רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-24 באוקטובר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-24 באוקטובר (24.10) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אם כבר מדברים על תגובות מוזרות, בדיוק בזמן שהכנתי את COURT AND SPARK שהיה האלבום הכי מצליח שלי, דייויד גפן ניסה להחתים את בוב דילן למה שהתברר כפרויקט התקליט PLANET WAVES. דיוויד ואני חלקנו בית. עבדתי על התקליט שלי מתחת לאף שלו, ואולי הוא שמע את זה יותר מדי פעמים, אבל ידעתי שאני עושה משהו מיוחד. כל כך התרגשתי בערב בו סיימתי אותו. החזרתי את ההקלטה הביתה וניגנתי את זה. היו שם חבורה של אנשים, כולל דילן. בובי נרדם ונחר לאורך כל ההשמעה. כשהתקליט הגיע לסיומו, האנשים אמרו, 'הא?' ואחר כך הם השמיעו את PLANET WAVES וכולם קפצו למעלה ולמטה משמחה. הייתה כל כך הרבה התלהבות. עכשיו, התקליט ההוא לא היה אחד הפרויקטים הטובים ביותר של בו דילן, ולא ציפיתי שזה יהיה מצב תחרותי, אבל בפעם הראשונה בקריירה שלי הרגשתי את היריבות הזו. זה היה תקליט רגיל עבור בובי ובכל זאת כולם הריעו. לבסוף, אחת הנשים לקחה אותי הצידה ואמרה: 'אל תשימי לב אליהם. לבחורים האלו אין אוזניים'..." (ג'וני מיטשל)

להקת RUSH בתקליט חדש. ב-24 באוקטובר בשנת 1978 יצא האלבום HEMISPHERES של להקת RUSH. זה התקליט האחרון של הלהקה שיצא בעשור הסבנטיז.

ב-24 באוקטובר 1978 שלחה שלישיית RUSH הקנדית לחנויות את מה שהפך להיות התקליט האחרון שלה בעשור הסבנטיז. היצירה הזו כונתה HEMISPHERES, והיא הייתה מפלצת רוק מתקדם מורכבת ושאפתנית שסיכמה תקופה שלמה עבור הלהקה.

השאלה הגדולה ביותר בתעשיית המוזיקה תמיד הייתה 'איך ממשיכים מכאן'. השאלה הזו רדפה את פינק פלויד ב-1973 אחרי שהוציאו את THE DARK SIDE OF THE MOON, והיא בהחלט הטרידה את הביטלס אחרי סרג'נט פפר. בשנת 1977, RUSH מצאו את עצמם בדיוק באותה צומת מאתגרת. הם בדיוק סיימו את התקליט A FAREWELL TO KINGS, יצירה קצרה אך מהודקת של רוק מתקדם שזכתה להצלחה אדירה.

השלישייה, שכללה את הבסיסט והסולן גדי לי, הגיטריסט אלכס לייפסון והמתופף וכותב המילים ניל פירת, החליטה לא לוותר לעצמה. במקום לקחת צעד אחורה, הם לחצו על הדוושה עד הסוף וניגשו למשימה של רקיחת תקליט שאפתני וקיצוני אפילו יותר מקודמו. מהר מאוד התברר שהמשימה הזו לא תהיה קלה. למעשה, היא כמעט שברה אותם.

החבורה נכנסה לאולפני רוקפילד בוויילס, אנגליה, ולאחר מכן עברה לאולפנים בלונדון, במטרה להקליט את יצירת המופת הבאה. העבודה על תפקידי הנגינה בלבד נמשכה כשלושה חודשים מפרכים, הזמן הארוך ביותר שהחברים בילו באולפן עד לאותה נקודה. הנגינה הייתה כל כך מורכבת ומסובכת, עד שהם הרגישו שהם דוחפים את היכולות שלהם לקצה.

אבל הדרמה האמיתית החלה כשגדי לי הגיע להקליט את השירה. אחרי חודשים של עבודה על רצועות אינסטרומנטליות סבוכות, התגלה שקטעי הנגינה שהוקלטו היו כולם גבוהים מדי עבור המנעד הקולי שלו. הלהקה הקליטה את המוזיקה בסולם אחד, אבל הוא פשוט לא הצליח לשיר מעליה משהו שנשמע אנושי. הפאניקה החלה לחלחל.

גדי לי תיאר בספרו את הלחץ: "הסשנים היו מפרכים, אינטנסיביים ואיטיים. הגענו בלי שום חומר שנכתב מראש, אז היינו צריכים להתחפר בבית חווה סמוך למשך שבועיים ולכתוב את כל האלבום לפני שעברנו לאולפני רוקפילד כדי להקליט אותו. לא הערכנו נכון את השאפתנות שלנו ובסופו של דבר יצרנו אלבום קונספט די מורכב, שהתברר כקשה הרבה יותר להקלטה ממה שציפינו. תמיד התגאינו בכך שאנו מנגנים שירים שלמים בטייק אחד, בנגינה חיה באולפן – דבר לא יוצא דופן עבור להקות רבות שהשירים שלהן היו קצרים ופשוטים, אבל הקטעים המורכבים יותר האלה התבררו כגדולים עלינו.

הצד של HEMISPHERES חולק לקטעים קטנים וקלים לעיכול ולכן היה קל יותר להקליט אותו בבת אחת (אפילו הקטעים במשקל 13/8!), אבל LA VILLA STRANGIATO היה סיפור אחר לגמרי. במשך ימים ניסינו להקליט את כל עשר הדקות שלו בטייק אחד מושלם, לפני שנשברנו והרמנו ידיים, והקלטנו אותו בשלושה חלקים שחוברו יחד לאחר מכן. לקח לנו יותר מעשרה ימים להקליט את ערוצי הבסיס וההקלטות הנוספות ואז למקסס אותם. מה שאומר, לפי חישוב אחד, שבילינו יותר זמן על הקטע האחד הזה מאשר על כל האלבום השני שלנו, FLY BY NIGHT. ככל שהעבודה נערמה וכולנו גידלנו זקנים, ה'כיף' של להיות במועדון בנים התחיל להתפוגג. הכל לקח יותר זמן מהצפוי. נגמר לנו הזמן בוויילס ונאלצנו להשתמש בזמן המיקסים ששריינו באולפני אדוויז'ן בלונדון כדי לסיים להקליט שירה וגיטרות.

הסשנים להקלטת השירה, בפרט, היו הקשים ביותר בקריירה שלי, ובשלב מסוים פשוט התמוטטתי לגמרי. כדי לתת לגרון שלי לנוח, הייתי בדרך כלל מתחלק בזמן ההקלטה עם אלכס, אבל אחרי שהוא סיים את הסולואים שלו, נאלצתי לשיר כמעט כל יום. אז הבנתי שעשיתי טעות חמורה. מכיוון שמעולם לא שרתי את השירים האלה בחזרות או בהופעה לפני כן, לא בדקתי אם המלודיות היו בסולם המתאים ביותר עבורי או לא. בשלב הכתיבה, עבדתי על המלודיות בזמזום שקט או בפלצט, בהנחה שהן יעבדו. אז זהו, שלא. הסולמות שבחרתי היו 'בין לבין', כלומר שאם שרתי בקול הדיבור שלי זה היה נמוך מדי וללא עוצמה, אבל אם שרתי אוקטבה גבוה יותר במנעד גדי לי המפורסם שלי (כמו 'פטנט רשום'), ובכן, זה היה גבוה מדי, אפילו בשביל גדי 'פאקינג' לי!

לא הבנתי את הטעות הזו עד שהאור האדום נדלק, הסרט התחיל לרוץ ופתחתי את הפה לשיר את ה"פרלוד". ניסיתי שוב ושוב בכוח ובדיוק מעל השיא של המנעד הקולי שלי, מתוסכל לשמוע את טרי אומר באינטרקום, שוב ושוב, "סליחה, אתה קצת מזייף. עוד פעם אחת, בבקשה". בסופו של דבר – וזו הפעם היחידה שזה קרה לי בקריירה – התפוצצתי ויצאתי בסערה מחדר הבקרה כדי להירגע בהליכה ברחובות לונדון, מאשים את כולם חוץ מאת עצמי – "למה טרי לא שם לב לזה? הוא המפיק, לעזאזל!" – וכשחזרתי לחדר הבקרה עדיין הייתי עצבני. שרתי שוב ושוב ושוב, מתחתי את מיתרי הקול שלי במשך שבועיים עד שקיבלנו את מה שהיינו צריכים. זה היה עינוי, אבל סוף סוף הצלחתי וניסינו לאפס את המוח שלנו לקראת המיקס. לא לקחנו פסק זמן בין הקלטות השירה למיקסים כדי לנקות את הראש, וזו הייתה טעות. טרי נתקל מיד בבעיות עם המיקסים באדוויז'ן. הוא לא אהב את מה ששמע בוקע מהרמקולים. כל צעד שעשה הרגיש כמו מאבק, ולמרות שהיינו מרוצים לחלוטין מהמיקסים שהוא עשה לתקליט הקודם שלנו, בדיוק באותו חדר, הוא התחיל לאבד אמון. הוא נכנס לפאניקה.

לילה אחד, בחזרה במלון אחרי עוד סשן מתסכל, הוא הציע שניקח את סרטי ההקלטה לחדרי מיקס אחרים בעיר כדי להיות בטוחים שהערוצים שהקלטנו ברוקפילד היו נכונים ואמיתיים. אחד מהם היה אולפני טריידנט בסוהו, עם קונסולת המיקס האגדית שנבנתה בהתאמה אישית. תקליטים אריכי-נגן שנשמעו נהדר, כמו "זיגי סטארדאסט", האלבום השני של אלטון ג'ון, חלקים מהאלבום הלבן של הביטלס, "המנגינה לעולם נשארת" של לד שפלין, NURSERY CRYME של ג'נסיס, BIRDS OF FIRE של מהאווישנו אורקסטרה, זיגי סטארדאסט של דייויד בואי, THE YES ALBUM ואינספור אחרים הוקלטו או מוקססו שם. אם הסאונד שלנו נשמע שגוי בחדר עם 'ייחוס' כזה, זו חייבת הייתה להיות אשמתנו. טרי שם את הסרטים ו... בום! לא רק שזה נשמע כמו התקליט שחשבנו שהכנו, אלא גם יכולנו לשמוע בבירור אילו שינויים קטנים יגרמו לזה להישמע אפילו טוב יותר. הייתי המום והרגשתי הקלה עצומה – וכך גם טרי, אם לשפוט לפי הצבע שחזר לו לפנים. אני בטוח שהוא התחיל לפקפק ביכולת השמיעה שלו, אבל אחרי האזנה אחת בטריידנט הכל שוב היה בסדר בעולם.

אף אחד לא הצליח להסביר מה לא עבד עבור HEMISPHERES באדוויז'ן, אבל דבר אחד בטוח, היה לנו מזל ש'תפסנו' קצת זמן נדיר ויקר ערך בטריידנט. מוזיקאים, טכנאים ומפיקים יתווכחו יומם וליל אילו קונסולות עדיפות – אנלוגיות, דיגיטליות או היברידיות – Neve, API, SSL וכן הלאה – אבל זו של טריידנט הייתה באמת בין הטובות ביותר. והכי חשוב, היא התאימה בבירור לסאונד שחיפשנו עבור התקליט הזה. היה קל יותר למקם את הכלים השונים לאורך הספקטרום, והיא 'צבעה' את הסאונד בצורה נעימה. התדרים הגבוהים היו מתוקים, בעוד שתדרי האמצע לא היו אגרסיביים מדי, והתדרים הנמוכים היו חלקים. בקיצור, היא הייתה מוזיקלית".

באותה תקופה, סצנת הרוק המתקדם החלה לדעוך. RUSH מצאו פחות ופחות עניין בפרוג שקרה סביבם, ולכן החלו לגוון עם השפעות כמו ג'אז ואפילו קצת רגאיי. כשלא היו השפעות חיצוניות, הם התלהבו מכלים חדשים.

התקליט שהתקבל כלל ארבעה קטעים בלבד. צד א' הוקדש כולו ליצירה אחת ארוכה, CYGNUS X-1 BOOK II: HEMISPHERES, שהמשיכה סיפור מדע בדיוני שהחל בתקליט הקודם. היצירה הזו עסקה בקונפליקט הנצחי בין חוכמה (אפולו) לאהבה (דיוניסוס). העטיפה המפורסמת של יו סים ביטאה זאת היטב, עם דמות המייצגת היגיון בצד אחד של מוח ענק, ודמות עירומה המייצגת רגש בצד השני.

צד ב' נפתח עם הקטע הרוקי והישיר יותר CIRCUMSTANCES. אחריו הגיע אחד השירים המוכרים מהתקליט, THE TREES. ניל פירת כתב את המילים לאחר שראה סרטון מצויר כלשהו, והן תיארו משל על ריב בין עצי האלון הגבוהים לעצי האדר הנמוכים ביער. העצים רבו על מקומם ועל אור השמש, עד שבסופו של דבר הגיע האדם וכרת את כולם באמצעות גרזן ומסור. שיר אקולוגי שכזה.

התקליט נחתם בקטע הכלי התובעני LA VILLA STRANGIATO. הקטע הזה היה מבוסס על סיוטים שונים של אלכס לייפסון, והיה כל כך קשה לביצוע עד שחברי הלהקה כמעט התייאשו. הם הודו שזה היה הקטע הקשה ביותר שניגנו אי פעם. העבודה המפרכת על הקטע הזה גרמה לשלישייה להחליט שנמאס להם ממורכבות. הם החליטו לפנות לכיוון פשוט וישיר יותר, החלטה שהושפעה בין השאר מהופעתה של להקה חדשה ומרעננת בשם THE POLICE.

אז HEMISPHERES היה, כאמור, התקליט האחרון של RUSH בסבנטיז. רגע לפני שהם תויגו כדינוזאורים של רוק, שלושת החברים החכמים עשו פניית פרסה חדה. הם פתחו את האייטיז עם התקליט המהודק PERMANENT WAVES, שכלל שירים קצרים יותר, קליטים יותר, ולקח אותם לרמה חדשה לגמרי של פופולריות.

כדי להבין איך התקבל הפרויקט השאפתני הזה בזמן אמת, שלפתי שתי ביקורות מאותה תקופה. בעיתון רקורד מירור הבריטי, המבקר הודה ביושר: "כשהקשבתי לראשונה לתקליט זה חשתי בלבול ואכזבה. אבל הקשבות נוספות שינו את גישתי זו ועכשיו אני חושב שזה אחד הדברים הטובים ביותר שעשתה להקה זו". הוא ציין כי מדובר ביצירה מורכבת שלא קל לעכל מיד. על יצירת הנושא הוא כתב שהיא מביאה את העימות על האולימפוס בין אפולו לדיוניסוס. הוא גם ציין שתמליליו של ניל פירת לא היו גבוהים כבעבר, וקולו של גדי לי נותר עניין של טעם: "יש שיראו בו פשוט רוברט פלאנט ששאף הליום. אני אוהב את קולו אבל יש שישנאו אותו". עצתו של המבקר הייתה לגשת לתקליט הזה בידיעה שאין לחרוץ את דינו בהקשבה ראשונה.

במגזין רולינג סטון היו מעט יותר מסויגים. המבקר קבע כי "המעריצים ללא ספק ימצאו פה עוד תקליט טוב וסולידי של הלהקה". הוא שיבח את הנגינה הרחבה והמצלצלת של אלכס לייפסון בגיטרה כעמוד השדרה של הצליל. הוא ציין שניל פירת שלט במערכת תופים גדולה והוסיף צבעים עם פעמונים שונים. "גדי לי מנגן נהדר בס", כתב, "אבל הקול הגבוה ביותר שלו, או שזה בכי ניצחון או יללה צורמת, הוא עדיין סלע מחלוקת". הוא הרגיש שלמרות שלי יכול לשלוט בשירה שלו, הוא לעתים קרובות התלהם שלא לצורך. המבקר סיכם שהמילים מתקרבות לכתיבה מדודה והמנגינות נשענות יותר מדי על אקורדים בלבד. הוא חשש שהלהקה עלולה להתרוקן, אך קיווה לתת להם דחיפה הגונה לכיוון אליו הם כבר הולכים.

החומה של הסמאשינג פאמפקינס. ב-24 באוקטובר בשנת 1995 יצא אלבום שלישי (וכפול) ללהקת הרוק סמאשינג פאמפקינס. שמו הוא MELLON COLLIE AND THE INFINITE SADNESS.

בשנת 1995, סמאשינג פאמפקינס כבר הייתה להקה מבוססת בסצנת הרוק האלטרנטיבי, הודות להצלחת שני אלבומיה הראשונים - GISH ו-SIAMESE DREAM. עם זאת, אלבומם השליש הזה יתגלה כמפעל השאפתני והמאתגר ביותר של חברי הלהקה עדאז. יצירת האלבום הכפול הזה התאפיינה במאבקים פנימיים, מתחים בלהקה ולחצים יצירתיים, ובכל זאת זה הביא למה שנחשב לאחד השיאים המכריעים שלה.

המנהיג- הזמר, בילי קורגן, ראה בעיני רוחו את זה יותר מסתם אלבום; הוא ראה בזה אמירה סוחפת ואפית שתכלול את כל החוויה האנושית. הלהקה שאפה ליצור אלבום כפול עם מגוון מצבי רוח, ז'אנרים וסגנונות מוזיקליים, כאשר קורגן תיאר אותו כ"THE WALL לדור ה-X", בהתייחס לקלאסיקה של פינק פלויד.

המטרה השאפתנית שלו דרשה יציאה מהסאונד המלוטש של SIAMESE DREAM. עבור האלבום החדש הוא רצה שהלהקה תאמץ גישה רחבה יותר. זו הייתה משימה מרתיעה עבור להקה שכבר התמודדה עם חיכוכים פנימיים משמעותיים במהלך ההקלטה של SIAMESE DREAM, כשבמהלכם קורגן השתלט לרוב על תהליך ההקלטה ומחק תרומות של האחרים רק כדי לנגנם בעצמו. עם זאת, הצלחת האלבום השני גרמה לציפייה אדירה בקרב חברת התקליטים והקהל למשהו שיהיה לא פחות ממופלא.

ההקלטות החלו בתחילת 1995 והתהליך היה הכל מלבד חלק. חברי הלהקה - בילי קורגן, הגיטריסט ג'יימס איהה, הבסיסטית ד'ארסי ורצקי והמתופף ג'ימי צ'מברלין - התמודדו עם בעיות אישיות ומתחים גוברים. קורגן תפס יותר ויותר את תפקיד הכוח היצירתי היחיד של הלהקה, מגמה שנמשכה ואף התגברה במהלך הסשנים של האלבום הזה. הפרפקציוניזם שלו, במהלך ההקלטות עד אז, יצר טינה בקרב שאר החברים. עבור "מלון קולי", לעומת זאת, הוא עשה מאמץ מודע לערב יותר את חבריו ללהקה, אבל הרגלים ישנים לא מיהרו לסגת. בתהליך ההקלטה הוא חזר לעתים קרובות להקליט חלקים בעצמו, מה שהוביל לקונפליקטים על שליטה.

בינתיים, ג'ימי צ'מברלין נאבק בשימוש בסמים, מה שהחריף את המתחים הקיימים. ההיעדרויות שלו מסשנים של הקלטות הותירו את הלהקה במצב בעייתי שגרם לשאר ליצור פה ושם לופים של תיפוף - כשהוא לא היה זמין מבחינה פיזית. התיפוף שלו, לעומת זאת, נשאר מרכיב מכריע לסאונד של הלהקה, והביצועים שלו פה לא נופלים ממה שעשה בעבר.

הלחץ לעקוב אחר SIAMESE DREAM עם משהו מרהיב הכביד על קורגן. האלבום ההוא זכה להצלחה ביקורתית ומסחרית מסיבית, והציפיות מהפרויקט הבא של הלהקה היו בשמיים. נחוש לעמוד בציפיות הללו, קורגן דחף את עצמו עד כדי תשישות, ועבד עד 16 שעות ביום על כתיבת שירים והקלטות. לוח הזמנים המתיש הזה גבה את שלו מהמצב הבריאותי והנפשי. הוא התמודד עם התקפי דיכאון ונדודי שינה, שחלחלו לנושאים של האלבום, כולל התפכחות וחרדה. סביבת ההקלטה הפכה מתוחה, כשהלחץ של יצירת אלבום כפול פרץ את גבולות הסבלנות הקולקטיבית של הלהקה. למרות המהומה, הלהקה מצאה דרכים לתעל את המאבקים שלה ליצירה עוצמתית עם מגוון של שירים. האלבום הצליח להביא קשת של סיגנונות באופן הגרנדיוזי שקורגן רקח. ובכל זאת, הקצב והלחץ הבלתי פוסקים של פגישות ההקלטה כמעט הפילו את הפרויקט. היו רגעים שחברי הלהקה לא דיברו ביניהם, וקורגן הודה בראיונות שלעתים קרובות הרגיש שהוא "מאבד את דעתו". עם זאת, ההתמדה והמסירות של הלהקה לתהליך האמנותי הביאו בסופו של דבר לאלבום שהיה גם מגובש וגם רחב היקף. עם זאת, המאמץ של יצירת האלבום הותיר צלקות מתמשכות על הלהקה. הבעיות שעלו במהלך תהליך ההקלטה לא נעלמו לאחר השלמת האלבום. בעיות השימוש בסמים של ג'ימי צ'מברלין החמירו, והובילו לפיטוריו מהלהקה בעקבות תקרית של מנת יתר של הרואין במהלך סיבוב ההופעות שלאחר מכן - כשלצדו מת קלידן הלהקה בהופעותיה. הלהקה המשיכה בלעדיו, אבל האובדן הורגש עמוקות, והשפיע על הסאונד והכימיה שלהם.

אחד הלהיטים מהאלבום נקרא TONIGHT, TONIGHT והוא מזכיר בתזמורו השופע הצלחות עבר כמו השיר DISARM (מהאלבום השני). אחרי הכל, קורגן סיפר בהתלהבות שגדל על תקליטי הרוק של הסבנטיז - כולל אי.אל.או. להיט נוסף בא עם השיר שנקרא על שנת 1979. קורגן כתב את זה על המעבר מהנעורים ואל הבגרות. הוא זכר שהיה בתיכון והייתה לו אחריות כמו מכונית ועבודה, אבל עדיין היה מאוד צעיר ותלוי בהוריו. קורגן: "לפעמים, כשאני כותב שיר, אני רואה תמונה בראש שלי. משום מה, זה מהזיכרון הלא ברור שיש לי".

זה היה השיר האחרון שנכתב עבור האלבום. קורגן אמר למפיק שהוא חושב שיש לזה הרבה פוטנציאל, אז המפיק נתן לו 24 שעות כדי לגרום לזה לעבוד, אחרת זה לא יהיה באלבום. הוא הלך הביתה באותו לילה והביא את המילים, והם הקליטו את זה למחרת. שיר זה גם קיבל קליפ שלווה בצרות בעת עשייתו; צילום הסרטון ארך שלושה ימים וכלל סצנה שבה נראית חבורת צעירים במסיבה, וסמאשינג פאמפקינס היא להקת הבית שניגנה שם. הצילום המקורי של הסצנה הזו אבד לאחר שחבר צוות שכח שהניח את הסליל על גבי מכוניתו ונסע משם. סרטון חדש נערך עם קטעים חדשים, לחפות על הצרה. עוזר ההפקה שנסע ללא הסליל נידון לעמוד במרכז העיר ועל גופו שלט שעליו נכתב: "הקלטות אבודות, יש פרס על החזרתן".

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת עליו: "כשמנהיג הסמאשינג פאמפקינס, (הזמר והגיטריסט) בילי קורגן, התפאר בכך שהוא יעקוב אחר האלבום השני ורב המכר של הלהקה, SIAMESE DREAM, עם אלבום כפול רחב ידיים שיהיה כמו THE WALL לדור ה-X, ההנחה הייתה שהוא יכין אלבום קונספט כמו אופרת הרוק של רוג'ר ווטרס בנוגע למחסור בתקשורת ואהבה בחברה המודרנית. אבל השירים באלבום החדש הזה מחוברים רק מבחינה רעיונית דרך הנושא הרחב של להיות חלק מיום בחייו של נער טיפוסי ומנוכר. אולי קורגן התכוון שהוא רצה שמלון קולי יהיה שופע ומגוון עם סאונד שיהיה עדכני לשנת 1995 כמו שהאלבום של פינק פלויד היה לשנת 1979. או שאולי הוא רצה ליצור אלבום שמעריצים בגיל ההתבגרות יכולים להיות אובססיביים לגביו, ולהרגיש נינוחות בהאזנה באוזניות בחדרי השינה שלהם. אם כן, הוא הצליח בשני הסעיפים.

למרות שמלון קולי מגיע ליותר משעתיים, מדובר באחד מאלבומי הרוק האפיים הנדירים שעיקרם מוצדק. הוא בהחלט מנצח את האורך המקביל של, נניח, אלבומי גאנס אנד רוזס, USE YOUR ILLUSION, שהיו משווקים כשני אלבומים נפרדים. ההישג מרשים אפילו יותר כשחושבים על כך שקורגן כתב לבד 26 מהשירים, והוא הפיק את האלבום. אין להכחיש את תפקידו של קורגן בתור הדלעת הגדולה, אבל מלון קולי לפחות מרגיש יותר כמו יצירה של להקה מקודמו. אפילו שהוא משלב טקסטורות בארוקיות כמו נבל, כלי מיתר ופסנתר כנף, האלבום שומר על הקצה המחוספס והאווירה האינטימית של חברים ותיקים (ולפעמים אויבים) המנגנים יחד בחלל החזרות שלהם. השירים מתקדמים במהירות אל תת המודע שלך, וגורמים לאלבום להיראות הרבה יותר קצר ממה שהוא. הבעיה, לפחות עבור חובבי רוק שרוצים תוכן מהותי, היא המילים של קורגן.

קורגן הוא רומנטיקן שמאמין בכוחה הגואל של האהבה, אבל הוא גם ציניקן, לאחר שהתאכזב כל הזמן מאלו שהוא אוהב. בחלק גדול מהאלבום הוא תקוע בתלם לירי, מתפלש באומללות שלו ומתבאס על כל אחד ועל הכל שלא עומד בציפיות שלו. אפשר לטעון שהטקסטים של קורגן לא נועדו לניתוח תחת המיקרוסקופ אלא פשוט נועדו לשקף מצב רוח יחד עם המוסיקה, אבל השירה בולטת יותר מדי במיקס כדי לקבל את זה. מבחינה מוסיקלית, מלון קולי מבסס את מעמדו של קורגן כאחד מכותבי השירים השאפתניים ביותר של דורו - אף אחד אחר בשכבת הרוק האלטרנטיבי לא ניסה אלבום באורך כזה, שלא לדבר על היקף. אבל המילים שלו לא מצליחות באותה מידה בהשוואה. אולי זה יותר מדי לבקש שקורגן יהיה פיוטי כמו קורט קוביין או רציני כמו אדי ודר. בעוד שסיפורו של רוג'ר ווטרס, על כוכב הרוק ששמו פינק, הגיע רק לרמה ספרותית של ספר קומיקס, 'אנחנו לא צריכים שום חינוך / אנחנו לא צריכים שום שליטה במחשבה' נראה עמוק יותר, אוניברסלי יותר ומשעשע יותר - ולעזאזל, הרבה יותר מעורר השראה - מאשר 'החיים עושים אותי חולה / כל כך חולה שהלוואי שאמות'..."

הסירנות הגרוביות של רוקסי! ב-24 באוקטובר בשנת 1975 יצא האלבום SIREN של רוקסי מיוזיק.

שנת 1975 הייתה שנת מעבר עבור הלהקה המתקדמת ומלאת הסטייל הזו. וזה האלבום שגרם לה לחצות ממחוזות המוזרויות אל מחוזות עולם הפופ המסחרי והרקיד. ועדיין, מדובר בתקליט שהוא מעבר למוזיקה חלולה לרחבות הדיסקוטק. גם האווירה הנועזת (ויש שיגידו סקסיסטית) שהושפרצה עד אז בכמויות על גבי עטיפות הלהקה, נשמרה כאן בתצלום עם הדוגמנית ג'רי הול (שמיד לאחר מכן הפכה להיות חברתו של סולן הלהקה, בריאן פרי).

הלהיט של התקליט הזה הוא ללא ספק LOVE IS THE DRUG, שהגיע למקום השני במצעד הבריטי. עם חטיבת הקצב המופלאה של המתופף פול ת'ומפסון והבסיסט ג'ון גוסטאפסון. את הקצב הזה מרפדים כהלכה הגיטריסט הערמומי פיל מנזנארה והסקסופוניסט המופלא אנדי מקאיי. זה היה נראה כי הלהקה הזו רק מתחילה להצליח באמת, כשלמרבה ההפתעה היא התפרקה שנה לאחר מכן (עם אלבום פרידה בהופעה חיה שנקרא VIVA ROXY MUSIC). שלוש שנים יחלפו מהאלבום SIREN ועד שהקהל יזכה לתקליט אולפני חדש של רוקסי מיוזיק. אבל האופנה כבר תשתנה לגמרי ועמה ייעלם החיספוס של בריאן פרי וחבורתו. הם יחזרו במעטפת חלקלקה ומשומנת יותר (אבל בעיניי מעניינת פחות).

האלבום מתחיל עם חיזורי אהבה בתחילתו (עם הלהיט שציינתי קודם) ועד ההתרסקות וההתפכחות מהאהבה עם השיר המסיים, JUST ANOTHER HIGH. "חתונות שנוצרו בגן עדן / האם הן ישרדו גם בחיים האמיתיים? / ברור שזה בא ללא הפתעה / האהבה הייתה לוהטת מדי מלאחוז בה". כך שר בריאן פרי. וזה כואב. אז כן, התקליט הזה הוא הרבה יותר ממה שנראה על פני השטח.

הנה הביקורת שנכתבה על האלבום בעיתון NME: "כמו שהתקליט COUNTRY LIFE היה המשך ישיר ל- STRANDED, כך SIREN הוא המשך ישיר ל- COUNTRY LIFE. לכל אלבום אין זהות משלו, אלא אם כן הוא משויך למה שהיה לפניו. ואחרי שבריאן פרי הבטיח לנו כי התקליט הזה יחזיר את הריגוש של שני אלבומיה הראשונים של להקתו, קיוויתי להרבה יותר ממה שיצא. שנת 1975 היא שנה בה היו לחשושים כי רוקסי מיוזיק עומדת להתפרק, בין השאר כי היא לא מצליחה לכבוש את אמריקה. כמו כן ראינו עד כה השנה את ההיעדרות הממושכת ביותר של פרי מהמצעדים. חוץ מהשיר BOTH ENDS BURNING, אין לאף שיר פה את הריגוש המיידי שהיה בשירים המוקדמים. המילים בשירים מתארות בעיקר נקבות יפהפיות, מסוכנות וחושניות. התקליט הזה הוא תקליט טוב, אך לא מספיק כדי שאנשים באמת יחשקו בו". אני מקווה שהמבקר הזה הקשיב שוב לאלבום הזה מאז וגילה יותר.

ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת: "פעם הייתה הפרסומת הזו (בשנות החמישים, אני מניח) לסיגריה: אתה אף פעם לא לבד עם סטראנד! בחור לבד ברחוב; מעיל גשם, חגורה, שולי כובע כלפי מטה; ערפל, טפטוף, תאורת ניאון מטושטשת; שלוש לפנות בוקר והוא בדיוק עזב מסיבה או הגיע לסיומו של רומן או הגיע מרכבת; הוא שפוף אבל מגניב ורומנטי ועייף. זה היה תפקיד אחד שבריאן פרי הבין בעצמו.

פעם היו שני אמנים בשם גילברט וג'ורג' שיצירת האמנות שלהם הייתה הם עצמם. הם הציגו מדי יום בגלריה יוקרתית. אלגנטיים, מתאימים, מזלזלים, הם היו עומדים שם כל היום בזמן שאנשים משלמים כדי להסתכל. מאוחר יותר, מופע שיר וריקוד קטן הפכו לחלק מהתמונה. זה היה משהו אחר שבריאן פרי רצה להיות - יצירת אמנות.

הפקת עטיפת האלבום החדש של רוקסי מיוזיק זוכה לקרדיט של שמונה אנשים, שניים יותר מאלו שעשו את המוזיקה. זה מראה סירנה על הסלעים, ממוקמת בצורה מושלמת עד הציפורן הכחולה האחרונה שלה, אבל התאורה המפחידה מסגירה את המשחק - זו עוד פרסומת משנות החמישים.

לפי כל הקריטריונים הרגילים שלי, רוקסי מיוזיק היא דקדנטית. פרי עוסק בדימויים של רגשות ולא ברגשות עצמם. מוזיקה היא רק אמצעי למטרה שלו, ורק אמצעי אחד מבין רבים (מי עוד נותן למספרה שלו קרדיט שווה?). עבור פיט טאונסנד או ברוס ספרינגסטין, הביטוי של הדימויים שלהם הוא הדימויים שלהם; עבור בריאן פרי, פעולת יצירת המוזיקה אינה מעניינת כמו פעולת סירוק השיער שלו - זה המוצר שחשוב. והפחתת הרוק לאמצעי להשגת מטרה בידורית אחרת היא סימן ההיכר של הדקדנס. אין ספק בכך, ורוקסי מיוזיק נכנסת למגירה האחורית, לצד אליס קופר ודיוויד בואי ובט מידלר.

ובכן, יש ספק לגבי זה, כי בכל פעם שאני מנגן את התקליט, הרצועה הראשונה היא LOVE IS THE DRUG, שיש בה את הקצב הנכון. פרי נובח את המילים כמו איזה רב סמל בדמנציה; האווירה מתוחה, הלהקה נרגשת, הקהל מטורף - ואלו לא המתחזים הרגילים, אלו ילדים רוק'נ'רול, רקדנים כולם. לא כל כך דקדנטי אחרי הכל.

התמונה שבריאן פרי מחפש היא חלק מתרבות הרוק גם אם הוא קיבל אותה מכרזות פרסומות ומהסרטים. הבודד הרומנטי והעייף הוא אחד הדימויים העצמיים של כל חובב רוק בשנות השבעים. הדבר השני הוא שפרי הוא רק הזמר בלהקה שלו ואולי הוא משתמש ברוקסי מיוזיק, אבל יש להם הופעה משלהם. בעוד פרי שומר על המילים והטוקסידו, הלהקה כתבה חצי מהמוזיקה ונהנית לנגן אותה.

המהות של רוקסי מיוזיק זה המתח בין הדרייב של הלהקה (פול תומפסון חייב להיות מסומן כמתופף משובח במיוחד) לבין האיפוק של פרי. השירים בנויים סביב טקסטים קצרים וחדים; המוזיקה מורכבת מריפים חוזרים ולא מלודיות, ואחד הכישורים של רוקסי הוא בבניית מתח, בעוד פרי מרחף על הלילות הבודדים שלו.

האלבום הזה לא ישנה שום דבר, אבל הוא רק חובה לכל מעריצי רוקסי. אף פעם לא באמת הלכתי על אנגלים בעלי מראה מגוחך, אפילו עם קצב טוב, וההישג הגדול של פרי היה למסגר את הסאונד הייחודי של רוקסי סביב אובססיה אחת בלבד - הוא עצמו. הוא עשה את זה כיצירת אמנות, הוא יצר את זה כמוצר".

פיל מנזנארה למלודי מייקר: "אנחנו מכוונים את הלהקה לכיוון המרכז, כי רק שם אפשר לשרוד". אבל הלהקה לא הצליחה לשמר את המומנטום ופעילותה הופסקה. בשנת 1976 יצא אלבום בהופעה, VIVA ROXY MUSIC, ונראה היה שאין יותר להקה. בריאן פרי הקדיש את השנים 1976-1977 להנהגת להקה בשמו. גם האחרים פנו לעיסוקים מוזיקליים משלהם.

הטרמלוס ומרמלדה כובשים את תל אביב. ב-24 באוקטובר בשנת 1968 הופיעו להקות הטרמלוס והמרמלדה בקולנוע תל אביב.

אוקטובר 1968 ייזכר כאחד החודשים הסוערים בתולדות הפופ בארצנו. ב-24 באוקטובר של אותה שנה, הגיע הטירוף לשיאו כאשר שתיים מהלהקות הלוהטות של הפלישה הבריטית, הטרמלוס ומרמלדה, נחתו על במת קולנוע תל אביב. הקהל המקומי, שעדיין לא ידע את נפשו מרוב התרגשות, חטף כל כרטיס פנוי.

המסע של הצמד הבריטי לא התחיל בבירה התרבותית. יום קודם לכן, ב-23 באוקטובר, הם כבר חיממו את הגרונות (ואת הקהל) בקולנוע ארמון בחיפה. היה ברור מיד מי הכוכבים האמיתיים של החבילה. הטרמלוס היו השם הלוהט, כשהם רכובים על גל הצלחה מסחרר. עשרות מעריצים נלהבים צבאו על שדה התעופה לוד, מצוידים בידע אנציקלופדי על חברי הלהקה, וקראו בשמותיהם.

ובצדק. הטרמלוס הגיעו לארצנו כשהם בשיא כוחם. פחות מחודש קודם לכן, הלהיט הענק שלהם MY LITTLE LADY כבש את המקום השישי במצעד הבריטי. אך הקהל בארץ עדיין זמזם בהתלהבות את הלהיט הקודם, SUDDENLY YOU LOVE ME, שהידהד במסיבות ובשידורי הרדיו כמה חודשים קודם לכן. ואיך אפשר לשכוח להיטי ענק קודמים כמו SILENCE IS GOLDEN או HERE COMES MY BABY שביססו אותם כאחת מלהקות הפופ המצליחות ביבשת?

ולצידם, כמעט בביישנות, הגיעה להקת מרמלדה. באותם ימים, הקהל המקומי בקושי ידע מי הם. השיר שלהם, WAIT FOR ME MARY-ANNE, הסתובב במצעד הבריטי אך הצליח לגרד בקושי את המקום ה-30. המעריצים בלוד לא ממש ידעו את שמות חברי הלהקה, שעדיין לא המטירה על העולם את הלהיטים הברורים שלה, שעתידים היו להגיע. איש בקהל לא תיאר לעצמו שבתוך חודשיים, בדצמבר 1968, אותה להקה אלמונית תעקוף את הביטלס ותכבוש את המקום הראשון בבריטניה עם ביצוע משלה ל-OB-LADI OB-LADA. אבל זה, כמובן, סיפור לכתבה אחרת. ו"השתקפויות חיי"? - הוא עוד לא נוצר.

סיבוב ההופעות עצמו היה הצלחה מסחררת. לאחר חיפה ותל אביב, המשיך הקרקס המוזיקלי לבנייני האומה בירושלים ב-26 באוקטובר, ולמחרת הרעיד את קולנוע קרן בבאר שבע. הסיבוב נחתם בהופעה אחרונה בבית העם בקריית חיים. ההיסטריה הייתה כה גדולה, עד ששוטרים מקומיים הוצבו ליד הבמות בכל הופעה כדי לשמור על הסדר ולוודא שאף מעריצה נלהבת מדי לא תנסה לקפוץ על החבר'ה מבריטניה.

אך חברי הלהקות לא הסתפקו רק בהופעות רגילות. בצעד שעורר אהדה רבה, הם ביקשו להופיע בהתנדבות בסיני, מול חיילי צה"ל. הבקשה, כמובן, נתקבלה מיד ומטוס מיוחד הועמד לרשותם כדי להטיס אותם דרומה, להופעה בלתי נשכחת מול החיילים.

בין ההופעות והטיסות, חברי הטרמלוס גם מצאו זמן לפגוש את הסצנה המקומית. הם נפגשו עם חברים מלהקות קצב ישראליות ואף הצטלמו למזכרת עם כמה מהן, כולל עם ההרכב הצעיר "כוכבי ציון" (כמה צעיר? הלהקה הזו הורכבה מילדים!). כשהם לא היו על הבמה, הסתובבו המוזיקאים ברחבי ארצנו, נהנים מסיורים תיירותיים במזג אוויר שהפך חורפי למדי, ולא פעם נצפו כשהם חובשים בגאווה כובעי טמבל ועליהם הכיתוב הבלתי נמנע "שלום".

ב-24 באוקטובר בשנת 1962 הקליט ג'יימס בראון הופעה חשובה מאד שלו, לתקליט פורץ דרך. ההופעה נערכה בתיאטרון אפולו, כשהעולם הסתחרר ממשבר הטילים בקובה. לבראון היה משבר אמנותי, מול חברת התקליטים שלו.

העולם עמד על סף מלחמה גרעינית, אבל לג'יימס בראון היו דאגות אחרות. ב-24 באוקטובר 1962, בדיוק כשמשבר הטילים בקובה הגיע לנקודת רתיחה והעולם כולו עצר את נשימתו, הסנדק של הנשמה נכנס לתיאטרון אפולו המפורסם בהארלם. הוא לא התכוון להציל את העולם, הוא התכוון להציל את הקריירה שלו, ועל הדרך, לשנות את עולם המוזיקה לנצח.

באותה תקופה, בראון היה במשבר אמנותי לא פשוט. חברת התקליטים שלו, KING רקורדס, לא ממש ידעה איך לטפל בו. הסינגלים שהוא הוציא כשלו בזה אחר זה במצעדים, והבוס הגדול של החברה, סיד ניית'ן, פשוט לא הבין מה האיש רוצה ממנו. בראון ידע שהקסם האמיתי שלו לא קורה באולפן ההקלטות הסטרילי, אלא על הבמה, מול קהל חי ונושם. הוא ידע שההופעות שלו הן התפוצצות של אנרגיה טהורה.

הוא ניגש לניית'ן עם רעיון מהפכני: להקליט תקליט הופעה חיה. ניית'ן חשב שבראון השתגע לגמרי. "תקליטי הופעה חיה זה למוזיקאי ג'אז!", הוא אמר לו, "מי יקנה תקליט עם שירים שכבר יצאו? ואף תחנת רדיו לא תשדר תקליטון מהופעה חיה!". ניית'ן היה נחרץ וסירב בתוקף לממן את הפרויקט המוזר.

אבל ג'יימס בראון לא היה האיש הכי חרוץ בעסקי ה-SHOWBIZ לחינם. אם ניית'ן לא הסכים לממן, בראון החליט שהוא יממן את הכל בעצמו. במהלך שנתפס אז כצעד כמעט חסר תקדים בעולם המוזיקה, בראון שלף מכיסו 5,700 דולר (הון עתק באותם ימים) ושילם על הקלטת המופע בעצמו. הוא היה משוכנע שהקהל המשתגע בהופעות הוא הנכס האמיתי שלו.

תיאטרון אפולו היה המקום המושלם. מקום קלאסי אבל סוער, בדיוק כמו המוזיקה של בראון. בראון דאג אישית להצבת מיקרופונים לא רק על הבמה, אלא גם בתוך הקהל. הוא לא רצה צליל נקי; הוא רצה שהמאזינים בבית ירגישו את הזיעה, את הצעקות ואת הטירוף של הקהל בהארלם.

לפני שבראון עלה לבמה, ניגש הכרוז הקבוע שלו, פאטס גונדר, אל המיקרופון והכריז בקולו הרועם: "זה אכן תענוג גדול להציג בפניכם בזמן הספציפי הזה, את הפרפורמר הלאומי והבינלאומי הידוע בתור האיש העובד הכי קשה בשואו ביזנס, מר דינמיט, את מר 'פליז פליז פליז' עצמו המדהים, כוכב התוכנית, ג'יימס בראון ולהקת הלהבות המפורסמות!".

מרגע זה, התיאטרון התפוצץ. התקליט, שנקרא בפשטות LIVE AT THE APOLLO, תיעד את בראון בשיאו. הוא לא עשה שום דבר חדש מבחינת שירים, אבל הדרך שבה הוא הוביל את הלהקה, האינטראקציה הבלתי פוסקת עם הקהל והאנרגיה המחשלת היו מהפכניות. הוא לקח את מה שמנהיגי להקות אחרים עשו והכפיל את הקצב, הגביר את הווליום וקבע רף חדש של הופעה ראוותנית ובטוחה בעצמה.

כשהתקליט יצא לשוק, סיד ניית'ן נאלץ לאכול את הכובע. התוצאה הייתה רב מכר היסטרי. התקליט שהה במצעד הפופ (לא רק במצעד ה-R&B) במשך 66 שבועות, הגיע למקום השני המדהים ומכר למעלה ממיליון עותקים. שדרני רדיו בכל רחבי אמריקה התחילו לנגן צדדים שלמים מהתקליט ברצף, כי המאזינים פשוט לא הסכימו לשמוע שום דבר אחר.

התקליט הזה עשה שני דברים עצומים. ראשית, הוא עזר למצב את המוזיקה השחורה, את הנשמה, כז'אנר מרכזי ובר-קיימא במיינסטרים. בראון הוכיח שמוזיקת נשמה יכולה להיות מהנה, רועשת, צעירה ופרועה, ולא רק סנטימנטלית ורומנטית. שנית, הוא הוכיח אחת ולתמיד את הכוח המסחרי של תקליט הופעה חיה. פתאום, כל חברות התקליטים הבינו שצרכנים מוכנים בהחלט לקנות את אותם השירים פעמיים, אם פעם אחת מתוכן היא בהופעה חיה ומרגשת.

באותו לילה באוקטובר 1962, בעוד העולם דואג מפצצות אטום, ג'יימס בראון הטיל פצצת אנרגיה משלו בהארלם, וההדף שלה שינה את המוזיקה הפופולרית.

יאסו קלפטון! ב-24 באוקטובר בשנת 1965 נערכה ביוון הופעת זיכרון בהשתתפות אריק קלפטון. הכיצד? את התשובה תקבלו פה עכשיו.

בקיץ של 1965 רקח אריק קלפטון, עם כמה מוזיקאים, רעיון מעניין: ליצור להקת בלוז שתטייל מסביב לעולם. הם קנו, באוגוסט 1965, רכב מסחרית גדול מדגם פורד ובו תשעה מושבים, כשהתחנה הראשונה במסע שלהם הייתה אתונה ביוון. את הופעתו האחרונה עם מאייאל, במסגרת להקת הבלוזברייקרז, ניגן קלפטון, ב-29 באוגוסט 1965, במלון בשם BLACK PRINCE בלונדון. בערב הזה מאייאל כבר מצא את הגיטריסט המחליף לקלפטון - בחור צעיר בשם פיטר גרין.

בספטמבר החלה ההרפתקה של קלפטון ביוון. חבורת המוזיקאים החליטה לקרוא לעצמה בשם THE GLANDS. אחד מחברי הלהקה, ג'ון ביילי, הגיע קודם לכן לאתונה לבדוק אפשרויות להופעות שם. אחריו הגיעה הלהקה, שכללה את הסקסופוניסט ברני גרינווד, חצוצרן בשם בוב ריי, פסנתרן בשם בן פאלמר, המתופף ג'ייק מילטון ואת אריק קלפטון. ב-23 בספטמבר הגיעה החבורה לאתונה דרך יגוסלביה. הראשון שהתייאש מהסיפור היה מילטון המתופף. הוא התבאס מכל הוויכוחים שניצתו בחבורה ומהחלום שהפך במהרה לסיוט. מילטון, שהיה סטודנט בקולג', כבר איחר שבועיים לתחילת הלימודים והחל להיכנס לפאניקה בעניין. לכן הוא פרש וחזר לקולג'.

שאר החברים הצטרפו לג'ון ביילי והשיגו אודישן להופעה במועדון יווני שנקרא 'האיגלו'. האודישן עבר בהצלחה והלהקה נרשמה להופעות חורף במקום. חברי הלהקה חתמו על חוזה עם תשלום מסודר ומקום לינה. עד לתחילת ההופעות המתוכננות ערכו הם חזרות בשעות אחה"צ, כשאת עמדת התופים מילא מתופף יווני בשם מאקיס. אף אחד לא זכר את שם משפחתו. קלפטון ראה במהלך החזרות שהבלוז לא עובד בלהקה והחליט להפכה ללהקת רוק שעושה קאברים של הסטונס, ריי צ'ארלס ואחרים. קלפטון גם הציע ששם הלהקה חייב להשתנות ל- THE FACES ומה-7 באוקטובר 1965 החלה החבורה להופיע, שישה ערבים בשבוע. ימי שלישי היו הימים החופשיים.

הלהקה המרכזית במועדון הזה הייתה להקה מקומית ושמה THE JUNIORS. חברי הלהקה הזו, ששמעו על הגיטריסט הבלוזי הבריטי ועזרו ללהקתו של קלפטון להתאקלם במקום. הכל נראה טוב עד שטרגדיה גדולה קרתה ב-10 באוקטובר, כשלהקת THE JUNIORS הייתה מעורבת בתאונת דרכים קשה בה נהרגו האורגניסט תאניוס סגיול והמנהל גיאניס קאראקאדאס. גיטריסט הלהקה, אלקוס קאראקאדאס, נפצע באופן קשה וקלפטון התנדב לעזור ללהקה כגיטריסט מחליף כדי לקיים את הופעותיה שנחתמו בחוזה. כך נאלץ קלפטון להופיע, במקביל, בשתי הלהקות. חברי THE JUNIORS לימדו אותו את השירים של הביטלס והקינקס שהם ביצעו בהופעות והיו ימים שנאלץ לנגן במשך 12 שעות ברציפות. ב-24 באוקטובר נערכה הופעה מיוחדת של THE JUNIORS לזכר האורגניסט והמנהל שלהם שנהרגו בתאונה.

ההופעה נערכה בשעות אחר הצהריים של אותו יום ראשון בבית קולנוע תרפסיטיאה שבפיראוס. כל חברי הלהקה לבשו מכנסיים שחורים, חולצות לבנות וסרטי אבל שחורים עיטרו את ידיהם. בזמן הזה כבר ידעו כולם שקלפטון היה חבר בעבר בלהקת היארדבירדס. ההתלהבות ממנו הייתה גדולה מאד, כשבהופעת זיכרון זו הוא ניגן במגבר מתוצרת איטליה, שהיה סוג של חיקוי למגבר מתוצרת חברת 'פנדר'. הגיטרה בה ניגן קלפטון הייתה גיבסון לס פול SUNBURST משנת 1959.

למחרת ניגשו אליו הבעלים של מועדון 'האיגלו' ונתנו לו להבין, בדרכם המפחידה, שהם לא מוכנים לוותר עליו, כגיטריסט הקבוע, והוא הבין שעליו לברוח מיוון, תוך ויתור על מגבר המרשאל שהשאיר במועדון - רק כדי להינצל מאותם אנשים אלימים. קלפטון, ביחד עם בן פאלמר ובוב ריי, רצו אל תחנת הרכבת לאריסה. לא היה עמם כסף רב ולכן ויתרו על דרגשי השינה והסתפקו בכיסאות הרגילים שברכבת. מטרתם - לחזור ללונדון.

ב-27 באוקטובר התפרסמה בעיתון הפופ היווני, MODERNI RITHMI, כתבה על האורגניסט תאנוס סוגיול שנהרג בתאונה. הכתבה כללה גם תמונה של הופעת הזיכרון עם קלפטון בבית הקולנוע בפיראוס. יומיים לאחר מכן הגיע קלפטון (בשעה 14:50) ללונדון ולא בזבז זמן יקר, כשהתקשר לג'ון מאייאל במטרה לקבל בחזרה את מקומו בלהקתו. מאייאל, שידע היטב כמה חזק הקלף של קלפטון, החליט להעיף את פיטר גרין, שחגג באותו יום את יום הולדתו ה-19, והחזיר במקומו את הגיטריסט הסורר ללהקה.

סטיבי וונדר נגד אמונות טפלות. ב-24 באוקטובר בשנת 1972 יצא תקליטון חדש לסטיבי וונדר, עם השיר SUPERSTITION.

היה זה הרגע שבו סטיבי וונדר הצעיר החליט לשבור את הכלים, פשוטו כמשמעו, ולשיר על זה. השיר SUPERSTITION, שהפך לאחד ההמנונים המזוהים ביותר של שנות השבעים, נולד מתוך רצון של וונדר לטפל חזיתית בסכנות הטמונות בנפילה לאמונות טפלות. בטקסט השנון, הוא דאג לנעוץ סיכות קטנות בכמה מהאמונות המוכרות ביותר: הוא הזהיר אנשים מלעבור מתחת לסולם, הזכיר את הפחד משבירת מראה (שאמורה להביא שבע שנים תמימות של חוסר מזל), וכמובן, לא שכח את המספר המפוקפק 13.

אבל הסיפור המרתק באמת של השיר הזה לא היה על חתולים שחורים, אלא על עסקה שהסתבכה בין שני ענקי מוזיקה. באותה תקופה, הגיטריסט הבריטי ג'ף בק הגיע לאולפן כדי לתרום את נגינתו לתקליט החדש של וונדר, TALKING BOOK. בתמורה לנגינת הגיטרה הווירטואוזית שלו (שנשמעת היטב בקטע LOOKING FOR ANOTHER PURE LOVE), הובטח לו שיר מקורי חתום בידי וונדר.

באחד מאותם סשנים פוריים באולפן, משהו קרה. וונדר תפס את הריף הפ'אנקי והקליט בעצמו, הגה כמה מילים ראשוניות, והם הקליטו גרסה ראשונית של SUPERSTITION במקום, ייעודית עבור בק. וונדר מילא את חלקו בעסקה. אלא שג'ף בק, מסיבותיו שלו (שכללו עיכובים והתאוששות מתאונת דרכים), התמהמה עם הקלטת הגרסה שלו. הזמן חלף, ובינתיים, בכירי חברת התקליטים מוטאון שמעו את היהלום שוונדר יצר.

כאן נכנס לתמונה המהפך העסקי של וונדר. בדיוק כשמלאו לו 21 אביבים, פג תוקף החוזה הישן שלו עם מוטאון, והוא ניצל את המומנטום כדי לנהל משא ומתן על חוזה חדש וחסר תקדים. וונדר דרש וקיבל שליטה אמנותית כמעט מוחלטת על המוזיקה שלו, אחוז גבוה בהרבה מהתמלוגים וזכויות ההוצאה לאור. למוטאון נאסר לשנות את התקליטים שלו לאחר שקיבלו אותם מידיו. אבל, וזה אבל גדול, דבר אחד עדיין נשאר בשליטת החברה: ההחלטה אילו שירים ייצאו כסינגלים.

נשיא מוטאון, ברי גורדי, שזיהה להיט ענק כשהוא שמע אחד, ידע שבק מתכנן להקליט את השיר. הוא לא חיכה אפילו דקה. גורדי וידא ש-SUPERSTITION יהיה הסינגל הראשון מתוך התקליט של וונדר, והוא שחרר אותו לשוק במהירות. כשהגרסה של וונדר יצאה באוקטובר 1972, היא הפכה ללהיט עצום באופן מיידי. עד שג'ף בק הספיק להוציא את הגרסה שלו (רק במרץ 1973), השיר של וונדר כבר היה חודש שלם בחוץ, כבש את המצעדים והפך לתופעה.

בק, באופן מובן, התאכזב עד עמקי נשמתו. הוא הרגיש שהשיר נלקח ממנו והשמיע כמה הצהרות נזעמות בעיתונות נגד וונדר. למרות הדם הרע הזמני, מערכת היחסים המקצועית ביניהם שרדה את המשבר, ובק אף הקליט בהמשך שיר נוסף של וונדר, CAUSE WE'VE ENDED AS LOVERS, שהפך לאחד הקטעים המזוהים ביותר שלו.

אבל איך נוצר הצליל הייחודי הזה? הפקת השיר הייתה מהפכנית. וונדר ניגן בעצמו ברוב הכלים המרכזיים: הוא ניגן בתופים, בבס מסינטיסייזר מוג, וכמובן, בקלידי ה-CLAVINET מדגם HOHNER, שסיפק את הריף המדבק והמזוהה כל כך. אליו הצטרפו שניים מחברי הלהקה שלו למתן נפח נוסף: סטיב מאדאיו בחצוצרה וטרבור לורנס בסקסופון טנור.

כדי להשיג את הצליל החדש הזה, וונדר חבר לצמד המפיקים והמהנדסים מלקולם ססיל ורוברט מרגולף. יחד, הם הקימו עבורו מערך עבודה מיוחד באולפני אלקטריק ליידי בניו יורק, הרחק מהאולפנים המוכרים של מוטאון. הם סידרו את הכלים השונים, בעיקר קלידים וסינטיסייזרים, במעגל גדול, כך שוונדר יוכל לשבת במרכז, להסתובב ולנגן בכל כלי שיבחר ברגע שההשראה הכתה בו.

לפי מרגולף, וונדר הגיע לאולפן כשהשיר כולו כבר מנגן לו בראש. הוא התחיל דווקא בנגינת התופים – אחד הכלים הבודדים שהיו מחוץ למעגל הקלידים. תוך כרבע שעה בלבד, הוא סיים להקליט את מקצב התופים המושלם, ומיד לאחר מכן הוסיף את קו הבס המבעבע באמצעות המוג.

סגנון העבודה של וונדר באותה תקופה היה אינטנסיבי. הוא דאג לשמור את האולפן פנוי וזמין עבורו 24 שעות ביממה, כדי שיוכל להקליט ברגע שהמוזה נוחתת עליו. נגן הבס הקבוע שלו באותה תקופה, סקוט אדוארדס, סיפר שההרגל הזה לא תמיד היה נוח לשאר הלהקה. "מכיוון שאין לו ראייה", הסביר אדוארדס, "הוא לא נשלט על ידי אור יום. הוא היה יכול להתחיל את היום שלו בחצות הלילה. וזה היה רע, כי הוא היה יכול להתקשר אליך בארבע לפנות בוקר ולהגיד לך לבוא מיד לאולפן".

העבודה המאומצת הזו השתלמה בגדול. SUPERSTITION זינק היישר למקום הראשון במצעד האמריקאי, והפך ללהיט הענק השני שלו שקטף את הפסגה. הפעם הראשונה הייתה כמעט עשור קודם לכן, בשנת 1963, עם הלהיט הספונטני FINGERTIPS, כשהיה עוד ילד פלא. הפעם, זה היה צעד ענק קדימה כאמן בוגר ובשליטה מלאה.

האם אלטון רץ מהר מדי? ב-24 באוקטובר בשנת 1975 יצא תקליט חדש לאלטון ג'ון ושמו ROCK OF THE WESTIES.

הנה ביקורת שפורסמה אז, בעיתון להיטון הישראלי, על התקליט: "אלבומו המי יודע כמה של אליל הפופ התורן, אלטון ג'ון, המוציא אותם לשוק בתדירות גבוהה שאינה נותנת אפילו זמן לשמיעה יסודית. להיטותו של הזמר להפיק אלבומים בשרשרת במקום להתרכז בצורה רצינית במוזיקה עצמה, נותנת את אותותיה בתוכן הירוד של האלבום. תוכן שהולך ומאבד את איכותו מתקליט לתקליט. על אלבום זה ניתן לומר בפירוש שהוא פשוט גרוע ואינו מוסיף מאומה לשמו הטוב של אלטון ג'ון. הפנינה הבולטת היחידה באלבום היא הלהיט 'אני מרגיש כמו כדור אקדח'. שאר החומר משעמם וכולל פזמונים כמו 'נערת האי' ו'ילד הרחוב'. בהקלטה משתתפת להקתו הקבועה של אלטון ג'ון ואת התמלילים חיבר ברני טאופין".

המבקרים (ואני מודה שגם אני) בדרך כלל לא מעריכים את האלבום הזה והאמת שזה מובן, כי הוא יצא זמן קצר אחרי אלבום קונספט אהוב, CAPTAIN FANTASTIC. ובהשוואה לתקליט ההוא, כל החומר כאן קליל ונשמע חסר משמעות. המנגינות פחות מורכבות, המילים פחות מרתקות ולעתים קרובות אפילו ירודות. מה קרה פה לברני טאופין, לעזאזל? אפילו תמונת העטיפה סתמית להחריד עם אלטון אחד לא מגולח שחמוש בשתי טבעות מזעזעות. איפה זה ואיפה הציור המרהיב והמושקע של האלבום הקודם. בתקופה זו של 1976 היה ברור שמה שהכתיב את היצירה של אלטון היה לחץ אדיר לשמר את המומנטום, לצד שורות קוקאין חסרות סוף וללא הגבלת תקציב. כמה חבל שלא קוזז קצת מתקציב הסמים כדי להשקיע יותר בעטיפה.

ההקלטות לתקליט ההמשך של קפטן פנטסטיק החלו בקאריבו ראנץ' בתחילת יולי, עם אלטון שקם כל בוקר ב-6:30, שעות לפני ששאר הלהקה שלו התעוררה. זאת כדי לעבוד לבדו מול הפסנתר. הוא ציפה לתקליט טוב, אבל הסמים הפילו את העסק. "היו הרבה סמים בזמנים ההם", אמר הגיטריסט, כיילב קוואי. "זה היה זמן מטורף לכולנו היה כסף לבזבז, אז בזבזנו אותו היטב".

אלטון העסיק להקלטות להקה חדשה לגמרי, לאחר שנפטר מנגני הליווי שהיו נאמנים לו מזה כמה שנים, ועזרו לו להגיע להצלחתו הגדולה (הבסיסט די מאריי והמתופף נייג'ל אולסון). היה נדמה שהלהקה החדשה בוערת מרוב תשוקת נגינה, והסשנים המוקדמים הוכחו פרודוקטיביים להפליא. הייתה אנרגיה חדשה. אבל שוב, הסמים היו בעיה. לא רק הם – גם הדינמיקה שקרתה שם בפנים. כשהלהקה לא הקליטה, חבריה נהגו לבלות יחדיו במתחם ההקלטות המבודד. פסארלי, היה היוצא מן הכלל. אחר צהריים מאוחר אחד, כיילב ואשתו, פטרישיה, הלכו לבקר את הבסיסט - רק כדי למצוא שם את אשתו של טאופין, מקסין.

"ברני ומקסין, הקטע שלהם היה שהם התחתנו צעירים מאד, מקסין הייתה צעירה מדי," אמר הבסיסט. "יותר מדי כסף ויותר מדי תהילה. זה מספיק כדי לדפוק מישהו. אבל זה היה מה שהיה. ומקסין ואני ממש התחברנו, וזה הפך לרומן. היינו סמויים, אבל ברני בסופו של דבר גילה". "כן, כולנו היינו דפוקים אז", הודה ברני טאופין. "התקופה ההיא הייתה פחות או יותר פסגת ההתעללות האישית שלנו".

הרמוניית הלהקה נבחנה עוד יותר כאשר מסוק חג בסערה בשמי קולורדו התכולים, בדיוק כשההקלטות נכנסו להילוך גבוה. המסוק נחת ישירות מחוץ לאולפן ומתוכו יצאו עורכי דין לבושים בקפידה. "עצרו את הקסם, בנים," אמר אחד מהם ופתח תיק. "אנו צריכים לקבל את החתימות שלכם על החוזים האלו לסיבוב ההופעות בסתיו. "זה לא יכול לחכות קצת?", שאל כיילב. "אנחנו במצב קצת יצירתי הרגע". אבל עורכי הדין התעקשו ונוצר לחץ רב. "מבחינה מוזיקלית, רק רציתי להפוך את הלהקה להישמע קצת יותר רועשת", אמר אלטון. "רציתי את זה כבד יותר". התוצאה באה עם תקליט שופע גרובים אך דליל במלודיות.

פסארלי הרגיש שבמהלך ההקלטה של התקליט אלטון "עבר כמה שינויים". נואש להישאר רזה באור הזרקורים של כוכבי הרוק, כך התקיים הזמר על תזונה לא לגמרי מזינה המורכבת כמעט אך ורק מאבוקדו ומשקה ד"ר פפר דיאט. בהחלט לא התפריט ששומר אנשים באיזון.

אלבום, שעבר שינויים שונים בבחירת שמו, במהלך ההכנות (מ-BOTTED AND BRAINED ל-STREET KIDS ועד IT`S BANANA TIME, הגיע לחנויות התקליטים עם מכירה מוקדמת של יותר ממיליון עותקים. הייתה זו הצלחה מסחרית מהרגע הראשון, אך במהרה הובן לרבים שהמלך הוא עירום. פיטר טאונסנד, מלהקת המי, אמר אז בציניות, "אלטון יכול לחרבן לבנים והקהל יקנה אותן בכמויות". התקליט הוקדש לשני הנגנים שפוטרו, די מאריי ונייג'ל אולסון, אך הם ודאי לא חשו אז כה מוחמאים. למעשה, הפיטורים שברו לגמרי את רוחו של מאריי הבסיסט.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "אלטון ג'ון ממשיך לצמוח בפופולריות ואין סוף באופק. כמו אנשי השואו-ביזנס הגדולים ביותר, הוא מפגין אנרגיה פנומנלית, שיקול דעת מקצועי ממולח ואינסטינקט חזק לשימור עצמי - מתנות שאמורות להבטיח לו את מקומו ככוכב הפופ המובהק של הסבנטיז, כל עוד יחפוץ.

אבל מלבד העובדה שאלטון ג'ון הוא בדרן חי גדול, התקליטים שלו, למרות שהם חיוניים מבחינה מסחרית לאסטרטגיית הקריירה שלו, נראים יותר ויותר חסרי משמעות מבחינה אמנותית. התקליט החדש הוא בעיקר רוק עתיר אנרגיה המיוצר על ידי המפיק גאס דאדג'ון עם ברק אופייני. למרות שאנשי הלהקה של אלטון השתנו במקצת, דאדג'ון ואלטון שינו רק באופן שטחי את הסאונד הבסיסי של אלטון ג'ון, שהוא מכני בצורה חלקה. הרוק רק מגביר את הקצב ומדגיש את המרקמים הצעירים של קלידים חשמליים וסינתיסייזרים על חשבון תזמור.

באשר לשירים החדשים של האלבום, הם בקושי משיגים את המטרה שלהם לספק את החידושים האחרונים בבוגי סינתטי. למרות שהחומר הזה יכול להיות נהדר בהופעה, זה לא מחזיק מעמד. השירים האלו, שממריאים מהסאונד הבסיסי של הסטונס, כולל פרודיות על העיסוק של הסטונס במין ואלימות בצורה כה נונשלנטית - עד שהנושאים באים פה נטולי חושניות, איום או ניואנסים פסיכולוגיים. אם השירה של אלטון מתקרבת לשירה של ג'אגר בליטוש טכני, זה על חשבון העדינות. בניגוד לג'אגר, שאותו הוא מחקה פעם אחר פעם, אלטון נשמע לגמרי לא מעורב בחומר שלו. אני מקווה שבאחד הימים הוא, ברני טאופין וגאס דאדג'ון יעשו את האלבום הנהדר שאני משוכנע שהם מסוגלים לו".

"זה יותר אלבום של ליקים טובים מאשר שירים טובים", הכריז בן אדמונדס בעיתון פונוגרף. "להקת הליווי נהדרת וודאי התקליט הבא יהיה מאד שמח". לא כל ביקורת הייתה זורמת כמו האחרונה. ג'נט מסלין, מהניו יורק טיימס (אז נשאה למבקר והמפיק ג'ון לנדאו) כינתה את האלבום "מוצר חפוז, שטוח ומביך", תוך דירוג התקליט רק בכוכב אחד.

צ'ארלס מאריי מ-NME הביע זלזול דומה: "אלטון עשה הרבה מאוד תקליטים לאחרונה. האחרון שלו כל כך רעוע עד כדי כך שיתמוטט אם נשמתם עליו בכבדות. למרבה הצער, זה נשמע כאילו הוא נוצר כדי לעמוד במכסה; רק עוד אלבום של אלטון ג'ון. וזה מגניב; הרבה אנשים אוהבים אלבומי אלטון ג'ון. אני אוהב את אלבומי אלטון ג'ון הקודמים, אבל זה אחד שפשוט לא עושה צדק עם האיש הזה".

כשהוא חש חוסר הוגנות בביקורות הרעות הרבות, ג'ון טובלר, מעיתון זיגזג, לקח על עצמו להגן על התקליט. "מספר ביקורות החשיבו את האלבום הזה בטענה שהוא לא מחושב היטב, חפוז, לא ברמה ודברים אחרים דומים. אני תוהה, אני באמת תוהה, אם האנשים האלו באמת הקשיבו לאלבום, או במקום זאת הכינו סקירה על ראיות לא שמיעתיות, כי אני חייב לומר לכם שאני אכן עושה אוהב את האלבום הזה, ולמעשה אני אוהב אותו יותר ממה שאהבתי בתקליט הקודם. אל תאמינו לספקנים, תבדקו את זה עם האוזניים שלכם. קדימה, תמהרו לעשות זאת לפני שכל העותקים יאזלו".

התמלילן, ברני טאופין, בספרו: "זו הייתה להקה מרופטת שהתכנסה כדי להקליט בקיץ של 1975 את ROCK OF THE WESTIES. העצב הגולמי של האלבום ההוא אינו לטעם של כולם, אבל זה מעיד לחלוטין על החוטים החשופים שהניעו אותו. סמים התגנבו לאט למשוואה, התמכרות בהדרגה.. אלטון מודה בקלות שההתנסות הראשונה שלו בקוקאין הגיעה במהלך הגעתנו הראשונה לאולפן להקלטת אלבום בשם CARIBOU בתחילת 1974. זה לא זעזע מדי את העניין ולא פגע באלבום CAPTAIN FANTASTIC. עם זאת, עד שהגיע ROCK OF THE WESTIES, יחד עם הלהקה החדשה, התבשלה סופת שלגים והיא לא יצאה מההרים...

אם תשוו את החבורה בעלת המראה האופנתי בעטיפה הפנימית של התקליט CAPTAIN FANTASTIC לתמונה של החבורה בתקליט ROCK OF THE WESTIES, אתם תהיו עדים לסוג של טרנספורמציה שבטית. הפעם מצולמים אנשים שנראים סבירים יותר לפנות פקק של בולי עץ בנהר קולומביה. אני בטוח שכל חבר בלהקה החדשה הביא איתו בעיות משלו. אלכוהול וסמים היו החשודים העיקריים, אבל יחד עם זה היו

רומנים פגומים, נישואים כושלים ודיכאון הזוי שאני בטוח שנבע מפינוק יתר בכל הצורות. בצורה מוזרה, נגן הבס החדש שלנו, קני פסארלי, נכנס לרומן עם אשתי הראשונה הפרודה, לקח אותה לבית שלו בזמן שעבד על התקליט הזה שלנו. זה אולי פרוע ומלוכלך, אבל במקרה הזה גואל, שכן בכך הוא עשה לי את השירות העצום בהקלה על מה שהיה עבורי נישואים מדכאים להפליא. בתקריות אחרות, היו לנו כמה תאונות עם חברי להקה באופנועי שלג שונים.

נראה היה שמיני דרמות ואופרות סבון מתרחשות כל הזמן. זה היה כמו משחק שחמט ששוחק על ידי אנשים שונים. התככים המשוכללים בשילוב עם מנה לא בריאה של רחמים עצמיים הביאו למהלכים מוגברים ומסובכים יותר ממה שהם היו צריכים להיות. ברור שלקוקאין היה יד עצומה בזה, ובשילוב עם גראס קטלני ובורבון, שלא לדבר על הגובה של מתחם אולפן ההקלטה עם החמצן הדליל, התוצאה לא הייתה יפה. כולנו שיחקנו באש, אבל חלק נשרפו יותר מאחרים. בין אם זה היה דייבי ג'ונסטון על אסיד, אלטון במנת יתר של ואליום, או חברים אקראיים בלהקה המתנודדים כמו ג'ק ניקולסון בסיום הסרט 'הניצוץ'. כאילו אסירים ניהלו את בית הכלא. אני לא בטוח איך, אבל עם כל הטירוף הזה עדיין הצלחנו לעשות תקליט".

הפולק רוק המשופר: כשסיימון וגרפונקל הפכו למבריקים באמת! ב-24 באוקטובר בשנת 1966, יצא התקליט השלישי של סיימון וגרפונקל. שמו הוא PARSLEY, SAGE, ROSEMARY AND THYME וריח התבלינים הזה פשוט משכר!

אז מה נכתב עליו בעיתוני העבר? הנה הביקורות ששלפתי לכם מפעם...

בעיתון MOJO NAVIGATOR נכתב: "האלבום השלישי הזה כולל בעיקר עבודת גיטרה אקוסטית, אם כי ישנם מקרים בהם נעשה שימוש בליווי (בס, תופים, אורגן, מיתרים וצליל הודי), עם תוצאות מעורבות. הדבר הטוב ביותר עשוי להיות SCARBOROUGH FAIR / CANTICLE, צליל נקי ופריך בצורה יוצאת דופן. זוהי מנגינה עדינה מאוד עם שזירה מעניינת של קולות רקע באופן המזכיר למדי מוזיקת מקהלה כנסייתית. השיר PATTERNS הוא הניסיון הראשון שלהם בצליל המזרחי. הוא לא מצליח כל כך, בגלל מילים גרועות באופן מכריע, אבל הרצועה האינסטרומנטלית עצמה מעניינת. הדבר היחיד שהוא באמת רוק הוא A SIMPLE DESULTORY PHILLIPIC. הוא כולל צליל פאז קבוע עם אורגן ברקע, יחד עם בס ותופים. זהו קטע משעשע, אך לא הישג מוזיקלי גדול".

בעיתון HIGH FIDELITY נכתב: "המיטב של כותבי-השירים העכשוויים הם אלה שמילותיהם מגיעות יחד בחן ובאופן מקיף, ומבין אלה פול סיימון הוא החשוב ביותר. מבחינה מוזיקלית, סיימון וגרפונקל במצב טוב יותר מרוב הלהקות. העיבודים שלהם מתוחכמים לעתים קרובות, אם כי יש להוסיף שחלק מהעיבודים שלהם לקחו עד 20 שעות אולפן לשכלול, והשירה דרשה 10 שעות נוספות. עם זאת, המילים של סיימון עולות על המנגינות שלו, והצליל המוזיקלי של הלהקה הוא מעט מהוסס. סיימון וגרפונקל הם בהחלט הלהקה הדמיונית והאינטליגנטית ביותר מבין החדשים. אם הסגנון הנוכחי ישיג ליטוש, לשניים האלה יהיה הרבה מה לעשות איתו".

בעיתון STEREO REVIEW נכתב:: "יותר ויותר מורים צעירים בבתי ספר תיכוניים ובמכללות רואים בעבודתו של פול סיימון שירה, ואני מסכים איתם. ארט גרפונקל לקח את המילים האלה ועיבד אותן לשירים רכים, עם ליווי יוצא דופן. רק שיר אחד גולש לוויכוחים שטחיים – הצבת חדשות ששודרו מול שירת SILENT NIGHT. האם זה מספיק פשוט לדווח על חוליי החברה שלנו בשירים מתוקים? אני לא חושב כך. באשר לשאר האלבום, סיימון וגרפונקל מראים עד כמה המוזיקה הפופולרית שלהם הגיעה למיטבה".

בעיתון HULLABALOO נכתב: "האלבום האחרון שלהם מכיל את SILENT NIGHT הפה, אירוני ומרשים. זהו ללא ספק האלבום הבולט ביותר ששמעתי מזה זמן רב".

בעיתון HIT PARADER נכתב: "האלבום השלישי של פול סיימון וארט גרפונקל הוא גם פחות "רוקי" ממה שהיו בעבר. הרמוניות קוליות עדינות יותר. זהו אלבום שכדאי לשמוע שוב ושוב".

גם זה קרה ב-24 באוקטובר. דפדוף קצר אחורה בזמן חושף שלל דרמות, עסקאות ענק, רגעי מפתח וגם כמה פאשלות מביכות. בואו נצלול לכמה מהאירועים המרתקים שקרו בתאריך זה לאורך השנים.

נתחיל ב-1973, אז ג'ון לנון החליט שהוא לא רק מוזיקאי אלא גם במאי. הוא התייצב בלוס אנג'לס כדי לצלם פרסומת טלוויזיה עבור התקליט החדש שלו, MIND GAMES. לנון, בבגדי מלך, הכתיר בפרסומת שחקנית ודוגמנית בשם טרי קינג, שגילמה, כמה הולם, את מלכת אנגליה. ומי עוד קפץ לבקר באולפן ההקלטות RECORD PLANT באותו יום וצפה בחברו לנון בפעולה? לא אחר מאשר כוכב לוהט בשם אלטון ג'ון. מפגש פסגה מלכותי בהחלט.

באותה שנה בדיוק, חבר אחר מאצולת הרוק הבריטית הסתבך קשות. קית' ריצ'רדס, הגיטריסט של הרולינג סטונס, חטף קנס לאחר שמשטרת לונדון פשטה על ביתו בצ'לסי ומצאה אוסף לא מחמיא של הרואין סיני, קנאביס ואפילו אקדח. אבל עם קית', צרות תמיד באות בצרורות. אז בדיוק ארבע שנים מאוחר יותר, ב-1977, הוא מצא את עצמו שוב בבית משפט, הפעם בטורונטו, כשהוא מודה באשמה, וכן, שוב בגלל החזקת הרואין. הפעם הסיפור היה חמור בהרבה, והוא עמד בפני סכנת מאסר עולם על סחר בסמים. מה שהציל אותו, בין היתר, היה מכתב מרגש ששלחה לשופט מעריצה עיוורת, שטענה כי המוזיקה של ריצ'רדס היא מאור עיניה. השופט ריחם, גזר עליו עונש על תנאי והורה לו להופיע בקונצרט צדקה למען המכון הלאומי הקנדי לעיוורים.

ומה שלום שאר חברי הסטונס? הבסיסט המקורי של הלהקה, ביל ווימן, חגג יום הולדת ביום זה, לאחר שנולד ב-1936. ווימן היה ידוע כשקט בחבורה. ועוד שנולדו ביום זה: ג'רי אדמונטון (1946), המתופף של להקת STEPPENWOLF (ששמו האמיתי היה ג'רלד מקרוהן), אשר נהרג באופן טרגי בתאונת דרכים ב-1993. אדגר בראוטון (1947), הגיטריסט שהנהיג את הלהקה הפסיכדלית על שמו. דייל גריפין (1948), המתופף של MOTT THE HOOPLE (אלו מהשיר ALL THE YOUNG DUDES), שמת ב-2016 לאחר מאבק במחלת האלצהיימר. וגם רוב וואן ליוון (1946), הגיטריסט וכותב השירים ההולנדי שהקים את SHOCKING BLUE והעניק לעולם את הלהיט הנצחי VENUS.

לא רק צרות משפטיות פקדו את הכוכבים, אלא גם בעיות רפואיות. ב-1964, סולן להקת ההוליס, אלן קלארק, נאלץ לעבור ניתוח פשוט להסרת שקדים. הניתוח הזה אילץ את הלהקה, שהייתה בשיא פופולריותה, לבטל את כל הופעותיה עד אמצע נובמבר.

אבל מקרה חירום רפואי דרמטי הרבה יותר אירע ללהקת דיפ פרפל ב-1971, במהלך סיבוב הופעות בארצות הברית. דקות ספורות לפני העלייה לבמה, הסולן איאן גילאן חלה פתאומית בצורה קשה. הקהל כבר היה באולם, והלהקה לא ידעה מה לעשות. לבסוף, הבסיסט רוג'ר גלובר, שלא היה זמר מעולם, אזר אומץ וניגש למיקרופון. גלובר אמר אז: "הקהל היה מאוד סימפטי ומאוד מאוד אדיב. הגענו למצב שבו אם משהו קצת לא בסדר, אנחנו פשוט לא נעבוד כמו בלילה הקודם. הסיבה היחידה שעשינו את זה, לעלות לבמה בלי הסולן, היא בגלל שהיו שם כל כך הרבה אנשים והרגשנו באמת מחויבים לעשות משהו בשביל האנשים האלו. אם הדבר היה קורה כמה שעות קודם לכן, בהחלט היינו מבטלים, אבל לא יכולנו בשלב זה. הוא בידיים טובות עכשיו, אבל הוא חולה מאוד. אם הוא היה עושה אולי טיסה נוספת הוא היה עלול למות. ככה זה. אז הוא יהיה בבית החולים אולי עשרה ימים, שבועיים, ואז אולי הוא יוכל לטוס בחזרה לאנגליה. ואז זה הולך להיות מנוחה של חודשיים בערך. במקור, החודש הבא היה אמור להיות סיבוב הופעות, כאן. דצמבר היה אמור להיות איתנו בשוויץ כדי ליצור את האלבום הבא, באמצעות האולפן הנייד של הרולינג סטונס. לגבי החודש הזה פשוט ניקח את זה בקלות, אולי נתחיל לכתוב קצת. אני חושב שאיאן צריך להיות בכושר להגיע בדצמבר ולשיר באלבום. באמת היינו צריכים את סיבוב ההופעות הזה. זה לא כל כך הכסף, אלא העיתוי של הסיבוב הזה שהוא קריטי. העובדה שלא נעשה את זה עלולה להזיק לנו, אז אנחנו נחזור בינואר לכעשרה קונצרטים. זה עדיין לא מוגדר, אבל כנראה נופיע בשיקגו, ניו יורק, מדינות גדולות מסביב לניו יורק, כמה מדינות סביב האגם, פיטסבורג, קליבלנד ואז פלורידה, כי לפלורידה יש ​​שמש, לוס אנג'לס, סן פרנסיסקו וסיאטל. אנחנו אוהבים לנגן. כשאתה על הבמה זה נהדר. אבל הנסיעה היא משהו שאתה צריך לעשות. לפעמים זה מהנה, ולפעמים זה יותר גרוע מהגיהנום. אני לא אוהב במיוחד לטייל בארצות הברית, אני חייב להודות".

ב-1988 החל אחד המשפטים המוזרים בתולדות המוזיקה. ג'ון פוגרטי, לשעבר מנהיג תחיית קרידנס קלירווטר, נתבע על גניבת מוזיקה. ומי היה הגנב לכאורה? הוא עצמו! הבוס לשעבר שלו מחברת FANTASY ואויבו המושבע, סול זנץ, שהחזיק בזכויות לקטלוג הישן של הלהקה, טען שלהיט הסולו של פוגרטי מ-1985, THE OLD MAN DOWN THE ROAD, הוא העתק מדויק של הלהיט הישן RUN THROUGH THE JUNGLE. פוגרטי נאלץ להביא את הגיטרה שלו לדוכן העדים ולהדגים לשופט ולמושבעים כיצד הוא כותב שירים, וכיצד שני השירים שונים זה מזה למרות סגנונו הדומה. בסופו של דבר, השכל הישר ניצח ופוגרטי זכה בתיק.

ב-1968, צעיר בשם בריאן מאי הגיע לרויאל אלברט הול עם הוריו הגאים כדי לקבל את התואר הראשון שלו בפיזיקה מ-IMPERIAL COLLEGE. הוא אפילו קיבל הצעת עבודה במצפה הכוכבים היוקרתי ג'ודראל בנק. אבל למאי היו תוכניות אחרות. הוא דחה את ההצעה, כי היה שקוע מדי בסצנת המוזיקה של לונדון. יומיים בלבד לאחר קבלת התואר, להקתו החדשה, SMILE, קיימה את הופעת הבכורה שלה, כשחיממה את לא אחרת מאשר פינק פלויד, באותו קולג' שבו למד. ההרכב כלל את מאי בגיטרה, טים סטאפל בבס ושירה, ומתופף צעיר בשם רוג'ר מדאוז טיילור. כשהסולן סטאפל עזב, חברו לדירה, בחור בשם פרד בולסארה (שבהמשך יהפוך את שמו לפרדי מרקיורי), תפס את מקומו, והשאר, ובכן, זו היסטוריה של להקת קווין.

שנה לאחר שבריאן מאי קיבל את התואר שלו, ב-1969, להקה אחרת בשם TASTE, שהובלה על ידי הגיטריסט הווירטואוז רורי גאלאגהר, הופיעה במועדון מארקי בלונדון. הביקוש היה כל כך היסטרי, שהם שברו את שיא מכירת הכרטיסים של המועדון עד לאותו יום. מי שחיממה אותם באותו ערב הייתה להקת GROUNDHOGS.

באותו יום בדיוק, ב-1969, להקה חדשה ומגולחת ראש בשם הסלייד (THE SLADE) ניסתה את מזלה עם תקליטון חדש בשם WILD WINDS ARE BLOWING. התקליטון נחל כישלון במצעד הבריטי. היה זה אחרי נסיון לפרוץ תחת השם AMBROSE SLADE עם אלבום בכורה בשם BEGINNINGS. ההצלחה לא הגיעה וארבעת חברי הלהקה הבינו שחייבים לשנות כיוון: במקום לבצע גרסאות כיסוי כדאי לפנות לכתיבת שירים מקוריים. כמו כן, צריך לשנות תדמית. מנהל הלהקה, צ'אס צ'אנדלר (לשעבר הבסיסט של האנימלס ושעבר גם מנהלו של ג'ימי הנדריקס) הציע לחברי הלהקה לגלח את ראשיהם. הגיטריסט דייב היל והבסיסט ג'ים לי התחלחלו מהרעיון. לאחר שכנוע הם ניאותו לנסות וגם מיהרו לקנות נעלי ד"ר מרטין וביגוד עם שלייקס שישלים את התמונה. צ'אנדלר קיבל לידיו שיר מחברת מו"לות והחליט שהוא יתאים לביצוע בחוריו המגולחים. שמונה שנים לאחר מכן הודה מתופף הלהקה, דון פאוואל, שזה השיר הכי מביך שעשה בלהקה. זמר הלהקה, נודי הולדר, אמר בספרו שזה דווקא היה שיר פופ טוב אך לא מסחרי דיו. בהמשך הגיע השיר גם לאלבום PLAY IT LOUD. עיתון דיסק פרסם בביקורתו על השיר: "אין פה שום דבר מיוחד וחדשני. אם הלהקה הזו רוצה להיות יותר מתופעה של גימיק אחד, כדאי שתתאמץ יותר".

קפצנו ל-1980, ולהקת דייר סטרייטס הופיעה באוניברסיטת פורטלנד. מגזין רולינג סטון שלח מבקר שהתלהב: "מארק נופפלר אומר שאינו רוצה להיות גיבור גיטרה אבל העובדה היא שאין לו ברירה אלא להסכים כי הוא כזה. הוא מחייך בביישנות לקהל שמולו אבל הוא יודע היטב בשביל מה הם באו לשם. הם באו לשמוע את סולואי הגיטרות שלו. המופע נפתח עם ONCE UPON A TIME IN THE WEST ומשם הביאה לנו שעתיים ללא הפסקה. נופפלר, שמחליף מדי פעם בין הסטראטוקסטר הלבנה לאדמה שלו, גם הביא עם חבריו את רוב שירי תקליטם החדש, 'עושים סרטים'. הוא גם מנגן בגיטרת תריסר מיתרים וגם בגיטרת סטיל ישנה. מאחוריו נמצא המתופף, פיק וית'רס, שבתיפופו המדויק מביא אפקט של יריה בכל פעם כשהוא הולם בעוצמה בתופיו. הלהקה, בהרכבה החדש, הינה מהודקת ומלהיבה. נכון שנופפלר אינו ספרינגסטין אך הוא היה מלא חיים בהופעה הזו. כשהגיעו לסוף השיר 'המושלים בסווינג' ונופפלר כבר היה חסר נשימה, נשמע בקהל מישהו צועק 'בנאדם, אנחנו דורשים הדרן שני'. זה מראה שדייר סטרייטס מצאה את הנישה שלה ומצליחה לגרום לקהל שלה להגיע לאקסטזה שכזו".

ומה בגזרת הלהיטים החדשים? ב-1983 יצא התקליטון RELAX של פרנקי הולך להוליווד (FRANKIE GOES TO HOLLYWOOD). הרעיון הבסיסי של "הירגע, אל תעשה את זה" הגיע לזמר הלהקה, הולי ג'ונסון, יום אחד בחורף 1982, כאשר איחר לחזרות ומצא את עצמו "צועד מהר מאוד לאורך השמורה המרכזית של שדרת הנסיכים". המילים יחסית מעורפלות, אם כי השורה "כשאתה רוצה לבוא" היא בבירור התייחסות לאורגזמה. במהרה נתגלה הדבר בקרב הבי.בי.סי הבריטי שמיהר להחרים את השיר ולגרום בכך להפיכתו ללהיט היסטרי. הפקת השיר נעשתה על ידי טרבור הורן. טרבור הורן גילה את הלהקה זמן קצר לאחר שיצר את חברת התקליטים שלו ZTT כשראה את הלהקה מבצעת שיר בתוכנית THE TUBE. כריס סקוויר (חברו הבסיסט מלהקת יס) הגיב, "הלהקה הזו נראית ממש מעניינת. למה שלא תחתים אותה?" אבל הורן לא חשב עליה הרבה עד חודשים לאחר מכן, כששמע אותה שוב ויצר איתה קשר כדי להחתים אותה. הוא לא היה מודע לכך שהלהקה הייתה אז על סף התפרקות כי חבריה חשו לא מוצלחים.

ב-1980 הוציא דייויד בואי את התקליטון FASHION, מתוך התקליט SCARY MONSTERS. המפיק טוני ויסקונטי סיפר שליין הבס הושפע מלהיט אחר של בואי, GOLDEN YEARS. קטע ה"ביפ ביפ" בשיר נלקח משיר שבואי כתב ב-1970 לסרט אנימציה שנגנז, ונקרא RUPERT THE RILEY. ולעניין אחר - בשנת 1978, הבי ג'יס שיחררו את הבלדה הממיסה TOO MUCH HEAVEN, שכל תמלוגיה נתרמו ל-UNICEF.

ולסיום, קצת כסף גדול והחלטות גורליות: ב-1972 חתם סליי סטון על חוזה חלומי עם חברת התקליטים קולומביה: מיליון דולר מובטח עבור כל תקליט שיוציא. כמו כן העניק לו החוזה חברת מו"לות חדשה וגם חברת הפקות חדשה בשם FRESH (שאפשר לתרגם כ'רענן' או 'חצוף'). עבור חברת קולומביה זה לא החוזה הראשון מסוגו בסכום הזה; קודם לכן בחודש הזה החתים נשיא החברה, קלייב דייויס, את ניל דיאמונד, לורה נירו, האורגניסט לי מייקלס ולהקה בשם מארק אלמונד, שחוותה מיד לאחר חתימתה פציעה של אחד מחבריה, ג'ון מארק. זה קרה בעת הופעת הלהקה בהונלולו, בעת סיבוב הופעות משותף עם ג'ו קוקר. מארק נפל מעץ עליו ישב ואיבד את אצבע הקמיצה שלו בידו השמאלית.

ב-1988, טינה טרנר, שכבר קיבלה אזרחות שוויצרית, החליטה לוותר על אזרחותה האמריקאית. וב-2006, מגזין FORBES הודיע שקורט קוביין עקף את אלביס פרסלי והפך לסלבריטאי המנוח המרוויח ביותר, עם הכנסות של 50 מיליון דולר באותה שנה (בעיקר ממכירת חלק מקטלוג השירים), לעומת 42 מיליון של אלביס ו-35 מיליון בלבד של ג'ון לנון. המוזיקה, כנראה, אף פעם לא מתה.

ב-24 באוקטובר בשנת 1977 יצא בארה"ב אלבום כפול ללהקת אי.אל.או ושמו OUT OF THE BLUE (או בתרגום - מחוץ לכחול, או מחוץ לעצב או לפתע פתאום). באנגליה זה יצא ארבעה ימים לאחר מכן.

האלבום OUT OF THE BLUE נחשב בעיניי לאלבום האולטימטיבי של אי אל או. זה האלבום בו הגיעו מנהיג הלהקה, ג'ף לין, וחבריו לרמת ההפקה שהפכה לסמל המסחרי של המותג ELO. גם עיצוב העטיפה הגרנדיוזי אך אפקטיבי של האמן היפאני KOSH מוסיף מאד לאווירת האלבום.

הכתיבה המלודית של לין מגיעה פה לשיאים מפעימים. מבחינתי לין הוא האח התאום של פול מקרטני בסבנטיז. לעיתים הוא אף עקף אותו ביצירת מלודיות כובשות. לין גם ידע לשיר בקול כובש, כמו מקרטני. קול כזה שמיד מזהים שהוא שלו. הוא ידע בתקופה ההיא לשחק היטב בקולו כך שיתאים באופן מושלם לכל שיר שכתב.

מדובר פה ב'אלבום הפקה'. אין כאן ממש נגינת להקה כי שומעים בבירור כיצד כל אחד מחברי הלהקה הקליט את תפקידיו בנפרד. אך התוצאה הסופית פשוט מרשימה בגודלה ויופיה. זו הפקה לתפארת. לא סתם הפך האלבום הזה לרב מכר היסטרי והביא את הלהקה לסיבוב הופעות מצליח ביותר, שלצערי גובה עם פלייבקים על הבמה הענקית דמויית החללית. דרך אגב, אותה חללית בימתית גם עשתה פה ושם צרות לחברי הלהקה. פה ושם לא פעלו המעליות שהעלו את חברי הלהקה לעמדותיהם. פעם אחת נאלץ צ'לן הלהקה, יו מקדואל, לזרוק את הצ'לו שלו לבמה מתחתיה ולטפס אליה לאחר מכן. זאת כי המעלית עליה נעמד מתקעה וההופעה התחילה כמתוכנן.

מתופף הלהקה, בב בוואן, בא עם סאונד מלא ועשיר בשירים שבאלבום. זאת על ידי הקלטה מכופלת של נגינתו באולפן. בואן נאלץ להנדס את תפקידי התופים שלו באופן כזה שיוכל לנגנם פעמיים אותו הדבר.

קלידן הלהקה, ריצ'ארד טאנדי, פיקד על סוללת קלידים מרשימה ביותר. הוא היה יד ימינו של ג'ף לין באולפן והרבה רעיונות עיבודיים היו בכלל שלו. בסיסט הלהקה, קלי גרוקאט הביא את קולו ליצירת הרמוניה ווקאלית מושלמת, עם ג'ף לין. ויש פה גם את העבודה התזמורתית של לואיס קלארק, שעבד בתקופה ההיא באופן קבוע עם הלהקה. התזמורת והמקהלה הגרמניות קיבלו תפקידי ביצוע מאתגרים למדיי בתחום הפופ ומסתבר שחברי התזמורת כה נהנו בהקלטה שאחרי כל טייק רצו לשמוע בשמחה את מה שהקליטו. זאת בניגוד לתזמורת הבריטית שג'ף לין עבד עימה בעבר ורק החמיצה לו פנים כל הזמן.

הסינגל הראשון שיצא מהאלבום הזה הוא גם השיר שפותח אותו, שנקרא TURN TO STONE. את השיר הזה כתב לין בשווייץ אחרי ארבעה ימי כתיבה מתסכלים בהם לא יצא לו דבר. ביום החמישי הוא שיחק עם הצלילים הנמוכים של סינטיסייזר ה- MOOG ומשם השיר החל לצמוח. בשביל הקלטת הדמו של השיר הוא תופף על סלסלה ליצירת תוף ותופף על המיקרופון עצמו ליצירת BASS DRUM. את הסינטיסייזר הזה מנגן לין גם לכל אורך ההקלטה הידועה של השיר.

השיר השני נקרא IT'S OVER ותיזמור הפתיחה שלו הוא פשוט נגינה לאחור של קטע מתוזמר מהשיר MR BLUE SKY. את השיר הזה כתב לין בסוף סשן הכתיבה בן השבועיים שלו בשווייץ. שם השיר בא לתאר את סיום תהליך כתיבת האלבום. מספיק להקשיב לכל ההרמוניות הווקאליות שמעטרות את השיר כדי להבין כמה ההפקה באלבום הזה באמת גדולה. גם השיר הזה יצא על גבי תקליטון ואף צולם לו קליפ פרומו.

השיר השלישי הוא אחד הלהיטים הגדולים של האלבום הזה. הוא נקרא SWEET TALKIN WOMAN. בכל פעם שאני שומע את השיר הזה אני לא יכול להימנע מלהקשיב להדבקות המרובות של סליל ההקלטה פה. זה בימים שלפני תוכנות המחשב באולפנים. פה השתמשו במספריים ונייר דבק על מנת לערוך דברים. והשיר הזה הוא אולי השיר המודבק ביותר בכל האלבום.

במקור נקרא השיר הזה בשם DEAD END STREET. אך לין לא היה מרוצה מהמילים שכתב, עלה לחדר שלו בבית המלון הגרמני ששכן מעל לאולפן (אולפני MUSICLAND שבמינכן), ניגש למלאכה באולפן ויצר סט מילים חדש לגמרי. דרך אגב, התקליטון האמריקאי של השיר הזה טיפה מהיר יותר במיקס שלו מהתקליטון שיצא באנגליה. יש בשיר שימוש בכלי בשם VOCODER 2000 שהיה מעוות קול אנושי לצליל רובוטי. אי אל או הייתה אחת הלהקות הראשונות שהשתמשו בכלי הזה. צד א' של האלבום נחתם עם שיר קצבי בשם ACROSS THE BORDER. השילוב של מוטיבים מקסיקניים עם ניחוחות ביץ' בויז הופך את השיר הזה לאחד האהובים עליי באלבום. שיר מושלם לסיום צד א'.

צד ב' מתוך הארבעה מכיל כמה שירים שהם אמנם לא להיטים אך יש בהם את הניצוץ הנהדר של אי אל או. רק שיר אחד הייתי משמיט משם בכיף. זה השיר JUNGLE שנשמע לי כ- FILLER (כך מכנים שירים שנכתבו במיוחד על מנת לכסות חורים בתקליט...). אך צד ב' מסתיים עם אחד השירים היפים ביותר שג'ף לין כתב. לשיר הזה קוראים STEPPIN' OUT והוא מרגש אותי בכל פעם שאני מקשיב לו. בשיר הזה מביא לנו לין את אחד מאותם שירים בהם הוא מספר כמה קשים לו חיי הנדודים ברחבי העולם ככוכב רוק.

לין תמיד העדיף את אולפן ההקלטות מאשר אורות הבמה והצורך לצאת ולהופיע לא בא לו בקלות.

הצד השלישי של האלבום קיבל כותרת משלו - CONCERTO FOR A RAINY DAY. השיר שפותח את הצד הזה נקרא STANDING IN THE RAIN. זה הקטע שנהג לפתוח את סיבוב ההופעות של הלהקה לקידום האלבום הזה. קולות הגשם והרעמים הוקלטו במהלך יום חורפי במיוחד במינכן. ואם תקשיבו היטב, תגלו כי הרעם החזק בתחילת הקטע מחביא בתוכו מישהו שרועם בקולו את שם הקונצ'רטו הזה.

ואז מגיע אחד השירים העצובים ביותר ביצירה. לשיר קוראים BIG WHEELS ובו ג'ף לין מתאר את גלגלי מכונת ההצלחה שהחלו לפעול לטובתו. אך בתהליך ההתגלגלות הזה נותרה בצד אהובתו שלא ממש מבינה את מה שהוא עובר ולכן נדחקה הצידה. לין מתאר את עצמו כאן כמוסיקאי שגלגלי המכונה דוחפים אותו קדימה בעוד אהובתו מחכה לילות לבדה בבית, מחכה לבואו ובוכה. לין מייחל בשיר הזה לעצירת הגלגלים כדי לבנות מחדש את הזוגיות שלו אך הגלגלים ממאנים לעצור. התיזמור של השיר הזה מגיש באופן מוחשי את סיפור השיר.

חברי הלהקה הרגישו שהשיר הזה עצוב מדי עבורם בעת הקלטתו ולכן ניסו לשפר את האווירה בהפיכת קריאתו מ- SAD BALLAD ל- BAD SALLAD. ואכן, ג'ף לין התגרש בשנת 1977 מאשתו רוזמארי. הם התחתנו בשנת 1970, כשלין עוד לא חשב שהגלגלים יהיו כל כך גדולים.

השיר שמסיים את הצד השלישי ואת הקונצ'רטו ליום החורפי הוא השיר עימו שברתי את הכוס בחתונה שלי. זה השיר MR BLUE SKY. ג'ף לין היה (ועדיין) ידוע באהבתו הענקית לביטלס והשיר הזה מועתק בחלקים מהיצירה A DAY IN THE LIFE של ארבעת המופלאים. את השיר כתב לין בעת שהייתו בשווייץ. הוא שכר שם בקתה קטנטנה ששכנה בהרים מעל אגם ז'נבה. כל יום היה שם חורפי וערפילי עד שיום אחד השמש החלה לזרוח. זה הרגע שהביא את לין לכתיבת השיר הזה, שהפך לאחד הגדולים שלו.

בב בוואן המתופף ניגן בשיר הזה גם על מטף כיבוי מתכתי, בנוסף למערכת התופים הרגילה. הקול שבסוף השיר הזה, שהועבר דרך אפקט ה- VOCODER הרובוטי, אומר את המילים PLEASE TURN ME OVER. הכוונה היא להפוך את התקליט לצד הרביעי. לסיכום - השיר הזה מבחינתי הוא אחד משירי הפופ-רוק המושלמים.

הצד הרביעי של האלבום נפתח בשיר מקסים בשם SWEET IS THE NIGHT. ההרמוניות הווקאליות של ג'ף לין וקלי גרוקאט נהדרות כאן. ג'ף לין הוא אחד הזמרים הגדולים שיצאו בעולם הרוק. ומדוע? כי יש לו סגנון ייחודי משלו. לא משנה איפה תשמעו אותו וישר תזהו אותו. זו הגדולה שלו.

הקטע האינסטרומנטלי THE WHALE נכתב כתגובה של לין לתוכנית שראה בטלוויזיה על הריגת לוויתנים. הקטע BIRMINGHAM BLUES קיבל את שמו מכינוי קבוצת הכדורגל של בירמינגהם, המקום בו נולדו וגדלו חלק מחברי הלהקה, כולל ג'ף לין.

האלבום העשיר הזה נחתם בקריצה למערב הפרוע עם השיר WILD WEST HERO. זה לא השיר הראשון שלין כתב על המערב הפרוע. הוא כתב על הנושא עוד בימי להקת IDLE RACE בסוף שנות השישים וגם חזר לסגנון בשיר DOWN HOME TOWN בתקליט FACE THE MUSIC, שיצא ב-1975. טענה ידועה היא ששלושת אנשי הצ'לו והכינור שהיו אז באי אל או לא ניגנו כלל בתקליט. אך הנה פרט טריוויה - את תפקיד הפסנתר בסגנון ההונקי-טונק, שנמצא באמצע השיר, ניגן בהקלטה דווקא הצ'לן מלווין גייל.

סיבוב ההופעות שליווה את האלבום הזה התיש לגמרי את ג'ף לין. הוא חווה משברים אישיים והחליט שנמאס לו מהתרוצצויות בעולם. שנת 1978 אופיינה אצלו בהוצאת סינגל אחד סתמי ואיום בשם DOING THAT CRAZY THING. שנת 1979 כבר הייתה שונה עבורו. הוא רקח ללהקתו תקליט מצליח ביותר בשם DISCOVERY (ששמו בא מהמילים VERY DISCO). לין החליט הפעם לא לעשות כלל הופעות לקידום התקליט הזה אלא פשוט להצטלם לקליפים מיוחדים לכל שירי האלבום, שיהוו אמצעי שיווק הולם. הטריק עבד. אך משהו בתקליט הזה בישר כבר את סוף הלהקה בעידן הסימפוני שלה. פסקול זניח לסרט נוראי בשם XANADU חתם סופית את תקופת ההפקות הסימפוניות של ג'ף לין. עדיין, OUT OF THE BLUE נחשב ליצירה הגדולה ביותר שהוא רקח תחת השם ELECTRIC LIGHT ORCHESTRA.

עיתון רולינג סטון, באופן לא מפליא, קטל בביקורתו: 'הקשבתי לארבעת הצדדים של האלבום שחבויים בתוך העטיפה הנוראית והסטרילית הזו. מה ששמעתי פה זה ציטוטים של הבי ג'יז, הביץ' בויז והביטלס באופן שאינו מעניין. אין לב ונשמה בהפקה הזו. קפטיין לין, אתה צריך לוודא שאנחנו כמאזינים מקבלים מסע מרתק ולא מסע במפעל סטרילי'.

נו טוב, הרי זה ידוע שמבקרי מוסיקה הם אנשים שלא יודעים לעשות מוסיקה בעצמם. מעניין איזו מוסיקה מקורית עם לב ונשמה יצר אותו בילי אלטמן, שפרסם בינואר 1978 את הביקורת הזו. אז בואו להקשיב לאי.אל.או באחד משיאיה הגדולים. ושימו ווליום! זה אחד מאלבומי האי הבודד שלי.

ב-24 באוקטובר בשנת 1971 יצא אלבום כפול בהופעה (השני במספר) ללהקת גרייטפול דד, ששמו הרשמי כשם הלהקה אך הוא ידוע בשני כינויים: SKULL AND ROSES (לפי עיצוב העטיפה) או SKULL FUCK.

בניגוד לאלבום ההופעה הקודם, אלבום זה הפך הצלחה מסחרית מיד לאחר צאתו, עם שילוב מרנין של חומר מקורי עם שירי קאנטרי, בלוז ורוק ישנים. ובכן, בתחילה דרשו חברי הלהקה כי האלבום ייקרא SKULL FUCK, עד שהבינו בחוכמתם כי חברת התקליטים, שמוכנה להשקיע סכום כסף ניכר בקידומו, תמשוך ידיה מהדבר עם שם שכזה. בהמשך הסביר גיטריסט הלהקה, ג'רי גרסיה, כי השם היה פשוט בדיחה מטעמם וזהו. בסוף החליטה חברת התקליטים לקרוא לאלבום כשם הלהקה, אך זה היה זהה לשם תקליט הבכורה ויצר בלבול שהוביל לכינוי SKULL AND ROSES. בעטיפה הפנימית קיבלו רוכשי התקליט הזמנה מהלהקה להתאגד ולשלוח את שמם וכתובתם כדי לקבל מידע על פעילות הלהקה. בנקודה זו החלה לצמוח תרבות הדד-הדס הידועה.

אז מה, למשל, יש לנו באלבום מהנה מאד זה? פתיחה קצבית נפלאה עם BERTHA המקורי שמוביל לשיר הקאנטרי MAMA TRIED. הצד השני של התקליט מכיל גרסה ארוכה, שתופסת צד שלם, עם THE OTHER ONE (שפתח את אלבומה השני של הלהקה, 'המנון השמש'). ויש גם ביצוע לשיר 'אני ובובי מגי' וגם לג'וני בי גוד של צ'אק ברי. וגם שיר הרוק NOT FADE AWAY מככב כאן.

ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על אלבום זה: "כדי להימנע מכל אכזבה אפשרית עבור אלו שפעם היו להם חזיונות של הצלת העולם באמצעות המוזיקה ב- ANTHEM OF THE SUN וכל מיני הופעות חיות, אולי יהיה נחמד לחשוב על האלבום הזה כעל הפסקה לגרייטפול דד. מין מקום מנוחה בו הם עצרו כדי להתארגן לסדרה הבאה של טיולי אווירה. למרות כמה רגעים מרגשים, יש לו את כל הסממנים להיות סוג של אוויר נינוח שמסתמך על ביצועים בטוחים למען תשלום חובות.

אבל אם שום דבר אחר, האלבום הזה עושה אותי קצת נוסטלגי על ימי הזהב של פעם, שבהם לא ניתן היה לחזות הרבה מכלום מהלהקה מלבד שהם ינסו בכל הופעה לקחת אותך למקום שבו אתה מעולם לא היית לפני כן. סביר להניח שהם יחמיצו בכך באחוז לא מבוטל מהפעמים, ואולי תבזבזו זמן רב בסיבוב אגודליכם בזמן שהם ינסו את כל השילובים של המסלולים המוזיקליים, אבל הסיכויים טובים שהם ישאירו אתכם עם מספיק רגעים בלתי נשכחים במהלך הלילה כדי להפוך את כל העניין לכדאי.

עם זאת, הבעיה היא שאני לא שומע הרבה מהרגעים הבלתי נשכחים האלו כאן. חוץ מאיזה יופי מורחב שנופל בסוף "THE OTHER ONE שבצד שני, מה שאנחנו מקבלים זו גרסה נוספת של הבוטלג המקומי שלך שבמקרה מוקלט מהבמה ולא להיפך. זה לא לגמרי רע, אבל מאז LIVE DEAD נראה שהבנים שלנו נסוגו מניסויים ועימותים והתוצאה היא תערובת של מוזיקת ​​טובה-נעימה וסולואים סולידיים. זה די ברור שהדד התקדמו כל כך הרבה מעבר ללהקת הגראז' הממוצעת שלכם, שאין סכנה שהם יגלשו אי פעם אחורה, אבל זה עדיין יכול לספק קצת אכזבה למי שהגיע לצפות רק לדברים גדולים באמת.

בצד השני יש סולו תופים מורחב של ביל קרויצמן. כואב לי להגיד את זה על מתופף שזורח באושר לאורך שאר האלבום. אמנם הרעיונות האינדיבידואליים שלו טובים, אבל הוא אף פעם לא מצליח לתת להם קוהרנטיות פנימית, כל סוג של קשר אורגני, והתוצאה היא כמעט כאילו יש לפניו רשימה של טריקים.

אבל כשקרויצמן סוף סוף קולט את ההגעה לסוף, שאר המתים נמצאים שם כדי לקבל את פניו באחד מהאקורדים המתפרצים היפים להפליא שנתנו סיבה מספקת למעריצים שלהם להפוך לכמה מהקנאים הכי אמיתיים ברוק'נ'רול.

בלילה טוב, הדד יכולים לבנות מארג מופתי שבו נראה שהכל מסתחרר והם במיטבם כאן, מדורבנים מהנשיכה האוהבת של הגיטרה של ג'רי גרסיה. זה מה שרק מקשה כל כך להסביר על שאר האלבום. אם הם מתכוונים לקחת אותך כל כך גבוה בצד השני, למה הם מוותרים על המאבק הטוב וחוזרים לשירים 'מסודרים' ולגרסאות כיסוי למחצית הנותרת של התקליט? אז בינתיים, תחשבו על האלבום הזה כמפגש ביניים, מקום מנוחה בו הם עצרו להתכונן לסדרה הבאה של טיולים אטמוספריים".

בונוס: החודש, אוקטובר בשנת 1970, פורסם שמשפט ההתערטלות של ג'ים מוריסון הגיע לסוף מוזר.

זאת כאשר חבר המושבעים חזר עם תשובה של ניקוי שמו של הזמר מאשמת עבירות הפשע של התנהגות זימתית וחולנית (כולל העמדת פנים לאוננות וכו') ושכרות בפומבי. עם זאת, לפי חבר המושבעים הוא נמצא אשם בגין התערטלות וניבול פה.

מוריסון, ששוחרר בסך 50,000 דולר כערבות (השופט רצה בהתחלה את הכסף במזומן), חוזר למיאמי ב-23 באוקטובר למתן גזר הדין. הוא יכל לקבל מקסימום של שישה חודשים מאסר או 200 דולר קנס עבור החשיפה וחודשיים או 25 דולר קנס עבור ניבולי הפה. עורכי הדין שלו היו בטוחים, עם זאת, ששני אישומים אלו יבוטלו על ידי בית המשפט לערעורים.

אחת העילות להיפוך, לדבריהם, הייתה הצהרה שהשופט אמר. ביום האחרון של המשפט, עורכי הדין רצו להתקשר לעוד 28 עדים שיעידו שמוריסון לא חשף את איבר המין שלו על הבמה במהלך המופע של הדלתות במיאמי, בשנת 1969. "כבר הוכח מעבר לצל של ספק שמר מוריסון לא חשף את עצמו", אמר השופט אז, "אז אני לא אשמע את העדים האלו". עם זאת, שישה מצוות חבר המושבעים היו בחוץ כשהשופט אמר הצהרה זו.

השופט גם סירב להתיר עדות מטעם ההגנה שמוריסון רצה להשתמש בתיאוריו המילוליים על הבמה בהקשר של ביטוי אמנותי. מוריסון, מצדו, לא הכחיש שהשתמש במילים כמו FUCK ו-SHIT על הבמה. למעשה, שופט בית המשפט הקשיב להקלטת כל המופע במיאמי. "זה היה מוזר," אמר דובר של הלהקה. "אפשר לדמיין משהו מוזר יותר מאשר להאזין להופעה של הדלתות באולם בית המשפט?"

מוריסון עצמו התייצב בבית המשפט למשך שש שעות, והכחיש שחשף את עצמו. גם שלושת חברי הדלתות האחרים העידו על כך שהוא לא עשה את זה. אז נטען שמוריסון אכן שתה לפני ההופעה אך לא היה שיכור. לפי מה שנאמר שם, הוא כעס על האמרגן המקומי בגלל מכירת יתר של כרטיסים באולם. הלהקה לא הצליחה לעצור זאת, וכשמוריסון הלך לצד אחד של הבמה וראה אנשים יושבים בפינה כשהם אפילו לא יכולים לראות את הבמה, הוא הפך כועס עוד יותר, לדבריו. אז הוא התחיל לקלל.

המשפט נמשך חמישה שבועות, עלה הרבה כסף לדלתות ולמדינת פלורידה, ולחבר המושבעים לקח כשלוש שעות להגיע להחלטת הפשרה.

החודש, אוקטובר בשנת 1975, הוקלטו גם הדברים הבאים באולפנים באנגליה...

באולפני אבי רואד עסק אלן פארסונס בהקלטת פרויקט חדש שלו. זה יהיה תקליט בכורה לפרויקט עתיר להיטים.עם השנים... פארסונס גם עסק בחודש זה בהקלטת אל סטיוארט... להקת הצלליות עסקה באולפן בעריכת מיקס לתקליט הופעה בפריס. גרג לייק עסק בהקלטת תזמורת לפרויקט סולו שלו.

באולפני ADVISION עסק סטי האו בהקלטת תקליט מחוץ ללהקת יס, כשטכנאי ההקלטה הוא הטכנאי הקבוע של להקת יס - אדי אופורד...

באולפן BASING STREET הפיק בריאן אינו את עצמו וגם מתופף להקת טראפיק, ג'ים קפאלדי, עבד על תקליט סולו. להקת הרוק המתקדם FRUUP הקליטה שם עם המפיק שהוא אקס קינג קרימזון, איאן מקדונלד.

באולפן SCORPIO ערכו חברי להקת קווין כמה מיקסים לתקליטם הרביעי וקן סקוט עסק שם בעריכת מיקסים לתקליט חדש של סופרטרמפ.

באולפני TRIDENT ערך אלטון ג'ון כמה מיקסים ומארק בולאן הפיק שם כמה שירים לתקליט טי רקס הבא שלו.

שיהיה לכולם בהצלחה!

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים