רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-24 ביולי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-24 ביולי (24.7) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אנחנו עורכים כרגע מיקסים בלוס אנג'לס ודי מתבטלים. זה נחמד להיות פה. צ'ארלי (ווטס) אוהב ללכת פה להופעות ג'אז. הוא ראה את קני בארל ואת דקסטר גורדון. אני הלכתי לראות את להקת המי. בתקליט הבא שלנו יהיו שירים קצרים ואנחנו כרגע במחצית הדרך. קית' (ריצ'רדס) ואני כתבנו את השירים והקלטנו אותם בדרום צרפת. אולי בהמשך ניקח את ההקלטות ללונדון כדי להוסיף בהן תזמורת. עם זאת, המוסיקה שעשינו הפעם בסיסית מאד, שורשית ומחוספסת יותר מתקליטנו הקודם, 'אצבעות דביקות'. אני חושב שהפעם אנחנו פחות יומרניים". (מיק ג'אגר לרולינג סטון, בשנת 1972)

ב-24 ביולי בשנת 2011 מת דן פיק - אחד משלושת חברי להקת "אמריקה". בן 60 במותו. פיק, שמת בשנתו, סבל מדלקת קרום הלב.

שלושה נערים אמריקאים בלונדון

סיפורה של להקת אמריקה מתחיל, באופן אירוני למדי, הרחק מיבשת אמריקה, בערפילי לונדון של סוף שנות השישים. דניאל מילטון פיק לא ידע יציבות מהי בילדותו. אביו היה קצין בכיר בחיל האוויר האמריקאי, והמשפחה נדדה בעקבותיו ברחבי העולם – מפלורידה, דרך גרינלנד הקפואה, יפן ופקיסטן. כשהיה נער, נחתה המשפחה באנגליה. שם, בתיכון לונדוני שיועד בעיקר לילדי אנשי צבא אמריקאים, הוא פגש שני נערים עם סיפור חיים דומה לשלו: גרי בקלי ודיואי באנל. החיבור היה מיידי. השלושה גילו אהבה משותפת למוזיקה והחלו לשיר יחד, יוצרים הרמוניות קוליות שהפכו ברבות הימים לסימן ההיכר שלהם.

הייתה פרידה קצרה כשפיק חזר לארצות הברית לטובת לימודים באוניברסיטה, אך הגעגועים לכימיה המוזיקלית גברו על הכל, וכעבור שנה הוא ארז את הגיטרה וחזר ללונדון. הם היו צריכים שם, והבחירה הייתה מתבקשת. "רצינו לייחד את עצמנו," סיפר פיק שנים לאחר מכן בראיון לג'רוזלם פוסט, "לא רצינו להיראות כמו חבר'ה אנגלים שמנסים לחקות מוזיקה אמריקאית. רצינו להדגיש שאנחנו להקה אמריקאית בלב ובנשמה". השם "אמריקה" נבחר, וההיסטוריה יצאה לדרך.

סוס ללא שם דוהר להצלחה

הלהקה פרצה לתודעה עם צליל ייחודי ששילב פולק-רוק רך ומלודי עם הרמוניות ווקאליות מורכבות ומהודקות, שהזכירו למבקרים את קרוסבי, סטילס ונאש. פיק היה נדבך מרכזי בצליל הזה; הוא ניגן בגיטרה, בס, קלידים ומפוחית, אך תרומתו הגדולה ביותר הייתה קולו הגבוה שהשלים את קולותיהם של בקלי ובאנל לשלמות הרמונית.

ההצלחה הייתה מסחררת. להיטים כמו A HORSE WITH NO NAME ו-VENTURA HIGHWAY כבשו את המצעדים משני צידי האוקיינוס. פיק עצמו כתב והלחין כמה מהשירים המוכרים והאהובים של הלהקה, ביניהם הבלדה הנוגעת DON'T CROSS THE RIVER, המנון האאוטסיידרים LONELY PEOPLE והלהיט הקצבי WOMAN TONIGHT.

סקס, סמים ופולק-רוק

כמו רבים וטובים, גם חברי אמריקה נשאבו במלוא העוצמה לסגנון החיים הפרוע שהתהילה הביאה עמה. כפי שפיק תיאר זאת מאוחר יותר, השנים הללו חלפו בטשטוש אחד גדול של "מטוסים ולימוזינות, עושר, סמים ואלכוהול". הוא לא חסך מעצמו דבר. "ניסיתי הכל. טעמתי כל דבר אפשרי," הודה, "היה לי מצפן רוחני, אבל נטשתי אותו לגמרי". החיים על הקצה החלו לתת את אותותיהם, והמוזיקאי הצעיר והמצליח הרגיש שהוא מאבד את דרכו ואת עצמו.

למצוא את ישו, לאבד את הלהקה

בשנת 1977, כשהוא מותש ומאוכזב מהכיוון שאליו חייו פנו, חווה פיק התגלות דתית והפך לנוצרי שנולד מחדש. השינוי היה דרמטי. הוא נגמל לחלוטין מסמים ואלכוהול, ומצא נתיב רוחני חדש. אלא שהנתיב הזה לא התיישב עם חיי הלהקה והרוק'נ'רול. באותה שנה, הוא קיבל החלטה דרמטית ועזב את אמריקה.

פיק פנה לקריירת סולו והתמקד במוזיקת פופ נוצרית. בשנת 1979 הוציא את תקליט הסולו הראשון שלו, ALL THINGS ARE POSSIBLE. שיר הנושא הפך ללהיט גדול במצעדי המוזיקה הנוצרית, אך הוא מעולם לא הצליח לשחזר את התהילה העצומה לה זכה עם חבריו לאמריקה. בשנים האחרונות לחייו, הוא התרחק מאור הזרקורים, חי חיים שקטים והמשיך לכתוב שירים, הרחק מההמון לו שר פעם על אנשים בודדים.

בקלי ובאנל המשיכו להופיע ולהקליט תחת השם "אמריקה" כצמד, והצליחו לשמור על רלוונטיות - כולל הלהיט YOU CAN DO MAGIC. במהלך השנים, צצו אינספור שמועות והצעות לאיחוד של שלישיית המייסדים. פיק, מצדו, תמיד היה מוכן. הדלת מבחינתו נשארה פתוחה. "אני הייתי עושה זאת ברגע," אמר באחד מראיונותיו האחרונים, כמעט בתחינה, "אך ההחלטה היא בידיים שלהם – לא בי". האיחוד הזה, למרבה הצער, כבר לא יקרה לעולם, וההרמוניה המושלמת של אמריקה תישאר שלמה רק על גבי התקליטים.

בואו לקחת את זה, אבל ב-ד-י-ו-ק כמו שאני אומר: היום בו פול מקרטני המציא להיט ענק – וגזר את דינה של להקה שלמה. ב-24 ביולי בשנת 1969 הקליט פול מקרטני באולפני EMI דמו לשיר חדש שלו, שנקרא COME AND GET IT. את השיר הוא נתן ללהקה חדשה ושמה באדפינגר.

זה קרה בתאריך ה-24 ביולי 1969, באולפני EMI בלונדון. בעוד העולם עוד לא ידע שבקרוב הוא יאזין לאחד התקליטים הגדולים בהיסטוריה, ABBEY ROAD, התרחש באולפן סיפור קטן ומרתק, סיפור על הזדמנות, גאונות, קנאה וטרגדיה עתידית. במרכזו: פול מקרטני, שיר פופ מושלם שנכתב בדקות, ולהקה צעירה ומיואשת שעמדה לקבל את מתנת חייה, מבלי לדעת את המחיר שתשלם עליה.

הכל התחיל, כמו הרבה דברים טובים, באמצע הלילה. בשעת לילה מאוחרת, בזמן שאשתו הטרייה לינדה ישנה שנת ישרים, התעורר פול מקרטני עם מנגינה חדשה שפשוט לא הרפתה מראשו (האיש גם חלם בלילה את הלחן לשיר YESTERDAY...). "עלה לי רעיון לשיר קליט בזמן שלינדה ישנה", הוא סיפר. "הלכתי למכשיר ההקלטה הקטן והקלטתי בשקט את מה שהיה לי בראש". השיר הזה, קליט וקצר, נקרא COME AND GET IT.

אבל מה גרם למקרטני, שהיה עסוק עד מעל לראש בהקלטות המורכבות של מה שיהיה תקליט הפרידה של הביטלס, לכתוב פתאום שיר פופ קליל? התשובה נמצאה בכתבה שפורסמה זמן קצר לפני כן בעיתון המוזיקה DISC. בכתבה התראיינו חברי להקת THE IVIES, שהיו חתומים בחברת התקליטים של הביטלס, APPLE, והם לא הסתירו את תסכולם. "אנחנו מרגישים דחויים בחברת APPLE", התלונן הבסיסט רון גריפית'ס. "אנחנו כל הזמן כותבים שירים, שולחים אותם והביטלס מחזירים אותם אלינו בטענה שהם לא מספיק טובים". חברו ללהקה, טום אוונס, הוסיף נימה מפויסת יותר אך לא פחות נואשת: "חשוב לציין שקיבלנו דברים שלהקות אחרות רק חולמות עליהם. הביטלס קנו לנו ציוד וגם רכב הסעות. כרגע אנחנו זקוקים ללהיט, או פשוט שיר שייצא על סינגל, ונהיה שמחים. בתחילה חשבנו להקליט רק שירים שלנו, אבל עכשיו אנחנו מוכנים להקליט כל דבר, בתנאי שיהיה טוב". הוא סיכם במשפט שהתברר כנבואי: "הביטלס לא הציעו לנו משיריהם ואנחנו לא מצפים שהם יעשו את זה".

אבל פול קרא את הכתבה, והזעקה השקטה של הלהקה הגיעה לאוזניו. הוא נכנס לאולפן, לבדו, והקליט הדגמה (דמו) מלאה לשיר החדש שלו. בתוך פחות משעה, הוא ניגן בפסנתר, תופים, בס, שייקר ושר את כל השירה. התוצאה הייתה מושלמת. לאחר מכן, הוא פנה לחברי THE IVIES עם ההצעה של פעם בחיים.

"פול היה תמיד זה שהתעניין בנו", סיפר טום אוונס. מקרטני הציג להם את סליל ההקלטה ואמר להם בפשטות שהשיר הזה הוא שלהם. הוא הסביר שהוא לא מתכוון להוציא אותו בעצמו, אבל גם הבהיר להם, בנימוס אך בנחרצות, "שלא נצפה ממנו לעוד דבר כזה". חברי הלהקה ההמומים לחצו על כפתור ה-PLAY ושמעו את קולו של מקרטני שר להם מסר ישיר וברור: "אם אתם רוצים, הנה זה. בואו לקחת את זה ואל תתמהמהו. אם אתם רוצים את זה, בכל זמן נתון, אני יכול לתת לכם את זה, אבל כדאי שתמהרו כי ההצעה לא תישאר זמן רב. האם שמעתי אתכם אומרים שההצעה שלי מחביאה מכשול? האם באמת תברחו משוטה וכספו?".

