רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-24 באפריל בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-24 באפריל (24.4) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"התקליט השני שלי ('אלטון ג'ון') יצא ב-1970 באנגליה ומיד נחל כישלון חרוץ. הייתי בטוח שהתקליט יצליח כי הוא היה מיוחד, אך כשזה לא קרה, ערכנו ישיבת משבר כדי לתהות מדוע הוא אינו מופיע במצעדים. לא רציתי לצאת להופעות, אך חברת התקליטים הודיעה לי שאיאלץ לעשות זאת כדי לשווקו. הגעתי אז לארה"ב כי חברת התקליטים הבטיחה שאם אתייצב שם, הם כבר ידאגו לכל השאר. לא האמנתי להם, אך הגעתי כי ידעתי שהברירה היא בין הופעה שם לבין הצטרפות ללהקה של ג'ף בק. לא הייתי מוכן לאפשרות השנייה מטעמי אגו; אז הגעתי לארה"ב, ולהפתעתי המסע זכה להצלחה אדירה. הראש שלי ממש הסתחרר שם, וכשחזרתי לאנגליה, התקליט החל פתאום להימכר. הכול קרה בזכות ההופעות במועדון ה'טרובאדור'. ליאון ראסל נכח בקהל, ולמזלי הבחנתי בו רק במהלך השיר האחרון; אילו ידעתי קודם לכן שהוא שם, ודאי הייתי מתמוטט, כי 'שתיתי ואכלתי' ליאון ראסל בכל שעות היממה. הוא היה אלוהים בעיניי. גם קווינסי ג'ונס הגיע לשם עם כל משפחתו – כל השבוע בטרובאדור פקח את עיניי" (אלטון ג'ון בשנת 1973)

הקדחת של טום פטי. ב-24 באפריל בשנת 1989 יצא תקליט סולו לטום פטי, FULL MOON FEVER. ההצלחה הייתה גדולה. מאד גדולה.

ואווו... השיר הראשון בתקליט - FREE FALLIN. קודם כל, זה להיט ענק. הכל בו יושב במקום - אבל מבחינתי זה היג ענק לא רק של לחן ומילים, אלא של הפקה. בנקודה הזו, בשיר הזה, הצליחו פטי וג'ף לין לעשות קסמים והגיטרות נשמעות ממש קריספיות פה. והתופים נשמעים נפלאים. זאת בניגוד להרבה הפקות של ג'ף לין בתקופה ההיא בהן התופים נשמעים ממכונת תופים מבאסת. משהו גנרי ומבאס שכזה. לא מאמינים לי? תקשיבו לשיר HANDLE WITH CARE של הטראוולינג ווילבוריז, תשנו את זה לשיר YOU GOT IT של רוי אורביסון, משם תעברו ל-REAL LOVE של הביטלס, משם תעברו ל-WHEN WE WAS FAB של ג'ורג' האריסון ומשם תעברו ל-INTO THE GREAT WIDE OPEN של טום פטי. זה נשמע אותו הדבר - רק עם קולות שונים. ואני, שאי.אל.או היא הלהקה האהובה עליי ביותר - מבואס מזה שהיוצר-זמר כה אהוב עליי - שהפליא לעשות "קסמים מוזרים" - נפל לנוסחאות.

אז קיוויתי שעם פתיחה מרהיבה כמו של FREE FALLIN, התקליט הזה ימשיך לברש לי נפלאות - אבל כבר בלהיט השני, שבא מיד אחריו, שומעים את אותה נוסחת לין שמבאסת אותי. התופים הגנריים וצלילי הבס השורשיים שלא ממש אומרים משהו. יש שיגידו שזו גדולה של מפיק. אני אומר שזה מקרה של מפיק שכופה את עצמו יותר מדי על השירים. הנה שוב פעם באה חטיבת הקצב הלא אנושית הזו, בלהיט FACE IN THE CROWD. השירים עצמם? אחלה. ההפקה - נוסחתית. חבל. רוקר כמו RUNNIN' DOWN A DREAM יכל לקבל טיפול שורשי יותר, לדעתי. והשיר FEEL A WHOLE LOT BETTER - רק לי הפתיחה שלו מזכירה את הלהיט מהעבר, NEEDLES AND PINS? דווקא השיר YER SO BAD נשמע לי אחלה. מרענן. אבל מיד אחריו מגיע DEPENDING ON YOU עם ההפקה המעצבנת הגנרית הזו. שמו של השיר בהחלט משקף לי את המצב - טום פטי היה תלוי בהפקה של ג'ף לין פה. זה נשמע ממוחשב מדי עבור מי שמחשיב את עצמו כאמן רוק עם שורשים חזקים. לכן השיר ALRIGHT FOR NOW כה בולט לטובה - כי אין בו תופים! והשיר המסיים? ZOMBY ZOO - נו, באמת!

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על האלבום: "טום פטי בוחר היטב את חבריו. סיבוב הופעות כמשתתף במופע החימום של בוב דילן בשנת 1986 עזר לו וללהקתו, ההארט ברייקרס, ליצור את התקליט הספונטני ביותר שלהם, LET ME UP משנת 1987. חברותו בהרכב הטראוולינג ווילבוריז אפשרה לפטי, שפניו בדרך כלל רציניות, להשתחרר עוד יותר: הוא חיבר שם את אחת המנגינות המצחיקות ביותר שלו, LAST NIGHT. אך חשוב מכך, נראה היה שההופעות שלו שואבות כוח מהאווירה הנינוחה הזו. במקום לנסות לכתוב שירים עוקצניים כמו של בוב דילן, לנגן בגיטרה בסגנון הדק של ג'ורג' הריסון או לשיר בקול המפואר של רוי אורביסון, פטי פשוט נשען קדימה בטבעיות וניגן ושר בצורה הישירה והחופשית ביותר שיכול היה.

האלבום החדש הוא פרויקט צדדי מתגמל נוסף עבור פטי. הוא הופק על ידי חברו ג'ף לין וזהו, טכנית, אלבום הסולו הראשון של פטי, אף על פי שכל חברי ההארט ברייקרס, למעט המתופף סטן לינץ', מופיעים בו. יתרה מכך, כל חברי הווילבוריז פרט לאחד (בוב דילן) נוטלים בו חלק גם כן. ניכר בו אותו קסם חסר מנוחה ושנינות עוקצנית כפי שהיו בתקליט של הווילבוריז.

למרות שפטי וחברו ללהקה, הגיטריסט מייק קמפבל, זוכים לקרדיט על הפקה משותפת באלבום, ג'ף לין הוא המפיק הראשי. טכניקת ההפקה של מנהיג אי.אל.או לשעבר בונה לעיתים קרובות מארג של קלידים וקולות רקע עד כדי כך שקשה להבחין בשיר שמאחוריהם. למעשה, הסאונד הרחב שלין מעניק לתריסר השירים הללו (שרובם נכתבו על ידי פטי ולין) בדרך כלל ממלא אותם מבלי להעמיס עליהם. בשירים כמו הרוק המהורהר והממוקד I WON'T BACK DOWN, לין מוסיף את שכבות הצליל המזוהות איתו במגע קליל מהרגיל; רק בשיר LOVE IS A LONG ROAD בעל הצליל הגרנדיוזי, הסינתיסייזרים והקולות הנוספים יוצרים עיבוד שיש בו יותר שומן מאשר שרירים.

שיר הפתיחה העדין, FREE FALLIN, הוא לא רק הרצועה הבולטת באלבום אלא גם אחד הביצועים התמציתיים והמגובשים ביותר בקריירה של פטי. מעל סחרור של גיטרות אקוסטיות, פטי שר את סיפורו של מאהב נוטש. הסיפור שלו רצוף בחוסר עקביות פנימית – אם הוא לא מתגעגע אליה, מדוע כל הבית הראשון עוסק בה? – חוסר עקביות המשמש להדגשת חרדותיה של הדמות. פטי זועק בפזמון שהוא חופשי, אך מיד לאחר מכן מבינים כי זוהי "נפילה חופשית" ולאו דווקא חירות. זהו סיפור ללא נחיתה רכה. למרות שזה לא נשמע כמו תקליט סטנדרטי של פטי עם ההארט ברייקרס, יש באלבום מספיק כדי לרצות את מעריציו הוותיקים.

הרצועה התמוהה ביותר היא גרסת כיסוי לשיר של הבירדס, בחירה שהיא כמעט מובנת מאליה – קולו של פטי תמיד נשמע דומה לזה של רוג'ר מקגווין – אך אהבתו הברורה של פטי לשיר מנצחת את רוב ההסתייגויות. עם זאת, כל העניין באלבום הוא שיש בו מקום למשהו שאמור לגרום לך להרגיש הרבה יותר טוב – דבר שכנראה לא היה מוצא את מקומו בתקליט של פטי עם ההארט ברייקרס. האלבום הוא הזדמנות עבור פטי לחקור, לנגן ואולי "ליפול על פניו" מבלי להסתכן יותר מדי. אחרי הכל, הוא כבר עובד על האלבום הבא שלו עם הלהקה. לכן, גם אם האלבום הזה לא יהיה התקליט הטוב ביותר של פטי, בהחלט נשמע שזהו האלבום שהיה לו הכי כיף ליצור".

הזמר הנפלא שלא החזיק מעמד. ב-24 באפריל בשנת 1975 התאבד פיט האם, זמר להקת באדפינגר, והוא בן 27 בלבד.

אחחח... הקול של פיט האם תמיד ממיס לי את הלב. אם הוא שר את WITHOUT YOU או את DAY AFTER DAY או את NO MATTER WHAT או את BABY BLUE ושירים רבים אחרים - זה היה קול שתמיד ידע להמיס אבנים. הוא נוגע בי רגשית. זה קול של זמר אמיתי שנתן את עצמו והותיר חותם. אני יכול לשמוע אותו ממרחק ולקבוע שזה פיט האם. אבל גם אם יש לך קול גדול, זה לא הופך אותך חסין מפני הצרות הנבזיות של עולם המוסיקה. במקרה של פיט האם - מדובר בטרגדיה אדירה.

להקת באדפינגר (או "אצבע פצועה" – כפי שנקראה בארץ בזמנו) סומנה כהבטחה גדולה כאשר הוחתמה בסוף שנות השישים בחברת "אפל" של הביטלס, בעת ששמה עוד היה THE IVEYS. פול מקרטני כתב עבורה שיר ודרש מחבריה לבצעו בדיוק כפי שהנחה, תוך שהוא מבטיח להם שמדובר בלהיטם הראשון. חברי הלהקה היו נרגשים כל כך, עד שלא הצליחו לישון בלילה שלפני ההקלטה. טרם צאתו של השיר, COME AND GET IT, כסינגל, הוחלט במשרדי "אפל" לשנות את שם הלהקה. פול מקרטני הציע את השם HOME, וג'ון לנון הציע את השם PRIX. לבסוף היה זה ניל אספינל, עוזרם המסור של הביטלס, שהציע את השם BADFINGER. השיר שכתב מקרטני יצא בתקליטון בדצמבר 1969 ואכן הפך ללהיט ענק, שהתברג במקום הרביעי במצעד הבריטי.

הסאונד של באדפינגר נשמע לא פעם דומה לזה של הביטלס, וג'ורג' האריסון אף ניגן בגיטרה בלהיט DAY AFTER DAY (שהגיע בפברואר 1972 למקום החמישי במצעד הבריטי). לאחר צאת אלבומה השלישי של הלהקה, החליטו חבריה כי עליהם להחליף את הניהול כדי להתקדם. מנהל חדש נכנס לתמונה – סטאן פולי. הבסיסט, טום אוונס, חשד כי פולי אינו מתאים ללהקה, אך הוא נותר בעמדת מיעוט ונאלץ לחתום יחד עם שאר החברים על חוזה העסקתו. פולי לא שקט על שמריו ומיהר להשיג לבאדפינגר חוזה חדש ומשופר בחברת "האחים וורנר", שדרשה מהלהקה לספק שני אלבומים בשנה והבטיחה מקדמה שמנה. חברי באדפינגר הסתנוורו מהסכומים שנפלו עליהם בפתאומיות ומיהרו לחתום, באוקטובר 1973, מבלי להבין את ההשלכות. פולי הפקיד את רוב הכספים בחשבונות בנק שונים שרק לו הייתה גישה אליהם. "אל תדאגו, זה רק לצרכי מס", הסביר לבחורים...

האלבום האחרון שבאדפינגר הייתה מחויבת לספק לחברת "אפל" הוקלט בתקציב זעום. הייתה זו החלטתו של אלן קליין, אז הבוס הכלכלי של "אפל", לקצץ בהוצאות החברה ולפיכך גם במימון ההקלטות לאלבום זה, שנקרא ASS ויצא לקראת סוף 1973. באדפינגר חשה שהעתיד הוורוד עודו לפניה, אך עם הגעתה לארה"ב החלה האידיליה להיסדק. אנשי "האחים וורנר" הקשיבו לחומרים שנועדו לאלבום הראשון בחוזה, עיקמו את פרצופם ודרשו להקליט את הכל מחדש. הבשורה נחתה על חברי הלהקה ההמומים, שהבינו כי עליהם למהר כדי להשלים את הפער עם מוזיקה חדשה. לחץ הזמנים פעל לרעתם, וכל ניסיון להשיג את סטאן פולי עלה בתוהו. הוא נעלם והותיר אותם לבדם, כסרדינים בים שורץ כרישים.

בשנת 1974, תחת לחץ כבד, יצאו שני אלבומים של באדפינגר. הראשון שבהם נקרא BADFINGER, ובמגזין ה"רולינג סטון" נכתב עליו: "הלהקה הזו צריכה ללמוד איך לעשות רוק. השירים הקצביים באלבום שטחיים ומהווים ניגוד גמור לסגנון הבלדות המשובח של הסולן, פיט האם. אם הלהקה הזו רוצה להצטרף לליגת הלהקות הגדולות, יש לה דרך ארוכה מאוד לעבור, והאלבום הזה אינו מהווה אפילו את הצעד הראשון במסע". האלבום נמכר בכמויות זעומות, וחברת התקליטים לא נתנה מנוח לחברי הלהקה.

בהמשך אותה שנה יצא האלבום WISH YOU WERE HERE (לפני שפינק פלויד חשבו לקרוא כך גם לתקליט שלהם), והפעם נכתב ברולינג סטון: "זהו האלבום המגובש ביותר שלהם. למרות שהלהקה לא זכתה לקהל משלה, היא לא איבדה את זהותה ואת נחישותה". אלא שחברת התקליטים לא העניקה רוח גבית לשיווקו. פיט האם התייאש מהמצב והחליט לפרוש, אך חזר בו לאחר שספג איומים מאנשי החברה; הם הבהירו לו שאם לא ישוב מיד, באדפינגר תיזרק ותיאלץ להחזיר את כל חובותיה לאלתר. הוא נשבר וחזר לעבוד עם חבריו, שטבעו יחד איתו. הגיטריסט ג'ואי מולאנד סיפר: "לא הרשו לנו לדעת מה מצבנו הפיננסי בחברה מרגע שחתמנו על אותו חוזה". מחברת התקליטים נשלחה תביעה להחזר מקדמה על סך 183,333 דולרים. מישהו אמנם אסף את הכסף מחברת התקליטים, אך ארבעת חברי הלהקה, שניסו להשיג את סטאן פולי, נותרו עם שפופרת טלפון בידם וכאב גדול בלבם. ואז קרה הנורא מכל.

ב-23 באפריל 1975 קיבל פיט האם הודעה מהבנק שלו כי כל הכסף בחשבונו התאייד. הוא יצא עם טום אוונס לפאב והשתכר כהוגן, מתוך תחושה שלא יוכל לעולם לפרנס את זוגתו וילדו. לאחר מכן הסיע אותו אוונס לביתו. כשפיט יצא מהמכונית, אמר לחברו: "אל תדאג, אני יודע מה יוציא אותי מהתסבוכת הזו. חכה ותראה".

למחרת התעוררה זוגתו, אן, וגילתה שאינו במיטתם. הדבר לא היה חריג, שכן פיט נהג להשכים קום כדי לעבוד על מוזיקה. היא ירדה במדרגות וניגשה לחדר המוזיקה שלו, אך הדלת הייתה סגורה. היא קראה בשמו, ומשלא נענתה, פתחה את הדלת. לעיניה נגלה מחזה מחריד: פיט היה תלוי ללא רוח חיים. על הרצפה היו שרפרף הפוך ובקבוק יין ריק למחצה. זה קרה שלושה ימים לפני יום הולדתו ה-28. ליד גופתו נמצא ספר שירים ישן, ובו גילתה אן לחרדתה מסר שהשאיר לה ולבנם: "אן, אני אוהב אותך. בלייר, אני אוהב אותך. לא הותר לי לאהוב ולסמוך על כולם, לכן עדיף כך. דרך אגב, סטאן פולי הוא מנוול חסר נשמה. אני אקח אותו איתי".

אן התקשרה בבהלה לטום אוונס, שמיהר לביתם. כשראה את גופת חברו, הבין שחייו השתנו לעד. המתופף מייק גיבינס אמר מאוחר יותר: "אלוהים נתן, ואיש עסקים מניו יורק לקח. מכאן והלאה, רק חשיכה ליוותה אותנו". אן שיתפה: "יומיים לאחר מותו של פיט, פתאום הופיע אצלי סטאן פולי ושאל אם אני צריכה משהו – זאת לאחר שחודשים ארוכים פיט ניסה להשיגו ללא הצלחה. בהמשך קיבלתי טלפון ממשרדו ונתבקשתי לחתום על מכתב המסיר ממנו כל אשמה. כמובן שלא חתמתי".

פול מקרטני אמר על הטרגדיה: "זה היה נורא, כי פיט האם היה בחור מקסים. הוא כתב את WITHOUT YOU, שהיה שיר נפלא... זה היה עצוב כי הוא היה מוכשר. אמרתי לכולם שהוא טוב... אלו הדברים שכשאתה שומע עליהם אתה חושב – לו רק הייתי מתקשר אליו שבוע קודם. האם הייתי יכול להציל אותו?". מאי פאנג תיארה את תגובתו של ג'ון לנון: "כשסיפרתי לג'ון על מותו של פיט, הוא סירב להאמין. הוא שאל בתדהמה 'איך הוא יכול ללכת ככה?'... הוא הצטער מאוד על האופן שבו התנהג כלפי פיט בעבר".

המתופף מייק גיבינס סיכם בכאב: "בזמנו לא האמנתי שהוא עשה את זה. בכיתי וצעקתי שהוא לא כתב את הפתק הזה, שזה לא כתב היד שלו. אם הוא אכן כתב זאת, הוא כנראה היה מבועת או שיכור לחלוטין. לא הבנתי עד כמה פיט היה מוכשר עד שהוא מת. יש לו המון שירים שיכלו להיות להיטי ענק אם מישהו היה מרים אותם. זה ממש מרתיח אותי. היה לו הכל כדי לחיות. אין לזה שום תירוץ. אני עדיין כועס מאוד שהוא עשה את זה".

היפי היפי שייק בישראל! ב-24 באפריל בשנת 1969 הופיעה להקת הבלו ג'ינס (זו עם הלהיט 'היפי היפי שייק') ביחד עם להקת FLOWERPOT MEN (זו עם הלהיט 'בואו נלך לסאן פרנסיסקו') בעכו (באולם 'יחיעם'). סיבוב ההופעות הישראלי המשיך בחדרה (25.4), נתיבות (26.4), טבריה (27.4), דימונה (28.4) ולוד (29.4).

אז מה זה להיט ההיפי היפי שייק המדליק הזה? מסתבר שזה לא היה להיט מקורי של הבלו ג'ינס האלו אלא של זמר בשם צ'אן רומרו. גם הביטלס הקליטו את השיר הזה בשנת 1963 עבור רדיו הבי.בי.סי. בכל אופן, אותו רומרו כתב את השיר הזה שלו כשהיה בן 17 בלבד וההשפעה לכך באה משיר של רוקר אחר ושמו ריצ'י ואלנס (שהיה אחד הקורבנות בטיסה הטראגית של באדי הולי בסוף הפיפטיז). הוא לא זכה עם הביצוע שלו לקבל להיט - אבל הבלו ג'ינס בהחלט עזרו לו בכך עם תמלוגים נאים.

בכל מקרה, כשהלהקה הזו הגיעה לארצנו, בשנת 1969, זה כבר היה במרחק שנות אור מהתהילה הראשונה שלה עם השיר הזה. האם הג'ינס הכחול ההוא דהה קצת מאז? יכול להיות. ובנוגע לאנשי העציצים - היה להם רק להיט אחד גדול מאד. כן, זה שהזמין את כולנו להגיע לסן פרנסיסקו עם תחושות של אהבה ורוח ופרחים. וכן, במודעה הזו בארצנו חירטטו את הקהל המקומי שהבלו ג'ינס הם שיצרו את ההיפי היפי שייק. נו, טוב...

כמעט איחוד של הביטלס בלייב! ב-24 באפריל בשנת 1976 צולם פרק בשידור ישיר של SATURDAY NIGHT LIVE בו מפיק התוכנית, לורן מייקלס, עלה לשידור והציע הצעה מפתה לחברי הביטלס.

ביום זה הגיע אל המקום הראשון במצעד האמריקאי אלבומו של פול מקרטני עם להקת "כנפיים", ששמו WINGS AT THE SPEED OF SOUND. פול, שהיה מאושר מהחדשות, קפץ לביקור בדירתם של ג'ון ויוקו בבניין הדקוטה בניו יורק. באותה עת צפה ג'ון – שהיה להוט לצפות בהופעותיהם של רקל וולש וג'ון סבסטיאן בטלוויזיה – ברשת NBC, בתוכנית המערכונים "סאטרדיי נייט לייב". שם, מפיק התוכנית לורן מייקלס הציע הצעה בשידור חי, מבלי לדעת שחלק מחברי הביטלס צופים בו באותו רגע.

"היי, אני לורן מייקלס, המפיק של 'סאטרדיי נייט לייב'. כרגע צופים בנו כ-22 מיליון איש, אבל אנא הרשו לי, אם יורשה לי, לפנות לארבעה אנשים מיוחדים מאוד – ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו... הביטלס. לאחרונה נפוצו שמועות רבות על כך שארבעתכם עשויים להתאחד; זה יהיה נהדר. מבחינתי, הביטלס הם הדבר הכי טוב שקרה למוזיקה. זה אפילו עמוק יותר מכך – אתם לא רק להקה, אתם חלק מאיתנו, גדלנו יחד איתכם. מסיבה זו, אני מזמין אתכם לבוא לתוכנית שלנו.

שמענו וקראנו רבות על בעיות אישיות ועימותים משפטיים שעלולים למנוע מכם להתאחד; זה לא ענייני, ותצטרכו להתמודד עם זה בעצמכם. אך נאמר גם שאיש לא הציע לכם מספיק כסף כדי שתתרצו ותתאחדו. ובכן, אם כסף הוא מה שאתם רוצים – אין שום בעיה. חברת השידור הלאומית (NBC) אישרה להנפיק לכם המחאה בסך 3,000 דולר. אפשר לקבל תקריב של הצ'ק?" (מייקלס נראה מחזיק את ההמחאה עבור הביטלס מול המצלמה).

"כפי שאתם יכולים לראות, בביטחון מלא, זהו הצ'ק שהוצא עבורכם... הביטלס, על סך 3,000 דולר. כל מה שעליכם לעשות הוא לשיר שלושה שירים של הביטלס. SHE LOVES YOU YEAH YEAH YEAH – זה כבר 1,000 דולר. אתם מכירים את המילים, וזה יהיה קל. כפי שאמרתי, הצ'ק מיועד לביטלס. אתם יכולים לחלק אותו ביניכם איך שתרצו; אם תרצו לתת לרינגו פחות – זה תלוי בכם. אני מעדיף לא להסתבך. אני מדבר בשיא הכנות. אם זה יעזור לכם לקבל את ההחלטה להתאחד, זוהי השקעה משתלמת. יש לכם סוכנים, ואתם יודעים איפה למצוא אותי. פשוט תחשבו על זה, בסדר? תודה".

ג'ון נזכר באותו ערב: "פול ולינדה ביקרו אותנו בדקוטה. הוא ואני צפינו בזה וחשבנו שזה יהיה מצחיק אם נרד לאולפן. כמעט עלינו על מונית, אבל היינו עייפים מדי".

פול יצא בתחושה טובה מהאופן שבו הוא וג'ון הסתדרו בבילוי המשותף, ולמחרת הוא חזר שוב לדירתו של ג'ון. למרבה הצער, קבלת הפנים הפעם לא הייתה לבבית כל כך, כפי שג'ון שחזר בראיון לפלייבוי בספטמבר 1980: "זו הייתה תקופה שבה פול פשוט נהג להופיע בפתח דלתנו עם גיטרה. הייתי נותן לו להיכנס, אבל לבסוף אמרתי לו: 'בבקשה, תתקשר לפני שאתה בא. זו לא שנת 1956, ולהגיע ככה ללא התרעה זה כבר לא אותו דבר. פשוט תרים טלפון'. זה הרגיז אותו, אבל לא התכוונתי להרע לו. התכוונתי לכך שאני מטפל בתינוק כל היום, ופתאום מופיע לי מישהו בדלת עם גיטרה". פול עזב מאוכזב, מבלי לדעת שלעולם לא יראה את ג'ון שוב.

איך זה שכוכב (גדול) אחד מעז! ב-24 באפריל בשנת 1972 יצא תקליט הבכורה של להקת ביג סטאר.

אז איך זה שכוכב אחד לבד מעז?.. איך הוא מעז?! למען השם!! למען הדיוק, לא כוכב אחד לבד העז אלא ארבעה כוכבים גדולים שהזיעו והעזו ויצרו ללא פשרה גדולה. נחשפתי לתקליט הזה של החבורה בניינטיז. הלסת שלי נפלה לרצפה. לא האמנתי למזלי הגדול. איך זה שיש פה להקה עם סאונד אדיר, שירים נהדרים ושם נהדר שכזה - וטרם שמעתי עליה? מיד צללתי פנימה ומאז אני מאוהב בכוכב. מדובר פה בארבעה חבר'ה מממפיס שהיו משוגעים על הביטלס, יצרו פאוואר-פופ עם נגיעות פסיכדליות והיו חתומים בחברת תקליטים המתמחה במוזיקת נשמה שחורה. נשמע כמו מתכון למשהו הזוי? בהחלט! גבירותיי ורבותיי – קבלו את BIG STAR!

אבל באותה תקופה בה החלה הלהקה לפעול ביחד, עולם המוזיקה נשלט ביד רמה על ידי סגנונות הרוק המתקדם והגלאם, מה שגרם לכך שהקהל הרחב והמבקרים כמעט ולא שמו לב לקיומם של מי שנחשבו אז כמתחזים מחוכמים של הביטלס. בעולם תרבותי אחר, יצירה כזו הייתה יכולה להניב שורה ארוכה של להיטי ענק, אך בזמן אמת היא פשוט חלפה מעל הראש של האנשים, כמו כוכב נופל. המון כישרון שהפך להמון כישלון.

ללהקה הזו כבר היה כוכב גדול אחד עוד ברגע הקמתה. קראו לו אלכס צ'ילטון, והוא היה הזמר המוביל בלהקת THE BOX TOPS, בעלת הלהיט הענק THE LETTER. צ'ילטון "חיספס" את קולו במיוחד לשיר הזה כדי להישמע "שחור" ככל האפשר. הוא סיגל לעצמו הרגל לעשות ככל העולה על רוחו, וכך בילה בלילה שלפני ההקלטה: הוא השתכר ועשה אהבה עם חברתו על הדשא של בית קברות. למחרת הופיע באולפן ההקלטות עם הנגאובר וכאב גרון. הוא מעולם לא הקליט קודם לכן, והיה עליו להבין שבשורה הראשונה של השיר, "תן לי כרטיס למטוס", המילה האחרונה נועדה לכלול שלוש הברות. זו לא הייתה משימה קלה במצבו, אך הקול הצרוד של צ'ילטון גרם למעריצים לנחש שהוא מבוגר מכפול מגילו, ותהו אם הוא שחור או לבן. הקול הזה העניק לו להיט ענק ועדת מעריצות לא מבוטלת. צרחות המעריצות נרגעו במהרה, והוא נותר לבדו ותהה מה הלאה.

בשנת 1970 היה הגיטריסט כריס בל חבר בלהקה בשם THE JYNX, שהושפעה עמוקות מהביטלס ושמה נבחר כקריצה לקינקס. הביטלס הייתה להקת חייו, וכל רצונו היה ליצור ולהישמע כמותה, בעיקר זו של תקופת RUBBER SOUL ואילך. באותה שנה עסק צ'ילטון באולפני "ארדנט" שבממפיס בהקלטת חומרים לאלבום סולו ראשון, אותו ניסה למכור לחברות תקליטים. הן דחו אותו על הסף, והחומר יצא לראשונה על גבי דיסק רק בשנת 1996.

צ'ילטון המאוכזב החליט לבחון אפשרות ליצירה משותפת עם כריס בל, שעסק גם הוא בהקלטות באולפני "ארדנט" והיה חבר בלהקה בשם ICEWATER, יחד עם המתופף ג'ודי סטיבנס והבסיסט אנדי האמל. צ'ילטון הציע לבל לחבור אליו כצמד, אך הסכים לצרף גם את השניים האחרים למסע. כך נולד הכוכב הגדול. השם "ביג סטאר" נלקח מרשת של חנויות מכולת; חברי הלהקה נהגו לקנות באחת החנויות בזמן שערכו חזרות על המוזיקה החדשה שלהם.

אולפני ארדנט (שהיו שייכים לחברת התקליטים השחורה והמשפיעה, סטאקס) אפשרו לחברי הלהקה החדשה להקליט שם בכל פעם שהיצירתיות פעפעה בהם. צ'ילטון ובל תפקדו אז כמו לנון ומקרטני; הם השפיעו רבות זה על זה, ויצירתם השונה התמזגה לתבשיל אחד נוצץ. ההרמוניות הקוליות שלהם היו שילוב משמיים. גם עבודת האולפן של ג'ון פריי תרמה רבות ליצירה עם סאונד עסיסי וטעים. הגיטרות האקוסטיות צלצלו והדהדו בסגנון הקלאסי של רוג'ר מגווין וג'ורג' האריסון. הגיטרות החשמליות הציגו מגוון רחב של צלילים שנראו צבעוניים כמו קשת בענן. זה היה פופ-רוק במיטבו. גורם מרכזי לפרץ היצירתיות המחודש של אלכס צ'ילטון היה פגישתו, זמן קצר קודם לכן, עם אחד מגיבוריו המוזיקליים – כן, רוג'ר מגווין מלהקת הבירדס.

ואיזו פתיחת מחץ יש לתקליט הזה! עם השיר FEEL - החל מריף הגיטרה היורד והעוצמתי בהקדמה ועד לרגע שבו התופים נכנסים וצ'ילטון צועק משפט פתיחה שאי אפשר להתכחש לו. בום! והאטרקציה לא נמצאת רק באזור הרוק פה אלא בבלדות. השיר THE BALLAD OF EL GOODO מסגיר השפעה חזקה של להקת באדפינגר, שהחלה את דרכה קצת לפני ביג סטאר וטרם חוותה סיומת טרגית. השירה של צ'ילטון מרשימה במיוחד בקטעים האקוסטיים השקטים, כמו בשיר הפולקי THIRTEEN, שם קולו רעד ורטט בגלל שהוא שר בטווח גבוה מהרגיל. הדבר מעניק לשיר אווירה כובשת. אותו דבר קרה בשיר GIVE ME ANOTHER CHANCE, שמביא מלודיה נהדרת ופתאום מעיף עם צלילי מלוטרון קסומים. דרך אגב, מלוטרון היה כלי שהשתמשו בו לרוב באנגליה, איטליה, הולנד וכאלו. גם אצלנו היה שימוש במלוטרון. אבל באמריקה? הכלי הזה היה נדיר בהפקות.

המבקרים זיהו את הפוטנציאל, כפי שתיאר זאת המגזין בילבורד בביקורת על התקליט הראשון שיצא בשנת 1972: "כל שיר בתקליט הזה עשוי להפוך ללהיט גדול. הצליל של הלהקה בנוי מניגודים מושכים ורבדים רבים". עיתון רולינג סטון התרשם גם הוא בביקורת מפברואר 1973: "ביג סטאר הם באמת משהו מיוחד. התקליט הראשון אינו מהפכני, והלהקה עובדת בתוך תבנית ברורה, אך המוזיקה טובה. אין עקבות של מוזיקת נשמה בביג סטאר, שהשתמשה במודלים של להקות שנות השישים מקליפורניה, כמו הברדס ומובי גרייפ. הלהקות המקבילות לביג סטאר הן באדפינגר והראסבריז, אם כי ביג סטאר מפגינה עומק רב יותר מהן. יוצר נוסף שנשמע כמו הלהקה הזו הוא טוד ראנדגרן, שלא הוציא תקליט מרשים כזה. הצד הראשון בתקליט הוא רוקיסטי יותר, בעוד הצד השני אקוסטי. צליל הגיטרה ברור וחד. השיר היחיד הפחות מוצלח כאן הוא THE INDIA SONG של אנדי האמל, שאינו מתאים ליתר התקליט...". נו טוב, זה עניין של טעם. אני אישית מת על השיר הזה, עם מלוטרון החלילים העשיר שבו.

זהו האלבום היחיד של הלהקה שהוקלט במלואו עם כריס בל, שפרש מיד לאחר הקלטתו. התקליט "נזרק מהצוק" והתרסק ללא שיווק רציני, שכן חברת התקליטים שבה הייתה חתומה הלהקה ספגה אז מכה כלכלית קשה שלא הותירה תקציב לקידום מכירות ראוי. כך נותרה הלהקה עם תקליט נהדר שאיש לא ידע על קיומו. כריס בל, שראה בלהקה את ייעודו, לקח את הכישלון קשה מאוד, פרש ואף ניסה לשים קץ לחייו. בינתיים ניסו שלושת האחרים להמשיך הלאה והצליחו להוציא בפברואר 1974 תקליט שני בשם RADIO CITY. כריס בל תרם לו פה ושם, אך לא כחבר להקה מן המניין. ביג סטאר כבר לא הייתה אותו הדבר. מעניין איך זה היה ממשיך אם התקליט הראשון היה מצליח היטב.

עוד כמה עובדות מעניינות על אלבום הבכורה: שם האלבום היה אירוני, שכן חברי הלהקה עדיין לא היו "כוכבים גדולים". זה היה שם מלא תקווה ושאפתנות, ששיחק על שם הלהקה ועל הציפייה שהאלבום יגיע למקום הראשון במצעדים (ומכאן האירוניה). במהלך תהליך המאסטרינג כריס בל היה מעורב מאוד, ואף ניסה לחרוט מסרים לתוך החריצים בסוף כל צד של התקליט – דבר שגרם נזק ודרש מאסטרינג מחדש. המסרים שביקש לחרוט שיקפו את הפילוסופיה: "ככל שאתה לומד יותר, אתה יודע פחות". למרות הביקורות החיוביות, האלבום נתקל בבעיות הפצה קשות עקב סכסוך בין מפיצת התקליט, סטאקס רקורדס, לבין קולומביה רקורדס. אין ספק שזה התקליט העליז והאופטימי ביותר של הלהקה. באותם ימים, אף אחד לא ידע שהפצת התקליט תיתקע בגלל קשיים כלכליים כאלו. זו ממש טרגדיה שיווקית. כמה חבל שכריס בל לא זכה ליהנות מההתעניינות המחודשת של הלהקה שהוא כה האמין בה. הוא מת בתאונה בשנת 1978.

גם זה קרה ב-24 באפריל:

- בשנת 1945 נולד דאג קליפורד, מתופף להקת CREEDENCE CLEARWATER REVIVAL. הכינוי שלו בלהקה היה קוזמו, ולכן שם אחד מתקליטיה היה COSMO'S FACTORY. עם השנים הוא נקלע לסכסוך מתמשך עם מנהיג הלהקה, ג'ון פוגרטי. לא נעים.

- בשנת 1961 נכנס בוב דילן לראשונה לאולפן הקלטות והקליט נגינת מפוחית לשיר עם הארי בלפונטה שנקראה MIDNIGHT SPECIAL. דילן קיבל 50 דולר על ההקלטה הזו.

- בשנת 1967 הופיעה להקת פינק פלויד במועדון לונדוני בשם THE BLUE OPERA CLUB. רוג'ר ווטרס תיאר את שקרה שם בעיתון המוזיקה זיג זאג: "הדבר הגרוע ביותר שקרה לי היה במועדון הזה. מטבע שנזרק מהקהל פגע בראשי ונפצעתי במצח. דיממתי המון ועמדתי בקדמת הבמה כדי למצוא מי זרק את זה עליי. הייתי נתון בזעם רב והייתי מוכן להשתלח פיזית באשם. למזלנו, היה אחד בקהל שאהב אותנו אז כולם פנו להכות אותו נמרצות ולהניח לנו להמשיך לנגן ללא הפרעה נוספת כלפינו".

- בשנת 1971 הגיעו שוטרים אל ג'ון לנון ויוקו אונו, ששהו באותה עת בספרד. אותם שוטרים נשלחו על ידי בעלה לשעבר של יוקו, טוני קוקס, שטען כי השניים חטפו עמם את קיוקו, הבת המשותפת של יוקו עם קוקס.

- בשנת 1972 יצא תקליט הופעה ללהקת MOUNTAIN ושמו THE ROAD GOES EVER ON. באותם ימים הלהקה הזו כבר לא הייתה קיימת.

- בשנת 1992 נקלע זמר הנשמה וילסון פיקט לצרה צרורה כשדרס אורח רגל בן 86. במכוניתו נראו בקבוקים פתוחים עם בירה וגם וודקה. מה קורה איתך, וילסון?

- בשנת 1971 הצטרף הגיטריסט בוב וולש ללהקת פליטווד מאק כמחליפו של ג'רמי ספנסר. הוא יעזור להחזיק את הלהקה עד שנת 1974.

- בשנת 1992 התחתן דייויד בואי בשווייץ עם הדוגמנית אימן. היה זה טקס פרטי. מזל טוב!

- בשנת 1972 יצא תקליטון חדש לג'ון לנון, עם השיר WOMAN IS THE NIGGER OF THE WORLD. לנון, שרצה אז ששיריו יהיו רלוונטיים כדיווחי חדשות על התקופה ההיא, היה מודע לחלוטין לאפליות הרבות שאנשים שחורים עדיין התמודדו איתן אז. השם והמילים של השיר הזה נועדו במפורש לזעזע אנשים להבין שנשים בעולם מתמודדות באופן דומה עם כל מיני חסרונות ופעולות של אפליה. במילים אחרות, זה אומר לנו שהאופן שבו העולם מתייחס לנשים אינו טוב יותר מהאופן שבו הוא מתייחס לאנשים כהי עור, ושזה הזמן לשנות את כל זה.

- בשנת 1967 חתם הגיטריסט ג'ף בק חוזה ניהולי מול חברת NEMS של בריאן אפשטיין, המנהל של הביטלס.

- בשנת 1988 התחתן מיק פליטווד (המתופף של פליטווד מאק) בפעם השנייה, עם זמרת ושמה שרה רקור. השושבין הוא חברו ללהקה, הבסיסט ג'ון מקווי, ובין האורחים נצפו גם בוב דילן, ג'ף לין, ג'ורג' האריסון וחברי פליטווד מאק. הזוג התגרש כמה שנים לאחר מכן. מה יהיה?

- בשנת 1970 יצא תקליטון חדש ללהקת מודי בלוז, עם השיר QUESTION. הגיטריסט/סולן של הלהקה, ג'סטין הייווארד, כתב את השיר הזה, ששיקף את מחשבותיהם של צעירים רבים שהטילו ספק במלחמה בווייטנאם. "השגנו הצלחה גדולה בארצות הברית והופענו בהרבה אולמות סטודנטים ומכללות, וקהל הסטודנטים היה הקהל שלנו. התערבבנו עם האנשים האלו וראינו כמה הבעיות היו שונות משלנו, האנשים מאנגליה. אני רק הבעתי את התסכול שלי סביב זה, סביב הבעיות של אנטי-מלחמה ודברים שהטרידו אותם באמת למען עתידם". וביום זה בשנת 2024 מת, בגיל 82, הקלידן של הלהקה, מייק פינדר.

- בשנת 1992 תבעה תזמורת קליבלנד את מייקל ג'קסון על 7 מיליון דולר לאחר שגילתה שהזמר השתמש בחלק מההקלטה של הסימפוניה התשיעית של בטהובן באלבומו המצליח DANGEROUS.

- בשנת 1970 מת פסנתרן הבלוז משיקגו אוטיס ספאן, בגלל סרטן בכבד שלו. במשך שלושים שנה נותר קברו לא מסומן עד שחובבי בלוז התאגדו וגייסו כסף למצבה שנכתב עליה: "אוטיס ניגן את הבלוז העמוק ביותר ששמענו. הוא ינגן לנצח בלב שלנו".

- בשנת 1967 יצא התקליטון השני של להקת הדלתות, עם השיר LIGHT MY FIRE. הגיטריסט רובי קריגר: "גרתי עם ההורים שלי והיה לי את המגבר והגיבסון SG שלי. שאלתי את ג'ים (מוריסון), על מה עלי לכתוב? הוא אמר, 'משהו אוניברסלי, שלא ייעלם בעוד שנתיים מהיום. משהו שאנשים יכולים לפרש בעצמם'. אמרתי לעצמי שאכתוב על ארבעת היסודות, אדמה, אוויר, אש, מים, בחרתי באש, כיוון שאהבתי את השיר של הרולינג סטונס, PLAY WITH FIRE. כך זה קרה". בהתחלה היה לשיר ניחוח עממי, אבל הוא התלקח כשג'ים מוריסון כתב את הבית השני ("אהבתנו הופכת למדורת לוויה...") וריי מנזרק הגיע עם האינטרו המפורסם לאורגן. גם המתופף ג'ון דנסמור תרם, והמציא את הקצב. השיר נחשב ארוך מדי לשידור ברדיו, אבל תחנות רדיו (במיוחד בלוס אנג'לס) קיבלו בקשות לשמוע אותו ממאזינים ששמעו אותו באלבום. אז חברת התקליטים החליטה להוציא גרסה קצרה וביקשה ממפיק הבית, פול רוטשילד, לערוך. הוא חתך זאת היטב ומאז, עבור מעריצים רבים, עריכה זו היא חילול הקודש עבורם.

- בשנת 1944 נולד מפיק התקליטים והמעבד, טוני ויסקונטי.

- בשנת 2007 נדחה נשיא ארה"ב, ג'ורג' וו. בוש, מכניסה לסוויטה יוקרתית במלון אימפריאל בווינה כאשר מיק ג'אגר הזמין אותה קודם, בעת ששהה שם בסיבוב הופעות עם הרולינג סטונס.

- בשנת 1996 ולאחר שנאלצה לבטל הופעות, להקת סטון טמפל פיילוטס הוציאה הצהרה שבה נכתב כי הסולן סקוט וויילנד "לא מסוגל לעשות חזרות או להופיע עקב תלותו בסמים. הוא נמצא כעת תחת טיפול של רופא במתקן רפואי". וויילנד ראה בכך בגידה, ויחסיו עם שאר הלהקה הפכו קשים.

הגיבור השקט של להקת הרוק הלך מאיתנו. ב-24 ביוני בשנת 1944 נולד כריס ווד, שהיה נגן כלי הנשיפה בלהקת טראפיק הבריטית. הוא מת ב-12 ביולי 1983 בגלל בעיות חמורות בכבד שנבעו משתיה מופרזת של אלכוהול.

ב-24 באפריל 1983 הקליט כריס ווד את קטע המוזיקה האחרון שלו. צלילי הסקסופון שלו נועדו לעטר פסקול עבור סיקור הכדורסל של רשת ה-BBC. אך ווד לא זכה לשמוע את התוצאה המוקלטת בטלוויזיה, שכן זמן קצר לאחר ההקלטה הוא כבר לא היה בין החיים. הוא מת בגיל 39, בגוף פגוע ובלב שבור.

מאחוריו נותרה שרשרת הקלטות שהפכו בחלקן לאבני דרך ברוק הקלאסי; בין השאר עם להקת טראפיק, ג'ימי הנדריקס, ג'ון מרטין, ניק דרייק, ג'ינג'ר בייקר ודוקטור ג'ון. אך טראפיק הייתה ביתו החם. שם הוא נתן דרור ליצירתו בנגינה בסקסופון, בחליל ואף בגיטרה, בבס ובקלידים. כריס ווד לא קורץ מחומר של מנהיג להקה, אלא היה מאלו שנתנו את כולם לצד המנהיגים.

כריס ווד נולד בבירמינגהם המופגזת של ימי המלחמה. כנער הוא פיתח אובססיה למוזיקת ג'אז מתקדמת. תקליטים של צ'ארלי פארקר ומיילס דייויס הסתובבו על הפטיפון שלו באופן קבוע. הוא נהג לבלות בחנות התקליטים המקומית, THE DISKERY, שלקוחות נוספים בה באותם ימים היו סטיב וינווד, רוברט פלאנט, ג'ף לין ואחרים – כולם בני בירמינגהם.

לאחר שנים של נגינה בהרכבי ג'אז, חבר ווד לווינווד והשניים החליטו להקים להקה יחד. וינווד פרש אז מלהקתו של ספנסר דייויס כדי להקים את "טראפיק" עם ווד, הגיטריסט דייב מייסון והמתופף ג'ים קפאלדי. ארבעת החברים עברו להתגורר בבקתה כפרית בברקשייר וצרו שם מוזיקה מיוחדת במינה. שם ניגנו הארבעה ללא הרף. ווד לא עסק בכתיבת שירים, אך תרומתו המוזיקלית הייתה עצומה. להקת "טראפיק" הפכה לשם דבר והשפעתה הייתה גדולה מאוד. באותה תקופה קשר ווד קשרי חברות הדוקים עם ג'ימי הנדריקס ועם הגיטריסט פול קוסוף; ווד אף ניגן בתקליט השני של להקתו של קוסוף, FREE.

אחותו של כריס ווד, סטף, סיפרה: "כריס היה סוג של דג מחוץ למים. בעוד שלאחרים לא הייתה בעיה עם תהילה וחשיפה, הוא לא התאים לכך. אין לי ספק שהוא סבל מהפרסום ההוא". כשוינווד פירק את "טראפיק" לראשונה ב-1969 כדי להקים את "בליינד פיית'", עזב ווד את אנגליה לארה"ב. שם ניגן לצדו של דוקטור ג'ון. אופיו הרגיש של ווד לא השתלב עם סגנון החיים של דוקטור ג'ון, שהשתמש בהרואין באופן קבוע.

ווד חש תשישות מהחוויה, שב לאנגליה והצטרף להרפתקה של ג'ינג'ר בייקר שנקראה "חיל האוויר". גם וינווד הצטרף להרכב, אך ימיו של ווד בו היו ספורים; זאת משום שהגיע שיכור לחזרה ובייקר הטיח בראשו מקל תופים שגרם לו לדימום. וינווד, שהיה נחוש בתחילה להוציא אלבום סולו, צירף אליו לבסוף את ווד וקפאלדי, ולהקת "טראפיק" חזרה לפעום. אך בשנת 1970 ספג ווד מכה קשה עם מות חברו הקרוב הנדריקס. שנתיים לאחר מכן התחתן, אך בת זוגו, ג'נט ג'ייקוב, העדיפה נישואים פתוחים – דבר שערער אותו. אחותו סטף סיפרה: "ג'נט הייתה בחורה נחמדה, אך כריס היה זקוק למישהי שתחזיק אותו, והיא שברה את ליבו עם חבריו הקרובים".

כשסטיב וינווד פירק את טראפיק ב-1974, איבד ווד את דרכו ושקע באפלה. שנתיים לאחר מכן נחתה עליו מהלומה נוספת עם מותו של חברו, הגיטריסט פול קוסוף. שנה לאחר מכן החליטה אשתו לעזוב אותו סופית, וכל מוזיקה שניסה להקליט נפלה על אוזניים ערלות. בשנת 1979 היה ווד חסר כל וחזר לגור בבית הוריו. הוא החל לפקוד את הכנסייה המקומית, ואת הכסף הדל שנותר בכיסו השקיע באולפן ביתי קטן שבנה.

המוזיקה שיצר שם רוממה את רוחו, עד שבשנת 1981 התבשר שאשתו לשעבר מתה משבץ. ווד שילם על הלווייתה ועל המצבה שלה, ואף ניגן בחליל בטקס האשכבה. לאחר מכן פנה להטביע את כאבו באלכוהול ללא מעצורים; נפשו הייתה שבורה. נקודת אור הגיעה עם הזמנה להקלטת פסקול טלוויזיוני, אך מיד לאחר מכן הוא אושפז בשל דלקת ריאות. מצבו החמיר והוא נפטר.

סטף ווד: "הפעם האחרונה שראיתי את כריס הייתה בערב שלפני הלילה שבו מת. זה היה הלם עבורנו לאבד אותו במהירות כזו. אני זוכרת שדיברתי עם האחות בבית החולים, והיא שאלה אותי מה כריס ירצה לעשות כשיחזור הביתה. אך כריס כבר דיבר איתי באותו ערב על רצונו לחזור למקום שבו נערכו החופשות המשפחתיות עם אמא ואבא כשהיה ילד. מה שתמיד זכור לי ממנו היא השקית שנהג לשאת עמו – שקית מלאה בקלטות וכבלים בערבוביה. זה היה כריס. הייתה לו נוכחות בולטת, אך בדרך שקטה ועדינה".

הנה בשבילכם, בנוסף לכל עבודתו של ווד עם טראפיק, כמה קטעים של אחרים בהם השתתף:

ג'ימי הנדריקס - 1983

ניק דרייק - THREE HOURS (בגירסה שונה שמופיעה בקופסת הקלטות של ווד בשם EVENING BLUE).

להקת FREE בשיר MORNING SAD MOURNING

ג'ון מרטין: OUTSIDE IN

ג'ים קפאלדי: SEAGULL. הקטע הזה הושמע בהלווייתו של ווד.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459