כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-24 בינואר (24.1) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "השנה היא 1967 ומיק ג'אגר היה בכלא ורוברט פרייזר היה בכלא. עכשיו קשה להעלות על הדעת איך זה באמת היה כי בסופו של דבר ההרשעה של מיק בוטלה. אבל היה רגע ארוך ונורא שבו זה נראה כאילו הם היו הולכים להיהרס. וללא כלום, על לקיחת אל.אס.די ולראות את אלוהים, למען השם. הגעתי לכלא שבו היה מיק בתא עם רוברט. רוברט היה קודר ומקבל את גורלו, אבל מיק לא. מיק היה מוטרד יותר ממה שראיתי אותו אי פעם, די נואש למעשה. אף פעם לא בחלומות הכי פרועים הוא חשב שדבר כזה יקרה אי פעם
איתו. זו הייתה צניחה מבעיתה ארצה. הוא לא האמין והוא לא הצליח להסתגל לזה. מיק ישב שם בתאו ויבב ואמר, 'מה אני אעשה? מה לעזאזל אני אעשה?' הוא התחיל לבכות ללא שליטה. באותו רגע התפרקתי. אני פשוט לא יכולתי להתמודד עם הפגנת רגשות סוחפת. חוסר האונים של מיק לא גרם לי לחוש חמלה כלפיו, למרבה הבושה. 'אלוהים, מיק, תתאפס על עצמך!' אמרתי לו. 'מה השוטרים יחשבו עליך כשהם יראו אותך מתפרק ככה? אתה רק מאשר את התמונות הכי גרועות שלהם עליך. הם יחשבו שאתה פשוט כוכב פופ מפונק חסר עמוד שדרה'.
אז הוא קצת נרתע, אבל הוא הפסיק לבכות מיד. אני לא חושבת שהוא הכיר את הצד הזה באופי שלי. זה היה קשה מאוד. אבל זה היה לגמרי הדבר הלא נכון לעשות. מיותר לציין שהוא מעולם לא הראה שוב את הצד הזה של עצמו. תמיד התחרטתי על התנהגותי. במקום הבזק של כנות רגשית אמיתית, כל מה שיכולתי לומר היה 'תתיישר על עצמך!' אולי זו הייתה עצה טובה אם הייתה מגיעה מאדם אחר. אולי. אבל ממני זה בהחלט לא היה דבר טוב. אני לא מכירה את קוד של הדברים האלה בדיוק, אבל אני יודעת שזהנורא לגבר שאישה תתנהג אליך כך. זה כמו להפוך לאמא שלו. בהחלט בניגוד לכללים. חלק מהתגובה שלי הגיעה מתחושת חוסר האונים שלי. זה כאב נורא לראות את מיק בכלא, ולא היה שום דבר שיכולתי לעשות בקשר לזה" (מריאן פיית'פול)
ב-24 בינואר בשנת 1972 יצא תקליט הסולו השני של פול סיימון, שנושא את שמו. לכבוד זה, שלפתי ראיון שנערך עמו באותה שנה לרולינג סטון...
איך היית מתאר את מערכת היחסים הנוכחית שלך עם ארט גרפונקל?
זו מערכת יחסים זהירה. אנחנו מסתדרים על ידי שמירה על כללים מסוימים.
אתם מודעים למה שמרגיז אחד את השני?
אנחנו משתדלים לא להרגיז.
האם היה עימות ספציפי או פגישה או החלטה שסיימו את השותפות הזו?
לא, אני לא חושב שהיה. במהלך היצירה של 'גשר על מים סוערים' היו הרבה פעמים שפשוט לא היה כיף לעבוד יחד. זו הייתה עבודה מאוד קשה וזה היה מורכב, ושנינו חשבנו - אני חושב שארטי אמר שהוא הרגיש שהוא לא רוצה להקליט - ואני יודע שאמרתי שאני מרגיש שאם אני צריך לעבור סוג כזה של הסחות אישיות, לא ארצה להמשיך לעשות את זה. ואז, כשהאלבום הסתיים, ארטי התכוון לעשות את KNOWLEGDE CARNAL ואני הלכתי לעשות אלבום לבד. לא אמרנו שזה הסוף. לא ידענו אם זה הסוף או לא. אבל זה התברר שאכן כך עד שהסרט יצא ועד שהאלבום שלי יצא.
מה היו הרגשות המיידיים לאחר הפיצול?
ההיסטוריה של ההצלחות הפכו למכשול. זה הופך להיות קשה יותר לצאת ממה שאנשים מצפים ממך לעשות. מנקודת המבט הזו, אני שמח שלא הייתי צריך לכתוב המשך של סיימון וגרפונקל ל'גשר על מים סוערים', שלדעתי היה ודאי אכזבה מאכזב אנשים. זה היה קשה לי, קשה לשנינו. אבל יותר קשה על כותב החומר כי הוא לוקח את האחריות.
אז הפירוק של סיימון וגרפונקל היה דרך להוריד מעצמך הרבה לחץ.
כן. וזה השאיר אותי חופשי לעשות מה שאני רוצה. רציתי לשיר סוגים אחרים של שירים, שסיימון וגרפונקל לא היו עושים. 'איחוד של אמא וילד', למשל, הוא לא שיר שבדרך כלל הייתם חושבים שסיימון וגרפונקל היו עושים. בשבילי זו הייתה הזדמנות להמר קצת.
כשסיימון וגרפונקל היו הכי פעילים בהופעות - בסביבות 1968 - איך הייתה מערכת היחסים היומיומית בין שניכם? איך תפקדתם בדרכים?
אני זוכר שהדברים היו די נעימים מנקודת המבט שאנחנו מסתדרים. היה קשה ומשעמם לטייל כל כך הרבה. תמיד הרגשתי מוזר בדרכים. הייתי במצב של חצי היפנוזה. עשיתי דברים בכוח. הגעי למקום, הלכתי לאולם, בדקתי את המיקרופונים, החלפתי את מיתרי הגיטרה, קראתי את המברקים, גיליתי מי מגיע להופעה שהכרתי ותכננתי מה לעשות אחרי ההופעה ובדרך כלל ניסיתי למצוא מסעדה הגונה בעיר וזהו. סתם הסתובבתי עם חברים, בהנחה שיש חברים במקום.
הפרידה הייתה קשורה להתרחקות טבעית ככל שהתבגרנו ולחיים הנפרדים שהיו יותר אינדיבידואליים. היו לנו פעילויות אחרות. היו לי אנשים שונים ותחומי עניין שונים, והעניין של ארטי בקולנוע הוביל אותו לאנשים אחרים. המאמץ היחיד היה לשמור על שותפות.
כי זה לא היה טבעי?
אתה חייב לעבוד בשותפות. אתה צריך לעבוד בזה, אתה חייב... בשלב זה לא היה לחץ גדול להישאר ביחד, מלבד כסף, שהשפיע עלינו ממש מעט מאוד. בהחלט לא היינו מתכוונים להישאר ביחד כדי להרוויח הרבה כסף. לא היינו צריכים את הכסף. ומבחינה מוזיקלית, זה לא היה צוות יצירתי, יותר מדי, כי ארטי הוא זמר ואני כותב ונגן וזמר. לא עבדנו ביחד ברמה יצירתית והכנו את השירים. אני עשיתי זאת.
כשנכנסנו לאולפן הפכתי ליותר ויותר אני, באולפן, עושה את השירים ובוחר את המוזיקאים, בין השאר בגלל שחלק גדול מהזמן של הקלטת התקליט האחרון שלנו, ארטי לא היה שם. האחריות הזו נפלה עליי.
ארטי ואני חלקנו אחריות אבל לא יצירתיות. למשל, תמיד אמרנו שארטי מעבד את המוזיקה. כל מי שיודע משהו ידע שזה היה בדיה - איך בחור אחד יכול לכתוב את השירים והבחור השני יעשה את העיבוד? איך זה קורה? אם בחור כותב את השיר, ברור שיש לו מושג בעיבוד. אבל כשזה הגיע לקבלת החלטות תמיד היינו ארטי ואני. וזה הפך לי מאוחר יותר קשה.
רק באלבום שלי התחלתי לחשוב לעצמי, 'מה אני באמת אוהב?' באלבום שלי למדתי שכל היבט שלו צריך להיות שיקול דעתך. אתה צריך לומר, 'עכשיו חכה רגע, האם זה הקצב הנכון? האם זו הגישה הנכונה?' זו ההחלטה שלך. אף אחד אחר לא יכול לעשות את זה".
ב-24 בינואר בשנת 2017 התאבד המתופף המקורי של להקת האחים אולמן, בוץ' טראקס.
טראקס ירה בראשו בביתו בפלורידה, בגיל 69. את הירי הוא ביצע מול אשתו, שמיהרה להתקשר בהיסטריה למשטרה. השוטרים מיהר להגיע לזירה ושם גילו את המתופף, שהיה מוטרד מבעיות כלכליות חמורות, כשהוא נושם את נשימותיו האחרונות.
"כואב לי הלב", אמר גרג אולמן בהצהרה. "איבדתי אח נוסף וזה כואב מעבר למילים. בוץ' ואני הכרנו מאז שהיינו נערים והיינו חברים בלהקה למעלה מ-45 שנה. הוא היה איש נהדר ומתופף נהדר ואני אתגעגע אליו לנצח. נוח בשלום, אחי בוץ'."
לצד המתופף ונגן כלי ההקשה ג'אי "ג'איימו" ג'וני ג'והנסון, טראקס עזר להניח את הבסיס הריתמי לתיפוף בזרם הרוק הדרומי. ג'איימו שאל פעם את דוואן אולמן מדוע הוא רוצה שני מתופפים בקבוצה, והגיטריסט התייחס ללהקות של אוטיס רדינג וג'יימס בראון ובהן שני מתופפים.
"ג'איימו היה מתופף ממש טוב, אבל יותר בשביל הריפוד. הוא לא באמת היה מסוגל להתמודד עם הכוח של הדבר", אמר הגיטריסט של האחים אולמן, דיקי בטס בספרו. "היינו צריכים את בוץ', שהיה לו הכוח הזה, כרכבת משא. זה סידר את ג'איימו בצורה מושלמת". למרות שג'איימו עזב וחזר ללהקה באייטיז, טראקס סיפק קצב קבוע לאורך כל חייה של הלהקה.
ב-24 בינואר בשנת 1974 יצא תקליטון חדש ללהקת ההוליס, עם גרסתה לשיר הבלדה THE AIR THAT I BREATHE, של אלברט המונד ומייק הייזלווד. השיר היה להיט גדול עבור להקה זו אך גם האחרון המשמעותי שלה.
השיר עוסק בבחור שהאישה שאיתו מגשימה את כל רצונו ולכן הוא יכול לחיות בלי הדברים הבאים כל עוד יש לו את אהבתה: סיגריות, שינה, אור, צליל, מזון וספרים.
מתופף הלהקה, בובי אליוט, בספרו: "אלן (קלארק הזמר) אמר לי שהמזכירות של המפיקים רון ריצ'רדס וג'ורג' מרטין, שירלי וקרול, שמעו שיר שיהיה אידיאלי עבור ההוליס באלבום של פיל אוורלי. שירלי, שהייתה בסביבה מאז שהתחלנו לעבוד באבי רואד, ישבה לעתים קרובות בהקלטות הערב שלנו. היא הייתה דמות די כייפית. היא הייתה מתבדחת עם רון ומציעה רמיזות חוצפניות והערות לכל בחדר הבקרה. הקשבנו לשיר ששירלי וקרול ציינו והחלטנו שהן צדקו. זו הייתה בלדה יפה של אלברט האמונד ומייק האזלווד בשם 'האוויר שאני נושם'. החלטנו להקליט את זה בתור הסינגל הבא אפשרי. ימים לאחר מכן הקלטנו את תפקידי הבסיס. אלן פרסונס גרם לתופי הלודוויג שלי להישמע גדולים כמו טימפני.
עכשיו היינו צריכים מישהו שיספק את הגימור התזמורתי. רון התקשר לג'וני סקוט, שתזמר את HE AIN'T HEAVY בשנת 1969, אבל הוא היה עסוק בעבודה על הפרויקט שלו. הוא המליץ על המתזמר-המלחין כריס גאנינג. ההקדמה הייחודית עם הגיטרה הייתה כולה של טוני היקס, בסיוע אלן פארסונס שהשתמש במגבר לזלי של אורגן האמונד. כשמאזינים להקלטה של השיר, זה נשמע כאילו ניגנתי עם התווים של מי שתיזמר, אבל העובדה שזה היה הפוך. תפקיד התופים, שכבר הוקלט, הכתיב את מה שהיה עליהם לכתוב עבור הליווי התזמורתי".
אלברט האמונד על כתיבת השיר: "פשוט התאהבתי בבחורה. היה לנו איזשהו רומן קצר ופשוט התאהבתי מעל הראש, אני מניח שהייתי צריך להיות עם המשפחה שלי והייתי כל כך בודד בלוס אנג'לס. השיר הוא לא על הבחורה אלא יותר בהשראת הבדידות, בלוס אנג'לס. לכולם שם יש מכונית והם לא נפגשים ברחובות כמו בניו יורק. ואז יש את הערפיח... מבחינה לירית, אפשר לחשוב שכתבתי אותו כנראה לאישה הכי יפה שקיימת בעולם. ולמעשה, השיר נכתב לאדם מכוער מאד מבחינה פיזית היא לא הייתה בחורה נאה למדי, אבל היא הייתה אדם נהדר בפנים. היא העניקה לי מחסה בלוס אנג'לס כאשר לא היה לי בכלל מקום ללון בו. לא היה לי כסף, לא היה לי גרין קארד, לא יכולתי לעבוד, יכולתי להיות חסר בית. והאוויר שהייתי זקוק לו לנשימה בא מהערפיח שהיה שם. בכל פעם שהתעוררנו, היינו מסתכלים על גבעות הוליווד וזה היה כמו מפלצת צהובה שם למעלה".
ב-24 בינואר בשנת 1969 הופיעה להקת הדלתות במדיסון סקוור גארדן בניו יורק.
המקום היה מלא לגמרי באנשים. כל הכרטיסים נמכרו. יחד עם חברי הלהקה ניצבו, על הבמה, הבסיסט הארווי ברוקס ותזמורת כלי נשיפה מצומצמת הופיעו גם הם עם הלהקה. היה זה מופע מיוחד. ברוקס היה אחד היחידים שהופיעו עם הדלתות במשך מופע שלם.
באותם ימים נחשב המדיסון סקוור גארדן כמקום שלא קל להופיע בו. הייתה בו במה מסתובבת שלא התאימה לאקוסטיקה הלא טובה של המקום. אבל למרות זאת, המופע של הדלתות הוכתר כהצלחה. נוכחותו של מוריסון על הבמה הייתה לא פחות ממחשמלת וסוחפת. שלושת השירים הראשונים בהופעה היו חדשים לגמרי לקהל. אבל אחרי כן קיבלו האנשים מנה מפנקת של צלילים מוכרים (שביניהם הושחלו עוד כמה צלילים לא מוכרים). חברי הלהקה ירדו מהבמה כמנצחים. אנקדוטה : כמה חודשים לאחר מכן הופיעה באותו מקום להקת בליינד פיית'. הסאונד היה כה נורא עד שהקהל החליט להביע את אי שביעות רצונו ופוצץ את ההופעה.
מבקר הבית של הניו יורק טיימס פירסם ב-25 בינואר: "היה קשה להבין את המילים שיצאו מפיו של מוריסון. הבעיה היא שנתח רב מלהקת הדלתות תלוי במילים שלו. עם זאת, מעט להקות יכולות ליצור קסם כה מיוחד ואף מטריד באופן מיוחד שכזה כמו הדלתות. מעטים יכולים ליצור דימויי מילים מפחידים ואפקטיביים כמו מוריסון. להקת הדלתות הייתה נהדרת למרות הבעייתיות של המקום".
גם עיתון VARIETY דיווח, ב-29 בינואר 1969: "להקת הדלתות ביצעה חזרה מרהיבה לניו יורק. זאת אחרי כמה חודשים של היעדרות".
עיתון 'קאש בוקס' דיווח, ב-8 בפברואר 1969: "לא היה מישהו אחד שהתאכזב מההופעה הזו. מוריסון שלט בקהל באופן מושלם. זה היה הקהל שלו. עד שבשלב מסויים נדרשו כוחות משטרה להתערב ולהפרידם ממנו".
ההרצאה "הרוכבים בסערה - הסיפור של להקת הדלתות" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,
להזמנה: 050-5616450
ב-24 בינואר בשנת 1970 הציג לראשונה ד"ר רוברט מוג את ההמצאה החדשה שלו - סינטיסייזר מיני מוג, שהיה אחד הסינטיסייזרים הראשונים שהיה קל לניידם ומחירו עמד על 2000 דולרים. במהרה יהיו להקות רוק רבות שיאמצו את הכלי הזה לחיקן. בתמונה: קית' אמרסון עם המיני מוג שלו (ורוברט מוג עם הגב, משמאל)
ב-24 בינואר בשנת 2023 מת אנת'וני "טופ" טופהאם, הגיטריסט הראשון של להקת היארדבירדס. הוא היה שם לפני אריק קלפטון, ג'ף בק וג'ימי פייג'. בן 75 במותו.
בשנת 1962 היה טופהאם בן ה-14 תלמיד בבית ספר לאמנות וגיטריסט מתחיל שהקשיב שעות לאוסף הנרחב של תקליטי בלוז אמריקאי שאביו אסף. גורלו השתנה כשפגש את הזמר קית' רלף. "הפעם הראשונה שפגשתי את קית' הייתה כשהלכתי למסיבת התהוללות לראשונה בחיי. זה היה בבית של מישהו שההורים שלו יצאו וכולנו עברנו לשם. היו בערך שש נשים במיטה וכולם שתו וכנראה לקחו סמים. וקית' היה שם. הייתה לו גיטרה והתחלנו לנגן איתו. הוא ניגן סוני טרי ובראוני מגי וחשבנו שזה קצת לא בסדר כי התקדמנו קצת מעבר לזה, לבלוז חשמלי יותר".
טופהאם היה ידיד קרוב עם עמיתו הסטודנט לאמנות כריס דרג'ה. השניים הפכו אובססיביים למוזיקה ולגיטרות. "ראיתי את הסטונס בהופעה הראשונה שהם עשו אי פעם, בריצ'מונד", נזכר טופהאם. "אז הם נהגו להופיע כל יום ראשון בערב במלון מול תחנת הרכבת בריצ'מונד. טראד ג'אז היה הדבר הכי גדול אז. היינו הולכים לראות הופעות טראד ג'אז, אני חושב שזה היה כל שישי בערב, ואז הלכנו להופעה יום אחד והופיע שם קית' רלף".
היארדבירדס הוקמו וטופהאם היה בן 15 כשהם השתלטו על המקום הקבוע של הסטונס בבית המלון ההוא. אבל הוריו לא נתנו לו לעזוב את בית הספר כדי להפוך למוזיקאי מקצועי. שאר הלהקה ראתה כי כך ונאלצה לפעול. "בסופו של דבר קית' ופול (סאמוואל סמית' הבסיסט) באו לביתי ערב אחד ואמרו, 'מצטערים, אתה תצטרך לעזוב את הלהקה'. מאוד התעצבנתי והם אמרו, 'טוב, אתה יודע את מי אנחנו לוקחים ללהקה - את אריק קלפטון'..."
היארדבירדס החלו לעוף...
ב-24 בינואר 1967 הופיע הנדריקס במועדון 'מארקי' בלונדון. להקת החימום הייתה THE SYN, ששניים מחבריה הקימו מאחור יותר את להקת יס. אחד מהם הוא הבסיסט כריס סקווייר, שסיפר:
"כשהגעתי למועדון, ראיתי את ג'ימי מסביר לבסיסט שלו, נואל רדינג, תפקיד נגינה בשיר PURPLE HAZE. הסתכלתי עליהם מהצד. נואל לא הצליח לבצע את זה. זה היה תפקיד קל מאוד, עד כדי כך שרציתי לחטוף את הבס הזה מידיו ופשוט לנגן את זה. אבל נואל נאבק עם זה ויצאתי משם בתחושה שאנחנו מחממים להקה מזופתת. הלכתי לאכול במקום קרוב למועדון, כשלפתע, בעודי אוכל שם, ראיתי שנוצר תור לא יאמן מחוץ למועדון. תור שנמשך ונמשך. חשבתי בהתחלה שכולם באו לפתע לראות אותנו וכי יום המזל הוא שלנו. אבל אז בא מישהו ואמר לי שהם באו לראות את ג'ימי הנדריקס ואני אמרתי לעצמי: 'מה?! כל אלו באו לראות את הלהקה הנוראית הזו שהבסיסט שלה לא יודע אפילו לנגן כמה צלילים בסיסיים?? עלינו לבמה, כשלפתע קלטתי שאני מנגן כשמולי יושבים, בשורה הראשונה, חברי הביטלס, אריק קלפטון ועוד כל מיני אנשים שהם הגיבורים שלי. הם חיכו לג'ימי הנדריקס וכנראה חיכו שנרד כבר מהבמה".
ב- 24 בינואר בשנת 1980 החל שיווק מחוכם של להקת פינק פלויד להופעותיה, עם שלט גדול שהוצב מטעמה בלוס אנג'לס. זה החל כחומת לבנים שלמה, כשבכל יום הוסרה ממנו לבנה כדי לחשוף עוד קצת מהתמונה שמסתתרת בפנים.
ב-24 בינואר בשנת 1962 התכונן בריאן במשרדו למעמד חתימת חוזה מול הביטלס.
לפני הפגישה ניסה לשכנע את אליסטר טיילור להיות מעורב עמו בניהול הלהקה תמורת שני אחוזים וחצי שיקבל במסגרת החוזה שייחתם. טיילור המופתע השיב מיד: "אינני יכול לקבל זאת, למרות שזו הצעה נדיבה ביותר. אין לי כסף משלי להשקיע בביטלס ואני יודע שזה יעלה הרבה כסף כדי להרים את העסק הזה." על כך השיב לו אפשטיין: "אני לא מעוניין בכספך אלא רק בנאמנותך." טיילור בחזרה: "יש לך כבר את נאמנותי השלמה. מה שאני צריך זה שכר הוגן ואהיה שמח בחלקי". שנים לאחר מכן הודה טיילור כי היה צריך להשיב אחרת.
ג'ון, ג'ורג' ופיט בסט הגיעו בזמן למשרד אך פול בושש מלהגיע. בריאן נראה מתוח וג'ורג' ניסה להרגיעו כי הבסיסט ודאי מתקלח. הדקות נקפו ובריאן התעצבן כי פול יאחר מאד. "נכון. הוא יאחר, אך תתנחם בכך שהוא יגיע נקי מאד", ענה ג'ורג'. פול הגיע והארבעה קיבלו ממארחם הסבר על מניעיו כמנהלם לעתיד. לפי החוזה המוצע... הפרטים המלאים נמצאים עם שאר הסיפור השלם בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!".
ב-24 בינואר בשנת 1970 הופיעו להקת ג'נסיס, להקת אטומיק רוסטר וניק דרייק ביחד בקולג'EWELL TECHNICAL בסארי.
זה היה ביום שבת, בין השעות 19:30 ל- 23:00 וזה היה מקובל אז לשים על במה אחת כמה אמנים שונים מאד זה מזה. באותה שנה הייתה להקת ATOMIC ROOSTER הידועה והפופולרית ביותר מבין שלושת השמות שמצוינים פה - זאת למרות שהיא היחידה מהשלוש שטרם הוציאה תקליט, אך כך זה נראה מהבלטת שמה לעומת ג'נסיס וניק דרייק. להקת ג'נסיס הייתה רחוקה עשרה חודשים מהוצאת תקליטה השני, TRESPASS וניק דרייק היה חודשיים לפני הוצאת תקליטו השני, BRYTER LYTER.
למי שתהה כיצד ניק דרייק וג'נסיס הגיעו להופיע ביחד, הם עבדו תחת אותו משרד אמרגנות והמופע ביום זה לא היה הראשון שהם עשו ביחד (הראשון היה ב-14 בדצמבר 1969). דרייק היה רחוק מלתקשר עם סביבתו והוא לא הגיע להופעות עם ג'נסיס. מה גם שהופעתו האקוסטית לא התקבלה בהתלהבות על ידי הקהל, שרצה מוזיקה עם ווליום.
אנת'וני פיליפס, הגיטריסט של להקת ג'נסיס, סיפר: "המקום ההוא לא היה מקום אליו אנשים הגיעו כדי להאזין למוסיקה. ניק הופיע רק עם הגיטרה שלו, וזו הייתה הופעה מאוד מופנמת שלו. כשאתה מנגן את החומר האקוסטי השקט הזה לאנשים שפשוט צועקים, זה הורג את השירים. אנחנו התחלנו את הופעתנו חזק - בעטנו להם בשיניים ואז השקטנו אותם. אחד השירים האקוסטיים הפופולריים ביותר שלנו היה LET US NOW MAKE LOVE. ברור שניק אהב את זה מאוד, אני זוכר שהוא ניגש אליי כשהוא שמע שאני
כתבתי את זה ואמר... 'זה מסוכן!'... המפיקים היו צריכים להחתים אנשים עם שם ידוע. זה היה קשה מספיק לנו, שלא לדבר על בשבילו. זה לא היה מועדון של מוסיקת פולק אלא אולם של סטודנטים שרק בא להם לשתות. המשכורת להופעה הזו הייתה 50 ליש"ט. ניק דרייק קיבל את הסכום הזה לבדו ואילו אנחנו נאלצו לחלק את הסכום הזהה בין חמישה אנשים בלהקה.
ניק היה כל כך ביישן. זה היה כנראה שילוב של דברים. נהגנו להגיע להופעות אז עם בדיקות סאונד מינימליות, להופיע, ואז לארוז ולצאת לדרך בטנדר. היה לו את טנדר הובלת הלחם הישן והנורא הזה, ללא חלונות מאחור. אנחנו לעולם נסענו עם ניק. הזיכרון הקיים שלי הוא שהוא היה כל כך ביישן, לא הבחור שהכי קל לדבר איתו. אני לא זוכר את ניק עם פמליה. אני פשוט זוכר אותו איש מאוד מתוק, אבל ביישן למדי. גבר גבוה, ששר בקול הצרוד המרתק הזה, שאי אפשר באמת לשמוע במהלך הופעה".
ב-24 בינואר בשנת 1967 כתבה טלילה בן-זכאי בעיתון מעריב על החלונות הגבוהים:
״קבוצה חדשה, ׳החלונות הגבוהים׳, נמצאת בשלב של חזרות. ׳החלונות הגבוהים׳ עשויים לחולל תפנית בחיי הזמר הישראלי. מעין גל חדש שמקצבו מודרני, לחניו ומילותיו – מקוריים. אינך יכול להישאר שווה נפש כשאתה מאזין לשלישיה החדשה - אריק איינשטיין, שמואלי׳ק קראוס וג׳וזי כץ. ניכר כי הם אוהבים את אשר הם עושים והקצב - סוחף את המאזין״.
את הסיפור השלם של החלונות הגבוהים (והרבה גיבורי רוק ישראליים אחרים מסוף שנות השישים ועד שנת 1973) תמצאו בספר היחיד שנכתב בנושא, "רוק ישראלי 1973-1967".
גם זה קרה ב-24 בינואר
- בשנת 1941 נולד הזמר ניל דיאמונד (כן, זה שמו האמיתי...)
- בשנת 2015 נקטעה אצבע הקמיצה של גיטריסט להקת INXS, טים פאריס, בעת שהוא עבד בסירה שלו. הרופאים חיברו מחדש את האצבע לאחר שני ניתוחים.
- בשנת 2012 מכר פיט טאונסנד את זכויות ההוצאה לאור של השירים שכתב ל- SPIRIT MUSIC GROUP, שתיכננה להציב יותר מהמוזיקה שלו בתוכניות טלוויזיה, סרטים ופרסומות. הקטלוג של טאונסנד כלל כ-400 שירים, שאת רובם כתב עבור להקת המי.
- בשנת 2007 פירסם רנדי ניומן את המילים לשירו "כמה מילים להגנה על ארצנו" בניו יורק טיימס, כמאמר מערכת. בשיר הוא ציין שג'ורג' וו. בוש אינו גרוע כמו מנהיגי עולם אחרים מההיסטוריה, כמו המלך לאופולד או סטלין.
- בשנת 1981 נקלע סטיבן טיילר, הזמר של אירוסמית', לתאונת אופנוע קשה. את שארית השנה הוא בילה בהחלמה, מה שדחה את הקלטת האלבום הבא של הלהקה, ROCK IN A HARD PLACE.
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים
