רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-24 במרץ בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-24 במרץ (24.3) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"במשך זמן רב לא הבנתי שגדלתי במשפחה שלא תפקדה כראוי. בילדותי נערכו בביתנו מסיבות שבהן כולם השתכרו ואיבדו את הכרתם; זה היה חלק בלתי נפרד מחיי. אמי נהגה לספר לי שכבר בגיל תשע הייתי זוחל על הברכיים מרוב שכרות. באחת הפעמים, חבר של אבי הביא לביתנו את מלאי המשקאות למסיבת חג המולד. החלטנו 'לבדוק' את הסחורה, ומאותו רגע אני לא זוכר הרבה. זה היה הבלאק אאוט הראשון שלי" (רינגו סטאר)

פעם שלישית סקינירד. ב-24 במרץ בשנת 1975 יצא תקליטה השלישי של להקת לינירד סקינירד ושמו NUTHIN' FANCY.

הסיפור של התקליט הזה התחיל למעשה הרבה לפני שנלחץ כפתור ההקלטה הראשון באולפני WEBB III באטלנטה. באוגוסט 1974 היה אמור מתופף ושמו ארטימוס פייל לטוס מאטלנטה לקולומבוס שבאוהיו. המטרה לא הייתה לשבת מאחורי התופים בהופעה נוצצת, אלא נגעו בעניינים משפחתיים כואבים. אביו, דלמר פאפי פייל, שהיה בנאי במקצועו, מת שנתיים לפני כן בשטח בניה בניו מקסיקו בתאונה מצערת. על הבן, ארטימוס, הוטל כעת לטוס לקולומבוס כדי לחתום על הניירת המשפטית והבירוקרטית שתאפשר לו ולאימו לקבל את הכספים המגיעים להם מעזבונו של אב המשפחה.

בהמשך אותו יום מתיש ועמוס ברגשות, היה אמור פייל לחזור בטיסה לאטלנטה כדי לתופף בשיר ששמו SATURDAY NIGHT SPECIAL, במקום המתופף הקבוע - בוב ברנס. השיר יועד לפסקול הסרט THE LONGEST YARD, דרמת בית סוהר בכיכובו של סמל המין של התקופה, ברט ריינולדס. הסרט היה אמור לצאת לאקרנים בעוד חודש בלבד, ולכן הזמן דחק והלחץ באולפן היה בשיאו. טיק טוק... טיק טוק!!!

כשפייל נחת בחזרה באטלנטה לאחר יום המאבק בבירוקרטיה, המצב הכלכלי שלו היה בכי רע. בכיס שלו היה רק דולר אחד בודד, אך נדרשו עוד חמישה דולרים כדי שיוכל לשחרר את רכבו ממגרש החניה של שדה התעופה ולנסוע לאולפן ההקלטות. בתושייה של מוזיקאי רעב ובאורח פלא, הוא הצליח להגניב את הרכב מהחניון מבלי שהשומרים ישימו לב אליו, והשקיע את הדולר היחיד שנותר לו ברכישת כמה טיפות דלק שהספיקו בדיוק עד לפתח האולפן.

כך הגיע ארטימוס פייל לאולפן, שם חיכו לו שאר חברי הלהקה והמפיק אל קופר. אבל המפגש לא התחיל בחגיגות. מיד מתחילת ההקלטות שם קופר לב כי פייל מדוכדך ודומע בגלל הזיכרונות מאביו והתלאות שעבר. אז הוא עצר את ההקלטה כדי לשאול לפשר הדבר וזכה לתשובה כנה מהמתופף. פייל סיפר: 'בדיוק חתמתי על המסמכים שהבטיחו כי לא אקבל את הסכום שבאמת מגיע לי. אז אל אמר לי להשתמש בכאב שלי לנגינה. אז הקשבתי לו והלמתי בתופים בכעס רב בשיר הזה". התוצאה הייתה סאונד עוצמתי וחסר רחמים שהפך את השיר הזה לאחד הלהיטים המזוהים יותר עם הלהקה, שיר שעסק בביקורת על תרבות האקדחים הזולים בדרום ארצות הברית.

פייל ידע לתופף היטב וקיבל את כרטיס הכניסה לחבורת סקינירד בגלל הניסיון העשיר שלו, שכן הוא תופף לפני כן עם MARSHALL TUCKER BAND ועם צ'ארלי דניאלס. עם זאת, לא נאמר לו באופן רשמי כי הוא המתופף הקבוע, עד שסולן הלהקה, רוני ואן זאנט, העניק את החותמת הסופית כשאמר כי ללינירד סקינירד יש מתופף חדש. מילתו של רוני הייתה חוק, ולא היה אחד שהעז בלהקה להמרות את פיו של רוני. הוא היה האבא של הלהקה והוא הנהיג את השאר ביד רמה.

אבל אחרי הקלטת השיר לסרט של ריינולדס נפרדו הדרכים של פייל וסקינירד לזמן קצר. הלהקה המשיכה בדרכה עם המתופף הקבוע שלה באותה עת, בוב ברנס. פייל, שחיפש את מזלו, פנה לכיוון לונדון כדי לתופף שם עם להקה ושמה THE LOVING AWARENESS. אבל אחרי שבועיים של בטלה בלונדון האפורה וללא סימן ברור לכך שמתחילים להקליט תקליט, התחיל פייל להרהר בעניין עזיבת ההרכב הלונדוני. בדיוק אז הוא קיבל טלפון גורלי ובו נתבשר כי בוב ברנס חטף התמוטטות עצבים במהלך סיבוב הופעות בפריס וכי סקינירד נאלצת לחזור משם בבהילות לארצות הברית. ביומן הלהקה כבר נקבעה שרשרת הקלטות לתקליט שלישי וכעת אין לה מתופף שיחזיק את הקצב. מה עושים? פייל לא חשב שנית, ארז את חפציו ומיהר לשדה התעופה כדי לחבור מחדש ללינירד סקינירד.

בינואר 1975 נכנסה החבורה לאולפן כדי להקליט את התקליט המדובר. בכל הזמן הזה סבר פייל כי ואן זאנט יחזיר בסופו של דבר את בוב ברנס המתופף כדי ליצור חטיבת קצב עם שני מתופפים, כפי שעשו ALLMAN BROTHERS BAND או להקתו של צ'רלי דניאלס. אבל התוכנית הזו לא יצאה לפועל ופייל נשאר להלום לבדו את הקצב על כיסא המתופף. העבודה באולפן לא הייתה קלה. היו הרבה מסיחי דעת שם, בדמות כמויות מסחריות של אלכוהול וקוקאין. גם הגראס היה זמין ומכופף מחשבה בכל פינה, והייתה תחושה באוויר כי הלהקה בודקת את גבולותיה הפיזיים והיצירתיים בעזרת האלמנטים האלו. המתח בלהקה הגיע לעיתים קרובות לנקודת רתיחה אלימה. ואן זאנט לא פעם השתלח בסובביו כשהוא אוחז בבקבוק אלכוהול שבור שאף גרם לפציעות חמורות. מקרה מפורסם כזה התרחש ביום בו חתך רוני בעזרת בקבוק את ידיו של גארי רוסינגטון הגיטריסט, פציעה קשה שדרשה מהגיטריסט לעבור סדרת תפרים ולאיים על יכולתו לנגן. ממש מנהיג למופת, אה?...

באווירה משוגעת שכזו הוקלט התקליט NUTHIN' FANCY, שזכה להצלחה מסחרית מרשימה והגיע למקום התשיעי במצעד המכירות האמריקאי של בילבורד. עטיפת התקליט שיקפה נאמנה את שמו הפשוט והישיר, והציגה את הלהקה בתמונה לא יוקרתית שצולמה על רקע טבעי בפלורידה, ללא איפור או גימיקים. בצד האחורי של העטיפה מופיע צילום של הלהקה כשהקלידן שלה, בילי פאוואל, נראה מעניק למצלמה עם אצבעו מחווה גסה ושובבית.

המפיק אל קופר סיפר לימים בספרו: "האלבום השלישי היה אמור להיות שונה לגמרי משני קודמיו. העדפתי אז להשתמש בטכנאי שבא עם האולפן אותו שכרנו ולא ידעתי שזה מה שיעלה לי בהמשך במשרתי כמפיק הלהקה. האווירה הייתה מתוחה מיד בהתחלה. הלהקה הגיעה לאולפן היישר מהדרכים ולא היה לה זמן לערוך חזרות מסודרות. לכן גם לא היו לה שירים חדשים מוכנים מראש והכל נוצר במקום תוך כדי תנועה. היה לנו רק חודש אחד להציב בו אלבום שלם, כי הלהקה נקבעה לצאת אחר כך שוב לסדרת הופעות אינטנסיבית. יום שלם השקעתי, מהבוקר עד הלילה, ביצירת סאונד תופים טוב לארטימוס. מיקמתי מיקרופונים בזהירות רבה ובלילה יצאתי משם בתחושת סיפוק".

אבל ברור לכם שקרה משהו מיד לאחר מקום, נכון? ובכן, לא טעיתם! אל קופר המשיך ותיאר את הפיצוץ בזיכרונותיו: "כשהגעתי למחרת בבוקר וראיתי שכל המיקרופונים שהצבתי הוזזו ממקומם - ממש התעצבנתי. גיטריסט הלהקה, גארי רוסינגטון, ראה שאני עצבני ואמר לי שדייב אוונס הטכנאי אמר להם שהוא יכול לעשות סאונד טוב יותר. אז הם נתנו לו לנסות. זה היה ממש לא מקצועי לטכנאי הקלטה לנהוג כך. במיוחד טכנאי שרק התחיל לעבוד עם הלהקה ועדיין לא מכיר אותה לעומק. הוא היה צריך להיות מפוטר באותו רגע, אבל הלהקה החליטה להיות לצידו במקום לצידי. אז החלטתי לקחת צעד לאחור ולתת לו לעשות את כל הטעויות האפשריות ושבהמשך אוכל לתקן אותן באישור הלהקה. מהרגע הזה היה מתח אדיר ביני לבינו".

העבודה תחת עננת המתח הזו הייתה כמעט בלתי אפשרית עבור קופר שהוסיף: "לאחר כמה ימים היה ברור שבצורה כזו לא נצליח להשלים אלבום תוך חודש. אז ניגשתי לרוני ואן זאנט ואמרתי לו שאני חוזר לשבועיים לניו יורק. הודעתי לו שאני סומך עליו ועל חבריו ליצור שירים טובים ושאחזור בזמן להקליט אותם. לחצנו ידיים ועזבתי לשדה התעופה. אחת לכמה ימים התקשרתי לרוני כדי לבדוק מה מצבם והתקדמות הכתיבה. לאחר שבועיים טסתי בחזרה לאולפן. כולם היו נלהבים להציג לי את השירים החדשים שכתבו. היו שם שירים טובים כמו ON THE HUNT ו-I'M A COUNTRY BOY ויצאנו לדרך להשלמת ההקלטות. בסוף התהליך אמרתי להם שזה האלבום האחרון שלנו ביחד, כי אני מעדיף להישאר חבר שלהם מאשר המפיק שלהם. צחקנו והתחבקנו וידעתי שעשיתי את ההחלטה הנכונה. אבל האמת שהדברים היו מוזרים בתוך הלהקה ואושר רב לא נרשם בתוכה".

אז כן - זה קרה בשנת 1975, כשהדרום של ארצות הברית בער מחום ומאנרגיה של רוק דרומי משובח. לא יודע מה אתכם, אבל ממש כיף לי להקשיב לתקליט הזה של סקינירד. להקות בימינו היו הורגות בשביל לעשות תקליט שכזה. אבל בזמנו? אנשים התעקשו על כמה שהתקליט השני של ההרכב, SECOND HELPING, היה יצירת מופת, בעוד שהתקליט השלישי הזה היה סוג של יצירה קפואה, משעממת וכזו שמעולם לא באמת הצליחה להמריא. אבל האמת היא שרק בגלל שהתקליט הזה לא הכיל להיט ענק שנטחן בכל תחנת רדיו כמו SWEET HOME ALABAMA או FREE BIRD, זה ממש לא אומר שהתקליט הזה לא מצליח להצית אש.

נכון, הלהקה הזו מעולם לא נחשבה למלחינה גדולה של יצירות מורכבות, אבל אפשר לראות כמה האנשים שפה ניסו בהחלט להתרחק מחזרה על אותו הדבר בדיוק. הם ניסו לעשות משהו שאם לא היה מקורי לחלוטין, לפחות היה בסגנון האישי שלהם, ולא רק שירים כאלו שנגנבו מאיזה איש בלוז עתיק. אי אפשר שלא להעריך אותם על זה. אני שומע בתקליט הזה כל כך הרבה דברים קטנים וטריקים שמציתים את הדמיון, וחבל שהמבקרים לא הקדישו מזמנם כדי להקשיב לו פעם נוספת.

עם הספירה של ONE, TWO - ONE TWO THREE, טריק שתמיד עובד להכניס לקצב - התקליט נפתח עם SATURDAY NIGHT SPECIAL. זה שיר מחאה רועש ומרהיב נגד אקדחים והוא ללא ספק כבד מאוד עבור להקה דרומית. ומשם כיף לי לרכוב עם הלהקה הזו על אופנוע כבד, להרגיש את הרוח מעיפה את השיער הארוך שלי ולחשוב כמה החיים יפים באותם רגעים חופשיים. תמיד כיף לדמיין, נכון?

אבל דמיון לחוד - ומציאות לחוד. ומבקר עיתון רולינג סטון, שאין לי ספק שחברי הלהקה קראו אותו היטב אז, התאכזב מהתקליט הזה בביקורתו, אך עדיין הוא נותר עם הערצה: "עם שלושה נגני גיטרה חשמלית במשרה מלאה, פסנתרן וסולן שנראה כמו רוברט בלייק בתחפושת היפית, לינירד סקינירד מג'ורג'יה מציגה חזית בימתית רחבה בצורה יוצאת דופן. קטע הסיום הגדול בהופעת הלהקה, FREE BIRD, הוא רוק'נ'רול בצורתו הקלאסית ביותר – וזוהי חובת צפייה. בתקליט החדש, בסיועו של המפיק אל קופר, הלהקה מתקרבת לסאונד החי והלוהט שלה על ידי צמצום של עריכות יתר (אוברדאבים) ושמירה על הלהקה בסביבתה הטבעית.

התקליט שומר על התחושה הקולית והסגנונית של שני האלבומים הראשונים, אך חלק ניכר ממנו נשמע נוקשה יותר מקודמו הישיר; הנגינה בחלקים נרחבים מהאלבום נשמעת מביכה למדי בהשוואה לביצועים החיים של אותם שירים. בולט במיוחד המתופף החדש, ארטימוס פייל, שנשמע חזק ומרשים הרבה יותר על הבמה מאשר בהקלטה. עם זאת, ישנם כמה רגעים ספציפיים המפצים על האזורים הבעייתיים: השיר ON THE HUNT, הנשלט על ידי עבודת הגיטרה של גארי רוסינגטון, רוחש ארוטיקה אפלה המזכירה את להקת FREE (קופר ציין כי זו הלהקה המועדפת על סקינירד), והוא טוב כמו כל דבר אחר שההרכב כתב עד היום.

השיר CHEATIN' WOMAN עובד היטב – אם לא כשיר מחאה כועס, אז לפחות כמחווה פארודית מדויקת לגרג אולמן, כאשר ואן זאנט מספק את המשיכות הקוליות האופייניות וקופר מלווה באורגן. רוסינגטון ואד קינג מעניקים לחצי השני של SATURDAY NIGHT SPECIAL עוצמה מרגשת, ו-AM I LOSIN מציג את הכתיבה והשירה האישיות ביותר של ואן זאנט. התקליט, הנאמן לשמו, כולל את העטיפה הפשוטה והדלה ביותר של אלבום מרכזי כלשהו מאז צאת תקליטה הקודם. זה מעט מאכזב. שמעתי זה עתה את סקינירד בהופעה, ואני משתוקק לאלבום הופעה חי ועשיר שיוקלט באותה בהירות. לינירד סקינירד היא להקה חשובה, שדומה יותר לקרידנס קלירווטר מאשר לאחים אולמן. זו להקה עם עתיד".

ואפרופו כמה כיף לדמיין - עכשיו תדמיינו איך נראו הפרצופים של חברי הלהקה כשהם קראו את הביקורת הזו. אחרי זה, גשו עם התקליט לפטיפון, תניחו אותו על הצלחת המסתובבת, תמזגו לכם בירה ותרימו את הווליום!

הסטונס עושים צחוק מעבודה. ב-24 במרץ בשנת 1986 יצא תקליט חדש לרולינג סטונס. שמו הוא DIRTY WORK.

קודם כל, לפני שמוציאים את התקליט מהעטיפה (חוץ מכם, אנשי הסטרימינג) - העיניים נחות על עיצוב העטיפה. בינינו? כשאני רואה שמדובר פה ברולינג סטונס, לתקליט קוראים "עבודה מלוכלכת" וחברי הלהקה נראים בחדר אייטיזי מפונפן עם ספה נקייה מאד, צבעים זועקים שמתאימים יותר למועדון תרבות ומבט של שיעמום בעיני החבר'ה - אין לי חשק להקשיב למה שנמצא בחריצי התקליט. אבל החלטתי לעשות זאת, לפני כתיבת המאמר הזה - והאמת? חבל שלא השארתי את התקליט בתוך העטיפה. כן, גם השיר שסומן כלהיט פה, "הארלם שאפל", ממש לא מתרומם. איפה זה ואיפה הסטונס שגרמו פעם לרמקולים של הסטריאו להזיע מרוב עונג? פייר? התקליט הזה נשמע לי כמו מה שעשו THE RUTLES לשירי הביטלס - זה ליד... זה מצחיק... אבל זה לא הדבר האמיתי. לשמוע את הסטונס מנסים לנגן את הבלוז והרוק שלהם עם הפקת אייטיז? זו בהחלט עבודה מלוכלכת - ולא מהסיבה הנכונה.

פעם, כשהסטונס ביקשו להזריק דיסקו למוסיקה שלהם - למשל עם MISS YOU - או אלמנטים של רגאי.. וואלללה, זה עבד להם יופי! אבל כשגלגלי המכונית הזו נוטים לכיוונים שונים באמצע האייטיז - איך בדיוק הייתה אמורה המכונית הזו לנסוע?

בכל אופן, האלבום הזה מוקדש לאיאן סטיוארט. "תודה, סטו, על 25 שנים של בוגי-ווגי" – כך הקדישו הסטונס את האלבום לאיש שהיה איתם מתחילת הדרך, עוד לפני שהתפרסמו. הוא החל את דרכו כפסנתרן הלהקה, אך הועבר על ידי המנהל החדש, אנדרו לוג אולדהאם, לתפקיד העוזר שמאחורי הקלעים. למה? כי חזותו לא התאימה לחזון של אותו מנהל.כן, ככה היו אכזריים העסקים בתחום הזה. ובדצמבר 1985, זמן קצר לאחר סיום הקלטות האלבום, מת איאן סטיוארט מהתקף לב. אז כמחווה לחברם הוותיק, האלבום כולל רצועה נסתרת שבה איאן נשמע מנגן במשך 30 שניות את סטנדרט הבלוז, KEY TO THE HIGHWAY.

אבל אל תחשבו שהיה שמח שם באולפן עוד לפני שאיאן הלך... שלוש שנים לאחר שהוציאו את האלבום UNDERCOVER, הרולינג סטונס חזרו לאולפן כדי להקליט את DIRTY WORK. במהלך תקופת ההפסקה של הלהקה, מיק ג'אגר הוציא את אלבום הסולו הראשון שלו, SHE'S THE BOSS – צעד שעורר כעס גדול מצד שותפו, הגיטריסט קית' ריצ'רדס, שלא ראה בעין יפה את העובדה שהזמר עם השפתיים יוצר מוזיקה ככה בלעדיו. אז כן, האלבום הוקלט בתקופה שבה היחסים בין ג'אגר לריצ'רדס היו מתוחים במיוחד. הבדל בולט באלבום זה הוא שיתוף הפעולה של רון ווד בכתיבת ארבעה שירים (לצד ג'אגר/ריצ'רדס), מה ששימש אולי כאלמנט מתווך במערכת היחסים המעורערת הזו. למעשה, הכינוי שדבק בתקליט בתוך הלהקה היה ASSWORK, אם אנחנו רוצים להיות מדויקים יותר. זה היה המונח שבו רוב חברי הלהקה השתמשו במהלך ההקלטות, ובמיוחד מיק ג'אגר.

בזמן שקית' ריצ'רדס ביצע את רוב העבודה באולפן ותפס את המושכות, מיק ג'אגר פשוט הגיע ברגע האחרון, כמעט כבדרך אגב, והוסיף את השירה שלו מעל הערוצים המוכנים. המצב הזה רק הוכיח שוב שבניגוד לשמועות, לא כל דבר שקית' ריצ'רדס מפיק אמור להפוך לזהב, כפי שחלק ממעריציו האדוקים ביותר של הגיטריסט האדיר הזה נטו להאמין. האווירה באולפן בפריס הייתה רעילה. לגבי צ'רלי ווטס, הנוכחות שלו באותם ימים הייתה ככל הנראה פשוט מיותרת. גם כך רוב התופים בתקליט היו אלקטרוניים, או לפחות משופרים באמצעים אלקטרוניים, ושוב, מכות התוף הקצביות והיציבות של ווטס, שהיו חלק בלתי נפרד מהצליל של הלהקה בעבר, עפו היישר מהחלון. צ'רלי ווטס עצמו נאבק באותה תקופה בבעיות אישיות קשות, מה שהותיר את עמדת התופים חשופה למכונות וסינטיסייזרים שאפיינו את שנות השמונים הצעקניות. והשירים? אין ספק שהשירים היו רועשים, אנרגטיים, מהירים וזועמים, אבל לא יודע מה אתכם - הם לא מצליחים לגעת בי. זה נשמע נובע יותר מהמתחים האישיים בין חברי הלהקה מאשר יצירתיות מתפרצת.

כך כתב קית' ריצ'רדס בספרו האוטוביוגרפי: "כשהתכנסנו בפריס כדי להקליט את DIRTY WORK ב-1985, האווירה הייתה נוראית. הסשנים התעכבו כי מיק עבד על אלבום הסולו שלו והיה עסוק בקידום שלו. הוא בקושי הביא איתו שירים שנוכל לעבוד עליהם; הוא שמר אותם לתקליט שלו, ולעתים קרובות פשוט לא נכח באולפן. לכן, התחלתי לכתוב הרבה יותר בעצמי עבור התקליט הזה – כל מיני שירים. האווירה העכורה השפיעה על כולם: ביל ווימאן כמעט הפסיק להגיע וצ'רלי ווטס טס בחזרה הביתה. בדיעבד אני מבין שהשירים היו מלאים במסרי אלימות ואיומים פנימיים. צילמנו קליפ לשיר ONE HIT TO THE BODY שסיפר פחות או יותר את הסיפור – כמעט התפרקנו לגמרי, מעבר למחויבות המקצועית שלנו. היינו בצומת דרכים.

האלבום של מיק נקרא SHE'S THE BOSS, וזה אמר הכל. מעולם לא הקשבתי לאלבום שלו במלואו – למי יש חשק לזה? זה כמו 'מיין קאמפף': לכולם היה עותק, אבל אף אחד לא קרא אותו במלואו. מיק טוען שאין לי נימוסים ושיש לי פה מלוכלך, הוא אפילו כתב שיר על הנושא; אבל עסקת הסולו שלו נחשבה לחוסר נימוס חמור יותר מכל התלהמות מילולית. רק לפי בחירת החומרים, היה נראה שהוא באמת התרחק מאיתנו. זה היה עצוב מאוד. אני לא יכול לדמיין למה הוא חשב שזה יעבוד כך, להיות אמן סולו ולהיות בלהקה – שם הרגשתי שמיק איבד קשר עם המציאות. ופתאום, בדצמבר 1985, נחתו עלינו החדשות המטלטלות שאיאן סטיוארט מת מהתקף לב בגיל 47".

במגזין רולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "האם אנחנו מבקשים יותר מדי מהרולינג סטונס? הנה הם כאן עם DIRTY WORK, אלבומם האמריקאי המי-יודע-כמה מאז 1964 – והם עדיין עושים רוק שצוחק, מגחך ומיילל. האם זה מספיק? במשך 24 שנים, הסטונס היו מעמד נמוך ומעמד גבוה, גסים ושואוביזיים, אופטימיים, עצבניים, קרייריסטים ואירוניים יותר מכל להקה אחרת. הם לימדו את כולם, מאז דור הבייבי-בום, איך להקשיב לרוק – בחיבה, בציניות ובשתי רגליים על רחבת הריקודים.

המוזיקה של הסטונס אימצה כל טרנד, מפסיכדליה ועד דיסקו, ובכל זאת היא לא דעכה; בבסיסה זהו עדיין אותו 'בלוז שיקגו' מעוות שאיתו הם התחילו, בתוספת נגיעות רגאיי. בין עליות למורדות, הם תמיד ידעו ליצור תקליטי רוק מוצקים שהרכבים כמו MR. MISTER או ה-PET SHOP BOYS לא יכלו אפילו לדמיין. ובכל זאת, בכל פעם שהסטונס מוציאים אלבום, אנחנו מצפים מהם ליותר – שיפתיעו אותנו, שיצחיקו אותנו ושסוף סוף יספרו לנו מה לעזאזל קורה.

התקליט החדש עושה זאת רק מדי פעם; הוא מרגיש יותר כמו מוצר ופחות כמו הצהרה אמנותית. זהו אלבום של הסטונס לעידן היאפים – מגדיר ובו בזמן מתריס נגד הנבזיות השאננה של אמצע שנות ה-80. ייתכן שזה המצב: זהו האלבום הראשון בחוזה הענק של הלהקה מול חברת CBS (בעקבות אלבום הסולו של ג'אגר), עם עטיפה בצבעי MTV זרחניים ומפיק שותף, סטיב ליליוויט, שמכתיב קצב מכני מדי. בעוד שהקרדיטים לא מפרטים מי ניגן מה, מתופף האולפן, אנטון פיג, מופיע ברשימה. בניגוד לרוב שירי הלהקה שיוצרים אשליה של נגינה חיה, כמה שירים כאן נשמעים 'אולפניים' מדי, כאילו חברי הלהקה הקליטו את תפקידיהם בנפרד.

זה יכול היה להיות תקליט טוב ומאוחד יותר, עם פחות פוזות, אך זוהי שיפוטיות המתבססת על הקטלוג המפואר של הסטונס. ככל שחולפות השנים, קשה יותר להיות 'הרולינג סטונס האגדיים', אותה חבורה מפורסמת של רוקרים מושחתים. שבוע אחד ג'אגר מחייך לצלמים בהטבלת בנו, ובשבוע שלאחר מכן הוא צועק משפטים מתריסים באולפן. אולי הכל הוא איזה מגה-קונספט על חוסר אתיקה וחוסר כנות. אך בעיניי, תקליט הסולו של ג'אגר והתקליט החדש של הסטונס מרמזים שניהם על משבר זהות של שנות ה-80. אני עדיין ארקוד לצליליו, אבל אמשיך לצפות ליותר מהסטונס בפעם הבאה".

מאסטרפיס צרפתי!!! ב-24 במרץ בשנת 1971 יצא תקליט מאסטרפיס למלחין-זמר הצרפתי, סרז' גיינסבורג. שמו הוא HISTOIRE DE MELODY NELSON.

בינינו, אני לא ממש בקיא בשפה הצרפתית. אני יודע כמה מילים פה ושם - בונז'ור, מרסי, אמור, סה לה וי - אבל לחבר אותן למשפטים שלמים? זה ממש לא הפורטה שלי. אבל היי... אני יודע להקשיב היטב למוסיקה הצרפתית! כי יש משהו חלקלק, מתגלגל, סקסי ומזמין באופן בו השפה הצרפתית נאמרת. זו מוסיקה מופלאה משל עצמה. צרפתית... איטלקית - שפות מתגלגלות שגורמות לי להאזין להן בהנאה גם מבלי להבין. מצד שני, השפה הגרמנית? זוויתית מדי עבורי. אז עוד בילדותי אהבתי להאזין לדברים כמו "קיץ אינדיאני" של ז'ו דאסן או שיר ההבטחות האולטימטיבי של דלידה ואלן דלון. לא היה איכפת לי על מה שרו שם. מצדי, זו הייתה יכולה להיות פרסומת למשחת נעליים. העיקר לקבל עוד ועוד את ההברות ההן, עם מוסיקה נפלאה מסביב.

אז כשהכרתי את השם סרז' גיינסבורג - לא ידעתי צרפתית, כמובן. בהתחלה נרתעתי מאד מהדמות הזו. הוא לא היה יפה בעיניי - תמיד עם שקיות מתחת לעיניים ותדמית של סוטה. מה גם שהכרתי אותו דרך להיט האנחות הידוע ההוא. מה שהוסיף עוד יותר לרתיעה שלי ממנו. רק מאוחר יותר הבנתי שמדובר פה בגאון אמיתי. כזה שיש לו שרשרת מאסטרפיסים נדירה. אחד שבעיניו הנפוחות ידע לראות היטב את מה שצריך לעשות במוסיקה. וכשמישהו המליץ לי להקשיב לתקליט הזה על מלודי נלסון (אז זה היה באופנת הדיסקים - היום כבר יש לי את זה במהדורת הוויניל הכפול החדשה והמורחבת) - נדהמתי. זה היה מסע קצר (התקליט הוא פחות מחצי שעה), אבל כל תו וצליל בו מלא בנפח - שנדמה היה לי שעברתי מסע ארוך בהרבה. נו טוב, הבנתם כבר שאני מחשיב את הדבר הזה כמאסטרפיס, נכון?

אז בואו נראה... התקליט מוגדר כאלבום קונספט המכיל מוזיקת רוק פשוט גאונית בכל צורה: החל מהכתיבה המיוחדת, דרך התיזמור המורכב ועד לביצוע המוקפד. גיינסבורג, שהיה מודע היטב לכוח שלו, ידע שהוא הקליט כאן את פסגת יצירתו. הוא היה משוכנע שהעולם יכרע ברך בפניו והערכה גדולה תזרום לכיוונו מכל עבר. אבל המציאות, כדרכה, בחרה במסלול אחר. כשהתקליט יצא לאור - הוא נתקל בחומת אדישות מצד הקהל והמבקרים, שפשוט לא ידעו איך לעכל את היצירה החריגה הזו. כמו הרבה קלאסיקות מוכחות - מלודי נלסון נזרקה לצד הדרך, עם בובת הדובי שלה.

העבודה על היצירה החלה בזמן שאהובתו המרהיבה של גיינסבורג, ג'יין בירקין, הייתה בדרום צרפת לצורך צילומי הסרט MISTREL GOES UP MY NOSE. גיינסבורג, שתכנן כל צעד בקפידה, ידע בדיוק מה יהיה תפקידה של בירקין בתקליט ברגע שהכתיבה תושלם. ואכן, בירקין נכנסה לדמות וביצעה את תפקידה על הצד הטוב ביותר, כשהיא מעניקה את קולה לדמותה של מלודי נלסון. והסיפור? הוא נשמע כמו תסריט קולנועי אפל: איש צרפתי מבוגר - גיינסבורג עצמו? - נוסע ברכב שלו ונתקל ברוכבת אופניים אדמונית, צעירה ויפהפייה, שככל הנראה הייתה קטינה. בשיאו של הסיפור, הוא דורס אותה בטעות עם הרולס רויס היוקרתית שלו. התאונה המצערת הופכת, איך לא?, לסיפור אהבה יוקד, והשניים מוצאים את עצמם בבית מלון כדי להתעלס. נשבע לכם, מבלי להבין צרפתית - אני מרגיש שאני מבין בדיוק מה קורה בכל קטע וקטע בתקליט הזה, עם האיש המבוגר והלוליטה שלו.

אך בדיוק כשהרומן נראה יציב, הנערה מלודי נלסון נתקפת געגועים לביתה ומחליטה לעלות על טיסה חזרה לאנגליה. כאן העלילה מקבלת תפנית טרגית ואיומה: המטוס מתרסק כשמלודי בתוכו. האיש המבוגר, שנותר מאחור כשהוא שבור לב, מתרסק רגשית בעקבות הידיעה המרה. אז מגיע הקטע CARGO CULT, שמתבסס על שבט אמיתי בגינאה המאמין בדת בשם הזה. האנשים בשבט סוגדים למטוסים שטסים בשמיים ונושפים חיצים מקנים בציפייה שהמטוס יתרסק. אמונתם היא שלאחר ההתרסקות הם יוכלו להשתלט על תכולת המטוס ועל נשמות המתים. בשיר הזה, הגיבור מתפלל שהשבט יחזיר אליו את נשמתה של מלודי, כשהוא נאחז בייאושו באמונה שהמתים יכולים לחזור לחיים דרך הריסות. אבל מלודי? היא לא חוזרת...

התהליך המוזיקלי מאחורי הקלעים היה מרתק לא פחות מהסיפור עצמו. המוזיקה בתקליט נכתבה במקור כרעיון תיזמור עבור תוכנית טלוויזיה שמעולם לא צולמה. ההקלטות הראשוניות נערכו באפריל 1970 באולפני PHILLIPS שפעלו באזור מארבל ארץ' בלונדון. כדי להשיג את הסאונד המלוכלך והמדויק שחיפש, גיינסבורג גייס חטיבת קצב בריטית מהשורה הראשונה שכללה את הבסיסט בריאן אודגרס, הגיטריסטים אלן פארקר וביג ג'ים סאליבן והמתופף דאגי רייט. במאי 1970 חזרו ההקלטות לפריס, שם נוספו שכבות של תזמורת המונה 30 נגנים ומקהלה גדולה. האיש שעמד מאחורי התיזמורים המרהיבים היה הגאון הצרפתי ז'אן קלוד ואניה, שיצר סאונד דרמטי.

גם הכנר הצרפתי הנודע ז'אן לוק פונטי תרם את חלקו והקליט את כינורו לקטע EN MELODY. באותו קטע ממש אפשר לשמוע את צחוקה המתגלגל של בירקין. מדובר בהקלטה ישנה שאחיה ביצע שנים קודם לכן, כשהוא נשמע מדגדג אותה והיא צוחקת. בירקין עצמה ציינה לאחר מכן: "הצחוק שלי לא נשמע כצלילי פעמונים אלא יותר כקול של כבשה". גיינסבורג, שחיפש תמיד את האותנטיות והמוזרות, אהב את הצליל הזה ושילב אותו בשיר. כשמלאכת ההקלטות הסתיימה, כולם באולפן היו נרגשים וידעו שיש להם מאסטרפיס ביד. אנדרו בירקין, אחיה של ג'יין, מיהר עם הסרטים לכל שדרן רדיו בריטי שהכיר בניסיון נואש לשכנע אותם להשמיע את היצירה, כשהוא בטוח שמדובר בלהיט ענק. אולם, המציאות טפחה על פניהם ואף אחד לא רצה להשמיע את התקליט. אפילו בחנויות התקליטים בצרפת הוא נחל כישלון חרוץ עם צאתו.

העטיפה עצמה הפכה לאייקונית עם השנים. ג'יין בירקין, שהייתה אז בחודש הרביעי להריונה עם שארלוט, הצטלמה לתמונה שנתפסה כפרובוקטיבית אך מקסימה. גיינסבורג התעקש שמלודי תהיה ג'ינג'ית, ולכן בירקין חבשה פאה כתומה ופניה אופרו בנמשים כדי לשוות לה מראה של תמימות שובבה של קטינה. הצילומים נערכו בינואר 1971 בסטודיו 44 בפריס. הצלם טוני פרנק נזכר בסשן ההוא: "נסעתי ללונדון להקשיב לצלילי מלודי נלסון בזמן שהוא הוקלט שם. מה ששמעתי היה לא יאמן. את סשן הצילום הזה עשינו כשסרז' חזר משם לפריס. הוא איחר לסשן הצילום וג'יין, שהייתה בהריון של שלושה חודשים, הייתה מאד מתוסכלת מהאיחור הזה. כשסרז' הגיע, הוא הצליח להרגיע אותה והתחלנו לעבוד. סרז' ידע בדיוק מה הוא רוצה לעטיפת התקליט. כל הקונספט היה כבר בראשו. הוא הביא עימו את הפאה הכתומה והורה לג'יין כיצד לחבוש אותה".

בתמונה המפורסמת בירקין מחזיקה בובה של קוף. גיינסבורג כל כך אהב את הבובה הזו שרצה אותה לעצמו, אך בירקין סירבה. רק לאחר מותו, היא הניחה את הבובה בתוך ארונו וקברה אותה יחד איתו, כדי שתישאר בחיקו לנצח. למרות הכישלון הראשוני, הזמן עשה את שלו. התקליט הקצר הזה, הכולל שבעה קטעים בלבד (שניים מהם ארוכים במיוחד), הפך לאבן דרך. הגרוב המלוכלך, הבס המהפנט (עם פריטת מפרט גסה להפליא) של בריאן אודגרס והגיטרות החשמליות המדהימות יצרו סאונד שלא היה שגרתי אז. גיינסבורג לא שר במובן המסורתי, אלא תיפקד כקריין שמגיש את הסיפור בקולו הייחודי, מה שהוסיף תיאטרליות מכשפת.

מן הסתם, רבים רואים בתקליט הזה סיפור אוטוביוגרפי של גיינסבורג המבוגר שמתאהב בבירקין הצעירה. לאחר צאת התקליט, השניים אף צילמו סרט שלם המלווה את כל השירים. לימים יצאה הוצאת דלוקס מפוארת הכוללת שני תקליטים (מה שסיפרתי לכם שקניתי ללא היסוס), כשהתקליט השני מכיל סשנים נדירים ושיר שלא פורסם בעבר בשם MELODY LIT BABAR, שנותר בחוץ כי לא התאים לרצף העלילתי. כיום, HISTOIRE DE MELODY NELSON נחשב לאחד מתקליטי המוזיקה החשובים יותר בהיסטוריה, כשהוא משפיע על אינספור מוזיקאים. איך לא?

קבלו את ההופעה העסיסית של סלייד! ב-24 במרץ בשנת 1972 יצא תקליט ההופעה הראשון של להקת סלייד ושמו ALIVE. וכן, זה בא עם סימן קריאה!

אני ממש אוהב את להקת סלייד. נו טוב, אני לא אוהב כל תקליט שלה - יש כמה שהם סתמיים לדעתי וכמה שהם מנופחים באופן מוגזם. אבל כשסלייד הייתה בשיא האלמנט שלה? - בעיקר בשנים 1970-1973 - זה משהו שתמיד אשמח לחזור ולהקשיב לו. יש שם אנרגיה שמרימה אותי. שירים קצרים עם רצון לגרום ללב לפעום לפי הקצב הסליידי, לרקוע ברגליים בחוזקה ולהרגיש שלא תמיד מוסיקה חייבת להיות מורכבת ופרוגרסיבית. לפעמים, השירים הפשוטים שנורים כחץ למטרה - עושים לי את זה לא פחות. וסלייד הייתה מהלהקות ההן שלא חיקתה משהו אחר - היא יצרה את הסגנון המוסיקלי הייחודי שלה. עד כדי כך שכששומעים שיר שלה מן העבר - אי אפשר לטעות פה. זו פ'אקינג סלייד!

ואם כבר לגעת באחד משיאי הלהקה אז - אז ברור שאני שמח לכתוב על תקליט ההופעה הזה, שבכלל הוקלט במשך שלושה לילות (ולא במשך הופעה אחת בלבד) באולפני COMMAND בלונדון, מול קהל שהורכב מחברי מועדון המעריצים של הלהקה. אז כבר ברור לנו, קודם כל, שאין זה דוקומנט של הופעה אחת שבאה להראות לנו ב-ד-י-ו-ק איך זה עם סלייד על הבמה. יש פה, למעשה, את הלהקה שמקליטה הופעה באולפן - עם אוזניות על האוזניים של חברי הלהקה ועצירות פה ושם לתיקונים וביצועים חוזרים. אבל התוצאה? מדליקה! ועלות ההקלטה עמדה בסך הכל על 600 ליש"ט - אולי אחד התקליטים הזולים יותר שהופקו אז על ידי להקה מצליחה שכזו. בתחילה ערכה הלהקה את המיקס יחד עם טכנאי האולפן, אך מנהל הלהקה, צ'אס צ'אנדלר, התנגד לתוצאה וניגש לערוך מיקס משלו. הפעם הלהקה הטילה וטו וחזרה לגרסה המקורית שיצרה.

העטיפה המקורית הייתה נפתחת והציגה את חברי הלהקה בשחור על רקע אדום. ברור לכם שזה בלט היטב בחנויות התקליטים. הרי אדום הוא צבע מושך. בתוך העטיפה הופיע ציור שבמדינות מסוימות (כמו ישראל, למשל) שימש דווקא כעטיפה החיצונית. וברור לכם שאצלנו התקליט יצא בעטיפה לא נפתחת. כי למה לא לחסוך, אם אפשר?

מאחורי הסאונד של סלייד עמדה מחשבה רבה: קולו של הזמר, נודי הולדר, היה עוצמתי במיוחד משום שהוא הועבר כמעט תמיד דרך אפקט הכפלת קול (שהומצא במקור עבור הביטלס תחת השם ADT). זה היה כמעט האפקט היחיד שנוסף למוזיקה של הלהקה, שסלדה (אההה... מכאן המילה סלייד? חחח) מהפקות מנופחות. קולו הצרוד של הולדר היה סימן ההיכר של סלייד; ברגע ששומעים אותו, מזהים מיד שמדובר בהם. אין ספק שמדובר בזמר רוק אדיר שכיום צריכים יותר לדבר עליו.

אלמנט דומיננטי נוסף בסלייד היה חטיבת הקצב, עם הלמות התופים של דון פאוואל בתוספת מחיאות כפיים ורקיעות רגליים קצביות ונלהבות. פאוואל מספר: "כשהקלטנו בלונדון, היה שם חדר מדרגות שבו נהגנו להקליט את מחיאות הכפיים והרקיעות. הצבנו שם מיקרופונים, וההד הטבעי של המקום הפך לסימן היכר של ההפקות שלנו". האפקט הזה עבר גם להופעות החיות, כשנודי הולדר דרש מהקהל למחוא כפיים לפי הקצב. הקהל, שהכיר את הצליל מהשירים המוקלטים, נענה בהתלהבות. איך לא? אין ספק שסלייד ידעה היטב מה היא עושה; מבחינתה לא היה צורך בסולואי גיטרות ראוותניים, אלא במתן פורקן לאנרגיה של הצעירים – ובקצב הנכון!

הנה קטע ששלפתי לכם מכתבה שפורסמה בעיתון NME בסוף שנת 1971, שמשקפת הופעה של סלייד: "ללכת להופעה של סלייד זה כמו להגיע למסיבת שיכורים; אתה רואה מה קורה, אך מתקשה להאמין למראה עיניך. המקום צפוף ומיוזע מאוד, אנשים נדחסים כמו סרדינים, ובכל זאת אינך רוצה לעזוב. ראיתי אותם בקולג' של ווטפורד – מקום שבו הלהקה לא הופיעה מעולם – והם שברו את שיא הנוכחות. אנשים המתינו שעתיים בחוץ כדי להיכנס. בינתיים, מאחורי הקלעים, עלו חברי הלהקה על בגדי ההופעה שלהם: הגיטריסט דייב היל לבש בגדים בכתום זוהר, והסולן נודי הולדר הופיע במכנסיים לבנים, שלייקס וכובע מנצנץ. הכובע לא נועד להסתיר קרחת (שאינה קיימת), אלא הפך לסימן ההיכר שלו.

נודי הוא דמות מפתח בלהקה, וקולו הצעקני והמחוספס הוא חותמת ברורה לסאונד הייחודי של סלייד. 'לפני שהתחלנו להצליח', הוא מספר, 'הוריהם של שאר חברי הלהקה אמרו להם שלעולם לא נצליח עם זמר שרק צועק במקום לשיר'. אולי זו אכן צעקה, אך איזו צעקה נהדרת זו. האם הוא לא חושש לאבד את קולו? 'לא, הצעקה באה לי בטבעיות. לא צרדתי כבר שנה; אני פשוט שותה דבש עם לימון לפני השינה'.

אחד הדברים שמבדילים את סלייד מלהקות רבות אחרות הוא התקשורת הישירה עם הקהל, המעניקה לה כוח רב על הבמה. יש מי שרואים בסגנון הדיבור הזה סוג של עלבון; בשלב מסוים בהופעה הציג נודי את דייב היל כמתרומם ואף הזמין את הגברים בקהל להגיע אחרי ההופעה אל מאחורי הקלעים כדי לפנק אותו. במקרה אחר הוא צעק לקהל: 'תפסיקו לשבת שם כאילו חרבנתם במכנסיים הרגע!'.

נודי מודה באשמה: 'קיבלנו תלונות ממפיקים שחשבו שאנחנו גסים על הבמה רק כדי לעורר פרובוקציות. אחד מהם אף הזמין משטרה לאחר שעשרים איש התלוננו, אבל עשרים מתוך 3,000 הם מיעוט זניח. למזלנו, אחד השוטרים נכח במקום מתחילת ההופעה ומצא את הדיבור שלנו משעשע ולא פוגעני. בכל מקרה, אנחנו פונים לקהל כאילו הם החברים שלנו'. הוא מוסיף: 'אנחנו לא להקה שמנגנת מושלם בכל ערב. הדיבור נועד לגרום לקהל להרגיש טוב גם כשההופעה פחות מוצלחת מוזיקלית. לאנשים נמאס רק לשבת ולהקשיב'..."

אז בזמן שהעולם הבריטי התעסק בשינויי התלבושות של דייוויד בואי, ארבעה בחורים קשוחים החליטו להראות לכולם איך עושים מסיבת גלאם-רוק אמיתית. בתקופת צאת התקליט הזה, עדיין לא היו לסלייד מספיק להיטים כדי למלא איתם את העסק, אז הבחורים הסתמכו בכבדות על גרסאות כיסוי. וכן, התקליט הזה פשוט קצר מדי. שבעה שירים בלבד. מי שם רק שבעה שירים בתקליט הופעה חיה אחד. זה מתאים אם קוראים לכם להקת יס או להקת דיפ פרפל או להקת פינק פלויד - אבל במקרה של סלייד? זה לא מספיק לי.

עם זאת, הביצוע אדיר. איןבלהקה הזו מישהו שמתבלט יותר מחבריו. מדובר בארבעה חבר'ה שלא היו וירטואוזים אבל ידעו להביא את המיץ של הרוק שלהם כמו שצריך, ביחד עם שאגת האריה של הולדר. אי אפשר לנצח את השאגה הזו. הוא הכוכב הברור שמנצח על כל המסיבה הזו. והתקליט הזה מחוספס למדי, כשכל השירים, פרט לאחד, הם שירי רוק, ואפילו הביצוע המפתיע לחלוטין שלהם לשיר DARLING BE HOME SOON - של ג'ון סבסטיאן - כולל חלק אמצעי רוקי. מעניין להבחין בגיהוק הגס שנודי הולדר נשמע פולט במהלך הפסקה רכה במיוחד בשיר, מה שככל הנראה נועד להבהיר לכולנו עד כמה לא היה אכפת לו להביא את הטייק הנקי. יותר מדי בירה באולפן?

בכל הנוגע לשירי הרוק, השיר GET DOWN WITH IT הוא אולי הדוגמה הטובה ביותר לסאונד החי של סלייד – נודי הולדר באמת הצליח להלהיב את הקהל, והיי, כל אחד היה יכול לעשות זאת, אם רק אותו כל אחד היה מצליח לשאוג את המשפט LET YOUR HAAAAAAAAAAAAAAAIR DOWN בצורה כל כך משכנעת להפליא. מחרוזת הלהיטים הישנים מקסימה כשנודי הוסיף ג'יבריש לשירים ההם ועשה עבודה נהדרת בהפיכתם לבלאגן של שיכורים - כמו שצריך בהופעה רועשת שכזו. ויש את השיר הפותח שהוא הפרשנות של סלייד לשיר HEAR ME CALLING של להקת TEN YEARS AFTER. מסיבה כלשהי, החברים בחרו לקחת שיר שאני פחות אוהב של אלווין לי וחבריו (ולא חסרים להם שירים טובים יותר מזה, לטעמי). זה שיר פשוט מדי שחוזר על עצמו יותר מדי. אבל כיף לדעת שסלייד ידעו לתת את האהבה שלהם גם לאחרים.

התקליט מסתיים עם גרסת כיסוי נוספת – השיר BORN TO BE WILD של להקת STEPPENWOLF, שיר האופנוענים האולטימטיבי. אם המקור מדויק להפליא, פה חברי סלייד עוברים מחצי כאוס לכאוס מוחלט ושלם, עם תרגילי פידבק ורעש מלוכלך. זה נחמד לשמוע את זה בתקליט. בהופעה - החוויה בוודאי הייתה גדולה יותר. מה גם, שעדיף היה לתת ללהקת המי או לג'ימי הנדריקס לזרוע הרס שכזה. שלוש או ארבע דקות של כאוס עבור תקליט הופעה קצר של סלייד היו שלוש או ארבע דקות יותר מדי, שיכלו להביא ביצוע לשיר נוסף. עדיין - התקליט הזה נועד להיות רועש. לא משהו לשים ברקע בארוחה משפחתית (אלא אם כן כולם אוהבי רעש שכזה באופן שווה), אבל בהחלט זה מהנה אם בא לכם, כמוני, להיכנס לאולפן ההקלטה בלונדון בשנת 1972 ולהיות חלק מהופעה אולפנית של להקת סלייד. מיי, או מיי!!!!

גם זה קרה ב-24 במרץ. נשיכות בישבן, מסיבות בספינות ומדים של טוראי: עוד יום שבו עולם המוזיקה השתגע.

אתחיל אי שם בשנת 1962, כאשר שני צעירים בשם מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס הופיעו ביחד על במה אחת בפעם הראשונה. האירוע ההיסטורי הזה התרחש במועדון EALING שבאנגליה, והשניים היו אז חלק מהרכב שנקרא LITTLE BOY BLUE AND THE BLUE BOYS. הם היו רק חבורה של נערים שאהבו בלוז אמריקאי, ואיש לא דמיין שהם יהפכו למה שהם.

באותן שנים הבלוז היה הדלק של כולם, אבל הגורל ידע גם להיות אכזר. בשנת 1956, אלביס פרסלי הגיע לבקר את קארל פרקינס בבית החולים. פרקינס, שהיה בשיא הצלחתו עם השיר BLUE SUEDE SHOES, כמעט ונהרג בתאונת דרכים נוראית בדרכו להופעה בטלוויזיה. התאונה הקטלנית הזו גבתה את חייהם של אחיו ושל מנהלו האישי, ואלביס הגיע לחלוק כבוד לחברו המיוסר.

קצת לאחר מכן, בשנת 1958, אלביס פרסלי החליף את בגדי הנצנצים במדים ירוקים. הוא הלך לוועדת הגיוס של ממפיס ונכנס לצבא ארצות הברית. לאחר שסיים את צילומי סרטו KING CREOLE, הוא התייצב בממפיס והצטרף ל-12 מתגייסים אחרים באוטובוס הנוסע לבית החולים קנדי וטרנס ממוריאל, ומשם המשיך לפורט צ'אפי שבארקנסו. שם הוא לקח על עצמו את התפקיד האמיתי בתור טוראי פרסלי. מאות מעריצים צרחו ורצו סביב אחוזתו כדי להיפרד מהכוכב הטרי, אבל אלביס השאיר את תהילתו מאחור כמו גם קווצות משערו המפורסם בתספורת הצבאית אולי המפורסמת ביותר בהיסטוריה. הוא היה נחוש בדעתו שיתייחסו אליו כמו כל חייל אחר, ואמר לעיתונות: "הצבא יכול לעשות איתי כל מה שהוא רוצה". בעודו מוצב בפורט הוד שבטקסס, הוא התחיל באימוני טנקים מתקדמים ובהקדם נשלח לפרידברג שבגרמניה עם דיוויזיית חוד החנית המשוריינת השלישית. במהלך תקופה של 18 חודשים, אלביס היה חייל למופת והוכיח שהוא יודע לציית לפקודות בדיוק כפי שהוא יודע להרקיד קהל.

בשנת 1966, הצמד סיימון וגרפונקל הצליחו סוף סוף לפרוץ את חומות האי הבריטי. הם כיכבו בפעם הראשונה במצעד האנגלי עם התקליטון HOMEWARD BOUND, שכתב פול סיימון בזמן שהמתין לרכבת בתחנה ליד ליברפול. השיר הפך להמנון של געגועים, והשאר היסטוריה.

אבל אם מדברים על אירועים גרנדיוזים, אי אפשר לשכוח את ה-24 במרץ בשנת 1975. באותו יום נערכה מסיבה גדולה שכל עולם הפופ דיבר עליה. המארח היה פול מקרטני, ומטרת המסיבה הייתה לחגוג את סיום ההקלטות לתקליט VENUS AND MARS. האורחים הרבים עלו על האונייה המפוארת QUEEN MARY, שעגנה באופן קבוע בלונג ביץ' שבקליפורניה והפכה לפעול כבית מלון יוקרתי. רשימת האורחים נראתה כמו היכל התהילה של המוזיקה: נצפו שם חברי המאנקיז לשעבר, מיקי דולנז ודייבי ג'ונס, לצד ג'וני מיטשל, קרול קינג, מארווין גאי, חברי להקת THE FACES, וחמישיית ג'קסון הצעירים. גם בוב דילן, שר, דייויד קרוסבי ולהקת לד זפלין היו שם. בין הפרצופים המוכרים היו גם מאל אוונס, העוזר האישי לשעבר של הביטלס, ודרק טיילור שהיה דובר התקשורת של הלהקה. גולת הכותרת הייתה נוכחותו של ג'ורג' האריסון, שנראה בתמונה עם פול. זו הייתה הפעם הראשונה מאז פירוק הביטלס שבה נראו פול וג'ורג' יחדיו באירוע אחד, מה שעורר גלי התרגשות בקרב המעריצים. כשהאורחים נכנסו לאולם הגדול, התנוסס מולם שלט שאמר VENUS AND MARS ARE ALRIGHT TONIGHT. פול נראה חגיגי וקיבל את אורחיו באהבה, בעוד להקת THE METERS סיפקה את מוזיקת הרקע החיה עם הגרוב הבלתי נשכח שלה מניו אורלינס.

באותה שנה ממש, 1975, יצא לאור התקליט CHICAGO VIII של להקת שיקגו. זה היה תקליט האולפן השביעי של הלהקה, והמספר שמונה נבחר כי ללהקה היה גם אלבום בהופעה חיה בקרניגי הול. בתקליט זה יצרו חברי הלהקה שירים נגישים וקליטים, וסללו בכך את הדרך להפיכתם להרכב פופ מצליח אך כזה שהמבקרים טענו שהוא נטול עוקץ בהשוואה לימי הג'אז-רוק המוקדמים שלהם.

אבל לא הכל היה חיוכים ומסיבות. בשנת 1965, בסיסט הרולינג סטונס, ביל ויימן, חטף זרם חשמלי חזק בעת הופעה בדנמרק. המיקרופון שלו (מה, הוא בכלל שר בהופעות הלהקה?!) לא היה מוארק כראוי, והוא איבד את הכרתו על הבמה באופן מיידי לקול חרדת הקהל. למרבה המזל הוא התאושש וחזר לנגן.

בצד היותר מוזר של עולם הרוק, בשנת 1973, התרחש אירוע ביזארי במיוחד במועדון בבופאלו שבניו יורק. מעריץ נלהב מדי טיפס לבמה ונתן נשיכה רצינית בישבנו של לו ריד, מיד לאחר שצעק את המילה LEATHER. לאחר המעשה ההזוי הזה, המעריץ נזרק אל מחוץ לאולם בבושת פנים, ולו ריד כנראה נשאר עם זיכרון כואב למדי. אאוץ'.

היום הזה הוא גם יום של ציוני דרך לימי הולדת. בשנת 1938 נולד הולגר שוקאי, חבר להקת CAN הגרמנית ופורץ דרך במוזיקה הניסיונית. הוא הלך לעולמו בשנת 2017. עוד מוזיקאי שהיה אמור לחגוג היום הוא המתופף מייק קלי, שנולד בשנת 1947. קלי היה חבר בסוף הסיקסטיז ובתחילת הסבנטיז בלהקת הרוק הבריטית SPOOKY TOOTH. גם הוא כבר לא איתנו.

גם עולם ההקלטות רעש ביום הזה. בשנת 1980 יצא בארצות הברית תקליט "חדש" לביטלס. האם הוא באמת היה חדש? לא בדיוק, כי אם תקליט של קטעים נדירים שנקרא RARITIES. הוא כלל ביצועים שלא הופיעו בתקליטים הרגילים וגרם לאספנים לרוץ לחנויות. בשנת 1969 יצא בארצות הברית תקליט אוסף ללהקת אימהות ההמצאה בהנהגת פרנק זאפה. שם התקליט היה MOTHERMANIA והוא הכיל גם מספר שירים במיקס שונה מהמקור, דבר שהופך מוצר זה לחשוב לא פחות בקטלוג של הלהקה עבור מעריצים אדוקים כמוני.

בגזרת הרוק הכבד, בשנת 1979 יצא התקליט השני של להקת MOTORHEAD ושמו OVERKILL. עם הצליל המהיר והמחוספס שלו, הוא נחשב מאז לאחד התקליטים החשובים והמשפיעים יותר בזרם הרוק הכבד והמטאל.

אי אפשר לדבר על מוזיקה בלי להזכיר את האנשים שמאחורי הקלעים. בשנת 1935 נולדה הבסיסטית המופלאה קרול קיי. בשנות השישים היא הייתה ה-בסיסטית בה' הידיעה באולפני ההקלטה של לוס אנג'לס. היא ניגנה במקצועיות במספר אדיר של הפקות, שחלקן הפכו לקלאסיקה על-זמנית, כולל שיתופי פעולה עם הביץ' בויז וריי צ'ארלס. בשנת 1948 נולד לי אוסקר, שהיה נגן המפוחית בלהקת WAR הנהדרת, ובשנת 1951 נולד הבסיסט של להקת סופרטרמפ, דאגי ת'ומסון. בשנת 1949 נולד הזמר והמפיק המוכשר ניק לואו.

לצד השמחות, היו גם פרידות. בשנת 2022 מת ברט רייטר, שהיה הבסיסט של להקות הרוק המתקדם ההולנדיות פוקוס ואדמה ואש. רייטר היה מוזיקאי מוערך שהיה נשוי לזמרת של להקת אדמה ואש, ג'רני קאחמן. הוא היה בן 75 במותו.

ממיק ג'אגר ועד אלביס החייל, נראה שההיסטוריה של המוזיקה תמיד יודעת להפתיע אותנו מחדש עם סיפורים שגורמים לנו לרצות להגביר את הווליום.

מה היא התחזית? חם! לוהט!!! ב-24 במרץ בשנת 1974 יצא תקליט משמעותי ללהקת הפיוז'ן WEATHER REPORT ושמו MYSTERIOUS TRAVELLER.

לפני המון המון שנים, כשהייתי סטודנט בביה"ס למוסיקה רימון, אנשים מסביבי המליצו לי להקשיב לתקליט פיוז'ן ששמו HEAVY WEATHER. "אחי, אתה חייב להקשיב לבסיסט הזה שם", מישהו אמר לי. ומישהו אחר הוסיף, "אין, אין תקליטים כמו זה!" ומן הסתם - ההמלצות הגיעו אליי רק מבחורים. לא הייתה גברת נחמדה שם שתמליץ לי על זה. ובאנסמבלים ברימון בחרו לנגן בשקיקה את הקטע הפותח בו - BIRDLAND. עוד סטנדרט ג'אז שכזה. אז קניתי את התקליט, התאהבתי מ-א-ד במה ששמעתי וחשבתי שזה הסטייל היחיד של הלהקה הזו. אבל אז התחלתי, כהרגלי אז, לחפור עמוק יותר באדמה וגיליתי שורשים אחרים לגמרי. תקליטים בהם ג'קו פסטוריוס עוד לא חלם להיות כוכב-על וחבר בהרכב הזה. תקליטים עם מוסיקה ממש ניסיונית. מיהרתי לרכוש את כל מה שיכולתי למצוא אז בוויניל ביד שניה. אם זה I SING THE BODY ELECTRIC (שהוא האהוב עליי ביותר של הלהקה הזו עד היום) או SWEETNIGHTER - וכמובן, התקליט שעליו אני כותב כעת. ואז הבנתי - כמו מזג האוויר, גם ללהקה הזו יש סגנונות שהם שונים מאד זה מזה, כמו עונות השנה. זה הופך את כל העסק למלהיב בהרבה עבורי.

ובכן, זה היה התקליט הרביעי של הלהקה החדשנית הזו, והקלידן-מנהיג ג'ו זאווינול סיפר על התקופה ההיא בכנות האופיינית לו: "האלבום השלישי שלנו, SWEETNIGHTER, אמנם נמכר הרבה יותר טוב משני הראשונים, אבל חברת התקליטים לא כל כך התעניינה בנו. הם ידעו שיש להם להקת יוקרה, כי זכינו בפרסים במדינות שונות וכו'. עם זאת, באותה תקופה הם לא ידעו מה לעשות איתנו. האלבום הרביעי הזה היה סוג אחר של סיפור. פתאום היינו להקה עם כוח. היו להקות אחרות שהיה בהן הרבה כוח, כמו מהאווישנו אורסטרה של ג'ון מקלאפלין. זו הייתה להקה יפה והיה לה הרבה כוח, אבל נגמר להם הדלק כדי לקיים אותו. ידענו שיהיו לנו הרבה דברים חדשים שנוכל להימתח איתם, ושיש לנו מקום לעשות דברים חדשים שלא עשינו קודם".

ג'ו זאווינול הסביר את הפילוסופיה שלו כבר בשנת 1973 כשנשאל אם היה פיתוי להוסיף נגן גיטרה: "יש כימיה מסוימת בלהקה שתיהרס על ידי הוספת כלי מלודי נוסף. כולנו נצטרך להתאפק יותר כדי לא להפריע זה לזה. כדי ליצור מוזיקה טובה אתה לא יכול שכולם פשוט ינגנו כל הזמן. אתה צריך להתייחס לאחרים וככל שיש לך יותר אנשים, קשה יותר להתייחס. למעשה, פשוט לא מצאתי נגן גיטרה שהייתי רוצה שיהיה בלהקה שלי". ואכן, החלל שהשאירה הגיטרה התמלא בטקסטורות עשירות של קלידים וסקסופון שהפכו לסימן ההיכר של ההרכב.

והשם של התקליט, MYSTERIOUS TRAVELLER? הוא לא נבחר במקרה. הסקסופוניסט המבריק של הלהקה, וויין שורטר, סיפק הסבר מרתק על הקונספט שעומד מאחורי השם והעטיפה המרהיבה: "בשנת 1973 היה אירוע שדווח בו על עב"מ, אך זה התגלה בסוף כתרמית. החלטנו ללכת על הקונספט של החוצנות הזו וגם עטיפת התקליט מראה סוג של חוצן מעל מדגאסקר. באנו לומר פה שכולנו, בני האנוש, מייצגים פה מטיילים מיסתוריים בעולם הזה. מה גם שהשם הזה היה שמה של תוכנית רדיו, שגדלתי עליה כשהייתי ילד, ששודרה בכל יום שישי". העטיפה עצמה, שצוירה על ידי האמנית טרזה אלפיירי, מציגה דמות מסתורית מתחת לשמיים זרועי כוכבים. זה יופי זה!

התקליט הזה סימן גם סוף של תקופה וסיפור של חילופי משמרות דרמטיים. זה היה תקליט הפרידה של הבסיסט, מירוסלב ויטוס, מהלהקה שאותה עזר להקים. הפרידה הייתה תוצאה בלתי נמנעת כאשר ג'ו זאווינול החליט להעביר את הלהקה למקצבים פ'אנקיים ומעוררים יותר, כאלו שגורמים לקהל להזיז את הישבן ולא רק את הראש. המתופף גרג אריקו, שהיה חבר מייסד של להקת סליי ומשפחת סטון ויצא לסיבוב הופעות עם WEATHER REPORT לאחר התקליט השלישי, הסביר את העניין בצורה פשוטה: "מירוסלב אהב פ'אנק, והוא ניסה לנגן כך, אבל הוא לא היה נגן פ'אנק. זה לא המקום ממנו הוא בא. הוא לא התחבר לזה. הוא יכול היה להקשיב לזה, לדבר על זה והוא העריץ את זה, אבל זה לא מה שיצא ממנו, וזה מה שג'ו רצה להגיע אליו בזמן שהייתי איתם".

במקומו של ויטוס נכנס לתמונה הבסיסט הצעיר והאנרגטי אלפונסו ג'ונסון. זאווינול נדלק מיד על אופן הנגינה שלו והזמין אותו לאודישן שהפך להיסטוריה. שנים לאחר מכן, מירוסלב ויטוס עדיין שמר על הקו שלו וסיפר: "אני לא נועדתי לנגן את הפ'אנק. אני מוזיקאי יוצר ולא אחד שאמור לנגן מקצבים של שחורים שלא מתאימים לי כלל". ג'ו זאווינול, מצדו, הסביר את ההבדל התהומי בין השניים: "היה משהו שמירוסלב לא יכול היה לספק לנו. התחושה החמה והארצית יותר שקשורה לבס. למירוסלב אין מוח של נגן בס. בגלל זה הוא כבר לא מנגן בס. הוא יעשה דברים מסוג אחר. הוא כותב הרבה. והיה לו כלי שנבנה עם גיטרה ובס על שני צווארים. אני משוכנע שהוא יביא דברים יקרי ערך מאוד, אבל ככל שהוא עבד עם הלהקה הזו וגדל עם הלהקה הזו, הוא לא יכל לספק לנו את זה, למרבה הצער. לאל יש את הבסיס השורשי. אתה לא יכול לנגן בלי הדבר הזה".

הסאונד הייחודי של MYSTERIOUS TRAVELLER נשען במידה רבה על הציוד הטכנולוגי המתקדם ביותר של אותם ימים. כלי הסינטיסייזר המרכזי של זאווינול היה ARP 2600, מכונה מורכבת ומרשימה שאותה רכש בשנת 1972 והפכה לחלק בלתי נפרד מהאישיות המוזיקלית שלו. לצד המפלצת האלקטרונית הזו הוא מיקם פסנתר חשמלי מדגם פנדר רודס ואורגן פארפיסה.

כבר מהצלילים הפותחים של התקליט, עם הקטע המהפנט NUBIAN SUNDANCE, היה ברור לכולם כי חבורת הנגנים הזו עומדת מאחורי שמה והיא יודעת לנבא היטב את כיוון נשיבת העננים וזריחת השמש. השיר הזה, אגב, הוקלט עם קולות רקע של קהל כדי ליצור תחושה של חגיגה חיה בתוך האולפן. קטע בולט נוסף הוא CUCUMBER SLUMBER, שכולל את אחד מקווי הבס המפורסמים והממכרים ביותר בתולדות הג'אז-רוק, כזה שזכה לאינספור דגימות במוזיקת היפ הופ עשורים מאוחר יותר.

המבקרים לא נשארו אדישים. בעיתון רולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת נלהבת על התקליט: "אלקטרוניקה יכולה להיות קרה והניואנסים של מרקמים שתמיד העבירו את מהות הג'אז, מארמסטרונג לפארקר ועד לקולטריין, נוטים להיטשטש או להיעלם כליל. בתחילת הדרך נראה שלהקה זו היא להקה קרה בצורה יוצאת דופן, המתכננת טקסטורות ומקצבים מרשימים אך מוצקים וקפואים. האלבום החדש שונה. מדובר בניצחון ההרגשה על הטכנולוגיה והמוזיקה בו מכניסה מחדש את הפרופורציה האנושית לתמהיל".

לסיכום, יש המון להקות פיוז'ן שפעלו ופועלות בשטח, אבל מעטות ביותר מגיעות, לטעמי, לרמה היצירתית של WEATHER REPORT. והתקליט MYSTERIOUS TRAVELLER הוא ההוכחה לכך שמוזיקה יכולה להיות גם אינטליגנטית, גם טכנולוגית וגם מלאה ברגש ובנשמה. ולפי אותה תחזית של שנת 1974, היה חם מאד באולפנים, וזה נשאר חם גם כשאני מניח את המחט על התקליט המופלא הזה.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים