רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-25 בדצמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-25 בדצמבר (25.12) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"לא יכולנו להרשות לעצמנו איש תקשורת, וכאשר החלטנו לבד לא לשים את פנינו על עטיפת התקליט DAYS OF FUTURE PASSED, הפכנו... במקרה, אני מניח - לסוג של להקה אנונימית. לא עזרנו לעצמנו והיינו נגד הכל. שנאנו להוציא תקליטונים. כשהיינו חזקים מספיק כדי לומר מה אנחנו רוצים ומה לא, אמרנו לחברת התקליטים שאנחנו נגד תקליטונים. אין לי ספק שהדבר הזה הפחיד את אנשיה. סגדנו לאמריקה כי שום דבר אחר לא באמת קרה לנו באנגליה בערך בזמן ש-DAYS OF FUTURE PASSED יצא, התחלנו לעשות בירורים לאמריקה. קיבלנו טלפון מביל גרהאם ששמע את התקליט והציע לנו שני דייטים, בפילמור איסט בניו יורק ובפילמור ווסט בסן פרנסיסקו. הצרה היחידה הייתה, שהדייטים היו בהפרש של עשרה שבועות... הגענו לאמריקה בכל מקרה, וחשבנו, 'זו ההזדמנות שלנו'. שכרנו משאית ונסענו לכל מקום. עשינו את ההופעה בפילמור ווסט, ואז מפה לאוזן התחלנו לקבל הופעות במועדונים שהיו להם שמות כמו 'המפעל הפסיכדלי' ו'הסופרמרקט החשמלי'. אחר כך חברנו ללהקת ג'פרסון איירפליין, והייתה להם משאית שאפשר היה להוריד את הצד שלה ולנגן עליה. אז עשינו כמה הופעות איתם בחינם, ובסופו של דבר הגענו לסן פרנסיסקו... כמו כל הלהקות, גם למודי בלוז היו את חלקנו בבעיות אישיות. למעשה נפרדנו לשלוש שנים, מה שחשבתי שזה טירוף מוחלט בזמנו כי היינו בדיוק בגובה שאליו שאפנו. היינו בסיבוב הופעות במשך כשנתיים, ולאף אחד מאיתנו לא היה שום סוג על החיים מחוץ ללהקה, כלום. זה כשלעצמו מה שמפרק הרבה להקות. אז נפרדנו לשלוש שנים בערך, וכשאני מסתכל לאחור עכשיו, אני חושב שזה היה הדבר הכי טוב שעשינו אי פעם. זה עשה את החזרה ביחד כל כך הרבה יותר משמעותית. לאף אחד אין את הזכות האלוהית להצליח, במיוחד בשנות השמונים, והרבה אנשים הופתעו כשחזרנו עם אלבום ותקליטון שנמכרו היטב. כולם הופתעו מלבד הלהקה. אבל אז, חשבנו שאפילו הכישלונות שלנו היו טובים" (ג'סטין הייווארד, הזמר-גיטריסט של המודי בלוז)

נואל רדינג: האיש שהחזיק את הקצב מאחורי הגיטרה הבוערת. ב-25 בדצמבר בשנת 1946 נולד הבסיסט נואל רדינג, שהיה בלהקת "ג'ימי הנדריקס אקספריינס".

הוא נולד כדי להיות מוזיקאי, או ליתר דיוק, כדי להפוך לאחת הצלעות החשובות ביותר במשולש הרוק החשמלי של שנות השישים. אך כמו סולו גיטרה שיצא משליטה, חייו הסתיימו בטון צורם ועצוב ב-11 במאי בשנת 2003, כשהוא מת בגיל 57 בלבד בביתו השקט שבאירלנד. סיבת המוות הרשמית והעגומה הייתה שחמת הכבד, תוצאה של שנים ארוכות של חיים בנתיב המהיר של הרוקנרול.

הסיפור הגדול של רדינג התחיל בשנת 1966, שנה שהיתה נקודת מפנה בהיסטוריה של המוזיקה. רדינג הצעיר, שהיה אז מוזיקאי רעב לאוכל ולמוסיקה, הגיע ללונדון כדי להיבחן בכלל כגיטריסט עבור להקת "האנימלס החדשים". הגורל רצה אחרת. צ'אס צ'נדלר, הבסיסט לשעבר של אותה להקה שהפך למנהל של הנדריקס, בחן את רדינג. נטען שצ'נדלר התרשם בעיקר מהתסרוקת של רדינג – רעמת שיער מרשימה ומקורזלת שדמתה לזו של התגלית החדשה שלו. צ'נדלר הציע לרדינג את התפקיד בנגינה בס לצד הנדריקס, הצעה ששינתה את חייו לנצח.

אף על פי שרדינג היה מיומן כגיטריסט והרגיש בנוח עם שישה מיתרים, הוא עשה את המעבר לארבעה מיתרים במהרה. רדינג העניק צלילי בס יציבים, פשוטים ומדויקים שעמדו בניגוד מוחלט לפירוטכניקה הפראית של הנדריקס ולתיפוף המסחרר והג'אזי של המתופף מיץ' מיטשל. לא פעם היה זה הנדריקס (שגם ידע לנגן בס בעצמו) שלימד את רדינג את התפקידים, אך אלו נוגנו על ידי רדינג במסירות רבה. הוא היה הסלע היציב בתוך הסערה החשמלית הזו, וסיפקו יתד לצליל הלהקה, שנקראה בשם המחייב JIMI HENDRIX EXPERIENCE. במשך תקופה קצרה ואינטנסיבית, השלושה הללו הגדירו מחדש את מה שאפשר לעשות עם חשמל, מגברים והרבה כישרון.

לאחר שהוציאו שני תקליטים מצליחים שזעזעו את עולם המוזיקה (ARE YOU EXPERIENCED ו-AXIS BOLD AS LOVE) העניינים התחילו לחרוק. במהלך ההכנות לאלבום השלישי והכפול, ELECTRIC LADYLAND, התעייף רדינג מהקריזות של הנדריקס ומסגנון העבודה הכאוטית באולפן. הנדריקס, שהיה פרפקציוניסט אובססיבי, נהג להביא עשרות אנשים לאולפן ולהקליט את אותו קטע עשרות פעמים. המתח הגיע לשיאו כשהנדריקס עצמו הקליט את תפקידי הבס בחלק מהשירים, מה שגרם לרדינג להרגיש מיותר. בסופו של דבר, הוא פרש מהלהקה בשנת 1969, רגע וחצי לפני פסטיבל וודסטוק.

בהמשך הדרך, הקים הנדריקס הרכבים אחרים כמו ה"בנד אוף ג'יפסיס", אך הכימיה המקורית הייתה חסרה לו. בשנת 1970 תיכנן הנדריקס לאחד כוחות מחדש עם רדינג ומיטשל ולהחזיר את הלהקה המקורית לפעולה. למרבה הצער, זה לא יצא לפועל כי הוא מת בספטמבר של אותה שנה, והשאיר את רדינג עם הזיכרונות ועם קריירת סולו שחיפשה כיוון.

לרדינג היו שלוש להקות משלו שניסו לשחזר את הקסם; הראשונה הייתה FAT MATTRESS, להקה שניגנה רוק רך יותר ובה רדינג חזר לנגן בגיטרה. הלהקה הזו אפילו חיממה את ההופעות של הנדריקס לתקופה מסוימת, סיטואציה מוזרה למדי שבה רדינג פתח את הערב ואז חזר לבמה לנגן בס עם הכוכב הראשי. אחרי מותו של הנדריקס הוא הקים את להקת ROAD, פאוור-טריו שניגן רוק כבד יותר ושאלבומה זכה לביקורות טובות, אך לא זכתה להצלחה מסחרית משמעותית בחנויות התקליטים. עיתון בילבורד האמריקאי פרסם ביקורת באוגוסט 1972: "הלהקה הזו די מיוחדת בנוף הלהקות של היום. יש פה שילוב מלהיב של דינמיות וגיוון. שירים כמו I'M TRYING, SPAECESHIP EARTH ו- MUSHROOM MAN מתפוצצים מאנרגיה".

גם העיתונות המחתרתית אהבה את הכיוון החדש. עיתון CIRCUS פרסם בדצמבר 1972: "השלישיה הזו, שמורכבת מהבסיסט נואל רדינג, הגיטריסט רוד ריצ'ארדס והמתופף לזלי סימפסון, נשענת על קטעי רוק ארוכים ונמתחים. הלהקה הזו ממשיכה באופן ישיר את להקתו הקודמת של רדינג, FAT MATTRESS, כשהפעם הקסם המוזיקלי מקבל תוסף כבד יותר. הלהקה הזו מהווה דרך נעימה לכל אלה שמחפשים לפסוע בכביש רוקי טוב".

לאחר ההרפתקה עם ROAD, הוא הקים להקה תחת שמו, THE NOEL REDDING BAND, אך גם אלבומיה לא נמכרו היטב והקהל הרחב התקשה להתנתק מהעבר שלו עם הנדריקס. רדינג עבר להתגורר באירלנד, שם מצא שקט יחסי. הוא הופיע באירועים רבים לכבוד הנדריקס ברחבי העולם וכתב ספר אוטוביוגרפי חושפני על ימיו עם הנדריקס. הספר חשף את הצד הפחות זוהר של שנות השישים – הסמים, הלחצים והמאבקים הפיננסיים.

כן, הנקודה הכואבת ביותר בחייו של רדינג הייתה הכסף, או היעדרו. רדינג טען כי מכר את זכויות התמלוגים שלו בראשית שנות השבעים תמורת סכום מגוחך של כ-100 אלף דולר, במסגרת חוזה לא הוגן שנחתם כשהוא היה לחוץ לכסף. הוא בילה שנים ארוכות ומתסכלות בניסיון להשיג את החלק שמגיע לו מהעיזבון של הנדריקס, שהמשיך להכניס מיליונים מדי שנה ממכירת תקליטים ומרצ'נדייז. קרב זה נמשך ללא הצלחה מצדו עד יום מותו, והותיר אותו עם תחושת החמצה מרירה, למרות המורשת המוזיקלית העצומה שהשאיר אחריו.

הזמר שסחט את ההדק לראשו - בום! ב-25 בדצמבר בשנת 1954 נהרג זמר הרית'ם אנד בלוז האמריקאי, ג'וני אייס, לאחר שכיוון לראשו אקדח בחדר ההלבשה מאחורי הקלעים ביוסטון, טקסס.

זה היה אמור להיות ערב נוצץ של חגיגות, מוזיקה ואלכוהול, מהסוג שרק טקסס יודעת לספק בשנות החמישים העליזות. התאריך היה ה-25 בדצמבר, שנת 1954. בעוד העולם הנוצרי פתח מתנות מתחת לעצים מקושטים, ביוסטון שבטקסס התכוננו אלפי מעריצים נרגשים לראות את האליל שלהם על הבמה - ג'וני אייס.

הזמר השחור האמריקאי והמצליח ג'וני אייס (שנולד בשם ג'ון מרשאל אלכסנדר ג'וניור בממפיס, טנסי) ידע לשיר היטב את הרית'ם אנד בלוז ובא לעשות זאת שוב כשהגיע עם להקתו, והזמרת ביג מאמה ת'ורנטון, להופעת חג מולד באודיטוריום העירוני ביוסטון, טקסס. באותה תקופה, אייס היה הדבר הכי חם בסביבה, חתום בחברת התקליטים המצליחה DUKE RECORDS של דון רובי הקשוח. הוא היה סטאר אמיתי, עם שורה של להיטים שכבר כבשו את המצעדים, והקהל, במיוחד הנשים, פשוט נמס למשמע קולו הקטיפתי שהזכיר לרבים את נט קינג קול. אבל מתחת לחזות הרומנטית והקול הרך, ג'וני היה טיפוס פרוע יותר מדי.

הסימנים המוקדמים לאסון היו שם כל הזמן, כתובים על הקיר באותיות של קידוש לבנה. אייס קנה אקדח בפלורידה ולא פעם שיחק בו כמו ילד שמשחק בצעצוע שלו. זה היה אקדח תופי קטן, ככל הנראה בקוטר 22., שנראה תמים למראה אך קטלני למדי. הגיטריסט שלו, מילטון הופקינס, תיאר את החיים בדרכים עם אייס כאילו היו משחק ילדים. "אייס היה בדחן. הוא תמיד היה עליז ומלא אנרגיה. הוא אהב לשתות ג'ין והוא אהב נשים. הוא היה חזק כמו פרד ארור. הוא היה ממש שובב. הרעיון שלו לכייף היה לנהוג באוטו שלו עם האקדח בידו, יורה על שלטי הגבלת המהירות בצד הדרך".

אנשים אחרים הקרובים לאייס ידעו גם הם על פזיזותו, שהייתה כמעט כרונית. באותם ימים, סיבובי ההופעות היו מתישים, והדרכים בדרום ארצות הברית לא היו מקום סימפטי למוזיקאים שחורים, מה שאולי מסביר את הצורך לפרוק מתח, גם אם בצורה ביזארית שכזו. מנהל להקתו, ג'וני אוטיס, דמות מפתח בעולם המוזיקה השחורה דאז, זכר סיבוב הופעות בפלורידה, כאשר אחד הנגנים היה כל כך מתוסכל ובא להתלונן בפניו בבכי מר. "הוא שוב עושה את החרא הזה", אמר הנגן לאוטיס. "הוא עשה את זה, לעזאזל, והוא מסובב את תוף האקדח ומכוון אותו לעברי וזה פשוט מפחיד אותי".

ואז הגיע הלילה הגורלי. האווירה ב-CITY AUDITORIUM ביוסטון הייתה מחשמלת. כ-3,500 צופים גדשו את האולם (לפי דיווחים מסוימים, אפילו יותר), לבושים במיטב מחלצותיהם לכבוד החג. ת'ורנטון הזמרת סיפרה לאחר מכן למשטרה: "הגענו לאולם בסביבות השעה 19:20 והאירוע התחיל בערך בשעה שמונה. שעה לאחר מכן עליתי לבמה ושרתי כמה שירים. לאחר מכן הלהקה ניגנה כמה שירים משלה לפני שג'וני עלה לשיר. הוא שר כמה שירים ושרנו ביחד את הדואט YES BABY. לאחר מכן הלכתי לחדר ההלבשה ושם אנשים ביקשו ממני חתימות ודיברו איתי. אז נכנסו לחדר ג'וני וחברתו, אוליביה גיבס בת ה-22. הוא התיישב על כסא והיא התיישבה על ברכו".

הסצנה בחדר ההלבשה הפכה במהירות מסתמית למבעיתה. האלכוהול זרם (בקבוקי וודקה וג'ין נצפו במקום), והאווירה הייתה משוחררת מדי. ת'ורנטון המשיכה לתאר את הרגעים המצמררים: "זמן קצר לאחר מכן, שני אנשים נוספים שהיו בחדר ההלבשה, מרי קרטר וג'ו המילטון, השמיעו התנגדות ואז הסתכלתי על ג'וני והבחנתי שיש אקדח בידו. ג'וני הפנה את האקדח הזה לכיוונם ונופף בזה. ביקשתי ממנו לתת לי לראות את האקדח. הוא נתן לי וכשפתחתי את התוף, קליע נפל משם לידי. ג'וני אמר לי להחזיר את הקליע לתוף שלא ייפול. החזרתי את זה, נתתי לו אותו ואמרתי לו לא לאיים על אף אחד עם זה".

אבל ההיגיון לא שיחק תפקיד באותו רגע אצל הכוכב השיכור והיהיר. לאחר שקיבל את האקדח, ג'וני כיוון אותו לעבר מרי קרטר וסחט את ההדק. קול של קליק נשמע ואוליביה עדיין ישבה על ברכיו. "אמרתי לג'וני בכעס שוב לא לכוון את האקדח לאף אחד, אבל ג'וני הצמיד את האקדח לאוזנה של אוליביה וסחט את ההדק. שוב קול של קליק. ג'וני אמר לי, 'אני אראה לך שזה לא יורה'. אז הוא הרים את האקדח, הביט בו והצמיד אותו לצד הימני של ראשו. לא יכולתי לסבול את זה. הלכתי לכיוון הדלת כשלפתע שמעתי קול מבהיל יותר".

ג'וני אייס בן ה-25 נפל על הרצפה ות'ורנטון הביטה במהרה לאחור. "חשבתי שהוא עושה עוד תעלול מטופש עד שהרמתי את ראשו וראיתי את שלולית הדם", אמרה אוליביה, שלמרבה מזלה הקליע לא פגע גם בראשה. מדובר היה בנס של ממש, בהתחשב בכך שרק שניות קודם לכן הקנה היה צמוד לאוזנה. בחוץ, ההצגה נמשכה כרגיל. איש מאלפי האנשים באודיטוריום, שחיכו לחלק השני של המופע, לא שמע את הירי בגלל רעש הבילוי והמוזיקה הרועשת. ת'ורנטון רצה לבמה בבכי מר ותפסה את המיקרופון. "הקונצרט מבוטל! ג'וני אייס זה עתה נהרג! הערב לא תהיה מוסיקה! ג'וני אייס נהרג!"

ההמון היה בהלם מוחלט. חלק חשבו שזו בדיחה גרועה, חלקם החלו לצרוח. מאחורי הקלעים, הכאוס שלט. אוליביה גיבס אמרה למשטרה: "ג'וני ישב ליד השולחן בחדר ההלבשה והייתי לידו כשזה קרה. הוא נפל מהכסא לרצפה. חשבתי שהוא פשוט עושה את עצמו, הרמתי את הראש שלו ואז ראיתי את הדם. לאחר מכן רצתי לקופות וצעקתי לאוולין ג'ונסון שג'וני ירה בעצמו".

אוולין ג'ונסון, מארגנת האירוע, הייתה המומה. היא הכירה את ג'וני ואת השטויות שלו, אבל זה היה גרוע מכל דמיון. היא לא שכחה את אותו לילה. "ג'וני היה כל כך יפה באותו לילה. הוא בא ובילה איתי את הזמן בתא הכרטיסים, מתלוצץ איתי. ואז, כשהגיע הזמן, הוא עלה לבמה והופיע בהצלחה. אבל בהפסקה רצה אליי אוליביה בצרחות, שג'וני ירה בראשו. הקליע הקטן הזה עשה פתח קטן בראשו אבל הדם זרם ממנו כנהר. על פניו נותר חיוך קטן מאד".

הטרגדיה הזו העלתה מיד שאלות קשות על אופיו של הכוכב ועל נסיבות המוות. האם זו הייתה התאבדות? תאונה? משחק שיצא משליטה? בדרך כלל, אייס אהב לכוון את האקדח לראשם של אנשים אחרים והעדויות שנלקחו מהנוכחים גרסו, ללא יוצאת מן הכלל, שהוא כיוון את האקדח לעבר אנשים אחרים. אף עדות לא הזכירה את אייס מסובב את תוף האקדח לפני לחיצה על ההדק, אבל הליכי החקירה קבעו שכן, והחוקרים הגיעו למסקנה שהוא שיחק ברולטה רוסית.

אבל האמת היא שרולטה רוסית הוא משחק עם חוקים ברורים; כל שחקן מסובב תוף של אקדח שטעון בכדור בודד, מכוון אותו לראשו ולוחץ על ההדק בתקווה לשמוע קליק קטן ולהמשיך לראות את אור היום. אייס כנראה פשוט התרברב יותר מדי בנשק שלו. עם אקדח בידו, הוא שיחק משחק פחות פולחני מרולטה רוסית ויותר מאיים חברתית. העיתונות הלבנה אהבה את כותרת ה"רולטה הרוסית" כי זה נשמע מסתורי ואפל, מתאים לתדמית הבלוז והרוק'נ'רול המתהווה, אך המציאות הייתה כנראה עצובה הרבה יותר – שכרות וטיפשות רגעית.

ניתוח זירת האירוע העלה פרטים מטרידים על חוסר האחריות המשווע. שניים מתוך שלושת עדי הראייה זכרו במפורש את אייס מסתכל באקדח לפני שהצמיד אותו לראשו. אבל למה זה היה? מה אייס יכל היה לראות מהאקדח? בדגם שאחז, עם שבעה מקומות לקליעים בתוף (דגם ייחודי יחסית לאקדחי תוף סטנדרטיים של שישה כדורים), הדבר היחיד שהוא יכל היה לראות זה אם נח לו קליע בחור מספר שתיים או בחור מספר שלוש בתוף. חורים אחד, ארבע, חמש, שש ושבע היו בלתי נראים לו. הסיכוי היחיד להינצל בוודאות היה אם הצלחת לראות קליע באחד משני החורים הגלויים. לא לראות את הקליע באחד מהם ייצג סכנה אמיתית, ורק אדם מתאבד או שיכור או נואש יהמר בחייו כנגד הסיכויים הללו. ג'וני אייס, שחי אז במסלול של הרס עצמי, הימר על כל הקופה. לפני כן, הוא יכל להרוג כך כל אדם שכיוון אליו את האקדח וסחט את ההדק מולו.

המוות הכה גלים בכל תעשיית המוזיקה. חברת התקליטים נכנסה לפעולה מהירה כדי למנף את הטרגדיה, והוציאה את התקליט PLEDGING MY LOVE זמן קצר לאחר מכן. השיר הפך ללהיט היסטרי, המנון של אהבה נצחית שקיבל משמעות מצמררת לאור נסיבות מותו של המבצע. הלווייתו של אייס נערכה ב-2 בינואר 1955 בכנסיית CLAYBORN TEMPLE בממפיס, שם גדל. כ-5,000 איש הגיעו לחלוק לו כבוד אחרון, גודשים את הרחובות בניסיון לראות את ארון הקבורה.

באורח אירוני למדי, המוות הזניק את הקריירה שלו לגבהים חדשים. שיריו הפכו מבוקשים והוא הפך לאמן הראשון שהגיע למצעדי הפופ של הבילבורד האמריקאי רק לאחר מותו. התקליט PLEDGING MY LOVE שהה במקום הראשון במצעד הרית'ם אנד בלוז במשך עשרה שבועות רצופים, הישג בלתי נתפס. אמנים רבים ציינו את אייס כהשפעה גדולה (פול סיימון גם הזכיר אותו בשיר שכתב). מאז הוא זכור בעיקר לא בגלל המוסיקה שעשה כי אם באופן בו עזב את עולמנו. באותו יום טרגי של חג המולד מת ג'וני אייס ובאותו רגע נולדה האגדה הממש לא אחראית ששמה ג'וני אייס.

ב-25 בדצמבר בשנת 2006 מת 'סנדק הנשמה' (או THE HARDEST WORKING MAN IN SHOW BUSINESS). הלא הוא ג'יימס בראון. בן 73 במותו. סיבת המוות - אי ספיקת לב שנגרמה מדלקת הריאות.

בבוקר חג המולד נשם בראון את נשימתו האחרונה בבית חולים באטלנטה. עבור אדם שצעקת הנשמה המסחרית שלו - שחור, אמריקאי וגאה - סידרה חצי מאה של מוזיקה פופולרית, הסוף היה שקט באופן לא אופייני. ב-24 בדצמבר, רופא השיניים המודאג שלו חשד לדלקת ריאות ושלח אותו לבית החולים. בראון כאדם עם סובלנות מדהימה לכאב ומעט סבלנות לרופאים - לא התווכח. בשנים האחרונות הוא נאבק בסרטן הערמונית ובסוכרת. רגליו, שספגו עשרות שנים של צניחה מתעללת על ברכיו על הבמה, הכאיבו לו מאוד.

ג'יימס בראון שינה באופן בל יימחה את המוזיקה של המאה ה-20 והוא ידע זאת היטב טרם עצם את עיניו. "אני אף פעם לא נשאר כועס, כי אני מאמין בצדק של אלוהים. ואם איזו חברת תקליטים או איזה די ג'יי לא רוצים להכיר אותי ולשים אותי בעשירייה היום, אז טוב, בסדר. כי אלוהים יודע את ג'יימס בראון טוב כמוני".

במהלך קריירה שנמשכה יותר מ-50 שנה, בראון לא רק כינה את עצמו "האיש שעובד הכי קשה בשואו ביזנס". הוא הלך גם על כינויים כמו "מיסטר דינמיט", "אח נשמה מס' 1" ו"הסנדק של הנשמה" - והוא עמד בכל תואר שהדביק לעצמו.

המוזיקה שלו הייתה מיוזעת ומורכבת, ממושמעת ופרועה, תאוותנית ומודעת חברתית. מעבר לעשרות הלהיטים שלו הוא המציא שפה מוזיקלית שלמה שהיא כיום בסיס לפ'אנק ברחבי העולם.

מהלכי הבמה של ג'יימס בראון, עם הסיבובים, נפילות הברכיים ושאר תנועות תזזיתיות חוקו על ידי מבצעים ממיק ג'אגר ועד מייקל ג'קסון, בזמן שהם זכו להערצה על ידי רבים נוספים. בראון גם היה כוח פוליטי; השיר שלו מ-1968, I'M BLACK AND I'M PROUD שינה את אוצר המילים הגזעי של אמריקה. אבל הוא מעולם לא היה צפוי מבחינה פוליטית ובשנת 1972, הוא אישר את בחירתו מחדש של ריצ'רד ניקסון.

בראון ניהל חיים סוערים, וריצה מאסר כנער וגם כבוגר. הוא היה נחרץ עם גישת האנטי לסמים, כשבמשך 25 שנים מהקריירה המקצועית שלו הוא נהג מיד לפטר חברי להקה או זמרי ליווי שנטלו סמים. בראון דאג גם לשמור מרחק מהחומר האסור עד סוף שנות השבעים. מאז הוא פיצה את עצמו עם צריכה מוגברת של מריחואנה, קוקאין, תרופות מרשם ממכרות והסם ההזייתי PCP (הידוע גם בכינויו ANGEL DUST).

הוא היה בוס חמור סבר שקנס את חברי הלהקה שלו על תווים שהוחמצו או צחצוח נעליים לא מושלם. הוא היה יזם שבסוף שנות ה-60 היה בעל חברת הוצאה לאור משלו, שלוש תחנות רדיו ומטוס משלו (אותו יצטרך למכור כדי לשלם מיסים). הוא הופיע ללא הרף.

הוא נולד ב-3 במאי 1933, בצריף בן חדר אחד בדרום קרולינה. כפי שסיפר מאוחר יותר, מיילדות חשבו שהוא נולד מת, אבל גופו נשאר חם והוא קם לתחייה. כשהוריו נפרדו ארבע שנים לאחר מכן, הוא הושאר בטיפולה של דודתו, שניהלה בית בושת. כילד, הוא הרוויח פרוטות בריקודים עבור חיילים. הוא גם קטף כותנה וצחצח נעליים. הוא הועף מבית הספר כי בגדיו היו מרופטים מדי.

בראון נכלא על גניבה קטנה ב-1949 לאחר שפרץ למכונית, ושוחרר על תנאי שלוש שנים לאחר מכן. בזמן שהיה בכלא, הוא שר בלהקת גוספל, ולאחר ששוחרר הצטרף ללהקה בראשות בובי בירד. בראון ניגן בתופים עם הלהקה והחליף בשירה מובילה חברים אחרים פה ושם. אבל עם הקול העוצמתי שלו והריקודים האקרובטיים התזזיתיים, הוא הופיע עד מהרה בחזית.

מאז הוא הוציא המוני תקליטים ותקליטונים, טיפח אמנים אחרים והיה תופעה אדירה ונדירה. למרות ההסתבכויות הרבות שלו, מעמדו כסמל אמריקאי ברור. הוא קיבל פרס גראמי על מפעל חיים בשנת 1992 ופרס מרכז קנדי ​​בשנת 2003, באותה שנה שבה העניק לו מייקל ג'קסון פרס BET על מפעל חיים.

בראיון לניו יורק טיימס, ב-1990, הוא אמר, "תמיד הקדמתי את זמני ב-25 שנים".

ב-25 בדצמבר בשנת 1998 מת בריאן מקליין, גיטריסט הליווי של להקת LOVE.

האירוע התרחש בעיצומה של ארוחת ערב חגיגית במסעדה בלוס אנג'לס. מקליין לא ישב שם עם בני משפחה קרובים או עם כוכבי רוק מזדקנים, אלא דווקא עם מעריץ מושבע של הלהקה. אותו מעריץ עסק באותה תקופה בתחקיר מעמיק ומקיף לקראת ספר שרצה להוציא לאור אודות ההיסטוריה המפותלת של הלהקה. אפשר רק לדמיין את ההתרגשות של אותו סופר צעיר שזכה לשבת מול האליל שלו, רגע לפני שהערב קיבל תפנית מחרידה. במהלך הארוחה, לקה מקליין בהתקף לב קטלני שהביא למותו המיידי. הוא היה בן 52 בלבד במותו, גיל צעיר להחריד עבור מי שהספיק להשפיע כל כך על הסאונד של שנות השישים.

מקליין לא היה סתם עוד נגן ליווי שעמד בצל של הסולן הכריזמטי והשנוי במחלוקת, ארתור לי. למעשה, המתח היצירתי והאישי בין השניים הוא שהפך את LOVE לדבר הגדול שהיא הייתה. לפני שהצטרף ללהקה, מקליין עבד בתור איש צוות טכני עבור להקת הבירדס ואפילו ניהל רומן קצר עם ג'וני מיטשל, כך שהוא נשם את אבק הכוכבים של שדרות סאנסט הרבה לפני הפריצה הגדולה.

התרומה של מקליין לרפרטואר של הלהקה הייתה קריטית. הוא היה האחראי הבלעדי לכתיבת כמה מהקלאסיקות הגדולות והידועות ביותר של ההרכב. הדוגמה המובהקת ביותר היא השיר ALONE AGAIN OR, הרצועה הפותחת את התקליט המופתי FOREVER CHANGES משנת 1967. השיר הזה, עם פתיחת הגיטרה הספרדית המהפנטת (אמו של מקליין הייתה רקדנית פלמנקו) והעיבודים המורכבים, הפך למזוהה ביותר עם הלהקה, אולי אפילו יותר משיריו של ארתור לי עצמו. בנוסף, מקליין העניק לעולם את ORANGE SKIES הממיס ואת OLD MAN, שירים שהציגו צד רך, מלודי ופולקי יותר בתוך הכאוס הפסיכדלי של הלהקה.

מערכת היחסים המורכבת בין מקליין לארתור לי הובילה בסופו של דבר לעזיבתו של מקליין את הלהקה, בדיוק כשהם היו בשיא כוחם האמנותי אך בתחתית המדרגה מבחינת מכירות בזמן אמת. לאחר שעזב את אור הזרקורים, חייו של מקליין לקחו פנייה חדה הרחק מעולם הרוק הפרוע. הוא התנזר מסמים, התחזק באמונתו הדתית והפך לנוצרי אדוק, והקדיש שנים רבות רחוק מאוד מהפסיכדליה של הסיקסטיז.

פרט טריוויה מעניין שאנשים רבים נוטים לשכוח הוא הקשר המשפחתי שלו: מקליין היה אחיה למחצה של הזמרת מריה מקי, סולנית להקת LONE JUSTICE, אשר ירשה ממנו לא מעט כישרון מוזיקלי. בריאן אפילו פרגן לאחותו הקטנה וכתב לה את השיר DON'T TOSS US AWAY שנכנס לתקליט הראשון של הלהקה שלה. מותו הפתאומי באותו חג מולד ב-1998 גדע את האפשרות לאיחוד אמיתי או להכרה מחודשת לה היה ראוי עוד בחייו, והשאיר את המעריץ ההמום ההוא עם סיפור סיום טראגי לספר שלו, כזה שאף עורך לא היה מעז להמציא.

מנפרד מאן ולהקתו מתחבאים בפחד! ב-24 בדצמבר בשנת 1972, נערכה הופעה של להקת MANFRED MANN'S EARTH BAND במיאמי. זה נגמר בכאוס גדול.

זה היה אמור להיות ערב חג מולד שליו ורגוע, מהסוג שבו אנשים יושבים סביב האח, לוגמים משקה חם ומקשיבים לשירי חג מתקתקים, אבל ביום זה, לסטודנטים ב-UNIVERSITY OF MIAMI היו תוכניות אחרות לגמרי. במקום פעמוני מזחלת, הם קיבלו דיסטורשן, ובמקום סנטה קלאוס, הגיעה ניידת משטרה עצבנית במיוחד שדאגה להפוך את הלילה הזה לאירוע שייכנס לספרי ההיסטוריה של הרוק בדרך הכי רועשת שאפשר.

באותו ערב חמים, האווירה בקמפוס הייתה מחשמלת. הלהקה של מנפרד מאן עלתה לבמה באזור הפאטיו של האוניברסיטה, ממש על גדות אגם. ההרכב, שכלל את הקלידן מנפרד מן, הגיטריסט-זמר מיק רוג'רס, הבסיסט קולין פטנדן והמתופף כריס סלייד, הגיע לפלורידה כדי לקדם את התקליט החדש והמצוין שלהם GLORIFIED MAGNIFIED. הם לא באו לנגן שירי ערש; הם באו לתת בראש, והקהל, שמנה אלפי סטודנטים נלהבים, היה מוכן בדיוק לזה.

אלא שהשכנים העשירים של האוניברסיטה, תושבי שכונת CORAL GABLES היוקרתית, היו פחות בעניין של סינטיסייזרים וסולואי גיטרה ארוכים אל תוך הלילה. התלונות על הרעש החלו לזרום למוקד המשטרה כמו מים בשיטפון. השוטרים המקומיים, שכנראה לא היו חובבים גדולים של פרוגרסיב רוק, החליטו שהגיע הזמן להשליט סדר ולהחזיר את השקט לרחובות המטופחים של מיאמי, גם אם זה אומר להרוס את המסיבה הכי טובה בעיר.

הדרמה הגיעה לשיאה ברגע הכי גרוע שאפשר לדמיין. הלהקה בדיוק סיימה את הסט המרכזי ועלתה חזרה לבמה לקול תשואות הקהל לטובת ההדרן המיוחל. מיק רוג'רס אחז בגיטרה, מנפרד מאן הניח את ידיו על הקלידים, והאנרגיה הייתה בשיאה. בדיוק באותה שנייה, ללא שום אזהרה מוקדמת או ניסיון לדיאלוג תרבותי, המשטרה פשוט ניתקה את החשמל למערכת ההגברה. הסאונד האדיר נחתך באבחת סכין, והותיר אלפי מעריצים המומים בוהים בבמה חשוכה ושקטה.

השקט הזה החזיק מעמד בדיוק שלוש שניות לפני שהפך לכאוס מוחלט. הסטודנטים, שחשו כי נגזלה מהם הזכות הבסיסית לשמוע עוד שיר אחד אחרון, לא התכוונו לוותר. הזעם התפרץ החוצה בבת אחת, והמהומה שהתפתחה במקום גרמה לאירועי מחאה אחרים להיראות כמו מסיבת תה בריטית. מה שהתחיל כקונצרט רוק הפך תוך דקות לזירת קרב אמיתית בין הקהל לכוחות החוק.

במשך שעתיים תמימות התחוללה במקום מהומה אדירה. הסטודנטים הזועמים השליכו מכל הבא ליד לעבר השוטרים, ואבנים ובקבוקים עפו באוויר לכיוון הניידות. המשטרה, שהבינה שהמצב יצא לגמרי משליטה, הגיבה ביד קשה והחלה לירות גז מדמיע אל תוך ההמון המשולהב כדי לנסות ולפזר את ההפגנה הספונטנית. העשן הלבן כיסה את רחבת הפאטיו והחגיגה המוזיקלית הפכה למחזה סוריאליסטי של יריות גז, צעקות וריצות בהלה.

ומה עשתה הלהקה בזמן שכל הגיהינום הזה השתולל בחוץ? ובכן, מנפרד מאן וחבריו, שהבינו מהר מאוד שהם לא בנויים לקרבות רחוב מול משטרת פלורידה, עשו את הדבר ההגיוני היחיד. הם נמלטו בבהלה אל מאחורי הקלעים והסתגרו בתוך חדר ההלבשה שלהם. ארבעת המוזיקאים הבריטים ישבו שם, נצורים ומפוחדים, מקשיבים לקולות המלחמה בחוץ ומקווים שהדלת תהיה חזקה מספיק כדי לעצור את ההמון או את הגז המדמיע.

בסופו של דבר, הלילה הזה הסתיים עם לא מעט פצועים, מעצרים, וכמה ניידות משטרה שהיו זקוקות לשיפוץ רציני, אבל דבר אחד בטוח, אף אחד מאלו שהיו שם לא שכח את חג המולד של שנת 1972.

גם זה קרה ב-25 בדצמבר. בין אם מדובר ברומנטיקה דביקה, טרגדיות קורעות לב או סתם מתנות יוקרתיות שרק כוכבים יכולים להרשות לעצמם. בואו נצלול לעומק העניינים.

אתחיל בגזרה הרומנטית של ליברפול. השנה היא 1965 והעולם היה נתון תחת הכישוף של הלהקה המפורסמת בתבל. ג'ורג' האריסון, הגיטריסט השקט (עאלק...) של הביטלס, החליט שזה הזמן למסד את הקשר עם פאטי בויד. בויד לא הייתה סתם דוגמנית, אלא סמל היופי של הסיקסטיז, אותה הכיר ג'ורג' על סט הצילומים של סרט הלהקה, A HARD DAY'S NIGHT, שנה קודם לכן. הם היו הזוג הנוצץ של לונדון, אך כמו שקורה לא פעם בעולם הרוק, האידיליה הזו לא החזיקה מעמד לנצח. לקראת סוף שנות השישים, בזמן שהעולם התמכר לפסיכדליה, היחסים בין בני הזוג החלו להידרדר. ואז, כמו בתסריט הוליוודי מופרך, החבר הטוב אריק קלפטון נכנס לתמונה. קלפטון התאהב בפאטי עד כלות, כתב עליה את השיר LAYLA והפך את המשולש הרומנטי הזה לאופרת סבון רוקית שפרנסה את מדורי הרכילות במשך שנים. בסופו של דבר, פאטי עזבה את ג'ורג' לטובת אריק, אבל החברות בין שני המוזיקאים שרדה איכשהו את הטלטלה.

אם כבר מדברים על חברויות מוזרות בצמרת, נקפוץ לשנת 1973. דייויד בואי ומיק ג'אגר, שניים מהטווסים הגדולים של הרוק הבריטי, בילו יחד את ארוחת חג המולד עם נשותיהם דאז, אנג'י בואי וביאנקה ג'אגר. באותו אירוע משפחתי משעשע, בנו של בואי, זואי (שלימים יהפוך לבמאי קולנוע מוערך ויחזור לשם דאנקן), שיחק על השטיח עם בתו של ג'אגר, ג'ייד. השיא של הערב הגיע כשבואי הגיש לג'אגר מתנה שקנה במיוחד בשבילו. באותם ימים זה נחשב לשיא הטכנולוגיה ולסמל סטטוס מטורף – מכשיר וידאו. צריך לזכור שבאותה תקופה מכשיר כזה עלה הון תועפות ושקל כמו מגבר גיטרה ממוצע, אבל ג'אגר ודאי העריך את המחווה הטכנולוגית הזו.

באותה שנה, 1973, בצד השני של האוקיינוס, הטרגדיה הכתה במשפחת פרקינס. קארל פרקינס, האיש שהביא לעולם את הלהיט הנצחי על נעלי הזמש הכחולות והשפיע עמוקות על הביטלס, קיבל בשורת איוב. אחיו האהוב, קלייטון פרקינס, נמצא ללא רוח חיים במיטתו לאחר ששם קץ לחייו בירייה והוא בן 38 בלבד. זה היה סוף עגום למי שהיה חלק בלתי נפרד מהקריירה של קארל; קלייטון היה חבר בהרכב המשפחתי האחים פרקינס עוד בשנות החמישים, יחד עם קארל והאח הנוסף ג'יי. הטרגדיה הזו העיבה על חג המולד של משפחת הרוקבילי המפורסמת והשאירה צלקת עמוקה בנפשו של קארל.

נחזור לאווירה קצת יותר אופטימית, או לפחות כזו שהתחילה ככה. בשנת 1967, פול מקרטני, הרווק הנחשק האחרון בביטלס, הודיע חגיגית כי התארס לחברתו הג'ינג'ית, השחקנית ג'יין אשר. הם היו הפאוור-קאפל של לונדון, וג'יין הייתה זו שחשפה את פול לתרבות ולתיאטרון, אך האמת המרה הייתה שמקרטני לא באמת רצה להתחתן איתה (הוא הודה בכך). מערכת היחסים הזו גוועה לאיטה והסתיימה בטונים צורמים כשג'יין תפסה אותו במיטה עם אישה אחרת, פרנסי שוורץ, זמן מה לאחר מכן. ואפרופו מקרטני וחג המולד, ביום זה בשנת 1980 הוא הרים טלפון לכוכב עולה אחר, מייקל ג'קסון, כדי לאחל לו חג שמח. בשיחה הזו פול זרק רעיון שעתיד לשנות את חשבון הבנק של שניהם – הוא הציע שיעבדו ביחד על שירים. השיחה הזו הולידה להיטי ענק כמו SAY SAY SAY וגם THE GIRL IS MINE, אך גם הובילה בסופו של דבר לכך שמייקל קנה את הזכויות על שירי הביטלס מתחת לאפו של פול, מה שקירר את היחסים ביניהם לשנים רבות.

עוד סיפור מעניין משנת 1969 מגיע מכיוון להקת האנימלס. הגיטריסט של הגרסה המחודשת של הלהקה, ויק בריגס, החליט שנמאס לו מאורח החיים הפרוע של הרוק. הוא הודיע שהוא מוותר על הסמים, האלכוהול והבלאגן, ומתמסר ליוגה ולרוחניות. בריגס לא סתם דיבר, הוא הפך לסיקי אדוק, שינה את שמו לויקראם סינג וניהל אורח חיים רוחני מלא עד סוף ימיו. מהפך כזה היה נדיר אפילו בימים ההזויים של סוף הסיקסטיז.

באותו יום ממש בשנת 1969, ה-BBC שידר בשעה שש בערב ספיישל טלוויזיוני מוזיקלי מעניין תחת הכותרת המתוחכמת מחיר התהילה (משחק מילים על שמות המשתתפים FAME ו-PRICE). הכוכבים היו האורגניסט ג'ורג'י פיים, המוכר מלהיטו המקפיץ YEAH YEAH, והאורגניסט אלן פרייס, שפרש מוקדם יותר מלהקת האנימלס בגלל פחד טיסה משתק והחל קריירת סולו מוצלחת. בתוכנית התארח קלידן נוסף, בילי פרסטון המוכשר, האיש שניגן עם הביטלס והיה מבסוט עד הגג (תרתי משמע).

גם בוב דילן ידע לחגוג בחברה טובה. בשנת 1968 הוא בילה את חג המולד בביתו הכפרי בוודסטוק שבמדינת ניו יורק, כשאורח הכבוד שלו היה לא אחר מאשר ג'ורג' האריסון. המפגש הזה הוליד ג'ימג'ומים מוזיקליים וכתיבת שירים משותפת, כולל השיר היפהפה I'D HAVE YOU ANYTIME שיפתח לימים את אלבום המופת של האריסון ALL THINGS MUST PASS.

מתנות חג המולד היו מאז ומתמיד עניין גדול אצל מוזיקאים צעירים. ב-1959, בחור צעיר ומחלים ממחלות ילדות קשות בשם ריצ'ארד סטארקי, קיבל את המתנה ששינתה את חייו – סט התופים המקצועי הראשון שלו. הוריו קנו לו אותו כמתנת חג, ואותו ריצ'ארד הפך לימים לרינגו סטאר. פרט מעניין לגבי רינגו הוא שלמרות היותו שמאלי, הוא הרכיב את המערכת ותופף כאילו הוא ימני, מה שיצר סגנון נגינה ייחודי ומלא ב"מכות תופים הפוכות" שהפכו לסימן ההיכר שלו. בדיוק שנה לאחר מכן, ב-1960, נער רגיש בשם ג'יימס טיילור קיבל את הגיטרה הראשונה שלו כמתנה לחג, מה שהוביל לקריירה ענפה של פולק-רוק רך. והמסורת נמשכה גם ב-1969, כשרובי באכמן הצעיר קיבל מערכת תופים חדשה. אחיו הגדול, ראנדי באקמן, שהיה אז כוכב בלהקת THE GUESS WHO הקנדית, ראה את הפוטנציאל. שלוש שנים מאוחר יותר, כשיקים את ההרכב הכבד והמצליח BACHMAN TURNER OVERDRIVE, הוא יזמין את רובי לתופף איתו ולהרעיד אצטדיונים.

אולם, לא כל חג מולד מסתיים בחיוך. שנת 2016 תיזכר כשנה ארורה במוזיקה, והיא הסתיימה באקורד צורם במיוחד. ג'ורג' מייקל, אחד הזמרים הגדולים שיצאו מבריטניה, מת בגיל 53 בלבד בביתו שבאוקספורדשייר. הוא נמצא ללא רוח חיים במיטתו על ידי בן זוגו, מעצב השיער פאדי פאואז. סיבת המוות הרשמית הייתה שילוב של בעיות לב וכבד. ג'ורג' השאיר אחריו מורשת של להיטי פופ מושלמים, גם כסולן וגם כחלק מהצמד WHAM. האירוניה המצמררת היא שהשיר המזוהה איתו ביותר בתקופה זו הוא LAST CHRISTMAS. חברו לצמד, אנדרו רידג'לי, תיאר בספרו את הרגעים הנוראיים של אותו יום: "בסביבות השעה ארבע אחר הצהריים ביום חג המולד 2016, הטלפון הנייד שלי צלצל. הייתי בלונדון, ביליתי את חג המולד עם חברים ובדיוק שלחתי הודעה לג'ורג'. הוא שלח לי את הסל השנתי שלו לחג המולד, וזה היה מסורת אצלו כבר שנים, קופסה מלאה בכל מיני פינוקים, ואני רציתי להודות לו על כך. 'יוג, תודה, כמו תמיד, על המתנה!' כתבתי. 'אני מקווה שאתה נהנה במהלך עונת החגים. מקווה להתעדכן בשנה החדשה, ספר לי היכן תהיו". חמש דקות אחר כך הטלפון שלי צלצל. זו הייתה אחותו של ג'ורג', מלאני. אני בכנות חשבתי שהיא מתקשרת לאחל לי חג מולד שמח, או שאולי היא הייתה עם ג'ורג' והמשפחה, והם צלצלו כדי לארגן מפגש. בהחלט לא היה מה לרמוז על החדשות האיומות אשר יגיעו. 'אנדרו, אני שונאת לספר לך את זה', אמרה מלאני. 'אבל ג'ורג' מת'... החדשות פגעו בי כמו אגרוף בבטן. זה היה כאילו העולם שלי נשלף מתחתי. הרגשתי המום ולא יכולתי לגמרי להבין את הנאמר. החבר הכי טוב שלי מת ביום חג המולד ועכשיו אחותו מספרת לי בטלפון. לא יכולתי לתאר לעצמי כמה זה בטח היה קשה לה, להתקשר לכל כך הרבה אנשים ולספר את אותן חדשות נוראיות שוב ושוב. אבל מלאני מסרה את הפרטים בכבוד רב. הנחתי את הטלפון והתחלתי לבכות". מאז אותו יום, השיר ההוא מקבל משמעות כפולה ומצמררת בכל דצמבר מחדש.

לסיום, אי אפשר בלי לציין את ימי ההולדת של כמה דמויות מפתח שנולדו בתאריך החגיגי הזה. בשנת 1941 נולד פיט בראון, משורר שתרם את המילים לכמה מהשירים הגדולים ביותר של להקת CREAM כמו WHITE ROOM ו-SUNSHINE OF YOUR LOVE. הוא גם הנהיג הרכבים משלו והוציא כמה תקליטים מוערכים לפני שמת במאי 2023. בשנת 1943 נולד טרבור לוקאס מלהקת הפולק ECLECTION, שהיה נשוי לזמרת הענקית סנדי דני והקים איתה את FOTHERINGAY. לוקאס מת מהתקף לב בשנת 1989 באוסטרליה. באותה שנה, 1943, נולדה גם ג'קי מקשי, הקול הצלול של להקת הפולק-ג'אז PENTANGLE.

עוד ילידת חג מולד משנת 1949 היא זמרת הנשמה מארי קלייטון. היא זו שצורחת את נשמתה בשיר GIMME SHELTER של הרולינג סטונס. הסיפור מספר שהקפיצו אותה לאולפן באמצע הלילה, כשהיא בהיריון מתקדם ועם רולים בשיער, והיא נתנה שם ביצוע כל כך אינטנסיבי שהוא נכנס לפנתיאון, אך למרבה הצער היא עברה הפלה טבעית זמן קצר לאחר ההקלטה. באותו יום ממש נולדה גם הנציגה הישראלית שלנו, מירי אלוני, קול עוצמתי בפני עצמו. בשנת 1954 נולדה הזמרת אנני לנוקס, הסולנית הכריזמטית של EURYTHMICS, ובשנת 1957 הגיח לעולם שיין מקגואן, הסולן הפרוע וחסר השיניים של להקת THE POGUES, שגם הוא אחראי לאחד משירי חג המולד היפים בכל הזמנים, ומת בדצמבר 2023.

בונוס: פינת "פסקול ישראלי" - והפעם אני בא עם חדשות מוסיקליות ישראליות החודש, דצמבר בשנת 1978.

החגיגה המוזהבת של מתי כספי

הראשון לפתוח שמפניות היה הגאון המוסיקלי, מתי כספי. לאחר עבודה מאומצת, מתי רשם הישג מרשים במיוחד כשמכר למעלה מ-20,000 עותקים מתקליטו המצליח "צד א' צד ב'", הישג שהעניק לו באופן רשמי תקליט זהב נוצץ. חברת התקליטים סי.בי.אס לא נשארה אדישה להצלחה וארגנה לכבודו מסיבה אקסקלוסיבית במסעדת "דראגסטור" בתל אביב. האורחים ברי המזל נהנו מגימיק קולינרי בדמות עוגיות שעוצבו כתקליטונים שחורים, בעוד מתי עצמו נצפה כשהוא מתענג על פינה קולדה – המשקה שהפך ללהיט של אותה שנה – מתוך גביע זכוכית ענק, וחגג את ההצלחה המסחררת של התקליט שכלל חידושים לשירים עבריים אהובים.

דיסקו בעזרת השם

אם כבר הזכרנו חגיגות, אי אפשר היה להתעלם מהטרנד המוזר והמקפיץ של התקופה: ה"חסידיסקו". השילוב בין פסוקים מהמקורות לקצב הדיסקו המערבי הגיע לשיאו עם צאת התקליט החדש של להקת ברוש והזמרת ריקי גל. חגיגת ההשקה משכה אליה את כל הידוענים של התקופה, שלא יכלו לעמוד בפני הקצב (או הסקרנות) ופצחו בריקודים סוערים לצלילי הלהיטים שעובדו על ידי בני נגרי. מי אמר שאי אפשר לרקוד דיסקו בציצית וג'ינס צמוד?

המרד של סקסטה

אבל לא הכל היה נוצץ וורוד בעולם הבידור. בנות להקת סקסטה המצליחה מצאו את עצמן במרכזה של דרמה משפטית קטנה. הלהקה, שהייתה חתומה על חוזה דרקוני עם חברת התקליטים "ישראדיסק", הייתה מוגבלת מאוד בהופעותיה החיצוניות. הרוחות סערו ונשמעו צעקות רמים במסדרונות כאשר אחת מזמרות הלהקה "העזה" לחרוג מהשורה ולהשתתף בהפקה החיצונית של המחזה המוסיקלי "המפוזר מכפר אז"ר", המבוסס על ספרה של לאה גולדברג. נראה שגם בעולם הזוהר, חוזים נועדו כדי להישבר – או לפחות כדי לריב עליהם בקול רם.

הפלונטר של פורטיס

באולפני טריטון, הרחק מהמיינסטרים המלוקק, סיים רמי פורטיס את הקלטות תקליט הבכורה שלו, יצירה רועשת ובועטת שהוקלטה במהירות שיא. השאלה הגדולה הייתה כיצד לקרוא ליצירה הפרועה הזו. מי שנחלץ לעזרה היה לא אחר מאשר דני סנדרסון, שהבין את הבלגן המאורגן ויעץ לפורטיס לקרוא לתקליט בשם הקולע "פלונטר". זו הייתה יריית הפתיחה של עידן הפאנק בישראל, גם אם הקהל הרחב עדיין לא לגמרי ידע איך לאכול את זה.

רוק בצריף החוף

אם רציתם לברוח קצת מהעיר הגדולה ולפגוש רוק מחוספס ואמיתי, הייתם צריכים להצפין לנתניה. שם, בצריף מבודד ליד חוף הים, חיו ויצרו חברי להקת "גן עדן". הלהקה, שחיה בקומונה מוסיקלית, יצרה רוק ישראלי מקורי שנשם את המציאות המקומית. ההתבודדות השתלמה, והקהל הישראלי החל לזמזם את השיר החדש והקליט שלהם שהתנגן ברדיו ללא הפסקה, "חיכיתי בשדרה", שהוכיח שאפשר לעשות רוק מצוין גם מחוץ לתל אביב.

אריאל זילבר חוזר לשורשים

בחזרה לתל אביב, אריאל זילבר סיפק רגע של נחת במופע טלוויזיוני מיוחד שצולם באולם "צוותא" יחד עם להקת ברוש. מאחורי הקלעים נרשם מפגש בין-דורי מרגש כאשר הוריו המפורסמים הגיעו לתמוך: אביו, הכנר בן ציון זילבר, ואמו, הזמרת הגדולה ברכה צפירה. זילבר, שלא הסתיר את הערכתו לאמו, סיפר לעבדכם הנאמן בהתרגשות: "היא תמיד האמינה בי ודחפה אותי היכן שרק יכלה". היה זה רגע יפה של סגירת מעגל בין דור החלוצים לדור הרוק.

הדילמה של גידי גוב

גידי גוב, שב-1978 כבר היה כוכב מבוסס בפני עצמו לאחר ימי כוורת העליזים, מצא את עצמו בדילמה מקצועית. בתחילה שקל לוותר על ההשתתפות בסרט הקולנוע החדש "דיזנגוף 99" כדי להתמקד אך ורק בפעילותה של להקתו החדשה, "גזוז". בסופו של דבר, הוא החליט שכן מתאים לו לשלב בין המסך הגדול לבמות והצטרף לצילומים שתיעדו את הווי החיים התל אביבי. מי שניהלה את העניינים ביד רמה הייתה נורית גפן, שגם טיפלה ביחסי הציבור של להקת גזוז וגם לקחה תחת חסותה את הסולנית מזי כהן ודאגה לה למראה חיצוני מוקפד ונוצץ.

כדורסל בארבע-עשרה אוקטבות

ואם תהיתם מה עושים כוכבי הרוק בזמנם הפנוי, מתברר שיוני רכטר, עוד יוצא כוורת מוכשר, מצא פורקן על מגרש הספורט. רכטר נהג להיפגש בקביעות בימי רביעי למשחק כדורסל עם חברו המוסיקאי ושותפו להרכב "ארבע-עשרה אוקטבות", אבנר קנר. עוברי אורח יכלו לראות את שני הענקים המוסיקליים הללו מזיעים ורצים על המגרש, ואתם יכולים להיות בטוחים שהם קלעו הרבה סלים, בנוסף לקליעות מוסיקליות מנצחות שיצרו יחד באולפן.

מצעד הפזמונים החדש

ולסיום, אי אפשר בלי קצת מוסיקה חדשה. הנה מה שתפס את האוזן הישראלית באותו חודש ומילא את גלי האתר:

כמו שזה בא – קובי רכט הפתיע עם שיר חדש וקליט.

ילד רע – שיר בועט מתוך המחזמר המצליח "בני בום", בביצועם המשותף של ריקי גל וויקי תבור.

גוביינא – להקת גזוז הביאה אותה בלהיט פופ מושלם, שיר שחלק מהלחן שלו נכתב כבר בתקופת להקת כוורת וחיכה במגירה לרגע הנכון. המילים המקוריות לשיר הזה היו בכלל באנגלית, ELEVATOR GIRL.

מרי לו – צביקה פיק הפציץ עם להיט דיסקו ענק. מסתבר שאת המילים כתבה אשתו והשותפה ליצירה, מירית שם אור, על עצמה. צביקה לא ידע זאת אלא שנים רבות לאחר מכן.

שיר – הצמד המוכשר אריק רודיך ולאה לופטין שחררו שיר פשוט ויפה שנקרא, ובכן, "שיר".

ננסי – השדרן והבדרן דורי בן זאב השובב הביא שיר מלא הומור בקול פלצט ובחינניות אין קץ על בחורה בשם "ננסי". לא ננסי ברנדס, כן?

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים