רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-25 במרץ בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-25 במרץ (25.3) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"איך אפשר להאשים אותי בכתיבת מילים המאפיינות ילד פרחים מיושן? איך בכלל מישהו יכול להיות ילד פרחים מיושן? הרי כל ה'טריפ' הזה הוא מסע מתמשך לחיפוש אחר שלווה ורוגע כמצב האידיאלי – וזה הרי כל מה שכל אחד רוצה. אם כך, אני מוכן תמיד להיחשב לילד פרחים מיושן. אני משקיע עבודה רבה בכתיבת מילות השירים שלי, אך לא כל המילים שאני כותב חייבות לעמוד תחת זכוכית מגדלת. שירים כמו BLACK DOG נוצרו באופן מאולתר; יכולתי באותה מידה לשיר לצליליהם את התפריט ממסעדת המלון" (רוברט פלאנט, הזמר של להקת לד זפלין, בשנת 1975)

איזה ראש מכונה סגול ומשומן הוא זה! ב-25 במרץ בשנת 1972 יצא תקליט חדש ללהקת דיפ פרפל ושמו MACHINE HEAD.

הסיפור שמאחורי התקליט הזה נכנס כבר מזמן להיכל המיתולוגיה של עולם הרוק הקלאסי, והכל התחיל בלהבות. ב-4 בדצמבר 1971 הגיעה החבורה העליזה של דיפ פרפל לאולם הקאזינו דה מונטרה שבז'נווה, שווייץ. המטרה של החמישייה הייתה ברורה: לשכור את האולם למשך שבועיים תמימים כדי להקליט שם את התקליט החדש שלהם במתכונת של הופעה חיה, רק בלי הקהל המשולהב והזיעה. לצורך המשימה הם הביאו איתם את הניידת היקרה של להקת הרולינג סטונס, שחנתה בחוץ בקור השווייצרי המקפיא.

אלא שלגורל היו תוכניות אחרות לגמרי. בלילה שלפני תחילת ההקלטות של הסגולים, אירח הקזינו הופעה אחרונה בהחלט, לפני שהמפתחות היו אמורים לעבור לידיים של דיפ פרפל. על הבמה עמד פרנק זאפה עם להקתו האמהות שלו, באחד ההרכבים היותר פרועים שלהם. לקראת סוף הערב, ממש בזמן שדון פרסטון הפליא בסולו סינטיסייזר ביצירה KING KONG, אחד המעריצים (האידיוטים) של זאפה החליט שזה זמן מצוין לירות זיקוק בוער לעבר התקרה. הבעיה הייתה שהתקרה הייתה עשויה גם מענפי דקלים יבשים, ותוך שניות כל המקום הפך למלכודת אש בזמן שבפנים שהו כ-3,000 איש.

פרנק זאפה קלט מיד שהמצב חמור. כשהוא שומר על קור רוח מרשים הוא כיוון את הקהל לעבר יציאות החירום, בזמן שאנשים לחוצים שוברים חלונות כדי להימלט מהתופת. ברגעי השריפה הראשונים זאפה אפילו הרשה לעצמו להתלוצץ ואמר כי ארת'ור בראון בא לבקר. למי שלא מעודכן בדפי ההיסטוריה, ארת'ור בראון היה זמר בריטי שכיכב בשנת 1968 עם הלהיט FIRE, וסגנון הצרחות שלו השפיע מאד על הסולן של דיפ פרפל, איאן גילאן, לאמץ את הסגנון הזה לעצמו כשנכנס לדיפ פרפל. איך שגלגל בוער מסתובב לו...

הקזינו נשרף עד היסוד יחד עם כל ציוד הנגינה של זאפה, אך למרבה המזל אף אחד לא נהרג. המנהל המקומי של האולם, קלוד נובס, שהוזכר לימים בשיר SMOKE ON THE WATER כפ'אנקי קלוד, רץ אחוז תזזית כדי לעזור לאנשים לצאת. עבור דיפ פרפל, זו הייתה קטסטרופה מקצועית. הם מצאו את עצמם תקועים בשווייץ בלי מקום להקליט בו את התקליט שלהם. ניסיון ראשון להקליט באולם אחר בשם הפביליון נכשל כי המשטרה המקומית הגיעה תוך דקות בגלל תלונות על רעש בלתי נסבל שהרעיד את כל העיר.

בייאושם הרב, החברים שכרו חלל במלון נטוש למחצה שנקרא גראנד הוטל. שם, במסדרונות הקרים והארוכים שבודדו בשמיכות ישנות, ריצ'י בלאקמור התחיל לפתע לנגן ריף גיטרה פשוט אך עוצמתי. הצוות הטכני קרא לקטע הזה TITLE#1. בזמן שהם הקליטו את הטייק הזה, המשטרה כבר דפקה שוב על הדלתות, והטכנאים של הלהקה נאלצו לחסום אותן בגופם כדי לאפשר למוזיקאים לסיים את ההקלטה. שנים מאוחר יותר התברר שהריף המפורסם הזה, שכל נער שחולם להיות גיטריסט מנסה לנגן, לא נפל מהשמיים. בלאקמור שאב השראה מהקטע הברזילאי MARIA QUIET משנת 1965 בביצועה של אסטרוד ג'ילברטו.

המוזיקה נשמעה להם מבטיחה, אבל חסרו מילים ומנגינה לשירה. אז נזכר הבסיסט, רוג'ר גלובר, כיצד התעורר בבוקר שאחרי השריפה, הביט מהחלון על העשן הסמיך שריחף מעל אגם ז'נבה, ופלט ספונטנית את המשפט SMOKE ON THE WATER. השם הזה הפך לשיר שתיעד את כל מסע התלאות של הלהקה בדרך להשלמת התקליט. מעניין לגלות שאיש בלהקה לא חשב ש- SMOKE ON THE WATER יהיה להיט. כולם הימרו על השיר NEVER BEFORE שסגר את צד א' של התקליט. הם השקיעו בו מאמצים אדירים, צילמו לו קליפ פרומו והוציאו אותו כתקליטון, אבל הוא פשוט לא המריא במצעדים. רק שנה מאוחר יותר, כשיצא הסינגל של SMOKE ON THE WATER, העולם הבין את עוצמת הריף והשיר הפך להצלחה פנומנלית.

לוח הזמנים של ההקלטות היה צפוף במיוחד, וזו הסיבה שאיאן גילאן שר בשיר את המשפט SWISS TIME IS RUNNING OUT. הלחנים בתקליט הזה התאפיינו בפשטות כובשת ובדיוק רב. בניגוד לתקליט הקודם שלהם, FIREBALL, שהיה מורכב וניסיוני יותר, ב MACHINE HEAD העיבודים היו מהודקים וחדים. אורגניסט הלהקה, ג'ון לורד, החליט לעשות מעשה נועז כדי להצליח לעמוד מול הדיסטורשן של בלאקמור. הוא זנח את מגבר הלזלי המסורתי של אורגן ההאמונד וחיבר אותו ישירות למגברי מארשל אימתניים. התוצאה הייתה צליל מחוספס ופראי שהעניק ללהקה את החותם הייחודי שלה.

מתוך התקליט הזה נולדו ארבעה שירים שהפכו לעמודי התווך של הופעות הלהקה עד היום: SMOKE ON THE WATER, SPACE TRUCKIN, LAZY ו-HIGHWAY STAR. השיר הפותח, HIGHWAY STAR, נכתב בכלל באוטובוס של הלהקה בדרך להופעה ב- PORTSMOUTH GUILDHALL ב-13 בספטמבר 1971. כבר באותו ערב הם ביצעו אותו על הבמה. זהו שיר אהבה טהור של אדם למכונית שלו, עם הפקה שנותנת תחושה של נהיגה במהירות מטורפת על אוטוסטרדה פתוחה. מזה שנים אני מכיר את השיר הזה היטב - כל צליל ורחש בו. גם ניגנתי אותו המון עם ההאמונד שלי. אבל לא אשכח את הפעם הראשונה כששמעתי את השיר! זה היה כשהייתי נער. אז נתקלתי בחנות התקליטים באוסף של דיפ פרפל שנקרא DEEPEST PURPLE. ביקשתי מהמוכר בחנות להשמיע לי כמה צלילים מהתקליט באוזניות. המוכר שם לי דווקא את הצד השני (נו, הוא ידע מה הוא מכוון לאוזניו של ילד חסר הגנות שכמותי אז) והגרוב מיד פרץ מהאוזניות לעור התוף שלי. עם הצרחה המהדהדת והמוכפלת של גילאן, שנשמעת לי עד היום כמו אזעקה לקראת הנחת טילים בליסטיים - מיהרתי לנדנד להורים שלי שיביאו לי כסף - כי אני חייב את זה! והתקליט הזה נשחק עד דק אצלי אז. ברור שאחר כך כבר דאגתי להשלים את כל הדיסקוגרפיה. אבל משם זה התחיל...

השיר LAZY לעומת זאת, הביא את הצד הבלוזי של הלהקה לקדמת הבמה. הוא מתחיל בסולו האמונד של ג'ון לורד שנבנה לאיטו עד שמתפוצץ בעוצמה, ונתן מקום לאלתורים מרהיבים של בלאקמור (חובב בלוז אמיתי שכמותו) בגיטרה ושל גילאן במפוחית. ויש את השיר שחותם את התקליט SPACE TRUCKIN שמביא עוד ריף מתפוצץ וטעים בפה. הכוכב מבחינתי בשיר הזה הוא המתופף איאן פייס. לא סתם הוא נחשב לאחד הגדולים בעולם הרוק - כי הגרוב והמעברים שלו בשיר הזה הם, שוב, מלאכת מחשבת. לא יאמן שהוא עושה את כל זה רק עם ריאה אחת מתפקדת! לא יודע מה אתכם, אבל בכל פעם שאני מקשיב לשיר הזה (בגרסה האולפנית שבתקליט הזה) - האוזן שלי נמשכת מיד אל פייסי. והתקליט נחתם באפקטיביות עם הצרחות של גילאו - "יה יה יה! ספייס טראקין! יה יה יה! ספייס טראקין!" והשיר מתפייד לו ונשמע כמו להקה שמתרחקת מאיתנו וממשיכה עם הגרוב הזה שלה בעת המסע הזה אל החלל - אל התהילה, אל היוקרה, אל השמש והירח והכוכבים!

ואפרופו מיסטר פייס - איזה סולו תופים אדיר יש לו גם בפתיחת השיר PICTURES OF HOME. עוד אחד מאותם שירים שמעריצי דיפ פרפל משתגעים עליהם אבל שאר העולם לא מכיר אותם. ולא רק לפייס יש פה סולו נהדר. כל חברי הלהקה בוערים פה! סולו הבס של רוג'ר גלובר הוא מלאכת מחשבת של טיפוס בצלילים ונחיתה, לפתע, על הצליל הכי לא צפוי שיש. זה מיוחד. זה מרתק. זה נהדר. ומאסטרו לורד (מיי סוויט לורד) מביא פה סולו נפלא משלו שיש בו עליות וירידות כרומטיות וירטואוזיות בהרמוניות. כיפאק ללורד! ובלאקמור? נו, זה האיש שיודע להשפריץ צלילים עם סאונד ייחודי שהוא רקח לעצמו עם הפנדר שלו. זה ההבדל בין גיטריסטים חקיינים לגיטריסט מקורי! חוץ מזה, איזה יופי זה השיר MAYBE I'M A LEO, נכון? עם הגרוב הריפי האיטי והפ'אנקי שלו. איטי אבל בועט בביצים חזק.

הקהל הרחב הבין את הרמז מהר מאוד. היצירה הזו הוגדרה כפריצת הדרך המסחרית הגדולה ביותר של דיפ פרפל, והתקליט הזה הציב אותה סוף סוף באותה ליגה יוקרתית יחד עם לד זפלין. המעריצים האמיתיים של הלהקה ידעו את זה כבר שנתיים קודם לכן, אבל נדרשו שירים כמו HIGHWAY STAR וגם SMOKE ON THE WATER כדי לשכנע את ציבור רוכשי התקליטים הכללי שחברי דיפ פרפל היו אחד מהרכבי ההארד רוק הגדולים ביותר בכל הזמנים.

אבל הביקורות של אותם ימים היו מעורבות. המבקר בעיתון DISC AND MUSIC ECHO כתב באפריל 1972 כי להקת דיפ פרפל ממשיכה לבנות לעצמה קריירה תוך התעלמות מוחלטת מהאפשרויות המגוונות שאפשר להוסיף לרוק שנשען על ריפים של גיטרה. המבקר הוסיף כי זה חבל ביותר כי יש פה ושם הבהובים של אור בקצה המנהרה. נו, אני בטוח שאותו מבקר יודע להביא רעיונות טובים יותר מהשירים שיש פה... בכל אופן, הוא קבע ש"בשיר NEVER BEFORE יש את האש שהייתה בלהקת CREAM המוקדמת אך חוץ מזה, התקליט הוא רוק נוסחתי שבלוני ביותר".

במגזין רולינג סטון כתבו דברים מעט שונים: "אני פשוט לא מבין מדוע להקה מרגשת כמו דיפ פרפל, שהגיעה באופן עקבי לראש המצעדים וכבשה את אירופה בסערה, נותרה עדיין לא ידועה יחסית לקהל האמריקני. במיוחד כאשר הקהל הזה אימץ בלב שלם להקות עם מטרות מוזיקליות דומות אך נטולות התרגשות. זה חבל, אבל דיפ פרפל עצמם אשמים במצב לפחות באופן חלקי; שני האלבומים הראשונים שלהם היו בעיקר חסרי השראה, למרות כמה גרסאות כיסוי טובות לשירים כמו I'M SO GLAD ו-HUSH.

נראה שהבעיה הבסיסית הייתה שהלהקה עדיין לא למדה באמת לכתוב שירים, ולכן הקאברים היו הדרך הטובה ביותר לצמוח מבלי לאבד את הקהל. אלא שאף להקת רוק בסוף שנות השישים שמכבדת את עצמה לא רוצה להוציא אלבום רק עם קאברים. אז נשארנו עם מקבץ של מנגינות מקוריות משעממות, שמחציתן אינסטרומנטליות ואף בעלות ציטוט מהעולם הקלאסי. הצד היומרני של דיפ פרפל מצא את הביטוי המלא ביותר באלבום הראשון שלהם שיצא בחברת וורנר, קונצ'רטו ללהקה ולתזמורת, שנכתב על ידי ג'ון לורד ובסיוע המנצח מלקולם ארנולד והתזמורת הפילהרמונית המלכותית. זו הייתה זוועה. סוג של עיסה סימפונית. שיתוף הפעולה האחרון של לורד-ארנולד, בשם GEMINI SUITE היה פשוט עוד מנה מאותה טעות.

למרבה המזל, הלהקה הבינה לכאורה שדבר מסוג זה יכול לצאת משליטה, מכיוון ששלושת האלבומים האחרונים שלה סוף סוף מצאו מסלול זועם ונוח לעבוד בו, מה שהופך אותה למתמודדת ראשיית בין הלהקות הקולניות והכבדות ביותר משני הצדדים של האוקיינוס האטלנטי. האלבום IN ROCK היה יצירה דינמית ולוהטת. האלבום FIREBALL היה זהה לו, אם כי לא ממש יעיל. האלבום החדש, MACHINE HEAD, נושא קווי דמיון חזקים לשני קודמיו ונמצא איכותית אי שם בין השניים. למרות שהוא מספק את הסאונד, יש לו את העליות והמורדות שבלהקה. השיר HIGHWAY STAR הוא שיר פתיחה נהדר, שדומה למדי, מבחינת נושא ומבנה, לשירים שפתחו את שני האלבומים הקודמים. המילים לוקחות את המשוואה הקדמונית של מכונית-בחורה והופכות אותה למשהו רצחני עוצר נשימה. אני בטוח שהשירים האלו שבאלבום נכתבו במעט זמן, אבל אני יודע שעצם הבנאליות הזו היא חצי מהכיף של הרוק'נ'רול ולכן אני בטוח שאתלהב גם מחמשת האלבומים הבאים של דיפ פרפל כל עוד הם יישמעו בדיוק כמו שלושת האחרונים האלה".

אז כן, זה היה הרגע שבו הכל התחבר לחבורה המופלאה הזו. התקליט המדובר, MACHINE HEAD, הוכיח לקהל הרחב שהוא פשוט טוב יותר מהניסיונות הקודמים. למרות שלטעמי הוא עדיין לא ניצב בדיוק על אותה מדרגה של IN ROCK - שהוא מבחינתי ה-תקליט של ההרכב השני הזה של הסגולים. באותם ימים, החברים החליטו בחוכמה לא להתעסק עם הנוסחה המנצחת שלהם, ואין פה עקבות של התנסויות מוזרות או חיפושים עצמיים. המספר הקסום שבע, הרכיב את התקליט פעם נוספת - עם ארבעה שירים בצד הראשון ושלושה בצד השני: שבעה שירי רוק חזקים ודחוסים שסיפקו את כל הקראנץ' הזה. גם בתקליט האולפני הבא יהיה ה"לאקי סבן" הזה - אבל שם, העסק כבר פחות יעבוד. וזה כבר סיפור אחר.

יום הולדת לאיש הכי נוצץ בעולם הפופ. ב-25 במרץ בשנת 1947 נולד אלטון ג'ון (או בשמו המקורי, רג'ינלד דווייט). אז לכבוד זה, הנה כמה אנקדוטות מעניינות שאספתי לכם עליו.

במרץ 1975, כשאלטון כבר היה בשיא כוחו ושיחרר להיטים בקצב מסחרר, התפרסמה ידיעה מרעישה במגזין RECORD MIRROR הבריטי. התברר כי הכוכב הגדול פשוט סירב להופיע בתוכנית הלהיטים המרכזית של הממלכה, TOP OF THE POPS. הסיבה לא הייתה גינונים של כוכב, אלא מאבק עקרוני מול חוקי איגוד המוזיקאים הנוקשים של אותם ימים. האיגוד הכריח את להקת הליווי שלו להקליט מחדש שיר שלם רק כדי שיוכלו להצטלם כשהם מבצעים תזמורת בצורת (מה שמוכר לנו כ-PLAYBACK) עם אותה הקלטה חדשה מול המצלמות.

אלטון, שלא אהב שמכתיבים לו איך ליצור אמנות, שלח את הדובר שלו למסור הצהרה לוחמנית: "הבי.בי.סי החליט גם היכן נקליט את השיר הזה, כשהם דורשים לשלוח מישהו מטעמם שיפקח על תהליך ההקלטה בן שלוש השעות בלבד. לעיתים אנו תמהים האם האיגוד הזה עובד למען המוזיקאים או למען עצמו בלבד". מי שמיהר להתייצב לצדו של אלטון היה לא אחר מאשר ג'ף לין, המוח שמאחורי להקת אי.אל.או, שמסר כי הוא תומך באלטון והוסיף כי "האיגוד לא מתחשב כלל במוזיקאים הפעילים". המאבק הזה הדגיש את הביורוקרטיה המסורבלת שעמה נאלצו להתמודד כוכבי הרוק והפופ של שנות השבעים.

ולפעמים, גם כשאתה כוכב, התזמון הוא הכל. בנובמבר 1972 מצא את עצמו אלטון בסיטואציה מביכה למדי בשדה התעופה באנגליה. גלגלי מטוסו נשקו למסלול הנחיתה חמש דקות בלבד לפני שנחת שם המטוס של חמישיית הג'קסונים, שהגיעו לסיבוב הופעות היסטרי. התוצאה הייתה כאוס מוחלט. אלטון נאלץ לפלס את דרכו מחוץ לשדה מול נחיל מעריצים משולהב שהשתוקק לראות ולו חיוך קטן וצחור מפי אחד מחברי אותה משפחה מפורסמת.

באותה תקופה, אלטון לא ממש התלהב מהערצת בני הנוער הקיצונית, כפי שהסביר בראיון למגזין מלודי מייקר: "כשהופענו בגלזגו, בסיבוב האחרון שלנו, טיפסו כאלף מהם על המכונית שלנו וזה היה מפחיד ביותר. והנה לא מזמן הגעתי לאנגליה וכולם ציפו שם לג'קסונים והאוסמונדים. ואנחנו נקלענו לכל הסיטואציה הזו. ככה זה כשבטלוויזיה שידרו שמאתיים חולצות יינתנו לראשונים שיגיעו. איזו תרמית היא זו! כולם שם היו צריכים לקבל חולצה כי חיכו שעות בחוץ". נראה שהכוכב העדיף שהמעריצים שלו יתרכזו במוזיקה ולא בטיפוס על כלי רכב.

ולפני שהפך לשם שגור בכל בית, אלטון נאלץ לנסות את מזלו במקומות מפתיעים. בשנת 1967 חלה אריק היין, הקלידן של הלהקה ששמה המקורי היה SIMON DUPREE AND THE BIG SOUND, במחלת הנשיקה. זה קרה בדיוק כשהלהקה הייתה עסוקה בקידום הלהיט הפסיכדלי שלהם KITES. הלהקה הייתה חתומה על חוזה ולא היה מנוס מלמצוא מחליף. האמרגן שלהם, ארת'ור האווס, פנה בייאוש לסוכנות של נגני סשנים.

הסוכנות שלחה פסנתרן צעיר וממושקף בשם רג' דווייט, שהסכים למשימה תמורת 25 ליש"ט לשבוע. לא היה זמן לאודישנים מסודרים בגלל הלחץ הגדול, ולכן נערכה במהרה חזרה מוזיקלית קצרה. האחים שולמן, שהנהיגו את הלהקה לפני שייסדו את להקת הפרוג-רוק, ג'נטל ג'יאנט, בכלל לא הכירו אותו. החזרה ארכה כמה שעות, ובמהלכה אלטון רשם לעצמו הערות על נייר בזמן שניגנו את שירי ההופעה. למחרת הם כבר יצאו לסקוטלנד ברכב יגואר מדגם MK9, כשאלטון אפילו לוקח את ההגה לידיים מדי פעם.

במהלך אותו סיור, במלון סקוטי עם פסנתר ישן ולא מכוון, ניגן רג'ינלד לחברי הלהקה שירים שכתב בעצמו. אלו היו השירים שיופיעו בהמשך בשני תקליטיו הראשונים, וביניהם השיר האלמותי YOUR SONG. למרות שהשירים התקבלו בהערכה, כשהוא שאל אם ירצו להקליט אותם, דרק ופיל שולמן דחו אותו בטענה שיש להם מספיק חומרים משלהם. באותו סיבוב הופעות הוא גם הטיל את הפצצה והכריז שהוא משנה את שמו לאלטון ג'ון. התגובה של שאר חברי הלהקה? הם פשוט צחקו. למרות שהם נהנו יחד ממשחקי טניס, כדורגל ושיט בסירה, אלטון לא התקבל כחבר קבוע בלהקה של השולמנים. המנהל סירב לבקשתו להישאר בטענה שהקלידן הקבוע אמור לחזור.

שמו של אלטון הועלה בשנת 1970 כמי שיכול לשיר בתקליט השני של הלהקה, IN THE WAKE OF POSEIDON, במקום גרג לייק שפרש מהלהקה. רוברט פריפ, המנהיג הקפדן, הלך להקשיב לתקליט הראשון של אלטון, EMPTY SKY, בחנות תקליטים מקומית. פריפ נחרד מהסגנון וקבע שזה לא יקרה. באופן מדהים, אלטון בכל זאת קיבל את הכסף שנקבע לו עבור ההקלטה, למרות שבסופו של דבר הוא לא שר שם אפילו צליל אחד. בסופו של דבר, בייאושו, אלטון פנה למו"ל שלו, דיק ג'יימס, וביקש להצטרף ללהקה של ג'ף בק במקום ניקי הופקינס. ג'יימס, שזיהה את הפוטנציאל האמיתי, לא הניד עפעף ואמר לפסנתרן המדוכא שיפסיק לקשקש ויתרכז בכתיבת השירים שלו ושל השותף שלו, ברני טאופין. מזל שהוא הקשיב לו, אחרת אולי לא היינו זוכים לכמה מהשירים הכי יפים בהיסטוריה של הפופ.

ג'ון קייל? זה יופי זה! ב-25 במרץ בשנת 1971 יצא אלבום הסולו הראשון של ג'ון קייל ושמו VINTAGE VIOLENCE.

ג'ון קייל, האיש שהביא את הרעש, הוויולה החשמלית והאקספרימנטליות חסרת המעצורים ללהקת THE VELVET UNDERGROUND, שחרר לעולם את תקליט הסולו הראשון שלו שקיבל את השם המאיים משהו VINTAGE VIOLENCE. למרות השם המפוצץ, מאזינים כמוני, שציפו לצרימות אוונגרדיות, גילו יצירה שונה לחלוטין מכל מה שהמוזיקאי הוולשי הזה ייצג עד אז. לא יודע מה אתכם, שנים נרתעתי מהשם הזה - ג'ון קייל. ממש כמו שבמשך שנים נרתעתי מהשם גרייטפול דד. לא יודע למה. אבל כשמישהו השמיע לי משהו מהם שגירה אותי לטובה - שם נוצר הסדק שדרכו חדרתי פנימה לעולם מהמם.

באופן מפתיע יחסית, מדובר היה בתקליט שנשמע כמו יצירה קלאסית של סינגר-סונגרייטר מהשורה הראשונה, כזו שיכולה הייתה להשתלב בקלות במצעדי הפופ של אותה תקופה. קייל נטש לרגע את הניסויים המטורפים שאפיינו אותו בעבר והתמקד בכתיבת שירים נגישים, עשירים בעיבודים תזמורתיים ובמלודיות שנדבקות לאוזן. מי שליוו אותו בהקלטות היו נגני אולפן מיומנים כמו הארווי ברוקס ואל רוג'רס, ויחד הם יצרו סאונד של פולק-רוק ופופ-בארוק עדין שתפס את כולם לא מוכנים. איזה תקליט יפה הוא זה!

עם השנים, נדמה היה שג'ון קייל עצמו פיתח מעט רגשות אשם על החריגה הזו מהקו האמנותי הקשוח שלו. הוא שלל אותו בהמשך כפשטני מדי ולא מקורי, ואף טען בראיונות מאוחרים כי ניסה לחקות את הסגנון של דמויות כמו הבי ג'יס כדי להוכיח שהוא מסוגל לייצר להיטים מסחריים. אבל עם כל הכבוד ליוצר המוכשר ולביקורת העצמית הקטלנית שלו, לא תמיד צריך להקשיב לדעותיהם של אמנים על יצירותיהם, נכון? הרי מרגע שהם משחררים אותם לקהל הרחב - זה כבר לא רק שלהם אלא הופך לנחלת הכלל, ופה מדובר בתקליט טוב מאד מבחינתי, כזה שמציג צד רך ומקסים להפליא של המוזיקאי.

נכון, היצירה המלטפת הזו לא רמזה על המשך קריירה מפותלת ומעניינת עבור קייל, שבהמשך חזר למחוזות אפלים, רועשים וניסיוניים הרבה יותר. קייל אולי הרגיש שהוא נכנע לפופ, אבל עבורי, VINTAGE VIOLENCE נשאר עוד רגע של מוסיקאי פורץ דרך שביקש אז גם להניח כמה קרני שמש על הצלילים שלו.

עיתון מלודי מייקר פרסם אז בביקורתו: "אחד התענוגות בתקליט זה היא ההקשבה לשיר רוק כשהוא מושר במבטא וולשי. השירים של קייל חסרים משמעות ליניארית לטובת גישה מעומעמת. דמויות השירים נכנסות ויוצאות ללא הצגתן או הסברים עליהן וכנראה התמליל הברור ביותר הוא בשיר 'אמסטרדם', שהוא בלדה שמהווה הרצועה החלשה ביותר בתקליט".

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "ג'ון קייל החל את דרכו בלהקת הוולווט אנדרגראונד, שם ניגן בויולה חשמלית והיה שותף לכתיבה. לאחר מכן הוא נעלם לזמן מה, והופיע מחדש כאיש סגל בחברת התקליטים ELEKTRA; שם סייע לניקו באלבומה THE MARBLE INDEX – יצירה אדירה בחוסר הנגישות שלה – ולאחר מכן הפיק את אלבום הבכורה של הסטוג'ס, שהיה כה פשוט עד שרוב האנשים לא יכלו לשאת אותו.

כעת הוא מציג אלבום בעל מורכבות מדהימה. רוב השירים נשמעים כמו אלבום של הבירדס שהופק על ידי פיל ספקטור. זהו אלבום חשוב, אף שנדרש זמן עד שהוא 'נקלט'. הוא עומד בכבוד לצד יצירות מופת כמו ASTRAL WEEKS או HIGHWAY 61 REVISITED. זוהי אמירה אישית מרגשת מאוד של אמן חסר פשרות, ואני מאמין שהאלבום נועד להפוך לאחד החשובים של השנים האחרונות.

ראויה לציון גם החידתיות הנוספת של האלבום – המוזיקאים. מעולם לא שמעתי להקת ליווי בעלת זרימה אורגנית כה מופלאה, ומשחק הגומלין ביניהם מופתי ומצמרר. בהתאם לאניגמה של האלבום, יש מעט מאוד רמזים לזהותם, אף שזה יהיה הימור בטוח לומר שהם כוללים חברים בלהקה בשם GRINDER'S SWITCH, שהוציאה אלבום נוראי לפני כמה חודשים. אך אם זה המצב, מדוע הם כה טובים כאן? אם יתמזל מזלנו, לעולם לא נגלה".

ובדיוק ארבע שנים לאחר צאת תקליט זה יצא תקליט של קייל ושמו SLOW DAZZLE שמהווה צלע אחת ומוצלחת מאד מטרילוגיית אלבומים של קייל מהשנים 1975-1974 (השניים האחרים הם FEAR ו- HELEN OF TROY).

אדמה רוח ו.. אששששש! ב-25 במרץ בשנת 1974 יצא תקליט חדש ללהקת אדמה, רוח ואש ושמו OPEN OUR EYES.

בשבילי, אדמה רוח ואש היא לא הלהקה ההיא מהסבנטיז שהרקידה המונים עם ספטמבר או פנטזי או נתנה סלואו מוחץ עם AFTER THE LOVE HAS GONE - אלא היא דווקא היצור הפראי והמחוספס יותר שהיה בתקליטים הראשונים. שם נמצאים, בעיניי, האלמנטים שלה באופן תוסס יותר. עניין של טעם, אתם יודעים. ואת התקליט הזה הכרתי כשהייתי סטודנט בביה"ס באמצע הניינטיז. מאז? הוא חלק ממני. אשכרה ככה.

בביקורת שנכתבה בזמנו במגזין רולינג סטון, נאמר על התקליט כך: "זהו תמהיל נעים של צלילי אפריקה, מקצבים לטיניים, פאנק מנומס, ג'אז חלקלק, סליי סטון, סטיבי וונדר ולהקת 'הממד החמישי'. לתקליט יש משיכה לדיסקו וגם למוזיקת האזנה קלה, והוא כל כך עליז שהוא כמעט 'חסר משקל', נטול מיקוד או הבחנה. בין האלמנטים החיוביים המובהקים: הקלימבה המצלצלת של מוריס ווייט, סקסופון הסופרן השוטף של אנדרו וולפולק, צווחת הפלצט המפחידה של מישהו (פיליפ ביילי – נ.ר), וההומור הטוב של כולם. אבל הלהקה זקוקה לאישיות ייחודית יותר – משהו ששמונת חבריה עשויים להתקשות להסכים עליו. האם אני יכול להציע סולן שייקח כאן פיקוד?"

פיליפ ביילי בספרו: "היו למוריס ווייט שתי תכונות חזקות שהפכו אותו למנהיג להקה נהדר. ראשית כל, הוא היה חסר רחמים ולא ויתר גם כשספג נסיגה או אכזבה; הוא ידע להפוך חדשות רעות לטובתו. שנית, מוריס ידע להביא חיזוקים כשהרגיש שהגיע הזמן להעלות את הרף. בחורף 1973, כשהגענו לאולפני 'קאריבו ראנץ'' למרגלות הרי הרוקי כדי להקליט את התקליט השלישי שלנו עבור חברת 'קולומביה', הוא רצה להוסיף מימד נוסף לעיבודים שלנו – והוא ידע בדיוק למי להתקשר. הוא קיווה שחבר צוות חדש יקפיץ אותנו למכירות של אלבומי זהב ופלטינה ויהפוך את ההופעות שלנו למהודקות יותר.

במבט לאחור, אילולא צ'ארלס סטפני היה מצטרף לשורותינו, הלהקה לא הייתה נשמעת כפי שאנו מכירים אותה. האיש הזה חולל עבורנו הבדל אדיר. כפי שמוריס אמר לי לאחרונה: 'צ'ארלס היה אדם מוכשר מאוד שהביא להישג גדול עבור EWF, ובאמצעות הלהקה – עבור האנושות כולה'. אם מוריס היה המוח של EWF, צ'ארלס היה הכוח שמאחורי היצירה. תרומתו באולפן הייתה בלתי נתפסת. במהלך הקלטת התקליט OPEN OUR EYES, הוא לימד אותי איך לשיר שיר שכתבתי יחד עם מוריס בשם 'DEVOTION', אחד הקטעים המוקדמים שביטאו את הצד הרוחני של הלהקה.

הדבר הכי מצחיק בתקליט הוא עטיפת האלבום. הייתי מדרג אותה כאחת הגרועות שלנו. מוריס החליט שהוא רוצה צילום קבוצתי באוויר הדליל של הרי הרוקי. שם עמדנו, מוקדם בבוקר, קפואים עד לשד עצמותינו! כשאני מסתכל עלינו בתמונה, לובשים את התלבושות והגלימות הצבעוניות שלנו, אין לכם מושג כמה קר היה שם למעלה. לו רק יכולתם לראות את הנזלת שזלגה לנו מהאף כשהצלם אמר: 'רק עוד פעם אחת'. ואם זה לא היה מספיק גרוע, משהו השתבש אחר כך בעדשת המצלמה, כך שבסופו של דבר נאלצנו לנסוע להרי הרוקי פעמיים! אם תסתכלו היטב, תוכלו לראות לפי המבטים על פנינו עד כמה היינו עצבניים ואומללים. המחלקה הגרפית בחברת התקליטים הייתה זקוקה לחתימה מהירה, אחרת היינו מחמיצים את תאריך יציאת התקליט. התבאסתי מהתמונה. נראיתי כאילו זה עתה קמתי לתחייה. ממש בכיתי כשראיתי את התוצאה".

עוד פעם אוכל חתולים ממלך ארגמן?! ב-25 במרץ בשנת 1970 התייצבה להקת קינג קרימזון באולפני תוכנית הטלוויזיה TOP OF THE POPS הבריטית, כדי לבצע שיר ושמו CAT FOOD. זאת למרות שהתקליטון עם השיר הזה לא ממש נמכר בזמנו ולא היה להיט.

השיר עצמו, שיצא כסינגל יחד עם הקטע GROON בצד השני, היה חלק מהעבודה על התקליט השני של הלהקה, IN THE WAKE OF POSEIDON, והציג שילוב משונה בין פופ לבין נגיעות ג'אז אוונגרדיות שבלבלו את הקהל השבוי של התוכנית. לא יודע מה אתכם, אבל אני מ-מ-ש אוהב את השיר הזה. יש בו גרוב, יש בו תעוזה, יש בו הרמוניות לא צפויות, יש בו פסנתר מלהטט, יש בו את השירה של גרג לייק. יש בו את סאונד התיפוף של מייקל ג'יילס - ויש בו את רוברט פריפ!!!

אז הנגנים הפרוגרסיביים המתוחכמים הללו מצאו את עצמם בלב המהומה של תעשיית הפופ. כשהתייצבו באולפן הטלוויזיה, הם ראו סביבם נבחרת של אמנים אחרים שהגיעו גם הם להצטלם לתוכנית, בהם הזמרת מארשה האנט, להקת JUICY LUCY, להקת המי שהייתה אז בשיא כוחה, הזמר נורמן גרינבאום (עם הלהיט הרוחני שלו, SPIRIT IN THE SKY) והזמר ג'ו דולאן. מי שניצח על כל החגיגה הזו היה מנחה התוכנית ג'ימי סאוויל. באותם ימים הוא נחשב לאחד האנשים האהובים בבריטניה, אך לאחר מותו בשנת 2001 התברר שבנוסף לכשרונו הגדול כמנחה ותקליטן כריזמטי, הוא גם היה אנס פדופיל שהסתיר סודות אפלים מאחורי החיוך הטלוויזיוני שלו. גועל נפש, הג'ימי הזה.

חברי קינג קרימזון שהגיעו לאולפן באותו יום היו רוברט פריפ, הזמר גרג לייק, שהפעם לא אחז בבס אלא התייצב עם גיטרה אקוסטית, הפסנתרן קית' טיפט שהביא את הטאץ' הג'אזי שלו, הבסיסט פיטר ג'יילס ואחיו, המתופף מייקל ג'יילס. מדובר היה בהרכב שהיה הרכב זמני בהחלט במודע, שכן הלהקה המקורית כבר לא הייתה קיימת באופן רשמי באותו רגע - והלהקה הזו רק באה כדי לעשות טובה לרוברט פריפ להישאר בתמונה ולקיים חוזים.

הסטייל באותם ימים היה עניין קריטי, גם עבור מוזיקאים שלא תמיד התעניינו באופנה עילית. פיטר ג'יילס נזכר בחיוך באותו אירוע ואמר: "בזמנו לא הייתי חזק בענייני ביגוד ושאלתי מבחור אחר, במקום בו עבדתי, ג'קט ירוק נחמד. אותו חבר לעבודה היה גאה מאד בעובדה שהבגד שלו עלה לשידור".

החבורה המוכשרת נאלצה להתמודד עם הצד הפחות נוצץ של עולם הבידור. הם חיכו זמן רב בחדר ההלבשה הקטן עד שנקראו סוף סוף להתייצב מול המצלמות באולפן המואר. כנהוג בתוכנית באותן שנים, המוזיקה לא נוגנה באמת בשידור חי. השיר שלהם הושמע ברקע מהתקליט והם עשו את עצמם מנגנים, פעולה המכונה "תזמורת בצורת", כשרק גרג לייק שר באופן חי למיקרופון כדי להוסיף שמץ של אמינות לביצוע.

מאחורי הקלעים התנהל גם מאבק כספי קטן ומנצח. כל אחד מחברי הלהקה קיבל שכר בגובה 25 ליש"ט עבור ההשתתפות, סכום סטנדרטי למדי באותה תקופה. יוצא דופן היה מייקל ג'יילס המתופף, שהבין את כוח המיקוח שלו. לפני הצילום הוא דאג להגיע למשרדי הנהלת קרימזון והציב אולטימטום: הוא דרש מחיר כפול עבור הופעתו בתוכנית, אחרת אין סיכוי שהם יראו אותו שם באולפן. הנהלת הלהקה, שראתה בתוכנית הזו הזדמנות לחשיפה לא נורמלית שיכולה להזניק את מכירות התקליט החדש, נבהלה מהאיום והתקפלה מיד לדרישתו. כל זה קרה ללא ידיעתו של רוברט פריפ, שלא היה מודע למשא ומתן המהיר.

למרות המאמץ והצילום בתוכנית הפופ הפופולרית ביותר בממלכה, הסינגל עם השיר CAT FOOD לא הצליח לטפס במעלה המצעד. נראה שהקהל הבריטי לא היה מוכן עדיין לשילוב הדיסוננטי של המילים על אוכל חתולים והפסנתר המתפרע. פיטר ג'יילס סיפר על התחושות הקשות שליוו את הכישלון המסחרי: "בזמנו אף שמעתי ברדיו את השדרן מציג את השיר הזה כשיר הגרוע ביותר בעולם. אני בטוח שללא הפסנתר של קית' טיפט זה היה יכול להיות מסחרי יותר. אבל פריפ דבק במטרתו וירה באקדחו, רק שהאקדח הזה כוון אליו ולא קדימה".

במשך עשרות שנים נחשב התיעוד של ההופעה הזו בטלוויזיה לאבוד לנצח. כיאה למסורת הבעייתית של רשת ה-BBC באותן שנים, גם המאסטר של הפרק הזה עם קינג קרימזון נמחק מהארכיון לטובת שימוש חוזר בסרט ההקלטה היקר, מנהג שהיה נפוץ מאוד באותה תקופה וגרם לאובדן של אוצרות תרבות רבים. מאז ולמשך שנים רבות, כל מה שנותר למעריצים היו רק כמה תמונות סטילס בשחור לבן שהראו את חברי הלהקה בעת התוכנית. המצב הזה השתנה באופן דרמטי בתחילת שנת 2015, אז החלה רשת האינטרנט לגעוש ולרעוש בעקבות שמועה על מציאת עותק וידאו נדיר של קינג קרימזון מאותה תוכנית היסטורית. חובבי מוזיקה רבים, כמוני, היו נרגשים ביותר מהגילוי המרעיש.

מסתבר שההצלה הגיעה ממקום בלתי צפוי. למרבה המזל, הפקת TOP OF THE POPS נהגה בשנת 1970 למכור גרסאות של התוכנית שלה לרשתות טלוויזיה אחרות באירופה. אותן תחנות נהגו להשתמש בחומרי הגלם המוזיקליים ולהשחיל מנחים מקומיים משלהן בין השירים שצולמו באנגליה. כך נמכר הפרק עם קרימזון לתוכנית השווייצרית-גרמנית שנקראה HITS A GO GO. בעותק שנמצא ניתן לראות את המנחים המקומיים מציגים את הלהקה בגרמנית, רגע לפני שרוברט פריפ והחברים עושים את שלהם על הבמה הלונדונית בתיעוד מרתק שנשמר כנגד כל הסיכויים.

קדימה אמריקה, גולשים בים! ב-25 במרץ בשנת 1963 יצא תקליט חדש לביץ' בויז ושמו SURFIN USA.

בריאן וילסון, מנהיג הלהקה והבסיסט שלה דאז, למד מהר את כיוון הרוח ואת גובה הגלים. למרות שניק וונט שוב זכה בקרדיט המפיק. אבל רגע, היה פה גם ביזנס...

והחל מהתקליט הזה, חברת CAPITOL החלה להפעיל את הפוליטיקה המשפילה שלה, שכללה את חליבת הלהקה עבור הרבה יותר ממה שהיא הייתה שווה באמת. נקודות השיא הבודדות של SURFIN USA היו ללא ספק גבוהות יותר מאלו שהופיעו בתקליט הקודם, SURFIN SAFARI, אך באופן כללי, היה בתקליט הזה יותר חומר מילוי בכמות גדולה. וזה עוד בהתחשב בזה שכל התקליטים המוקדמים של הביץ' בויז היו קצרים. משך התקליט עמד על 24:21 דקות, בדיוק שלושים שניות פחות מקודמו. שערורייתי, נכון?

רוב השירים פה הם ממתקי אוזניים נחמדים למדי, למרות שגם בריאן וילסון וגם האחרים לא הציגו שם הרבה רעיונות מוזיקליים. אבל למה שהם יעשו זאת? באותם ימים עוד לא היו הביטלס בסביבה כדי להעיר את העולם מתרדמת. אז בריאן עדיין לא חשב שיש לו עם מי להתחרות באמת. חשוב לציין, אל תשפטו את התקליט הזה לפי אמות המידה של PET SOUNDS או SMILE. ממש לא! זה כמו להשוות את PLEASE PLEASE ME לסרג'נט פפר. זה לא הוגן ולא נכון. מדובר בתקופה שונה לחלוטין. את התקליט הזה של הביץ' בויז צריך לקבע, לפיכך, בתקופה בה הוא נעשה.

ועם כך, אז ברור שחברת התקליטים היא שקבעה מה עושים ומה שיהיה פה. החומר היה מחולק פחות או יותר באופן שווה בין בלדות מתקתקות לבין קטעי SURF אינסטרומנטליים מהנים אך לא חשובים, שאפשר היה לרקוד לצליליהם בקלות בזמן שהם התנגנו, אך ברגע שהם הסתיימו - הם נעלמו לנצח, ממש כמו גל בים.

סולן הלהקה, מייק לאב, כתב בספרו: "חברת התקליטים 'קפיטול' העניקה לניק את קרדיט המפיק למרות שבריאן היה המפיק בפועל. בריאן הבהיר ל'קפיטול' שהוא לא יעבוד יותר עם ניק ולא יקליט עוד עבורם. הוא דרש שליטה מוחלטת; זו הייתה דרישה נועזת לכל אמן, ובמיוחד למי שהיה רק בן עשרים ואחת. אך כיוון שהביץ' בויז הפכו למניבי רווחים אדירים, 'קפיטול' נעתרה לו. בריאן ידע שהוא יכול להשיג סאונד טוב יותר באולפנים אחרים, והוא הכיר את האנשים שיכולים לעזור לו לעשות זאת".

לצד צילום דרמטי של גולש בודד בהוואי, ברור לי שגם תקליט זה נועד "לרכוב" (או שמא לגלוש) על גל שירי הסרף. בסופו של דבר, התקליט נבנה סביב להיט או שניים וכמה קטעים כליים (אינסטרומנטליים), שחשפו את הלחץ הכבד שהפעילה חברת התקליטים על הלהקה לספק מוצר מוגמר. עם זאת, האלבום הוכיח שהביץ' בויז היו הרבה יותר ממקהלה משפחתית – הם היו להקה עצמאית שיכולה לעשות רוק'נ'רול (במידה מסוימת).

במבט לאחור נזכר בריאן וילסון: "כשהגעתי לאלבום הזה כבר הייתי מנוסה יותר בהפקה. זה היה עבורי תרגול שהבליט את הקולות שלנו. היינו רק ילדים, אבל היינו רציניים מאוד לגבי האמנות שלנו. הנקודה היא שכשניתנת לך הזדמנות, אתה עושה את המיטב. אני חושב שהייתי מאמן טוב עבור הבחורים; לא הסכמתי להתפשר על שירה מדרגה שנייה – זה היה חייב להיות הכי טוב או כלום. הייתה בינינו הבנה טובה ואני הייתי המנהיג שלהם. הקלטנו מהר יחסית באולפן. באותה תקופה הגענו לקצב עבודה מהיר מאוד כלהקה, כמעט באופן אתלטי".

השירים המקוריים היו נוסחתיים בעיקרם, עם מקצב שהושפע משירי הרית'ם אנד בלוז של שנות ה-50 עליהם גדל בריאן. הבולט שבהם הוא, כמובן, שיר הנושא של התקליט. המילים הן למעשה מדריך למקומות גלישה מומלצים, אך המוזיקה התבססה על הלהיט SWEET LITTLE SIXTEEN של צ'אק ברי משנת 1958. הביץ' בויז יצרו את השיר כמחווה לברי, אך לא ביקשו את רשותו תחילה – ייתכן משום שברי שהה אז בכלא באשמת עבירה על חוק מן (הובלת קטינה מעבר לגבולות המדינה ללא אישור הוריה). אופס! כשברי איים בתביעה, הסכימו הביץ' בויז להעביר לו את רוב התמלוגים ולרשום אותו כמלחין השיר.

רבים משיריהם המוקדמים של הביץ' בויז עסקו בגלישה. האמת היא שהמתופף דניס וילסון (שהיה גם יפה התואר שבחבורה, בואו נודה בזה) היה ה"ביץ' בוי" היחיד שבאמת גלש, אך הגלישה הייתה פופולרית מאוד באותה תקופה, במיוחד בקרב בני הנוער שקנו תקליטים. עבור הביץ' בויז, הנושא העניק הזדמנות לכתוב על הרפתקאות וכיף, תוך שהם חוקרים הרמוניות קוליות וטכניקות הפקה חדשניות. קארל וילסון (אחיהם הצעיר של בריאן ודניס) תרם את פתיח הגיטרה, המזכיר את MOVING AND GROOVING של הרוקר דואן אדי. קארל הסביר: "בשיר הזה בריאן רצה פתיחה, ואני פשוט ניגנתי את הריף הזה של דואן אדי. חששתי שזה כבר קיים בתקליט אחר, אבל זה לא שינה. זו הייתה הפעם הראשונה שהבנו שאנחנו יכולים ליצור תקליט חזק באמת. לראשונה הרגשנו שהלהקה נשמעת מספיק טוב כדי להשתלב לצד כל שיר אחר ברדיו".

דרך אגב, לטובת התיעוד ההיסטורי, זה היה התקליט היחיד שבו אל ג'רדין לא ניגן בגיטרת ליווי, כשהוא הוחלף זמנית על ידי השכן של הווילסונים בן ה-14, דייוויד מארקס. לא שמישהו שם לב לזה, כמובן. יאללה, בואו לגלוש!

רוברט פריפ, מקינג קרימזון, החודש - מרץ בשנת 1970 - למלודי מייקר:

הצוענים של הנדריקס באו להרעיד את העיר! ב-25 במרץ בשנת 1970 יצא האלבום BAND OF GYPSYS של ג'ימי הנדריקס ולהקתו החדשה, עם המתופף באדי מיילס והבסיסט בילי קוקס.

טוב, ברור לי שזה היה תקליט מעבר בכל מובן אפשרי, וכשאומרים מעבר, הכוונה היא ממש לא למעבר שבין החיים למוות, למרות שג'ימי הנדריקס מצא את מותו באופן טרגי תוך פחות מחודש מיום יציאת התקליט הזה לחנויות. אבל זה אחלה של תקליט! והתקליט המדובר הכיל קטעים שנלקחו מסדרה של ארבע הופעות מחשמלות שערכו השלושה באולם פילמור איסט שבניו יורק, המקדש של ביל גרהאם. שתי הופעות התקיימו ממש בסופה של שנת 1969, ושתיים נוספות נערכו למחרת, בדיוק ביומו הראשון של עשור חדש ומבטיח. המעריצים שהגיעו למקום לא ידעו שהם עומדים לחזות בהיסטוריה בהתהוות, רגע אחרי שג'ימי סיים את הפרק שלו עם להקת ה- EXPERIENCE.

כבר בפברואר 1970, המגזין רולינג סטון בגיליון מספר 51 ניסה לעכל את האירוע ופרסם ביקורת חריפה ומעניינת: "אולם הפילמור איסט התפוצץ בסוף השנה הקודמת עם הופעת הבכורה של להקתו החדשה של ג'ימי הנדריקס - 'להקת הצוענים'. אך הנדריקס של היום הראשון לשנת 1970 נראה מאופק מאד יחסית להנדריקס הקודם של האקספריינס. הפעם הוא עם באדי מיילס בתופים ובילי קוקס בבס. הקשר היחיד שהנדריקס העניק בהופעה לעבר שלו הוא ביצוע לשיר 'פוקסי ליידי', בו הוא הואיל להביא כמה גימיקים עם הגיטרה שלו מאז. עם זאת, רובה הכמעט מוחלט של ההופעה היה נטול גימיקים. המקום אלה, עומד הנדריקס יציב במקומו על הבמה ומתרכז בנגינה בגיטרה. והוא מנגן טוב מאי פעם".

אבל לא הכל היה ורוד תחת אורות הבמה. המבקרים לא עשו הנחות לנגנים שליוו את אשף הגיטרה וציינו כי: "לרוע המזל, הלהקה שמלווה אותו לא מתאימה למימדי האומנות שלו. בילי קוקס מספק תמיכה יציבה בבס, אך באדי מיילס מתעקש לחטוף מהנדריקס חלק נכבד מאור הזרקורים כזמר. נראה כי הוא סובל מהזייה שהוא ברמה אחת עם אוטיס רדינג, כשקולו נשמע במציאות כמו זמר רית'ם אנד בלוז כושל".

השמועות באותה תקופה, שרצו במסדרונות האפלים של תעשיית המוזיקה, גרסו שהגיטריסט הרגיש אשם על כך שבגד בשורשים השחורים שלו. הוא היה מאושר עד הגג להרכיב סוף סוף הרכב שחור לחלוטין, ובכך לספק גם את עצמו וגם את כל האוכלוסייה השחורה, שסוף סוף התייחסה אליו כאל אחד ששייך לה. המהלך הזה הגיע גם בעקבות לחצים פוליטיים של תנועות כמו הפנתרים השחורים, שדרשו מהנדריקס להפסיק לנגן עבור הקהל הלבן בלבד.

רוב השירים שהושמעו במופע היו חומרים חדשים לגמרי. ג'ימי, בשיא הכנות שלו, התוודה בפני הקהל שחלקם עדיין לא גמורים, אך הוא ולהקתו באו פשוט כדי ליהנות ולג'מג'ם איתם על הבמה. מתוך כל הג'ימג'ומים הללו, שיר אחד בלט מעל כולם והשאיר את כולם פעורי פה - MACHINE GUN. מדובר בשיר הארוך ביותר בתקליט, כשתים עשרה דקות אורכו, והוא גם היה המרגש ביותר מבחינה רגשית לטעמי. זה היה אחד משירי המחאה הישירים הבודדים של ג'ימי נגד המלחמה, והוא היה המושלם ביותר מבחינה טכנית. הסולואים הרועשים והזועמים שם מצמררים. עם זאת, אלו לא היו הסולואים הפסיכדליים והזוהרים שאפשר היה למצוא בתקליטים הסטנדרטיים של ג'ימי לפני כן. זה היה אפל. זה היה קודר. זה היה מחשמל!!! למרות שהם נשמעו טוב, אבל הם גם שיקפו מצב נפשי מסוים, אולי מצב של פחד ועייפות?

הקהל אולי התקשה לשמוע את המילים בגלל הצליל הרועם של הלהקה, אך זה בכלל לא היה משנה כי המסר הועבר בשלמות דרך המוזיקה עצמה, כשג'ימי מוציא מהגיטרה קולות של יריות ומסוקים בעזרת אפקטים של UNI VIBE ו- FUZZ FACE.

בתחילת המופע ג'ימי לא שכח להיות ג'נטלמן ואיחל שנה טובה לקהל. הוא אפילו הוסיף בנימה הומוריסטית שהוא מקווה שהם יחגגו עימו עוד מיליון כאלה, במידה ויעברו את הקיץ הקרוב, ושיחרר מפיו צחוק גדול. באותם ימים צצו ידיעות בתקשורת כי הנדריקס מעורב בגופים שחורים מיליטנטיים כמו הפנתרים השחורים, ורבים העריכו כי זו הסיבה האמיתית לכך שבחר להקים להקה שחורה לגמרי ולזרוק לפח את כל הגימיקים הבימתיים שהפכו אותו למפורסם. היה נראה כאילו לא אכפת לו יותר להרכיב מופעים שנועדו רק כדי לרצות את הקהל הלבן. השינוי הזה לא מצא חן בעיני רבים ממעריציו, ובפילמור איסט הקהל הפגין התלהבות אמיתית ומחא כפיים אדירות רק כשהלהקה ניגנה את השיר המוכר FOXY LADY. עם זאת, היה חשוב לזכור שהנדריקס היה קודם כל מוזיקאי רציני ולא לוליין בקרקס. המבקרים סיכמו שאם יצליח להביא חומר ראוי ללהקתו החדשה והקהל יפסיק לנג'ס לו על גימיקים, הוא יישאר זמן רב בסצנה.

למרבה הצער, הגורל תכנן משהו אחר. כשמונה חודשים בלבד לאחר פרסום הביקורת הזו, ג'ימי הנדריקס כבר לא היה בין החיים. כל מה שנשאר לעולם המוזיקה זה רק לשער בערגה את הדרך בה היה הולך האמן המופלא הזה לו היה ממשיך לצעוד ולא נופל בצידי הדרך. התקליט BAND OF GYPSYS הפך למקום המושלם עבורנו לשער את המשך דרכו, לפחות בשנים הראשונות של הסבנטיז.

בזמן אמת, רבים ראו בתקליט הזה מוצר שג'ימי היה פשוט חייב לספק כדי להשתחרר מחוזה דרקוני שחתם עליו בעבר עם המפיק אד צ'לפין, ולכן הוא הציג שם חומר שנראה לרבים כלא אפוי. עם השנים התקליט הזה קיבל סטטוס של דוקומנט מונומנטלי ורב עוצמה. יש מצב שהנדריקס ראה בשלב הזה של היצירה שלו את הנקודה האולטימטיבית, שבה הוא כבר לא היה צריך להסתמך על גימיקים פסיכדליים או נגינה אקרובטית עם השיניים כדי להרשים את הקהל. הוא פשוט רצה לנגן מוזיקה טובה.

חברת התקליטים קפיטול רצתה את המוצר המוגמר ומהר ככל האפשר. ג'ימי הנדריקס, יחד עם טכנאי ההקלטה המיתולוגי שלו אדי קריימר, מיהרו לאולפני ELECTRIC LADY כדי לערוך את מה שנראה להם מתאים ביותר לתקליט הזה. במהלך העבודה הם חתכו החוצה כל מיני ג'ימג'ומים ווקאליים לא נחוצים של באדי מיילס כדי להשאיר את הפוקוס על הגיטרה. התקליט יצא לאור והפך להצלחה מסחרית גדולה, אבל ג'ימי עצמו לא היה שלם איתו. חודש לאחר מכן הוא הודה בפני עיתון מלודי מייקר: "אני לא ממש מרוצה עם האלבום הזה. הכריחו אותי להוציא אותו. אם זה היה תלוי בי - זה לא היה יוצא".

אבל יכול להיות שג'ימי הנדריקס, כמו אמנים גדולים רבים אחרים, פשוט לא ידע לשפוט כראוי את היצירה שלו בזמן אמת. עיתון NME פרסם בביקורת שלו על התקליט דברים שמהדהדים עד היום: "ג'ימי הנדריקס הוא אחד האנשים המקוריים ביותר במוזיקה כיום. הוא מעצמת כוח אמיתית ויחד עם הלהקה שלו הוא יוצא כאן בהצהרה חשובה מאד". ואני שואל, איך אפשר בכלל להתווכח עם קביעה כזו? זה תקליט ששמעתי אנשים מדברים עליו לכאן ולכאן. חלק אומרים שהוא אדירררר וחלק אומרים שהוא לא אפוי וחבל. אני אומר שזה תקליט נפלא, עם סאונד מחוספס מבציר טוב. אז למה לא?

ב-25 במרץ בשנת 1972 יצא אלבום אוסף חדש ללהקת הקינקס ושמו THE KINKS KRONIKLES. לא מדובר רק באוסף להיטים כי אם גם בשירים שחלקם שוחררו עד אז רק בתקליטונים.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "בפסקה הראשונה של המאמר שכתב עבור עטיפת האלבום הזה, ג'ון מנדלסון מדגיש את מעמדה של הקינקס כלהקת אנדרדוג. אולי אפילו יותר מהייחודיות יוצאת הדופן של הקטלוג המוזיקלי שלה, זהו אחד הגורמים העיקריים שהפכו אותה לכל כך מיוחדת. ואכן, זהו גורם שהלהקה אימצה לעיתים בברכה. עוד על כך בהמשך.

חברי הקינקס החלו את דרכם כשהם מחוספסים יותר מכל להקה אחרת בהיסטוריה. עם שירים כמו YOU REALLY GOT ME ו-ALL DAY AND ALL OF THE NIGHT, שלדעתי מעולם לא הוקלטו תקליטונים סוערים ומרגשים מהם. אך האמת היא כזו: ג'ימי פייג' הוא זה שניגן בגיטרה בתקליטונים המוקדמים הללו, וזוהי אחת מעבודות גיטרת הרוק'נ'רול הטובות ביותר שיש.

אחרי שירי רוק'נ'רול מצליחים, ריי דייויס החליט שהגיע הזמן לחקור כיוונים אחרים. ברגע שהדבר הוכח כהימור מוצלח, המעבר לסגנון חדש היה ברור. התקליטים שבאו אחר כך היו שונים באופן ניכר מכל מה שקדם להם – הן מבחינה מוזיקלית והן מבחינת התכנים.

הצד העוצמתי והמלודי של ריי היה בולט לאורך כל הדרך, לכן אין זה מפתיע שהקינקס נכנסו לתקופת "סופט-רוק" ממושכת, שזוכה למירב המיקוד באלבום האוסף הזה.

בין לבין, הקינקס הוציאו אלבום הופעה שמהווה בבואה לכל מה שהם שאפו להיות בשיאם: יעילות (איזו שירה!) לצד עוצמה, ורגישות המשולבת בגישה ה"שיכורה" שעדיין מהווה מרכיב מרכזי בהופעות שלהם. לקח לי ארבע שנים להבין סוף סוף את THE LIVE KINKS, והייתי צריך להיות שיכור לחלוטין כדי לעשות זאת, אבל עכשיו זהו אחד האלבומים האהובים עליי בכל הזמנים.

אלבום האוסף נפתח עם VICTORIA, אותו שיר שפתח את האלבום ARTHUR ברוק'נ'רול הכי ישיר שהקינקס הקליטו מזה שנים. "ארתור" היה שיאם של אלבומי הקונספט שיצרה הלהקה; הכל הסתדר שם בצורה מושלמת. שורה אחת באלבום כמעט סיכמה בעצמה את כל מה שהקינקס ניסו לומר: 'הלוואי והעיניים שלי יכלו לראות הכל, בדיוק כפי שהיה פעם'.

אפשר לעבור קורס שלם בתולדות הרוק רק באמצעות האזנה לשבעה תקליטונים של הקינקס, וכולם מופיעים כאן באוסף הזה. ריי דייויס הוא כנראה אדם מסובך כפי שהוא נראה לעיתים: ניקי הופקינס טען שביצע 70 אחוז מעבודת הקלידים של הקינקס, אך דייויס הוא זה שקיבל את הקרדיט גם בתחום זה. ודייויס עצמו טען שאחיו ניגן את 'כל הסולואים בכל התקליטים שלנו' – בעוד שג'ימי פייג' רק הקיש בתוף מרים בשיר LONG TALL SALLY. נו, באמת!

הכללת רצועות שלא פורסמו בעבר כמו 'קינג קונג' ו'פולי' מראה שהקינקס היו לעיתים להקה אנגלית מעודנת, וזה ממש לא כל מה שהם היו. אך מה שהופך את WATERLOO SUNSET לכל כך נהדר היא העובדה שאלו אותם בחורים שיצרו את YOU REALLY GOT ME. והם עדיין מנגנים את שני השירים הללו על הבמה. בניגוד לביץ' בויז, לביטלס ולרבים אחרים, הקינקס מעולם לא הפנו גב לעברם המוזיקלי.

כפי שניסח זאת ריי דייויס: 'לפעמים זה נראה כאילו זה אנחנו נגד שאר העולם'. העובדה שהם יצרו מוזיקה יוצאת דופן לאורך כל הדרך אינה מקרית, והרגישות של ריי דייויס, כפי שהיא מתבטאת בהקלטות של הקינקס, בלתי נפרדת מהמוזיקה עצמה. השאלה אם הקינקס הם אחת הלהקות הגדולות בכל הזמנים היא עניין סובייקטיבי; ויכוח כזה מתאים יותר לפאב מאשר לדפי העיתון.

עם זאת, דבר אחד אני יודע בוודאות: הקינקס הם הלהקה האהובה על המון אנשים, והאנשים הללו מרכיבים את קבוצת המעריצים הנלהבת ביותר שתוכלו למצוא. אלוהים ישמור על כולם".

כשפול מקרטני פורש כנפיים במהירות הקול. ב-25 במרץ בשנת 1976 יצא התקליט WINGS AT THE SPEED OF SOUND, של להקת כנפיים.

היה זה שבוע לאחר מותו של ג'ים מקרטני, אביו של פול. סיבת המוות הייתה סיבוך של דלקת ריאות והתקף לב. פול קיבל את ההודעה על מות אביו מאמו החורגת, אנג'י, שהתקשרה אליו ללונדון. פול היה המום מהשיחה ושאל מבלי לשים לב למילים שיצאו מפיו: "האם את בטוחה?". לתדהמת קרוביו, מקרטני לא הגיע לטקס הלוויה שנערך ארבעה ימים לאחר מכן. היו לו סיבות לכך: הוא לא רצה להסיח את תשומת לב התקשורת מחשיבות האירוע, ולא רצה להיתפס בעדשת המצלמה כשהוא שרוי ביגון עמוק. עם זאת, היעדרותו הייתה אחת הסיבות לקרע עמוק בינו לבין אנג'י, שנמשך שנים רבות לאחר מכן. ג'ון לנון, ששמע את הבשורה בניו יורק, היה מהראשונים שהתקשרו לפול כדי להביע את תנחומיהם. פול עצמו לא סיפר לשאר חברי להקתו על שאירע. גיטריסט להקת "כנפיים", דני ליין, גילה על כך לראשונה רק במהלך ראיון שהעניק מקרטני לתקשורת בשלב מאוחר יותר בפריז. כשנשאל שם אם הוריו עדיין בחיים, ענה בשלילה; ליין היה בהלם.

לא רק שם היה מוזר להבין את התנהגותו של פול. כולם (כולל אני) הכירו את פול מקרטני בתור טיפוס של "אני אעשה הכל בעצמי", אבל ללא שום סיבה נראית לעין, הוא לפתע הוכיח את עצמו כחלש ואיפשר לכל שאר חברי הלהקה להושיט יד ולתרום משלהם בתקליט החדש. כולם קיבלו הזדמנות, מלבד המתופף ג'ו אינגליש, שעדיין הורשה לשיר את אחת התרומות של פול. אפילו לינדה מקרטני קיבלה נתח מהעוגה. אני אוהב את לינדה - אבל השיר הזה שלה על המטבח? מיותר לטעמי. פול עצמו היה אחראי רק על כחצי מהשירים באותו תקליט. מוזר, לא? לכן התקליט הזה - כמה שאני ממש אוהב אותו - נשמע לי לא כמסע מושלם אלא כקפיצות ממקום למקום.

באלבום WINGS AT THE SPEED OF SOUND החליט פול מקרטני שהאווירה המוזיקלית צריכה להיות של להקה אמיתית, ולא של "בוס" המזמין לאולפן נגנים שכירים. זה היה חלומו האמיתי: לחזור ולהיות חבר בלהקה, ממש כמו בימים שבהם הביטלס החלו לעבוד יחד ועד לרגע שבו הפכו לאינדיבידואליסטים. פול רצה מאוד שהאלבום יוקלט באווירה דמוקרטית, אך נראה כי הדבר לא הוסיף עומק משמעותי ליצירתו באותה עת. ההרכב הזה של כנפיים התגבש שנה קודם לכן, עם הצטרפותם של הגיטריסט ג'ימי מקולוק והמתופף ג'ו אינגליש. למרות שם משפחתו של האחרון, הוא דווקא הגיע מארה"ב. השניים ניגנו כבר באלבום הקודם, VENUS AND MARS, אך בתקליט הנוכחי הם כבר הרגישו כחברים מן המניין.

פול ציין בזמנו: "זה נראה פחות כמו הפקה של מקרטני ויותר כמו הפקה של כנפיים. זה לא תוכנן כך מלכתחילה. זה התחיל כשהיה לי שיר שנתתי לג'ו, המתופף שלנו, לשיר במקומי כי יש לו קול יפה. דני ליין קיבל שירים משלו באלבום כי יצירתו טבעית לנו. כתבתי לו שיר אחד בשם THE NOTE THAT YOU NEVER WROTE, והוא כתב שיר משלו שנקרא TIME TO HIDE. וג'ימי הגיטריסט שלנו, שכותב שירים עם קולין אלן, הביא קטע משלו". ה"פרלמנט" המשולש והקבוע מראשית ימי הלהקה – מקרטני, אשתו לינדה והגיטריסט/בסיסט דני ליין – בא לידי ביטוי גם כאן.

זו הייתה השנה שבה החליט מקרטני על סיבוב הופעות מאסיבי שיביא את להקתו לכיבוש העולם. לשם כך הוא נזקק לאלבום חדש שישמש מוצר לשיווק בסיבוב ההופעות. כך התנהלו העניינים בתעשייה אז: מוציאים אלבום ויוצאים בעקבותיו לסיבוב הופעות. אולם הרצון הטוב של מקרטני להיות חבר להקה מן המניין ולהעניק לאחרים מקום שווה בפרויקט, הפך את האלבום למוצר "חצי אפוי". התקליט נוצר תחת לחץ זמן כבד; בספטמבר 1975 ערכה הלהקה סיבוב הופעות באנגליה, ובמקביל נערכו באולפני אבי רואד ההקלטות לאלבום, שהיו חייבות להתקדם ביעילות לפני סיבוב ההופעות באוסטרליה בנובמבר. מיד לאחר מכן חזרו חברי הלהקה לתיקונים אחרונים באולפן לקראת הוצאת האלבום וסיבוב ההופעות המתוכנן בארה"ב.

התוצאה הייתה צפויה: אלבום בעייתי עם כמה קטעים מיותרים. יותר מדי אנשים חלקו את תפקידי השירה המובילה. בזמנו נתפסו שני הלהיטים המובילים באלבום כשירי פופ סתמיים ומלאכותיים, אך דווקא הזמן היטיב עמם והם נשמעים רעננים גם כיום. מקרטני ניסה לעדן את הדברים בסרט התיעודי על הלהקה שנעשה שנים לאחר מכן: "ניסינו ליצור אלבום שיישמע בסגנון רוק, אך לעיתים לא מצליחים לשחזר באולפן את מה שקורה על הבמה. זה היה המקרה באלבום הזה".

למרות זאת, שמו של מקרטני היה פופולרי מאוד בשנת 1976. האלבום נכנס באפריל 1976 (תיקנתי מ-1974) ישירות למקום השני במצעד הבריטי, ושהה בו במשך 32 שבועות. ישנן כמה "פנינים" חבויות באלבום, כמו השיר המקפיץ SHE'S MY BABY או השיר היפה אך המורכב BEWARE MY LOVE. כמובן שמקרטני לא חסך מאיתנו את המחוות שלו למוזיקת ה"אולדיז", הפעם בשיר SEA FERRY ANNE. השיר ששר המתופף ג'ו אינגליש, MUST DO SOMETHING ABOUT IT, נוצר כשפול שמע את המתופף מזמזם את המילים להנאתו והחליט שכדאי להקליטו.

השיר של דני ליין באלבום, THE NOTE YOU NEVER WROTE, הוא אולי הדבר הטוב ביותר שתרם ללהקה; במקרה הזה ה"דמוקרטיה" של פול הניבה פרי מוצלח. גם שירו השני, TIME TO HIDE, ראוי להאזנה. לינדה קיבלה באלבום פינה עם השיר COOK OF THE HOUSE, והשיר WINO JUNKO ששר ג'ימי מקולוק עוסק בנזקי הסמים והאלכוהול – נושא שנתפס כאירוניה מרה נוכח מותו של מקולוק ב-27 בספטמבר 1979 ממנת יתר. דרך אגב, הוא כתב את השיר יחד עם המתופף קולין אלן, עמו ניגן בעבר בלהקת STONE THE CROWS.

פול סיפר על השיר של לינדה: "היינו בסיבוב הופעות באוסטרליה ושכרנו בית כדי לשהות בו יחד. יום אחד הייתי במטבח עם גיטרה והתחלתי לנגן בזמן שלינדה בישלה לנו מקרוני. לקחתי את המרכיבים שבהם השתמשה והכנסתי אותם לשיר. את המילים לבית השני לקחתי מתמונה שהייתה תלויה במטבח. כשהצעתי לה את השיר היא הסכימה לנסות, ובאולפן החלטתי להשתמש בקונטרבס שהיה שייך בעבר לביל בלאק (הבסיסט של אלביס פרסלי). ניגנתי עליו בצורה גולמית למדי, אך זה העניק לשיר תחושה מיוחדת של בס משנות החמישים".

השיר הפותח את האלבום הוא הלהיט LET 'EM IN. בשיר מזכיר מקרטני כמה דמויות הקרובות אליו: דודתו ג'ין, אחיו מייקל מגיר, האחים אברלי, קית' מון (בתפקיד 'דוד ארני' מהסרט 'טומי') וגם את 'האח ג'ון' – שעשוי להיות ג'ון לנון או ג'ון איסטמן, אחיה של לינדה. מעניין לציין שחברי הביטלס נהגו לכנות את לנון "מרטין לות'ר", וסביר להניח שמשם הגיע השם לשיר (ולא ממרטין לות'ר קינג). לגבי 'אחות סוזי' – זוהי לינדה מקרטני, שזה היה כינויה בפי פול. זה היה הסינגל השני מהאלבום. הוא הגיע בסוף אוגוסט 1976 למקום השני במצעד הבריטי ושהה שם שלושה שבועות. על צליל הפעמון בתחילתו סיפר פול: "זהו למעשה פעמון הדלת בביתי. המתופף שלנו, ג'ו אינגליש, קנה לנו אותו כמתנה, כך שיש לו משמעות קבוצתית מהרגע הראשון".

הסינגל הראשון היה SILLY LOVE SONGS. מקצב הדיסקו ותפקידי כלי הנשיפה שלו נשמעים מצוין גם היום, והמסר הישיר שלו סוחף. מקרטני כתב אותו כתגובה למבקרים שטענו שהוא כותב שירי אהבה "מטופשים". כפי שהוא שואל בשיר – מה רע בכך? בזמנו אמר: "במשך שנים אמרו שאני כותב שירי אהבה 'מלוקקים'. אני מבין למה הם מתכוונים, אבל אנשים כתבו שירי אהבה הרבה לפניי. אני אוהב אותם, ואחרים אוהבים אותם, אז מה הבעיה?".

הביקורות לאלבום היו פושרות. המגזין רולינג סטון פרסם בלגלגנות שהאלבום היה צריך להיקרא 'יום עם בני הזוג מקרטני'. בביקורת נכתב כי מקרטני הוכיח את עצמו כאמן של מיניאטורות וקולאז'ים מוזיקליים המופקים בקפידה, בעוד שג'ון לנון חקר את הפוטנציאל הסוציו-פוליטי של הרוק. מקרטני, לעומתו, הפך למצליח ביותר מסחרית על ידי מיזוג מורשת הביטלס עם המיינסטרים. עבור מקרטני, הפופ הוא העיקר. עוד נכתב כי האלבום חסר את הניצוץ המלודי של התקליטים הקודמים. המבקר סיכם בתקווה שכישרונו של מקרטני כרב-נגן לא יסיח את דעתו מכתיבת שירים טובים יותר.

במגזין STEREO REVIEW נכתב: "זהו אלבום של שטויות מבריקות. למעט חריגים, החומר חלש ושירתו של פול עצלנית או מפונקת, אך איכשהו הקסם שלו עדיין עובד". מבקר אחר ציין כי זו הייתה טעות לתת לאחרים לשיר כשהוא עצמו זמר טוב בהרבה. למרות זאת, האלבום זכה להצלחה מסחרית אדירה, זינק למקום הראשון בארה"ב והגיע למעמד של אלבום פלטינה. המכירות העניקו למקרטני את הביטחון לצאת לסיבוב הופעות היסטורי שמיצב אותו כ"חיפושית" המצליחה ביותר בשנות ה-70 ואילך.

שנת 1976 הייתה ה-שנה של להקת כנפיים מבחינת פופולריות. סיבוב ההופעות לקידום התקליט הזה היה מהמוצלחים של אותה שנה ובטח הסיבוב הכי טוב של ביטל כלשהו לבדו. עדיין, משהו בתקליט עצמו זועק יותר לשלמות. עדיין, SILLY LOVE SONGS הוא שיר ע-נ-ק לטעמי. אחרי הכל, כולם רוצים לשיר שירים על אהבה. מה באמת רע בכך?

גם זה קרה ב-25 במרץ:

- בשנת 1971 הייתה אמורה להקת לד זפלין לסיים את סיבוב ההופעות האינטימי שלה במועדונים עם הופעה עבור רדיו BBC מול קהל מצומצם. אבל זמר הלהקה, רוברט פלאנט, סבל מדלקת בגרונו וההופעה נדחתה ל-1 באפריל. במקום זפלין הופיעו בתאריך המקורי שנקבע להקת ברינסלי שווארץ ולהקתו של המתופף קיף הארטלי.

- בשנת 1966 התייצבו הביטלס בסטודיו הצילום של רוברט ויטאקר חובב האוואנגארד. הוא הלביש אותם עם חלוקי קצבים והניח עליהם חתיכות בשר נא ושברי בובות. תמונה זו תחולל סערה כשתצא כעטיפה הקדמית של אוסף הלהקה בארה"ב ושמו YESTERDAY AND TODAY. הסיפור השלם בעניין זה נמצא בספר השלישי שלי, "ביטלמאניה!".

- בשנת 1963 הקליט ג'וני קאש את השיר RING OF FIRE. זה יהיה אחד מלהיטיו הגדולים ביותר והוא נכתב על ידי זוגתו בהמשך, ג'ון קארטר. קאש רצה בשיר חצוצרות בסגנון מקסיקני וזו כנראה הפעם הראשונה שנעשה שימוש בחצוצרות בסגנון זה בסשן הקלטות בנאשוויל. כמה שבועות מאוחר יותר קאש הקליט גרסה של השיר בספרדית עם השם "אנילו דה פואגו".

- בשנת 1967 יצא בארה"ב (ובהמשך באנגליה) תקליטון חדש לאריק ברדן והאנימלס, עם השיר WHEN I WAS YOUNG. עבור הזמר היה זה צעד מבורך קדימה, אחרי שהיה צריך במשך זמן מה לשיר שירים בסגנון שאחרים הכתיבו לו. הוא הסביר: "כשכתבתי אותו לראשונה השמעתי אותו לג'ורג' הריסון וההערה שלו הייתה 'נהדר! אתה חייב לעשות יותר מזה. אתה תדע שאתה תוכל לשיר את השיר הזה כשתהיה בשנות הארבעים שלך'. עכשיו אני בשנות ה-70 לחיי ואני עדיין שר את זה".

- בשנת 1986 חתמה להקת גאנס אנד רוזס על חוזה עם חברת גפן רקורדס, שבנוסף ללוודא שהלהקה מקליטה תקליט, היה צריך לשמור את חבריה בחיים ומחוץ לכלא, וזו הייתה אז משימה לא פשוטה.

- בשנת 2020 זה היום ה-15,561 מאז שאלביס פרסלי מת והמספר המדויק של הימים שהוא חי, מה שגורם לו להיות מת מרגע זה יותר משהיה בחיים. כמו כן, ביום זה בשנת 1957 קנה אלביס את אחוזת גרייסלנד בממפיס תמורת 102,500 דולר, שזה שווה ערך ל-1,172,083 דולר בשנת 2025 (לא כולל, כמובן, הערך המוסף של אלביס עצמו שהתגורר שם במשך שנים ועד יום מותו שם).

- בשנת 1969 התחתן רוי אורביסון בפעם השנייה, עם ברברה, בנאשויל. זאת אחרי שאשתו הראשונה, קלודט, נהרגה מול עיניו בתאונת אופנוע ושניים משלושת ילדיו נספו בשריפה שפרצה בביתו.

- בשנת 1967 הופיעה להקת המי את הופעתה הראשונה על אדמת ארה"ב. ארבעת החוליגנים הרוקרים התייצבו שם לצד אמנים נוספים במסגרת חבילת אמנים שאירגן השדרן, מאריי קאופמן (או בכינויו MURRAY THE K), שאהב להתעטף גם בקרדיט שניכס לעצמו - 'החיפושית החמישית'. להופעות שרשרת אלו קרא הוא בשם 'מוזיקה בממד החמישי', כשהמופע הראשון נערך באולם התיאטרון של תחנת הרדיו RKO שבברוקלין. מאריי נזכר שנים לאחר מכן: "שוחחתי עם בריאן אפשטיין והוא תיאר בפניי את הלהקה שנוהגת לשבור את כלי הנגינה שלה על הבמה. גם פול סיימון סיפר לי עליהם. אז החלטתי להביאם וזה היה חוויה לא נורמלית עבור חברי הלהקה, שנאלצו להיות כפופים לזמן הקצר שהקצבתי להם. מה שבטוח - בזמן הקצר שהענקתי להם הם נתנו הופעה בלתי נשכחת". לצד ההופעה של המי עלו לבמה גם קומיקאים, להקת בלוז פרוג'קט, חבורת רקדניות (שכללה גם את אשתו של קאופמן, ג'קי), וילסון פיקט, להקת THE RASCALS ולהקת CREAM, עם אריק קלפטון, ג'ק ברוס וג'ינג'ר בייקר. כל אמן נדרש להופיע חמש פעמים ביום במשך דקות ספורות בכל פעם. פיט טאונסנד: "נתנו לנו לנגן ארבעה קטעים קצרים בכל פעם וכשהתלוננו כי זה מעט מדי, קאופמן החליט לקצץ את זה לשני שירים. זה היה מגוחך". רוג'ר דאלטרי הוסיף: "כיצד לעזאזל הוא ציפה מאיתנו לנגן רק שני שירים, לחמם עמם את הקהל ואז לשבור מולם את כלי הנגינה?". טאונסנד: "עבדנו קשה על מופע שבירת הכלים שלנו. נהגתי גם לחבוט את ראשי בגיטרה. לא היה לזה שום אלמנט ויזואלי אך זה גרם לי לראות את הכוכבים היטב".

- בשנת 1969, נערך יום הצילומים הראשון לספיישל ג'אם טלוויזיוני בריטי, שנקרא SUPERSHOW. הצילומים נערכו במפעל לינולאום, שהיה ממוקם מערבית ללונדון. המטרה של המפיקים הייתה לשלב בין מוסיקת רוק, ג'אז ובלוז. הלהקה הראשונה שצולמה לאירוע הייתה לד זפלין, עם השיר DAZED AND CONFUSED. זו הייתה הלהקה היחידה, מכל אמני אותו ערב, שלא נכנעה למה שהלך וסירבה להצטרף לג'אמים. במקור תוכנן שזפלין תבצע גם את הישר YOU SHOOK ME, אך רוברט פלאנט היה קצת צרוד ולכן בוצע רק שיר אחד. המהדורה המקורית של הסרט, שהוקרנה לראשונה בבית הקולנוע LYCEUM הלונדוני, בנובמבר 1969, כללה את לד זפלין. כך היה גם כשהסרט יצא לראשונה בפורמט VHS בשנת 1986. אבל כאשר ג'ימי פייג' הכין אוסף DVD על הלהקה, בשנת 2003, הוא שם בו את הקליפ שנקנה ממפיקי הסרט ובתנאי שצילום זה לא ייכלל בשום מהדורה חוזרת עתידית של הסרט. מנהל הלהקה, פיטר גראנט: "חבר של ג'ימי פייג', שהפיק את הסרט הזה, ביקש מהם להגיע לשם. אני לא התעניינתי בזה ולכן לא הגעתי לצילומים". אמנים שונים מתחומי הבלוז, הג'אז והרוק נאספו תחת קורת גג אחת כדי לספק מוזיקה מלהיבה. בין האמנים הנוספים היו שם אריק קלפטון, רולאנד קירק, רביעיית MODERN JAZZ QUARTET, באדי גאי (שהוטס במיוחד לצילומים מארה"ב), באדי מיילס וסטיבן סטילס.

מי עוד נולדו ב-25 במרץ?

בשנת 1942 נולדה זמרת הנשמה, ארית'ה פרנקלין (היא מתה באוגוסט 2018)

בשנת 1949 נולד המפיק בוב אזרין (שעבד עם אליס קופר, פינק פלויד ואחרים)

בשנת 1966 נולד הגיטריסט העיוור, ג'ף הילי (הוא מת במרץ 2008)

ומצד שני...

בשנת 2018 מת הזמר המעולה מייק האריסון, שהיה חבר בלהקת SPOOKY TOOTH הנהדרת.

בשנת 2022 חברי להקת פו פייטרס ומעריציה נדהמו לגלות שהמתופף הכריזמטי שלה, טיילור הוקינס, מת בגיל 50, בבית מלון בקולומביה, בעת סיבוב ההופעות.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים