רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-24 בדצמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-24 בדצמבר (24.12) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אף אחד במשפחה שלי לא היה מוזיקלי. כשהייתי צעיר מאוד, הצטרפתי למקהלת הכנסייה המקומית מכיוון שלחבר שלי שגר ברחוב היה אבא שהיה נגן קלרינט, והם היו משפחה מוזיקלית. הילד ההוא ואני היינו באותו גיל, שבע או שמונה, והוא הודיע ​​שהוא מצטרף למקהלה. אז גם אני הצטרפתי. תמיד הלכתי איתו לשם. זה היה שיעור נהדר בשבילי. לא יכולתי לנגן על כלי. פשוט הייתי שר וככה למדתי מוזיקה, דרך מוזיקת ​​כנסייה אנגלית. למעשה, מקהלת הכנסייה שלנו הייתה כל כך טובה, תחת ניהולו של עילוי צעיר מקיימברידג' שהגיע אלינו, שבסופו של דבר עשינו הופעות כיחידה. היינו הולכים מכנסייה לכנסייה, מה שנראה מגוחך. אז היינו עושים תוכניות רדיו. אפילו קיבלנו תשלום עבור חלק מתוכניות הרדיו, דבר שלא היה שכיח אז. אבל אני אף פעם לא חשבתי שהמוזיקה תהפוך לקריירה עבורי... .. ואז, כשהייתי בן 14, הקול שלי השתנה, והתחלתי ללכת לבית ספר רגיל. כמובן, היה לי את כל הידע המוזיקלי הזה, והיה לי קשר למנהל המקהלה בבית הספר הכל - באיזו דרך לעשות דברים, איך לעשות קולות. הוא תמיד שאל אותי כי הוא ידע שאני אחד מהחבר'ה שלמדו תחת אותו כוכב-על שהגיע אז מקיימברידג' ללמד ילדים כמוני. כל זה היה מאוד נעים, אבל עדיין לא היה לי מושג מה אני הולך להיות כשאהיה גדול. לא ידעתי אם להיות מוזיקאי, או עורך דין, או רופא. לא היה לי מושג בכלל... ואז, בגיל 16, שהיה בשנת 1964, הביטלס פרצו וחבר שלי קיבל גיטרה ואמר, 'הו, כריס, אתה גבוה. למה שלא תשיג גיטרה בס ותהפוך לנגן בס?' - וזה היה זה. היו לי ידיים גדולות, מה שאומר שיכולתי לנגן בס" (כריס סקווייר, בסיסט להקת יס)

ב-24 בדצמבר בשנת 1971 פרסם עיתון להיטון על הקשר בין בוב דילן ודני ליטני.

"בניו יורק מהלך לפחות ישראלי אחד סהרורי ונרגש. זהו דני ליטני שזכה, לדבריו, לחוויה לא רגילה. החוויה מסתכמת בשתי מילים - דני ליטני.

לפני כמה חודשים, כזכור, ביקרו בוב דילן ואשתו, אשר גילו מחדש, בשנה האחרונה, את יהדותם, (ואף חזרו לשם המשפחה המקורי שלהם, צימרמן) בישראל. עיתונאים ומעריצים שניסו להתחקות על עקבותיו של הזמר הנודע, שהגיע כמעט בחשאי לארץ, לביקור פרטי בתכלית, נתקלו במבוי סתום: דילן נעלם ולא נודע היכן הוא. המעטים שהצליחו לגלותו נתקלו בסירובו העקשני להתראיין, להצטלם או לשתף פעולה בדרך כלשהי.

מפה לאוזן נמסרה הידיעה, שנשמעה כבדותה מצחיקה, כי דילן הגיע לארץ כדי לנסות להתקבל עם משפחתו לקיבוץ מסוים. כך או כך, ביקורו של דילן בישראל היה בבחינת מיסתורין, והישראלים שפגשו בו היו כולם אלמונים. רק ביומו האחרון בארץ, בשהותו בחברת משפחה ישראלית אלמונית, נקלעו לחברתו שני אמנים ישראליים: בני המשפחה המארחת, ידידיהם של הזמרת מלחינה דרורה חבקין ושל ידידה דני ליטני, שהזמינו את השניים לסעודת ערב. הייתה זו סעודה פשוטה, חסרת גינונים, שבה קלחה השיחה בין המשתתפים המעטים לבין אליל הנוער האמריקני. מעולם לא שיערו דני ודרורה, כי לפגישת אקראי מרגשת זו יהיה המשך.

אך מסתבר, כי היה לה המשך -- בוב חרט בזיכרונו דברי אקראי שאמר לו דני בדבר השתתפותם הצפויה (של ליטני וחבקין) במחזמר ישראלי שיועלה בברודוויי. כאשר עלה המסך הראשון על המחזמר "לחיות עוד קיץ, לעבור עוד חורף", בתיאטרון בברודוויי, הופתעו בעלי מבט חד מבין הממתינים בתור לרכישת כרטיסים, לגלות את דמותו המוכרת של דילן בג'ינס מהוה, כשהוא מנסה לאתר מבין תמונותיהם של משתתפי ההצגה הרבים, בחזית התיאטרון, את קלסתריהם של צמד ידידיו הישראלים. כאשר הסתבר לו שחבקין וליטני אינם בין משתתפי המחזמר - סב על עקביו ונעלם כלעומת שבא.

לאחר כמה שבועות חזר אותו סיפור: העיתונים בישרו על מחזמר ישראלי חדש בברודוויי. דילן נראה בוחן את תמונות המשתתפים בוויטרינה של תיאטרון אדיסון. הוא גילה שם מיד את תמונתו של ליטני והכירו אף שהיה מגודל זקן, לא כפי שפגש בו בישראל (דרורה חבקין, שהייתה אמורה להשתתף בהצגה 'איש חסיד היה' נוסח אמריקה, פרשה מן הצוות ברגע האחרון). רק מעטים מבין הצופים והמשתתפים בהצגה הספיקו לגלות את הדמות המוכרת של דילן, כשמעיל כהה על ראשו, מתגנב לאולם ההצגות, ברגע שכבו האורות וצלילי השיר הראשון נשמעו. בוב דילן, בלי תופים וחצוצרות, ללא פירסומת מוקדמות, ובלי עיתונאים וצלמים, בא לבקר את ידידו הישראלי. הוא נכח בהצגה, כשהוא משתדל שלא יזהו אותו בהפסקה ולאחר מחיאות הכפיים של הסיום, חמק אל מאחורי הקלעים. איש מחבריו של דני ליטני להצגת 'רק הטיפשים עצובים', לא שם לב לבחור הצנוע, ששוחח בחדר ההלבשה עם חברם.

למחרת, ליטני היה נרגש כולו ואז התבהרה לכולם זהותו של המעריץ האלמוני. בוב, מסתבר, נטל תחת חסותו את דני והביאו לדירתו היפה אך הצנועה. אשתו של בוב הכינה ארוחה יהודית מאוד, עם מאכלי בית אמא, ושניהם הציגו לפני אורחם הישראלי את חמשת ילדיהם, ואת בעייתם הגדולה; רצונם שהילדים יזכו לחיות ולהתחנך במקום חופשי, משוחרר מפחדים, מדאגות ומלחצים.

רעיון הקיבוץ, מסתבר, לא היה הברקה של רגע. דילן חושב בכל הרצינות ליטול בשנה הבאה את משפחתו ולהשתקע, לתקופת ניסיון של שנתיים, בקיבוץ ישראלי. בהיותו בישראל ניהל מגעים עם כמה ממזכירי הקיבוצים שבהם ביקר (ואגב, מבלי שרבים ידעו, באחד מהם גם ערך הופעת יחיד לשבעה חברים).

הוא ביקש מדני שכאשר יכתוב לדרורה, יבקש ממנה להמשיך במשא ומתן בנושא זה. מסתבר, שהנהלות הקיבוצים חוששות שחבר כה מפורסם בתוכם, עלול להפוך את ישובם לאתר תיירות ומקום עליה לרגל. מכיוון שדילן, המבקש שלווה לעצמו ולמשפחתו, חושש מאותן צרות - הרי שיש בסיס משותף להתדיינות. דרורה חבקין, אמנית מקובלת ואהובה ביותר בהתיישבות הקיבוצית, תנסה להשלים את הקשר ובזכותה, אולי, עשוי בוב דילן להפוך להיות אחד משלנו. דני ליטני, על כל פנים, עדיין שיכור מהתרגשות. ההתרגשות אינה ניכרת בו כשהוא משמיע, בקול עז ובהופעה מרשימה, את שיריו בהצגה אך לאחר ההצגה, במסעדה הסמוכה שבה סועדים הישראלים את ליבם, הוא חוזר שוב ושוב לספר בחוויה המרטיטה שהיתה לו: יום שלם באירוחו של בוב דילן. ההוכחה, שנשלחה בימים אלה לדרורה חבקין בתל-אביב - תקליטו אריך הנגן האחרון של הזמר הנודע, הנושא באותיות דפוס עבות, הקדשה חמה לידידה התל-אביבית".

ב-24 בדצמבר בשנת 1987 נחתמה עסקה בין רוג'ר ווטרס לחבריו לשעבר בלהקת פינק פלויד.

לאחר תביעות שהגיש בנסיון לקבוע כי הלהקה לא יכולה להתקיים בשם זה ובלעדיו, הוחלט כי דייויד גילמור וניק מייסון יכולים להשתמש במותג הידוע להקלטות והופעות כשווטרס יקבל לידיו את הזכויות הבלעדיות לקונספט 'החומה'.

היה זה אחרי שנה של קרב מריר שהתחולל בין שני המחנות. ווטרס היה בטוח שעם צאתו מלהקת פינק פלויד, היא תחדל מלהתקיים. גילמור חשב אחרת והקים אותה לתחייה עם המתופף המקורי של הלהקה, ניק מייסון. כדי להעצים את כוחם, צירפו אליהם, גילמור ומייסון, את קלידן הלהקה המקורי, ריק רייט, שבשנת 1980 פוטר על ידי ווטרס בזעם. ווטרס לא יכל לעבור על זה בשתיקה, לנוכח צאת אלבומם החדש שנמכר היטב וסיבוב ההופעות המצליח שבא אחריו.

היה כאן עניין של כבוד על כף המאזניים. כשווטרס שיחזר בצורה נוקבת שירים ישנים, הוא לא רק עשה את המיטב של פינק פלויד. אלו היו השירים שלו, "המילים והמוזיקה של רוג'ר ווטרס", כפי שהצהיר. ההשלכה, כמובן, הייתה בלתי ניתנת לטעות; כל מי שמנגן את השירים האל שלו מלבדו הוא מזויף.

"הייתי נורא שמח שתאהבו את מה שאני עושה ותאהבו את מה שהוא עושה", אמר ווטרס בחריפות בהתייחסו לגילמור, "אלמלא העובדה שהוא קורא לעצמו פינק פלויד. הוא לא. אם אחד מאיתנו היה אמור להיקרא פינק פלויד, זה אני". אפילו האביזרים הישנים בהופעה הנוכחית של גילמור וחבריו, התעקש ווטרס, היו במקור הרעיון שלו. "זה החזיר שלי שם למעלה", הוא אמר, "וזה המטוס שלי שהתרסק". הוא צחק והוסיף, "לפחות אפקט הקרח היבש על הבמה הוא שלהם".

כאשר ווטרס תבע את גילמור ומייסון בניסיון למנוע מהם להשתמש בשם, הוא טען שהלהקה היא "כוח יצירתי שנגמר". שני המחנות הפנו את תותחיהם למלחמת עיתונות נקמנית. מעריצי פינק פלויד זכו מכל זה לשני מופעי רוק ותקליטים עדכניים (אלבום של פינק פלויד ואלבום של רוג'ר ווטרס) במחיר של להקה אחת. אבל המחיר היה גבוה להחריד. במאבקם לקבוע מי הוא היורש החוקי של כס פינק פלויד וההון המתמשך שהוא שווה, ווטרס, גילמור ומייסון הרסו את כל החברות האישית, אחוות הלהקה והאחדות המוזיקלית שקשרו ביניהם לראשונה לפני שנים. המוזיקאים שיצרו את החומה עמדו כעת מול חומה משלהם - זו שמפרידה ביניהם.

כשנשאל על מטח ההאשמות והאשמות הנגד המתעופפות בין הפלוידים האחרים לבינו, רוג'ר ווטרס ציטט מילים מתוך שיר של דון הנלי: "יש שלושה צדדים לכל סיפור / שלך ושלי והאמת הקרה והקשה". זה הזכיר לרבים את הקרב התקשורתי שהתחולל בין ג'ון לנון ופול מקרטני, מיד לאחר פירוק הביטלס.

גילמור ומייסון אמרו על הבסיסט לשעבר שלהם, שהוא אגו מנייאק יהיר ודיקטטורי שרעב לכל קרדיט ותגמולים. ווטרס אמר שהם ממזרים עצלנים וחמדנים שמוציאים תקליט ומסתובבים בדרכים כדי לבנות פרישה נוחה במיליוני דולרים תוך שימוש בשם פינק פלויד.

גילמור שמע הרבה מווטרס במהלך 1987. בזמן שהקליט את התקליט A MOMENTARY LAPSE OF REASON (אלבום שכה ציפיתי לו בזמן אמת וממש התאכזבתי כששמעתי אותו לראשונה) והתכונן לסיבוב ההופעות, הוא נאלץ להתעסק עם עורכי דין כמעט כל יום, ולתכנן תגובות לתביעה של ווטרס. השמועות על פטירתה של הלהקה בעקבות שחרורו של האפוס האנטי-מלחמתי של ווטרס, THE FINAL CUT ב-1983, היו מוקדמות, לטענתו. ההחלטה של ​​ווטרס לצאת לדרך סולו לא הייתה הסוף של הלהקה, לפחות לא כפי שגילמור ומייסון חשבו.

גילמור: "הגאות ההולכת וגוברת של שמועות והתפוקה הווקאלית של רוג'ר יחדיו הפכו את זה כמעט למפולת שלגים. לא יכולנו להמשיך לפרסם הצהרות לעיתונות שאומרות, 'לא, לא נפרדנו'. זה לא היה שווה את הטרחה. ההנחה שלנו - ההנחה שלי, בכל מקרה - הייתה שנעשה תקליט נוסף".

לדברי גילמור ומייסון, ווטרס הודיע ​​רשמית על עזיבתו במכתב לחברות התקליטים שמטפלות בקטלוג הלהקה, בדצמבר 1985. "היו לנו דיונים", אומר מייסון. "ידענו שמשהו קורה. רוג'ר חשב שהיציאה שלו תהיה הסוף של הלהקה".

גילמור: "קיימנו את הפגישות האלה שבהן רוג'ר אמר שלא יעבוד איתנו שוב. הוא היה אומר לי, 'אתה מתכוון להמשיך?' והייתי אומר, בכנות, 'אני לא יודע. אבל כשנהיה טובים ומוכנים, אספר לכולם מה התוכנית. ונמשיך עם זה'...".

מייסון: "הוא האמין מאוד שלא נעשה את זה".

"או שלא יכולתי לעשות את זה", אמר גילמור. "אני זוכר פגישות שבהן הוא אמר, 'אתה לעולם לא תעשה את זה'. זה בדיוק מה שנאמר. בדיוק המונח הזה. הוא אילץ את דרכו כבר בעבר להפוך לדמות המרכזית הזו. זה מה שהוא באמת רצה, להיות הדמות המרכזית הזו. ככל שהיינו פרודוקטיביים, היינו יכולים לעשות תקליטים טובים יותר אם רוג'ר היה מוכן לסגת מעט, כדי להיות פתוח יותר לתגובות של אנשים אחרים. זה לא היה שכולנו ישבנו שם ונשענו עליו כדי שישמור עלינו. הוא כפה את דרכו לעמדה הזו. הוא היה קשוח מאוד ויש לו יותר אנרגיה לסוג כזה של לחימה". המריבות לא באו עם מכות, אלא עם עקיצות בסגנון בריטי.

עם זאת, הם הפסיקו את הנימוס, במהלך הקלטת התקליט THE FINAL CUT, אותו הקדיש ווטרס על מות אביו במלחמת העולם השנייה. ווטרס היה מאוד רכושני כלפי היצירה שהפכה לאובססיה שלו להביע בה כאב וזעם. גילמור לא היה שותף להתלהבות היצירה הזו של ווטרס והתלונן שחלק מהשירים לא מתאימים.

"בעיקרון, הוא הרגיש ואמר שאני חוסם באופן מלא", אומר גילמור. "מה שזה ממש לא נכון. הביקורות וההתנגדויות שלי היו בונות בצורה הטובה ביותר. הן מסוג הביקורות הבונות שעשו אלבומים אחרים, כמו החומה".

ווטרס לא ראה את זה כך, ואיים לבטל את כל התקליט אם הגיטריסט לא יוותר על תפקידו כמפיק-שותף. גילמור הסכים אך סירב לוותר על התמלוגים הנוספים של המפיק שמגיעים לו. "ככה זה נגמר, באופן אומלל מאוד", אמר גילמור. "אפילו רוג'ר אמר איזו תקופה אומללה זו הייתה, והוא זה שהפך את זה לאומלל לגמרי, לדעתי".

"ווטרס: "האלבום ההוא אכן היה אמור להיות במקור עם שירים שנשארו מהגרסה הקולנועית שלהחומה. ואז התגלגלתי והתחלתי לכתוב את הקטע הזה על אבי. הייתי בתנועה, ונעלמתי. העניין היה שעשיתי את התקליט הזה ודייב לא אהב את זה. אמרתי, 'אולי זה צריך להיות תקליט סולו. אני אשלם לכם את הכסף שהוצאנו, ואני אעשה את זה לאלבום סולו', אבל הם לא רצו את זה, כי הם יודעים ששירים לא גדלים על עצים. הם רצו שזה יהיה תקליט של פינק פלויד שהם ירוויחו ממנו".

התקליט יצא תחת השם פינק פלויד. עם זאת, כל אשליה שהשלישיה הזו אי פעם תעבוד או תוכל לעבוד יחד שוב, התנפצה.

ווטרס התעקש שפינק פלויד כלהקה, וכשותפות מוזיקלית, הסתיימה. עמדתו של גילמור הייתה שעצם העובדה שווטרס אמר שזה גמור לא הופך את זה לכזה. אולם למרבה האירוניה, זה לא היה השם של פינק פלויד שהניע את כל הבלגן המכוער.

בתחילת 1985 הפסיק ווטרס את עסקת הניהול שלו עם סטיב או'רורק, המנהל הוותיק של פינק פלויד, על רקע מחלוקת לגבי התחייבויות חוזיות לגבי מוצרים עתידיים של פינק פלויד. מבחינת ווטרס, איך יתכן שיהיו תקליטים עתידיים של פינק פלויד אם לא תהיה להקה? ומבחינת או'רורק זה היה עניין של קנסות תמלוגים אם התחייבויות לאספקת תקליטים לא ימולאו. ווטרס התעקש שהוא נתן לאו'רורק הודעה מוקדמת של שישה חודשים, כפי שהתבקש בעסקה שלו. או'רורק אמר שהחוזה הופסק באופן לא חוקי. אז ווטרס הציע לגילמור ומייסון סדרה של עסקאות פשרה שבהן הוא ייתן להם לקבל את השם פינק פלויד אם יאשרו את פיטוריו של או'רורק. בכך, ווטרס לקח סיכון מחושב שגילמור ומייסון לא ימשיכו בתור פינק פלויד.

או'רורק התכונן לתבוע את ווטרס על עסקת הניהול והחזרת תמלוגים. בשלב הזה, טען ווטרס, הוא אמר לגילמור ומייסון, "תקשיבו, אם המסמכים האלו יגיעו לדלת שלי, כולנו הולכים לבית המשפט. לא יתלו אותי לייבוש בבית המשפט במשך שנים על גבי שנים בזמן שאתם קוראים לעצמכם פינק פלויד". ווטרס איים וקיים כשהגיש, בשנת 1985, תביעה בלונדון נגד גילמור ומייסון כדי למנוע מהם להשתמש בשם פינק פלויד.

גילמור התנגד להגיון של ווטרס באמירה פשוטה מאוד. "השקעתי הרבה זמן בלהקה. זו הייתה סיטואציה בלתי נסבלת, אבל חרקתי שיניים ולא פרשתי. אני אדם עקשן ביותר, ולא אצא ממשהו שאני מחשיב כחלקו שלי. התקליט החדש שלי ושל ניק (מייסון) מוכיח שאנחנו להקה גם בלעדיו. מעולם לא ישבנו בשום שלב במהלך התקליט הזה ואמרנו, 'זה לא נשמע מספיק פלויד. תעשה את זה ליותר פלויד'. פשוט עבדנו על השירים עד שהם נשמעו כמו שצריך. כשהם נשמעו נהדר ונכונים, אז זה הפך לפינק פלויד. זה לעולם לא ייפתר לשביעות רצונם של כולם, אבל זה ייפתר בקרוב, אני מקווה".

"אני חושב שזה זיוף מאוד קל אבל די חכם", אמר ווטרס על התקליט של פינק פלויד בלעדיו. "אם לא מקשיבים לו יותר מדי, זה נשמע כמו פינק פלויד. יש בזה דייב גילמור שמנגן בגיטרה. ועם הכוונה השקולה לצאת למשהו שנשמע כמו התפיסה של כולם לגבי תקליט של פינק פלויד, זה בלתי נמנע שתשיג את המטרה המוגבלת הזו. אני חושב שהשירים עלובים באופן כללי. המילים בשירים נוראיות".

השאלה מיהו פינק פלויד הסתבכה בגלל העובדה שגילמור ומייסון נמצאים שניים מול המון נגנים וזמרים וכותבי תמלילים אורחים בתקליט הזה. גילמור לא היסווה את העובדה שהוא לא יכל היה לעשות את זה לבד. "אתה לא יכול לחזור אחורה. צריך למצוא דרך חדשה לעבוד, לפעול ולהמשיך איתה. לא עשינו את זה כמו שעשינו כל תקליט אחר של פלויד. אלו היו מערכות שונות, הכל".

ראשית, הוא ויתר על הרעיון להכין אלבום קונספט בשלב מוקדם. "חשבנו, שאנחנו לא צריכים לעשות אלבום קונספט. אם נעבוד על כך שהכל יהיה נהדר, אז אולי זה יראה את עצמו עם איזושהי צורה ליניארית מאוחר יותר'". בינתיים המטיר ווטרס את יצירתו האפוקליפטית, עם התקליט RADIO KAOS הקונספטואלי. הקהל לא קנה את התקליט בכמויות המצופות וזה הוסיף סיבה לכעס של ווטרס.

"אני לא יכול לתאר עד כמה אני מצטער על כל זה", נאנח מייסון. "זה כל כך חסר טעם. אני מצטער שהסתכסכתי עם חבר".

"אני מתחרט על ניק מייסון, כן," אמר ווטרס. "אני מרגיש מאוד נבגד ממנו".

בינתיים המשיכו עורכי הדין לעבוד בשמחה, עד שנוצר ההסכם שהשיג שקט לזמן מה בין המחנות.

ההרצאה "הצד האפל של החומה - הסיפור של פינק פלויד" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616459

ב-24 בדצמבר בשנת 1977 פורסם, ברקורד מירור הבריטי, אייטם קטנטן על להקה שתהיה ענקית... דייר סטרייטס.

כך נכתב שם: "דייר סטרייטס, להקה בריטית חדשה, חתמה על חוזה עולמי ארוך טווח עם חברת פונוגראם. התכנון להוציא אלבום כפול באפריל בשנה הבאה.

דייר סטרייטס הם מארק נופפלר בשירה מובילה וגיטרה מובילה, דייויד נופפלר בגיטרה, פיק ווית'רס בתופים וג'ון אילזלי בבס.

הם הגיעו לחברת התקליטים הזו דרך ג'ון ג'ילט שמשדר את התכנית HONKY TONK ברדיו לונדון. אומרים שההשפעות של הלהקה נעות בין ואן מוריסון לג'יי ג'יי קייל".

ב-24 בדצמבר בשנת 2016 מת גיטריסט להקת סטטוס קוו, ריק פארפיט, בגיל 68. מותו פתח קופת שרצים בלהקה.

"אנחנו הרוסים להכריז שהגיטריסט של סטטוס קוו ריק פארפיט נפטר", אמרה משפחתו בהצהרה. "הוא מת בבית החולים בספרד כתוצאה מזיהום חמור, לאחר שאושפז ביום חמישי בערב בבית החולים בעקבות סיבוכים לפציעה בכתף שנגרמה מנפילה קודמת".

פארפיט היה חבר בסטטוס קוו במשך כמעט 50 שנה, החל משנת 1967 עד אוקטובר 2016, כאשר הוא הודיע על פרישה מהופעות חיות לאחר שלקה בהתקף לב מוקדם יותר באותה שנה.

"החדשות הטרגיות הללו מגיעות בתקופה שבה ריק חיכה בקוצר רוח להשיק קריירת סולו עם אלבום ואוטוביוגרפיה שתוכננו לשנת 2017 בעקבות עזיבתו את סטטוס קוו בייעוץ רפואי", נמשכה ההצהרה. "הוא יחסר מאוד למשפחתו, חבריו, חבריו ללהקה, ההנהלה, הצוות וגדוד המעריצים המסור שלו מכל העולם, שזכו ל-50 שנות הצלחה מונומנטלית עם סטטוס קוו".

פרנסיס רוסי הביע, לאחר מותו של פארפיט, גם את דעתו השלילית על חברו ללהקה המנוח. זה הפתיע כשירה בחזרה על רוסי בספר האוטוביוגרפי שתיכנן להוציא. אוטוביוגרפיה הבלתי גמורה חשפה את המידה שבה הקשר שלו עם רוסי התקלקל. בתקציר האוטוביוגרפיה שלו שטרם פורסמה וכותרתה "נלחם על כל פעימת לב", פארפיט שפך אור על מערכת היחסים העכורה ביניהם, ואמר: "במהלך השנים האחרונות התרחקנו מאד, פרנסיס ואני. זה די ברור לי שלא כל כך אכפת לו ממני. והתחושה היא הדדית".

רוסי הגיע להלוויה באוטובוס ההופעות הדו-קומתי של הלהקה יחד עם חברי להקת סטטוס קוו האחרים. הוא מסר מחווה רגשית לחברו ללהקה בהצהרה לאחר מותו, ואמר: "היינו צוות, שותפים ועם זאת גם שני אנשים שונים מאוד, התמודדנו עם הלחצים של התבגרות, מופיעים ללא הרף, מתמודדים עם הצלחה ושמירה על הלהבה היצירתית בוערת בדרכים שונות".

לפי דבריו של רוסי בהמשך נגד פארפיט, נראה שהוא לא אהב את חברו המנוח. התקציר לאוטוביוגרפיה של פארפיט, שנשלח לארבעה מו"לים, אמר: "אני רוצה לספר את כל הסיפור, עם היבלות והכל. מעולם לא הצלחתי לדבר בחופשיות לפני כן, בגלל ההתחייבויות שלי ללהקה".

בספרו כינה פארפיט את רוסי "דמות צבעונית" וציין ש"אתה אף פעם לא יודע איזה צבע הוא הולך להיות". כלומר, הוא תיאר את רוסי כאיש צבוע.

רוסי הודה שהוא לא הזיל שום דמעות על שותפו שמת שמת, אבל בראיון לסקיי ניוז, הוא התגונן מפני טענות לפיהן התייחס לפארפיט בצורה לא הוגנת בחודשים האחרונים לחייו. רוסי, שצפה בפרמדיקים שניסו להחיות את פארפיט, אמר שהם לא היו צריכים להילחם כל כך קשה כדי להציל את חייו.

בשיחה באולפן ההקלטות בביתו, הודה רוסי שהיחסים ביניהם הפכו מתוחים בשנים האחרונות. "אנשים חושבים ששנאתי את ריק. אבל הוא היה החבר הכי טוב שלי במשך הרבה מאוד זמן. "היו זמנים שבהם עדיין היינו יושבים יחד והיינו צוחקים ומתבדחים". אבל הוא הוסיף שהיו ויכוחים על הרגלי השתייה של פארפיט. "הוא היה נואש, הוא ניסה להיות איש הרוק הזה, לעמוד בתדמית הזו. זה לא מי שריק היה בכלל. הוא עשה את עצמו".

בגלל הבעיות הבריאותיות של פארפיט, נראה היה שסטטוס קוו עמדה לקראת פרישה. הם התחילו לבצע סטים אקוסטיים, ותוכנן סיבוב הופעות אחרון בשם THE LAST NIGHT OF THE ELECTRICS. אבל ביוני 2016, זמן קצר לאחר הופעה, פארפיט לקה בהתקף לב חמור בחדר המלון שלו. שאר חברי הלהקה היו עדים לפרמדיקים שנלחמו להחיות אותו ורוסי נחרד.

"אני יודע מה אני מרגיש כלפי ריק מבפנים. זה כאב והייתי צריך לעצור אותם. רציתי שיעזבו אותו בשקט. הם פגעו בו פיזית ואם הייתם רואים באיזה מצב הוא נמצא ומה הם עושים לגופו. רציתי לפגוע באנשים שעשו את זה".

כשנשאל אם הוא רצה שפארפיט ימות באותו לילה, אמר רוסי: "לא, זה דבר שעיתונאי הביא אותי לומר מול המצלמה. הוא כבר היה מת שם מבחינתי".

לדבריו, בשבועות לאחר מכן חזר פארפיט להכרה, היו לו בעיות נפשיות והוא חשב שהוא חזר לשנות ה-80. פארפיט הסכים שהוא לא מספיק טוב כדי להמשיך לנגן בלהקה, וחשף שהוא עוזב את הלהקה. שלושה חודשים לאחר מכן, סיבוכים מפציעה בכתף הובילו לזיהום שהתפשט במהירות והוא מת בבית חולים ספרדי בערב חג המולד. רוסי הודה שהמוות הגיע כהלם. "אבל ברגע שאתה מתגבר על ההלם הזה, אתה לא מזיל דמעות. לא בכיתי כשאמא שלי מתה. לא בכיתי כשאבא שלי מת ומבחינתי, ריק מת עם התקף הלב ההוא".

כמה מעריצים מתחו ביקורת על רוסי על כך שלא עשה כבוד לפארפיט במהלך הופעותיו מאז מותו, אבל רוסי אמר: "אני לא מאמין בלפתוח הופעה שאומרת 'זה ממש ממש עצוב הלילה שריק לא הולך להיות כאן', אבל כמה מעריצים רוצים את זה אבל הם לא יקבלו את זה ממני. אני מצטער אם זה מרגיז אותם, אני באמת. אני פשוט לא כזה".

רוסי אמר שהלהקה שילמה על הטסת גופתו של פארפיט הביתה ועל הלוויתו.

"היו מריבות בתוך המשפחה שלו. זה היה די מכוער. רק רציתי להתגבר על זה ולקבור את בן זוגי ולהתקדם הלאה".

ב-24 בדצמבר בשנת 1966 פורסם במלודי מייקר על אריק קלפטון:

"חדשות מסעירות השבוע על גיטריסט הבלוז, אריק קלפטון. הוא גילח את פאותיו והסתפר באופן דרסטי." ביום זה התראיין קלפטון לביל הארי, מעיתון רקורד מירור, וסיפר את דעתו על מוזיקה קלאסית, כשמבלי לדעת הוא מנבא את הרוק המתקדם: "אני רואה כיצד מוזיקת הפופ תישען בהמשך על המוזיקה הקלאסית. כי זאת התקדמות והגיע הזמן שמוזיקת הפופ תיתפס כדבר רציני. אני יודע על מוזיקה קלאסית אבל בשביל להכירה באמת אצטרך להקדיש לה את כל חיי. זה הבסיס לכל מוזיקה. קחו למשל את התקליט החדש של להקת THE ASSOCIATION, שנקרא PANDORA GOLDEN HEEBIE JEEBIES. זה ממש הביץ' בויז עם צעד קדימה".

ב-24 בדצמבר בשנת 1980 קיבל שון לנון מתנת חג מולד שקנה לו אביו המנוח, ג'ון.

ג'ון לנון נרצח 15 ימים לפני חג המולד הזה. בערב החג זה קיבל שון, בביתו בבניין דקוטה, גורת כלבים אקיטה (גזע כלבים שמקורו ביפן) שהוא קרא לה מרי. שון קיבל גם שעון זהב ובו חרוט שמו, באהבה מג'ון ויוקו. הוא קיבל מתנות חג מולד נוספות, שנעלמו לאחר מכן באופן מסתורי מהדירה.

ב-24 בדצמבר בשנת 1969 כתב עורך הדין של ג'ימי הנדריקס, הנרי סטיינגרטן לגיטריסט:

"סכום הכסף שאתה מתחייב להשקיע פה באולפני ELECTRIC LADY הוא גדול מאד, במיוחד אם אתה צריך לשלם מיסים על זה, וחשוב לך להבין את זה שאתה חייב להמשיך להפיק אלבומים ולהופיע כל הזמן. אם לא תיקח את ההתחייבות הזו ברצינות, כל הקריירה שלך יכולה להיפגע, אם לא להתרסק. התשובה נמצאת לגמרי בידיים שלך. אתה חייב להפסיק הוצאות בזבזניות ולהתחיל להקריב דברים מיותרים למען האולפן".

המפיק ומקורבו של הנדריקס, אלן דאגלס: "מנהלו של ג'ימי, מייק ג'פרי, לא סבל את המתופף באדי מיילס. הוא נקלע לתסמונת ההצלחה של לקוחו וחשב שהנדריקס מחריב את זה. הקלטתי את הנדריקס מנגן עם החברים שלו וג'פרי הרגיש שזה מעכב את העבודה. הנדריקס לא הופיע, לא סיים תקליט, לא הרוויח כסף וג'פרי הרגיש את הלחץ. הוא עשה הכל כדי להפוך את ג'ימי להיות נגד באדי".

באדי מיילס: "ג'פרי פחד ממני בגלל מערכת היחסים שלי עם ג'ימי. אף פעם לא ניסיתי לקחת יתרון על הנדריקס, אבל ג'פרי בכל זאת ניסה להקריב אותי. דאגלס לא היה יותר טוב מג'פרי. הוא השתמש בי בתור שעיר לעזאזל כדי להגיע לג'ימי".

ב-24 בדצמבר בשנת 1981 ניצב השיר "מחכה לנערה כמוך" של להקת נוכרי (פורינר) במקום הראשון במצעד של גלי צה"ל. מתחתיו היו אלו קווין ודייויד בואי עם "תחת לחץ". במקום השלישי שרו מעמידי הפנים ש"אני הולכת לישון" (במקור שיר של הקינקס).

במקום הרביעי שרה להקת משטרה (פוליס) על "שמש בלתי נראית" (INVISIBLE SUN) ובמקום החמישי הייתה זו תזמורת אורות החשמל עם "בין ערביים" (TWILIGHT).

ברשת ג' היה במקום הראשון רוד סטיוארט עם "הלילה אני שלך" (TONIGHT I'M YOURS). וסחתיין על עופרה חזה שכבשה את המצעדים העבריים עם "כל יום מתחילה שנה".

וכיפאק היי למתרגמי השירים שהפליאו לתרגם במצעד של גלי צה"ל את המקום התשיעי עם "טורקים צעירים" של רוד סטיוארט, כשלמעשה המונח YOUNG TURKS מדבר בכלל על נוער מרדן שעושה ההיפך ממה שמצופה ממנו לפי הממסד השמרני. ומה עם "שוכן מיטות" של תא רך, שבאנגלית זה בכלל BEDSITTER (מיטת שינה)?

ב-24 בדצמבר בשנת 1963 הופיעו הביטלס את הופעת חג המולד שלהם באולם ASTORIA ב- FINSBURY PARK בלונדון.

מנהל הביטלס, בריאן אפשטיין, היה בעל שאיפות תיאטרליות (הוא למד משחק לפני שהחל לנהל את הביטלס). לכן הגה את מופע חג המולד של הביטלס, כהפקה בימתית מגוונת בהשתתפות הלהקה ואמנים נוספים. הכרטיסים נמכרו בלהט רב וב-16 בנובמבר כבר אזלו כל 100,000 הכרטיסים שהוצאו לכל שלושים ההופעות האלה של חג המולד. בין אמני החימום עלו הביטלס לבמה וביצעו מערכונים, שבגלל מחסור בזמן לחזרות נראו פה ושם פרומים. אבל בסופו של דבר הקהל הגיע כדי ליהנות משירי הלהקה והוא קיבל את הארבעה בהיסטריה רבה כשהגיע תורם לבצע אותם.

קולין מנלי מלהקת REMO FOUR שגם הופיעה שם, סיפרשהוא לא חשב ש'לביטסל היה עניין במה שהם עשו שם. אף אחד לא שמע מה הם מנגנים. זה היה כמו להיות בכלוב הציפורים של גן חיות. הם ברחו משם הכי מהר שיכלו". והזמרת סילה בלאק נזכרה: "כולם נראו מתוחים ותהו למה אני נראית כה רגועה. אני אגיד לכם מה זה היה - כוס שמפניה בשביל אומץ. ומאז זה עבד לי בהופעות".

לאחר הופעת הבכורה ביום זה טסו הביטלס במטוס פרטי (תמורת 400 ליש"ט) לליברפול, כדי לבלות את חג המולד עם משפחותיהם.

ב-24 בדצמבר בשנת 1945 נולד איאן פרייזר קילמיסטר הידוע בכינוי LEMMY. את הכינוי הזה הוא קיבל מחבריו לספסל הלימודים בבית הספר. הוא היה בסיסט וזמר בלהקות הוקווינד ומוטורהד. הוא מת בשנת 2015.

למי בספרו: "זה היה עניין וולשי, אני מאמין. הייתי בבית הספר הרע ההוא ובהיותי הילד האנגלי היחיד מבין כשבע מאות וולשים - הכינוי נוצר על ידם בשביל הכיף והרווח שלהם. אז אני ידוע בתור 'למי' מאז גיל עשר".

ב-24 בדצמבר בשנת 1972 צוטט בילי ג'ואל המתלונן בעיתון בילבורד האמריקאי:

"הפסנתרן הוא מין אזרח סוג ב' במדינת הרוק. הוא מושפל מכל הכיוונים – מנהלי מועדונים, מכווני פסנתרים, יצרני פסנתרים ועוד. בדרך כלל אני מגיע למועדון כלשהו ומגלה שם פסנתר לא מכוון או כזה שמט ליפול. בעלי מועדונים לא מתחזקים את הפסנתרים שלהם. גם מוזיקאים שמופיעים שם לא מתייחסים כראוי לכלי הזה. בדרך כלל אני מוצא סימנים של בדלי סיגריות שנשרפו עליהם.

מעניין אותי כמה גיטריסטים יש להם סימנים של בדלי סיגריות על הפסנתרים שלהם. הבעיה בפסנתר היא שאי אפשר להגבירו עם כבל אלא רק עם מיקרופונים. דבר שגורם לשאר כלי הנגינה להיקלט גם כן באותם המיקרופונים ולהרוס את הצליל שלו. יש פיגור גדול מאד בחברות הפסנתרים עם הרכבת רכיב הגברה מיוחד לפסנתרים שלהם. זאת למרות שהפסנתר הוא כלי שמשתמשים בו כיום יותר ויותר בעולם הרוק, ולא רק אצל זמרות כמו קרול קינג או לורה נירו".

ב-24 בדצמבר בשנת 1978 הודיעו אנייטה פלצקוג וביורן אולבאוס, מלהקת אבבא, שהם מפרקים את הזוגיות שלהם. אז בואו נלך לזמנים קצת יותר שמחים - עם החתונה של השניים.

ביורן ואנייטה התחתנו ב-6 ביולי 1971. זו הייתה אנייטה שהתעקשה שהם ימסדו את הקשר.

הפעם הראשונה בה התוודע ביורן לאנייטה הייתה כשהדליק את מכשיר הרדיו בביתו וממנו בקע לפתע קול שירה נשי שהוא מיד התאהב בו. הוא מיהר לקנות את התקליטון עם השיר הזה. הוא פגש את אנייטה חודשים לאחר מכן, בתכנית טלוויזיה אליה הגיעו השניים להצטלם בנפרד. להפתעתו, היא מיד ניגשה אליו ואמרה לו שהיא ממש מעריצה את להקתו, "הוטנאני". הוא היה בהלם.

שלושה חודשים לאחר הפגישה הם עברו לגור יחד, בדירת חדר קטנה בפרבר של סטוקהולם. הם היו אז ידועים בשבדיה וקיוו לשמור את אהבתם בסוד הרחק מעין התקשורת. במהרה דלפו החדשות המרעישות. הם התארסו, באוקטובר 1969, ובילו את חופשת האירוסין בקפריסין. הם גם סיכמו אז שלא ינהלו קריירה משותפת, כדי שלא להיות יותר מדי זה עם זו. נו, טוב...

החתונה נערכה בכנסיה גותית עתיקה ב-VERUM, שבדרום שבדיה. המקום נקבע בגלל קשריו של ביורן עם בעל מסעדה סמוכה, שהבטיח לארגן לו את הקייטרינג. אבל עם הכומר פחות הלך לו; כשביורן נשאל במהלך הטקס מה הזוג עשה למחייתו, הוא ענה בחיוך, "אנחנו אמנים (ARTISTS)". הכומר שמע בטעות את המילה ATHEISTS (אתאיסטים) ומיהר להגיב שהוא לא בטוח שברצונו לחתן אותם. ביורן מיהר להרגיעו והטקס המשיך.

למרות רצון הזוג לשמור על החתונה בסוד, השמועה פשטה במהרה והתקשורת מיהרה להגיע, כי אחרי הכל שניהם היו אז מוכרים בשבדיה (עוד לפני שהקימו את אבבא). הטקס, שהפך לאירוע לאומי של ממש, נקבע לארבע אחר הצהריים אך אנשים החלו לנהור למקום כבר בעשר בבוקר. כוחות משטרה רבים הוזעקו למקום, כד לשמור על הסדר מול אלפים שהתגודדו. בתוך הכאוס, אחד הסוסים, שנועדו להסיע את כרכרת הזוג המאושר, דרך על רגלה של אנייטה ממש לפני הטקס. רופא הוזעק לבדוק את מצב הרגל ולשמחת החוגגים ניתן אישור להמשיך.

פרידה, הזמרת הנוספת בלהקת אבבא העתידית, לא יכלה להגיע לטקס כי הייתה בסיבוב הופעות, עם הזמר לאסה ברגהאגן, בצפון שבדיה. בני אנדרסון, שיהיה קלידן של אבבא, נכח במקום וניגן בעוגב הכנסיה את מארש החתונה המסורתי, מאת מנדלסון. עבורו הייתה זו הגשמת חלום, כי שומרי הכנסיה לא נהגו להתיר לאדם, שאינו מוסמך מטעמם, לנגן בעוגב. כמה ימים לאחר מכן כבר עמלו אנייטה, ביורן ובני על הופעות משותפות.

אנייטה וביורן התגרשו בשנת 1979. זה החל בעיצומה של העבודה על תקליטה של הלהקה, בשנת 1978, שיצא בסוף בשם THE ALBUM. בעיתונים החלו לפרסם שהוגשה בקשת תביעה לגירושין בין אנייטה וביורן. השניים אישרו את העניין והוסיפו שזה לא יפגע בפעילות הלהקה.

אנייטה: "המתח בינינו היה קיים כבר תקופה ארוכה, אבל תמיד הצלחנו להסתיר אותו ולחייך למצלמות. עד שיום אחד, כאשר החלטנו סופית להיפרד, ערכנו ביוזמתנו מסיבת עיתונאים וסיפרנו בגלוי על כוונתנו להתגרש. אני חושבת שזו הדרך הטובה ביותר למנוע רכילויות לא מדוייקות. אני חושבת שהגירושין רק ישפרו את אווירת העבודה בלהקה. המתח ביני לבין ביורן ייעלם לאחר שכל אחד מאיתנו יהיה חופשי לעצמו. אנחנו מכירים אחד את השני מעל עשר שנים ויודעים כיצד להתגבר על מחלוקות מסוג זה".

ב-24 בדצמבר בשנת 1975 הופיעה להקת קווין באולם HAMMERSMITH ODEON בלונדון. היה זה מופע מיוחד.

המופע היה מיוחד מאד עבור חברי הלהקה כי זו הייתה הפעם הראשונה שמופע שלם שלה, שנערך לכבוד חג המולד, מצולם במיוחד לתוכנית טלוויזיה מטעם הבי.בי.סי.

ישנם רגעים שבהם הלהקה נשמעת מתוחה, כשהיא מנגנת בפני הקהל הגדול ביותר שלה עד אז, כולל עשרות אלפי אנשים שצפו בטלוויזיה. אבל זו עדיין הופעה פנטסטית וההקלטות שלה הן מסמך חשוב של להקת קווין בנקודת מפתח בקריירה שלה.

בריאן מאי: "פרדי ואני, למרות שאני במיוחד, סבלנו משפעת איומה ובקושי יכולנו ללכת לבמה, שלא לדבר על לנגן ולשיר - אז זו לא הייתה אחת ההופעות הגדולות שלנו. אבל עדיין הכל היה מאד מרגש. זה היה האדרנלין שהחזיק אותנו".

עם זאת, ב-2015 אמר מאי שזה בעצם רוג'ר טיילור שחש בחילה במהלך ההופעה, והמתופף אמר זאת במספר הזדמנויות - "אני זוכר שהרגשתי נורא, אבל כוחו של האדרנלין מדהים כשאתה מתחיל להזיע ולעבוד קצת, ואז אתה קצת שוכח מזה". טיילור גם הזכיר איך הוא חש חרדה לאבד בהופעה הזו את המומנטום שהם צברו במהלך סיבוב ההופעות האחרון שלהם.

הוריהם של בריאן מאי ופרדי מרקיורי נפגשו בפעם הראשונה בהופעה הזו. מתברר שהם חיו קרוב זה לזה במשך יותר משש עשרה שנים, ובכל זאת איכשהו מעולם לא נתקלו זה בזה.

גם פרדי וגם בריאן הרגישו שהתוכנית הייתה פנטסטית בזמן שהם עשו אותה, אבל נחרדו כשראו קלטת וידאו מיד לאחר מכן. מאי: "זה כבר לא תלוי בך. זה תלוי במצלמות, באנשי התאורה. אתה לא יכול שלא לקבל תמונות של הקווים הצבעוניים האלה ששלטו במסך חצי מהזמן כשהמצלמות התקרבו אלי כל כך. ידעתי שזה עומד לקרות. זה גם מאוד קשה להחליט לאיזה קהל לתת מענה. האנשים מולך שילמו כסף כדי לראות אותך אבל באותו זמן אתה עושה קונצרט יוקרתי ואתה צריך לנסות לוודא שאתה עובר טוב בטלוויזיה".

לאחר עשרות שנים של סרטים לא שלמים ששודרו בערוצי טלוויזיה או יצאו בבוטלגים, התוכנית הזו שוחררה באופן רשמי במלואה, בשנת 2015 ותחת השם A NIGHT AT THE ODEON.

ההרצאה "לילה באופרה - הסיפור האמיתי של להקת קווין", להזמנה: 050-5616459

ב-24 בדצמבר בשנת 1968 הרגישו חברי לד זפלין, בפעם הראשונה, מה זה להיות בחג מולד הרחק ממשפחותיהם.

זאת כי חברי הלהקה טסו ביום זה מאנגליה לדנבר, שם הם החלו את סיבוב ההופעות האמריקני. עבור בריטי, לא להיות בחג המולד עם משפחתו, היה כסוג של אסון אבל לד זפלין הייתה חדורת מטרה.

מנהל הלהקה החדש, פיטר גראנט: "לא טסתי איתם לשם, אך הייתי חייב לבקש מהם לבצע את המשימה. חשתי ממש רע עם זה, אבל הם לא התלוננו. הם ידעו שזה חייב להתבצע. ג'ימי פייג' ממש רצה כבר להגיע לשם והנה הגיעה ההזדמנות שאסור היה לנו לפספס אותה".

זו הפעם הראשונה שרוברט פלאנט וג'ון בונהאם טסו לארה"ב. פלאנט: "היינו אז ילדים ונדהמנו מהסצנה שהתחוללה שם. להקת ואנילה פאדג', שחיממנו אותה, הייתה ממש נהדרת כלפינו ואירחה אותנו בחום. לא אשכח זאת לעולם. הם היו מוזיקאים מעולים עם בטחון רב. הם ממש עודדו אותנו להצליח שם".

ב-24 בדצמבר בשנת 1946 נולד הגיטריסט ההולנדי יאן אקרמן, מלהקת הרוק המתקדם ההולנדית FOCUS.

אקרמן נחשב לגיבור גיטרה בעל סגנון נגינה מיוחד, אבל ההכרה בו ככזה לא הגיעה בן לילה לעולם הרחב. הידע שלו במוזיקה הקלאסית ובנגינתה היא שהוסיפה לפריטה ולצליל שיצא ממנה מעטפת עדינה, מצד אחד, וצלילים רמים אך מדויקים מצד שני.

בילדותו היה בביתו פסנתר, אך הוא לא יכל לנגן בו ברצינות כי כל הקלידים השחורים הוצאו ממנו. הפסנתר הזה לא משך אותו לנגן בו והיה זה כשראה בחלון הראווה בחנות גיטרה נוצצת ובראשו ניצתו זיקוקים. הוא קיבל את הגיטרה הזו במתנה לחג המולד ומאותו רגע הוא ניגן בה ללא הרף. את הגיטרה החשמלית הראשונה שלו קיבל אקרמן בגיל שש. זו הייתה גיטרה מוזרה מתוצרת EGMOND שהוא דאג לחברה למכשיר הרדיו הביתי, ששימש כמגבר.

הלהקה הראשונה בה היה חבר נקראה THE FRIENDSHIP SEXTET. שאר חברי הלהקה נעו בין הגילאים 21-23 בעוד הוא היה בן עשר בלבד! הוריו של אקרמן לא הסכימו שהוא ינגן איתם והם המשיכו להתחנן, כשמדי פעם הצליח יאן להופיע איתם בסופי שבוע. הם ניגנו יחדיו קטעים של באדי הולי, פאטס דומינו ושאר אמני רוק'נ'רול חלוציים.

לאחר כמה שנים החליט אביו של אקרמן כי על הבן לקבל הכשרה מוזיקלית גבוהה יותר ודאג לארגן לו מלגה. יאן ניגש ללימודים אבל הועף מהמוסד הלימודי לאחר שהראה כשלים בידע התאורטי. מאז הוא למד לקרוא תווים באופן שוטף ואף התמחה בקריאה שוטפת את התווים לנגינה בלאוטה (כלי פריטה שקדם לגיטרה הקלאסית והגיע בימי הביניים אל אירופה. בתקופת הרנסאנס הפכה הלאוטה, שדומה לעוד, פופולארית מאד, הן בנגינת סולו והן ככלי ליווי לשירה).

כמה שנים קדימה ובשנת 1968 הוא הקים להקת רוק בשם BRAINBOX. אקרמן לא היה נאמן רק ללהקה הזו ורץ מלהקה ללהקה. שאר חברי אותה להקת BRAINBOX לא אהבו את זה. באותם ימים הוא ניגן בגיטרה חשמלית מתוצרת GRETCH שחוברה למגבר חובבני מתוצרת איטלקית, שהוא חיבר אליו רכיב שדמה למגבר הלזלי, שהסתובב ויצר צליל רוטט. להקת BRAINBOX הוציאה בשנת 1969 תקליט נהדר שאקרמן מנגן בו להפליא. בסוף אותה שנה עבר אקרמן להקמת להקת פוקוס, שבהמשך הצטרף אליה גם המתופף של BRAINBOX, פייר ואן דר לינדן.

אקרמן סיפר בשנת 1975: "באותו זמן הקשבתי לגיטריסטים כמו אריק קלפטון וג'ף בק וחשבתי שהם עושים דברים שכבר עשיתי לפניהם באמסטרדם. הצליל של קלפטון תמיד היה יפהפה, אבל הקשבתי בעיקר לגיטריסטים כמו ג'אנגו ריינהארדט, טל פארלו, ג'וליאן ברים. אהבתי גם את לארי קוריאל".

אקרמן הקים, עם האורגניסט / חלילן / זמר, תיס ואן ליר, את להקת פוקוס בשנת 1970. הם ניגנו יחד עוד לפני כן, בהפקה הולנדית של המחזמר שיער ובאלבום נסיוני של הזמר ראמסס שאפי.

האלבום הראשון של פוקוסׁ, FOCUS PLAYS FOCUS, יצא בשנת 1970 ונקרא גם בשם IN AND OUT OF FOCUS. הוא הוקלט באולפני SOUND TECHNIQUES בלונדון, כשהלהיט המינורי בו היה קטע קצר מאת אקרמן שנקרא HOUSE OF THE KING (שנשמע דומה מאד לסגנון של ג'ת'רו טול אז).

באנגליה, הקטע הזה שימש כפתיח לתכנית טלוויזיה מדעית בשם DON'T ASK ME ולא נכלל בהוצאה ההולנדית של התקליט, כי שם זה יצא כסינגל. ההצלחה של פוקוס גבתה גם מחיר; אקרמן דרש מתיס וואן ליר לפטר את הבסיסט והמתופף המקוריים לטובת המתופף פייר וואן דר לינדן (שניגן עם אקרמן בלהקת BRAINBOX) והבסיסט קיריל האוורמאנס. הוא רצה להתקדם.

ג'ורג' מרטין, המפיק לשעבר של הביטלס, רצה מאד להפיק את פוקוס, שביקשו ממנו לעשות זאת, אך הוא ביקש מהם לחכות שנה כי הוא בדיוק נכנס להפקה עם ג'ף בק. חברי הלהקה ההולנדית סירבו להמתין ורצו כבר להקליט את האלבום השני, באולפני SOUND TECHNIQUES ובאולפני MORGAN שבלונדון. הקלטות האלבום הזה ארכו יומיים בלבד ומפיק ההקלטות היה הפעם מייק וורנון.

לא חסרו מתחים באולפן במהלך ההקלטות. הרבה מריבות פרצו בין אקרמן לוואן ליר, שבאו מרקעים שונים והיו בעלי אופי שונה לגמרי. לא היה להם מושג, שההצלחה המשותפת מחכה להם מעבר לפינה ועוד עם שיר בעל גוון מוזיקלי מקורי ומיוחד במינו - HOCUS POCUS. הקטע הזה נולד באופן מקרי במהלך חזרה, כשהלהקה החלה לג'מג'ם. לפתע החל אקרמן לנגן את קטע הגיטרה הידוע ושאר חברי הלהקה החלו להתאים את תפקידיהם, כשלפתע פצח ואן ליר בשירת יודל. הוא לא התכוון לכך ברצינות. זו הייתה בדיחה בחדר חזרות, אך התגובה של אנשים ששמעו את זה הייתה כה טובה, שהוחלט להשאיר את היודל ביצירה.

למרות ששאר האלבום עומד בצל הלהיט הענק הזה, יש בתוכו יצירות שהן פנינים של ממש. צד ב' של האלבום הוא יצירה אחת ארוכה בשם ERUPTION, שהקונספט שלה היה להביע באופן מוזיקלי את התפרצות הרגשות השונים בבני האדם. האלבום MOVING WAVES יצא לחנויות באוקטובר 1971 והפך ללהיט ענק באנגליה ובהמשך גם בארה"ב.

ההצלחה הניבה גם סיבוב הופעות ארוך מאד ברחבי העולם. פוקוס הופיעה על במות ביחד עם ג'נטל ג'ייאנט, להקת סנטנה, צ'יק קוריאה ו- RETURN TO FOREVER, פרנק זאפה ועוד. ההצלחה האדירה הייתה בשביל הלהקה גם ברכה וגם קללה כי חיי נישואין של חברי הלהקה נהרסו בגלל מסע ההופעות הארוך והמתיש. בספטמבר הופיעה פוקוס באירוע השנתי של פרסי הכבוד למוזיקאים, מטעם עיתון המלודי מייקר.

בשנת 1972 יצא אלבום הסולו הראשון של אקרמן, PROFILE. זה לא עוד אלבום של פוקוס, למרות שהוא נושא מטבע הדברים רבים מסימני ההיכר, אלא הצגה אדירה של וירטואוזיות מגיטריסט גדול בתחילת הקריירה שלו. המוזיקה בו נעה בין האגרסיבי לנינוח, לפ'אנקי, לאמביינט, לקלאסי האותנטי ואפילו מוזיקת ​​לאוטה מימי הביניים. לא ברור האם יש פה בלגאן מוחלט או יצירת מופת או שניהם יחדיו.

האלבום השלישי והכפול של פוקוס, שנקרא FOCUS 3, הוקלט במשך ארבעה ימים בלבד ביולי 1972, באולפני OLYMPIC בלונדון. זה היה האלבום הראשון בו ניגן הבסיסט ברט רויטר, שהצטרף ללהקה בספטמבר 1971.

באלבום יש ג'אמים ארוכים והלהיט הגדול שבו נקרא SYLVIA. הקטע הזה הולחן על ידי ואן ליר עוד לפני הקמת הלהקה והוקדש באהבה ממנו לשחקנית בצוות ההולנדי של ההצגה 'שיער', בו ניגן בעברו. אבל כשהוא השמיע לאותה סילביה את יצירתו, היא לא אהבה אותה כלל. מעניין מה היא חשבה על הגרסה של פוקוס. הסינגל הזה הגיע למקום הרביעי במצעד הבריטי בפברואר 1972.

במאי 1973 הקליטה שני קונצרטים באולם הריינבאו שבלונדון. גורדון פלצ'ר, המבקר של הרולינג סטון, פרסם את דעתו על התקליט החי: "כל מי שראה את להקת פוקוס בהופעה יודע כי הלהקה הזו צריכה להקליט כל חומר שהיא יוצרת אך ורק על הבמה. בהופעה מצליחים חבריה להביא איזון כמעט מושלם בין מוסיקליות מופלאה ואיכות פנימית נדירה. שילוב מיוחד בין המוח למה שנמצא מאחוריו. התקליט הזה מנציח את הלהקה במצב מצוין. הקטעים פה נשמעים כשדרוג מהקלטות האולפן שלהם. הנקודה החלשה בתקליט הזה היא הלהיט 'הוקוס פוקוס', שמנוגן פה במהירות גבוהה פי שלוש מהגרסה האולפנית. ברור שזה נועד להציג לעולם את הוירטואוזיות של גיטריסט הלהקה, יאן אקרמן. השאלה המתבקשת, אחרי שאפקט הסיחרור יורד, היא מה הלהקה תעשה עם כל הזמן שהיא חסכה בנגינה מהירה שכזו".

החודשים הבאים מצאו את להקת פוקוס בפרשת דרכים. חברי הלהקה לא הצליחו למצוא השראה לכתיבת חומר חדש. לוח ההופעות העמוס גרם לתשישות רבה ומחסום יצירתי.

הלחץ עשה את שלו ובסתיו של 1973 החליט המתופף ואן דר לינדן לפרוש מהלהקה ולהצטרף לקלידן הולנדי ידוע בשם ריק ואן דר לינדן, שפרש באותו זמן מלהקת EKSEPTION. השניים הקימו להקה בשם TRACE, כשאחרי אלבום אחד פרש פייר והוחלף באיאן מוזלי (ההוא שבהמשך תופף בלהקת מאריליון).

מי שהחליף את פייר בעמדת התופים בפוקוס היה קולין אלן הבריטי, שניגן לפני כן עם ג'ון מאייאל ובלהקת STONE THE CROWS. אלן, שחשש מאד מכניסתו ללהקה בסגנון שונה ממה שהוא עשה עד אז, הביא עמו תיפוף כבד יותר שהשפיע על הגישה המוזיקלית באלבום הבא של פוקוס, שנקרא HAMBURGER CONCERTO. זה לטעמי האלבום המוצלח האחרון של פוקוס. שימו לב שבמרכז יצירת הנושא, שפיארה את כל צדו השני של התקליט, מתחבא שיר חג מולד הולנדי עתיק.

מכאן הלהקה "איבדה פוקוס" והחלה הדעיכה הגדולה מבחינה יצירתית ופופולריות. עיתון להיטון הישראלי כתב בביקורתו על התקליט MOTHER FOCUS, שיצא ב-1975 גם את זה: "אלבומה הכושל ביותר של להקת הרוק המתקדם ההולנדית, פוקוס, ראה אור השבוע גם בארץ. ומשמיעתו מתברר מעל לכל ספק כי להקה זו אמרה את המילה האחרונה שלה במוסיקה כבר לפני שנתיים, ומה שהיה ידוע מזה זמן רב, הופך לעובדה קיימת. להקת פוקוס גמרה את הקריירה ודי להשוות אלבום זה ליצירות מופת של הלהקה כמו 'גלים נעים' ו'קונצ'רטו המבורגרי' על מנת לעמוד על הירידה האיכותית המתמיהה של להקה זו. למעשה, אין פלא בכך שלהקת פוקוס הולכת ומתדרדרת, שכן בשנתיים האחרונות רבו בה החילופין".

הרצאות מרתקות שלי על רוק מתקדם, להזמנה: 050-5616459

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים