כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-24 בנובמבר (24.11) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "אבא שלי היה מוזיקאי. הייתה לו להקה קטנה בשנות העשרים שנקראה להקת ג'ים מקס. בזכותו הכרתי רבים מהשירים שהקהל המבוגר הכיר. גם ג'ון. אחד השירים האהובים על ג'ון היה DON'T BLAME ME. אנשים חושבים על ג'ון לנון כאיש שלום, או אדם משוגע, או אדם גדול, אבל הם אף פעם לא מקשרים אותו לסוגי השירים שאמו לימדה אותו. אמא שלו הייתה גברת מוזיקלית. היא לימדה אותו אקורדים בבנג'ו. הייתי מעריץ גדול של פאטס וולר ופגי לי. בימים הראשונים מאוד, היינו עושים כל מיני דברים שאף אחד לא היה מאמין שנעשה. הדבר החצוף ביותר שהביטלס עשו אי פעם היה לומר למנהל שלנו, בריאן אפשטיין, שאנחנו לא רוצים לנסוע לאמריקה עד שנהיה שם במקום הראשון במצעד (זה לא נכון, כפי שתקראו בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!"). ארבעתנו הבאנו דברים שונים לשולחן. ג'ון הביא שנינות נושכת. אני חושב שהבאתי מסחריות והרמוניה. ג'ורג' היה רציני, תמיד טוב מאוד בצד העסקי, ותמיד טוב מאוד בכלי שלו. רינגו היה פשוט המתופף הטוב ביותר בליברפול. לרינגו הייתה גם שנינות מקומית. הוא לא ידע מתי הוא מצחיק. שלושתנו למדנו בבית ספר יסודי, רינגו לא. רינגו אמר שהוא הלך לבית הספר רק שלושה ימים בגלל הניתוח שעבר כשהיה ילד. על הבטן שלו יש הרבה צלקות. להוריו נאמר שהוא מת בגיל שלוש, אז עם רינגו הכל תמיד היה בונוס. כולם חשבו שהצלחנו בין לילה. התחלנו בליברפול כשום דבר, רק בתור להקה קטנה, וקיבלנו את ההזדמנות הזו לנסוע להמבורג. שם התחלנו ללמוד את כישורי השואו-ביז שלנו. המועדון היה באזור תיירותי. כשאנשים עצרו ליד הדלת, הדבר הראשון שהם היו מסתכלים עליו היה מחיר הבירה, אז עשינו שיר טוב יותר כדרך לפתות אותם. התפקיד שלנו היה לגרום לאנשים לקנות יותר בירה. כך בעצם התחלנו. ככל שהם קנו יותר בירה, כך גדל הסיכוי שהשכר שלנו יעלה" (פול מקרטני)
ב-24 בנובמבר בשנת 1967 יצא האלבום TANGERINE DREAM של להקת קליידוסקופ הבריטית.
הכל החל באותה שנה, כשחברת התקליטים פיליפס הציעה ללהקה ושמה THE SIDEKICKS חוזה למשך חמש שנים. אותה חברה חשבה אז שמצאה את הביטלס הבאים. סולן הלהקה, פיטר דאלטרי: "זה היה זמן מלהיב ביותר. היינו נלהבים מאד מההצעה וכבר הייתה לנו ערימה של שירים".
אז ארבעת החברים שינו את שמם למשהו אופנתי יותר, כיאה לסצנה הפסיכדלית. תקליטון הבכורה, FLIGHT FROM ASHIYA, הושמע לא מעט בתחנות הרדיו של אז אך נכשל כישלון חרוץ במכירות. נו טוב, בכל זאת השיר נקרא על שם סרט משנת 1964 ובו מתואר חיל חילוץ אמריקני היוצא מיפן בעת מלחמה. והעלילה שבשיר מתארת טיסה לא נעימה במיוחד.
חברת התקליטים שהייתה כה נלהבת בהתחלה, הפכה במהרה להיות חסרת תועלת מבחינה שיווקית. חברי הלהקה נותרו מאוכזבים. עדיין, הם שינסו מותניים וניגשו, באוגוסט 1967, להקליט את אלבום הבכורה שלהם. דאלטרי: "לא הגבילו אותנו בזמן הקלטה. הסשנים נמתחו היטב לשעות הלילה הקטנות". התוצאה באה עם אחד האלבומים הטובים יותר של אותה שנה.
עיתון רקורד מירור הכתיר אותו עם צאתו, בנובמבר 1967, ל"אחד האלבומים הטובים ביותר שיצאו השנה מלהקה לא ידועה. השירים טובים וקליטים והגישה המוזיקלית עדכנית". בעיתון דיסק נכתב ש"אלבום זה יכול בקלות להישמע יומרני, אך הוא שווה האזנה". במלודי מייקר נכתב ביקורת: "זה אלבום עם ניחוח קליל של סיפורי אגדות וקריינות. מושפע מאד משר הטבעות, אפילו עד לעטיפה". השיר האחרון באלבום, THE SKY CHILDREN, יכל בקלות להיות בתקליט ילדים מרחף. ועדיין, האלבום בקושי נמכר. חברת התקליטים הייתה חסרת תועלת.
כשנתיים יחלפו עד שהלהקה הזו תוציא אלבום נוסף ושמו FAINTLY BLOWING. גם הוא ייכשל מבחינה מסחרית. אז החליטו החברים לשנות את שמם ל- FAIRFIELD PARLOUR והוציאו אלבום נהדר שנכשל גם הוא. נסיון הלהקה להופיע בהצלחה, באותה שנה, בפסטיבל האי ווייט, הסתיים באכזבה. הפירוק היה בלתי נמנע.
ההתחלה הייתה מבטיחה ביותר, אז בואו להקשיב לאלבום הזה. זה הוא הסאונד הברור של 1967!
ב-24 בנובמבר בשנת 1972 יצא אלבומה השלישי של להקת הרוק-החללי הבריטית HAWKWIND (שבארצנו נקראה בזמנו בשם "רוח הנץ"). שם האלבום הוא DOREMI FASOL LATIDO.
הרכב זה עבר שינוי לקראת הקלטת אבום זה, עם הכנסת חטיבת קצב חדשה בדמות הבסיסט למי קילמיסטר (LEMMY) והמתופף סיימון קינג. הגישה המוזיקלית (המוגבלת, יש לציין) של השניים דווקא התאימה לקונספט הלהקה, מבחינת סאונד. למי חשב בתחילה שהוא אמור להצטרף ללהקה כגיטריסט, אך נחרד לגלות כי עמדת הבס היא שמחכה לו.
הגיטריסט שהיה ללהקה עד אז, יו לויד-לנגטון, התחפף מסמים ולכן למי חשב שבא להחליפו, אך הגיטריסט השני בלהקה, דייב ברוק, חשב אחרת והחליט להיות הגיטריסט היחיד בה מאותו רגע. למי נאלץ ללמוד לנגן בבס ובמהרה.
האלבום הוקלט באולפני ROCKFIELD, שהיו אז בתחילת דרכם (לפני שבהמשך יוקלטו שם אלבומי רוק רבים וחשובים כמו, למשל, "לילה באופרה" של להקת קווין). חברי הלהקה לא אהבו את הצליל שיצא מהם שם והביעו חשש רב. מבקרי המוזיקה לא ידעו כיצד לאכול את היצירה החללית שהונחתה עליהם ונזהרו לתת ביקורות שליליות עליה.
בעיתון NME נכתב "אני אתבייש להודות שלא אהבתי את זה". במלודי מייקר נכתב ש"המאזין הוא מטייל בחלל ממש כמו הלהקה".
להקת הוקווינד הוקמה בשנת 1969, תחת השם GROUP X, והחלה בנגינת רוק'נ'רול עם מוטיבים של בלוז (כיאה ללהקות בריטיות רבות שקמו באותה שנה). דרך מוזיקלית זו לא ארכה זמן רב וגם שם הלהקה שונה ל- HAWKWIND ZOO ולאחר מכן קוצר לשם הידוע. כאשר הוקווינד החלה למתוח את גבולות המוזיקה, היא עשתה זאת ללא פשרות עד שפגעה בנוסחה מנצחת; שילוב רוק'נ'רול עם מטען פסיכדלי כבד. המוזיקה הפכה להיקרא "רוק חללי" וההופעות היו בהתאם, עם תאורה אווירתית.
לאחר שהוציאה אלבום בכורה, בהפקתו של דיק טיילור שהיה בעברו חבר בלהקת THE PRETTY THINGS, הדברים הסתדרו לטובתם באלבום השני, IN SEARCH OF SPACE, שיצא בשנת 1971. ואז, בקיץ 1972, קרה הבלתי צפוי; הלהקה מצאה את עצמה גבוה במצעד המכירות של התקליטונים עם שיר בשם SILVER MACHINE, שהושר על ידי למי במקום זמר הלהקה המוביל, בוב קאלוורט, שגם כתב את המילים. קאלוורט שר את השיר, כשהוקלט בהופעה חיה בלונדון, ב-13 בפברואר 1972. אבל הוא אושפז לאחר מכן בגלל מצב נפשי רעוע. כשיצא מהאישפוז וגילה כי קולו הוחלף בינתיים באולפן בקולו של למי, הוא לא היה מרוצה מכך. השיר הגיע למקום השלישי והמפתיע מאד.
הציפיה לקראת אלבום שלם הייתה עכשיו גדולה מאד וזה הגיע בדמות הפגזה חללית עם עטיפה שחורה. היה זה עוד מסע מיוחד אל תוך החלל.
ניק טרנר הסקסופוניסט אהב את האלבום, גם שנים לאחר מכן, ותיאר את זה כ"יצירתי למדי". דייב ברוק הגיטריסט רוק ולמי הבסיסט לא כל כך היו בטוחים. "אני לא זוכר יותר מדי מזה," אמר ברוק. "זה התקרב לטופ 10 במצעד המכירות, אז זה בטח היה בסדר".
"זו הייתה הטבילה שלי ללהקה", אמר למי. "הם נתנו לי לא מעט לנגן שם. ניגנתי בגיטרה וגם בס בכמה שירים, אבל לא כל כך טוב, כי הייתי באמת נגן גיטרה בינוני. זה היה מאוד מורכב באולפן. לדייב היו את הרעיונות שלו והוא לא סיפר לאף אחד אחר עד שעשינו חזרות והקלטנו בו זמנית. היינו מג'מג'מים על זה לקראת הקלטה. תמיד הבנתי שהאלבום הופק בצורה גרועה. על הבמה, עשינו את השירים הרבה יותר טוב. היו הרבה טעויות באלבום, למרבה הצער. ב-SPACE IS DEEP, הבס והתופים מגיעים באיחור של חצי פעימה. לא הפגנתי התנגדות לזה אז כי הייתי הבחור החדש - 'שתוק, בחור חדש!' לא תמיד הייתי בטוח אז במקומי".
ב-24 בנובמבר בשנת 1941 נולד המתופף פיט בסט, שנחשב בעיני רבים ללוזר הגדול של עולם הרוק מפני שפוטר מהביטלס לטובת רינגו סטאר. אבל האמת גדולה יותר מקביעה זו. אז איך בכלל נכנס בסט למחנה הביטלס? ובכן..
זה החל כשלהקתם של ג'ון לנון, פול מקרטני וג'ורג' האריסון (שנקראה "אנשי המחצבה") הופיעה מדי מוצ"ש במועדון "הקסבה" שהקימה במרתף ביתה מונה בסט, אמו של פיט. לאורחי המועדון הציע הבר-קפה אספרסו ממכונה חדישה ומשוכללת, משקאות קלים, כריכים ועוגות ומונה תיקלטה מפטיפון זעיר שחובר לרמקול קטן.
הזמן עבר ומתופפים נשרו מהלהקה הזו, כשלפתע הגיעה ההצעה להופיע בהמבורג, גרמניה. בהתחלה נשקלה האפשרות שפול יתופף בהמבורג, אבל הדרישה של ברונו קושמידר, מנהל המועדון הגרמני, להעסיק להקה עם חמישה נגנים, חייבה פיתרון אחר. בשלב זה היה ג'ון המנהיג הבלתי רשמי של ההרכב אך היה זה פול שהרים טלפון למונה בסט כדי לבקש עזרה. בשיחתם הקודמת הוא צעק עליה שהוא וחבריו לא יופיעו יותר ב"קסבה" שלה (מדוע זה קרה? את זה תקראו בספר "ביטלמאניה!").
עכשיו החליף הוא את מזגו ובמתק שפתיים ניסה לגייס את בנה פיט ללהקה, כדי שתוכל להגיע לעיר החטאים הגרמנית והתוססת. עם השנים מסר בסט גרסאות שונות על הרגע שבו קיבל את ההזמנה להצטרף ללהקה. בחלקן נתן קרדיט לאמו ובאחרות גרס כי חברי הביטלס ראו אותו בעת שתופף וחשקו בשירותיו. בסט: "בדקתי עם חבריי ללהקת הבלאקג'קס שהכל בסדר מבחינתם והחזרתי תשובה חיובית לפול. לתדהמתי הוא השיב שאני צריך להיבחן עבורם ב-12 באוגוסט".
ה"בלאקג'קס" עמדו להתפרק בכל מקרה כי שלושה מחברי הלהקה עמדו להתחיל בספטמבר לימודים באוניברסיטה, ולבסט התאים להמשיך הלאה עם הביטלס. הוא לא ידע שהאודישן נועד להסתיר ממנו את העובדה שהביטלס היו נואשים להשיג מתופף. למזלו, מתופפים אחרים שקיבלו את ההזדמנות להצטרף אז לביטלס, פיספסו אותה ומסיבות שונות. מי הם? מדוע הם פיספסו כך? את כל הסיפור תמצאו בספר "ביטלמאניה!".
בסט הגיע, עם אחיו רורי שעזר לסחוב את מערכת התופים החדשה והנוצצת שקנתה לו אמו, לאודישן במועדון "וויברן" ועבר אותו כמצופה בהצלחה. הידד... תיכף נוסעים להמבורג. צעד אחד נוסף לקראת ההצלחה הגדולה.
הנה מכתב מקוראת עיתון TIGER BEAT משנת 1966. נראה שהיא כועסת על בסט...
ההרצאה "ביטלמאניה! - הסיפור של הביטלס" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,
להזמנה: 050-5616450
ה- 24 בנובמבר הוא תאריך יום הולדת של עוד כמה מתופפים:
1950: בוב ברנס, המתופף המקורי של להקת לינירד סקינירד. הוא מת מת בשנת 2015.
1954: קלם ברק, המתופף של להקת בלונדי.
מצד שני, בשנת 2008 מת המתופף מייקל לי, שתופף גם באיחוד של רוברט פלאנט וג'ימי פייג' באמצע הניינטיז. בן 39 במותו.
גם אריק קאר, המתופף של להקת קיס, מת בשנת 1991, בגיל 41.
ב-24 בנובמבר בשנת 1980 יצא אלבום כפול בהופעה של להקת יס ושמו YESSHOWS. המוזיקה בו הייתה פרוגרסיבית להפליא והעטיפה הייתה מרהיבה, היישר מבית היוצר של רוג'ר דין. הכל נראה נכון - רק שהלהקה המפוארת שבו כבר לא הייתה קיימת.
זה היה אלבום ההופעה השני של להקת יס, לאחר האלבום המשולש YESSONGS, אך למרות שבאותה שנת 1980 פעלה להקת יס בהרכב שונה (עם טרבור הורן בשירה וג'ף דאונס בקלידים), המוזיקה שבאלבום ההופעה הכילה צלילים מהופעות עם הרכבים מוקדמים יותר (עם פטריק מוראז בקלידים ואחריו ריק וויקמן שחזר ללהקה והעיף את מוראז בהתאם).
המופעים שהוקלטו לאלבום זה נעשו בין השנים 1976-1978 ונבחרו למוצר זה על ידי בסיסט הלהקה, כריס סקווייר.
הרולינג סטון ממש תיעב את האלבום הזה בביקורתו: "להקת יס משתמשת בפורמט אלבומי ההופעות שלה כדרך לציין תקופת קריירה. האלבום החדש הזה מקפיא שבע שנות להקה ממש באותו אופן בו עשה אלבום ההופעה הקודם שלה עם שנותיה הראשונות. ההתקדמות של להקת יס מהאלבום THE YES ALBUM ועד CLOSE TO THE EDGE הייתה ברורה וטובה. אבל בשנים האחרונות חדלה הלהקה מלהתקדם. באלבום הזה מצחיק לשמוע יצירות ארוכות מאד לצד שירי פופ. האלבום הזה מנסה לטייח את סיבוב ההופעות הכושל האחרון של הלהקה, בו ניסו חבריה - עם טרבור הורן וג'ף דאונס - להביא צליל מיושן במסווה של צליל חדש. לכן, האלבום הזה שיוצא לה עכשיו הוא מוצר חסר טעם, חסר כנות ומשתפן".
ועכשיו דעתי האישית; מדובר באלבום לא רע שמשקף תקופה בה הלהקה הייתה צריכה לנוע ממחוזות הפרוגרסיב המוקדמים לאספקת מוזיקה קליטה יותר. אחרי הכל, כפי שבוב דילן שר פעם - הזמנים משתנים. אני מאד אוהב יצירות כמו THE GATES OF DELIRIUM ו- RITUAL, אך משהו בביצועים החיים שלהם לא מספק אותי כמו ההקשבה להפקות האולפניות והמרהיבות. שיר כמו DON'T KILL THE WHALE, שיצא באלבום TORMATO וחברי יס ניסו להפכו ללהיט אך ללא הצלחה, לא מתיישב לי היטב באלבום הזה. במיוחד כשאחריו מגיע, ממקום אחר, הקטע RITUAL כשהוא חתוך וממשיך בצד הבא שבתקליט. מה שכן, זה נחמד מאד לקבל שיר מהעבר הרחוק, TIME AND A WORD. אבל עדיין - הגרסה המקורית מאותו אלבום שני של הלהקה עדיפה לטעמי בהרבה. בסופו של דבר - זה אלבום שאני ממליץ למעריצים בלבד. כל השאר, עדיף שישמעו את גרסאות השירים באלבומי האולפן הישנים והנהדרים.
ב-24 בנובמבר בשנת 1969 התייצבו ג'ים מוריסון (סולן להקת הדלתות) וחברו תומס בייקר מול השופט וויליאם קופל, כשעורך הדין שלהם היה קרייג מהרנס.
השניים שוב הצהירו כי אינם אשמים בעניין הטרדה בשחקים, בעודם שיכורים במטוס שהיה בדרכו לפניקס. קופל הודיע להם שהם בסכנת כליאה לעשרים שנה וצפויים לקבל, כל אחד, קנס בסך 10,000 דולר. השופט הוסיף גם שבגלל גילו של מוריסון, הוא יוכל להישלח על ידי בית המשפט לשיקום לצעירים ולצאת משם לאחר ארבע שנים. המשך המשפט נדחה למרץ 1970.
ב-24 בנובמבר בשנת 1997 התייצב ג'וני לידון (הלא הוא ג'וני רוטן, לשעבר הזמר של הסקס פיסטולס) בתוכנית הטלוויזיה המשפטית, "השופטת ג'ודי". זאת בגין תביעה שהגיש נגדו המתופף שלו לשעבר.
"האנשים אמיתיים. המקרים אמיתיים. הפסיקות הן סופיות. זו השופטת ג'ודי" - כך תמיד נפתחה סדרת הטלוויזיה האמריקאית שהתפרסמה משנת 1996 עד 2021, שם ניהלה שופטת בית המשפט לענייני משפחה לשעבר במנהטן, ג'ודית שיינדלין, את הדיונים בתביעות קטנות שצולמו באולפני סאנסט ברונסון בלוס אנג'לס.
במהלך 25 עונות ו-6,280 פרקים מדהימים, מקרה אחד בלט במיוחד. זה כשג'וני לידון הופיע שם כדי הלהגן על עצמו מפני תביעה בסך 5,000 דולר בגין אובדן רווחים ותקיפה שהוגשה על ידי המתופף רוברט וויליאמס. מוקדם יותר באותו קיץ, וויליאמס נשכר לנגן בתופים במסע ההופעות של לידון לקידום אלבומו האחרון. במהלך החזרות, התנהגותו של וויליאמס הפכה יותר ויותר פרובוקטיבית, והשפיעה לרעה על האחווה של הלהקה. תחת לחץ זמן עז עם תאריכי הופעות מאושרים בפתח, החלפת וויליאמס לא נחשבה כאופציה. במקום זאת, נציגיו של לידון קבעו פגישת לארוחת ערב עם וויליאמס מספר ימים לפני מועד ההופעה הראשון, בתקווה לדון במצב ולפתור סוגיות שונות בצורה שקטה ורציונלית. במהלך הארוחה - בה השתתפו וויליאמס, לידון, המנהל של לידון ומנהל ההופעות - וויליאמס הפך נסער יותר ויותר. כאשר לידון ביקש לצאת לשירותים, וויליאמס המשיך להתווכח עם הנוכחים בהיעדרו של הזמר. בדיוק כשלידון חזר לשולחן האוכל, וויליאמס הודיע שאם דרישותיו לא ייענו הוא עוזב את ההרכב. כשוויליאמס הודיע, הוא זינק על רגליו ונתקל בחלק העליון של ראשו בסנטרו של לידון כשהוא מותיר את כולם המומים.
מול ההתפטרות הבלתי צפויה של וויליאמס, לידון נאלץ לבטל את תאריך סיבוב ההופעות הראשון תוך שהוא שוכר במהרה מתופף מחליף וערך עמו חזרות. ההופעה שבוטלה עלתה ללידון 6,000 דולר אובדן הכנסות, שלא לדבר על הזדמנויות קידום מכירות אבודות ומעריצים מאוכזבים. במקום לרדוף אחרי וויליאמס לפיצוי, לידון חשב שהעניין סגור. אבל בשבועות שלאחר תקרית ארוחת הערב ביולי, וויליאמס הגיש כתב אישום פלילי נגד לידון. האישומים בוטלו מיד כאשר חוקרי המשטרה קבעו כי המקרה של וויליאמס מופרך לחלוטין. תביעה אזרחית שלאחר מכן הוגשה על ידי וויליאמס לבית משפט לתביעות קטנות בטענה לפיצויים בסך 5,000 דולר.
השופטת ג'ודי - ששמעה את דבריו של לידיון והגנתו התיאטרלית הקצרה באולם בית המשפט - לא הרגישה שהטענה של וויליאמס חזקה מספיק וסגרה את התיק לטובתו של הסולן, שהגיב: "זה עסק מטורף ואנשים נוטים להיות קצת... מטורפים". אני מבין מה זה 'לא', השופטת ג'ודי מבינה מה זה 'לא'. מר וויליאמס לא מבין מה זה 'לא'. אני חושב שהוא יהיה טוב יותר בתחומים אחרים".
ב-24 בנובמבר בשנת 1969 יצא אלבום חדש לזמר והיוצר האמריקאי, טים באקלי. שם האלבום הוא BLUE AFTERNOON.
עיתון הג'אז DOWN BEAT כתב ביקורת על BLUE AFTERNOON באפריל 1970: "אלבומו הרביעי של באקלי הוא חזק יצירתית כמו קודמיו. הנגינה של הגיטריסט לי אנדרווד ושל נגן הויבראפון דייויד פרידמן היא יוצאת מן הכלל". האלבום נוצר מדרישה מפורשת שהונחתה על באקלי ליצור אלבום קליט. זאת לאחר שהקליט אלבום מורכב יותר בשם LORCA, שטרם יצא לאור. כמה מהשירים שהוקלטו לאלבום זה נכתבו על ידו בעבר אך טרם הושלמו עד שהגיעו ליעדם בתחנה יצירתית זו בחייו.
למרות ש-LORCA הוקלט לפני BLUE AFTERNOON, הוא יצא אחריו והדבר גרם לרבים מאז להתבלבל בתהליך יצירתו של באקלי, שאמר בשנת 1974: "זו הייתה תקופה מסובכת מבולבלת מאד בה נקרעתי בין שתי חברות תקליטים". LORCA יצא בחברת ELEKTRA בעוד ש- BLUE AFTERNOON יצא בחברת STRAIGHT.
לו היה BLUE AFTERNOON יוצא מיד אחרי האלבום השלישי של באקלי, HAPPY SAD, היה ודאי מתקבל עם הרבה יותר אהדה בזמן אמת. אך הדברים לא קרו כך והוא יצא אחרי LORCA המבלבל והתובעני שגרם לקהל רב להתאכזב ממנו ולסגת.
בתקופה הזו הגיע באקלי למצב בו לא רצה יותר להשביע את רצון קהל מאזיניו. הוא לא בא לתת להם חיים קלים באמנותו ואף היה מטיח משפטים לא נעימים על אנשים בקהל. למשל, כשמישהו ביקש ממנו לבצע את BUZZIN FLY (מאלבומו השלישי HAPPY SAD), הוא השיב לתוך המיקרופון: "מה דעתך שאנגן במקום זה חרא של סוסים?"... הוא ראה בקהל מאזיניו חבורה של אידיוטים שלא מבינים דבר במוזיקה אמיתית. גישה זו הכתה בו כבומרנג. אך הוא לא התייאש והמשיך לחתור הרחק מאי המסחריות (עם אלבום בשם STARSAILOR). כשניסה לחזור משם בהמשך אל יצירה מסחרית יותר, היה זה כבר מאוחר מדי.
כיום זה מעניין מאד להקשיב ליצירתו הנרחבת של באקלי, הקליט לצד המורכב, ולטוות עמם יחדיו את סיפור חייו של היוצר החשוב הזה. לכן האלבום BLUE AFTERNOON הוא חוליה חשובה ביותר בשרשרת הזו.
ב-24 בנובמבר בשנת 1967 יצא באנגליה הסינגל HELLO, GOODBYE של הביטלס.
צדו השני של התקליטון היה השיר I AM THE WALRUS ובארה"ב יצא הסינגל הזה שלושה ימים לאחר מכן.
למרות שהשיר HELLO, GOODBYE הוקלט במהלך הסשנים לפסקול סרטם הטלוויזיוני של הביטלס, MAGICAL MYSTERY TOUR, התיכנון המקורי היה לא לכניסו פנימה ולהתמקד בהוצאתו כתקליטון מסחרי.
השיר הכל להיכתב יום אחד, כשאחד מעובדיה המסורים של הלהקה מתחילת ימיה, אליסטיר טיילור, הגיע לבקר את מקרטני בביתו שבלונדון. באותו יום ביקש טיילור ממקרטני שיסביר לו כיצד הוא כותב שירים. פול הוביל אותו לחדר האוכל שבביתו ושם התיישב מול אורגן הרוח שנקרא הרמוניום. שם הורה לטיילור לצעוק מיד מילת היפוך לכל מילה שהוא יגיד. שניהם החלו בדיאלוג של הפכים עד שהעסק החל להתקרב לכיוון קללות בבדיחות הדעת. "אתה רואה?", אמר מקרטני לטיילור. "ככה כתבנו בזה הרגע שיר".
השיר נקרא בשלב העבודה עליו בשם HELLO HELLO וב-2 באוקטובר נערך סשן העבודה הראשון עליו באולפני EMI, כשמקרטני בפסנתר, לנון באורגן, רינגו בתופים והאריסון במראקאס. 14 טייקים הוקלטו בסשן הזה. תוספות להקלטת הבסיס נעשו ב-19 לאוקטובר. פול הקליט אז את השירה שלו והוא יחד עם לנון והאריסון הקליטו הרמוניות. האריסון ניגן בגיטרה חשמלית. ביום שלמחרת הגיעו שני נגני ויולה מקצוענים להקליט את תפקידיהם לשיר. את גיטרת הבס לשיר הקליט מקרטני ב-25 בנובמבר והשלים את משימתו עם הכלי הזה ב-2 בדצמבר.
לנון ניסה באופן עיקש לשכנע את האחרים להוציא את שירו I AM THE WALRUS כצד א' של התקליטון ולדחוק את שירו של מקרטני לצד ב'. הוא לא הצליח להכניע את מקרטני ואת ג'ורג' מרטין, שאז הייתה עדיין דעתו כמפיק בכיר נחשבת ביותר. בשלב מאוחר יותר הודה לנון במהלך ראיון לרולינג סטון כי הוא ממש שנא את השיר הזה. הוא נטר טינה בראיון הזה לכך שהשיר של מקרטני הועדף מהשיר שלו לצאת כשיר הראשי בתקליטון.
מקרטני לעיתון דיסק, 1967: "התשובה להכל בחיים היא פשוטה. זה הוא שיר על הכל ועל כלום. אם יש לך שחור, עליך להשיג גם לבן. זה הדבר המדהים על החיים".
ב-24 בנובמבר בשנת 1978 יצא תקליט חדש לרוד סטיוארט. שמו הוא BLONDES HAVE MORE FUN והיה ברור שהזמר הכה אהוב מתקופת "מאגי מיי" כבר אינו איתנו. במקומו יש זמר שהתאים את עצמו לאופנת הדיסקו.
לאחר שסלל קריירה מצליחה ביותר לאורך שנות ה-70 כזמר רוק, סטיוארט בחר לעקוב אחר מגמת הדיסקו שהייתה בשיאה בשנת 1978 עם כמה שירים באלבום הזה. הסינגל הראשון היה "האם אתם חושבים שאני סקסי", שהפך ללהיט ענק בבריטניה, ארה"ב, אוסטרליה ומספר מדינות נוספות. האמת? אני לא סובל את השיר הזה. סטיוארט הגן מאז על השיר והעיר שפול מקרטני והרולינג סטונס התעסקו גם הם עם מוזיקת דיסקו עד אז.
סטיוארט בספרו: "כרגיל בתקופה הזו, נכנסתי לאולפן בלי שירים גמורים. התרגיל היה שהלהקה תנגן משהו ביום הראשון והיינו מתחילים לחפש לבנות משהו מזה. באופן בלתי נמנע, דברים שהקשבנו להם היו תמיד מה שהגענו אליו בסוף. לעתים קרובות הייתי אומר, 'האם אנחנו יכולים לעשות משהו בסגנון הזה?' - זו דרך טובה לפתוח דלתות. בזמן הספציפי הזה, בשנת 1978, הקשבתי לתקליטים של CHIC, שבהם גיטרת הבס היא הכוח המניע וכמעט הספק העיקרי של המנגינה. היה גם את השיר MISS YOU של הרולינג סטונס, שהוא טייק של להקת רוק על דיסקו, כתערובת שממש משכה אותי. ולכן השאלה הייתה, 'האם אנחנו יכולים להמציא משהו בסגנון הזה?' וכך הופיע השיר 'האם אתם חושבים שאני סקסי'...
כנראה ששום דבר שכתבתי לא היה מסחרי. ובוודאי ששום דבר שכתבתי לא גרם לי רגשות אמביוולנטיים. תשאלו אותי עכשיו, ואני אגיד לכם שאני אוהב את השיר ושאני מאד גאה בזה. ובכל זאת, הייתה תקופה בה חשבתי שהשיר הזה תלוי על צווארי כאסלה ורודה. אבל אני צבעתי אותו בעצמי, אם תרצו.
אף פעם אין לך מושג איך שיר להתקבל. אבל מהר מאד היה ברור שאנשים אהבו את זה. הוא מכר יותר משני מיליון עותקים באמריקה, חצי מיליון בבריטניה, והיה להיט בכל העולם, כולל בכמה מקומות שמעולם לא שמעתי עליהם, וכמה מקומות אחרים שבהם זה היה חדשות לי שאפילו היה בהם חשמל. זה היה הסינגל הנמכר ביותר של חברת האחים ורנר, עד שמדונה הגיעה שש שנים מאוחר יותר עם 'כמו בתולה'. אז איך יכולתי שלא להיות גאה? אם אתה כותב שירים, אתה מבלה את כל חיי העבודה שלך בחלומות על הרגע שבו משהו שכתבת יוצא אל העולם ומעורר תגובה חיובית כמו זה.
ובכל זאת, באותו רגע, נראה שהרחקתי חלק מהאנשים שעד אז הרגישו קרובים אליי. כמה מהמעריצים הישנים שלי הרגישו שהפניתי להם את הגב. היו שראו בדיסקו את האויב המר, ותהו מה עשיתי, עם התאחדות עם הצד השני".
ברולינג סטון כתבו אז על התקליט החדש שלו: "האנמיה הנוכחית של סטיוארט היא דבר שקשה להבין. מעולם לפני כן הוא לא עשה חומר עם כל כך מעט תאווה או ריחוף. עד כה, הוא מעולם לא הציע אלבום שממש לא נעים להאזין לו. בתקליט החדש יש בעצם רק שני סוגי שירים, הטרנדי והטראגי. הקול של מיק ג'אגר ב-MISS YOU היה חגיגי וחתרני בעת ובעונה אחת. ג'אגר שר גם עם השיר וגם נגדו; סטיוארט, לשם השוואה, משתף פעולה בצורה יוצאת דופן. זה לא עושה רושם.
השירים הטובים ביותר של רוד סטיוארט תמיד היו מלאים באסרטיביות וחוסר ביטחון, אבל עד לאחרונה הייתה לו דרך מטלטלת להכיר בתכונות האלה לפני שהן הפכו ללא מחמיאות. בימים אלו, עבודתו נעדרת ההקשר הביקורתי שהוא עצמו סיפק פעם. הוא הפך לסוג הזמרים שלא מוכנים להתפשר על פיסת זוהר אחת כדי לפנות מקום לאהדה אמיתית. התוצאות מאוד לא נעימות, עם כל ההבל והמניפולטיביות הבלתי מומלצת".
ב-24 בנובמבר בשנת 1991 מת פרדי מרקיורי, ממחלת איידס, כשהוא בן 45.
פרדי מרקיורי הוא אמן מוסיקה שאי אפשר להעתיקו. אישיותו ואופי יצירתו היו דבר שאי אפשר להשוותו לאחרים. בתעוזה רבה הוא סלל את דרכה של להקת קווין לתהילת עולם. המוסיקה שלו ממשיכה לפעום בלבבות מיליונים אדירים אך עבור מרקיורי החיים 'לא היו מיטת ורדים', כפי ששר בלהיטו 'אנחנו האלופים'.
פרדי הופיע לאחרונה, על במה מול קהל עם להקת קווין, ב-9 באוגוסט 1986. זה היה בפסטיבל נבוורת'. אף אחד שם לא ידע כי זו הפעם האחרונה בה יראה את פרדי אוחז במיקרופון, עם הסטנד השבור, וימגנט אותם לגוף אחד ששר את הלהיטים הידועים והאהובים. בהדרן השני שרו כולם את "אנחנו האלופים" - 'זו לא הייתה מיטה של ורדים / לא היה זה שיט תענוגות / אני רואה בכך אתגר מול כל המין האנושי / בו איני עומד להפסיד'. כך שר מרקיורי בפעם האחרונה כשאינו יודע כי האתגר האמיתי והקשה מנשוא אורב לו מאחורי הדלת.
שנה לפני כן החלו להתלחש שמועות מפחידות על מחלה חדשה. נטען שהיא הגיעה מקופים אי שם ביערות הרחוקים שבאפריקה ושהיא חשוכת מרפא. במהרה היא קיבלה את השם איידס והקורבן הידוען הראשון שמת ממנה היה שחקן הבד, רוק האדסון בן ה-59. העיתונים מיהרו לפרסם אודותיה ובמעריב נכתב בזמנו: "מחלה הקוטלת הומוסקסואלים וצרכני סמים בלבד. בינתיים אין לה מרפא והיא מאיימת להפוך בקרוב לאחת מן המגיפות הנוראות ביותר בהיסטוריה של המין האנושי". רבים מיהרו לשלול אותה בתקשורת כמהלומה של אלוהים נגד חטאי המין האנושי. הורים רבים, שגילו כי ילדיהם חלו באיידס, מיהרו להוקיעם מהם.
פרדי מרקיורי אהב לחגוג וכמה שיותר. מסיבותיו היו מושקעות וראוותניות ומאהבים היו לו לא מעט. בתחילת 1987 פורסם בדיילי מירור שהוא נבדק ונמצא שלילי למחלת האיידס. אז הוא סיפר למגזין WOMAN`S OWN: "חייתי למען סקס. עכשיו אני ממש בכיוון אחר. הידיעה על המחלה שינתה את חיי והפסקתי לבלות. אני כמעט נזיר".
אז יצאה גרסה שלו לשיר THE GREAT PRETENDER, במקור של להקת הפלטרס, שהושמעה רבות ברדיו והיה זה מנהלו לשעבר, פול פרנטר, שמיהר לספר לצהובון "סאן" סקופ שנועד להפיל את המסכה מפניו של מרקיורי. כך פורסם: "מחלת האיידס הרגה שניים ממאהביו הזכריים של פרדי. השניים, שהיה להם רומן עם זמר להקת קווין ההומוסקסואל בתחילת שנות השמונים, נפלו קורבנות לווירוס הקטלני, בסוף השנה הקודמת. עכשיו, מרקיורי בן הארבעים, ששכב עם מאות הומוסקסואלים, מפחד לגלות האם גם בו מקננת המחלה".
הייתה זו נקמה ארסית של פרנטר על פיטוריו ומרקיורי רתח מזעם כשקרא את מה שהודפס להמונים ("אני לא מאמין שהוא עולל לי את זה!", הוא נשמע צועק). הסאן חגג על המציאה ובמשך ארבעה ימים ברציפות פרסם כמעט כל פרט מחיי ההוללות של מרקיורי, עד כדי רמיסתו לקריקטורה. מרקיורי בחר לנער מעליו את העיתונאים הרחרחניים וטס לאיביזה כדי לעבוד עם זמרת האופרה, מונסרט קאבאיה, על היצירה "ברצלונה".
למרות האזהרות הרבות שקיבל, מיעט מרקיורי לשמור על עצמו ובאותה שנה גילה לחרדתו כי שיטת ההימורים שלו נכשלה והתוצאה מרה.
להקת קווין חדלה מלהופיע ובדיילי מירור פורסם שפרדי אמר לשאר חבריו בלהקה: "בגילי, אני לא חושב שאני צריך עוד לרוץ על הבמות בבגד גוף". שלושת חבריו ללהקה לא הבינו מה באמת קרה איתו. הוחלט להתמקד רק בהקלטות, כשלפתע החלו לצוץ על גופו של פרדי כתמים שנראו ככוויות. עדיין, פרדי בחר לשמור את העניין כסוד. בשנת 1989 יצא האלבום THE MIRACLE שהצליח היטב במכירות ועדיין הציג את מרקיורי במלוא כוחו. אבל המחלה המשיכה לנגוס בגופו והוא סירב לצאת מאחוזתו שבקנסינגטון, שם חי עם בן זוגו, ג'ים האטון. בינתיים הוא שמע ללא הרף על חברים קרובים שלו שנדבקו במחלה ונפלו זה אחר זה כזבובים.
שלושת חברי להקת קווין ראו שמשהו לא טוב קורה לחברם, אך ההבנה הגמורה קרתה כשארבעתם אכלו ארוחת צהריים, בעת שהקליטו את תקליטם הבא במונטרה שווייץ. אז הרים מרקיורי את רגלו והראה לשאר מה המחלה עוללה לה. הפצע הנוראי שנגלה לעיניהם גרם להם מיד להבין כמה מעט זמן נותר להם עם פרדי.
ב-18 בפברואר 1990 התייצב פרדי מרקיורי בפעם האחרונה בציבור עם חבריו ללהקת קווין, שזכו בתואר התרומה המצטיינת ביותר למוסיקה הבריטית. הלהקה הגיעה לתאטרון דומיניון בלונדון. במראה שברירי מתמיד הוא צעד בגאווה על הבמה כשאחריו צועדים שלושת חבריו. אז נעמדו הארבעה מול המיקרופון, פרדי אחז בפרס והגיטריסט, בריאן מאי, ניגש להודות בקול נרגש: "בשם הלהקה, ברצוני לומר תודה רבה לכל מי שבענף התעשיה - ואולי חשוב מכך, לאלו שמחוץ לענף, שעמדו בנאמנות מאחורינו כל השנים, כי בכך נתתם לנו הרבה חופש להמשיך באמנות שלנו ולעשות אותה בכל מידה שהתחשק לנו. המון תודה לתעשייה שאיפשרה לנו למכור המון תקליטים ובכך הצלחנו למחזר את חומר הויניל הזה". כולם ציפו גם ממרקיורי לדבר אך הוא רק אמר "תודה רבה. לילה טוב", נופף במהירות בידו וירד מהבמה. הצופים היו בהלם מחזותו שאישרה להם את מה ששמעו עד עכשיו רק בשמועות קשות - פרדי מרקיורי חולה במחלה קשה מאוד.
זו הייתה הפעם האחרונה בה מעריצי הלהקה שמעו את קולו מדבר אליהם. הוא ימשיך להקליט מוסיקה גם בשנה שלאחר מכן, אך בגלל בריאותו הרעועה הוא הסתגר מאחורי שערי אחוזתו.
האלבום INNUENDO, שאת שמו הגה מרקיורי כי אהב להשתמש במילה זו בעת משחקי "שבץ נא" סוערים עם חבריו ללהקה, יצא בתחילת 1991. בעיתון מלודי מייקר נכתב בביקורת: "האם לצחוק? האם להתייפח? מה שבטוח, זה הוואגנר של שנת 1991". בעיתון אן.אם.אי פורסם: "להקת קווין כה ענקית כרגע שהיא חיה באולמות משובצי יהלומים בפלנטה אחרת. אבל אחרי עשרים שנה אני יכול להצהיר שהיא נשמעת לראשונה אנושית לחלוטין". הרולינג סטון ציקצק בלשונו: "התקליט הזה כה קליל עד שתשכחו אותו מהרגע בו יסתיים. גם בגיל ארבעים נשארו חברי הלהקה חסרי כנות".
פול פרנטר מת מאיידס באוגוסט 1991 וחודש לאחר מכן היה זה יום הולדתו של מרקיורי. אם בעבר הוא דאג לחגוג את ימי ההולדת שלו במסיבות ראוותניות ביותר, את יום הולדתו בשנה זו הוא חגג בשקט ועם קומץ חברים קרובים. בתחילת נובמבר הוא החליט להפסיק את הטיפול הרפואי במחלתו, כשהוא רק נוטל משככי כאבים. פרדי מרקיורי היה מוכן לצעוד לעבר המוות. הוא ידע ששרף את הנר משני הקצוות וגם באמצע.
כל סובביו של פרדי הבטיחו לשמור את דבר המחלה בסוד מפני התקשורת. גם חברים קרובים לא ידעו על כך, כפי שסיפר אלטון ג'ון בספרו האוטוביוגרפי: "הוא לא אמר לי שהוא חולה – פשוט גיליתי את זה דרך חברים משותפים. ביקרתי אותו המון כשהוא גסס, אם כי לא יכולתי להישאר יותר משעה בכל פעם. זה היה מדכא מדי. אני חושב שהוא לא רצה שאראה אותו כך. מישהו כה תוסס וחיוני, שיכל להתחזק ולהשתפר במהלך השנים, גוסס באופן כה נוראי. הוא היה שברירי מדי מלצאת ממיטתו, הוא איבד את ראייתו וגופו כוסה בפצעים. ועדיין הוא היה פרדי שמתעדכן ברכילות – 'יקירי, שמעת את האלבום החדש של גברת בואי? מה לעזאזל היא חושבת שהיא עושה?'. הוא שכב במיטתו כשמסביב קטלוגים רבים של ריהוט יפני ואמנות, כשכל פעם הוא קוטע את שיחתנו עם טלפון לתת עוד הצעה במכירה פומבית".
ב-23 בנובמבר 1991 הבין מרקיורי שאין מנוס יותר ושחרר הודעה רשמית כי הוא חולה באיידס ושהוא מבקש להילחם במחלה זו: "בעקבות ההשערות העצומות שנעשו בתקשורת, במהלך השבועיים האחרונים, אני רוצה לאשר שנבדקתי וגיליתי שנדבקתי באיידס. חשתי שעליי לשמור את דבר מחלתי עד כה בפרטיות כדי להגן על פרטיות אלו שמסביבי. אבל הזמן הגיע שחבריי והמעריצים, מסביב לעולם, יידעו את האמת ואני מקווה שכולם יצטרפו לרופאיי ויתגייסו למלחמה נגד המחלה האיומה הזו".
שנים של תהיות והשערות בנוגע למרקיורי והמחלה הארורה תמו. בזמן שהעולם ניסה לעכל את הבשורה, שכב פרדי במיטתו הענקית, על מצעי המשי היפניים כשהוא לובש חלוק של הרודס. זה היה רק עניין של שעות עד שייגאל מיסוריו.
ג'ים האטון סיפר בספרו האוטוביוגרפי את הרגעים האחרונים: "פרדי התעורר שוב בשש בבוקר ומילמל את שתי מילותיו האחרונות בחיים - 'חייב להשתין!'. הוא רצה שאעזור לו להגיע לשירותים. הוא נראה חלש באופן מחריד והייתי צריך לקחת אותו בידיי. הוא סיים ובאתי להניחו במיטתו, כשלפתע שמעתי רעש מוזר ונוראי של שבירה. זה נשמע כמו ענף שנשבר מעץ והיה אחת מעצמותיו של פרדי שנשברה. הוא צרח מכאב והתפתל. צרחתי מיד לעזרה כדי למנוע מפרדי לפצוע את עצמו עוד יותר. ג'ו העוזר חש לעזרה וניסה להרגיע את פרדי במילים, כשלפתע ידו של פרדי עלתה ותפסה בגרונו. הוא נראה כאדם טובע שנאבק כדי להשיג אוויר כשבסוף הצליח ג'ו להרגיעו ופרדי נרדם מהלחץ הרב. קראנו לרופא הפרטי שלו, שבא במהרה והזריק לו מורפיום.
בהמשך אמר לי ג'ו כי פרדי אלרגי למורפיום אך היה זה מאוחר מדי. למחרת שמענו מהרופא כי פרדי יחזיק מעמד רק עוד כמה ימים. הבטתי בג'ו ושנינו ידענו כי אין סיכוי שפרדי יחזיק מעמד זמן רב שכזה. אלטון ג'ון בא לבקרו בפעם האחרונה והכתבים ששרצו בחוץ הפריעו לו לחצות, כשהוא דחף את כולם הצידה ואמר שיעזבו אותו לבקר בשקט את חברו. הוא לא נשאר זמן רב. פרדי היה בהכרה חלקית וידע מה קורה, אבל הוא לא יכל להזיז את עצמו כדי להראות סימן שהוא מבין. אפילו את עיניו היה לו קשה להזיז. הוא שמע את הכל ומבטו היה סטטי וחודר. החתולה דליילה נכחה כל הזמן לצידו והתכרבלה ליד רגליו.
פרדי רצה להגיע שוב לשירותים, אבל אני פחדתי לחזור על מה שקרה ורצתי להשיג עזרה. כשחזרתי, המיטה כבר הייתה רטובה. התחלנו להחליף את בגדיו ומצעיו. חשתי כי פרדי, בשכיבתו, עוזר לי עם הרמה קלושה של אחת מרגליו. זה היה הדבר האחרון שעשה. בשניה לאחר מכן הבטתי בו שוב והוא כבר מת. נישקתי אותו וחיבקתי אותו. עיניו היו עדיין פקוחות. אני זוכר היטב את הבעת פניו באותם רגעים. לא אשכח זאת לעולם. לראשונה, מזה הרבה זמן, הוא נראה רגוע. זה הכניס שמחה לעצב האדיר שלי. חשתי הקלה גדולה".
בחדר היה גם חברו הקרוב דייב קלארק (שבשנות השישים ידע הצלחה גדולה כמתופף ומנהיג חמישיית דייב קלארק ומאז הפך לאמרגן מיליונר). "להיות לצדו כשהוא מת היה דבר ממש מיוחד", הוא סיפר מיד לאחר מכן לדיילי מירור.
העולם הרחב קיבל בתדהמה את דבר מותו. ב-27 בנובמבר נערכה בלונדון ההלוויה. בטקס הפרטי והמצומצם ביותר נכחו בני משפחה, אלטון ג׳ון ושלושת חבריו ללהקה. צלם הפפראצי, ריצ'רד יאנג, גילה את מקום הטקס ודאג לתקתק במצלמתו מאחורי השיחים. ג'ים האטון: "הוסכם מראש שמרי אוסטין (חברתו הקרובה של פרדי ובעבר הרחוק בת זוגו) ואני נשב יחדיו באוטו הראשון שיגיע לטקס, אבל כשהתכוננו לצאת לשם היא אמרה לפתע שאינה רוצה שאהיה איתה במכונית ושדייב קלארק יהיה במקומי. נפגעתי עד עמקי נשמתי ואולצתי להיכנס למכונית השלישית בטור, כאחד שנדחף הצידה. במהלך הטקס הושרו תפילות לפי אמונת משפחתו של פרדי. לא הכרתי את התפילות כי פרדי ואני לא דיברנו על הדת של כל אחד מאיתנו. בריאן מאי ורוג'ר טיילור היו נחמדים כלפיי שם. ג'ון דיקון היה מרוחק".
לאחר הטקס הוזמנו הנוכחים לסעוד באחוזה של פרדי. שלושת חברי קווין בחרו ללכת לאכול במקום אחר ולבדם. אלטון ג'ון המשיך גם הוא לדרכו.
האטון: "הארוחה הייתה פרטית ומנומסת מדי. נגעלתי מאיך שזה נראה כי חשתי שזה חסר כבוד לחלוטין כלפי פרדי, שהיה רוצה מסיבת שמפניה ענקית ושמחה כמו שהוא אהב. אולי אם היינו הולכים בעקבות חבריו ללהקת קווין ואוכלים באיזשהו מקום אחר, היה הדבר קורה. אבל זה לא קרה ונותרנו לשלוח אותו לדרכו באופן סוריאליסטי. החלטתי לצאת משם ולהיות לבדי".
"פרדי שרף את הנר משתי הקצוות וגם באמצע", אמר מיד לאחר מותו השדרן הוותיק וחברו, קני אוורט.
ההרצאה המיוחדת והמרגשת, "לילה באופרה - הסיפור של להקת קווין" והרצאות מוסיקה אחרות,
להזמנה: 050-5616459
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים
