רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-24 בינואר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-24 בינואר (24.1) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"השנה היא 1967 ומיק ג'אגר היה בכלא ורוברט פרייזר היה בכלא. עכשיו קשה להעלות על הדעת איך זה באמת היה, כי בסופו של דבר ההרשעה של מיק בוטלה. אבל היה רגע ארוך ונורא שבו זה נראה כאילו הם ייהרסו. ובגלל מה? על לקיחת אל.אס.די ולראות את אלוהים, למען השם. הגעתי לכלא שבו היה מיק בתא עם רוברט. רוברט היה קודר ומקבל את גורלו, אבל מיק לא. מיק היה מוטרד יותר ממה שראיתי אותו אי פעם, די נואש למעשה. בחלומות הכי פרועים הוא לא חשב שדבר כזה יקרה אי פעם איתו. זו הייתה צניחה מבעיתה ארצה. הוא לא האמין והוא לא הצליח להסתגל לזה. מיק ישב שם בתאו ויבב ואמר, 'מה אני אעשה? מה לעזאזל אני אעשה?' הוא התחיל לבכות ללא שליטה. באותו רגע התפרקתי. אני פשוט לא יכולתי להתמודד עם הפגנת רגשות סוחפת. חוסר האונים של מיק לא גרם לי לחוש חמלה כלפיו, למרבה הבושה. 'אלוהים, מיק, תתאפס על עצמך!' אמרתי לו. 'מה השוטרים יחשבו עליך כשהם יראו אותך מתפרק ככה? אתה רק מאשר את התמונות הכי גרועות שלהם עליך. הם יחשבו שאתה פשוט כוכב פופ מפונק חסר עמוד שדרה'.

אז הוא קצת נרתע, אבל הוא הפסיק לבכות מיד. אני לא חושבת שהוא הכיר את הצד הזה באופי שלי. זה היה קשה מאוד. אבל זה היה לגמרי הדבר הלא נכון לעשות. מיותר לציין שהוא מעולם לא הראה שוב את הצד הזה של עצמו. תמיד התחרטתי על התנהגותי. במקום הבזק של כנות רגשית אמיתית, כל מה שיכולתי לומר היה 'תתיישר על עצמך!' אולי זו הייתה עצה טובה אם הייתה מגיעה מאדם אחר. אולי. אבל ממני זה בהחלט לא היה דבר טוב. אני לא מכירה את קוד של הדברים האלה בדיוק, אבל אני יודעת שזה נורא לגבר שאישה תתנהג אליו כך. זה כמו להפוך לאמא שלו. בהחלט בניגוד לכללים. חלק מהתגובה שלי הגיעה מתחושת חוסר האונים שלי. זה כאב נורא לראות את מיק בכלא, ולא היה שום דבר שיכולתי לעשות בקשר לזה" (מריאן פיית'פול)

ב-24 בינואר בשנת 1972 יצא תקליט הסולו השני של פול סיימון, שנושא את שמו.

בעוד המעריצים מחו דמעה על פירוק הצמד סיימון וגרפונקל, פול סיימון היה עסוק בלתכנן את הצעד הבא שלו עם תקליט סולו. למרות שזה היה טכנית התקליט השני שלו (הראשון, THE PAUL SIMON SONGBOOK, שיצא באנגליה ב-1965 ונעלם די מהר מהרדאר), התקליט הזה הרגיש כמו הצהרת העצמאות האמיתית שלו.

סיימון לא סתם הוציא אוסף שירים; הוא יצא למסע מוזיקלי חובק עולם, כשהוא משאיר מאחור את ההרמוניות השמימיות. התקליט הזה היה אייטם לוהט עוד לפני שהמחט נגעה בוויניל, והוא הציג צד חדש לגמרי של הזמר היהודי-אמריקאי מניו יורק.

הלהיט שפתח את התקליט, MOTHER AND CHILD REUNION, הגיע ממקום הכי לא צפוי שיש. השם הדרמטי של השיר הגיע בכלל מתפריט של מסעדה סינית בצ'יינטאון בה סיימון סעד. המנה בתפריט שנקראה כך הכילה עוף וביצה, וסיימון חשב שזה שם מצוין לשיר. אבל השיר עצמו לא עסק באוכל. סיימון כתב את השיר בתגובה לשירו של ג'ימי קליף, VIETNAM, שבו אם מקבלת מכתב המבשר על מות בנה בשדה הקרב. מבחינה מוזיקלית, סיימון עשה היסטוריה קטנה עם הרצועה הזו. הוא טס עד קינגסטון, ג'מייקה, כדי להקליט באולפני DYNAMIC SOUNDS, והפך לאחד המוזיקאים הלבנים האמריקאים הראשונים שהקליטו מוזיקת רגאיי אותנטית. הוא גייס את הלהקה של ג'ימי קליף לנגן איתו, אבל החליט להקליט את השירה שלו מאוחר יותר בניו יורק כי, לטענתו, הוא לא הצליח לשיר כמו ג'מייקני בלי שזה יישמע מגוחך.

ואז הגיע השיר המסתורי והקופצני ME AND JULIO DOWN BY THE SCHOOLYARD. כולם התאהבו בקצב, שכלל שימוש בכלי נגינה ברזילאי בשם קוויקה שנשמע כמו קוף צוחק, אבל אף אחד לא הבין על מה השיר מדבר. הסיפור עוסק בשני חבר'ה שמסתבכים בצרות, אבל מה בדיוק היה הפשע? כשנשאל על כך, סיימון ענה בכנות האופיינית לו: "אין לי מושג על מה זה. דמיינתי משהו סקסואלי. אבל אני לא מנסה להבין באמת מה שאני אומר או שר". השיר הפך לקלאסיקה מיידית, והזכיר גם את "מלכת קורונה", שכונה ברובע קווינס בניו יורק, ואת הכומר הרדיקלי, שהיה כנראה התייחסות לאקטיביסט דניאל בריגן שהיה בכותרות באותה תקופה.

אבל סיימון לא עצר שם. בתקליט הוא חזר לשתף פעולה עם ההרכב LOS INCAS, איתם עבד על הלהיט EL CONDOR PASA, בשיר המהפנט DUNCAN. השיר, שמספר על בנו של דייג שיוצא למסע גילוי עצמי, הציג נגינת חלילים דרום-אמריקאית והפך לאחד השירים האהובים בתקליט. השיר נפתח בתיאור של זוג בחדר הסמוך במוטל זול שעושה רעש כל הלילה, סיטואציה שסיימון תיאר בהומור יבש ומופלא.

עוד רצועה מעניינת בתקליט הייתה RUN THAT BODY DOWN, שיר שבו סיימון מדבר ישירות לעצמו ולפגי אשתו, ומזהיר את שניהם להאט את הקצב ולשמור על הבריאות. זה היה תקליט שבו סיימון הוריד את המסכות. הוא לא היה צריך הפקות ענק; הוא היה צריך רק גיטרה, כמה רעיונות מבריקים, ואומץ ללכת למקומות חדשים.

אז התקליט הזה הוכיח לעולם שפול סיימון הוא אמן ענק בפני עצמו שיודע לקחת השראה מתפריט סיני ולהפוך אותו לזהב טהור.

ובשביל התמונה, שלפתי ראיון שנערך עמו באותה שנה לרולינג סטון...

איך היית מתאר את מערכת היחסים הנוכחית שלך עם ארט גרפונקל? זו מערכת יחסים זהירה. אנחנו מסתדרים על ידי שמירה על כללים מסוימים.

אתם מודעים למה שמרגיז זה את זה? אנחנו משתדלים לא להרגיז.

האם היה עימות ספציפי, פגישה או החלטה שהובילו לסיום השותפות הזו? לא, אני לא חושב שהיה. במהלך העבודה על 'גשר על מים סוערים' היו רגעים רבים שפשוט לא היה כיף לעבוד יחד. זו הייתה עבודה קשה מאוד ומורכבת, ושנינו חשבנו... אני חושב שארטי אמר שהוא מרגיש שהוא לא רוצה להקליט, ואני יודע שאמרתי שאני מרגיש שאם אני צריך לעבור סוג כזה של מתיחויות אישיות*, לא ארצה להמשיך לעשות את זה. ואז, כשהאלבום הסתיים, ארטי התכוון לעשות את CARNAL KNOWLEDGE ואני פניתי לעשות אלבום לבד. לא אמרנו שזה הסוף. לא ידענו אם זה הסוף או לא, אבל כך התברר עד שהסרט יצא ועד שהאלבום שלי יצא.

מה היו הרגשות המיידיים לאחר הפיצול? היסטוריית ההצלחות הפכה למכשול. נהיה קשה יותר להשתחרר ממה שאנשים מצפים ממך לעשות. מנקודת המבט הזו, אני שמח שלא הייתי צריך לכתוב המשך של 'סיימון וגרפונקל' ל'גשר על מים סוערים', שלדעתי היה בוודאי מאכזב אנשים. זה היה קשה לי, קשה לשנינו. אבל זה קשה יותר לכותב החומר, כי הוא זה שלוקח את האחריות.

אז הפירוק של סיימון וגרפונקל היה דרך להוריד מעצמך הרבה לחץ. כן. וזה השאיר אותי חופשי לעשות מה שאני רוצה. רציתי לשיר סוגים אחרים של שירים, שסיימון וגרפונקל לא היו עושים. 'איחוד של אמא וילד', למשל, הוא לא שיר שבדרך כלל הייתם חושבים שסיימון וגרפונקל היו מבצעים. בשבילי זו הייתה הזדמנות להמר קצת.

כשסיימון וגרפונקל היו הכי פעילים בהופעות - בסביבות 1968 - איך הייתה מערכת היחסים היומיומית בין שניכם? איך תפקדתם בדרכים? אני זוכר שהדברים היו די נעימים במובן זה שהסתדרנו. היה קשה ומשעמם להיות בדרכים כל כך הרבה. תמיד הרגשתי מוזר בדרכים; הייתי במצב של מעין היפנוזה. עשיתי דברים באופן מכאני: הגעתי למקום, הלכתי לאולם, בדקתי את המיקרופונים, החלפתי את מיתרי הגיטרה, קראתי את המברקים, ביררתי מי ממכריי מגיע להופעה, תכננתי מה לעשות אחרי ההופעה ובדרך כלל ניסיתי למצוא מסעדה הגונה בעיר – וזהו. סתם הסתובבתי עם חברים, בהנחה שהיו חברים במקום.

הפרידה הייתה קשורה להתרחקות טבעית ככל שהתבגרנו, ולחיים הנפרדים שהיו אינדיבידואליים יותר. היו לנו פעילויות אחרות. היו לי אנשים שונים ותחומי עניין שונים, והעניין של ארטי בקולנוע הוביל אותו לאנשים אחרים. המאמץ היחיד היה לשמור על השותפות.

כי זה לא היה טבעי? אתה חייב לעבוד על שותפות. אתה צריך להשקיע בזה, אתה חייב... בשלב זה לא היה לחץ גדול להישאר ביחד, מלבד הכסף, שהייתה לו עלינו השפעה מועטה מאוד. בהחלט לא התכוונו להישאר ביחד רק כדי להרוויח הרבה כסף; לא היינו צריכים את הכסף. ומבחינה מוזיקלית, זה לא ממש היה צוות יצירתי, כי ארטי הוא זמר ואני כותב, נגן וזמר. לא עבדנו יחד ברמה היצירתית של הכנת השירים. אני עשיתי זאת. כשנכנסנו לאולפן נהייתי יותר ויותר "אני", דומיננטי באולפן, יוצר את השירים ובוחר את המוזיקאים, בין השאר מפני שבחלק ניכר מהזמן בהקלטת התקליט האחרון שלנו, ארטי לא היה שם. האחריות הזו נפלה עליי.

ארטי ואני חלקנו אחריות אבל לא יצירתיות. למשל, תמיד אמרנו שארטי מעבד את המוזיקה. כל מי שמבין משהו ידע שזו הייתה בדיה – איך בחור אחד יכול לכתוב את השירים והבחור השני יעשה את העיבוד? איך זה קורה? אם מישהו כותב את השיר, ברור שיש לו מושג לגבי העיבוד. אבל כשזה הגיע לקבלת החלטות – תמיד היינו ארטי ואני. וזה הפך לקשה יותר עבורי בשלב מאוחר יותר.

רק באלבום שלי התחלתי לחשוב לעצמי: 'מה אני באמת אוהב?'. באלבום שלי למדתי שכל היבט בו צריך להיות נתון לשיקול דעתך. אתה צריך לומר: 'רגע, עצור, האם זה הקצב הנכון? האם זו הגישה הנכונה?'. זו ההחלטה שלך. אף אחד אחר לא יכול לעשות את זה".

מתופף האולמנים ירה בעצמו! ב-24 בינואר בשנת 2017 התאבד המתופף המקורי של להקת האחים אולמן, בוץ' טראקס.

הסצנה בדירה בפלורידה הייתה רחוקה מלהיות זוהרת. טראקס, אז בן 69, נאבק בשדים שלא היו רק מוזיקליים. הדיווחים מאותה תקופה חשפו תמונה עגומה של לחצים כלכליים כבדים – חובות מס מעיקים (אני מדברים על סכומים שגרמו למס ההכנסה האמריקאי, ה-IRS, לדפוק בדלת בעקשנות) ואילוץ למכור את בית חלומותיו. באותו ערב מר, מול עיניה של אשתו מלינדה, הוא הרים אקדח וירה בראשו. השיחה שמלינדה ביצעה למוקד החירום הייתה היסטרית; היא דיווחה למוקדנית שבעלה ירה בעצמו, בעודו עדיין נושם את נשימותיו האחרונות. כוחות המשטרה שהגיעו לזירה בווסט פאלם ביץ' מצאו את המוזיקאי במצב אנוש, והסוף היה בלתי נמנע.

העולם לא נשאר אדיש. גרג אולמן, הסולן והקלידן (שבעצמו ילך לעולמו מספר חודשים בלבד לאחר מכן), שחרר הצהרה שגרמה גם לקשוחים שבמעריצים להזיל דמעה: "כואב לי הלב", אמר גרג אולמן בהצהרה. "איבדתי אח נוסף וזה כואב מעבר למילים. בוץ' ואני הכרנו מאז שהיינו נערים והיינו חברים בלהקה למעלה מ-45 שנה. הוא היה איש נהדר ומתופף נהדר ואני אתגעגע אליו לנצח. נוח בשלום, אחי בוץ'."

אבל בואו נחזור רגע לקצב, כי שם טראקס באמת חי. הוא לא היה סתם עוד מתופף ששומר על הזמן; הוא היה אלמנט חשוב ביותר בהצלחת האולמנים. לצד המתופף ונגן כלי ההקשה, ג'אי "ג'איימו" ג'וני ג'והנסון, ובהשפעת חטיבות מתופפים כפולות כמו שהיו בלהקות של ג'יימס בראון ואוטיס רדינג, טראקס עזר להניח את הבסיס הריתמי לתיפוף בזרם הרוק הדרומי. הדינמיקה ביניהם הייתה ייחודית: ג'איימו הביא את הג'אז, את התחכום והסלסולים, בעוד טראקס הביא את הפטיש, את הכוח הגולמי שדחף את הלהקה קדימה גם כשהג'אמים נמשכו 30 דקות.

הגיטריסט של האחים אולמן, דיקי בטס, הסביר את זה באופן שלא משאיר מקום לספק לגבי מי החזיק את ההגה: "ג'איימו היה מתופף ממש טוב, אבל יותר בשביל הריפוד. הוא לא באמת היה מסוגל להתמודד עם הכוח של הדבר", אמר בטס. "היינו צריכים את בוץ', שהיה לו הכוח הזה, כרכבת משא. זה סידר את ג'איימו בצורה מושלמת". למרות שג'איימו עזב וחזר ללהקה באייטיז, טראקס סיפק קצב קבוע לאורך כל חייה של הלהקה.

האוויר שההוליס נושמים! ב-24 בינואר בשנת 1974 יצא תקליטון חדש ללהקת ההוליס, עם גרסתה לשיר הבלדה THE AIR THAT I BREATHE.

השיר, פרי עטם של הצמד המוכשר אלברט המונד ומייק הייזלווד, הפך במהרה ללהיט ענק עבור הלהקה הבריטית, אך למרבה האירוניה, הוא גם סימן את אקורד הסיום המשמעותי בקריירה המפוארת שלהם במצעדים הבינלאומיים.

למרות שהשיר הפך למזוהה לחלוטין עם ההוליס, חדי האוזן ידעו לספר כי הגרסה המקורית הוקלטה שנה קודם לכן, ב-1973, על ידי לא אחר מאשר פיל אוורלי בתקליט הסולו שלו STAR SPANGLED SPRINGER. הגרסה של אוורלי הייתה איטית יותר, והעיבוד של ההוליס העניק לשיר את הדרמה שהייתה חסרה לו כדי לכבוש את העולם. השיר טיפס במהירות במצעד הבריטי ונעצר רק במקום השני, כשהוא מותיר את המקום הראשון ללהיט SEASONS IN THE SUN של טרי ג'קס. בארצות הברית הוא הגיע למקום השישי ומכובד במצעד הבילבורד, הישג מרשים בהחלט עבור להקה שהייתה בסביבה עוד מימי הפלישה הבריטית הראשונה.

הטקסט של השיר הציג רומנטיקה טוטאלית, אולי אפילו קיצונית מעט; הוא עסק בבחור שהאישה שאיתו מגשימה את כל רצונו ולכן הוא יכול לחיות בלי הדברים הבאים כל עוד יש לו את אהבתה: סיגריות, שינה, אור, צליל, מזון וספרים. רשימת מכולת די בסיסית להישרדות, אם תשאלו אותי, אבל כנראה שאהבה חזקה יותר מניקוטין ופחמימות.

אבל איך בכלל השיר הזה הגיע לידיים של ההוליס? ובכן, מסתבר שלפעמים הכוח האמיתי בתעשיית המוזיקה נמצא בידיים של צוות המשרד. מתופף הלהקה, בובי אליוט, בספרו: "אלן (קלארק הזמר) אמר לי שהמזכירות של המפיקים רון ריצ'רדס וג'ורג' מרטין, שירלי וקרול, שמעו שיר שיהיה אידיאלי עבור ההוליס באלבום של פיל אוורלי. שירלי, שהייתה בסביבה מאז שהתחלנו לעבוד באבי רואד, ישבה לעתים קרובות בהקלטות הערב שלנו. היא הייתה דמות די כייפית. היא הייתה מתבדחת עם רון ומציעה רמיזות חוצפניות והערות לכל בחדר הבקרה. הקשבנו לשיר ששירלי וקרול ציינו והחלטנו שהן צדקו. זו הייתה בלדה יפה של אלברט האמונד ומייק האזלווד בשם 'האוויר שאני נושם'. החלטנו להקליט את זה בתור הסינגל הבא אפשרי. ימים לאחר מכן הקלטנו את תפקידי הבסיס. אלן פרסונס גרם לתופי הלודוויג שלי להישמע גדולים כמו טימפני.

עכשיו היינו צריכים מישהו שיספק את הגימור התזמורתי. רון התקשר לג'וני סקוט, שתזמר את HE AIN'T HEAVY בשנת 1969, אבל הוא היה עסוק בעבודה על הפרויקט שלו. הוא המליץ על המתזמר-המלחין כריס גאנינג. ההקדמה הייחודית עם הגיטרה הייתה כולה של טוני היקס, בסיוע אלן פארסונס שהשתמש במגבר לזלי של אורגן האמונד. כשמאזינים להקלטה של השיר, זה נשמע כאילו ניגנתי עם התווים של מי שתיזמר, אבל העובדה שזה היה הפוך. תפקיד התופים, שכבר הוקלט, הכתיב את מה שהיה עליהם לכתוב עבור הליווי התזמורתי".

העבודה באולפן הייתה מלאכת מחשבת של סאונד. טכנאי ההקלטות היה אלן פרסונס, האיש שזכה לתהילה בזכות עבודתו על התקליט THE DARK SIDE OF THE MOON של פינק פלויד. הסולו הפותח של השיר, אותו צליל גיטרה בלתי נשכח שניגן טוני היקס, הושג על ידי חיבור הגיטרה למגבר לזלי – מכשיר שנועד במקור לאורגני האמונד ומסתובב כדי ליצור אפקט של ויברטו עמוק. הפרט המעניין הוא שההוליס לא ידעו תווים, ולכן המתזמר כריס גאנינג נאלץ להגיע לאולפן, להקשיב לפסנתר שניגן את המנגינה ולכתוב את התפקידים עבור התזמורת הסימפונית בו במקום.

אך בעוד שהביצוע היה שמיימי, ההשראה לכתיבת השיר הייתה אפורה ואפילו מעט עגומה. אלברט האמונד על כתיבת השיר: "פשוט התאהבתי בבחורה. היה לנו איזשהו רומן קצר ופשוט התאהבתי מעל הראש, אני מניח שהייתי צריך להיות עם המשפחה שלי והייתי כל כך בודד בלוס אנג'לס. השיר הוא לא על הבחורה אלא יותר בהשראת הבדידות, בלוס אנג'לס. לכולם שם יש מכונית והם לא נפגשים ברחובות כמו בניו יורק. ואז יש את הערפיח... מבחינה לירית, אפשר לחשוב שכתבתי אותו כנראה לאישה הכי יפה שקיימת בעולם. ולמעשה, השיר נכתב לאדם מכוער מאד מבחינה פיזית היא לא הייתה בחורה נאה למדי, אבל היא הייתה אדם נהדר בפנים. היא העניקה לי מחסה בלוס אנג'לס כאשר לא היה לי בכלל מקום ללון בו. לא היה לי כסף, לא היה לי גרין קארד, לא יכולתי לעבוד, יכולתי להיות חסר בית. והאוויר שהייתי זקוק לו לנשימה בא מהערפיח שהיה שם. בכל פעם שהתעוררנו, היינו מסתכלים על גבעות הוליווד וזה היה כמו מפלצת צהובה שם למעלה".

באורח פלא, הסיפור של השיר הזה לא נגמר בשנות השבעים. כמעט עשרים שנה מאוחר יותר, בשנת 1992, להקה צעירה בשם רדיוהד שחררה את הלהיט הגדול שלה CREEP. המאזינים, ובעיקר עורכי הדין, שמו לב לדמיון מחשיד מאוד במהלך האקורדים ובמלודיה בין הבית של CREEP לבין הבית של THE AIR THAT I BREATHE. לאחר הליך משפטי, אלברט המונד ומייק הייזלווד קיבלו קרדיט ככותבים משותפים של הלהיט של רדיוהד וזכו לתמלוגים נאים. המונד הגיב על כך בקלילות ואמר שרדיוהד היו כנים לגבי זה, ושהוא לא רצה לקחת מהם כל אגורה, אלא רק לקבל את ההכרה שמגיעה לו. כך יצא שחלק מההכנסות של אחד השירים המגדירים של שנות התשעים זרמו היישר לכיסם של יוצרי הבלדה משנות השבעים. האמת? זה נשמע לי תמוה - כל הסיפור הזה. הרי מדובר פה בארבעה אקורדים בלבד שחוזרים זה אחרי זה במחזוריות. יש הרי המוני צירופי אקורדים שנעים בין שירים שונים, בדיוק כך, וללא בעיה. אז מדוע פה נפסק לטובת כותבי הלהיט של ההוליס? נו, הכל תלוי באופן בו משכנעים את השופטים.

במשך השנים, השיר זכה לחידושים רבים נוספים ובסופו של דבר הוא גם נשאר כעובדה ליכולת של ההוליס לקחת שיר טוב ולהפוך אותו ליצירת מופת של הרמוניות והפקה, רגע לפני שהמסך ירד על תור הזהב שלהם.

הופעה מיוחדת עם סאונד רע בהחלט של הדלתות - עם בסיסט וכלי נשיפה! ב-24 בינואר בשנת 1969 הופיעה להקת הדלתות במדיסון סקוור גארדן בניו יורק.

להקת הדלתות הגיעה לעיר הגדולה כדי לכבוש את אחד האולמות המפורסמים בעולם, בערב שהפך לאחת מנקודות הציון המרתקות (ולעיתים הביזאריות) בהיסטוריה של הרוק. הקופות רשמו סולד-אאוט מוחלט, ולמעלה מ-20,000 צופים נדחסו פנימה. הלהקה, בשיא כוחה המסחרי, גרפה באותו ערב סכום דמיוני לאותה תקופה של מעל 50,000 דולר – מה שהפך אותם לאחד ההרכבים המתוגמלים ביותר של שנת 1969.

אבל זה לא היה סתם עוד ערב של ארבעת המופלאים מלוס אנג'לס. אל ג'ים מוריסון, ריי מנזרק, רובי קריגר וג'ון דנסמור הצטרף אורח נדיר: הבסיסט הארווי ברוקס. ברוקס היה אחד היחידים שהופיעו עם הדלתות במשך מופע שלם, מהלך שנחשב חריג עבור הלהקה שהתגאתה בכך שהקלידן שלה מספק את תפקידי הבס ביד שמאל. אם זה לא מספיק - יחד עם חברי הלהקה ניצבו, על הבמה, תזמורת כלי נשיפה מצומצמת. היה זה מופע מיוחד שנועד לקדם את החומרים מהתקליט שבדרך, THE SOFT PARADE.

התקליט הזה, שעתיד היה לצאת רק ביולי של אותה שנה, סימן תפנית חדה בסגנון הלהקה – יותר כלי נשיפה, יותר עיבודים מורכבים, וקצת פחות בלוז-רוק מחוספס. השיר המפורסם ביותר מהתקליט, TOUCH ME, נוגן בהופעה וחשף סיפור משעשע מאחורי הקלעים: במקור, השיר נקרא HIT ME. ג'ים מוריסון, בחכמתו, הטיל וטו על המילים המקוריות של רובי קריגר מחשש שהקהל השיכור יקח את ההזמנה מילולית וינסה להכות אותו על הבמה. בסוף השיר, אגב, מוריסון צועק STRONGER THAN DIRT – סיסמה שנלקחה בכלל מפרסומת לאבקת כביסה מאותה תקופה, סוג של בדיחה פנימית שהפכה לקלאסיקה.

שיר נוסף שבלט באותו ערב מהתקליט החדש היה TELL ALL THE PEOPLE. השיר נכתב על ידי הגיטריסט רובי קריגר, אבל גרם למתיחות לא קטנה: מוריסון תיעב את השורה GET YOUR GUNS וחשש שהקהל יחשוב שהוא מעודד אלימות. הוא התעקש שבתקליט יצוין הקרדיט לכל שיר בנפרד, כדי שכולם ידעו שהוא לא כתב את המילים הללו. וכמובן, אי אפשר בלי שיר הנושא של התקליט העתידי הזה שנפתח במונולוג התיאטרלי המפורסם של מוריסון שבו הוא דורש "לעתור לאדון בתפילה" - PETITION THE LORD WITH PRAYER – רגע שבו הקהל בגארדן עצר את נשימתו.

באותם ימים נחשב המדיסון סקוור גארדן כמקום שלא קל להופיע בו. הייתה בו במה שלא התאימה לאקוסטיקה הלא טובה של המקום (תחשבו על הופעה בתוך מיקסר ענק). אבל למרות זאת, המופע של הדלתות הוכתר כהצלחה. נוכחותו של מוריסון על הבמה הייתה לא פחות ממחשמלת וסוחפת. שלושת השירים הראשונים בהופעה היו חדשים לגמרי לקהל, שעדיין עיכל את השינוי המוזיקלי. אבל אחרי כן קיבלו האנשים מנה מפנקת של צלילים מוכרים (שביניהם הושחלו עוד כמה צלילים לא מוכרים). חברי הלהקה ירדו מהבמה כמנצחים. וכדי להבין עד כמה הניצחון הזה היה נדיר, הנה אנקדוטה : כמה חודשים לאחר מכן הופיעה באותו מקום להקת בליינד פיית'. הסאונד היה כה נורא עד שהקהל החליט להביע את אי שביעות רצונו ופוצץ את ההופעה.

הגיטריסט, רובי קריגר, בספרו: "טסנו לניו יורק להופעה הראשונה שלנו אי פעם במדיסון סקוור גארדן, ושוב שכרנו נגני כלי מיתר ונשיפה כדי להציג את השירים החדשים שלנו בצורתם הממומשת במלואה. למרות הגודל והמוניטין של מדיסון סקוור גארדן, זה לא היה במקור נועד לארח הופעות רוק. מערכת ההגברה שלהם נבנתה להכריז על ענייני ספורט. הייתה לנו מערכת משלנו, אבל היא בקושי הייתה חזקה מספיק לאולם בגודל כזה. הצליל חזר מהקירות האחוריים, וג'ים נאלץ לשיר בלי מוניטורים. אם אתם לא בקיאים בציוד הגברה, תמצאו מישהו שאתם מכירים שהוא זמר מיומן ותשאלו אותו איך זה יהיה לעמוד בראש המדיסון סקוור גארדן בלי מוניטורים וסביר להניח שתגיעו להערכה חדשה כלפי ג'ים מוריסון. הקהל סלח על המגבלות הטכניות ונראה שנהנה מהסט, אבל למרות זאת הסאונד של התזמורת הגדולה שלנו הוזרם לחלל המתחם דרך אותם רמקולים שהשמיעו את הצופר במשחקי הוקי".

הביקורות ביום שאחרי נעו בין התפעלות לבין תלונות על הסאונד הבעייתי. מבקר הבית של הניו יורק טיימס פירסם ב-25 בינואר: "היה קשה להבין את המילים שיצאו מפיו של מוריסון. הבעיה היא שנתח רב מלהקת הדלתות תלוי במילים שלו. עם זאת, מעט להקות יכולות ליצור קסם כה מיוחד ואף מטריד באופן מיוחד שכזה כמו הדלתות. מעטים יכולים ליצור דימויי מילים מפחידים ואפקטיביים כמו מוריסון. להקת הדלתות הייתה נהדרת למרות הבעייתיות של המקום". גם עיתון VARIETY דיווח, ב-29 בינואר 1969: "להקת הדלתות ביצעה חזרה מרהיבה לניו יורק. זאת אחרי כמה חודשים של היעדרות".

אבל נראה שהמילה האחרונה הייתה שייכת למעריצים ולכאוס שאפיין את סוף הערב. עיתון 'קאש בוקס' דיווח, ב-8 בפברואר 1969: "לא היה מישהו אחד שהתאכזב מההופעה הזו. מוריסון שלט בקהל באופן מושלם. זה היה הקהל שלו. עד שבשלב מסויים נדרשו כוחות משטרה להתערב ולהפרידם ממנו". ככה זה כנראה כשאתה סולן כריזמטי במקום שבו הסאונד נשמע כמו כרוז במשחק הוקי, אבל האנרגיה חזקה יותר מכל אבקת כביסה.

ג'נסיס, ניק דרייק והתרנגול האטומי! ב-24 בינואר בשנת 1970 הופיעו להקת ג'נסיס, להקת אטומיק רוסטר וניק דרייק ביחד בקולג' בסארי.

זה קרה ביום שבת חורפי, ה-24 בינואר 1970, בין השעות 19:30 ל-23:00 בלילה. המיקום: קולג' EWELL TECHNICAL במחוז סארי האפרורי. על פניו, עוד ערב סטודנטים שגרתי שכלל בירה זולה, עשן סיגריות ורצון לפרוק כל עול, אבל בדיעבד מדובר היה בהתנגשות בין עולמות מוזיקליים שונים בתכלית. באותם ימים זה היה נוהג מקובל להעמיס על במה אחת רשימת אמנים אקלקטית לחלוטין, וכך מצאו את עצמם חברי להקת ג'נסיס הצעירים (עדיין בלי פיל קולינס), ניק דרייק הביישן ולהקת ATOMIC ROOSTER המכסחת תחת אותה קורת גג רוחשת ורועשת.

באותה שנה, השם הגדול באמת על הכרזה היה ללא ספק ATOMIC ROOSTER. הם היו הדבר החם והפופולרי ביותר מבין השלושה, וזאת למרבה האירוניה כי הם היו היחידים באותו ערב שטרם הוציאו תקליט רשמי. המעמד שלהם נבע בעיקר מהרזומה של חברי הלהקה: הקלידן וינסנט קריין והמתופף קרל פאלמר (שלימים יככב ב-EMERSON, LAKE & PALMER) היו פליטי ההרכב הפסיכדלי המצליח של ארתור בראון. הקהל ידע בדיוק למה הוא מחכה מהם: אורגן האמונד כבד, תיפוף אגרסיבי ורוק מתקדם שנותן בראש.

לעומתם, להקת ג'נסיס הייתה אז רק בתחילת דרכה המפותלת. החברים היו רחוקים עשרה חודשים מהוצאת תקליטם השני והמגבש, TRESPASS. ההרכב כלל אז את הזמר פיטר גבריאל, הקלידן טוני בנקס, הבסיסט מייק ראת'רפורד, המתופף ג'ון מייהאו והגיטריסט אנת'וני פיליפס. הם עדיין חיפשו את הצליל שלהם, נעים בין פולק עדין לניסיונות רוק נועזים יותר. אבל הדמות המסקרנת והטרגית ביותר באותו ערב הייתה של ניק דרייק.

ניק דרייק היה אז כחודשיים לפני הוצאת תקליטו השני, BRYTER LYTER. רבים תהו מאז כיצד ניק דרייק המופנם ולהקת ג'נסיס הגיעו לחלוק במה. התשובה היא שהם עבדו תחת אותו משרד אמרגנות. המופע הזה אפילו לא היה הראשון המשותף שלהם, שכן הם חלקו במה כבר ב-14 בדצמבר 1969. אבל הכימיה בין דרייק לקהל הייתה בעייתית בלשון המעטה. הוא היה רחוק מלתקשר עם סביבתו, נמנע מלהגיע להופעות עם ג'נסיס, וההופעה האקוסטית השקטה שלו פשוט לא התקבלה בהתלהבות על ידי קהל הסטודנטים שהיה צמא לווליום ולדיסטורשן.

אנת'וני פיליפס, הגיטריסט של ג'נסיס, נזכר באותו ערב סוריאליסטי ושפך אור על הדינמיקה הבלתי אפשרית: "המקום ההוא לא היה מקום אליו אנשים הגיעו כדי להאזין למוסיקה. ניק הופיע רק עם הגיטרה שלו, וזו הייתה הופעה מאוד מופנמת שלו. כשאתה מנגן את החומר האקוסטי השקט הזה לאנשים שפשוט צועקים, זה הורג את השירים. אנחנו התחלנו את הופעתנו חזק - בעטנו להם בשיניים ואז השקטנו אותם".

פיליפס גם חשף רגע נדיר של אינטראקציה מוזיקלית בינו לבין דרייק: "אחד השירים האקוסטיים הפופולריים ביותר שלנו היה LET US NOW MAKE LOVE. ברור שניק אהב את זה מאוד, אני זוכר שהוא ניגש אליי כשהוא שמע שאני כתבתי את זה ואמר - 'זה שיר מסוכן!'... המפיקים היו צריכים להחתים אנשים עם שם ידוע. זה היה קשה מספיק לנו, שלא לדבר על בשבילו. זה לא היה מועדון של מוסיקת פולק אלא אולם של סטודנטים שרק בא להם לשתות".

החלק המדהים ביותר בסיפור נוגע לצד הפיננסי המגוחך של הערב. המשכורת הכוללת להופעה הזו עמדה על 50 ליש"ט בלבד. האבסורד היה שניק דרייק קיבל את הסכום הזה כולו לעצמו, ואילו חברי ג'נסיס נאלצו לחלק את אותו סכום בדיוק בין חמישה אנשים, מה שהותיר לכל אחד מהם 10 פאונד עלובים.

אבל השיא היה בדרך הביתה. "ניק היה כל כך ביישן", נזכר פיליפס. "זה היה כנראה שילוב של דברים. נהגנו להגיע להופעות אז עם בדיקות סאונד מינימליות, להופיע, ואז לארוז ולצאת לדרך בטנדר. היה לנו את טנדר הובלת הלחם הישן והנורא הזה, ללא חלונות מאחור. אנחנו לעולם נסענו עם ניק. הזיכרון הקיים שלי הוא שהוא היה כל כך ביישן, לא הבחור שהכי קל לדבר איתו. אני לא זוכר את ניק עם פמליה. אני פשוט זוכר אותו איש מאוד מתוק, אבל ביישן למדי. גבר גבוה, ששר בקול המרתק הזה, שאי אפשר באמת לשמוע במהלך הופעה".

גם זה קרה ב-24 בינואר. זהו יום שבו נולדו כוכבים, נחתכו אצבעות (פשוטו כמשמעו), נבנו חומות בלוס אנג'לס, ונחתמו חוזים ששינו את העולם.

היהלום הנצחי חוגג

הכל מתחיל בשנת 1941, בברוקלין היהודית, שם נולד הזמר ניל דיאמונד. וכן, תירגעו, זהו שמו האמיתי. האיש שנולד בשם ניל לזלי דיאמונד (למרות ששקל לקרוא לעצמו נוח קמינסקי או אייס צ'רי בשלב מסוים, למזלנו הוא ויתר) הפך לאחת מכונות הלהיטים המשומנות יותר בהיסטוריה.

קחו למשל את השיר האלמותי SWEET CAROLINE. במשך שנים כולם היו בטוחים שהוא נכתב על בתו של הנשיא קנדי, קרוליין, אחרי שניל ראה תמונה שלה רוכבת על סוס. אבל האמת? השיר נכתב בכלל על אשתו דאז, מרשה, אבל השם "מרשה" פשוט לא הסתדר עם המנגינה, אז הוא שאל את השם קרוליין. ומה לגבי I'M A BELIEVER? הלהיט הזה, ששבר קופות בביצוע של המאנקיז, נכתב בכלל על ידי דיאמונד עצמו כשהיה כותב שירים שכיר בבניין בריל בניו יורק. המאנקיז קיבלו אותו רק כי המפיק דון קירשנר חיפש נואשות להיט בטוח. ו-CRACKLIN' ROSIE? כולם חושבים שמדובר בבחורה לוהטת, נכון? טעות. מדובר בכינוי ליין זול ומוגז ששבט אינדיאני בקנדה נהג לשתות. השיר הוא בעצם דיאלוג של אדם בודד עם בקבוק היין שלו. רומנטי.

באותו יום של ניל דיאמונד, ב-1941, נולד גם אארון נוויל. ובשנת 1947 נולד וורן זיבון - כותב השירים והמבצע שבשנ 1978 היה לו הלהיט WAREWOLVES OF LONDON. הוא מת בספטמבר 2003.

טרגדיה בלב ים

קופצים בזמן לשנת 2015. הדרמה מכה בלהקת INXS האוסטרלית. הגיטריסט טים פאריס עבד על הסירה שלו בסידני, כשלפתע קרתה תאונה מחרידה עם הכננת של העוגן. אצבע הקמיצה בידו השמאלית נקטעה לחלוטין. זה נשמע כמו סצנה מסרט אימה, אבל הרופאים הצליחו לחבר מחדש את האצבע לאחר שני ניתוחים מורכבים. עבור גיטריסט, מדובר בסיוט הגדול ביותר, ופאריס נאלץ לעבור שיקום ארוך, כואב ומפרך.

המהפכה האלקטרונית

חזרה לשנת 1970. ד"ר רוברט מוג, המדען ששינה את הצליל של שנות השבעים, הציג לעולם את הבייבי החדש שלו: ה-MINIMOOG. עד אז, סינטיסייזרים היו מפלצות ענק שתפסו קיר שלם ועלו כמו בית. ה-MINIMOOG היה הראשון שהיה קל לנייד אותו (יחסית, כן?) ומחירו עמד על 2,000 דולר בלבד. זה היה הרגע שבו הצליל האלקטרוני יצא מהמעבדות ועלה לבמות. להקות כמו יס ואמרסון לייק ופאלמר אימצו אותו מיד לחיקן, והשאר היסטוריה מסונטזת.

הלבנה בחומה

בשנת 1980, הוליווד התעוררה למראה מוזר. בשדרות סאנסט בלוס אנג'לס הוצב שלט ענק מטעם להקת פינק פלויד. בהתחלה, זה נראה כמו סתם חומת לבנים לבנה ומשעממת. אבל אז התחיל השיווק הגאוני: בכל יום הוסרה מהשלט לבנה אחת, וחשפה עוד קצת מהתמונה המסתתרת בפנים. הפקקים באזור גברו, הסקרנות הרגה את הנהגים, ובסוף נחשף הפרסום לאלבום THE WALL. ככה עושים הייפ.

האיש שהיה שם לפני קלפטון

השנה היא 2023, והעולם נפרד מאנת'וני "טופ" טופהאם, הגיטריסט המקורי של להקת היארדבירדס, שמת בגיל 75. תחשבו על זה רגע: הוא היה שם לפני אריק קלפטון, לפני ג'ף בק ולפני ג'ימי פייג'. הוא היה הילד שהתחיל את הכל. בשנת 1962, טופהאם בן ה-14 היה תלמיד לאמנות שחרש על תקליטי הבלוז של אבא שלו. המפגש הגורלי שלו עם הזמר קית' רלף שינה הכל. טופהאם נזכר: "הפעם הראשונה שפגשתי את קית' הייתה כשהלכתי למסיבת התהוללות לראשונה בחיי. זה היה בבית של מישהו שההורים שלו יצאו וכולנו עברנו לשם. היו בערך שש נשים במיטה וכולם שתו וכנראה לקחו סמים. וקית' היה שם. הייתה לו גיטרה והתחלנו לנגן איתו". טופהאם וחברו כריס דרג'ה היו אובססיביים למוזיקה. "ראיתי את הסטונס בהופעה הראשונה שהם עשו אי פעם, בריצ'מונד", סיפר טופהאם. כשהסטונס עזבו את המועדון הקבוע שלהם, היארדבירדס תפסו את המשבצת. אבל אז הגיעה המציאות: ההורים של טופהאם סירבו לתת לו לעזוב את הלימודים לטובת הנגינה. הלהקה נאלצה לפטר אותו. "בסופו של דבר קית' ופול (סאמוואל סמית' הבסיסט) באו לביתי ערב אחד ואמרו, 'מצטערים, אתה תצטרך לעזוב את הלהקה'. מאוד התעצבנתי והם אמרו, 'טוב, אתה יודע את מי אנחנו לוקחים ללהקה – את אריק קלפטון'..." הלהקה המריאה, וטופהאם נשאר עם הזיכרונות, כגיטריסט היחיד של הלהקה שכמעט איש אינו זוכר.

פדיחות במועדון המארקי

לונדון, 1967. במועדון מארקי בלונדון עומד להופיע ג'ימי הנדריקס. להקת החימום? הרכב בשם THE SYN, שכלל את הבסיסט כריס סקווייר (שלימים יקים את יס). סקווייר סיפר סיפור משעשע במיוחד על אותו ערב: "כשהגעתי למועדון, ראיתי את ג'ימי מסביר לבסיסט שלו, נואל רדינג, תפקיד נגינה בשיר PURPLE HAZE. הסתכלתי עליהם מהצד. נואל לא הצליח לבצע את זה. זה היה תפקיד קל מאוד... אבל נואל נאבק עם זה ויצאתי משם בתחושה שאנחנו מחממים להקה מזופתת". סקווייר יצא לאכול, וכשחזר - ראה תור ענק בחוץ. "חשבתי בהתחלה שכולם באו לפתע לראות אותנו... אבל אז בא מישהו ואמר לי שהם באו לראות את ג'ימי הנדריקס ואני אמרתי לעצמי: 'מה?! כל אלו באו לראות את הלהקה הנוראית הזו שהבסיסט שלה לא יודע אפילו לנגן כמה צלילים בסיסיים?!'". כשהם עלו לבמה, סקווייר קלט שבקהל יושבים הביטלס ואריק קלפטון. "הם חיכו לג'ימי הנדריקס וכנראה חיכו שנרד כבר מהבמה". אאוץ'.

הפספוס של אליסטר טיילור

בשנת 1962, במשרד בליברפול, בריאן אפשטיין התכונן להחתים את הביטלס. רגע לפני, הוא הציע לעוזרו, אליסטר טיילור, עסקה: עזור לי לנהל אותם וקבל 2.5% מהרווחים. טיילור, בצעד שבוודאי חרט עליו כל חייו, סירב: "אינני יכול לקבל זאת... אין לי כסף משלי להשקיע בביטלס". אפשטיין התעקש: "אני לא מעוניין בכספך אלא רק בנאמנותך". טיילור ענה במשפט האלמותי (והשגוי כלכלית): "יש לך כבר את נאמנותי השלמה. מה שאני צריך זה שכר הוגן ואהיה שמח בחלקי". הוא ודאי התחרט על כך בהמשך הדרך. ואם זה לא מספיק, כשחברי הלהקה הגיעו לחתימה, פול מקרטני איחר. ג'ורג' האריסון ניסה להרגיע את האווירה המתוחה ואמר על האיחור: "נכון. הוא יאחר, אך תתנחם בכך שהוא יגיע נקי מאד" (מסתבר שפול היה באמצע מקלחת). בסוף כולם חתמו, והשאר כתוב בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!".

הארמון של ג'ורג'

בשנת 1977 שחרר ג'ורג' האריסון תקליטון עם השיר המקסים CRACKERBOX PALACE. השם המוזר הזה היה שייך לבית צנוע בלוס אנג'לס של הקומיקאי לורד באקלי. האריסון גילה את השם כשפגש את ג'ורג' גרייף, המנהל לשעבר של באקלי, בפסטיבל מוזיקה בקאן. האריסון רשם את השם על חפיסת סיגריות (כיאה לרוקר), הפך את זה לשיר עם גרוב של רגאיי, ואפילו דאג להזכיר את שמו של גרייף בתוך המילים. כבוד.

מכירת חיסול ומאמרי דעה

בשנת 2012, פיט טאונסנד מלהקת המי החליט לעשות קופה ומכר את זכויות השירים שלו לחברת SPIRIT MUSIC GROUP. המטרה? להכניס את השירים לפרסומות וסדרות טלוויזיה. מדובר על קטלוג של כ-400 שירים. עסקים הם עסקים. ובמעבר חד לפוליטיקה: בשנת 2007, רנדי ניומן פרסם ב"ניו יורק טיימס" את מילות שירו A FEW WORDS IN DEFENSE OF OUR COUNTRY כמאמר מערכת. הוא טען שם בציניות שג'ורג' בוש הבן אולי גרוע, אבל הוא לא גרוע כמו סטלין או המלך לאופולד מבלגיה. הומור שחור במיטבו.

תאונות ותגליות ישראליות

בשנת 1981, סטיבן טיילר מלהקת AEROSMITH עבר תאונת אופנוע קשה שכמעט גמרה אותו. הוא בילה את השנה בהחלמה בבית חולים, מה שגרם לעיכוב משמעותי בהקלטת התקליט הבא של הלהקה, ROCK IN A HARD PLACE. ולסיום, זווית מקומית: בשנת 1967, פורסמו דבריה של העיתונאית טלילה בן-זכאי כתבה במעריב על הרכב חדש ומבטיח – "החלונות הגבוהים". היא ניבאה להם גדולות: "החלונות הגבוהים עשויים לחולל תפנית בחיי הזמר הישראלי... אינך יכול להישאר שווה נפש כשאתה מאזין לשלישיה החדשה - אריק איינשטיין, שמואלי׳ק קראוס וג׳וזי כץ". כמה שהיא צדקה! את כל הסיפור המלא על תור הזהב הזה תוכלו למצוא בספר שכתבתי, "רוק ישראלי 1973-1967".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459