רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-25 ביולי בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-25 ביולי (25.7) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "המסעדות שאני אוכל בהן כיום אינן המסעדות שהייתי הולך אליהן לולא הייתי מפורסם. לא הייתי הולך אליהן אפילו אם היה לי את אותו סכום כסף ולא הייתי מפורסם. כי האנשים שהולכים אליהן מעצבנים. לפחות הם לא ניגשים לשולחן שלך והם מעמידים פנים כאילו אינם יודעים מי אתה" (רינגו סטאר, מגזין פלייבוי, שנת 1965).

התקליט הנוכרי של קט סטיבנס שהרתיח את המבקרים. ב-25 ביולי בשנת 1973 יצא התקליט FOREIGNER של קט סטיבנס. מה קרה פה?

בעוד הקהל ציפה לעוד מנה גדושה של בלדות פולק מלטפות ושירי שלום אופטימיים, הוא קיבל במקום זאת יצירה ניסיונית, מאתגרת ובעיקר – זרה. זו הייתה רעידת אדמה בעולם הפופ, והאמן השקט והמופנם נאלץ לצאת מהבונקר כדי להסביר מה לעזאזל קרה פה.  

בשנים שקדמו לכך, קט סטיבנס הפך למתבודד מרצון. הוא מיעט להתראיין, עם חשש תמידי שמילותיו יוצאו מהקשרן ויסולפו. אבל התקליט החדש היה כל כך שונה, כל כך חריג בנוף המוזיקלי שלו, שהוא ידע שאין לו ברירה. הוא היה חייב לדבר, לקוות שהקהל יבין את המסע האמנותי שאליו יצא ויקבל אותו, גם אם בזרועות חשדניות. השוני העצום נבע מכך שסטיבנס הושפע באותה תקופה רבות ממוזיקת רית'ם אנד בלוז אמריקאית ששמע ברדיו, במיוחד של סטיבי וונדר והתקליט שלו, MUSIC OF MY MIND. הוא ראה בתקליט הזה של וונדר קפיצת מדרגה מדהימה שלו - עם הפ'אנק שבא עם סינטיסייזרים. לפתע הוא חש בדיכאון. הוא רצה להביא משהו אחר. אז הוא החליט לזנוח את השפעות הפולק הרגילות שלו כדי לחפש אחר אותו סאונד של מוזיקה שחורה ושורשית, ומכיוון שהרגיש כמו זר בעולם המוזיקה הזה, בחר לקרוא לאלבום "נוכרי".

ההרפתקה התחילה בג'מייקה. אבל אל תטעו, סטיבנס לא טס לאי הקריבי בעקבות התגלות רוחנית או חיפוש אחר מקורות הרגאיי. הסיבה, כפי שהסביר בפשטות, הוא פשוט רצה ליהנות מקרני השמש המלטפות בזמן ההקלטות באולפני "דיינמיק" בקינגסטון. בנוסף לכך, למעבר הייתה גם סיבה כלכלית ופרקטית לחלוטין: סטיבנס הפך לגולה מס, בגלל הצלחתו הגדולה, ועבר לחיות בברזיל ובג'מייקה כדי להתחמק ממדרגות המס הגבוהות במולדתו, בריטניה. הבריחה מהאפרוריות של לונדון הייתה גם בריחה מהמוכר והבטוח. 

בפעם הראשונה, הוא החליט לוותר על שירותיו של המפיק הקבוע והשותף שלו להצלחה, פול סמואל סמית'. סטיבנס טען שסמית', על אף היותו מפיק מחונן, היה פרפקציוניסט באופן כמעט חולני בעוד שהוא רצה סאונד חי יותר, משוחרר יותר, פחות מהונדס. סמית' גם לא התלהב מהרעיון של סטיבנס לשנות את הצליל שלו ולעשות יצירה ארוכה ולא שירים קצרים. צעד דרמטי נוסף היה החלטתו להקליט את האלבום ללא חברו הקרוב והגיטריסט הקבוע שלו מזה שנים, אלאן דייוויס, ששימש עוגן מרכזי בצליל האקוסטי המוכר שלו. אז קט סטיבנס הפיק את האלבום הזה לגמרי בעצמו – לראשונה בקריירה שלו.

אז הוא החליט לשכור נגני נשמה מהשורה הראשונה, כמו הגיטריסט פיל אפצ'רץ'. הסיפור מספר שיום אחד, בזמן נסיעה, שמע סטיבנס ברדיו קטע ארוך ומפותל בנגינתו של אפצ'רץ'. הוא היה מהופנט. "השיר הזה פשוט הלך והשתפר עם כל דקה שחלפה", סיפר איש החתול. באותו רגע הוא ידע: זה האיש שינגן לו בתקליט הבא. הוא רצה את החופש הזה, את התחושה שהמוזיקה נושמת ומתפתחת ללא גבולות, והקיף את עצמו בנבחרת חלומות של נגני אולפן, ביניהם מתופף העל ברנרד פורדי (שניגן עם ג'יימס בראון וארית'ה פרנקלין), הבסיסט פול מרטינז וסקציית כלי הנשיפה של להקת TOWER OF POWER. מאוחר יותר נוספו פטי אוסטין, ברברה מאסי וטאשה תומאס בשירה, יחד עם ג'רי קונוויי והרבי פלאוורס בהקלטות שכבה נוספת של תופים ובס.

סטיבנס בספרו: "הסתגרתי בעולמי והתחלתי לעבוד על רעיון שאפתני, כשאני מלחין ומשלב מנגינות ומוטיבים שונים מלאי נשמה על פסנתר הקיר הלבן שלי. מילים ואקורדים בודדים שונים התערבלו במוחי, ובמהרה עלה בדעתי שניתן לחבר אותם יחד. הכתיבה שלי הייתה מאומצת ומורכבת; הרחק מהפשטות והאלגנטיות של שיריי המוקדמים, הפסנתר הוציא ממני את המלחין המורכב יותר. נראה היה שהמילים שלי קיבלו מעמד נחות יותר מבחינת סדר עדיפויות ומשמעות: "אין מילים שאני יכול להשתמש בהן..." הצהרתי בתחילת יצירת ההבנה והשנהב שלי, FOREIGNER SUITE. זו הייתה תקופה מוזרה אך מרתקת עבורו.

אז התוצאה המרכזית של שיתוף הפעולה הזה היא יצירה אחת שתופסת את כל צדו הראשון של התקליט: FOREIGNER SUITE. מדובר במסע מוזיקלי שאורכו כמעט 18 דקות. באופן אירוני, סטיבנס כלל לא תכנן ליצור סוויטה ארוכה. היא פשוט נולדה באופן טבעי מחיבור של פיסות שירים ורעיונות מוזיקליים שכתב באותה תקופה והתחברו יחד לכדי שלם הגדול מסך חלקיו. השם FOREIGNER נבחר כדי לתאר את התחושה הכללית של זרות וחיפוש, אף שהמילה עצמה כלל לא מופיעה במילות היצירה. שנים רבות לאחר מכן, ב-2009, הסוויטה חזרה לכותרות כשסטיבנס הצטרף לטענות לפיהן להקת "קולדפליי" העתיקה קטע מלודי מתוך אזור הדקה ה-14:30 של הסוויטה הזו לטובת שירם זוכה הגראמי VIVA LA VIDA. למרות הסערה התקשורתית סביב התביעה, סטיבנס הפגין רוח פייסנית, הצהיר שהוא סולח להם והיה שמח לשבת איתם לכוס תה.  

בכל אופן, האווירה בסוויטה היא תערובת מסחררת של סגנונות. יש בה ניחוחות של ג'אז, פולק, מוזיקת נשמה והשפעות קלאסיות, כשסטיבנס עצמו מנגן לראשונה באופן דומיננטי בקלידים שונים – הוא זנח כמעט לחלוטין את הגיטרה האקוסטית לטובת פסנתר, סינטיסייזרים מתוצרת ARP, קלאווינט, ופסנתר חשמלי של RMI. יש שיאמרו שהמעברים בין החלקים השונים חדים מדי ואין קשר אמיתי ביניהם, אך נדמה שזה בדיוק היה הקסם שסטיבנס חיפש. אחרי הכל, גם הביטלס חיברו יחד בצד ב' של התקליט ABBEY ROAD קטעי שירים שלא תמיד היו קשורים זה לזה ויצרו קסם חדש.  

אך התקליט לא היה רק מאתגר מוזיקלית, הוא גם הסתבך בשערורייה לא קטנה. תמונה של סטיבנס שפורסמה באחד העיתונים הציגה אותו עונד לצווארו תליון עם סמל שנראה כמו צלב קרס. הזעם הציבורי היה מיידי וקטלני. מכתבים נזעמים הוצפו למערכות העיתונים. אחד הכותבים אף הציע לסטיבנס, בציניות ארסית, "לדחוף את רכבת השלום שלו (השיר PEACE TRAIN) עמוק לישבנו". סטיבנס מיהר להגן על עצמו וטען בתוקף שמדובר בסמל עתיק יומין, סמל של מזל טוב בתרבויות המזרח, שהיטלר ניכס לעצמו והפך אותו לסמל של רוע וזוועה. הוא ניסה להסביר שהסמל קדום בהרבה מהאסון האנושי של מלחמת העולם השנייה, אך הנזק התדמיתי כבר נעשה. בראיון לרולינג סטון הגיב סטיבנס לתקרית בקור רוח יחסי, ואמר כי הוא שמח שהיא קרתה, מאחר שזו הייתה הזדמנות להראות את המשמעות החיובית והעתיקה מאחורי סמל שרבים מזהים רק עם רוע. הוא הוסיף באירוניה כי עבור כמה אנשים "זו כמובן הייתה הזדמנות מצוינת פשוט להטיח בי קללות".  

אם צד א' היה הפתעה, צד ב' של התקליט היה סטירת לחי מצלצלת עבור רבים. הוא נפתח עם השיר THE HURT (הפגיעה), וכשמו כן הוא, פגע בלא מעט אנשים. במילים החשופות והכנות עד כאב, נראה שסטיבנס מפנה אצבע מאשימה כלפי עצמו. הוא מתאר אמן מזויף שמוכר סיסמאות ריקות של שלום ואהבה, מישהו שהפך למותג. המעריצים, שראו בו נביא של דורם, הרגישו נבגדים, כאילו ירק להם בפרצוף ולעג להערצה הכנה שלהם. עם זאת, ולמרות תחושת הנבגדות של חלק מהקהל, השיר היה ללהיט היחיד באלבום שהצליח להשתחל למצעד ה-40 הגדולים בארה"ב, מה שהוכיח שעדיין נותר כוח מסחרי רב ביצירתו, גם כשהיא כל כך נוקבת.  

אך מבט עמוק יותר מגלה תקליט אמיץ מאין כמותו. סטיבנס בחר במודע לא למחזר את הנוסחה המצליחה שלו. הוא סירב להמשיך לייצר עוד מאותו הדבר, גם כשידע שזה מה שהקהל רוצה. הוא העדיף את הסיכון האמנותי על פני הנוחות המסחרית. זו גדולתו של יוצר אמיתי, כזה שלא מפחד להתפתח, להשתנות ולהפתיע, גם במחיר של אובדן קהל.  

במגזין רולינג סטון לא ריחמו עליו. הביקורת שפורסמה שם הייתה אחת הקטלניות שנכתבו על אמן בסדר גודל כזה: "התקליט הראשון בהפקה עצמית של קט סטיבנס, שחלק גדול ממנו הוקלט בג'מייקה, נכשל כמעט בכל השאיפות המטושטשות שלו", פסק המבקר. "השאיפה הבולטת ביותר הייתה כנראה הניסיון להוסיף איזה רוטב נשמה אוונגרדי לעולם התפל של קט. חוסר האינטגרציה המוחלט בין האלמנטים מחמיר בגלל השירה של קט, שהפכה למרוטשת יותר ויותר. נראה שהוא נחוש להקריב את האיכות ההיפנוטית של סגנון הבלדה שלו לטובת התלהבות רגשית מזויפת שגורמת לו להיחנק מהמילים של עצמו".  

הביקורת המשיכה וקצצה את הסוויטה לגזרים: "היא שופעת מנגינות קטנות, נדושות ובלתי מפותחות, וקטעים מייגעים של מילוי אינסטרומנטלי. זוהי גוש סגנוני של מוטיבים מחוממים ומנותקים של פולק, ג'אז ונשמה. המילים הן מהמנותקות שקט כתב אי פעם". השורה התחתונה הייתה מוחצת: "נראה שהפוטנציאל האמנותי שלו מוצה לחלוטין. מבין כל הזמרים-יוצרים הפופולריים, קט הוא כנראה הפחות אינטליגנטי. הוא מצטיין בתחום קטן אחד של יצירתיות שעובד בצורות מלודיות קצרות שנגזרות ממסורת הבלדה האנגלית והתרחבו אל ניב הפופ הרומנטי. קשה להקשיב לתקליט החדש שלו וכואב לסקור אותו". 

אז זה אולי אינו התקליט המצליח ביותר של קט סטיבנס, אך הוא ללא ספק אחד המסעירים והחשובים בקריירה שלו. פה הוא החליט לפרק הכל ולהתחיל מחדש, לאתגר את הקהל שלו ואת עצמו. הוא אולי היה "זר" באותה תקופה, אבל נאמן לעצמו. ולמרות הביקורות הקטלניות, האלבום זכה להצלחה מסחרית יפה והגיע למקום ה-3 במצעדי המכירות הן בארצות הברית והן בבריטניה, והוכיח שלפעמים הליכה נגד הזרם משתלמת בדרכה שלה. סטיבנס בספרו: "האלבום מעולם לא נשמע בסופו של דבר בדיוק כפי שרציתי, אבל האמירה הייתה ברורה".

כוכב רוק במשרה מלאה: הסיפור המלא על הפרויקט הכי הזוי של הקינקס. ב-25 ביולי בשנת 1974, צולמה לטלוויזיה הבריטית תוכנית שרקח ריי דייויס (מלהקת הקינקס) ושמה STARMAKER, אשר שודרה לבסוף ב-4 בספטמבר של אותה שנה ברשת 'גרנדה' כחלק מסדרת דרמות מוזיקליות של הערוץ.

אי שם קרה דבר מוזר. למרות שמעריציה האדוקים של הקינקס כבר התרגלו לשינוי הכיוון ב"תקופת התיאטרון" המושמצת לעיתים שלהם תחת חברת התקליטים RCA, עם אלבומים קונספטואליים כמו PRESERVATION חלק א' וחלק ב'), ריי דייוויס, המוח הגאוני והפרוע שמאחורי להקת הקינקס, החליט שהגיע הזמן לבלבל את הקהל עם יצירה טלוויזיונית ששאפה להיות אופרת רוק, אבל בפועל נראתה יותר כמו התמוטטות עצבים בשידור. קבלו את הסיפור המלא על STARMAKER, הפרויקט שאפילו היוצר שלו התבייש בו, ושכמעט פירק את אחת הלהקות החשובות בהיסטוריה. זה היה ניסוי אמנותי, ובעיקר, כאב ראש לא קטן לכל המעורבים.

דייוויס, שלא הסתפק בכתיבת השירים ובהלחנתם, לקח על עצמו גם את התפקיד הראשי. הוא גילם דמות בשם "יוצר הכוכבים" האקסצנטרי שמחליף זהויות עם נורמן, רואה חשבון אפרורי ומשעמם למראה, שחי חיים שגרתיים להחריד בפרברים. לצידו, בתפקיד אשתו המסורה והמבולבלת אנדריאה, לוהקה השחקנית ג'ון ריצ'י, שהייתה שחקנית תיאטרון וקולנוע מוכרת בבריטניה והעניקה לפרויקט נופך דרמטי ומקצועי. את הפסקול, איך לא, סיפקו הקינקס במלוא הדרם, בתוספת נגני חיזוק (ביניהם סקציית כלי נשיפה וזמרות ליווי, שהופיעו יחד עם הלהקה שניגנה את הפסקול בלייב באולפן).

אבל כאן העלילה מסתבכת. מתברר שנורמן, רואה החשבון החביב, הוא לא בדיוק מי שהוא נראה. למעשה, הוא כוכב רוק מצליח ומוכר, שהחליט לעשות מעשה קיצוני: להתנתק מחיי הזוהר, מהמעריצות הצורחות ומהלימוזינות המפוארות, ולהתחפש לאדם רגיל מהשורה. המטרה, לדבריו, הייתה למצוא השראה חדשה לכתיבת שירים מתוך חיי היומיום הפשוטים. הוא רצה להרגיש את הדופק האמיתי של האנשים, לחוות את התסכולים הקטנים והשמחות הגדולות של האזרח הקטן, וכל זאת כדי לזקק את החוויות הללו לכדי יצירת מופת מוזיקלית. באופן טבעי, ככל שהניסוי הזה נמשך, שתי הזהויות של נורמן – כוכב הרוק והאיש הפשוט – החלו להתנגש ולהתערבב זו בזו, מה שיצר שורה של מצבים קומיים ודרמטיים כאחד, כשהשיא המוזיקלי והרגשי מתבטא בשירים נהדרים שהפכו לפנינים נסתרות בקטלוג הלהקה, כמו ORDINARY PEOPLE ו-A FACE IN THE CROWD.

ריי דייויס אמר אז דברים לקידום התוכנית הזו: "קיבלתי את הרעיון הזה לראשונה באמריקה. בניו יורק כולם ממש נמצאים בעסקי השעשועים. מלצרים, נערי מעלית, אפילו עורכי דין. מסרתי תצהיר; הייתי מעורב באיזו התדיינות משפטית שם וזה היה בדיוק כמו תסריט. ישבתי שם, כמו אידיוט, בין עורכי הדין האלה, והדיאלוג היה ישר מתוך 'פרי מייסון'. ואתמול בלילה עשיתי ראיון רדיו עם איזה בחור. הוא לא רצה לראיין אותי. החיים שלו התבססו על להפוך את עצמו לפופולרי. לשמור על הרייטינג שלו גבוה. לא היה לו זמן לדבר על הדברים שאני כותב. הוא העמיד פנים שהוא אוהד מנצ'סטר יונייטד, ובמקרה אני אוהד מנצ'סטר יונייטד כבר הרבה זמן. אמרתי 'אל תדבר על זה בשידור כי אני יודע על זה יותר ממך. תדבר על התקליטים שלי, כי כנראה אתה יכול להסתכל על העבודה שלי בצורה אובייקטיבית.' אבל הוא לא עשה זאת.

