רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-25 בנובמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-25 בנובמבר (25.11) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"העוגן שתמיד החזיק אותנו היה המוזיקליות שלנו. היינו מוזיקאים די טובים, אולי בקטנה, אבל היינו להקה קטנה וטובה. אני זוכר שהגעתי לרעיון הזה ואמרתי לביטלס, 'בסדר, בשביל האלבום האחד הזה אנחנו לא נהיה הביטלס. זה הולך להיות שסתום הבטיחות שלנו. אנחנו הולכים לחשוב על שם חדש לעצמנו, דרך חדשה להיות, דרך חדשה להקליט, הכל טרי, ודרך אגב, כתבתי שיר על משהו שנקרא מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר. אז הסכמנו שאנחנו לא הביטלס יותר. כשנכנסנו לעשות את התקליט, זה לא היה 'ג'ון' ששר ברצועה זו או אחרת. זה היה כל מי שג'ון רצה להיות, וזה היה די טוב. עשינו דברים בתקליט הזה שמעולם לא עשינו קודם. אני חושב שג'ון ואני היינו ההשפעות העיקריות על זה. ג'ורג' לקח תפקיד מינורי. הוא אהב את המוזיקה ההודית שלו, אז הוא עשה את הקטע ההודי שלו, ורינגו, כרגיל, הצטרף לנסיעה. אני מתגעגע לזה, ואל ג'ון. קשה מאוד להחליף מישהו כמו ג'ון. אני צריך לומר בלתי אפשרי. עבדתי עם אנשים אחרים, והיה לי כיף עם אנשים אחרים, ועשיתי כמה דברים מאז הביטלס, שלדעתי היו מתאימים לביטלס, אבל הדברים שנכתבו הם לא היו טובים כמו השירים שכתבתי עם ג'ון. מבין השותפים שלי לכתיבה מאז ג'ון, דני ליין לא היה טוב כמו ג'ון. סטיבי וונדר הוא טוב מאוד, אבל לא לירי. הוא לא כותב תמלילים. מייקל ג'קסון הוא לא כותב טוב כמו שהוא פרפורמר. ואריק סטיוארט היה טוב, אבל שוב, לא טוב כמו ג'ון" (פול מקרטני)

היד האיטית, המכונית המהירה והלילה הנפלא ההוא. ב-25 בנובמבר בשנת 1977 יצא האלבום SLOWHAND של אריק קלפטון. כן, זה עם הלהיטים COCAINE, WONDERFUL TONIGHT ו- LAY DOWN SALLY.

האיש שרבים כינו אלוהים עוד כשהיה בשנות העשרים לחייו, החליט להוציא תקליט עם כינוי שדבק בו עוד בימי להקת היארדבירדס בסיקסטיז - SLOWHAND, כשהקהל נהג אז למחוא כפיים בקצב איטי בזמן שהחליף מיתר קרוע. התקליט הזה לא רק החזיר אותו למרכז הבמה, אלא הנחית על העולם את השילוש הקדוש של הלהיטים: COCAINE המחשמל, הבלדה הרומנטית WONDERFUL TONIGHT והלהיט המקפיץ LAY DOWN SALLY.

לצד קלפטון התייצבה באולפן נבחרת חלומות מוזיקלית שהגיעה בחלקה הגדול מאוקלהומה, ארצות הברית, והעניקה לצליל הבריטי גוון אמריקאי מחוספס ומדויק. הגיטריסט ג'ורג' טרי, הבסיסט קארל ריידל, המתופף ג'יימי אולדייקר והאורגניסט דיק סימס יצרו יחד חטיבת קצב מהודקת להפליא. בגזרת הקולות הצטרפו אליו הזמרות איבון אלימן (שכיכבה גם ב"ישו כוכב עליון" וגם הייתה זמרת ליווי של קלפטון עוד לפני התקליט הזה) ומארסי לוי המוכשרת. על מלאכת ההפקה ניצח ביד רמה המפיק הבריטי גלין ג'ונס, האיש שכבר הספיק לעבוד עם ענקים כמו הביטלס בימי LET IT BE, להקת המי ואפילו איגלס. ג'ונס היה ידוע כטיפוס קפדן שלא סבל שטויות, מה שהיה בדיוק הדבר שקלפטון היה צריך באותה תקופה מבולבלת.

קלפטון סיפר על המפגש הטעון: "זה האלבום הראשון שעשיתי עם המפיק גלין ג'ונס. הוא ידע לעבוד היטב גם עם נגנים אמריקניים והיו לי כמה מהם בלהקה. הוא לא אהב שמבזבזים את זמן האולפן שלו. לא פעם הוא התעצבן כשהתמסטלנו או השתכרנו באולפן. הוא הצליח להוציא מאיתנו את המיטב וזה משתקף באלבום". שיתוף הפעולה הזה הוכיח את עצמו, כשהצליל שיצא מהאולפנים היה נקי, ממוקד ונטול המריחות שאפיינו את התקליט הקודם, NO REASON TO CRY.

אבל לא הכל היה ורוד בממלכת קלפטון. את עטיפת התקליט עיצב הגיטריסט עם פאטי, אהובתו המיתולוגית, ועם הצלם דייב סטיוארט (לא הקלידן ההוא, כן?). בעוד שהחזית הציגה תמונה מעט מטושטשת ומרומזת, בעטיפה הפנימית הסתתרה תזכורת מצמררת לאורח החיים הפרוע של הכוכב: תמונה של מכונית הפרארי המרוסקת שלו, דגם 365 GT4 BB יוקרתי, שהפכה לערימת גרוטאות. "תזכורת לכך שיכולתי לסיים בה את חיי", הודה קלפטון.

אהבתו למכוניות איטלקיות מהירות הייתה ידועה לכל. קלפטון הרחיב על כך: "אני אוסף מכוניות פרארי. זו מין אובססיה אצלי שהולכת אחורה לחברותי עם ג'ורג' האריסון. התאונה עם הפרארי ההיא קרתה לאחר שחזרתי מהופעות באוסטרליה. שתיתי היטב במהלך הטיסה וברגע שהגעתי הביתה, נכנסתי למכונית, נסעתי במהירות רבה ולפתע באה מולי מכונית מסחרית שהתנגשתי בה. היו צריכים לחתוך את מתכת הרכב כדי לחלץ אותי משם כשאני מחוסר הכרה ועם עור תוף קרוע. שבועיים לאחר מכן לא ידעתי היכן אני נמצא. זה היה ממש קרוב למוות. בתקופה ההיא הפכה צריכת האלכוהול שלי למבהילה. לא פעם הייתי אלים - מילולית או פיזית. השתייה גם השפיעה על הנגינה שלי. במבט לאחור, אני לא מאמין כיצד נתתי לזה כך לסכן את חיי".

בכל זאת, עם מפיק חדור מטרה ששמר על משמעת ברזל, ועם גיטרת הפנדר סטראטוקסטר המיוחדת שלו שזכתה לכינוי BLACKIE (גיטרה שהורכבה משלושה חלקים שונים של גיטרות סטראטוקסטר ישנות שרכש בנאשוויל), הצליח קלפטון לחזור למצב בו הקהל חיבק אותו שוב בחום. זאת, לאחר כמה תקליטים קודמים בהם תהו רבים מה לעזאזל קרה לגיטריסט המבריק של CREAM. רוב הקהל והמבקרים כאחד נשמו לרווחה; היד האיטית חזרה לנגן מהר ומדויק.

השיר שפותח את התקליט, COCAINE, בא לספר על הסכנות הטמונות בסם הקוקאין, אם כי האירוניה הגדולה הייתה שרבים פירשו אותו בטעות כשיר המהלל את הסם בגלל הקצב הממכר והפזמון הקליט. את השיר כתב היוצר האמריקאי ג'יי.ג'יי קייל, אמן שקלפטון העריץ והושפע ממנו עמוקות, ושכבר הקליט בעבר שיר שלו, AFTER MIDNIGHT. בכך העניק קלפטון לקייל, שהיה ידוע כיוצר צנוע ונחבא אל הכלים, חשיפה רבה מאד ותמלוגים נאים. קלפטון ידע היטב על מה הוא שר כאן; המילים היו עבורו מציאות יומיומית כואבת. לאחר שהצליח להתנקות מהתמכרות קשה להרואין בתחילת שנות השבעים, הוא עבר משם להתמכרות לאלכוהול ובצידה גם שימוש מסיבי בקוקאין. הוא חשב אז, בטעות מרה, שהוא יוכל לצאת מהתמכרות חדשה זו בקלות. ובכן, זה לא היה קל וחלפו עוד שנים ארוכות ומיוסרות עד שהצליח לעשות זאת בסוף שנות השמונים ולהפוך בעצמו מורה דרך למכורים אחרים עם מתן עזרה להחזירם לדרך הישר, כולל הקמת מרכז הגמילה CROSSROADS באנטיגואה. למרות שגרסתו של קלפטון לשיר זה מפורסמת מאד והפכה להמנון רוק בכל אצטדיון אפשרי, היא לא יצאה על גבי תקליטון, כשיר מוביל, אלא רק כצד ב' של הסינגל LAY DOWN SALLY.

שיר אחר בתקליט שכן יצא גם כתקליטון והפך לקלאסיקה על-זמנית היה WONDERFUL TONIGHT. שיר זה, שרבים מנגנים אותו בחתונתם כסמל לאהבה נצחית, נכתב בשנת 1976 בסיטואציה ביתית ופשוטה להפליא: בזמן שקלפטון המתין לחברתו (ולאשתו לעתיד) פאטי (לשעבר האריסון, האישה שהייתה השראה גם ל-LAYLA) שתתכונן לבילוי לילי. השניים התכוננו ללכת למסיבת מחווה שנתית לזכרו של באדי הולי, שאירגן פול מקרטני, שהיה בעלי הקטלוג של איש הרוק'נ'רול המנוח. קלפטון היה אז במצב המוכר לכל גבר בזוגיות, בו הוא מוצא את עצמו יושב על הספה וממתין לזוגתו שתסיים כבר להתלבש לקראת בילוי, תוך שהיא מודדת ושואלת "איך אני נראית?". ועל זה בדיוק מדבר החלק הראשון של השיר, בפשטות כובשת. ב- 28 במרץ 1979, יום לאחר נישואיהם בטוסון, העלה קלפטון את פאטי על הבמה ושר לה את זה בהופעתו באריזונה, מחווה שהמיסה את ליבם של הנוכחים באולם.

פאטי עצמה סיפרה בראיון בשנת 2008 על הרגע הקסום ההוא: "אריק ישב לנגן בגיטרה שלו בזמן שניסיתי ללבוש שמלות בקומה העליונה. לקח לי כל כך הרבה זמן והייתי מתוחה בגלל השיער שלי שלא הסתדר, על הבגדים שלי שלא התאימו, על הכל. ירדתי למטה בציפייה שהוא מאד יכעס עליי אבל הוא אמר לי, במקום זה, שאקשיב לשיר החדש שהמציא". השיר הוקלט בתחילת מאי 1977, באולפני אולימפיק שבלונדון. שמונה טייקים הוקלטו ביום זה, כשהעדינות בנגינה של קלפטון כובשת את סרט ההקלטה.

הלהיט השלישי בתקליט, שחשף צד אחר לגמרי של קלפטון, הוא LAY DOWN SALLY. אותו כתב קלפטון בכוונה בסגנון הקאנטרי-רוק הקליל של ג'יי.ג'יי קייל, סגנון שנודע כ-TULSA SOUND. שותפיו בכתיבת השיר היו הזמרת מארסי לוי (שגם שרה פה קולות רקע בולטים במיוחד) וג'ורג' טרי הגיטריסט. השיר הפך לאחד הלהיטים הגדולים ביותר של קלפטון בארצות הברית והראה שהוא יודע גם להרקיד ולא רק לנגן סולואים קורעי לב.

אבל התקליט הזה הוא לא רק שלושה להיטים ושירים נוספים למילוי זמן. מדובר בחטיבה מוזיקלית מהודקת ששווה להאזין לה מההתחלה ועד הסוף כמקשה אחת, כולל הקטע האינסטרומנטלי הנוגה PEACHES AND DIESEL שחותם את היצירה, והדואט העוצמתי וארוך הדקות THE CORE בו מארסי לוי מפגינה יכולות ווקאליות אדירות לצד הגיטרה המייללת.

במבט לאחור, לקלפטון הייתה ביקורת עצמית מעניינת על התוצאה הסופית. קלפטון: "עבורי, האלבום הזה נשמע כשאני שר את השירים באופן מתוח מדי. עשיתי פה אלבום קליל, שהפך כזה בגלל שאת רוב השירים ביצעתי עם להקת הליווי כבר מזה חצי שנה לפני ההקלטות. כך שכשהגענו להקלטות עצמן, הם בוצעו באופן מרוכך וללא החיספוס שהיה, נגיד, באלבום כמו זה של דרק והדומינוס". ולמרות הביקורת העצמית של הגיטריסט, SLOWHAND נותר עד היום אחד השיאים הגדולים בקריירה הענפה שלו, תקליט שהגדיר את הרוק של סוף שנות השבעים לא פחות מהמהפכה שהתרחשה ברחובות לונדון באותו הזמן.

ברולינג סטון נכתב בביקורת עליו בזמנו: "אלבומי הסולו של אריק קלפטון נטו להיות כל כך לקוניים עד שלעתים קרובות הם נראים כניתנים להחלפה. הכאב שלו תמיד היה כל כך ברור, שכל מהלך שעשה נראה קפוא לנצח. במבט ראשון, 'סלו האנד' לא עושה שום דבר כדי לשנות את הדפוס הזה - כמה רצועות טובות מפוזרות בין חומר המילוי הרגיל - אבל יש הרבה יותר דברים שקורים כאן מתחת לפני השטח. קלפטון מראה סימנים של שיקום נפשי. שירי האהבה שלו ריאליסטיים בעליל. ברגע מצמרר של גילוי עצמי, שנקרא 'בפעם הבאה שתראה אותה', הוא ממקד את הכעס שהושג מזמן על אובדן אהובתו. אולי הכי חשוב, בפעם הראשונה מאז שעזב את קרים הוא נראה בנוח עם התדמית שלו בתור הגיטריסט החם, כשהוא משתמש בכינוי הישן שלו מימי היארדבירדס לשם האלבום.

ההפקה של גלין ג'ונס מעולה - מערכת היחסים של גיטרה / תופים היא חדה וסמכותית. קל לראות שקלפטון למד את הלקח שאליו הוא שואף כל השנים. הוא בקשר עם הכוח המוסרי הנורא ועם הצדקנות ארוכת הסבל שהם תמצית הבלוז. והידע הזה נותן לו את הכוח לעמוד ולהיות הוא עצמו".

אלימות קשה בעולם המוסיקה! ה-25 בנובמבר הוא יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים. לכן בחרתי להביא את מה שסיפרה טינה טרנר על היחסים האלימים שהיו לה עם בעלה לשעבר, אייק, לרולינג סטון בשנת 1986:

"אייק לא היה אדם משכיל. אני חושבת שהוא אפילו לא סיים את בית הספר. הרבה מהמאבקים שלו באו כתוצאה מזה שהתבייש בחוסר נימוסיו. היה בתוכו כעס שנאגר והסמים העצימו את זה. כל השירים שכתב היו על כאב ונשים. שנאתי את השירים ההם. כשהוא הבין שאני שרה את השירים האלו באופן מזויף, הוא האשים אותי בחוסר התמסרות לעבודה שלנו.

הוא אמר שאינו יכול לעשות להיטים עם הצורה בה אני שרה את השירים. כל האשמה הונחתה עליי. היו לו יחסים עם המון נשים. לא אהבתי את זה אבל הייתי שרויה במלכודת. היה לנו להיט (A FOOL IN LOVE, משנת 1960) ואני הייתי הכוכבת. הוא פחד לאבד אותי. כשבאתי אליו ואמרתי שאינני רוצה לצאת ולהופיע - זה הרגע בו החגורה שלו יצאה נגדי. ניסיתי להתגונן ולהגיד שאני לא מסוגלת לשיר את השירים האלו. אז הוא הסכים לתת לי כסף. זה היה הטריק שלו. יצאתי להופעות, כי הוא אמר שישלם לי.

כשלא שילם, פחדתי לבקש את זה ממנו. באופן מוזר, לא עזבתי את אייק כי דאגתי לו. זה היה מצב הזוי. הייתי במלכודת. מה הוא יעשה אם אעזוב אותו? לאן הוא יילך? מה יהיה איתו? חשתי אחראית לכך שאכזבתי אותו. זו הייתה בעיה רגשית אצלי. ידעתי שאין לי איפה להתחבא אם אברח. הוא כל הזמן היכה אותי. תמיד היה לי פנס בעין ממנו והוא המשיך להתרועע עם כל הנשים ההן. הוא גם לא נתן לי כסף ועדיין אני הרגשתי שאני מרחמת עליו. מבחינתו, להכות אותי ולשכב איתי היה חלק ממערכת יחסים תקינה.

אבל הדבר שהפך לעינוי של ממש היה כשהוא היכה אותי עם קולבים. כל הזמן התפללתי. לא לקחתי סמים ואלכוהול כי הייתי חייבת להישאר כל הזמן בהכרה ולהתגונן. ניסיתי לברוח והוא תמיד תפס אותי. לוויתי כסף מאנשים שהכרתי ויצאתי כדי לברוח. עליתי לאוטובוס ונרדמתי. כשפקחתי את עיניי, ראיתי את פרצופו מולי כשהוא נובח עליי 'תרדי מהאוטובוס, כלבה'. זה הקפיא את דמי. הוא ידע לאן אני נוסעת עוד לפני שאני ידעתי. היה לו אקדח בזמנו והוא כל הזמן נתן לי את התחושה שהוא הולך לכוון אותו לראשי. והמכות עם הקולבים לא פסקו עד שניסיתי להתאבד בנטילת כדורי וליום רבים. הצלחתי לברוח ממנו ביולי 1976. לא הייתה עליי אגורה שחוקה. נאלצתי להתחיל את חיי מהתחלה.

לא היה לי כלום. אפילו לא ידעתי איך להשיג כסף. הייתה לי בחורה שעבדה אצלי שעבדה עבור אייק, כי היא ידעה על דרכים להשיג כסף. לא ידעתי איך לעשות שום דבר מהדברים האלו. אייק לא חשב שאוכל למצוא בית, אבל הצלחתי. הוא שלח כסף עבור השכירות הראשונה שלי, כי הוא חשב שאצטרך לחזור אליו כשזה ייגמר. ישנתי על הרצפה. אחותי עזרה לי באוכל. השתמשתי גם בתלושי מזון - כן, תלושי מזון.

לא ראיתי אותו מאז הגירושים שלי. זה היה בבית המשפט. היום הוא בקליפורניה איפה שהוא. הוא עדיין שולח מברקים ומבקש כסף".

אחת שתיים שלוש... אחת שתיים שלוש - ודי! ב-25 בנובמבר בשנת 1976 עלתה להקת הבאנד לבמה באולם ווינטרלנד, בסן פרנסיסקו, והעניקה את הופעת הפרידה החגיגית. זה היה הואלס האחרון.

המופע של הבאנד הפך להיות מפגש מחזור מרשים ביותר של האמנים הגדולים. השנה הזו לא הייתה מהמשובחות, עד כה, של הלהקה, שסבלה מביטולי הופעות, בעיות פנימיות ואיבוד אנרגיה. כ-5,000 איש נפרדו מ-25 דולר כדי לצפות במופע אחרון זה. בשעה תשע בערב אלא האמרגן ובעל האולם, ביל גרהאם, כדי להעניק נאום פתיחה קצר. במהלכו הסביר כי המופע יצולם למען שימורו. לאחר מכן עומעמו האורות וחברי הלהקה צעדו על הבמה, לקול מחיאות כפיים נלהבות ביותר מהקהל. שש מצלמות פעלו מתחת לקו הבמה, כדי לקלוט כל תנועה. הלהקה הפגינה הופעה מרשימה ביותר, מבחינה מוזיקלית. חברי הלהקה, שמוזיקה היא הערך העליון עבורה, לא נכנעו לטריקים ויזואליים והתמקדו בווירטואוזיות נדירה בהפקת צלילים מרגשים מכלי הנגינה שברשותם.

רובי רוברטסון, בספרו האוטוביוגרפי: "כשהתקשרתי לבוב דילן כדי לספר לו על המופע, הוא שאל 'האם זה הולך להיות כמו עוד מופע פרישה של פרנק סינטרה?' אז השבתי לו שממש לא אך הלהקה חייבת לחדול מלהופיע כעת כי אנחנו נמצאים באזור סכנה ומפחדים ממה שיקרה אם נמשיך. שאר חברי הלהקה לא התלהבו להביא את סקורסזה לפרויקט. אני הייתי היחיד שהתלהב מזה. זו הייתה אחריותי האישית".

הנה כמה אנקדוטות על מה שהלך שם על הבמה ומאחוריה: כשניל יאנג עלה לבמה, התנדנד מנחירו השמאלי כדור של אבקת קוקאין שטושטש על ידי סקורסזה בעת עריכת הסרט.

בוב דילן החליט, 15 דקות לפני זמן עלייתו לבמה, שהוא לא רוצה להופיע בגלל שלא רצה להצטלם לסרט הופעה בנוסף לסרטו RENALDO AND CLARA, שיצא גם הוא בשנת 1978. דילן לא היה מעוניין ששני סרטים בהשתתפותו יתחרו זה בזה בבתי הקולנוע. רק התערבותו של המפיק ביל גרהאם (שהיה הבעלים של האולם בו נערכה ההופעה) הביאה את דילן לסגת מסירובו. התנאי של דילן היה שרק שני השירים האחרונים מהופעתו בערב הזה יצולמו. ההנהלה של להקת THE BAND גייסה יותר מדי אמנים אורחים לערב הזה ולכן חשבה להשמיט את הופעתו של מאדי ווטרס כאורח. מתופף הלהקה, ליבון הלם, שמע על כך ואיים לא להופיע אם ווטרס לא ינגן איתם. לבסוף אמן הבלוז הידוע אכן עלה לנגן. אחד הרגעים היפים בסרט הוא כשאריק קלפטון מתחיל לנגן סולו גיטרה, בשיר FURTHER ON UP THE ROAD, ורצועת הגיטרה שלו נשמטת לפתע. רוברטסון, שקלט במהירות הברק את שהתרחש, לקח על עצמו להמשיך מיד את הסולו.

רוברטסון: "כמה ימים לפני המופע השתכנתי במלון MIYAKO שבסן פרנסיסקו. בסוויטה שלי הייתה אמבטיה יפנית באמצע הסלון אבל הכי אהבתי שם את הפינה המיוחדת שנתנה לי השראה לכתוב מוזיקה. מאד קיוויתי לסיים לכתוב שם, לקראת המופע, שני קטעים שהתחלתי להלחין; EVANGELINE ו- THE LAST WALTZ THEME. קיוויתי שלא אפריע לשאר האורחים בנגינתי. לקראת המופע החלטתי לצבוע את גיטרת הפנדר סטראטוקסטר שלי (משנת 1959) בצבע ברונזה, ממש כמו שצובעים נעלי תינוקות. לא לקחתי בחשבון שזה יוסיף משקל לגיטרה אבל זה נראה נהדר. החלטנו לערוך חזרות עם כל האורחים של המופע שלנו, ברגע שהם מגיעים לעיר. אבל הבמה הייתה תפוסה להקמת תפאורה, תאורה ובדיקת המצלמות. אז כתוכנית חלופית, ערכנו חזרות בשני בתי מלון שבעיר. הלכתי לבדוק את התפתחות הקמת התפאורה ונדהמתי לראות שסקורסזה ממש בנה שם עיר על הבמה. זה היה אחד הדברים היפים ביותר שראיתי עד אז על במת רוק'נ'רול. ואן מוריסון הגיע היישר למופע עצמו ולכן נאלצנו ללמוד את השיר שלו, CARAVAN, בלעדיו. כשניל יאג שר את HELPLESS, הייתה זו ג'וני מיטשל ששרה קולות רקע מאחורי וילון. זאת כי היא הייתה אמורה לעלות בהמשך המופע ולא רצינו לגלות אותה לפני כן לקהל".

מי שחשב כי המופע היה רציף - ובכן, לאחר שעה ממנו נערכה הפסקה. הנגנים ירדו מהבמה ואליה עלו כמה משוררים מקומיים כדי להקריא את יצירותיהם. רוברטסון: "לפתע, במהלך ההפסקה, אני רואה את רון ווד ואת רינגו סטאר בחדר ההלבשה. חשבתי לעצמי שזה מטורף לא לשתפם, אז ביקשתי מהם לעלות בסיום המופע. כשסיימנו לנגן, קדנו קידה ובעיניי סרקתי את הקהל ולאחר מכן הבטתי בחבריי ללהקה. זה לא יכול להיות הסוף. מה שיש לנו לא ימות לעולם. כולנו נופפנו לשלום לקהל. ניגשתי למיקרופון ועם מעט כוח שעוד נשאר לי אמרתי 'לילה טוב ולהתראות'... האורחים שלנו לא נרגעו מהמופע והיו חייבים לנגן עוד, אז ערכנו למחרת כמה ג'אמים בחדרי מלון. אבל אני לא יכולתי לנגן יותר, אז פשוט התיישבתי על הרצפה והבטתי במה שקורה מסביבי. הייתי חייב להתאושש מההישג האדיר שלנו מאתמול. אני לא יודע אם אי פעם חשתי גאה בלהקה שלנו כמו באותו יום".

ב-25 בנובמבר בשנת 1969 החזיר ג'ון לנון את תואר האבירות שקיבל עם הביטלס ממלכת אנגליה, בחזרה לארמון באקינגהאם.

כל ארבעת הביטלס הפכו לחברי האימפריה הבריטית בשנת 1965 עבור שירותים שעשו לתעשייה הבריטית. הארבעה הכניסו מיליונים לכלכלה הבריטית - אבל כמה פרשנים הציעו בציניות שהמהלך היה יותר תעלול יחסי ציבור של ראש ממשלת הלייבור הנוכחי דאז, הרולד ווילסון, כדי לזכות בחסד בקרב מצביעים צעירים יותר. רינגו סטאר שמח לקבל את הפרס ומאוחר יותר אמר: "לא הייתה לי בעיה עם זה - לאף אחד מאיתנו לא היו בעיות עם זה בהתחלה. כולנו חשבנו שזה ממש מרגש".

עם זאת, החדשות התקבלו בכעס במקומות מסוימים מאנשים שטענו שהענקת ה-MBE ל"להקת פופ" הפכה את הכבוד לטריוויאלי. רבים מאלו שקיבלו את ה-MBE עבור שירותם הצבאי החזירו את המדליות שלהם במחאה, מה שהוביל את ג'ון לנון להגיב: "הם קיבלו אותם על הרג אנשים. קיבלנו את שלנו על בידור. הייתי אומר שמגיע לנו יותר".

ג'ון נתן את המדליה שלו לדודתו מימי, ששמה אותה בגאווה בביתה. שם זה נשאר... עד 1969. לנון לא היה רגוע מלכתחילה לקבל כבוד מהמלכה ועד סוף העשור, הוא התנגד אפילו יותר לאישור הממסד. מערכת היחסים שלו עם יוקו אונו זכתה לביקורת מהציבור, הוא נתפס על ידי המשטרה בגלל עבירת סמים לכאורה וללעג בעיתונות בגלל הקמפיין שלו לשלום. במקביל, ממשלת בריטניה תמכה בממשלת ניגריה במלחמת אזרחים, שראתה את מדינת ביאפרה הבלתי מוכרת מותקפת וגורפת לרעב בסכסוך עקוב מדם שהתגבר לאורך קיץ 1969.

אז לנון החליט לעשות משהו עם הצהרה. הוא לקח את המדליה מדודתו, מבלי שתדע שהיא לא תראה אותה יותר לצמיתות, והקליד מכתב הממוען למלכה על נייר מכתבים שכותרתו "הפקות BAG" - החברה החדשה של לנון ויוקו. הוא כתב: "הוד מעלתך, אני מחזיר את ה-MBE שלי כמחאה נגד המעורבות של בריטניה בעניין ניגריה-ביאפרה, נגד התמיכה שלנו באמריקה בווייטנאם ונגד השיר COLD TURKEY שירד למטה במצעד התקליטונים. באהבה. ג'ון לנון מ-BAG"

מדליית ה-MBE של לנון נותרה בכספת בבית המלוכה והתגלתה שוב בשנת 2009, כ-40 שנה לאחר שהוחזרה. עם זאת, לדברי ממשלת בריטניה, בעוד שניתן לשלול מאנשים את כבודם בשל עבירות, "אדם יכול להחליט לוותר על כבודו מרצונם", אך הוא עדיין יחזיק בכבוד אלא אם כן המלכה תבטל אותו". בקיצור, ג'ון ווינסטון אונו לנון MBE עדיין היה שמו הרשמי, כשהוא מת בשנת 1980.

ב-25 בנובמבר בשנת 1966 הופיע הנדריקס הופעה רשמית ראשונה באנגליה, במועדון 'באג אוניילס', שהיה מועדון קטן אך משפיע ביותר על עסקי המוסיקה שבלונדון. הנדריקס הרעיף עליהם אש, עם שני חבריו החדשים בשלישיית "ג'ימי הנדריקס אקספריינס" (נואל רדינג בבס ומיץ' מיטשל בתופים).

למועדון זה נהגו להגיע אמנים כמו פול מקרטני, להקת המי, אריק ברדן ועוד.

ג'ון מאייאל: "כשג'ימי הגיע לראשונה לאנגליה, המנהל שלו, צ'אס צ'אנדלר, לא הפסיק לצעוק באזניים של כולנו שהוא מצא גיטריסט לא יאמן בניו יורק, שיכול לנגן גיטרה מאחורי ראשו ועם השיניים שלו. הבאזז היה חזק עוד לפני שג'ימי הראה את פניו. לכן הייתה ציפיה גדולה מההופעה שלו בבאג אוניילס. והוא בהחלט לא איכזב".

הזמר טרי ריד: "כולנו בילינו במועדון הזה. אבל משהו באותו ערב היה אחר. לפתע ראיתי את כולם שם. לא הבנתי מה קורה. חשבתי שיש ישיבה מיוחדת. לפתע נכנס ג'ימי, עם ז'קט צבאי ושיער שהלך לכל הכיוונים, שלף את הגיטרה השמאלית שלו, דיבר אלינו בקול רגוע, מבלי להכין אותנו לבאות. לפתע נשמע צליל חשמלי כמו מסור עץ שבא לנסר אותך לשניים. ראיתי גיטריסטים שהתייפחו שם מולו בערב זה. הם זחלו על הרצפה. הוא לא הפסיק להמטיר עליהם סולואים מהחלל. כשהוא סיים - היה שקט באולם. אנשים לא ידעו מה לעשות עם עצמם. כולם היו בהלם".

ג'ף בק: "כמובן שהסתכלתי על שני דברים בו זמנית אצלו. הראשון היה אופן נגינת הבלוז המצוין שלו ולצד זה היה גם הממד הפיזי, בו הוא ממש התעלל בגיטרה. הוא היה כחבילת נפץ. חשתי באותו רגע שאלוהים קילל אותי ואת אריק קלפטון ואת ג'ימי פייג', שבאותו רגע קילף אותנו מכל מה שהשגנו עד כה. ג'ימי היכה בי כמו רעידת אדמה. הוא גרם לי לחשוב מה לעשות הלאה".

הנדריקס למלודי מייקר: "עד כה לא שברתי שיניים בעת שניגנתי עמן בגיטרה. חשבתי פעם אחת, בשביל הקטע, לשים בפה שלי חתיכות נייר ולירוק אותן באמצע נגינה עם השיניים בגיטרה. כך אנשים יחשבו שהשיניים שלי נשברו".

ניק דרייק מת! ב-25 בנובמבר בשנת 1974 מת ניק דרייק בן ה-26. בחור צעיר, יפה תואר, מוכשר בטירוף שהספיק לראות בחייו שלושה תקליטים - אך מעט קהל שאהב את יצירתו.

אביו, רודני, כתב יומן אישי ובו תיאר את מסעו של ניק לקראת מותו. בתחילת אותו יומן, ממרץ 1972, סירב ניק לקחת תרופות כי הכחיש את עניין מחלתו. זה יומן ארוך, מפורט ומדהים. הנה מה שנכתב בימים האחרונים בחייו של ניק דרייק.

14 בנובמבר 1974: 'ניק נכנס לאמבטיה, בזמן שהתגלחתי, כדי לבשר לי כי ברצונו להגיע לפריס כדי למצוא שם עבודה. הוא רצה לעזוב מיד. לא היה לי זמן רב לחשוב אז עודדתי אותו. כמה שעות לאחר מכן נכנס ניק הביתה ואמר כי במחצית הדרך החליט לחזור ולנסות לעשות שוב מוזיקה. אמרתי לו שרביצה בבית לא מתאימה לו והוא צריך לעשות משהו כדי להרוויח את חייו. הוא נהנה מארוחת ערב ואז פרש לחדר המוזיקה. הכל היה מאכזב'.

15 בנובמבר 1974: 'אחרי תה. לניק ולי הייתה שיחה וטובה. דיברנו על פריס וניק אמר שסידר כמה דברים כדי להגיע לשם'.

16 בנובמבר 1974: 'ניק לא קם עד ארוחת הצהריים. הוא לא נראה טוב'.

18 בנובמבר 1974: 'לצערנו, ניק חזר להיות במצב הרע שהיה שרוי בו לפני שחשב לנסוע לפריס. את היום העביר בחדר המוזיקה, כשלא נשמעה ממנו כלל מוזיקה'.

23 בנובמבר 1974: 'יום טוב לניק'.

24 בנובמבר 1974: 'ניק היה שקט מאד הבוקר הזה. הוא לא ענה לשאלותינו. רק לפני ארוחת הצהריים הוא נפתח קצת. הוא הלך לישון מוקדם'.

25 בנובמבר 1974: 'גיליתי את ניק בשעה 11:45 כשהוא שרוע במיטתו. אמבולנס הגיע זמן מה לאחר מכן אבל זה היה מאוחר מדי. ניק היה מת מזה כמה שעות. התוכן של בקבוק ה-TRYPTIZOL היה ריק. זה היום הגרוע של חיינו. כך מסתיים בטרגדיה המאבק שלנו, במשך שלוש שנים'.

גם זה קרה ב-25 בנובמבר. מניתוצי גיטרות ועד למכנסיים קרועים, מאיחודים מרגשים ועד לפרויקטים של צדקה ששינו את העולם – הנה מה שקרה בעולם הרוק והפופ היום לאורך השנים.

ריי דייויס: הכתב המזמר של צפון לונדון

בשנת 1967, כשהפסיכדליה שלטה ברחובות לונדון, ריי דייויס, המנהיג הגאון והבלתי מעורער של להקת הקינקס, החליט לקחת על עצמו אתגר יצירתי יוצא דופן. הוא חתם על חוזה מחייב שבו הוא נדרש לכתוב שיר מקורי חדש מדי שבוע עבור סדרה של הבי.בי.סי בשם THE ELEVENTH HOUR. לא היה מדובר בסתם חלטורה, אלא בפרויקט אינטנסיבי של עשרה פרקים בסידרה מוסיקלית-סאטירית שביקשה להעיר הערות שנונות על סדר היום הבריטי.

דייויס, שידוע ביכולת ההתבוננות החדה שלו על החיים הבורגניים, מצא מקור השראה מפתיע: השירים שכתב לתוכנית התבססו ישירות על כתבות מהעיתון המקומי THE HORNSEY JOURNAL אותו נהג לקרוא באדיקות בביתו שבמוסוול היל. שגרת העבודה הייתה רצחנית ומדויקת כמו שעון: התסריט לכל פרק היה נשלח לדייויס בימי רביעי, ובימי חמישי הוא נהג לשבת ולכתוב בכל פעם שיר, כשהוא במירוץ נגד הזמן לקראת הצילומים ביום שישי. אבל ריי לא שר את השירים הללו בעצמו; הם בוצעו על ידי הזמרת ג'יני לאמב בליווי תזמורת וזמרי ליווי, מה שהעניק להם נופך תיאטרלי מיוחד. דייויס ציין מאוחר יותר שזו הייתה חוויה טובה בשבילו לעבוד ככותב שירים עבור מישהו אחר, תפקיד ששחרר אותו לזמן קצר מהלחץ של עמידה בקדמת הבמה.

קניות וי אי פי לביטלס ומכנסיים קרועים לסגול הכהה

אם חשבתם שמסעות קניות לחג המולד הם סיוט עמוס, תחשבו שוב – לפחות אם אתם חברי הלהקה המפורסמת בעולם. בשנת 1965 פתחה חנות הארודס הלונדונית והיוקרתית את חנותה בפני חברי הביטלס לשעתיים בשבילם בלבד, וזאת אחרי סגירת החנות ללקוחות הרגילים, מחווה מלכותית שנועדה לאפשר לחברי הלהקה לערוך קניות ללא הפרעה לחג המולד וללא צרחות של מעריצות היסטריות ברקע.

אבל החיפושיות לא רק בזבזו כסף באותו יום, הם גם עבדו. באותו יום ממש הקליטו הביטלס את תקליטון חג המולד הרביעי שלהם, שנקרא PANTOMIME. התקליטון הוקלט באולפן אינטימי להכנת דמואים בבעלותו של המו"ל שלהם, דיק ג'יימס. התקליטון המיוחד הזה, שהפך לפריט אספנים נחשק, נשלח לחברי מועדון המעריצים של הלהקה ב-16 בדצמבר 1966, והכיל, כמיטב המסורת, הומור נונסנס בריטי ושירים משעשעים.

נקפוץ עשור קדימה, לשנת 1975, שם להקת דיפ פרפל הגיעה למלבורן, אוסטרליה, להופעה באולם הפסטיבל הול המקומי. ההרכב אז כבר היה שונה מההרכב הקלאסי, וכלל את הגיטריסט המוכשר אך הפרוע (ומכור לסמים קשים), טומי בולין. בראיון שהעניק למגזין 7HO סיפר בולין כיצד במהלך השיר הקצבי LADY LUCK הוא הכשיל את הזמר דייוויד קוברדייל בטעות, וגרם לתקרית מביכה במיוחד בה הסולן קרע את מכנסיו מול הקהל ההמום. בולין תיאר את הרגע המשעשע והכואב: "כיסוי הרצפה במקום הזה הוא כמו, כמו לינוליאום. זה היה כמו החלקה על הקרח. הייתי מחליק לכאן והייתי מחליק לשם. לרוע המזל, החלקתי ורגל ימין שלי יצאה קצת יותר מדי ודייויד הלך אחורה באותו זמן והאורות כבו כי זה היה סוף המנגינה וכשהאורות עלו, הוא שכב על הגב".

המפגש ששינה את הפאנק והביקורת שקטלה את קלפטון

בשנת 1972 הופיע דייויד בואי, אז בשיא תקופת זיגי סטארדאסט שלו, בקליבלנד, אוהיו. להקת החימום שלו הפעם הייתה ההרכב הפולק-רוק הבריטי לינידספארן. בחורה אמריקאית צעירה ומרדנית בשם כריסי היינד ניגשה אליו מאחורי הקלעים בחוצפה חיננית והחלה לדבר איתו על הגיבורים שלהם, לו ריד ואיגי פופ. השיחה הזו כנראה השאירה חותם, שכן שנה לאחר מכן עברה היינד ללונדון כדי להיות במרכז העניינים, שם עבדה ככתבת בעיתון המוזיקה הנחשב NME. מאוחר יותר היא לקחה את הגיטרה לידיים, הקימה את להקת הפריטנדרס והפכה לאייקון רוק בזכות עצמה.

שנתיים קודם לכן, בשנת 1970, הופיעה להקת דרק הדומינוס (ההרכב של אריק קלפטון) לצד אלטון ג'ון, בתיאטרון אודיטוריום בשיקגו. אלטון ג'ון, שאז רק פרץ את דרכו בארה"ב והחל לכבוש את המצעדים, נוסף להופעת הערב הזו כחיזוק משמעותי. הכתבת הנשכנית לינדה וויינר מהעיתון שיקגו טריבון נכחה בהופעה ולא חסכה את שבתה. לפני כן, היא לא אהבה את האלבום הכפול והמופתי LAYLA AND OTHER ASSORTED LOVE SONGS של דרק והדומינוס וציינה זאת לקוראיה בבוז: "אלו שירים סתמיים עם חרוזי האמפטי-דאמפטי". עם זאת, היא התרשמה יותר לטובה מההופעה החיה בה נכחה: "קלפטון הראה לנו כי הוא בהחלט גיבור גיטרה, עם אצבעותיו המדהימות". עדיין, לסיכום החוויה, היא הסכימה עם הבחור שישב לידה ואמר משפט מסכם: "הם משעממים, אבל הם ממש טובים".

הדלתות נפתחות מחדש והישראלים כובשים את האולפן

בשנת 1971, עולם הרוק עדיין היה באבל על מותו המסתורי של ג'ים מוריסון בפריס. באותה שנה ביום זה פורסם במגזין רולינג סטון ששלושת חברי להקת הדלתות הנותרים מתכוונים להמשיך תחת שם הלהקה למרות מות סולנם הכריזמטי. כך נכתב באייטם הדרמטי: "בפעם הראשונה מאז מותו של ג'ים מוריסון, הדלתות פרסמו הצהרות פומביות לגבי מוריסון ועתידם. שתיקת שלושת החודשים של הדלתות הופרה כאשר הקלידן ריי מנזרק והגיטריסט רובי קריגר התראיינו בתוכנית רדיו (KPFK) שעסקה בעיקר בשירתו של מוריסון. עכשיו, כשהדלתות מדברות, הם מודים בזהירות שלמרות שמותו של ג'ים היה חוויה טראומטית, הגיע הזמן שהם יתאחדו לקראת הקלטותיהם וסיבוב ההופעות הקרוב. הם גם מודים שחלק מהחומר החדש שלהם הוא חומר ישן שמוריסון דחה".

רובי קריגר חשף פרט מעניין על הדינמיקה בלהקה: "'היו הרבה שירים שכתבתי', אומר רובי, 'שג'ים לא התחבר אליהם. בגלל זה הוא לא רצה לשיר אותם ואני יכול להבין את זה. במובן מסוים, זו הייתה מגבלה עלינו'. ג'ון דנסמור המתופף מוסיף שעכשיו הוא, רובי וריי מקבלים יותר הזדמנות לבטא את עצמם. ברגע שהדלתות החליטו להמשיך להופיע, הם כמובן עמדו בפני הבעיה של החלפת מוריסון. הבעיה הבלתי נמנעת של ההשוואות הרתיעה אותם. 'חשבנו שגם אם נקבל מישהו שהוא באמת נהדר', אומר ריי, 'האם הוא יכול להשתלב עם הוויברציות הנפשיות שיש לשלושתנו ושארבעתנו בנינו במשך ארבע או חמש שנים של עשייה? אז החלטנו שזה בלתי אפשרי לנסות לעבוד עם מישהו אחר כי זה פשוט לא יהיה נכון איכשהו. היינו ארבעתנו ועכשיו זה שלושתנו'. השירה בתקליט החדש שלהם (שנקרא OTHER VOICES) היא של ריי ורובי".

גם בגזרה המקומית שלנו הייתה התרחשות: בשנת 1971 חזרה להקת האריות לישראל מארה"ב, שם עשתה חיל והשתתפה בפסטיבל יוקרתי בשם 'שלום 71'. הלהקה, שהביאה ניחוח של חו"ל לתל אביב, לא נחה לרגע. עם נחיתתה נחתו חברי הלהקה באולפני ההקלטה 'גארט', בו החברים הקליטו שני שירים חדשים ומקפיצים שכתב מנהיג הלהקה וחבר יקר לי, חיימון אלגרנטי.

פרישות, גיוסים ואיחודים היסטוריים

עולם הפופ מלא בהצהרות שלא תמיד עומדות במבחן המציאות. בשנת 1972 הכריז אלן קלארק, סולן להקת ההוליס בעל הקול הייחודי, שהוא פורש מהלהקה לטובת קריירת סולו. המעריצים דאגו, אבל למרות ההכרזה הדרמטית הוא בסוף נשאר בה (לאחר תקופה קצרה בחוץ).

לעומת זאת, יש כוחות חזקים יותר מהרצון לנגן. בשנת 1961, ואחרי עשרים ותשעה סינגלים שצעדו במצעד ביחד, הקריירה המטאורית של האחים אוורלי הוקפאה על ידי הדוד סם כאשר הצמד הוכנס לשירות מילואים של חיל המארינס במחנה פנדלטון בקליפורניה למשך שישה חודשים. המדים אולי החמיאו להם, אבל המעריצים נאלצו לחכות.

והנה רגע של נחת לאספנים: בשנת 1997 התאחדו חמשת חברי להקת הזומביס לראשונה מאז שנות השישים וניגנו שני שירים על הבמה של מועדון JAZZ CAFE הלונדוני, מקום אינטימי להפליא למאורע כזה (הייתי בו קצת לפני כן, בהופעה של פיטר גרין). שני השירים שנוגנו היו הקלאסיקות העל-זמניות SHE'S NOT THERE ו- TIME OF THE SEASONS. האיחוד הבימתי המרגש הזה היה לכבוד יציאת הקופסה הנהדרת של הלהקה שנקראה ZOMBIE HEAVEN. הקופסה הזו מכילה את רוב ההקלטות שהלהקה עשתה בתוספת חוברת מושקעת ומפורטת ביותר, חובה בכל בית.

המלך, הכוכבת והעולם כולו מתגייס לצדקה

גם למלך הרוק'נ'רול היו רגעים של חיבור לשורשים ורגעים של שפל כלכלי. בשנת 1964 החל אלביס פרסלי לענוד את הסמל היהודי "חי" על צווארו, ככל הנראה לאחר שלמד שיש חלק יהודי מצד אמו, מה שהוסיף עוד רובד לדמותו המורכבת. אבל העושר לא נשאר לנצח – בשנת 1975 עשה אלביס פרסלי צעד נואש בשל היותו בחובות כלכליים רבים עקב בזבזנות והתנהלות עסקית בעייתית. הוא לקח הלוואה בסך 350,000 דולרים מהבנק למסחר בממפיס ושם כערבות את אחוזתו המפורסמת גרייסלנד, המקום שהפך למקדש עבור מיליונים.

באווירה נשית ועוצמתית יותר, בשנת 1970 יצא תקליט המופת CHRISTMAS AND THE BEADS OF SWEAT של הזמרת המופלאה לורה נירו, יוצרת ששילבה סול, ג'אז ופופ בצורה שאף אחד לא עשה לפניה.

אבל האירוע הגדול מכולם התרחש בשנות השמונים. בשנת 1984 הקליטה הפקת BAND AID את שיר הצדקה, DO THEY KNOW IT'S CHRISTMAS באולפני SARM בנוטינג היל, לונדון. הפרויקט השאפתני התחיל כמה ימים קודם לכן, כאשר איש להקת הבומטאון ראטס, בוב גלדוף, צפה בדיווח חדשותי מזעזע של BBC TV (בריטניה) על הרעב הכבד באתיופיה. הוא התרגש מספיק כדי לקום מהכורסה ולעשות משהו בנידון, ובאנד אייד היה התוצאה ההיסטורית. הוא התקשר לחברו מידג' יור מלהקת אולטראווקס, שהסכים לעזור, והצמד כתב את השיר במהירות הבזק.

אחר כך התחיל המבצע הלוגיסטי: היה צריך להתקשר למספר כוכבי פופ, חברות תקליטים ומנהלים ולשכנע אותם לתרום את כישרונותיהם ללא תשלום כדי שכל הרווחים יוכלו ללכת לאתיופיה. ההיענות הייתה מדהימה. כל מי שיכל היה להגיע הסכים והתייצב ביום ראשון, 25 בנובמבר, לעשות את שלו. רשימת המשתתפים נראית כמו דפי זהב של הפופ הבריטי באותה שנה: בוב גלדוף, מידג' יור, פיל קולינס (שניגן בתופים), סטינג, סטיב נורמן, כריס קרוס, ג'ון טיילור מדוראן דוראן, פול יאנג - שקולו פתח את השיר, טוני האדלי מספנדאו בלט, סיימון לה בון, סיימון קרואו, שלישיית בננהרמה, מרטין קמפ, בונו (מלהקת U2) שנתן ביצוע בלתי נשכח לשורה שלו, פול וולר, ג'יימס טיילור, ג'ורג' מייקל מהצמד וואהם! ועוד רבים וטובים.

השיר הופק על ידי טרבור הורן האשף, הגיע מיד למקום הראשון בבריטניה ולאחר מכן המשיך להיות הסינגל הנמכר ביותר בכל הזמנים עד אז בבריטניה - למעלה משלושה מיליון עותקים נמכרו. זה גם גייס סכום עצום של צדקה, אבל, והכי חשוב, העניק השראה לשורה של פרויקטים בהמשך בסגנון זה של נחישות למטרה, כולל המופע הענק לייב אייד שהגיע חצי שנה לאחר מכן.

עוד קצת חדשות בקצרה

מזל טוב: בשנת 1959 נולד סטיב רות'רי, הגיטריסט המוערך של להקת הפרוג-רוק מאריליון.

חג שמח וציני: בשנת 1978 יצא תקליטון חדש ללהקת הקינקס ושמו FATHER CHRISTMAS. בניגוד לשירי חג מתקתקים, כאן ריי דייויס מספר סיפור על אבא שודד בחג המולד, עם הרבה גיטרות רועשות.

חגיגה ג'מייקנית: בשנת 1982 נפתח פסטיבל המוזיקה העולמית של ג'מייקה, אירוע צבעוני שנמשך שלושה ימים, במונטגו ביי שטופת השמש. הליינ-אפ היה חלומי: בין האמנים שהופיעו היו הקלאש (שהופיעו בשעה הזויה לפנות בוקר), ג'ו ג'קסון, פיטר טוש אגדת הרגאיי, ריטה מארלי, להקת סקוויז, ריק ג'יימס, ארית'ה פרנקלין מלכת הנשמה, גלדיס נייט ועוד. עבור מעריצי סקוויז זה היה רגע עצוב - זו הייתה ההופעה האחרונה של הלהקה שלפני שהתפצלה. עם זאת, אל דאגה, חבריה יתאחדו בשנת 1985.

לנצח במונטרה: ולסיום, מחווה מרגשת. בשנת 1996 הוצב במונטרה, שווייץ, העיר שבה הוקלטו רבים משירי קווין האחרונים, פסל ברונזה מרשים בדמותו של פרדי מרקיורי. הפסל התנשא לגובה שלושה מטרים ומשקיף על אגם ז'נבה השליו. בריאן מאי ורוג'ר טיילור, חבריו ללהקת קווין, נכחו בטקס הסרת הלוט וחלקו כבוד לחברם שהלך לעולמו מוקדם מדי.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים