רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-24 בדצמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-24 בדצמבר (24.12) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"אף אחד במשפחה שלי לא היה מוזיקלי. כשהייתי צעיר מאוד, הצטרפתי למקהלת הכנסייה המקומית מכיוון שלחבר שלי שגר ברחוב היה אבא שהיה נגן קלרינט, והם היו משפחה מוזיקלית. הילד ההוא ואני היינו באותו גיל, שבע או שמונה, והוא הודיע ​​שהוא מצטרף למקהלה. אז גם אני הצטרפתי. תמיד הלכתי איתו לשם. זה היה שיעור נהדר בשבילי. לא יכולתי לנגן על כלי. פשוט הייתי שר וככה למדתי מוזיקה, דרך מוזיקת ​​כנסייה אנגלית. למעשה, מקהלת הכנסייה שלנו הייתה כל כך טובה, תחת ניהולו של עילוי צעיר מקיימברידג' שהגיע אלינו, שבסופו של דבר עשינו הופעות כיחידה. היינו הולכים מכנסייה לכנסייה, מה שנראה מגוחך. אז היינו עושים תוכניות רדיו. אפילו קיבלנו תשלום עבור חלק מתוכניות הרדיו, דבר שלא היה שכיח אז. אבל אני אף פעם לא חשבתי שהמוזיקה תהפוך לקריירה עבורי...

ואז, כשהייתי בן 14, הקול שלי השתנה, והתחלתי ללכת לבית ספר רגיל. כמובן, היה לי את כל הידע המוזיקלי הזה, והיה לי קשר למנהל המקהלה בבית הספר הכל - באיזו דרך לעשות דברים, איך לעשות קולות. הוא תמיד שאל אותי כי הוא ידע שאני אחד מהחבר'ה שלמדו תחת אותו כוכב-על שהגיע אז מקיימברידג' ללמד ילדים כמוני. כל זה היה מאוד נעים, אבל עדיין לא היה לי מושג מה אני הולך להיות כשאהיה גדול. לא ידעתי אם להיות מוזיקאי, או עורך דין, או רופא. לא היה לי מושג בכלל...

ואז, בגיל 16, בשנת 1964, הביטלס פרצו וחבר שלי קיבל גיטרה ואמר, 'הו, כריס, אתה גבוה. למה שלא תשיג גיטרה בס ותהפוך לנגן בס?' - וזה היה זה. היו לי ידיים גדולות, מה שאומר שיכולתי לנגן בס".

(כריס סקווייר, בסיסט להקת יס)

ב-24 בדצמבר בשנת 2016 מת גיטריסט להקת סטטוס קוו, ריק פארפיט, בגיל 68.

גיטריסט הקצב בעל השיער הבלונדיני והחיוך הנצחי של להקת סטטוס קוו, ריק פארפיט, הלך לעולמו בבית חולים במרבייה שבספרד והוא בן 68 בלבד. המוות הזה לא רק סגר את הגולל על אחת השותפויות הארוכות יותר בתולדות הרוק הבריטי, אלא גם פתח תיבת פנדורה של יצרים, כעסים וחשבונות פתוחים שהוסתרו היטב מאחורי הקלעים. מותו פתח קופת שרצים בלהקה שנדמה היה שתחיה לנצח.

ההודעה הרשמית יצאה לתקשורת ושברה את ליבם של המעריצים. "אנחנו הרוסים להכריז שהגיטריסט של סטטוס קוו, ריק פארפיט, מת", אמרה משפחתו בהצהרה הרשמית שהופצה במהירות האור. "הוא מת בבית החולים בספרד כתוצאה מזיהום חמור, לאחר שאושפז ביום חמישי בערב בבית החולים בעקבות סיבוכים לפציעה בכתף שנגרמה מנפילה קודמת". הסיפור מאחורי הקלעים היה עגום למדי; פארפיט, שרק חודשים ספורים קודם לכן ניצל ממוות בטוח, נפל בביתו, פציעה שלכאורה נראתה פשוטה אך הובילה לזיהום דם קטלני שהכריע את הגוף שהתמודד עם עשרות שנים של רוק'נ'רול אינטנסיבי.

פארפיט היה עמוד התווך של סטטוס קוו, מכונת הלהיטים המשומנת שסיפקה המנונים כמו ROCKIN' ALL OVER THE WORLD ו-CAROLINE. הוא היה חבר בסטטוס קוו במשך כמעט 50 שנה, החל משנת 1967, אז חבר לזמר-גיטריסט, פרנסיס רוסי, והשניים הפכו לצמד בלתי נפרד, ועד אוקטובר 2016. תמרור העצור הגיע בלית ברירה, כאשר הוא הודיע על פרישה מהופעות חיות לאחר שלקה בהתקף לב מסיבי מוקדם יותר באותה שנה בעיר אנטליה שבטורקיה. ההתקף ההוא היה כה חמור עד שפארפיט מת קלינית למשך מספר דקות, אירוע ששינה את מסלול חייו ואת גורל הלהקה.

באופן אירוני ועצוב, המוות תפס את פארפיט בתקופה של התחלה חדשה. "החדשות הטרגיות הללו מגיעות בתקופה שבה ריק חיכה בקוצר רוח להשיק קריירת סולו עם אלבום ואוטוביוגרפיה שתוכננו לשנת 2017 בעקבות עזיבתו את סטטוס קוו בייעוץ רפואי", נמשכה ההצהרה. פארפיט עבד על תקליט סולו ראשון שנקרא לבסוף OVER AND OUT, יצירה שבה ניסה להראות צד אחר ורך יותר שלו. "הוא יחסר מאוד למשפחתו, חבריו, חבריו ללהקה, ההנהלה, הצוות וגדוד המעריצים המסור שלו מכל העולם, שזכו ל-50 שנות הצלחה ענקית עם סטטוס קוו".

אך מתחת למעטה האבל הרשמי, רחשו זרמים תת-קרקעיים עכורים. פרנסיס רוסי, האיש שעמד לצידו על הבמות במשך חמישה עשורים, הביע, לאחר מותו של פארפיט, גם את דעתו השלילית על חברו ללהקה המנוח. מערכת היחסים בין השניים, שהוצגה לציבור כחברות אמיצה ומשעשעת, הסתברה כמורכבת ומלאת טינה. זה הפתיע כשפארפיט ירה בחזרה על רוסי בספר האוטוביוגרפי שתיכנן להוציא. האוטוביוגרפיה הבלתי גמורה חשפה את המידה שבה הקשר שלו עם רוסי התקלקל.

פארפיט לא התכוון לשמור דברים בבטן. בתקציר האוטוביוגרפיה שלו שטרם פורסמה וכותרתה "נלחם על כל פעימת לב", פארפיט שפך אור על מערכת היחסים העכורה ביניהם, ואמר: "במהלך השנים האחרונות התרחקנו מאד, פרנסיס ואני. זה די ברור לי שלא כל כך אכפת לו ממני. והתחושה היא הדדית". המילים הללו היכו בהלם את תעשיית המוזיקה הבריטית, שהתרגלה לראות בהם את הזוג הנשוי של הרוק.

למרות המתיחות, רוסי שמר על ארשת מקצועית בטקס הפרידה. הוא הגיע להלוויה באוטובוס ההופעות הדו-קומתי של הלהקה יחד עם חברי להקת סטטוס קוו האחרים, מהלך שנראה לחלק מהנוכחים כקר ומרוחק, ולחלקם כמחווה הולמת לחיים בדרכים. הוא מסר מחווה רגשית לחברו ללהקה בהצהרה לאחר מותו, ואמר: "היינו צוות, שותפים ועם זאת גם שני אנשים שונים מאוד, התמודדנו עם הלחצים של התבגרות, מופיעים ללא הרף, מתמודדים עם הצלחה ושמירה על להבה יצירתית בוערת בדרכים שונות".

אבל הנימוס הבריטי לא החזיק מעמד זמן רב. לפי דבריו של רוסי בהמשך נגד פארפיט, נראה שהוא לא אהב את חברו המנוח בלשון המעטה. נראה שפארפיט ידע שזה המצב ורצה להוציא את האמת לאור. התקציר לאוטוביוגרפיה של פארפיט, שנשלח לארבעה מו"לים, אמר: "אני רוצה לספר את כל הסיפור, עם היבלות והכל. מעולם לא הצלחתי לדבר בחופשיות לפני כן, בגלל ההתחייבויות שלי ללהקה". נראה היה שפארפיט הרגיש כלוא בתוך המותג המצליח שבנה. בספרו כינה פארפיט את רוסי "דמות צבעונית" וציין ש"אתה אף פעם לא יודע איזה צבע הוא הולך להיות". כלומר, רוסי הוא איש צבוע, אדם שאי אפשר לסמוך על מצבי הרוח או הנאמנות שלו.

רוסי, מצידו, בחר בגישה פרגמטית עד כדי ציניות. בראיונות שנערכו לאחר המוות, הוא הסיר את הכפפות. הוא הודה שהוא לא הזיל שום דמעות על שותפו שמת, אבל בראיון לסקיי ניוז, הוא התגונן מפני טענות לפיהן התייחס לפארפיט בצורה לא הוגנת בחודשים האחרונים לחייו. רוסי תיאר את רגעי האימה בטורקיה, שם צפה בפרמדיקים שניסו להחיות את פארפיט, אמר שהם לא היו צריכים להילחם כל כך קשה כדי להציל את חייו. האמירה הזו נשמעה אכזרית, אך רוסי טען שהיא נבעה מרחמים על מצבו הגופני הירוד של חברו.

בשיחה גלויה להפליא באולפן ההקלטות בביתו, הודה רוסי שהיחסים ביניהם הפכו מתוחים בשנים האחרונות. "אנשים חושבים ששנאתי את ריק. אבל הוא היה החבר הכי טוב שלי במשך הרבה מאוד זמן. היו זמנים שבהם עדיין היינו יושבים יחד והיינו צוחקים ומתבדחים". אבל אז הגיע הטוויסט; רוסי טען שפארפיט היה קורבן של התדמית של עצמו. הוא הוסיף שהיו ויכוחים על הרגלי השתייה שלו, שהיה ידוע כמי שנהנה מהחיים הטובים קצת יותר מדי. "הוא היה נואש, הוא ניסה להיות איש הרוק הזה, לעמוד בתדמית הזו. זה לא מי שריק היה בכלל. הוא עשה את עצמו".

הרקע לדרמה הזו היה מסע ההופעות האחרון של הלהקה החשמלית. בגלל הבעיות הבריאותיות של פארפיט, נראה היה שסטטוס קוו עמדה לקראת פרישה מהדציבלים הגבוהים. הם התחילו לבצע סטים אקוסטיים בפרויקט שנקרא AQUOSTIC, ותוכנן סיבוב הופעות אחרון בשם THE LAST NIGHT OF THE ELECTRICS. התוכנית הייתה להיפרד מהגיטרות הרועשות בכבוד. אבל ביוני 2016, זמן קצר לאחר הופעה באנטליה, פארפיט לקה בהתקף לב חמור בחדר המלון שלו. זה לא היה סתם התקף, זו הייתה קריסה מוחלטת. שאר חברי הלהקה היו עדים לפרמדיקים שנלחמו להחיות אותו. רוסי נחרד מהמראה האלים של ההחייאה. "אני יודע מה אני מרגיש כלפי ריק מבפנים. זה כאב והייתי צריך לעצור אותם. רציתי שיעזבו אותו בשקט. הם פגעו בו פיזית ואם הייתם רואים באיזה מצב הוא נמצא ומה הם עושים לגופו. רציתי לפגוע באנשים שעשו את זה", סיפר רוסי, כשהוא מתאר את הרגעים שבהם צלעותיו של פארפיט נשברו תחת לחץ העיסויים.

הציניות של התקשורת לא איחרה לבוא. כשנשאל אם הוא רצה שפארפיט ימות באותו לילה, אמר רוסי: "לא, זה דבר שעיתונאי הביא אותי לומר מול המצלמה. הוא כבר היה מת שם, מבחינתי". עבור רוסי, האיש שחזר לחיים לא היה אותו ריק שהכיר. לדבריו, בשבועות לאחר מכן חזר פארפיט להכרה, אך הנזק המוחי היה ניכר. היו לו בעיות נפשיות והוא חשב שהוא חזר לשנות ה-80, תקופה אחרת לגמרי בחיי הלהקה. פארפיט הסכים שהוא לא מספיק טוב כדי להמשיך לנגן בלהקה, וחשף שהוא עוזב את הלהקה לטובת החלמה וקריירת סולו שקטה יותר. את מקומו בלהקה תפס הגיטריסט הצעיר, ריצ'י מאלון, שזכה לברכתו של פארפיט. שלושה חודשים לאחר מכן, הגורל התערב שוב. סיבוכים מפציעה בכתף הובילו לזיהום שהתפשט במהירות והוא מת בבית חולים ספרדי בערב חג המולד, מותיר את משפחתו בוכייה ואת עולם הרוק המום.

רוסי הודה שהמוות הגיע כהלם, אך סירב לשחק את המשחק הרגשני המצופה ממנו. "ברגע שאתה מתגבר על ההלם הזה, אתה לא מזיל דמעות. לא בכיתי כשאמא שלי מתה. לא בכיתי כשאבא שלי מת ומבחינתי, ריק מת עם התקף הלב ההוא". המשפט הזה הפך לכותרת שרדפה את רוסי, שנתפס כקר לב על ידי חלק מהמעריצים.

ואכן, התגובות לא איחרו לבוא. כמה מעריצים מתחו ביקורת על רוסי על כך שלא עשה כבוד לפארפיט במהלך הופעותיו מאז מותו. לא הייתה דקת דומייה, לא היו נאומים ארוכים, ההופעה פשוט נמשכה. אבל רוסי אמר: "אני לא מאמין בלפתוח הופעה שאומרת 'זה ממש ממש עצוב הלילה שריק לא הולך להיות כאן', אבל כמה מעריצים רוצים את זה. הם לא יקבלו את זה ממני. אני מצטער אם זה מרגיז אותם, באמת. אני פשוט לא כזה". רוסי האמין שההצגה חייבת להימשך, בדיוק כפי שהם עשו במשך חמישים שנה.

לסיום, התייחס רוסי לצד הלוגיסטי והפחות זוהר של המוות, תוך שהוא חושף עוד טפח מהבלגן המשפחתי. הוא אמר שהלהקה שילמה על הטסת גופתו של פארפיט הביתה ועל הלוויתו, עניין לא זול כשלעצמו. הוא רמז על סכסוכים פנימיים בין נשותיו לשעבר של פארפיט וילדיו. "היו מריבות בתוך המשפחה שלו. זה היה די מכוער. רק רציתי להתגבר על זה ולקבור את בן זוגי ולהתקדם הלאה". וכך, נפרד רוסי מהשותף שהגדיר את חייו.

חג המולד העצוב והקסום של שון לנון: הדרישת שלום האחרונה מדדי ג'ון. ב-24 בדצמבר בשנת 1980 קיבל שון לנון מתנת חג מולד שקנה לו אביו המנוח, ג'ון.

זה היה ערב חג המולד הקר והבלתי נשכח ביותר שידעה ניו יורק בפרט ומעריצי הביטלס בעולם, שעדיין היה בהלם מוחלט, מנסה לעכל את העובדה שרק שבועיים קודם לכן, ב-8 בדצמבר הארור, נרצח אחד המוזיקאים הגדולים בהיסטוריה בפתח ביתו. אבל בתוך בניין הדקוטה המפורסם והמבוצר, בקומה השביעית שמשקיפה על הסנטרל פארק הקפוא, התרחשה דרמה אישית ומרגשת הרבה יותר, כזו שנראתה כאילו נלקחה מתסריט הוליוודי סוחט דמעות, אבל הייתה המציאות הכואבת והיפה של הילד, שון לנון.

שון הקטן, אז רק זאטוט בן חמש עם שיער ארוך ועיניים סקרניות, לא לגמרי הבין את גודל הטרגדיה שהרעידה את הגלובוס, אבל הוא ידע שאבא ג'ון כבר לא יחזור הביתה לאפות לחם במטבח או להצחיק אותו. מסתבר שבתקופה שקדמה לרצח, ג'ון היה שקוע עד צוואר בתפקידו כאיש משפחה מסור, מה שכינה בהומור האופייני לו "עקר בית", בעודו עובד על מה שהפך לתקליט הקאמבק שלו ושל יוקו, DOUBLE FANTASY. בין הקלטה להקלטה באולפן ה-HIT FACTORY, ג'ון הספיק לעשות שופינג לחג המולד.

באותו ערב חג, שבועיים ויום לאחר הרצח, הוגשה לשון מתנה מפתיעה במיוחד שאביו המנוח רכש עבורו מבעוד מועד. מתוך קופסה גדולה הגיחה גורת כלבים יפהפייה ופרוותית מסוג AKITA. זה לא היה סתם כלב, אלא גזע יפני אצילי, מחווה ברורה לשורשים של אמא יוקו ולחיבור העמוק של המשפחה לתרבות היפנית. שון הנרגש החליט לקרוא לחברה החדשה שלו מרי. אפשר רק לדמיין את הסיטואציה הסוריאליסטית: הילד משחק עם הגורה החדשה על השטיחים היקרים בדירה הענקית, כשבחוץ המוני מעריצים עדיין מדליקים נרות ושרים את שיריו של אביו.

אבל הגורה מרי לא הייתה ההפתעה היחידה. ג'ון, שהיה ידוע בחיבתו לחפצים עם משמעות, רכש לבנו גם שעון יד מזהב. זה לא היה סתם תכשיט ראוותני, אלא מתנה אישית וכמעט נבואית. על גב השעון, ביקש ג'ון לחרוט הקדשה נצחית: באהבה מג'ון ויוקו. המילים הללו, שנחרטו כשהוא עוד היה בחיים, קיבלו פתאום משמעות מצמררת של צוואה, תזכורת מתקתקת לזמן שנעצר מלכת עבור ג'ון, אך ממשיך עבור בנו.

הסיפור המרגש הזה קיבל תפנית ביזארית, כמיטב המסורת של שערוריות עולם הרוק. מסתבר שהדירה בבניין הדקוטה באותם ימים הייתה כאוטית לחלוטין. בעוד יוקו אונו ניסתה להתמודד עם האבל הכבד ועם ההיסטריה הציבורית, היו מי שניצלו את המהומה. שון קיבל באותו ערב מתנות חג מולד נוספות שג'ון קנה לו, צעצועים ודברים שכל ילד בן חמש חולם עליהם, אלא שהמתנות הללו נעלמו כאילו בלעה אותן האדמה.

השמועות באותה תקופה דיברו על כך שעובדים בבית ניצלו את האבל הכבד כדי לסחוב מזכרות יקרות ערך. יומנים אישיים של ג'ון, קלטות דמו נדירות וחפצים אישיים נעלמו באורח פלא מהדירה בתקופה הזו, ונראה שגם הצעצועים של שון הקטן נפלו קורבן לביזה המסתורית הזו. מי גונב צעצועים של ילד יתום בחג המולד? כנראה שרק אנשים שרוצים פיסה מההיסטוריה, לא משנה כמה נמוך צריך לרדת בשביל זה.

למרות הגניבות המרגיזות והאווירה הקודרת, המתנות החשובות באמת נשארו. השעון המוזהב נותר על ידו של שון, והכלבה מרי הפכה לחברתו הנאמנה בשנים הקשות שעברו עליו כילד שגדל בצל המיתוס הענק של אביו, שרק רצה לשמח אותו בחג המולד ולא ידע שהמתנות האלה תקבלנה משמעות גדולה יותר ממה שתכנן.

מצד שני, לא ידוע מה בנו הבכור של ג'ון, ג'וליאן, קיבל מאביו כמתנת חג מולד בשנה ההיא...

המכתב המאיים שקיבל ג'ימי הנדריקס! ב-24 בדצמבר בשנת 1969 כתב עורך הדין של ג'ימי הנדריקס, הנרי סטיינגרטן לגיטריסט...

זה היה ערב חג המולד, ה-24 בדצמבר 1969, בדיוק הרגע שבו רוב העולם המערבי עסוק בקניות אחרונות, קישוט עצים וזמזום שירים על איילים עם אף אדום. אבל בניו יורק, במשרדים האפרוריים של עורכי הדין, האווירה הייתה רחוקה מלהיות חגיגית. שם נוצר מסמך שהיה אמור לנחות כפצצת מציאות על ראשו של הגיטריסט הגדול בעולם באותה תקופה, ג'ימי הנדריקס. הוא אולי ניגן עם השיניים ושרף גיטרות על הבמה, אבל את עורך הדין שלו, הנרי סטיינגרטן, זה לא ממש הרשים. סטיינגרטן הביט במספרים, והמספרים היו אדומים וצורבים יותר מפידבק במגבר מארשל.

הסיפור שמאחורי המכתב הזה הוא סאגה נדל"נית ומוזיקלית בפני עצמה. במקור, הנדריקס והמנהל שלו, מייק ג'פרי, רכשו את המועדון הכושל GENERATION CLUB בגריניץ' וילג' במטרה להפוך אותו למקום בילוי משלהם. אבל אז נכנס לתמונה הטכנאי, אדי קריימר, עם רעיון אחר לגמרי: למה לשלם הון תועפות לאולפנים אחרים כשאפשר לבנות את אולפן החלומות הפרטי? כך נולד החזון של אולפני ELECTRIC LADY. הארכיטקט ג'ון סטוריק גויס למשימה, והנדריקס דרש קירות מעוגלים, תאורה משתנה ואווירה פסיכדלית שתעזור לו ליצור. הבעיה הקטנה הייתה שהחזון הזה עלה הרבה יותר ממה שמישהו דמיין. בעיות ניקוז, הצפות מתחת לאדמה ושאיפות פרפקציוניסטיות הקפיצו את העלויות למימדים מפלצתיים, והכסף נזל מהכיסים של הנדריקס מהר יותר ממה שהוא הצליח להכניס אותו.

בדיוק על הרקע הזה, כשהחובות איימו להטביע את הספינה כולה, התיישב סטיינגרטן וניסח מכתב חריף ללקוח המפורסם שלו. בלי גינוני נימוס מיותרים ובלי הנחות סלב, הוא הבהיר לו שהחגיגה עומדת להיגמר אם הוא לא יתאפס על עצמו: "סכום הכסף שאתה מתחייב להשקיע פה באולפני ELECTRIC LADY הוא גדול מאד, במיוחד אם אתה צריך לשלם מיסים על זה. אם לא תיקח את ההתחייבות הזו של העסק ברצינות, כל הקריירה שלך יכולה להיפגע, אם לא להתרסק. התשובה נמצאת לגמרי בידיים שלך. אתה חייב להפסיק הוצאות בזבזניות ולהתחיל להקריב דברים מיותרים למען האולפן".

אבל הצרות של הנדריקס לא הסתכמו רק בחשבון הבנק הקר או בבטון היקר של האולפן. מאחורי הקלעים התחוללה דרמה אנושית ומוזיקלית סוערת לא פחות. הנדריקס היה בנקודת מפנה; הוא פירק את ההרכב המקורי והמצליח שלו, ה-EXPERIENCE, וחיפש כיוון חדש, שורשי יותר, עם נגיעות של פ'אנק וסול. לשם כך הוא גייס את חברו מהצבא, הבסיסט בילי קוקס, ואת המתופף הכריזמטי ובעל הנוכחות העצומה, באדי מיילס. יחד הם נקראו BAND OF GYPSYS. הקהל אולי היה סקרן, אבל המנהל האישי, מייק ג'פרי, היה בפאניקה מוחלטת.

ג'פרי, דמות אפופת מסתורין עם שמועות על קשרים לעולם התחתון, שנא את הכיוון החדש. הוא רצה להיטים, הוא רצה את הנדריקס הרוקר שמוכר מיליונים, והוא בעיקר תיעב את ההשפעה של באדי מיילס על הכוכב שלו. מיילס לא היה סתם מתופף שכיר; הוא היה דעתן ובעל סגנון שירה דומיננטי שלקח חלק מהפוקוס. הלחץ היה עצום גם בגלל תביעה ישנה של המפיק אד צ'לפין, שדרש תקליט חדש מהנדריקס כפיצוי. כל הקלחת הזו יצרה סיר לחץ באולפן, שם הנדריקס ניסה פשוט לנגן.

המפיק ומקורבו של הנדריקס, אלן דאגלס, תיאר את הסיטואציה הנפיצה הזו ואת הניסיונות של המנהל לחבל בהרכב החדש: "מייק ג'פרי לא סבל את באדי מיילס. הוא נקלע לתסמונת ההצלחה של לקוחו וחשב שהנדריקס מחריב את זה. הקלטתי את הנדריקס מנגן עם החברים שלו וג'פרי הרגיש שזה מעכב את העבודה. הנדריקס לא הופיע, לא סיים תקליט, לא הרוויח כסף וג'פרי הרגיש את הלחץ. הוא עשה הכל כדי להפוך את ג'ימי להיות נגד באדי".

באדי מיילס עצמו לא נשאר חייב. הוא הרגיש היטב את הסכינים שננעצו בגבו מצד אנשי החליפות. מבחינתו, הוא היה שם כדי לתת לג'ימי את הגרוב והתמיכה המוזיקלית שהוא כל כך רצה, אבל הפוליטיקה הפנימית הייתה חזקה מהמוזיקה. הוא ראה את עצמו כקורבן של מאבקי כוח, כלי משחק בידיים של מנהלים ציניים שרצו לשלוט בבובה המטילה ביצי זהב. בתגובה להאשמות ולתככים, אמר באדי מיילס: "ג'פרי פחד ממני בגלל מערכת היחסים שלי עם ג'ימי. אף פעם לא ניסיתי לקחת יתרון על הנדריקס, אבל ג'פרי בכל זאת ניסה להקריב אותי. דאגלס לא היה יותר טוב מג'פרי. הוא השתמש בי בתור שעיר לעזאזל כדי להגיע לג'ימי".

באופן אירוני, הלחץ המסיבי הזה, המכתבים המאיימים מעורכי הדין והתככים של המנהלים, הובילו בסופו של דבר לאחד הרגעים הגדולים בהיסטוריה של הרוק. שבוע בדיוק לאחר אותו מכתב זועם מסטיינגרטן, בערב השנה החדשה 1970, עלו הנדריקס, קוקס ומיילס לבמת הפילמור איסט בניו יורק. במשך שתי הופעות בלילה, במשך יומיים רצופים, הם הקליטו את החומרים שיהפכו לתקליט החי המופתי BAND OF GYPSYS. התקליט הזה לא רק סיפק את עורכי הדין וכיסה חלק מהחובות על האולפן היקר, אלא גם הציג לעולם צד חדש, עמוק ומחוספס של הגיטריסט. אולפני ELECTRIC LADY נפתחו רשמית רק באוגוסט 1970, במסיבה גדולה, זמן קצר מאוד לפני מותו הטרגי של הנדריקס. הוא הספיק ליהנות מהם רק שבועות ספורים, אבל המכתב ההוא מדצמבר 1969 נותר סימן מהבהב על המחיר הכבד של החלום.

חג המולד של הביטלס: הלילה שבו פינסברי פארק רעד. ב-24 בדצמבר בשנת 1963 הופיעו הביטלס את הופעת חג המולד שלהם באולם ASTORIA ב- FINSBURY PARK בלונדון.

ברחובות הקרים של פינסברי פארק, האוויר היה טעון בחשמל סטטי של התרגשות נעורים. היעד היה אולם הקולנוע ASTORIA, מקום שבדרך כלל אירח סרטים שקטים יחסית, אך באותו לילה הפך למוקד רעידת אדמה תרבותית גדולה ביותר. ארבעת המופלאים מליברפול הגיעו כדי לכבוש את הבירה עם מופע חג המולד של הביטלס, אירוע שהיה הרבה יותר מסתם הופעה. זו הייתה תופעה!

מאחורי הקלעים עמד המוח המבריק והמנהל המסור, בריאן אפשטיין. בריאן לא היה סתם מנהל עסקי יבש; היו לו חלומות גדולים ושאיפות תיאטרליות אמיתיות, זכר לימים שבהם למד משחק באקדמיה המלכותית לאמנות הדרמה, RADA, לפני שלקח את הלהקה תחת חסותו. הוא ראה בדמיונו הפקה בימתית מגוונת וגרנדיוזית, משהו שישלב את המוזיקה הקצבית עם מסורת הפנטומימה הבריטית של חג המולד. התוצאה הייתה ספקטקל בידורי שכלל לא רק את הביטלס אלא שורה של אמנים נוספים שהחתים, כמו בילי ג'יי קרמר והדקוטות, להקת הפורמוסט והזמרת סילה בלאק (שבכלל קראו לה סילה ווייט אבל אפשטיין קבע שבלאק מתאים יותר).

הביקוש לכרטיסים היה משהו שלא נראה כמותו. כבר ב-16 בנובמבר, יותר מחודש לפני שעלה המסך הראשון, כל 100,000 הכרטיסים שהוקצו ל-30 ההופעות נחטפו עד האחרון שבהם. זה היה ברור: הממלכה המאוחדת הייתה מאוהבת. יה יה יה! המופע עצמו היה כאוטי ומלא קסם. בין אמני החימום השונים, הביטלס עצמם עלו לבמה לא רק כדי לנגן, אלא כדי להשתתף במערכונים היתוליים. בגלל לוח הזמנים המטורף שלהם, זמן לחזרות היה בגדר המלצה בלבד, והמערכונים נראו פה ושם פרומים, עם תלבושות מצחיקות וניסיונות חובבניים למשחק, אך לקהל זה ממש לא שינה. הם באו לראות את האלילים שלהם, וכשהגיע תורם של ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו לאחוז בכלי הנגינה, האולם התפוצץ בהיסטריה.

הלהקה ביצעה סט מהודק של תשעה שירים שהרעידו את הקירות: ROLL OVER BEETHOVEN, הבלדה המתוקה ALL MY LOVING, ההרמוניות הצמודות של THIS BOY, הקול המזמר של רינגו בשיר I WANNA BE YOUR MAN, וכמובן המנון הפופ הענקי SHE LOVES YOU ועוד בלדה מתקתקה עם TILL THERE WAS YOU. השיא הגיע עם I WANT TO HOLD YOUR HAND, השיר הכלכלי MONEY ולסיום - הביצוע הקורע של TWIST AND SHOUT.

אבל האם מישהו באמת שמע משהו? קולין מנלי מלהקת REMO FOUR, שליוותה את הזמר טומי קוויקלי באותו ערב, סיפק הצצה כנה למתרחש מאחורי הקלעים ועל הבמה. הוא סיפר שהוא לא חשב שלביטלס היה עניין במה שהם עשו שם. אף אחד לא שמע מה הם מנגנים. זה היה כמו להיות בכלוב הציפורים של גן חיות. הם ברחו משם הכי מהר שיכלו. גם סילה בלאק, שעמדה להפוך לכוכבת גדולה בפני עצמה, נזכרה ברגעים שלפני העלייה לבמה בלילה הראשון: "כולם נראו מתוחים ותהו למה אני נראית כה רגועה. אני אגיד לכם מה זה היה - כוס שמפניה בשביל אומץ. ומאז זה עבד לי בהופעות".

במהלך ריצת המופע שנמשכה עד ה-11 בינואר, רכבת אווירית של סלבריטאים הגיעה לצפות בפלא. מיק ג'אגר מהרולינג סטונס היה שם, כמו גם ג'וני גוסטפסון מההרכב BIG THREE, השחקנית פנלה פילדינג והזמרת המפורסמת אלמה קוגן. אפילו טכנאי ההקלטות הצעיר והמוכשר, ג'ף אמריק, שעתיד לעצב את הצליל של הלהקה באולפן משנת 1966, נסע בקומה העליונה של אוטובוס קומותיים במיוחד כדי לראות את הלהקה, וזו הייתה הפעם היחידה בחייו שראה אותם בהופעה חיה.

מיד לאחר הופעת הבכורה המתישה, המשלחת הליברפולית לא התעכבה בלונדון. בריאן אפשטיין, שתמיד דאג לרווחת האמנים שלו בסטייל, שכר מטוס פרטי מחברת התעופה AUTAIR INTERNATIONAL תמורת סכום מכובד של 400 ליש"ט באותם ימים. המטרה: להטיס את כולם הביתה לליברפול כדי לבלות את חג המולד עם המשפחות. בטיסה הלילית הזו, הדיילת הראשית, שילה ויטוורת', זכתה לכבוד לעזור להדק את חגורת הבטיחות של רינגו סטאר. כשנחתו בשדה התעופה ספיק בליברפול, מעט אחרי חצות, המתינו להם לימוזינות שאפשטיין ארגן מראש כדי להביא כל אחד ואחד לפתח דלתו. למרות השעה המאוחרת, השמועה על הגעת הביטלס דלפה, וכוחות הביטחון נאלצו לנקוט אמצעי זהירות כדי להתמודד עם גדודי המעריצים שהגיעו לקבל את פניהם. דובר נמל התעופה, בניסיון לשמור על ארשת רצינית, אמר לעיתונאים: "אנו מקווים שהם יתנהגו יפה".

בינתיים, העיתונות הבריטית סיכמה את השנה שהייתה בסימן הביטלס. העיתון TODAY סיים סדרה בת ארבעה חלקים שנכתבה כביכול על ידי חברי הלהקה עצמם. ג'ורג' האריסון, בחוש ההומור היבש שלו, הודה שחשב שיהיה קשה לכתוב את המאמר, אך לאחר שראה את ערימת הזבל הישנה שכתבו השלושה האחרים, החליט שזה יהיה די פשוט. בנוגע לשאיפותיו המוזיקליות, הוא כתב בצניעות שהוא רוצה להפוך לנגן גיטרה ממש טוב וסיפק עקיצה חברית כשהוסיף שהיה רוצה לשמוע את ג'ון שר בסולם הנכון.

הכותרת הראשית של ה- EVENING STANDARD הכריזה בחגיגיות ש-1963 היא השנה של הביטלס. למרות ההצלחה המסחררת, רינגו שמר על הרגליים על הקרקע וציין שוב כי בעתיד הוא רואה את עצמו כבעלים של מספרה. העיתונאי אנגוס מקגיל הסביר את סוד הקסם שלהם וטען שהוא אהב אותם מכיוון שכמו ילדים מחונכים היטב, רואים אותם אך לא שומעים אותם.

הטירוף סביבם לא פסק לרגע. הביטלס שלטו גם בגלי האתר בתוכנית LIGHT PROGRAMME משעה עשר בבוקר ועד הצהריים. התוכנית DAY BY DAY בטלוויזיה הדרומית SOUTHERN TV שידרה ראיון שערך טרי קארול בשעה 18:05. כשנשאל על הטיסה הקרובה והגורלית של הביטלס לארצות הברית - בפברואר של השנה הבאה, פול מקרטני ניסה להנמיך ציפיות ואמר: "אנחנו לא מצפים ליותר מדי. אנחנו מקווים להרבה, אבל לא מצפים לזה". מאוחר יותר באותו ערב, בשעה 21:10, רשת ITV שידרה את הסרט התיעודי BEAT CITY, מחקר מעמיק על התופעה הליברפולית מאת דניאל פרסון, שנפתח בצלילים המוכרים של הביטלס שרים את THERE'S A PLACE. שנת 1963 הסתיימה לה, והעולם כולו היה מוכן לשלב הבא בביטלמאניה.

רוח הנץ וראש המנוע נולד! ב-24 בדצמבר בשנת 1945 נולד איאן פרייזר קילמיסטר הידוע בכינוי LEMMY.

לימים הוא יהפוך לאחד האייקונים הגדולים, הרועשים והמחוספסים יותר שידע עולם הרוק מעודו. הוא לא נזקק לשם המשפחה שלו לאורך זמן, שכן העולם כולו הכיר אותו פשוט בתור LEMMY. את הכינוי הזה, שהפך למותג של ויסקי, עשן ודיסטורשן, הוא קיבל דווקא מחבריו לספסל הלימודים בבית הספר, הרבה לפני שעלה על במות ענק.

ישנן לא מעט שמועות שטוענות כי המקור לשם שלו הגיע מהמשפט LEMMY A QUID (תלווה לי פאונד), עדות לחיבתו להמר במכונות מזל, אך האיש עצמו סיפק הסבר הרבה יותר היסטורי בספרו: "זה היה עניין וולשי, אני מאמין. הייתי בבית הספר הרע ההוא ובהיותי הילד האנגלי היחיד מבין כשבע מאות וולשים - הכינוי נוצר על ידם בשביל הכיף שלהם. אז אני ידוע בתור 'למי' מאז גיל עשר".

לפני שהפך למנהיג להקה, LEMMY ראה את עולם הרוק'נ'רול מהשורה הראשונה, או ליתר דיוק מאחורי הקלעים. בשנות השישים הוא שימש כעוזר במה של לא אחר מאשר ג'ימי הנדריקס, תפקיד שלימד אותו דבר או שניים על החיים בדרכים ועל צריכת חומרים מעוררי תודעה. הקריירה המוזיקלית הרצינית שלו המריאה כאשר הצטרף כבסיסט וכזמר ללהקת הרוק החללי HAWKWIND בשנת 1971. למרות שלא היה בסיסט טכני במובן הקלאסי, הוא פיתח סגנון נגינה ייחודי על גיטרת בס RICKENBACKER, כשהוא מנגן עליה כאילו הייתה גיטרת קצב, מה שיצר את הסאונד המהדהד והמוכר כל כך. הוא אף תרם את קולו ללהיט הענק של הלהקה SILVER MACHINE, שהגיע למקום השלישי במצעדים בבריטניה.

הרומן עם HAWKWIND הסתיים בטונים צורמים בשנת 1975, לאחר שנעצר בגבול קנדה-ארה"ב באשמת החזקת סמים. חברי הלהקה החליטו לפטר אותו. כנקמה מתוקה, הוא הקים הרכב חדש במטרה ברורה להיות הלהקה המלוכלכת ביותר בעולם. הוא רצה לקרוא לה BASTARD, אבל המנהל שלו הסביר לו בעדינות שאם הוא רוצה להופיע בטלוויזיה אז כדאי שיבחר שם אחר. כך נולדה MOTÖRHEAD. עם שם השיר האחרון ש-LEMMY כתב ללהקה ההיא לפני שנבעט ממנה.

הלהקה החדשה שלו הפכה למכונת מלחמה משומנת ששילבה בין פאנק למטאל, והגדירה מחדש את המושג מהירות. LEMMY, עם השפם המפורסם, היבלות על הפנים והמיקרופון שהוצב גבוה מעל הראש כך שנאלץ להביט לשמיים כשהוא שר, הפך לסמל. השיא הגיע עם התקליט פורץ הדרך ACE OF SPADES ועם אלבום ההופעה החיה NO SLEEP 'TIL HAMMERSMITH שהגיע למקום הראשון בבריטניה. הוא חי את הקלישאה עד הסוף: בקבוק ג'ק דניאלס יומי, סיגריות בשרשרת וגישה של מי שלא שם קצוץ על מה שחושבים עליו.

אבל האיש שרבים חשבו שישרוד שואה גרעינית יחד עם הג'וקים, נכנע לבסוף למחלת הסרטן ובעיות לב. הוא מת בביתו בלוס אנג'לס ב-28 בדצמבר בשנת 2015, ארבעה ימים בלבד לאחר שחגג את יום הולדתו ה-70, כשהוא משאיר מאחוריו מורשת של ווליום בלתי נסבל ואטיטיוד שאי אפשר לחקות. בהלווייתו, שהועברה בשידור חי ביוטיוב ליותר מ-200 אלף צופים, הוצב בקבוק הוויסקי האהוב עליו לצד האפר שלו, מחווה הולמת לאיש שחי בדיוק כפי שניגן.

במחנה של אבבא - ממש לא סבבה! הקרחון השבדי נסדק. ב-24 בדצמבר בשנת 1978 הודיעו אנייטה פלצקוג וביורן אולבאוס, מלהקת אבבא, שהם מפרקים את הזוגיות שלהם.

זה היה אמור להיות חג מולד לבן ורגוע בשבדיה, אבל מאחורי הקלעים של מכונת הלהיטים המשומנת ביותר בעולם, הרוחות סערו כמו סופת שלגים. ב-24 בדצמבר בשנת 1978, רגע לפני שסנטה קלאוס ירד בארובה, הטילו אנייטה פלצקוג וביורן אולבאוס, מלהקת אבבא, פצצה תקשורתית והודיעו שהם מפרקים את הזוגיות הנוצצת שלהם. העולם, שהיה רגיל לראות בהם את התגלמות השלמות הזוגית, עצר את נשימתו. כמו בכל שיר פופ טוב, אחרי הבית הראשון והפזמון השמח, מגיע לפעמים גשר מוסיקלי מלנכולי במיוחד.

למרות שהפרידה הרשמית הוכרזה בסוף השנה, אנייטה וביורן התגרשו באופן פורמלי בשנת 1979. הסדק הראשון, כך מתברר, החל עוד קודם לכן. זה החל בעיצומה של העבודה על תקליטה של הלהקה, בשנת 1978, שיצא בסוף בשם THE ALBUM. העבודה האינטנסיבית באולפן, הלחץ לספק להיטים וסיבובי ההופעות המתישים עשו את שלהם. בעיתונים, שתמיד רחרחו אחר סנסציות בממלכת הפופ השוודית, החלו לפרסם שהוגשה בקשת תביעה לגירושין בין אנייטה וביורן. השמועות טסו מהר יותר משירים של הלהקה לצמרת המצעדים, והשניים נאלצו להתמודד עם המציאות. הם אישרו את העניין והוסיפו את המשפט הקבוע שנועד להרגיע את המעריצים ואת מנהלי חברות התקליטים: "זה לא יפגע בפעילות הלהקה".

אנייטה, שתמיד נחשבה לצלע הרגישה יותר ברביעייה, בחרה לחשוף: "המתח בינינו היה קיים כבר תקופה ארוכה, אבל תמיד הצלחנו להסתיר אותו ולחייך למצלמות. עד שיום אחד, כאשר החלטנו סופית להיפרד, ערכנו ביוזמתנו מסיבת עיתונאים וסיפרנו בגלוי על כוונתנו להתגרש. אני חושבת שזו הדרך הטובה ביותר למנוע רכילויות לא מדוייקות. אני חושבת שהגירושין רק ישפרו את אווירת העבודה בלהקה. המתח ביני לבין ביורן ייעלם לאחר שכל אחד מאיתנו יהיה חופשי לעצמו. אנחנו מכירים אחד את השני מעל עשר שנים ויודעים כיצד להתגבר על מחלוקות מסוג זה".

אחרי שחזרו לשבדיה לעשרה ימים של התארגנות מחדש, חברי אבבא ארזו את המזוודות וטסו ללונדון לכמה הופעות טלוויזיוניות חשובות, שנועדו לקדם את המוזיקה שלהם בממלכה המאוחדת. למרות שעדיין לא היו רמזים גלויים שמשהו לא כשורה בין ביורן לבין אנייטה, והם המשיכו לחייך ולבצע את הכוריאוגרפיה המוכרת, בשלב הזה המידע כבר החל לזלוג לאט לאט לחברים ולמכרים שלהם. אי אפשר להסתיר קרחון בתוך חדר הלבשה קטן. הגיטריסט ג'אן שאפר, מוזיקאי מוערך שהתלווה אליהם לנסיעה והיה עד לרגעים האינטימיים של הלהקה, מצא את עצמו בסיטואציה מביכה למדי בחדר המלון של ביורן מאוחר לילה אחד. הוא לא יכול היה שלא לשים לב שאנייטה לא ישנה באותו החדר, פרט קטן אך משמעותי מאוד אצל זוג נשוי. ביורן, שכנראה היה זקוק לאוזן קשבת, התוודה בפניו שהם מתגרשים, אבל השביע את הגיטריסט לשמור על סודיות מוחלטת.

ייתכן שהזוג שמר מרחק בלונדון הקרירה, אבל כשחזרו הביתה לשבדיה, הם עדיין חיו תחת אותה קורת גג, מנסים לנהל שגרה בתוך הכאוס הרגשי. באופן מפתיע, ההקלה שהגיעה בעקבות ההחלטה להיפרד הורידה הרבה מהמתח במערכת היחסים שלהם. פתאום, כשלא היו צריכים להילחם על הנישואים, הם יכלו סתם להיות אנשים שחולקים בית, והם התקדמו לאט לאט לעבר היום שבו דרכיהם ייפרדו סופית.

הצעד הבא היה לבשר למשפחה המורחבת. ההורים שלהם היו הראשונים לשמוע את החדשות המצערות, ואחריהם חברי הלהקה הנותרים, בני ופרידה, שבעצמם היו זוג נשוי ומן הסתם הרגישו את הרעידות באדמה. "זה לא הגיע כהפתעה גדולה עבורם", אמרה אנייטה. "הם היו כל כך קרובים אלינו וראו איך אנחנו מתקשרים, או ליתר דיוק – איך אנחנו לא מתקשרים". אבל עם כל הכבוד למבוגרים, המשימה האמיתית והכואבת ביותר עוד הייתה לפניהם. החלק הקשה ביותר היה לבשר את החדשות ללינדה, שהייתה רק בת חמש וחצי באותו זמן, ילדה קטנה שכל עולמה עמד להשתנות. "התייסרנו כל כך הרבה לפני שיכולנו לספר לה. בסופו של דבר בכינו, שלושתנו יחד, ברגע משפחתי שבור ושביר".

אחרי הדמעות, הגיע הזמן לביזנס. בכל זאת, אבבא הייתה תאגיד כלכלי לא פחות מאשר להקה אמנותית. התקיימה פגישה דחופה עם הלהקה ועם המנהל הכל יכול, סטיג אנדרסון, כדי לדון מה תהיה המשמעות של זה עבור העתיד של אבבא, אם בכלל יש עתיד כזה. סטיג, האיש שבנה את האימפריה, היה עצוב ומופתע מהחדשות על הגירושים. הוא היה איש עסקים ממולח, ובאופן טבעי מודאג ממה שעלול לקרות לנכס הגדול ביותר שלו, תרנגולת הזהב שמטילה תקליטי פלטינה. ההלם שלו שיקף את המרחק האישי ההולך וגדל בינו לבין ארבעת חברי אבבא, ואת העובדה שהמודעות שלו לחייהם האישיים הפכה מוגבלת יותר ממה שניתן היה לצפות ממנהל שהיה פעם חלק בלתי נפרד מהמשפחה. "הוא לא חי קרוב אלינו כמו בני ופרידה", הודתה אנייטה, וחשפה סדק נוסף במכונה המשומנת.

למרבה המזל של המעריצים (ושל חשבון הבנק של חברת התקליטים), הפגישה קבעה שביורן ואנייטה רוצים להמשיך לעבוד יחד כרגיל. המקור לבעיות שלהם לא היה כל כך הקשר המקצועי ביניהם, אלא יותר מקרה של חוסר התאמה ברמה האנושית הבסיסית. למעשה, הם הודו שאלמלא אבבא, הגירושים כנראה היו קורים הרבה קודם לכן. המוזיקה, באופן אירוני, הייתה הדבק שהחזיק את הנישואים המתפוררים האלו זמן רב מדי. "ברגע שקיבלנו את ההחלטה להיפרד זה הפיג הרבה מתח בלהקה", טען ביורן באופטימיות זהירה. "זה עזר לאבבא בסופו של דבר, למרות שידענו שזה ימשוך הרבה תשומת לב. הפרידה הייתה חייבת לקרות. זה היה מקרה של פרידה בין שני אגוצנטריים", הוא סיכם בכנות אכזרית.

אבל עם הדינמיקה המשתנה ביניהם, האם הם באמת יוכלו למצוא דרך חדשה להתייחס זה לזה באולפן ההקלטות האינטימי? הרי לשיר שירי אהבה מול הגרוש שלך זה לא בדיוק פיקניק. ביורן ואנייטה הוכיחו את המחויבות המקצועית המוחלטת שלהם ללהקה. הנוכחות של אנייטה לא הסתכמה רק בקפיצה פנימה להוספת קולות ויציאה מהירה החוצה כדי להימנע ממבטים מיותרים. להפך, היא הייתה באולפן במשך רוב ההקלטות, מעורבת ופעילה.

השלבים הראשונים של הפרידה שלהם נצבעו בתחושת הקלה, מה שגרם להכל לזרום הרבה יותר בקלות עכשיו כשהזוג כבר לא היה בעל ואישה בשום מובן מלבד על הנייר - השינוי בהגדרות שחרר חסמים יצירתיים. "המתח שהיה קיים כשעבדנו באולפן נעלם", אמר ביורן. "היום אני יכול לתקן ולבקר את אנייטה מבלי שאצטרך להתחשב בזה שהיא אשתי", משפט שמעיד אולי יותר מכל על הקושי לערבב עסקים ורומנטיקה.

למרות הפרידה המקצועית והרגשית, המסורת ניצחה את הכל לערב אחד אחרון. ביורן ואנייטה בילו את ערב חג המולד, היום החשוב ביותר בעונת החגים של שבדיה, יחד כמשפחה בפעם האחרונה. הם אכלו את ארוחת חג המולד המסורתית שלהם, עם הנקניקים והדגים הכבושים, בדיוק כמו שעשו תמיד. הילדים, לינדה וכריסטיאן, שרק חגג את יום הולדתו הראשון וכנראה לא הבין את גודל המעמד, קיבלו את המתנות שלהם. אבל אז הגיעה המציאות הקרה: ביום חג המולד, אנייטה ארזה את המזוודות שלה, נכנסה למכונית עם הילדים ונסעה לביתה החדש. המרחק היה קצר פיזית, שבע דקות נסיעה בלבד, אבל רחוק שנות אור רגשית. הבית, שהיה בבעלות החברה העסקית של הלהקה, POLAR MUSIC ושימש בדרך כלל לאורחים חשובים מחו"ל, הפך למקום המגורים של הזמרת בעשור הבא.

ביורן נשאר בבית המפואר שהוא ואנייטה קנו רק שנה קודם לכן, ארמון קטן שהפך פתאום לגדול מדי עבור אדם אחד. לא קשה לדמיין את המחשבות שלו בזמן שהביט דרך החלון באשתו וילדיו נוסעים אל המרחק בשלג השוודי, ואז הסתובב להתמודד עם השקט והריקנות שהם הותירו מאחור. אלו היו מילות השיר שכתב פעם - KNOWING ME KNOWING YOU - שקמו לתחייה בצורה מצמררת: "בחדרים המוכרים והישנים האלו, ילדים היו משחקים". השיר נדמה היה כנבואה שהגשימה את עצמה.

המגורים הקרובים כל כך זה לזה הבטיחו שלא יהיו בעיות מעשיות בנושא הילדים, אבל זה לא היה אותו הדבר כמו להיות כולם יחד באותו בית, כל הזמן. כשהילדים לא היו בסביבה, הבית שלו היה לא הרבה יותר מאוסף של חדרים, שקטים באופן מוזר ובעיקר לא מאוכלסים. ביורן, שלא היה רגיל להיות לבד, הודה בגלוי: "ברגע שאנייטה ואני נפרדנו, הבנתי שאני רוצה להתאהב שוב. ידעתי שאני לא אוכל להצליח כרווק".

והוא לא בזבז זמן. בערב השנה החדשה הוא הוזמן למסיבה בביתם של החצי השני של הלהקה, בני ופרידה. הבית היה עתיד להיות מלא בחברים ומכרים משותפים והמסיבה בטוח תהיה מהנה, או לפחות תהווה הסחת דעת מבורכת. בין האורחים הייתה לנה קלרסיו, שגזרתה הדקה והתווים הבלונדיניים שלה לא היו שונים מאלה של אנייטה באופן מחשיד. היא לא הייתה זרה למעגל החברים של אבבא. עולם הבידור השוודי הוא באמת ביצה קטנה. לנה עבדה בעסקי הפרסום והייתה קרובה לפרידה. היא גם הכירה את אנייטה די טוב, מה שבוודאי הוסיף פיקנטיות למצב.

במהלך המסיבה, כששמפניה זרמה כמים, ביורן ולנה דיברו יותר מאי פעם בעבר. זה היה כאילו נוצרה כימיה מיידית ביניהם: ללנה הייתה את הרכות של אנייטה, אבל לא את המזג החם שלה שהוביל לפיצוצים בעבר. בעוד שעקשנות הדדית התגלתה כדבר לא מתאים במערכת היחסים של ביורן ואנייטה, הייתה אינטראקציה משלימה יותר בין ביורן ללנה. נראה היה שהוא מצא את היין ליאנג שלו. כך יצא שבתחילת 1979, בזמן שרוב האנשים עוד התאוששו מההנגאובר של הסילבסטר, ביורן כבר היה מעורב במערכת יחסים חדשה ולוהטת. "הייתי רווק רק שבוע אחד", הוא יתלוצץ מאוחר יותר בראיונות, נשמע כמעט נדהם מהמהירות שבה הרומן התקדם. המהירות של כל העניין הדגישה עד כמה המחויבות הרגשית שלו לאנייטה נעלמה כבר מזמן, ושהנישואים הסתיימו בפועל הרבה לפני הגט הרשמי.

באמצע ינואר, כשכבר אי אפשר היה למשוך את הזמן, אנייטה וביורן הודיעו סוף סוף על הגירושים שלהם לתקשורת. הם חששו מהרגע הזה בגלל תשומת הלב הבלתי נמנעת שתבוא בעקבותיו מצד צהובונים בכל רחבי הגלובוס. העיתונאי מאטס אולסון, מהעיתון השוודי הפופולרי EXPRESSEN, זומן למשרדי POLAR MUSIC לראיון בלעדי שיבשר את החדשות לעולם, בצעד מחושב של יחסי ציבור. "חשוב להדגיש שאלו הם מה שנקרא גירושים מאושרים, אם קיים דבר כזה", אמר ביורן בניסיון למזער נזקים. ואנייטה הוסיפה את הזווית שלה: "כשאתה מגלה שדיברתם ממש על הכל ואתם עדיין נכשלים בלהגיע אחד לשנייה, אז חייבים לקבל את התוצאות". אחרי הראיון הם לחצו ידיים כמו שותפים עסקיים, אמרו שלום ונסעו לבתים הנפרדים שלהם. סצנה קרירה למדי.

החדשות התפשטו כאש בשדה קוצים בכל העולם. מעריצי אבבא והתקשורת היו בהלם באותה מידה. זה נראה כמו מכה הרסנית לכל מה שהלהקה הייתה אמורה לייצג: שני זוגות מאושרים, מאוחדים באהבתם ליצירת מוזיקה, חיים את חייהם המושלמים בבתים נחמדים בפרברים השוודיים. לרבים, הסדק הזה היה בלתי מתקבל על הדעת. איך ייתכן שהאנשים ששרו את שירי האהבה הגדולים ביותר לא מצליחים לשמור על האהבה שלהם? "היה מאוד קשה לפני שהם נפרדו", הגיב בני אנדרסון הקלידן, שראה את הדברים מהצד. "הם הסתדרו גרוע מאוד, זה עשה את הדברים מאוד קשים לכולנו ויצר הרבה חיכוך. מסתבר שהגירושים היו דווקא הדבר שהציל את הלהקה מהתפרקות מוקדמת".

התפקידים של ביורן ואנייטה בתוך הלהקה השתנו, התדמית החיצונית שלהם הייתה שונה, והתמימות אבדה לנצח: פרק אחד נסגר, ופרק חדש, בוגר יותר וקצת יותר עצוב, נפתח בהיסטוריה של הלהקה הגדולה בעולם.

להקת קווין בהופעה חשובה מאד! ב-24 בדצמבר בשנת 1975 הופיעה להקת קווין באולם HAMMERSMITH ODEON בלונדון. היה זה מופע מיוחד.

להקת קווין עלתה לבמה באותו לילה היסטורי למה שהפך לאחת ההופעות המדוברות יותר ברוק הבריטי של אז. זה לא היה סתם עוד ערב בסיבוב הופעות, אלא אירוע שהוגדר מראש כנקודת ציון קריטית, רגע שבו הארבעה היו צריכים להוכיח שהם הדבר האמיתי, לא רק באולפן אלא גם מול האומה כולה.

ההופעה הזו הייתה מיוחדת מאוד עבור חברי הלהקה, שכן זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שלהם שמופע שלם, שנערך באופן חגיגי לכבוד חג המולד, צולם במיוחד לתוכנית טלוויזיה יוקרתית מטעם ה-BBC. השידור התבצע במסגרת התוכנית THE OLD GREY WHISTLE TEST, והמנחה בוב האריס הציג את הלהקה למיליוני צופים נרגשים בבית. צריך לזכור את ההקשר: הסינגל BOHEMIAN RHAPSODY בדיוק ישב בנוחות במקום הראשון במצעד הבריטי במשך שבועות ארוכים, והתקליט A NIGHT AT THE OPERA הפך את חברי הלהקה לכוכבי-על בן לילה. הציפיות היו בשמיים, והלחץ היה בהתאם.

ואכן, ישנם רגעים בהקלטה שבהם הלהקה נשמעת מתוחה מעט. זה אך טבעי כשחושבים על כך שהם מנגנים באותו רגע בפני הקהל הגדול ביותר שלהם עד אז, שכלל לא רק את האלפים באולם אלא גם עשרות אלפי אנשים שצפו בטלוויזיה בשידור חי (ובשידור סימולטני בסטריאו ברדיו BBC1). אבל למרות המתח והאחריות הכבדה, זו עדיין הייתה הופעה פנטסטית. ההקלטות ששרדו מאותו ערב משמשות כיום כמסמך חשוב ומרתק של להקת קווין בנקודת מפתח מכרעת בקריירה שלה, רגע לפני המעבר לאצטדיוני הענק.

אלא שמאחורי הקלעים, הדרמה הייתה רפואית לא פחות מאשר מוזיקלית. מתברר שהרוק לא תמיד זוהר כפי שהוא נראה. הגיטריסט בריאן מאי סיפר על התחושות הקשות באותו ערב: "פרדי ואני סבלנו משפעת איומה ובקושי יכולנו ללכת לבמה, שלא לדבר על לנגן ולשיר - אז זו לא הייתה אחת ההופעות הגדולות שלנו. אבל עדיין הכל היה מאד מרגש. זה היה האדרנלין שהחזיק אותנו".

העלילה הסתבכה מעט עם השנים, כאשר הזיכרון הקולקטיבי של הלהקה עבר רענון. בשנת 2015 אמר מאי שזה בעצם היה המתופף רוג'ר טיילור שחש בחילה קשה במהלך ההופעה. המתופף עצמו אישר את הגרסה הזו ואמר זאת במספר הזדמנויות: "אני זוכר שהרגשתי נורא, אבל כוחו של האדרנלין מדהים כשאתה מתחיל להזיע ולעבוד קצת, ואז אתה קצת שוכח מזה". טיילור גם הזכיר באותה נשימה איך הוא חש חרדה איומה לאבד בהופעה הזו את המומנטום האדיר שהם צברו במהלך סיבוב ההופעות האחרון שלהם בבריטניה. למזלם, הקהל באולם לא חשד בדבר וקיבל שואו עם אנרגיות שיא, כולל הופעה בלתי נשכחת של פרדי מרקיורי בבגדי סאטן לבנים שנראו כמו כנפי עטלף מלכותיות.

בתוך הקהל הנרגש התרחש איחוד משפחות מפתיע ומשעשע למדי. הוריהם של בריאן מאי ופרדי מרקיורי נפגשו בפעם הראשונה בהופעה הזו ממש. מתברר ששתי המשפחות חיו קרוב זו לזו, באזור פלתהאם, במשך יותר משש עשרה שנים, ובכל זאת איכשהו מעולם לא נתקלו זה בזה בסופרמרקט השכונתי או ברחוב. המפגש ההיסטורי הזה קרה דווקא תחת הרעש והצלצולים של המגברים בהאמרסמית'.

מיד לאחר ירידת המסך, התחושות היו מעורבות. גם פרדי וגם בריאן הרגישו שהתוכנית הייתה פנטסטית בזמן שהם עשו אותה על הבמה, אבל נחרדו כשראו קלטת וידאו של השידור מיד לאחר מכן. הטכנולוגיה של שנות השבעים לא תמיד החמיאה לאמנים, והמצלמות הישנות נטו ליצור מריחות אור מוזרות. מאי הסביר את התסכול: "זה כבר לא תלוי בך. זה תלוי במצלמות, באנשי התאורה. אתה לא יכול שלא לקבל תמונות של הקווים הצבעוניים האלה ששלטו במסך חצי מהזמן כשהמצלמות התקרבו אלי כל כך. ידעתי שזה עומד לקרות. זה גם מאוד קשה להחליט לאיזה קהל לתת מענה. האנשים מולך שילמו כסף כדי לראות אותך אבל באותו זמן אתה עושה קונצרט יוקרתי ואתה צריך לנסות לוודא שאתה עובר טוב בטלוויזיה".

במשך שנים רבות, המעריצים נאלצו להסתפק בפירורים. לאחר עשרות שנים של סרטים לא שלמים ששודרו בערוצי טלוויזיה שונים או יצאו בבוטלגים באיכות מפוקפקת, הצדק ההיסטורי נעשה. התוכנית הזו שוחררה סוף סוף באופן רשמי במלואה, עם סאונד משופץ ותמונה חדה ככל הניתן, בשנת 2015 ותחת השם A NIGHT AT THE ODEON.

לד זפלין ממריאה הרחק מסנטה קלאוס. ב-24 בדצמבר בשנת 1968 הרגישו חברי לד זפלין, בפעם הראשונה, מה זה להיות בחג מולד הרחק ממשפחותיהם.

העולם בחוץ לבש לבן, פעמוני חג המולד צלצלו בכל פינה של הממלכה המאוחדת, והאזרח הבריטי הממוצע היה עסוק עד מעל לראשו בהכנות אחרונות של תרנגול הודו ובחיפוש אחר המתנה המושלמת. אבל ב-24 בדצמבר שנת 1968, עבור ארבעה מוזיקאים ארוכי שיער מאנגליה, אווירת החג נראתה אחרת לגמרי. במקום להתחמם מול האח המשפחתי עם גרביים סרוגים וכוס עם אלכוהול טוב ביד, חברי להקת לד זפלין מצאו את עצמם דחוסים במושבי מטוס בואינג רועש, עם עוזר הלהקה החדש - ריצ'רד קול - בדרכם אל הצד השני של האוקיינוס האטלנטי. היעד היה דנבר המושלגת בקולורדו, שם הם היו אמורים לפתוח את סיבוב ההופעות האמריקני הראשון שלהם ולשנות את פני הרוק לנצח.

עבור בריטי מן השורה, לא להיות בחג המולד עם משפחתו היה כסוג של אסון. המסורת הבריטית מקדשת את החג הזה בצורה כמעט פנאטית, והוויתור על הפודינג המסורתי ועל הנאום של המלכה לטובת המבורגרים אמריקאיים ודרכים לא סלולות נחשב להקרבה אולטימטיבית. אבל לד זפלין הייתה חדורת מטרה. באותם ימים, התקליט הראשון שלהם, אותו הקליטו במשך כ-36 שעות בלבד באולפני אולימפיק בלונדון בעלות מצחיקה יחסית, עדיין לא הגיע למדפים באמריקה. איש שם כמעט לא שמע עליהם, והם היו צריכים להוכיח שהם הדבר הגדול הבא, או לפחות שהם שווים את כרטיס הטיסה.

מי שניצח על התזמורת הזו מאחורי הקלעים היה מנהל הלהקה החדש, פיטר גראנט. האיש, שהיה בעברו מתאבק מקצועי ושומר סף במועדונים, ידע בדיוק מה הוא עושה כשהוא שלח את הבחורים שלו אל הכפור שמעבר לים. הוא השיג להם מקדמה חסרת תקדים מחברת התקליטים ATLANTIC RECORDS, והוא ידע שהדרך לכיבוש העולם עוברת דרך הבמות של ארצות הברית, גם אם זה אומר לוותר על החג. גראנט עצמו נשאר מאחור בשלב הראשון, משאיר את הלהקה להתמודד עם ההלם. "לא טסתי איתם לשם, אך הייתי חייב לבקש מהם לבצע את המשימה. חשתי ממש רע עם זה, אבל הם לא התלוננו. הם ידעו שזה חייב להתבצע. ג'ימי פייג' ממש רצה כבר להגיע לשם והנה הגיעה ההזדמנות שאסור היה לנו לפספס אותה".

עבור הגיטריסט ג'ימי פייג' והבסיסט ג'ון פול ג'ונס, שהיו כבר מוזיקאי אולפן מנוסים ושועלי קרבות ותיקים בסצנה הלונדונית, הנסיעה הייתה עוד שלב בקריירה. אבל הסיפור היה שונה לחלוטין עבור שני החברים האחרים. זו הפעם הראשונה שרוברט פלאנט וג'ון בונהאם טסו לארה"ב. השניים, שהגיעו מאזור ה-MIDLANDS הכפרי והתעשייתי יותר של אנגליה, היו בהלם מוחלט. עד לאותו רגע הם ניגנו בפאבים אפלוליים ובמועדונים קטנים, ופתאום הם נחתו בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, במקום שבו המכוניות היו גדולות יותר מהבתים שלהם באנגליה והמנות במסעדות יכלו להאכיל משפחה שלמה. פלאנט: "היינו אז ילדים ונדהמנו מהסצנה שהתחוללה שם. להקת ואנילה פאדג', שחיממנו אותה, הייתה ממש נהדרת כלפינו ואירחה אותנו בחום. לא אשכח זאת לעולם. הם היו מוזיקאים מעולים עם בטחון רב. הם ממש עודדו אותנו להצליח שם".

ההופעה הראשונה בדנבר, שאורגנה על ידי המפיק המקומי בארי פיי, יועדה להתקיים באולם AUDITORIUM ARENA. הסיפורים מאחורי הקלעים מספרים שפיי בכלל לא רצה את הלהקה האנונימית הזו. הוא הסכים להוסיף אותם לרשימה רק בגלל טובה אישית. במהרה יתברר שאף אחד בקהל לא הכיר את השירים, אך האנרגיה המתפרצת של בונהאם על התופים, הגיטרה החשמלית הרועמת של פייג', הבס המהודק של ג'ונסי והצווחות של פלאנט השאירו את האמריקאים פעורי פה. זה היה רגע מכונן. ההחלטה לוותר על חג המולד, על העץ המקושט ועל המתנות, התבררה כהימור מוצלח ביותר בהיסטוריה של הרוק. הם נחתו בדנבר כלהקה אלמונית עם שם מוזר, ועזבו אותה כמי שהניחו את היסודות לאימפריה מוזיקלית שתשלוט בעולם בעשור הקרוב.

קוסם הפרוג ההולנדי! ב-24 בדצמבר בשנת 1946 נולד הגיטריסט ההולנדי יאן אקרמן, מלהקת הרוק המתקדם ההולנדית FOCUS.

בדיוק ב-24 בדצמבר, בערב חג המולד של שנת 1946, הגיח לעולם באמסטרדם הגיטריסט ההולנדי יאן אקרמן. מי שעתיד היה להפוך לאחד מעמודי התווך של הרוק המתקדם העולמי ולהוביל את להקת FOCUS לפסגות המצעדים. אקרמן נחשב לגיבור גיטרה בעל סגנון נגינה מיוחד, וירטואוז ששילב בין רוק מחוספס לקלאסיקה מעודנת, אבל ההכרה בו ככזה לא הגיעה בן לילה לעולם הרחב. הידע שלו במוזיקה הקלאסית ובנגינתה היא שהוסיפה לפריטה ולצליל שיצא ממנה מעטפת עדינה, מצד אחד, וצלילים רמים אך מדויקים מצד שני. הוא זכה בתואר הגיטריסט הטוב בעולם של עיתון המלודי מייקר הבריטי בשנת 1973, כשהוא עוקף ענקים כמו אריק קלפטון וג'ימי פייג', הישג בלתי נתפס למוזיקאי שאינו דובר אנגלית כשפת אם באותם ימים.

בילדותו היה בביתו פסנתר, אך הוא לא יכל לנגן בו ברצינות כי כל הקלידים השחורים הוצאו ממנו. הפסנתר הנכה הזה לא משך אותו לנגן בו והיה זה כשראה בחלון הראווה בחנות גיטרה נוצצת ובראשו ניצתו זיקוקים. הוא קיבל את הגיטרה הזו במתנה לחג המולד ומאותו רגע הוא ניגן בה ללא הרף. את הגיטרה החשמלית הראשונה שלו קיבל אקרמן בגיל שש. זו הייתה גיטרה מוזרה מתוצרת EGMOND שהוא דאג לחברה למכשיר הרדיו הביתי, ששימש כמגבר, מה שבוודאי גרם לשכנים באמסטרדם לתהות מה מתרחש בבית משפחת אקרמן. אביו היה גיטריסט חובב בעצמו, מה שסייע ליאן הצעיר לספוג את האקורדים הראשונים עוד לפני שידע לקרוא וכתוב כמו שצריך.

הילד היה פלא מהלך. הלהקה הראשונה בה היה חבר נקראה THE FRIENDSHIP SEXTET. שאר חברי הלהקה נעו בין הגילאים 21-23 בעוד הוא היה בן עשר בלבד! הוריו של אקרמן לא הסכימו שהוא ינגן איתם והחברים המשיכו להתחנן, כשמדי פעם הצליח יאן להופיע איתם בסופי שבוע. הם ניגנו יחדיו קטעים של באדי הולי, פאטס דומינו ושאר אמני רוק'נ'רול חלוציים. דמיינו לעצמכם ילד בן עשר עומד על במה עם חבורת מבוגרים ומנגן סולואים של רוק; זה בטח היה מחזה סוריאליסטי.

לאחר כמה שנים החליט אביו של אקרמן כי על הבן לקבל הכשרה מוזיקלית גבוהה יותר ודאג לארגן לו מלגה בקונסרבטוריון של אמסטרדם. יאן ניגש ללימודים אבל הועף מהמוסד הלימודי לאחר שהראה כשלים בידע התאורטי וחוסר משמעת בסיסי. אבל לא הכל היה לחינם; מאז הוא למד לקרוא תווים באופן שוטף ואף התמחה בקריאה שוטפת את התווים לנגינה בלאוטה. זהו כלי פריטה שקדם לגיטרה הקלאסית והגיע בימי הביניים אל אירופה. בתקופת הרנסאנס הפכה הלאוטה, שדומה לכלי בשם עוד, פופולארית מאד, הן בנגינת סולו והן ככלי ליווי לשירה. האהבה הזו לכלים עתיקים תלווה את הצליל של אקרמן ותבדיל אותו מכל גיטריסט בלוז-רוק מצוי אחר בתקופתו.

כמה שנים קדימה, לאחר שניגן בלהקת JOHNNY AND HIS CELLAR ROCKERS (שם פגש לראשונה את המתופף פייר ואן דר לינדן) ובשנת 1968 הוא הקים להקת רוק בשם BRAINBOX. אקרמן לא היה נאמן רק ללהקה הזו ורץ מלהקה ללהקה. שאר חברי אותה להקת BRAINBOX לא אהבו את זה. באותם ימים הוא ניגן בגיטרה חשמלית מתוצרת GRETCH שחוברה למגבר חובבני מתוצרת איטלקית, שהוא חיבר אליו רכיב שדמה למגבר הלזלי, שהסתובב ויצר צליל רוטט ועשיר. להקת BRAINBOX הוציאה בשנת 1969 תקליט נהדר שאקרמן מנגן בו להפליא, והם זכו להצלחה לא מבוטלת בהולנד עם להיטים כמו DOWN MAN. בסוף אותה שנה עבר אקרמן להקמת להקת פוקוס, שבהמשך הצטרף אליה גם המתופף של BRAINBOX, פייר ואן דר לינדן.

בראיון נדיר אקרמן סיפר בשנת 1975: "באותו זמן הקשבתי לגיטריסטים כמו אריק קלפטון וג'ף בק וחשבתי שהם עושים דברים שכבר עשיתי לפניהם באמסטרדם. הצליל של קלפטון תמיד היה יפהפה, אבל הקשבתי בעיקר לגיטריסטים כמו ג'אנגו ריינהארדט, טל פארלו, ג'וליאן ברים. אהבתי גם את לארי קוריאל". ההשפעה של ג'אנגו ריינהארדט ניכרה בטכניקה הפנומנלית של אקרמן, שיכול היה לנגן במהירות האור מבלי לאבד רגש.

אקרמן הקים, עם האורגניסט / חלילן / זמר, תיס ואן ליר, את להקת פוקוס בשנת 1970. השילוב בין ואן ליר, שבא מרקע קלאסי מובהק וניגן בחליל צד, לבין אקרמן הרוקיסט, היה מתכון לפיצוץ – גם יצירתי וגם אישי. הם ניגנו יחד עוד לפני כן, בהפקה הולנדית של המחזמר שיער ובאלבום נסיוני של הזמר, ראמסס שאפי.

התקליט הראשון של פוקוסׁ, FOCUS PLAYS FOCUS, יצא בשנת 1970 ונקרא גם בשם IN AND OUT OF FOCUS. הוא הוקלט באולפני SOUND TECHNIQUES בלונדון, כשהלהיט המינורי בו היה קטע קצר מאת אקרמן שנקרא HOUSE OF THE KING. הקטע הזה נשמע דומה מאד לסגנון של ג'ת'רו טול אז, בעיקר בגלל החליל הדומיננטי, והפך לקלאסיקה מיידית.

באנגליה, הקטע הזה שימש כפתיח לתכנית טלוויזיה מדעית בשם DON'T ASK ME ולא נכלל בהוצאה ההולנדית של התקליט, כי שם זה יצא כסינגל. ההצלחה של פוקוס גבתה גם מחיר; אקרמן, שתמיד שאף לשלמות, דרש מתיס וואן ליר לפטר את הבסיסט והמתופף המקוריים לטובת המתופף פייר וואן דר לינדן והבסיסט קיריל האוורמאנס. הוא רצה להתקדם ולא הסתפק בנגנים בינוניים.

ג'ורג' מרטין, המפיק לשעבר של הביטלס והאיש עם אוזני הזהב, רצה מאד להפיק את פוקוס, שביקשו ממנו לעשות זאת, אך הוא ביקש מהם לחכות שנה כי הוא בדיוק נכנס להפקה עם ג'ף בק. חברי הלהקה ההולנדית, שהיו חסרי סבלנות ורעבים להצלחה, סירבו להמתין ורצו כבר להקליט את התקליט השני, באולפני SOUND TECHNIQUES ובאולפני MORGAN שבלונדון. הקלטות התקליט הזה ארכו יומיים בלבד ומפיק ההקלטות היה הפעם מייק וורנון, דמות מפתח בעולם הבלוז הבריטי.

לא חסרו מתחים באולפן במהלך ההקלטות. הרבה מריבות פרצו בין אקרמן לוואן ליר, שבאו מרקעים שונים והיו בעלי אופי שונה לגמרי – אקרמן המורד והמחוספס מול ואן ליר המוחצן והתיאטרלי. לא היה להם מושג, שההצלחה המשותפת מחכה להם מעבר לפינה ועוד עם שיר בעל גוון מוזיקלי מקורי ומיוחד במינו - HOCUS POCUS. הקטע הזה נולד באופן מקרי במהלך חזרה, כשהלהקה החלה לג'מג'ם. לפתע החל אקרמן לנגן את קטע הגיטרה הידוע (ריף עוצמתי שאי אפשר להתעלם ממנו) ושאר חברי הלהקה החלו להתאים את תפקידיהם, כשלפתע פצח ואן ליר בשירת יודל משוגעת, שריקות וצלילים לא ברורים. הוא לא התכוון לכך ברצינות. זו הייתה בדיחה בחדר חזרות שנועדה לשבור את המתח, אך התגובה של אנשים ששמעו את זה הייתה כה טובה, שהוחלט להשאיר את היודל ביצירה. השיר הפך ללהיט בינלאומי והביא את היודל למצעדי הרוק האמריקאים, דבר שאף אחד לא צפה.

למרות ששאר התקליט עומד בצל הלהיט הענק הזה, יש בתוכו יצירות שהן פנינים של ממש. צד ב' של התקליט הוא יצירה אחת ארוכה בשם ERUPTION, שהקונספט שלה היה להביע באופן מוזיקלי את התפרצות הרגשות השונים בבני האדם. התקליט MOVING WAVES יצא לחנויות באוקטובר 1971 והפך ללהיט ענק באנגליה ובהמשך גם בארה"ב, שם הגיע למקום השמיני במצעד הבילבורד.

ההצלחה הניבה גם סיבוב הופעות ארוך מאד ברחבי העולם. פוקוס הופיעה על במות ביחד עם ג'נטל ג'יאנט, להקת סנטנה, צ'יק קוריאה ו- RETURN TO FOREVER, פרנק זאפה ועוד. ההצלחה האדירה הייתה בשביל הלהקה גם ברכה וגם קללה כי חיי נישואין של חברי הלהקה נהרסו בגלל מסע ההופעות הארוך והמתיש.

בשנת 1972 יצא תקליט הסולו הראשון של אקרמן, PROFILE. זה לא עוד תקליט של פוקוס, למרות שהוא נושא מטבע הדברים רבים מסימני ההיכר, אלא הצגה אדירה של וירטואוזיות מגיטריסט גדול בתחילת הקריירה שלו. המוזיקה בו נעה בין האגרסיבי לנינוח, לפ'אנקי, לאמביינט, לקלאסי האותנטי ואפילו מוזיקת ​​לאוטה מימי הביניים. הכללת הלאוטה הייתה צעד נועז בעידן של דיסטורשן. לא ברור האם יש פה בלגאן מוחלט או יצירת מופת או שניהם יחדיו, אבל התקליט הוכיח שאקרמן הוא יוצר עצמאי שלא זקוק למסגרת של להקה כדי להבריק.

האלבום השלישי והכפול של פוקוס, שנקרא FOCUS 3, הוקלט במשך ארבעה ימים בלבד ביולי 1972, באולפני OLYMPIC בלונדון. זה היה התקליט הראשון בו ניגן הבסיסט ברט רויטר, שהחליף את האוורמאנס. העובדה שהם הקליטו אלבום כפול בארבעה ימים מעידה על רמת הנגינה והכימיה (המוזיקלית לפחות) שהייתה שם.

יש שם ג'אמים ארוכים, כולל יצירה בשם ANONYMUS II שתופסת צד שלם, והלהיט הגדול שבו נקרא SYLVIA. הקטע הזה הולחן על ידי ואן ליר עוד לפני הקמת הלהקה והוקדש באהבה ממנו לשחקנית זמרת בשם סילביה מירטס, שהייתה בצוות ההולנדי של ההצגה 'שיער', בו ניגן בעברו. הוא היה מאוהב בה עד מעל הראש, אבל כשהוא השמיע לאותה סילביה את יצירתו, היא לא אהבה אותה כלל. מעניין מה היא חשבה על הגרסה של פוקוס, שהפכה לאחד הקטעים האינסטרומנטליים המושמעים ביותר ברדיו. הסינגל הזה הגיע למקום הרביעי במצעד הבריטי בפברואר 1972.

במאי 1973 הקליטה הלהקה שני קונצרטים באולם ריינבאו שבלונדון, שתועדו בתקליט LIVE AT THE RAINBOW. גורדון פלצ'ר, המבקר של הרולינג סטון, פרסם את דעתו על התקליט החי: "כל מי שראה את להקת פוקוס בהופעה יודע כי הלהקה הזו צריכה להקליט כל חומר שהיא יוצרת אך ורק על הבמה. בהופעה מצליחים חבריה להביא איזון כמעט מושלם בין מוסיקליות מופלאה ואיכות פנימית נדירה. שילוב מיוחד בין המוח למה שנמצא מאחוריו. התקליט הזה מנציח את הלהקה במצב מצוין. הקטעים פה נשמעים כשדרוג מהקלטות האולפן שלהם. הנקודה החלשה בתקליט הזה היא הלהיט 'הוקוס פוקוס', שמנוגן פה במהירות גבוהה פי שלוש מהגרסה האולפנית. ברור שזה נועד להציג לעולם את הוירטואוזיות של גיטריסט הלהקה, יאן אקרמן. השאלה המתבקשת, אחרי שאפקט הסיחרור יורד, היא מה הלהקה תעשה עם כל הזמן שהיא חסכה בנגינה מהירה שכזו".

החודשים הבאים מצאו את להקת פוקוס בפרשת דרכים. חברי הלהקה לא הצליחו למצוא השראה לכתיבת חומר חדש. לוח ההופעות העמוס גרם לתשישות רבה ומחסום יצירתי, והיחסים הבין-אישיים בין אקרמן לוואן ליר הגיעו לנקודת רתיחה. הלחץ עשה את שלו ובסתיו של 1973 החליט המתופף ואן דר לינדן, שסלד מהכיוון המסחרי יותר אליו הלהקה פנתה, לפרוש מהלהקה ולהצטרף לקלידן הולנדי ידוע בשם ריק ואן דר לינדן (אין קשר משפחתי), שפרש באותו זמן מלהקת EKSEPTION. השניים הקימו להקה בשם TRACE, כשאחרי תקליט אחד פרש פייר והוחלף באיאן מוזלי (ההוא שבהמשך תופף בלהקת מאריליון).

מי שהחליף את פייר בעמדת התופים בפוקוס היה קולין אלן הבריטי, שניגן לפני כן עם ג'ון מאייאל ובלהקת STONE THE CROWS. אלן, שחשש מאד מכניסתו ללהקה בסגנון שונה ממה שהוא עשה עד אז, הביא עמו תיפוף כבד יותר, פחות ג'אזי ויותר רוקי, שהשפיע על הגישה המוזיקלית בתקליט הבא של פוקוס, שנקרא HAMBURGER CONCERTO. זה לטעמי התקליט המוצלח האחרון של פוקוס. שימו לב שבמרכז יצירת הנושא, שפיארה את כל צדו השני של התקליט, מתחבא שיר חג מולד הולנדי עתיק (וגם שיר עם הולנדי בשם DAAR WAS LAATST EEN MEISJE LOOS), שהלהקה עיבדה בצורה מבריקה וסימפונית.

מכאן הלהקה "איבדה פוקוס" והחלה הדעיכה הגדולה מבחינה יצירתית ופופולריות. עיתון להיטון הישראלי, שתמיד ידע לזהות מגמות, כתב בביקורתו על התקליט MOTHER FOCUS, שיצא ב-1975 ושנטה לכיוון של מוזיקת מעליות ופ'אנק קליל, גם את זה: "אלבומה הכושל ביותר של להקת הרוק המתקדם ההולנדית, פוקוס, ראה אור השבוע גם בארץ. ומשמיעתו מתברר מעל לכל ספק כי להקה זו אמרה את המילה האחרונה שלה במוסיקה כבר לפני שנתיים, ומה שהיה ידוע מזה זמן רב, הופך לעובדה קיימת. להקת פוקוס גמרה את הקריירה ודי להשוות אלבום זה ליצירות מופת של הלהקה כמו 'גלים נעים' ו'קונצ'רטו המבורגרי' על מנת לעמוד על הירידה האיכותית המתמיהה של להקה זו. למעשה, אין פלא בכך שלהקת פוקוס הולכת ומתדרדרת, שכן בשנתיים האחרונות רבו בה החילופין". אקרמן עצמו עזב את הלהקה ב-1976, משאיר מאחוריו מורשת של נגינה פנומנלית שכנראה לא תחזור.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים