רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-24 באוקטובר בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

הציטוט היומי:

"אם כבר מדברים על תגובות מוזרות, בדיוק בזמן שהכנתי את COURT AND SPARK שהיה האלבום הכי מצליח שלי, דייויד גפן ניסה להחתים את בוב דילן למה שהתברר כפרויקט התקליט PLANET WAVES. דיוויד ואני חלקנו בית. עבדתי על התקליט שלי מתחת לאף שלו, ואולי הוא שמע את זה יותר מדי פעמים, אבל ידעתי שאני עושה משהו מיוחד. כל כך התרגשתי בערב בו סיימתי אותו. החזרתי את ההקלטה הביתה וניגנתי את זה. היו שם חבורה של אנשים, כולל דילן. בובי נרדם ונחר לאורך כל ההשמעה. כשהתקליט הגיע לסיומו, האנשים אמרו, 'הא?' ואחר כך הם השמיעו את PLANET WAVES וכולם קפצו למעלה ולמטה משמחה. הייתה כל כך הרבה התלהבות. עכשיו, התקליט ההוא לא היה אחד הפרויקטים הטובים ביותר של בוב דילן, ולא ציפיתי שזה יהיה מצב תחרותי, אבל בפעם הראשונה בקריירה שלי הרגשתי את היריבות הזו. זה היה תקליט רגיל עבור בובי ובכל זאת כולם הריעו. לבסוף, אחת הנשים לקחה אותי הצידה ואמרה: 'אל תשימי לב אליהם. לבחורים האלו אין אוזניים'..." (ג'וני מיטשל)

להקת RUSH בתקליט חדש שמטריף את השכל.

ב-24 באוקטובר בשנת 1978 יצא האלבום HEMISPHERES של להקת RUSH. זה התקליט האחרון של הלהקה שיצא בעשור הסבנטיז.

השאלה הגדולה ביותר בתעשיית המוזיקה תמיד הייתה 'איך ממשיכים מכאן'. השאלה הזו רדפה את פינק פלויד ב-1973 אחרי שהוציאו את THE DARK SIDE OF THE MOON, והיא בהחלט הטרידה את הביטלס אחרי סרג'נט פפר. בשנת 1977, RUSH מצאו את עצמם בדיוק באותה צומת מאתגרת. הם בדיוק סיימו את התקליט A FAREWELL TO KINGS, יצירה קצרה אך מהודקת של רוק מתקדם שזכתה להצלחה אדירה.

השלישייה, שכללה את הבסיסט והסולן גדי לי, הגיטריסט אלכס לייפסון והמתופף וכותב המילים ניל פירת, החליטה לא לוותר לעצמה. במקום לקחת צעד אחורה, הם לחצו על הדוושה עד הסוף וניגשו למשימה של רקיחת תקליט שאפתני וקיצוני אפילו יותר מקודמו. מהר מאוד התברר שהמשימה הזו לא תהיה קלה. למעשה, היא כמעט שברה אותם.

ניל פירת תיאר לימים את הלחץ הפסיכי שנוצר כשהלהקה הפכה פתאום למבוקשת כל כך: "הקריירה שלך היא עניין של היצע וביקוש. בהתחלה יש המון היצע ומעט מאוד ביקוש. וכשהביקוש גדל, פתאום אומרים לך: 'תשמעו, אנחנו יודעים שאתם עושים חמש הופעות ברצף, אבל אתם יכולים לדחוף עוד הופעת צהריים באותו יום? ואתם אמורים לקבל יום חופש, אבל אתם יכולים להופיע בסנט לואיס באותו יום?' ואז אתה מרגיש יהיר מדי לומר לא. איזו זכות יש לי לסרב לזה? זה הרי חלום שמתגשם! אבל אחרי זמן מה זה נהיה שוחק ומרסק את הנשמה בצורה אכזרית. אתה נותן כל כך הרבה מעצמך. ההופעה שלך על הבמה לא נפגעת – אבל אתה נפגע, ומשלם על זה מחיר עצום".

גלות בחווה בוויילס: משמרת לילה מטורפת ואורח בשם אוזי אוסבורן

החבורה נכנסה לאולפני רוקפילד בוויילס ולאחר מכן עברה לאולפנים בלונדון, במטרה להקליט את יצירת המופת הבאה. אלכס לייפסון סיפר בהתרגשות על הטירוף של אותם שבועות ראשונים: "עשינו קצת כתיבה ראשונית בטורונטו ועשינו חזרות על כמה רעיונות כשהייתה הזדמנות, אבל עדיין הופענו המון וממש לא היה לנו זמן פנוי. החלטנו לכתוב את כל התקליט כשנהיה בבריטניה. שכרנו בית חווה בשם THE OLD MILL HOUSE ממש במורד הכביש מהאולפן, והתמקמנו שם לשלושה שבועות. חשבנו שנכתוב, ניכנס מיד לאולפן, נקליט ונמשיך ברצף. במבט לאחור זה היה רעיון מטורף לחלוטין, כי זה הפך לפרויקט של חצי שנה ללא הפסקה, בלי יום חופש אחד לרפואה – פשוט כלום! התחלנו עם כוונות טובות, אבל לאט לאט השעון התחיל לזחול: לילה אחד אתה עובד שעה מאוחר יותר, ובלילה שאחריו שעתיים מאוחר יותר. בסוף סיימנו ב-11 בבוקר של יום שני, העמסנו את הציוד, נסענו לאולפן המיקסים, התקלחנו והתחלנו מיד לעבוד".

סדר היום של השלישייה הפך עד מהרה למשמרת לילה בלתי קדושה של רוק'נרול. כפי שגדי לי שיחזר: "עבדנו מאוחר יותר ויותר בלילה וישנו עמוק אל תוך היום, עד שהשעונים שלנו התהפכו לחלוטין. היינו ערים כל הלילה וישנים כל היום – שזה ממש לא בריא לראש. התחיל להיגמר לנו הזמן, הכל זז לאט להחריד, והחידוש של לשבת באולפן כפרי פשוט התפוגג. התחלנו לפתח שיגעון של בידוד וקלסטרופוביה".

איאן גרנדי, איש הסאונד הצמוד שליווה אותם, סיפר שהם עבדו כל כך קשה עד שסוף יום העבודה כונה בפיהם 'ההפסקה' – כי כשמסיימים בחמש לפנות בוקר כבר אי אפשר לקרוא לזה לילה. גרנדי נזכר שבזמן שהשלישייה הזיעה שמונה שעות ביום בג'אמים אינסופיים, הוא הלך לדוג, האכיל את הסוסים המקומיים בתפוחים, שיחק פינג-פונג וצפה בכל דקה של משחקי מונדיאל 1978 ששודרו בטלוויזיה.

אבל השיא של אותם ימים בוויילס היה ללא ספק דפיקה מפתיעה על הדלת באחד הערבים.

גרנדי סיפר: "בדיוק סיימנו ארוחת ערב, שתינו קצת ייין ועישנו יחד כהרגלנו. פתאום נשמעה דפיקה בדלת. ניל קם ופתח אותה. הבטתי בו וחשבתי לעצמי, 'מי זה ההומלס המוזנח והגמור הזה?'. הבחור עמד עם הראש שמוט למטה ומלמל משהו לניל. ניל הלך למאגר האישי שלו, שבר לו חתיכה של כמה גרמים של חשיש שחור מעולה, נתן לו אותה והאיש דידה לדרכו באפלה. היינו המומים, כי זה היה ממש לא אופייני לניל לפתוח ככה את הלב ואת המאגר לזרים. בדיעבד התברר שזה היה לא אחר מאשר אוזי אוסבורן מבלאק סאבאת', שהקליטו ממש באותם ימים בסמוך את אלבומם NEVER SAY DIE". איזה מפגש ענקים ביזארי בין נסיך האופל לבין אמן המקצבים המלומד והמופנם של עולם הרוק!

העבודה על תפקידי הנגינה בלבד נמשכה כשלושה חודשים מפרכים, הזמן הארוך ביותר שהחברים בילו באולפן עד לאותה נקודה. הנגינה הייתה כל כך מורכבת ומסובכת, עד שהם הרגישו שהם דוחפים את היכולות שלהם לקצה. אבל הדרמה האמיתית החלה כשגדי לי הגיע להקליט את השירה. אחרי חודשים של עבודה על רצועות אינסטרומנטליות סבוכות, התגלה שקטעי הנגינה שהוקלטו היו כולם גבוהים מדי עבור המנעד הקולי שלו. הלהקה הקליטה את המוזיקה בסולם אחד, אבל הוא פשוט לא הצליח לשיר מעליה משהו שנשמע אנושי. הפאניקה החלה לחלחל.

גדי לי תיאר בספרו את הלחץ: "הסשנים היו מפרכים, אינטנסיביים ואיטיים. הגענו בלי שום חומר שנכתב מראש, אז היינו צריכים להתחפר בבית חווה סמוך למשך שבועיים ולכתוב את כל האלבום לפני שעברנו לאולפני רוקפילד כדי להקליט אותו. לא הערכנו נכון את השאפתנות שלנו ובסופו של דבר יצרנו אלבום קונספט די מורכב, שהתברר כקשה הרבה יותר להקלטה ממה שציפינו. תמיד התגאינו בכך שאנו מנגנים שירים שלמים בטייק אחד, בנגינה חיה באולפן – דבר לא יוצא דופן עבור להקות רבות שהשירים שלהן היו קצרים ופשוטים, אבל הקטעים המורכבים יותר האלה התבררו כגדולים עלינו.

הצד של HEMISPHERES חולק לקטעים קטנים וקלים לעיכול ולכן היה קל יותר להקליט אותו בבת אחת (אפילו הקטעים במשקל 13/8!), אבל LA VILLA STRANGIATO היה סיפור אחר לגמרי. במשך ימים ניסינו להקליט את כל עשר הדקות שלו בטייק אחד מושלם, לפני שנשברנו והרמנו ידיים, והקלטנו אותו בשלושה חלקים שחוברו יחד לאחר מכן. לקח לנו יותר מעשרה ימים להקליט את ערוצי הבסיס וההקלטות הנוספות ואז למקסס אותם. מה שאומר, לפי חישוב אחד, שבילינו יותר זמן על הקטע האחד הזה מאשר על כל האלבום השני שלנו, FLY BY NIGHT. ככל שהעבודה נערמה וכולנו גידלנו זקנים, ה'כיף' של להיות במועדון בנים התחיל להתפוגג. הכל לקח יותר זמן מהצפוי. נגמר לנו הזמן בוויילס ונאלצנו להשתמש בזמן המיקסים ששריינו באולפני אדוויז'ן בלונדון כדי לסיים להקליט שירה וגיטרות.

הסשנים להקלטת השירה, בפרט, היו הקשים ביותר בקריירה שלי, ובשלב מסוים פשוט התמוטטתי לגמרי. כדי לתת לגרון שלי לנוח, הייתי בדרך כלל מתחלק בזמן ההקלטה עם אלכס, אבל אחרי שהוא סיים את הסולואים שלו, נאלצתי לשיר כמעט כל יום. אז הבנתי שעשיתי טעות חמורה. מכיוון שמעולם לא שרתי את השירים האלה בחזרות או בהופעה לפני כן, לא בדקתי אם המלודיות היו בסולם המתאים ביותר עבורי או לא. בשלב הכתיבה, עבדתי על המלודיות בזמזום שקט או בפלצט, בהנחה שהן יעבדו. אז זהו, שלא. הסולמות שבחרתי היו 'בין לבין', כלומר שאם שרתי בקול הדיבור שלי זה היה נמוך מדי וללא עוצמה, אבל אם שרתי אוקטבה גבוה יותר במנעד גדי לי המפורסם שלי (כמו 'פטנט רשום'), ובכן, זה היה גבוה מדי, אפילו בשביל גדי 'פאקינג' לי!

לא הבנתי את הטעות הזו עד שהאור האדום נדלק, הסרט התחיל לרוץ ופתחתי את הפה לשיר את ה"פרלוד". ניסיתי שוב ושוב בכוח ובדיוק מעל השיא של המנעד הקולי שלי, מתוסכל לשמוע את טרי אומר באינטרקום, שוב ושוב, "סליחה, אתה קצת מזייף. עוד פעם אחת, בבקשה". בסופו של דבר – וזו הפעם היחידה שזה קרה לי בקריירה – התפוצצתי ויצאתי בסערה מחדר הבקרה כדי להירגע בהליכה ברחובות לונדון, מאשים את כולם חוץ מאת עצמי – "למה טרי לא שם לב לזה? הוא המפיק, לעזאזל!" – וכשחזרתי לחדר הבקרה עדיין הייתי עצבני. שרתי שוב ושוב ושוב, מתחתי את מיתרי הקול שלי במשך שבועיים עד שקיבלנו את מה שהיינו צריכים. זה היה עינוי, אבל סוף סוף הצלחתי וניסינו לאפס את המוח שלנו לקראת המיקס. לא לקחנו פסק זמן בין הקלטות השירה למיקסים כדי לנקות את הראש, וזו הייתה טעות. טרי נתקל מיד בבעיות עם המיקסים באולפני ADVISIONן. הוא לא אהב את מה ששמע בוקע מהרמקולים. כל צעד שעשה הרגיש כמו מאבק, ולמרות שהיינו מרוצים לחלוטין מהמיקסים שהוא עשה לתקליט הקודם שלנו, בדיוק באותו חדר, הוא התחיל לאבד אמון. הוא נכנס לפאניקה.

לילה אחד, בחזרה במלון אחרי עוד סשן מתסכל, הוא הציע שניקח את סרטי ההקלטה לחדרי מיקס אחרים בעיר כדי להיות בטוחים שהערוצים שהקלטנו ברוקפילד היו נכונים ואמיתיים. אחד מהם היה אולפני טריידנט בסוהו, עם קונסולת המיקס האגדית שנבנתה בהתאמה אישית. תקליטים אריכי-נגן שנשמעו נהדר, כמו "זיגי סטארדאסט", האלבום השני של אלטון ג'ון, חלקים מהאלבום הלבן של הביטלס, NURSERY CRYME של ג'נסיס, BIRDS OF FIRE של מהאווישנו אורקסטרה, זיגי סטארדאסט של דייויד בואי ואינספור אחרים הוקלטו או מוקססו שם. אם הסאונד שלנו נשמע שגוי בחדר עם 'ייחוס' כזה, זו חייבת הייתה להיות אשמתנו. טרי שם את הסרטים ו... בום! לא רק שזה נשמע כמו התקליט שחשבנו שהכנו, אלא גם יכולנו לשמוע בבירור אילו שינויים קטנים יגרמו לזה להישמע אפילו טוב יותר. הייתי המום והרגשתי הקלה עצומה – וכך גם טרי, אם לשפוט לפי הצבע שחזר לו לפנים. אני בטוח שהוא התחיל לפקפק ביכולת השמיעה שלו, אבל אחרי האזנה אחת בטריידנט הכל שוב היה בסדר בעולם.

אף אחד לא הצליח להסביר מה לא עבד עבור HEMISPHERES באולפני ADVISION, אבל דבר אחד בטוח, היה לנו מזל ש'תפסנו' קצת זמן נדיר ויקר ערך בטריידנט. מוזיקאים, טכנאים ומפיקים יתווכחו יומם וליל אילו קונסולות עדיפות – אנלוגיות, דיגיטליות או היברידיות – NEVE, API, SSL וכן הלאה – אבל זו של טריידנט הייתה באמת בין הטובות ביותר. והכי חשוב, היא התאימה בבירור לסאונד שחיפשנו עבור התקליט הזה. היה קל יותר למקם את הכלים השונים לאורך הספקטרום, והיא 'צבעה' את הסאונד בצורה נעימה. התדרים הגבוהים היו מתוקים, בעוד שתדרי האמצע לא היו אגרסיביים מדי, והתדרים הנמוכים היו חלקים. בקיצור, היא הייתה מוזיקלית".

משבר הנוסחה הפרוגרסיבית: כשהחברים הרגישו כמו עבדים של הקונספט

המאמץ הפיזי והנפשי הזה גבה מהם מחיר יקר. ניל פירת הודה בכנות: "HEMISPHERES – ואני בטוח ששאר החברים יסכימו – זה התקליט שכמעט הרג אותנו לחלוטין. היינו שוב ושוב בדרכים, ואז עצרנו. קיבלנו שבועיים של פרה-פרודקשן, וזה נחשב אצלנו למותרות של ממש! החומר היה ניסיוני וטהור כל כך ואהבנו אותו בטירוף, וזו השורה התחתונה. נכון, אני מביט לאחור ויכול לשמוע בדיוק את הפגמים ומה יכולנו לעשות אחרת".

גדי לי סיפק תובנה חדה עוד יותר על המבוי הסתום שאליו הגיעה הלהקה מבחינה אמנותית: "עבור מעריצים רבים זהו האלבום האהוב עליהם ביותר של RUSH, ומבחינות רבות זהו תקליט הפרוג-רוק המובהק ביותר שלנו, אבל הוא פשוט שרף אותנו. השעבוד הזה לקונספט אחד שנמשך עשרים דקות בצד שלם הפך עבורנו למשהו נוסחתי. אתה בונה אוברטורה, אתה בונה פתיחה אינסטרומנטלית... זה הרגיש לנו מיותר לחזור על זה שוב. התקליט הצליח מאוד מבחינת היכולת לחבר יצירה של צד שלם, אבל הרגשנו שזה כבר לא מתאים לנו. הבנו שאנחנו צריכים לנסות משהו אחר – אלבום קונספט עם 'ק' קטנה. כזה שבו יש חוט מקשר ורוח משותפת בין השירים, אבל בלי להלום למאזין בפטיש על הראש. שניתן לאנשים לגלות את הרבדים בעצמם. וזה בדיוק מה שהוביל אותנו מאוחר יותר ליצירת MOVING PICTURES".

באותה תקופה, סצנת הרוק המתקדם החלה לדעוך. RUSH מצאו פחות ופחות עניין בפרוג שקרה סביבם, ולכן החלו לגוון עם השפעות כמו ג'אז ואפילו קצת רגאיי. כשלא היו השפעות חיצוניות, הם התלהבו מכלים חדשים.

צד א': מסע אל מעמקי המוח והקרב המיתולוגי על האולימפוס

התקליט שהתקבל כלל ארבעה קטעים בלבד. צד א' הוקדש כולו ליצירה אחת ארוכה, CYGNUS X-1 BOOK II: HEMISPHERES, שהמשיכה סיפור מדע בדיוני שהחל בתקליט הקודם. היצירה הזו עסקה בקונפליקט הנצחי בין חוכמה (אפולו) לאהבה (דיוניסוס). העטיפה המפורסמת של יו סים ביטאה זאת היטב, עם דמות המייצגת היגיון בצד אחד של מוח ענק, ודמות עירומה המייצגת רגש בצד השני.

ההשראה לחלוקה המוחית הזו הגיעה מספרו של אדם סמית' משנת 1975, POWERS OF MIND. פירת קרא שם פרק שריתק אותו על שתי המיספרות המוח והדואליות האנושית, וחיבר אותה לפילוסופיה של פרידריך ניטשה (בספרו 'הולדת הטרגדיה') ולאלגוריות של איין ראנד. ניל שיחזר: "ישבתי על ארגזי הציוד בדרכים ושרטטתי להם את המבנה של היצירה. אבל באר היצירתיות, כמו כל מאגר מים בטבע, זקוקה לזמן כדי להתמלא שוב – וזו הייתה הבעיה הגדולה ביותר באותה תקופה: פשוט לא היה לנו זמן למלא אותה מחדש. המשכנו לתת ולתת בהופעות ובכתיבה עד שהיינו מרוקנים לחלוטין. וזה היה החלק שריסק את הנשמה".

כשנשאל פירת מה דחף את השלישייה לכתוב מוזיקה כה מורכבת ומפותלת, הוא ענה בפשטות ובאהבה טהורה: "זה נבע מהתחושה הכי נקייה של כיף! אתה שואל את עצמך: 'האם זה לא יהיה כיף לנגן משהו כזה?', או שאתה לומד תפקיד חדש וקורא לחבר'ה: 'תקשיבו לזה, בואו נראה אם אתם יכולים לעשות משהו שיתחבר לזה'. אהבנו אתגרים. חוץ מזה, ידענו שננגן את השירים האלה ערב אחרי ערב בסיבובי הופעות, והעובדה שהם היו קשים ומאתגרים שמרה עלינו רעננים ומנעה כל שמץ של שגרה ושעמום. היה בזה משהו מרגש שחלקנו שלושתנו יחד".

צד ב': גלות נעורים, משל העצים ביער וסיוטי הלילה של אלכס

צד ב' נפתח עם הקטע הרוקי והישיר יותר CIRCUMSTANCES. הקטע הזה הדגים היטב את כוחו של הפאוואר-טריו הקנדי: ריף גיטרה חותך של לייפסון ופעימות קצב רועמות של בס ותופים. מאחורי המילים של פירת הסתתרה חוויה אוטוביוגרפית אישית וכואבת – מסע הנעורים המדכא שלו ללונדון שנים ספורות קודם לכן. ניל טס לשם מלא תקוות להגשים את חלום הרוק'נ'רול, אך מצא את עצמו מרושש לחלוטין, מנקה מדפים בחנות מזכרות ומתמודד עם בדידות עירונית קשה עד שנאלץ לחזור לקנדה.

אחריו הגיע אחד השירים המוכרים מהתקליט, THE TREES. ניל פירת כתב את המילים לאחר שראה סרטון מצויר כלשהו, והן תיארו משל על ריב בין עצי האלון הגבוהים לעצי האדר הנמוכים ביער. העצים רבו על מקומם ועל אור השמש, עד שבסופו של דבר הגיע האדם וכרת את כולם באמצעות גרזן ומסור. שיר אקולוגי שכזה.

השיר שוחרר כסינגל המוביל של האלבום (עם CIRCUMSTANCES בצד ב'), והיווה פנינת רוק מופתית. הוא נפתח בצלילי גיטרת ניילון קלאסית בסגנון רנסנסי, ולפתע מתפוצץ לעוצמות מחשמלות שבהן הלהקה מלהטטת במעברים חדים בין משקלים של 4/4, 6/8 ו-5/4 – ועדיין נשמעת קליטה, קולחת ומזמינה לזמזום, בדומה למה שיעשו בהמשך עם THE SPIRIT OF RADIO ו-YYZ. השיר נכתב במהירות שיא, לפי פירת: "ישבתי אחרי הופעה וזה פשוט הבזיק לי בראש – סרט מצויר חי לגמרי. זה השיר שכתבתי הכי מהר בחיי, בערך בחמש דקות!". למרות שניל סירב לראות בו הצהרה פוליטית מפורשת על איגודי עובדים, בבריטניה גררו אותו המבקרים לוויכוחים אידיאולוגיים סוערים שהכעיסו אותו מאוד. הוא הסביר שהשיר מציג את האבסורד שבניסיון לכפות שוויון מלאכותי בכוח: יש אנשים שנולדו עם כישרונות טבעיים מסוימים ואחרים שלא, אך הניסיון לגזום את כולם לגובה אחיד סופו להסתיים בחורבן מוחלט.

התקליט נחתם בקטע הכלי התובעני LA VILLA STRANGIATO. הקטע הזה היה מבוסס על סיוטים שונים של אלכס לייפסון, והיה כל כך קשה לביצוע עד שחברי הלהקה כמעט התייאשו. הם הודו שזה היה הקטע הקשה ביותר שניגנו אי פעם. היצירה, שנשאה את כותרת המשנה ההומוריסטית והאירונית AN EXERCISE IN SELF-INDULGENCE ("תרגיל בפינוק עצמי"), חולקה לתריסר חלקים קטנים ומבריקים שהפכו לקלאסיקת תיפוף באוויר. החברים אף שילבו בה ציטוט מתוך קטע הג'אז POWERHOUSE שכתב ריימונד סקוט ב-1937, שזכה לתהילה בסרטים מצוירים קלאסיים כמו פופאי ובאגס באני! לכן חברי הלהקה אפילו נאלצו להגיע להסדר כספי עם בעלי העיזבון של סקוט על זכויות היוצרים. ואלכס לייפסון סיפק כאן את אחד מסולואי הגיטרה הגדולים, המרגשים והמוערכים ביותר בתולדות הרוק, תוך בניית מתח מופלאה ושליטה פנומנלית באפקטים. ומה לגבי אותם סיוטים מפורסמים? ניל פירת סיפר בצחוק גדול: "לאלכס יש את החלומות הרעים הכי ביזאריים בעולם, במיוחד כשאנחנו בדרכים. לפעמים באמצע הלילה, כשכולנו אמורים לישון בחדרי המלון, הוא מתקשר אליי או לגדי ומספר לנו בפירוט מחריד על הסיוטים המטורפים שהרגע העירו אותו!".

העבודה המפרכת על הקטע הזה גרמה לשלישייה להחליט שנמאס להם ממורכבות. הם החליטו לפנות לכיוון פשוט וישיר יותר, החלטה שהושפעה בין השאר מהופעתה של להקה חדשה ומרעננת בשם הפוליס.

אז HEMISPHERES היה, כאמור, התקליט האחרון של RUSH בסבנטיז. רגע לפני שהם תויגו כדינוזאורים של רוק, שלושת החברים החכמים עשו פניית פרסה חדה. הם פתחו את האייטיז עם התקליט המהודק PERMANENT WAVES, שכלל שירים קצרים יותר, קליטים יותר, ולקח אותם לרמה חדשה לגמרי של פופולריות.

מבט בזמן אמת: הביקורות של 1978 ומורשת מפלצת הפרוג

כדי להבין איך התקבל הפרויקט השאפתני הזה בזמן אמת, שלפתי שתי ביקורות מאותה תקופה. בעיתון רקורד מירור הבריטי, המבקר הודה ביושר: "כשהקשבתי לראשונה לתקליט זה חשתי בלבול ואכזבה. אבל הקשבות נוספות שינו את גישתי זו ועכשיו אני חושב שזה אחד הדברים הטובים ביותר שעשתה להקה זו". הוא ציין כי מדובר ביצירה מורכבת שלא קל לעכל מיד. על יצירת הנושא הוא כתב שהיא מביאה את העימות על האולימפוס בין אפולו לדיוניסוס. הוא גם ציין שתמליליו של ניל פירת לא היו גבוהים כבעבר, וקולו של גדי לי נותר עניין של טעם: "יש שיראו בו פשוט רוברט פלאנט ששאף הליום. אני אוהב את קולו אבל יש שישנאו אותו". עצתו של המבקר הייתה לגשת לתקליט הזה בידיעה שאין לחרוץ את דינו בהקשבה ראשונה.

במגזין רולינג סטון היו מעט יותר מסויגים. המבקר קבע כי "המעריצים ללא ספק ימצאו פה עוד תקליט טוב וסולידי של הלהקה". הוא שיבח את הנגינה הרחבה והמצלצלת של אלכס לייפסון בגיטרה כעמוד השדרה של הצליל. הוא ציין שניל פירת שלט במערכת תופים גדולה והוסיף צבעים עם פעמונים שונים. "גדי לי מנגן נהדר בס", כתב, "אבל הקול הגבוה ביותר שלו, או שזה בכי ניצחון או יללה צורמת, הוא עדיין סלע מחלוקת". הוא הרגיש שלמרות שלי יכול לשלוט בשירה שלו, הוא לעתים קרובות התלהם שלא לצורך. המבקר סיכם שהמילים מתקרבות לכתיבה מדודה והמנגינות נשענות יותר מדי על אקורדים בלבד. הוא חשש שהלהקה עלולה להתרוקן, אך קיווה לתת להם דחיפה הגונה לכיוון אליו הם כבר הולכים.

ובכל זאת, במרחק של כמעט יובל שנים, כשאני מקשיב שוב לברק הזה, ברור לי לחלוטין שהתקליט הזה הוא אחת הפסגות המרהיבות, האמיצות והאהובות יותר שידע עולם הרוק המתקדם.

החומה של הסמאשינג פאמפקינס.

ב-24 באוקטובר בשנת 1995 יצא אלבום שלישי (וכפול) ללהקת הרוק סמאשינג פאמפקינס. שמו הוא MELLON COLLIE AND THE INFINITE SADNESS והוא מהווה הומאז' ברור ללהקות הסבנטיז הגדולות.

באותם ימים ממש בסוף אוקטובר 1995, כשהאלבום נחת על המדפים, הוא הדהים את תעשיית המוזיקה כולה כשהצליח להדיח את מריה קארי מראש מצעד הבילבורד ולכבוש את המקום הראשון – הישג חסר תקדים לאלבום כפול של להקת רוק אלטרנטיבי באותה תקופה. קורגן עמד עם חולצת ה-ZERO השחורה המפורסמת, והלהקה עמדה בפתחו של סיבוב הופעות עולמי מפלצתי בתוך סיר לחץ מבעבע.

בשנת 1995, סמאשינג פאמפקינס כבר הייתה להקה מבוססת בסצנת הרוק האלטרנטיבי, הודות להצלחת שני אלבומיה הראשונים - GISH ו-SIAMESE DREAM. עם זאת, אלבומם השלישי הזה יתגלה כמפעל השאפתני והמאתגר ביותר של חברי הלהקה עד אז. מדובר באלבום כפול הכולל 28 קטעים שחולקו לשני תקליטורים בזמנו תחת השמות DAWN TO DUSK ו-TWILIGHT TO STARLIGHT. 

ויצירת האלבום הכפול הזה התאפיינה במאבקים פנימיים, מתחים בלהקה ולחצים יצירתיים, ובכל זאת זה הביא למה שנחשב לאחד השיאים המכריעים שלה. המנהיג-הזמר, בילי קורגן, ראה בעיני רוחו את זה יותר מסתם אלבום; הוא ראה בזה אמירה סוחפת ואפית שתכלול את כל החוויה האנושית. הלהקה שאפה ליצור אלבום כפול עם מגוון מצבי רוח, ז'אנרים וסגנונות מוזיקליים, כאשר קורגן תיאר אותו כ"THE WALL לדור ה-X", בהתייחס לקלאסיקה של פינק פלויד. לא פחות.

מתחים באולפן: המאבק בשליטה וסדקים בהרכב

המטרה השאפתנית שלו דרשה יציאה מהסאונד המלוטש של SIAMESE DREAM. עבור האלבום החדש הוא רצה שהלהקה תאמץ גישה רחבה יותר. כדי לנער את דפוסי העבודה הכפייתיים, קורגן קיבל החלטה אמיצה לוותר על שירותיו של המפיק בוץ' ויג, שהפיק את שני אלבומיהם הקודמים, ולגייס במקומו את צמד המפיקים הבריטיים פלאד ואלן מולדר. פלאד הציב תנאי מהפכני: במקום שקורגן יקליט לבדו שכבות אינסופיות של ערוצים מבודדים, הלהקה תחזור לנגן יחד כהרכב חי בחדר החזרות – החלטה שאילצה אותם להישיר מבט זה אל זו. 

זו הייתה משימה מרתיעה עבור להקה שכבר התמודדה עם חיכוכים פנימיים משמעותיים במהלך ההקלטה של SIAMESE DREAM, כשבמהלכם קורגן השתלט לרוב על תהליך ההקלטה ומחק תרומות של האחרים רק כדי לנגנם בעצמו. עם זאת, הצלחת האלבום השני גרמה לציפייה אדירה בקרב חברת התקליטים והקהל למשהו שיהיה לא פחות ממופלא.

ההקלטות החלו בתחילת 1995 והתהליך היה הכל מלבד חלק. חברי הלהקה - בילי קורגן, הגיטריסט ג'יימס איהה, הבסיסטית ד'ארסי ורצקי והמתופף ג'ימי צ'מברלין - התמודדו עם בעיות אישיות ומתחים גוברים. קורגן תפס יותר ויותר את תפקיד הכוח היצירתי היחיד של הלהקה, מגמה שנמשכה ואף התגברה במהלך הסשנים של האלבום הזה. הפרפקציוניזם שלו, במהלך ההקלטות עד אז, יצר טינה בקרב שאר החברים. עבור "מלון קולי", לעומת זאת, הוא עשה מאמץ מודע לערב יותר את חבריו ללהקה, אבל הרגלים ישנים לא מיהרו לסגת. 

בתהליך ההקלטה הוא חזר לעתים קרובות להקליט חלקים בעצמו, מה שהוביל לקונפליקטים על שליטה. כדי למנוע עימותים ישירים, העבודה פוצלה לשני אולפנים מקבילים: באחד עבד פלאד עם קורגן על שירים ועיבודים אלקטרוניים, ובשני עבד מולדר עם שאר חברי הלהקה על חלקי הנגינה שלהם.

בינתיים, ג'ימי צ'מברלין נאבק בשימוש בסמים, מה שהחריף את המתחים הקיימים. ההיעדרויות שלו מסשנים של הקלטות הותירו את הלהקה במצב בעייתי שגרם לשאר ליצור פה ושם לופים של תיפוף - כשהוא לא היה זמין מבחינה פיזית. התיפוף שלו, לעומת זאת, נשאר מרכיב מכריע לסאונד של הלהקה, והביצועים שלו פה לא נופלים ממה שעשה בעבר. צ'מברלין, עם שורשי הג'אז העמוקים שלו והעוצמה המוחצת, הוא לטעמי מהמתופפים הדגולים של אותו עשור – מפלצת קצב שמזכירה שילוב בין ג'ון בונהאם מפיץ הלהבות לבין הדיוק של ביל ברופורד. משהו כזה.

הלחץ לעקוב אחר SIAMESE DREAM עם משהו מרהיב הכביד על קורגן. ועוד איך. הרי האלבום ההוא זכה להצלחה ביקורתית ומסחרית מסיבית, והציפיות מהפרויקט הבא של הלהקה היו בשמיים. נחוש לעמוד בציפיות הללו, קורגן דחף את עצמו עד כדי תשישות, ועבד עד 16 שעות ביום על כתיבת שירים והקלטות. לוח הזמנים המתיש הזה גבה את שלו מהמצב הבריאותי והנפשי. הוא התמודד עם התקפי דיכאון ונדודי שינה, שחלחלו לנושאים של האלבום, כולל התפכחות וחרדה. סביבת ההקלטה הפכה מתוחה, כשהלחץ של יצירת אלבום כפול פרץ את גבולות הסבלנות הקולקטיבית של הלהקה. 

למרות המהומה, הלהקה מצאה דרכים לתעל את המאבקים שלה ליצירה עוצמתית עם מגוון של שירים. האלבום הצליח להביא קשת של סיגנונות באופן הגרנדיוזי שקורגן רקח. ובכל זאת, הקצב והלחץ הבלתי פוסקים של פגישות ההקלטה כמעט הפילו את הפרויקט. היו רגעים שחברי הלהקה לא דיברו ביניהם, וקורגן הודה בראיונות שלעתים קרובות הרגיש שהוא "מאבד את דעתו". עם זאת, ההתמדה והמסירות של הלהקה לתהליך האמנותי הביאו בסופו של דבר לאלבום שהיה גם מגובש וגם רחב היקף. 

עם זאת, המאמץ של יצירת האלבום הותיר צלקות מתמשכות על הלהקה. הבעיות שעלו במהלך תהליך ההקלטה לא נעלמו לאחר השלמת האלבום. בעיות השימוש בסמים של ג'ימי צ'מברלין החמירו, והובילו לפיטוריו מהלהקה בעקבות תקרית של מנת יתר של הרואין במהלך סיבוב ההופעות שלאחר מכן - כשלצדו מת קלידן הלהקה בהופעותיה, ג'ונתן מלווין - טרגדיה נוראית שהכתה את עולם הרוק בהלם ביולי 1996 במלון במנהטן. הלהקה המשיכה בלעדיו, אבל האובדן הורגש עמוקות, והשפיע על הסאונד והכימיה שלהם.

סודות מחדר ההקלטות: הסיפורים מאחורי השירים הגדולים

אחד הלהיטים מהאלבום נקרא TONIGHT, TONIGHT והוא מזכיר בתזמורו השופע הצלחות עבר כמו השיר DISARM (מהאלבום השני). אחרי הכל, קורגן סיפר בהתלהבות שגדל על תקליטי הרוק של הסבנטיז - כולל אי.אל.או. קורגן ייעד במקור את TONIGHT, TONIGHT כקטע לפסנתר בלבד, אך העסק התפתח לחזון סימפוני עשיר. ההקלטה כללה עיבוד של 30 נגני מיתר מתוך התזמורת הסימפונית של שיקגו בניצוחה ובעיבודה של אודרי סולומון. הקליפ הבלתי נשכח שלו, שבוים בידי צמד הבמאים ג'ונתן דייטון וואלרי פאריס, שאב השראה ישירה מסרט המדע הבדיוני האילם של ז'ורז' מלייס משנת 1902, "מסע אל הירח", ואפילו הציג הופעת אורח של השחקן טום קני – האיש שמאחורי קולו של בובספוג!

שיר מופתי נוסף שחרך את גלי האתר באותם ימים ממש היה BULLET WITH BUTTERFLY WINGS, הסינגל הראשון שנשלח לרדיו עוד לפני יציאת האלבום. השיר הזה נולד מתוך תסכולו החריף של קורגן מחוסר האונים ומכבלי החוזים של תעשיית המוזיקה. שורת הפתיחה שלו, "העולם הוא ערפד", הפכה לאחת מסיסמאות הזעם המצוטטות ביותר בעשור, והקלטת השיר הניבה ללהקה את פרס גראמי הראשון שלה לביצוע ההארד-רוק הטוב ביותר.

אי אפשר לדבר על האלבום הזה בלי להזכיר את ZERO, אחד מרגעי הדיסטורשן המוחצים ביותר בקריירה שלהם. קורגן סיפר שרצה ליצור ריף כבד שיעמוד בשורה אחת עם אבות המזון של הז'אנר כמו בלאק סאבאת', וצבע את הרצועה בלא פחות משש שכבות גיטרה מקבילות עם נגיעות הרמוניות חדות שיוצרות צליל מתכתי מאיים וממכר.

להיט נוסף בא עם השיר שנקרא על שנת 1979. קורגן כתב את זה על המעבר מהנעורים ואל הבגרות. הוא זכר שהיה בתיכון והייתה לו אחריות כמו מכונית ועבודה, אבל עדיין היה מאוד צעיר ותלוי בהוריו. 

קורגן: "לפעמים, כשאני כותב שיר, אני רואה תמונה בראש שלי. משום מה, זה מהזיכרון הלא ברור שיש לי". זה היה השיר האחרון שנכתב עבור האלבום. קורגן אמר למפיק שהוא חושב שיש לזה הרבה פוטנציאל, אז המפיק נתן לו 24 שעות כדי לגרום לזה לעבוד, אחרת זה לא יהיה באלבום. אותו מפיק קשוח היה פלאד, שהודיע לקורגן ללא גינונים שהסקיצה האקוסטית הראשונית שלו פשוט משעממת ולא ראויה להיכנס לפרויקט. 

הוא הלך הביתה באותו לילה והביא את המילים, והם הקליטו את זה למחרת. הלהקה שילבה בשיר הזה לופ תופים אלקטרוני מהפכני מבחינתה יחד עם דגימות קול מעוותות של קורגן עצמו שהוטמעו במקצב. התוצאה הייתה שיר פופ-רוק מלנכולי ומושלם, שסימן את החיבה הגוברת של קורגן לצלילים אלקטרוניים. שיר זה גם קיבל קליפ שלווה בצרות בעת עשייתו; צילום הסרטון ארך שלושה ימים וכלל סצנה שבה נראית חבורת צעירים במסיבה, וסמאשינג פאמפקינס היא להקת הבית שניגנה שם. הצילום המקורי של הסצנה הזו אבד לאחר שחבר צוות שכח שהניח את הסליל על גבי מכוניתו ונסע משם. סרטון חדש נערך עם קטעים חדשים, לחפות על הצרה. עוזר ההפקה שנסע ללא הסליל נידון לעמוד במרכז העיר ועל גופו שלט שעליו נכתב: "הקלטות אבודות, יש פרס על החזרתן". האירוניה המשעשעת היא שהגרסה המאולתרת הזו, שצולמה בבהילות כדי להציל את הפרויקט, קטפה שורת פרסים בטקס פרסי המוזיקה של אמ.טי.וי והפכה לקפסולת זמן ויזואלית של נעורים בניינטיז.

המבט הביקורתי: יצירת מופת מוזיקלית מול עומס לירי

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על האלבום: "כשמנהיג הסמאשינג פאמפקינס, (הזמר והגיטריסט) בילי קורגן, התפאר בכך שהוא יעקוב אחר האלבום השני ורב המכר של הלהקה, SIAMESE DREAM, עם אלבום כפול רחב ידיים שיהיה כמו THE WALL לדור ה-X, ההנחה הייתה שהוא יכין אלבום קונספט כמו אופרת הרוק של רוג'ר ווטרס בנוגע למחסור בתקשורת ואהבה בחברה המודרנית. אבל השירים באלבום החדש הזה מחוברים רק מבחינה רעיונית דרך הנושא הרחב של להיות חלק מיום בחייו של נער טיפוסי ומנוכר. 

אולי קורגן התכוון שהוא רצה שמלון קולי יהיה שופע ומגוון עם סאונד שיהיה עדכני לשנת 1995 כמו שהאלבום של פינק פלויד היה לשנת 1979. או שאולי הוא רצה ליצור אלבום שמעריצים בגיל ההתבגרות יכולים להיות אובססיביים לגביו, ולהרגיש נינוחות בהאזנה באוזניות בחדרי השינה שלהם. אם כן, הוא הצליח בשני הסעיפים. למרות שמלון קולי מגיע ליותר משעתיים, מדובר באחד מאלבומי הרוק האפיים הנדירים שעיקרם מוצדק. הוא בהחלט מנצח את האורך המקביל של, נניח, אלבומי גאנס אנד רוזס, USE YOUR ILLUSION, שהיו משווקים כשני אלבומים נפרדים. 

ההישג מרשים אפילו יותר כשחושבים על כך שקורגן כתב לבד 26 מהשירים, והוא הפיק את האלבום. אין להכחיש את תפקידו של קורגן בתור הדלעת הגדולה, אבל מלון קולי לפחות מרגיש יותר כמו יצירה של להקה מקודמו. אפילו שהוא משלב טקסטורות בארוקיות כמו נבל, כלי מיתר ופסנתר כנף, האלבום שומר על הקצה המחוספס והאווירה האינטימית של חברים ותיקים (ולפעמים אויבים) המנגנים יחד בחלל החזרות שלהם. השירים מתקדמים במהירות אל תת המודע שלך, וגורמים לאלבום להיראות הרבה יותר קצר ממה שהוא. 

הבעיה, לפחות עבור חובבי רוק שרוצים תוכן מהותי, היא המילים של קורגן. קורגן הוא רומנטיקן שמאמין בכוחה הגואל של האהבה, אבל הוא גם ציניקן, לאחר שהתאכזב כל הזמן מאלו שהוא אוהב. בחלק גדול מהאלבום הוא תקוע בתלם לירי, מתפלש באומללות שלו ומתבאס על כל אחד ועל הכל שלא עומד בציפיות שלו. אפשר לטעון שהטקסטים של קורגן לא נועדו לניתוח תחת המיקרוסקופ אלא פשוט נועדו לשקף מצב רוח יחד עם המוסיקה, אבל השירה בולטת יותר מדי במיקס כדי לקבל את זה. 

מבחינה מוסיקלית, מלון קולי מבסס את מעמדו של קורגן כאחד מכותבי השירים השאפתניים ביותר של דורו - אף אחד אחר בשכבת הרוק האלטרנטיבי לא ניסה אלבום באורך כזה, שלא לדבר על היקף. אבל המילים שלו לא מצליחות באותה מידה בהשוואה. אולי זה יותר מדי לבקש שקורגן יהיה פיוטי כמו קורט קוביין או רציני כמו אדי ודר. בעוד שסיפורו של רוג'ר ווטרס, על כוכב הרוק ששמו פינק, הגיע רק לרמה ספרותית של ספר קומיקס, 'אנחנו לא צריכים שום חינוך / אנחנו לא צריכים שום שליטה במחשבה' נראה עמוק יותר, אוניברסלי יותר ומשעשע יותר - ולעזאזל, הרבה יותר מעורר השראה - מאשר 'החיים עושים אותי חולה / כל כך חולה שהלוואי שאמות'..."

אז עם כל הכבוד לעקיצות של מבקרי רולינג סטון על הטקסטים המתבכיינים של קורגן, בעיניי הם החמיצו את העיקר. באוקטובר 1995, כשעולם הרוק האלטרנטיבי ניסה בכוח לשמור על ארשת פנים קודרת, מינימליסטית ומיוסרת לפי כללי הטקס של סיאטל, קורגן קם והחזיר לשולחן את הפאתוס הגדול של הסבנטיז! הוא העז להציב נבל ליד קיר גיטרות רועם, לצרף כינורות לריפים כבדים, ולבנות סוויטות רוק בלי להתנצל לרגע. הוא לקח את הדינמיקה של לד זפלין, את התזמור המפואר של אי.אל.או ואת השאפתנות הפרוגרסיבית של פינק פלויד וג'נסיס, וערבב אותן עם החספוס והזעם של הניינטיז. זה בדיוק סוג השגעון שגורם לאלבום כפול להפוך לקלאסיקה שנשארת איתי עד היום.

הסירנות הגרוביות של רוקסי מיוזיק!

ב-24 באוקטובר בשנת 1975 יצא האלבום SIREN של רוקסי מיוזיק. קבלו פיתוי על הסלעים: כשהגלאם הבריטי חצה את הקווים לרחבת הריקודים.

באותם ימים בדיוק, בתחילת הקיץ ובסתיו של 1975, הזמר בריאן פרי מצא את עצמו בעמדה פגיעה ומעורערת מאי פעם. הלהקה כבר ביססה את מעמדה כמלכת הארט-רוק והגלאם המתוחכם, אבל נדמה היה שההשפעה שלה הולכת ונשחקת עם כל תקליט חדש שיוצא ממנה. שני האלבומים המופתיים הקודמים, STRANDED ו-COUNTRY LIFE, לקחו את היכולת המוזיקלית וההפקה שלהם רחוק ככל שניתן. השאלה הגדולה שריחפה באוויר הייתה: לאן ממשיכים מכאן? SIREN היה ניסיון אמיץ לשחזר את הקסם הראשוני והסוני של אלבום הבכורה, תוך שילוב הנושאים המלוטשים של ההמשך – וכך הוא הפך לאלבום הראשון שחשף גם סדקים קלים של חוסר ביטחון מוזיקלי אצל החבורה.

שנת 1975 הייתה שנת מעבר עבור הלהקה המתקדמת ומלאת הסטייל הזו. וזה האלבום שגרם לה לחצות ממחוזות המוזרויות אל מחוזות עולם הפופ המסחרי והרקיד. ועדיין, מדובר בתקליט שהוא מעבר למוזיקה חלולה לרחבות הדיסקוטק. הרי אם יש משהו שבריאן פרי הבין, זה איך לקחת מקצבים מודרניים של דאנס וסינת'-פופ ולעטוף אותם באינטלקטואליות נוצצת ובאלגנטיות אירופית חסרת פשרות. הרי לא סתם קוראים לו בריאן פרי - מלך הקלאס!

גם האווירה הנועזת (ויש שיגידו סקסיסטית) שהושפרצה עד אז בכמויות על גבי עטיפות הלהקה, נשמרה כאן בתצלום עם הדוגמנית ג'רי הול (שמיד לאחר מכן הפכה להיות חברתו של סולן הלהקה, בריאן פרי). הכחול היה השחור החדש, והוא הציף את התמונה: ג'רי הול הופיעה שם כסירנה מיתולוגית אמיתית, בתולת ים מפתה ששערה גולש כאצות ים על הסלעים בוויילס, מוכנה לפתות גברים אל אובדנם המוחלט בעזרת קסמיה והטיפשות שלהם.

על אף שהצילום ב-SIREN היה מעודן יותר מהמיניות החשופה והבוטה של שני התקליטים הקודמים, עדיין היה מדובר בדימוי סטריאוטיפי קלאסי של נשיות מבעד לעיניים גבריות – ארכיטיפ של האישה כחורבנו של הגבר. ואיזו אירוניה מרה: זמן קצר לאחר מכן, ג'רי הול אכן פירקה לפרי את הצורה כשנטשה אותו לטובת מיק ג'אגר!

חזרות במרתף חנות שמלות, ויקינגים בסירה ואחד מריפי הבס הגדולים בהיסטוריה

הלהיט של התקליט הזה הוא ללא ספק LOVE IS THE DRUG, שהגיע למקום השני במצעד הבריטי. היחיד שמנע ממנו לכבוש את הפסגה היה דייוויד בואי עם ההוצאה המחודשת ללהיט הוותיק שלו SPACE ODDITY. עם חטיבת הקצב המופלאה של המתופף פול ת'ומפסון והבסיסט ג'ון גוסטאפסון. את הקצב הזה מרפדים כהלכה הגיטריסט הערמומי פיל מנזנארה והסקסופוניסט המופלא אנדי מקאיי.

מאחורי הקלטת השיר הזה מסתתר סיפור אולפני משעשע. זה היה למעשה האלבום הראשון של הלהקה מאז אלבום הבכורה שהחזרות עליו נעשו מראש, עוד לפני שהחברים נכנסו לאולפן לבזבז שעות יקרות וכסף. הלהקה שכרה לשם כך מרתף של חנות בגדי נשים בשם TARTS AND BOWS בלונדון, ועשתה שם חזרות של שש שעות ביום – לא ברור איך החנות המשיכה לפעול כשכל הרצפה רועדת מהווליום! או יכול להיות שהחזרות נעשו בכלל בלילה?

הבסיסט ג'ון גוסטאפסון שחזר איך נולד הריף המיתולוגי של הלהיט: בריאן פרי התחיל לדפוק על קלידי פסנתר הפנדר באקורד רה-מינור. פול ת'ומפסון הצטרף בתופים, וגוסטאפסון עמד בצד, חשב חמש דקות, ואז נכנס עם קו בס שסטה לחלוטין מהקצב שהם ניגנו והקפיץ את כולם לתוך גרוב פ'אנקי-פופי ממכר שהפך את הקטע כולו.

וזה עוד כלום לעומת מה שחשף המפיק כריס תומאס: השיר בכלל נכתב כקטע אינסטרומנטלי עבור הבי-סייד, לחן של אנדי מקאיי שהוביל סקסופון כבד. באולפן הם נהגו להשתעשע ולעשות פנטומימה של ויקינגים שחותרים במשוטים בסירה ופושטים על החוף לצלילי המנגינה הזו! לקטע לא היו מילים ואף אחד לא ידע מה ייצא ממנו, עד שבריאן פרי נכנס, עמד מול המיקרופון ושר את הטקסט שלו. כולם עמדו המומים – השיר עבר טרנספורמציה גאונית.

וצלילי הפתיחה של LOVE IS THE DRUG מכניסים אותנו ישר לאווירה של מותחן לילי: בריאן פרי, טיפוס בודד שמחפש הרפתקאות, צועד במגרש חניה על חצץ, פותח דלת של מכונית, ומסובב את המפתח בסוויץ' של המנוע. כשהמנוע נדלק, הבס המהודק של גוסטאפסון מתפוצץ יחד עם תופים מדויקים וסקסופון חושני. השם של השיר קצת מטעה – זה לא שיר על עומק האהבה, אלא על חיפוש נואש אחר סקס מהיר, זול ונטול התחייבויות באזור האורות האדומים, בדיוק כמו נרקומן שחייב את המנה שלו כאן ועכשיו.

אחד הרגעים המצחיקים בתולדות העיתונות המוזיקלית התרחש כשהמגזין הבריטי SOUNDS ביקש לא אחר מאשר מבדר הטלוויזיה הקשיש וכוכב השעשועונים, ברוס פורסיית', לכתוב ביקורת אורח על הסינגל. פורסיית' התלהב לגמרי וכתב: "קצב מעולה לכל העניין הזה, להיט דיסקו פוטנציאלי! יש בזה את כל מה שאני חושב שהצעירים רוצים. המילים טובות ואפילו הצלחתי לשמוע מה הוא שר, שזה תמיד עוזר לאנשים מבוגרים כמונו. אם הייתי יוצא לבלות הייתי בכיף מקפץ לצלילי השיר הזה, ואהבתי במיוחד את השורה השובבה על מה שקורה כשהאורות כבים ואפשר לנחש את ההמשך!".

זה היה נראה כי הלהקה הזו רק מתחילה להצליח באמת, כשלמרבה ההפתעה היא התפרקה שנה לאחר מכן (עם אלבום פרידה בהופעה חיה שנקרא VIVA ROXY MUSIC). שלוש שנים יחלפו מהאלבום SIREN ועד שהקהל יזכה לתקליט אולפני חדש של רוקסי מיוזיק. אבל האופנה כבר תשתנה לגמרי ועמה ייעלם החיספוס של בריאן פרי וחבורתו. הם יחזרו במעטפת חלקלקה ומשומנת יותר (אבל בעיניי מעניינת פחות).

השדים של בריאן פרי: בדידות, מאניה-דיפרסיה ודוגמנית אחת ששינתה את התמונה

חמישה אלבומים בשלוש שנים וחצי, בתוספת שני אלבומי סולו של פרי וחצי תריסר סיבובי הופעות מתישים, גבו מחיר כבד. אבל מה באמת עבר על בריאן פרי באותם ימי קיץ של 1975? בראיון אינטימי ומטלטל במיוחד שהעניק לעיתונאית קרוליין קון, הוא חשף את עולמו הפנימי השסוע ללא פילטרים: "אתה נאלץ לוותר על דברים מסוימים כשאתה שקוע בסוג העבודה שאני עושה. אין לך זמן לנוחות ביתית – כמו להיות נשוי באושר. חיים ביתיים זה משהו שאני פשוט לא מסוגל לייצר כרגע. אני מנהל חיים מהירים מאוד ומעמיס על עצמי המון עבודה, בעיקר כי אני מרגיש שהתחלתי מאוחר מאוד ושאני חייב לפצות על הזמן האבוד. לפעמים אני יכול להיות מלא מצב רוח מרומם, אבל למען האמת אני מפיק מידה מסוימת של הנאה גם מהמאניה-דיפרסיה שלי. בעבר חשבתי על התאבדות... אני לא אובססיבי לגבי זה בשום אופן, אבל הרעיון עצמו מעניין אותי ואני מעט מוקסם ממנו. אני מפחד להתחייב. מסיבה כלשהי אני תמיד מרגיש האיש שנמצא בחוץ, צופה מהצד. זו הסיבה שאני מעדיף לראות מעט מהרבה אנשים, מאשר הרבה ממעט אנשים. אני תמיד נזהר לא לראות מישהו יותר מדי כדי שלא אשתעמם ממנו – או שהוא ישתעמם ממני. זה עניין אנוכי, ואני אדם מאוד אנוכי וביקורתי. אם אני מכיר אנשים טוב מדי, זה פשוט מקלקל הכל".

ג'ון ווטון - אקס קינג קרימזון, שניגן בס בסיבובי ההופעות של רוקסי מיוזיק לאחר צאתו של גוסטאפסון, והפך לחבר קרוב של פרי, ראה מקרוב את הדיבוק שרדף את האיש: "הייתי איתו כמעט על בסיס יומיומי באותה תקופה. אהבתי אותו מאוד, הסתדרנו נהדר ואפילו יצאנו לחופשות יחד. אבל הייתה לו היכולת הזו לעבור ברגע משיא השמחה לתחתית הדיכאון. הוא היה סכיזופרן פרנואיד לחלוטין, אבל נראה שהאנשים האלה הם הבדרנים הכי טובים. היה לו חוש הומור נפלא, ובכל זאת משהו שם לא היה שקט. יש המון משקעים שהוא היה חייב לשחרר, אבל הוא אגר אותם ונתן להם להירקב בפנים. רוב האנשים שחיים באור הזרקורים סובלים מעצירות רגשית – הם לא מסוגלים להרשות לעצמם להיות מי שהם באמת".

קונספט של שברון לב: מחיזורי האהבה הפרועים ועד הבוקר שאחרי

למעשה, קל מאוד להתייחס לכל האלבום SIREN כאל אלבום קונספט שלם הבנוי על דיאלוג טעון בין פרי לבין אותה "סירנה" מפתה. זה מתחיל בהתאהבות וברדיפה האובססיבית, ממשיך במשבר ובפרידה, ומסתיים בריקנות המפכחת.

האלבום מתחיל עם חיזורי אהבה בתחילתו (עם הלהיט שציינתי קודם) ועד ההתרסקות וההתפכחות מהאהבה עם השיר המסיים, JUST ANOTHER HIGH. "חתונות שנוצרו בגן עדן / האם הן ישרדו גם בחיים האמיתיים? / ברור שזה בא ללא הפתעה / האהבה הייתה לוהטת מדי מלאחוז בה". כך שר בריאן פרי. וזה כואב. אז כן, התקליט הזה הוא הרבה יותר ממה שנראה על פני השטח. ב-JUST ANOTHER HIGH פרי פשוט מוותר, משחרר אנחה של ייאוש ומודה שכל משחקי האהבה האלה היו בסך הכל עוד "היי" חולף וזמני. זהו שיר סיום המנוני ומפואר, והקודה המוזיקלית הארוכה בסופו מוצדקת לחלוטין. פרי הוכיח כאן שוב שהוא טיפוס מבריק שלא חושש לחשוף את חולשותיו.

בסופו של דבר, האלבום נשען כמעט כולו על כוח השירה והמניירות הייחודיות של בריאן פרי. קחו למשל את הפלצט הרומנטי והמאיים בו-זמנית בשיר SENTIMENTAL FOOL – הקטע המוזר והמהפנט ביותר בתקליט. הוא מתחיל עם שתיים וחצי דקות של מבוא אוונגרדי קודר, מלא פידבקים וצלילים מורבידיים, שמרגיש כמו מחווה ישירה לתקופה שבה בריאן אינו עוד השתולל עם הטיפולים האלקטרוניים בלהקה. ואי אפשר להתעלם מהזעקה הנואשת "MAYDAY" בתוך הסערה של WHIRLWIND, או מההרמוניות הקוליות המרגשות ב-END OF THE LINE – שנשמעות ממש כמו מחווה ביטלסית מובהקת לקטעים בסגנון AND YOUR BIRD CAN SING.

וכמובן, הסינגל השני BOTH ENDS BURNING – יצירה מוזרה, אינטנסיבית וקודחת של כאב טהור. פרי שר שם כאילו הוא נלחם במלודיה, ומגיע לשיא אופראי בפזמון. מעניין לציין שגוסטאפסון העיד בגלוי שאת ריף הבס של השיר הזה הוא גנב ישירות מהקלאסיקה DANCING IN THE STREET של מרת'ה והוונדלאס! נכון, קטעים מסוימים בצד השני, כמו COULD IT HAPPEN TO ME, SHE SELLS ו-NIGHTINGALE אולי מרגישים קצת פחות מורכבים ונוטים לפופ קליל, אבל היכולת של פרי להחזיק אותם בקולו המיוסר הצילה את התקליט מלהפוך לסתם עוד חיקוי חסר נשמה של דונה סאמר. אההה... רגע - אבל דונה סאמר טרם פרצה אז אל השוק. המממ... מעניין...

מה אמרה העיתונות: מסיגריות של שנות החמישים ועד כוכב שעשועונים שרוצה לרקוד

הנה הביקורת שנכתבה על האלבום בעיתון NME: "כמו שהתקליט COUNTRY LIFE היה המשך ישיר ל- STRANDED, כך SIREN הוא המשך ישיר ל- COUNTRY LIFE. לכל אלבום אין זהות משלו, אלא אם כן הוא משויך למה שהיה לפניו. ואחרי שבריאן פרי הבטיח לנו כי התקליט הזה יחזיר את הריגוש של שני אלבומיה הראשונים של להקתו, קיוויתי להרבה יותר ממה שיצא. שנת 1975 היא שנה בה היו לחשושים כי רוקסי מיוזיק עומדת להתפרק, בין השאר כי היא לא מצליחה לכבוש את אמריקה. כמו כן ראינו עד כה השנה את ההיעדרות הממושכת ביותר של פרי מהמצעדים. חוץ מהשיר BOTH ENDS BURNING, אין לאף שיר פה את הריגוש המיידי שהיה בשירים המוקדמים. המילים בשירים מתארות בעיקר נקבות יפהפיות, מסוכנות וחושניות. 

התקליט הזה הוא תקליט טוב, אך לא מספיק כדי שאנשים באמת יחשקו בו". אני מקווה שהמבקר הזה הקשיב שוב לאלבום הזה מאז וגילה יותר.

ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת: "פעם הייתה הפרסומת הזו (בשנות החמישים, אני מניח) לסיגריה: אתה אף פעם לא לבד עם סטראנד! בחור לבד ברחוב; מעיל גשם, חגורה, שולי כובע כלפי מטה; ערפל, טפטוף, תאורת ניאון מטושטשת; שלוש לפנות בוקר והוא בדיוק עזב מסיבה או הגיע לסיומו של רומן או הגיע מרכבת; הוא שפוף אבל מגניב ורומנטי ועייף. זה היה תפקיד אחד שבריאן פרי הבין בעצמו.

פעם היו שני אמנים בשם גילברט וג'ורג' שיצירת האמנות שלהם הייתה הם עצמם. הם הציגו מדי יום בגלריה יוקרתית. אלגנטיים, מתאימים, מזלזלים, הם היו עומדים שם כל היום בזמן שאנשים משלמים כדי להסתכל. מאוחר יותר, מופע שיר וריקוד קטן הפכו לחלק מהתמונה. זה היה משהו אחר שבריאן פרי רצה להיות - יצירת אמנות.

הפקת עטיפת האלבום החדש של רוקסי מיוזיק זוכה לקרדיט של שמונה אנשים, שניים יותר מאלו שעשו את המוזיקה. זה מראה סירנה על הסלעים, ממוקמת בצורה מושלמת עד הציפורן הכחולה האחרונה שלה, אבל התאורה המפחידה מסגירה את המשחק - זו עוד פרסומת משנות החמישים.

לפי כל הקריטריונים הרגילים שלי, רוקסי מיוזיק היא דקדנטית. פרי עוסק בדימויים של רגשות ולא ברגשות עצמם. מוזיקה היא רק אמצעי למטרה שלו, ורק אמצעי אחד מבין רבים (מי עוד נותן למספרה שלו קרדיט שווה?). עבור פיט טאונסנד או ברוס ספרינגסטין, הביטוי של הדימויים שלהם הוא הדימויים שלהם; עבור בריאן פרי, פעולת יצירת המוזיקה אינה מעניינת כמו פעולת סירוק השיער שלו - זה המוצר שחשוב. והפחתת הרוק לאמצעי להשגת מטרה בידורית אחרת היא סימן ההיכר של הדקדנס. אין ספק בכך, ורוקסי מיוזיק נכנסת למגירה האחורית, לצד אליס קופר ודיוויד בואי ובט מידלר.

ובכן, יש ספק לגבי זה, כי בכל פעם שאני מנגן את התקליט, הרצועה הראשונה היא LOVE IS THE DRUG, שיש בה את הקצב הנכון. פרי נובח את המילים כמו איזה רב סמל בדמנציה; האווירה מתוחה, הלהקה נרגשת, הקהל מטורף - ואלו לא המתחזים הרגילים, אלו ילדים רוק'נ'רול, רקדנים כולם. לא כל כך דקדנטי אחרי הכל.

התמונה שבריאן פרי מחפש היא חלק מתרבות הרוק גם אם הוא קיבל אותה מכרזות פרסומות ומהסרטים. הבודד הרומנטי והעייף הוא אחד הדימויים העצמיים של כל חובב רוק בשנות השבעים. הדבר השני הוא שפרי הוא רק הזמר בלהקה שלו ואולי הוא משתמש ברוקסי מיוזיק, אבל יש להם הופעה משלהם. בעוד פרי שומר על המילים והטוקסידו, הלהקה כתבה חצי מהמוזיקה ונהנית לנגן אותה.

המהות של רוקסי מיוזיק זה המתח בין הדרייב של הלהקה (פול תומפסון חייב להיות מסומן כמתופף משובח במיוחד) לבין האיפוק של פרי. השירים בנויים סביב טקסטים קצרים וחדים; המוזיקה מורכבת מריפים חוזרים ולא מלודיות, ואחד הכישורים של רוקסי הוא בבניית מתח, בעוד פרי מרחף על הלילות הבודדים שלו.

האלבום הזה לא ישנה שום דבר, אבל הוא רק חובה לכל מעריצי רוקסי. אף פעם לא באמת הלכתי על אנגלים בעלי מראה מגוחך, אפילו עם קצב טוב, וההישג הגדול של פרי היה למסגר את הסאונד הייחודי של רוקסי סביב אובססיה אחת בלבד - הוא עצמו. הוא עשה את זה כיצירת אמנות, הוא יצר את זה כמוצר".

שירת הברבור של ההרכב הקלאסי: הסוף המפתיע והמורשת שנשארה

מבחינת הסאונד, האלבום הוקלט באולפני AIR בלונדון על גבי 16 ערוצים בלבד – נסיגה מכוונת מ-24 הערוצים שבהם השתמשו באלבום COUNTRY LIFE – מה שהעניק למוזיקה תחושה ישירה, מהודקת וחסכונית יותר. הקהל הבריטי הצביע ברגליים והאלבום זינק למקום הרביעי במצעד המכירות.

פיל מנזנארה למלודי מייקר: "אנחנו מכוונים את הלהקה לכיוון המרכז, כי רק שם אפשר לשרוד". אבל הלהקה לא הצליחה לשמר את המומנטום ופעילותה הופסקה. בשנת 1976 יצא אלבום בהופעה, VIVA ROXY MUSIC, ונראה היה שאין יותר להקה. בריאן פרי הקדיש את השנים 1976-1977 להנהגת להקה בשמו. גם האחרים פנו לעיסוקים מוזיקליים משלהם. וכך, עם כל הכאב והשבר, SIREN נותר כתקליט תקופתי מבריק – הצוואה האחרונה של רוקסי מיוזיק הנועזת וההרפתקנית, רגע לפני שחזרה בסוף העשור כהרכב פופ מלוטש ומנומס בהרבה.

הטרמלוס ומרמלדה כובשים את תל אביב.

ב-24 באוקטובר בשנת 1968 הופיעו להקות הטרמלוס והמרמלדה בקולנוע תל אביב.

אוקטובר 1968 ייזכר כאחד החודשים הסוערים בתולדות הפופ בארצנו. ב-24 באוקטובר של אותה שנה, הגיע הטירוף לשיאו כאשר שתיים מהלהקות הלוהטות של הפלישה הבריטית, הטרמלוס ומרמלדה, נחתו על במת קולנוע תל אביב. הקהל המקומי, שעדיין לא ידע את נפשו מרוב התרגשות, חטף כל כרטיס פנוי. כן, שנת 1968 הייתה שנה שבה מוזיקת הפופ והרוק רתחה בעולם כולו כמו לבה געשית, והנה כאן, אצלנו במזרח התיכון, נחתו שתי נציגות מבריקות של הסאונד הבריטי המושלם!

מי שרקח את כל השיגעון הזה היה האמרגן והמנהל פיטר וולש, שניהל ביד רמה את שתי הלהקות גם יחד. וולש הגיע לארץ עוד בסוף אוגוסט כדי לסגור סיבוב הופעות של שבועיים, וכשחזר ללונדון סיכם את המבנה בצורה אלגנטית: מרמלדה יפתחו את החלק הראשון של הערב, והטרמלוס יסגרו את החלק השני במופע המרכזי. המעריצים המקומיים, שעד אותו רגע ניזונו מתקליטי ויניל של חברות כמו CBS ו-DECCA ומשמיעה דרוכה של מצעדי הפזמונים ברדיו, לא האמינו שזה קורה להם במציאות.

התחנה הראשונה בחיפה: קולנוע ארמון וההיסטריה בשדה התעופה לוד

המסע של הצמד הבריטי לא התחיל בבירה התרבותית. יום קודם לכן, ב-23 באוקטובר, הם כבר חיממו את הגרונות (ואת הקהל) בקולנוע ארמון בחיפה. היה ברור מיד מי הכוכבים האמיתיים של החבילה. הטרמלוס היו השם הלוהט, כשהם רכובים על גל הצלחה מסחרר. עשרות מעריצים נלהבים צבאו על שדה התעופה לוד, מצוידים בידע אנציקלופדי על חברי הלהקה, וקראו בשמותיהם. וזה לחלוטין לא היה מקרי, שכן הטרמלוס הגיעו כשהם רגילים לממדי ענק בינלאומיים!

ממש באותו חודש, באוקטובר 1968, פורסם במגזין הבריטי BEAT INSTRUMENTAL ראיון מרתק שבו שפך המנהל פיטר וולש אור על התקופה המשוגעת שעוברת עליהם: "לבנים היו להיטים, כן. קיבלו אותם בזרועות פתוחות תמיד בסקנדינביה, במיוחד בשוודיה ובדנמרק. אבל בזמן שלהקות בריטיות אחרות הצליחו באמריקה, אצל הטרמלוס היה שקט. ואז הגיע השיר SILENCE IS GOLDEN – ופתאום כל השוק נפתח בפניהם לרווחה!" וולש הוסיף וסיפר בהתלהבות גדולה: "מיד אחר כך הגיע סיבוב בדרום אמריקה. נכון, הביטלס לא היו שם וזה אולי עזר, אבל הטרמלוס זכו שם לאהדה אדירה. באחת ההופעות הם הופיעו כמופע מרכזי מול לא פחות מ-84,000 איש באצטדיון כדורגל! זה היה ממש קרנבל, אבל עדיין – הישג אדיר. ואז הגיע המזרח הרחוק, ואוסטרליה. ובקרוב אנחנו בישראל, יחד עם מרמלדה, שאותם אני מנהל גם כן".   

תחשבו על רמת העומס: אחרי שחרשו אצטדיונים, הם לקחו פסק זמן קצרצר ונסעו כולם יחד לחופשה משותפת ביוון – כי הם היו חברים כל כך מגובשים שסירבו להיפרד אפילו בחופשות שלהם – ומשם המריאו ישירות לישראל! גיטריסט הקצב והזמר אלן בלייקלי סיפר באותו ראיון בגאווה על הדינמיקה בלהקה: "יש לנו הסכם נהדר. פיטר לא מתערב לנו בצד המוזיקלי, ואנחנו לא מתערבים לו בצד העסקי. הוא אפילו כמעט ולא מגיע להקלטות שלנו באולפן! כשהיינו ההרכב של בריאן פול והטרמלוס עבדנו תמורת 250 ליש"ט ללילה, ולקח לנו 18 חודשים עד שהשגנו להיט עצמאי. עכשיו דברים גדולים מגיעים, ואנחנו מרגישים מוכנים לגמרי להתמודד איתם". ואיזו מוכנות נפלאה זו הייתה!   

מכונת הלהיטים של הטרמלוס: פלMט שמימי, חצוצרות ומלודיות איטלקיות

ובצדק. הטרמלוס הגיעו לארצנו כשהם בשיא כוחם. פחות מחודש קודם לכן, הלהיט הענק שלהם MY LITTLE LADY כבש את המקום השישי במצעד הבריטי. אך הקהל בארץ עדיין זמזם בהתלהבות את הלהיט הקודם, SUDDENLY YOU LOVE ME, שהידהד במסיבות ובשידורי הרדיו כמה חודשים קודם לכן. ואיך אפשר לשכוח להיטי ענק קודמים כמו SILENCE IS GOLDEN או HERE COMES MY BABY שביססו אותם כאחת מלהקות הפופ המצליחות ביבשת? 

קחו לדוגמה את SILENCE IS GOLDEN: השיר נכתב במקור על ידי צמד הגאונים בוב קרו ובוב גאודיו עבור להקת THE FOUR SEASONS, ושוחרר במקור כבי-סייד בלבד של הלהיט RAG DOLL בשנת 1964. הטרמלוס זיהו את היהלום הלא מלוטש, לקחו אותו לאולפן, והגיטריסט המוביל ריק ווסט סיפק שירה מובילה בפלצט כה גבוה ומרטיט, שהשיר זינק למקום הראשון בבריטניה, מכר מיליוני עותקים והפך להמנון נצחי.

ומה לגבי HERE COMES MY BABY המקפיץ? את השיר הזה חיבר נער צעיר ומבריק בשם קט סטיבנס! סטיבנס הקליט אותו לאלבום הבכורה שלו MATTHEW AND SON, אך הטרמלוס הריחו את הפוטנציאל הרדיופוני, הוסיפו את מקצב מחיאות הכפיים הסוחף שהפך לסימן ההיכר שלהם, והוציאו גרסה פופית תוססת במקביל אליו בתחילת 1967. סטיבנס עצמו כל כך התלהב מהעיבוד שלהם, שהרעיף עליהם שבחים בכל הזדמנות.

באותם חודשים גילו חברי הטרמלוס מכרה זהב במלודיות של ארץ המגף. הלהיט SUDDENLY YOU LOVE ME היה עיבוד לשיר האיטלקי UNO TRANQUILLO של ריקרדו דל טורקו, עם מילים באנגלית שחיבר פיטר קלנדר. ואז הגיע MY LITTLE LADY, שהתבסס אף הוא על שיר איטלקי בשם NON ILLUDERTI MAI. כאן נשבר אצל הלהקה עקרון ברזל היסטורי. כפי שחשף אלן בלייקלי בראיון באוקטובר 1968: "במשך תקופה ארוכה היינו גאים מאוד בעובדה שמעולם לא השתמשנו בנגני אולפן בתקליטים שלנו. כל מה ששמעתם נוגן אך ורק על ידינו. אבל זו הייתה עקשנות מטופשת. כשמצאנו את MY LITTLE LADY, הסכמנו כולנו שהוא יישמע הרבה יותר טוב עם חצוצרות וסאונד בראס עוצמתי. אז הזמנו נגני אולפן מיוחדים שינגנו את כלי הנשיפה". והתוצאה, כידוע, כבשה את המצעדים בסערה!   

מרמלדה: מצניעות יחסית ועד להדחת הביטלס מפסגת המצעדים

ולצידם, כמעט בביישנות, הגיעה להקת מרמלדה. באותם ימים, הקהל המקומי שלנו בקושי ידע מי הם. השיר שלהם, WAIT FOR ME MARY-ANNE, הסתובב במצעד הבריטי אך הצליח לגרד בקושי את המקום ה-30. המעריצים בלוד לא ממש ידעו את שמות חברי הלהקה, שעדיין לא המטירה על העולם את הלהיטים הברורים שלה, שעתידים היו להגיע. איש בקהל לא תיאר לעצמו שבתוך חודשיים, בדצמבר 1968, אותה להקה אלמונית תעקוף את הביטלס ותכבוש את המקום הראשון בבריטניה עם ביצוע משלה ל"אובלדי אובלדה". ו"השתקפויות חיי" המופלא? - הוא עוד לא נוצר.

חשוב להבין את הרקע: החמישייה הסקוטית המוכשרת הזו, בהובלת הסולן הנפלא דין פורד והגיטריסט ג'וניור קמפבל, נחתה בישראל היישר מסיבוב אינטנסיבי של עשרה ימים בשוודיה שכלל הופעות, רדיו וטלוויזיה. השיר שאיתו הגיעו, WAIT FOR ME MARY-ANNE, שוחרר בחברת CBS בסוף ספטמבר, ונכתב על ידי הצמד קן הווארד ואלן בלייקלי – צמד הכותבים המהולל מאחורי הלהיטים של להקת DAVE DEE, DOZY, BEAKY, MICK & TICH.   

ואיזה מהפך גורלי עמד להתרחש בחייהם שבועות ספורים לאחר מכן! פול מקרטני כתב עבור האלבום הכפול של הביטלס – הלא הוא THE WHITE ALBUM – את השיר אובלדי אובלדה. הביטלס בחרו שלא לשחרר את הרצועה כסינגל בבריטניה. חברת ההוצאה לאור העבירה סקיצה מוקדמת של השיר למרמלדה, והם נכנסו בריצה לאולפן, הקליטו ביצוע סוחף ומלא חיים, וכבשו את המקום הראשון במצעד הבריטי בראשית ינואר 1969!

בכך הפכו ללהקה הסקוטית הראשונה אי פעם שהגיעה לפסגת המצעד הבריטי. ושנה לאחר מכן, בסוף 1969, יקליטו החברים את יצירת המופת האלמותית REFLECTIONS OF MY LIFE, עם סולו הגיטרה ההפוך והמהפנט של ג'וניור קמפבל שנוגן על גיטרת GIBSON ES-335. אבל באוקטובר 1968, הקהל בארץ ראה אותם כהרכב חימום צנוע שפשוט נתן הופעה מהוקצעת ומלאת אנרגיה.

הקרקס המוזיקלי נודד: מחסומי משטרה מול נערות מעריצות

סיבוב ההופעות עצמו היה הצלחה מסחררת. לאחר חיפה ותל אביב, המשיך הקרקס המוזיקלי לבנייני האומה בירושלים ב-26 באוקטובר, ולמחרת הרעיד את קולנוע קרן בבאר שבע. הסיבוב נחתם בהופעה אחרונה בבית העם בקריית חיים. ההיסטריה הייתה כה גדולה, עד ששוטרים מקומיים הוצבו ליד הבמות בכל הופעה כדי לשמור על הסדר ולוודא שאף מעריצה נלהבת מדי לא תנסה לקפוץ על החבר'ה מבריטניה. המראה של שוטרי משטרת ישראל מנסים להשתלט על עשרות נערות נרגשות באולמות כמו קולנוע קרן בבאר שבע או בבית העם בקריית חיים היה מחזה יוצא דופן בנוף המקומי!

המנהל פיטר וולש התגאה מאוד ברמת המופע של להקותיו וציין בראיונות באותם ימים: "הבנים לא נחו על זרי הדפנה של שרשרת להיטי הענק שלהם – הם השקיעו המון מחשבה בבניית אקט בימתי שלם ומחשמל. צעד מכריע היה צירופו של לן ללהקה, שהעניק לטרמלוס תדמית צעירה ורעננה. ויש להם את הכישרון המולד לבחור תמיד את השירים הנכונים... ברגע שאתה מניח תקליט שלהם על הפטיפון, אתה מזהה בשבריר שנייה את הסאונד הבלעדי של הטרמלוס!"   

פופ בריטי בחולות: הופעת התנדבות מרגשת מול חיילי צה"ל בסיני

אך חברי הלהקות לא הסתפקו רק בהופעות רגילות. בצעד שעורר אהדה רבה, הם ביקשו להופיע בהתנדבות בסיני, מול חיילי צה"ל. הבקשה, כמובן, נתקבלה מיד ומטוס מיוחד הועמד לרשותם כדי להטיס אותם דרומה, להופעה בלתי נשכחת מול החיילים. רק דמיינו לעצמכם את התמונה הבלתי נתפסת הזו: שנה וקצת אחרי מלחמת ששת הימים, מגיעים מוזיקאים בריטיים בבגדים אופנתיים הישר אל המדבר הלוהט. ללא גינוני סלבס מנופחים, ללא תנאי אכסון מפוארים – פשוט מעמידים רמקולים ומגברים מול חיילים במדי ב' מאובקים, ומרביצים להיטי פופ עולמיים מכל הלב. המחווה החמה והספונטנית הזו המיסה את לבבות החיילים והפכה את הביקור שלהם להרבה מעבר לעוד סיבוב הופעות מסחרי.

כובעי טמבל ורוק ישראלי: המפגש של הטרמלוס עם סצנת הקצב

בין ההופעות והטיסות, חברי הטרמלוס גם מצאו זמן לפגוש את הסצנה המקומית. הם נפגשו עם חברים מלהקות קצב ישראליות ואף הצטלמו למזכרת עם כמה מהן, כולל עם ההרכב הצעיר "כוכבי ציון" (כמה צעיר? הלהקה הזו הורכבה מילדים!). כשהם לא היו על הבמה, הסתובבו המוזיקאים ברחבי ארצנו, נהנים מסיורים תיירותיים במזג אוויר שהפך חורפי למדי, ולא פעם נצפו כשהם חובשים בגאווה כובעי טמבל ועליהם הכיתוב הבלתי נמנע "שלום". 

זה היה פשוט מראה שובה לב. לראות את כוכבי הפלישה הבריטית צועדים ברחובות, מחייכים לכל עובר ושב עם כובע טמבל כחול על הראש, מתעניינים בלהקות הקצב המקומיות ומפרגנים מכל הלב לילדים המוכשרים של "כוכבי ציון". בל נשכח שרק שש שנים קודם לכן, ב-1 בינואר 1962, חברת התקליטים DECCA בחרה להחתים את הטרמלוס ולהעדיף אותם על פני ארבעה חבר'ה צעירים מליברפול שנקראו הביטלס – רק משום שהם גרו קרוב יותר ללונדון! והנה כאן, בסתיו 1968, ההרכב המצליח הזה הוכיח שמוזיקה טובה, חום אנושי ואהבת רוק חוצים כל מרחק גיאוגרפי. חודש אוקטובר 1968 יישאר לעד חקוק בזיכרון התרבותי שלנו כרגע קסום של פופ טהור ובלתי נשכח!

ג'יימס בראון מקליט פצצה של הופעה!

ב-24 באוקטובר בשנת 1962 הקליט ג'יימס בראון הופעה חשובה מאד שלו, לתקליט פורץ דרך. ההופעה נערכה בתיאטרון אפולו, כשלבראון היה משבר אמנותי, מול חברת התקליטים שלו.

העולם עמד על סף מלחמה גרעינית, אבל לג'יימס בראון היו דאגות אחרות. ב-24 באוקטובר 1962, בדיוק כשמשבר הטילים בקובה הגיע לנקודת רתיחה והעולם כולו עצר את נשימתו, הסנדק של הנשמה נכנס לתיאטרון אפולו המפורסם בהארלם. הוא לא התכוון להציל את העולם, הוא התכוון להציל את הקריירה שלו, ועל הדרך, לשנות את עולם המוזיקה לנצח.

הנשיא ג'ון קנדי הכריז יומיים קודם לכן על מצור ימי סביב קובה, הפנטגון העלה כוננות לשיא, אנשים אגרו שימורים במקלטים – ובאותו זמן ממש ברחוב 125 בהארלם, אלפי מעריצים עמדו בתור שהקיף את הבלוק רק כדי להידחס לאולם מיוזע. בראון עצמו שחזר מאוחר יותר בלהט את התחושה באוויר: "ידענו שהעולם עלול להתאדות מחר בבוקר מטיל גרעיני, אבל באותו לילה באפולו אמרתי לחבר'ה – אם אנחנו הולכים להימחק, לפחות נעשה את זה כשאנחנו מנגנים את המוזיקה הכי לוהטת שנוגנה אי פעם על פני כדור הארץ!".

העימות מול הבוס: תקליטי הופעה שמורים רק לג'אז?

באותה תקופה, בראון היה במשבר אמנותי לא פשוט. חברת התקליטים שלו, KING רקורדס, לא ממש ידעה איך לטפל בו. הבוס הגדול של החברה, סיד ניית'ן, פשוט לא הבין מה האיש רוצה ממנו. מצעד ה-R&B הוא עדיין היה כוכב מבוקש, והגרסה המעיפה שלו לקטע האינסטרומנטלי NIGHT TRAIN אף חרכה את מצעד הפופ הכללי מוקדם יותר באותה שנה. אלא שניית'ן ראה בו אמן סינגלים בלבד שמיועד אך ורק לקהל השחור של תקליטוני 45 סל"ד במכונות הלהיטים. הוא סירב להאמין שבראון מסוגל למכור אלבומים שלמים (LP) למיינסטרים. 

בראון ידע שהקסם האמיתי שלו לא קורה באולפן ההקלטות הסטרילי, אלא על הבמה, מול קהל חי ונושם. הוא ידע שההופעות שלו הן התפוצצות של אנרגיה טהורה. הוא לא הפסיק להתווכח עם המפיקים שלו ואמר להם שוב ושוב: "באולפן הכל מנומס ומסודר מדי, אבל המוזיקה שלי חיה מהאש ומהצרחות של האנשים באולם. אם לא תקליטו אותי חי, לעולם לא תבינו מי זה ג'יימס בראון!".

אז הוא ניגש לניית'ן עם רעיון מהפכני: להקליט תקליט הופעה חיה. ניית'ן חשב שבראון השתגע לגמרי. "תקליטי הופעה חיה זה למוזיקאי ג'אז!", הוא אמר לו, "מי יקנה תקליט עם שירים שכבר יצאו? ואף תחנת רדיו לא תשדר תקליטון מהופעה חיה!". ניית'ן היה נחרץ וסירב בתוקף לממן את הפרויקט המוזר. ניית'ן ממש צרח עליו במשרדי החברה: "אתה איבדת את השפיות, ג'יימס! אנשים קונים הופעות חיות של מוזיקאי ג'אז מתוחכמים בניו יורק, לא של זמרי רית'ם אנד בלוז! אף צרכן שפוי לא יוציא כסף טוב פעמיים על אותם שירים שכבר יש לו בבית על תקליטון!".

ההימור הפרטי של 5,700 דולר ומשטר קנסות של טירוף

אבל ג'יימס בראון לא היה האיש הכי חרוץ בעסקי השואו ביז לחינם. אם ניית'ן לא הסכים לממן, בראון החליט שהוא יממן את הכל בעצמו. במהלך שנתפס אז כצעד כמעט חסר תקדים בעולם המוזיקה, בראון שלף מכיסו 5,700 דולר (הון עתק באותם ימים) ושילם על הקלטת המופע בעצמו. הוא היה משוכנע שהקהל המשתגע בהופעות הוא הנכס האמיתי שלו. זה היה הימור טוטאלי על כל הקופה; אם ההקלטה הייתה נכשלת, בראון היה פושט רגל. מאוחר יותר הוא סיפר על ההחלטה בנימה חצי מבודחת וחצי קשוחה: "שמתי שם את כל החסכונות שלי, כל דולר שהזעתי בשבילו בדרכים. אמרתי לעצמי שאם סיד ניית'ן העיוור לא רואה את היהלום שיש לו בידיים, אני אקנה את המלטשת בעצמי ואוכיח לו".

באותם ימים ממש, שגרת העבודה של בראון ולהקתו THE FAMOUS FLAMES גבלה בטירוף מערכות מוחלט. הם היו בעיצומו של שבוע הופעות באפולו שכלל ארבע עד שש הופעות בכל יום, מסביב לשעון! בראון ניהל את הלהקה במשטר משמעת ברזל צבאי: כל נגן שהחמיץ צליל, איחר בעשירית שנייה במעבר קצב, או עלה לבמה עם עניבה עקומה ונעליים לא מצוחצחות – ספג קנס כספי מיידי שנע בין 5 ל-50 דולר. תוך כדי שירה וריקוד על הבמה, ג'יימס היה מסמן באצבעותיו את סכום הקנס לעבר הנגן הסורר. כשהנגנים ידעו שהערב הזה מוקלט ישירות לטייפ סלילים, החרדה מפני הקנסות הפכה אותם למכונת קצב פנומנלית ומתוזמנת ברמת המילימטר.

תיאטרון אפולו היה המקום המושלם. מקום קלאסי אבל סוער, בדיוק כמו המוזיקה של בראון. בראון דאג אישית להצבת מיקרופונים לא רק על הבמה, אלא גם בתוך הקהל. הוא לא רצה צליל נקי; הוא רצה שהמאזינים בבית ירגישו את הזיעה, את הצעקות ואת הטירוף של הקהל בהארלם. הוא הורה לטכנאי ההקלטה לקלוט כל מחיאת כף, כל צווחה ביציע וכל רקיעת רגליים. הוא ידע שהקהל של האפולו אינו קהל פסיבי – הוא חלק בלתי נפרד ממחלקת הקצב.

הכרוז מרעים ומר דינמיט מצית את האולם

לפני שבראון עלה לבמה, ניגש הכרוז הקבוע שלו, פאטס גונדר, אל המיקרופון והכריז בקולו הרועם: "זה אכן תענוג גדול להציג בפניכם בזמן הספציפי הזה, את הפרפורמר הלאומי והבינלאומי הידוע בתור האיש העובד הכי קשה בשואו ביזנס, מר דינמיט, את מר 'פליז פליז פליז' עצמו המדהים, כוכב התוכנית, ג'יימס בראון ולהקת הלהבות המפורסמות!".

מרגע זה, התיאטרון התפוצץ. התקליט, שנקרא בפשטות LIVE AT THE APOLLO, תיעד את בראון בשיאו. הוא לא עשה שום דבר חדש מבחינת שירים, אבל הדרך שבה הוא הוביל את הלהקה, האינטראקציה הבלתי פוסקת עם הקהל והאנרגיה המחשלת היו מהפכניות. הוא לקח את מה שמנהיגי להקות אחרים עשו והכפיל את הקצב, הגביר את הווליום וקבע רף חדש של הופעה ראוותנית ובטוחה בעצמה.

המופע נפתח בדהירה מסחררת ללא שום חימום עם השיר I'LL GO CRAZY. השיר הזה נולד במקור כהמנון שחרור קצבי, אבל כאן, במהירות כפולה, הוא שימש כהצהרת כוונות: בראון זרק את עצמו לחלל הבמה כאילו נורה מלוע של תותח, והקהל נכנס מיד לדופק של 180 פעימות בדקה.

לאחר מכן מגיע הביצוע המרגש עד דמעות לבלדה TRY ME. זה היה השיר שהציל לבראון את הקריירה בשנת 1958 והפך ללהיט ה-R&B הראשון שלו שהגיע למקום הראשון, לאחר רצף כישלונות מסחריים שכמעט עלו לו בחוזה ההקלטות. באפולו, השיר מבוצע באיטיות חושנית ובשבירות קול קורעות לב, כשבראון גורם למאות נשים ביציע לזעוק בבכי יחד איתו.

אבל גולת הכותרת הבלתי מעורערת, היהלום שבכתר של האלבום, היא הביצוע לשיר LOST SOMEONE שנמשך קרוב ל-11 דקות רצופות! בראון כתב את השיר יחד עם חברי להקתו בובי בירד ובייבי לויד סטלוורת', ועל במת האפולו הוא הפך אותו לטקס מיסטי של ממש. הוא מוריד את הקצב ללחישה, נופל על ברכיו, זועק, מתחנן ומנהל דו-שיח חי ואינטימי עם הקהל שמשלים לו משפטים בצעקות היסטריות. זהו הרגע המדויק שבו מוזיקת הנשמה פינתה את מקומה להולדת הפ'אנק – חזרתיות מקודשת, דינמיקה משתקת ושליטה פסיכולוגית מוחלטת בקהל.

משם, בלי לתת לאף אחד בחדר לנשום, הלהקה מתפרצת למחרוזת רצחנית של שמונה שירים בפחות משבע דקות, כולל THINK ו-PLEASE, PLEASE, PLEASE, עד לקרשנדו המפואר של NIGHT TRAIN. בראון רוקד בטירוף שאינו נתפס פיזית, יורה שמות של ערים ברחבי ארצות הברית, ומסובב את המיקרופון באוויר במופע ראווה שהגדיר לדורות קדימה איך פרפורמר אמיתי צריך להיראות.

קריסת המרכזיות ברדיו והתקליט ששינה את התעשייה

ניית'ן היה כל כך סקפטי שהוא עיכב את הדפסת האלבום במשך חודשים ארוכים, והתקליט ראה אור רק במאי 1963 לאחר לחץ כבד מצד מפיקים עצמאיים. התוצאה הייתה רב מכר היסטרי. התקליט שהה במצעד הפופ (לא רק במצעד ה-R&B) במשך 66 שבועות, הגיע למקום השני המדהים ומכר למעלה ממיליון עותקים. שדרני רדיו בכל רחבי אמריקה התחילו לנגן צדדים שלמים מהתקליט ברצף, כי המאזינים פשוט לא הסכימו לשמוע שום דבר אחר.

אחד הסיפורים המופלאים של אותם ימים התרחש בתחנת הרדיו WUST בוושינגטון, שם שדרן הרדיו המיתולוגי אל בל (שבהמשך עשה היסטוריה כנשיא חברת התקליטים STAX) עלה לשידור, הניח את המחט על צד א' וניגן אותו במלואו ללא הפסקת פרסומות אחת! מרכזיית הטלפונים של התחנה נשרפה מרוב שיחות של מאזינים המומים שלא הבינו מה פגע בהם ודרשו לדעת איפה משיגים את הוויניל הזה.

התקליט הזה עשה שני דברים עצומים. ראשית, הוא עזר למצב את המוזיקה השחורה, את הנשמה, כז'אנר מרכזי ובר-קיימא במיינסטרים. בראון הוכיח שמוזיקת נשמה יכולה להיות מהנה, רועשת, צעירה ופרועה, ולא רק סנטימנטלית ורומנטית. שנית, הוא הוכיח אחת ולתמיד את הכוח המסחרי של תקליט הופעה חיה. 

פתאום, כל חברות התקליטים הבינו שצרכנים מוכנים בהחלט לקנות את אותם השירים פעמיים, אם פעם אחת מתוכן היא בהופעה חיה ומרגשת.

באותו לילה באוקטובר 1962, בעוד העולם דואג מפצצות אטום, ג'יימס בראון הטיל פצצת אנרגיה משלו בהארלם, וההדף שלה שינה את המוזיקה הפופולרית. קחו את התקליט הזה בוויניל, תגבירו את הווליום לרמה שהשכנים יתחילו לדפוק על הקירות, ותקשיבו לזיעה, למתח, ולדינמיט הטהור הזה. זה אמן שלא שאל אף אחד רשות, לקח את הסיכון של חייו, והוכיח לכל העולם מי באמת האיש שעובד הכי קשה בשואו ביזנס.

יאסו קלפטון!

ב-24 באוקטובר בשנת 1965 נערכה ביוון הופעת זיכרון בהשתתפות אריק קלפטון. הכיצד? את התשובה תקבלו פה עכשיו.

בקיץ של 1965 רקח אריק קלפטון, עם כמה מוזיקאים, רעיון מעניין: ליצור להקת בלוז שתטייל מסביב לעולם. המהלך הזה נולד בעיקר משום שקלפטון חיפש מפלט לנפשו הסוערת. חודשים ספורים קודם לכן הוא נטש בטריקת דלת את להקת היארדבירדס בדיוק כשהם הקליטו את להיט הפופ הקליט FOR YOUR LOVE במקום להתעקש על בלוז שורשי ואותנטי. הלהיט הזה שיגע את קלפטון הצעיר, שראה בפזמון פופ מסחרי עם צ'מבלו בגידה מחפירה באמנות הבלוז הטהורה של שיקגו.

גם אצל ג'ון מאייאל והבלוזברייקרז, לשם הגיע אחרי הפרישה מהיארדבירדס, החלו לבעור לו קוצים ברגליים, ובראשו ניצתה פנטזיה כמעט היפית: להעמיס כלים על רכב, לנדוד כמו צוענים ולנגן תמורת לינה וארוחה חמה. הם קנו, באוגוסט 1965, רכב מסחרית גדול מדגם פורד ובו תשעה מושבים, כשהתחנה הראשונה במסע שלהם הייתה אתונה ביוון. היעד השאפתני המקורי היה בכלל להמשיך מאתונה לטורקיה ולחצות יבשות ברכב עד הודו! קלפטון תיאר זאת בהומור ובחיוך נוסטלגי באוטוביוגרפיה שלו: "היינו חבורה של צעירים תמימים ויהירים שחשבו שהם יכולים לעלות על ואן ולכבוש את העולם בכוח הבלוז. חלמנו להיות נוודים מוזיקליים חופשיים שמתפרנסים בכל פינה שבה נפרוט על מיתר". 

את הופעתו האחרונה עם מאייאל, במסגרת להקת הבלוזברייקרז, ניגן קלפטון, ב-29 באוגוסט 1965, במלון בשם BLACK PRINCE בלונדון. בערב הזה מאייאל כבר מצא את הגיטריסט המחליף לקלפטון - בחור צעיר בשם פיטר גרין. גרין עלה לבמה מול קהל בריטי קשוח שצעק לעברו בלעג "איפה אלוהים?", אך כבר באותו לילה גרין הוכיח שיש לו טאץ' מהפנט ונשמה שסללו בהמשך את הדרך להקמת פליטווד מאק.

סיוט בדרכי הבלקן

בספטמבר החלה ההרפתקה של קלפטון ביוון. חבורת המוזיקאים החליטה לקרוא לעצמה בשם THE GLANDS. בתרגום חופשי לעברית: 'הבלוטות'. שם ביזארי ומוזר למדי, שקלפטון עצמו הודה לימים שנשמע יותר כמו מחלה מדבקת ומטרידה מאשר כמו הרכב רית'ם אנד בלוז מחשמל. אחד מחברי הלהקה, ג'ון ביילי, הגיע קודם לכן לאתונה לבדוק אפשרויות להופעות שם. אחריו הגיעה הלהקה, שכללה את הסקסופוניסט ברני גרינווד, חצוצרן בשם בוב ריי, פסנתרן בשם בן פאלמר, המתופף ג'ייק מילטון ואת אריק קלפטון. ב-23 בספטמבר הגיעה החבורה לאתונה דרך יגוסלביה. הנסיעה בדרכי העפר המשובשות של הבלקן הייתה סיוט מוטורי מתמשך, כשהמסחרית המקרטעת שובקת חיים שוב ושוב. 

הראשון שהתייאש מהסיפור היה מילטון המתופף. הוא התבאס מכל הוויכוחים שניצתו בחבורה ומהחלום שהפך במהרה לסיוט. מילטון, שהיה סטודנט בקולג', כבר איחר שבועיים לתחילת הלימודים והחל להיכנס לפאניקה בעניין. לכן הוא פרש וחזר לקולג'. לימים הוא ימצא את תהילתו כמתופף של להקת הפרוג והאסיד-רוק הבריטית QUINTESSENCE, אבל באתונה של ספטמבר 1965 הספיקה לו טעימה אחת קצרה כדי לארוז מזוודה ולברוח חזרה לשפיות האקדמית.

מועדון האיגלו: כשבלוז שורשי נכנע למקצבי מסיבות

שאר החברים הצטרפו לג'ון ביילי והשיגו אודישן להופעה במועדון יווני שנקרא 'האיגלו'. האודישן עבר בהצלחה והלהקה נרשמה להופעות חורף במקום. חברי הלהקה חתמו על חוזה עם תשלום מסודר ומקום לינה. עד לתחילת ההופעות המתוכננות ערכו הם חזרות בשעות אחה"צ, כשאת עמדת התופים מילא מתופף יווני בשם מאקיס. אף אחד לא זכר את שם משפחתו. רק שנים מאוחר יותר התברר שמדובר במאקיס הימונאס, דמות מוכרת ומעורכת בסצנת הביט והמוסכים של אתונה. 

קלפטון ראה במהלך החזרות שהבלוז לא עובד בלהקה והחליט להפכה ללהקת רוק שעושה קאברים של הסטונס, ריי צ'ארלס ואחרים. הקהל המקומי באתונה רצה לרקוד ולהשתולל ולא הבין מה החבורה הבריטית הזו רוצה עם הדלתא-בלוז הנוגה של רוברט ג'ונסון. קלפטון בלע את הגאווה, ניגש למיקרופון וצרח להיטים מקפיצים כמו WHAT'D I SAY של ריי צ'ארלס. קלפטון גם הציע ששם הלהקה חייב להשתנות ל- THE FACES (הרבה לפני שרוד סטיוארט ורוני ווד חשבו להשתמש בשם הזה לחבורה המפורסמת שלהם), ומה-7 באוקטובר 1965 החלה החבורה להופיע, שישה ערבים בשבוע. ימי שלישי היו הימים החופשיים.

האסון המרסק של הג'וניורס ומרתון 12 השעות

הלהקה המרכזית במועדון הזה הייתה להקה מקומית ושמה THE JUNIORS. חברי הלהקה הזו, ששמעו על הגיטריסט הבלוזי הבריטי ועזרו ללהקתו של קלפטון להתאקלם במקום. הכל נראה טוב עד שטרגדיה גדולה קרתה ב-10 באוקטובר, כשלהקת THE JUNIORS הייתה מעורבת בתאונת דרכים קשה בה נהרגו האורגניסט תאניוס סגיול והמנהל גיאניס קאראקאדאס. תאנוס סוגיול היה בנו של המלחין היווני הנודע מיכאליס סוגיול, ומותו הכה ביגון עמוק את עולם המוזיקה ביוון. 

גיטריסט הלהקה, אלקוס קאראקאדאס, נפצע באופן קשה, וקלפטון התנדב לעזור ללהקה כגיטריסט מחליף כדי לקיים את הופעותיה שנחתמו בחוזה. כך נאלץ קלפטון להופיע, במקביל, בשתי הלהקות. חברי THE JUNIORS לימדו אותו את השירים של הביטלס והקינקס שהם ביצעו בהופעות והיו ימים שנאלץ לנגן במשך 12 שעות ברציפות. איזה מחזה סוריאליסטי: הבלוזיסט הפוריטני הבריטי נאלץ לקרוע את מיתרי הגיטרה שעות על גבי שעות עם הריף החותך של YOU REALLY GOT ME של הקינקס. קלפטון שחזר לימים: "מצאתי את עצמי מנגן מסביב לשעון, מסיים הופעה עם הרכב אחד וישר עולה עם ההרכב השני. האצבעות שלי בערו ודיממו מעייפות, אבל הרגשתי חובה מוסרית לעמוד לצידם של המוזיקאים היוונים האלה שאיבדו את חבריהם באסון הנורא". ב-24 באוקטובר נערכה הופעה מיוחדת של THE JUNIORS לזכר האורגניסט והמנהל שלהם שנהרגו בתאונה.

קונצרט הזיכרון בפיראוס והגיטרה שחוללה מהפכה

ההופעה נערכה בשעות אחר הצהריים של אותו יום ראשון בבית קולנוע תרפסיטיאה שבפיראוס. כל חברי הלהקה לבשו מכנסיים שחורים, חולצות לבנות וסרטי אבל שחורים עיטרו את ידיהם. בזמן הזה כבר ידעו כולם שקלפטון היה חבר בעבר בלהקת היארדבירדס. ההתלהבות ממנו הייתה גדולה מאד, כשבהופעת זיכרון זו הוא ניגן במגבר מתוצרת איטליה, שהיה סוג של חיקוי למגבר מתוצרת חברת 'פנדר'. הגיטרה בה ניגן קלפטון הייתה גיבסון לס פול SUNBURST משנת 1959. זו הייתה בדיוק אותה גיטרה אגדית שלימים כונתה בפי היסטוריונים BEANO BURST – הכלי ששינה לנצח את צליל הבלוז-רוק באלבום המופתי BLUES BREAKERS WITH ERIC CLAPTON, ושנגנב מקלפטון זמן קצר לאחר מכן בקיץ 1966. בבית הקולנוע בפיראוס, הלס פול הזו ייללה דרך המגבר האיטלקי המאולתר בסאונד חם וזועק שאיש ביוון לא שמע מעולם.

המאפיה האתונאית והבריחה הלילית ברכבת

למחרת ניגשו אליו הבעלים של מועדון 'האיגלו' ונתנו לו להבין, בדרכם המפחידה, שהם לא מוכנים לוותר עליו, כגיטריסט הקבוע, והוא הבין שעליו לברוח מיוון, תוך ויתור על מגבר המרשאל שהשאיר במועדון - רק כדי להינצל מאותם אנשים אלימים. וזה לא היה סתם איום מילולי; בעלי המועדון היו עבריינים מקומיים כבדים ששלפו נשק חם והבהירו לקלפטון שהוא כעת רכושם הבלעדי. קלפטון תיאר את רגעי האימה המצמררים באוטוביוגרפיה שלו: "הבנו שאנחנו בני ערובה של מאפיונרים. הם החזיקו בציוד והבהירו בלי שום ספק שאם ננסה לעזוב, נקבל כדור בראש. כל הרומנטיקה של הטיול התפוגגה בשנייה. זה הפך לעניין של הישרדות טהורה, והיינו חייבים לתכנן מבצע הימלטות באישון לילה בלי שאף אחד ירגיש". 

קלפטון, ביחד עם בן פאלמר ובוב ריי, רצו אל תחנת הרכבת לאריסה. לא היה עמם כסף רב ולכן ויתרו על דרגשי השינה והסתפקו בכיסאות הרגילים שברכבת. מטרתם - לחזור ללונדון. הם ישבו שם רועדים ומכווצים בכיסאות העץ הקשיחים, סופרים כל קילומטר ומתפללים שהבריונים מאתונה לא יעלו על עקבותיהם.

השיבה המפתיעה ומתנת יום ההולדת הצורבת

ב-27 באוקטובר התפרסמה בעיתון הפופ היווני, MODERNI RITHMI, כתבה על האורגניסט תאנוס סוגיול שנהרג בתאונה. הכתבה כללה גם תמונה של הופעת הזיכרון עם קלפטון בבית הקולנוע בפיראוס. יומיים לאחר מכן הגיע קלפטון (בשעה 14:50) ללונדון ולא בזבז זמן יקר, כשהתקשר לג'ון מאייאל במטרה לקבל בחזרה את מקומו בלהקתו.

באוטוביוגרפיה שלו שיתף קלפטון בגילוי לב: "ירדתי מהרכבת בלונדון חסר כל, בלי המרשאל שלי ועם תחושה של כישלון צורב. רצתי ישר לתא טלפון ציבורי, שלפתי את הפני האחרון שלי וחייגתי לג'ון. אמרתי לו: 'ג'ון, עשיתי טעות ענקית, אני רוצה לחזור'. ג'ון לא היסס לרגע וענה לי מיד לבוא". 

מאייאל, שידע היטב כמה חזק הקלף של קלפטון, החליט להעיף את פיטר גרין, שחגג באותו יום את יום הולדתו ה-19, והחזיר במקומו את הגיטריסט הסורר ללהקה. זה היה מהלך אכזרי להכאיב עבור גרין הנאמן, שקיבל הודעת פיטורין בדיוק ביום חגו. אך גרין, באצילות נפש נדירה, קיבל את הבשורה בהבנה והודה שקלפטון הוא אכן מאסטר שאין שני לו. הוא לא ידע אז שכעבור חודשים ספורים קלפטון יעזוב סופית כדי להקים את להקת קרים, ופיטר גרין ייכנס שוב לאותם נעליים גדולות ויטביע חותם נצחי בהיסטוריה של הרוק העולמי.

נשיקה חיה שניה - עם להקת קיס!

ב-24 באוקטובר בשנת 1977 יצא אלבום ההופעה השני של להקת קיס ושמו ALIVE II.

בסיסט הלהקה, ג'ין סימונס, בספרו: "החלטנו לעשות אלבום חי נוסף, עם אוסף של חומרים משלושה תקליטי אולפן שעשינו. חלק מזה קרה בגלל התעקשות של חברת התקליטים ובחלקו כדי לגמול למעריצים שלנו

על תמיכתם הנאמנה: אלבום ההופעה הראשון שלנו עזר להגדיר את הקריירה שלנו, ואלבום שני יכל להיות מעין משענת לספרים. רצינו שיהיו פה גם שירים חדשים אבל לא היינו מוכנים להיכנס לאולפן כי רבנו על חומר. וגם אם היינו מוכנים, זה היה לוקח זמן להיכנס לאולפן. לא רצינו שהמעריצים ירגישו שרימו אותם ולכן כתבנו שירים חדשים.

כשסוף סוף נכנסנו לאולפן, אייס (פרלי הגיטריסט) פשוט לא הופיע. נאלצנו להשתמש בנגני גיטרה אחרים, כמו בוב קוליק וריק דרינגר. אייס זעם מתמיד. 'איך יכולתם לעשות את זה בלעדיי?' הוא השתולל. איך יכולנו? כי החבר'ה האחרים האלו הופיעו ואתה לא. זו לא הייתה הפעם הראשונה וגם לא האחרונה מתוך אינספור פעמים שאייס הפנה לנו את הגב שלו. בלי קשר, אפילו בלי אייס, האלבום הזה נמכר ברמות של תקליטי פלטיניום".

פול סטנלי בספרו: "זה נראה כמו רעיון טוב: עשינו שלושה אלבומי אולפן ואלבום חי, ואחר כך עוד שלושה אלבומי אולפן. אז למה לא עוד אלבום חי? הבעיה הייתה שהיינו צריכים להמציא הופעה של קיס לאלבום כי לא רצינו לחזור על חומרים מהאלבום החי הראשון. הראשון הזה תיעוד סט סטנדרטי. השני לא יכל להיות כזה כי הרבה שירים משלושת האלבומים הראשונים עדיין היו מרכיבים בסיסיים בהופעה שלנו. אז עכשיו היינו צריכים ליצור הופעת קיס שלא באמת הייתה קיימת - עם הדינמיקה של תוכנית ריאליטי. למרות זאת, זה לא נראה כמו עניין גדול מכיוון שהיה לנו חומר טוב. שוב שיפרנו את איכות הסביבה של ההקלטות החיות כך ששיחזרנו את היסוד של הופעה ממשית. הפיצוצים על הבמה שנדחסו במיקרופונים נשמעו רע, אז השתמשנו בהקלטות של תותחים כדי לגרום להם להישמע נכונים. ולצילום האחורי, החלטנו לצלם במהלך בדיקת הסאונד באולם בסן דייגו, עם כל צילומי האפקטים שלנו בבת אחת - פשוט פוצצנו את כל הארסנל. זה מעולם לא קרה בו-זמנית במהלך הופעה, אבל זה היה תיעוד אותנטי של התחושה הבומבסטית של החוויה.

אלבום ההופעה החדש תפס רק שלושה צדדים של אלבום כפול, לא ארבעה. מה אפשר לעשות? אז החלטנו להוסיף צד של שירי אולפן. לא התלהבתי מהרעיון. בסך הכל, השירים שהמצאנו פשוט לא היו נהדרים. השיר ANYWAY YOU WANT IT היה שיר של דייב קלארק פייב שתמיד אהבתי, וגם ג'ין אהב אותו. הגרסה המקורית משנת 1964 פשוט ענקית. שלנו לא הגיעה קרוב לזה, אבל היינו צריכים למלא את הצד האחרון של האלבום. אייס לא ניגן באף אחת מרצועות האולפן מלבד שיר אחד שהוא כתב, ROCKET RIDE. במקום זאת היינו צריכים להשתמש בבוב קוליק, שנבחן ללהקה עוד ב-1972 ונשארתי חבר קרוב שלו".

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על האלבום: "זה נתון לוויכוח, כמה קרדיט יש לתת ללהקה שמשתמש בנוסחאות ברורות ומוצלחות מהעבר. לא משנה כמה זה ישיר, זה לא הדבר האמיתי. אבל האלבום הזה תופס את מהות הרוק החי היטב וכנראה טוב יותר מאלבום ההופעה האחרון של הרולינג סטונס".

סטיבי וונדר נגד אמונות תפלות.

ב-24 באוקטובר בשנת 1972 יצא תקליטון חדש לסטיבי וונדר, עם השיר SUPERSTITION.

זה קרה בעיצומה של תקופה פסיכית לחלוטין בקריירה שלו. באותם חודשים ממש של קיץ וסתיו 1972, סטיבי חרש את אמריקה בסיבוב ההופעות הגדול של הרולינג סטונס לקידום האלבום EXILE ON MAIN ST. הוא פתח עבורם את המופעים, גנב את ההצגה ערב אחרי ערב, וחשף קהל עצום של חובבי רוק לפ'אנק הבועט והאנלוגי שלו. התקליטון הזה, שיצא תחת הלייבל TAMLA של מוטאון עם השיר YOU'VE GOT IT BAD GIRL בצד השני, לא היה עוד סינגל שגרתי; הוא היה רעידת אדמה מוזיקלית שחרכה את הרדיו ושינתה לתמיד את חוקי המשחק.

שבירת מראות וכלא מחשבתי: המסר שמאחורי המילים

היה זה הרגע שבו סטיבי וונדר הצעיר החליט לשבור את הכלים, פשוטו כמשמעו, ולשיר על זה. השיר SUPERSTITION, שהפך לאחד ההמנונים המזוהים ביותר של שנות השבעים, נולד מתוך רצון של וונדר לטפל חזיתית בסכנות הטמונות בנפילה לאמונות תפלות. בטקסט השנון, הוא דאג לנעוץ סיכות קטנות בכמה מהאמונות המוכרות ביותר: הוא הזהיר אנשים מלעבור מתחת לסולם, הזכיר את הפחד משבירת מראה (שאמורה להביא שבע שנים תמימות של חוסר מזל), וכמובן, לא שכח את המספר המפוקפק 13. סטיבי עצמו סיפר על המסר העמוק שמאחורי המילים: "רציתי להעביר מסר על כך שאמונות תפלות הן לא סתם מנהגים תמימים, אלא כלא מחשבתי. כשאתה מאמין בדברים שאתה לא מבין, אתה סובל, ואמונות טפלות הן בעצם בורות מוחלטת". לשמוע את הטקסט הנוקב הזה נורה מעל הגרוב הכי סקסי בהיסטוריה – זה פשוט תענוג צרוף.

הברית עם ג'ף בק ומקצב התופים שנולד במקרה

אבל הסיפור המרתק באמת של השיר הזה לא היה על חתולים שחורים, אלא על עסקה שהסתבכה בין שני ענקי מוזיקה. באותה תקופה, הגיטריסט הבריטי ג'ף בק הגיע לאולפן כדי לתרום את נגינתו לתקליט החדש של וונדר, TALKING BOOK. בתמורה לנגינת הגיטרה הווירטואוזית שלו (שנשמעת היטב בקטע LOOKING FOR ANOTHER PURE LOVE), הובטח לו שיר מקורי חתום בידי וונדר. בק, שהעריץ את סטיבי עוד מימיו בלהקת היארדבירדס חיפש נואשות כיוון מוזיקלי כבד והדוק יותר. באותם ימים ממש הוא שקד על הקמת הפאוואר-טריו BECK, BOGERT & APPICE יחד עם טים בוגרט וקרמיין אפיס. המפגש בין הגיטריסט הבריטי עם הצליל החותך לבין גאון הקלידים העיוור מדטרויט הוליד רגע נדיר של כימיה.

באחד מאותם סשנים פוריים באולפן, משהו קרה. וונדר תפס את הריף הפ'אנקי והקליט בעצמו, הגה כמה מילים ראשוניות, והם הקליטו גרסה ראשונית של SUPERSTITION במקום, ייעודית עבור בק. ג'ף בק שיחזר את הרגע הזה בהתלהבות: "יום אחד ישבתי ליד מערכת התופים באולפן, כלי שאני פשוט מת עליו ותמיד נהנה לחבוט בו. התחלתי לתופף מקצב איטי, מלוכלך ופ'אנקי במיוחד. פתאום סטיבי נכנס לחדר וצעק לעברי: 'אל תפסיק! תמשיך לנגן בדיוק את זה!'. הוא ניגש ישירות לקלידים, והריף המפורסם פשוט התפרץ ממנו החוצה מתוך המקצב שלי". שניהם היו באקסטזה, וסטיבי הבטיח לו חגיגית: "השיר הזה שלך". וונדר מילא את חלקו בעסקה. אלא שג'ף בק, מסיבותיו שלו (שכללו עיכובים והתאוששות מתאונת דרכים), התמהמה עם הקלטת הגרסה שלו. הזמן חלף, ובינתיים, בכירי חברת התקליטים מוטאון שמעו את היהלום שוונדר יצר.

הקרב מול ברי גורדי והעסקה שנשברה

כאן נכנס לתמונה המהפך העסקי של וונדר. בדיוק כשמלאו לו 21 אביבים, פג תוקף החוזה הישן שלו עם מוטאון, והוא ניצל את המומנטום כדי לנהל משא ומתן על חוזה חדש וחסר תקדים. וונדר דרש וקיבל שליטה אמנותית כמעט מוחלטת על המוזיקה שלו, אחוז גבוה בהרבה מהתמלוגים וזכויות ההוצאה לאור. הוא כבר הוכיח את כוחו העצמאי מוקדם יותר באותה שנה עם האלבום המבריק MUSIC OF MY MIND, שבו הבהיר להנהלה שהוא לא זקוק לאף מפיק חיצוני שיגיד לו איך להישמע. למוטאון נאסר לשנות את התקליטים שלו לאחר שקיבלו אותם מידיו. אבל, וזה אבל גדול, דבר אחד עדיין נשאר בשליטת החברה: ההחלטה אילו שירים ייצאו כסינגלים.

נשיא מוטאון, ברי גורדי, שזיהה להיט ענק כשהוא שמע אחד, ידע שבק מתכנן להקליט את השיר. הוא לא חיכה אפילו דקה. סטיבי ניסה להתעקש ולהוציא כסינגל מוביל דווקא את השיר YOU ARE THE SUNSHINE OF MY LIFE כדי לעמוד במילתו לבק. אבל גורדי נכנס בו חזיתית ופסק: "השתגעת לגמרי?! אתה לא נותן את השיר הזה לאף אחד! זו פצצת אטום של מקום ראשון במצעדים, ואתה משחרר אותה עכשיו". גורדי וידא ש-SUPERSTITION יהיה הסינגל הראשון מתוך התקליט של וונדר, והוא שחרר אותו לשוק במהירות. כשהגרסה של וונדר יצאה באוקטובר 1972, היא הפכה ללהיט עצום באופן מיידי. עד שג'ף בק הספיק להוציא את הגרסה שלו (רק במרץ 1973), השיר של וונדר כבר היה חמישה חודשים תמימים בחוץ, כבש את המצעדים והפך לתופעה.

הדם הרע והפיוס המתוק בצלילי הגיטרה

בק, באופן מובן, התאכזב עד עמקי נשמתו. הוא הרגיש שהשיר נלקח ממנו והשמיע כמה הצהרות נזעמות בעיתונות נגד וונדר. בראיונות כעוסים באותם ימים אמר בק: "הרגשתי שדפקו אותי. סטיבי כתב את זה איתי ועבורי, ופתאום אני שומע את זה ברדיו בביצוע שלו עוד לפני שבכלל הספקנו להוציא את התקליט שלנו". הגרסה המחוספסת והכבדה של BECK, BOGERT & APPICE נבלעה לחלוטין מול הצונאמי של וונדר. למרות הדם הרע הזמני, מערכת היחסים המקצועית ביניהם שרדה את המשבר, ובק אף הקליט בהמשך שיר נוסף של וונדר, CAUSE WE'VE ENDED AS LOVERS, שהפך לאחד הקטעים המזוהים ביותר שלו באלבום המופת האינסטרומנטלי BLOW BY BLOW משנת 1975, שיר שסטיבי העניק לו כפיצוי מכל הלב.

מעבדת הקסמים באלקטריק ליידי: מפלצת הסינטיסייזרים והקלווינט

אבל איך נוצר הצליל הייחודי הזה? הפקת השיר הייתה מהפכנית. וונדר ניגן בעצמו ברוב הכלים המרכזיים: הוא ניגן בתופים, בבס מסינטיסייזר מוג, וכמובן, בקלידי ה-CLAVINET מדגם HOHNER, שסיפק את הריף המדבק והמזוהה כל כך. למעשה, לא היה מדובר בערוץ בודד: סטיבי הקליט שכבות על גבי שכבות של דגם ה-HOHNER CLAVINET C – בין שישה לשמונה ערוצים שונים שנשזרו זה בזה בדיוק פוליריתמי רצחני, חלקם דרך פדאל ווא-ווא של גיטרה, שיצרו יחד קיר צליל חי ונושם. אליו הצטרפו שניים מחברי הלהקה שלו למתן נפח נוסף: סטיב מאדאיו בחצוצרה וטרבור לורנס בסקסופון טנור.

כדי להשיג את הצליל החדש הזה, וונדר חבר לצמד המפיקים והמהנדסים מלקולם ססיל ורוברט מרגולף. יחד, הם הקימו עבורו מערך עבודה מיוחד באולפני אלקטריק ליידי בניו יורק, הרחק מהאולפנים המוכרים של מוטאון. הם סידרו את הכלים השונים, בעיקר קלידים וסינטיסייזרים, במעגל גדול, כך שוונדר יוכל לשבת במרכז, להסתובב ולנגן בכל כלי שיבחר ברגע שההשראה הכתה בו. גולת הכותרת במעגל הזה הייתה מפלצת הסאונד האגדית TONTO, מערכת הסינטיסייזרים האנלוגית הרב-קולית הגדולה בעולם שנבנתה בידי ססיל ומרגולף. מלקולם ססיל תיאר את המפגש בין סטיבי למכונה: "סטיבי היה ניגש אל TONTO, מגשש בין הכבלים והכפתורים כאילו עיניו נמצאות בקצות אצבעותיו, והפיק מהמכשירים האלקטרוניים האלה חום אנושי ונשמה שאף מהנדס לא תיאר לעצמו שקיימים בהם".

אולפן ללא שעונים ורצף המופת של שנות השבעים

לפי מרגולף, וונדר הגיע לאולפן כשהשיר כולו כבר מנגן לו בראש. הוא התחיל דווקא בנגינת התופים – אחד הכלים הבודדים שהיו מחוץ למעגל הקלידים. תוך כרבע שעה בלבד, הוא סיים להקליט את מקצב התופים המושלם, ומיד לאחר מכן הוסיף את ליין הבס המבעבע באמצעות המוג. מרגולף נזכר: "סטיבי התיישב מאחורי התופים באולפן A של אלקטריק ליידי – האולפן שג'ימי הנדריקס בנה – ופשוט הרביץ טייק שלם מההתחלה ועד הסוף, בלי להסס ובלי לפספס שום פעימה. הוא שמע את היצירה הגמורה בתוך ראשו עוד לפני שהוקלט התו הראשון של המלודיה". את הבס המפורסם של ה-MOOG הוא ניגן באצבעותיו בזמן אמת, ללא מחשבים וללא עריכות.

סגנון העבודה של וונדר באותה תקופה היה אינטנסיבי. הוא דאג לשמור את האולפן פנוי וזמין עבורו 24 שעות ביממה, כדי שיוכל להקליט ברגע שהמוזה נוחתת עליו. נגן הבס הקבוע שלו באותה תקופה, סקוט אדוארדס, סיפר שההרגל הזה לא תמיד היה נוח לשאר הלהקה. "מכיוון שאין לו ראייה", הסביר אדוארדס, "הוא לא נשלט על ידי אור יום. הוא היה יכול להתחיל את היום שלו בחצות הלילה. וזה היה רע, כי הוא היה יכול להתקשר אליך בארבע לפנות בוקר ולהגיד לך לבוא מיד לאולפן". 

ססיל נהג להוסיף בחיוך: "עבור סטיבי, לזמן לא הייתה משמעות. עבדנו לפעמים 48 שעות רצופות בלי לדעת אם בחוץ יום או לילה. הוא חי בתוך בועה מוזיקלית טוטאלית, והאנרגיה המטורפת שלו סחפה את כולנו פנימה".

העבודה המאומצת הזו השתלמה בגדול. SUPERSTITION זינק היישר למקום הראשון במצעד האמריקאי, והפך ללהיט הענק השני שלו שקטף את הפסגה. הפעם הראשונה הייתה כמעט עשור קודם לכן, בשנת 1963, עם הלהיט הספונטני FINGERTIPS, כשהיה עוד ילד פלא. הפעם, זה היה צעד ענק קדימה כאמן בוגר ובשליטה מלאה. ההצלחה הזו, שכללה זכייה בשני פרסי גראמי, פתחה רשמית את תור הזהב של סטיבי בשנות השבעים. משם המשיך לאלבומי המופת הנצחיים INNERVISIONS משנת 1973 (שיצא ממש בסמוך לתאונת הדרכים הקשה שבה סטיבי כמעט קיפח את חייו), FULFILLINGNESS' FIRST FINALE מ-1974, וגולת הכותרת הכפולה SONGS IN THE KEY OF LIFE מ-1976. אבל הכל התחיל באותו ריף מחשמל של אוקטובר 1972, שהוכיח לעולם ששום אמונה תפלה לא יכולה לעצור גאונות טהורה.

האם אלטון ג'ון רץ מהר מדי?

ב-24 באוקטובר בשנת 1975 יצא תקליט חדש לאלטון ג'ון ושמו ROCK OF THE WESTIES. התקופה הפרועה שבה אלטון ג'ון הושפל על ידי הרולינג סטונס, ניסה להתאבד עם חופן כדורים וכבש את המקום הראשון בעולם.

כדי להבין את גודל השיגעון שסבב את יציאת האלבום הזה, חייבים להביט ביומן של אלטון ג'ון באותו שבוע היסטורי של סוף אוקטובר 1975 – רכבת הרים פסיכוטית של תהילת עולם מול קריסה נפשית טוטאלית: ב-21 באוקטובר 1975, הוכרז בלוס אנג'לס "שבוע אלטון ג'ון", והאיש זכה לקבל את הכוכב הנוצץ שלו בשדרת הכוכבים של הוליווד אל מול המוני מעריצים צורחים.

ב-23 באוקטובר 1975 – פחות מ-48 שעות לפני הופעות הענק שלו ויום אחד בלבד לפני יציאת האלבום לחנויות – אלטון בלע 60 כדורי ואליום מול אמו וסבתו בווילה שלו בבל אייר, צעק "אני הולך למות!" וקפץ לתוך בריכת השחייה בניסיון התאבדות מחריד שזעזע את כל סביבתו. ב-24 באוקטובר 1975 יצא התקליט ROCK OF THE WESTIES לחנויות, וכבש מיד את המקום הראשון במצעד המכירות בארצות הברית. וב-25 וב-26 באוקטובר 1975, כשהוא מתאושש בנס מנטילת מנת היתר, עלה אלטון לבמת אצטדיון הדודג'רס בלוס אנג'לס מול מעל 100,000 מעריצים, לבוש בחליפת בייסבול משובצת פאייטים נוצצים שעיצב בוב מאקי. הוא היה האמן הראשון שהופיע שם מאז הביטלס ב-1966, ונתן שתי הופעות רוק מהפנטות.

הנפילה שאחרי יצירת המופת: ביקורת קטלנית מתוצרת הארץ

שם האלבום, אגב, נולד כמשחק מילים שנון ושיבוש אותיות של הביטוי "ממערב להרי הרוקי", רמז עבה למיקומה הגאוגרפי של חוות קאריבו בקולורדו שבה הוא הוקלט.

והנה ביקורת שפורסמה אז, בעיתון להיטון הישראלי, על התקליט: "אלבומו המי יודע כמה של אליל הפופ התורן, אלטון ג'ון, המוציא אותם לשוק בתדירות גבוהה שאינה נותנת אפילו זמן לשמיעה יסודית. להיטותו של הזמר להפיק אלבומים בשרשרת במקום להתרכז בצורה רצינית במוזיקה עצמה, נותנת את אותותיה בתוכן הירוד של האלבום. תוכן שהולך ומאבד את איכותו מתקליט לתקליט. על אלבום זה ניתן לומר בפירוש שהוא פשוט גרוע ואינו מוסיף מאומה לשמו הטוב של אלטון ג'ון. הפנינה הבולטת היחידה באלבום היא הלהיט 'אני מרגיש כמו כדור אקדח'. שאר החומר משעמם וכולל פזמונים כמו 'נערת האי' ו'ילד הרחוב'. בהקלטה משתתפת להקתו הקבועה של אלטון ג'ון ואת התמלילים חיבר ברני טאופין". כמובן שהמבקר בלהיטון אפילו לא טרח לבדוק את הקרדיטים, וטעה לחלוטין כשכתב שזו "להקתו הקבועה", בעוד אלטון זרק את כל ההרכב המיתולוגי שלו וגייס נגנים חדשים לגמרי!

המבקרים (ואני מודה שגם אני) בדרך כלל לא מעריכים את האלבום הזה והאמת שזה מובן, כי הוא יצא זמן קצר אחרי אלבום קונספט אהוב, CAPTAIN FANTASTIC AND THE BROWN DIRT COWBOY. ובהשוואה לתקליט ההוא, כל החומר כאן קליל ונשמע חסר משמעות. המנגינות פחות מורכבות, המילים פחות מרתקות ולעתים קרובות אפילו ירודות. מה קרה פה לברני טאופין, לעזאזל? נראה כאילו טאופין שרבט את כל הטקסטים הללו בישיבה אחת של שכרות עמוקה. 

אפילו תמונת העטיפה סתמית להחריד עם אלטון אחד לא מגולח שחמוש בשתי טבעות מזעזעות. איפה זה ואיפה הציור המרהיב והמושקע של האלבום הקודם. בתקופה זו של 1975 היה ברור שמה שהכתיב את היצירה של אלטון היה לחץ אדיר לשמר את המומנטום, לצד שורות קוקאין חסרות סוף וללא הגבלת תקציב. כמה חבל שלא קוזז קצת מתקציב הסמים כדי להשקיע יותר בעטיפה.

אם מביטים על הקריירה של אלטון במבט רחב, הוא אולי נראה לחלק מהאנשים כיוצר צפוי של להיטי פופ מתקתקים, אבל מבט מעמיק יותר חושף שההתפתחות שלו קרתה בזינוקים חדים ובפניות פרסה פרועות. כמו האלבום CARIBOU שבא בין GOODBYE YELLOW BRICK ROAD הכפול ל-CAPTAIN FANTASTIC. והנה המקרה של ROCK OF THE WESTIES – אלבום כמעט בלתי נתפס כשחושבים על העובדה שהוא תקוע כמו עצם בגרון בין אלבום קונספט מופתי ומבוסס פסנתר לבין אלבום כפול ושוקעני כמו BLUE MOVES.

מבחינה היסטורית, האלבום הזה הוא אנומליה מוחלטת בקריירה של אלטון: מתוך תשעת השירים שבו, רק אחד ויחיד הוא בלדת פסנתר מסורתית. כל שאר השירים נשענים בכבדות על צליל גיטרות מחוספס, מלוכלך ובלתי מתפשר באדיבותו של הגיטריסט החוזר כיילב קוואי, ורוקעים ברוק ישיר וחסר רחמים. חלק מהרוקרים האלה מעט מוגזמים, ברוח הלהיט המוקדם SATURDAY NIGHT'S ALRIGHT FOR FIGHTING, אבל עדיין אלטון לא מכר פה את נשמתו. זה יקרה בהמשך.

ההשכמה בבקתה המבודדת: קוקאין, גיטרות ואסונות בהרי הרוקי

ההקלטות לתקליט ההמשך של קפטן פנטסטיק החלו בקאריבו ראנץ' בתחילת יולי. המפיק גאס דאדג'ן הגיע לאולפן לאחר בואו של אלטון ומצא את הזמר מזיע מול פסנתר הסטיינוויי של האולפן. "הייתה לך טיסה טובה, גאס?", חייך אלטון למפיק שלו תוך כדי לגימת משקה צונן, "כבר כתבתי שישה שירים, כולם רוק טהור עם ריפים אדירים! דייבי ג'ונסטון כתב כמה קטעים, וכיילב קוואי פשוט מדהים!". הפסנתרן החל להלום במקלדת את הקצב הפראי של השיר STREET KIDS. באמצע השיר הגיע דייבי, תפס גיטרה והצטרף לג'אם. תוך זמן קצר כל הלהקה ניגנה בטירוף, כשכיילב משחרר סולואים וולקניים על גיטרת אפיפון שהייתה שייכת פעם לאגדת הבלוז בי.בי קינג. "הם נשמעו מבריק", נזכר גאס לימים, "היה להם את 'זה', מה שזה לא יהיה".

הוא ציפה לתקליט טוב, אבל הסמים הפילו את העסק. החבורה ניגנה בהידוק מופלא למרות כמויות אדירות של קוקאין ואסיד שהסתובבו שם חופשי. אלטון עצמו סיפר בהלם: "אני זוכר שעמדתי באמצע הגינה וניסיתי ללמד את כיילב את האקורדים לשיר, בזמן שהוא היה שקוע בטריפ מטורף של אל.אס.די, לחלוטין מחוץ להכרה. זה היה מוזר ומטורף לחלוטין!". "היו הרבה סמים בזמנים ההם", אמר הגיטריסט, כיילב קוואי. "זה היה זמן מטורף. לכולנו היה כסף לבזבז, אז בזבזנו אותו היטב. כל ההגזמות של עולם הרוק עמדו לרשותנו".

השיר הראשון שהם ניסו להקליט היה הרוקר האצטדיוני המשופד GROW SOME FUNK OF YOUR OWN. דייבי ג'ונסטון זכה לקבל קרדיט כשותף לכתיבה בזכות הריף הלוהט בפתיחה, אולם הודה בכנות משעשעת: "אין לי שום זיכרון שכתבתי את הריף הזה! הייתי כל כך שיכור, שכל העניין נמחק לי מהמוח עד שאלטון השמיע לי את זה למחרת בבוקר". מילות השיר נכתבו בהשראת תקרית אמיתית שבה ברני טאופין הסתבך במקסיקו סיטי כשהתחיל עם אישה מקומית ובן הזוג הקשוח שלה דרש ממנו להסתלק מיד ולחזור למקום שממנו בא. השיר אף נתקל בבעיות שידור בחלק מתחנות הרדיו בארצות הברית בגלל המילה FUNK, שנשמעה לשדרנים שמרנים כמו הקללה הגסה.

מיד אחר כך הגיע הגרוב הפ'אנקי של DAN DARE (PILOT OF THE FUTURE). זהו שיר מדע-בדיוני קליל המבוסס על גיבור קומיקס בריטי מפורסם משנות החמישים שנאבק בחייזרים – אלטון היה חובב מושבע של חוברות קומיקס אנגליות! השיר קיבל ניחוח גלאם-רוק מלוכלך בזכות שימוש מבריק של דייבי ב'טוק-בוקס' (צינור פלסטיק שמחובר לגיטרה ומשנה את הקול דרך הפה), ממש רגע לפני שפיטר פרמפטון הפך את האפקט הזה לסימן ההיכר שלו. בסיום השיר אלטון המסומם מסנן בהנאה: "אבל אני דווקא חיבבתי את המיקון!" – קריצה משעשעת שבילבלה לחלוטין את המאזינים האמריקאים, שלא היה להם מושג ירוק שהמיקון הוא הנבל החייזרי בעל הראש הירוק והענקי שנלחם בדן דייר.

אלטון ניסה גם להקליט מחדש שיר שנשאר בחוץ מסשן האלבום הקודם ונקרא PLANES – שיר מרגש שברני כתב בבדידותו בלינקולנשייר לצד כלב הטרייר שלו ג'סי, כשהוא מביט במטוסים בשמיים ומפנטז על יעדים רומנטיים. למרות ביצוע נפלא, השיר נחתך שוב מהאלבום ברגע האחרון.

אלטון העסיק להקלטות להקה חדשה לגמרי, לאחר שנפטר מנגני הליווי שהיו נאמנים לו מזה כמה שנים, ועזרו לו להגיע להצלחתו הגדולה (הבסיסט די מאריי והמתופף נייג'ל אולסון). היה נדמה שהלהקה החדשה בוערת מרוב תשוקת נגינה, והסשנים המוקדמים הוכחו פרודוקטיביים להפליא. הייתה אנרגיה חדשה. הבסיסט קני פסארלי תיאר את ההתלהבות: "לאלטון הייתה להקה רעננה, מלא אנשים חדשים סביבו לצד חברים ותיקים מהעבר. הדרך שבה אלטון כתב שירים הייתה קסם טהור – הוא פשוט לקח דף מילים של ברני והתחיל לנגן. הייתי בהלם מהכישרון שלו".

אבל שוב, הסמים היו בעיה. לא רק הם – גם הדינמיקה שקרתה שם בפנים. כשהלהקה לא הקליטה, חבריה נהגו לבלות יחדיו במתחם ההקלטות המבודד. פסארלי, היה היוצא מן הכלל מכיוון שהחזיק בית בבולדר הסמוכה. אחר צהריים מאוחר אחד, כיילב ואשתו, פטרישיה, הלכו לבקר את הבסיסט - רק כדי למצוא שם את אשתו של טאופין, מקסין. מנהל האולפן ג'ון קרסלו הודה מאוחר יותר: "קני הוא נגן בס פרטלס גאוני, אבל כשהוא בסביבה – כדאי שתשמור היטב על אשתך או על החברה שלך... נשים פשוט נמשכו אליו בטירוף".

"ברני ומקסין, הקטע שלהם היה שהם התחתנו צעירים מאד, מקסין הייתה צעירה מדי," אמר הבסיסט. "יותר מדי כסף ויותר מדי תהילה. זה מספיק כדי לדפוק מישהו. אבל זה היה מה שהיה. ומקסין ואני ממש התחברנו, וזה הפך לרומן. היינו סמויים, אבל ברני בסופו של דבר גילה". "כן, כולנו היינו דפוקים אז", הודה ברני טאופין. "התקופה ההיא הייתה פחות או יותר פסגת ההתעללות האישית שלנו".

רואי חשבון ממסוקים, נהיגה מטורפת והבלדה על הרוצח השפל

הרמוניית הלהקה נבחנה עוד יותר כאשר מסוק חג בסערה בשמי קולורדו התכולים, בדיוק כשההקלטות נכנסו להילוך גבוה. המסוק נחת ישירות מחוץ לאולפן ומתוכו יצאו עורכי דין לבושים בקפידה בחליפות יוקרה ומשקפי שמש. "עצרו את הקסם, בנים," אמר אחד מהם ופתח תיק. "אנו צריכים לקבל את החתימות שלכם על החוזים האלו לסיבוב ההופעות בסתיו. קדימה, תחתמו על החיים שלכם". "זה לא יכול לחכות קצת?", שאל כיילב. "אנחנו במצב קצת יצירתי הרגע". אבל עורכי הדין התעקשו ונוצר לחץ רב. כיילב נזכר בתחושת המחנק: "זה היה לחץ עצום, פתאום הבנתי שאנחנו בסך הכל ברגים קטנים בתוך מכונה תאגידית ענקית ודורסנית".

"מבחינה מוזיקלית, רק רציתי להפוך את הלהקה להישמע קצת יותר רועשת", אמר אלטון. "רציתי את זה כבד יותר". התוצאה באה עם תקליט שופע גרובים אך דליל במלודיות. המפיק גאס דאדג'ן רתם את הלחץ והעצבים לטובת הקלטת השיר המחשמל BILLY BONES AND THE WHITE BIRD. השיר לוקח את מקצב הבו-דידלי המוכר, והופך אותו לרוק פסיכי עם תופים רועמים של רוג'ר פופ. המממ... השיר הזה - כמה שהוא מנסה להלהיב, לא נוגע בי. סורי.

האווירה באולפן הייתה מתוחה ומסוכנת גם מחוץ לחדר הבקרה. לילה אחד, לאחר שסיימו להקליט, גאס דאדג'ן ואשתו שילה לקחו את רכב השטח של האולפן לנסיעה לעיר וחזרו בטיסה פרועה, מחליקים על החצץ במהירות מסמרת שיער. נגן כלי ההקשה ריי קופר נאלץ לקפוץ הצידה בבהלה כדי להציל את עצמו, את אשתו ואת התינוק הטרי שלהם! מנהל המתחם, ג'ון קרסלו, פשוט השתולל מזעם וצרח בטלפון על גאס: "לא אכפת לי מי אתה, אם תמשיך לנהוג פה כמו חולה נפש, אתה תעוף מפה!". להפתעתו של מנהל האולפן, גאס הגיע למשרדו שפוף, התנצל בענווה ואמר: "אתה צודק במאה אחוז, נהגתי כמו מטורף וזה לא יקרה שוב".

הבלדה הבולטת היחידה באלבום הייתה השיר היפהפה I FEEL LIKE A BULLET (IN THE GUN OF ROBERT FORD). זה היה שיר קשה ומורכב להקלטה בגלל הדינמיקה העדינה שלו והמעברים המוזיקליים החדים בין מז'ור למינור. ברני טאופין כתב את השיר כאלגוריה קורעת לב וכמעין מכתב התנצלות לאשתו מקסין בעקבות התפרקות נישואיהם: הוא השווה את עצמו לרוברט פורד, הפחדן הידוע לשמצה שירה בגבו של ג'סי ג'יימס בשנת 1882 בזמן שזה תלה תמונה בסלון ביתו. טאופין הרגיש כבוגד שיורה בבת זוגו מאחור.

פסארלי הרגיש שבמהלך ההקלטה של התקליט אלטון "עבר כמה שינויים". נואש להישאר רזה באור הזרקורים של כוכבי הרוק, כך התקיים הזמר על תזונה לא לגמרי מזינה המורכבת כמעט אך ורק מאבוקדו ומשקה ד"ר פפר דיאט. בהחלט לא התפריט ששומר אנשים באיזון.

ההשפלה של הרולינג סטונס, כדורי ההרגעה והקלטת נערת האי

אחרי שהקליטו את השיר FEED ME, שעסק בהתמכרות להרואין ובו ג'יימס ניוטון הווארד ניגן בפסנתר חשמלי במקום אלטון, עצר אלטון את ההקלטות כדי לעלות על מסוק לאצטדיון יוז בפורט קולינס. שם, ב-20 ביולי, הוא הוזמן להתארח בהופעה של הרולינג סטונס. אלטון העריץ את הסטונס ואמר בהתרגשות: "ג'אגר הוא כוכב הפופ המושלם, הוא גס, הוא מכוער ומושך בעת ובעונה אחת, הוא מבריק!".

אלא שהיחס שקיבל מאחורי הקלעים היה קר ומבזה. המתופף רוג'ר פופ רתח מכעס: "הסטונס התייחסו לאלטון כמו לזבל, השפילו אותו. אלטון היה אז הכוכב הכי ענק בעולם, גדול יותר מהם, והם פשוט לא יכלו לסבול את זה!". מיק ג'אגר, עמוס באיפור כבד, הציג את אלטון לקהל בלעג. אלטון בלע את העלבון וניגן איתם בטירוף את HONKY TONK WOMEN. כשירד, קלידן הסטונס בילי פרסטון התחנן שיחזור, ואלטון שב לבמה והפציץ בביצועים נפלאים ל-TUMBLING DICE, BROWN SUGAR ו-IT'S ONLY ROCK 'N' ROLL.

הקהל היה באקסטזה וסירב לתת לאלטון לרדת, מה שהטריף את ג'אגר וקית' ריצ'רדס מקנאה. ג'אגר היה לחוץ פחד כי זו הייתה הופעת הבכורה של הגיטריסט רוני ווד, וחשש שאלטון גונב את ההצגה ומוציא את הלהקה מאיזון. הוא חילק הוראה חד-משמעית: "כל מי שקשור לחוות קאריבו – לעוף מכאן מיד!". מסיבת הברביקיו הענקית שתוכננה למחרת בחווה עם ראש חברת התקליטים בוטלה בזלזול. אלטון נכנס ללימוזינה מושפל, שבור ומרוסק, ולא הוציא מילה מפיו כל הדרך חזרה.

כשחזרו לבקתה בקאריבו, הדיכאון של אלטון הפך לסיוט אמיתי: "הוא יצא מחדר האמבטיה כשפיו מלא בחופן ענקי של כדורי ואליום", סיפר הבסיסט קני פסארלי המזועזע. "דייבי ואני התנפלנו עליו והפלנו אותו לרצפה. אלטון היה חזק בצורה מפחידה, בקושי הצלחנו להשתלט עליו. נאבקנו בו בכוח ושלפנו את הכדורים ישירות מתוך הפה שלו. זה היה מחזה מטורף ומחריד לחלוטין!".

באופן מדהים ובלתי נתפס, יום אחד בלבד אחרי ניסיון ההתאבדות המצמרר הזה, אלטון התיישב ליד הפסנתר ושלף בקלילות את הלהיט הענק של האלבום: ISLAND GIRL. השיר סיפר את סיפורה הביזארי של פרוצה ג'מייקנית ברחובות ניו יורק. ברני טאופין ידע שמדובר בלהיט מובטח עוד לפני שנכתבה המלודיה. השיר אכן זינק למקום הראשון במצעד הבילבורד האמריקאי ושהה שם שלושה שבועות, כשהוא מדיח מהפסגה את השיר BAD BLOOD של ניל סדקה – שיר שבו אלטון עצמו שר קולות ליווי!

בסשנים התארחה גם הזמרת פטי לה-בל יחד עם שותפותיה נונה הנדריקס ושרה דאש (שזכו אז להצלחת ענק עם ההמנון LADY MARMALADE). הן הוזמנו לשיר קולות ליווי במחרוזת הפרועה שפותחת את התקליט MEDLEY (YELL HELP, WEDNESDAY NIGHT, UGLY). דייבי ג'ונסטון הלחין את הקטע בבקתה של אלטון בלילה של שכרות וסימום כבד, כהומאז' למוזיקאי ג'יי ג'יי קייל. השיר התעורר לחיים אמיתיים כשהמתופף רוג'ר פופ הפך את הביט על פיו באופן אינטואיטיבי גאוני. אלא שלאחר ששלישיית הבנות עזבה את האולפן, גאס דאדג'ן גילה בחרדה שהוא שכח להקליט אותן בפזמון האחרון. מה עשה המפיק הבריטי המשוגע? הוא גלגל לעצמו ג'וינט ענקי, נעמד מול המיקרופון וחיקה בעצמו את פטי לה-בל בקול פלצט צווחני – ואף אחד, כולל אלטון, לא הרגיש בהבדל!

האלבום הושלם תוך עשרה ימים בלבד, אבל אז הנחית גאס מכה מורלית קשה על הבסיסט קני פסארלי: המפיק הודיע לו שסאונד הבס פרטלס שלו לא עובד במיקס, ודרש ממנו להקליט מחדש את כל התפקידים באלבום! קני רתח מזעם. בסופו של דבר הוא נאלץ להשתמש בבס הופנר ישנה של פול מקרטני (שפול העניק במתנה לבעל האולפן לאחר שזה עזר במיקס של האלבום RAM). הבס הייתה קשה וזוועתית לנגינה, אבל זה הכלי היחיד שגאס הסכים לקבל. שרידי הבס המקוריים שרדו בסופו של דבר רק בשני שירים: FEED ME ו-STREET KIDS.

המיליונים זורמים והמבקרים יורים: מה חשבו על התקליט בזמן אמת

אלבום, שעבר שינויים שונים בבחירת שמו, במהלך ההכנות (מ-BOTTED AND BRAINED ל-STREET KIDS ועד IT`S BANANA TIME), הגיע לחנויות התקליטים עם מכירה מוקדמת של יותר ממיליון עותקים. הייתה זו הצלחה מסחרית מהרגע הראשון, והוא עשה היסטוריה כשהפך לאלבום השני בלבד בהיסטוריה של מצעד הבילבורד האמריקאי שנכנס ישירות למקום הראשון בשבוע הראשון לצאתו (הראשון שעשה זאת היה CAPTAIN FANTASTIC של אלטון עצמו מוקדם יותר באותה שנה!), אך במהרה הובן לרבים שהמלך הוא עירום. 

פיט טאונסנד, מלהקת המי, אמר אז בציניות, "אלטון יכול לחרבן לבנים והקהל יקנה אותן בכמויות". התקליט הוקדש לשני הנגנים שפוטרו, די מאריי ונייג'ל אולסון, אך הם ודאי לא חשו אז כה מוחמאים. 

למעשה, הפיטורים שברו לגמרי את רוחו של מאריי הבסיסט.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "אלטון ג'ון ממשיך לצמוח בפופולריות ואין סוף באופק. כמו אנשי השואו-ביזנס הגדולים ביותר, הוא מפגין אנרגיה פנומנלית, שיקול דעת מקצועי ממולח ואינסטינקט חזק לשימור עצמי - מתנות שאמורות להבטיח לו את מקומו ככוכב הפופ המובהק של הסבנטיז, כל עוד יחפוץ. אבל מלבד העובדה שאלטון ג'ון הוא בדרן חי גדול, התקליטים שלו, למרות שהם חיוניים מבחינה מסחרית לאסטרטגיית הקריירה שלו, נראים יותר ויותר חסרי משמעות מבחינה אמנותית. התקליט החדש הוא בעיקר רוק עתיר אנרגיה המיוצר על ידי המפיק גאס דאדג'ון עם ברק אופייני. 

למרות שאנשי הלהקה של אלטון השתנו במקצת, דאדג'ון ואלטון שינו רק באופן שטחי את הסאונד הבסיסי של אלטון ג'ון, שהוא מכני בצורה חלקה. הרוק רק מגביר את הקצב ומדגיש את המרקמים הצעירים של קלידים חשמליים וסינתיסייזרים על חשבון תזמור. באשר לשירים החדשים של האלבום, הם בקושי משיגים את המטרה שלהם לספק את החידושים האחרונים בבוגי סינתטי. למרות שהחומר הזה יכול להיות נהדר בהופעה, זה לא מחזיק מעמד. השירים האלו, שממריאים מהסאונד הבסיסי של הסטונס, כולל פרודיות על העיסוק של הסטונס במין ואלימות בצורה כה נונשלנטית - עד שהנושאים באים פה נטולי חושניות, איום או ניואנסים פסיכולוגיים. אם השירה של אלטון מתקרבת לשירה של ג'אגר בליטוש טכני, זה על חשבון העדינות. בניגוד לג'אגר, שאותו הוא מחקה פעם אחר פעם, אלטון נשמע לגמרי לא מעורב בחומר שלו. אני מקווה שבאחד הימים הוא, ברני טאופין וגאס דאדג'ון יעשו את האלבום הנהדר שאני משוכנע שהם מסוגלים לו".

"זה יותר אלבום של ליקים טובים מאשר שירים טובים", הכריז בן אדמונדס בעיתון פונוגרף. "להקת הליווי נהדרת וודאי התקליט הבא יהיה מאד שמח". לא כל ביקורת הייתה זורמת כמו האחרונה. ג'נט מסלין, מהניו יורק טיימס כינתה את האלבום "מוצר חפוז, שטוח ומביך", תוך דירוג התקליט רק בכוכב אחד.

צ'ארלס מאריי מ-NME הביע זלזול דומה: "אלטון עשה הרבה מאוד תקליטים לאחרונה. האחרון שלו כל כך רעוע עד כדי כך שיתמוטט אם נשמתם עליו בכבדות. למרבה הצער, זה נשמע כאילו הוא נוצר כדי לעמוד במכסה; רק עוד אלבום של אלטון ג'ון. וזה מגניב; הרבה אנשים אוהבים אלבומי אלטון ג'ון. אני אוהב את אלבומי אלטון ג'ון הקודמים, אבל זה אחד שפשוט לא עושה צדק עם האיש הזה".

כשהוא חש חוסר הוגנות בביקורות הרעות הרבות, ג'ון טובלר, מעיתון זיגזג, לקח על עצמו להגן על התקליט. "מספר ביקורות החשיבו את האלבום הזה בטענה שהוא לא מחושב היטב, חפוז, לא ברמה ודברים אחרים דומים. אני תוהה, אני באמת תוהה, אם האנשים האלו באמת הקשיבו לאלבום, או במקום זאת הכינו סקירה על ראיות לא שמיעתיות, כי אני חייב לומר לכם שאני אכן אוהב את האלבום הזה, ולמעשה אני אוהב אותו יותר ממה שאהבתי בתקליט הקודם. אל תאמינו לספקנים, תבדקו את זה עם האוזניים שלכם. 

קדימה, תמהרו לעשות זאת לפני שכל העותקים יאזלו".

וידויו של התמלילן: מבט לאחור על סיר הלחץ והשפיות שאבדה

התמלילן, ברני טאופין, בספרו: "זו הייתה להקה מרופטת שהתכנסה כדי להקליט בקיץ של 1975 את ROCK OF THE WESTIES. העצב הגולמי של האלבום ההוא אינו לטעם של כולם, אבל זה מעיד לחלוטין על החוטים החשופים שהניעו אותו. סמים התגנבו לאט למשוואה, התמכרות בהדרגה.. אלטון מודה בקלות שההתנסות הראשונה שלו בקוקאין הגיעה במהלך הגעתנו הראשונה לאולפן להקלטת אלבום בשם CARIBOU בתחילת 1974. זה לא זעזע מדי את העניין ולא פגע באלבום CAPTAIN FANTASTIC. עם זאת, עד שהגיע ROCK OF THE WESTIES, יחד עם הלהקה החדשה, התבשלה סופת שלגים והיא לא יצאה מההרים...

אם תשוו את החבורה בעלת המראה האופנתי בעטיפה הפנימית של התקליט CAPTAIN FANTASTIC לתמונה של החבורה בתקליט ROCK OF THE WESTIES, אתם תהיו עדים לסוג של טרנספורמציה שבטית. הפעם מצולמים אנשים שנראים סבירים יותר לפנות פקק של בולי עץ בנהר קולומביה. אני בטוח שכל חבר בלהקה החדשה הביא איתו בעיות משלו. אלכוהול וסמים היו החשודים העיקריים, אבל יחד עם זה היו רומנים פגומים, נישואים כושלים ודיכאון הזוי שאני בטוח שנבע מפינוק יתר בכל הצורות. בצורה מוזרה, נגן הבס החדש שלנו, קני פסארלי, נכנס לרומן עם אשתי הראשונה הפרודה, לקח אותה לבית שלו בזמן שעבד על התקליט הזה שלנו. זה אולי פרוע ומלוכלך, אבל במקרה הזה גואל, שכן בכך הוא עשה לי את השירות העצום בהקלה על מה שהיה עבורי נישואים מדכאים להפליא. בתקריות אחרות, היו לנו כמה תאונות עם חברי להקה באופנועי שלג שונים.

נראה היה שמיני דרמות ואופרות סבון מתרחשות כל הזמן. זה היה כמו משחק שחמט ששוחק על ידי אנשים שונים. התככים המשוכללים בשילוב עם מנה לא בריאה של רחמים עצמיים הביאו למהלכים מוגברים ומסובכים יותר ממה שהם היו צריכים להיות. ברור שלקוקאין היה יד עצומה בזה, ובשילוב עם גראס קטלני ובורבון, שלא לדבר על הגובה של מתחם אולפן ההקלטה עם החמצן הדליל, התוצאה לא הייתה יפה. כולנו שיחקנו באש, אבל חלק נשרפו יותר מאחרים. בין אם זה היה דייבי ג'ונסטון על אסיד, אלטון במנת יתר של ואליום, או חברים אקראיים בלהקה המתנודדים כמו ג'ק ניקולסון בסיום הסרט 'הניצוץ'. כאילו אסירים ניהלו את בית הכלא. אני לא בטוח איך, אבל עם כל הטירוף הזה עדיין הצלחנו לעשות תקליט".

בשורה התחתונה: התקליט מציג אמן ענק שנמצא על סף התהום הנפשית והפיזית שלו, מוקף בנגני על ובכאוס מוחלט, שמצליח איכשהו להוציא מזה משהו. זה יגבה עוד מחיר במהרה.

כשסיימון וגרפונקל שופכים עלינו תבלינים.

ב-24 באוקטובר בשנת 1966, יצא התקליט השלישי של סיימון וגרפונקל. שמו הוא PARSLEY, SAGE, ROSEMARY AND THYME וריח התבלינים הזה פשוט משכר!

רק שנה קודם לכן, פול סיימון עוד נדד במועדוני פולק קטנטנים וטחובים באנגליה, שר עבור כמה לירות שטרלינג והתנחם בכוס תה חם. והנה, בסתיו 1966, בעקבות ההצלחה הפנומנלית של SOUNDS OF SILENCE, הצמד מצא את עצמו בלב טירוף מוחלט. באוגוסט 1966 הם קיימו מופע ענק ומרגש באצטדיון הטניס בפורסט הילס בקווינס – חזרה הביתה בתור כוכבים בינלאומיים – כשהם חולקים את הבמה עם להקת THE MAMAS & THE PAPAS.

בהתחלה חברות הבוקינג לא ממש הבינו מה לעשות איתם ושיבצו אותם לנשפי ריקודים לצד היארדבירדס, אבל מהר מאוד הם מצאו את הממלכה האמיתית שלהם: הקמפוסים והאוניברסיטאות. בריאיון נלהב שהעניק פול סיימון לעיתונאי קית' אלת'ם בשבועון הבריטי NEW MUSICAL EXPRESS, הוא סיפר בהשתאות: "ארט ואני מופיעים באוניברסיטאות. אנחנו מופיעים בערך שלוש פעמים בכל סוף שבוע בכל רחבי ארצות הברית. אתה יודע כמה כסף הרווחנו אתמול בלילה בהופעה באמריקה? 4,300 דולר! אני פשוט לא מצליח לקלוט את זה. המספר הזה לא אומר לי כלום. ארט עשוי לבוא אליי אחרי זוג הופעות ולהגיד: 'שמע, הרווחנו 13,000 דולר בסוף השבוע הזה!' ואני סתם מושך בכתפיים ואומר לו: 'וואלה, זו בהחלט עבודה נחמדה של יומיים'."

העיתונות המוזיקלית של אותם ימים הדביקה להם תווית ברורה, וכותרת אחת ב-NEW MUSICAL EXPRESS הכריזה: ENTER THE INTELLECTUAL SIMON AND GARFUNKEL. הכתבה נפתחה בציטוט פילוסופי של פול: "החיים הם כמו משחק שבו כולם מנסים ללא הרף להבין איך לנצח. אם תפסיק לנסות לגלות את זה, החיים לא שווים דבר". הכתב הוסיף בהערצה שכוכב רוק ממוצע לא יורה דימויים כאלה מהמותן – אבל סיימון וגרפונקל מעולם לא היו ממוצעים. והם בהחלט טיפחו את התדמית הזו! פול סיימון סיפר לימים בריאיון למלודי מייקר בנימה כנה ומשועשעת: "היינו עולים למטוסים ונכנסים לדיונים אינסופיים על אקזיסטנציאליזם וכל מיני עניינים פילוסופיים של סטודנטים בקולג' – אבל אף אחד אחר מסביבנו בסצנה לא עשה את זה. כך שבאיזשהו אופן, למרות שהיינו ממש מעולים ביצירת מוזיקת פופ, לא באמת היינו שייכים לעולם הפופ".

המהפכה של שמונה ערוצים והעטיפה עם השיער המחושמל

התקליט PARSLEY, SAGE, ROSEMARY AND THYME סימן גם נקודת מפנה טכנולוגית עצומה: זה היה האלבום הראשון שחברת COLUMBIA הקליטה על גבי מכונות הקלטה חדישות של שמונה ערוצים באולפני ניו יורק. עד אז, שני אלבומיהם הראשונים הוקלטו במהירות תחת לחץ זמנים. הפעם, פול וארט דרשו שליטה מוחלטת בהפקה. יחד עם טכנאי ההקלטה, רוי היילי, הם בילו חודשים ארוכים באולפן בבניית שכבות קוליות, פריטות גיטרה זכות ושילוב כלי נגינה ייחודיים כמו צ'מבלו ובס אקוסטי. זו הייתה הפקה יקרה וקפדנית להפליא, אך כזו שהחזירה כל סנט והפכה לאבן דרך על-זמנית.

על גב עטיפת האלבום הדפיסה החברה ביקורת נלהבת של מבקר המוזיקה רוברט שלטון מהניו יורק טיימס, שהרעיף שבחים על המוזיקה וההרמוניות אך לא התאפק ותיאר את רעמת התלתלים הפרועה של ארט גרפונקל "במונחים של מכת חשמל". באותה עטיפה הופיע גם מאמר מרתק פרי עטו של מבקר הג'אז והרוק ראלף ג'יי גליסון, שסיכם את מהות האלבום במילים שנוגעות ישר בלב: "יש כאן שירי ניכור, אך ישנם גם שירי אהבה, והם נוגעים בעומק הזרם הפילוסופי ששולט בנוער החדש – זרם של יצירתיות כנגד המכונה, ולמען האנושות כולה."

ארבעת התבלינים והסכסוך שנמשך עשורים

רצועת הפתיחה המהפנטת, שגם העניקה לאלבום את שמו, היא SCARBOROUGH FAIR / CANTICLE. מדובר בבלדה עממית אנגלית עתיקה שמקורה בימי הביניים. העיירה סקרבורו שעל חוף יורקשייר באנגליה הייתה מוקד ליריד מסחר ובידור ענק שנמשך 45 ימים מדי שנה. השיר מציב בפני האהובה משימות בלתי אפשריות כתנאי לאהבת אמת.

והשורה החוזרת על ארבעת עשבי התיבול איננה סתם מתכון למרק, אלא סמליות רפואית ומאגית מימי הביניים: פטרוזיליה סימלה נוחות ונחמה והקלה על תחושת מרירות. מרווה ייצגה חוזק, עוצמה וחוסן פנימי. רוזמרין סימל אהבה, נאמנות וזיכרון נצחי. טימין סימל אומץ לב וגבורה.

אבל מאחורי ההקלטה השמימית הזו מסתתרת גם דרמה אנושית סוערת: פול סיימון למד את הלחן והעיבוד המכשף בשנת 1965 בעת שהותו באנגליה מזמר הפולק הבריטי מרטין קארתי. כשסיימון וגרפונקל הקליטו את השיר, הם שזרו לתוכו כקונטרפונקט מבריק שיר מחאה קודם שכתב פול, אך בקרדיטים נרשם השיר כעיבוד מסורתי של סיימון וגרפונקל מבלי להזכיר כלל את קארתי. קארתי הפגוע ראה בכך גזל אמנותי, והשניים ניתקו קשר ולא החליפו מילה במשך עשרות שנים! רק בשנת 2000 הזמין פול את קארתי להופיע עמו על במה אחת בלונדון, התנצל בפניו על הנאיביות של אותם ימים, והשניים התפייסו סוף סוף.

השיר הפך לקלאסיקה גדולה, ואף על פי שהיה להיט ברור, הוא יצא כסינגל בארצות הברית רק ב-1968, לאחר ששובץ בפסקול הסרט THE GRADUATE בכיכובו של דסטין הופמן.

געגועים ברציף רכבת קפוא ושש בבוקר על הגשר

שיר מופלא נוסף שנכנס לאלבום הוא HOMEWARD BOUND. את השיר הזה כתב פול סיימון בעודו יושב בודד וקפוא על ספסל ברציף תחנת הרכבת של העיירה ווידנס ליד ליברפול, ממתין לקרון הראשון שייקח אותו חזרה ללונדון ואל זרועותיה של חברתו האהובה קאתי צ'יטי. דפיקות התוף המונוטוניות בהקלטה נועדו לחקות את שגרת הנסיעות המתישה והבדידות שבדרכים. בריאיון מאוחר יותר סיפר פול סיימון על השיר בגילוי לב מפתיע: "השיר הזה הוא כמו תצלום בזק, תמונה ישנה מאוד מלפני שנים רבות. אני אוהב את הזיכרון הזה ששמור בו, אבל אני לא ממש משתגע על השיר עצמו. הייתי רוצה שתהיה לו כותרת מקורית יותר במקום שם שחוק שקיים כבר לנצח. ובכל זאת, יש בו משהו כל כך נאיבי ומתוק, הוא נטול כל שמץ של כעס".

בניגוד מוחלט לעגמומיות של תחנת הרכבת האנגלית, האלבום מציע את אחד משירי הפופ המרוממים והאופטימיים ביותר שנכתבו אי פעם: THE 59TH STREET BRIDGE SONG (FEELIN' GROOVY). פול סיימון כתב אותו בשעה שש בבוקר בעודו צועד על גשר קווינסבורו בניו יורק, כשהשמש עלתה והאירה את המזרח. כדי להעניק לשיר את הקלילות הג'אזית המושלמת, הצמד גייס להקלטה את חטיבת הקצב האגדית של רביעיית דייב ברובק – יוג'ין רייט על הבס וג'ו מורלו בתופים!

בריאיון לכתב העת THE NEW YORKER חשף סיימון בהומור משובח: "האמת היא שלא הייתי מרוצה מהשם המקורי. חשבתי לעצמי: מה פתאום ששני אנשים כמונו יקליטו שיר שנקרא סתם כך FEELIN' GROOVY? זה נשמע קל דעת מדי! אז אמרתי לעצמי, בוא ניתן לזה כותרת אינטלקטואלית יותר עם שם של גשר, וכך נולד השם THE 59TH STREET BRIDGE SONG... לפעמים אני כותב שיר שהוא פשוט רושם טהור. אני חושב: צהוב... ורוד... בועות... גרגור... שמחה טהורה! השורה שבה אני שר שאני מנומר ומנומנם אולי לא הגיונית תחבירית, אבל פשוט הרגשתי מנומר! שליו, רדום ומבסוט. זה שיר שמח, וזה בדיוק מה שהוא היה צריך להיות".

העקיצה לבוב דילן, הבלדה הבדויה והשיר שהקדים את החורף

פול סיימון המשיך להסביר את הניגוד בין השירים הקלילים לשירים העמוקים באלבום: "מצד שני, יש את השירים מהסוג של THE DANGLING CONVERSATION. שירים שבנויים בדיוק מופתי ומפותל. כל מילה ומילה נבחרה שם בכוונה תחילה. אולי זה חומר שמיועד לבוגרי החוג לספרות אנגלית, אבל גם אם לא קלטתם את כל הסמליות המורכבת – אל תדאגו, לא באמת הפסדתם שום דבר".

ואם כבר מדברים על אינטלקטואלים, אי אפשר שלא לחייך למשמע השיר A SIMPLE DESULTORY PHILIPPIC. השיר הזה הוא פרודיה מבריקה ורוויית הומור על סגנון הכתיבה האסוציאטיבי והמהיר של בוב דילן, ובמיוחד על שירו SUBTERRANEAN HOMESICK BLUES. סיימון שאב כאן השראה ישירה גם מענק הסטנד-אפ לני ברוס, כשהוא יורה לכל עבר שמות של פוליטיקאים ודמויות תרבות: רוברט מקנמרה, נורמן מיילר, איין ראנד, פיל ספקטור, ארט גרפונקל, טכנאי ההקלטה רוי היילי, ואפילו מסיים את השיר במלמול דילני קורע מצחוק שבו הוא מפטיר לעבר מנהלו של דילן, אלברט גרוסמן: "איבדתי את המפוחית שלי, אלברט!"

ומה לגבי הבלדה המרטיטה FOR EMILY, WHENEVER I MAY FIND HER? כאן שר ארט גרפונקל סולו מלאכי כשהוא מלווה אך ורק בגיטרה האקוסטית בת 12 המיתרים של פול. בהופעה טלוויזיונית מפורסמת הציג גרפונקל את השיר בחיוך רחב: "זה שיר על נערה בדויה לחלוטין. קוראים לה אמילי. אף אחד מאיתנו לא מכיר אותה אישית, אבל השיר נכתב עליה. אני בטוח שיום אחד היא עוד תופיע!" ואילו פול סיימון, בריאיון משנת 1990 למגזין SONGTALK, הגיב על כך ביובש ובהומור אופייני: "ארטי פשוט מת על השיר הזה. הוא כל כך אהב לשיר אותו בקול הגבוה שלו. ובכן, זה שיר סופר-רומנטי, אבל בינינו – אני אישית פשוט לא אוהב אותו בכלל."

ממש באותם שבועות שבהם האלבום יצא לעולם, סיימון כבר היה מוצף בפרץ יצירתיות בלתי נשלט. במקום לנוח על זרי הדפנה, הצמד נכנס שוב לאולפן והקליט את סינגל הרוק הקצבי והסוחף A HAZY SHADE OF WINTER. השיר שילב תיפוף דומיננטי וצלילי אורגן עוצמתיים, דיבר על תסכולי הכתיבה וההזדקנות, ויצא בדיוק לקראת חורף 1966 כשהוא מזנק אל תוך מצעדי הפזמונים.

מהדורת שבע בערב: שיעור במוסר ובאנושיות

האלבום נחתם ברצועה נוקבת ומצמררת במיוחד: 7 O'CLOCK NEWS / SILENT NIGHT. ארט מנגן על פסנתר והצמד שר בהרמוניה ממיסת לב את מזמור חג המולד השקט והקדוש, בעוד שקריין החדשות צ'ארלי או'דונל מקריא מהדורת חדשות קודרת. ככל שהשיר מתקדם, קולות השירה נחלשים וקולו של הקריין הולך ומתגבר כשהוא מדווח על זוועות מלחמת וייטנאם, גיוסי החובה, צעדת זכויות האזרח של מרטין לותר קינג, מותו הטראגי ממנת יתר של לני ברוס, ופשעיו של הרוצח הסדרתי ריצ'רד ספק.

ואם יש רגע אחד בתקליט הזה שהצליח באמת להפחיד אותי ולטלטל אותי, זה קרה דווקא בשיר PATTERNS. בשיר הזה מוצג המין האנושי כמי שרודף אחרי דברים כמו חולדה שלכודה בנתיב שאין לה שליטה עליו ("מרגע לידתי / ועד רגע מותי / ישנם דפוסים שעלי ללכת לפיהם / בדיוק כפי שעלי לנשום כל נשימה"). והרגע המצמרר הוא כשמושרת השורה "והדפוס לעולם אינו משתנה" כשלפתע בוקר קול עם אפקט מצמרר ששר את המשפט המשלים - "עד שהעכברוש מת". בהחלט נקודה מצמררת למחשבה.

והניגוד המצמרר הזה בין התום והיופי של המוזיקה לבין האלימות של העולם שבחוץ, הגדיר בצורה מושלמת את השבר של שנות השישים. זהו אלבום של תבלינים, של געגועים ושל מחאה עמוקה – יצירת מופת שגם עשרות שנים לאחר מכן ממשיכה להדהד, לרגש ולרענן את הנפש בכל האזנה מחדש.

אז מה נכתב עליו בעיתוני העבר? הנה הביקורות ששלפתי לכם מפעם...

בעיתון MOJO NAVIGATOR נכתב: "האלבום השלישי הזה כולל בעיקר עבודת גיטרה אקוסטית, אם כי ישנם מקרים בהם נעשה שימוש בליווי (בס, תופים, אורגן, מיתרים וצליל הודי), עם תוצאות מעורבות. הדבר הטוב ביותר עשוי להיות SCARBOROUGH FAIR / CANTICLE, צליל נקי ופריך בצורה יוצאת דופן. זוהי מנגינה עדינה מאוד עם שזירה מעניינת של קולות רקע באופן המזכיר למדי מוזיקת מקהלה כנסייתית. השיר PATTERNS הוא הניסיון הראשון שלהם בצליל המזרחי. הוא לא מצליח כל כך, בגלל מילים גרועות באופן מכריע, אבל הרצועה האינסטרומנטלית עצמה מעניינת. הדבר היחיד שהוא באמת רוק הוא A SIMPLE DESULTORY PHILLIPIC. הוא כולל צליל פאז קבוע עם אורגן ברקע, יחד עם בס ותופים. זהו קטע משעשע, אך לא הישג מוזיקלי גדול".

בעיתון HIGH FIDELITY נכתב: "המיטב של כותבי-השירים העכשוויים הם אלה שמילותיהם מגיעות יחד בחן ובאופן מקיף, ומבין אלה פול סיימון הוא החשוב ביותר. מבחינה מוזיקלית, סיימון וגרפונקל במצב טוב יותר מרוב הלהקות. העיבודים שלהם מתוחכמים לעתים קרובות, אם כי יש להוסיף שחלק מהעיבודים שלהם לקחו עד 20 שעות אולפן לשכלול, והשירה דרשה 10 שעות נוספות. עם זאת, המילים של סיימון עולות על המנגינות שלו, והצליל המוזיקלי של הלהקה הוא מעט מהוסס. סיימון וגרפונקל הם בהחלט הלהקה הדמיונית והאינטליגנטית ביותר מבין החדשים. אם הסגנון הנוכחי ישיג ליטוש, לשניים האלה יהיה הרבה מה לעשות איתו".

בעיתון STEREO REVIEW נכתב: "יותר ויותר מורים צעירים בבתי ספר תיכוניים ובמכללות רואים בעבודתו של פול סיימון שירה, ואני מסכים איתם. ארט גרפונקל לקח את המילים האלה ועיבד אותן לשירים רכים, עם ליווי יוצא דופן. רק שיר אחד גולש לוויכוחים שטחיים – הצבת חדשות ששודרו מול שירת SILENT NIGHT. האם זה מספיק פשוט לדווח על חוליי החברה שלנו בשירים מתוקים? אני לא חושב כך. באשר לשאר האלבום, סיימון וגרפונקל מראים עד כמה המוזיקה הפופולרית שלהם הגיעה למיטבה".

בעיתון HULLABALOO נכתב: "האלבום האחרון שלהם מכיל את SILENT NIGHT הפה, אירוני ומרשים. זהו ללא ספק האלבום הבולט ביותר ששמעתי מזה זמן רב".

בעיתון HIT PARADER נכתב: "האלבום השלישי של פול סיימון וארט גרפונקל הוא גם פחות "רוקי" ממה שהיו בעבר. הרמוניות קוליות עדינות יותר. זהו אלבום שכדאי לשמוע שוב ושוב".

גם זה קרה ב-24 באוקטובר. דפדוף קצר אחורה בזמן חושף שלל דרמות, עסקאות ענק, רגעי מפתח וגם כמה פאשלות מביכות. בואו נצלול לכמה מהאירועים המרתקים שקרו בתאריך זה לאורך השנים.

המלך ג'ון, האביר אלטון ומצעד השערוריות של קית' ריצ'רדס

נתחיל ב-1973, אז ג'ון לנון החליט שהוא לא רק מוזיקאי אלא גם במאי. הוא התייצב בלוס אנג'לס כדי לצלם פרסומת טלוויזיה עבור התקליט החדש שלו, MIND GAMES. לנון, בבגדי מלך, הכתיר בפרסומת שחקנית ודוגמנית בשם טרי קינג, שגילמה, כמה הולם, את מלכת אנגליה. ומי עוד קפץ לבקר באולפן ההקלטות RECORD PLANT באותו יום וצפה בחברו לנון בפעולה? לא אחר מאשר כוכב לוהט בשם אלטון ג'ון. מפגש פסגה מלכותי בהחלט. את שיר הנושא של האלבום לנון החל לכתוב עוד בשנת 1969, בימי הביטלס העליזים של הקלטות GET BACK, תחת השם הראשוני MAKE LOVE, NOT WAR. ההשראה הסופית לשם החדש הגיעה מספרם של רוברט מאסטרס וג'ין יוסטון שעסק בתרגילי מודעות ופסיכולוגיה.

ממש באותם ימים סוערים של שלהי אוקטובר 1973, לנון היה שקוע עמוק בתוך תקופת "סוף השבוע האבוד" המפורסמת שלו בלוס אנג'לס, כשהוא מופרד מיוקו אונו ומלווה במיי פאנג. חמישה ימים בלבד לאחר צילומי אותה פרסומת, ב-29 באוקטובר, האלבום יצא רשמית לחנויות בארצות הברית, ובדיוק באותו שבוע ג'ון כבר החל לתכנן את סשני ההקלטות הפרועים והכאוטיים עם המפיק פיל ספקטור לאלבום הנוסטלגי ROCK 'N' ROLL. והחברות עם אלטון? ובכן, היא תוליד תוך שנה את הלהיט WHATEVER GETS YOU THRU THE NIGHT ואת ההופעה המשותפת במדיסון סקוור גארדן!

באותה שנה בדיוק, חבר אחר מאצולת הרוק הבריטית הסתבך קשות. קית' ריצ'רדס, הגיטריסט של הרולינג סטונס, חטף קנס לאחר שמשטרת לונדון פשטה על ביתו בצ'לסי ומצאה אוסף לא מחמיא של הרואין סיני, קנאביס ואפילו אקדח. ריצ'רדס והסטונס בדיוק סיימו ארבעה ימים קודם לכן את סיבוב ההופעות האירופי המתיש שלהם לקידום האלבום GOATS HEAD SOUP, וקית' בסך הכל רצה קצת "שקט ביתי" – רק שלמשטרת לונדון היו תוכניות אחרות לגמרי. 

אבל עם קית', צרות תמיד באות בצרורות. אז בדיוק ארבע שנים מאוחר יותר, ב-1978, הוא מצא את עצמו שוב בבית משפט, הפעם בטורונטו, כשהוא מודה באשמה בעקבות המעצר המפורסם במלון הארבור קאסל בטורונטו שהתרחש בפברואר 1977. הפעם הסיפור היה חמור בהרבה, והוא עמד בפני סכנת מאסר עולם על סחר בסמים. מה שהציל אותו, בין היתר, היה מכתב מרגש ששלחה לשופט מעריצה עיוורת, שטענה כי המוזיקה של ריצ'רדס היא מאור עיניה. השופט ריחם, גזר עליו עונש על תנאי והורה לו להופיע בקונצרט צדקה למען המכון הלאומי הקנדי לעיוורים. באותם ימים ממש של סתיו 1978 הסטונס חגגו את ההצלחה המטורפת של אלבומם SOME GIRLS, וכדי לעמוד בתנאי גזר הדין, קית' הקים באביב שלאחר מכן הרכב מיוחד בשם THE NEW BARBARIANS יחד עם רון ווד, איאן מקיילגן, סטנלי קלארק ובובי קיז, והם קיימו שני מופעי צדקה היסטוריים באושווה שבקנדה.

ומה שלום שאר חברי הסטונס? הבסיסט המקורי של הלהקה, ביל ווימן, חגג יום הולדת ביום זה, לאחר שנולד ב-1936. ווימן היה ידוע כשקט בחבורה וכמי שעמד תמיד על הבמה קפוא כמו פסל מצרי עם הבס המורם שלו, בזמן שמיק וקית' התרוצצו סביבו באמוק. ועוד שנולדו ביום זה: ג'רי אדמונטון (1946), המתופף של להקת STEPPENWOLF (ששמו האמיתי היה ג'רלד מקרוהן), אשר נהרג באופן טרגי בתאונת דרכים ב-1993. אדגר בראוטון (1947), הגיטריסט שהנהיג את הלהקה הפסיכדלית על שמו. דייל גריפין (1948), המתופף של MOTT THE HOOPLE (אלו מהשיר ALL THE YOUNG DUDES), שמת ב-2016 לאחר מאבק במחלת האלצהיימר. וגם רוב וואן ליוון (1946), הגיטריסט וכותב השירים ההולנדי שהקים את SHOCKING BLUE והעניק לעולם את הלהיט הנצחי VENUS.

שקדים מודלקים, צהבת קשה והשריפה שהולידה המנון גיטרות

לא רק צרות משפטיות פקדו את הכוכבים, אלא גם בעיות רפואיות. ב-1964, סולן להקת ההוליס, אלן קלארק, נאלץ לעבור ניתוח פשוט להסרת שקדים. הניתוח הזה אילץ את הלהקה, שהייתה בשיא פופולריותה, לבטל את כל הופעותיה עד אמצע נובמבר. הלהקה הייתה אז במומנטום מטורף עם להיטים כמו JUST ONE LOOK ו-HERE I GO AGAIN, והקרב על המצעדים מול הביטלס דרש מיתרי קול בריאים ללא שום פשרות.

אבל מקרה חירום רפואי דרמטי הרבה יותר אירע ללהקת דיפ פרפל ב-1971, במהלך סיבוב הופעות בארצות הברית. דקות ספורות לפני העלייה לבמה, הסולן איאן גילאן חלה פתאומית בצורה קשה. הקהל כבר היה באולם, והלהקה לא ידעה מה לעשות. לבסוף, הבסיסט רוג'ר גלובר, שלא היה זמר מעולם, אזר אומץ וניגש למיקרופון. גלובר אמר אז: "הקהל היה מאוד סימפטי ומאוד מאוד אדיב. הגענו למצב שבו אם משהו קצת לא בסדר, אנחנו פשוט לא נעבוד כמו בלילה הקודם. הסיבה היחידה שעשינו את זה, לעלות לבמה בלי הסולן, היא בגלל שהיו שם כל כך הרבה אנשים והרגשנו באמת מחויבים לעשות משהו בשביל האנשים האלו. אם הדבר היה קורה כמה שעות קודם לכן, בהחלט היינו מבטלים, אבל לא יכולנו בשלב זה. הוא בידיים טובות עכשיו, אבל הוא חולה מאוד. אם הוא היה עושה אולי טיסה נוספת הוא היה עלול למות. ככה זה. אז הוא יהיה בבית החולים אולי עשרה ימים, שבועיים, ואז אולי הוא יוכל לטוס בחזרה לאנגליה. ואז זה הולך להיות מנוחה של חודשיים בערך. במקור, החודש הבא היה אמור להיות סיבוב הופעות, כאן. דצמבר היה אמור להיות איתנו בשוויץ כדי ליצור את האלבום הבא, באמצעות האולפן הנייד של הרולינג סטונס. לגבי החודש הזה פשוט ניקח את זה בקלות, אולי נתחיל לכתוב קצת. אני חושב שאיאן צריך להיות בכושר להגיע בדצמבר ולשיר באלבום. באמת היינו צריכים את סיבוב ההופעות הזה. זה לא כל כך הכסף, אלא העיתוי של הסיבוב הזה שהוא קריטי. העובדה שלא נעשה את זה עלולה להזיק לנו, אז אנחנו נחזור בינואר לכעשרה קונצרטים. זה עדיין לא מוגדר, אבל כנראה נופיע בשיקגו, ניו יורק, מדינות גדולות מסביב לניו יורק, כמה מדינות סביב האגם, פיטסבורג, קליבלנד ואז פלורידה, כי לפלורידה יש ​​שמש, לוס אנג'לס, סן פרנסיסקו וסיאטל. אנחנו אוהבים לנגן. כשאתה על הבמה זה נהדר. אבל הנסיעה היא משהו שאתה צריך לעשות. לפעמים זה מהנה, ולפעמים זה יותר גרוע מהגיהנום. אני לא אוהב במיוחד לטייל בארצות הברית, אני חייב להודות".

ג'ון פוגרטי נגד ג'ון פוגרטי: משפט הפלגיאט העצמי ההזוי בהיסטוריה

ב-1988 החל אחד המשפטים המוזרים בתולדות המוזיקה. ג'ון פוגרטי, לשעבר מנהיג תחיית קרידנס קלירווטר, נתבע על גניבת מוזיקה. ומי היה הגנב לכאורה? הוא עצמו! הבוס לשעבר שלו מחברת FANTASY ואויבו המושבע, סול זנץ, שהחזיק בזכויות לקטלוג הישן של הלהקה, טען שלהיט הסולו של פוגרטי מ-1985, THE OLD MAN DOWN THE ROAD, הוא העתק מדויק של הלהיט הישן RUN THROUGH THE JUNGLE. פוגרטי נאלץ להביא את הגיטרה שלו לדוכן העדים ולהדגים לשופט ולמושבעים כיצד הוא כותב שירים, וכיצד שני השירים שונים זה מזה למרות סגנונו הדומה. הסכסוך המר בין השניים היה כה עמוק, שפוגרטי סירב במשך שנים לבצע בהופעותיו את שירי הלהקה המקורית שלו כדי שזנץ לא יקבל תמלוגים! באלבום הקאמבק הענק שלו מ-1985, CENTERFIELD, פוגרטי אף כלל שני שירים שעקצו את זנץ ישירות. במשפט עצמו, פוגרטי חיבר את הגיטרה למגבר קטן מול השופט והמושבעים, ניגן פריטות בלוז פנטטוניות והוכיח שיש הבדל עצום בין שפה סגנונית וחותמת יד אישית של יוצר לבין גניבה ספרותית. בסופו של דבר, השכל הישר ניצח ופוגרטי זכה בתיק.

כוכבי אסטרופיזיקה וגיבורי גיטרה איריים באולמות לונדון

ב-1968, צעיר בשם בריאן מאי הגיע לרויאל אלברט הול עם הוריו הגאים כדי לקבל את התואר הראשון שלו בפיזיקה מ-IMPERIAL COLLEGE. הוא אפילו קיבל הצעת עבודה במצפה הכוכבים היוקרתי ג'ודראל בנק. אבל למאי היו תוכניות אחרות. הוא דחה את ההצעה, כי היה שקוע מדי בסצנת המוזיקה של לונדון. יומיים בלבד לאחר קבלת התואר, להקתו החדשה, SMILE, קיימה את הופעת הבכורה שלה, כשחיממה את לא אחרת מאשר פינק פלויד, באותו קולג' שבו למד. ההרכב כלל את מאי בגיטרה, טים סטאפל בבס ושירה, ומתופף צעיר בשם רוג'ר מדאוז טיילור.

באותם ימים ממש, סטודנט לאמנות בשם פרדי בולסארה הסתובב איתם בחזרות, התלהב מהנגינה אך לא הפסיק להעיר להם שהם חייבים להתלבש הרבה יותר נועז ולהביא תיאטרליות מוחצת לבמה. כשהסולן סטאפל עזב, חברו לדירה, בחור בשם פרד בולסארה (שבהמשך יהפוך את שמו לפרדי מרקיורי), תפס את מקומו, והשאר, ובכן, זו היסטוריה של להקת קווין. ואגב מאי, אל דאגה: הוא סגר את המעגל האקדמי וסיים את עבודת הדוקטורט שלו באסטרופיזיקה בשנת 2007!

שנה לאחר שבריאן מאי קיבל את התואר שלו, ב-1969, להקה אחרת בשם TASTE, שהובלה על ידי הגיטריסט הווירטואוז רורי גאלאגהר, הופיעה במועדון מארקי בלונדון. הביקוש היה כל כך היסטרי, שהם שברו את שיא מכירת הכרטיסים של המועדון עד לאותו יום. מי שחיממה אותם באותו ערב הייתה להקת GROUNDHOGS. גאלאגהר והשלישייה שלו היו אז בשיא התנופה בעקבות צאת אלבום הבכורה שלהם הנושא את שם הלהקה TASTE, חורשים את המועדונים של בריטניה ומניחים את היסודות להופעתם המיתולוגית בפסטיבל האי וייט בקיץ שלאחר מכן, כשגאלאגהר חמוש בפנדר סטראטוקסטר החבוטה שלו משנת 1961 ששרפה כל במה.

מגלחי הראשים של וולברהמפטון והקסם החם של מארק נופפלר

באותו יום בדיוק, ב-1969, להקה חדשה ומגולחת ראש בשם הסלייד (THE SLADE) ניסתה את מזלה עם תקליטון חדש בשם WILD WINDS ARE BLOWING. התקליטון נחל כישלון במצעד הבריטי. היה זה אחרי נסיון לפרוץ תחת השם AMBROSE SLADE עם אלבום בכורה בשם BEGINNINGS. ההצלחה לא הגיעה וארבעת חברי הלהקה הבינו שחייבים לשנות כיוון: במקום לבצע גרסאות כיסוי כדאי לפנות לכתיבת שירים מקוריים. כמו כן, צריך לשנות תדמית. מנהל הלהקה, צ'אס צ'אנדלר (לשעבר הבסיסט של האנימלס ושעבר גם מנהלו של ג'ימי הנדריקס) הציע לחברי הלהקה לגלח את ראשיהם. הגיטריסט דייב היל והבסיסט ג'ים לי התחלחלו מהרעיון. לאחר שכנוע הם ניאותו לנסות וגם מיהרו לקנות נעלי ד"ר מרטין וביגוד עם שלייקס שישלים את התמונה. 

צ'אנדלר קיבל לידיו שיר מחברת מו"לות והחליט שהוא יתאים לביצוע בחוריו המגולחים. שמונה שנים לאחר מכן הודה מתופף הלהקה, דון פאוואל, שזה השיר הכי מביך שעשה בלהקה. זמר הלהקה, נודי הולדר, אמר בספרו שזה דווקא היה שיר פופ טוב אך לא מסחרי דיו. בהמשך הגיע השיר גם לאלבום PLAY IT LOUD. עיתון דיסק פרסם בביקורתו על השיר: "אין פה שום דבר מיוחד וחדשני. אם הלהקה הזו רוצה להיות יותר מתופעה של גימיק אחד, כדאי שתתאמץ יותר". מי היה מאמין אז שתוך שנתיים צ'אנדלר יזרוק את המגפיים והשלייקס לפח, ילביש אותם בנצנצים, פלטפורמות ומגבעות מראות ענקיות, ויהפוך אותם למכונת להיטי גלאם דורסנית עם פצצות אנרגיה כמו CUM ON FEEL THE NOIZE!

קפצנו ל-1980, ולהקת דייר סטרייטס הופיעה באוניברסיטת פורטלנד. מגזין רולינג סטון שלח מבקר שהתלהב: "מארק נופפלר אומר שאינו רוצה להיות גיבור גיטרה אבל העובדה היא שאין לו ברירה אלא להסכים כי הוא כזה. הוא מחייך בביישנות לקהל שמולו אבל הוא יודע היטב בשביל מה הם באו לשם. הם באו לשמוע את סולואי הגיטרות שלו. המופע נפתח עם ONCE UPON A TIME IN THE WEST ומשם הביאה לנו שעתיים ללא הפסקה. נופפלר, שמחליף מדי פעם בין הסטראטוקסטר הלבנה לאדמה שלו, גם הביא עם חבריו את רוב שירי תקליטם החדש, 'עושים סרטים'. הוא גם מנגן בגיטרת תריסר מיתרים וגם בגיטרת סטיל ישנה. מאחוריו נמצא המתופף, פיק וית'רס, שבתיפופו המדויק מביא אפקט של יריה בכל פעם כשהוא הולם בעוצמה בתופיו. 

הלהקה, בהרכבה החדש, הינה מהודקת ומלהיבה. נכון שנופפלר אינו ספרינגסטין אך הוא היה מלא חיים בהופעה הזו. כשהגיעו לסוף השיר 'המושלים בסווינג' ונופפלר כבר היה חסר נשימה, נשמע בקהל מישהו צועק 'בנאדם, אנחנו דורשים הדרן שני'. זה מראה שדייר סטרייטס מצאה את הנישה שלה ומצליחה לגרום לקהל שלה להגיע לאקסטזה שכזו". התזמון של ההופעה הזו היה מושלם: אלבומם השלישי והמופתי MAKING MOVIES, שכלל יצירות נשגבות כמו TUNNEL OF LOVE ו-ROMEO AND JULIET, יצא לחנויות בדיוק שבוע קודם לכן, ב-17 באוקטובר 1980! מאחורי הקלעים שרר מתח עצום, שכן במהלך הקלטות האלבום בניו יורק עזב אחיו של מארק, דייוויד נופפלר, את הלהקה בטריקת דלת עקב חילוקי דעות, מה שאילץ את מארק להקליט כמעט את כל תפקידי הגיטרה בעצמו ולצרף את רוי ביטן, הפסנתרן המהולל של ברוס ספרינגסטין, כדי לעבות את הצליל.

שערוריות בשידור חי, גיטרות שורטות בברלין ומלאכים של דיסקו

ומה בגזרת הלהיטים החדשים? ב-1983 יצא התקליטון RELAX של פרנקי הולך להוליווד (FRANKIE GOES TO HOLLYWOOD). הרעיון הבסיסי של "הירגע, אל תעשה את זה" הגיע לזמר הלהקה, הולי ג'ונסון, יום אחד בחורף 1982, כאשר איחר לחזרות ומצא את עצמו "צועד מהר מאוד לאורך השמורה המרכזית של שדרת הנסיכים". המילים יחסית מעורפלות, אם כי השורה "כשאתה רוצה לבוא" היא בבירור התייחסות לאורגזמה. במהרה נתגלה הדבר בקרב הבי.בי.סי הבריטי שמיהר להחרים את השיר ולגרום בכך להפיכתו ללהיט היסטרי. הפקת השיר נעשתה על ידי טרבור הורן. טרבור הורן גילה את הלהקה זמן קצר לאחר שיצר את חברת התקליטים שלו ZTT כשראה את הלהקה מבצעת שיר בתוכנית THE TUBE. 

כריס סקוויר (חברו הבסיסט מלהקת יס) הגיב, "הלהקה הזו נראית ממש מעניינת. למה שלא תחתים אותה?" אבל הורן לא חשב עליה הרבה עד חודשים לאחר מכן, כששמע אותה שוב ויצר איתה קשר כדי להחתים אותה. הוא לא היה מודע לכך שהלהקה הייתה אז על סף התפרקות כי חבריה חשו לא מוצלחים. הורן היה כל כך מאוכזב מהיכולת הטכנית של חברי הלהקה באולפן, שהוא פשוט זרק את ההקלטות המקוריות שלהם לפח ובנה את כל הרצועה מחדש בעזרת נגני אולפן מובחרים (ובראשם הבסיסט נורמן וואט-רוי) ומחשב ה-SYNCLAVIER המהפכני! כשהשדרן מייק ריד מ-BBC RADIO 1 קלט בינואר 1984 את המשמעות המינית הבוטה של המילים, הוא עצר את התקליט בשידור חי בהפגנתיות והודיע שהוא מסרב להשמיע אותו – שערורייה שדחפה את השיר מיד למקום הראשון במצעד הבריטי לחמישה שבועות רצופים!

ב-1980 הוציא דייויד בואי את התקליטון FASHION, מתוך התקליט SCARY MONSTERS. המפיק טוני ויסקונטי סיפר שליין הבס הושפע מלהיט אחר של בואי, GOLDEN YEARS. קטע ה"ביפ ביפ" בשיר נלקח משיר שבואי כתב ב-1970 לסרט אנימציה שנגנז, ונקרא RUPERT THE RILEY. סולו הגיטרה הדיסוננטי, החורק והגאוני בשיר נוגן על ידי רוברט פריפ, מנהיג קינג קרימזון, שהגיע במיוחד לאולפן בניו יורק כדי לזרוע כאוס מרהיב על גבי מקצב הדאנס הקפדני. בואי עצמו היה באותו חודש ממש על גג העולם: בזמן שאלבומו SCARY MONSTERS כבש את המצעדים, הוא כיכב מדי ערב על במות ברודוויי בהצגה "איש הפיל" וקצר תשבחות אדירות על תפקידו ללא שמץ של איפור. 

ולעניין אחר - בשנת 1978, הבי ג'יס שיחררו את הבלדה הממיסה TOO MUCH HEAVEN, שכל תמלוגיה נתרמו ל-UNICEF. האחים בארי, רובין ומוריס גיב כתבו את השיר המופלא הזה תוך אחר צהריים אחד בלבד במהלך הפסקה מצילומי הסרט SGT. PEPPER'S LONELY HEARTS CLUB BAND, והתרומה של כל זכויות היוצרים הניבה לארגון יוניסף למעלה מ-7 מיליון דולר לסיוע לילדים ברחבי תבל.

מיליונים של סליי, הטרגדיה בהונולולו והאמנים שעושים הון מהעולם הבא

ולסיום, קצת כסף גדול והחלטות גורליות: ב-1972 חתם סליי סטון על חוזה חלומי עם חברת התקליטים קולומביה: מיליון דולר מובטח עבור כל תקליט שיוציא. כמו כן העניק לו החוזה חברת מו"לות חדשה וגם חברת הפקות חדשה בשם FRESH (שאפשר לתרגם כ'רענן' או 'חצוף'). עבור חברת קולומביה זה לא החוזה הראשון מסוגו בסכום הזה; קודם לכן בחודש הזה החתים נשיא החברה, קלייב דייויס, את ניל דיאמונד, לורה נירו, האורגניסט לי מייקלס ולהקה בשם מארק אלמונד, שחוותה מיד לאחר חתימתה פציעה של אחד מחבריה, ג'ון מארק. זה קרה בעת הופעת הלהקה בהונלולו, בעת סיבוב הופעות משותף עם ג'ו קוקר. מארק נפל מעץ עליו ישב ואיבד את אצבע הקמיצה שלו בידו השמאלית. למרבה הנס והעקשנות של מוזיקאי אמיתי, מארק למד לנגן מחדש בגיטרה קלאסית בטכניקה מיוחדת ללא האצבע החסרה!

ב-2013, טינה טרנר, שכבר קיבלה אזרחות שוויצרית, החליטה לוותר על אזרחותה האמריקאית. טינה עברה לשווייץ באמצע שנות התשעים בעקבות אהבתה לבן זוגה ארווין באך, קיבלה אזרחות מקומית ב-2013, וב-24 באוקטובר של אותה שנה חתמה רשמית בשגרירות האמריקאית בברן על מסמכי הוויתור על דרכונה המקורי. 

וב-2006, מגזין FORBES הודיע שקורט קוביין עקף את אלביס פרסלי והפך לסלבריטאי המנוח המרוויח ביותר, עם הכנסות של 50 מיליון דולר באותה שנה (בעיקר ממכירת חלק מקטלוג השירים), לעומת 42 מיליון של אלביס ו-35 מיליון בלבד של ג'ון לנון. הקפיצה העצומה הזו קרתה לאחר שאלמנתו, קורטני לאב, מכרה רבע מקטלוג שירי NIRVANA לחברת הוצאה לאור תמורת סכום עתק. המוזיקה, כנראה, אף פעם לא מתה.   

אי.אל.או משחקת אותה באלבום כפול

ב-24 באוקטובר בשנת 1977 יצא בארה"ב אלבום כפול ללהקת אי.אל.או ושמו OUT OF THE BLUE (או בתרגום - מחוץ לכחול, או מחוץ לעצב או לפתע פתאום). באנגליה זה יצא ארבעה ימים לאחר מכן.

באותם ימים ממש, עולם המוזיקה הבריטי עמד בסימן רעידת אדמה: בדיוק ב-28 באוקטובר 1977, היום שבו יצא האלבום בבריטניה, שיחררו הסקס פיסטולס את אלבומם המהפכני NEVER MIND THE BOLLOCKS. בעוד חבורת הפאנקיסטים הזועמת ירקה על כל מה שהריח מממסד ומרוק אצטדיונים גרנדיוזי, ELO הנחיתה מפלצת סימפונית מהוקצעת לעילא שנשאה איתה הזמנות מוקדמות של ארבעה מיליון עותקים ברחבי העולם – הישג חסר תקדים שהפך את האלבום לפלטינה עוד לפני שהונח פיזית על מדפי החנויות.

האלבום OUT OF THE BLUE נחשב בעיניי לאלבום האולטימטיבי של אי אל או. זה האלבום בו הגיעו מנהיג הלהקה, ג'ף לין, וחבריו לרמת ההפקה שהפכה לסמל המסחרי של המותג ELO. גם עיצוב העטיפה הגרנדיוזי אך אפקטיבי של המנהל האמנותי הבריטי KOSH – שנעזר בצייר המד"ב היפני שוסיי נאגאוקה כדי לברוא את חללית הענק המרחפת בחלל – מוסיף מאד לאווירת האלבום.

ג'ף לין באולפן: המלודיסט האולטימטיבי של הסבנטיז

הכתיבה המלודית של לין מגיעה פה לשיאים מפעימים. מבחינתי לין הוא האח התאום של פול מקרטני בסבנטיז. לעיתים הוא אף עקף אותו ביצירת מלודיות כובשות. לין גם ידע לשיר בקול כובש, כמו מקרטני. קול כזה שמיד מזהים שהוא שלו. הוא ידע בתקופה ההיא לשחק היטב בקולו כך שיתאים באופן מושלם לכל שיר שכתב. האיש היה פשוט מכונת להיטים בלתי ניתנת לעצירה, עם חוש הרמוני שלמד ישירות מבית הספר הגבוה של ג'ון לנון ופול מקרטני, אבל עם תיאבון גרנדיוזי לצליל עתידני ועמוס שכבות.

מדובר פה ב'אלבום הפקה'. אין כאן ממש נגינת להקה כי שומעים בבירור כיצד כל אחד מחברי הלהקה הקליט את תפקידיו בנפרד. אך התוצאה הסופית פשוט מרשימה בגודלה ויופיה. זו הפקה לתפארת. לא סתם הפך האלבום הזה לרב מכר היסטרי והביא את הלהקה לסיבוב הופעות מצליח ביותר, שלצערי גובה עם פלייבקים על הבמה הענקית דמויית החללית. דרך אגב, אותה חללית בימתית גם עשתה פה ושם צרות לחברי הלהקה. פה ושם לא פעלו המעליות שהעלו את חברי הלהקה לעמדותיהם. פעם אחת נאלץ צ'לן הלהקה, יו מקדואל, לזרוק את הצ'לו שלו לבמה מתחתיה ולטפס אליה לאחר מכן. זאת כי המעלית עליה נעמד נתקעה וההופעה התחילה כמתוכנן. מתופף הלהקה, בב בוואן המתופף צחק על זה שנים אחר כך באוטוביוגרפיה שלו וציין: "החללית הזו עלתה מאות אלפי דולרים, ירקה לייזרים ועשן, אבל לפעמים מעלית פשוטה אחת החליטה לשבות והפכה אותנו לבדיחה של מאחורי הקלעים".

בב בוואן! התופים שלו הם משהו!זה בא עם סאונד מלא ועשיר בשירים שבאלבום. זאת על ידי הקלטה מכופלת של נגינתו באולפן. בואן נאלץ להנדס את תפקידי התופים שלו באופן כזה שיהיה פשוט יחסית כך שהוא יוכל לנגנם פעמיים אותו הדבר. בוואן סיפר על שעות של עבודה מפרכת מול טכנאי ההקלטה ריינהולד מאק באולפני מינכן: "הייתי צריך לנגן טייק שלם בדיוק של שעון שוויצרי, ואז לחזור ולנגן בדיוק את אותם מעברים כדי שמאק וג'ף יוכלו להדביק אותם יחד לסאונד ענקי שנשמע כמו גדוד של מתופפים".

קלידן הלהקה, ריצ'ארד טאנדי, פיקד על סוללת קלידים מרשימה ביותר. הוא היה יד ימינו של ג'ף לין באולפן והרבה רעיונות עיבודיים היו בכלל שלו. בסיסט הלהקה, קלי גרוקאט הביא את קולו ליצירת הרמוניה ווקאלית מושלמת, עם ג'ף לין. ויש פה גם את העבודה התזמורתית של לואיס קלארק, שעבד בתקופה ההיא באופן קבוע עם הלהקה. התזמורת והמקהלה הגרמניות קיבלו תפקידי ביצוע מאתגרים למדיי בתחום הפופ ומסתבר שחברי התזמורת כה נהנו בהקלטה שאחרי כל טייק רצו לשמוע בשמחה את מה שהקליטו. זאת בניגוד לתזמורת הבריטית שג'ף לין עבד עימה בעבר ורק החמיצה לו פנים כל הזמן. לין עצמו נזכר בחיוך: "הנגנים הגרמנים במינכן היו באים לעבוד עם חיוך ענק. התזמורות בלונדון היו מביטות בשעון ומחכות שהסשן ייגמר, אבל במינכן הם נשארו מרצונם כדי לשמוע את המיקס והרגישו חלק מהקסם".

צד א': מסע בין סינטיסייזרים, חיתוכי סרטים וניחוח מקסיקני

הסינגל הראשון שיצא מהאלבום הזה הוא גם השיר שפותח אותו, שנקרא TURN TO STONE. את השיר הזה כתב לין בשווייץ אחרי ארבעה ימי כתיבה מתסכלים בהם לא יצא לו דבר. ביום החמישי הוא שיחק עם הצלילים הנמוכים של סינטיסייזר ה- MOOG ומשם השיר החל לצמוח. קטע השירה המהיר והמהפנט באמצע השיר ("כן, אני הופך לאבן..."), שבו לין וגרוקאט יורים צרור מילים בקצב מסחרר, הוקלט בטייק אחד מבריק שכמעט השאיר אותם בלי אוויר בריאות – רגע פופ טהור וגאוני שמדגים את השליטה הקולית המופלאה שלהם.

השיר השני נקרא IT'S OVER ותיזמור הפתיחה שלו הוא פשוט נגינה לאחור של קטע מתוזמר מהשיר MR BLUE SKY. את השיר הזה כתב לין בסוף סשן הכתיבה בן השבועיים שלו בשווייץ. שם השיר בא לתאר את סיום תהליך כתיבת האלבום. מספיק להקשיב לכל ההרמוניות הווקאליות שמעטרות את השיר כדי להבין כמה ההפקה באלבום הזה באמת גדולה. גם השיר הזה יצא על גבי תקליטון ואף צולם לו קליפ פרומו. ג'ף לין סיפר בהתרגשות: "כשסיימתי לכתוב את השיר הזה בבקתה, ידעתי שהאלבום סגור. הבטתי בשלג שבחוץ ופשוט מלמלתי לעצמי: זה נגמר, עשיתי את זה!".

השיר השלישי הוא אחד הלהיטים הגדולים של האלבום הזה. הוא נקרא SWEET TALKIN WOMAN. בכל פעם שאני שומע את השיר הזה אני לא יכול להימנע מלהקשיב להדבקות המרובות של סליל ההקלטה פה. זה בימים שלפני תוכנות המחשב באולפנים. גם פה השתמשו במספריים ונייר דבק על מנת לערוך דברים. והשיר הזה הוא אולי השיר המודבק ביותר בכל האלבום. טכנאי ההקלטה מאק העיד שעותק המאסטר של השיר הזה היה עשוי מאינספור חתיכות סרט מגנטי שחוברו יחדיו, עד שהיה פחד אמיתי שהסרט ייקרע במכשיר ההקלטה מרוב עריכות.

במקור נקרא השיר הזה בשם DEAD END STREET. אך לין לא היה מרוצה מהמילים שכתב, עלה לחדר שלו בבית המלון הגרמני ששכן מעל לאולפן (אולפני MUSICLAND שבמינכן), ניגש למלאכה באולפן ויצר סט מילים חדש לגמרי. דרך אגב, התקליטון האמריקאי של השיר הזה טיפה מהיר יותר במיקס שלו מהתקליטון שיצא באנגליה. יש בשיר שימוש בכלי בשם VOCODER 2000 שהיה מעוות קול אנושי לצליל רובוטי. אי אל או הייתה אחת הלהקות הראשונות שהשתמשו בכלי הזה. צד א' של האלבום נחתם עם שיר קצבי בשם ACROSS THE BORDER. השילוב של מוטיבים מקסיקניים עם ניחוחות ביץ' בויז הופך את השיר הזה לאחד האהובים עליי באלבום. שיר מושלם לסיום צד א'. חצוצרות המריאצ'י שמשתלבות שם עם הכינורות הקלאסיים מוכיחות עד כמה הדמיון המוזיקלי של ג'ף לין היה חסר גבולות באותם ימים.

צד ב': מפגש בג'ונגל, כוכבות רוק ובדידות של נדודים

צד ב' מתוך הארבעה מכיל כמה שירים שהם אמנם לא להיטים אך יש בהם את הניצוץ הנהדר של אי.אל.או. רק שיר אחד הייתי משמיט משם בכיף. זה השיר JUNGLE שנשמע לי כ- FILLER (כך מכנים שירים שנכתבו במיוחד על מנת לכסות חורים בתקליט...). בכל אופן, קולות החיות והקופים שנשמעים ברקע השיר הזה לא נלקחו משום תקליט אפקטים של ה-BBC, אלא בוצעו על ידי חברי הלהקה עצמם באולפן, כשקלי גרוקאט ויו מקדואל עמדו מול המיקרופון ועשו קולות של שימפנזות בתוך התקף צחוק היסטרי! 

אך צד ב' מסתיים עם אחד השירים היפים ביותר שג'ף לין כתב. לשיר הזה קוראים STEPPIN' OUT והוא מרגש אותי בכל פעם שאני מקשיב לו. בשיר הזה מביא לנו לין את אחד מאותם שירים בהם הוא מספר כמה קשים לו חיי הנדודים ברחבי העולם ככוכב רוק. לין תמיד העדיף את אולפן ההקלטות מאשר אורות הבמה והצורך לצאת ולהופיע לא בא לו בקלות. הוא העיד לא פעם בכנות נוגעת ללב: "אני איש של אולפן. תנו לי לשבת בחושך עם קונסולת הקלטה, גיטרה וכוס תה, ואני האדם המאושר בעולם. הרעיון של לצאת למלונות זרים ולעלות על מטוסים מילא אותי בחרדה". והשיר הזה מביע את הבדידות הזו בדיוק שובר לב.

צד ג': קונצ'רטו ליום גשום – שיא היצירה והשמש שמפציעה

הצד השלישי של האלבום קיבל כותרת משלו - CONCERTO FOR A RAINY DAY. השיר שפותח את הצד הזה נקרא STANDING IN THE RAIN. זה הקטע שנהג לפתוח את סיבוב ההופעות של הלהקה לקידום האלבום הזה. קולות הגשם והרעמים הוקלטו במהלך יום חורפי במיוחד במינכן. ואם תקשיבו היטב, תגלו כי הרעם החזק בתחילת הקטע מחביא בתוכו מישהו שרועם בקולו את שם הקונצ'רטו הזה.

ואז מגיע אחד השירים העצובים ביותר ביצירה. לשיר קוראים BIG WHEELS ובו ג'ף לין מתאר את גלגלי מכונת ההצלחה שהחלו לפעול לטובתו. אך בתהליך ההתגלגלות הזה נותרה בצד אהובתו שלא ממש מבינה את מה שהוא עובר ולכן נדחקה הצידה. לין מתאר את עצמו כאן כמוסיקאי שגלגלי המכונה דוחפים אותו קדימה בעוד אהובתו מחכה לילות לבדה בבית, מחכה לבואו ובוכה. לין מייחל בשיר הזה לעצירת הגלגלים כדי לבנות מחדש את הזוגיות שלו אך הגלגלים ממאנים לעצור. התיזמור של השיר הזה מגיש באופן מוחשי את סיפור השיר. חברי הלהקה הרגישו שהשיר הזה עצוב מדי עבורם בעת הקלטתו ולכן ניסו לשפר את האווירה בהפיכת קריאתו מ- SAD BALLAD ל- BAD SALLAD. 

ואכן, ג'ף לין התגרש בשנת 1977 מאשתו רוזמארי. הם התחתנו בשנת 1970, כשלין עוד לא חשב שהגלגלים יהיו כל כך גדולים. זהו רגע נדיר שבו לין מוריד לחלוטין את מסיכת כוכב הפופ וחושף פצע פתוח ומדמם בתוך כל השכבות המוזיקליות העשירות. והשיר השלישי? SUMMER AND LIGHTNING יפהפה ואף מחביא פה עוד קריצה לביטלס ששרו פעם את TWIST AND SHOUT. אז בפזמוני השיר הזה לין וחבריו מנגנים את אותם אקורדים של אותם טוויסט וצעקה.

והשיר שמסיים את הצד השלישי ואת הקונצ'רטו ליום החורפי הוא השיר עימו שברתי את הכוס בחתונה שלי. זה השיר MR BLUE SKY. ג'ף לין היה (ועדיין) ידוע באהבתו הענקית לביטלס והשיר הזה מועתק בחלקים מהיצירה A DAY IN THE LIFE של ארבעת המופלאים. את השיר כתב לין בעת שהייתו בשווייץ. הוא שכר שם בקתה קטנטנה ששכנה בהרים מעל אגם ז'נבה. כל יום היה שם חורפי וערפילי עד שיום אחד השמש החלה לזרוח. זה הרגע שהביא את לין לכתיבת השיר הזה, שהפך לאחד הגדולים שלו. לין תיאר את הרגע המיסטי הזה במילים בלתי נשכחות: "במשך שבועיים היה חושך מוחלט, ערפל וקור מקפיא, ולא הצלחתי להוציא אפילו תו אחד. הייתי בטוח שהמעיין יבש. ואז בוקר אחד פקחתי עיניים, השמש שטפה את האלפים במלוא הדרה, הכל נצץ בלבן וירוק, ופתאום השיר הזה פשוט נשפך ממני החוצה. זה היה נס אמיתי!".

בב בוואן המתופף ניגן בשיר הזה גם על מטף כיבוי מתכתי, בנוסף למערכת התופים הרגילה. הקול שבסוף השיר הזה, שהועבר דרך אפקט ה- VOCODER הרובוטי, אומר את המילים PLEASE TURN ME OVER. הכוונה היא להפוך את התקליט לצד הרביעי. לסיכום - השיר הזה מבחינתי הוא אחד משירי הפופ-רוק המושלמים. הוא נוטף אופטימיות, הרמוניות שמימיות ותזמור מבריק, ושום יום סגרירי לא יכול לעמוד בפניו.

צד ד': לווייתנים, בירמינגהם ומערבונים

הצד הרביעי של האלבום נפתח בשיר מקסים בשם SWEET IS THE NIGHT. ההרמוניות הווקאליות של ג'ף לין וקלי גרוקאט נהדרות כאן. ג'ף לין הוא אחד הזמרים הגדולים שיצאו בעולם הרוק. ומדוע? כי יש לו סגנון ייחודי משלו. לא משנה איפה תשמעו אותו וישר תזהו אותו. זו הגדולה שלו. והשילוב הקולי בין השניים בבתים של השיר הזה הוא מופת של הרמוניה קולית מהסוג שכבר כמעט ולא שומעים היום – דיוק שגובל בשלמות ועדיין שומר על חמימות אנושית מלטפת.

הקטע האינסטרומנטלי THE WHALE נכתב כתגובה של לין לתוכנית שראה בטלוויזיה על הריגת לוויתנים. לין היה כה נסער מהמראות של ציד הלווייתנים האכזרי ששודר בסרט תיעודי, שהוא רץ מיד אל הקלידים וניסה לתרגם את תחושת העצב והבדידות של הענקים הימיים לצלילים מרחפים. הקטע BIRMINGHAM BLUES קיבל את שמו מכינוי קבוצת הכדורגל של בירמינגהם, המקום בו נולדו וגדלו חלק מחברי הלהקה, כולל ג'ף לין. לין, שהיה אוהד שרוף של המועדון, החדיר כאן בלוז-רוק קצבי וממזרי שמחזיר את הלהקה לשורשים הבריטיים המחוספסים שלה לפני שהפכה למפלצת תהילה בינלאומית.

האלבום העשיר הזה נחתם בקריצה למערב הפרוע עם השיר WILD WEST HERO. זה לא השיר הראשון שלין כתב על המערב הפרוע. הוא כתב על הנושא עוד בימי להקת IDLE RACE בסוף שנות השישים וגם חזר לסגנון בשיר DOWN HOME TOWN בתקליט FACE THE MUSIC, שיצא ב-1975. טענה ידועה היא ששלושת אנשי הצ'לו והכינור שהיו אז באי אל או לא ניגנו כלל בתקליט. אך הנה פרט טריוויה - את תפקיד הפסנתר בסגנון ההונקי-טונק, שנמצא באמצע השיר, ניגן בהקלטה דווקא הצ'לן מלווין גייל. זהו שיר סיום קסום, שבו לין מודה בחיוך ילדותי שכל מה שהוא באמת רצה להיות זה אקדוחן במערב הפרוע ולא כוכב מוזיקה שרודף אחרי הזנב של עצמו.

הסיבוב המתיש, המבקרים העיוורים והניצחון של הזמן

סיבוב ההופעות שליווה את האלבום הזה התיש לגמרי את ג'ף לין. הוא חווה משברים אישיים והחליט שנמאס לו מהתרוצצויות בעולם. שנת 1978 אופיינה אצלו בהוצאת סינגל אחד סתמי ואיום בשם DOING THAT CRAZY THING. שנת 1979 כבר הייתה שונה עבורו. הוא רקח ללהקתו תקליט מצליח ביותר בשם DISCOVERY (ששמו בא מהמילים VERY DISCO). לין החליט הפעם לא לעשות כלל הופעות לקידום התקליט הזה אלא פשוט להצטלם לקליפים מיוחדים לכל שירי האלבום, שיהוו אמצעי שיווק הולם. הטריק עבד. אך משהו בתקליט הזה בישר כבר את סוף הלהקה בעידן הסימפוני שלה. פסקול זניח לסרט נוראי בשם XANADU חתם סופית את תקופת ההפקות הסימפוניות של ג'ף לין. עדיין, OUT OF THE BLUE נחשב ליצירה הגדולה ביותר שהוא רקח תחת השם ELECTRIC LIGHT ORCHESTRA.

עיתון רולינג סטון, באופן לא מפליא, קטל בביקורתו: "הקשבתי לארבעת הצדדים של האלבום שחבויים בתוך העטיפה הנוראית והסטרילית הזו. מה ששמעתי פה זה ציטוטים של הבי ג'יז, הביץ' בויז והביטלס באופן שאינו מעניין. אין לב ונשמה בהפקה הזו. קפטיין לין, אתה צריך לוודא שאנחנו כמאזינים מקבלים מסע מרתק ולא מסע במפעל סטרילי".

נו טוב, הרי זה ידוע שמבקרי מוסיקה הם אנשים שלא יודעים לעשות מוסיקה בעצמם. מעניין איזו מוסיקה מקורית עם לב ונשמה יצר אותו בילי אלטמן, שפרסם בינואר 1978 את הביקורת הזו. אז בואו להקשיב לאי.אל.או באחד משיאיה הגדולים. ושימו ווליום! זה אחד מאלבומי האי הבודד שלי.

דאבל גרייטפול דד, בבקשה

ב-24 באוקטובר בשנת 1971 יצא אלבום כפול בהופעה (השני במספר) ללהקת גרייטפול דד, ששמו הרשמי כשם הלהקה אך הוא ידוע בשני כינויים: SKULL AND ROSES (לפי עיצוב העטיפה) או SKULL FUCK.

הימים שסבבו את יציאת האלבום היו מהסוערים והטעונים בתולדות החבורה מסן פרנסיסקו. רק חמישה ימים קודם לכן, ב-19 באוקטובר 1971, עלה לבמה לראשונה הקלידן החדש קית' גודצ'ו, שנכנס להרכב ברגע קריטי במיוחד: רון "פיגפן" מק'קרנן, מעמודי התווך של הלהקה, אושפז באותם ימים ממש במצב חמור בעקבות נזקי אלכוהול כבדים ונאלץ להפסיק להופיע. אם לא די בכך, מוקדם יותר באותה שנה נטש המתופף מיקי הארט לאחר שאביו מעל בכספי הלהקה, מה שהותיר את ביל קרויצמן כמתופף יחיד שנאלץ להחזיק על כתפיו את כל המשקל הקצבי של המפלצת הזו בהופעות שהוקלטו לאלבום באביב 1971 באולם הפילמור איסט ובמנהטן סנטר.

בתחילה דרשו חברי הלהקה כי האלבום ייקרא SKULL FUCK, עד שהבינו בחוכמתם כי חברת התקליטים, שמוכנה להשקיע סכום כסף ניכר בקידומו, תמשוך ידיה מהדבר עם שם שכזה. בהמשך הסביר גיטריסט הלהקה, ג'רי גרסיה, כי השם היה פשוט בדיחה מטעמם וזהו. 

בסוף החליטה חברת התקליטים לקרוא לאלבום כשם הלהקה, אך זה היה זהה לשם תקליט הבכורה ויצר בלבול שהוביל לכינוי SKULL AND ROSES. היו מי שטענו כי מדובר באלבום שהגיע למקום הראשון במצעד האמריקאי, אך במציאות האלבום הגיע בשיאו למקום ה-25 בלבד במצעד של בילבורד. עם זאת, הוא רשם ציון דרך ענק כשהפך לתקליט הזהב הראשון של הלהקה, עם מכירות של מעל חצי מיליון עותקים – הצלחה שנישאה על גלי ההערצה לשני אלבומי האולפן המופתיים שיצאו קצת קודם לכן, WORKINGMAN'S DEAD ו-AMERICAN BEAUTY.

בעטיפה הפנימית קיבלו רוכשי התקליט הזמנה מהלהקה להתאגד ולשלוח את שמם וכתובתם כדי לקבל מידע על פעילות הלהקה. בנקודה זו החלה לצמוח תרבות הדד-הדס הידועה. הפנייה המרגשת בעטיפה – שקראה לכל ה-"DEAD FREAKS" להתאחד ולספר מי הם ואיפה הם – הייתה הניצוץ שהפך קהל מעריצים לקהילה נודדת ומלוכדת שליוותה את הלהקה מקצה לקצה של היבשת.

מאוורר משרדי רודף, פרידה מג'ניס והמנון היפי בהתהוות

אז מה, למשל, יש לנו באלבום מהנה מאד זה? פתיחה קצבית נפלאה עם BERTHA המקורי שמוביל לשיר הקאנטרי MAMA TRIED. מאחורי BERTHA מסתתר סיפור קורע מצחוק. למרות שכולם הניחו שמדובר בשיר על אהובה הפכפכה ששוברת לבבות, ג'רי גרסיה ורוברט האנטר כתבו את המילים בכלל על מאוורר שולחני חשמלי מקרטע ומרעיש במשרדי הלהקה. המאוורר היה רועד וזז על השולחן בצורה מאיימת שנראתה כאילו הוא ממש רודף אחרי הנוכחים בחדר, ומשם נולדה השורה האלמותית על ברטה שרודפת אחרי האיש ששר! השיר מתגלגל כמו שאפל פנטסטי עם אורגן חם והרמוניות קוליות כובשות שמכניסות אותך מיד לאווירה.

החיבור המיידי לקלאסיקה MAMA TRIED של מרל הגארד מדגים בדיוק את הרומן של הלהקה עם צליל הקאנטרי המחוספס של בייקרספילד. וזה לא הקאבר היחיד שנושא משקל רגשי עצום. הביצוע ל-ME AND BOBBY MCGEE של קריס קריסטופרסון, בביצועו הקולי של בוב וייר, נטען ברגש מיוחד היות שג'ניס ג'ופלין, שהייתה חברה קרובה ובת בית אצל הדד, מתה בטרם עת רק שנה קודם לכן, והשיר הרגיש כמו מחווה ישירה לנשמתה הפרועה.

עוד שיר מקורי שמפציע כאן לראשונה הוא PLAYING IN THE BAND של בוב וייר ורוברט האנטר. באלבום הזה הוא מופיע בגרסה קומפקטית יחסית, כהמנון היפי חם ומרומם, שנים לפני שהפך בהופעות המאוחרות למפלצת אלתורים פסיכדלית שנמתחת על פני חצי שעה ויותר. לעומתו, הבלדה WHARF RAT לוקחת אותנו לצד האפל והאינטימי של הדד: השיר, שמספר על שיכור מזדקן בשם אוגוסט וסט על רציפי סן פרנסיסקו, נחרט כל כך עמוק בלב המעריצים, עד שבהמשך קבוצת התמיכה המפורסמת של אנשי הדד-הדס שנגמלו מסמים ומאלכוהול אימצה לעצמה את השם הרשמי WHARF RATS.

הקסם שבחיספוס: למה אני עדיין מאוהב באלבום הזה

מי שמחפשים בגרייטפול דד דיוק סטרילי של אולפן פשוט מפספסים את כל העניין. היופי העצום של SKULL AND ROSES נמצא בדיוק בחופש הזה, ברשלנות המבורכת שבה שיר של צ'אק ברי או באדי הולי מקבל טיפול חם של חבורת מוזיקאים שלא מנסה להרשים אף אחד, אלא פשוט מתמסרת לגרוב ולרגע. עם השנים, האלבום הזה לא רק שלא התיישן, אלא הפך לתיעוד של להקה שנמצאת בדיוק בצומת שבין רוק שורשי ישן להרפתקה קוסמית חסרת גבולות.

ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על אלבום זה:

"כדי להימנע מכל אכזבה אפשרית עבור אלו שפעם היו להם חזיונות של הצלת העולם באמצעות המוזיקה ב- ANTHEM OF THE SUN וכל מיני הופעות חיות, אולי יהיה נחמד לחשוב על האלבום הזה כעל הפסקה לגרייטפול דד. מין מקום מנוחה בו הם עצרו כדי להתארגן לסדרה הבאה של טיולי אווירה. למרות כמה רגעים מרגשים, יש לו את כל הסממנים להיות סוג של אוויר נינוח שמסתמך על ביצועים בטוחים למען תשלום חובות.

אבל אם שום דבר אחר, האלבום הזה עושה אותי קצת נוסטלגי על ימי הזהב של פעם, שבהם לא ניתן היה לחזות הרבה מכלום מהלהקה מלבד שהם ינסו בכל הופעה לקחת אותך למקום שבו אתה מעולם לא היית לפני כן. סביר להניח שהם יחמיצו בכך באחוז לא מבוטל מהפעמים, ואולי תבזבזו זמן רב בסיבוב אגודליכם בזמן שהם ינסו את כל השילובים של המסלולים המוזיקליים, אבל הסיכויים טובים שהם ישאירו אתכם עם מספיק רגעים בלתי נשכחים במהלך הלילה כדי להפוך את כל העניין לכדאי.

עם זאת, הבעיה היא שאני לא שומע הרבה מהרגעים הבלתי נשכחים האלו כאן. חוץ מאיזה יופי מורחב שנופל בסוף "THE OTHER ONE שבצד שני, מה שאנחנו מקבלים זו גרסה נוספת של הבוטלג המקומי שלך שבמקרה מוקלט מהבמה ולא להיפך. זה לא לגמרי רע, אבל מאז LIVE DEAD נראה שהבנים שלנו נסוגו מניסויים ועימותים והתוצאה היא תערובת של מוזיקת ​​טובה-נעימה וסולואים סולידיים. זה די ברור שהדד התקדמו כל כך הרבה מעבר ללהקת הגראז' הממוצעת שלכם, שאין סכנה שהם יגלשו אי פעם אחורה, אבל זה עדיין יכול לספק קצת אכזבה למי שהגיע לצפות רק לדברים גדולים באמת.

בצד השני יש סולו תופים מורחב של ביל קרויצמן. כואב לי להגיד את זה על מתופף שזורח באושר לאורך שאר האלבום. אמנם הרעיונות האינדיבידואליים שלו טובים, אבל הוא אף פעם לא מצליח לתת להם קוהרנטיות פנימית, כל סוג של קשר אורגני, והתוצאה היא כמעט כאילו יש לפניו רשימה של טריקים.

אבל כשקרויצמן סוף סוף קולט את ההגעה לסוף, שאר המתים נמצאים שם כדי לקבל את פניו באחד מהאקורדים המתפרצים היפים להפליא שנתנו סיבה מספקת למעריצים שלהם להפוך לכמה מהקנאים הכי אמיתיים ברוק'נ'רול.

בלילה טוב, הדד יכולים לבנות מארג מופתי שבו נראה שהכל מסתחרר והם במיטבם כאן, מדורבנים מהנשיכה האוהבת של הגיטרה של ג'רי גרסיה. זה מה שרק מקשה כל כך להסביר על שאר האלבום. אם הם מתכוונים לקחת אותך כל כך גבוה בצד השני, למה הם מוותרים על המאבק הטוב וחוזרים לשירים 'מסודרים' ולגרסאות כיסוי למחצית הנותרת של התקליט? אז בינתיים, תחשבו על האלבום הזה כמפגש ביניים, מקום מנוחה בו הם עצרו להתכונן לסדרה הבאה של טיולים אטמוספריים".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים