רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-24 בפברואר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-24 בפברואר (24.2) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"מזג האוויר חם מאוד בעודנו יושבים סביב הבריכה במלון שלנו בהוליווד. זו הפעם הראשונה שהבסיסט שלנו, רוג'ר גלובר, מגיע לאמריקה, וגם הזמר איאן גילאן לא ביקר כאן מעולם. אני, ג'ון לורד ואיאן פייס כבר בילינו פה בעבר, ורבות. ההופעה הראשונה שלנו בדנבר הייתה מהנה; מישהו שחרר פצצת עשן על הבמה והאיר אותה בשלל צבעים – כנראה זה היה רעיון של המפיק המקומי ליצור סוג של 'פריקאאוט'.

הקהל שם ביקש שננגן קטעים מהתקליט החדש שלנו, 'אין רוק', וזה היה נהדר. הרדיו האמריקני הרבה יותר טוב מזה שיש לנו בבית, עם שדרנים מקצועיים ביותר. בי.בי. קינג עומד להופיע פה השבוע, ואני ודאי אלך לראותו. לפני כמה ימים הלכנו כל הלהקה לראות את להקת פליטווד מאק ב'וויסקי א-גו-גו'. פיטר גרין כבר לא שם, אבל כריסטין פרפקט-מקווי הופיעה נהדר בנגינה על הפסנתר. הלהקה הייתה טובה ופשוטה, ויש לה את זה.

הלכנו גם לראות את ריצ'רד הקטן. בהופעה שלו נתקלנו בפרצופים מוכרים מלהקות כמו פליטווד מאק ולד זפלין, בביג ג'ים סאליבן ועוד. ריצ'רד הקטן פנטסטי – לאו דווקא מבחינה מוזיקלית, אלא מבחינת השואו. מלווה אותו להקה בת 13 נגנים שנשמעת מהודקת להפליא. ג'ון לורד ואיאן גילאן הלכו לבקר את גרהאם נאש, שגר לא הרחק מכאן. הוא השמיע להם את החלק האקוסטי בתקליט ההופעה שיצא לו עם חבריו קרוסבי, סטילס ויאנג. יחד איתם שהו אצל נאש גם דייב מייסון ושני הזמרים מלהקת THE TURELTS, שעכשיו שרים עם פרנק זאפה. וכמובן, אחרי ההאזנה, הם ניגנו שם כולם יחד" (ריצ'י בלאקמור, מלהקת דיפ פרפל, מדווח מאמריקה בשנת 1970).

ג'נסיס עושים עיניים למצעדי הפופ: איך שיר אחד קטן שינה את גורל השלישייה. ב-24 בפברואר בשנת 1978 יצא תקליטון חדש ללהקת ג'נסיס. זה הכניס אותה למסלול של שירי פופ מצליחים. שמו הוא FOLLOW YOU FOLLOW ME.

אחרי שנים ארוכות שבהן הלהקה בנתה את שמה על עשיית רוק מתקדם מהמעלה הראשונה, עם קטעים ארוכים ומורכבים שתפסו חללים גדולים של ויניל, שלושת חברי ג'נסיס הנותרים – פיל קולינס, מייק רת'רפורד וטוני בנקס – החליטו שהגיע הזמן לממש את כישרונם גם ככותבי שירים ישירים ופשוטים. התקליט החדש שלהם, שנקרא באופן כמעט נבואי AND THEN THERE WERE THREE, סימן את תחילתו של עידן השלישייה לאחר עזיבתו של הגיטריסט סטיב האקט.

השיר המדובר, שחתם אותו ויצא גם כתקליטון, היה פשוט בתכלית: זה שיר על להיות מאוהב לגמרי בבחורה ולשאול אם היא תמיד תהיה לצידך. המילים והלחן נולדו במוחו של הבסיסט והגיטריסט של הלהקה, מייק רת'רפורד, בזמן שהוא וחבריו עבדו על חומרים חדשים במהלך ג'אם באולפן RELIGHT בהולנד. רת'רפורד סיפר על התהליך המהיר והבלתי צפוי: "כשכתבתי את המילים, יצא השיר הקטן והמקסים הזה, קליט בלי להיות רכרוכי. זה לקח עשר דקות. חשבתי, 'פאק, זה לא יכול להיות כל כך קל'. בזמנו, זה היה אמור להיות חלק משיר ארוך יותר, אבל זה פשוט עבד כמו שהוא. כתבתי מילים מאוד פשוטות, אני מניח שעל אשתי. זו הייתה הפעם הראשונה שכתבתי מילים באופן מהיר. לא ניתחתי את זה, זה פשוט יצא מהר מאוד. ואז חשבתי שזה כל כך פשוט שזה עובד".

למרות ההצלחה שבדרך, רת'רפורד היה בתחילה די נבוך מהפשטות של המילים שלו. הוא הרגיש שהשיר כמעט בנאלי מדי עבור להקה שהתרגלה לכתוב על יצורים מיתולוגיים ונופים סוריאליסטיים. זה היה סנטימנט שהיה שותף לו גם המפיק של התקליט, דיוויד הנטשל, שלא האמין בתחילה שהשיר חזק מספיק עבור הרשימה הסופית. הנטשל היה קרוב לגנוז את העניין לגמרי, אבל אז קרה משהו ששינה את התמונה.

בספרו האוטוביוגרפי כתב רת'רפורד על התקופה ההיא: "מה שהציל את האלבום AND THEN THERE WERE THREE היה השיר הזה. תמיד התקשיתי להעלות את הרגשות שלי על הנייר. אנג'י, לעומת זאת, עודדה אותי להיות פתוח יותר. השיר תפס את מה שהרגשתי. הייתי מרוצה כשפיט טאונסנד אמר שהוא אוהב את זה: זה היה חשוב לי מאוד, כשזה מגיע ממנו. זה שיר מרגש ושמח שגורם לך לחייך בלי להיות מתקתק - דבר לא קל להשגה - והמילים זרמו כל כך מהר כשכתבתי אותן שחשבתי שזה לא יכול להיות כל כך קל. אבל יש משהו אמיתי לגביהן. מה שכן, זה היה שיר שגם בנות אהבו ולא רק בנים, וזה היה דבר ראשון עבורנו. פרוג רוק לא היה משהו שרוב הבנות אי פעם באמת קיבלו. עכשיו בנים הביאו את החברות שלהם להופעות שלנו".

הצליל הייחודי של FOLLOW YOU FOLLOW ME נבנה על כמה אלמנטים מוזיקליים מבריקים. האינטרו העדין והבלתי נשכח הושג על ידי חיבור הגיטרה של רת'רפורד דרך פדאל אפקט בשם MXR FLANGER, שהעניק לצליל תחושה מרחפת וחלומית. המהלך הפשוט של האקורדים באורגן של טוני בנקס, שניגן מתחת לצלילי הגיטרה, נתן לזמר והמתופף פיל קולינס את הבסיס האידיאלי לשירה מלודית ומלטפת.

חברי הלהקה לא ויתרו בקלות וניסו את השיר בקצבים שונים וברמות אגרסיביות משתנות, אך רק כשהם האטו את הקצב והעניקו לו תחושה נינוחה יותר, הכל התאחד והפך לחומר שממנו עשויים להיטים. פיל קולינס הוסיף בחיוך לגבי המקצב המיוחד: "היינו בברזיל, אז אולי הטעם הלטיני הגיע מזה".

ההחלטה של ג'נסיס להפוך לנגישה יותר הוכחה כהברקה שיווקית ואמנותית כאחד. FOLLOW YOU FOLLOW ME לא רק פתח לחברים את הדלת לקהל רחב וחדש, אלא גם הראה לעולם שמתחת לשכבות של קלידים מורכבים ומשקלים ריתמיים משונים, פועם לב של להקת פופ מושלמת.

אמא, מה זה הריח הזה? דטרויט נשרפת והפ'אנק הפסיכדלי נולד. ב-24 בפברואר בשנת 1970 יצא תקליט הבכורה של הרכב פ'אנק פסיכדלי אדיר ושמו FUNKADELIC.

דטרויט, העיר שעד אז הייתה מזוהה בעיקר עם החליפות המעונבות של מוטאון, הולידה פתאום מפלצת של צלילים ששינתה את כללי המשחק.

מנהיג ההרכב הזה שצץ מדטרויט, ג'ורג' קלינטון, הפך מזה שנים רבות לשם ידוע ברשימת אבות המזון של מוזיקת הפ'אנק. הוא דאג לזרוק לתוך סיר הבישול שלו תבלינים שונים ולבשלם על האש בעוצמה גבוהה. קלינטון לא הסתפק במקצב רגיל אלא זרק פנימה מקצבי פ'אנק, אפקטים פסיכדליים, גיטרות סטייל הנדריקס וקולות בסגנון זמרי הנשמה הגדולים. התוצאה הייתה תבשיל מוזיקלי מהביל שגרם לכל דבר אחר להישמע חיוור. רוב השירים בתקליט הבכורה הזה חצו את קו שש הדקות והעיפו את המוח של המאזינים למקום אחר לגמרי. מי שלא הכיר את התקליט הזה פשוט לא ידע מה היא יצירת פ'אנק נועזת וחשובה, אבל המזל הוא שמעולם לא מאוחר מדי להצטרף לחגיגה.

היה קל מאוד לחשוב כי עם להקה זו מדובר ביקום המקביל והשחור להפליא של להקת MOTHERS OF INVENTION של פרנק זאפה, או אולי בתקליט ELECTRIC LADYLAND של ג'ימי הנדריקס, רק עם ציפוי של לא מעט אסיד. קלינטון עצמו נהנה מהכאוס והסביר בספרו: "הלהקה הפכה אז ליקירת התרבות המשתנה. בדטרויט, היינו אפילו יותר לוהטים מסליי והפאמילי סטון. היינו כמו הביטלס שם. היינו רואים הרבה אנשי מוטאון בקהל בהופעות שלנו, לבושים בג'ינס ומינקים. אני יכולתי ללבוש לגופי סדין בלי שום דבר מתחתיו וראשי היה מגולח כקירח ומעוטר בציורים של זין וכוכבים. הם היו משועשעים, כמו מלכים עם ליצן מולם. הייתה שמועה שעשיתי פיפי על ברי גורדי ודיאנה רוס בהופעה, אבל זה היה רק היין שזלג מראשי הקירח ועליהם. היינו היפים כי היינו היפים, וחלק מזה היה קשור להבנתנו את הכלכלה המשתנה של העסק. בימיו של סם קוק, השאיפה הגדולה ביותר של זמר רית'ם אנד בלוז הייתה להופיע במועדון קופה קבנה או אחד המועדונים הגדולים בלאס וגאס. זה היה הגובה של כל מה שאתה יכול לדמיין. אבל היו כל להקות הרוק האלה שממלאות את מדיסון סקוור גארדן. למה לא יכולנו להיות הרולינג סטונס? למה לא יכולנו להיות קרים? אם זה היה רק צבע העור שלנו, זה לא עמד לעצור אותנו, לא כשיש לנו את השירים הכי צפופים והכי רועשים עם גיטרות ומיטב הזמרים. האלבום הראשון שלנו היה בעיקר אוסף של הסינגלים שהווצאנו, תיעוד של האבולוציה שלנו מלהקת PARLIAMENT, יחד עם כמה ג'אמים ארוכים יותר".

התקליט נפתח בירייה פואטית מהפנטת: "אם אתה תמצוץ את הנשמה שלי, אני אלקק את הרגשות הפ'אנקיים שלך". במילים אלו נפתח התקליט עם המוזיקה המדהימה הזו, ועדיין, תקליט זה היה רק הקדימון לטירוף חסר הגבולות שיבוא בשני התקליטים שיצאו אחריו. חברי הלהקה היו תותחים אחד אחד בכלי הנגינה שלהם ויצקו ביחד מכונת פ'אנק מחוספסת אך משומנת מאוד. אדי הייזל ולושס רוס הופקדו על הגיטרות, בילי באס נלסון ניגן בבס כמובן, ראמון טיקי פולווד היה על מערכת התופים ועל כל המהומה ניצח המאסטרו קלינטון.

במהלך הסשנים להקלטת התקליט שררה אווירה מתוחה בתוך הלהקה. הזמרים המקוריים של PARLIAMENT, ההרכב המקביל שהנהיג קלינטון, תרמו קולות אך נותרו ללא קרדיט על העטיפה בגלל שהיו חתומים בלייבל אחר. נגן נוסף שלא קיבל קרדיט בזמן אמת היה הגיטריסט ריי מונט, שבשנת 1971 הצטרף ללהקת RARE EARTH. מונט היה זה שניגן את סולו הגיטרה המהמם בשיר I GOT A THING YOU GOT A THING. מלבדם, ניגנו בתקליט גם ברני וורל, ארל וואן דייק ומיקי אטקינס בקלידים.

השיר הראשון, ?MOMMY, WHAT'S A FUNKADELIC, הגדיר מחדש את המושג פסיכדליה שחורה. השיר נכתב על ידי קלינטון כדרך להסביר לעולם את הסגנון החדש שהם המציאו. השיר I BET YOU היה במקור שיר של הלהקה הקודמת שלהם, THE PARLIAMENTS, שיצא בגרסה מוקדמת יותר בשנת 1969. הגרסה של FUNKADELIC הייתה הרבה יותר מחוספסת ואפלה. השיר I GOT A THING, YOU GOT A THING, EVERYBODY'S GOT A THING נכתב על ידי הבסיסט בילי באס נלסון, והוא הפך לאחד הקטעים הכי מזוהים עם הגרוב של הלהקה. שיר נוסף שראוי לציון הוא WHAT IS SOUL, שבו הלהקה ניסתה להגדיר מהי נשמה דרך הומור ודימויים מוזרים כמו השורה שקבעה כי נשמה היא רגל של חזיר בתוך הקורנפלקס שלך.

למרות האיכות המטורפת, עיתונות הרוק של התקופה לא קלטה עם מי יש לה עסק. מגזין רולינג סטון קטל את התקליט בבוטות ותהה למה אנחנו צריכים את החרא הזה. גם עיתון הג'אז המוביל, DOWN BEAT, לא גילה סימני אמפתיה ופרסם בביקורתו שהלהקה לא מצליחה לעשות את זה עם המוזיקה המהדהדת והפסיכדלית שלה. לעומת זאת, בעיתון BILLBOARD הופיעה נקודת אור עם ביקורת חיובית שציינה כי חמישייה זו שרה ומנגנת במיומנות רבה.

השיר הפותח קרא בשמו לאמא, אבל באמת שכדאי לעזוב את אמא בשקט. כל מה שצריך לעשות זה ללכת להקשיב בעצמכם לתקליט הזה, כי הוא פשוט יעיף לכם את הסכך.

חבטה חופשית: אלטון ג'ון משחרר את הנמר של פילדלפיה וכובש את המצעדים עם חבר קרוב מהביטלס. ב-24 בפברואר בשנת 1975 יצא תקליטון חדש לאלטון ג'ון עם השיר PHILADELPHIA FREEDOM. צדו השני של התקליטון בא עם I SAW HER STANDING THERE.

הדוכס הנוצץ של עולם הפופ עשה זאת שוב ובגדול. ב-24 בפברואר בשנת 1975, יצא לחנויות התקליטים תקליטון חדש ומסקרן של אלטון ג'ון שכלל את השיר המנצח PHILADELPHIA FREEDOM. בצדו השני של התקליטון המעריצים קיבלו בונוס רציני בדמות ביצוע חי לשיר I SAW HER STANDING THERE, אותו ביצע אלטון על הבמה המכובדת של מדיסון סקוור גארדן בנובמבר 1974. האירוע ההוא נרשם בדפי ההיסטוריה בזכות האורח המיוחד שעלה לבמה, חברו הטוב ג'ון לנון, במה שהתברר בדיעבד כהופעתו המשמעותית האחת לפני האחרונה של לנון מול קהל. לראשונה בקריירה המפוארת שלו, הקרדיט על גבי התקליטון ניתן באופן רשמי למושג "להקתו של אלטון ג'ון", הצהרה שהייתה אמורה לסמל אחדות גדולה, אך כפי שנראה מיד, המציאות הייתה קצת יותר מורכבת וסוערת.

השיר PHILADELPHIA FREEDOM נולד מתוך מחווה של רצון טוב. אלטון ג'ון וברני טאופין כתבו אותו כטובה אישית לחברתו הקרובה של הזמר, כוכבת הטניס בילי ג'ין קינג. קינג הייתה באותם ימים חלק בלתי נפרד מקבוצת הטניס המקצוענית PHILADELPHIA FREEDOMS, והשיר נכתב באופן מודע ומתוכנן לצאת אך ורק כתקליטון עצמאי ולא כחלק מתקליט מלא. השיר הזה היה המקרה הראשון מאז השיר STEP INTO CHRISTMAS שבו אלטון כתב שיר במיוחד עבור פורמט של סינגל.

למרות שאלטון ביקש מטאופין לכתוב שיר שיעסוק בטניסאית עצמה, לברני טאופין היו תוכניות אחרות לגמרי. טאופין אמר, "אני לא יכול לכתוב שיר על טניס", והוא אכן עמד במילתו. הוא טען בתוקף כי המילים אינן קשורות לטניס, למוזיקת הנשמה המפורסמת של פילדלפיה הידועה בתור PHILLY SOUL, או אפילו לפטריוטיות אמריקאית מניפת דגל. אף על פי כן, הקהל פירש את המילים כהמנון פטריוטי לכל דבר. למרות שהשיר יצא בשנת 1975, הרגש שעלה ממנו השתלב בצורה מושלמת עם הלך הרוח של הקהל האמריקאי שהתכונן לחגיגות המאתיים של ארצות הברית ביולי 1976.

אלטון ג'ון שיתף בספרו האוטוביוגרפי את הרקע המרגש לקשר שלו עם הטניסאית: "בילי ג'ין קינג ביקשה ממני לכתוב שיר נושא לקבוצת הטניס שלה. לא יכולתי לסרב; הערצתי את בילי ג'ין. נפגשנו במסיבה בלוס אנג'לס שנה לפני כן, והיא הפכה לאחת החברות הכי טובות שלי. זו השוואה מוזרה, אבל היא וג'ון לנון היו דומים בעיניי. שניהם היו ממש מונעים, שניהם היו אדיבים, שניהם אהבו לצחוק, שניהם הרגישו שהם יכולים להשתמש בתהילתם כדי לשנות דברים. ג'ון היה מעורב פוליטית, בילי הייתה חלוצה ענקית לפמיניזם, זכויות הומואים, זכויות נשים בספורט, לא רק בטניס. כוכבות טניס שבאו לאחר מכן צריכות לכרוע על ברכיהן ולהודות לה, כי היא הייתה זו שהיה לה אומץ להסתובב, כשהיא זכתה באליפות ארצות הברית הפתוחה, ולומר, 'אתם חייבים לתת לנשים את אותם פרסים כמו לגברים, אחרת אני לא משחקת בשנה הבאה'. אני פשוט אוהב אותה עד מוות".

ברני טאופין, שכאמור לא התלהב מהרעיון של שיר על מחבטים וכדורים, בחר לכתוב על העיר פילדלפיה עצמה. זה היה מהלך גאוני, שכן הצליל של השיר הושפע עמוקות מהמוזיקה שיצאה מהעיר באותה תקופה, במיוחד הסאונד של חברת ההקלטות PHILADELPHIA INTERNATIONAL RECORDS. אלטון הסביר בספרו: "אולי באופן מובן, ברני לא התלהב מאוד מהרעיון של כתיבה על טניס - זה לא בדיוק הנושא האידיאלי לשיר פופ - אז במקום זאת, הוא כתב על העיר פילדלפיה. זה עבד בצורה מושלמת, כי הצליל של השיר הושפע מהמוזיקה שיצאה מהעיר באותה תקופה. זו הייתה המוזיקה ששמעתי כשיצאתי למועדוני הומואים בניו יורק. לא הלכת למקומות האלה כדי לאסוף בחורים. אני רק הלכתי לשם לרקוד, ואם היה שם מישהו בסוף הלילה, אז נהדר. בלי סמים. לא היית צריך אותם. המוזיקה הספיקה".

העבודה באולפן הייתה אינטנסיבית ומהירה. הגיטריסט דייבי ג'ונסטון סיפר כי "ברני כתב את השיר בבוקר והקלטנו אותו באותו יום". המפיק גאס דאדג'ן נזכר בהפתעה הראשונית שלו: "אלטון כתב את השיר הזה עבור בילי ג'ין קינג והטניס שלה ואני אמרתי, 'מה? מאיפה לעזאזל זה בא?' ואז הוא השמיע לי את השיר ואני אמרתי, 'אה, נכון. בסדר. יופי'. יצאתי מאזור הנוחות שלי כדי ליצור תקליט במיוחד עבור השוק השחור, וזו הסיבה ששכרנו את המעבד, ג'ין פייג', כי הוא עשה את כל העיבודים הנהדרים האלה עבור בארי ווייט".

ג'ין פייג' הגיע לאולפן עם נוכחות של מנצח דגול. לפני תחילת ההקלטה, הוא פנה לנגנים שלו ואמר: "רבותי, היום אתם הולכים לנגן בתקליט של אלטון ג'ון. עכשיו אני לא רוצה שאף אחד מכם יפשל, כי הילדים שלכם הולכים לשמוע את התקליט הזה. זה הולך להיות ממש גדול. אני רוצה שכולם ינגנו הכי טוב שהם ניגנו אי פעם, בסדר?" גאס דאדג'ן הוסיף בחיוך: "והדבר הכי מבריק היה כשהסשן הסתיים, כל הנגנים נכנסו, וכולם הביאו את דפי התווים שלהם וביקשו לשמור אותם כדי להראות לילדים שלהם שהם ניגנו בשיר של אלטון ג'ון".

באותה תקופה, עולם הטניס עבר מהפכה. קבוצת PHILADELPHIA FREEDOMS הפכה לאחת מקבוצות הנשים הראשונות אי פעם שזכו לאימון של גברים. הקשר בין אלטון לבילי ג'ין קינג התהדק, והזמר ניסה להגיע לכל משחק אפשרי. הוא הבטיח לה שיר לאחר שהיא העניקה לו חליפת אימונים מותאמת אישית. מעניין לציין שבעוד ששניהם הפכו לימים לסמלים של קהילת הלהט"ב, באותם ימים הם עדיין שמרו על חייהם האישיים בסוד מחשש לתגובות קשות מצד הציבור והתעשייה.

בצד השני של התקליטון הסתתר כאמור הביצוע לשיר I SAW HER STANDING THERE של הביטלס. ההופעה הזו הייתה תוצאה של התערבות בין אלטון לג'ון לנון. אלטון ניגן פסנתר בשיר WHATEVER GETS YOU THRU THE NIGHT של לנון, והתערב איתו שאם השיר יגיע למקום הראשון, לנון יצטרך להופיע איתו על הבמה. לנון, שלא האמין שהשיר יכבוש את הפסגה, הפסיד בהתערבות וקיים את הבטחתו.

ההצלחה של PHILADELPHIA FREEDOM הייתה מסחררת, אך באופן מפתיע, אלטון ג'ון לא תמיד היה מאושר מכך. הוא הרגיש שהוא נמצא בכל מקום ושהציבור עלול להשתעמם ממנו. ביוני 1975 הוא אמר למגזין מלודי מייקר: "באמריקה יש לי את השיר PHILADELPHIA FREEDOM שעולה במצעדים. הלוואי שהדבר המחורבן הזה יעצבן אנשים. אני יכול להבין למה לאנשים נמאס ממני. באמריקה אני מעצבן. האמת שנמאס לי לשמוע את עצמי ברדיו שם. זה מביך". למרות התחושות האלו, הקריירה שלו הייתה בשיאה, גם אם הוא בחר להלין על כך בפני העיתונות.

בגיל עשרים ושמונה, כשהוא יושב על גג העולם, החליט אלטון לבצע שינויים דרסטיים. למרות שנתן קרדיט חגיגי ללהקתו של אלטון ג'ון, הוא החליט לפטר חלק מחבריה זמן קצר לאחר מכן. בראיון ל-NME באותה שנה הוא עוד נשמע אופטימי: "אני מרגיש שבשנה האחרונה הפכנו ליותר מיחידה. אנחנו יותר מאושרים, אנחנו נהנים לעשות הופעות חיות". הוא הוסיף כי "האחרים התרעמו על כך בימים הראשונים כשהיינו רק שלושתנו - נייג'ל, די ואני - כי עשיתי את כל הראיונות לעיתונות... לאחר ארבע או חמש שנים, זה הרבה יותר כמו להקה, וזו מערכת יחסים מאוד קרובה ורוחנית, לכן אני מרגיש שזה נכון שכעת עלינו לקרוא לעצמנו 'להקת אלטון ג'ון'. זה לא רק לי. בסדר, אני כותב את השירים, וטאופין כותב את המילים, אבל כשאנחנו באים להקליט, זה כולנו ביחד שווים".

אך המילים היפות לא מנעו את הפיטורים המפתיעים של נייג'ל אולסון ודי מאריי, רגע לפני יציאת התקליט CAPTAIN FANTASTIC AND THE BROWN DIRT COWBOY. אלטון הסביר את המהלך הקר: "אני לא חושב שנייג'ל או די אוהבים את זה מאוד. אבל לא דיברתי איתם על זה, כי אתה אף פעם לא יכול להיות כנה לגמרי לגבי דבר כזה. רציתי הפסקה מוחלטת. זה היה קשה ועצוב אבל זה היה צעד ידידותי מצדי". די מאריי, לעומת זאת, קיבל את הבשורה בצורה קשה מאוד. בספרו, אלטון סיכם את הרציונל שלו: "עדיין רציתי להמשיך לזוז. החלטתי להחליף את הלהקה ולתת לדי ונייג'ל ללכת. צלצלתי אליהם בעצמי. הם קיבלו את החדשות די טוב - די היה נסער יותר מנייג'ל, אבל לא היה ריב ענק או תחושה של רוע מכל אחד מהם. אני מרגיש יותר גרוע עם זה עכשיו ממה שהרגשתי בזמנו. זה בטח היה הרסני עבורם - הם היו בלתי נפרדים ממני למשך כמה שנים והיינו בשיא הקריירה שלנו והרגשתי בבטן שלי שאני צריך לחדש את הסאונד שלנו ולהפוך אותו לפ'אנקי יותר".

נראה שפילדלפיה העניקה לאלטון את החופש האמנותי שחיפש, גם אם המחיר היה פירוק של אחת היחידות המוזיקליות המלוכדות ביותר של שנות השבעים.

כשג'ימי הנדריקס אמר ביי ביי ללונדון ברויאל אלברט הול. ב-24 בפברואר בשנת 1969 הופיע ג'ימי הנדריקס עם להקת EXPERIENCE בפעם האחרונה בהחלט באנגליה, ברויאל אלברט הול. כשיגיע לאנגליה שוב - זה יהיה עם הרכב אחר.

כן, זה היה ערב שבו הבלוז פגש את הפסיכדליה, והעייפות של הדרכים פגשה את הגאונות הטהורה.

בין הקהל המשולהב הסתובב פיל סיני, חבר מועדון המעריצים הרשמי, שזכר כל רגע מהמסע הזה: "קניתי כרטיס במחיר היקר יותר, ונסעתי ברכבת מבירמינגהם ללונדון. יחד איתי היו בקרון בריאן בדהאמס, שהיה שכן שלי ובהמשך היה בלהקת סטיב גיבונס. בקרון, בדרך להופעה, היה גם קיי קיי דונינג, שבהמשך יהיה בלהקת ג'ודאס פריסט. יצאנו מבירמינגהם בתשע בבוקר, במטרה להגיע בזמן לתפוס את הנדריקס, לפני ההופעה כשהוא נכנס לאולם מכניסת האמנים ואולי כך להצליח להיכנס ולצפות בבדיקת הסאונד. הסתובבנו סביב מבנה האלברט הול העגול, עד שמצאנו את הדלת הזו וחיכינו שם. מיץ' מיטשל ונואל רדינג הגיעו, היו מאד חברותיים והעניקו לנו חתימות. אז הגיע הנדריקס והיה מופתע מאד שהגענו כה מוקדם רק כדי לראות אותו. שוחחנו קצת ואז שאלנו אותו אם אפשר להיכנס לראות את בדיקת הסאונד להופעה. הוא ענה שלא יוכל להכניס אותנו איתו אבל בטח יש דלת שנוכל להתגנב ממנה. אז חיפשנו דלת כזו ומצאנו את משאית ההקלטה שחנתה מול דלת וכבל יצא ממנה לאולם, בעובי שלא איפשר לדלת להיסגר. אז נכנסנו ולאחר שהסתבכנו במבוך של מסדרונות, מצאנו את האולם ונכנסנו בשקט. לא עבר זמן והשלושה עלו לבמה והחלו לנגן. הם עשו כמה וכמה פעמים את HOUND DOG. צוות הצילום של ההופעה ביקש מג'ימי להופיע הערב בלי כובע, כדי שפרצופו ייראה. ג'ימי לפתע קלט אותנו וחייך על כך שהצלחנו במשימתנו. הצליל שיצא מהגיטרה שלו היה ברור כצליל פעמון".

עד היום המעריצים מתווכחים אם מדובר בערב של התעלות או בזיכרון חסר חשיבות. שישה ימים קודם לכן, ב-18 בפברואר, ההרכב הופיע באותו אולם והתוצאה נחשבה לאכזבה מרה וצורבת. הנדריקס, פרפקציוניסט שכמותו, חזר לסיבוב שני כדי לתקן את הרושם. הפעם הוא הביא איתו את FAT MATTRESS, להקת הצד של הבסיסט נואל רדינג, ואת ההרכב המתקדם והמסקרן VAN DER GRAAF GENERATOR כחימום. כל האירוע תועד במטרה להוציא תקליט הופעה חיה, מה שגרם ללהקה למתוח את השירים לסולואים ארוכים ופראיים במיוחד.

הנדריקס החליט להשתעשע בסולמות מוזיקליים מיוחדים שלמד מהסקסופוניסט רולנד קירק, והתוצאה הייתה תערובת מהפנטת של ג'אז ובלוז. השיר FOXY LADY הרעיד את הקירות. לאחר מכן הגיע המחווה ללהקת CREAM עם הביצוע ל-SUNSHINE OF YOUR LOVE, מחווה מרגשת להרכב שהתפרק זמן קצר לפני כן. הקהל זכה גם לביצוע לוהט של FIRE. מיד לאחר מכן הגיע LITTLE WING.

כשג'ימי דרך על פדל הווא-ווא שלו, כולם ידעו שזה הזמן של VOODOO CHILD SLIGHT RETURN. לביצוע באלברט הול הצטרף נגן כלי ההקשה רוקי דיז'ון, שהוסיף נופך שבטי לחגיגה. למרות ההתלהבות, הנדריקס נראה תשוש. בסוף הקטע הוא פנה לקהל בשאלה חצי-בדיונית חצי-נואשת אם מישהו רוצה לעלות לנגן במקומו כי הוא פשוט גמור. אף מתנדב לא קפץ על המציאה, והנדריקס המשיך לתוך ROOM FULL OF MIRRORS. כאן הצטרפו אליו כריס ווד ודייב מייסון מלהקת טראפיק, מה שאיפשר לג'ימי לקחת צעד אחורה מהאורות ולהיות פשוט חלק מלהקה. מיץ' מיטשל המתופף החזיק את הכל יחד בקצב פנומנלי.

ההדרן היה התפרצות הר געש. PURPLE HAZE שטף את האולם. הערב ננעל עם WILD THING, שכלל מתקפה אגרסיבית על הגיטרה. כשירדו האקספריינס מהבמה, היה ברור שהנדריקס כבר נמצא במקום אחר. הוא השאיר מאחור את הגימיקים של הצתת גיטרות ועבר להתמקד בבלוז עמוק, בוגר ומורכב יותר.

גם זה קרה ב-24 בפברואר. כשהמגברים צרחו והתווים עפו ללונדון: מסע בזמן אל הרגעים שעשו לנו את הפופ.

בשנות השישים העליזות, למשל, מועדון UFO שבמרכז לונדון היה המקום שבו הכל קרה. אז ביום זה בשנת 1967, להקת פינק פלויד עלתה שם על הבמה כשהיא עטופה באורות פסיכדליים, בזמן שצוות טלוויזיה גרמני תיעד את המאורע. המועדון הזה, שהוקם על ידי ג'ו בויד, היה הבית של המחתרת הלונדונית, והצילומים הללו נותרו עדות נדירה לימים שבהם סיד בארט עוד הנהיג את החבורה ביד רמה ובמבט חללי.

באותה שנה ממש, חברי להקת הבי ג'יס, האחים גיב הצעירים, החליטו שהגיע הזמן לקחת את העסק ברצינות. הם חתמו על חוזה הניהול הראשון שלהם מול רוברט סטיגווד, האיש שניהל באותם ימים גם את שלישיית CREAM העוצמתית. סטיגווד ראה בהם את התשובה לביטלס, והשאר היסטוריה של הרמוניות קוליות בלתי נשכחות.

שנה קודם לכן, ב-1966, האווירה הייתה חגיגית אך טעונה בפאדינגטון שבמערב לונדון. קית' רלף, הסולן בעל המפוחית של היארדבירדס, נישא לאפריל ליברסידג'. אל האירוע הגיעו כל החברים, כולל אריק קלפטון, שעזב את הלהקה זמן מה לפני כן כי הרגיש שהם הופכים ליותר פופ ופחות בלוז. קלפטון ישב שם, ועל פי העדויות הוא בלע בצמא ובקנאה את סיפוריו של ג'ף בק, הגיטריסט שהחליף אותו בלהקה. בק סיפר בהתלהבות על סיבוב ההופעות של הלהקה בארצות הברית ועל המפגשים המרגשים שלו עם אמני בלוז נחשבים, בזמן שקלפטון ניסה לעכל את העובדה שהרכבת המשיכה לנסוע בלעדיו.

לא הכל היה ורוד בעולם הרוק. בשנת 1973 הגיע הרגע שבו רוג'ר מגווין, המוח מאחורי להקת הבירדס, הבין שהחגיגה נגמרה. לאחר הופעה אומללה בניו ג'רזי, הוא החליט לפרק את החבילה. האשם המרכזי היה הבסיסט כריס הילמן, שחזר ללהקה אך נראה כמי שמעדיף להיות בכל מקום אחר פרט לבמה. מבקר מעיתון מקומי שצפה במחזה דיווח: "היה זה דווקא כריס הילמן שהרס את ההופעה הזו כי כנראה הוא רואה את עבודתו הנוכחית בלהקה כמשרה זמנית או אולי הוא עושה טובה אישית לרוג'ר. מה שברור הוא שהילמן לא חשב כלל על המוזיקה בהופעה הזו. הוא אפילו הודה שאינו נהנה יותר לנגן בבס. אבל העובדה הזו לא עצרה אותו מלנגן בבס בעוצמה כה גבוהה שהטביעה את צלילי הגיטרה של קלרנס ווייט, שביקש ממנו כמה פעמים להנמיך אך זה לא עזר. הילמן נראה מחייך לעצמו והמשיך לנגן תוך שהוא מתעלם בכוונה. הילמן גם סירב לפני כן לעשות חזרות עם הלהקה והיה ברור שהוא לא מכיר את רוב השירים". הילמן, מצדו, לא נשאר חייב והסביר בהמשך שפשוט לא היה זמן לעשות חזרות ולכן הוא ניגן גרוע, למרות שקיבל סכום נאה מאד על הגעתו. לדבריו, רק בבדיקת הסאונד להופעה, שארך רק חצי שעה, הייתה אפשרות קלושה ללמוד משהו מהשירים. זה היה סוף עצוב ללהקה.

דייויד קרוסבי עצמו ידע ימים קשים יותר. בשנת 1985 הוא עלה לכותרות לא בגלל המוזיקה, אלא בגלל בריחה נועזת ומיותרת מבית חולים בניו ג'רסי שבו היה אמור לעבור גמילה מסמים. הוא נתפס כבר למחרת והועמד לדין על אחזקת קוקאין. לעומתו, אריק קלפטון חווה ב-1993 את אחד הערבים המוצלחים בחייו בטקס פרסי הגראמי. הוא קטף שלושה פרסים על TEARS IN HEAVEN, שיר שכתב יחד עם וויל ג'נינגס לזכר בנו קונור שנהרג בנפילה מבניין. באותו ערב הוא זכה גם על התקליט UNPLUGGED ועל הביצוע המיוחד לשיר LAYLA.

גם אלטון ג'ון זכה לכבוד מלכים, תרתי משמע, כשקיבל בשנת 1998 תואר אבירות מהמלכה אליזבת השנייה על תרומתו למוזיקה ולצדקה. ואם כבר אהבה וטקסים, בשנת 1992 נישאו בהוואי קורט קוביין מלהקת נירוונה וקורטני לאב מלהקת HOLE, זיווג שהפך לאחד המדוברים והסוערים ביותר בעשור ההוא.

אי אפשר לדבר על הופעות בלי להזכיר את ג'וני קאש. בשנת 1969 הוא נכנס בין החומות של כלא סאן קוונטין והופיע מול האסירים. ההקלטה של הערב הזה הפכה לתקליט רב מכר היסטורי ודוקומנט תרבותי מרתק שמציג את הצד האנושי והמחוספס של עולם המוזיקה. באותה שנה, ג'ון בונהאם, המתופף האדיר של לד זפלין, חגג יום הולדת 21 לאשתו פאט בפאב קטן בשם CLUB LAFAYETTE. חברי הלהקה לא התאפקו, עלו לבמה הקטנה ופשוט התחילו לג'מג'ם. אחיו של ג'ון, מיק בונהאם, נזכר: "המסיבה הייתה הצלחה גדולה. המקום היה מלא בחברים ובני משפחה וביליתי את רוב האירוע בריקוד. עד שהגיע רגע השיא של הערב. ג'ון עלה לבמה עם ג'ימי פייג', רוברט פלאנט וג'ון פול ג'ונס והם הממו את הקהל עם מוזיקה מעולה. רבים, כמוני, טרם ראו את הלהקה בפעולה וזה היה מדהים. הארבעה עזבו את הבמה הקטנה לקול מחיאות כפיים סוערות ורבים מיהרו לגשת אליהם ולברכם על ההופעה".

לפעמים ההופעות היו מאתגרות יותר. בשנת 1971, פינק פלויד הגיעו ל-MUNSTER שבגרמניה כדי לבצע את היצירה ATOM HEART MOTHER עם מקהלה וכלי נשיפה בניצוחו של ג'פרי מיצ'ל. הכל כמעט קרס כשגילו שהחלק השני של התווים נשאר בלונדון. בצעד נואש הוטס שליח מיוחד שהביא את התווים בדיוק בזמן. פינק פלויד תמיד ידעו לספק דרמה, גם בקריירת הסולו של חבריהם. בשנת 1970 הקליט סיד בארט סשן לרדיו הבי.בי.סי כשאליו מצטרף דייויד גילמור, הפעם על תקן הבסיסט. שנתיים לאחר מכן, ב-1972, בארט הופיע עם להקתו STARS בקיימברידג' מול 30 איש בלבד, באותו ערב שבו הופיעה שם גם להקת MC5.

עולם המוזיקה נפרד מכמה ענקים. בשנת 1988 מת בפריס אמן הבלוז ממפיס סלים, שביקר לא מעט בישראל והופיע עם להקת הפלטינה ולהקת הבמה החשמלית. בשנת 2025 הלכה לעולמה רוברטה פלאק בגיל 88, האישה שהביאה לנו קול של קטיפה.

אבל אי אפשר לסיים בלי להזכיר את ניקי הופקינס, שנולד ב-1944 ומת ב-1994. הופקינס היה הלב הפועם מאחורי הקלידים של הקינקס, הביטלס, הרולינג סטונס ורבים אחרים. בשנת 1973 הוא הוציא תקליט סולו בשם THE TIN MAN WAS A DREAMER. הביקורת במגזין הרולינג סטון לא עשתה לו חיים קלים: "ניקי הופקינס נכנס לפרויקט הסולו הראשון שלו כאדם זהיר ומאורגן – כפי שהוא נכנס לאולפן לעבוד על מוסיקה של מישהו אחר. יש תחושה של אמנות מקצועית בנגינה (עם אורחים בולטים כמו ג'ורג' האריסון, מיק טיילור, קלאוס פורמן, כריס ספדינג, והאמריקאים ג'רי וויליאמס, בובי קיז וג'ים פרייס). הופקינס אינו מבליט את עצמו ומתנהג כאילו הוא אורח בתקליט שלו. אז מה שיוצא עשוי היטב אך בעיקרו חסר אופי. למרות היעדר נוכחות חזקה מרכזית, לתקליט של הופקינס יש את הרגעים שלו. רגעים אלו מתרחשים לרוב בזכות הווירטואוזיות של המוזיקאים, שבאה כניגוד לדמות השברירית שנמצאת מתחת לזרקור הראשי. הופקינס לא באמת יכול לקבל את אור הזרקורים גם כשזה משתוקק אליו בלבד, אז הוא מביא את ג'רי וויליאמס שישיר לו את השירים המהירים והוא מסתפק בתפקיד איש מקלדת של סשנים. הוא לא יכול לקבל את הזרקור גם אם הוא שייך לו. השירה של ויליאמס לפעמים קצת מטורפת מול הנגינה הזהירה. הופקינס שר בארבעה שירים בתקליט. שלושה מהם מתוזמרים. שלושת הקטעים האינסטרומנטליים הם מוצלחים, מכיוון שהם מסתמכים לגמרי רק על המיומנות של המוזיקאים. העטיפה מכיל תודה להארי נילסן 'על ההשראה'. הופקינס היה צריך לטוד ראנדגרן כי שני קטעים פה נשמעים ממש בסגנון שלו. האמת שניקי הופקינס האולטימטיבי לא נמצא בתקליט הזה אלא בתקליטים של אחרים שהוא ניגן בהם".

לבסוף, ראוי לציין את תקליט האוסף THEIR GREATEST HITS של להקת איגלס, שביום זה בשנת 1976 הפך לתקליט הפלטינה הראשון בעולם הרוק, הישג שסימן את הפיכת המוזיקה הזו לתעשיית ענק שמוכרת מיליונים.

הכתובת הייתה על הקיר: לד זפלין מציגים ארבע קומות של טירוף כפול. ב-24 בפברואר בשנת 1975 יצא אלבום כפול ללהקת לד זפלין, ששמו "פיזיקל גראפיטי". זה אלבומה השישי של הלהקה והראשון שיצא בחברת התקליטים החדשה שהקימה, SWAN SONG. אז מה יש לנו פה? בואו לקרוא...

אבל רגע... לפני שהצלילים הראשונים הוקלטו, הלהקה כמעט התפרקה. הבסיסט ג'ון פול ג'ונס הודיע למנהל הלהקה, פיטר גרנט, על כוונתו לפרוש. הוא טען שמאס בחיי הדרכים הפרועים וביקש להפוך למנהל מוזיקלי של מקהלה בכנסייה. לא ברור אם עניין המקהלה היה בדיחה מוצלחת, אך הכוונה לעזוב הייתה ממשית. גרנט, שהבין כי הלהקה בסכנה, שלח את ג'ונס לחופשה משפחתית ארוכה כדי שישקול את צעדיו. זה עבד. ג'ונס חזר עם מצברים מלאים ורעיונות מוזיקליים חדשים.

הלהקה התמקמה בבית הכפרי HEADLEY GRANGE, שם נכתבו והוקלטו שמונה שירים חדשים. מכיוון שהחומרים החדשים היו ארוכים מדי לתקליט בודד אך קצרים מדי לכפול, הוחלט לשלוף מהמגירה שירים שנפסלו בעבר, הידועים בתור OUTTAKES, מתקופות שונות בקריירה שלהם. התוצאה הייתה חגיגה של רוק כבד ורוק קלאסי שהבטיחה הצלחה כלכלית אדירה.

צד א': בלוז מלוכלך וגניבות ספרותיות. זה נפתח עם CUSTARD PIE, שיר רוק מחוספס. לד זפלין מעולם לא התביישו לשאוב השראה מאמני בלוז, וכאן הם "שאלו" מילים מהקטע DROP DOWN MAMA של סליפין ג'ון אסטס ומקטע מ-1939 בשם I WANT SOME OF YOUR PIE של בליינד בוי פולר. השפעה נוספת הגיעה מהשיר CUSTARD PIE BLUES של בראוני מגי מ-1947. רוברט פלאנט ציין שהשיר עוסק במיניות מתפרצת ורמיזות בוטות, כמיטב המסורת של הלהקה. ג'ון פול ג'ונס ניגן כאן על מקלדת בשם קלאווינט, מה שהוסיף גוון פ'אנקי לגיטרות של ג'ימי פייג'. למרות האנרגיה, השיר מעולם לא בוצע במלואו בהופעה, למעט קטע אקוסטי קצר ביוסטון בשנת 1977.

הבא בתור היה THE ROVER, שנכתב ב-1970 כקטע אקוסטי אך הפך למפלצת חשמלית. ההקלטה המקורית נעשתה ב-1972 במהלך העבודה על התקליט HOUSES OF THE HOLY. פרט מעניין לאספנים הוא שהשיר יצא כתקליטון בתאילנד ב-1975, והוא נחשב כיום לפריט נדיר במיוחד.

את הצד הראשון חתם IN MY TIME OF DYING, שיר גוספל עממי שזכה לגרסאות של בוב דילן וג'ון סבסטיאן. זפלין לקחו לעצמם את קרדיט ההלחנה (איך לא?...) והפכו אותו לשיר הארוך ביותר שלהם בתקליט אולפן, באורך של 11 דקות. השיר נולד מתוך ג'אם סשן ספונטני באולפן, ובסופו ניתן לשמוע את המתופף ג'ון בונהאם שואל בציניות האם זה יהיה הטייק הסופי של השיר. פלאנט הפסיק לשיר את השיר בהופעות לאחר שעבר תאונת דרכים קשה ברודוס מאוחר יותר באותה שנה, כנראה בגלל הטקסט שעוסק במוות.

צד ב' שמציג פדלים חורקים ויצירות פאר. זה נפתח עם שיר הנושא של התקליט הקודם, HOUSES OF THE HOLY. השם מתייחס למקומות בהם הופיעה הלהקה, אותם כינו המעריצים בתי קדושה. השיר הושמט מהתקליט הקודם כי הוא היה דומה מדי לקטעים אחרים. חובבי סאונד מושבעים יכולים לשמוע בבירור את החריקה של פדל תוף הבס של בונהאם בנקודת שלוש הדקות, תקלה טכנית שנשארה בגרסה הסופית.

מיד אחריו הגיע TRAMPLED UNDER FOOT, שהתבסס על מקצב פ'אנק סוחף בזכות נגינת הקלאווינט של ג'ונס. פלאנט שאב השראה מהשיר TERRAPLANE BLUES של רוברט ג'ונסון מ-1936, והשתמש במטאפורות מעולם המכוניות כדי לתאר תשוקה מינית. השיר יצא כסינגל בארצות הברית והגיע למקום ה-38. באנגליה הודפסו תקליטונים לקראת ההופעות ב-EARLS COURT אך הם נגנזו, מה שהפך אותם למבוקשים מאוד.

שיאו של הצד השני הוא ללא ספק KASHMIR. למרות השם, השיר נכתב בזמן שפלאנט ופייג' נסעו במדבר סהרה במרוקו ב-1973. הריף המהפנט נוצר לאחר שפייג' עבד על כיוון גיטרה ייחודי במשך תקופה ארוכה. שימו לב, יש כאן גאונות עם הקצב: בעוד הקצב הבסיסי מנוגן במשקל של 4/4, המוטיב מנוגן במשקל של 3/4. כך, באופן מחזורי, נוצר אפקט מהפנט שננעל עם שני המשקלים פעם ואז נפרד שוב. זהו אחד השירים הבודדים שבהם השתמשה הלהקה בנגני כלי קשת ונשיפה חיצוניים. מדובר בהישג אמנותי כביר שבו אין אפילו סולו גיטרה אחד, אלא רק עוצמה תזמורתית וסאונד תופים ענק של בונהאם.

נגמר התקליט השנים. הגיע הזמן להחליפו בתקליט השני שנפתח עם צלילים מוארים ומכיל גיטרות בשכבות.

המחט מתחילה עם IN THE LIGHT. ג'ון פול ג'ונס כתב את הבסיס לשיר תחת השמות IN THE MORNING ו-TAKE ME HOME. השיר נפתח בצלילי סינטיסייזר מסתוריים ופייג' ציין בראיונות שזהו השיר האהוב עליו ביותר בתקליט, למרות שלא בוצע בהופעות מעולם.

הקטע BRON Y AUR הוא סולו אקוסטי של פייג' שהוקלט ב-1970. השם מגיע מבקתה בויילס ללא חשמל שבה כתבו חברי הלהקה שירים. מיד אחריו מגיע DOWN BY THE SEASIDE, שיר עם השפעה ניכרת של ניל יאנג. השיר הוקלט ב-1971 וג'ון פול ג'ונס כל כך שנא אותו שהוא ניסה למנוע את כניסתו לתקליט, אך פלאנט התעקש. ב-TEN YEARS GONE השתמש פייג' ב-14 שכבות של גיטרות כדי ליצור עומק מוזיקלי. פלאנט כתב את המילים על חברה לשעבר שהציבה לו אולטימטום בין האהבה למוזיקה עשר שנים קודם לכן. גם כאן ניתן לשמוע את החריקה המפורסמת של הפדל של בונהאם. השירים הבאים כוללים את NIGHT FLIGHT, העוסק בבריחה מצו גיוס, ואת THE WANTON SONG הריתמי, שנולד מג'אם בחדר החזרות ומזכיר באנרגיה שלו את IMMIGRANT SONG.

ויש גם אורחים כבוד ומטוסים בשמיים. בקטע BOOGIE WITH STU הלהקה אירחה את איאן סטיוארט, הפסנתרן של הרולינג סטונס. ולא סתם, כי השיר הוקלט ב-1971 באולפן הנייד של הסטונס. המילים נלקחו מ-OOH MY HEAD של ריצ'י ואלנס. חברי הלהקה העניקו קרדיט לאמו של ואלנס, גברת ואלנס, כדי שתזכה לתמלוגים לאחר שבנה נהרג בתאונת מטוס. עם זאת, ב-1979 הוגשה תביעה על ידי המו"ל של ואלנס בטענה לאי תשלום התמלוגים. לא יפה, חבר'ה.

והשיר BLACK COUNTRY WOMAN הוקלט בגינה של מיק ג'אגר ב-1972. בתחילת ההקלטה נשמע מטוס חולף בשמיים. כאשר טכנאי ההקלטה אדי קריימר שאל אם להשאיר את הרעש, פלאנט השיב בחיוב והשאר היסטוריה. התקליט נחתם עם SICK AGAIN, שיר שנכתב על הגרופיות הצעירות בלוס אנג'לס, ומזכיר לכולם למה לד זפלין נחשבו ללהקת הרוק הטובה ביותר.

עטיפת התקליט מציגה בניין ברחוב סיינט מארקס בניו יורק עם חלונות חתוכים שדרכם ניתן לראות דמויות מהעטיפה הפנימית. בין הפרצופים ניתן למצוא את המתופף בונהאם בבגדי נשים (בעת שעלה לבמה בהופעה של רוי הארפר), את ניל ארמסטרונג, ג'רי לי לואיס ומרלן דיטריך.

ג'ימי פייג' אמר בראיון לעיתון GUITAR WORLD: "יש אנשים שיגידו כי ההפקה של התקליט הזה רשלנית יותר מהאלבומים הקודמים. אני דווקא רואה את זה כדוקומנט של להקה בעת עבודה. התקליט הזה אישי יותר עבורנו והמאזין מקבל פה כרטיס כניסה שלא קיבל מאיתנו בעבר".

המבקרים לא נשארו אדישים. עיתון רולינג סטון פרסם: "האלבום הזה הוא הצעה של לד זפלין לקבל כבוד אמנותי. המוצר הכפול הזה הוא תוצר של כמעט שנתיים של עבודה והוא נשמע כמו האלבומים טומי, משתה קבצנים וסרג'נט פפר המאוחדים לאחד. בשחזור וירטואלי של הקריירה של הלהקה, האלבום נוגע בכל הבסיסים". עוד הוסיפו כי פייג' הרחיב את אוצר הצלילים של הגיטרה יותר מכל אחד אחר, למרות שציינו שחלק מהשירים כמו THE ROVER או KASHMIR עלולים להישמע מונוטוניים לעיתים. התקליט מכר למעלה ממיליון עותקים כבר ביום הראשון ליציאתו. עיתון STEREO REVIEW הוסיף כי מדובר בפורמט מוצדק של רעיונות, וציין כי השירה של פלאנט מגוונת ומבוקרת מאי פעם, למרות שכינו את קשמיר כישלון שאפתני. ההיסטוריה, כמובן, חשבה אחרת.

עכשיו, לסיום, הסבר על הגיוון בקולו של פלאנט - כפי שצוין בביקורת האחרונה. פלאנט עבר בשנת 1973 ניתוח במיתרי קולו. לילות וימים של צרחות למיקרופון ועישון רב גבו מחיר. התוצאה? פלאנט עבר את הניתוח אך בניגוד לעצת רופאיו - המשיך לעשן. מתנת האלוהים שניתנה לו גם נלקחה ממנו. הקול שלו השתנה. מזמר שנשמע כאריה המשחר לטרף, הוא הפך לזמר אחר שנזהר יותר על הקול שלו (שגם קיבל גוון שונה). לכן, באלבום הזה ניצבו שירים של פלאנט כשעוד היה לו את קול הזהב, מול שירים חדשים יותר שקולו כבר היה שונה.

מנפרד מסתכל עליכם: השעון של מאן מתקתק בדרך לשיאים חדשים (ולפירוק). ב-24 בפברואר בשנת 1978 יצא תקליט חדש ללהקת MANFRED MANN'S EARTH BAND ושמו WATCH.

שנת 1978 הייתה שנה שבה המוזיקה העולמית עמדה בצומת דרכים בין הפאנק המתפרץ לדיסקו המנצנץ, אבל עבור חובבי הרוק המתקדם והפיוז'ן, היה זה הרגע שבו להקת MANFRED MANN'S EARTH BAND החליטה להראות לכולם מה השעה. הלהקה הוציאה אז תקליט חדש ומסקרן בשם WATCH, שהצליח להושיב את המאזינים מול הרמקולים בריכוז שיא.

היה זה התקליט התשיעי של ההרכב, והוא הגיע אחרי ההצלחה הכבירה של התקליט הקודם. במרכז העניינים עמד הלהיט הבולט והבלתי נשכח DAVY'S ON THE ROAD AGAIN. השיר הזה לא נולד בחלל ריק. הוא נכתב במקור בשנת 1970 על ידי גיטריסט להקת THE BAND, רובי רוברטסון, יחד עם ג'ון סיימון. סיימון לא היה זר למנפרד מאן, שכן עוד בשנות השישים העליזות הוא כתב עבור להקת מנפרד מאן את הלהיט MY NAME IS JACK. ורוברטסון? הוא ניגן רבות לצד בוב דילן, ממנו מנפרד מאן לקח בעבר שירים ועשה מהם גרסאות תוססות.

ג'ון סיימון סיפר כי השיר נכתב עבור תקליט הסולו שלו שיצא ב-1970. סיימון ציין על גרסתו שהייתה איטית יותר מזו של מנפרד: "כתבתי את המוזיקה ורובי רוברטסון כתב את המילים. זה היה על חבר משותף שלנו שהיה סוג של נווד". רוברטסון, שהיה המוח מאחורי כמה מהיצירות המורכבות ביותר של THE BAND, הביא לשיר את הניחוח האמריקאי המחוספס, בעוד שסיימון, שהפיק את שני התקליטים הראשונים של THE BAND, דאג למלודיה הממכרת.

הקלידן ומנהיג הלהקה, מנפרד מאן, השתוקק במשך שנים להקליט את השיר הזה על אותו דייבי שנמצא בדרכים, אך העיתוי מעולם לא נראה מתאים. עם זאת, כאשר הלהקה החלה לבצע את השיר בהופעותיה החיות, התגובות מהקהל היו חד-משמעיות. המעריצים והסובבים אמרו למנפרד שוב ושוב שזהו שיר שפשוט חייבים להוציא כתקליטון. מנפרד, שזיהה את הפוטנציאל המסחרי, השתכנע לבסוף.

השיר אכן זכה להצלחה אדירה והפך לאחד המזוהים ביותר עם הלהקה, אך באופן אירוני, הוא גם סימן את סוף הדרך של ההרכב הנוכחי. ממש כמו התקליט WATCH, הוא היה שירת הברבור של הלהקה באותה מתכונת. הלהקה התפרקה זמן קצר לאחר מכן, אך מנפרד מאן לא נח לרגע. הוא מיהר להרכיב הרכב חדש תחת השם המוכר והאהוב של הלהקה, כדי להתחיל לעבוד על תקליט חדש שקיבל את השם ANGEL STATION.

מה חשבו המבקרים? גם המבקרים לא נשארו אדישים. במגזין רולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט WATCH: "לחובבי רוק רבים, הלהקה הזו היא הטובה ביותר בזרם הג'אז-רוק, בגלל שהקלידן, מנפרד מאן, הוא מנהיג הפיוז'ן היחיד (חוץ מג'ף בק) שיש לו רגש אותנטי לשורשי הרוק. אבל, באופן אירוני, זה גם בעוכריו. התקליט הזה, חציו הוקלט באולפן וחצי בהופעה חיה, מוצף במוסיקה אינסטרומנטלית שתמיד נעימה אך לא ממש ממריאה. הקלידים של מאן והגיטרה של דייב פלט לא מתרוממות בגלל אופי המוסיקה". אאוץ'.

מיילס דייוויס נותן נוקאאוט: החצוצרן שרצה להיות ג'ימי הנדריקס וגמר עם פסקול לאלוף אגרוף מיתולוגי. ב-24 בפברואר בשנת 1971 יצא תקליט מיוחד לחצוצרן הג'אז פורץ הדרך, מיילס דיוויס, ושמו A TRIBUTE TO JACK JOHNSON.

המהלך הזה נחשב לצעד טבעי עבור מיילס דייוויס, במיוחד אחרי שהוא כבר הספיק לפרוץ את הדרך עם תקליטים חשובים כמו IN A SILENT WAY ובמיוחד עם היצירה הכפולה BITCHES BREW. מי ששימש כזרז מכריע במסעו של החצוצרן לעבר יצירת הדבר החדש היה לא אחר מאשר ג'ימי הנדריקס. מיילס דייוויס הסתובב עמו מדי פעם במהלך השנים 1968 עד 1970, וההשפעות הללו החלו להתגנב למוזיקה שלו כבר בשנת 1967. עם זאת, נראה כי הרמז החזק ביותר הגיע ביום השנה החדשה של שנת 1970. באותו יום נכח מיילס דייוויס בשני המופעים של BAND OF GYPSYS של ג'ימי הנדריקס בפילמור איסט בניו יורק. לאחר שראה מקרוב מה רק גיטריסט אחד, בסיסט אחד ומתופף אחד מסוגלים להשיג, הקדיש מיילס דייוויס חלק נכבד מהמחצית הראשונה של 1970 להקלטות עם הרכבים קטנים יותר שהובלו על ידי גיטרה חשמלית.

התוצאה של כל הניסויים הללו התגבשה לכדי התקליט הזה, ששימש כפסקול לסרט דוקומנטרי על אלוף העולם השחור והמיתולוגי באגרוף במשקל כבד מתחילת המאה ה-20. למרבה הצער, לאחר יציאת התקליט הוא כמעט ולא זכה לקידום מצד חברת התקליטים COLUMBIA ושקע לתהום הנשייה. למרות ההתחלה הצולעת, עם חלוף השנים המוניטין שלו צמח לממדי ענק והוא נחשב כיום לאחת מפסגות היצירה שלו.

מיילס דייוויס הביע את שאיפתו הבוערת להתחבר לעולם הרוק בסוף אחד העשורים הסוערים ביותר של המאה ה-20. השינויים הדרמטיים של שנות ה-60, שתועדו היטב, המשיכו לחלחל לתרבות גם זמן רב לאחר מכן. באותם ימים, המוזיקה, ובמיוחד רוק ופולק, היו כלי הביטוי העיקריים של תנועת תרבות הנגד. השמות שהובילו את השינויים המוזיקליים המהירים ואת המהפכה בתודעה הפכו לשמות שגורים בכל בית: ג'יימס בראון, ריצ'רד הקטן, סליי אנד דה פמילי סטון, בוב דילן, הביטלס, הרולינג סטונס, ג'וני מיטשל, הבירדס, הדלתות, ג'פרסון איירפליין, ניל יאנג, הגרייטפול דד, ג'ימי הנדריקס וכמובן מיילס דייוויס עצמו.

בשנת 1967, לאחר שנתיים שבהן התנסה מוזיקלית עם החמישייה המזהירה השנייה שלו שכללה את ויין שורטר, הרבי הנקוק, רון קרטר וטוני ויליאמס, שוב חיפש מיילס דייוויס פיתוחים חדשים. היציאה לעבר הג'אז החופשי, שהייתה ההתפתחות האחרונה בז'אנר באותה תקופה, לא נראתה לו כאופציה רלוונטית. הוא חיפש משהו שונה לגמרי. אחד מסודות ההצלחה האמנותית והמסחרית שלו היה היותו מהפכן ומסורתי בו זמנית. גם כשהמשיך לצעוד קדימה, הוא מעולם לא איבד קשר עם השורשים שלו ובנה בקפידה על הישגיו הקודמים.

בעידודה של אשתו דאז, בטי מאברי (כן, זו שהפכה לזמרת פ'אנק חשובה בשם בטי דיוויס), החל מיילס דייוויס לבחון מקרוב את המוזיקה של תרבות הנגד. למרות שביקר אותה לא פעם, הוא מצא בה אלמנטים שאהב והטמיע אותם בהדרגה בתוך הצליל שלו. הוא הגיע למסקנה שהדגש על קצב ועל דפוסים מחזוריים הציע לו דרך להתחבר מחדש לשורשיו האפרו-אמריקאים. היה לכך גם פן פוליטי מובהק. באוטוביוגרפיה שלו ציין: "אנשים לבנים בתקופה זו ניסו לדכא את הקצב בגלל המקום ממנו הוא הגיע - אפריקה - והטונים הגזעיים שלה".

מיילס דייוויס הפך את אולפן ההקלטות למעבדת ניסויים של ממש, עם רצף אינסופי של הקלטות שנערכו לאחר מכן לכדי תקליט מגובש. מרכיב מרכזי שהפך את היצירה על ג'ק ג'ונסון ליוצאת דופן כל כך היה נגינת החצוצרה המרהיבה שלו. מיילס דייוויס היה באותה תקופה נקי מסמים, התאמן רבות בחדר כושר, נראה נהדר פיזית וחי כחובב בריאות מושבע. המצב הפיזי הזה עזר לו לשמור על פוקוס גבוה מול הנגנים שליוו אותו. הסקסופוניסט סטיב גרוסמן נזכר באותם ימים: "הייתי רגיל לנגן ג'אז ישיר והייתי אומר שהייתי קצת מעוכב. כשהצטרפתי למיילס לראשונה, הוא ניגן כל כך נהדר. הוא באמת היה בכושר מצוין וזה היה מאוד מעורר השראה לשמוע אותו מנגן. הוא השפיע עליי בקונספט שלו".

גם הגיטריסט ג'ון מקלאפלין חלק זיכרונות מרתקים: "ביום השני שלי בניו יורק, המתופף טוני וויליאמס היה צריך ללכת לביתו של מיילס כדי לאסוף ממנו קצת כסף. אז הלכתי יחד איתו. מיילס ידע שטוני עומד לעזוב אותו כדי להקים את להקת LIFETIME, אבל הוא לא רצה שהוא יעזוב. מיילס אמר לי: 'למה שלא תביא את הגיטרה שלך?'. טוני לא היה מרוצה מזה, כי פתאום יש פה קצת תחרות. בכל מקרה, אחר כך מיילס ביקש ממני להצטרף ללהקה שלו. בלתי יאמן! אבל היה לי יותר חשוב ללכת עם טוני, הבטחתי לטוני, אז נאלצתי לדחות אותו. הקלטתי איתו את התקליט על ג'ק ג'ונסון". מקלאפלין הוסיף כי "מיילס היה כל כך גאון, הייתה לו את הטכניקה הכי פנומנלית. הוא תמיד אמר לי שג'ק ג'ונסון הוא האלבום האהוב עליו מתקופת החשמל שלו. הוא תמיד אמר לי את זה. אבל זה הגיע משום מקום. היה לי מזל גדול - מזל גדול - שניגנתי איתו. מיילס אהב את ג'ימי, הצליל הזה, זה מה שהוא אהב".

מקלאפלין סיפר גם על המפגש הוויזואלי של מיילס עם הנדריקס: "יש את האנקדוטה הקטנה הזאת עלי ועל מיילס וג'ימי כי הייתי בביתו של מיילס יום אחד והתחלתי לדבר איתו על ג'ימי. הוא מעולם לא ראה את ג'ימי מנגן. עיינתי בעמודים האחוריים במדור בתי הקולנוע בעיתון שהיה מונח אצלו. ראיתי שהסרט על פסטיבל מונטריי מציג באחד מבתי הקולנוע. אמרתי: 'מיילס, בוא נלך לקולנוע. אני הולך להראות לך משהו'. אז לקחתי אותו למרכז העיר והלכנו לקולנוע והיה הסרט של מונטריי וג'ימי הגיע על המסך ומיילס היה ממש מרותק אליו. הוא חשב שזה נהדר! וכשג'ימי שרף את הגיטרה שלו בסוף, מיילס חשב שזה פשוט מדהים, כי זה היה - הוא היה פרוטו רדיקלי, ג'ימי. לא היה אכפת לו; הוא פשוט הלך על מה שלא יהיה. ובזמן שהגיטרה בוערת כמובן, היא השמיעה צלילים פראיים שיוצאים ממנה. זו הייתה ההיכרות של מיילס עם ג'ימי, והוא אהב את ג'ימי כי שמע אותו ברדיו. אבל לראות את הסרט הזה היה ממש חוויה בשבילו".

הקלידן הרבי הנקוק הסביר את הפילוסופיה של המנהיג: "למיילס לא היה אכפת אם אתה נשמע טוב או לא, רק אכפת לו שאתה עובד על משהו, שואף למשהו ומושיט יד למשהו. זה היה מוקד תשומת הלב העיקרי שלו והדבר העיקרי שהוא ניסה לעודד את כל המוזיקאים שעבדו איתו לעשות. זה סוג של לקיחת סיכונים. מיילס הוכיח זאת בנגינה שלו. היכולת המוזיקלית והטעם שלו יצאו מבעד לחצוצרה שלו, והוא תמיד לקח סיכונים וניסה דברים חדשים. תמיד יצא יופי גדול מהכלי שלו, לא משנה במה הוא ניגן. זה היה יוצא דופן".

המתופף בילי קובהאם תיאר את הדינמיקה באולפן: "מיילס היה מתיישב לפעמים ליד התופים שלי, מכה במשהו ואומר, 'בסדר, נסה לעשות את זה; לגרום לזה לעבוד בתוך מה שקורה'. מיילס ידע מה לעשות, ומתי לעשות את זה ובשבילי זה היה מאוד קשור ליכולת שלו להשתמש בחלל האוויר. זה היה צריך להיות בזמן הנכון; זה היה לא ייאמן ומוזר. הרגשתי כמו שדון קטן בפינה, בודק מה החבר'ה הגדולים עושים. זה נעשה כל כך בקלות, כל כך ענייני, והמוזיקאים פתאום לא היו האנשים שהכרת, אלא הם קיבלו אישיות, כמו דמויות מתוך ספר. ג'ון מקלאפלין ניגן הרבה יותר פשוט ממה שהוא עושה בדרך כלל - אחת הפעמים הבודדות שג'ון עשה כך! הוא ניגן הרבה פחות תווים, ואני חושב שקשה לו מאוד לעשות את זה. לגרום לעצמו לנגן באיפוק כזה היה אמנות בפני עצמה. ואף אחד לא מדבר מספיק על הבסיסט מייקל הנדרסון. למייקל היה את 'הדבר הזה', כפי שניסח זאת מיילס. הוא היה בשל והוא הגיע ממש בזמן. מיילס רצה תחושה אחרת, בהחלט, ומייקל הצליח לספק זאת".

מייקל הנדרסון עצמו הגיע ללהקה בדרך מקרית לחלוטין: "ניגנתי בקופקבנה עם סטיבי וונדר ומיילס היה שם. אחרי המופע הוא ניגש לסטיבי בחדר ההלבשה, ואמר: 'אני לוקח את נגן הבס שלך...'. לא חשבתי על זה כלום, כי לא ידעתי מי זה מיילס דיוויס באותו זמן. לא היה לי מושג שאישיות גדולה נכנסה לשם. מאוחר יותר מיילס התקשר אלי ואמר: 'הנה כרטיס טיסה לניו יורק. אני אשלם לך טוב'. כשסיפרתי לחבר שמיילס דיוויס התקשר, הוא אמר, 'טיפש שכמותך, כדאי שתברח!'. לא ידעתי שום דבר מהדברים הישנים שלו, והוא לא רצה שאלמד אותם. לפעמים המוזיקאים האחרים היו אומרים: 'אתה חושב שמייקל ירצה ללמוד משהו מחומר הישן הזה?' אבל מיילס היה אומר: 'אם תלמד את החרא הישן הזה, אתה מפוטר!'. מיילס רצה שהבס יהיה במקום אחר. הוא אמר, 'אני רוצה שתעשה את זה ותישאר שם, ואל תעקוב אחרי הזבלים האלה'. אז הייתי צריך להבין 19 מיליון או טריליון דרכים שונות לנגן את הרווחים שהוא רצה שאנגן".

מי שפחות נהנה מהתהליך היה המפיק תיאו מאסרו, שנדרש לערוך את הסשנים המפרכים: "המוזיקאים לא ידעו מה לעזאזל הם עושים באולפן. הם פשוט השתוללו עוד ועוד ועוד. זה משחק ילדים. הצורך לשבת ולהקשיב לדברים האלו במשך ארבע וחצי שעות עשה אותי חולה לחלוטין. המוזיקאים ניגנו בלי מושג מה הם הולכים לעשות, ואפשר לשמוע את זה בתקליט. הם אלתרו וניסו למצוא מקום לשים בו דברים שונים. ברוב הפעמים זה לא עבד".

התקליט מורכב משתי רצועות ענק שתופסות צד שלם כל אחת, והסיפורים מאחוריהן מרתקים לא פחות מהמוזיקה עצמה. יש את RIGHT OFF שנולד כמעט בטעות. בזמן שמיילס דייוויס שהה בחדר הבקרה, הגיטריסט ג'ון מקלאפלין החל לנגן ריף בלוזי סוחף בסולם E. אליו הצטרפו מיד בילי קובהאם ומייקל הנדרסון, שיצרו גרוב עוצמתי. מיילס דייוויס שמע את המתרחש דרך הרמקולים, זינק לתוך האולפן עם החצוצרה שלו והחל לנגן את אחד הסולואים המבריקים ההם. הרבי הנקוק, שבדיוק עבר באזור, נכנס לאולפן והתיישב ליד אורגן FARFISA זול שהיה שם, מה שהוסיף את הצליל הייחודי והמחוספס לשיר. מדובר ברגע נדיר של אלתור טהור שהפך ליצירת מופת.

ויש את YESTERNOW שהוא קולאז' מוזיקלי מורכב. זה כולל קטע מתוך היצירה SHHH/PEACEFUL של מיילס דייוויס משנת 1969, וכן קטע המכונה WILLIE NELSON. השם YESTERNOW הוא משחק מילים על הניסיון לחבר את העבר עם ההווה. בשיאו של הקטע מופיע קריינות של השחקן ברוק פיטרס, המגלם את דמותו של ג'ק ג'ונסון. בציטוט המלא והמרגש שנכלל בתקליט, הוא אומר: "אני ג'ק ג'ונסון, אלוף העולם. אני שחור. הם לעולם לא יתנו לי לשכוח את זה. אני לעולם לא אתן להם לשכוח את זה". והמשפט הזה זיקק את כל המהות של הפרויקט: כוח, זהות ומאבק חסר פשרות. מיילס דייוויס עצמו ראה באלוף האגרוף דמות להערצה, אדם שחי לפי הכללים שלו, בדיוק כפי שמיילס דייוויס עשה לאורך כל הקריירה המפוארת שלו.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459