היה רק תנאי אחד, והוא היה חסר פשרות: עליהם להקליט את השיר בדיוק, אבל בדיוק מוחלט, כפי שהוא נשמע בהקלטת הדמו שלו. בלי שינוי תו, בלי תוספת גיטרה, בלי סולו מפואר. כלום. "בהתחלה השיר נשמע לנו פשוט מדי", הודה אוונס. "רק פסנתר, בס ותופים. חשבנו שאולי נוסיף קצת גיטרות רוק. בהמשך הבנו איזה גאון הוא פול וכמה הוא יודע מה הוא עושה".

באולפן, מקרטני, כעת בתפקיד המפיק והשופט העליון, הקשיב בסבלנות לחברי הלהקה שרים כדי להחליט מי מהם יקבל את הכבוד לשיר את קול הסולו. את קולו של הבסיסט רון גריפית'ס הוא פסל מיד בטענה שהוא נשמע לו יותר מדי כמו רג' פרסלי, סולן להקת THE TROGGS. את קולו של הגיטריסט פיט האם הוא דחה כי שירתו נשמעה "קצת לא ברורה". לבסוף, המשימה הוטלה על טום אוונס.

עם שיר חדש וסאונד חדש, היה ברור שצריך גם שם חדש. השם THE IVIES נשמע מיושן. הוצע השם "בצל זכוכית", כמחווה לשיר של הביטלס, אך הוא נדחה. ניל אספינל, העוזר הנאמן של הביטלס, הציע את BAD PENNY. פול זרק את השם HOME. ג'ון לנון, בציניות אופיינית, הציע את PRIX, שזה בעצם כינוי סלנג למילה "שרצים". בסוף היה זה שוב אספינל שמצא את השם המנצח. הוא נזכר שבזמן העבודה על השיר WITH A LITTLE HELP FROM MY FRIENDS, שם העבודה שלו היה BAD FINGER BOOGIE, מכיוון שג'ון לנון נפצע באצבעו וניגן בפסנתר עם אצבע חבושה. השם BADFINGER (אצבע פצועה) התקבל מיד בהתלהבות.

התקליטון של BADFINGER עם השיר COME AND GET IT יצא לשוק בסוף 1969 והפך ללהיט ענק. הוא זינק למקום הרביעי במצעד הבריטי ולמקום השביעי במצעד האמריקאי, והפך את הלהקה להצלחה. באופן אירוני, הבסיסט רון גריפית'ס, זה שהתלונן במקור בעיתון, פוטר מהלהקה עוד לפני שהספיק ליהנות מפירות ההצלחה. חברי BADFINGER סומנו מיד כדבר הגדול הבא, "הביטלס החדשים", והוציאו שורה של להיטים מצוינים נוספים. איש מהם לא יכול היה לדמיין אז שהכותרת הזו תהפוך לקללה, ושהסיפור שלהם, שהתחיל במתנה כל כך נדיבה, יסתיים באופן הטרגי ביותר שאפשר, כאשר גם פיט האם וגם טום אוונס ישלחו יד בנפשם בשנים הבאות, לאחר מאבקים משפטיים וכלכליים קשים.

ומה עשו הביטלס האמיתיים באותו יום ממש, ה-24 ביולי 1969? בזמן שמקרטני חנך את BADFINGER, הוא והלהקה שלו הקליטו באולפן הסמוך שני קטעים לתקליט ABBEY ROAD: את השיר החלומי SUN KING ואת הקטע הרוקי MEAN MR MUSTARD. לצורך ההקלטה של האחרון, מקרטני אפילו חיבר לגיטרת הבס שלו פדל דיסטורשן כדי ליצור צליל מלוכלך במיוחד. בין ההקלטות, כדי להפיג את המתחים הגוברים בלהקה, סחף ג'ון לנון את כולם לביצוע ספונטני של שירי רוק'נ'רול ישנים.

טרגדיה מלכותית בבריכה: הקרפיונים של פרדי מרקיורי מצאו את מותם בנסיבות מחשידות, והיורשת יצאה למלחמה. ב-24 ביולי בשנת 2002 נתבע מרכז גנים באשמת הריגת אוסף דגי הקוי המוערך של הזמר המנוח פרדי מרקיורי.

זו דרמה תת-מימית שהייתה גורמת אפילו לסולן קווין להחוויר: ב-24 ביולי 2002, התפוצצה פרשה מביכה ויוצאת דופן. במרכזה: 84 דגי קוי יפהפיים ושווי ערך להון קטן, מורשתו הרטובה של כוכב הרוק פרדי מרקיורי, וחשד לרשלנות קטלנית שהובילה לתביעת ענק.

מרי אוסטין, חברתו הקרובה ומי שירשה את אחוזתו המפוארת של פרדי מרקיורי לאחר מותו ממחלת האיידס בשנת 1991, גילתה לתדהמתה שאוצר הדגים היקר שכה אהב, נמחק כמעט כליל. אבל לא, לא הייתה זו מחלה מסתורית או טורף ערמומי שהתגנב לגן. האמת, איך לומר, הייתה הרבה יותר מקוממת.

הכל החל כאשר אוסטין החליטה לנקות ולשפץ את בריכת הנוי המפוארת שבגן היפני המרהיב באחוזת GARDEN LODGE של מרקיורי בקנסינגטון, לונדון. לצורך העבודות, נשכרו שירותיה של משתלת היוקרה CLIFTON NURSERY, מהמובילות בבריטניה. עובדי המשתלה פינו בזהירות את דגי הקוי, שהיו גאוותו הגדולה של הזמר, והעבירו אותם למיכל החזקה זמני. 84 דגים, כל אחד מהם יצירת אמנות חיה באורך של למעלה מחצי מטר, הועברו בבטחה. או כך לפחות כולם חשבו.

על פי כתב התביעה, אחד מעובדי המשתלה, ברגע אחד של חוסר תשומת לב, כיבה בטעות את מפסק החשמל שהפעיל את משאבות החמצן במיכל הזמני. התוצאה הייתה קטלנית. בהיעדר חמצן, כל 84 הדגים, שהיוו את אחד האוספים הפרטיים המרשימים יותר בממלכה, מצאו את מותם בחנק שקט. סוף אילם וחסר כבוד לאוסף ששווה הון.

זהב צף: התשוקה היפנית של מרקיורי

כדי להבין את גודל האסון, צריך להבין מה היו הקרפיונים האלו עבור מרקיורי. לא מדובר בדגים פשוטים. דג קוי, זן מבוית של קרפיון שמקורו ביפן, הוא סמל סטטוס, יצירת אמנות נעה ובעיקר, השקעה פיננסית לא קטנה. בשנות ה-80, טירוף איסוף דגי הקוי סחף את האליטה הבריטית. כוכבים כמו מרקיורי, אלטון ג'ון והדוכס מווסטמינסטר התחרו ביניהם על הדגים הנדירים והצבעוניים ביותר, מה שהזניק את מחיריהם לשחקים. נטען אז שהיצורים החכמים האלו מסוגלים אפילו ללמוד טריקים פשוטים, מה שהוסיף לקסמם. דג קוי בודד מהזנים היוקרתיים ביותר יכול היה להגיע למחיר של רבע מיליון פאונד!

עבור פרדי, שהתמודד בשנותיו האחרונות עם המתח הנפשי והפיזי של מחלת האיידס, הגן היפני באחוזתו היה מקום מפלט, נווה מדבר של שלווה בלב לונדון הסואנת. הוא טען שהבהייה בדגים, בתנועתם החיננית ובצבעיהם העזים, מעניקה לו כוח. התשוקה שלו הייתה כה גדולה, עד שהוא ושותפו לחיים, ג'ים האטון, נהגו להעניק זה לזה דגי קוי יקרי ערך כמתנות לאירועים מיוחדים.

הדגים האלו לא היו סתם חיות מחמד, הם היו אמורים לחיות עוד שנים רבות. בעוד שתוחלת החיים הממוצעת של קוי היא כ-20 שנה, בתנאים אידיאליים הם יכולים לחיות גם למעלה ממאה שנים. למעשה, הדג המבוגר ביותר שתועד חי עד גיל 226. בעקבות האסון, שכרה מרי אוסטין עורכי דין והגישה תביעת נזיקין נגד המשתלה, בדרישה לפיצוי על האובדן העצום. עורך דינה אישר כי היא "מזועזעת וכואבת עד מאוד".

היא לא שם אבל התקליטון כאן! ב-24 ביולי בשנת 1964 יצא באנגליה התקליטון SHE'S NOT THERE של להקת הזומביס.

הסיפור מאחורי הלהיט הזה הוא סאגה קומית-דרמטית של תמימות, גאונות מקרית וכאוס מוחלט באולפן ההקלטות. במרכזה עומד קלידן הלהקה, רוד ארג'נט, שבסך הכל כתב אז את שירו השלישי בחיים. אך איזה שיר זה היה. כבר מהשנייה הראשונה, היה ברור שאין מדובר בעוד המנון פופ נוסחתי. הפתיחה המהפנטת, בה קו הבס המסונכרן, תפקיד התופים הייחודי והקלידים המלנכוליים רוקדים יחד במקצב לא שגרתי, הייתה גלולת התעוררות מרעננת לעולם המוזיקה של אותה תקופה. זה היה צליל מורכב, אפלולי ומתוחכם שהכריז על בואה של להקה עם עומק מוזיקלי נדיר.

מקור ההשראה של ארג'נט היה טבול עמוק באהבתו לג'אז. האקורדים המינוריים המהלכים קסם וההרמוניות העשירות הגיעו ישירות מהערצתו למוזיקאים כמו מיילס דייוויס. גם סולו הפסנתר החשמלי, שהפך לאחד המזוהים יותר של שנות השישים, היה תרגיל מבריק בנגינת ג'אז שהושתל בטבעיות בתוך שיר פופ בן שלוש דקות. ארג'נט הודה מאוחר יותר שההשפעה הישירה לסולו הגיעה מהסקסופוניסט הענק ג'ון קולטריין, השפעה שתחלחל מאוחר יותר גם ללהקת הבירדס. חברי הבירדס עצמם סיפרו לארג'נט שנים אחר כך שהסולו הזה הוא שנתן להם את האומץ לשלב אלמנטים של ג'אז ביצירת המופת שלהם, EIGHT MILES HIGH.

את המילים, לעומת זאת, שאב ארג'נט ממקור אחר לגמרי – הבלוז השורשי. הוא הושפע עמוקות משירו של אמן הבלוז ג'ון לי הוקר, NO ONE TOLD ME, שהוקלט לתקליטו THE BIG SOUL OF JOHN LEE HOOKER. לאחר שסיים לכתוב את השיר בביתו של בסיסט הלהקה, כריס ווייט, הבין ארג'נט שהוא מחזיק בידיו משהו יוצא דופן, מלודיה כובשת שפשוט "קפצה לו לראש" ללא תכנון מוקדם. הייתה זו נאיביות של יוצר בתחילת דרכו שפעלה לטובתו באופן מושלם. למרות ששאר חברי הלהקה הוסיפו רעיונות משלהם, הם קיבלו את סמכותו של ארג'נט כמנהיג המוזיקלי הבלתי מעורער שלהם.

אך הדרך מהדמו הביתי אל התקליטון הייתה רצופה מהמורות. סשן ההקלטה הראשון של הלהקה הצעירה הפך לפארסה של ממש. טכנאי ההקלטות שנקבע להם, טרי ג'ונסון, הגיע לאולפן היישר ממסיבת חתונה כשהוא שיכור כלוט. הוא החל להטיח בחברי הלהקה, שהיו נרגשים ומפוחדים לקראת ההקלטה הראשונה בחייהם, עלבונות וגידופים. הם לא האמינו שהאיש המתנדנד שמולם אמור להיות איש המקצוע שיוביל אותם. השיא הגיע כאשר ג'ונסון פשוט התעלף על רצפת האולפן. בתושייה של רגע, חברי הלהקה סחבו אותו החוצה, הזמינו לו מונית ושלחו אותו לביתו.

מזלם שיחק להם. עוזר הטכנאי שנכח באולפן היה בחור צעיר ומבריק בשם גאס דאדג'ן, שלימים יהפוך למפיק על ויעבוד עם אמנים כמו אלטון ג'ון ודיוויד בואי. דאדג'ן לקח את המושכות, והלהקה, תחת הדרכתו, נכנסה לסשן הקלטות מרוכז של שלוש שעות. הם הקליטו את ערוצי הבסיס (תופים, בס, גיטרה וקלידים) על שני ערוצים בלבד במכונת ההקלטה. הערוץ השלישי הוקדש כולו לקולו החד-פעמי והאוורירי של הסולן קולין בלונסטון, שהוטבע כאן לראשונה על סרט הקלטה. הערוץ הרביעי והאחרון שימש לקולות ההרמוניה המופלאים. לאחר שבעה טייקים בלבד, הלהקה הגיעה לביצוע המושלם.

למחרת, באופן אירוני, חזר טכנאי הסאונד המעולף, טרי ג'ונסון, פיכח לחלוטין, וביצע את המיקס לשיר. ולמרבה הפלא, הוא עשה עבודה פנומנלית. המיקס יצא חד, ברור ומאוזן, כזה שמאפשר לשמוע כל ניואנס קטן בכלי הנגינה ובשירה. במהלך המיקס, חברי הלהקה הוסיפו תוספת תופים קטנה אך משמעותית, שקיימת רק בגרסת המונו של השיר. רוב המאזינים כיום מכירים בעיקר את גרסת הסטריאו המשודרת ברדיו, ולכן אינם מודעים לקיומה. מיד לאחר מכן, הלהקה הוצאה מהאולפן ולא הורשתה לחזור עד שהמיקס הושלם.

ההתלבטות הבאה הייתה איזה שיר יזכה לכבוד של צד א' בתקליטון. התחרות הייתה צמודה בין SHE'S NOT THERE לבין שירו המצוין של הבסיסט כריס ווייט, YOU MAKE ME FEEL SO GOOD. לאחר דיון קבוצתי, הוחלט פה אחד ששירו של ארג'נט הוא הכרטיס המנצח, ושירו של ווייט יתפוס את מקומו המכובד בצד ב'.

ההצלחה הייתה מסחררת. התקליטון טיפס למקום ה-12 במצעד הבריטי בספטמבר, והדהים את כולם כשהגיע למקום הראשון במצעד האמריקאי בדצמבר 1964, הישג פנומנלי לתקליטון בכורה. ארג'נט עצמו זוכר את הפעם הראשונה ששמע את השיר ברדיו. הוא האזין לתחנת הרדיו הפיראטית המפורסמת RADIO LUXEMBURG, והקליטה הייתה רצופת הפרעות ודעיכות. הוא סיפר שדווקא התדר הלא יציב הוסיף לחוויה, וגרם לשיר להישמע כאילו הוא משודר מכוכב אחר, רגע קסום שנחרט בזיכרונו.

ברבות השנים, השיר זכה למספר גרסאות כיסוי. בשנת 1969, הסולן קולין בלונסטון עצמו ניסה את כוחו בגרסת סולו, תחת שם הבמה ניל מקארת'ור (שם שהמציא בהשראת הלהיט הענק של ריצ'רד האריס, MACARTHUR PARK). אך העיבוד המחודש לא הצליח לשחזר את הקסם ולא זכה להצלחה. בשנת 1977, להקת סנטנה הפכה את השיר ללהיט ענק משלה באלבום הכפול MOONFLOWER, אך למרות ההצלחה, מעריצים רבים חשו שהגרסה שלהם מופקת מדי וחסרה את היופי הגולמי והראשוני של המקור.

היריקה שהציתה מהומה: הלילה שבו הרולינג סטונס החריבו את בלקפול ונזרקו ממנה ל-44 שנה. ב-24 ביולי בשנת 1964, בעת הופעת הרולינג סטונס באולם EMPRESS בבלאקפול שבאנגליה, ירק אחד מהקהל על הגיטריסט בריאן ג'ונס.

זה היה קיץ 1964, בריטניה כולה הייתה על הרגליים והעולם החל להתמכר לצלילים החדשים והמחוספסים של להקה צעירה שענתה לשם הרולינג סטונס. הם היו התשובה הפרועה והמסוכנת לביטלס המנומסים, והפופולריות שלהם הרקיעה שחקים. להיטם הטרי, IT'S ALL OVER NOW, כבש את המקום הראשון במצעדים, וההופעות שלהם היו אירוע שכל נער ונערה תוססים בממלכה לא רצו לפספס. ב-24 ביולי של אותה שנה, הגיעה הלהקה לעיירת הנופש השלווה בלקפול, הידועה בחופיה ובאווירה המשפחתית, להופעה באולם הנשפים המפואר EMPRESS. איש לא שיער שהשילוב בין האנרגיה המתפרצת של הלהקה לבין הקהל המקומי עומד לייצר מהומה גדולה שכזו.

ההופעה התקדמה כצפוי, עם מיק ג'אגר שרקד ונע על הבמה והגיטרות של קית' ריצ'רדס ובריאן ג'ונס שחתכו את האוויר. ג'ונס, הגיטריסט הבלונדיני והכריזמטי שנחשב אז לליבה הפועם של הלהקה, עמד קרוב לקצה הבמה. לפתע, מתוך הקהל הצפוף, החליט אחד ה"מעריצים" להביע את דעתו בצורה מקורית במיוחד וירק ישירות על פניו של ג'ונס.

קית' ריצ'רדס, שעמד בסמוך ונודע מאז ומתמיד בפתיל הקצר שלו ובנאמנותו לחבריו, ראה את המחזה המביש. בלי לחשוב פעמיים, הוא צעד קדימה ושיגר בעיטה מהירה ומדויקת הישר אל עבר הבחור חסר הנימוס. הפעולה הזו הייתה הניצוץ שהצית חבית אבקת שריפה. תוך שניות, אולם הנשפים המהודר הפך לשדה קרב כאוטי. הקהל נחלק למחנות, אגרופים החלו לעוף, ומהר מאוד גם כיסאות וכל הבא ליד.

התוהו ובוהו היה מוחלט. נברשות קריסטל יקרות, שהיו תלויות מהתקרה המפוארת, התנפצו לרסיסים על ראשי החוגגים. כיסאות העץ הכבדים הפכו לכלי נשק מאולתרים, וגולת הכותרת של ההרס הייתה לא אחרת מאשר פסנתר כנף מפואר מתוצרת STEINWAY AND SONS, שעמד על הבמה והפך תוך דקות ספורות לערימת שבבים חסרת תועלת. בתוך המהומה, כשלושים מבלים ושני שוטרים אמיצים שניסו להשליט סדר נפצעו בדרגות שונות.

לאחר שהאבק שקע, התבררו ממדי הנזק. בעלי המקום אמדו את ההרס בסכום של 4,000 לירות שטרלינג, סכום עתק באותה תקופה, שווה ערך למחיר של מספר בתים פרטיים. ההשלכות לא איחרו לבוא: הופעה נוספת של הלהקה, שנקבעה לאותו מקום ב-11 באוגוסט, בוטלה לאלתר. אך אנשי מועצת העיר בלקפול לא הסתפקו בכך. בזעמם, הם החליטו שם להטיל חרם גורף על הרולינג סטונס, ואסרו על הלהקה להופיע בתחומי העיר.

החרם הזה לא היה עניין של מה בכך. הוא נותר על כנו במשך שנים ארוכות, והפך לחלק מהפולקלור המקומי. רק בשנת 2008, לאחר 44 שנים תמימות, החליטה מועצת העיר, בהרכב חדש לחלוטין, שהגיע הזמן לסלוח. החרם הוסר באופן רשמי. חברי המועצה של בלקפול סוף סוף נרגעו, גם אם לקח להם כמעט חצי מאה.

המשחקים הקטנים שהפכו לתקליט אחרון. ב-24 ביולי בשנת 1967 יצא בארה"ב אלבום אולפני אחרון ללהקת היארדבירדס ושמו LITTLE GAMES.

בקיץ 1967, "קיץ האהבה" המפורסם, האוויר היה סמיך מפסיכדליה, והעולם רקד לצלילי סרג'נט פפר של הביטלס. בתוך הכאוס היצירתי הזה, היארדבירדס, להקה שכבר נחשבה לאימפריית בלוז-רוק בריטית, מצאה את עצמה בצומת דרכים. עם גיטריסט חדש ומבריק בשם ג'ימי פייג' בשורותיה, הציפיות היו בשמיים. אלא שהמציאות, כמו תמיד, הייתה קצת יותר מורכבת ובעיקר, הרבה יותר צינית.

הבעיה הגדולה הראשונה הייתה מסחרית. תקליטון עם שיר הנושא, שיצא כבר במרץ, כשל באופן מחפיר במצעדים. עבור חברת התקליטים EMI בבריטניה, זו הייתה סיבה מספקת כדי לגנוז את התקליט כולו ולא להוציאו כלל בממלכה. הוא כן ראה אור בארצות הברית ובמדינות נוספות, אך נתקל בעיקר באדישות צוננת. הקהל, שהיה עסוק במהפכות מוזיקליות אחרות, פשוט לא שם לב.

כאוס באולפן: "מיקי היה חסר סבלנות"

אז מה השתבש? התשובה נעוצה ברובה באיש אחד: המפיק מיקי מוסט. מוסט היה מכונת להיטים מהלכת, איש שידע לייצר סינגלים קליטים וקצרים לרדיו, אך התייחס להקלטת תקליט שלם כאל בזבוז זמן יקר. תהליך ההקלטה, שהחל בסוף מרץ 1967 והסתיים במאי, היה רצוף לחצים ועימותים. באמצע העבודה, נאלצה הלהקה לטוס להופעות בצרפת. את הוואקום הזה ניצל מוסט עד תום.

בלי לעדכן את חברי הלהקה, הוא הזמין לאולפן נגני אולפן מנוסים, בהם הפסנתרן ניקי הופקינס והבסיסט ג'ון פול ג'ונס (ששנתיים לאחר מכן יקים עם פייג' את לד זפלין), כדי "לתבל" את השירים. הבסיסט כריס דרג'ה סיפר לימים על התסכול: "הצלחנו להקליט את רוב שירי התקליט לפני שיצאנו לצרפת, אבל מיקי היה חסר סבלנות. הוא מיהר להקליט נגנים אחרים כי חשש שלא נצליח להשלים את ההקלטות כשנחזור. זה יצר בלגן שלם". התוצאה הייתה תקליט שנשמע לעיתים כמו אוסף של הקלטות דמו מהוססות ולא כמו יצירה מגובשת, כפי שפייג' עצמו יעיד מאוחר יותר: "זה תקליט לא טוב שהוקלט במהירות רבה מדי. כל השירים נעשו בטייק אחד או שניים. לא יותר מזה".

הגנב הגאון: פייג' מתחמם לקראת זפלין

למרות הכול, התקליט הזה הוא פנינה עבור חובבי הגיטרה, ובעיקר עבור מי שרוצה להבין את התפתחותו של ג'ימי פייג'. כאן, בין השירים, הוא החל לנסח את הרעיונות שיהפכו אותו לאל גיטרה. בשיר SMILE ON ME, למשל, הריפים החשמליים שלו צורבים את האוזניים. על עטיפת התקליט, הקרדיט על הכתיבה ניתן ללהקה, אך למעשה מדובר בהעתקה כמעט מוחלטת של מבנה השיר THE KILLING FLOOR של אגדת הבלוז האולין וולף. פייג', כהרגלו בקודש, "ישאל" את אותו ריף בדיוק גם עבור THE LEMON SONG של לד זפלין. מוזיקאי מבריק כבר אמרתי? אבל לא רק - גם גנב רעיונות לא קטן.

אך היהלום האמיתי של פייג' בתקליט הוא הקטע האינסטרומנטלי WHITE SUMMER. יצירה אקוסטית מהפנטת עם השפעות הודיות, בה הוא מנגן על רקע טאבלה (בביצוע כריס קאראן) וכלי נשיפה. קטע זה יהווה את הבסיס לשתי קלאסיקות עתידיות של זפלין: BLACK MOUNTAIN SIDE מהתקליט הראשון, והפתיחה המפורסמת של OVER THE HILLS AND FAR AWAY. גם כאן, המקוריות מוטלת בספק; העיבוד מבוסס בכבדות על ביצוע של גיטריסט הפולק הבריטי דייבי גרהאם לקטע עממי. באופן משעשע, מתופף הלהקה ג'ים מקרטי והזמר קית' רלף כלל לא ידעו שפייג' הקליט את הקטע הזה עד שגילו אותו לפתע על התקליט הגמור.

רכבת הרים של סגנונות

התקליט עצמו הוא נסיעה פרועה בין סגנונות. TINKER TAILOR SOLDIER SAILOR הוא קטע קצבי ובועט, שמזכיר קצת את להקת המי באותה תקופה. GLIMPSES הפסיכדלי הוא התנסות נועזת, עם קולו המעוות של רלף המקריא שירה על רקע אפקטים של רכבת וילדים משחקים. הלהקה אפילו חלמה להפוך את הקטע הזה למופע מולטימדיה שאפתני, אך החלום נגנז.

השורשים הבלוזיים של הלהקה צצים ב-DRINKING MUDDY WATER, מחווה ישירה למאדי ווטרס, עם מפוחית מחוספסת של רלף וגיטרה חותכת של פייג'. משם, קופצים חזרה לפופ נוסחתי ב-NO EXCESS BEGGAGE, שנכשל בניסיונו להיות להיט. עוד רגע של בלוז מגיע עם STEALING STEALING, ואז מגיעה אחת הפנינים הנסתרות של התקליט: ONLY THE BLACK ROSES האקוסטי והמלנכולי, שנשמע יותר כמו שיר פולק-רוק ומוכיח את הרבגוניות של הלהקה.

את התקליט סוגר השיר LITTLE SOLDIER BOY, קטע שנחשב עד היום לאחת הנקודות המביכות בקריירה של הלהקה. חיקוי החצוצרה שעושה המתופף מקרטי בפיו הוא רגע שגורם גם למעריצים האדוקים ביותר להתכווץ.

מורשת של כישלון מפואר

באופן אירוני, ביקורת שפורסמה בזמן אמת בעיתון "פוסט קרסנט" מוויסקונסין דווקא החמיאה לתקליט: "אמנם התקליטון HA HA SAID THE CLOWN לא נכלל בו, אך בשיר הנושא יש צלילי בס מדליקים, שלא שמתי לב להם כששמעתי את השיר מתנגן ברדיו. אני מניח שזה עדיין קית' רלף ששר פה והוא שר היטב באלבום, חוץ משיר אחד בשם LITTLE SOLDIER BOY. העיבודים עתירי צבעים ומביאים אלמנטים מתרבויות שונות בעולם. זה אלבום מרתק ועשיר".

בסופו של דבר, LITTLE GAMES הוא יותר מצל של מה שהיה יכול להיות. זהו תיעוד של להקה גדולה ברגעיה האחרונים, נקרעת בין שאיפותיה האמנותיות לבין הלחצים המסחריים של מפיק ציני. זה מסמך היסטורי מרתק, מצחיק ועצוב, שממשיך להישמע כמו משחק קטן ואבוד ששווה לגלות.

ב-24 ביולי בשנת 1972 הוכה למוות בובי רמירז, המתופף לשעבר בלהקתו של אדגר וינטר.

שיקגו, 24 ביולי 1972. בעוד סצנת הרוק גועשת ומבעבעת, ושיער ארוך הוא סמל בלתי מעורער של מרדנות ורוח נעורים, לילה אחד של בילוי תמים הפך למזעזע עבור אחד המתופפים של התקופה. בובי רמירז, שהיה רק בן 24, מצא את מותו לא על הבמה לאור הזרקורים, אלא בסמטה חשוכה, קורבן לאלימות חסרת פשר שנבעה מדעות קדומות ארסיות.

הסיפור שלנו מתחיל בשיקגו, עיר הרוחות, אליה הגיע רמירז כחלק מסיבוב הופעות עם הרכבו החדש והמסקרן, LACROIX. עבור רמירז, זו הייתה תחנה נוספת בדרך להגשמת החלום. הוא כבר הספיק לצבור ניסיון מרשים כמתופף של אדגר וינטר, אחיו של גיטריסט הבלוז הנודע ג'וני וינטר. בתקופתו עם וינטר, רמירז תרם את מקצביו האדירים לכמה מהיצירות הבולטות של הלהקה, כולל התקליט המצליח WHITE TRASH. איש הגיטרה ריק דרינג'ר, שעבד גם הוא בצמוד לרמירז באותה תקופה, לא חסך במחמאות ואמר עליו פעם: "לבובי היה את הקצב הטוב ביותר מכל המתופפים שאיתם עבדתי".

לאחר שעזב את להקתו של וינטר, הוא חבר לזמר ונגן הסקסופון ג'רי לקרוקס, גם הוא יוצא להקה זו, כדי להקים את ההרכב החדש שנשא את שמו של האחרון. הם היו מלאי תקווה, עם סאונד ייחודי ששילב רוק, בלוז ופ'אנק, וסיבוב ההופעות נועד לבסס את מעמדם בסצנה הצפופה.

באותו ערב גורלי, לאחר שהתמקמו בעיר, החליט רמירז לצאת ולספוג קצת מהאווירה המקומית. היעד: מועדון הרוק הלוהט "ראש סטריט". על הבמה הופיעה באנרגיות מחשמלות להקת הרוק הנשית BIRTHA, והמקום היה מלא עד אפס מקום. רמירז מצא את מקומו ליד הבר, נהנה מהמוזיקה הסוחפת, הניע את ראשו ורעמתו הכהה לפי הקצב, ולגם מהמשקה שהיה חביב עליו. האווירה הייתה מושלמת, לילה של רוק נשי במיטבו. אלא שכמה לגימות מהכוס הובילו אותו לצעד ששינה את חייו, או ליתר דיוק, סיים אותם.

הוא פנה לשירותי הגברים כדי להתפנות, ושם, ליד המשתנה, נתקל בטיפוס מקסיקני גדל גוף וקשוח למראה. האיש לא נזקק ליותר ממבט חטוף כדי לסרוק את רמירז מכף רגל ועד ראש, מבטו נעצר על שערו הארוך והשופע. "טעית בדרך, גברת?", הוא העיר בלעג ארסי, "שירותי הנשים בכיוון השני".

רמירז, מוזיקאי גאה ובטוח בעצמו, לא היה מהסוג ששותק על עלבון כזה. הוא השיב למקסיקני בחריפות, והתגובה לא איחרה לבוא. אגרוף מהיר וחזק נחת על לחיו של רמירז, פוצע אותה וגורם לו לדמם. מיד לאחר מכן, התוקפן הסתובב על עקביו ונעלם מהמקום.

ג'רי לקרוקס, חברו ללהקה, שיחזר מאוחר יותר את רגעי האימה: "מנהל ההופעות שלנו עלה למעלה ודיווח לנו בדאגה שלבובי היה איזשהו עימות בשירותים. רצתי למטה במהירות כדי לראות מה קורה. מצאתי אותו שם והוא סיפר לי שבזמן שהיה במשתנה, הבחור שלידו זרק לו הערה מגעילה על השיער הארוך שלו. בובי ענה לו משהו בחזרה, והבחור פשוט הכה אותו בלחי וגרם לו לדמם".

למרות שהתקרית הראשונית הסתיימה, רמירז רתח מזעם. הוא דרש ממנהל המועדון להזמין את המשטרה באופן מיידי. באופן תמוה, ולפי כל הדיווחים, המנהל סירב בתוקף, ככל הנראה מחשש שהתערבות משטרתית תפגע בעסקים ותכתים את המוניטין של המועדון שלו. אבל בובי רמירז לא היה מוכן לוותר. כשהוא חש מושפל ונבגד, הוא החליט לקחת את החוק לידיים. הוא יצא מהמועדון לרחוב הסואן, נחוש למצוא את האיש שהכה אותו. הוא צעד בזעם אל תוך הלילה של שיקגו, מתעלם מתחינותיו של לקרוקס שיעזוב את המקום ויחזור למלון.

"צעקתי לו, 'קדימה, בובי, בוא נלך מכאן!'", סיפר לקרוקס בעדותו המצמררת, "אבל הוא פשוט המשיך לצעוד במורד הרחוב ופנה באחת הפניות. כשהגעתי לפינה הזו, כמה שניות אחריו, ראיתי אותו עומד באמצע הכביש. פתאום, מישהו יצא בריצה מסמטה חשוכה ותקף אותו באכזריות. רצתי כדי לעזור, אבל אז אדם נוסף הגיח מאותה סמטה, תפס אותי בשיער ואמר לי, 'אה, גם אתה רוצה קצת?'. הייתי משותק. התוקף הראשון המשיך לבעוט בבובי שוב ושוב, ישר בין העיניים, עם המגפיים המחודדות שלו. בחיים שלי לא הייתי בקטטה, לא היה לי שום סיכוי לעזור לו. הם פשוט נעלמו באפלה, ומנהל ההופעות שלנו כבר היה שם, כורע על ברכיו, ומחזיק בזרועותיו את ראשו המדמם של בובי".

בובי רמירז מת מפצעיו זמן קצר לאחר מכן. הבשורה על מותו כמעט ולא זכתה לאזכור בעיתונות של אותם ימים, כאילו חייו של מוזיקאי צעיר ומבטיח היו לא יותר מהערת שוליים. עיתון המוזיקה האמריקאי הנחשב, בילבורד, הקדיש לאירוע משפט אחד בלבד. קצב חייו נדם, אך סיפורו נותר עדות אילמת ומחרידה לתקופה בה תסרוקת יכלה להיות גזר דין מוות.

ב-24 ביולי בשנת 1979 הופיעה להקת קיס במדיסון סקוור גארדן שבניו יורק. הרולינג סטון פרסם על כך דיווח:

"מופע כמו זה של להקת קיס מחזיר אותך להיות שוב בן 12. המוזיקה פחות משמעותית. העיקר שיש שואו. תקלטו את זה - ג'ין סימונס דופק סולו בס ומקיא על עצמו, תוך כדי, דם. ואם זה לא מספיק, הוא עולה עם מנוף מעל הקהל כשהוא שר GOD OF THUNDER. ואייס פרלי יורה זיקוקים מהגיטרה שלו. ופול סטנלי בועט באוויר עם מגפי הפלטפורמה הסופר גבוהים שלו. ופיטר קריס דופק סולו תופים שבמהלכו הוא עולה עם המערכת שלו עד לגובה התאורה. אורי, אין פה ממש חדש ואין פה ספונטניות, אבל זו תמיד הייתה הפילוסופיה של להקת קיס - 'תנו לקהל את מה שהוא רוצה ובכמויות רבות יותר'.

מבקרי המוזיקה יראו בזה דמגוגיה, אבל זה עובד על הקהל כמו כל דת מוצלחת אחרת. חוץ מזה, בני 12 לא מקבלים דבר שכזה בכנסיות. הפעם הוחלט להנמיך את הבמה עבור הלהקה, כדי שיהיה באפשרותה למכור יותר כרטיסים למושבים. יכול להיות שלא היה ביקוש רב ביותר להופעה הזו, כי היה ברור לעין שהמושבים לצד האחורי של הבמה במדיסון סקוור גארדן לא נמכרו כלל".

ב-24 ביולי בשנת 1978 יצא לאקרנים אחד הסרטים הגרועים יותר שנעשו עם שירי הביטלס. לסרט קראו SGT PEPPER'S LONELY HEARTS CLUB BAND והוא הכיל כוכבים כלהקת הבי ג'יז, פיטר פרמפטון והשחקן ג'ורג' ברנס.

עלילת הסרט הייתה כזו: מאז שנשלחו לקרב במלחמת העולם הראשונה בשנת 1918, סרג'נט פפר ולהקת מועדון הלבבות הבודדים של HEARTLAND באו להעביר את מסר השמחה והאהבה לעולם. עם מותו של הסמל פפר בשנת 1958, הוצגו כלי הלהקה בבית העירייה של הארטלנד כסמלים לאותה אהבה ושמחה. לפני מותו ביקש סמל פפר מנכדו המתבגר, בילי שירס, לקחת על עצמו את המושכות להקמת להקה משלו כדי להמשיך ולהפיץ את המסר של אותה שמחה ואהבה. בילי (בכיכובו של פיטר פרמפטון) מגייס לעניין את אחיו, דאגי שירס, כמנהל הלהקה.

בילי ושלושת חבריו הטובים, האחים מארק, דייב ובוב הנדרסון (הלא הם הבי ג'יז), יוצאים להרפתקה כלהקה חדשה של מועדון לבבות בודדים. הם מגיעים במהירות לידיעת מפיק המוזיקה ההוליוודית B.D. (ביג דיל) הופלר. בעוד הבחורים עוסקים בהוליווד בהפצת דברי השמחה והאהבה לעולם, נכנס להארטלנד מר מאסטרד המרושע שמטרתו להשמיד את השמחה.

לשם כך הוא מתכנן לגנוב את הכלים בעירייה ולקדם את המוזיקה של "להקת הנבל העתידי" (אותה שיחקה להקת איירוסמית') במקום "להקת מועדון הלבבות הבודדים". מזימתו נחשפת ושירס וחבריו עושים ככל שביכולתם להחזיר את השמחה והאהבה.

והתוצאה? הסרט זכה באופן אוניברסלי לביקורות שליליות על ידי המבקרים בגלל העלילה הבלתי מובנת שלו, משחקו החובבני והתעלמות בוטה מהמורשת המוזיקלית של הביטלס. הפסקול יצא הרבה יותר טוב, והמשיך למכור למעלה ממיליון עותקים.

הנה הביקורת של הרולינג סטון: "זה אחד הסרטים הגרועים ביותר שנוצרו אי פעם. לא רק שהוא הרג את היצירה של הביטלס אלא גם הפך לזבל שמות ידועים כמו הבי ג'יז ופיטר פרמפטון. הנוכחות הקולנועית של פרמפטון גרועה אפילו יותר מזו של אוליביה ניוטון ג'ון. הבי ג'יז נראים כל כך חסרי חיים עד שיש חשש כי יפלו באמצע הסרט ולא יקומו. זה סרט שבו כל החלטה הייתה שגויה. המטרה הייתה לתת לשחקנים (אם אפשר לקרוא להם כך) להגיד כמה שמעט טקסטים, לעשות העוויות פנים, לנשוך שפה ובעיקר להיראות כמעוכבי התפתחות. גם פסקול הסרט הזה הוא נוראי, במחיר מוגזם של 15.90 דולר, שנשמע כמו התקליטים המוזלים מהסיקסטיז, בהם אמנים אנונימיים ביצעו שירים ידועים. לא יאמן שג'ורג' מרטין שותף להפקת התקליט הזה. השאלה הגדולה היא - האם פיטר פרמפטון באמת כל כך גרוע? התשובה היא כן. ומדוע הבי ג'יז, שהיו חיקוי של הביטלס בסיקסטיז, לא השכילו להביא את צוות ההפקה העדכני שלהם לתקליט הזה? הם לא עשו את מה שאדמה, רוח ואש ואיירוסמית' אמרו לג'ורג' מרטין - 'לך תתחפף מפה'....".

גם הביטלס עצמם לא התרשמו בעליל מהסרט: למרות ההשתתפות באירוע הקרנת הבכורה, פול מקרטני ורינגו סטאר סירבו לשייך את עצמם לסרט לאחר שראו אותו.

שנה לאחר צאת הסרט אמר ג'ורג' האריסון לרולינג סטון את דעתו על הסרט: "אני מרחם על הבי ג'יז ופיטר פרמפטון, שעשו את הסרט על סרג'נט פפר, כי הם בנו את שמם בכבוד והנה לפתע הם נפלו לחמדנות, בצורה הכי קלאסית שלה. אני חושב שזה פגע בתדמית שלהם. זה כמו שהביטלס ינסו לעשות את הרולינג סטונס, כשברור כי הסטונס יכולים לעשות זאת טוב יותר".

ועדיין, פסקול הסרט הצמיח פנינים כמו הגרסה של להקת אדמה, רוח ואש לשיר GOT TO GET YOU INTO MY LIFE. השאלה היא - האם גם מוריס ווייט, פיליפ ביילי וחבריהם חשבו על מריחואנה כשעיבדו כך את השיר הזה.

שלושה ימים של אש וזעם: כשהמוזיקה מתה בוודסטוק 99. ב-24 ביולי בשנת 1999 נערך היום השלישי של פסטיבל וודסטוק 99. זה היה אסון...

אי שם בניינטיז, מישהו חשב שזה רעיון מבריק לקחת את המותג "וודסטוק" ולנסות לשחזר את הקסם שלושים שנה אחרי. הרעיון היה גדול, הביצוע, איך לומר, קצת פחות. במקום שדות העשב הפסטורליים של פסטיבל 1969, שם היפים יכלו לרבוץ, לאהוב ולהתמסר למוזיקה (ולחומרים אחרים), המשתתפים בוודסטוק 99 קיבלו את בסיס חיל האוויר הנטוש גריפיס בעיירה רום, ניו יורק. במקום דשא רך, הם קיבלו קילומטרים של אספלט ורחבות בטון, שבחום של יולי הפכו למחבת אנושית ענקית. הטמפרטורות נסקו אל מעל 38 מעלות צלזיוס, והצל היה מצרך נדיר יותר מגיטריסט צנוע.

אבל היי, לפחות אפשר לשתות מים, נכון? ובכן, לא כל כך מהר. המארגנים, שככל הנראה למדו דבר או שניים על קפיטליזם בשלושים השנים שחלפו, החליטו לאסור על הכנסת כל מזון או שתייה למתחם. ילדי הפרחים של 1969, שדגלו בשיתוף ובאהבה חופשית, הפכו לטיטאני הון חמדנים. במתחם עצמו, בקבוק מים צנוע תומחר בארבעה דולרים, סכום שערורייתי לאותה תקופה, ופרוסת פיצה עלובה נמכרה ב-12 דולר. המסר היה ברור: באתם לחגוג את רוח החופש? קודם כל תפתחו את הארנק, ובגדול.

התנאים הסניטריים היו קטסטרופה בפני עצמה. מאות תאים של שירותים כימיים עלו על גדותיהם במהירות שיא, והפכו אזורים שלמים לביצה מסריחה ובלתי עבירה. מקורות המים המעטים שהיו זמינים זוהמו, ודיווחים על מחלת פה החלו לצוץ בקרב הקהל המיואש והצמא. האווירה הפכה מקרנבל של מוזיקה למאבק הישרדות.

ואז הגיעה ההופעה של להקת הראפ-מטאל לימפ ביזקיט. זה היה הרגע שבו הסכר נפרץ סופית. על הבמה, הסולן פרד דרסט, באקט של חוסר מודעות משווע או הסתה מכוונת, עודד את הקהל העצבני והמותש "לשבור דברים", כשם שירם המפורסם. הוא צעק למיקרופון שהם צריכים להוציא את כל האנרגיה השלילית החוצה. הקהל, שהיה כבר על סף פיצוץ, נענה לקריאה בשמחה. גולשים החלו לגלוש על גלי הקהל לא על גלשנים, אלא על חתיכות עץ שנקרעו מגדרות האבטחה. הפוגו הפך לאלים ומסוכן, והאווירה הפכה מתוחה לאלימה באופן גלוי.

ההידרדרות נמשכה אל תוך הלילה האחרון של הפסטיבל. אירוניה מרה במיוחד נרשמה כאשר קבוצה שדגלה במניעת אלימות חילקה לקהל אלפי נרות במסגרת עצרת "נרות למען שלום". הקהל, במצב רוח מרושע במיוחד, מצא שימוש יצירתי אחר לנרות. במהלך ההופעה של להקת רד הוט צ'ילי פפרס, שביצעה קאבר לשיר FIRE של ג'ימי הנדריקס, החלו המשתתפים להצית מדורות ענק באמצעות הנרות. הם שרפו גדרות, דוכנים, פסולת, ואפילו הציתו מגדל סאונד עצום.

הכאוס יצא מכלל שליטה. בוזזים פשטו על דוכני הממכר ועל כספומטים, והלהבות האירו את שמי הלילה. רשת MTV, ששידרה את האירוע בשידור חי, נתנה לאירועי היום האחרון את הכותרת המדויקת והמצמררת: "אפוקליפסת וודסטוק". החלום של וודסטוק לא רק נגמר, הוא נשרף כליל על משטח אספלט רותח בניו יורק, והותיר אחריו עשן, הרס, וטעם מר של ציניות. זה לא היה פסטיבל, זו הייתה אזהרה ברורה.

ב-24 ביולי בשנת 1969 נערך ברמת גן פסטיבל של להקות קצב.

הנה מה שכתבתי בספר שלי, "רוק ישראלי 1973-1969":

לאור הצלחת שני מופעי 'פסטיבל להקות הקצב 1968', נקבע, מטעם עיתון העולם הזה, פסטיבל קצב נוסף לתאריך 24 ביולי בפארק הלאומי ברמת גן.

הפעם הוחלט לפעול לפי אופנת הפסטיבלים הפתוחים שנערכו באירופה ובארה"ב. כל להקה מתחרה נקבעה לבצע שלושה שירים כשאחד מהם חייב להיות מקורי ובשפה העברית.

הלהקות שנקבעו לתחרות היו נערי החצר (שתוגברו בשני סקסופונים), המוסקיטוס, מטרונומס, העכבישים, פעמוני סוני, הבלומס, הכוכבים הכחולים, המהפכה והשוקולדה. בפסטיבל הופיעה גם להקה אורחת מחו"ל, 'טין מייקרס'. השופטים שנקבעו בעמדת השיפוט היו אלכס וייס, עורך ושדרן בגל"צ אבנר רוזנבלום, העיתונאי משה לרר והעורך הראשי של העיתון, אורי אבנרי. גם אריק איינשטיין נקרא לשפוט בתחרות אך נעדר ממנה בסופו של דבר. הקהל הצביע בעד הלהקות שהופיעו מולו עם טפסים מיוחדים שחולקו לו בתחילת הערב.

בתחילה, נערכו אודישנים ללהקות הקצב הירושלמיות, שייצגו בפסטיבל את עיר הבירה. הלהקות האלו נקבעו לאחר סדרת בחינות קפדנית, שנערכה על ידי אמרגן הקצב השליט, לופז סוואסו. המוסיקטוס היו הראשונים לעבור את המבחן וחברי הלהקה קיבלו אישור מיוחד מהפטריארך הארמני להופיע בפסטיבל.

להקת הבלומס מרמאללה השתתפה בפסטיבל הקצב, שנערך בסינרמה, תחת שם אחר - טריגרס 5. הלהקה השלישית שנבחרה לפסטיבל הייתה 'פעמוני סוני'. סוואסו המפיק סיפר לעיתון העולם הזה: "כאשר באתי לעיריית ירושלים בהצעה שהלהקה תנגן במועדוני נוער, נתקלתי בסירוב מוחלט. זה היה לפני חמש שנים, בשנת 1964. כשאיש לא העלה על דעתו שלירושלים יכולה להיות להקת קצב משלה. חשבתי על איזה תכסיס לשכנוע. אז נקראה הלהקה בשם 'הפעמונים' וחשבתי שאם יהיה לה גיבוי של חברה בעלת שם ידוע, יהיה לי קל יותר לשכנע את העירייה. אז עשיתי הסכם עם חברת 'סוני' שיקראו ללהקה 'פעמוני סוני' וקיבלתי מהחברה 2,000 לירות לפרסום. התכסיס עזר ומאז מופיעה הלהקה בכל המועדונים בירושלים".

במודעה אחרת באותו עיתון נכתב: "האמרגן שלהם צילם אותם ושלח כמה מילים עליהם לירחון 'סוני' ביפן. זה התפרסם וכולם היו מאושרים. עד שהערבים אמרו שזה לא מוצא חן בעיניהם, ושהם יחרימו את הטרנזיסטורים. אז חברת 'סוני' כתבה לחברי הלהקה שיחליפו את השם. אז החברה כתבה. אז מה ?".

לאחר מספר ימים עברו האודישנים לאזור המרכז, ונבחנו בו להקות שייצגו את הערים תל אביב וחיפה.

ביום הפסטיבל נהרו למקום כ-5,000 איש. את האירוע הנחה בלבביות רבה אריה 'פפה' פלדמן וארבעת השופטים היו אלכס וייס, משה לרר, אבנר רוזנבלום ואורי אבנרי. כל להקה ביצעה שלושה פזמונים כשאחד מהם היה חייב להיות מושר בשפה העברית.

הזוכה בפרס 'שרביט הזהב' (שנקרא גם 'שרביט פז' על שם חברת הנפט שהעניקה אותו) הייתה להקת 'הכוכבים הכחולים', ששרה שירים מהמחזמר "שיער" ואת שירה המקורי, "שיר של שלום". את הפרס העניק ללהקה נציג החברה, אריה ברגור.

באחת ממודעות הפרסומת (בעיתון הבידור '8 בערב') צוטטו חברי הלהקה כשהם מחמיאים לאורי אבנרי, מפיק פסטיבל הקצב בו זכו: "בעת הופעה באילת, אף ניתנה לנו הזדמנות להכיר מקרוב את הרוח הצעירה של אנשי העולם הזה. כאשר היינו צריכים לשאת את הכלים הכבדים - נתן ח"כ אורי אבנרי יד, מבלי שנתבקש...".

על הופעתה של הלהקה בפסטיבל דווח בידיעות אחרונות: 'הכוכבים הכחולים היו המלוטשים ביותר מבחינה קולית. הופעתם הייתה המקצועית ביותר, אך מוטב היה אילולא ניסו לחקות את להקת 'המימד החמישי' ולו הכניסו קצת יותר מקוריות לפזמון שכתבו. אולם בסך הכל, השאירו את הרושם החיובי ביותר. וזאת הייתה כנראה הסיבה לזכייתם במקום הראשון'.

את המקום השני (פרס 'גיטרת הזהב') קטפה להקת 'נערי החצר', שהייתה היחידה שהשתמשה על הבמה גם בכלי נשיפה. היא שרה שיר מקורי בשם 'איש מזג האוויר' וגם את 'כל השבוע לך' (של החלונות הגבוהים) ו'אנשים' (מהמחזמר "מצחיקונת").

במקום השלישי זכתה (בפרס 'תופי הזהב') להקת 'השוקולדה'. צביקה פיק עמד בצידה הימני של הבמה, כשאצבעותיו רצות על האורגן, שהודבק בקדמתו שלט גדול ובו סמל חברת 'ויטמן', שהעניקה את חסותה לפסטיבל. מאחור נראו בבירור מגברי הגיטרות החשמליות של חברת 'גארט', שהעניקה גם היא את חסותה בערב זה. השוקולדה ביצעה שיר מקורי בשם "כשאת לצידי", שיר של הביטלס (מהאלבום הלבן) וגם שיר מהמחזמר "שיער".

על הופעת השוקולדה בידיעות אחרונות: "היא מספקת קצב ומרימה את הקהל על רגליו, אולם חסר להם עוד הרבה, מבחינה מוסיקלית, כדי לעורר עניין של ממש. החלק המוצלח ביותר בהופעתם היה הביצוע לשיר 'יום הולדת' של החיפושיות".

בפרס השיר העברי הטוב ביותר זכתה להקת 'פעמוני סוני' עם השיר 'איני יודע למה'. את הפרס, גביע 'העולם הזה', קיבלו חבריה על הבמה מידיו של אורי אבנרי.

נערת הגוגו שנבחרה לשנת 1969 היתה חנה יפרח, שעבדה למחייתה כבייביסיטר. ואחד הצופים המאושרים, דוד דרעי בן ה-16, זכה בווספה, עליה הרכיב באושר את אחת מנערות הגוגו שהתמודדו בתחרות.

להקת 'טין מייקרס' האורחת זכתה לקבל יחס מקומי לא רק מצד הקהל בפסטיבל אלא גם מצד כוחות המשטרה. אנשי מחלק הסמים הגיעו לפנות בוקר לבניין שברחוב יוחנן הגדי, שבצפון תל אביב, שם התגוררה הלהקה. שני שוטרים נכנסו לדירה והריחו בתוכה עשן מתקתק המוכר להם היטב. חלק מחברי הלהקה המופתעים מיהרו לזרוק את הסיגריות המפלילות דרך החלון, אך השוטרים המיומנים לא ויתרו ואיתרו את שנזרק. טלפון הורם חיש מהר לחיים סבן, האמרגן הישראלי של הלהקה, ובו הבשורה כי ה'טין מייקרס' שלו הפכו ל'טראבל מייקרס' והם עצורים. סבן המופתע, שהשגיח באותם ימים על להקה דנית נוספת בשם 'דייזי', הגיע חיש מהר למלון 'קדם' בו שהתה כדי להזהיר את חבריה מפני פשיטתה הצפויה של המשטרה. אזהרתו של סבן הייתה כטיפת מים קטנטנה לצד אש בשדה חשיש וחברי הדייזי נעצרו גם הם. הטין מייקרס, שהובאו בפני שופט ב-22 באוגוסט 1969, נשפטו לשלושה חודשי מאסר על תנאי בלבד.

הרצאות מרתקות ובלעדיות על הרוק הישראלי הישן והמשובח - כולל המון סיפורים בלעדיים שהאמנים סיפרו לי אישית. לפרטים והזמנה: 050-5616459

ב-24 ביולי בשנת 1971 פורסם בעיתון NME שלהקת דם, יזע ודמעות ביקשה מפול מקרטני להפיק את תקליטה הבא. זה לא יקרה, כמובן.

ב-24 ביולי בשנת 1976 פורסם בעיתון המוסיקה, SOUNDS, שלהקת דיפ פרפל כבר אינה קיימת.

כך נכתב שם: "להקת דיפ פרפל כבר לא - באופן רשמי. אחת מלהקות הרוק הכבד הוותיקות והמצליחות ביותר בבריטניה נפרדה. ההכרזה שפרסם השבוע המנהל של הלהקה, רוב קוקסי, אומרת שהלהקה 'לא תקליט או תופיע שוב ביחד בתור דיפ פרפל'.

הזמר של הלהקה, דייב קוברדייל, למעשה התפטר ממנה לאחר המופע האחרון שלה בליברפול במרץ האחרון, אך החדשות נשמרו בסוד עד ששאר חברי הלהקה יחליטו על תוכניותיהם העתידיות. קוברדייל דיבר השבוע על הלחצים של להישאר בפסגה כ'צביעות ושקר' של עולם הפופ. 'להיות על הבמה היה כמעט תמיד נהדר', אמר. 'דיפ פרפל עושה מוזיקה נהדרת אבל מחוץ לבמה לא שמחתי הרבה זמן'.

קוקסי אמר: 'היו לנו שלושה שינויים פרסונליים גדולים במהלך השנים. אף להקה אחרת לא נאלצה להתמודד עם בעיות כאלה. עשינו ושרדנו. כמובן שהיו כמה קונפליקטים אישיים אבל לא בגלל זה אנחנו מתפצלים. הסיבה האמיתית היא שהכישרונות שלהם צמחו מעל הלהקה. המוסיקה שלהם התבגרה מהרוק הכבד שהפך אותם למפורסמים'.

קוקסי לא הצליח למסור פרטים מיידיים על התוכניות העתידיות של כל אחד מחברי הלהקה, אך הוא מצפה לפרסם את המידע בשבוע הבא. עם זאת כבר ידוע שהגיטריסט, טומי בולין, כבר הרכיב להקה משלו והבסיסט, גלן יוז, הצטרף מחדש ללהקת טרפז, בה היה חבר בעבר.

סיבוב ההופעות העולמי האחרון של דיפ פרפל, שהחל בסתיו שעבר, הניב תגובות מעורבות מצד המבקרים והמופעים שלהם באפריל נחשבו בדרך כלל כאסון".

הנס של ניופורט: ג'וני מיטשל כובשת את הבמה ומדהימה את העולם. בתצוגת תכלית של כוח רצון וכישרון טהור, היוצרת והזמרת המוערכת, ג'וני מיטשל, הדהימה קהל של אלפים כשעלתה בהפתעה לבמת פסטיבל הפולק של ניופורט ב-24 ביולי 2022. היה זה מופע מלא וראשון שלה מאז שנת 2000, אירוע היסטורי ששלח גלי התרגשות ברחבי תעשיית המוזיקה וגרם גם לציניקנים הגדולים ביותר להזיל דמעה.

זה קרה ביום קיץ חם ברוד איילנד, במקום שבו נכתבו כמה מהפרקים החשובים ביותר בתולדות המוזיקה האמריקנית. הקהל, שהגיע לצפות בסט של הזמרת המצליחה ברנדי קרלייל תחת הכותרת "ברנדי קרלייל וחברים", לא תאר לעצמו מי תהיה ה"חברה" המרכזית. כאשר קרלייל, מעריצה נלהבת של מיטשל וחברה קרובה, הציגה את האורחת המיוחדת שלה, נשימה קולקטיבית של הלם ופליאה נשמעה ברחבי פארק פורט אדמס. והנה היא, ג'וני מיטשל, ישובה על כורסת קטיפה מוזהבת וחיוך ממזרי על פניה, מוכנה לכבוש מחדש את הבמה.

האירוע, שזכה לכינוי JONI JAM, היה הרבה יותר מסתם הופעה. זו הייתה חגיגה של חיים, של חברות ושל ניצחון הרוח האנושית. מיטשל, ששנים ספורות קודם לכן, בשנת 2015, סבלה ממפרצת מוחית קשה שבעקבותיה נאלצה ללמוד מחדש לדבר, ללכת, לנגן ולשיר, ישבה במרכז הבמה כמו מלכה אם. סביבה, במעין סלון מוזיקלי אינטימי, התאספו מיטב האמנים כדי לחלוק לה כבוד, ביניהם מרקוס ממפורד, ווינונה ג'אד, וצוות הנגנים של קרלייל.

המופע, שנמשך כשעה וכלל 13 שירים, היה מסע קסום דרך הקטלוג המפואר של מיטשל. היא לא הסתפקה בישיבה פסיבית; היא ניגנה סולו גיטרה חשמלית מרטיט ב-JUST LIKE THIS TRAIN, צחקה, סיפרה סיפורים והוכיחה שהקול הייחודי שלה, גם אם עמוק ומחוספס יותר, עדיין נושא את אותו עומק רגשי וחוכמה שהפכו אותה לאחת היוצרות הגדולות בכל הזמנים.

ברנדי קרלייל, הכוח המניע מאחורי הקאמבק המרגש הזה, ניצחה על האירוע ברגישות ובהערצה אין קץ. מערכת היחסים המיוחדת בין השתיים נרקמה בשנים שלאחר האירוע המוחי של מיטשל. קרלייל החלה לארגן "ג'אמים" קבועים בביתה של מיטשל בלוס אנג'לס, מפגשים מוזיקליים שסייעו לה להשתקם ולהתחבר מחדש למוזיקה שלה. מה שהתחיל כמפגשים פרטיים הפך, באותו ערב בלתי נשכח, לאירוע פומבי שהשיב את מיטשל למקומה הטבעי – באור הזרקורים.

רגע השיא של הערב, שגרם לזעזועי משנה ברשתות החברתיות, היה הביצוע שלה לשיר BOTH SIDES, NOW. בקול שהכיל חיים שלמים של אהבה, אובדן ותובנה, היא העניקה פרשנות חדשה ומצמררת לקלאסיקה הנצחית. הקהל והנגנים על הבמה כאחד, פרצו בבכי ספונטני. זה היה רגע נדיר של קתרזיס קולקטיבי, תזכורת נוגעת ללב לכוחה המרפא של המוזיקה.

ההופעה בניופורט, שם הופיעה מיטשל לראשונה ככישרון צעיר ומבטיח אי שם ב-1969, סגרה מעגל מרגש. זה לא היה רק קאמבק, זו הייתה הצהרה. ג'וני מיטשל, גם אחרי כל מה שעברה, נותרה אמנית חיונית, רלוונטית ומעוררת השראה. הקסם של אותו ערב לא היה אשליה חולפת. הוא היה אמיתי, והוא היה כולו שלה.

גם זה קרה ב-24 ביולי בשנת 1972:

ב-24 ביולי בשנת 1971 עבד דני ליין על אלבום סולו כשלפתע הטלפון צלצל ומעבר לקו הוא שמע את קולו של פול מקרטני, שהזמין אותו לסור אליו. ליין מיד הקפיא את ההכנות של אלבום הסולו ויצא ללונדון כדי לשמוע מה יש לפול להציע לו. בהמשך הם יקימו את להקת כנפיים.

ליין: "הייתי בתהליך עשיית אלבום סולו משלי (שנקרא 'אה... ליין!) באותו זמן. בדיוק סיימתי לעשות את המיקס הגולמי כשפול (מקרטני).התקשר אליי. זה היה, כאילו, גורל. איכשהו תמיד האמנתי שיום אחד אעבוד עם מישהו שאני מכיר ומכבד מאוד. ככה המעגל מתנהל".

ב-24 ביולי בשנת 2014 יישב אמן הטוויסט, צ'אבי צ'קר, את התביעה שלו עם חברת HP על האפליקציה שלה. מה קרה שם? לקרוא ולא להאמין...

זה היה בפברואר בשנת 2013 כשצ'אבי צ'קר תבע את חברת המחשבים HP, בסך חצי מיליון דולר, כי זו הציעה אפליקציה שפעלה תחת שמו והזמינה את המשתמשים בה למדוד את כושרם המיני לפי מידת נעליהם.

עורכי הדין של צ'קר דרשו חצי מיליארד דולר בגין נזקים הבלתי ניתנים לתיקון. "תביעה זו נוגעת לשמירה על שלמותו ומורשתו של אדם שהשקיע שנים רבות במלאכתו המוזיקלית וזכה לתפקיד אחד מגדולי הבדרנים המוזיקליים בכל הזמנים", הסביר עורך הדין ווילי גארי.

בחברה ניסו להסביר שצ'קר הוסר מכל הרישומים הרשמיים שלה, בספטמבר 2012, אבל רישום ישן של האפליקציה מציג את סיבתו, עם הנוסח שנכתב בה ונצמד לשמו: "כל אחת מכן רק מתחילה לראות מישהו חדש ותוהה מה גודל איברו. אז כל מה שאת צריכה לעשות זה לגלות את גודל הנעל של האדם ללא אכזבות וללא הפתעות". היזמים של האפליקציה, MAGIC APPS, התגאו בדרישה הבינלאומית של האפליקציה. זאת עד שהדבר הגיע לצ'אבי צ'קר, שדאג לרשום את שמו באופן מסחרי בשנת 1997.

עורכי הדין של הזמר טוענים כי האפליקציה "תטשטש ותכתים" את הסימן המסחרי הזה, ותקשר בין השם לדברים מיניים מגונים. בסופו של דבר הסדיר הזמר את התביעה מחוץ לכתלי בית המשפט, כשהחברה הסכימה לא לעשות שימוש עתידי בשם הבמה שלו, דמותו או סימני המסחר הקשורים אליו.

עורך דינו של צ'קר, מייקל סנטוצ'י, אמר כי העניין נפתר "לשביעות רצונם ההדדית של כל הצדדים". לא נמסר אם סכום הכסף עבר במלואו לאמן הטוויסט.

דרמה באולפן, גיטרות מתעופפות ומהפכה בהרכב: הסיפור המטורף מאחורי התקליט השני של יס.

ב-24 ביולי 1970, להקה צעירה ושאפתנית בשם יס שחררה לאוויר העולם את תקליטה השני, TIME AND A WORD. על פניו, עוד ציון דרך בתחילת קריירה של הרכב מבטיח. אך מאחורי החזות המכובדת והמוזיקה העשירה, התחוללה דרמה של ממש: קרבות אגו, מצוקה כלכלית, בגידות אמנותיות וסוף אחד שהיה בעצם התחלה חדשה ומזהירה.

בעוד המעריצים המעטים אך הנאמנים מיהרו לחנויות התקליטים באנגליה, מנהל הלהקה, רוי פלין, כסס ציפורניים בחרדה. הוא גילה לתדהמתו שהתקליט הראשון, שיצא שנה קודם לכן, לא הניב ולו פני אחד של תמלוגים. המכירות היו אפסיות. המשמעות הייתה הרסנית: חברת התקליטים ATLANTIC סירבה להעניק מקדמה כספית להקלטת התקליט השני. הכדור, או יותר נכון החשבון הבנקאי, התגלגל חזרה לפלין. הוא נאלץ, שוב, לממן את כל ההפקה היקרה מכיסו הפרטי שהיה כבר מרוקן לחלוטין. אך נראה שחברי הלהקה, שראשם כבר היה בעננים המוזיקליים, לא ממש התרשמו ממצוקתו של האיש שגילה אותם. הם דרשו שימשיך לממן את חזונם האמנותי, ופלין הבין בכאב שהתהום בינו לבין הלהקה שהקים הולכת ומעמיקה.

סימפוניה לסטודנטים וגיטריסט ממורמר

בהשראת הצלחתן של להקות כמו המודי בלוז, הנייס ודיפ פרפל לשלב תזמורות סימפוניות ביצירותיהן, חברי יס החליטו שגם תורם הגיע להישמע גרנדיוזיים. הניסיון הראשון היה להשתמש במלוטרון, אותו מכשיר קלידים קסום שידע לדמות כלי מיתר, אך הקלידן טוני קיי, איש של פשטות ואהבה גדולה לאורגן ההאמונד שלו, פשוט לא הסתדר עם המכשיר המסורבל. הפתרון הבא היה יקר משמעותית: לשכור תזמורת אמיתית של כלי קשת ונשיפה. לצורך המשימה גויסו סטודנטים צעירים מהרויאל קולג' הלונדוני, והמנצח טוני קוקס הובא כדי לכתוב את העיבודים התזמורתיים המורכבים.

כדי להוסיף שמן למדורה, לאולפן הובא מפיק חדש, טוני קולטון, חבר קרוב של הסולן ג'ון אנדרסון וזמר בלהקת POET AND THE ONE MAN BAND. הנוכחות של קולטון התבררה כזרז לאסון. הוא הסתכסך כמעט מיד עם הגיטריסט פיטר בנקס. קולטון, בניסיון לעצב את הצליל של יס, דרש מבנקס לנגן בסגנון של גיטריסטים כמו אלברט לי או ג'ימי פייג'. עבור בנקס, זו הייתה יריקה בפרצוף. הוא תיעב את סגנון הנגינה של פייג' וראה בדרישה עלבון צורב. באחד מסשני ההקלטה הרתחניים, איבד בנקס את עשתונותיו, השליך את גיטרת הריקנבקר היקרה שלו בכעס לעבר המפיק ואיים לפרוש מהלהקה על המקום.

העלבון הגדול עוד יותר הגיע בשלב המיקסים. בנקס גילה בזעם כי קולטון החליש כמעט לחלוטין את ערוצי הגיטרה שלו, ובמקומם הגביר את התזמורת שניגנה, לא פחות ולא יותר, את אותם קווים מלודיים שבנקס עצמו המציא. הגיטריסט חש שמחקו אותו מהיצירה. למעשה, מי שרוצה לשמוע איך התקליט היה אמור להישמע במקור, יכול לחפש את ההדפסה הגרמנית המקורית של התקליט, שם המיקס שונה, הגיטרה של בנקס דומיננטית ועוצמתית הרבה יותר, והצליל כולו חי ובועט.

חברים מביאים חברים, גיטרות לא מכוונות

הצרות של פיטר בנקס לא הסתיימו כאן. שיר הנושא של התקליט נכתב על ידי ג'ון אנדרסון יחד עם חברו הוותיק דייויד פוסטר, שניגן איתו בעבר בלהקה בשם THE WARRIORS. באופן טבעי, הוחלט להביא את פוסטר לאולפן כדי שינגן את תפקיד הגיטרה האקוסטית בשיר. "זו הייתה החלטה מכוונת של ג'ון ליצור שיר שיישמע כמו HEY JUDE של הביטלס," סיפר בנקס שנים לאחר מכן. "אבל היה לי קשה מאוד עם השיר הזה. דייויד פוסטר ניגן את תפקיד הגיטרה הנוראי הזה כשהוא מזייף באופן נוראי, רחוק מלהיות מכוון. רציתי שהערוץ שהוא הקליט יימחק לאלתר, זה היה אמור להיות רק סקיצה. אמרתי שאני אקליט את התפקיד במקומו כמו שצריך. כולם אמרו לי, 'אל תדאג פיטר, תעשה את זה אחר כך', אבל 'אחר כך' כמובן מעולם לא הגיע." כדי להוסיף חטא על פשע, פוסטר, שהיה גם חבר של המפיק קולטון, שר גם קולות רקע בשיר. "קולטון היה חסר כבוד," סיכם בנקס, "ולא רק כלפיי. הוא גם דרש מהמתופף ביל ברופורד לנגן כמו רינגו".

הצד האמנותי: הצלחה למרות הכל

למרות הכאוס, התקליט מכיל רגעים מוזיקליים מופלאים. שמונה שירים נכנסו לתקליט, ושיר תשיעי ומצוין בשם DEAR FATHER נדחק לצד ב' של סינגל. התקליט נפתח בגרסת כיסוי מפתיעה לשיר של ריצ'י הייבנס, NO OPPORTUNITY NECESSARY NO EXPERIENCE NEEDED. בנקס חשף: "לקחנו את המוטיב המוזיקלי מהמערבון THE BIG COUNTRY, עם ברברה סטנוויק. האיש שכתב את המוזיקה לסרט, ג'רום מורוס, לא קיבל על זה קרדיט. אבל היי, גם אני בקושי קיבלתי." עוד כיסוי מרשים הוא לשיר EVERYDAYS של להקת באפלו ספרינגפילד, שהעיבוד התזמורתי העניק לו ממד חדש ועשיר.

לצד אלה, בולטים שירים מקוריים מורכבים כמו THEN היפהפה, ו-ASTRAL TRAVELLER, בו השירה של אנדרסון הועברה דרך מגבר לזלי מסתובב של אורגן ההאמונד ויצרה אפקט מהפנט וסוריאליסטי. נגינת הבס של כריס סקווייר כבר כאן מציגה את הסאונד הייחודי שלו, והתיפוף של ביל ברופורד מלא במקוריות ג'אזית. אך כוכב התקליט הוא ללא ספק הקלידן טוני קיי, שתפקידי ההאמונד שלו פשוט אדירים. הסולו המרהיב שלו פותח את הצד השני של התקליט, בשיר THE PROPHET, ומכיל רפרנסים ליצירה "כוכבי הלכת" של הולסט, שהייתה פופולרית מאוד בקרב מוזיקאי הרוק הבריטים באותה תקופה.

העלבון הסופי: הגיטריסט הלא נכון על העטיפה

אך אולי העלבון הגדול מכל עבור פיטר בנקס לא היה מוזיקלי, אלא ויזואלי. עטיפת התקליט בבריטניה הציגה איור של אישה עירומה, אך בארצות הברית, חברת התקליטים חששה מהתמונה הפרובוקטיבית והחליטה להחליף אותה בתצלום של הלהקה. הבעיה? עד שהתקליט יצא באמריקה, פיטר בנקס כבר פוטר והוחלף בגיטריסט חדש בשם סטיב האו. התוצאה הייתה אבסורדית: על עטיפת התקליט האמריקאית מופיע סטיב האו, גיטריסט שלא ניגן ולו תו אחד בתקליט, בעוד פיטר בנקס, שכל הגיטרות הן שלו, נמחק מההיסטוריה הוויזואלית של היצירה.

סוף עידן, תחילת מהפכה

כצפוי, התקליט נכשל מסחרית, בדיוק כמו קודמו. המתח הגיע לשיא. אנדרסון וסקווייר החליטו שהם צריכים מנהל חדש ופיטרו את רוי פלין המסכן, שלאחר משא ומתן הצליח להבטיח לעצמו חוזה של חמישה אחוזים מכל הכנסה עתידית של הלהקה - עסקה שתהפוך אותו לאיש עשיר מאוד שנים ספורות לאחר מכן (לא סתם יש יצירה בתקליט FRAGILE ששמה FIVE PERCENT FOR NOTHING). כמתנת פרידה, הם העניקו לו מצית עם הקדשה. מיד אחריו, הגיע תורו של פיטר בנקס לקבל את מכתב הפיטורין.

במגזין מלודי מייקר פורסם ביולי 1970: "רבים חששו שהלהקה התפרקה, אך האמת היא שהיא פשוט התארגנה מחדש. הגיטריסט המקורי, פיטר בנקס, כבר לא כאן. במקומו הגיע סטיב האו, שמביא איתו אפשרויות חדשות לחלוטין." ביל ברופורד סיפר למגזין: "היינו מותשים. סטיב הוא גיטריסט נהדר שמשתף פעולה, בעוד פיטר היה נגן שלא אמר מילה. עם סטיב אנחנו יכולים ליצור הרמוניה ווקאלית בשלושה קולות, ואנחנו מכינים לקהל ביצוע מיוחד לשיר 'אמריקה' של סיימון וגרפונקל, בעיבוד שונה לחלוטין." סטיב האו הוסיף: 'זה כיף לעבוד עם להקה זו וזו הפעם הראשונה בה אני עובד בהרכב שיש בו אורגן' ... "

אז TIME AND A WORD נותר אולי התקליט הכי פחות מוערך של יס, אך הוא מהווה מסמך מרתק של להקה על פרשת דרכים. זה הניצוץ שהצית את תור הזהב של יס והוביל אותם ליצירת המופת שתבוא שנה לאחר מכן, THE YES ALBUM, ותשנה את פני הרוק המתקדם לנצח. והאמת? זה אחד התקליטים הכי אהובים עליי של להקת יס.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.