עכשיו, זה ישפיע על בחור כזה כי החיים שלו מכוונים להיות פופולרי. בטח, כשהתקליט הראשון שלנו הגיע למקום הראשון ואז היה לנו את התקליט הכושל הראשון שלנו הייתי קצת מפוחד. רק בגלל שאז, הכל היה מכוון להצלחה. היו לי שלושה מנהלים, סוכן, מוציא לאור, כל האנשים האלה שישבו מאחורי, עמדו מעליי, וכישלון אומר שהם לא ידברו איתי באותה צורה. בקולג' לאמנות עשיתי קורס תיאטרון. חשבתי: 'זה לא בדיוק מה שאני רוצה'. כשהתחלתי, רציתי להיות נגן גיטרה. רציתי להיות טל פארלו. אבל הוא התחתן עם איזו אישה עשירה ולא עבד שוב. ואז ללהקה שלי לא היה זמר, אז זה מה שעשיתי. הכל קרה בטעות. אבל כשהסתכלתי על מה שמחכה לפניי, חשבתי, טוב, זהו זה. אני יכול לעשות משהו עם עצמי. אולי אפילו למצוא בזה עבודה קבועה. במובן מסוים אני מחפש... עבודה. משבצת. בגלל זה אני ממשיך. מעולם לא הייתי מצליח מאוד, אני לא עשיר מאוד, אבל הפכתי את זה לעבודה במשרה מלאה. בזמן הזה בשנה הבאה אני עדיין אכתוב שירים".

הרעיון עצמו היה שאפתני ומקורי, אבל הביצוע של הפרויקט, איך לומר, קצת פחות. זמן לא רב לאחר שהתוכנית שודרה, הודה דייוויס בראיון נדיר בכנותו: "לא רציתי לראות את זה. ידעתי שזה הולך להיות רע. זו לא היתה אשמת המפיק או הבמאי, פשוט נדחקנו לשעת שידור בלתי אפשרית, מאוחר בלילה, אי שם בין תוכנית על גינון לשידור חוזר של משחק קריקט. מי בכלל היה ער לראות את זה?". האמת היא, שהפרויקט כולו הרגיש כמו רעיון שנולד בראשו של דייוויס, אבל לא ממש תורגם נכון למדיום הטלוויזיוני. התוצאה היתה מבולגנת, לעיתים מביכה, ולא ממש הצליחה להעביר את המסר המורכב שדייוויס כיוון אליו, הרבה בגלל השילוב המבלבל של צילום מול קהל חי באולפן שצפה בהופעה לבין קטעי משחק מתוסרטים, מה שיצר תחושה של שעטנז טלוויזיוני.

אם חשבתם שרק ריי יצא מאוכזב מהעסק, חכו שתשמעו מה היה לאחיו הגיטריסט בלהקה, דייב דייוויס, להגיד בנושא. הוא תיאר כיצד צוות ההפקה הבריטי התייחס אליו ולשאר חברי הלהקה – הבסיסט ג'ון דלטון המתופף מיק אייבורי והקלידן ג'ון גוסלינג בזלזול משווע, כאילו היו בסך הכל נגני ליווי זולים בהצגה של איש אחד. "הרגשנו כמו תפאורה אנושית", כתב. "כל המצלמות היו על ריי, כל תשומת הלב הופנתה אליו. אנחנו נדחקנו לפינה חשוכה של הבמה, בקושי נראינו. זה הרגיש כאילו אנחנו לא חלק מהלהקה שלנו".

התסכול של דייב היה עמוק וכואב. הוא ראה כיצד אחיו הגדול, שותפו ליצירה וחברו (או אויבו, תלוי איך מסתכלים על זה...) הטוב ביותר, מקבל את כל אור הזרקורים והתהילה, בזמן שהוא ושאר חברי הקינקס, שהיו חלק בלתי נפרד מהצליל הייחודי של הלהקה, נדחקו לשוליים והפכו כמעט לבלתי נראים. המתח הזה, שליווה את האחים דייוויס עוד מהקמת הלהקה, הגיע לנקודת רתיחה כשדייב נאלץ להתמודד עם שירים תיאטרליים שדחקו הצידה את עבודת הגיטרה המנסרת שאפיינה אותו בתחילת הדרך. הוא סיכם את הפרשה הזו כאחד המשברים הגדולים והמשמעותיים ביותר בתולדות הלהקה, רגע של שבר שאיים לפרק את המרקם העדין של היחסים ביניהם.

למרות הכישלון הטלוויזיוני הצורב, הסיפור של STARMAKER לא נגמר כאן. ריי דייוויס, בנחישות האופיינית לו, לא ויתר על הרעיון. הוא לקח את השירים והקונספט מהתוכנית והפך אותם לתקליט קונספט שלם, ששוחרר עם הקינקס כשנה לאחר מכן תחת השם THE KINKS PRESENT A SOAP OPERA. התקליט לא זכה להצלחה מסחרית מסחררת במולדתו אנגליה, שם התרסק ולא נכנס למצעדים כלל, אך להפתעת כולם זכה להצלחה יחסית בארה"ב כשהגיע למקום ה-51 המכובד בבילבורד. זו הייתה תקופה בעייתית ללהקה, שאיבדה חלק ניכר מקהל הרוק המסורתי שלה לטובת שאיפות תיאטרליות, אך במבחן הזמן השאירה אחריה פרויקטים מרתקים שמספקים היום חומר זהב להיסטוריונים של הרוק.

פיטר גרין - איננו. ב-25 ביולי בשנת 2020 מת בשנתו פיטר גרין, בגיל 73 - מייסד להקת פליטווד מאק ומיסודות הבלוז הלבן. הנה הגיטריסט שנגע בפסגה, צלל לתהומות וחזר כדי לנגן את הבלוז.

פיטר גרין, איש של ניגודים, היה ידוע בצניעותו כמעט כמו בווירטואוזיות שלו. "אני אוהב לנגן לאט ולהרגיש כל תו", אמר פעם, במשפט שמסכם אולי יותר מכל את גישתו הייחודית לגיטרה. לא היו אצלו זיקוקי דינור טכניים לשם ההתרברבות, אלא נשמה טהורה שנשפכה דרך ששת המיתרים. הוא היה הכוח היצירתי והמניע מאחורי פליטווד מאק בגלגולה המקורי, זה שהיה שקוע עמוק בבלוז הבריטי המחוספס.

ההערכה אליו חצתה יבשות וסגנונות. גדול הגיטריסטים, בי.בי. קינג, שהיה אחד ממקורות ההשפעה הגדולים על גרין, לא חסך במחמאות והכריז: "יש לו את הטון הכי מתוק ששמעתי אי פעם. הוא היה היחיד שגרם לי להזיע". קינג אף הזמין את חברי פליטווד מאק הצעירה להקליט יחד איתו ועם אגדות נוספות באולפני CHESS בשיקגו, חוויה שהיוותה חותמת איכות אדירה עבור הלהקה. כשמלך הבלוז בכבודו ובעצמו מודה שאתה מאתגר אותו, כנראה שאתה עושה משהו נכון.

הוא נולד כפיטר אלן גרינבוים ב-29 באוקטובר 1946 בלונדון למשפחה יהודית, וספג את אווירת שכונת וייטצ'אפל התוססת. את צעדיו הראשונים עם הגיטרה עשה כבר בבית הספר היסודי, לאחר שאחיו הגדול, מייקל, לימד אותו את האקורדים הראשונים שלו, וכנער כבר ניגן בלהקות שונות. אחת מהן, SHOTGUN EXPRESS, הייתה הרכב נשמה בסגנון מוטאון, ובין חבריה ניתן היה למצוא זמר צעיר ואנרגטי בשם רוד סטיוארט. המסלול המטאורי שלו המשיך כשהצטרף לג'ון מאייאל והבלוזברייקרז, שם נכנס לנעליים הגדולות, פשוטו כמשמעו, של אריק קלפטון שעזב. בשנת 1967 הוא הטביע את חותמו הבלתי נשכח בתקליט המשפיע של אותו הרכב - A HARD ROAD, שם גם התבלט במיוחד הקטע האינסטרומנטלי פרי עטו THE SUPERNATURAL, שהציג לעולם את צליל הסאסטיין (השהיית הצליל) הארוך שהפך לסימן ההיכר המובהק שלו.

מאייאל, שזיהה את היהלום שבידיו, העניק לגרין "אור ירוק" - זמן אולפן במתנה ליום הולדתו בשנת 1966. גרין לא בזבז זמן, ועם חבריו לבלוזברייקרז, מיק פליטווד בתופים וג'ון מקווי בבס, הקליט קטע אינסטרומנטלי לו קרא בפשטות "פליטווד מאק". השם הזה, חיבור של שמות המשפחה של חטיבת הקצב, הפך תוך זמן קצר לשמה של אחת הלהקות המצליחות בהיסטוריה. פליטווד מאק המריאה, וגרין הפך לכוכב ענק. אך כגודל ההצלחה, כך גם היה גודל הסכנה. הנפילה שלו קרתה בגלל ללילה אחד גורלי.

התאריך הוא 22 במרץ 1970. הלהקה נוחתת במינכן, גרמניה, להופעה במקום שנקרא CIRKUS KRONE BAU. לאחר ההופעה, קיבלו גרין ואיש הצוות הטכני, דניס קין, הזמנה מפתה לבלות בקומונה היפית מחוץ לעיר, שנקראה HIGHFISTCH-KOMMUNE, והורכבה מצעירים רדיקליים ודמויות שוליים מקומיות. השניים התגנבו לשם, בזמן ששאר חברי הלהקה חזרו למלון. בקומונה, הסיפור קיבל תפנית אפלה. לתוך כוסות היין שהוגשו להם טופטפו, ללא ידיעתם, טיפות של LSD.

קין סיפר מאוחר יותר שהזכרון היחיד שלו מהמקום הוא שגרין ניגן בגיטרה ושהמוסיקה שבקעה ממנו הייתה נוראית. קין הצליח, אחרי כמה שעות, לחמוק איכשהו מהקומונה ולחזור למלון בו שהתה שאר הלהקה. שם חיכו לו חברי להקה עצבניים ומנהל להקה שהיה עוד יותר עצבני. כששמעו מה קין סיפר להם, הם רצו מהר ובהיסטריה לכיוון הקומונה על מנת להציל את גרין. כשהגיעו אל הקומונה הם מצאו את גרין בטריפ עמוק של אל אס די וגררו אותו משם. הם גילו לחרדתם שמנהיגם הפך ב-24 השעות האחרונות לאיש אחר לגמרי, שכן הסמים שימשו ככל הנראה כזרז להתפרצות מחלת הסכיזופרניה שהייתה רדומה אצלו. הוא פרש מהלהקה זמן קצר לאחר מכן.

במופעים האחרונים שלו עם פליטווד מאק, הוא הופיע לפעמים בחלוק נזיר עם צלב גדול סביב צווארו; הוא גם דחק בשאר חברי הלהקה לתרום את רווחי הלהקה לצדקה. הם לא הסכימו. "אני רוצה לשנות את כל חיי, באמת, כי אני בכלל לא רוצה להיות חלק מהעולם המותנה, וכמה שיותר מהר ברצוני לצאת מזה", אמר לעיתון NME.

באפריל 1970, הוא פירט את הסיבות לעזיבתו: "יש הרבה סיבות לעזיבתי את הלהקה. הסיבה העיקרית היא שהגיע הזמן שלי לשינוי. אני רוצה לשנות את כל חיי. נמאס לי להיות חלק מהעולם שכובל אותי. מה שהכי חשוב לי הוא להקשיב לאלוהים. אני לא רוצה יותר להיות חלק מפליטווד מאק. לא רוצה יותר להיות מתוסכל. רק להיות חופשי לעשות את מה שבא לי. יש עכשיו מהפכה באוויר. אני רוצה להיות חלק מזה. אני רוצה להיות רק בלהקה בה שאר החברים חשים כמוני. בלהקה שארכיב נעשה המון מופעים חינמיים. לא צריך כסף. אני רוצה להרגיש את המוזיקה במאה אחוז. אני רוצה לקרב אנשים לאלוהים ולשלום. בכל מקרה כבר לא הייתי האיש המוביל בפליטווד מאק. הם קיצצו אותי. בהתחלה זה היה כיף בלהקה אבל לפתע כולם רצו להיות בקו המוביל ונאלצתי פעמים רבות לסגת על הבמה כדי לתת גם להם להתבטא. כך שעזיבתי לא ממש תשפיע על הלהקה והיא תוכל להתקיים גם בלעדיי".  

הכלי המרכזי שדרכו ביטא את הגאונות שלו היה גיטרת גיבסון לס פול משנת 1959, שזכתה לכינוי החיבה GREENY. הגיטרה הייתה בעלת סאונד ייחודי ובלתי ניתן לחיקוי בזכות טעות בעת התיקון שלה: הפיקאפ של הצוואר הורכב הפוך, מה שיצר צליל שהעניק לגיטרה גוון קסום. לאחר שעזב את הלהקה, הוא מכר את הגיטרה בסכום זעום לגיטריסט האירי גארי מור, תוך שהוא מתעקש לקבל ממור רק את הסכום שהוא בעצמו שילם עליה במקור – כמאה וקצת לירות שטרלינג. כיום, הגיטרה המפורסמת נמצאת בבעלותו של קירק האמט מלהקת מטאליקה.  

ב-15 במאי 1970 יצא הסינגל האחרון של פליטווד מאק עם גרין, THE GREEN MANALISHI, שיר ביקורת נוקב על כסף ותאוות בצע, שנכתב ממעמקי החרדה והבלבול שלו, בעקבות חלום בלהות בו חזה בכלב ירוק שמייצג את הרדיפה אחר ההון. ג'רמי ספנסר, הגיטריסט השני בלהקה, התקשה להתחבר לכיוון החדש: "ממש לא אהבתי את המוזיקה שפיטר התחיל פתאום לנגן. הוא התחיל לג'מג'ם כל מיני דברים לא ברורים. פיטר רצה לעזוב ואמר לי שאקח את ההנהגה, אבל אני ממש לא רציתי את האחריות הזו עליי".  

לאחר תקליט סולו ראשון וניסיוני, THE END OF THE GAME, שהתקשה למצוא קהל (שכן הוא הוקלט כולו באלתור ספונטני לילי ללא שום מבנה שירים מסורתי), ואף הופיע בתוכנית 'טופ אוף דה פופס' (עם קטע אינסטרומנטלי ולא מסחרי בשם HEAVY HEART) - הוא פרש כמעט לחלוטין. בשנת 1972, בצעד שהדהים את כולם (אילולא ידעו על כך), הוא הגיע לישראל והתנדב בקיבוץ משמרות. נטען שאיש מחברי הקיבוץ לא זיהה את כוכב הרוק הבריטי שעסק בהעברת צינורות השקיה בשדות והתגורר בצריף קטן. לאחר חצי שנה חזר לאנגליה, שם הידרדר מצבו. הוא עבד כקברן, ומוחו, כפי שתיאר זאת, לא הפסיק להריץ מחשבות במהירות מסחררת שלא נתנה לו מנוח.  

השפל הגיע בינואר 1977. הוא נשלח למוסד לחולי נפש אחרי תקרית בה איים על רואה החשבון שלו עם רובה כי סירב לקבל המחאה עם תמלוגים מהקלטות עבר עם פליטווד מאק בסך 30,000 ליש"ט. בפועל, הרובה שבו החזיק גרין כלל לא היה טעון, והוא הסביר מאוחר יותר שהמטרה היחידה שלו הייתה לגרום לרואה החשבון להפסיק לשלוח לו כסף, שאותו תפס כדבר טמא. הוא אובחן כסכיזופרני וציפורני אצבעותיו גדלו כך שכבר לא יכל לנגן בגיטרה.

בשנת 1978 התחתן עם שחקנית קנדית, ג'יין סמואלס והם התגרשו בשנת 1979. הוא הותיר אחריו את בתם רוזבוד סמואלס-גרינבאום. הוא חזר להקליט בשנת 1979 ויצא עם התקליט המצוין IN THE SKIES, שזכה להצלחה ביקורתית והשתתף בו בין היתר הגיטריסט סנואי ווייט.

בליל ה-25 בדצמבר 1980, תועד ג'אם סשן היסטורי באולפני "אשל" ברחוב פרוג בתל אביב. גרין ניגן עם להקה מקומית שכללה את המתופף יוסי בוזין, הגיטריסט שמעון הולי, הבסיסט קובי הס, הקלידן פימה שוסטר והזמר עופר אקרלינג. כתב להיטון, אורי אלוני, שנכח במקום, ציטט את גרין: "זו הייתה חוויה מיוחדת במינה. פעם ראשונה בחיי שניגנתי בלוז עם להקה שבה כולם יהודים. היה לי קצת מוזר לראות מישהו מנגן את הבלוז ומחייך".

הקשר הישראלי לא תם. בשנת 1985 הוא שב להופיע בארץ במסגרת "פסטיבל הכוכבים" הכושל. הוא תועד יושב לבדו, אבוד ומבולבל, בלובי של מלון קרלטון בתל אביב, בזמן שההפקה כולה קרסה מסביבו.

בשנים שלאחר מכן, גרין ידע עליות ומורדות, הקים את להקת SPLINTER GROUP, זכה להכרה מחודשת ואף נכנס להיכל התהילה של הרוק'נ'רול בשנת 1998, בטקס בו הציג אותו קרלוס סנטנה - מי שהפך את שירו של גרין BLACK MAGIC WOMAN ללהיט בינלאומי ענק. אך סיפורו יישאר תמיד סיפור על כישרון פנומנלי וקורבן טרגי של תרבות הסמים. פיטר גרין מעולם לא חזר להיות באמת אותו אדם.

קבלו סיפור ירוק אישי... ספטמבר בשנת 2002. אני בלונדון. מטייל לבד. יונק עוד פעם את העיר האהובה עלי. ויום אחד אני מגיע לקאמדן האהובה עלי אז. לאחר יום של סיבובים אני מחליט לקנח במועדון שנקרא ג׳אז קפה. כי שמעתי שיש שם הופעות נחמדות. שואל בקופה מי מופיע היום. ״פיטר גרין״, עונים לי. וואללה?! ידעתי מי הוא כי היו לי כבר כמה תקליטים ישנים שלו עם פליטווד מאק. אז ברור ששילמתי כרטיס ונכנסתי להתמקם צמוד לבמה. מול עמדת הגיטרה. לאחר ציפיה קלה החלה ההופעה. ופיטר גרין ולהקתו (ספלינטר גרופ) ניגנו רק לי. בלוזים אדירים. גרין בקושי שר אבל הגיטרה שלו שרה ועוד איך! אלבטרוס היה שם והתעופף מעליי בגאווה. גם הגרין מנאלישי היה נהדר, עוצמתי ומכשף. וגם איש העולם הגיע למועדון בגרסה אינסטרומנטלית. אשת הקסם השחור לא התאפרה והתייצבה אבל קיבלתי במקומה מנה נהדרת של צלילים. גרין היה עתיר רגש ומיקוד. ראיתי שהוא נהנה לנגן ממש מטר מולי. אני מביט בו והוא מביט בי. הופעה בלתי נשכחת. יצאתי משם מרחף.

בעיתון איבנינג סטנדארט פורסמה לאחר מכן ביקורת על ההופעה שראיתי: "נדיר שכותרת של שיר היא כל כך הולמת, שכן "אלבטרוס" נותרת הציפור הגדולה שתלויה על צווארו של פיטר גרין. הקטע האינסטרומנטלי הקלאסי ההוא העניק ללהקתו פליטווד מק להיט במקום הראשון, אך העיב על הקריירה של גרין כגיטריסט בלוז וירטואוז שיכול היה להתחרות באריק קלפטון. כשהוא מעורפל מסמים, אין זה פלא שהוא עזב את הלהקה כדי לחפור קברים. גרין המשיך והוציא כמה תקליטי סולו שניתן היה לדלג עליהם ונמנע מהבמה במשך 20 שנה, ללא הסבר הולם מדוע נעדר לתקופה כה ארוכה. אמש, בנדנה שחורה הסתירה את מצחו ומשכה לאחור רעמה של תלתלים ארוכים ואפורים, כשרק זיכרון עמום נותר מכוכב שנות השישים הרזה וכהה-השיער. אף על פי כן, השירים המוכרים יותר של גרין שלטו במופע של הספלינטר גרופ. ביצוע שגרתי, אך עדיין מדהים, ל"אלבטרוס" זכה לקבלת פנים נלהבת.

עם זאת, כבר מההתחלה, גרין ניתב את הקהל הרחק מבלוז-החלל של ה"מק". במקום זאת, הוא רצה לעורר לחיים את השירים שהכירו לו את הז'אנר. עם קול שנשמע כאילו בלע שביל עפר מאובק של המיסיסיפי, גרין העלה באוב את רוחות הדלתא של אלמור ג'יימס ווילי דיקסון, אך מעל לכול, את הטרובדור המיוסר המקורי, רוברט ג'ונסון. כשגרין פגע בתו הנכון, הזרימה חסרת-התקדים שלו עדיין עוררה צמרמורת. למרות זאת, ברוב הפעמים, גרין נראה איטי במחשבה. ידיו רצו מעלה ומטה על צוואר הגיטרה בחיפוש לשווא אחר אחיזה, בזמן שהלהקה מילאה את החסר. לא שהספלינטר גרופ היו רק להקת ליווי. שלושה מתוך חמשת האנשים על הבמה כתבו שירים כדי לשמור על רעננות המופע. את רובם גרין החריב, מלבד השיר REAL WORLD של הבסיסט פיט סטראוד. סדקים כאלה במופע יצרו תחושה אינטימית ונעימה, במרחק מיליון מייל מההופעות הקבועות של קלפטון באלברט הול. שהייתו הממושכת של גרין בקור משמעותה שסגנונו נשמר כאילו הוקפא בזמן, וזה ממש לא היה דבר רע".

המון תודה לך על הבלוז, גריני!

כוכב נולד? או סתם בלונדיני עם שיער ארוך? ההופעה המשוגעת הראשונה של דייויד ג'ונס (בהמשך - דייויד בואי). ב-25 ביולי בשנת 1964 הופיע דייויד ג׳ונס את הופעת הבכורה שלו עם להקת THE MANISH BOYS.

התאריך הוא 25 ביולי 1964. המקום: בסיס של חיל האוויר המלכותי בבדפורדשייר, בריטניה. על הבמה עומדת להקה צעירה ונמרצת העונה לשם THE MANISH BOYS, ובראשה סולן חדש ורזה, נער בן 17 עם שיער בלונדיני. שמו הוא דייויד ג'ונס, ואף אחד מהחיילים הממורמרים בקהל לא יכול היה לתאר לעצמו שהילד הזה, שספג מהם קריאות גנאי וקללות על התסרוקת שלו, יהפוך יום אחד לדייויד בואי וישנה את פני המוזיקה לנצח.

זה היה הלילה הגדול, ההופעה הראשונה של ג'ונס עם ההרכב החדש שלו, והאווירה הייתה חשמלית, אבל לאו דווקא מהסיבות הנכונות. בעוד הלהקה הצעירה ניסתה להרעיד את המקום עם רית'ם אנד בלוז מחוספס ובועט, חלק מהנוכחים במדים התעניינו יותר באורך השיער של הסולן מאשר ביכולותיו הווקאליות. הערות כמו "גברת, תורידי את השיער מהפנים!" ושלל בדיחות קרש על חשבון המראה שלו נזרקו לעבר הבמה. אבל ג'ונס, נחוש וחדור מטרה כבר אז, ניסה שלא לתת לרעשי הרקע להפריע לו. למעשה, ההקנטות והביקורות על שערו היו כל כך שכיחות בבריטניה השמרנית של אותם ימים, שכמה חודשים מאוחר יותר, בנובמבר 1964, הקים ג'ונס (כגימיק יחצ"ני משעשע) את "האגודה למניעת אכזריות כלפי גברים ארוכי שיער". היוזמה הזו אף זיכתה את הנער בן ה-17 בהופעתו הראשונה אי פעם בטלוויזיה, בתוכנית TONIGHT של רשת ה-BBC, שם הגן ברצינות תהומית על זכותם של צעירים להאריך שיער.

רק שישה ימים קודם לכן, ב-19 ביולי, התרחש הסיפור המשעשע שהוביל לרגע הזה. האודישן ללהקת THE MANISH BOYS לא נערך באולם חזרות מפואר, אלא בסלון ביתו של נגן כלי הנשיפה של הלהקה, פול רודריגז. חברי הלהקה, שחיפשו נואשות סולן חדש שיכניס בהם רוח חיים לאחר שעזב אותם סולנם הקודם, לא ידעו מה לצפות כשהופיע מולם נער בריטי צנום, חיוור למדי, עם שיער בלונדיני ארוך וחיבה אופנתית לבגדי זמש (אותם רכש בקרנבי סטריט בלונדון, מעוז אופנת תת-תרבות ה"מוד" של אותם ימים).

האכזבה הראשונית הייתה ברורה על פניהם. הם הביטו זה בזה במבטים תוהים, אבל אז הם התחילו לנגן. מהרגע שדייויד ג'ונס פתח את פיו ושחרר את קולו העוצמתי והייחודי, כל הספקות נעלמו כלא היו. האנרגיה בחדר השתנתה לחלוטין. הוא לא היה זמר הנשמה השחור שהם דמיינו לקבל אליהם, אבל היה לו משהו אחר, משהו מהפנט וכריזמטי שאי אפשר היה להתעלם ממנו – תוצאה ישירה של הערצתו העצומה לזמרי נשמה אמריקאים ולליטל ריצ'רד בפרט, שהשפיעו עמוקות על אופן ההגשה הדרמטי שלו. הכימיה הייתה מיידית. תוך דקות ספורות, חברי הלהקה המנוסים הבינו שהם מצאו את היהלום הלא מלוטש שחיפשו.

ההפתעות לא הפסיקו שם. זמן קצר לאחר שהצטרף, גילה רודריגז, נגן הסקסופון של הלהקה, לתדהמתו שהחבר החדש והצעיר לא רק שר מדהים, אלא גם מנגן בסקסופון טוב יותר ממנו. ג'ונס, שלמד לנגן בכלי עוד קודם לכן אצל סקסופוניסט הג'אז רוני רוס (אנקדוטה מדהימה: אותו רוני רוס יסגור מעגל היסטורי כשמונה שנים לאחר מכן, כשינגן את סולו הסקסופון האייקוני בשיר WALK ON THE WILD SIDE של לו ריד, שאותו בואי הפיק ב-1972), הפגין יכולות מרשימות שהשאירו את חבריו החדשים פעורי פה והוסיפו עומק ואיכות לסאונד של ההרכב.

הלהקה הזו שרדה יחד חודשים ספורים בלבד, אך במרץ 1965 הם הספיקו להקליט סינגל אחד יחיד בהשתתפותו של בואי – גרסת כיסוי ל-I PITY THE FOOL. בשיר הזה מתארח כנגן אולפן אלמוני לא אחר מאשר ג'ימי פייג' (לימים גיטריסט לד זפלין), שניגן את סולו הגיטרה והעניק לנו עוד פיסת היסטוריה מרתקת במסע של בואי אל הצמרת.

החשמל באוויר, הגיטרה ביד והקהל בהלם: הרגע שבו בוב דילן חישמל את הפולק ושינה את פני המוזיקה. ב-25 ביולי בשנת 1965 צעד בוב דילן על הבמה בפסטיבל ניופורט. לגופו ג'ינס וז'קט שחורים. לרגליו מגפיים שחורים...

ניופורט, רוד איילנד – התאריך הוא ה-25 ביולי 1965, ואווירת פסטיבל הפולק של ניופורט רגועה ושלווה, כמעט קדושה. רק יום קודם לכן הופיע דילן בסדנת פולק מסורתית ואקוסטית בפסטיבל, כך שהציפייה של הקהל הייתה להמשך ישיר של אותו סגנון מוכר. הקהל, המורכב מטהרני פולק, היפים חולמניים וצעירים אידיאליסטים, ממתין בכיליון עיניים לעלייתו לבמה של נביאם, דובר הדור, האיש שהגדיר מחדש את שירי המחאה – בוב דילן. אך איש מהנוכחים באותו ערב קיצי לא יכול היה לתאר לעצמו שהם עומדים לחזות לא בהופעה, אלא ברעידת אדמה מוזיקלית שתהדהד במשך עשורים.

דילן צעד אל קדמת הבמה, והכל נראה כשורה בתחילה. הוא לבש את "מדי הקרב" הלא רשמיים שלו: ג'ינס שחורים צמודים, ז'קט עור שחור ומגפיים שחורים תואמים. אבל אז, משהו בצל של השמש השוקעת נראה אחרת. בידו של דילן לא הייתה נתונה גיטרת מרטין אקוסטית, ידידתו הנאמנה. במקומה הוא אחז בכלי שנראה זר ומאיים בסביבה הפסטורלית הזו: גיטרה חשמלית מסוג פנדר סטרטוקאסטר בגימור "סאנברסט" משנת 1964 (פריט היסטורי שנעלם למשך כמעט 50 שנה, עד שאותר ונמכר במכירה פומבית בשנת 2013 תמורת קרוב למיליון דולר). בראשו התנגנה הידיעה הברורה שהוא עומד לשחרר לאוויר בשורה מוזיקלית חדשה, כזו שתטלטל את עולמם של מאמיניו.

הקהל חש מיד שמשהו אינו כשורה. רחשים של אי נוחות עברו בין אלפי הצופים. גיבור הפולק שלהם, זה ששר על רוחות משתנות ועל תשובות שנישאות ברוח, עמד שם עם סמל הרוק המסחרי והרועש. בעוד דילן כיוון את מיתרי הגיטרה החשמלית, המתח באוויר הפך סמיך. ואם זה לא הספיק כדי לעורר את חמתם של שוחרי הפולק האקוסטי, המכה השנייה הגיעה מיד. על הבמה, לצידו של דילן, התייצבה להקה שלמה. הם לא היו שם לקישוט. הגיטריסט מייק בלומפילד, הקלידן אל קופר, הבסיסט ג'רום ארנולד, מתופף בשם סם ליי ופסנתרן בשם בארי גולדברג. בניגוד למיתוס, לא כולם היו חברי להקת הבלוז של פול באטרפילד: רק בלומפילד, ארנולד וליי הגיעו מהרכב זה, בעוד שקופר וגולדברג גויסו על ידי דילן בחזרה ספונטנית וקצרה שנערכה רק בלילה שלפני ההופעה. הלהקה סיפקה סאונד מחוספס ורועש. הקהל ציפה מדילן לליטוף וקיבל סטירת לחי מצלצלת.

דילן לא בזבז זמן. הוא פתח עם גרסה מחשמלת ובועטת לשיר MAGGIE'S FARM. הסאונד היה מעוות ולא מאוזן. המיקס היה כל כך גרוע עד שכמעט ולא ניתן היה לשמוע את קולו של דילן עצמו. הקהל, שהיה רגיל לכל מילה צלולה ונוקבת שלו, שמע בעיקר רעש. התגובה לא איחרה לבוא. שריקות בוז צורמות נשמעו מכל עבר, מעורבות בקריאות "תורידו אותו מהבמה" ו"בוגד". מאז נטען שחלק ניכר משריקות הבוז נבעו דווקא מאכזבת הקהל מאיכות הסאונד האיומה וממשך ההופעה הקצרצר (כ-15 דקות בלבד של נגינה חשמלית), ולאו דווקא מעצם המעבר לחשמל.

השיר השני היה לא אחר מאשר LIKE A ROLLING STONE, הסינגל החדש שלו שיצא רק חמישה ימים קודם לכן והחל לטפס במצעדים, אך לקהל בניופורט זה נשמע כמו מסמר אחרון בארון הקבורה של הפולק הטהור. הדיווחים מהשטח היו סותרים ודרמטיים. עיתון הניו יורק טיימס דיווח למחרת כי דילן פשוטו כמשמעו "הועף מהבמה בשריקות בוז". סיפור אחר, שכבר הפך לחלק מהפולקלור, מספר שזמר הפולק הוותיק פיט סיגר, ממארגני הפסטיבל, נחרד כל כך מהרעש החשמלי שפגע בטוהר האירוע, עד שרץ אל מאחורי הקלעים וניסה לגדוע את כבלי החשמל באמצעות גרזן. כיום יודעים לספר שהסיפור על הגרזן היה מוגזם, אך זעמו של סיגר היה אמיתי בהחלט. הוא זעם בעיקר על עיוות הסאונד שמנע מהקהל לשמוע את המילים החשובות של דילן. סיגר עצמו טען בהמשך שמעולם לא החזיק גרזן, אלא פשוט צעק בייאוש על אנשי הסאונד: "אם היה לי גרזן, הייתי חותך את הכבל!" – משפט שהפך ברבות השנים לאגדה אורבנית מנופחת.

לאחר שלושה שירים בלבד, שכללו גם ביצוע ל-PHANTOM ENGINEER (שיר גולמי שמאוחר יותר באולפן עובד מחדש וזכה לשם המוכר IT TAKES A LOT TO LAUGH, IT TAKES A TRAIN TO CRY), דילן ולהקתו ירדו מהבמה, מותירים אחריהם קהל המום, זועם ומבולבל. דבר אחד היה ברור לכל: האמן שהם העריצו בגד בהם, המיר את השליחות החברתית בצליל רוק חשמלי ורועש.

אך הסיפור לא נגמר שם. לאחר לחץ מהמנחה, פיטר יארו (מהשלישייה פיטר, פול ומרי), דילן הסכים לחזור לבמה להדרן. הפעם, הוא עלה לבדו. מאחר שלא תכנן מראש לבצע סט אקוסטי באותו ערב, לא הייתה לו גיטרה זמינה, והוא נאלץ לבקש מהקהל או מאנשי הצוות שיעלו לו גיטרה אקוסטית לבמה. הוא נטל לידיו את הגיטרה כמעין מנחת פיוס אחרונה. הקהל, שהיה עדיין חסר סבלנות, השתתק. דילן העניק להם שני שירים אקוסטיים צלולים: IT'S ALL OVER NOW, BABY BLUE ו- MR. TAMBOURINE MAN. הבחירה בשיר BABY BLUE לא הייתה מקרית – מבקרי מוזיקה רבים רואים בה מעין "שירת ברבור" והודעת פרידה מודעת ועוקצנית מסצנת הפולק הישנה. הוא ירד מהבמה בפעם האחרונה לאותו ערב, ולא שב לפסטיבל ניופורט במשך שלושים ושבע שנים, עד להופעתו שם בשנת 2002. באותה הופעת קאמבק היסטורית ב-2002, בחר דילן לעלות לבמה כשהוא חובש פאה נוכרית וזקן מזויף – קריצה הומוריסטית לאירועי העבר ולדמות המיתולוגית שנוצרה לו באותו המקום בדיוק.

זה היה קו פרשת המים שבו נולד ז'אנר חדש, הפולק-רוק. זה היה הרגע בו בוב דילן הכריז על עצמאותו האמנותית וסירב להיות כלוא בציפיות של הקהל שלו. הוא הוכיח שהוא אמן שמתפתח, משתנה ולא מפחד לשרוף מאחוריו את הגשרים הנוחים ביותר, גם אם זה אומר לעמוד מול שריקות בוז של אוהביו הגדולים ביותר. הגיטרה החשמלית ההיא לא הייתה רק כלי נגינה; היא הייתה הצהרה שהוסיפה עוד אבן למסלול מהפכת הרוק של המחצית השנייה של שנות השישים.

הפטיש של מטאליקה נחת ופני המוזיקה השתנו לנצח! ב-25 ביולי בשנת 1983 יצא אלבום הבכורה של להקת הת'ראש-מטאל, מטאליקה, ושמו KILL 'EM ALL. למרות שבאותה שנה יצאו גם אלבומי בכורה של להקות אחרות כמו סלייר, האלבום הזה נחשב לאבן הפינה האמיתית ולזה שהגדיר את ז'אנר הת'ראש מטאל.

התאריך: 25 ביולי, 1983. העולם מאזין לפופ מסונתז וגל חדש של להקות בריטיות, אבל בחוף המזרחי של ארצות הברית (שאליו היגרה הלהקה מקליפורניה במיוחד כדי לחתום על חוזה הקלטות), ארבעה צעירים זועמים משחררים צונאמי של סאונד שישנה את חוקי המשחק. כי ביום זה ממש, ראתה אור יצירת הביכורים של להקת הת'ראש-מטאל מטאליקה, תקליט הנושא את השם הבלתי מתפשר KILL 'EM ALL.

בעוד סצנת הרוק הכבד נשלטה על ידי להקות ותיקות שכבר נראו מעט עייפות, או על ידי גל חדש של להקות גלאם-מטאל מלוס אנג'לס עם שיער נפוח ואיפור מוגזם (סצנת ההייר-מטאל שמטאליקה תיעבה בגלוי והיוותה את האנטיתזה המוחלטת אליה), מטאליקה הגיחה מהמחתרת כמו חיה פצועה וזועמת. הם לא היו שם כדי לבקש רשות, הם באו לנפץ את הדלת. החבורה האמריקנית והתזזיתית הזו יצרה סגנון חדש, מהפכני, שזכה לכינויים כמו ספיד מטאל או ת'ראש מטאל. התפריט כלל שירים מהירים כברק, המונעים על ידי מסך גיטרות חשמליות עצבני וגס, וחטיבת קצב של בס-תופים שפעמה כמו מנוע סילון (בהשפעה ברורה של להקות ה"גל החדש של ההבי מטאל הבריטי" כמו מוטורהד, דיימונד הד ואיירון מיידן). מטאליקה לא המציאה את הגלגל, אבל היא בהחלט הייתה מחלוצות הז'אנר, כששילבה באמנות את האנרגיה הגולמית של הפאנק (באמצעות להקות כמו ה-MISFITS) עם העוצמה של הרוק הכבד.

הליריקה שלהם לא עסקה בבחורות, מכוניות או מסיבות. במקום זאת, היא צללה ללא פחד לנושאים אפלים כמו מוות, מלחמה, אלימות וביקורת חברתית נוקבת. היה משהו ייחודי ובלתי מתנצל בגישה של מטאליקה, והדבר נשמע היטב כבר מהצלילים הראשונים של שיר הפתיחה, HIT THE LIGHTS. הסולן והגיטריסט ג'יימס הטפילד לא שר, הוא צרח את נשמתו במלוא גרונו (איך הוא לא איבד כבר שם את קולו?!), ושאגותיו גובו בחומה של רעש שנשמעה בתחילה כקקופוניה חסרת סדר. אך הקשבה שנייה ושלישית גילתה כי מאחורי הרעש המאורגן הזה מסתתרת נגינה מדויקת, וירטואוזית ומתוזמרת להפליא. זה היה השיר הראשון שמטאליקה כתבו, וגם השיר הראשון שהם הקליטו, השיר הראשון שהם הוציאו, והשיר הראשון שהם ביצעו אי פעם בהופעה חיה.

למעשה, הלהקה לא הייתה לגמרי בנויה כשהם כתבו והקליטו את השיר - הם היו רק לארס אולריך וג'יימס הטפילד, והם עשו רק כמה ג'אם סשנים ביחד (השם "מטאליקה" אגב, נבחר על ידי אולריך לאחר ששכנע חבר בשם רון קווינטנה לוותר עליו כשם לפאנזין חדש שהקים). הם נאלצו לפעול כאשר בריאן סלאגל, שניהל פאנזין הבי מטאל החליט להוציא אלבום אוסף בשם METAL MASSACRE. הוא ואולריך נפגשו בהופעה של הגיטריסט מייקל שנקר והתחברו סביב אהבתם להבי מטאל, אז סלאגל אמר לו שאם הוא יוכל לחבר שיר לאוסף, הוא יכלול אותו. זה היה באוקטובר 1981. אולריך התאחד עם הטפילד והם הקליטו את השיר באמצעות מכשיר הקלטה ששאלו עם 4 ערוצים. בגרסה המקורית, ג'יימס הטפילד שר וניגן גם בגיטרה וגם בבס, עם אולריך בתופים. לגיטרה הראשית, הם גייסו גיטריסט ג'מייקני שהכירו בשם לויד גרנט (שמעולם לא נחשב לחבר להקה רשמי), והקליטו את תפקידו בביתו. הם מיהרו לסשן עריכת מאסטרינג לאלבום, אבל לרוע המזל העבירו אותו בקסטה - הם לא ידעו שאולפנים דורשים סליל הקלטה מקצועי יותר. שותפו של סלאגל לפרויקט, בחור בשם ג'ון קורנרנס, שילם 50 דולר כדי להעביר את השיר מהקסטה הזו, והם צירפו אותו כרצועה האחרונה.

אז אולריך והטפילד החלו להקים להקה, גייסו את חברם רון מקגובני על הבס וגייסו את דייב מאסטיין באמצעות מודעה במדור "דרושים מוזיקאים" של עיתון בלוס אנג'לס בשם THE RECYCLER. האגדה מספרת שמאסטיין התקבל עוד לפני שניגן תו אחד, רק בזכות העובדה שהפגין ביטחון עצמי מופרז. הם כתבו עוד שירים, למדו כמה קאברים, וניגנו את הופעתם הראשונה ב-14 במרץ 1982 (במועדון רדיו סיטי באנהיים, קליפורניה). ב-14 ביוני 1982, METAL MASSACRE יצא לרחובות, וסימן את הפעם הראשונה ששיר של מטאליקה יצא לציבור. באוסף, שמם אוית METTALLICA (עם פעמיים האות T, טעות הדפסה של חברת התקליטים). מספר שבועות לאחר שהופיע באוסף הזה, מטאליקה כללה את השיר בדמו שהפיקו בשם NO LIFE 'TIL LEATHER הפעם עם רון מקגובני בבס ודייב מאסטיין בגיטרה. כשהקליטו את השיר לאלבומם הראשון, מקגובני עזב את הלהקה וקליף ברטון היה האוחז בה. מטאליקה החליטה להעתיק את מגוריה מלוס אנג'לס לאזור סן פרנסיסקו אך ורק כדי לשכנע את ברטון להצטרף אליהם, לאחר שראו אותו מנגן במועדון הוויסקי א-גוגו, עם להקתו ששמה טראומה, והוכו בתדהמה מהסולו שלו.

חובבי המטאל הוותיקים, שחשו מיאוס מסוים מהדינוזאורים של הרוק הכבד כמו בלאק סאבאת' ולד זפלין, מצאו במטאליקה ובצליל החדש שלה את הגיבורים שחיפשו. הטפילד, בחור צעיר ומאיים, ניצב בחזית לצד המתופף הדני הנמרץ לארס אולריך, הבסיסט המלומד והמוכשר קליף ברטון (שהביא עמו ידע קלאסי ותיאורטי ששידרג את כתיבת השירים של הלהקה), והגיטריסט החדש קירק האמט (שהחליף את מאסטיין לאחר שהוזעק מלהקת הת'ראש "אקסודוס" וטס לניו יורק באותו היום שבו מאסטיין פוטר). יחד, הם נעו על הבמה ובאולפן כמו בולדוזר שנועד לרמוס כל מה שעומד בדרכו, והשם שבחרו לתקליט, KILL 'EM ALL, שיקף באופן מושלם את הגישה הזו.

אך במקור, השם היה אמור להיות אפילו יותר בוטה. הרעיון המקורי של הלהקה היה לקרוא ליצירת המופת הראשונה שלהם METAL UP YOUR ASS, בתוספת עטיפה שבה נראית אסלה שמתוכה מגיחה יד האוחזת בסכין. כצפוי, חברת התקליטים העצמאית הקטנה שהחתימה אותם, MEGAFORCE RECORDS (חברה שהוקמה על ידי ג'ון "ג'וני זי" זאזולה ואשתו מרשה במיוחד כדי להוציא את האלבום של מטאליקה), הטילה וטו נחרץ, לאחר שמפיצי התקליטים סירבו לשווק אלבום עם שם ועיצוב כה פרובוקטיביים. הסיפור מספר כי במהלך ויכוח סוער על הנושא, ברטון, הבסיסט הכריזמטי וחסר המעצורים, אמר בעצבים על מפיצי התקליטים השמרנים: "בסדר, פשוט תהרגו את כולם". שתיקה השתררה בחדר, ומיד לאחר מכן הבינו כולם שמצאו את השם המושלם לתקליט.

הדרך להקלטת התקליט הייתה רצופה בקשיים. הלהקה עקרה את עצמה מהשמש של קליפורניה להתגורר בקווינס שבעיר ניו יורק, ולשם ההקלטות נסעה לאולפני MUSIC AMERICA שברוצ'סטר שהתאימו לתקציב הזול. הם התגוררו יחדיו בקווינס בקומונה מאולתרת שזכתה לכינוי THE MUSIC BUILDING והוא היה ממוקם במתחם בו פעלו להקות רבות בסצנה, ביניהן גם אנתרקס. הם חיו על תפריט דל של ג'אנק פוד ובירה זולה. כל כספם ומרצם הושקעו בדבר אחד בלבד: יצירת הצלילים שיהפכו למשמעותיים ביותר בקריירה שלהם ובעולם המטאל כולו. האמט סיפר מאוחר יותר: "הרגשנו שכולם נגדנו. הצליל שלנו היה כל כך שונה מכל מה שהיה סביבנו, שאנשים פשוט לא ידעו איך לעכל אותנו".

קירק האמט עצמו היה, במובן מסוים, בר המזל הגדול של הסיפור. הוא הצטרף למטאליקה ממש לפני תחילת ההקלטות (ב-11 באפריל 1983), והחליף את הגיטריסט המקורי, דייב מאסטיין, שהיה כוח יצירתי משמעותי בשנים הראשונות של הלהקה אך פוטר בבושת פנים בשל בעיות השתייה הקשות והתנהגותו התוקפנית (שהגיעה לשיאה כששפך בירה על הבס של רון מקגובני וגרם לו להתחשמל, וכן בעימות פיזי עם הטפילד שבו מאסטיין חטף אגרוף). הוא הועלה על אוטובוס חזרה לקליפורניה, ובזמן הנסיעה הארוכה והמייסרת, שנמשכה ארבעה ימים שלמים, החל לתכנן את נקמתו.

נקמה זו לבשה צורה של להקה חדשה ואימתנית באותו הסגנון, להקת MEGADETH, שתהפוך לאחת היריבות המרות והגדולות ביותר של מטאליקה למשך עשרות שנים. למרות פיטוריו, טביעות אצבעותיו של מאסטיין נותרו על התקליט. הוא קיבל קרדיט כתיבה בארבעה מהשירים הבולטים ביותר, ביניהם THE FOUR HORSEMEN (שבמקור היה שיר שלו בשם THE MECHANIX שמאוחר יותר הוקלט בגרסה מהירה הרבה יותר לאלבום הבכורה של מגאדת'), JUMP IN THE FIRE, PHANTOM LORD ו-METAL MILITIA, שירים שנוצרו עוד כשהיה חבר מלא בלהקה. מאסטיין המשיך להתייסר על פיטוריו מהלהקה שנים רבות אחרי שזה קרה ואפשר לראות זאת גם בסצנה שלו עם אולריך בסרט של מטאליקה - SOME KIND OF MONSTER (סרט תיעודי שיצא בשנת 2004 וחשף את הקרע העמוק שנותר בין השניים).

אז KILL 'EM ALL לא הפך לרב מכר בן לילה. הוא היה ברוטלי מדי, מהיר מדי וקיצוני מדי עבור הרדיו של 1983 (במהדורה הראשונה שלו הודפסו 1,500 עותקים בלבד). אך הוא התפשט כמו אש בשדה קוצים דרך רשת המחתרת של החלפת קסטות, בנה ללהקה קהל מעריצים נאמן וקבע את הסטנדרט החדש של מוזיקת המטאל. יה!!!!!!!

הסופרימס - בתקליטון קצבי שמבקש לא להאיץ באהבה. ב-25 ביולי בשנת 1966 יצא תקליטון חדש עם להקת הסופרימס ובו השיר YOU CAN'T HURRY LOVE.

השיר הזה, לדעתי, הוא יצירת מופת נצחית שמשלבת ללא מאמץ קצב סוחף ומרגש (אחחח... הבס-תופים האלו, שהוקלטו על ידי נגני האולפן האגדיים של חברת מוטאון, THE FUNK BROTHERS, כאשר על קו הבס המקפיץ והכל-כך מזוהה אחראי ג'יימס ג'מרסון ועל התופים פיסטול אלן. זו נשמה! כבר מהפעימה הראשונה, השיר תופס ומסרב להרפות. השירה של דיאנה רוס היא לא פחות ממרהיבה, משדרת נחישות שמהדהדת עמוקות.

ההרמוניות שמספקות מרי ווילסון ופלורנס באלארד הן ההשלמה המושלמת, ויוצרות עם רוס שטיח של צליל עשיר, שובה לב וממריץ כאחד. הקסם של חברת התקליטים מוטאון נמצא כאן במלוא עוצמתו, עם הפקה חדה ודינמית, מה שהופך את זה לבלתי אפשרי לעמוד במקום ולא לזוז עם זה. כל אלמנט פה פועל בהרמוניה מושלמת. אין זה פלא שזה נשאר קלאסיקה אהובה, פנינה נוצצת בקטלוג המהולל של הסופרימס. וכן, אי אפשר להקשיב לשיר הזה בווליום נמוך.

אם הגרובים של מוטאון נועדו בדרך כלל להשתלב זה בזה כמו פעולה של מנוע מכונית, כשהחלקים הקטנים מנגנים זה מול זה, כל כלי בשיר הזה הותך לתוך לוח ענק של קצב, כשהסינקופה מסופקת רק על ידי הפריטה של הגיטרה והצליל המצלצל של הוויברפון על ה"באק ביט". כמו תמיד, העוגן היה הבס השמן והחצוף של ג'יימס ג'מרסון – כולל מה שניתן לטעון שהוא מפתיחות הבס המפורסמות יותר בהיסטוריה. וכן, זה הועתק שנים מאוחר יותר בלהיט MANEATER של הול ואוטס.

אז הלהיט הזה נכתב על ידי צוות כותבי השירים הפורה הולנד-דוזייר-הולנד והתבסס על שיר גוספל בשם YOU CAN'T HURRY GOD אשר הושר על ידי THE GOSPEL HARMONETTES, להקת גוספל שבסיסה בבירמינגהם, אלבמה, ואשר הובלה על ידי הזמרת דורותי לאב קואטס. הביצוע הנחוש והכמעט מטיף של קואטס השפיע עמוקות על סגנון השירה שאימצה דיאנה רוס בשיר הזה.  

פיל קולינס עשה גרסת כיסוי מצליחה מאד לשיר הזה אשר יצאה כסינגל בנובמבר 1982 מתוך אלבומו השני. הגרסה של קולינס כבשה את המקום הראשון במצעד הבריטי ושהתה שם שבועיים, מה שהפך אותה ללהיט הסולו הראשון של קולינס שהגיע לפסגה בבריטניה. הוא הסביר: "מוטאון הוא המקום שבו חייתי מוזיקלית כשגדלתי. הייתי נמצא באופן קבוע במועדון מארקי בלונדון בשנות ה-60. תמיד הלכתי לראות את הלהקות THE WHO ו-THE ACTION ושתיהן עשו קאברים נהדרים של מוטאון. תמיד נשמע עם השירים האלו כאילו השמש יצאה והכל כל כך מרומם וחיובי. כל נגני ההקלטות שם היו ממש מוזיקאי ג'אז וכל יום הם היו הולכים לעבודה וידעו שהם ינגנו על תקליט שיהיה להיט ענק חומר קלאסי; זה בטח היה נפלא. רציתי לנסות לשחזר את תחושת הסיקסטיז הזו עם אתגר לבדוק האם זה אפשרי לעשות כך באולפן שפעל באייטיז במיכשור שונה לגמרי". הצליח לו!

הללויה בצבע סגול! ב-25 ביולי בשנת 1969 יצא התקליטון HALLELUJAH של דיפ פרפל. זו יריית הפתיחה המוקלטת של הלהקה עם הזמר איאן גילאן והבסיסט רוג'ר גלובר. כן, ההרכב DEEP PURPLE MARK II החל פה.

בעוד העולם עדיין מעכל את נחיתת האדם על הירח שהתרחשה ימים ספורים קודם לכן, בעולם המוזיקה התרחשה רעידת אדמה קטנה משלה: להקת דיפ פרפל שחררה תקליטון חדש בשם HALLELUJAH. התקליטון יצא בארה"ב רק כשבועיים מאוחר יותר, תחת חברת התקליטים 'טטרגרמטון' שעמדה ממש באותם ימים על סף פשיטת רגל. ובכן, התקליטון הזה לא היה עוד שיר, הוא היה יריית פתיחה של הרכב חדש ובעיקר, מקור לבלבול גדול עבור המבקרים שניסו להבין מה לעזאזל קורה שם.

במגזין המוזיקה מלודי מייקר התיישב מבקר מוזיקה חד אוזן להאזין לצלילים הטריים. הוא שמע משהו חדש, משהו ממגנט, אבל גם משהו שלא הצליח לשים עליו את האצבע. בביקורת שפרסם הוא ניסח זאת כך: "יש פה צלילי גיטרה מלהיבים ושינויי מקצבים. אבל האמת שאין לי מושג לאיזה כיוון הלהקה הזו מכוונת עכשיו". האמירה הזו, שנשמעת כמעט משועשעת, שיקפה באופן מושלם את הרגע המכונן בתולדות הלהקה. המבקר לא טעה, הוא פשוט היה עד להיווצרותו של סאונד חדש בזמן אמת. הבלבול של המבקרים נבע, בין היתר, מהעובדה שבצדו השני של התקליטון הופיע החלק הראשון ביצירה APRIL - קטע אינסטרומנטלי שהוקלט בכלל עוד בימי ההרכב הקודם של הלהקה, מה שיצר ניגוד צורם על גבי אותה פיסת ויניל.

וכדי להבין את גודל המהפכה, צריך לחזור כמה שבועות אחורה. דיפ פרפל של אמצע 1969 עברה טלטלה פנימית אדירה. הגיטריסט ריצ'י בלקמור, הקלידן ג'ון לורד והמתופף איאן פייס החליטו שהם רוצים לקחת את הלהקה לכיוון כבד ורוקי יותר. הסולן רוד אוונס והבסיסט ניק סימפר, שהיו חלק מההרכב המקורי והיו אחראים על צליל הפופ הפסיכדלי המוקדם של הלהקה, פשוט לא התאימו לחזון הזה. התוצאה: דלת מסתובבת סוערת במיוחד, שבסופה מצאו את עצמם אוונס וסימפר מחוץ ללהקה.

אל הנעליים הגדולות שלהם נכנסו שני מוזיקאים צעירים וכמעט אלמוניים דאז, שהגיעו מלהקת EPISODE SIX: הזמר בעל המנעד האינסופי, איאן גילאן, והבסיסט המהודק והיצירתי, רוג'ר גלובר. החיבור קרה לאחר שבלקמור פנה למתופף של EPISODE SIX, מיק אנדרווד (חבר ותיק שלו מתחילת שנות השישים), וזה המליץ לו לבוא לראות את גילאן מופיע. גלובר, אגב, הגיע בהתחלה רק כנגן אולפן מוזמן כדי לעזור בהקלטות, אך הכימיה המיידית זיכתה אותו במקום של קבע. צירופם של השניים לא היה רק שינוי פרסונלי, זו הייתה הגדרה מחדש של ה-DNA של דיפ פרפל. ההרכב הזה, שזכה לכינוי MARK II, היה ההרכב הקלאסי והמשפיע ביותר של הלהקה.

והדבר הראשון שההרכב הזה עשה? הקליט שיר שלא הוא כתב. HALLELUJAH היה יצירה של צמד כותבי הפופ רוג'ר קוק ורוג'ר גרינוויי (צמד שהיה אחראי ללהיטי פופ קלילים ואף כתב לימים את הג'ינגל של קוקה קולה). מעניין לציין שהשיר כבר הוקלט קודם לכן באותה שנה, בגרסה מעט שונה, על ידי להקה בשם THE DEREK LAWRENCE SYNDICATE - שהונהגה על ידי לא אחר מאשר מפיק הבית של דיפ פרפל באותה תקופה, דרק לורנס. חברת התקליטים וההנהלה לחצו על הלהקה להוציא תקליטון קליט שיכניס אותה למצעדים. הלהקה, ובעיקר החברים החדשים גילאן וגלובר, לא ממש התלהבו מהרעיון להציג את עצמם לראשונה עם שיר גוספל-פופ קליל. אבל הם הסכימו, בתנאי אחד: שהם יוכלו "לפרפל" אותו.

וזה בדיוק מה שהם עשו.

הם לקחו את שיר הגוספל האופטימי והזריקו לו מנות גדושות של אנרגיה. התיפוף של פייס הפך לתותחי, הבס של גלובר החל לדהור, הקלידים של לורד הוסיפו עומק דרמטי, ומעל כולם ריחפה הגיטרה של בלקמור, חדה וחותכת מתמיד, לצד הצרחות שהפכו לסימן ההיכר של גילאן. ההקלטה המבריקה הזו נערכה ב-7 וב-12 ביוני באולפני DE LANE LEA בלונדון, והחברים נאלצו לבצע אותה בחשאיות מוחלטת כדי שחברי ההרכב המפוטרים לא יגלו על כך. התוצאה הייתה יצור כלאיים מוזר ומבריק: שיר פופ במבנהו, אך שיר הארד רוק בנשמתו. זה בדיוק מה שבלבל את המבקר המסכן מהמלודי מייקר. הוא שמע את העתיד, אבל הוא היה עטוף במעטפת של ההווה.

התקליטון נכשל מסחרית לחלוטין ואפילו לא הצליח להיכנס ל-50 הגדולים במצעד הבריטי, אך חשיבותו ההיסטורית עצומה. זהו התיעוד המוקלט הראשון של הכימיה המתפרצת בין חמשת חברי ההרכב שישנה את פני הרוק הכבד. הצלילים המלהיבים ושינויי המקצבים שהמבקר ציין, היו רק קדימון קטן למה שעתיד היה להגיע בתקליטים כמו DEEP PURPLE IN ROCK. השיר HALLELUJAH היה הרגע שבו דיפ פרפל הפסיקה להיות להקת פופ פסיכדלי והתחילה את המסע שלה להפוך לאחת ממעצמות הרוק הגדולות בהיסטוריה. המבקרים אולי היו מבולבלים לרגע, אבל הקהל עמד לקבל את התשובה בקרוב מאוד, ובעוצמה מחרישת אוזניים ולצהול פה אחד - "הללויה!"... וחוץ מזה, אני מת על השיר הזה!!!

ב-25 ביולי בשנת 1964 ביקש מיק ג'אגר להתנצל, על גבי דפי העיתון מלודי מייקר, בפני להקת THE ZEPHYRS כי קטל את התקליטון שלה.

קודם כל, הנה מה שהוא אמר מלכתחילה בעיתון: "אני שונא להקות קצב מזויפות שצורחות כמשוגעות כדי להשיג מעריצים והתלהבות. אני שונא את התקליטון I CAN'T TELL של THE ZEPHYRS. זה לא יאמן כמה הם מנסים להישמע מלהיבים. בסופו של דבר הם נשמעים זבל".

אחר כך הבין ג'אגר שהלהקה מאד נפגעה מדבריו המודפסים וביקש להבהיר: "אני לא רוצה שהלהקה הזו תכעס עליי. לא אהבתי את השיר שלה אבל בטח לא ביקשתי לפגוע בה. נראה שחבריה נפגעו. למעשה השיר שלהם לא היה גרוע יותר מהשיר הראשון שאנחנו עשינו, שנקרא COME ON. מצטער שפגעתי בהם ואשמח להיפגש איתם ולהגיד באופן אישי מה שאני מרגיש. לא התכוונתי לעורר בלגאן".

מה עוד קרה ב-25 ביולי? יום עם אירועים משמחים, עצובים ובעיקר – מלאים ברוק'נ'רול משובח. מהגיטריסט שלקח אותנו לגן עדן וחזר, דרך הפרידה הכי יקרה בהיסטוריה של המוזיקה ועד לגרסה אקוסטית נדירה שגרמה לגיטרה לבכות ברכות. קדימה, מתחילים.

אריק בראון, האיש והפרפר, פורש כנפיים בפעם האחרונה

בשנת 2003, עולם הרוק נפרד בצער מהגיטריסט אריק בראון, שהלך לעולמו בגיל 52 בלבד כתוצאה מהתקף לב. בראון היה הכוח המניע מאחורי צליל הגיטרה הייחודי והמהפנט של להקת IRON BUTTERFLY. לפני שהפך לאגדת רוק פסיכדלי, בראון היה ילד-פלא מוזיקלי שניגן בכינור ואף הופיע עם התזמורת הסימפונית של בוסטון. הוא הצטרף ללהקה כשהיה בן 16 בלבד והיה שותף מלא ליצירת אחד המנוני הרוק הגדולים בכל הזמנים, היצירה האפית IN A GADDA DA VIDA. השיר, שאורכו המקורי בתקליט עומד על 17 דקות ותפס צד שלם של התקליט – הישג חסר תקדים שהפך את האלבום לראשון בהיסטוריה שקיבל מעמד רשמי של "אלבום פלטינה" מטעם איגוד תעשיית ההקלטות האמריקאי. שכרון החושים הפסיכדלי הזה נולד בכלל כבדיחה פנימית של הלהקה על מילות השיר IN THE GARDEN OF EDEN (למעשה, מדובר היה בטעות משעשעת: הסולן דאג אינגל היה תחת השפעת אלכוהול כבדה ושיבש את המילים, והמתופף רון בושי פשוט רשם אותן פונטית על דף בדיוק כפי שהן נשמעו לו), אך תחת אצבעותיו של בראון, הבדיחה הפכה לסמל של תקופה שלמה.

פול מקרטני והפרידה שעלתה לו 40 מיליון דולר

אם חשבתם שהפרידות שלכם כואבות, תחשבו שוב. בשנת 2007, הדוגמנית לשעבר הת'ר מילס יצאה בהצהרה דרמטית לתקשורת וטענה כי איבוד רגלה בתאונת דרכים, שאירעה ב-1993 כשאופנוע משטרתי פגע בה בלונדון, היה "דבר קטן" לעומת הכאב העצום שחשה בעקבות פרידתה מחבר הביטלס, פול מקרטני, והרדיפה התקשורתית שבאה בעקבותיה, שלטענתה הייתה גרועה מהיחס שמקבלים רוצחים פדופילים.

השניים, שנפרדו סופית בשנת 2006 לאחר ארבע שנות נישואים סוערות (הליך הגירושים עצמו הסתיים רשמית רק במרץ 2008), סיפקו לצהובונים חגיגה של ממש. מקרטני, כנראה מתוך אהבה עיוורת או סתם חוסר תשומת לב – הוא פשוט התעקש באותם ימים כי הסכמי ממון הם אקט לא רומנטי, ולכן סירב לחתום על אחד למרות אזהרות חוזרות ונשנות מצד יועציו המשפטיים כמו גם ילדיו. הטעות הזו עלתה לו ביוקר. מילס, שלא ויתרה על אף סנט ופתחה את הליך הגירושים בדרישה אסטרונומית של 125 מיליון לירות שטרלינג, יצאה מהסיפור הזה עם סכום של 24.3 מיליון לירות שטרלינג פלוס מזונות של 35,000 לירות שטרלינג בשנה עבור בתם המשותפת, ביאטריס. סכום זה נפסק לה למרות שהשופט בתיק, יו בנט, ביקר אותה בחריפות וקבע כי עדותה הייתה לא עקבית ולא מדויקת לעומת עדותו של מקרטני, מה שהפך את הגירושים הללו ליקרים ומתוקשרים ביותר בהיסטוריה של בריטניה באותם ימים. כנראה שכל מה שאתה צריך זה אהבה, ועורך דין ממש טוב.

כשהמתופף של הדלתות והגיטריסטית בוני ראיט נעצרו למען יערות הגשם

הצדק הסביבתי זרם חזק בדמם של כמה מהמוזיקאים הגדולים. רבים מהם בחרו לנצל את הבמה ואת השפעתם הציבורית כדי להגן על כדור הארץ. בשנת 2001, ג'ון דנסמור, המתופף של להקת הדלתות, (שנודע בין היתר במאבקו המשפטי העיקש ונטול הפשרות נגד חבריו ללהקה על מנת למנוע את מכירת זכויות שיריהם לפרסומות מסחריות תמורת מיליוני דולרים), והגיטריסטית וזמרת הבלוז זוכת 13 פרסי הגראמי בוני ראיט, מצאו את עצמם באזיקים. המעצר התרחש לאחר שהשניים, יחד עם פעילי "רשת הפעולה למען יערות הגשם" (RAN), שילבו זרועות, שרו שירי מחאה וחסמו בגופם את דלתות הכניסה לבניין משרדים מרכזי בסן פרנסיסקו. השניים נעצרו במהלך הפגנה סוערת. הסיבה? מחאה נגד מדיניות חברה, שלטענת המפגינים, תרמה להרס שיטתי של יערות הבר העתיקים של צפון אמריקה.

ברוס ספרינגסטין הופך לאבא: נולד הבוס הקטן

בשנת 1990, שמחה גדולה נרשמה באחוזת ספרינגסטין. הבוס, ברוס ספרינגסטין, ואשתו, הזמרת וגיטריסטית להקת האי סטריט בנד, פאטי סיאלפה, חבקו את בנם הראשון, אוון ג'יימס. הולדתו של אוון סימלה עידן חדש בחייו של ספרינגסטין, שהחל להתרחק מתדמית כוכב הרוק המחוספס ולכתוב שירים אישיים ובוגרים יותר על משפחה, אהבה ומחויבות. הזוג, שהתחתן שנה לאחר מכן, נחשב לאחד היציבים והאהובים בעולם הרוק'נ'רול, ואוון עצמו גדל להיות מוזיקאי בזכות עצמו, מה שמוכיח שהתפוח לא נפל רחוק מהגיטרה.

כשג'ורג' האריסון גרם לגיטרה שלו לבכות בשקט

אחד השירים המזוהים ביותר עם ג'ורג' האריסון, WHILE MY GUITAR GENTLY WEEPS, זכה לרגע מכונן ב-25 ביולי 1968. באותו יום, באולפני EMI בלונדון (שיהפכו בהמשך לאולפני אבי רואד), הקליט האריסון לבדו גרסת דמו אקוסטית וחשופה לשיר. הגרסה המינימליסטית הזו, שכללה רק את קולו הנוגה והגיטרה האקוסטית, חושפת את היופי והעוצמה של המלודיה והטקסט בצורתם הטהורה ביותר. הריסון, שחש שחבריו ללהקה לא לוקחים את השיר ברצינות הראויה, החליט מאוחר יותר להזמין את חברו הטוב, אריק קלפטון, להקליט את סולו הגיטרה הבלתי נשכח בגרסה הסופית שתופיע באלבום הלבן. הגרסה האקוסטית, לעומת זאת, נשארה גנוזה במשך שנים ושוחררה רשמית רק באנתולוגיה של הביטלס, והעניקה למעריצים הצצה נדירה לתהליך היצירה של גאון שקט.

חוגגים יום הולדת: מי נולד ב-25 ביולי?

1943 - ג'ים מקארתי: המתופף המקורי של להקת הרוק החלוצית היארדבירדס, להקה שהיוותה חממה לשלושת הגיטריסטים הגדולים בתולדות הרוק: אריק קלפטון, ג'ף בק וג'ימי פייג'. לאחר שעזב את היארדבירדס, הקים את להקת הרוק המתקדם רנסאנס.

1946 - חוזה "צ'פיטו" אריאס: האיש שהכניס את הקצב הלטיני הלוהט לרוק'נ'רול. כאחד מנגני כלי ההקשה הראשונים בלהקת סנטנה, הסגנון הייחודי שלו על הטימבלס והקונגס היה חלק בלתי נפרד מהצליל המהפכני של הלהקה, צליל שכבש את הבמה המרכזית בפסטיבל וודסטוק האייקוני. תרומתו בלטה במיוחד בשלושת האלבומים הראשונים והמופתיים של הלהקה. בשנת 1970 עבר אריאס אירוע מוחי שכמעט גבה את חייו, אך הוא הצליח להשתקם.

1950 - מארק קלארק: בסיסט ורסטילי ומוכשר שניגן עם כמה מהשמות הגדולים של הרוק הבריטי. הוא היה חבר בלהקת הרוק-ג'אז קולוסאום, אוריה היפ והיה שותף בלהקת טמפסט לצד המתופף האגדי ג'ון הייסמן. פגשתי את קלארק והוא איש מ-מ-ש מקסים! למרות שחברותו באוריה היפ הייתה קצרה מאוד, הוא הספיק להיות שותף בכתיבת הלהיט הקלאסי של הלהקה מ-1972, THE WIZARD, ואף לשיר בו את קטע המעבר. לאורך השנים הוא שיתף פעולה גם עם הרכבים כמו ריינבאו, מאונטיין, להקת טמפסט והרוקר האמריקאי בילי סקווייר.

1951 - ורדין ווייט: אי אפשר לדמיין את הסאונד והמראה של להקת אדמה, רוח ואש בלי הבסיסט ורדין ווייט. אחיו הצעיר של מייסד הלהקה, מוריס ווייט, ורדין הביא לבמה אנרגיה מתפרצת, תלבושות ססגוניות ובעיקר קווי בס פ'אנקיים וקליטים שהפכו לבסיס של להיטי ענק כמו SEPTEMBER ו-BOOGIE WONDERLAND.

1958 - ת'ורסטון מור: הגיטריסט והסולן של להקת האינדי-רוק המשפיעה סוניק יות'. מור, יחד עם הלהקה, היה חלוץ של ז'אנר הנויז-רוק, והתפרסם בזכות השימוש בכיווני גיטרה לא סטנדרטיים ובטכניקות נגינה ניסיוניות שיצרו קירות של סאונד והשפיעו על דורות של מוזיקאים אלטרנטיביים.

היום בו השחור חזר ובגדול! ב-25 ביולי בשנת 1980 יצא אלבום ללהקת איי.סי.די.סי ושמו BACK IN BLACK. זה היה אחד המשמעותיים בקריירה של להקת רוק כבד משפיעה זו.

התקליט הזה היה הרבה יותר מסתם אוסף שירים. הוא היה עוף חול שקם מהאפר, ותשובה ניצחת לכל מי שחשב שהלהקה סיימה את דרכה. הסיבה לכך הייתה טרגית ודרמטית: זהו התקליט הראשון שהציג לעולם את גרונו הניחר והעוצמתי של הסולן החדש, בריאן ג'ונסון. הוא נכנס לנעליו הענקיות של בון סקוט, הסולן הכריזמטי והפרוע של הלהקה, שהלך לעולמו באופן פתאומי חודשים ספורים קודם לכן (ב-19 בפברואר 1980, כתוצאה מהרעלת אלכוהול חריפה בלונדון) והותיר את עולם הרוק בהלם מוחלט.

לאחר מותו של סקוט, חברי הלהקה שקעו בחושך. העתיד נראה קודר, והם שקלו ברצינות לתלות את הגיטרות ולפרק את החבילה. אך אז, במהלך ההלוויה, קרה דבר ששינה את התמונה. אביו של סקוט ניגש לחברי הלהקה השבורים והתעקש בפניהם: "אתם חייבים להמשיך. בון היה רוצה שתמשיכו". המילים הפשוטות האלו היו הדלק שהם היו צריכים כדי להניע מחדש.

השאלה הגדולה הייתה, כמובן, מי יוכל אי פעם להחליף את בון סקוט. התשובה הגיעה ממקום לא צפוי, או שאולי בעצם, מהמקום הכי צפוי שיש. סקוט עצמו, במהלך סיבוב הופעות, סיפר לחבריו על זמר שראה בהופעה עם להקה מקומית בריטית בשם GEORDIE והתפעל עמוקות מקולו הייחודי. שמו של הזמר היה בריאן ג'ונסון. כשנקרא לאודישן, ג'ונסון ביצע את השיר NUTBUSH CITY LIMITS של אייק וטינה טרנר, לצד הקלאסיקה של הלהקה עצמה - WHOLE LOTTA ROSIE, והוכיח שיש לו את הנהמה והעוצמה הדרושים כדי להתקבל מיד לתפקיד. המשימה הראשונה והמכריעה שלו הייתה לכתוב מילים חדשות למוזיקה הנפיצה שעליה עבדו האחים יאנג.

כדי להתנתק מהאווירה הקודרת בבריטניה ולהתרכז במוזיקה, הלהקה טסה להקליט את האלבום באולפני "קומפאס פוינט" שבאיי הבהאמה, יחד עם המפיק רוברט ג'ון "מאט" לאנג. מזג האוויר הסוער והסופות הטרופיות שהשתוללו שם במהלך ההקלטות, שימשו השראה ישירה לשורות הפתיחה המפורסמות של האלבום: I'M A ROLLING THUNDER, A POURING RAIN.

התקליט כולו הוא מחווה אדירה לסקוט, והדבר בא לידי ביטוי כבר מהצליל הראשון. השיר הפותח, HELL'S BELLS, לא מתחיל בריף גיטרה, אלא בצליל מבשר רעות של פעמון ענק. לא מדובר באפקט סינתטי. הלהקה הזמינה במיוחד פעמון ברונזה במשקל טון שלם ממפעל היציקה JOHN TAYLOR & CO באנגליה, והקליטה את צלילו המהדהד באמצעות אולפן נייד מיוחד, לאחר שניסיונות להקליט אותו בתוך המפעל עצמו נכשלו בגלל רעש של ציפורים ויונים שהפריעו להקלטה, כדי ליצור את הפתיחה הבלתי נשכחת. זה היה צליל פעמון אפקטיבי, ממש כמו צליל הפעמון שנשמע בפתיחת תקליטה הראשון של מלכת הרוק הכבד - בלאק סאבאת'. אם כי אצל אוזי וחבריו נעשה שימוש בפעמון מסוג שונה.

ג'ונסון הבין את גודל המשימה. במקום לכתוב מילים סנטימנטליות ומתייפחות, הוא בחר לכבד את מורשתו של סקוט בדרך היחידה הנכונה: מילים חצופות, שנונות ומלאות טסטוסטרון על הנושאים האהובים על הלהקה – סקס פרוע, שתייה חסרת מעצורים, ובעיקר, אהבה טהורה ובלתי מתפשרת לרוק'נ'רול.

התוצאה הייתה תקליט מושלם מהתו הראשון ועד האחרון. עשרה שירים, אפס בלדות, אפס פשרות. מהריף הבלתי נשכח של שיר הנושא, דרך הקצב המסחרר של YOU SHOOK ME ALL NIGHT LONG (שהיה השיר הראשון שג'ונסון אי פעם כתב לו מילים עבור הלהקה, וגם הסינגל הראשון שיצא מתוך האלבום) ועד האנרגיה המתפרצת של SHOOT TO THRILL, כל רצועה בתקליט היא המנון רוק טהור. גם העטיפה, שחורה לחלוטין למעט לוגו הלהקה ושם התקליט, הפכה לסמל. זו הייתה מחווה ויזואלית לסקוט, דרכם של החברים להביע את אבלם. חברת התקליטים "אטלנטיק" התנגדה תחילה לעיצוב הקודר מחשש שזה ירתיע קונים, אך נכנעה בסופו של דבר.

מעריצי הלהקה, שחששו מהשינוי, אימצו את ג'ונסון לחיקם באופן מיידי ובהתלהבות גורפת. הם הבינו שהרוח של איי.סי.די.סי לא מתה, אלא נולדה מחדש. התקליט זינק לראש המצעדים ברחבי העולם ומכר עד היום למעלה מ-50 מיליון עותקים, מה שהופך אותו לאחד התקליטים הנמכרים ביותר בכל הזמנים. אף נטען שזהו האלבום הנמכר ביותר אי פעם של להקה כלשהי, והאלבום השני הנמכר ביותר בהיסטוריה של המוזיקה כולה, מיד אחרי THRILLER של מייקל ג'קסון. הוא העלה את הלהקה ממעמד של כוכבי רוק אהובים לדרג העליון והנדיר ביותר של אמני על-חלל.

אפילו המבקרים, שלרוב התקשו לעכל את הסאונד הבוטה של הלהקה, נאלצו להודות שמשהו מיוחד קרה כאן. בעיתון "בוסטון גלוב" נכתב אז כך: "כפי שרוב אניני הרוק יודעים, איי.סי.די.סי גורמת לרוב להקות הרוק הכבד להישמע כמו צמד פולק עדין. מותו של הסולן בון סקוט איים לקצר את הקריירה שלהם, אבל איכשהו, הם מצאו מחליף הולם בבריאן ג'ונסון. השירה הצרודה שלו נשמעת כאילו הוא על סף טירוף, והמילים הנהנתניות שלו משתלבות באופן מושלם עם המוזיקה של מלקולם ואנגוס יאנג, שהם כנראה צמד הגיטרות הטוב ביותר ברוק העכשווי. אין הפתעות בתקליט החדש, רק עוד מאותו רוק'נ'רול מחוספס ובועט שהם עושים כל כך טוב. הלהקה הזו אולי לא נותנת למבקרים הרבה חומר לכתיבה, אבל מגיע להם שאומר זאת: אם צריך לבחור להקה אחת שתייצג את כל מה שהורים שונאים ברוק'נ'רול, איי.סי.די.סי זו הלהקה".

ובכן, שנים אחרי זה, הפעמונים עדיין מצלצלים, הגיטרות עדיין צורחות, ו-BACK IN BLACK נותר התקליט האולטימטיבי להגביר עד הסוף, להרגיז את השכנים, ולהזכיר לכולם שכשהחיים מפילים אותך, אתה חוזר לבוש בשחור, ובועט לחיבורים חזק יותר מאי פעם.

קבלו אותם בעמידה! ב-25 ביולי בשנת 1969 יצא האלבום השני של להקת ג'ת'רו טול שנקרא STAND UP. זהו האלבום הראשון והיחיד של הלהקה שהגיע למקום הראשון במצעד מכירות האלבומים הבריטי, כשהוא מדיח מהפסגה את אלבום הבכורה של הסופרגרופ "בליינד פיית'". וזה התקליט שהעמיד את שם הלהקה בגל הראשון של הרוק המתקדם הבריטי.

מאחורי היצירה הזו עמדה חבורה מוכשרת אך לא בדיוק מגובשת, שהורכבה מצבעים ואישיויות שונות ומשונות. בראש ובראשונה ניצב המנהיג הבלתי מעורער, איאן אנדרסון, שהיה אחראי על השירה, החליל, הגיטרה האקוסטית, המנדולינה והבללייקה. לצדו, בגיטרה החשמלית, ניגן מרטין באר, שהסיפור שלו הוא שיעור בהתמדה. אנדרסון סיפר פעם שכשבאר, אז סטודנט לארכיטקטורה (שבכלל חלם להיות נגן סקסופון וחליל), הגיע לאודישן הראשון שלו, הוא היה כל כך לחוץ עד ששכח להביא ציוד בסיסי כמו כבל לגיטרה. באופן טבעי, הוא לא עבר. רק בזכות שיחת טלפון נחושה בה ביקש הזדמנות שנייה, הוא התקבל והפך לחלק בלתי נפרד מהצליל של הלהקה.

על הבס היה אמון גלן קורניק, איש שמח שאהב לבלות, שלפי אנדרסון היה נגן אולפן פנומנלי, מדויק ומבריק, גם אם על הבמה היה לעיתים משוחרר יותר. מאחורי מערכת התופים ישב קלייב באנקר, שלמד לנגן בכוחות עצמו מבלי לחקות אף מתופף אחר, מה שאפשר לו לפתח סגנון ייחודי לחלוטין. כבדיחה, אנדרסון נהג לספר שיש לבאנקר שבעה אחים שנראים בדיוק כמוהו.

באותה שנה, הודה אנדרסון בראיון כי חברי הלהקה אינם חברים טובים מחוץ לעבודה. "החברים הכי טובים שלי בכלל לא קשורים לעולם המוזיקה", אמר. אך מיד הוסיף שכשהוא כותב את השירים, הוא חושב על כל אחד מהנגנים ועל הכלי שלו, ותופר את העיבודים במיוחד עבורם כדי שהשלם יהיה גדול מסך חלקיו. ואכן, למרות הביגוד המוזנח לכאורה והתדמית המחתרתית, ג'ת'רו טול הפכה למכונת הופעות משומנת.

הפופולריות שלה הרקיעה שחקים עד כדי כך שבעיתון המוזיקה הנחשב מלודי מייקר, הם דורגו במקום השני בפופולריות, מיד אחרי הביטלס (ולפני הרולינג סטונס). כל זה קרה בזכות עבודה קשה, סיבובי הופעות אינסופיים, והפרסונה הבימתית הכריזמטית של אנדרסון, עם העמידה המפורסמת על רגל אחת בזמן סולו חליל (תנוחה שאימץ, לדבריו, משום שלפעמים היה קשה לו לשמור על שיווי משקל תוך כדי נגינה אגרסיבית), שהפכה את הכלי הפסטורלי הזה לנשק רוק לכל דבר.

רבים ממעריצי הלהקה מתחברים יותר ליצירות המורכבות והארוכות מתקליטים כמו AQUALUNG או THICK AS A BRICK, אך ישנו קהל גדול ונאמן שרואה דווקא בתקופה זו, סביב התקליט השני, את שיא היצירתיות של הלהקה. זו הייתה תקופה של גילוי עצמי. הגיטריסט המקורי, מיק אברהמס, עזב זמן קצר לפני כן בשל חילוקי דעות מוזיקליים. אברהמס היה איש של בלוז טהור ורצה להמשיך בקו הזה, שהיה פופולרי מאוד באנגליה של אותם ימים (לאחר עזיבתו אכן הגשים את חזונו והקים את להקת הבלוז-רוק המצוינת BLODWYN PIG). אנדרסון, לעומת זאת, שאף למשוך לכיוונים חדשים, עממיים ופולקיים יותר. המתח הגיע לשיא כשאברהמס הציב אולטימטום ודרש שהלהקה תופיע שלוש פעמים בשבוע לכל היותר, דרישה בלתי אפשרית עבור הרכב צעיר ונחוש לכבוש את העולם.

האודישנים למציאת גיטריסט חדש היו כמו סצנה מסרט רוק. אחד הנבחנים הראשונים היה לא אחר מאשר טוני איומי. אנדרסון ראה אותו מופיע עם להקתו דאז, EARTH, והציע לו להצטרף. איומי אכן הצטרף לכמה ימים ואף הצטלם עם הלהקה לספיישל הטלוויזיוני הקרקסי המפורסם של הרולינג סטונס (שבו ביצעו בפלייבק את השיר A SONG FOR JEFFREY כשאיומי מנגן על גיטרה לבנה ומגבעת שמסתירה את עיניו), אך חש אי נוחות גדולה מול סגנון הניהול הריכוזי של אנדרסון. הוא החליט לחזור לחבריו בבירמינגהם, להקים להקה משלו, ולימים לשנות את פני המוזיקה עם בלאק סאבאת'. עם זאת, איומי הדגיש בראיונות שמוסר העבודה והמשמעת הנוקשה שלמד מאנדרסון בימים הספורים הללו היו ההשראה המרכזית לניהול החזרות המקצועי שהנהיג בבלאק סאבאת'. נבחנים נוספים שלא צלחו את האודישן היו סטיב האו, שמצא את מקומו בהמשך בלהקת יס, ודייוי אוליסט, שפוטר זמן קצר לפני כן מלהקת הנייס. לבסוף, כאמור, הגיע מרטין באר, שהתאים להרכב כמו כפפה ליד.

שירי התקליט נכתבו ברובם על ידי אנדרסון עוד לפני שבאר הצטרף, כך שהגיטריסט החדש נכנס ישירות לאולפן וניגן את התפקידים שהוכנו עבורו. אנדרסון החליט להרחיב את הצליל של הלהקה והכניס לארסנל כלים עממיים כמו מנדולינות, בללייקות ומשרוקיות. כאן הוא החל להאמין באמת ובתמים שהלהקה יכולה להמשיך ולהתפתח. עם זאת, הרעיונות לא הגיעו בקלות. הוא נאבק עם עצמו כדי ליצור מוזיקה שתהיה גם איכותית וגם מקורית. והוא הצליח בגדול. המוזיקה ב-STAND UP נשמעת רעננה להפליא גם היום, נעה בין הומור מבריק למלנכוליה מרגשת, עם עיבודים מרהיבים שמשרתים נאמנה את הלחנים. זהו תבשיל ייחודי וטעים להפליא של רוק, פולק, ג'אז ובלוז.

כל רצועה בתקליט מהווה שינוי כיוון מהבלוז-רוק של התקליט הראשון, THIS WAS. מהקטע הפותח והרוקי A NEW DAY YESTERDAY, דרך WE USED TO KNOW המרגש (שמהלך האקורדים המוכר שלו שימש לפי טענות רבות כהשראה ללהיט HOTEL CALIFORNIA של להקת איגלס, לאחר שזו חיממה את הופעותיה של ג'ת'רו טול בשנות השבעים), REASONS FOR WAITING שמרגיש כאילו השמיים נפתחים איתו, FAT MAN הפולקי והעליז, ועד היהלום שבכתר: BOUREE. שינוי מרענן נוסף היה צירופו של המתזמר דייויד פאלמר, שהעניק עיבודי כלי מיתר יפהפיים לכמה מהשירים, והמשיך לעבוד עם הלהקה עד סוף הסבנטיז.

לאלו שסקרנים לגבי סודות האולפן, צליל הגיטרה המיוחד והמסוחרר בקטע הפתיחה הושג בדרך יצירתית להפליא. טכנאי ההקלטה אנדי ג'ונס התיישב על כיסא גבוה מעל מגבר הגיטרה של באר, ופשוט סובב את המיקרופון בידו בתנועה מעגלית ומהירה. היום אפקט כזה דורש לחיצת כפתור במחשב, אך פעם נדרשה מחשבה מחוץ לקופסה.

אחד הקטעים המזוהים ביותר עם התקליט הוא כמובן BOUREE, עיבוד רוק-ג'אז ליצירה של מלחין משובח ושמו יוהאן סבסטיאן באך. אנדרסון בחר לכלול אותו בתקליט במטרה אסטרטגית ברורה: להרחיק את הלהקה מתדמית להקת הבלוז שדבקה בה. הוא ידע שלהקות בלוז לא מנגנות קטעים קלאסיים, וקיווה שהקהל והתקשורת יבינו את הרמז, והם אכן הבינו. המקור הוא הפרק החמישי בסוויטה במי מינור ללאוטה. הלאוטה, למי שלא מכיר, היא כלי פריטה עתיק שהתפתח מהעוד הערבי והגיע לאירופה בימי הביניים, וממנו התפתחה הגיטרה המודרנית.

אנדרסון סיפר כיצד נולד הרעיון: "חיפשתי קטע אינסטרומנטלי חדש להופעות. רציתי משהו עם תחושה ג'אזית, אבל שלא יהיה קשור לג'אז או לבלוז. המנגינה הזו של באך הגיעה אלי דרך רצפת הדירה שלי בלונדון. בחדר מתחתיי גר סטודנט שניגן אותה שוב ושוב בגיטרה קלאסית, אבל הוא מעולם לא הצליח לעבור את התיבות הראשונות. שמעתי את זה כל כך הרבה פעמים עד שהחלטתי שאני חייב להשתמש בזה כנקודת מוצא למשהו חדש". בהקלטה עצמה, אנדרסון הקליט שני תפקידי חליל נפרדים בערוצים שונים וסולו הבס המלודי של גלן קורניק נערך ממספר טייקים שונים שחוברו יחד ליצירת השלמות הנשמעת בתקליט.

במקביל, השיר FAT MAN היה הראשון בקטלוג של הלהקה שהציג את צליל המנדולינה (כשלצידה שילבה הלהקה נגינה על כלים אסייתיים מסורתיים שהקנו לשיר ארומה הודית), שהפך בהמשך לחלק בלתי נפרד מהסאונד הייחודי שלה.

הפופולריות של הלהקה באותה תקופה לא נשענה רק על התקליט. במקביל יצא תקליטון (סינגל) עם השיר LIVING IN THE PAST, שהפך ללהיט ענק והגיע לעשירייה הפותחת בבריטניה (ובהמשך למקום ה-11 במצעד האמריקאי החשוב - הישג נדיר לשיר כה לא מסחרי באופיו). הסיפור מאחוריו משעשע במיוחד. מנהל הלהקה דרש מאנדרסון לכתוב להיט מסחרי. כתגובת נגד, הסתגר אנדרסון בחדר מלון בבוסטון והחליט לכתוב את השיר הכי לא מסחרי שהוא יכול להעלות על דעתו, במשקל א-סימטרי של חמישה רבעים, מקצב שנחשב למסובך ובלתי ניתן לריקוד. להפתעתו, השיר הפך לאחד הלהיטים הגדולים והאהובים של הלהקה. באופן אירוני, מילות השיר ביטאו את סלידתו של אנדרסון מתרבות ההיפים ומהשימוש בסמים, למרות הופעתו הבימתית הפרועה.

אי אפשר לדבר על STAND UP מבלי להזכיר את העטיפה המקורית והמרהיבה שלו. זו הייתה עטיפה נפתחת, וכשפתחו אותה, דמויות מצוירות של חברי הלהקה קפצו החוצה בתלת-ממד, במה שנקרא POP-UP, כדי להמחיש את שם התקליט. את הרעיון הגה מנהל הלהקה, טרי אליס, ורעיון פורץ דרך זה הביא להם בסוף אותה שנה את פרס "עטיפת האלבום הטובה ביותר" מטעם מגזין ה-NME הבריטי.

האמן שמאחורי היצירה היה סטודנט צעיר לאמנות מניו יורק בשם ג'יימס גריישאו, שהתמחה בחיתוכי עץ. הוא סיפר: "טרי אליס התקשר ושאל אם אני רוצה לעצב עטיפה ללהקה בשם ג'ת'רו טול. הסכמתי מיד. אחר כך הוא חזר ואמר שהוא רוצה לעשות POP-UP בפנים. הצעתי לו רעיון: בחזית הדמויות ישבו, במרכז יעמדו, ומאחור ילכו ויתרחקו. סוג של התקדמות: לשבת, לעמוד, וללכת. הוא חשב שזה נהדר".

העבודה ארכה כשלושה חודשים, אך במהלכה קרתה תקלה קטנה שהפכה למיתולוגיה. אם תסתכלו היטב על הציור הקדמי, תגלו שלדמותו של איאן אנדרסון יש אחת עשרה אצבעות (שש אצבעות על כף ידו השמאלית). גריישאו לא התכוון לכך, וגילה את הטעות רק לאחר ההדפסה. "אולי זו תוצאה של הדיסלקציה שלי", הסביר שנים אחר כך.

לימים, איאן אנדרסון ציין את STAND UP כאחד התקליטים האהובים עליו ביותר, גם אם לדעתו השירים נשמעים מעט נאיביים כיום. גלן קורניק הוסיף שרוב השירים נכתבו על יחסיו המורכבים של אנדרסון עם הוריו. כך או כך, התקליט הזה נותר אבן דרך לא רק בקריירה של ג'ת'רו טול, אלא בתולדות הרוק כולו. כאשר כישרון, אומץ וקצת חליל צד נפגשים - השמיים הם הגבול.

לוח זמנים באולפן - מתי השירים הוקלטו?:

17 באפריל 1969: A NEW DAY YESTERDAY

21 באפריל 1969: FAT MAN, BACK TO THE FAMILY

22 באפריל 1969: JEFFREY GOES TO LEICESTER SQUARE

23 באפריל 1969: NOTHING IS EASY, BOUREE

24 באפריל 1969: גרסה נוספת של BOUREE

26 באפריל 1969: REASONS FOR WAITING

1 במאי 1969: FOR A THOUSAND MOTHERS, WE USED TO KNOW

חזיר נולד: הגיטריסט שזעם, נטש את ג'ת'רו טול והמציא את עצמו מחדש. ב-25 ביולי בשנת 1969, יצא באנגליה אלבום הבכורה של להקת BLODWYN PIG ושמו AHEAD RINGS OUT. זה היה תקליט הבכורה של מיק אברהמס, הגיטריסט שפרש מגת'רו טול לפני כן, מיד לאחר שהספיק להקליט איתם את אלבומם הראשון בלבד.

הדרמה שהובילה להקמת הלהקה יכולה לפרנס סרט רוק משובח. הכל התחיל בסוף שנת 1968. ג'ת'רו טול, עם תקליט הבכורה המוערך שלה, THIS WAS (בו הורגשה היטב טביעת האצבע המובהקת של אברהמס), הייתה על מסלול המראה מהיר לתהילת עולם. אך מתחת לפני השטח, קרע אמנותי עמוק נפער בין שני הכוחות המובילים בלהקה. מצד אחד, מיק אברהמס, גיטריסט בלוז בכל רמ"ח איבריו, שרצה לשמור על השורשים הטהורים והמחוספסים של המוזיקה הבלוזית. מהצד השני, איאן אנדרסון, הסולן והחלילן הכריזמטי, שכבר החל לרקום חזיונות מוזיקליים מורכבים ושאפתניים, כאלה שלקחו את הלהקה הרחק מעבר למבנה של 12 תיבות הבלוז אל מחוזות הפולק, הרוק המתקדם והתיאטרליות.

המתח הגיע לנקודת רתיחה, והפרידה הייתה בלתי נמנעת. אברהמס, שלא הסתיר את תסכולו, הרגיש שאנדרסון משתלט על ההרכב והופך אותו לפרויקט סולו שלו. הוא החליט לעזוב. אך הסיפור, כפי שחשף אברהמס מאוחר יותר, היה עסיסי עוד יותר. "התעצבנתי מאוד על איאן אנדרסון, שראה בג'ת'רו טול את הלהקה שלו, והוא לא היה מוכן לתת לאף אחד אחר להשמיע את דעתו על המתרחש. אז עזבתי", סיפר. "אבל מה שאמרתי להם באותה תקופה היה שאישאר עד שהם ימצאו מחליף בשבילי, כי אין שום דרך שאני רוצה להשאיר אותם שקועים לבד בחרא".

אלא שהמחווה האבירית הזו נתקלה בקיר אטום. "זמן קצר לאחר מכן נקראתי לפגישה במשרדו של טרי אליס, מנהל הלהקה. אתם יודעים מה הוא אמר לי? 'איאן והשאר לא רוצים אותך בלהקה יותר אז פוטרת'. אז עניתי לטרי, 'איך אתה יכול לפטר אותי כשפרשתי לפני שלושה שבועות? פשוט לך לעזאזל!'". למרבה המזל, הרוחות נרגעו במהירות, הניצים השלימו, ואברהמס יצא לדרך חדשה, נחוש להוכיח שהחזון הבלוזי שלו יכול לעמוד בזכות עצמו.

תוך שבועות ספורים בינואר 1969, הוא הקים את BLODWYN PIG. השם המשונה, שפירושו "חזיר פרח לבן" בוולשית, הוצע על ידי חבר היפי שהיה ללהקה והתקבל מיד. לצדו של אברהמס התייצבו שלושה מוזיקאים מוכשרים: הבסיסט אנדי פייל, המתופף רון ברג, והנשק הסודי של הלהקה – ג'ק לנקסטר. לנקסטר לא היה סתם נגן סקסופון, הוא היה מולטי-אינסטרומנטליסט ששלט גם בחליל, בכינור ובקלידים, והנוכחות הדומיננטית שלו העניקה ללהקה צליל ייחודי ששילב את העוצמה של הבלוז-רוק עם החופש והאלתור של הג'אז. לנקסטר בלט במיוחד ביכולתו הווירטואוזית לנגן על שני סקסופונים בו-זמנית, טכניקה ייחודית ששאל מהשראתו הגדולה – ענק הג'אז רהסאן רולנד קירק (אשר באופן משעשע, היווה את ההשראה המרכזית גם לאיאן אנדרסון בנגינת החליל שלו).

התוצאה הייתה התקליט AHEAD RINGS OUT. מהרגע הראשון, היה ברור שלא מדובר בעוד להקת בלוז סטנדרטית. העטיפה המאוירת והסוריאליסטית, שהציגה ראש חזיר חבוש באוזניות שמע, משקפי טייסים וסיגריה בוערת בפיו (שעוצבה על ידי סטודיו האמנות "אידריס"), רמזה על המוזיקה שבפנים: יצירתית, חצופה וחסרת פשרות. התקליט נפתח עם ריפים כבדים וסקסופון צווחני (בקטע הפותח והקצבי IT'S ONLY LOVE), ועבר בין קטעי בלוז מהוקצעים, קטעי ג'אז-רוק פראיים (כמו היצירה האינסטרומנטלית המבריקה THE MODERN ALCHEMIST) ובלדות נוגעות ללב כמו DEAR JILL.

הגיטרה של אברהמס הייתה שם, חדה וברורה, אך הפעם היא הייתה חלק ממארג עשיר ומגוון יותר, כזה שאיפשר לכל חברי הלהקה לזרוח.

עיתונות המוזיקה הבריטית של אותה תקופה הבינה מיד שהיא עדה למשהו מיוחד. במגזין מלודי מייקר נכתב בהתלהבות: "תקליט מצוין עם המון מוזיקה מלהיבה. העיבודים מצביעים על בגרות ברורה ויש פה כיוון מוזיקלי מעניין. עם תקליט זה יש תקווה גדולה מאד לזרם הפופ המתקדם". גם בעיתון NME לא חסכו במחמאות וקבעו נחרצות: "זה בלוז שמעורבב עם ג'אז וביחד זה תקליט נהדר מאחת הלהקות המבטיחות יותר. כל שיר פה הוא מקורי וראוי". הביקורות המהללות תורגמו גם להצלחה מרשימה בקופות: האלבום טיפס עד למקום התשיעי והמכובד במצעד האלבומים הבריטי, ואף הצליח לחצות את האוקיינוס ולהתברג במקום ה-120 במצעד הבילבורד האמריקאי (שם הופץ על ידי חברת A&M).

במבט לאחור, AHEAD RINGS OUT הוא יותר מסתם תקליט בכורה מוצלח. זהו הרגע המכונן של מוזיקאי שסירב להתכופף ובחר ללכת בדרך שלו. בעוד ג'ת'רו טול המשיכה לנסוק לגבהים מסחריים עצומים, מיק אברהמס ו-BLODWYN PIG יצרו פנינת בלוז-רוק-ג'אז נצחית, שהוכיחה שגם חזיר עקשן יכול לעוף גבוה מאוד. הלהקה הספיקה להוציא אלבום מצוין נוסף, GETTING TO THIS בשנת 1970, רגע לפני שאברהמס עזב והקסם המקורי התפרק.

מבצע מקרטני: מה באמת קרה מאחורי הדלתות הנעולות באבי רואד? ב-25 ביולי בשנת 1971 ערך פול מקרטני סשן הקלטה סודי בסטודיו מס' 2 באבי רואד.

קבלו הצצה נדירה אל אחד הרגעים המכוננים והסודיים יותר בקריירה של פול מקרטני, רגע אחרי התפרקות הביטלס, ורגע לפני שהמריא עם להקה חדשה. הכינו את הפופקורן.

לונדון, קיץ 1971. האווירה בעולם המוזיקה עדיין סוערת מהפירוק הטרי והכואב של הביטלס. כל אחד מחברי הלהקה לשעבר מחפש את דרכו החדשה, והעיניים כולן נשואות אל פול מקרטני. אחרי שני תקליטי סולו (אלבום הבכורה "מקרטני" משנת 1970, והאלבום "ראם" שיצא ממש חודשיים קודם לכן במאי 1971) שזכו לביקורות מעורבות - הלחץ עליו היה עצום. הוא היה חייב להמציא את עצמו מחדש, להוכיח שהוא יכול להצליח גם בלי ג'ון, ג'ורג' ורינגו. ואז, ב-25 ביולי, קרה משהו חריג.

באותו יום, הפך אולפן מספר 2 באבי רואד, המקום בו הוקלטו כמה מהיצירות הגדולות ביותר של הביטלס למבצר סודי. מקרטני שכר את האולפן לסשן הקלטות מסתורי, והקיף את המקום באבטחה הרמטית שטרם נראתה. עד כמה הרמטית? ובכן, פול פשוט אסר על הצוות של חברת התקליטים EMI, שבבעלותה המקום, להיכנס למתחם אולפן 2 בו עבד. דמיינו את המנהלים המכובדים של EMI מגיעים לעבודה בבוקר ומוצאים את הדלת של האולפן נעולה בפניהם, בפקודה של אחד האמנים הכי גדולים שלהם. זהו בהחלט מהלך נועז, אפילו קצת שובב, שרק מוזיקאי במעמדו יכול היה להרשות לעצמו.

הסיבה לחשאיות המוגזמת נבעה מהרצון של פול לעבוד בשקט, הרחק מעיניים סקרניות של התקשורת ומהצל הכבד של עברו המפואר. הוא לא היה שם לבד. הוא גיבש סביבו להקה חדשה וטרייה, גרעין למה שיהפוך בקרוב ללהקת כנפיים. לצדו עמדו אשתו, לינדה מקרטני בקלידים, המתופף דני סייוול (שכבר עבד עם פול על האלבום "ראם") והגיטריסט דני ליין (הסולן המקורי וממייסדי להקת המודי בלוז). זו הייתה הפעם הראשונה שהחבורה הזו התכנסה כדי ליצור כמוזיקאים שווי זכויות, כלהקה לכל דבר. בשלב זה, אגב, עדיין לא היה להם שם. השם "כנפיים" עלה בראשו של פול רק כחודש וחצי מאוחר יותר, כשהמתין בבית החולים ללידת בתו סטלה והתפלל ש"תיוולד על כנפי מלאכים". הוא בכלל חשב לפני כן לקרוא ללהקה בשם "טרפנטין".

כמובן, סודות כאלה בלונדון של הסבנטיז לא נשמרים לאורך זמן. השמועות החלו לזרום, והעיתונאים כבר החלו לרחרח סביב הבניין המאובטח. כאן נכנסה לתמונה העוזרת האישית של פול, שלי טרנר, שמיהרה לשחרר הצהרה לתקשורת בניסיון להרגיע את הרוחות. בניסוח דיפלומטי קלאסי היא מסרה: "פול מאושר מאוד מהלהקה שיש לו כרגע ומההקלטות שהוא יוצר". במילים אחרות: "תנו לו לעבוד בשקט, התוצאות ידברו בעד עצמן".

ואכן, התוצאות דיברו. הסשנים הסודיים והאינטנסיביים הללו הניבו את תקליט הבכורה של להקת כנפיים, שנקרא WILD LIFE ויצא לאור בדצמבר של אותה שנה. התקליט הוקלט במהירות שיא (בתוך שמונה ימים בלבד, בין ה-25 ביולי ל-2 באוגוסט), בכוונה תחילה, כדי ללכוד תחושה חיה וגולמית, כמעט כמו חזרה במוסך. פול הושפע משיטת ההקלטה המהירה והספונטנית של בוב דילן, וקבע שכל שיר יוקלט במינימום טייקים. למעשה, 5 מתוך 8 שירי האלבום הוקלטו בטייק ראשון בלבד, והשיר הפותח MUMBO (אם אפשר לקרוא לזה שיר...) הוקלט כג'אם כל כך מאולתר, שפול פשוט צועק בו מילים חסרות פשר כי עדיין לא הספיק לכתוב לו טקסט. הקהל? הוא לא ימהר לאמץ לחיקו את זה. אבל אותו יום קיץ סודי באבי רואד לא היה רק עוד יום הקלטות. זה היה האות לפרק ב' בקריירה של פול מקרטני כחבר להקה, הצעד הראשון במסע חדש ומרתק שיוכיח שיש חיים, והרבה מוזיקה טובה, גם אחרי הביטלס.

אי.אל.פי - בפעם האחרונה בהחלט! ב-25 ביולי בשנת 2010 הופיעה להקת אמרסון, לייק ופאלמר את הופעתה האחרונה בהחלט, במסגרת פסטיבל HIGH VOLTAGE, בפארק ויקטוריה בלונדון.

כאשר אמרסון, לייק ופאלמר התאחדו לקונצרט לרגל חגיגות ה-40 לפעילותם בפסטיבל HIGH VOLTAGE בשנת 2010 בפארק ויקטוריה שבלונדון, הדבר עורר תקוות רדומות שהשלישייה עשויה לחזור לעבוד יחד באופן קבוע יותר. למרבה הצער עבור המעריצים, ההופעה הזו התבררה כהופעתה האחרונה בהחלט של הלהקה.

כפי שהסביר המתופף קרל פאלמר בשנת 2013, נראה היה שהלהקה איבדה משהו בהפסקה הארוכה שבאה לאחר סבב הפעילות הקודם שלהם בשנת 1998. "עשינו חזרות במשך חמישה שבועות, ומעולם לא הצלחתי להבין למה היינו צריכים לעשות חזרות כל כך הרבה זמן," הוא ציין - ומיהר להודות שלמרות שלא הסכים עם לוח החזרות הארוך, ייתכן שהם בעצם היו זקוקים לעוד אימונים.

"לאחר ששמעתי את ההקלטות מהמופע, אולי חמישה שבועות לא היו מספיק זמן," הוסיף פאלמר. "זה לא עמד בסטנדרט שאהבתי, ולא חשבתי שזה נשמע כל כך טוב". באותה תקופה הקלידן קית' אמרסון כבר החל לסבול מבעיות עצביות חמורות בידיו, שהקשו עליו מאוד לנגן ברמה הווירטואוזית שאפיינה אותו, מה שכנראה השפיע באופן ישיר על הסאונד הכללי.

פאלמר: "העבודה עם הלהקה הייתה קצת קשה כי כולם כבר לא כל כך צעירים. במובן מסוים, אני מרגיש תחושת חובה לנגן או לבצע את המוזיקה הזו עבור האנשים האלה. זו ההשקפה האישית שלי. אני לא חושב שקית' וקרל מרגישים אותו הדבר, ואני לא חושב שהם מתלהבים במיוחד לצאת שוב לסיבוב הופעות עם ELP".

עם כל זה, לייק הודה שהוא לעולם לא יגיד "לעולם לא" בכל הנוגע לאיחוד נוסף של ELP - ונראה היה שפאלמר היה שותף לתחושת המעריצים שללהקה יש עסק לא סגור. "אני לא חושב שנהיה שוב ביחד באיזושהי צורה או פורמט", הוא אמר. "מצד שני, אגיד לך עכשיו, אני בספק אם כבר עשינו את האלבום הכי טוב שלנו". אבל אמרסון שם קץ לחייו ב-11 במרץ 2016, עקב דיכאון כבד מהידרדרות מצבו הרפואי והחשש שלא יוכל להופיע יותר, והתקוות לאיחוד נוסף של ELP נגוזו לצמיתות.

גרג לייק בספרו: "בזמן שקית' אמרסון ואנוכי תיכננו להרים מופע השם MANTICORE HALL, קיבלנו הצעה להשתתף בפסטיבל HIGH VOLTAGE. דיברנו עם קרל פאלמר ושלושתנו הבנו שזו ההזדמנות האחרונה שלנו לנגן ביחד. החזרות שלנו התקיימו באולפני הסרטים, שפרטון, ממש מחוץ ללונדון. זה היה סוריאליסטי לשמוע אותנו מופיעים יחד שוב אחרי כל כך הרבה שנים. זה היה כאילו מישהו הוציא 12 שנים מחיי והדביק את ההווה עם מה שהיה לפני כן. למען האמת, זה לקח הרבה אנרגיה ונחישות להגיע לסטנדרט נגינה שאנשים ציפו מלהקה כמו ELP. אנשים באו לראות את ה-ELP האגדית. למה הם ציפו? אני אספר לכם. הם ציפו לראות את הלהקה ששמעו בתקליט או ראו בסיבוב הופעות בשנת 1974. ועכשיו, עשרות שנים יותר, היינו צריכים לעשות את זה באותו אופן. זה דרש קצת עשייה.

קרל הוסיף ואמר שהוא לא יכול להבין למה היינו צריכים לעשות חזרות במשך שבועות לפני ההופעה, אבל הוא מאוחר יותר הודה שאולי זה לא היה מספיק זמן. האווירה לא הועילה כשקרל אמר לתקשורת שציפיתי שנהיה שוב אחד נגד השני. מעולם לא הבנתי את הנטייה השלילית שלו. קית' ואני באנו להעריך זה את זה למרות חילוקי הדעות בינינו לאורך השנים. הסתדרנו יותר טוב מאי פעם אבל אני חושב שלקרל היה יותר קשה לשחרר את הטינה מהעבר, ולמרבה הצער עבורו זה תמיד האדם הנושא את הטינה שנושא בנטל. תמיד אהבתי את קרל, יהיו ההבדלים בינינו אשר יהיו, אבל לא יכולתי לעשות הרבה בנידון.

הופענו על הבמה המרכזית של הפסטיבל ביום ראשון, 25 ביולי 2010, כמעט ארבעים שנה אחרי שהופענו לראשונה יחד. גארי מור הופיע שם יום קודם, ואיאן האנטר, אותו הכרתי בסיבוב הופעות שערכנו יחד עם רינגו סטאר, היה גם על הבמה המרכזית ביום ראשון. ניגנו כמה מהיצירות שהמעריצים שלנו הכי אהבו. למרות

בעיות טכניות שונות, המופע של ELP היה חוויה רגשית נוסטלגית לשלושתנו, ולאנשים שהגיעו באותו הלילה. רבים מהם היו שם איתנו מאז תחילת שנות ה-70. לאחר מכן, האווירה מאחורי הקלעים הייתה כמו הכלאה בין מסיבה להלוויה. היו אנשים עם דמעות בעיניים ואחרים חגגו עם שמפניה - וחלק עם שניהם.

לאחר שעשינו את העבודה וההכנה להעלות את הלהקה לרמת הופעה, הייתי להוט שניקח את ההופעה שלנו מסביב לעולם בפעם האחרונה. זו תהיה תודה אחרונה למעריצים שלנו. הרגשתי תחושת חובה לבצע את המוזיקה הזו עבור האנשים האלו שהיו איתנו לאורך הדרך. עם זאת, קרל לא רצה להמשיך והרעיון ירד. זה תסכל אותי. עשינו רק את ההופעה האחת, ואחרי עוד חמש או שש ההופעות הלהקה אולי הייתה שוב אדירה. קרל ראה את זה אחרת, ואפילו קית' נרתע מהרעיון. אני לא יודע למה. זה היה מוזר מאוד, אבל היה משהו ב-ELP שלא עבד יותר במונחים של אחווה. פעם זה עבד, אבל זה לא עבד עכשיו. המופע הזה היה הפעם האחרונה בה ELP הופיעה אי פעם".

איחוד נוסף באותו יום בפסטיבל נרשם עם להקת הזומביס.

תגידו כן! התקליט הראשון של להקת יס יצא היום, 25 ביולי בשנת 1969. מה שנראה כמו עוד השקה שגרתית היה למעשה שיאו של תהליך הקמה כאוטי, מצחיק ורצוף תקלות, שכלל מתופף שיכור, כוכב ענק לעתיד שכמעט הצטרף, מנהל תמים, חוזה עבדות וגיטריסט שקיבל סטירה מחזקת מאחד מגיבוריו. זהו הסיפור על התקליט שהתחיל מסלול של להקה עם שם חיובי מאד.

כשחמשת חברי להקת יס המקורית התכנסו באותה שנה באולפן הקלטות, הם היו אוסף כמעט מקרי של ניגודים מוזיקליים. התחושה הייתה שכל אחד מהם הגיע מכוכב לכת אחר. בקצה אחד של הזירה ניצב ביל ברופורד, מתופף עם נשמה של ג'אזיסט טהור. מוזיקת רוק הייתה עבורו כמעט שפה זרה, והוא העריץ בכל ליבו את מתופף הג'אז מקס רואץ'. ברופורד היה משוכנע שהוא מצטרף להרכב ג'אז, ולא חלם שימצא את עצמו מנגן רוק פרוגרסיבי. עד כמה היה שקוע בעולמו? הוא קרא לאחת היצירות בתקליט HAROLD LAND, כמחווה לסקסופוניסט הג'אז הנערץ עליו (שהיה ידוע בעבודתו החדשנית עם חלוצי ההארד-בופ קליפורד בראון ומקס רואץ').

מולו, כמעט כאנטיתזה, עמד הגיטריסט פיטר בנקס. בנקס היה חסיד נלהב של להקת המי, ובעיקר של הגיטריסט הפרוע שלה, פיט טאונסנד. הוא נמשך לאנרגיה חופשית, לאלתור ולרעש, וסלד ממוזיקה מתוכננת ומסודרת. הוא היה גיבור גיטרה מהסוג שלמדו להעריך רק שנים רבות לאחר מכן, וחבל שכך. על הקלידים ישב טוני קיי, שהמודל שלו לחיקוי היה להקת הבאנד. הוא שאף ליצור מוזיקת שורשים אמריקאית ונגינתו באורגן ההאמונד התמקדה בעיקר בצד הקצבי והגרובי.

עמם היו שני המייסדים, הבסיסט כריס סקווייר והסולן ג'ון אנדרסון. השניים נפגשו לראשונה במועדון ה"לה שאס" בסוהו של לונדון, מקום מפגש בוהמי שבו סקווייר נהג לבלות ואנדרסון עבד כברמן ומנקה שולחנות. השניים חלקו אהבה משותפת להרמוניות ווקאליות מורכבות, ושאבו השראה מהביטלס, מסיימון וגרפונקל ומההרכב הווקאלי THE FIFTH DIMENSION. סקווייר, שהיה נער מקהלה בכנסייה בילדותו, חלם לטוות קולות זה בזה, וצליל גיטרת הבס הייחודי שלו, הבשרני והמחוספס, כבר היה שם מהרגע הראשון. אנדרסון, מצדו, ניחן בקול טנור גבוה וצלול, כמעט מלאכי, שהיה חריג לחלוטין בנוף הרוק של אותה תקופה. נראה היה שהכל מוכן לכיבוש העולם, אבל אז הדרמה התחילה.

ביל ברופורד, הג'אזיסט המתוסכל, החליט לפתע שנמאס לו. הוא הבין שכסף גדול לא יצמח מהתיפוף בלהקת יס, והודיע שהוא פורש לטובת לימודים אקדמיים בקולג' של לידס. הלהקה נכנסה לפאניקה והחלה בחיפושים קדחתניים אחר מחליף. הראשון שנוסה היה איאן וואלאס, שניגן בעבר עם אנדרסון בלהקת THE WARRIORS, ולימים יתפרסם כמתופף של קינג קרימזון בתקליט ISLANDS (שראה אור ב-1971). וואלאס שקל את ההצעה, אך בסופו של דבר סירב.

באותו הזמן ממש, הסתובב בלונדון מתופף צעיר ואנרגטי בשם פיל קולינס. להקתו, FLAMING YOUTH, דשדשה והוא חיפש את הקפיצה הגדולה הבאה. חלומו היה להצטרף לאחת משתי להקות: THE ACTION או יס. הוא היה מעריץ מושבע של חברי יס ונהג לראות אותם מופיעים מדי שבוע במועדון מארקי המפורסם בלונדון (המועדון שבו יס אף שימשו כלהקת הבית הרשמית באותה תקופה). באחת ההופעות, הוא מצא את עצמו עומד ליד בחור שסיפר לו שברופורד עזב והלהקה מחפשת מתופף בדחיפות. קולינס לא היסס, ניגש אל מאחורי הקלעים והציג את עצמו לג'ון אנדרסון. "נהדר, בן אדם", אמר לו אנדרסון, "תתקשר אלינו ביום שלישי ותבוא לאודישן". באופן בלתי מוסבר, קולינס מעולם לא התקשר. הוא, שהכיר את כל השירים שלהם בעל פה, כנראה היה מתקבל בקלות, ועולם הרוק המתקדם כולו היה נראה אחרת לגמרי. נו, נראה שהרווחנו מההיסוס של קולינס.

החיפושים נמשכו עד שהגיע בחור מליברפול בשם טוני אוריילי, מתופף לשעבר בלהקת THE KOOBAS (להקה מליברפול שזכתה לחמם את הביטלס במסע ההופעות הבריטי האחרון שלהם ב-1965). אוריילי היה איש נחמד ומתופף מוכשר, אבל הייתה לו בעיה אחת קטלנית: התמכרות קשה לאלכוהול. במהלך תקופתו הקצרה והסוערת עם הלהקה הוא ניסה להתאבד פעמיים. בפעם הראשונה הוא חתך את ורידיו באופן שטחי, איבד את הכרתו והתעורר כשחברי הלהקה גוררים אותו מדמם לוואן ההסעות, בדרך הישר להופעה.

באופן אירוני להחריד, אחת ההופעות עם אוריילי נקבעה באוניברסיטת לידס, המקום בו למד ברופורד.

המתופף המקורי ישב בקהל וצפה באימה במחליפו השיכור מנגן בצורה נוראית, ואף נופל מכיסא התופים מספר פעמים. אחרי ההופעה המביכה, חברי הלהקה הקיפו את ברופורד והתחננו על נפשם שיחזור. הייתה להם סיבה טובה: יומיים לאחר מכן הם היו אמורים להופיע כלהקת חימום ברויאל אלברט הול היוקרתי בלונדון (היה זה מופע הפרידה ההיסטורי של להקת קרים ב-26 בנובמבר 1968, אירוע ענק שחשף את יס לקהל רחב והקפיץ את מעמדם משמעותית). ברופורד, שלא יכול היה להתעלם מהייאוש שלהם, הסכים לחזור.

מאחורי הקלעים ניהל את העניינים רוי פלין, איש עסקים שהיה בעליו של מועדון לונדוני נחשב. פלין התאהב בלהקה, עזב את עסקיו והשקיע בה את כל כספו. הוא קנה להם ציוד, מינה את אנדרסון (שבקושי ניגן אז על כלי כלשהו) לדובר הראשי, והצליח לסדר להם חוזה חלומי עם חברת התקליטים הענקית, אטלנטיק (לאחר שארטגון עצמו צפה בלהקה בהופעה מחשמלת במועדון ספיקאיזי בלונדון, והחליט מיד שהוא חייב להחתים אותם).

אבל כאן החלום הפך לסיוט. פלין, בחוסר ניסיונו, לא שם לב לאותיות הקטנות. סעיפי התמלוגים היו מגוחכים. פלין רצה להחתים אותם לשלושה תקליטים, אך נשיא אטלנטיק, אהמט ארטגון, התעקש על חוזה ל-12 תקליטים. כך נחתם אחד החוזים הגרועים בהיסטוריה של הרוק שהבטיח ללהקה מקדמה זעומה בלבד של 4,000 ליש"ט, ואילץ אותם לשלם את מרבית הוצאות ההקלטה היקרות מכיסם. זה היה מסמך בן ארבעה עמודים שרדף את הלהקה במשך שנים, בדומה לחוזה המחפיר שעליו חתמו הביטלס בתחילת דרכם. עם החוזה הזה, נכנסה הלהקה לאולפני ADVISION ברחוב בונד היוקרתי בלונדון.

עבור ביל ברופורד, זו הייתה טבילת האש הראשונה באולפן הקלטות. לחרדתו, הוא גילה רק בסוף כל ההקלטות שיש לו אפשרות לשלוט בעוצמת השמע של הכלים השונים באוזניות שלו. המתופף המסכן הקליט את כל התקליט כשגיטרה מחרישת אזניים של פיטר בנקס מנסרת לו את המוח. טכנאי ההקלטה ג'רלד צ'ווין, שבנקס כינה אותו "החולדה", נזכר לספר להם על האפשרות לווסת כלים רק כשהכל כבר נגמר. באחד השירים, YESTERDAY AND TODAY, ניסה ברופורד לנגן לראשונה בחייו על ויבראפון. התוצאה, כצפוי, נשמעה מהוססת למדי.

בעיה נוספת צצה מכיוון אורגן ההאמונד. הלהקה השכירה לאולפן דגם B3 יוקרתי, ובילתה שלושה ימים מפרכים בניסיון להוציא ממנו צליל ראוי. טוני קיי, שהיה רגיל לנגן באורגן VOX CONTINENTAL פשוט, לא ידע איך לתפעל את המפלצת. איש באולפן לא הצליח להפיק את הסאונד הבשרני והעשיר שנשמע בתקליטים של DEEP PURPLE או THE NICE. למרבה הפלא, אפילו קלידן העל קית' אמרסון מ-THE NICE קפץ לאולפן כדי לתת כמה עצות.

את השם YES הגה פיטר בנקס. (לפני כן, אנדרסון הציע את השם LIFE וסקווייר את השם WORLD, אך ההצעה הקצרה של בנקס התקבלה פה אחד). הוא רצה שם קצר, חיובי וקליט, שייראה מצוין על פוסטרים, בדיוק כמו השם של להקתו הנערצת, THE WHO. הקשר עם THE WHO לא היה מקרי. בנקס סיפר באוטוביוגרפיה שלו: "אני חושב שהאמן הראשון שבאמת נתן לנו דחיפה היה פיט טאונסנד. הופענו במועדון בשם REVOLUTION, מקום ששנאנו כי בעל הבית כל הזמן דרש שננמיך. אנשים באו לשם לרקוד, ואנחנו בהחלט לא היינו להקת ריקודים. באחד הערבים, פיט טאונסנד היה שם. אחרי ההופעה ישבתי על הבר והוא התגנב מאחוריי ונתן לי מכה חזקה בראש. הייתי שיכור ומוכן להחזיר לו, אבל לתדהמתי זה היה טאונסנד. הוא התיישב לידי, שיכור לא פחות, ואמר לי שהלהקה שלי נהדרת והנגינה שלי מצוינת. זה היה רגע מרגש ביותר". בעקבות המפגש הזה, טאונסנד המליץ עליהם והם זכו לחמם את THE WHO.

את עטיפת התקליט האייקונית עיצב אלן פלצ'ר ממשרד העיצוב CROSBY / FLETCHER AND FORBES. הוא יצר את לוגו בועת הדיבור הפשוט והגאוני. הרעיון היה שהשם YES הוא ההכרזה כבועת קומיקס של חברת אטלנטיק על בואה של להקה חדשה ומסעירה. הלוגו היה כה מוצלח שהוא הופיע על תוף הבס של ברופורד ועל כל חומרי הקידום של הלהקה. באופן מוזר, בצד האחורי של העטיפה המקורית לא הופיעו קרדיטים כלל. כל המידע הודפס בעטיפה הפנימית, לצד תמונה של הלהקה בגוון סגול. בארצות הברית, יצא התקליט עם עטיפה שונה לחלוטין, שהציגה תצלום של חברי הלהקה עומדים מחוץ למרכז פולהאם לאדריכלות, תמונה שצולמה על ידי צלם הרוק דיוויד גדג'.

עם יציאתו בבריטניה, התקליט זכה לביקורות נלהבות. "התקליט הזה מצביע על עתיד ורוד", נכתב בעיתון 'דיסק אנד מיוזיק אקו', "הצליל שלהם ברור וחזק. זהו אחד התקליטים המלהיבים שיצאו מלהקה בריטית לאחרונה". במלודי מייקר כינו אותו "תקליט נהדר מאחת הלהקות המחתרתיות הטובות שלנו".

אך בארצות הברית, יס נתקלה בחומה בצורה. חברת אטלנטיק, שהשקיעה את כל משאביה בהחתמה בריטית אחרת ומצליחה הרבה יותר באותה שנה – להקה קטנה בשם לד זפלין – פשוט לא טרחה לשווק את התקליט. יס לא הייתה קיימת מבחינת השוק האמריקאי.

באופן אירוני, על העטיפה הופיע קרדיט תודה לג'ון ג'י, בעלי מועדון מארקי, אך קרדיט אחד חשוב היה חסר: זה של המנהל רוי פלין, האיש שהימר עליהם, מימן אותם והביא אותם לאטלנטיק. מדוע כך? כי פלין, בצניעותו, ביקש במפורש ששמו לא יוזכר. כך, מתוך הכאוס, האלכוהול, החוזים הגרועים והתקלות הטכניות, נולד תקליט בכורה שהניח את היסודות לעתיד ענק. וכן, זה תקליט שאני מ-א-ד אוהב. הוא אנרגטי, הוא עם צליל רוקי משתלח, הוא נלהב והוא כמו שום דבר שיש בהמשך הקטלוג של יס.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.