה ולשרלוט". גרהאם נאש אמר: "ללא ספק, צ'רלי ווטס היה אחד המתופפים הגדולים בעולם. הסוד שלו – בדומה לרינגו – היה קצב פעימות הלב. צ'רלי ווטס היה פעימות הלב של הרולינג סטונס". "איבדנו את אחד האדריכלים המרכזיים של ה-BACKBEAT ברוק'נ'רול משנות השישים ועד היום", אמר ג'ון דנסמור מלהקת הדלתות, וכינה את ווטס "אחד משומרי הקצב הגדולים" של המוזיקה. "הוא השתמש באחיזת מקלות מהאסכולה הישנה של הג'אז וגם לא הכה במצילת ההיי האט שלו במקביל להכאה בתוף הסנר. שתי המוזרויות האלה העניקו לצ'רלי את התחושה הייחודית שלו. הוא היה המנוע שהניע את הסטונס. שליטה כזאת בקצב מעניקה נצחיות".

הקלידן הוותיק של הסטונס, צ'אק ליבל, אמר: "אני שבור ממותו של אחד מגיבוריי, אחד מעמיתיי. לא היה אדם אלגנטי ויפה יותר מצ'רלי ווטס. התזמון והקצב שלו היו תמיד ללא דופי, המגע שלו היה עדין אך יציב ועוצמתי. על הבמה הייתי נוהג לבהות בפניו ולהתפעל מיכולתו להיות הדמות הכי 'קוּלית' שיש. זה היה כבוד חיי לנגן איתו באולפן ובהופעות במהלך 40 השנים האחרונות, ולקרוא לו חבר. נוח על משכבך בשלום, צ'רלי. אני כבר מתגעגע אליך".

סטיב וינווד אמר: "פגשתי את צ'רלי בשנת 1965 כשיצאנו לסיבוב הופעות משותף עם הסטונס. היה לי העונג לנגן איתו בכמה הזדמנויות מאז, והוא תמיד היה תומך ואיש נחמד מאוד. מעבר לכך, הוא היה מתופף מבריק עם טכניקה ייחודית משלו, וללא ספק, לאורך השנים, הוא היה הגרוב שהגדיר את הרולינג סטונס". בריאן וילסון כתב: "אני פשוט בהלם מהידיעה על מותו של צ'רלי ווטס. אינני יודע מה לומר, אני חש צער עמוק למען משפחתו של צ'רלי. הוא היה מתופף נהדר, ואהבתי את המוזיקה של הסטונס; הם יצרו תקליטים אדירים".

מותו של ווטס אירע מספר שבועות לאחר שהוכרז כי לא יוכל להשתתף בסיבוב ההופעות "NO FILTER" של להקתו באצטדיונים בארצות הברית. "צ'רלי עבר ניתוח שהוכתר כהצלחה מלאה, אך רופאיו הגיעו למסקנה שהוא זקוק כעת למנוחה והחלמה נאותות", מסר אז נציג הלהקה. "מאחר שהחזרות מתחילות בעוד כמה שבועות, זוהי אכזבה גדולה, בלשון המעטה. עם זאת, הוגן לומר שאיש לא צפה זאת".

עם ברכתו המפורשת של ווטס עוד בחייו, מינתה הלהקה את סטיב ג'ורדן – חבר קרוב של הלהקה ומתופף פרויקט הסולו של קית' ריצ'רדס – כממלא מקומו להופעות אלה. ואכן, קשה היה לדמיין את הסטונס בלי ווטס. חוש הקצב הייחודי והנוכחות המיוחדת שלו הפכו אותו הן למנוע שהניע את המוזיקה של הלהקה והן לאחד המתופפים המפורסמים והמוערכים בכל הזמנים. כפי שאמר קית' ריצ'רדס בשנת 1979: "כולם חושבים שמיק וקית' הם הרולינג סטונס. אבל צ'רלי ווטס הוא הסטונס".

עם זאת, ווטס היה שונה מאוד משאר חברי הלהקה. חוש הלבוש המעודן שלו זיכה אותו במקום בהיכל התהילה הבינלאומי של המתלבשים הטובים ביותר של מגזין VANITY FAIR – סגנון שהתאים לג'אז, שאותו אהב אפילו יותר מרוק'נ'רול. הוא נודע בחיבתו לחליפות מחויטות שנתפרו בקפידה ברחוב סאוויל רו המפורסם בלונדון, והקפיד להתלבש בהידור קפדני גם כשיצא לבדיקת סאונד פשוטה. ווטס גם נשאר נאמן לשירלי שפרד, אשתו מאז 1964, דבר שייחד אותו מחבריו ללהקה. השניים ניהלו יחד חוות סוסים ערביים רחבת ידיים במחוז דבון, מקום מפלט שבו נהנה ווטס מהשקט ומהריחוק מהזוהר של עולם הרוק.

לעיתים קרובות נראה היה שווטס אינו מתעניין בסיבובי הופעות, והוא שידר תחושה ברורה שהסטונס היו עבורו עבודה יותר מאשר ייעוד או בחירה באורח חיים. במשך עשרות שנים נהג לצייר בפירוט כל חדר מלון שבו שהה במהלך סיבובי ההופעות, פנקסי רישום שהפכו ליומן מסע חזותי מרתק. מאבקו בסמים ובאלכוהול באמצע שנות השמונים התנהל, בדומה לדברים רבים אחרים בחייו, באופן פרטי ברובו. ווטס הצליח להיגמל באופן מוחלט בטרם פגע הדבר במשפחתו או בלהקה. "אני דוגל בכך שיש לאפשר לאנשים לעשות מה שהם רוצים", אמר בשנת 1991. "אם אני הייתי מוביל את הרולינג סטונס, הם לא היו מגיעים לשום מקום. עדיין היינו מתרוצצים ומנסים למצוא מגבר לגיטרה, 30 שנה מאוחר יותר".

ווטס היה חובב ג'אז ואספן מגיל צעיר (מיילס דייויס, דקסטר גורדון וצ'רלי פארקר היו אהובים עליו במיוחד; על האחרון הוא אף כתב ספר בשנות השישים בשם ODE TO A HIGH FLYING BIRD), והחל לתופף ברצינות בסביבות גיל 14. הוא היה חבר בלהקות ג'אז עד 1962, אז החל לחלק את זמנו בין נגינה בלהקת BLUES INCORPORATED של אלקסיס קורנר לבין עבודתו כמעצב גרפי במשרד פרסום. במקביל לחברותו בסטונס, הקים ברבות השנים הרכבי ג'אז משלו, דוגמת THE CHARLIE WATTS QUINTET ו-THE CHARLIE WATTS ORCHESTRA, איתם הקליט והופיע ברחבי העולם.

הוא לא היה המתופף הראשון של הסטונס. הלהקה ניגנה את הופעתה הראשונה בשנת 1962, עם הרכב שכלל את הסולן מיק ג'אגר, הפסנתרן איאן סטיוארט, הגיטריסטים קית' ריצ'רדס ובריאן ג'ונס, הבסיסט דיק טיילור (שעבר מאוחר יותר ללהקת THE PRETTY THINGS), והמתופף היה ככל הנראה טוני צ'פמן. גם מייק אבורי תופף עם החבר'ה אז, לפני שהצטרף ללהקת הקינקס שהייתה אז בהתהוות. ווטס נכנס לתפקיד, וניגן את הופעתו הראשונה עם הסטונס ב-12 בינואר 1963, במועדון ג'אז ב-EALING. מאז נכח ווטס בכל אלבומי האולפן של הלהקה, כולל יצירות מופת כמו BEGGARS BANQUET, LET IT BLEED, STICKY FINGERS ו-EXILE ON MAIN ST., והקלטות אחרונות שלו אף נכללו באלבום HACKNEY DIAMONDS שיצא לאחר מותו.

נראה שווטס היה מודע היטב לכך שהוא מרכיב שאין לו תחליף בצליל של הסטונס. סיפור מפורסם אחד מימי הזוהר של הלהקה מספר כך: מיק ג'אגר, שהיה במסיבה במלון שבו שהתה הלהקה באמצע שנות השמונים באמסטרדם, התקשר לחדרו של ווטס ושאל, "איפה המתופף שלי?". על פי הדיווחים, ווטס קם, התגלח, לבש חליפה וענד עניבה, נעל נעליים מצוחצחות, ירד במדרגות, הגיע לחדר בו שהה ג'אגר, תפס אותו חזק, הכה בו וסינן: "לעולם אל תקרא לי 'המתופף שלך'. אתה הזמר המזוין שלי!". כמה סטייל.

בנוסף לתיפוף המבריק שלו, ווטס השתמש גם בכישורי העיצוב הגרפי שלו כדי לעצב את במות ההופעות של הלהקה וגם לקח חלק בעיצוב עטיפות תקליטים, כמו העטיפה האחורית של האלבום BETWEEN THE BUTTONS. "אני אוהב את הלהקה הזו, אבל היא לא הכול בשבילי", אמר ווטס בשנת 1981. "תמיד חשבתי שהלהקה הזו עומדת להתפרק בכל רגע – אני באמת חושב כך. מעולם לא חשבתי שזה יימשך יותר מחמש דקות, אבל החלטתי שאחיה את חמש הדקות האלה עד תום, כי אני אוהב אותם. לא אכפת לי לפרוש עכשיו, אבל אני לא יודע מה אעשה אם אפרוש. ודאי הייתי משתגע".

האמת הראשונה של ג'ף בק. ב-24 באוגוסט בשנת 1968 יצא באנגליה תקליט הבכורה של "להקת ג'ף בק" ושמו הוא TRUTH. בארצות הברית יצא האלבום מעט מוקדם יותר, בסוף יולי 1968, בחברת EPIC. בבריטניה ראה אור תחת הלייבל COLUMBIA. כך או כך - מדובר בתקליט בהחלט חשוב מאד בעולם הרוק.

שנת 1967. סצנת הרוק הלונדונית רותחת, והגיטריסט הווירטואוז ג'ף בק מרגיש שהגיע הזמן לפרוש כנפיים. אחרי שעזב את להקת היארדבירדס, תוך שהוא מעביר בחן את שרביט הגיטרה המובילה לחברו הטוב, ג'ימי פייג', הוא החליט שהגיע הזמן להפסיק להיות כינור שני. עזיבתו של בק את הלהקה בסוף 1966 לוותה בתסכול רב מעומס ההופעות, אך גם ברצון עז להגדיר מחדש את גבולות הצליל של הגיטרה החשמלית. אז הוא רצה להקה משלו, חזקה, רועשת, כזו שתהיה תחת הנהגתו הבלעדית. החיפוש אחר סולן הוביל אותו לזמר צעיר ובלתי מוכר, אך בעל קול מחוספס ועמוק כבאר נפט, בחור בשם רוד סטיוארט. סטיוארט, שעד אז נתן את נשמתו בלהקת STEAMPACKET לצד האורגניסט בריאן אוגר וגם בלהקת SHOTGUN EXPRESS לצד מיק פליטווד, היה בדיוק מה שבק חיפש: יהלום לא מלוטש עם קול של נייר זכוכית וזהב.

החזון הראשוני של בק היה להרכיב סופרגרופ של ממש. הוא פנה לג'ט האריס, הבסיסט המקורי של הצלליות, וגם ויו פרינס, המתופף ההיפראקטיבי של להקת PRETTY THINGS, קיבל ממנו פנייה. פרינס היה כל כך פרוע ובלתי נשלט על הבמה, עד שהשמועות אומרות שקית' מון מלהקת המי נראה לידו כמו ילד ביישן ומנומס. אחרי ג'אם סשן אחד, קצר ורועש במיוחד, בק הבין מהר מאוד שחטיבת הקצב הזו, עם כל הכבוד, היא דינמיט טהור שעלול להתפוצץ לו בפנים. הוא ויתר על התענוג.

כאן נכנס סטיוארט לתמונה עם הצעה גורלית. "שמע ג'ף", הוא אמר, "יש לי חבר טוב, רון ווד, הוא מנגן גיטרה בלהקה בשם THE BIRDS. אולי ניקח אותו על הבס?". הבעיה היחידה הייתה שרון ווד מעולם לא החזיק גיטרה בס בידיו באופן מקצועי. הוא היה גיטריסט, ותו לא. אבל כשג'ף בק מציע לך להיות הבסיסט שלו, אתה לא אומר לא. ווד, שלא היה לו גרוש בכיס, הפגין תושייה של כוכב רוק אמיתי. הוא נכנס לחנות כלי נגינה, ביקש לבחון גיטרת פנדר ג'אז בס חדשה, וברגע של חוסר תשומת לב מצד המוכר, הוא פשוט יצא בריצה מהחנות עם הגיטרה ביד. שנים רבות לאחר מכן, כשהפך לחבר בלהקת הרולינג סטונס והיה לאיש אמיד, הוא חזר לאותה חנות ושילם בנדיבות על הגיטרה שגנב בצעירותו. להשלמת ההרכב, גויס בתחילה המתופף המוכשר איינסלי דונבאר, אך עד מהרה זה הוחלף במיקי וולר, שהתאים יותר לסגנון הלהקה בזכות הגרוב החופשי, הדינמיקה הכבדה והיכולת להחזיק את הקצב בלי להעמיס על הסולואים הווירטואוזיים של בק. וולר הפך לשם היחיד מההרכב הזה שרוב חובבי הרוק עדיין לא מכירים. ג'ף בק? - מכירים. רוד סטיוארט? - ברור שמכירים. רון ווד? - בטח, זה ההוא עם הרולינג סטונס. מיקי וולר? - מי?!

ההופעה הראשונה של ההרכב החדש, ב-3 במרץ 1967 בלונדון, הייתה אסון קטן. היא נמשכה דקות ספורות בלבד לפני שהפסקת חשמל קטעה אותה באיבה. למחרת, עיתון המוזיקה מלודי מייקר לא ריחם ופרסם ביקורת קטלנית. בק כבר היה על סף ייאוש, מוכן להרים ידיים, אבל אז נכנס לתמונה אדם שעתיד לשנות את פני עולם הרוק: פיטר גראנט. גראנט, שעדיין לא חלם שיהפוך למנהל האימתני והכל יכול של לד זפלין (ועבד באותה עת בצמוד למפיק מיקי מוסט), זיהה את הפוטנציאל העצום וסגר ללהקה סיבוב הופעות בארצות הברית ביוני 1968, שכלל הופעות באולמות פילמור איסט בניו יורק ופילמור וסט בסן פרנסיסקו. שם, הרחק מהביקורות הצוננות של לונדון, הקהל האמריקאי התאהב בלהקה והיא הפכה להצלחה מסחררת. רוד סטיוארט, שהיה משותק מפחד במה בהופעת הבכורה בפילמור איסט, אף שר את השירים הראשונים כשהוא מסתתר מאחורי מגברי הגיטרה עד שחש בחיבוק החם של הקהל.

עם הביטחון המחודש, הם חזרו לאנגליה וגראנט השיג להם חוזה הקלטות עם חברת EPIC. במאי 1968, נכנסה הלהקה לאולפני EMI (מה שייקרא בהמשך אבי רואד) והקליטה את תקליט הבכורה שלה, שזכה לשם הכה הולם TRUTH. ההקלטות ארכו יומיים בלבד, מרתון אינטנסיבי מהבוקר עד חצות, שבו נמזגו לסלילי ההקלטה צלילים חדשניים של בלוז-רוק כבד, סאונד שהיה מהפכני ופורץ דרך לאותה תקופה. בק השתמש באלבום בגיטרת LES PAUL משנת 1959 ובאפקט FUZZ מרעיד אמות סיפים דרך מגברי MARSHALL, מה שיצר צליל עמוס, פידבקים מבוקרים ואוברדרייב פראי שלא נשמעו כמותם קודם לכן.

אבל אז החלה הדרמה. כשרוד סטיוארט ראה את עטיפת התקליט, הוא כמעט התעלף. במקום שם הלהקה, JEFF BECK GROUP, התנוסס בגדול רק שמו של ג'ף בק. סטיוארט רתח מזעם וטען שזו מניפולציה זולה של מפיק התקליט, מיקי מוסט, שהיה גם המנהל האישי של בק. כדי להוסיף חטא על פשע, על העטיפה האחורית לא הופיע צילום של הלהקה, אלא רק תמונה גדולה של בק לבדו. המסר היה ברור: זו ההצגה של איש אחד.

למרות הדרמות הפנימיות, התוכן המוזיקלי היה לא פחות ממושלם. השירה מלאת הנשמה של סטיוארט והגיטרה החשמלית והנושכת של בק התאימו זו לזו כמו כפפה ליד. מיקי וולר סיפק תיפוף גרובי וסוחף, ועל הקלידים הופקדו שני ענקים: אשף המקלדת ניקי הופקינס, וגם המעבד ונגן הבס המוכשר ג'ון פול ג'ונס, שם שעוד נשמע עליו רבות כשיקים את לד זפלין (ג'ונס ניגן בין היתר על אורגן האמונד וטיפל בעיבודים לקטע כמו OL' MAN RIVER). התקליט כלל ביצועים מחשמלים לשני שירים של אמן הבלוז ווילי דיקסון – YOU SHOOK ME ו-I AIN'T SUPERSTITIOUS, שבו בק גרם לגיטרה שלו ממש "לדבר" בעזרת שימוש חלוצי ומחוספס בדוושת ווא-ווא; חידוש רוקי ללהיט של היארדבירדס SHAPES OF THINGS, עיבוד מרגש לשיר העממי MORNING DEW, קטע רוק'נ'רול סוער בשם ROCK MY PLIMSOUL, וביצוע סולו יפהפה של בק לקטע העממי GREENSLEEVES על גבי גיטרה אקוסטית סולו שהבליטה את המנעד המוזיקלי הרחב שלו. ויש את BLUES DE LUXE בו שומעים, באופן קצת מביך, את קולות הקהל השתולים. ורוד סטיוארט משתמש פה באותו משפט בו השתמש כששר בשיר המופתי IN A BROKEN DREAM, של פייטון לי ג'קסון, שאומר I SIT HERE IN MY LONELY ROOM. נו טוב, גם רוברט פלאנט השתמש בה-מ-ו-ן קריאות דומות של "בייבי בייבי בייבי" בשירי זפלין הראשונים.

אך היהלום שבכתר, הקטע המעניין והגורלי ביותר בתקליט, היה ללא ספק BECK'S BOLERO. הקטע הזה, שנכתב על ידי ג'ימי פייג' (בהשראת היצירה הקלאסית "בולרו" של מוריס ראוול), הוקלט למעשה במאי 1966 באולפני IBC בלונדון על ידי הרכב שונה לחלוטין. ואיזה הרכב זה היה. דמיינו את הסיטואציה: להקת CREAM של אריק קלפטון הייתה רגע לפני הפריצה הגדולה, וגיטריסט אלמוני בשם ג'ימי הנדריקס עדיין ניגן במועדונים בארצות הברית. זו הייתה הזדמנות הפז של ג'ף בק, הזדמנות שהולידה קטע אינסטרומנטלי מדהים וגם החמצה היסטורית.

בסשן הקלטות מהיר וסודי אחד, התאספו באולפן ג'ף בק, ג'ימי פייג' בגיטרת 12 מיתרים, ג'ון פול ג'ונס בבס, ניקי הופקינס בפסנתר, ומתופף אחד, בלתי צפוי לחלוטין: קית' מון מלהקת המי. בק סיפר מאוחר יותר שהגעתו של מון היא שהציתה בו את ההתלהבות. "התקשרתי לקית' בציפייה שיסרב", נזכר בק, "אבל להפתעתי הוא הסכים מיד". פייג', שכבר היה נגן אולפנים מנוסה, לקח על עצמו את תפקיד המפיק.

הסשן התחיל בעשר בלילה ובחצות כבר היה גמור. בק חלם שההרכב הזה יהפוך ללהקה של ממש, אבל למון היו מחויבויות קודמות, למרות שנתן לכולם להבין שהוא שוקל לעזוב את המי. מסתבר שהסשן הזה היה אולי רק תרגיל קנאה מצידו. למעשה, גם הבסיסט של המי, ג'ון אנטוויסל, היה אמור להגיע אך הבריז ברגע האחרון, וג'ון פול ג'ונס הוקפץ כמחליף. מאז התקיים ויכוח בין חברי המי - מי מהם המציא את השם LEAD ZEPPELIN כבדיחה על כמה "כבד" יהיה הכישלון של הרכב סופרגרופ כזה שיקום (כאשר אמרו שההרכב יצנח וייפול "כמו צפלין מעופרת"). ג'ימי פייג' אהב את הרעיון ואימץ אותו, כמובן, עם שינוי קל של המילה הראשונה ל-LED כדי שהאמריקאים לא יהגו זאת בטעות כ-"זפלין מוביל".

בק טען לימים בריאיון שנוי במחלוקת: "אני כתבתי את המלודיה של הבולרו, לא פייג', למרות שהוא קיבל את הקרדיט". על התיפוף של מון הוא סיפר: "הוא הגיע לאולפן עם משקפי שמש כדי שלא יזהו אותו. במהלך ההקלטה, הוא נכנס לסולו תופים פרוע, פגע בטעות במיקרופון יקר עם המקל ושבר אותו. מאותו רגע, כל מה ששומעים בהקלטה זה רק את המצילות שלו".

פייג' עצמו חלם לקחת את ההרכב הזה צעד קדימה. הוא רצה את סטיב מריוט (מלהקת הסמול פייסס) או סטיב וינווד (מלהקת ספנסר דייויס) כסולנים. הוא אפילו פנה למריוט, אך קיבל בחזרה מכתב מאיים ממנהלו, דון ארדן, שהבהיר לו שאם ינסה לגנוב את הזמר שלו, הוא וחבריו ימצאו את עצמם "להקה ללא אצבעות". אז הקטע BECK'S BOLERO נגנז ויצא לאור רק כשנה וחצי לאחר מכן, בתקליט TRUTH (לאחר שיצא תחילה כבי-סייד לסינגל HI HO SILVER LINING במרץ 1967). בגלל בעיות חוזיות, שמו של מון לא יכול היה להופיע בקרדיטים, ולכן נכתב בהומור שבתופים ניגן YOU KNOW WHO (אתם יודעים מי).

באופן אירוני, התקליט TRUTH לא זכה להצלחה מסחרית גדולה בבריטניה בזמן אמת (שם הגיע רק למקום ה-40 במצעדים, לעומת מקום 15 ומעמד של אלבום זהב במצעד הבילבורד האמריקאי). הגעתה המטאורית של לד זפלין, מספר חודשים לאחר מכן עם אלבום הבכורה שלהם בינואר 1969, גרמה לו להיראות כמעט נחבא אל הכלים. השיא של הדרמה הגיע בסוף 1968, כשג'ימי פייג' השמיע לבק הקלטה של להקתו החדשה. בק היה המום לגלות שהם הקליטו גרסה משלהם לשיר YOU SHOOK ME, שנשמעה דומה באופן מחשיד לגרסה שכבר הופיעה בתקליט שלו (עם אותו דיאלוג מוזיקלי מפורסם של "קריאה ותגובה" בין הגיטרה לשירה, שהפך לסימן ההיכר של שני ההרכבים). הוא הרגיש נבגד וחשב שפייג' לועג לו. לרגע אחד, הוא רצה להכות את חברו הוותיק. הוא הבין שהמאמץ שלו עומד להידרס תחת גלגלי הבולדוזר הענק ששמו לד זפלין.

באמת ובתמים, אם ג'ימי פייג' לא היה טורח להקים את להקתו הראשונה (והאחרונה) הרצינית בסתיו 1968, ייתכן שמקומו בהיסטוריה של הרוק היה נתפס לנצח בידי ג'ף בק עם התקליט שכיום נשמע כמו תוכנית אב של מאה אחוז לאלבום הבכורה של לד זפלין. הדבר הרע הוא אותו סוג של פגם שהעיב ועדיין מעיב על כל האלבומים של ג'ף בק: היעדר כתיבת שירים טובה. בק לא ידע לכתוב שירים, כמובן – הוא בסך הכול היה גיטריסט, אחרי הכל. אבל איזה גיטריסט!!!

אז עם הכרונולוגיה אי אפשר להתווכח. TRUTH היה שם קודם, והוא מהווה אבן יסוד מכוננת בהיסטוריה של הרוק הכבד. שנים לאחר צאתו, הוא קיבל את הכבוד המגיע לו ונחשב לקלאסיקה על-זמנית, תקליט שהוכיח כי ג'ף בק היה שם ראשון, עם סאונד, חזון ואמת אחת, עירומה וצורבת. ולמתעניינים: התקליט יצא בדיסק במהדורת רימסטר משופרת עם קטעי בונוס מרתקים, וניתן למצוא גם את גרסת המונו המקורית, המציעה חווית האזנה שונה ומיוחדת. אבל עדיין - לשמוע את זה בתקליט עושה לי את זה הרבה יותר. למה? כי זו האמת.

כשגיטרות פגשו חלילים עתיקים: הפסקול שצבע את צפון אירלנד. ב-24 באוגוסט בשנת 1984 יצא אלבום פסקול של מארק נופפלר, איש הדייר סטרייטס, לסרט בשם CAL.

נסו לדמיין את הסאונד של שנת 1984. מה אתם שומעים? סביר לוודאי שתשמעו סינטיסייזרים עתידניים ותופים אלקטרוניים מהדהדים. בימים בהם "רוקד עם דמעות בעיניי" של אולטרווקס, "שליטה עצמית" של לאורה ברניגן, "שני שבטים" של פרנקי הולך להוליווד, "כשהיונים הומות" של פרינס, "לבנון" של הליגה האנושית, "פנינה בצדפה" של הווארד ג'ונס, "מתגעגעת אליי" של מועדון תרבות, "לא אתן לשמש לשקוע עליי" של ניק קרשאו וכאלו - היו ה-דבר.

ובכן, בתוך כל ההמולה הפופית הזו, ב-24 באוגוסט של אותה שנה, ענק הגיטרה מארק נופפלר, המוח והאצבעות מאחורי דייר סטרייטס, לחץ על כפתור ה-PAUSE, השאיר לרגע את אצטדיוני הענק מאחור - חודשים ספורים בלבד לפני שהלהקה תיכנס לאולפני AIR במונטסראט כדי להקליט את אלבום המגה-סלר BROTHERS IN ARMS - והוציא יצירה קטנה, מהורהרת ומכאיבה, שהייתה רחוקה שנות אור מלהיטי הענק של להקת האם. התקליט הזה היה פסקול הסרט CAL, והוא היה הרבה יותר מסתם מוזיקת רקע – הוא היה הנשמה הפצועה של צפון אירלנד בכבודה ובעצמה.

בואו נחזור שנה אחת אחורה. בשנת 1983, נופפלר כבר הוכיח שהוא לא רק גיטריסט מחונן שיודע לכתוב ריפים שימכרו מיליוני תקליטים. הוא עשה זאת עם הפסקול המופלא לסרט LOCAL HERO, יצירה מלאת קסם ונופים סקוטיים שהראתה לעולם שיש לו יכולת נדירה לתרגם תמונות ורגשות לצלילים (עם נעימות מופתיות כמו GOING HOME). ההצלחה האדירה של הפרויקט ההוא, שהפך לקלאסיקה בפני עצמה וזיכה אותו במועמדות לפרס BAFTA, פתחה לו את התיאבון. וכך, כשפנו אליו עם התסריט של CAL, שעובד על ידי הסופר ברנרד מקלברטי על פי ספרו משנת 1983 ובוים על ידי פט או'קונור, הוא לא היסס וקפץ למים העכורים והסוערים של הפוליטיקה האירית.

הסרט CAL, בכיכובם של הלן מירן הצעירה (שזכתה בפסטיבל קאן בפרס השחקנית הטובה ביותר על תפקידה בסרט) וג'ון לינץ' (בתפקיד הבכורה הקולנועי המחשמל שלו), לא היה סיפור מתוק על גבעות ירוקות ועדרי כבשים. הוא היה דרמה קודרת, כמעט אכזרית, שזרקה את הצופים היישר ללב הקונפליקט המדמם של צפון אירלנד, הידוע בכינוי "הצרות". סיפור אהבה בלתי אפשרי בין קאל, צעיר קתולי המשמש כנהג עבור ה-IRA, לבין מרסלה, ספרנית קתולית (הנשואה למשפחה פרוטסטנטית) ואלמנה שבעלה השוטר נרצח שנה קודם לכן על ידי הארגון שבו קאל חבר. כן, הבנתם נכון – רומנטיקה מורכבת וטעונה על רקע של פצצות, ייאוש ושנאה יוקדת.

נופפלר הבין מיד שהסאונד הבוהק והמלוטש של דייר סטרייטס פשוט לא יתאים כאן. הוא היה צריך משהו אחר, משהו שורשי, חשוף וכואב. הוא נדרש לזקק את המלנכוליה, את תחושת האיום התמידי ואת האהבה הגדולה שמנסה לפרוץ מבעד לשנאה. הפתרון שלו היה גאוני בפשטותו: הוא החליט לצלול עמוק אל תוך המוזיקה העממית האירית, סגנון שכמעט איש לא קישר אליו או אל הלהקה שלו באותם ימים.

כדי להבטיח שהחיבור למסורת האירית יהיה אותנטי ולא ירגיש כמו חיקוי תיירותי, הוא גייס למשימה את אחד מגדולי המוזיקאים של אירלנד, פול בריידי. בריידי, זמר-יוצר ונגן מוכשר, הביא איתו את הידע, את הצלילים המסורתיים ואת הלב האירי הפועם. עבודת הגיטרה המופנמת והאמוציונלית של נופפלר, זו שידועה ביכולתה "לשיר" משפטים שלמים ללא מילים, השתלבה באופן מושלם עם הנגינה המסורתית של בריידי והאנסמבל. התוצאה הייתה פסקול מאופק ברובו, כמעט מינימליסטי, שבו כל צליל טעון במשמעות והוקלט באולפני AIR בלונדון.

פתאום, לצד גיטרת הפנדר סטרטוקסטר והגיטרות האקוסטיות האהובות של נופפלר, אפשר היה לשמוע צלילים של חמת חלילים אירית וכלים אקוסטיים אחרים שסיפרו סיפור עתיק של כאב וגעגוע. המוזיקה לא ניסתה להתפרץ או לצעוק. במקום זאת, היא התגנבה מתחת לעור. קטעים כמו THE LONG ROAD (שחותם את התקליט) או A SECRET PLACE / WHERE WILL YOU GO הם שיעור ביצירת אווירה, כמו גם נעימת הנושא המהפנטת IRISH BOY, שפתחה את האלבום וקבעה מיד את הטון המלנכולי והאינטימי של היצירה, או FATHER AND SON שהמחישה את הקרע המשפחתי והחברתי.

בעוד שתקליטים אחרים של נופפלר, במיוחד אלו עם דייר סטרייטס, כבשו את המצעדים והפכו לפסקול חייהם של מיליונים, CAL נותר פנינה נסתרת, מוערך בעיקר על ידי אניני טעם ומעריצים שרופים - ולימים פתח עבור נופפלר מסלול פורה של הלחנת פסקולים בלתי נשכחים, בהם THE PRINCESS BRIDE ו-LAST EXIT TO BROOKLYN. אך דווקא במעמדו הצנוע טמון כוחו. זהו תקליט שלא נועד למלא אצטדיונים, אלא לחדור ללבבות. הוא מציג צד אחר של אחד מגדולי הגיטריסטים בהיסטוריה, ומדגים את יכולתו המופלאה לספר סיפור שלם ועמוק בעזרת מוזיקה בלבד, גם כשהיא לוחשת במקום לצעוק. כן, גם במקומות החשוכים והאלימים ביותר, תמיד יש מקום ליופי עדין ושביר.

יום הולדת קוסמי בסן פרנסיסקו. ב-24 באוגוסט נולדו שני חברים מלהקת הרוק הפסיכדלית QUICKSILVER MESSENGER SERVICE. אלו הם הגיטריסט ג'ון צ'יפולינה (שנולד בשנת 1943 ומת במאי 1989) והבסיסט דייויד פרייברג (שנולד בשנת 1938). הקשר האסטרולוגי המשותף ביניהם מתחת למזל בתולה אף היווה את ההשראה לשם הלהקה: שניהם חלקו את כוכב הלכת מרקיורי (כוכב חמה), שהשם האלכימי הנוסף שלו הוא "קוויקסילבר" (כספית), והוא נחשב לשליח האלים (MESSENGER).

תאמינו או לא, אבל לפעמים היקום כותב את התסריטים הכי טובים. קחו למשל את ה-24 באוגוסט, תאריך שכנראה לא אומר לכם הרבה, אבל בסן פרנסיסקו של שנות השישים הוא היה יום עם אנרגיה קוסמית מיוחדת. ביום הזה ממש, בהפרש של חמש שנים, נולדו שניים מהכוחות המניעים מאחורי אחת הלהקות המכוננות של הסצנה הפסיכדלית: QUICKSILVER MESSENGER SERVICE. אנחנו מדברים על הגיטריסט ג'ון צ'יפולינה והבסיסט והסולן דייויד פרייברג. כן, באותו היום בדיוק, כאילו מישהו למעלה כיוון את השעונים.

סוף שנות השישים ברחבי מפרץ סן פרנסיסקו היה כמו קלחת רותחת של יצירתיות, צבעים וצלילים חדשים. לצד ענקיות כמו גרייטפול דד וג'פרסון איירפליין, קוויקסילבר מסנג'ר סרוויס היו עמוד תווך בסצנה הזו, חלוצים אמיתיים שסירבו ללכת בתלם. הם היו מוקד משיכה קבוע באולמות FILLMORE AUDITORIUM ו-AVALON BALLROOM, ומבין "ארבע הגדולות" של סן פרנסיסקו (לצד גרייטפול דד, ג'פרסון איירפליין ו-BIG BROTHER AND THE HOLDING COMPANY), הם היו האחרונים שחתמו על חוזה הקלטות בחברת תקליטים גדולה - מתוך רצון עיקש לשמור על חופש אמנותי מוחלט. 

הם לא רק ניגנו מוזיקה, הם יצרו נופים קוליים שלמים. הסאונד שלהם היה תערובת מהפנטת של רוק מחוספס, בלוז עמוק מהביצות, נגיעות של ג'אז מתוחכם והכי חשוב, יכולת אלתור שהפכה כל הופעה חיה למסע בלתי צפוי. ההרכב המקורי כלל גם את הזמר והגיטריסט גארי דנקן ואת המתופף גרג אלווה, ויחד הם יצרו אלבום בכורה מופתי בעל אותו השם, QUICKSILVER MESSENGER SERVICE, שיצא ב-1968. ובלב הכור ההיתוך הזה עמדו שני המוזיקאים שנולדו באותו תאריך קוסמי.

אם היה צריך לתאר את הנגינה של ג'ון צ'יפולינה במילה אחת, הייתי כנראה משתמש במילה "נוזלית". סגנון הנגינה שלו היה ייחודי לחלוטין, והוא פיסל את צליל הגיטרה שלו באמצעות שימוש מופתי בטכניקות של הרעדת הצליל והארכתו שהעניקו לנגינתו איכות מתפתלת ומלאת הבעה. הוא עשה שימוש חלוצי בידית הוויברטו בשילוב מפרט אגודל ומפרטי אצבעות ממתכת, טכניקה ששאל ממוזיקת בלוגראס וקאנטרי. הוא ספג את יסודות הבלוז מגיבוריו, כמו בי.בי. קינג והאולין וולף, וטבל אותם בחומצה הפסיכדלית של התקופה. התוצאה הייתה סאונד שהיה גם נטוע במסורת וגם שבר אותה בכל אקורד.

הקסם האמיתי של צ'יפולינה התגלה בג'אמים הארוכים והמורכבים של הלהקה, שהיו סימן ההיכר שלה. קחו למשל את הביצועים המפורסמים שלהם לשירים כמו WHO DO YOU LOVE או MONA. שני השירים האלה, שנכתבו במקור בידי ענק הרית'ם אנד בלוז בו דידלי, הפכו למוקד האלבום הנהדרHAPPY TRAILS משנת 1969 — אלבום שנחשב עד היום לאחת מפסגות ההופעה החיה של הרוק הפסיכדלי. אלו לא היו סתם שירים, אלו היו מסעות מוזיקליים ארוכים שבהם הגיטרה של צ'יפולינה הייתה המצפן והמפה.

לצד הגיטרה הקצבית והמחוספסת של גארי דנקן, צ'יפולינה יצר סגנון נגינה של שני גיטריסטים מובילים בדיאלוג מתמיד. הוא הוביל את הלהקה דרך סערות של אלתורים מבלי לאבד לרגע את הכיוון, שומר על מתח לאורך דקות ארוכות. הוא לא היה סתם גיטריסט, הוא היה חדשן טכנולוגי. הסאונד המזוהה איתו נבע לא רק מאצבעותיו, אלא גם מגיטרת הגיבסון SG שלו וממערכת הגברה מפלצתית ומעוצבת אישית שכללה מגברים שונים ורמקולים מיוחדים. המערך המותאם אישית שלו שילב מגברי FENDER ו-STANDEL יחד עם שופרות WURLITZER, ומוצג כיום בהיכל התהילה של הרוק'נ'רול. הוא היה ללא ספק הלב הפועם והמחשמל של הלהקה.

מול האש המתפרצת של צ'יפולינה, דייויד פרייברג היה העוגן, הסלע היציב והקול המרגיע. אבל אל תטעו, "יציב" לא אומר משעמם. פרייברג היה מוזיקאי רב-גוני להפליא: בסיסט, סולן ראשי ולעיתים גם קלידן. הוא הגיע מסצנת הפולק של אזור המפרץ, שם חלק חדר עם דייוויד קרוסבי והושפע עמוקות מההרמוניות הקוליות של הז'אנר. זה היה קריטי בעיצוב הסאונד העשיר של הלהקה. בזמן שצ'יפולינה המריא לסולואים שמימיים, פרייברג סיפק את התשתית המוצקה והמלודית שאפשרה לכל המבנה המורכב הזה לא לקרוס.

נגינת הבס שלו לא הייתה סתם שמירה על הקצב. הוא ניגן קווים מלודיים מורכבים שלעיתים קרובות רקדו סביב הגיטרה של צ'יפולינה ויצרו דיאלוג מרתק בין שני הכלים. משחק הגומלין הזה היה אחד המאפיינים הבולטים של המוזיקה שלהם והעניק לה תחושה דינמית וזורמת. כישרונו לעבור בקלילות בין הבס לקלידים הוסיף עוד שכבת עומק, במיוחד בתקליטי האולפן של הלהקה.

וכמובן, היה לו את הקול. הוא היה ניגוד מושלם לסגנון השירה הנינוח יותר של חברים אחרים בלהקה. האזינו לשיר כמו PRIDE OF MAN ותבינו מיד את העוצמה והרגישות שהוא היה מסוגל להעביר. ראוי לציין שאת PRIDE OF MAN כתב במקור זמר הפולק המבריק המילטון קאמפ, אך פרייברג העניק לו אינטרפרטציה בלתי נשכחת. שירים אחרים שכתב ושר פרייברג, כמו THE FOOL ו-LIGHT YOUR WINDOWS, שיקפו לעיתים קרובות את התסיסה החברתית והפוליטית של שנות השישים, והוסיפו למוזיקה של קוויקסילבר מימד של דחיפות ורלוונטיות תרבותית.

במובנים רבים, צ'יפולינה ופרייברג היו היין והיאנג של קוויקסילבר. האחד היה האנרגיה הפרועה והפורצת גבולות, והשני היה התבונה המלודית והנשמה. יחד, הם לא רק הגדירו את הצליל של הלהקה שלהם, אלא גם השפיעו עמוקות על התפתחות הרוק הפסיכדלי. צ'יפולינה המשיך להקים הרכבים ייחודיים כמו COPPERHEAD ו-TERRY AND THE PIRATES, בעוד שמורשתו של פרייברג המשיכה גם הרבה אחרי קוויקסילבר, עם עבודתו המאוחרת והמשמעותית בלהקות ג'פרסון איירפליין וג'פרסון סטארשיפ (שם היה שותף בכתיבת הלהיט הגדול JANE). אבל כל הקסם הזה, התחיל עם צירוף מקרים קוסמי אחד, ב-24 באוגוסט.

המעלית שהפסיקה לנוע - בגלל קליע. ב-24 באוגוסט בשנת 1978 נהרג סטייסי סאת'רלנד, הגיטריסט של להקת הרוק הפסיכדלית 'מעליות הקומה ה-13' (THE 13TH FLOOR ELEVATORS). אשתו, ממנה נפרד, ירתה בו במהלך ריב ביניהם. מה קרה שם? בואו לקרוא...

בלילה טקסני לח אחד, באוגוסט 1978, רחוק מאוד מפסטיבלי הפרחים והמסרים הקוסמיים של סן פרנסיסקו, ביוסטון, טקסס, הסתיימו חייו של הגיטריסט סטייסי סאת'רלנד, הגיבור השקט והפחות מוכר של אחת הלהקות המשפיעות והמהפכניות יותר בתולדות הרוק הפסיכדלי האמריקאי, 'מעליות הקומה ה-13'. הקליע נורה לכיוונו במהלך ריב סוער עם אשתו, ממנה נפרד.

סטייסי, הגיטריסט בעל המראה המהורהר והנגינה שהייתה יכולה לנוע בין בלוז מעושן להתקף זעם חשמלי, היה הצלע היציבה, במידת האפשר, בלהקה שתמיד נראתה על סף התרסקות המעלית או המראה לקומה גבוהה יותר. אך באותו לילה, גם היציבות הזו קרסה. הריב עם אשתו, באני, הסלים במהירות. פרטי המקרה המדויקים נותרו מעורפלים, כראוי לסיפור שהפך לחלק מהמיתולוגיה האפלה של הרוק, אך התוצאה הייתה קטלנית. אקדח נשלף, ירייה פילחה את הדממה, וסאת'רלנד, האיש שהיה אחראי לכמה מהריפים המהפנטים, מת.

אוסטין, טקסס. אמצע שנות ה-60. ארצות הברית געשה, אך טקסס עדיין הייתה מעוז של שמרנות דרומית. אל תוך הוואקום התרבותי הזה פרצה חבורה של צעירים שראו את העולם אחרת, תרתי משמע. הלהקה, שהוקמה בשנת 1965, מתוך שרידי הרכב הגראז' המוקדם THE LELAND FOUR שבו ניגן סאת'רלנד, כללה את הסולן הכריזמטי והפרוע רוקי אריקסון (שפרש מלהקת THE SPADES), את הוגה הדעות והפילוסוף של הלהקה שניגן בכד חשמלי, טומי הול, והגיטריסט הווירטואוז, סטייסי סאת'רלנד. יחד עם הבסיסט רוני לית'רמן והמתופף ג'ון אייק קלוגר, הם לא רק ניגנו מוזיקה; הם הטיפו לפילוסופיה שלמה.

הם היו, ככל הנראה, הלהקה הראשונה שהגדירה את עצמה כרוק פסיכדלי. הביטוי "פסיכדלי" הופיע בראיון שהעניקו לעיתון מקומי באוסטין כבר בפברואר 1966, ובסוף אותה שנה התנוסס על גב עטיפת אלבום הבכורה שלהם. המילה הזו לא הייתה רק תווית שיווקית, היא הייתה משימה. הול, שהיה סטודנט לפילוסופיה ופסיכולוגיה, האמין כי שימוש מבוקר באל.אס.די ובסמים משני תודעה אחרים יכול להוביל את האנושות לשלב הבא של האבולוציה התודעתית. שם הלהקה עצמו היה רמז עבה: האות ה-13 באלפבית האנגלי היא M, קיצור למריחואנה, והקומה ה-13 החסרה בבניינים רבים סימלה עבורם מישור תודעתי גבוה יותר. המוזיקה שלהם הייתה הפסקול למסע הזה.

וזה היה פסקול שונה מכל מה שנשמע עד אז. השירה הצורמנית והנשמתית של אריקסון, צליל כד החרס המבעבע והמהפנט של הול, ובעיקר, הגיטרה של סאת'רלנד. הנגינה שלו הייתה שילוב של בלוז טקסני שורשי, ריפים גולמיים של גראז'-רוק וצלילים שהדהדו כמו גלים מאוקיינוס אחר, במיוחד בזכות השימוש החדשני באפקטי ריוורב, פאז ודיליי כבדים עם גיטרת הגיבסון ES-330 שלו. תקשיבו לשיר הפתיחה בתקליט הבכורה שלהם, THE PSYCHEDELIC SOUNDS OF THE 13TH FLOOR ELEVATORS (1966), ותבינו הכל. הריף הפותח של YOU'RE GONNA MISS ME הוא כמו אגרוף לפנים, שהפך ללהיט לאומי צנוע (מקום 55 במצעד הבילבורד) ולימים פתח את אוסף הגראז' המכונן NUGGETS החשוב.

הלהקה זכתה להצלחה מסחררת בטקסס ומשכה תשומת לב גם בחוף המערבי, שם הופיעה באולמות 'פילמור' ו'אבאלון בולרום' בסן פרנסיסקו לצד ענקי התקופה כמו ג'ניס ג'ופלין (שאגב, דחתה הצעה להצטרף אליהם) והגרייטפול דד. אך הפילוסופיה הפתוחה שלהם בנוגע לסמים הפכה אותם למטרה נעה עבור רשויות החוק השמרניות של טקסס. חברי הלהקה נעצרו שוב ושוב באשמת החזקת סמים, מה שהוביל למאבקים משפטיים בלתי פוסקים וללחץ נפשי אדיר. על אף הרדיפות, הם הוציאו ב-1967 את אלבומם השני והמוערך, EASTER EVERYWHERE, שכלל יצירות מופת כמו SLIP INSIDE THIS HOUSE וגרסת כיסוי מופלאה ל-IT'S ALL OVER NOW, BABY BLUE של בוב דילן.

הלחץ הזה, בשילוב עם השימוש הכבד באל.אס.די, החל לגבות מחיר כבד. רוקי אריקסון, שהיה מלכתחילה נפש רגישה, החל להראות סימנים של אי יציבות נפשית קשה. כדי להימנע מעונש מאסר ממושך לאחר שנתפס עם ג'וינט בודד ב-1969, הוא אשפז את עצמו בבית חולים פסיכיאטרי ברורסק, שם עבר טיפולים אכזריים בנזעי חשמל ובתרופות אנטי-פסיכוטיות כבדות שהותירו אותו מצולק משם והלאה. הלהקה התפרקה והתאחדה בהרכבים שונים, אך הקסם הראשוני החל לדהות.

בתוך הכאוס הזה, סטייסי סאת'רלנד ניסה להחזיק את השברים. הוא היה הכוח המניע מאחורי התקליט האחרון של הלהקה, BULL OF THE WOODS שיצא בשנת 1969. בתקליט הזה, שבו אריקסון כמעט ולא השתתף, סאת'רלנד לקח את המושכות, כתב את רוב השירים (ביניהם שירים בולטים כמו LIVIN' ON ו-DEAR DELILAH) ואף שר בחלקם. התוצאה הייתה תקליט בלוזי, אפל ואישי יותר, שביקש להבליט כישרון גדול של גיטריסט שבמשך שנים עמד בצילם של שני הפרונטמנים הכריזמטיים של הלהקה. אך גם המאמץ ההרואי הזה לא הצליח להציל את המעלית השוקעת. הלהקה התפרקה סופית, וכל אחד מחבריה פנה למסלול חיים רצוף מהמורות.

לאחר התפרקות הלהקה, סאת'רלנד נאבק בהתמכרות להרואין ובבעיות עם החוק, ואף ריצה עונש מאסר בכלא המדינתי בהאנטסוויל, טקסס, באמצע שנות ה-70, אך תמיד המשיך ליצור מוזיקה. בשנות ה-70 המאוחרות, הוא הקים הרכב חדש בשם ICEFLYER ונראה היה שהוא מתחיל למצוא את דרכו מחדש. סטייסי ובאני היו נשואים אז למעלה משנה. לרוע המזל, שניהם נאבקו בשדים פנימיים עם אלכוהול ואלו גררו אותם למטה. סטייסי היה נחוש שלא לתת לנישואים להיכשל. עדיין, אלימות הייתה דבר בשגרה בין שניהם. סטייסי לא היה מלאך, וכשהיה באחד ממצבי הרוח הרע שלו, באני ברחה מהבית. במהלך 1978 סטייסי ובאני היו שבורים כלכלית, וחיו מאכילת ירקות רקובים. המצב היה רע.

ב-15 ביולי 1978 הוא ניגן את הופעתו האחרונה עם להקתו. זה היה בפסטיבל אמנים והוא היה רחוק מלהוביל אותו, כשהוא אי שם שמיני ברשימת האמנים המופיעים. הוא בילה את השבועות הבאים יושב על הספה וגונח על הצרות שלו, כשהוא קם רק כדי לרכוש עוד משקאות חריפים. הוא חשב אז על כתיבת ספר זיכרונות, לו קרא בצחוק 'מעליות: למעלה ולמטה'. באני פתחה בהליך גירושין במטרה לעורר אותו לפעול ולהחזירה אליו, אבל הוא סבל מסיוטים נוראיים, שהמשיכו לרדוף אותו במהלך היום.

אז הגיע אותו לילה גורלי ב-24 באוגוסט 1978. סטייסי ובאני התווכחו שוב. הוא יצא מהבית מוטרד מהמציאות של כישלון נישואיו והיא נותרה להתפלש ברחמים עצמיים. כשהוא חזר לבית, הוא מצא את באני במצב רוח נורא. היא לקחה לידה אקדח, רק כדי להפחיד אותו. הוא ניסה להתקרב אליה כדי להוציא מידה את הנשק והיא סחטה את ההדק.

למשמע הירייה, יצא מחדרו במהירות בנה בן החמש עשרה, ראלף, לקח ממנה את האקדח וצלצל להזעיק אמבולנס. סטייסי שכב על רצפת המטבח עם פצע בחזה שלו. הוא ניסה להרים את עצמו על זרוע אחת ולחבק את באני, שהייתה היסטרית לצידו. הוא נפל לאחור, עיניו מזוגגות, אך נשאר בהכרה במשך כעשרים דקות. כשהאמבולנס והשוטרים הגיעו, הוא כבר מת על רצפת המטבח, בן 32 במותו.

סאת'רלנד מת לפני שזכה לחוות את ההכרה העולמית והשבחים המורעפים כיום עליו ועל להקת "המעליות של הקומה ה-13" מצד מעריצים נלהבים, מוזיקאים ועיתונות המוזיקה. המוזיקה שלהם מצאה לה קהל חדש מקרב דור חדש לחלוטין, והשפיעה עמוקות על להקות כמו TELEVISION, THE JESUS AND MARY CHAIN ו-SPECTRUM. אבל הוא קבור בבית הקברות סנטר פוינט, ליד החווה של משפחתו במחוז קר, לא הרחק מהמקום שבו נהג לנגן בגיטרה על גדות נהר הגוואדלופה. באני, זו שירתה בו, נשפטה על הריגה בשוגג וקיבלה עונש מאסר על תנאי. היא הפכה, באופן אירוני, לקלדנית בבית משפט, נישאה בשנית והמשיכה להתגורר בבית שבפינת הרחובות פסיפיק והופקינס במזרח מונטרוז, שם מתה מסרטן בשנת 1987, בגיל 43.

יום ההולדת של הקוסם. ב-24 באוגוסט בשנת 1945 נולד הקלידן הבריטי קן הנסלי, שידוע בעיקר בחברותו בלהקת אוריה היפ. הוא מת בנובמבר 2020.

סוף עידן התמימות: האיש שרצח את ג'ון לנון נשלח לכלא. ב-24 באוגוסט בשנת 1981 הוכרז פסק הדין במשפטו של רוצח ג'ון לנון, מארק דייויד צ'פמן.

ב-24 באוגוסט 1981, יום שני קריר למדי בניו יורק, נחתם הפרק המשפטי בטרגדיה שזעזעה את עולם המוזיקה והתרבות הפופולרית. מארק דייויד צ'פמן, האיש שלחץ על ההדק וגדע את חייו של ג'ון לנון, ניצב בפני השופט ושמע את גזר דינו. הבשורה, כצפוי, לא הביאה לו נחמה. היא רק חתמה באופן רשמי את סיומו של חלום, חלום שנקרא הביטלס ואיש אחד, מוכשר באופן פנומנלי, שעמד במרכזו - ג'ון לנון. העולם כולו עוד היה שקוע באבל עמוק; מיליוני מעריצים ברחבי תבל התכנסו בחודשים שחלמו לעצרות זיכרון דוממות, כשרבים מהם שרים בדמעות המנונים כמו IMAGINE ו-GIVE PEACE A CHANCE, מסרבים להאמין שקולו של לנון נדם לעד ושהביטלס לא יתאחדו לעולם.

האווירה באולם בית המשפט הייתה טעונה. שמונה חודשים בלבד חלפו מאז אותו לילה נורא ב-8 בדצמבר 1980, שבו צ'פמן, אז בן 25, המתין בסבלנות ליד שער בניין הדקוטה המפורסם, שם התגורר לנון עם רעייתו יוקו אונו ובנם שון. שעות ספורות קודם לכן, באקט סוריאליסטי ומצמרר, אותו לנון ממש חתם לצ'פמן על עותק של תקליטו החדש, DOUBLE FANTASY, תקליט שסימל את חזרתו השמחה לעולם המוזיקה לאחר חמש שנות הפסקה שבהן התמסר לחיי משפחה וכלל להיטים מצליחים כמו (JUST LIKE) STARTING OVER ו-WOMAN. הצלם פול גורש אף הנציח את הרגע המצמרר שבו לנון חותם לצ'פמן על האלבום – תצלום שהפך לאחת התמונות המפורסמות והמבעיתות בהיסטוריה של הרוק. איש לא שיער אז שהמחווה האדיבה הזו תהיה אחת הפעולות האחרונות בחייו - שלנון חותם למלאך המוות שלו.

כששב לנון לביתו מאוחר יותר בשעה 22:50 מהקלטות באולפני THE HIT FACTORY, צ'פמן קרא בשמו וירה לעברו חמישה כדורי הולו-פוינט מאקדח CHARTER ARMS .38 SPECIAL, מתוכם ארבעה פגעו בגבו ובכתפו של לנון. לנון נפל לקרקע ומידו נפלו כמה הקלטות שביקש להביא הביתה מהאולפן ולהקשיב להן – ביניהן השיר WALKING ON THIN ICE שעליו עבד עם אשתו באותו ערב. הוא הובהל בניידת משטרה לבית החולים רוזוולט, אך הצוות הרפואי נאלץ לקבוע את מותו תוך זמן קצר עקב איבוד דם מסיבי.

חודשיים לפני גזר הדין, במה שנראה כמו עוד תפנית ביזארית בפרשה, החליט צ'פמן לזעזע את המערכת. הוא הודיע שהוא מודה באשמת רצח מדרגה שנייה. ההחלטה הזו הכתה בתדהמה את עורך דינו, ג'ונתן מארקס, שבנה קו הגנה שלם המבוסס על אי שפיות. מארקס היה משוכנע שיוכל להוכיח כי צ'פמן לא היה אחראי למעשיו לאחר שפסיכיאטרים מטעם ההגנה אבחנו אצלו פסיכוזה והפרעות נפשיות קשות, אך למרשו היו תוכניות אחרות. בשימוע שנערך בבית המשפט וארך 45 דקות, התעלם צ'פמן לחלוטין מעצותיו של פרקליטו. "החלטתי ללכת בדרכו של אלוהים", הצהיר בפני השופט ההמום, דניס אדוארדס ג'וניור. ההודאה הזו חסכה מהעולם משפט ארוך ומתיש, אך גם הותירה שאלות רבות פתוחות.

בדרך כלל, נאשם שמודה ברצח מסוג זה צפוי לעונש שנע בין 15 שנות מאסר למאסר עולם (תקופת המינימום המקובלת בחוק דאז). אלא שהשופט אדוארדס ג'וניור, ככל הנראה מתוך התחשבות בהודאה שחסכה זמן שיפוטי יקר, גזר עליו 20 שנות מאסר ועד מאסר עולם, לצד הוראה לקבל טיפול פסיכיאטרי בין כותלי הכלא. הבטחה שקוימה. ביום מתן גזר הדין, יוקו אונו, האישה שאיבדה את אהבת חייה, בחרה שלא להיות נוכחת באולם. היא העדיפה להתאבל הרחק מעיניים סקרניות ומבזקי מצלמות, כפי שעשתה לאורך כל הדרך, שומרת על כבודה ועל זכרו של לנון. במקום לקיים הלוויה פומבית, קראה אונו לציבור להקדיש עשר דקות של שתיקה ותפילה לזכרו ב-14 בדצמבר 1980, אירוע שבו השתתפו מאות אלפי אנשים בסנטרל פארק ומעל עשרה מיליון ברחבי העולם.

לפני שהשופט הלם בפטיש בפעם האחרונה, ניתנה לצ'פמן ההזדמנות לומר את דברו. הוא לא ניצל אותה כדי לבקש סליחה או להביע חרטה. במקום זאת, הוא בחר בתיאטרליות מצמררת. לבוש במכנסיים כהים וחולצת טריקו כחולה, כשמתחתיה נראו קווי מתאר של מה שנראה כשכפ"צ, הוא ביקש להקריא קטע מהספר "התפסן בשדה השיפון" של ג'יי.די. סלינג'ר, הספר שהיה לאובססיה הגדולה שלו. בזירת הרצח עצמה נשאר צ'פמן להמתין למשטרה כשהוא אוחז בעותק של הספר, שבתוכו כתב: "זוהי הצהרתי". 

צ'פמן הזדהה עמוקות עם גיבור הספר, הולדן קולפילד, הצעיר המרדן שמתעב את הצביעות והשקרים של עולם המבוגרים. הוא ראה בלנון, שהטיף לשלום ואהבה באלבומים כמו PLASTIC ONO BAND ו-IMAGINE אך חי חיי עושר מופלגים, את ה"צבוע" האולטימטיבי. לצד זאת, הונע צ'פמן מרצון פתולוגי לזכות בתהילת עולם ולהפוך בעצמו לדמות מפורסמת על חשבון חייו של המוזיקאי. "בחרתי בקטע הזה כמילותיי האחרונות", אמר בקול שקט וברור. מיד לאחר מכן, הודיע עורך דינו כי מרשו גזר על עצמו שתיקה.

ג'ון לנון היה בן 40 במותו. בראיונות אחרונים הוא אמר בהתלהבות שהחיים רק מתחילים בגיל 40. מישהו אחר קבע עבורו אחרת. העולם, מאז אותו יום ארור, לא סולח למארק דייויד צ'פמן. הוא ניגש לוועדות שחרורים פעמים רבות מאז שתקופת המאסר המינימלית שלו הסתיימה בשנת 2000 (וביקש שחרור מוקדם מעל תריסר פעמים), אך בכל פעם בקשתו נדחית בעקבות התנגדותה הנחרצת והעקבית של יוקו אונו וחשש של הוועדות לשלום הציבור ולשלומו שלו. נראה שכל עוד זוכרים את ג'ון לנון, צ'פמן יישאר מאחורי סורג ובריח - וטוב שכך. שיירקב בכלא.

פרידה מברני מרסדן, הגיבור השקט של הרוק הכבד. ב-24 באוגוסט בשנת 2023 מת הגיטריסט ברני מרסדן בגיל 72. חובבי רוק קלאסי רבים הרכינו את ראשם.

בעולם הרוק הקלאסי, ישנם שמות שחקוקים באותיות של זהב על דפי ההיסטוריה, וישנם הגיבורים השקטים, אלו שכתבו את הפסקול של חיינו מבלי ששמם יתנוסס תמיד בכותרות הראשיות. ב-24 באוגוסט 2023, אחד מאותם גיבורים, הגיטריסט וכותב השירים ברני מרסדן, הניח את הגיטרה בפעם האחרונה ונפרד מהעולם בגיל 72 בביתו שבאוקספורדשייר כשהוא מוקף בבני משפחתו, מותיר אחריו מורשת של ריפים מחשמלים ומלודיות נצחיות שעיצבו את פני הרוק הכבד.

מסעו של מרסדן אל התהילה החל בסוף שנות השישים הסוערות של אנגליה בעיירת הולדתו בקינגהאם. כמו צעירים רבים בתקופתו, הוא נסחף בקסם של בום הבלוז הבריטי. בעוד גיטריסטים כמו אריק קלפטון, פיטר גרין וג'ף בק הפכו לאלים מהלכים, מרסדן הצעיר ספג כל צליל וכל אקורד. הוא לא נמשך רק לווירטואוזיות הטכנית, אלא לכוח הרגשי הגולמי של הבלוז, אותו ז'אנר עתיק יומין שהפך לאבן היסוד בסגנון הנגינה הייחודי שלו לאורך כל הקריירה. הוא בילה את שנותיו המוקדמות בנדודים בין להקות שונות, מלטש את יכולותיו במועדונים אפופי עשן וצובר ניסיון יקר מפז שהכין אותו לבמות הגדולות באמת.

ההזדמנות הגדולה הראשונה שלו הגיעה בשנת 1972, כאשר הצטרף ללהקת ההארד רוק העולה UFO. שהותו בהרכב הייתה קצרה, אך משמעותית ביותר. זו הייתה טבילת האש שלו בעולם הרוק המקצועני, מעין טירונות מזורזת שחשפה אותו לדרישות הבלתי פוסקות של תעשיית המוזיקה ולקשיים של החיים בדרכים, בסיבובי הופעות אינסופיים ברחבי אירופה (בטרם הוחלף על ידי הגיטריסט הגרמני מייקל שנקר). התקופה הזו חישלה אותו והובילה אותו בהמשך לנגן גם לצד קוזי פאוואל בלהקת HAMMER ובהרכב BABE RUTH, ואיפשרה לו לזקק את סגנון הנגינה שלו, כשהוא מכין את הקרקע לפרק הבא והמכונן בחייו.

ואז הגיע המפץ הגדול. להקת הענק דיפ פרפל התפרקה, והותירה אחריה כמה מהמוזיקאים המוכשרים ביותר בעולם ללא בית מוזיקלי. הקלידן ג'ון לורד והמתופף איאן פייס החליטו להקים הרכב חדש יחד עם הקלידן והזמר טוני אשטון תחת השם PAICE ASHTON LORD, שהוציא את האלבום MALICE IN WONDERLAND. הם זיהו את הכישרון של מרסדן וצירפו אותו למסע, לא רק כגיטריסט אלא גם כזמר. אך הגורל זימן לו תוכניות גדולות עוד יותר. במקביל, סולנה הכריזמטי של דיפ פרפל, דיוויד קוברדייל, הקים להקה חדשה משלו, פרויקט שיהפוך לאחת ממפלצות הרוק הגדולות של כל הזמנים: WHITESNAKE.

מרסדן הצטרף לקוברדייל, ומהר מאוד גם ג'ון לורד ואיאן פייס נטשו את הפרויקט הקודם והצטרפו לחבריו הוותיקים. הכימיה הייתה מיידית. מרסדן לא היה רק עוד גיטריסט שכיר, הוא הפך לחלק אינטגרלי מה-DNA של הלהקה, במיוחד בצמד הגיטרות המופלא שיצר עם מיקי מודי. הריפים הבלוזיים והכבדים שלו, נגינת הקצב המהודקת והסולואים המלודיים שהרקיעו שחקים, היוו את עמוד השדרה של הסאונד המוקדם והאהוב של הלהקה באלבומים כמו TROUBLE, LOVEHUNTER, READY AN' WILLING, COME AN' GET IT ו-SAINTS & SINNERS (מה יהיה עם כל הרכבי הרוק הכבד שחייבים לעשות שמות של אלבומים עם ניגודים? כמו דיפ פרפל עם SLAVES AND MASTERS, בלאק סאבאת' עם HEAVEN AND HELL, איירון מיידן עם LIVE AFTER DEATH ועוד...)

אך תרומתו של מרסדן לא הסתכמה בנגינה בלבד. מרסדן היה שותף בכיר לכתיבת השירים הגדולים ביותר של הלהקה באותה תקופה. יחד עם קוברדייל, הוא חתום על קלאסיקות רוק על-זמניות. קחו למשל את הבלדה העוצמתית HERE I GO AGAIN - המנון של תקווה והתחלות חדשות - שנכתבה על ידו במקור בפורטוגל ולימים כבשה מחדש את פסגת המצעדים בארצות הברית בגרסת ה-GLAM METAL של 1987. או את הקטע הקצבי והבועט FOOL FOR YOUR LOVING, שיר שנכתב במקור בהשראת התפרקות נישואיו הראשונים של קוברדייל ונועד תחילה עבור אגדת הבלוז בי.בי קינג, והפך לאחד הלהיטים המזוהים ביותר עם הלהקה.

למרות ההצלחה המסחררת עם WHITESNAKE שהביאה לו הכרה עולמית, התשוקה האמיתית של ברני מרסדן תמיד נותרה נטועה עמוק בבלוז. בשנת 1982 הוא עזב את הלהקה ויצא לדרך עצמאית, חוזר אל השורשים המוזיקליים שלו. הוא הקים הרכבים שונים כמו ALASKA ו-THE SNAKES, והמשיך להקליט ולהופיע כאמן סולו (כולל אלבומי סולו מוקדמים כמו AND ABOUT TIME TOO ו-LOOK AT ME NOW, וטרילוגיית אלבומי הבלוז המאוחרת שהוקדשה להשפעותיו: KINGS, CHESS ו-TRIOS), כשהוא חוקר את נבכי הבלוז בנאמנות ובאהבה. גישתו לגיטרה, ששילבה הבנה עמוקה של הז'אנר, חוש מלודי מפותח ומחויבות מוחלטת לביטוי רגשי, הפכה למקור השראה עבור דורות של גיטריסטים.

מעבר לתרומתו המוזיקלית, מרסדן היה דמות נערצת בקהילת הגיטרות בזכות הידע העצום והתשוקה שלו לכלי. הוא היה אספן נלהב, ואוסף הגיטרות והמגברים הנדירים שלו היה מושא לקנאה (אוסף שאף תועד בספרו האוטוביוגרפי WHERE'S MY GUITAR ובספר הצילומים המרהיב TALES OF TONE AND VOLUME). גולת הכותרת של האוסף הייתה גיטרת גיבסון לס פול משנת 1959, שזכתה לכינוי THE BEAST. הגיטרה הזו, הנחשבת לגביע הקדוש של עולם הגיטרות, הוצעה בשלב מסוים למכירה עם תג מחיר בלתי נתפס של יותר מ-1.3 מיליון דולר ואף זכתה לדגם מחווה מיוחד מבית GIBSON CUSTOM SHOP ודגמי חתימה פופולריים מחברת PRS.

כשנשאל על פילוסופיית הנגינה שלו, מרסדן תמיד הדגיש את חשיבות הרגש על פני המהירות והטכניקה המסחררת. הוא האמין שנגינה בגיטרה צריכה לגעת במאזין, להתחבר אליו ברמה עמוקה. במילותיו שלו, "הכל סובב סביב השיר והגרוב. הטכניקה חשובה, אבל היא תמיד צריכה לשרת את המוזיקה, לא לחנוק אותה". זהו שיעור חשוב באיפוק ובחוכמה מוזיקלית, שיעור שמגדיר את גדולתו.

בהודעה שפרסמה משפחתו לאחר מותו נכתב: "ברני מעולם לא איבד את התשוקה שלו למוזיקה, הוא המשיך לכתוב ולהקליט שירים חדשים עד הסוף". אלבומו האחרון, WORKING MAN, יצא לאור לאחר מותו בנובמבר 2023 כמחווה אחרונה לפועלו המוזיקלי. חברו משכבר הימים, דיוויד קוברדייל, ספד לו ברשתות החברתיות: "זה עתה התעוררתי לחדשות הנוראיות שחברי הוותיק ברני מרסדן הלך לעולמו. מחשבותיי ותפילותיי הכנות נתונות למשפחתו האהובה, לחבריו ולמעריציו. איש מצחיק ומוכשר להפליא, שהיה לי הכבוד להכיר ולחלוק איתו במה".

ברני מרסדן אולי איננו עוד, אך הצלילים שהפיק מהגיטרה שלו ימשיכו לחיות לנצח. בכל פעם שמישהו יגביר את הווליום ב-HERE I GO AGAIN או ינגן את הריף של FOOL FOR YOUR LOVING, הוא יחלוק כבוד לאיש שהיה הלב הפועם והנשמה הבלוזית של עולם הרוק.

כששינייד אוקונור הפכה לאויבת הציבור מספר 1 באמריקה. ב-24 באוגוסט בשנת 1990 סירבה שינייד אוקונור להופיע במרכז האומנויות, גארדן סטייט, בניו ג'רזי, עד שהמארגנים יסכימו לא להשמיע את ההמנון הלאומי של ארה"ב לפני ההופעה.

זה היה אמור להיות עוד ערב שגרתי של קיץ בניו ג'רזי, ה-24 באוגוסט 1990. מרכז האמנויות גארדן סטייט התכונן לארח את אחת הזמרות הלוהטות ביותר על הפלנטה באותו הרגע, אישה צעירה וקצוצת שיער מאירלנד, שקולה המהפנט וגרסת הכיסוי הנוגעת שלה לשיר של פרינס, NOTHING COMPARES 2 U מתוך אלבום המופת ששבר את מצעדי המכירות ברחבי העולם, I DO NOT WANT WHAT I HAVEN'T GOT, כבשו את המצעדים והלבבות בכל העולם. האלבום, שהגיע בעקבות אלבום הבכורה המוערך שלה THE LION AND THE COBRA, הציב אותה בצמרת עולם הפופ העולמי כדמות אייקונית אך גם בלתי מתפשרת בעליל. אז שינייד אוקונור מעולם לא הייתה אמנית שהולכת בתלם, והלילה הזה, שהתחיל כהופעה שגרתית, עמד להפוך לפיצוץ תרבותי שישנה את מסלול הקריירה שלה לנצח.

למנהלי המקום הייתה מסורת קבועה: לפני כל אירוע, גדול כקטן, הרמקולים משמיעים בגאון את ההמנון הלאומי של ארצות הברית. זה היה חלק מהטקס, מנהג מקובל. אלא שלאוקונור הייתה מדיניות משלה, נוקשה לא פחות: אין המנונים לאומיים לפני ההופעות שלה. מבחינתה, העניין היה פשוט. כפי שהסבירה, "להמנונים אין שום קשר למוזיקה באופן כללי". היא האמינה שאנשים מגיעים להופעה כדי לברוח מהיומיום, לא כדי לקבל תזכורת למסגרות הלאומיות והפוליטיות שמחוץ לאולם. יתרה מכך, כאירית שגדלה בדבלין בצל "הצרות" של צפון אירלנד, אוקונור נרתעה עמוקות מכל סממן של לאומנות ומיליטריזם ממסדי. וכך, שתי מסורות בלתי מתפשרות עמדו על מסלול התנגשות. בסופו של דבר, ההופעה התקיימה, וההמנון לא נוגן. אבל השקט שלפני המופע היה רק הרעש שלפני הסערה.

המהומה שהתעוררה הייתה מיידית וחריפה. אמריקה, שהייתה באותם ימים על סף מלחמת המפרץ הראשונה – שבועות ספורים לאחר פלישת עיראק לכווית – ועם רגשות פטריוטיים גואים, לא ראתה בעין יפה את התעוזה של הזמרת האירית. תחנות רדיו ברחבי המדינה, בזו אחר זו, החרימו את שיריה והסירו אותם מרשימות ההשמעה. רשתות שידור גדולות בניו יורק ובקליפורניה הכריזו על חרם שידורים גורף על כל שיריה, כולל להיטי ענק כמו MANDINKA ו-THE EMPEROR'S NEW CLOTHES. סנטור ממדינת ניו יורק קרא להחרים את הופעתה הבאה. אפילו פרנק סינטרה, יליד ניו ג'רזי ובן דמותה של אמריקה הישנה והטובה, התבטא בחריפות ואמר שהיה רוצה "לבעוט לה בישבן" במהלך הופעה שקיים באותו האולם ממש ימים ספורים לאחר מכן. הטירוף הגיע לתקרית מפורסמת במעדנייה בבוורלי הילס, שם עובד במחלקת הבשר זיהה את אוקונור והחל לשיר לה את ההמנון הלאומי בקולי קולות, רק כדי למצוא את עצמו מפוטר מיד לאחר מכן.

אבל מה באמת קרה מאחורי הקלעים? בספרה האוטוביוגרפי REMEMBRANCES, אוקונור הציגה גרסה שונה לחלוטין של האירועים, גרסה שהופכת את הסיפור למורכב הרבה יותר. היא מספרת שכעשר דקות לפני עלייתה לבמה, גבר ואישה מהפקת המקום נכנסו לחדר ההלבשה שלה. "הם שאלו אותי איך ארגיש לגבי השמעת ההמנון הלאומי לפני שאופיע", היא כותבת, ומדגישה שהעניין הוצג בפניה כשאלה, כבחירה. "המסר היה שאם זה לא מתאים לי, אין שום בעיה".

בראשה של אוקונור, התשובה הייתה ברורה. "בינינו?", היא כתבה, "להמנונים יש אסוציאציות דביקות בצורה מפחידה, אלא אם כן מנגן אותם ג'ימי הנדריקס", בהתייחסות לביצוע החשמלי והמחאתי שלו להמנון בפסטיבל וודסטוק. היא הרגישה שהקהל בא כדי לשכוח מהעולם, לא להיזכר בו. אבל בלחץ שלפני ההופעה, כשהיא רק רוצה להספיק לרוץ לשירותים, היא פשוט אמרה שעם הבחירה בידה, היא מעדיפה שההמנון לא יושמע. היא לא נתנה הסברים. השניים חייכו במתיקות, אמרו "בסדר גמור", ואיחלו לה הופעה נהדרת.

אלא שלטענתה, כל האינטראקציה הזו הייתה מלכודת. "בזמן שהייתי על הבמה", היא חושפת, "שני אלו התקשרו לתוכנית חדשות מקומית ויצרו דיווח כוזב. הם טענו שאני חיפשתי אותם ודרשתי שההמנון לא יושמע, ושאיימתי לא לעלות לבמה. זה שקר מוחלט". מרגע זה, התקשורת התפוצצה, ואוקונור, באמצע סיבוב הופעות מצליח בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, הפכה בן לילה לשונאת אמריקה.

הסערה משכה אליה גם כוכבים אחרים שרצו לתפוס טרמפ על הכותרות. הראפר אם.סי האמר, שאז נהנה מהצלחת הענק של התקליט שלו PLEASE HAMMER, DON'T HURT 'EM והסינגל המפורסם U CAN'T TOUCH THIS, החליט להצטרף לחגיגה. הוא שלח לאוקונור באופן פומבי צ'ק על סך 1,500 דולר, תשלום עבור כרטיס טיסה במחלקה ראשונה בחזרה לאירלנד. אוקונור לא נשארה חייבת. "הצ'ק, כמוהו, הסריח מצביעות", כתבה. "אפילו אני יכולתי לראות שזה איום עסקי מצידו". היא סיכמה: "למען האמת, כשחושבים על זה, יש סיבה אחת טובה לעזוב את אמריקה: הקליפים של האמר".

מי זה התינוק המפונק הזה? ב-24 באוגוסט בשנת 2021 תבע תינוק אחד לשעבר את להקת נירוונה.

כן, שלושים שנה אחרי שעיטר את אחת מעטיפות התקליטים המזוהות ביותר בהיסטוריה, ספנסר אלדן, התינוק העירום שנראה שוחה לעבר שטר דולר, החליט שהגיע הזמן לאסוף שטרות נוספים. הוא הגיש תביעת ענק נגד חברי הלהקה הנותרים בטענה לניצול ופורנוגרפיית ילדים. מה קרה בדרך? כיצד האיש שקעקע על חזהו את שם התקליט הפך למתנגד הגדול ביותר שלו? ואיך כל זה נגמר בצחוק גדול על חשבונו?

זה קרה ב-24 באוגוסט 2021, תאריך סמלי שכמעט סוגר שלושה עשורים בדיוק להולדת המהפכה. שלושים שנה חלפו מאז שלהקת גראנג' שפרצה מסיאטל בשם נירוונה, הוציאה את התקליט NEVERMIND ושינתה את פני המוזיקה הפופולרית לנצח עם המנונים כמו SMELLS LIKE TEEN SPIRIT, COME AS YOU ARE, LITHIUM ו-IN BLOOM, שהדיחו מראש מצעדי המכירות אפילו את מייקל ג'קסון. במרכז המהפכה הזו עמדה עטיפה בלתי נשכחת: תינוק בן ארבעה חודשים, עירום כביום היוולדו, צולל בבריכה לעבר שטר של דולר התלוי על קרס דיג כסוג של פיתיון ציני. התינוק הזה היה ספנסר אלדן.

והנה, שלושים שנה אחרי, אלדן הבוגר הגיש תביעה נגד כל מי שהיה קשור בהפקה, וטען שהדימוי הזה הוא לא פחות מפורנוגרפיית ילדים. ובתביעתו, טען אלדן כי חברי הלהקה הנותרים, המתופף דייב גרוהל והבסיסט קריסט נובוסליק, יחד עם עזבונו של הגיטריסט-סולן קורט קוביין ואלמנתו קורטני לאב, המתופף המוקדם צ'אד צ'אנינג, הצלם קירק ווידל וחברת התקליטים GEFFEN RECORDS, סחרו בתמונת העירום שלו בהנאה מרובה לאורך השנים וגרמו לו "נזק לכל החיים" ו"אובדן כושר השתכרות".

וסכום הפיצויים שדרש? 150,000 דולר מכל אחד מ-15 הנתבעים (סכום עתק מצטבר של למעלה מ-2.25 מיליון דולר). מעניין שאצבע מאשימה לא הופנתה כלפי הוריו, ריק ורנאטה אלדן — ריק, שהיה אמן אפקטים מיוחדים וחבר של הצלם ווידל, הסכים להשאיל את בנו לצילום שנמשך זמן קצרצר תמורת תשלום סמלי של 200 דולר במרכז המים של פסדינה, קליפורניה. הרעיון המקורי נולד לאחר שקוביין וגרוהל צפו בתוכנית טלוויזיה על לידות במים; חברת התקליטים חששה תחילה מהעירום הגלוי ורצתה לכסות את איבר מינו של הפעוט במדבקה, אך קוביין התעקש ואף הציע בלעג שהמדבקה תצהיר: "אם זה פוגע בך, אתה כנראה פדופיל בארון". אגב, קרס הדיג ושטר הדולר כלל לא היו שם במקור; הם נוספו מאוחר יותר בעריכה דיגיטלית, פרי מוחו הקודח של קוביין, שרצה להעביר מסר ציני על קפיטליזם.

אך כאן הסיפור מקבל תפנית אירונית. במשך שנים, אלדן לא רק שלא התנכר לתדמית "התינוק של נירוונה", אלא אימץ אותה בחום. הוא כל כך התגאה בעברו, עד שקיעקע את שם התקליט, NEVERMIND, באותיות גדולות על חזהו ואף ניסה בעבר ללא הצלחה ליצור קשר עם חברי הלהקה במטרה להשתלב בפרויקטים אמנותיים משותפים. בשנת 2015, בראיון לעיתון THE GUARDIAN, הוא סיפר: "זה דבר מוזר להיות חלק מדימוי כל כך איקוני מבחינה תרבותית. אבל זה תמיד היה דבר חיובי ופתח לי דלתות". למעשה, לאורך השנים הוא חזר לבריכה ושחזר את התמונה שוב ושוב: לרגל יובל ה-10, ה-15, ה-20 ושוב בשנת 2016, לרגל חגיגות 25 שנה לתקליט, כאשר אלדן שחזר בהתלהבות את הצילום המפורסם (הפעם עם בגד ים, למרבה המזל).

הנתונים האלו, כמובן, שימשו כנשק בידי צוות ההגנה. עורכי הדין של הלהקה טענו שאלדן לא רק שלא סבל, אלא אף ניסה למנף את תהילת התינוקות שלו לרווחים כמבוגר, כשהוא מכנה את עצמו בחדווה "נירוונה בייבי" ומציע למכירה הדפסים חתומים של העטיפה. כבר בשנת 2003, כשהיה בן 12 בלבד, התראיין למגזין ROLLING STONE וצפה בביטחון שהוא "כנראה יקבל קצת כסף" על תרומתו לתקליט שמכר למעלה מ-30 מיליון עותקים ברחבי העולם והפך את הרוק על פיו.

בסופו של דבר, בית המשפט המחוזי בקליפורניה לא היה צריך אפילו לדון בטענות המהותיות. השופט פרננדו אולגין דחה את התביעה על הסף בספטמבר 2022 ללא אפשרות תביעה חוזרת, בקביעה נחרצת שאלדן פשוט חיכה יותר מדי זמן. החוק האמריקאי בנושא מעניק לקורבנות חלון הזדמנויות של 10 שנים (חוק התיישנות) להגיש תביעה, בין אם מהרגע שגילו את הפגיעה או מהרגע שהגיעו לגיל 18. אלדן, שהיה אז גבר בן 30, איחר את הרכבת בפער ניכר — שכן חלון ההתיישנות נסגר כשהגיע לגיל 28 בשנת 2019.

אז האיש שהתפרסם כתינוק השוחה אחר הדולר, גילה שגם בבגרותו הניסיון לאחוז בשטר גדול יותר השאיר אותו עם כלום ביד. התביעה המוזרה והכושלת שלו הפכה אותו לבדיחה הגדולה במחנות המעריצים של הלהקה. הרשתות החברתיות התמלאו בתגובות עוקצניות בסגנון: "כנראה שהוא עדיין אותו תינוק שרודף אחרי הכסף". נראה שגם שלושים שנה אחרי, המסר של קורט קוביין עדיין רלוונטי מתמיד.

הם קוראים לי הרוצח! ב-24 באוגוסט בשנת 1983 נמצאה אשתו החמישית של איש הרוק'נ'רול הוותיק, ג'רי לי לואיס, ללא רוח חיים.

שון סטיבנס, אשתו הטרייה והחמישית במספר של הפסנתרן הפרוע ג'רי לי לואיס, נמצאה ללא רוח חיים בביתם המפואר שבמיסיסיפי. היא הייתה בת 25 בלבד במותה. מה שהופך את הסיפור למצמרר במיוחד הוא הדמיון המצמרר של טרגדיה אחרת, שהתרחשה כמעט בדיוק שנה קודם לכן.

זה נשמע כמו תסריט לסרט מתח הוליוודי, אבל עבור ג'רי לי לואיס, המכונה גם THE KILLER, זו הייתה המציאות הקשה. נישואיהם של לואיס וסטיבנס היו קצרים וסוערים ונמשכו 77 ימים בלבד. השניים נישאו ב-7 ביוני 1983, פחות משלושה חודשים לפני הבוקר שבו נדמו חייה. בבוקר אותו יום רביעי גורלי, התגלתה גופתה של סטיבנס בחדר השינה באחוזת לואיס רנץ' המפורסמת. החוקרים שהגיעו למקום מיהרו לפתוח בחקירה, כשהם מנסים לפענח את נסיבות המוות הפתאומי והמסתורי. על אף שנמצאו שרידי מתאדון וסמים נוספים בדמה, השריטות, החבלות והבגדים המגואלים בדם עוררו מיד תהיות קשות על הנעשה בחדר בשעות שקדמו לקריאה לשירותי החירום.

הציבור, שכבר הכיר את ההיסטוריה הבעייתית של כוכב הרוק, לא יכול היה להתעלם מהעובדה המדהימה: שנה אחת בלבד לפני כן, ב-8 ביוני 1982, נמצאה גופתה של אשתו הרביעית, ג'רן אליזבת גאן פייט, כשהיא צפה במימי הבריכה. מותה של ג'ארן, שהתרחש ימים ספורים לפני שגירושיה מלואיס היו אמורים להיכנס לתוקף ולאחר שדרשה ממנו דמי מזונות גבוהים, הוגדר כתאונת טביעה, אך עננה של חשד וסימני שאלה ריחפה מעל הפרשה כולה.

לואיס לא עצר מלחפש אישה נוספת שתתאהב בו ותעשה כרצונו. הוא פגש את שון סטיבנס בת ה-21, שנענתה בשמחה לחיזוריו הנוצצים ובאביב 1983 הוא דחק בה להתחתן עמו. לאחר דילמה היא הסכימה וכשנשאלה על ידי חברתה הקרובה מדוע היא עושה זאת, ענתה: "כי יש לו שמוק גדול והמון כסף". לחברה אחרת, ג׳ניס קווסנברי, אמרה: "אני לא הולכת להוליד ילדים ליצור הזקן הזה. אני לא משוגעת עליו אבל מעולם לא היה לי אורח חיים שכזה. אישאר נשואה כמה שאפשר ואז אברח משם".  

השניים התחתנו. לואיס לבש חליפת טוקסידו לבנה ושון זהרה בשמלת כלה בצבע שנהב. למחרת הגיעה אחותה של שון, שלי, לביתם, עמדה במטבח ולפתע הופיע מולה לואיס. "מה את רוצה?", הוא צעק. כשנענה כי ברצונה רק ללגום בירה הוא קירב עצמו אליה ואמר בקול מקפיא: "את מפחדת ממני?" וכשהנידה ראשה לחיוב, הוא ענה "ובכן, את בהחלט צריכה לפחד. הרי לא סתם קוראים לי הרוצח". אז הרים את ידו וסטר בפניה. שון הבינה במהרה כי הפכה אסירה בכלא ובעלה תוקף אותה ואת קרוביה בפרצי קנאה קיצוניים. האווירה באחוזה הייתה טעונה בחוסר יציבות ובאלימות מתפרצת, כשלואיס מסתובב דרך קבע כשהוא חמוש באקדחים ומערבב אלכוהול ותרופות מרשם.  

בשיחות טלפון חזרה למישיגן, שון דיברה לעתים רחוקות על בעיות. ובכל זאת, בשלב מסוים היא סיפרה לחברה שחייה עם "הרוצח" היו בדיוק כמו כלא - היא לא עמדה בקנאתו והרגישה שכל הזמן צופים בה. אמה של שון סברה כי יש שני צדדים למטבע ואולי בתה היא שמשגעת את לואיס. ב-23 באוגוסט 1983 התקשרה שון לאמה, בשעה שלוש וחצי לפנות בוקר כדי לבשר לה שהחליטה לעזוב את לואיס. האם, שהתעוררה משנתה, ביקשה מבתה לנתק את השיחה ולהתקשר אליה למחרת, בשעה הגיונית יותר אבל למחרת נמצאה שון במיטתה ללא רוח חיים. מאז ועד כתיבת הספר נטען כי מותה בא כתוצאה מתאונה, אבל החתכים בגופה, ציפורניה השבורות והדם בשיערה, כמו גם שריטות שנראו בכף ידו של ג׳רי לי לואיס באותו יום, הצביעו על מצב שרק הוא יכל לענות את הסיבה לכך - והוא לא ענה. חודשים ספורים לאחר מכן, כתבת תחקיר מהדהדת שפורסמה במגזין רולינג סטון תחת הכותרת THE STRANGE AND MYSTERIOUS DEATH OF MRS. JERRY LEE LEWIS, העלתה האשמות חמורות על טיוח משטרתי במחוז דה-סוטו ועל שיבוש ראיות בזירה עוד לפני הגעת החוקרים, אך חבר מושבעים גדול קבע לבסוף כי אין די ראיות להגשת כתב אישום פלילי.  

ג'רי לי לואיס, שהתפרסם בזכות סגנונו הפראי על הבמה ומחוצה לה, ידע שערוריות רבות בחייו. החל מנישואיו השנויים במחלוקת לדודניתו בת ה-13, מיירה גייל בראון – שערורייה שפוצצה את סיבוב ההופעות שלו בבריטניה ב-1958, ריסקה את מעמדו המסחרי והורידה אותו מפסגת מצעדי הפזמונים לאחר להיטי ענק כמו WHOLE LOTTA SHAKIN' GOIN' ON ו-BREATHLESS – דרך הסתבכויות עם רשויות המס ועד התמכרות לאלכוהול ולסמים. גם תקרית הירי המפורסמת מ-1976, שבה ירה בשוגג בנגן הבס שלו נורמן אוונס, וניסיונו לפרוץ באותה שנה חמוש באקדח לאחוזת גרייסלנד של אלביס פרסלי, הוסיפו לתדמיתו המעורערת והמסוכנת.

נראה היה שהטרגדיה היא חלק בלתי נפרד מהאיש שהקליט תקליטים שנמכרו במיליונים. אפילו הקאמבק המרשים שלו בסוף שנות השישים והשבעים ככוכב קאנטרי עם אלבומים כמו ANOTHER PLACE, ANOTHER TIME לא הצליח לגרש את השדים האישיים. מעבר למות נשותיו, הוא איבד שניים מבניו בתאונות קטלניות: סטיב אלן לואיס טבע בבריכה בגיל שלוש (בשנת 1962), וג'רי לי לואיס ג'וניור נהרג בתאונת דרכים בגיל 19 (בשנת 1973).

כעת, עם מותה של אישה נוספת, סימני השאלה הפכו לזעקה. איך ייתכן ששתיים מנשותיו של אותו אדם מוצאות את מותן בנסיבות טרגיות בתוך פרק זמן כה קצר? התקשורת חגגה, והשמועות החלו לרוץ מהר יותר מצלילי הפסנתר הלוהטים של לואיס בשירו GREAT BALLS OF FIRE. היו שדיברו על קללה, אחרים רמזו על יד מכוונת, ורבים פשוט תהו האם הצרות רודפות את לואיס או שהוא זה שמייצר אותן.

תקליט עם קעקוע של הצלחה. ב-24 באוגוסט בשנת 1981 יצא האלבום TATTOO YOU של הרולינג סטונס. כולל הלהיט START ME UP.

בואו ניקח את מכונת הזמן שלנו אל סוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים. האוויר טעון במתח, ולא רק בגלל המלחמה הקרה. בצמרת עולם הרוק, שניים מהכוחות הגדולים ביותר בטבע, מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס, בקושי דיברו אחד עם השני. מערכת היחסים בין "התאומים הנוצצים", כפי שכונו, הגיעה לנקודת רתיחה, והעתיד של הלהקה הגדולה בעולם נראה מעורפל. היריבות בין השניים הלכה והחריפה סביב הכיוון המוזיקלי והשליטה בלהקה, בעיקר לאחר יציאת האלבום EMOTIONAL RESCUE ב-1980. חברת התקליטים לחצה, סיבוב הופעות עולמי עצום כבר היה על הפרק לספטמבר 1981, שתוכנן לשבור שיאי הכנסות באצטדיוני ענק בצפון אמריקה, אבל הייתה בעיה קטנה: לא היה תקליט חדש לקדם.

במצב רגיל, להקה הייתה נכנסת לאולפן ומתחילה לעבוד. אבל אלו היו הרולינג סטונס, ושום דבר אצלם לא היה רגיל. המתח בין ג'אגר לריצ'רדס הפך את הרעיון של כתיבת שירים חדשים יחד למשימה בלתי אפשרית. כאן נכנס לתמונה גיבור לא צפוי, המפיק והטכנאי הוותיק כריס קימזי, איש סוד של הלהקה עוד מימי העבודה על התקליט המופתי STICKY FINGERS ושותף להפקת אלבומיהם המאוחרים יותר. קימזי, שהכיר את ארכיון ההקלטות האינסופי של הסטונס טוב יותר מכל אחד אחר, העלה רעיון נועז.

"היה צורך דחוף להוציא תקליט", סיפר קימזי שנים לאחר מכן, "ואמרתי לכולם שאני יכול להרכיב אחד ממה שאני יודע ששוכב להם במחסנים". הוא קיבל אור ירוק וצלל למשימה שהייתה שילוב של ארכיאולוגיה מוזיקלית וטיפול בזוגיות בהיעדר הזוג. במשך שלושה חודשים הוא נבר באלפי סלילי הקלטה מאובקים, באולפנים שונים ברחבי העולם, מפריז ועד איי הבהאמה, ודג מתוכם פנינים נשכחות, קטעים שנדחו, ורעיונות גולמיים שהוקלטו בסשנים קודמים לאורך העשור האחרון, החל מהקלטות בג'מייקה עבור האלבום GOATS HEAD SOUP ב-1972, דרך הסשנים ברוטרדם ל-BLACK AND BLUE ב-1975, ועד לעבודות באולפני PATHÉ MARCONI בפריז עבור SOME GIRLS ו-EMOTIONAL RESCUE.

כשהגיש את הממצאים ללהקה, התגובה הייתה הלם. "היי, תראו חבר'ה", הוא אמר להם, "יש לכם פה חומר נהדר שנזרק הצידה, תעשו עם זה משהו". לפתע, הבעיה הפכה לפתרון. במקום לנסות לכתוב יחד, ג'אגר וריצ'רדס יכלו לעבוד בנפרד על החומרים הישנים. באביב 1981 עברו חברי הלהקה לאולפני ATLANTIC STUDIOS בניו יורק. מיק לקח על עצמו את המשימה המפרכת לכתוב מילים ולהקליט שירה לקטעים אינסטרומנטליים רבים, בעוד חברי הלהקה הוסיפו ערוצים חדשים והפיחו חיים בהקלטות הישנות. הטכנאי והמפיק בוב קלירמאונטן הוזמן לבצע את המיקסים באולפני POWER STATION, והעניק לאלבום צליל תופים עמוק, הדוק ומודרני שהפך לסימן ההיכר של שנות השמונים. התוצאה הייתה פאזל מוזיקלי מרהיב, שכאשר הורכב, נשמע רענן, מגובש ובועט מתמיד.

הדוגמה המובהקת ביותר לגאונות שבמקריות הזו היא רצועת הפתיחה, START ME UP. השיר עם אחד הריפים המזוהים יותר בהיסטוריה של הרוק, החל את חייו בכלל כשיר רגאיי נינוח בשם NEVER STOP, במהלך הסשנים לתקליט SOME GIRLS בשנת 1977. הלהקה ניסתה להקליט אותו עשרות פעמים, אבל משהו פשוט לא התחבר. "הייתי משוכנע, וגם מיק, שזה שיר רגאיי", הסביר קית' ריצ'רדס. "עשינו איזה 38 טייקים וזה פשוט לא עבד".

באחת ההפסקות, מתוך שעמום ורצון לשבור את המתח, המתופף צ'ארלי ווטס וריצ'רדס פשוט התחילו לנגן את הריף במקצב רוק ישיר ומהיר. הם ניגנו אותו פעם אחת, טכנאי ההקלטה השאיר את הסליל פועל, ומיד אחר כך הם חזרו לניסיונות הרגאיי הכושלים ושכחו מהעניין לחלוטין. חמש שנים מאוחר יותר, כשקימזי נבר בקלטות, הוא שמע את גרסת הרוק הבודדה הזו והבין שהוא מצא זהב. "אף אחד לא זכר שעשינו את זה", אמר ריצ'רדס. "זו הייתה כמו מתנה. אחת המותרות הגדולות שלנו היא שיש לנו חבית ענקית של חומר שלא השתמשנו בו". כמה אוברדאבים קצרים, פעמון פרה מהדהד וחד, שירה חדשה ונמרצת של ג'אגר, והנה לכם המנון רוק שיכול לגרום גם לאדם מבוגר לבכות, כפי שג'אגר שר בשלאגר.

למרות שהורכב מטלאים, הלהקה הצליחה ליצור מבנה חכם לתקליט. צד א' הוקדש כולו לשירי רוק מהירים ואנרגטיים (כמו HANG FIRE, HANG FIRE ו-LITTLE T&A שבו ריצ'רדס מבצע את תפקיד השירה המובילה), בעוד צד ב' הציג את הצד הרך והמלודי יותר שלהם, עם בלדות נוגעות ללב כמו WORRIED ABOUT YOU, HEAVEN המסתורי והמרחף, ו-NO USE IN CRYING. גיוון החומרים היה עצום. איזה יופי זה, למשל, השיר HEAVEN. קית' לא נמצא פה בכלל. זה הוא הבסיסט ביל ווימן שמנגן פה בגיטרה. גם ג'אגר תרם פה ושם גיטרה והוא שר פה בפלצט באווירה שנשמעת כאילו הוא על ענן גבוה (אתם תדמיינו באיזה ענן מדובר...).

והשירים TOPS ו-WAITING ON A FRIEND, למשל, הוקלטו במקור אי שם בסוף 1972, במהלך העבודה על התקליט GOATS HEAD SOUP. כל כך מזמן, שהגיטריסט בהקלטות המקוריות לא היה רוני ווד, שהצטרף בשנת 1975, אלא קודמו בתפקיד, מיק טיילור. טיילור, ששמע את הנגינה שלו בתקליט החדש, נדהם לגלות שלא קיבל על כך קרדיט או תמלוגים. לאחר שאיים בתביעה, שמו נוסף במהדורות המאוחרות יותר והוא קיבל את המגיע לו. ברצועה SLAVE, שמקורה בסשנים של 1975, השתתפו אף פיט טאונסנד מלהקת המי בקולות רקע והקלידן בילי פרסטון. והשאלה הנצחית לגבי WAITING ON A FRIEND, האם זה באמת שיר על חברות אפלטונית או שמא על המתנה לספק הסמים, נותרה פתוחה לפרשנות עד היום. והקליפ המפורסם של השיר צולם ברחוב סנט מארקס פלייס באיסט וילג' בניו יורק, וכלל הופעת אורח של ענק הרגאיי פיטר טוש שישב על המדרגות לצד ג'אגר.

ואם לא די בכך, התקליט כלל הופעת אורח של אחד מענקי הג'אז, הסקסופוניסט סוני רולינס. רולינס, שהוזמן על ידי ג'אגר באמצעות פנייה של אשתו של רולינס, לוסיל, הסכים להשתתף לאחר היסוסים, ותרם את נגינתו בשלושה שירים (SLAVE, NEIGHBOURS ו-WAITING ON A FRIEND), והעניק להם נופך מחוספס ובלתי צפוי שהיווה את הדובדבן שבקצפת.

אפילו שם התקליט ועטיפתו נולדו מתוך תהליך מאולתר. השם המקורי היה פשוט TATTOO. ג'אגר טוען עד היום שאין לו מושג כיצד המילה YOU השתרבבה לשם, מה שגרם לחיכוך נוסף עם ריצ'רדס שחשד שג'אגר שינה את השם מאחורי גבו. העטיפה, שהפכה לאייקונית, נוצרה על ידי האמן פיטר קוריסטון בשיתוף המאייר כריסטיאן פייפר. בחזית הופיע דיוקנו של ג'אגר ובגב האלבום דיוקנו התואם של קית' ריצ'רדס, שעליהם צוירו קעקועים בסגנון פרימיטיבי. "פשוט לא ידענו איך לקרוא לתקליט", הודה ג'אגר. "ראיתי את הציורים של הבחור הזה, נתתי לו כמה תמונות שלי וזה מה שיצא. אז החלטנו לקרוא לזה ככה". העיצוב המבריק זיכה את קוריסטון בפרס גראמי עבור עיצוב העטיפה הטוב ביותר לשנת 1982, למרות דעתו הנחרצת של ריצ'רדס באותה תקופה: "העטיפות הולכות ונהיות גרועות יותר, אבל המוזיקה רק משתפרת".

והמבקרים הסכימו עם החלק השני של המשפט. האלבום זינק ישירות למקום הראשון במצעד האמריקאי ושהה בו תשעה שבועות רצופים, תוך שהוא מוכר מיליוני עותקים. 

מגזין רולינג סטון פרסם: "במשך יותר מדי שנים נדמה היה שהרולינג סטונס לא יכלו ליצור אלבום שלא כלל - לפחות חלקית - את הבעיה של להיות הרולינג סטונס. הקושי הזה ליווה אותם לאורך כל שנות השבעים וזה חלק מהאחריות שהחזיקה מעמד כל כך הרבה זמן, אני מניח.

מנקודת המבט של היום, רוב העשור האחרון כלל הסוואת אובדן מהותי וחוסר נכונות להיראות ללא הגנה לאורך של אלבום, או אפילו מנגינה. אבל השנים האלה נגמרו עכשיו, באופן נחרץ. בדיוק כשאולי סוף סוף איבדנו את הסבלנות, הרולינג סטונס חוזרים שוב, עם קבלה עניינית שתופסת את ההתעללויות הפילוסופיות של פיט טאונסנד בפנסיה ומפילה אותן בחבטה. התקליט לא מתייחס לנושא הבגרות. במקום זאת, הבגרות משמשת רקע לרוקרים עם מומנטום אמיתי ושירי אהבה עם אובייקטים אמיתיים. זה מתחיל עם START ME UP, סינגל הסטונס הכי מרתק מזה שנים. "את גורמת לאדם מבוגר לבכות", שר מיק ג'אגר כשמאחוריו תנופה מדויקת של המתופף צ'רלי ווטס, כמעט כאילו לא הקדיש מחצית מחייו בניסיון לעצור את השעון.

אותו חוט של הכרה מנומקת עובר בכל האלבום, כאילו עשור של התייצבות איכשהו התעכל לדלק להתקדמות. TATTOO YOU היא אמירה קומפקטית ומאוחדת - למרות שכמה שירים בה (או חלקים מהם) הולכים מספר שנים אחורה. לרוב נשמע שהסטונס פשוט החליטו שהגיע הזמן לאתגר את עצמם שוב. אחרת כיצד סוני רולינס מנגן פה כסקסופוניסט? רולינס, נגן ג'אז אגדי, מנגן רק בשלושה משירי התקליט, אך עמידותו הקשוחה נותנת את הטון לכל אורכו".

גם זה קרה ב-24 באוגוסט: צומת דרכים בזמן שבו נזרעו זרעים של מהפכות מוזיקליות, דרמות אחים הגיעו לנקודת רתיחה, והחיים עצמם שחיקו את האמנות בצורה מצמררת. אז תפסו חזק, אנחנו יוצאים למסע בזמן.

1979: ראמונס מפוצצים את התיכון

בעיר ניו יורק של סוף שנות השבעים, ארבעה בחורים בחולצות טי, מכנסי ג'ינס קרועים ומעילי עור שינו את פני המוזיקה. להקת ראמונס, חמושה בשלושה אקורדים וקצב מסחרר, הייתה התשובה של אמריקה לפאנק הבריטי. בשנת 1979, האנרגיה המתפרצת הזו מצאה את דרכה אל המסך הגדול עם הסרט "תיכון רוק'נ'רול". העלילה, שהייתה פשוטה ומבריקה, הציגה מרד נעורים קלאסי: תלמידה חובבת רוק בשם ריף רנדל נאבקת במנהלת בית הספר המרושעת והשתלטנית, מיס טוגאר, שמאמינה שרוק'נ'רול הוא מחלה שיש למגר. בסצנת הסיום הבלתי נשכחת, ראמונס בכבודם ובעצמם מגיעים להציל את המצב ועוזרים לתלמידים לממש את הפנטזיה האולטימטיבית: לפוצץ את בית הספר. הסרט הפך לקאלט, והוכיח שראמונס היו הרבה יותר מלהקה, הם היו תופעת תרבות.

1975 ו-1989: אופרות הרוק הגדולות

בזמן שהפאנק החל לבעבע מתחת לפני השטח, באחוזה כפרית בוויילס, התרחש קסם מסוג אחר לגמרי. בשנת 1975, באולפני רוקפילד המבודדים, החלה להקת קווין במשימה שנראתה בלתי אפשרית: הקלטת היצירה "רפסודיה בוהמית". במשך שלושה שבועות עבדו חברי הלהקה ללא לאות, שכבה על גבי שכבה של הרמוניות קוליות, קטעי אופרה וסולואים של גיטרה, כדי ליצור שיר בן שש דקות ששבר כל חוק רדיו אפשרי והפך לאחד השירים המזוהים ביותר בכל הזמנים.

ארבע עשרה שנים מאוחר יותר, בשנת 1989, חלוצי אופרת רוק אחרים, להקת המי, עלו על במת האמפיתיאטרון האוניברסלי בלוס אנג'לס כדי לחגוג 20 שנה ליצירת המופת שלהם, TOMMY. לא היה זה עוד קונצרט, אלא אירוע צדקה עמוס בכוכבי על. את תפקיד "אשף הפינבול" גילם כמובן אלטון ג'ון, פאטי לה-בל נכנסה לנעליה של מלכת האסיד, סטיב ווינווד גילם את ה"הוקר", פיל קולינס היה הדוד המרושע ארני, ובילי איידול נתן הופעה מחשמלת בתור בן הדוד קווין.

1967 ו-1996: התחלות חדשות ודרמות ישנות

כל סיפור חייב להתחיל איפשהו. בשנת 1967, נער צעיר וביישן בן 17 מניו ג'רזי, עם גיטרה ישנה וחלומות גדולים, הצטרף ללהקה מקומית בשם EARTH. איש לא ידע אז שהנער הזה, ברוס ספרינגסטין, יהפוך בעתיד ל"בוס", לאחד מגדולי מספרי הסיפורים של אמריקה ולסמל של מעמד הפועלים. זו הייתה אבן הפינה הצנועה בקריירה מפוארת.

כמעט שלושה עשורים לאחר מכן, בשנת 1996, דרמה משפחתית התפוצצה באור הזרקורים של MTV. להקת אואזיס, שהייתה בשיא תהילתה, הוזמנה להקליט פרק בסדרת ההופעות האקוסטיות היוקרתית UNPLUGGED. הכל היה מוכן, הקהל חיכה במתח, אבל היה חסר מרכיב אחד חיוני: הסולן, ליאם גאלאגר. לאחר איחור אופנתי, הוא הופיע לבסוף, רק כדי להדהים את 400 הצופים ההמומים כשהתיישב במרפסת, בחר לצפות בהופעה מהקהל, ולצעוק הערות סרקסטיות לעבר אחיו, הגיטריסט נואל. נואל, בלית ברירה, נאלץ לשיר את כל השירים בעצמו, במה שהפך לאחד הרגעים המפורסמים והמביכים בתולדות הלהקה, ותזכורת נצחית ליחסי האהבה-שנאה בין האחים לבית גאלאגר.

2004 ו-2007: הצד האפל של המורשת

הרוק'נ'רול ידע גם רגעים של כאב ואובדן. בשנת 2007, במהלך בדיקה רפואית שגרתית בגיינסוויל, פלורידה, בו דידלי, אחד מאבותיו המייסדים של הרוק, התלונן על סחרחורות. בבית החולים התבררה חומרת המצב: הוא סבל מהתקף לב, חודשים ספורים בלבד לאחר שלקה בשבץ. האיש שהעניק לעולם את "מקצב בו דידלי" הבלתי ניתן לחיקוי, מצא את עצמו נאבק על חייו.

שלוש שנים קודם לכן, בשנת 2004, הלך לעולמו איש שקולו היה מוכר למיליונים, גם אם שמו לא. אל דבורין, האיש שהטביע את המשפט האלמותי "אלביס עזב את הבניין", נהרג בתאונת דרכים בגיל 81. הוא היה בדרכו חזרה הביתה ממפגש מעריצים של אלביס בקליפורניה. בתחילת שנות השבעים, כשההיסטריה סביב אלביס הגיעה לשיאים חדשים, ביקש ממנו הזמר להודיע לקהל המשולהב שלא תהיה הופעת הדרן, כדי שיפנו את האולם בבטחה. דבורין עלה למיקרופון ואמר את המילים שהפכו לחלק בלתי נפרד מהתרבות הפופולרית. באירוניה מרה, דבורין הביע לא פעם מרירות על כך שהתעשייה סביב אלביס השתמשה במשפט שלו ללא הרף מבלי לתת לו תמורה הולמת.

1965, 1966, 1967: סחרחורת של שלוש שנים עם הביטלס

עכשיו קבלו את הביטלס, שבמשך שלוש שנים רצופות, באותו התאריך בדיוק, חוו אירועים שעיצבו אותם ואת המוזיקה שלהם.

בשנת 1965, יצא בארצות הברית תקליטון חדש של הלהקה עם השיר MATCHBOX, קאבר ללהיט של קארל פרקינס, כשעל השירה הראשית הופקד המתופף האהוב, רינגו סטאר.

שנה מדויקת לאחר מכן, בשנת 1966, מצאה את עצמה הלהקה ביום חופש נדיר במהלך סיבוב הופעות סוער בצפון אמריקה. הם שכרו אחוזה בבוורלי הילס שהייתה שייכת לשחקנית ז'ה ז'ה גאבור, ושם התרחש אירוע מכונן. באותו היום, ג'ון לנון וג'ורג' הריסון התנסו בחוויית האל.אס.די השנייה שלהם, ורינגו סטאר ניסה את הסם בפעם הראשונה. פול מקרטני, לעומתם, נמנע מזה. במהלך ה"טריפ" הפסיכדלי ביקר אותם השחקן פיטר פונדה, שניסה לנחם אותם בחוויה המוזרה וחזר ואמר שוב ושוב את המשפט המטריד, "אני יודע איך זה להיות מת". לנון, שהיה נסער מהאמירה, לא שכח אותה. המילים הללו הפכו מאוחר יותר לבסיס לשיר המהפנט SHE SAID SHE SAID מהתקליט ריבולבר.

ושוב, שנה מדויקת חלפה. בשנת 1967, הביטלס כבר היו במקום אחר לגמרי. בעידודה של פטי הריסון, חברי הלהקה ונשותיהם, למעט רינגו ומורין שרק חמישה ימים קודם לכן חבקו את בנם השני, נכחו בהרצאה של המהרישי מהש יוגי במלון הילטון בלונדון. זו הייתה תחילתה של מערכת יחסים מורכבת עם המיסטיקה המזרחית, שהשפיעה עמוקות על דרכם המוזיקלית והאישית.

בונוס: גם זה קרה החודש איתם - אוגוסט עם להקת איגלס.

עד אמצע שנות ה-70, הדומיננטיות התרבותית והמסחרית של להקת איגלס הייתה מוחלטת. יציאת הסינגל JAMES DEAN ב-14 באוגוסט 1974 (מתוך אלבומם השלישי ON THE BORDER) הייתה סימן מוקדם לכוונותיהם של החברים. השיר נכתב במקור על ידי ג'קסון בראון, ג'יי.די סאות'ר, גלן פריי ודון הנלי עוד עבור אלבום הקונספט הקודם שלהם DESPERADO, אך נגנז זמנית. אז למרות שזה הגיע רק למקום ה-77 במצעדים, השיר היה רצון לעשות רוק מהיר יותר, שהזמר-גיטריסט גלן פריי, "הרוק'נ'רולר מדטרויט", דגל בו למרות התנגדויותיו של המפיק הראשון שלהם, גלין ג'ונס, שהעדיף לשמר את הסאונד האקוסטי וההרמוניות הקאנטרי המעודנות.

זו הייתה התרחקות מכוונת מהסאונד של "קאנטרי רוק רפוי מלוס אנג'לס" שאיגלס הרגישו מוגבלים איתו. לשם כך פיטרה הלהקה את ג'ונס במהלך ההקלטות, גייסה את המפיק בעל האוריינטציה הרוקית ביל שימצ'יק, וצירפה כחבר רשמי את הגיטריסט דון פלדר, שסיפק נגינת סלייד מחוספסת. בזמן הזה גלן פריי והזמר-מתופף דון הנלי החלו לשלוט היטב בניהול הסאונד של הלהקה - שליטה שבהמשך תגבה מחירים בדינמיקה בלהקה.

באוגוסט 1975, הסינגל שלהם ONE OF THESE NIGHTS - שיר מתוחכם בסגנון מוסיקת נשמה שחורה ודיסקו-פ'אנק מוקדם שהושפע ישירות מהסאונד של פילדלפיה - הגיע למקום הראשון במצעדים והיה הסינגל השני שלהם שעשה זאת (אחרי הבלדה BEST OF MY LOVE מוקדם יותר באותה שנה). האישור המסחרי היה מכריע. האלבום באותו שם כבר הגיע למעמד של אלבום זהב תוך שלושה שבועות, בדרכו למכירות של מעל ארבעה מיליון עותקים בארה"ב ולמצעד הלהיטים עם שירים בולטים כמו LYIN' EYES ו-TAKE IT TO THE LIMIT, והלהקה מכרה את כל הכרטיסים באצטדיונים בהם הופיעה.

העיתונות המרכזית, שלעתים קרובות ביקרה נגדם, לא יכלה עוד להתעלם מהדומיננטיות שלהם. מגזין טיים, במאמר שפורסם באוגוסט, בחר אותם רשמית כ"להקת הרוק המובילה בארה"ב", ודיווח כי "כ-850,000 איש ישלמו 5 מיליון דולר כדי לראות אותם בסיבוב ההופעות הנוכחי שלהם" - סכום חסר תקדים באותם ימים שהונע ביד רמה על ידי מנהלם האגרסיבי אירווינג אזוף, שדרש ערבויות כספיות חסרות פשרות מכל אמרגן מקומי. המאמר צייר דיוקן זוהר, כמעט מיתי, של חברי הלהקה, ויצר תדמית של אישיויות מגניבות ללא מאמץ.

פריי היה "גבר הנשים המקסים והבלתי מזיק. מין פלייבוי לילי". הנלי היה "האינטלקטואל נושא הקלפים". רנדי מייזנר הבסיסט היה "איש המשפחה הנשוי באושר" היציב, בעוד הגיטריסטים דון פלדר וברני לידון תוארו כ"כמעט מתבודדים", כאשר לידון הוא "בודד המשוטט בחנויות מוזיקה כדי לגלות כלים חדשים".

אולם, הנרטיב הציבורי הזה היה חזות שנבנתה בקפידה, שהסתירה מציאות פנימית סדוקה עמוקות. התקופה סביב יצירת התקליט ONE OF THESE NIGHTS הייתה רוויה במתח. היריבות בין הגיטריסטים דון פלדר וברני לידון הלכה והתעצמה, ולידון הלך ונעשה מנוכר יותר ויותר ממסלול הרוק של הלהקה. הוא רצה להישאר יותר במחוזות הבלוגראס והקאנטרי שאפיינו את שורשי ההרכב בקטעים מבוססי בנג'ו ומנדולינה כמו EARLYBIRD ו-JOURNEY OF THE SORCERER. מאוחר יותר ציין הנלי את הקושי של לידון להשיג "סאונד רוק'נ'רול מלוכלך", סאונד שהיה כעת המוקד העיקרי של הלהקה. זה הוביל אותו לפרוש רק כמה חודשים לאחר מכן, בדצמבר 1975, לאחר ששפך בירה על ראשו של גלן פריי במהלך ויכוח סוער - מהלך שסלל את צירופו של ג'ו וולש והפך את הלהקה רשמית למעצמת רוק אצטדיונים כבדה ורועשת בהרבה.

אם אוגוסט 1975 היה "סוג של" חגיגה, אז חודשי אוגוסט של 1978 ו-1979 היו מלחיצים. הלהקה התמודדה כעת עם לחץ לספק את היורש של HOTEL CALIFORNIA, אחד האלבומים הנמכרים ביותר והמשמעותיים ביותר מבחינה תרבותית של העשור. לחץ זה הפך את תהליך היצירה למלחמת התשה, ואת האולפן לכור היתוך של תשישות וקונפליקט, שהוחרף בשל צריכת סמים מסיבית, פרנויה מתגברת ועזיבתו הרועמת של הבסיסט המקורי רנדי מייזנר, שהוחלף בטימותי בי. שמיט.

באוגוסט 1978, חזרה הלהקה לאולפן ההקלטות CRITERIA STUDIOS בפלורידה כדי לחדש את העבודה על אלבומה הבא לאחר סיבוב הופעות קנדי שנמשך חודש. הם נתקלו במה שאחד הדיווחים תיאר כ"ערימת הודעות, רובן מחברת התקליטים שלהם ELEKTRA / ASYLUM", תזכורת מתמדת לדרישה התאגידית למוצרים חדשים לפי חוזה. המפגשים להקלטות התקדמו בקצב של חילזון, עם פשיטת רגל יצירתית וסכסוכים בין-אישיים מחריפים, כאשר פריי והנלי נהגו לבלות ימים שלמים על מיקסינג של תו בודד או ליק גיטרה בודד מתוך פרפקציוניזם משתק. הגיטריסט-זמר ג'ו וולש נזכר בתקופה הזו: "כשסיימנו את HOTEL CALIFORNIA, אנשים התחילו להגיד דברים כמו 'אתם מדהימים'... זה גרם לנו להיות מאוד פרנואידים. אנשים התחילו לשאול אותנו, 'מה אתם הולכים לעשות עכשיו?' ולא ידענו. בסופו של דבר הגענו לאלבום הבא במיאמי כשאף אחד לא ידע מה קורה. איבדנו פרספקטיבה. פשוט ישבנו קצת המומים במשך שלושה חודשים".

שנה שלמה לאחר מכן, באמצע אוגוסט 1979, החוויה טרם הסתיימה. דון הנלי, בהצהרה ששיקפה את התשישות העצומה של הפרויקט, הודיע כי האלבום, שכותרתו כעת THE LONG RUN, "בהחלט יושלם בעוד כמה ימים". היה ברור שהלהקה קרסה תחת משקלה. הנלי הודה מאוחר יותר, "באופן כללי אני לא חושב שזה אלבום טוב במיוחד. היינו צריכים חופשה. היינו מותשים רוחנית ולא היה לנו יותר מה לומר". הלחץ הזה שיתק אותם, ביטל כל חברות שנותרה והכשיר את הבמה לפרידה הקשה שלהם שנה בלבד לאחר מכן, וזאת על אף שהאלבום הגיע למקום הראשון והניב שלושה להיטי טופ 10, כולל שיר הנושא THE LONG RUN, הלהיט HEARTACHE TONIGHT והבלדה I CAN'T TELL YOU WHY.

לאחר קריסת הלהקה בשנת 1980, חבריה התפזרו. העשור שלאחר מכן ראה אותם יוצרים זהויות חדשות, וחודש אוגוסט הפך לרקע חוזר לשאיפותיהם בקריירת סולו ולגורלם המנוגד. זה היה זמן שהוכיח מי יכול לעוף - ומי עלול ליפול - ללא העוצמה המרשימה של כנפי העייטים.

חודש אוגוסט 1982 משקף את המציאות החדשה הזו. באותו חודש, שני זמרי ההרמוניה הגבוהה המובהקים של הלהקה הוציאו אלבומי סולו שזכו לקבלות פנים שונות בתכלית. רנדי מייזנר, הבסיסט המקורי שצליל הפלצט המרשים שלו הגדיר את השיר TAKE IT TO THE LIMIT, הוציא את אלבום הסולו השלישי שלו הנושא את שמו, RANDY MEISNER. למרות שזה כלל דואט עם אן וילסון, הזמרת מלהקת HEART (השיר NEVER BEEN IN LOVE), האלבום בקושי נכנס לטופ 100, והגיע לשיאו למקום ה-94. זו הייתה המחשה קשה לקושי למצוא קהל מחוץ לצל העצום של הלהקה.

ימים ספורים לאחר מכן, ב-13 באוגוסט 1982, הוציא דון הנלי את אלבום הסולו הראשון שלו, I CAN'T STAND STILL. האלבום היה אהוב באופן מיידי על המבקרים. שירים כמו DIRTY LAUNDRY, שטיפס למקום השלישי במצעד הסינגלים והציג הפקת ניו-וייב מודרנית עם קלידים וסולואי גיטרה של ג'ו וולש וסטיב לוקאת'ר מטוטו, שיקפו את עמדותיו הביקורתיות והציניות כלפי פוליטיקה, חברה והתקשורת הצהובה. האלבום ביסס את הנלי לא רק כאמן איגל-לשעבר, אלא כאמן סולו אינטליגנטי ובעל פוטנציאל מסחרי בזכות עצמו. הניגוד היה חד ומשמעותי. באותו חודש, איגל אחד נאבק בעוד שאחר זינק, וחשף את דינמיקת הכוח וההיררכיה היצירתית בתוך הלהקה. הנלי, ככותב שירים ומנהיג מרכזי, החזיק במומנטום בתעשייה ובסמכות היצירתית להשיק קריירת סולו משמעותית; מייזנר, למרות כל כישרונו הקולי, לא.

גם שאר החברים ניצלו את אוגוסט כדי לסמן את טריטוריית הסולו שלהם. באוגוסט 1985, אלבום הסולו השני של גלן פריי, THE ALLNIGHTER, זכה לתואר אלבום זהב. הצלחתו הוזנה על ידי הסינגל SMUGGLER'S BLUES, אותו ביצע פריי בתפקיד אורח (כטייס מבריח סמים בשם ג'ימי) בתוכנית הטלוויזיה הפופולרית ועתירת נעלי המוקסינים, מיאמי וייס (זוכרים את זה?). במקביל כבש פריי את צמרות המצעדים עם הלהיט THE HEAT IS ON מתוך פסקול הסרט "השוטר מבוורלי הילס". פריי הפך לפרסונה ידידותית יותר לפופ ולתקשורת ולכוכב מבוקש ברשת MTV. הוא המשיך בהצלחה זו עם הוצאת אלבום סולו נוסף, SOUL SEARCHIN, באוגוסט 1988 (שכלל את הלהיט TRUE LOVE), מה שביסס עוד יותר את זהותו כאמן ללא תלות בעברו.

לאחר יותר מעשור של הפרדה, כוחות הנוסטלגיה, העניינים הלא גמורים וההצעות הכספיות המדהימות החלו למשוך את האיגלס בחזרה למסלול.

לפני שהאיחוד HELL FREEZES OVER התרחש בשנת 1994, סדרה של אירועים לכאורה בלתי קשורים באוגוסט 1992 סיפקה את המאמצים המשפטיים והיצירתיים, והפכה את "חידוש" הלהקה לאפשרי.

באותו חודש, ג'ו וולש הוציא אלבום סולו חדש, SONGS FOR A DYING PLANET, והוא ובסיסט הלהקה, טימותי בי. שמיט, סיימו סיבוב הופעות ארוך כחברים בלהקת אול סטאר של רינגו סטאר - חוויה בימתית מוצלחת שהמיסה חלק מהמשקעים והוכיחה לחברי ההרכב שהם עדיין נהנים לנגן יחד.

באופן משמעותי יותר, אוגוסט 1992 הביא לפשרה סודית, מחוץ לכותלי בית המשפט, של תביעה בת שלוש שנים שהגישה הלהקה נגד רשת UNITED STATIONS. התביעה עסקה בשידור רדיו בלתי מורשה של הופעות וראיונות של להקת איגלס משנת 1989 - מהלך משפטי משותף שחייב את כל חברי ההרכב לתקשר, ליישר קו עסקי ולהגן על הקטלוג המשותף שלהם לראשונה מזה עשור.

הזרז התרבותי הסופי לאיחוד הגיע זמן קצר לאחר מכן, כאשר כוכב הקאנטרי טראוויס טריט הקליט גרסת כיסוי ל-TAKE IT EASY עבור אלבום המחווה COMMON THREAD בשנת 1993, ושכנע את כל חברי ההרכב להשתתף בצילומי הווידאו קליפ - מפגש ראשון מול המצלמות שהוכיח שהכימיה הישנה עדיין קיימת.

בכל אופן, איגלס התאחדו והפכו את האיחוד למכונת כסף מטורפת. הגיהנום אכן קפא לזמן מה. זה נמשך למעלה משנתיים והקיף את העולם. הופעתם האחרונה, באוגוסט 1996 באדינבורו, סקוטלנד, סיפקה רגע של סגירת מעגל רגשית עמוקה ששימש כסוף מושלם לפירוק הידוע לשמצה של הלהקה בשנת 1980. הפרידה המקורית התרחשה בעקבות עימות מכוער על הבמה בקונצרט צדקה בלונג ביץ', קליפורניה ב-31 ביולי 1980 (אירוע שזכה לכינוי הידוע לשמצה "הלילה הארוך בחוף הלא נכון" ותוצאותיו גלשו אל תוך אוגוסט), שם גלן פריי ודון פלדר בילו את הלילה בהחלפת איומים לתוך המיקרופונים הפתוחים בין השירים. כפי שפריי נזכר, "פלדר מסתכל עליי בחזרה ואומר 'רק עוד שלושה שירים עד שאבעט לך בתחת, חבר'. ואני אומר 'נהדר! אני לא יכול לחכות'. היינו שם בחוץ ושרנו את BEST OF MY LOVE אבל בפנים שנינו חשבנו 'ברגע שזה ייגמר, אני הולך להרוג אותו'".

שש עשרה שנים מאוחר יותר, בלילה סקוטי חמים באוגוסט, העוינות הזו הוחלפה בתחושה משותפת של הישג והישרדות. דון פלדר מספק תיאור של הרגעים האחרונים של סיבוב ההופעות בזיכרונותיו. הוא נזכר שפריי, שהחליט באופן פרטי שזה יהיה סיבוב ההופעות האחרון שלו, היה שמח באמת והשלים את המסע כשכולם שלמים עם זה. בסיום הקונצרט, גם פריי וגם הנלי חיבקו כל אחד מחברי הלהקה. פריי ניגש לפלדר, האיש עליו איים פעם, ואמר, "כל הכבוד... הצלחנו, חבר". עדיין, פלדר לא יישאר עם טעם מתוק מהלהקה הזו. הוא יתבע את איגלס בשנת 2001 בטענה שפוטר מההרכב שלא כדין ושנושל מרווחי חברת EAGLES LTD - מאבק משפטי מר שנמשך שנים והסתיים בפשרה כספית סודית רק ב-2007. זה כבר סיפור אחר.

בונוס: גם זה קרה החודש איתם - אוגוסט עם להקת תחיית קרידנס קלירווטר.

הרבה לפני שהעולם ידע את השם קרידנס קלירווטר רווייבל, כשחברי הלהקה עוד פעלו תחת השם THE GOLLIWOGS (ולפני כן THE BLUE VELVETS) בעיר אל סריטו שבקליפורניה, ג'ון פוגרטי הצעיר ספג את הבד המוזיקלי של תקופתו. באוגוסט 1965, הוא ראה את ג'קי וילסון האגדי מופיע בתיאטרון סירקל סטאר. הוא נזכר שראה את וילסון באודיטוריום אוקלנד בנעוריו והיה מוקסם מנוכחותו על הבמה: "ג'קי וילסון יצא בטוקסידו וכל הנשים איבדו את זה לגמרי. בנות לבנות, בנות שחורות - כולן. ג'קי היה כוכב קולנוע, נאה למראה, עם תנועות חינניות, ללא מאמץ, כמו פנתר". פוגרטי ראה בוילסון "הזמר הגדול ביותר ששמעתי אי פעם" והיה מוקסם מנוכחותו הבימתית המדהימה, האתלטית והחלקה. עבור פוגרטי, וילסון קבע את הסטנדרט למה שזמר ומבצע דינמי יכול להיות, וחוויה זו ללא ספק עיצבה את גישתו להופעה ואת סגנון השירה המחוספס, השחור והאנרגטי שאימץ לעצמו מאוחר יותר.

אוגוסט 1968 היה חודש מכריע עבור הלהקה, שעדיין ליטשה את הסאונד והזהות שלה לאחר ששינתה את שמה רשמית ל-CREEDENCE CLEARWATER REVIVAL והוציאה את אלבום הבכורה הנושא את שמה, CREEDENCE CLEARWATER REVIVAL. בחודש זה הוציאה חברת התקליטים FANTASY את הסינגל שהזניק אותם לתהילה לאומית: SUZIE Q. השיר, גרסת כיסוי לשיר של דייל הוקינס משנת 1957, היה בחירה נועזת, שיר עם ג'אם בתוכו של שמונה דקות וחצי שחולק לשני חלקים (PART 1 ו-PART 2) עבור תקליטון 7 אינץ' מסחרי. לג'ון פוגרטי היה חזון ברור לשיר, והוא התכוון שהוא יהיה סינגל מההתחלה, עם כל ה"דברים המעניינים" בהתחלה. הוא ראה בזה דרך להגדיר את הסאונד של הלהקה, להפוך אותו ל"מקצועי, מסתורי וגם בעל הגדרה משלו".

ההימור השתלם. הסינגל הפך ללהיט והגיע למקום ה-11 במצעד הבילבורד האמריקאי – גרסת הכיסוי היחידה של הלהקה שהפכה ללהיט טופ 40 בקריירה שלהם, בעיקר בזכות השמעות בתחנות רדיו מחתרתיות כמו KMPX בסן פרנסיסקו בהובלת השדרן החלוצי טום דונהיו ו-WLS בשיקגו. באותו חודש, הייתה להם גם הופעה ביריד מדינת קליפורניה בסקרמנטו. אירוע בלתי נשכח נוסף מאוגוסט 1968 היה הופעת החימום לאיש הבלוז האולין וולף באולם ה-AVALON BALLROOM בסן פרנסיסקו. עבור פוגרטי, שהעריץ אותו, זו הייתה חוויה מעוררת. הוא נזכר שצפה בסט של הגיבור שלו ביראת כבוד: "הוא היה בחור גדול, והוא היה מצביע עליך באצבע. זה לא היה איזה בחור זקן שאומר, 'בלה, בלה, בלה' - אלה היו חיים ומוות". המפגש הבלתי אמצעי הזה עם שורשי הבלוז של שיקגו והדלתא חידד אצל פוגרטי את הצליל הייחודי שלימים יוגדר כרוק ביצות.

עד אוגוסט 1969, תחיית קרידנס קלירווטר הייתה ללא ספק הלהקה הגדולה ביותר באמריקה והמכונה הפורייה ביותר ברוק'נ'רול, כשהוציאה שלושה אלבומי מופת באותה שנה קלנדרית בלבד. בחודש זה יצא אלבומם השלישי, GREEN RIVER (שהגיע חודשים ספורים אחרי האלבום BAYOU COUNTRY ולפני האלבום WILLY AND THE POOR BOYS), אלבום שג'ון פוגרטי מחשיב כנקודת שיא בחייו המוזיקליים.

התקליט כלל כמה מלהיטי הנצח של ההרכב, ובהם BAD MOON RISING ו-LODI. שיר הנושא, זווית נוסטלגית לגן עדן של ילדות, היה שיר שהתבשל במוחו של פוגרטי מאז שהיה בן שמונה, בהשראת תווית של סירופ סודה בטעם ליים בשם GREEN RIVER ששתה בילדותו באתר הנופש פוטס סנוק בקליפורניה. האלבום זינק למקום הראשון במצעדים, והדיח משם את התקליט היחיד של הסופרגרופ, בליינד פיית'.

שיא הקיץ שלהם היה הופעתם בפסטיבל וודסטוק באמצע אוגוסט. CCR היו למעשה להקת הרוק הבכירה הראשונה שחתמה על חוזה להופעה בפסטיבל (עבור שכר של 10,000 דולר), מהלך שהעניק לפסטיבל את האמינות הנדרשת כדי למשוך אמנים בולטים נוספים. למרות שהם היו מהאמנים הראשיים, החוויה שלהם הייתה רחוקה מלהיות אידיאלית. הם היו אמורים לעלות בשיא הערב של שבת, אך בשל עיכובים טכניים החברים עלו רק ב-3:00 לפנות בוקר של יום ראשון, 17 באוגוסט, אחרי הגרייטפול דד, שניגנו סט ארוך ומתפתל לשמצה (שנמשך שעות עקב תקלות הארקה) שהרדים חלק גדול מהקהל. "אני מנגן ורוקע וצורח ובערך שלושה שירים לתוך הסט, אני מסתכל מעבר לאורות הזרקורים ואני רואה בערך חמש שורות של גופות פשוט שזורות זו בזו, כולם ישנים", נזכר פוגרטי שנים לאחר מכן.

למרות הנסיבות המאתגרות, הלהקה סיפקה הופעה עוצמתית שכללה 11 שירים מחשמלים, ביניהם BORN ON THE BAYOU, PROUD MARY, KEEP ON CHOOGLIN' ו-I PUT A SPELL ON YOU, אך אכזבתו של פוגרטי הובילה אותו לסרב להיכלל בסרט התיעודי זוכה האוסקר WOODSTOCK ובאלבום הפסקול של וודסטוק WOODSTOCK: MUSIC FROM THE ORIGINAL SOUNDTRACK AND MORE, החלטה שהבסיסט סטו קוק כינה מאוחר יותר "טעות ניהולית גדולה" שפגעה במורשת הלהקה (הופעתם המלאה ראתה אור רשמית רק כעבור 50 שנה באלבום LIVE AT WOODSTOCK).

סוף אוגוסט 1969 סימן גם נקודת מפנה בדינמיקה הפנימית של הלהקה. במהלך סיבוב הופעות, ג'ון פוגרטי החליט באופן חד-צדדי להפסיק את הנוהג של נגינת הדרנים. החלטה זו, שנבעה מאמונתו שהדרנים הם "מזויפים" ומתוכננים מראש במקום להיות ספונטניים, נתקלה בזעם מצד המתופף דאג קליפורד, שראה בכך דוגמה נוספת לשליטתו הגוברת של פוגרטי בלהקה. העימות שנוצר היה סימן לסדקים הגוברים ביסודות הלהקה, כאשר שאר חברי ההרכב – קליפורד, סטו קוק ואחיו של ג'ון, טום פוגרטי – חשו כי תרומתם נדחקת לשוליים אל מול הדומיננטיות המוחלטת של ג'ון ככותב, מעבד, מפיק וסולן.

באוגוסט 1970, במקביל ליציאת אלבום המופת המצליח ביותר שלהם COSMO'S FACTORY (ששהה תשעה שבועות במקום הראשון וכלל קלאסיקות כמו WHO'LL STOP THE RAIN, TRAVELIN' BAND, UP AROUND THE BEND, LOOKIN' OUT MY BACK DOOR וגרסת הכיסוי האפית ל-I HEARD IT THROUGH THE GRAPEVINE), הלהקה ניגנה במרכז הכנסים של מיאמי ביץ' וחוותה מפגש לא נעים עם ג'ים מוריסון השיכור במלון שלה בעת שהואן שהה בעיר לרגל משפטו הפלילי המתוקשר. החברים גם ניגנו במופע התרמה למרפאה הרפואית הייט-אשבורי בפילמור ווסט ב-11 באוגוסט. בעוד שהלהקה עדיין הייתה אטרקציה מרכזית להופעות, המתחים הפנימיים גבו את מחירם והובילו חודשים ספורים לאחר מכן לעזיבתו של טום פוגרטי. השאר המשיכו זמן קצר בלעדיו כשלישייה - עד שהעסק קרס.

חודש אוגוסט המשיך להיות משמעותי עבור ג'ון פוגרטי. באוגוסט 1986, הוא פתח את סיבוב ההופעות שלו EYE OF THE ZOMBIE (שליווה את יציאת אלבום הסולו הרביעי שלו הנושא את אותו השם) בממפיס ועמד בפני דיון קדם-משפט בתביעה הידועה לשמצה של חברת התקליטים FANTASY בראשות סול זאנץ נגדו, שם הוא הואשם בגניבה מוסיקלית משיר שלו עצמו – תביעה תקדימית שטענה כי להיט הסולו שלו THE OLD MAN DOWN THE ROAD (מתוך האלבום CENTERFIELD מ-1985) העתיק את המבנה של השיר RUN THROUGH THE JUNGLE שכתב עבור CCR ב-1970.

בסוף הוא יזוכה מאשמה לאחר שהביא גיטרה לדוכן העדים והדגים לחבר המושבעים את ההבדלים בין היצירות. שנה לאחר מכן, באוגוסט 1987, הוא הופיע במופע התרמה לוותיקי מלחמת וייטנאם (קונצרט שנקרא WELCOME HOME), מטרה שתמיד הייתה קרובה ללבו. זה היה מופע שבו הוא שבר חרם של שנים וחזר לבצע את שירי קרידנס מול קהל נלהב.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.