רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-24 בנובמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-24 בנובמבר (24.11) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אבא שלי היה מוזיקאי. הייתה לו להקה קטנה בשנות העשרים שנקראה להקת ג'ים מקס. בזכותו הכרתי רבים מהשירים שהקהל המבוגר הכיר. גם ג'ון. אחד השירים האהובים על ג'ון היה DON'T BLAME ME. אנשים חושבים על ג'ון לנון כאיש שלום, או אדם משוגע, או אדם גדול, אבל הם אף פעם לא מקשרים אותו לסוגי השירים שאמו לימדה אותו. אמא שלו הייתה גברת מוזיקלית. היא לימדה אותו אקורדים בבנג'ו. הייתי מעריץ גדול של פאטס וולר ופגי לי. בימים הראשונים מאוד, היינו עושים כל מיני דברים שאף אחד לא היה מאמין שנעשה. הדבר החצוף ביותר שהביטלס עשו אי פעם היה לומר למנהל שלנו, בריאן אפשטיין, שאנחנו לא רוצים לנסוע לאמריקה עד שנהיה שם במקום הראשון במצעד (זה לא נכון, כפי שתקראו בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!"). ארבעתנו הבאנו דברים שונים לשולחן. ג'ון הביא שנינות נושכת. אני חושב שהבאתי מסחריות והרמוניה. ג'ורג' היה רציני, תמיד טוב מאוד בצד העסקי, ותמיד טוב מאוד בכלי שלו. רינגו היה פשוט המתופף הטוב ביותר בליברפול. לרינגו הייתה גם שנינות מקומית. הוא לא ידע מתי הוא מצחיק. שלושתנו למדנו בבית ספר יסודי, רינגו לא. רינגו אמר שהוא הלך לבית הספר רק שלושה ימים בגלל הניתוח שעבר כשהיה ילד. על הבטן שלו יש הרבה צלקות. להוריו נאמר שהוא מת בגיל שלוש, אז עם רינגו הכל תמיד היה בונוס. כולם חשבו שהצלחנו בין לילה. התחלנו בליברפול כשום דבר, רק בתור להקה קטנה, וקיבלנו את ההזדמנות הזו לנסוע להמבורג. שם התחלנו ללמוד את כישורי השואו-ביז שלנו. המועדון היה באזור תיירותי. כשאנשים עצרו ליד הדלת, הדבר הראשון שהם היו מסתכלים עליו היה מחיר הבירה, אז עשינו שיר טוב יותר כדרך לפתות אותם. התפקיד שלנו היה לגרום לאנשים לקנות יותר בירה. כך בעצם התחלנו. ככל שהם קנו יותר בירה, כך גדל הסיכוי שהשכר שלנו יעלה" (פול מקרטני)

קלמנטינות חלומיות, הבטחות גדולות וטיסות שלא המריאו. ב-24 בנובמבר בשנת 1967 יצא האלבום TANGERINE DREAM של להקת קליידוסקופ הבריטית.

לונדון בדיוק סיימה להתאושש מקיץ של אהבה והחלה להתעטף במעילים אפורים, אבל בחנויות המוזיקה נחת לפתע גוש צבעוני ומתוק במיוחד. באותו יום יצא לאוויר העולם התקליט TANGERINE DREAM של להקת קליידוסקופ הבריטית, יצירה שנשמעה כאילו מישהו המיס סוכריות גומי לתוך מיקרופון.

הכל החל באותה שנה, כשחברת התקליטים הענקית פיליפס (דרך הלייבל פונטנה) החליטה להניח את ידיה על הדבר הגדול הבא. הם שמו עין על הרכב רית'ם אנד בלוז חביב ושמה THE SIDEKICKS והציעה ללהקה חוזה מפתה למשך חמש שנים. אנשי החליפות באותה חברה חשבו אז שמצאה את הביטלס הבאים, לא פחות ולא יותר. הציפיות היו בשמיים, והחבר'ה הצעירים – פיטר דאלטרי, אדי פומר, סטיב קלארק ודני ברידג'מן – הרגישו שהם בדרך לטופ של הטופ. דאלטרי הזמר נזכר באותם ימים באופוריה: "זה היה זמן מלהיב ביותר. היינו נלהבים מאד מההצעה וכבר הייתה לנו ערימה של שירים".

אבל רגע, אי אפשר לכבוש את העולם הפסיכדלי עם שם שנשמע כמו עוזר משני, נכון? אז ארבעת החברים שינו את שמם למשהו אופנתי יותר, כיאה לסצנה הפסיכדלית המבעבעת של לונדון, ובחרו בשם קליידוסקופ. זה היה שם נהדר, צבעוני ומלא דמיון, הבעיה היחידה הייתה שבדיוק באותו זמן, בצד השני של האוקיינוס, להקה אמריקאית אחרת בחרה בדיוק באותו שם, מה שיצר לא מעט בלבול בהמשך הדרך ומנע מהם לפרוץ באמריקה תחת שמם המקורי.

תקליטון הבכורה שלהם, FLIGHT FROM ASHIYA, יצא בספטמבר והושמע לא מעט בתחנות הרדיו של אז, כולל אצל השדרנים הפיראטיים ששידרו מספינות בלב ים, אך למרבה הצער נכשל כישלון חרוץ במכירות. אולי הקהל לא היה מוכן לזה? נו טוב, בכל זאת השיר נקרא על שם סרט משנת 1964 בכיכובו של יול ברינר, ובו מתואר חיל חילוץ אמריקני היוצא מיפן בעת מלחמה. והעלילה שבשיר מתארת טיסה לא נעימה במיוחד, כולל אפקטים קוליים של מטוס ממריא ומתרסק, נושא קצת כבד למי שרק רצה לרקוד, לא?

למרות הפוטנציאל העצום, חברת התקליטים שהייתה כה נלהבת בהתחלה, הפכה במהרה להיות חסרת תועלת מבחינה שיווקית. נראה היה שאנשי השיווק לא ממש ידעו איך "לאכול" את החבורה הצבעונית הזו ששרה על דרקונים ומלכים במקום על בחורות ומכוניות. חברי הלהקה נותרו מאוכזבים. עדיין, הם לא נתנו לזה לשבור אותם, שינסו מותניים וניגשו, באוגוסט 1967, להקליט את תקליט הבכורה שלהם. המפיק דיק ליהי נתן להם יד חופשית באולפן, דבר נדיר לאותה תקופה. דאלטרי סיפר על החוויה המשחררת: "לא הגבילו אותנו בזמן הקלטה. הסשנים נמתחו היטב לשעות הלילה הקטנות". התוצאה באה עם אחד התקליטים הטובים יותר של אותה שנה, יצירת מופת של פופ-פסיכדלי.

המבקרים, בניגוד לקהל הרחב, ידעו לזהות איכות כשהם שמעו אותה. עיתון רקורד מירור הכתיר אותו עם צאתו, בנובמבר 1967, ל"אחד האלבומים הטובים ביותר שיצאו השנה מלהקה לא ידועה. השירים טובים וקליטים והגישה המוזיקלית עדכנית". המחמאות לא הפסיקו לזרום. בעיתון דיסק נכתב ש"אלבום זה יכול בקלות להישמע יומרני, אך הוא שווה האזנה". המבקרים זיהו את הניתוק המקסים של הלהקה מהמציאות האפורה. במלודי מייקר נכתב ביקורת: "זה אלבום עם ניחוח קליל של סיפורי אגדות וקריינות. מושפע מאד משר הטבעות, אפילו עד לעטיפה". ואכן, העטיפה הציגה את חברי הלהקה בצבעים עזים, אך לא הכילה את הטקסטים, מה שהוסיף למסתורין. השיר האחרון בתקליט, THE SKY CHILDREN, יכל בקלות להיות בתקליט ילדים מרחף, שיר שמסכם את כל המהות של הלהקה – תמימות קסומה שעטופה בצלילים רכים.

ועדיין, למרות הביקורות המהללות והעובדה שהמוזיקה הייתה בדיוק מה שהעולם היה צריך, התקליט בקושי נמכר. חברת התקליטים לא הצליחה לתרגם את האיכות למזומנים בקופה. הלהקה המשיכה להופיע, לעיתים בפני אולמות ריקים למחצה, כשהחברים מנסים לשמור על החלום שלהם בחיים.

כשנתיים יחלפו עד שהלהקה הזו תוציא תקליט נוסף ושמו FAINTLY BLOWING בשנת 1969, אך גורלו היה דומה לקודמו – גם הוא נכשל מבחינה מסחרית באופן צורם. בשלב הזה, הלהקה הבינה שהשם קליידוסקופ אולי נשחק, או שהבלבול עם הלהקה האמריקאית פשוט מזיק מדי. אז החליטו החברים לשנות את שמם ל- FAIRFIELD PARLOUR, שם שנשמע אריסטוקרטי ומכובד יותר, והוציאו תקליט נהדר בשם FROM HOME TO HOME שנכשל גם הוא, למרבה הצער. נדמה היה שקללת חוסר המזל רודפת אותם לכל מקום.

השיא, או אולי השפל, הגיע בשנת 1970. נסיון הלהקה להופיע בהצלחה, באותה שנה, בפסטיבל האי ווייט, הסתיים באכזבה. הם דווקא הקליטו את שיר הנושא לפסטיבל, שיר בשם LET THE WORLD WASH IN, תחת השם I LUV WIGHT, אבל ההמון העצום בפסטיבל לא ממש התעניין בלהקה העדינה הזו שניסתה להשמיע את קולה בין ענקי הרוק של התקופה. הפירוק היה בלתי נמנע, והחברים פנו איש איש לדרכו, משאירים מאחוריהם מורשת מוזיקלית שתזכה להערכה אמיתית רק עשרות שנים מאוחר יותר.

ההתחלה הייתה מבטיחה ביותר, עם חליפות צבעוניות וחלומות על תהילה עולמית, אך המציאות הייתה קצת פחות נוצצת. ובכל זאת, אם אתם רוצים להבין איך נשמעה פנטזיה בריטית בסוף שנות השישים, אז בואו להקשיב לתקליט הזה. זה הוא הסאונד הברור של 1967!

קבלו הפגזה חללית של רוח הנץ. ב-24 בנובמבר בשנת 1972 יצא אלבומה השלישי של להקת הרוק-החללי הבריטית HAWKWIND. שם האלבום הוא DOREMI FASOL LATIDO.

שם התקליט, שנשמע כמו שיעור זמרה שיצא משליטה בגלקסיה אחרת, הוא DOREMI FASOL LATIDO. זה לא היה סתם עוד תקליט רוק, אלא כרטיס כניסה חד-כיווני למסע בין-כוכבי, ארוז בעטיפה שחורה ומסתורית עם כיתוב כסוף מבריק, שנראתה כאילו נלקחה מתוך חללית קרב עתידנית.

הרכב זה עבר שינוי לקראת הקלטת תקליט זה, עם הכנסת חטיבת קצב חדשה בדמות הבסיסט למי קילמיסטר והמתופף סיימון קינג. השינוי היה הכרחי למדי, שכן המתופף הקודם, טרי אוליס, היה נוהג לעלות לבמה כשהוא כל כך מסומם עד שלעיתים פשוט נפל מהכיסא באמצע ההופעה. הגישה המוזיקלית (המוגבלת, יש לציין) של השניים דווקא התאימה לקונספט הלהקה, מבחינת סאונד. למי חשב בתחילה שהוא אמור להצטרף ללהקה כגיטריסט, אך נחרד לגלות כי עמדת הבס היא שמחכה לו. למעשה, למי מעולם לא ניגן בס לפני כן, והוא פיתח סגנון נגינה ייחודי שנשמע כמו גיטרה קצב המנוגנת על בס, מה שהפך לסימן ההיכר המרעיש של הלהקה.

הגיטריסט שהיה ללהקה עד אז, יו לויד-לנגטון, התחפף מסמים ולכן למי חשב שבא להחליפו, אך הגיטריסט השני בלהקה, דייב ברוק, חשב אחרת והחליט להיות הגיטריסט היחיד בה מאותו רגע. למי נאלץ ללמוד לנגן בבס ובמהרה. זה קרה ממש תוך כדי תנועה, כשהלהקה כבר דהרה קדימה.

התקליט הוקלט באולפני ROCKFIELD בוויילס, שהיו אז בתחילת דרכם (לפני שבהמשך יוקלטו שם תקליטי רוק רבים וחשובים כמו, למשל, "לילה באופרה" של להקת קווין). באותם ימים האולפן היה רחוק מלהיות מפואר; התנאים היו ספרטניים למדי, כשהבידוד האקוסטי הורכב בחלקו ממזרנים שהוצמדו לקירות האסם הישן. חברי הלהקה לא אהבו את הצליל שיצא מהם שם והביעו חשש רב. הסאונד היה גולמי, דחוס ומלוכלך, בדיוק כמו שמנוע של ספינת חלל חלודה אמור להישמע. מבקרי המוזיקה לא ידעו כיצד לאכול את היצירה החללית שהונחתה עליהם ונזהרו לתת ביקורות שליליות עליה, אולי מחשש שחייזרים ינקמו בהם.

למרות החששות, הביקורות היו מעורבות אך מסוקרנות. בעיתון NME נכתב "אני אתבייש להודות שלא אהבתי את זה". במלודי מייקר נכתב ש"המאזין הוא מטייל בחלל ממש כמו הלהקה". התקליט כלל קטעים שהפכו לנכסי צאן ברזל בז'אנר, כמו הפתיחה המוחצת של BRAINSTORM שנמשכה מעל אחת-עשרה דקות של ריחוף קצבי, והקטע המהפנט SPACE IS DEEP שבו הלהקה עברה מנגינה אקוסטית להתפרצות חשמלית רועשת.

להקת הוקווינד הוקמה בשנת 1969, תחת השם GROUP X, והחלה בנגינת רוק'נ'רול עם מוטיבים של בלוז (כיאה ללהקות בריטיות רבות שקמו באותה שנה). דרך מוזיקלית זו לא ארכה זמן רב וגם שם הלהקה שונה ל- HAWKWIND ZOO ולאחר מכן קוצר לשם הידוע. כאשר הוקווינד החלה למתוח את גבולות המוזיקה, היא עשתה זאת ללא פשרות עד שפגעה בנוסחה מנצחת; שילוב רוק'נ'רול עם מטען פסיכדלי כבד. המוזיקה הפכה להיקרא "רוק חללי" וההופעות היו בהתאם, עם תאורה אווירתית ורקדנית גבוהה ומסתורית בשם סטאשה, שהייתה עולה לבמה צבועה בצבעי גוף זוהרים ולעיתים קרובות ללא בגדים כלל, מה שהוסיף לממד הסוריאליסטי של המופע.

לאחר שהוציאה תקליט בכורה, בהפקתו של דיק טיילור שהיה בעברו חבר בלהקת THE PRETTY THINGS, הדברים הסתדרו לטובתם בתקליט השני, IN SEARCH OF SPACE, שיצא בשנת 1971. ואז, בקיץ 1972, קרה הבלתי צפוי; הלהקה מצאה את עצמה גבוה במצעד המכירות של התקליטונים עם שיר בשם SILVER MACHINE, שהושר על ידי למי במקום זמר הלהקה המוביל, בוב קאלוורט, שגם כתב את המילים כשיר הלל לאופניים של אמא שלו. קאלוורט שר את השיר, כשהוקלט בהופעה חיה בלונדון, ב-13 בפברואר 1972. אבל הוא אושפז לאחר מכן בגלל מצב נפשי רעוע. כשיצא מהאישפוז וגילה כי קולו הוחלף בינתיים באולפן בקולו של למי, הוא לא היה מרוצה מכך. השיר הגיע למקום השלישי והמפתיע מאד, מה שהפעיל לחץ עצום על הלהקה לספק סחורה איכותית בתקליט הבא.

הציפיה לקראת תקליט שלם הייתה עכשיו גדולה מאד וזה הגיע בדמות הפגזה חללית עם עטיפה שחורה, שעוצבה על ידי המעצב הגרפי הגאון BARNEY BUBBLES. העיצוב הכיל סמלים קוסמיים וכותרת שהתייחסה לסולם הסולפז', כרמז למסע מוזיקלי שלם. היה זה עוד מסע מיוחד אל תוך החלל, או כמו שמעריצים הגדירו זאת, אם התקליט הקודם היה המראה, התקליט הזה היה כבר שיוט בעומק הגלקסיה.

ניק טרנר הסקסופוניסט אהב את התקליט, גם שנים לאחר מכן, ותיאר את זה כ"יצירתי למדי". דייב ברוק הגיטריסט ולמי הבסיסט לא כל כך היו בטוחים. "אני לא זוכר יותר מדי מזה", אמר ברוק. "זה התקרב לטופ 10 במצעד המכירות, אז זה בטח היה בסדר". ואכן, התקליט הגיע למקום ה-14 המכובד במצעד הבריטי.

"זו הייתה הטבילה שלי ללהקה", אמר למי, שקולו המחוספס נשמע גם ברצועה האקוסטית והמטרידה THE WATCHER שסגרה את הצד השני של התקליט. "הם נתנו לי לא מעט לנגן שם. ניגנתי בגיטרה וגם בס בכמה שירים, אבל לא כל כך טוב, כי הייתי באמת נגן גיטרה בינוני. זה היה מאוד מורכב באולפן. לדייב היו את הרעיונות שלו והוא לא סיפר לאף אחד אחר עד שעשינו חזרות והקלטנו בו זמנית. היינו מג'מג'מים על זה לקראת הקלטה. תמיד הבנתי שהאלבום הופק בצורה גרועה. על הבמה, עשינו את השירים הרבה יותר טוב. היו הרבה טעויות באלבום, למרבה הצער. ב-SPACE IS DEEP, הבס והתופים מגיעים באיחור של חצי פעימה. לא הפגנתי התנגדות לזה אז כי הייתי הבחור החדש - 'שתוק, בחור חדש!' לא תמיד הייתי בטוח אז במקומי".

אל תיקראו לו "הביטל החמישי", תיקראו לו שורד. ב-24 בנובמבר בשנת 1941 נולד המתופף פיט בסט, שנחשב בעיני רבים ללוזר הגדול של עולם הרוק מפני שפוטר מהביטלס לטובת רינגו סטאר.

ב-24 בנובמבר בשנת 1941, בעיר מדרס (כיום צ'נאי) שבהודו הרחוקה, נולד תינוק שעתיד היה להפוך לאחת הדמויות הטרגיות והמדוברות ביותר בדפי ההיסטוריה של המוזיקה. שמו היה פיט בסט, והוא נחשב בעיני רבים ללוזר הגדול של עולם הרוק מפני שפוטר מהביטלס לטובת רינגו סטאר, רגע לפני שהעולם התהפך והביטלמאניה כבשה כל חלקה טובה. במשך שנים נשא בסט את התואר המפוקפק של "האיש שפיספס את המסיבה", אבל האמת גדולה יותר מקביעה זו. מדובר בסיפור על עקשנות, על אמהות דומיננטיות ועל מועדון מרתף אחד ששינה את הכל. אז איך בכלל נכנס בסט למחנה הביטלס? ובכן, הכל התחיל בקפה.

זה החל כשלהקתם של ג'ון לנון, פול מקרטני וג'ורג' האריסון (שנקראה "אנשי המחצבה", או באנגלית QUARRYMEN) חיפשה נואשות מקום לנגן בו. המקום שנבחר היה מועדון ה-CASBAH COFFEE CLUB, מועדון שהקימה במרתף ביתה מונה בסט, אמו של פיט. הבית עצמו, אחוזה גדולה ברחוב היימנס גרין בליברפול, נרכש לאחר שמונה משכנה את תכשיטיה והימרה על סוס מרוץ בשם NEVER SAY DIE – הימור שהשתלם בגדול והפך לאבן היסוד של המועדון. הלהקה הופיעה מדי מוצ"ש במועדון ה"קסבה" הצפוף והמיוזע. לאורחי המועדון הציע הבר-קפה אספרסו ממכונה חדישה ומשוכללת – פלא טכנולוגי באותם ימים בליברפול האפורה – וכן משקאות קלים, כריכים ועוגות, ומונה תיקלטה מפטיפון זעיר שחובר לרמקול קטן, מספקת לצעירים את מנת הרוק'נ'רול שהם כה צמאו לה. החבר'ה הצעירים, כולל ג'ון ופול, אפילו עזרו לצבוע את תקרת המועדון בציורים אקזוטיים כדי להרגיש חלק מהמקום.

הזמן עבר ומתופפים נשרו מהלהקה הזו כמו זבובים (ביניהם טומי מור הנשכח), כשלפתע, באוגוסט 1960, הגיעה ההצעה הגורלית להופיע בהמבורג, גרמניה. המנהל דאז, אלן ויליאמס, סידר להם חוזה ברובע סנט פאולי הידוע לשמצה. בהתחלה נשקלה האפשרות שפול יתופף בהמבורג, אבל הדרישה של ברונו קושמידר, מנהל המועדון הגרמני "אינדרה", להעסיק להקה עם חמישה נגנים, חייבה פיתרון אחר. הגרמנים רצו נפח, רעש ושואו, ולהקה של ארבעה לא הספיקה. בשלב זה היה ג'ון המנהיג הבלתי רשמי של ההרכב אך היה זה פול שהרים טלפון למונה בסט כדי לבקש עזרה. זה לא היה פשוט עבורו; בשיחתם הקודמת הוא צעק עליה שהוא וחבריו לא יופיעו יותר ב"קסבה" שלה (מדוע זה קרה? ואיזה ויכוח כספי הוביל לפיצוץ הגדול? את זה תקראו בספר שכתבתי, "ביטלמאניה!").

עכשיו החליף הוא את מזגו ובמתק שפתיים ניסה לגייס את בנה פיט ללהקה. פיט, בחור נאה ושתיקן עם בלורית בסגנון ג'יימס דין, היה בדיוק מה שהם היו צריכים, אבל הסיבה האמיתית הייתה פרוזאית יותר: היה לו דרכון בתוקף והוא היה הבעלים הגאה של מערכת תופים חדשה. המטרה הייתה לגייס אותו כדי שתוכל להגיע לעיר החטאים הגרמנית והתוססת. עם השנים מסר בסט גרסאות שונות על הרגע שבו קיבל את ההזמנה להצטרף ללהקה. בחלקן נתן קרדיט לאמו הדוחפת, ובאחרות גרס כי חברי הביטלס ראו אותו בעת שתופף בסגנון ה"אטום ביט" הרועש שלו וחשקו בשירותיו. בסט סיפר: "בדקתי עם חבריי ללהקת הבלאקג'קס שהכל בסדר מבחינתם והחזרתי תשובה חיובית לפול. לתדהמתי הוא השיב שאני צריך להיבחן עבורם ב-12 באוגוסט".

להקת ה-BLACKJACKS, ההרכב המקורי של פיט, עמדו להתפרק בכל מקרה כי שלושה מחברי הלהקה עמדו להתחיל בספטמבר לימודים באוניברסיטה, ולבסט התאים להמשיך הלאה עם הביטלס ולהימנע ממסלול חיים משעמם של לימודים ועבודה משרדית. הוא לא ידע שהאודישן נועד להסתיר ממנו את העובדה שהביטלס היו נואשים להשיג מתופף, ושהם היו לוקחים כמעט כל מי שיכול להחזיק מקל ולעלות על המעבורת בתוך יומיים. למזלו, מתופפים אחרים שקיבלו את ההזדמנות להצטרף אז לביטלס, פיספסו אותה ומסיבות שונות ומשונות, החל מהתנגדות ההורים ועד לחוסר רצון לעזוב את החברה בליברפול. מי הם אותם מתופפים אלמונים שכמעט נגעו בתהילה? מדוע הם פיספסו כך? את כל הסיפור תמצאו בספר "ביטלמאניה!".

בכל אופן, בסט הגיע, עם אחיו רורי שעזר לסחוב את מערכת התופים החדשה והנוצצת שקנתה לו אמו (מערכת פרמייר בצבע כחול פנינה מרהיב), לאודישן במועדון "וויברן" – שמאוחר יותר הפך למועדון ה-BLUE ANGEL המפורסם. הוא התיישב מאחורי הכלים, נתן את הקצב, ועבר אותו כמצופה בהצלחה. פול, ג'ון וג'ורג' רק רצו לוודא שהוא מסוגל לשמור על קצב בסיסי ושומר על קור רוח. הידד, יש מתופף! תיכף נוסעים להמבורג בתוך ואן מסחרי צפוף מדגם אוסטין, בדרך שתשנה את פני המוזיקה לנצח. צעד אחד נוסף לקראת ההצלחה הגדולה – ולקראת השברון לב של בסט שיגיע שנתיים מאוחר יותר, בדיוק כשהם עמדו להקליט את התקליט הראשון שלהם.

היום שבו עולם התיפוף חגג ובכה בו זמנית. ה- 24 בנובמבר הוא תאריך יום הולדת כמו גם מותם של כמה מתופפים:

הכל התחיל אי שם בשנת 1950, כאשר בוב ברנס הגיח לאוויר העולם. ברנס לא היה סתם עוד ילד שדופק על סירים במטבח, אלא האיש שהפך למנוע הריתמי המקורי של אחת הלהקות החשובות בדרום ארצות הברית, הלא היא לינירד סקינירד. הוא היה שם כשהקסם נוצר, והוא זה שהכתיב את הקצב הבלתי נשכח בלהיטים עצומים כמו SWEET HOME ALABAMA וביצירה האפית FREE BIRD. מעניין לציין שברנס עזב את הלהקה בשנת 1974, רגע לפני שהיא המריאה לגבהים אסטרונומיים, ובעצם כך ניצל מהתרסקות המטוס הטרגית שגבתה את חייהם של חבריו כמה שנים לאחר מכן. אלא שהגורל המתין לו בסיבוב, פשוטו כמשמעו. בשנת 2015, כשהוא בן 64, ברנס מצא את מותו בתאונת דרכים לילית בג'ורג'יה, כשהרכב שלו סטה מהכביש והתנגש בעץ ובתיבת דואר. האיש ששרד את הטירוף של שנות השבעים סיים את חייו על האספלט השקט, והשאיר אחריו מורשת של רוק דרומי מחוספס.

ארבע שנים בדיוק לאחר לידתו של ברנס, ב-1954, העולם קיבל במתנה מתופף מסוג אחר לגמרי. קלם ברק נולד כדי להכניס סטייל ושיק לעולם הפאנק והניו-וייב. כחלק בלתי נפרד מלהקת בלונדי, ברק לא הסתפק בלהיות שומר הקצב; הוא פיתח סגנון נגינה שהושפע עמוקות ממתופפים כמו קית' מון, וכלל הנפות ידיים מוגזמות ומעברים מהירים שהפכו אותו לאייקון בפני עצמו. דבי הארי אולי הייתה הפנים היפות בחזית, אבל ברק היה הלב הפועם והבלתי נלאה מאחור. הקריירה שלו הייתה כה מגוונת, עד שבשלב מסוים הוא אפילו החליף את שמו ל- ELVIS RAMONE וניגן לתקופה קצרה (מאוד) עם הראמונס, ובהמשך שיתף פעולה גם עם יורית'מיקס. ברק מת באפריל 2025.

בשנת 2008, עולם הרוק נפרד בטרם עת ממייקל לי. לי לא היה סתם נגן שכיר; הוא היה מכונת קצב משומנת שהחזיקה על הכתפיים את האיחוד המפואר של רוברט פלאנט וג'ימי פייג' באמצע הניינטיז. כששני ענקי הלד זפלין חיפשו מישהו שיוכל להיכנס לנעליים הענקיות של ג'ון בונהאם בסיבוב ההופעות UNLEDDED, הם בחרו במייקל לי. הוא הביא עוצמה וכריזמה שהזכירו לרבים את ימי הזוהר של הלהקה המקורית. למרבה הצער, הקריירה המבטיחה הזו נקטעה בפתאומיות כשהוא היה בן 39 בלבד. לי נמצא מת בדירתו כתוצאה מהתקף אפילפטי, והותיר את מעריצי הלהקה המומים וכואבים על עוד כישרון שבוזבז מהר מדי.

ואם כבר מדברים על טרגדיות של מתופפים, אי אפשר שלא להזכיר את אריק קאר, המתופף של להקת קיס. ב-24 בנובמבר 1991, קאר עצם את עיניו בפעם האחרונה כשהוא בן 41. הסיפור של קאר הוא אחד העצובים והמיוחדים בתולדות הרוק הכבד. הוא נכנס ללהקה בשנת 1980 כמחליף של פיטר כריס, ונאלץ להמציא לעצמו דמות חדשה – השועל. קאר הביא איתו אנרגיה חדשה וסאונד כבד יותר שסייע ללהקה לשרוד את העשור המבלבל של האייטיז, והשתתף ביצירת תקליט אחר תקליט שהחזירו את הלהקה לתודעה, כולל הלהיט LICK IT UP. מותו הטרגי הגיע לאחר מאבק קשה בסרטן נדיר בלב. האירוניה המרה של הגורל היא שבאותו יום ממש, ה-24 בנובמבר 1991, העולם איבד גם את פרדי מרקיורי, סולן קווין. בגלל גודל המעמד של מרקיורי, הידיעה על מותו של קאר נדחקה מעט לשוליים בכותרות העיתונים, מה שהוסיף נופך טראגי נוסף לסופו של המתופף המוכשר הזה, שחי תמיד תחת מסכה וכך גם נפרד מהעולם – בצניעות יחסית, אך עם המון רעש וכבוד מצד המעריצים האדוקים.

אז בפעם הבאה שאתם שומעים סולו תופים ב-24 בנובמבר, תזכרו להרים כוסית: אחת למי שנולד לתת בראש, ואחת למי שהניח את המקלות מוקדם מדי.

יס, בבקשה! - אבל איזו מהן? ב-24 בנובמבר בשנת 1980 יצא אלבום כפול בהופעה של להקת יס ושמו YESSHOWS.

ב-24 בנובמבר של שנת 1980, העולם היה עסוק בשלו, אבל עבור חובבי הרוק המתקדם נחתה על המדפים חבילה כבדה ומרשימה למראה. זה היה תקליט כפול בהופעה חיה של להקת יס, שנשא את השם המחייב YESSHOWS. העטיפה הייתה לא פחות ממעדן ויזואלי, יצירת מופת ציורית היישר מבית היוצר של האמן הקבוע רוג'ר דין, שהציג כהרגלו נופים דמיוניים, סלעים מרחפים ודגים מוזרים שיצאו מהמים אל עבר השמיים. על פניו, הכל נראה נכון ומבטיח, חגיגה לעיניים ולאוזניים. אלא שהייתה שם בעיה אחת קטנה, כמעט שולית, שהפכה את כל העסק על פיו: הלהקה המפוארת שכיכבה בתקליט הזה, למעשה כבר לא הייתה קיימת במציאות.

זה היה אלבום ההופעה השני של יס, מוצר שנועד לשחזר את ההצלחה של התקליט המשולש YESSONGS משנת 1973. אבל שנת 1980 הייתה שנה מוזרה עבור הלהקה הבריטית הוותיקה. באותו זמן בדיוק, יס פעלה בהרכב שונה לחלוטין, הרכב שעורר לא מעט הרמות גבה בקרב המעריצים האדוקים. ג'ון אנדרסון וריק ווייקמן פינו את מקומם, ובמקומם התייצבו צמד ה-BUGGLES, טרבור הורן בעמדת השירה וג'ף דאונס על הקלידים, שניסו להזריק לדינוזאור הפרוגרסיבי קצת רוח נעורים של גל חדש.

אלא שהמוזיקה שבקעה מתוך החריצים של YESSHOWS לא הכירה את המהפך הזה. האלבום הכיל אסופת צלילים מהופעות שנערכו עם הרכבים מוקדמים יותר, מעין מסע בזמן אל ימים יציבים יותר. ההקלטות נלקחו מסיבובי הופעות שנערכו בין השנים 1976 ל-1978, תקופה שבה הכיסאות המוזיקליים בלהקה היו בשיאם. המאזינים קיבלו שם את פטריק מוראז על הקלידים בחלק מהשירים (כמו בביצוע המהפנט ל-THE GATES OF DELIRIUM), ואחריו את ריק ווייקמן, שחזר ללהקה בקול תרועה רמה והעיף את מוראז בהתאם, כדי לתפוס פיקוד בשירים כמו PARALLELS ו-GOING FOR THE ONE.

מי שניצח על כל המלאכה הזו היה בסיסט הלהקה הדומיננטי, כריס סקווייר. הוא זה שבחר את הקטעים, הוא זה שערך אותם, והוא זה שבילה שעות ארוכות באולפן הביתי שלו כדי למקסס את התוצר הסופי. הבחירות שלו כללו הקלטות ממוקדים אקזוטיים כמו היכל "אהוי" ברוטרדם, וומבלי בלונדון וקובו הול בדטרויט. סקווייר ניסה ליצור מסמך דוקומנטרי שמסכם עידן, אבל התזמון היה בעייתי. העולם שבחוץ כבר רקד לצלילי הפאנק והדיסקו, ולהקת יס נראתה לרבים כמו שריד ארכיאולוגי.

ואכן, קבלת הפנים התקשורתית הייתה קרירה עד קפואה. מגזין רולינג סטון, שמעולם לא היה ידוע בחיבה יתרה לז'אנר הפרוגרסיבי באותן שנים, ממש תיעב את התקליט הזה בביקורתו ושיגר חצים ארסיים: "להקת יס משתמשת בפורמט אלבומי ההופעות שלה כדרך לציין תקופת קריירה. האלבום החדש הזה מקפיא שבע שנות להקה ממש באותו אופן בו עשה אלבום ההופעה הקודם שלה עם שנותיה הראשונות. ההתקדמות של להקת יס מהאלבום THE YES ALBUM ועד CLOSE TO THE EDGE הייתה ברורה וטובה. אבל בשנים האחרונות חדלה הלהקה מלהתקדם. באלבום הזה מצחיק לשמוע יצירות ארוכות מאד לצד שירי פופ. האלבום הזה מנסה לטייח את סיבוב ההופעות הכושל האחרון של הלהקה, בו ניסו חבריה - עם טרבור הורן וג'ף דאונס - להביא צליל מיושן במסווה של צליל חדש. לכן, האלבום הזה שיוצא לה עכשיו הוא מוצר חסר טעם, חסר כנות ומשתפן".

אבל אם נשים לרגע בצד את המבקרים הזועפים, במבט לאחור מדובר היה באלבום לא רע בכלל, ששיקף בצורה נאמנה תקופת מעבר מרתקת ומבולבלת. זו הייתה תקופה שבה הלהקה הייתה צריכה לנוע ממחוזות הפרוגרסיב המוקדמים והמורכבים אל עבר אספקת מוזיקה קליטה יותר ומסחרית. אחרי הכל, כפי שבוב דילן שר פעם - הזמנים משתנים, וגם יס ניסתה להשתנות איתם, גם אם בחריקת שיניים.

חובבי הלהקה יכלו למצוא שם פנינים אמיתיות, אם כי הביצועים עוררו רגשות מעורבים. מצד אחד, יצירות אפיות כמו THE GATES OF DELIRIUM ו-RITUAL זכו לביצועים חיים אנרגטיים, אך משהו בהם לא תמיד סיפק את הסחורה כמו ההקשבה להפקות האולפניות והמרהיבות המקוריות. היה חסר שם הדיוק הכירורגי של האולפן. מצד שני, היו שם ניסיונות משונים לשלב להיטים בכוח. שיר כמו DON'T KILL THE WHALE, שיצא במקור בתקליט השנוי במחלוקת TORMATO וחברי יס ניסו להפכו ללהיט רדיו קליל אך ללא הצלחה יתרה, לא התיישב היטב בתקליט הזה. המעבר בין המסר האקולוגי הפשטני שלו לבין המורכבות הסימפונית של שאר היצירות היה צורם.

ואם כבר מדברים על צרימות, עריכת התקליט סיפקה רגע מתסכל במיוחד עבור המאזינים: הקטע RITUAL, יצירה עצומה ומורכבת, נחתך באכזריות באמצעו משום שלא נכנס בצד אחד של הויניל, והמשיך רק בצד הבא שבתקליט. דמיינו את האכזבה של המאזין שצריך לקום מהכורסה באמצע הסולו כדי להפוך את התקליט. מה שכן, זה היה נחמד מאד לקבל דרישת שלום נוסטלגית בדמות שיר מהעבר הרחוק, TIME AND A WORD, שבוצע בעיבוד עדכני יותר. אבל עדיין, גם כאן - הגרסה המקורית מאותו תקליט שני של הלהקה נותרה עדיפה בהרבה לטעמם של רבים כמוני.

בסופו של דבר, YESSHOWS נותר כפריט אספנים מעניין, סוג של סיכום ביניים שנולד מתוך אילוץ חוזי מול חברת התקליטים אטלנטיק רקורדס. זה היה אלבום שרבים המליצו עליו למעריצים בלבד ("השרופים", כמו שאהבו לקרוא לזה אז). כל השאר? להם היה עדיף שישמעו את גרסאות השירים בתקליטי האולפן הישנים והנהדרים, שם הקסם לא נקטע בגלל מגבלות של מקום על הפלסטיק השחור.

בואי בתקליטון חדש ומלהיב! ב-24 בנובמבר בשנת 1972 יצא תקליטון חדש לדייוויד בואי, עם השיר THE JEAN GENIE.

השיר הזה, שהוקלט בארה"ב, יהיה גם הראשון להיכלל בתקליטו הבא של בואי, ALADDIN SANE. בואי סיפר על השיר, שנים לאחר מכן: "זה היה אות כבוד לאיגי פופ, אני מניח. אינטלקטואל הארון שלא היה רוצה שהעולם ידע שהוא קורא. אני חושב שזה שיר ממש טוב ואני דווקא נהנה לנגן אותו ולשיר אותו. זה אחד הבודדים שאני יכול להמשיך לחזור אליהם. אני מניח שזה בגלל שהוא נטוע בעצם בבלוז. כלומר, זה בעצם I'M A MAN של מאדי ווטרס, לא?".

על פי ההערכות, השיר הגיח באוטובוס בו נסעו בואי ולהקתו, העכבישים ממאדים, בין קליבלנד לממפיס, ב-23 בספטמבר 1972.במקור הוא נקרא BUSSIN ומקורו לאחר שמיק רונסון החל לנגן בגיטרת הגיבסון שלו את הריף המרכזי. המתופף, וודי וודמאנסי: "בדרך לממפיס, במהלך ג'אם גיטרה מאולתר בחלק האחורי של האוטובוס, נזרעו הזרעים למה שיהפוך להיות 'ג'ין ג'יני'. אני חושב שג'ורג' אנדרווד, חבר וותיק של בואי ועוזר בהופעות, השתעשע עם אקורדים שדומים מאוד לקאבר של היארדבירדס לשיר I'M A MAN של בו דידלי. מיק גם ניגן בגיטרה. כל האוטובוס שר 'אנחנו באוטובוס, באוטובוס, באוטובוס', משהו בנאלי כזה, וזה קצת סיכם את התחושה הכללית". מאוחר יותר טען בואי שהשיר נכתב בעיר ניו יורק.

בואי אמר בשנת 1973: "רציתי לקבל את אותו סאונד מפוחית שהיה לסטונס באלבום הראשון שלהם. לא התקרבתי לזה כל כך, אבל הייתה לזה ההרגשה שרציתי - הדבר הזה משנות ה-60".

למעשה, לשיר הזה יש שתי השפעות אפשריות: איגי פופ וסירנדה פוקס. רבות מהמילים משקפות את אורח החיים ותעלולי הבמה של איגי פופ (הוא החליק לעתים קרובות על הבמה וחתך את עצמו). סירנדה פוקס הייתה שחקנית ששיחקה בפרסומות לג'ינס. מסופר שבואי כתב את זה בדירתה של פוקס במאמץ לבדר אותה. סירנדה פוקס הייתה אשתו הראשונה של סולן אירוסמית', סטיבן טיילר - הם נישאו זמן לא רב לאחר שנפרדה מדיוויד ג'והנסן, הזמר מלהקת "ניו יורק דולס". נולדה להם בת ביחד, אבל התגרשו בשנת 1996, היא כתבה ספר מפורש ומריר עליו בשם DREAM ON, בטענה שהוא לא שילם הרבה מזונות. טיילר ניסה ללא הצלחה להפסיק את הפרסום וכעס מאוד על פוקס, אבל הם התיידדו שוב כשנודע שיש לה סרטן המוח. טיילר שילם את החשבונות הרפואיים שלה עד מותה בשנת 2002. בואי סיפר: "הכל החל כריף קל משקל שכתבתי ערב אחד בניו יורק להנאתה של סירינדה, פיתחתי את הליריקה ובסופו של דבר זה הפך לקצת אמריקנה... מבוסס על פרסונה מסוג איגי. הכותרת, כמובן, הייתה משחק מילים מגושם על הסופר הצרפתי, ז'אן ז'נה"

כשבואי אומר "תחזור על זה" רגע לפני הפזמון הראשון, הוא מדבר בעת הנגינה באולפן עם נגן הבס שלו, טרבור בולדר, שהתחיל לנגן בפזמון מוקדם מדי. בואי אהב את זה, אז זה נשאר בשיר.

צרות בצרורות: מלך הלטאה, הטיסה לפניקס והשופט שרצה לחנך אותו מחדש. ב-24 בנובמבר בשנת 1969 התייצבו ג'ים מוריסון (סולן להקת הדלתות) וחברו תומס בייקר מול השופט וויליאם קופל.

זה היה יום שני, ה-24 בנובמבר בשנת 1969, תאריך שנרשם בדברי הימים של הרוק כעוד פרק עגום אך משעשע ביומן ההסתבכויות של ג'ים מוריסון. סולן להקת הדלתות, האיש שאהב ללכת על הקצה ולעיתים קרובות מדי גם ליפול ממנו, מצא את עצמו שוב עומד מול לובשי הגלימות, הפעם בחברת ידידו הקרוב ושותפו לפשעים קטנים, השחקן תומס בייקר.

השניים התייצבו בבית המשפט הפדרלי מול השופט המחוזי וויליאם קופל, כשמי שניסה להציל את עורם היה עורך הדין הממולח קרייג מהרנס. הסיבה למסיבה המשפטית הזו לא הייתה שירה בציבור, אלא אירוע שהתרחש שבועיים קודם לכן, ב-11 בנובמבר. מוריסון ובייקר עלו על טיסה של חברת CONTINENTAL AIRLINES בדרכם לפניקס, אריזונה. המטרה המקורית הייתה תמימה ומוזיקלית לחלוטין: הם רצו לתפוס הופעה של הקולגות מבריטניה, להקת הרולינג סטונס, שפתחו את סיבוב ההופעות האמריקאי שלהם. אבל כמו תמיד אצל מוריסון, הדרך הייתה חשובה (ומסוכנת) יותר מהיעד.

במהלך הטיסה, כך טענו הרשויות, הצמד לא הסתפק במיץ עגבניות. הם היו שיכורים כלוט, הטרידו את דיילת האוויר האומללה ואף זרקו הערות שפירשו על ידי הצוות כהפרעה למילוי תפקידם ואיומים על בטיחות הטיסה. כשהמטוס נחת, במקום לימוזינה חיכו להם סוכני FBI שגררו אותם למעצר באשמת שכרות והתערבות בצוות האוויר, עבירה פדרלית חמורה שנחשבה אז לסקנדל של ממש בעולם התעופה.

באותו יום שני בבית המשפט, השניים דבקו בגרסתם ושוב הצהירו כי אינם אשמים בעניין הטרדה בשחקים. הם טענו לחפותם המלאה, אולי מתוך תקווה שהקסם האישי של כוכב רוק יעבוד גם על מערכת המשפט האמריקאית הנוקשה. אלא שהשופט קופל לא נראה מתרשם במיוחד מהמעמד של הנאשם שעמד מולו. הוא הטיח בפניהם את המציאות הקרה: אם יורשעו, הודיע להם קופל בטון יבש, הם נמצאים בסכנת כליאה לתקופה בלתי נתפסת של עד עשרים שנה. בנוסף לזמן הממושך מאחורי הסורגים, הם היו צפויים לקבל, כל אחד, קנס כספי בסך 10,000 דולר, סכום נכבד מאוד באותם ימים שיכל לממן הפקה של תקליט שלם.

אך כאן הגיעה התפנית הבירוקרטית המוזרה של המשפט, כזו שיכלה לצאת רק ממוחו של שופט בשנות השישים. השופט הוסיף גם שבגלל גילו של מוריסון (שהיה אז בן 25, נושק ל-26), החוק מאפשר גמישות יצירתית. הוא הסביר כי מוריסון יוכל להישלח על ידי בית המשפט לתוכנית מיוחדת תחת החוק לשיקום צעירים. המשמעות הייתה אבסורדית למדי: כוכב הרוק המפורסם בעולם, סמל המין והמרד, עלול היה למצוא את עצמו במוסד לשיקום לצעירים ולצאת משם רק לאחר ארבע שנים, כאילו היה נער מתבגר שנתפס גונב מסטיקים ולא אייקון תרבות ששינה את פני המוזיקה.

הדיון הסתיים ללא הכרעה מיידית, והמתח נשאר באוויר. השופט קבע כי המשך המשפט נדחה למרץ 1970, מה שהעניק למוריסון עוד כמה חודשים של חסד להמשיך ליצור, להקליט, ולצערנו גם להמשיך להסתבך, כשהצל הכבד של עשרים שנות מאסר או "שיקום נוער" מרחף מעל ראשו המתולתל.

איש הסקס פיסטולס מול השופטת ג'ודי! ב-24 בנובמבר בשנת 1997 התייצב ג'וני לידון (הלא הוא ג'וני רוטן, לשעבר הזמר של הסקס פיסטולס) בתוכנית הטלוויזיה המשפטית, "השופטת ג'ודי".

"האנשים אמיתיים. המקרים אמיתיים. הפסיקות הן סופיות. זו השופטת ג'ודי" - כך תמיד נפתחה סדרת הטלוויזיה האמריקאית שהתפרסמה משנת 1996 עד 2021, שם ניהלה שופטת בית המשפט לענייני משפחה לשעבר במנהטן, ג'ודית שיינדלין, את הדיונים בתביעות קטנות שצולמו באולפני סאנסט ברונסון בלוס אנג'לס.

במהלך 25 ​​עונות ו-6,280 פרקים מדהימים, מקרה אחד בלט במיוחד. זה כשג'וני לידון הופיע שם כדי להגן על עצמו מפני תביעה בסך 5,000 דולר בגין אובדן רווחים ותקיפה שהוגשה על ידי המתופף רוברט וויליאמס. מוקדם יותר באותו קיץ, וויליאמס נשכר לנגן בתופים במסע ההופעות של לידון לקידום אלבומו האחרון. במהלך החזרות, התנהגותו של וויליאמס הפכה יותר ויותר פרובוקטיבית, והשפיעה לרעה על האחווה של הלהקה. תחת לחץ זמן עז עם תאריכי הופעות מאושרים בפתח, החלפת וויליאמס לא נחשבה כאופציה. במקום זאת, נציגיו של לידון קבעו פגישת לארוחת ערב עם וויליאמס מספר ימים לפני מועד ההופעה הראשון, בתקווה לדון במצב ולפתור סוגיות שונות בצורה שקטה ורציונלית. במהלך הארוחה - בה השתתפו וויליאמס, לידון, המנהל של לידון ומנהל ההופעות - וויליאמס הפך נסער יותר ויותר. כאשר לידון ביקש לצאת לשירותים, וויליאמס המשיך להתווכח עם הנוכחים בהיעדרו של הזמר. בדיוק כשלידון חזר לשולחן האוכל, וויליאמס הודיע ​​שאם דרישותיו לא ייענו הוא עוזב את ההרכב. כשוויליאמס הודיע, הוא זינק על רגליו ונתקל בחלק העליון של ראשו בסנטרו של לידון כשהוא מותיר את כולם המומים.

מול ההתפטרות הבלתי צפויה של וויליאמס, לידון נאלץ לבטל את תאריך סיבוב ההופעות הראשון תוך שהוא שוכר במהרה מתופף מחליף וערך עמו חזרות. ההופעה שבוטלה עלתה ללידון 6,000 דולר אובדן הכנסות, שלא לדבר על הזדמנויות קידום מכירות אבודות ומעריצים מאוכזבים. במקום לרדוף אחרי וויליאמס לפיצוי, לידון חשב שהעניין סגור. אבל בשבועות שלאחר תקרית ארוחת הערב ביולי, וויליאמס הגיש כתב אישום פלילי נגד לידון. האישומים בוטלו מיד כאשר חוקרי המשטרה קבעו כי המקרה של וויליאמס מופרך לחלוטין. תביעה אזרחית שלאחר מכן הוגשה על ידי וויליאמס לבית משפט לתביעות קטנות בטענה לפיצויים בסך 5,000 דולר.

השופטת ג'ודי - ששמעה את דבריו של לידיון והגנתו התיאטרלית הקצרה באולם בית המשפט - לא הרגישה שהטענה של וויליאמס חזקה מספיק וסגרה את התיק לטובתו של הסולן, שהגיב: "זה עסק מטורף ואנשים נוטים להיות קצת... מטורפים". אני מבין מה זה 'לא', השופטת ג'ודי מבינה מה זה 'לא'. מר וויליאמס לא מבין מה זה 'לא'. אני חושב שהוא יהיה טוב יותר בתחומים אחרים".

הצד הכחול והאפל של אחר הצהריים: היום בו טים באקלי החליט לרגש (לפני ששבר את הכלים). ב-24 בנובמבר בשנת 1969 יצא אלבום חדש לזמר והיוצר האמריקאי, טים באקלי. שם האלבום הוא BLUE AFTERNOON.

באותו יום סגרירי יצא לחנויות תקליט חדש של הזמר והיוצר האמריקאי המוערך, יצירה שנשאה את השם המלנכולי והיפהפה BLUE AFTERNOON. זה היה רגע מזוקק של יופי, שקט שלפני הסערה, ותיעוד נדיר של אמן בשיא כוחו הרגשי.

חובבי הג'אז והפולק קיבלו את היצירה הזו בזרועות פתוחות. עיתון הג'אז הנחשב DOWN BEAT לא נשאר אדיש ופרסם ביקורת מהללת על BLUE AFTERNOON באפריל 1970, בה נכתב: "אלבומו הרביעי של באקלי הוא חזק יצירתית כמו קודמיו. הנגינה של הגיטריסט לי אנדרווד ושל נגן הויבראפון דייויד פרידמן היא יוצאת מן הכלל". ואכן, ההרכב המוזיקלי בתקליט הזה היה לא פחות ממושלם. לצד באקלי, שניגן בגיטרת 12 המיתרים שלו, הפליא לי אנדרווד בצלילים המרחפים שלו, שנתנו לתקליט את האווירה הכל כך ייחודית לו. השילוב עם הוויברפון של דייויד פרידמן יצר תחושה של ציפה בתוך חלום ג'אזי עדין, משהו שנע בין המים הזורמים בנחל לבין עשן של בר אפלולי.

אבל אל תתנו לצלילים הרכים להטעות אתכם. מאחורי הקלעים של BLUE AFTERNOON התחוללה דרמה עסקית ויצירתית של ממש. התקליט הזה לא נוצר מתוך דחף אמנותי טהור בלבד, אלא נולד מדרישה מפורשת שהונחתה על באקלי ליצור תקליט קליט. כן, קראתם נכון. המנהלים רצו להיטים, או לפחות משהו שאפשר לשדר ברדיו בלי להפחיד את המאזינים. זאת משום שבאקלי, בצעד אופייני של מרדנות יצירתית, כבר הקליט תקליט מורכב, ניסיוני ומאתגר הרבה יותר בשם LORCA, שטרם יצא לאור באותו זמן.

הסיפור המעניין הוא ש-BLUE AFTERNOON היה למעשה התקליט הראשון שבאקלי הפיק בעצמו. כדי למלא את הדרישה לחומרים נגישים יותר, הוא צלל לארכיון הפרטי שלו. כמה מהשירים שהוקלטו לתקליט זה נכתבו על ידו בעבר אך טרם הושלמו עד שהגיעו ליעדם בתחנה יצירתית זו בחייו. שירים כמו I MUST HAVE BEEN BLIND או הבלדה הממיסה THE RIVER מצאו סוף סוף את הבית החם שהיה מגיע להם. הוא הקליט את היצירה הזו במהירות יחסית באולפני הוליווד, כמעין אתנחתא מלודית בתוך הכאוס של חייו.

הבלבול בקרב המעריצים היה רב. למרות ש-LORCA הוקלט לפני BLUE AFTERNOON, הוא יצא אחריו והדבר גרם לרבים מאז להתבלבל בתהליך יצירתו של באקלי, שאמר בשנת 1974: "זו הייתה תקופה מסובכת מבולבלת מאד בה נקרעתי בין שתי חברות תקליטים". המצב היה סוריאליסטי למדי: LORCA יצא בחברת ELEKTRA הוותיקה, בעוד ש- BLUE AFTERNOON יצא בחברת STRAIGHT, חברת התקליטים הפרועה שהקימו לא אחר מאשר פרנק זאפה והמנהל המיתולוגי הרבי כהן. המעבר הזה בין הלייבלים יצר מציאות בה באקלי נשמע כמו שני אמנים שונים לחלוטין באותה שנה קלנדרית.

יש הטוענים כי ההיסטוריה עשתה עוול ליצירה הזו. לו היה BLUE AFTERNOON יוצא מיד אחרי התקליט השלישי והאהוב של באקלי, HAPPY SAD, היה ודאי מתקבל עם הרבה יותר אהדה בזמן אמת. הוא היה נתפס כהמשך טבעי לקו הפולק-ג'אז המופלא שלו. אך הדברים לא קרו כך והוא יצא אחרי LORCA המבלבל והתובעני שגרם לקהל רב להתאכזב ממנו ולסגת. הקהל שקנה את BLUE AFTERNOON ציפה לעוד מאותו הדבר, אך כשהגיעו להופעות או רכשו את התקליט הבא, הם חטפו מקלחת קרה של אוונגרד צורם.

בתקופה הזו הגיע באקלי למצב בו לא רצה יותר להשביע את רצון קהל מאזיניו. הוא מאס בתדמית הטרובדור הרגיש עם השיער המתולתל. הוא לא בא לתת להם חיים קלים באמנותו ואף היה מטיח משפטים לא נעימים על אנשים בקהל. המתח בהופעות היה לעיתים בלתי נסבל. למשל, באחת ההופעות המפורסמות לשמצה, כשמישהו בקהל, שככל הנראה רק רצה לשמוע את הלהיטים הישנים והטובים, ביקש ממנו לבצע את BUZZIN FLY (מאלבומו השלישי HAPPY SAD), באקלי לא היסס. הוא הישיר מבט זועם והשיב לתוך המיקרופון: "מה דעתך שאנגן במקום זה חרא של סוסים?" התשובה הזו הפכה לחלק מהמיתולוגיה של הרוק. הוא ראה בקהל מאזיניו חבורה של אידיוטים שלא מבינים דבר במוזיקה אמיתית ורוצים להקפיא אותו בזמן.

גישה זו הכתה בו כבומרנג. הקהל הצביע ברגליים, המכירות צנחו, והביקורות הפכו למעורבות יותר. אך הוא לא התייאש והמשיך לחתור הרחק מאי המסחריות, עמוק אל תוך האוקיינוס של הניסיוניות (עם תקליט בשם STARSAILOR, יצירה קולית מורכבת שמתחה את גבולות היכולת האנושית). כשניסה לחזור משם בהמשך אל יצירה מסחרית יותר בסגנון פאנק-סול סקסי, היה זה כבר מאוחר מדי. הרכבת כבר עזבה את התחנה, ובאקלי נותר אמן של מוזיקאים, גאון שלא הובן כהלכה בזמנו.

כיום, ממרחק הזמן, זה מעניין מאד להקשיב ליצירתו הנרחבת של באקלי, הקליט לצד המורכב, ולטוות עמם יחדיו את סיפור חייו של היוצר החשוב הזה. לכן התקליט BLUE AFTERNOON הוא חוליה חשובה ביותר בשרשרת הזו. הוא מייצג רגע נדיר של איזון, בו היכולת המלודית המדהימה של באקלי פגשה את התחכום הג'אזי, רגע לפני שהוא החליט לצלול אל התהומות ולבדוק כמה עמוק אפשר להגיע לפני שנגמר האוויר.

פול מקרטני משחק את משחק ההפכים. ב-24 בנובמבר בשנת 1967 יצא באנגליה הסינגל HELLO, GOODBYE של הביטלס.

ב-24 בנובמבר בשנת 1967 נפל דבר בממלכה המאוחדת. החנויות הוצפו בתקליטון חדש ומבריק שנחטף מהמדפים כמו לחמניות חמות, והעולם קיבל בברכה את הסינגל HELLO, GOODBYE של הלהקה ששינתה את הכל, הביטלס. זה היה רגע מוזיקלי צבעוני, קליט ומלא שמחת חיים, אבל מאחורי הקלעים התחוללה דרמה לא קטנה בין שני ענקי הלהקה.

צדו השני של התקליטון הציג את היצירה הפסיכדלית והמורכבת של ג'ון לנון, I AM THE WALRUS, ובארה"ב יצא הסינגל הזה שלושה ימים לאחר מכן, ב-27 בנובמבר, כשהוא כובש בסערה את המצעדים מעבר לים. בעוד הקהל חגג, בתוך האולפן העניינים היו מתוחים יותר ממיתר גיטרה שנמתח יתר על המידה.

למרות שהשיר HELLO, GOODBYE הוקלט במהלך הסשנים לפסקול סרטם הטלוויזיוני של הביטלס, MAGICAL MYSTERY TOUR, התיכנון המקורי היה לא לכניסו פנימה ולהתמקד בהוצאתו כתקליטון מסחרי נפרד. החליפות בחברת התקליטים הריחו להיט בטוח, ופול מקרטני ידע בדיוק איך לספק את הסחורה הזו.

הסיפור מאחורי השיר הזה הוא דוגמה קלאסית לגאונות הפשוטה של מקרטני, והוא מתובל בהומור בריטי משובח. השיר החל להיכתב יום אחד, כשאחד מעובדיה המסורים של הלהקה מתחילת ימיה, אליסטיר טיילור, הגיע לבקר את מקרטני בביתו שבלונדון. טיילור, שהיה סקרן לגבי תהליך היצירה, שאל שאלה שנראתה תמימה למדי. באותו יום ביקש טיילור ממקרטני שיסביר לו כיצד הוא כותב שירים.

פול, שמעולם לא סירב לאתגר טוב, הוביל אותו לחדר האוכל שבביתו ושם התיישב מול אורגן הרוח שנקרא הרמוניום. שם הורה לטיילור לצעוק מיד מילת היפוך לכל מילה שהוא יגיד. זה היה נשמע כמו משחק ילדים מוזר או תרגיל לוגיקה שיצא משליטה. שניהם החלו בדיאלוג של הפכים – שחור מול לבן, כן מול לא – עד שהעסק החל להתקרב לכיוון קללות בבדיחות הדעת. הניסוי המוזיקלי הסתיים בחיוך ניצחון של פול. "אתה רואה?", אמר מקרטני לטיילור. "ככה כתבנו בזה הרגע שיר". מי ידע שכתיבת להיט עולמי יכולה להיות קלה כמו משחק פינג פונג מילולי?

השיר נקרא בשלב העבודה עליו בשם HELLO HELLO וב-2 באוקטובר נערך סשן העבודה הראשון עליו באולפני EMI המפורסמים, כשמקרטני בפסנתר, לנון באורגן, רינגו בתופים והאריסון, שככל הנראה קיבל את התפקיד הכי פחות מאמץ באותו יום, במראקאס. האווירה הייתה עמוסה ביצירתיות, ו-14 טייקים הוקלטו בסשן הזה בניסיון למצוא את הנוסחה המנצחת.

תוספות להקלטת הבסיס נעשו ב-19 לאוקטובר. פול הקליט אז את השירה שלו והוא יחד עם לנון והאריסון הקליטו הרמוניות קוליות מדויקות. האריסון ניגן בגיטרה חשמלית שהוסיפה את העוקץ הנדרש, וביום שלמחרת הגיעו שני נגני ויולה מקצוענים להקליט את תפקידיהם לשיר, כדי להוסיף לו את הנופך הקלאסי והעשיר שהפך לסימן ההיכר של הלהקה באותה תקופה. מעניין לציין כי את גיטרת הבס לשיר הקליט מקרטני ב-25 בנובמבר והשלים את משימתו עם הכלי הזה ב-2 בדצמבר, תאריכים המעידים על הפרפקציוניזם של פול שלעיתים גלש מעבר ללוחות הזמנים הרגילים.

אבל לא הכל היה ורוד בממלכת הביטלס. לנון ניסה באופן עיקש לשכנע את האחרים להוציא את שירו I AM THE WALRUS כצד א' של התקליטון ולדחוק את שירו של מקרטני לצד ב'. הוא טען שהשיר שלו הוא יצירת מופת חדשנית, בעוד השיר של פול הוא סתם "מוזיקה לסבתות". הוא לא הצליח להכניע את מקרטני ואת ג'ורג' מרטין, שאז הייתה עדיין דעתו כמפיק בכיר נחשבת ביותר. השיר של פול נחשב לקליט ומסחרי יותר, וזה מה שהכריע את הכף.

בשלב מאוחר יותר הודה לנון במהלך ראיון לרולינג סטון כי הוא ממש שנא את השיר הזה. הוא טען שהשיר "הריח ממרחקים מניסיון לכתוב להיט" ולא היה יצירה אמיתית. הוא נטר טינה בראיון הזה לכך שהשיר של מקרטני הועדף מהשיר שלו לצאת כשיר הראשי בתקליטון, תחושה שליוותה אותו עוד שנים רבות.

אחד הרגעים המשעשעים בהקלטה היה הסיום המפתיע של השיר, המכונה לעיתים "הסיום ההוואי". הלהקה אילתרה באולפן סיום כאוטי ושמח שכלל שירה בסגנון "אלוהה" וריקודים פרועים, קטע שלא היה מתוכנן כלל אך נשאר בהקלטה הסופית והוסיף לשיר קריצה הומוריסטית נוספת.

כדי לקדם את השיר, הלהקה הפיקה סרטון פרומו בבימויו של פול עצמו בתיאטרון סאביל בלונדון. חברי הלהקה לבשו את החליפות הצבעוניות המפורסמות מתקופת סרג'נט פפר, אם כי ניתן היה להבחין שחלקם (במיוחד ג'ון) נראו מעט משועממים מהתהליך ורק פול נלהב גם לשבור את חוק איגוד המוסיקאים כשביקש להדגיש שהוא לא מתאים עד הסוף את שפתיו לפלייבק. ולמרות הביקורת מבית, הקהל הצביע ברגליים. השיר כבש את פסגת המצעד הבריטי ושהה שם שבעה שבועות רצופים, כולל המקום הראשון הנחשק בחג המולד של אותה שנה.

מקרטני, כהרגלו, סיכם את העניין בגישה פילוסופית אך פרקטית בראיון לעיתון דיסק, 1967: "התשובה להכל בחיים היא פשוטה. זה הוא שיר על הכל ועל כלום. אם יש לך שחור, עליך להשיג גם לבן. זה הדבר המדהים על החיים".

רוד מתאים את עצמו לעולם הדיסקו. ב-24 בנובמבר בשנת 1978 יצא תקליט חדש לרוד סטיוארט. שמו הוא BLONDES HAVE MORE FUN והיה ברור שהזמר הכה אהוב מתקופת "מאגי מיי" כבר אינו איתנו. הוא כבר בעולם הדיסקו.

לאחר שסלל קריירה מצליחה ביותר לאורך שנות ה-70 כזמר רוק, סטיוארט בחר לעקוב אחר מגמת הדיסקו שהייתה בשיאה בשנת 1978 עם כמה שירים באלבום הזה. הסינגל הראשון היה "האם אתם חושבים שאני סקסי", שהפך ללהיט ענק בבריטניה, ארה"ב, אוסטרליה ומספר מדינות נוספות. האמת? אני לא סובל את השיר הזה. סטיוארט הגן מאז על השיר והעיר שפול מקרטני והרולינג סטונס התעסקו גם הם עם מוזיקת ​​דיסקו עד אז.

סטיוארט בספרו: "כרגיל בתקופה הזו, נכנסתי לאולפן בלי שירים גמורים. התרגיל היה שהלהקה תנגן משהו ביום הראשון והיינו מתחילים לחפש לבנות משהו מזה. באופן בלתי נמנע, דברים שהקשבנו להם היו תמיד ​​מה שהגענו אליו בסוף. לעתים קרובות הייתי אומר, 'האם אנחנו יכולים לעשות משהו בסגנון הזה?' - זו דרך טובה לפתוח דלתות. בזמן הספציפי הזה, בשנת 1978, הקשבתי לתקליטים של CHIC, שבהם גיטרת הבס היא הכוח המניע וכמעט הספק העיקרי של המנגינה. היה גם את השיר MISS YOU של הרולינג סטונס, שהוא טייק של להקת רוק על דיסקו, כתערובת שממש משכה אותי. ולכן השאלה הייתה, 'האם אנחנו יכולים להמציא משהו בסגנון הזה?' וכך הופיע השיר 'האם אתם חושבים שאני סקסי'...

כנראה ששום דבר שכתבתי לא היה מסחרי. ובוודאי ששום דבר שכתבתי לא גרם לי רגשות אמביוולנטיים. תשאלו אותי עכשיו, ואני אגיד לכם שאני אוהב את השיר ושאני מאד גאה בזה. ובכל זאת, הייתה תקופה בה חשבתי שהשיר הזה תלוי על צווארי כאסלה ורודה. אבל אני צבעתי אותו בעצמי, אם תרצו.

אף פעם אין לך מושג איך שיר להתקבל. אבל מהר מאד היה ברור שאנשים אהבו את זה. הוא מכר יותר משני מיליון עותקים באמריקה, חצי מיליון בבריטניה, והיה להיט בכל העולם, כולל בכמה מקומות שמעולם לא שמעתי עליהם, וכמה מקומות אחרים שבהם זה היה חדשות לי שאפילו היה בהם חשמל. זה היה הסינגל הנמכר ביותר של חברת האחים ורנר, עד שמדונה הגיעה שש שנים מאוחר יותר עם 'כמו בתולה'. אז איך יכולתי שלא להיות גאה? אם אתה כותב שירים, אתה מבלה את כל חיי העבודה שלך בחלומות על הרגע שבו משהו שכתבת יוצא אל העולם ומעורר תגובה חיובית כמו זה.

ובכל זאת, באותו רגע, נראה שהרחקתי חלק מהאנשים שעד אז הרגישו קרובים אליי. כמה מהמעריצים הישנים שלי הרגישו שהפניתי להם את הגב. היו שראו בדיסקו את האויב המר, ותהו מה עשיתי, עם התאחדות עם הצד השני".

ברולינג סטון כתבו אז על התקליט החדש שלו: "האנמיה הנוכחית של סטיוארט היא דבר שקשה להבין. מעולם לפני כן הוא לא עשה חומר עם כל כך מעט תאווה או ריחוף. עד כה, הוא מעולם לא הציע אלבום שממש לא נעים להאזין לו. בתקליט החדש יש בעצם רק שני סוגי שירים, הטרנדי והטראגי. הקול של מיק ג'אגר ב-MISS YOU היה חגיגי וחתרני בעת ובעונה אחת. ג'אגר שר גם עם השיר וגם נגדו; סטיוארט, לשם השוואה, משתף פעולה בצורה יוצאת דופן. זה לא עושה רושם.

השירים הטובים ביותר של רוד סטיוארט תמיד היו מלאים באסרטיביות וחוסר ביטחון, אבל עד לאחרונה הייתה לו דרך מטלטלת להכיר בתכונות האלה לפני שהן הפכו ללא מחמיאות. בימים אלו, עבודתו נעדרת ההקשר הביקורתי שהוא עצמו סיפק פעם. הוא הפך לסוג הזמרים שלא מוכנים להתפשר על פיסת זוהר אחת כדי לפנות מקום לאהדה אמיתית. התוצאות מאוד לא נעימות, עם כל ההבל והמניפולטיביות הבלתי מומלצת".

המשטרה הבודדת! ב-24 בנובמבר בשנת 1978 יצא תקליטון חדש ללהקת פוליס, עם השיר SO LONELY.

השיר נכתב על ידי סטינג והוא הרצועה השנייה באלבום הבכורה של הלהקה. מבחינה מילולית, זה שיר על לב שבור; מבחינה מוזיקלית יש לו טעם של רגאיי, צליל שחברי הלהקה ערבבו עם אלמנטים של פופ ופאנק כדי לתת להם חותם מובהק. סטינג כתב את המילים בזמן שהיה בלהקה הקודמת שלו, LAST EXIT, ואז "שתלתי אותם בלי בושה על האקורדים מתוך NO WOMAN NO CRY של בוב מארלי. סוג זה של שילוב מוזיקלי, זה לצד זה - הקצב המרגש של הבתים המופרדים לצד רוק'נ'רול ישיר בפזמונים - שימח אותי ביותר. זה שהצלחנו להשיג אותו ללא מאמץ, רק הוסיף לאירוניה של שיר על אומללות שמושר בשמחה רבה כל כך".

בארה"ב השיר מעולם לא הוצא כסינגל, אבל בבריטניה הוא יצא ולא ממש היכה גלים. רק בהמשך, עם בוא הלהיטים הבאים של הלהקה, הוא מצא את מקומו כשיר חשוב ואהוב. חלק מהמאזינים ברדיו לא שמעו בשיר את המילים SO LONELY, וחשבו שסטינג שר את SUE LAWLEY, שמה של מגישת טלוויזיה פופולרית ב-BBC. "זה הושמע בטלוויזיה הלאומית כהומאז' לסו, וכמובן שאנחנו לא התלוננו על זה. ברכות הן לרוב בלתי צפויות", נזכר סטינג.

המלכה מתה! ב-24 בנובמבר בשנת 1991 מת פרדי מרקיורי, ממחלת איידס, כשהוא בן 45.

פרדי מרקיורי הוא אמן מוסיקה שאי אפשר להעתיקו. אישיותו ואופי יצירתו היו דבר שאי אפשר להשוותו לאחרים. בתעוזה רבה הוא סלל את דרכה של להקת קווין לתהילת עולם. המוסיקה שלו ממשיכה לפעום בלבבות מיליונים אדירים אך עבור מרקיורי החיים 'לא היו מיטת ורדים', כפי ששר בלהיטו 'אנחנו האלופים'.

פרדי הופיע לאחרונה, על במה מול קהל עם להקת קווין, ב-9 באוגוסט 1986. זה היה בפסטיבל נבוורת'. אף אחד שם לא ידע כי זו הפעם האחרונה בה יראה את פרדי אוחז במיקרופון, עם הסטנד השבור, וימגנט אותם לגוף אחד ששר את הלהיטים הידועים והאהובים. בהדרן השני שרו כולם את "אנחנו האלופים" - 'זו לא הייתה מיטה של ורדים / לא היה זה שיט תענוגות / אני רואה בכך אתגר מול כל המין האנושי / בו איני עומד להפסיד'. כך שר מרקיורי בפעם האחרונה כשאינו יודע כי האתגר האמיתי והקשה מנשוא אורב לו מאחורי הדלת.

שנה לפני כן החלו להתלחש שמועות מפחידות על מחלה חדשה. נטען שהיא הגיעה מקופים אי שם ביערות הרחוקים שבאפריקה ושהיא חשוכת מרפא. במהרה היא קיבלה את השם איידס והקורבן הידוען הראשון שמת ממנה היה שחקן הבד, רוק האדסון בן ה-59. העיתונים מיהרו לפרסם אודותיה ובמעריב נכתב בזמנו: "מחלה הקוטלת הומוסקסואלים וצרכני סמים בלבד. בינתיים אין לה מרפא והיא מאיימת להפוך בקרוב לאחת מן המגיפות הנוראות ביותר בהיסטוריה של המין האנושי". רבים מיהרו לשלול אותה בתקשורת כמהלומה של אלוהים נגד חטאי המין האנושי. הורים רבים, שגילו כי ילדיהם חלו באיידס, מיהרו להוקיעם מהם.

פרדי מרקיורי אהב לחגוג וכמה שיותר. מסיבותיו היו מושקעות וראוותניות ומאהבים היו לו לא מעט. בתחילת 1987 פורסם בדיילי מירור שהוא נבדק ונמצא שלילי למחלת האיידס. אז הוא סיפר למגזין WOMAN`S OWN: "חייתי למען סקס. עכשיו אני ממש בכיוון אחר. הידיעה על המחלה שינתה את חיי והפסקתי לבלות. אני כמעט נזיר".

אז יצאה גרסה שלו לשיר THE GREAT PRETENDER, במקור של להקת הפלטרס, שהושמעה רבות ברדיו והיה זה מנהלו לשעבר, פול פרנטר, שמיהר לספר לצהובון "סאן" סקופ שנועד להפיל את המסכה מפניו של מרקיורי. כך פורסם: "מחלת האיידס הרגה שניים ממאהביו הזכריים של פרדי. השניים, שהיה להם רומן עם זמר להקת קווין ההומוסקסואל בתחילת שנות השמונים, נפלו קורבנות לווירוס הקטלני, בסוף השנה הקודמת. עכשיו, מרקיורי בן הארבעים, ששכב עם מאות הומוסקסואלים, מפחד לגלות האם גם בו מקננת המחלה".

הייתה זו נקמה ארסית של פרנטר על פיטוריו ומרקיורי רתח מזעם כשקרא את מה שהודפס להמונים ("אני לא מאמין שהוא עולל לי את זה!", הוא נשמע צועק). הסאן חגג על המציאה ובמשך ארבעה ימים ברציפות פרסם כמעט כל פרט מחיי ההוללות של מרקיורי, עד כדי רמיסתו לקריקטורה. מרקיורי בחר לנער מעליו את העיתונאים הרחרחניים וטס לאיביזה כדי לעבוד עם זמרת האופרה, מונסרט קאבאיה, על היצירה "ברצלונה".

למרות האזהרות הרבות שקיבל, מיעט מרקיורי לשמור על עצמו ובאותה שנה גילה לחרדתו כי שיטת ההימורים שלו נכשלה והתוצאה מרה.

להקת קווין חדלה מלהופיע ובדיילי מירור פורסם שפרדי אמר לשאר חבריו בלהקה: "בגילי, אני לא חושב שאני צריך עוד לרוץ על הבמות בבגד גוף". שלושת חבריו ללהקה לא הבינו מה באמת קרה איתו. הוחלט להתמקד רק בהקלטות, כשלפתע החלו לצוץ על גופו של פרדי כתמים שנראו ככוויות. עדיין, פרדי בחר לשמור את העניין כסוד. בשנת 1989 יצא האלבום THE MIRACLE שהצליח היטב במכירות ועדיין הציג את מרקיורי במלוא כוחו. אבל המחלה המשיכה לנגוס בגופו והוא סירב לצאת מאחוזתו שבקנסינגטון, שם חי עם בן זוגו, ג'ים האטון. בינתיים הוא שמע ללא הרף על חברים קרובים שלו שנדבקו במחלה ונפלו זה אחר זה כזבובים.

שלושת חברי להקת קווין ראו שמשהו לא טוב קורה לחברם, אך ההבנה הגמורה קרתה כשארבעתם אכלו ארוחת צהריים, בעת שהקליטו את תקליטם הבא במונטרה שווייץ. אז הרים מרקיורי את רגלו והראה לשאר מה המחלה עוללה לה. הפצע הנוראי שנגלה לעיניהם גרם להם מיד להבין כמה מעט זמן נותר להם עם פרדי.

ב-18 בפברואר 1990 התייצב פרדי מרקיורי בפעם האחרונה בציבור עם חבריו ללהקת קווין, שזכו בתואר התרומה המצטיינת ביותר למוסיקה הבריטית. הלהקה הגיעה לתאטרון דומיניון בלונדון. במראה שברירי מתמיד הוא צעד בגאווה על הבמה כשאחריו צועדים שלושת חבריו. אז נעמדו הארבעה מול המיקרופון, פרדי אחז בפרס והגיטריסט, בריאן מאי, ניגש להודות בקול נרגש: "בשם הלהקה, ברצוני לומר תודה רבה לכל מי שבענף התעשיה - ואולי חשוב מכך, לאלו שמחוץ לענף, שעמדו בנאמנות מאחורינו כל השנים, כי בכך נתתם לנו הרבה חופש להמשיך באמנות שלנו ולעשות אותה בכל מידה שהתחשק לנו. המון תודה לתעשייה שאיפשרה לנו למכור המון תקליטים ובכך הצלחנו למחזר את חומר הויניל הזה". כולם ציפו גם ממרקיורי לדבר אך הוא רק אמר "תודה רבה. לילה טוב", נופף במהירות בידו וירד מהבמה. הצופים היו בהלם מחזותו שאישרה להם את מה ששמעו עד עכשיו רק בשמועות קשות - פרדי מרקיורי חולה במחלה קשה מאוד.

זו הייתה הפעם האחרונה בה מעריצי הלהקה שמעו את קולו מדבר אליהם. הוא ימשיך להקליט מוסיקה גם בשנה שלאחר מכן, אך בגלל בריאותו הרעועה הוא הסתגר מאחורי שערי אחוזתו.

האלבום INNUENDO, שאת שמו הגה מרקיורי כי אהב להשתמש במילה זו בעת משחקי "שבץ נא" סוערים עם חבריו ללהקה, יצא בתחילת 1991. בעיתון מלודי מייקר נכתב בביקורת: "האם לצחוק? האם להתייפח? מה שבטוח, זה הוואגנר של שנת 1991". בעיתון אן.אם.אי פורסם: "להקת קווין כה ענקית כרגע שהיא חיה באולמות משובצי יהלומים בפלנטה אחרת. אבל אחרי עשרים שנה אני יכול להצהיר שהיא נשמעת לראשונה אנושית לחלוטין". הרולינג סטון ציקצק בלשונו: "התקליט הזה כה קליל עד שתשכחו אותו מהרגע בו יסתיים. גם בגיל ארבעים נשארו חברי הלהקה חסרי כנות".

פול פרנטר מת מאיידס באוגוסט 1991 וחודש לאחר מכן היה זה יום הולדתו של מרקיורי. אם בעבר הוא דאג לחגוג את ימי ההולדת שלו במסיבות ראוותניות ביותר, את יום הולדתו בשנה זו הוא חגג בשקט ועם קומץ חברים קרובים. בתחילת נובמבר הוא החליט להפסיק את הטיפול הרפואי במחלתו, כשהוא רק נוטל משככי כאבים. פרדי מרקיורי היה מוכן לצעוד לעבר המוות. הוא ידע ששרף את הנר משני הקצוות וגם באמצע.

כל סובביו של פרדי הבטיחו לשמור את דבר המחלה בסוד מפני התקשורת. גם חברים קרובים לא ידעו על כך, כפי שסיפר אלטון ג'ון בספרו האוטוביוגרפי: "הוא לא אמר לי שהוא חולה – פשוט גיליתי את זה דרך חברים משותפים. ביקרתי אותו המון כשהוא גסס, אם כי לא יכולתי להישאר יותר משעה בכל פעם. זה היה מדכא מדי. אני חושב שהוא לא רצה שאראה אותו כך. מישהו כה תוסס וחיוני, שיכל להתחזק ולהשתפר במהלך השנים, גוסס באופן כה נוראי. הוא היה שברירי מדי מלצאת ממיטתו, הוא איבד את ראייתו וגופו כוסה בפצעים. ועדיין הוא היה פרדי שמתעדכן ברכילות – 'יקירי, שמעת את האלבום החדש של גברת בואי? מה לעזאזל היא חושבת שהיא עושה?'. הוא שכב במיטתו כשמסביב קטלוגים רבים של ריהוט יפני ואמנות, כשכל פעם הוא קוטע את שיחתנו עם טלפון לתת עוד הצעה במכירה פומבית".

ב-23 בנובמבר 1991 הבין מרקיורי שאין מנוס יותר ושחרר הודעה רשמית כי הוא חולה באיידס ושהוא מבקש להילחם במחלה זו: "בעקבות ההשערות העצומות שנעשו בתקשורת, במהלך השבועיים האחרונים, אני רוצה לאשר שנבדקתי וגיליתי שנדבקתי באיידס. חשתי שעליי לשמור את דבר מחלתי עד כה בפרטיות כדי להגן על פרטיות אלו שמסביבי. אבל הזמן הגיע שחבריי והמעריצים, מסביב לעולם, יידעו את האמת ואני מקווה שכולם יצטרפו לרופאיי ויתגייסו למלחמה נגד המחלה האיומה הזו".

שנים של תהיות והשערות בנוגע למרקיורי והמחלה הארורה תמו. בזמן שהעולם ניסה לעכל את הבשורה, שכב פרדי במיטתו הענקית, על מצעי המשי היפניים כשהוא לובש חלוק של הרודס. זה היה רק עניין של שעות עד שייגאל מיסוריו.

ג'ים האטון סיפר בספרו האוטוביוגרפי את הרגעים האחרונים: "פרדי התעורר שוב בשש בבוקר ומילמל את שתי מילותיו האחרונות בחיים - 'חייב להשתין!'. הוא רצה שאעזור לו להגיע לשירותים. הוא נראה חלש באופן מחריד והייתי צריך לקחת אותו בידיי. הוא סיים ובאתי להניחו במיטתו, כשלפתע שמעתי רעש מוזר ונוראי של שבירה. זה נשמע כמו ענף שנשבר מעץ והיה אחת מעצמותיו של פרדי שנשברה. הוא צרח מכאב והתפתל. צרחתי מיד לעזרה כדי למנוע מפרדי לפצוע את עצמו עוד יותר. ג'ו העוזר חש לעזרה וניסה להרגיע את פרדי במילים, כשלפתע ידו של פרדי עלתה ותפסה בגרונו. הוא נראה כאדם טובע שנאבק כדי להשיג אוויר כשבסוף הצליח ג'ו להרגיעו ופרדי נרדם מהלחץ הרב. קראנו לרופא הפרטי שלו, שבא במהרה והזריק לו מורפיום.

בהמשך אמר לי ג'ו כי פרדי אלרגי למורפיום אך היה זה מאוחר מדי. למחרת שמענו מהרופא כי פרדי יחזיק מעמד רק עוד כמה ימים. הבטתי בג'ו ושנינו ידענו כי אין סיכוי שפרדי יחזיק מעמד זמן רב שכזה. אלטון ג'ון בא לבקרו בפעם האחרונה והכתבים ששרצו בחוץ הפריעו לו לחצות, כשהוא דחף את כולם הצידה ואמר שיעזבו אותו לבקר בשקט את חברו. הוא לא נשאר זמן רב. פרדי היה בהכרה חלקית וידע מה קורה, אבל הוא לא יכל להזיז את עצמו כדי להראות סימן שהוא מבין. אפילו את עיניו היה לו קשה להזיז. הוא שמע את הכל ומבטו היה סטטי וחודר. החתולה דליילה נכחה כל הזמן לצידו והתכרבלה ליד רגליו.

פרדי רצה להגיע שוב לשירותים, אבל אני פחדתי לחזור על מה שקרה ורצתי להשיג עזרה. כשחזרתי, המיטה כבר הייתה רטובה. התחלנו להחליף את בגדיו ומצעיו. חשתי כי פרדי, בשכיבתו, עוזר לי עם הרמה קלושה של אחת מרגליו. זה היה הדבר האחרון שעשה. בשניה לאחר מכן הבטתי בו שוב והוא כבר מת. נישקתי אותו וחיבקתי אותו. עיניו היו עדיין פקוחות. אני זוכר היטב את הבעת פניו באותם רגעים. לא אשכח זאת לעולם. לראשונה, מזה הרבה זמן, הוא נראה רגוע. זה הכניס שמחה לעצב האדיר שלי. חשתי הקלה גדולה".

בחדר היה גם חברו הקרוב דייב קלארק (שבשנות השישים ידע הצלחה גדולה כמתופף ומנהיג חמישיית דייב קלארק ומאז הפך לאמרגן מיליונר). "להיות לצדו כשהוא מת היה דבר ממש מיוחד", הוא סיפר מיד לאחר מכן לדיילי מירור.

העולם הרחב קיבל בתדהמה את דבר מותו. ב-27 בנובמבר נערכה בלונדון ההלוויה. בטקס הפרטי והמצומצם ביותר נכחו בני משפחה, אלטון ג׳ון ושלושת חבריו ללהקה. צלם הפפראצי, ריצ'רד יאנג, גילה את מקום הטקס ודאג לתקתק במצלמתו מאחורי השיחים. ג'ים האטון: "הוסכם מראש שמרי אוסטין (חברתו הקרובה של פרדי ובעבר הרחוק בת זוגו) ואני נשב יחדיו באוטו הראשון שיגיע לטקס, אבל כשהתכוננו לצאת לשם היא אמרה לפתע שאינה רוצה שאהיה איתה במכונית ושדייב קלארק יהיה במקומי. נפגעתי עד עמקי נשמתי ואולצתי להיכנס למכונית השלישית בטור, כאחד שנדחף הצידה. במהלך הטקס הושרו תפילות לפי אמונת משפחתו של פרדי. לא הכרתי את התפילות כי פרדי ואני לא דיברנו על הדת של כל אחד מאיתנו. בריאן מאי ורוג'ר טיילור היו נחמדים כלפיי שם. ג'ון דיקון היה מרוחק".

לאחר הטקס הוזמנו הנוכחים לסעוד באחוזה של פרדי. שלושת חברי קווין בחרו ללכת לאכול במקום אחר ולבדם. אלטון ג'ון המשיך גם הוא לדרכו.

האטון: "הארוחה הייתה פרטית ומנומסת מדי. נגעלתי מאיך שזה נראה כי חשתי שזה חסר כבוד לחלוטין כלפי פרדי, שהיה רוצה מסיבת שמפניה ענקית ושמחה כמו שהוא אהב. אולי אם היינו הולכים בעקבות חבריו ללהקת קווין ואוכלים באיזשהו מקום אחר, היה הדבר קורה. אבל זה לא קרה ונותרנו לשלוח אותו לדרכו באופן סוריאליסטי. החלטתי לצאת משם ולהיות לבדי".

"פרדי שרף את הנר משתי הקצוות וגם באמצע", אמר מיד לאחר מותו השדרן הוותיק וחברו, קני אוורט.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים