רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-25 בפברואר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-25 בפברואר (25.2) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "במיסיסיפי פגשתי שר מוסמך בממשלה שקילל כמו חייל ודיבר על אנשים כהי עור כאילו היו הם עדר בקר. יש לי הקלטה של הפגישה הזו כדי להוכיח את זה. זה לא יאמן. ובמלון שלנו בניו יורק ניגשה אלינו אחת העובדות שם וביקשה חתימות למישהי מצוות המטבח. היה רגע של מבוכה בזמן שחיפשנו עט. כי לפתע היא אמרה 'אל תדאגו, היא לבנה!'. היו לנו מעריצים שניגשו אלינו ואמרו כמה שהם אוהבים להקשיב לרית'ם אנד בלוז ולג'יימס בראון ובאותה נשימה אמרו שלא ילכו לראות אותו בהופעה כי האולם מלא בכושים. תגידו לי, איזו גישה מעוותת היא זו?" (אריק ברדן, הזמר של להקת האנימלס, בשנת 1966)

משהו בדרך שבה הוא זז: הילד הקטן מליברפול שגרם לגיטרה שלו לבכות מאושר. ב-25 בפברואר בשנת 1943 נולד ג'ורג' האריסון, איש הביטלס. הוא מת ב-29 בנובמבר 2000.

השנה הייתה 1943, ובזמן שהעולם היה עסוק בעניינים מרעישים אחרים, בבית קטן ברחוב ארנולד גרוב 12 בליברפול, נולד ב-25 בפברואר תינוק בשם ג'ורג' האריסון. הוא היה הצעיר מבין ארבעה אחים, בנם של לואיז והרולד, נהג אוטובוס שבוודאי לא דמיין שהבן שלו יהפוך לחלק מההרכב המכונה הביטלס וישנה את פני המוזיקה לתמיד. ג'ורג' הקטן גדל בבית בו הרדיו דלק לרוב, ומהר מאוד הבין שהייעוד שלו נמצא בין מיתרי הגיטרה ולא בין ספרי הלימוד.

המסע שלו התחיל באמת בנסיעה באוטובוס לבית הספר, שם פגש נער צעיר אחר בשם פול מקרטני. החיבור היה מיידי, וג'ורג' הצטרף ללהקה של פול וג'ון לנון, למרות שהיה הצעיר מכולם. הוא נאלץ להוכיח את עצמו שוב ושוב, עד שבסופו של דבר הפך לגיטריסט המוביל של החבורה ששינתה את העולם.

התרומה המוזיקלית של ג'ורג' החלה לקבל נפח משמעותי ככל שהקבוצה התפתחה. אבל חברותו בביטלס הייתה ברכה וקללה כאחד. ברכה - כי הוא היה חלק מהלהקה הגדולה בעולם. קללה? כי הוא עמד בצל של לנון ומקרטני שדאגו ששיריהם יהיו אלו שמקבלים עדיפות על פני שיריו. גם בתקופות המאוחרות יותר של הלהקה, ג'ורג' (שקיבל את הכינוי המפוברק, "הביטל השקט") המשיך להבריק.

לאחר שהחבורה מליברפול התפרקה, ג'ורג' לא נח. הוא הוציא תקליטים מצליחים (לצד כמה שממש לא), ניסה את כוחו כקודקוד בחברת הפקות סרטים והתמסר לענייני גינון, רוחניות ולמרוצי מכוניות מסוג FORMULA 1. הוא נהג לומר שהוא פשוט גנן שאוהב לנגן בגיטרה. האיש שחיפש רוחניות בהודו והביא את הצליל של הסיטאר למערב, נשאר תמיד צנוע ועם חוש הומור יבש וחד. הוא לא היה רק הכינור השלישי, אלא יוצר בעל שיעור קומה שהשאיר חותם בל יימחה על התרבות האנושית.

הנה מה שהיה לג'ורג' להגיד בשנת 1969: "מי שטוען כי הביטלס הם להקת אולפנים בעוד הסטונס הם להקת הופעות - טועה. אנחנו הופענו המון עוד לפני שהסטונס התחילו. היינו חזקים בליברפול ובהמבורג. אבל אז התחלנו להתפרסם בשירים מקוריים שיצרנו ונאלצנו לבצע רק אותם בהופעות שלנו. לא יכולנו להופיע רק עם קאברים יותר. עד שהגיע סיבוב ההופעות האחרון שלנו ב-1966 והכל כבר נראה לנו רקוב. ניגנו כל הזמן את אותם השירים לאנשים שונים ברחבי העולם. בתחילה היה לנו כיף להציג בפני אנשים שירים חדשים שלנו אבל כשהפכנו ללהקה גדולה ביותר, אז גם התחלנו להשתעמם. היינו חייבים לנגן כל הזמן את SHE LOVE YOU. תראו את הסרט שלנו באיצטדיון SHEA. רואים שם שאנחנו מנגנים רק בשביל עצמנו כי הקהל נמצא במרחק קילומטרים מאיתנו. הסאונד שלנו על הבמה היה רע. תמיד הוא היה רע. סיפרנו בדיחות זה לזה על הבמה כדי לשעשע את עצמנו במצב הזה".

על חברת 'אפל' סיפר: "התחלנו להיכנס לענייני העסקים ואנשים התחילו למרמר על כך שהביטלס משחקים אותה כאנשי עסקים, אבל הם שכחו שתמיד היינו בתוך זה. פשוט לא שמנו לב לזה כי בריאן אפשטיין טיפל בזה. אבל כשהוא מת התחוור לנו שהמון אנשים חתמו איתנו על חוזים. זה היה מגוחך. נאלצנו לשבת ולפתור את העניין הסבוך הזה מולם. אני לא יכול לדמיין היכן היינו מגיעים אם בריאן היה נשאר בחיים. המצב הזה אילץ אותנו להיות אחראים לעצמנו. עד אז היה כל הצד העסקי מעורפל עבורנו. תמיד חשבנו שאם בריאן מטפל בעניינים אז הכל בסדר. אפילו כשזה ממש לא היה בסדר. כשהוא מת גילינו כמה וכמה דברים שהוא עשה שהיו נוראיים עבורנו".

על התקליט החדש 'אבי רואד' סיפר: "השיר SOMETHING נחמד מאד. זה אולי השיר עם המלודיה הטובה ביותר שכתבתי עד כה. 'פטיש הכסף של מקסוול' הוא שיר של פול שלקח לנו המון זמן להקליט. זה מסוג השירים שאתה אוהב או שונא. זה כמו השיר HONEY PIE. יש שיר נוסף של פול בשם OH DARLING שהוא באווירת שנות החמישים. בשיר הזה יש בעיקר את פול שצורח. אנחנו נמצאים מאחוריו. השיר 'גן התמנונים' הוא השני שרינגו כתב בחייו. כשרינגו משועמם מתיפוף אז הוא מנגן בפסנתר בביתו. הבעיה היא שהוא מכיר רק שלושה אקורדים. השיר האחרון בצד הראשון הוא I WANT YOU שהוא שיר מאד כבד. ג'ון מנגן פה בגיטרה מובילה ושר. זה נשען על בלוז ישן אבל ג'ון הפך את זה למשהו מקורי משלו. לג'ון יש תיזמון מדהים בשירים שלו. הוא שובר מקצבים מבלי לדעת שהוא עושה כך. דוגמה טובה לזה היא בשיר ALL YOU NEED IS LOVE. אבל אם תשאל אותו - הוא לא יבין מה מיוחד בזה. אצלו זה בא באופן טבעי. את השיר HERE COMES THE SUN כתבתי ביום שמש אחד בחצר של אריק קלפטון. זה שיר שהשתחרר מתוכי לנוכח הגיהנום שעברתי אז עם הביטלס. השיר הבא הוא BECAUSE שהוא שיר די פשוט אבל ההרמוניה שבו הייתה מהקשות עבורנו. הליווי מזכיר קצת את בטהובן. יש שחושבים כי פול כתב את השיר הזה בגלל המתיקות שבו. פול כותב את השירים המתוקים יותר, בדרך כלל. ג'ון כותב את השירים הפריקיים יותר.

אבל BECAUSE הוא כנראה השיר האהוב עליי בתקליט. אחרי כן מגיעה מחרוזת שירים שמורכבת מהדבקות של שירים שכתבו ג'ון ופול. אני לא יכול כרגע להסביר את התקליט החדש שלנו במלואו. אני יכול להסביר על סרג'נט פפר והאלבום הלבן, אך בתקליט הזה אני די אבוד. אנשים אומרים שהוא דומה לריבולבר ויכול להיות שזה כך. אבל עדיין התקליט הזה מופשט מדי עבורי".

על האלבום הלבן אמר: "עשינו טעות גדולה בכך שהוצאנו את זה כאלבום כפול. הוא ארוך מדי לאנשים. יש שירים שיכולנו להוציא משם. למשל REVOLUTION 9. אין בו משהו מזעזע כמו שאנשים חושבים. לי אישית אין את הכוח להקשיב לזה. הצד הראשון באלבום הוא האהוב עליי".

ב-25 בפברואר בשנת 1974 יצא באנגליה תקליטון חדש ללהקת קווין, עם השיר SEVEN SEAS OF RHYE. צדו השני של התקליטון בא עם שיר שלא יצא באף תקליט שלם של הלהקה. זה הוא SEE WHAT A FOOL I'VE BEEN.

השיר SEVEN SEAS OF RHYE הגיח לעולם בתחילה כתינוק לא גמור. הוא הופיע כקטע סיום אינסטרומנטלי קצרצר בתקליט הבכורה של הלהקה, אבל פרדי מרקיורי, שהיה חדור מטרה ורצון לכבוש את המצעדים, לא הניח לו לנפנף לשלום. הוא עבד עליו מחדש, הוסיף לו מילים, עיבד אותו והפך אותו למכונת להיטים משומנת.

הפריצה הגדולה הגיעה בזכות מזל של מתחילים וביטול של הרגע האחרון. ב-21 בפברואר 1974, דייוויד בואי ביטל את השתתפותו בתוכנית הדגל של הבי.בי.סי, TOP OF THE POPS, והחבורה של פרדי הוקפצה למלא את החלל. הם הופיעו מול לא פחות מ-10 מיליון צופים המומים. למרות שהם נאלצו לבצע פלייבק, דבר שגרם לארבעת המוזיקאים המוכשרים לעקם את האף בבוז, האפקט היה מחשמל. באותה תקופה לחברי הלהקה אפילו לא היה מכשיר טלוויזיה בבית, אז הם נאלצו לרוץ לחנות מוצרי חשמל בקנסינגטון ולעמוד מול חלון הראווה כדי לראות את עצמם על המסך. רוג'ר טיילור נזכר אחר כך בגיחוך כי עקב שביתה באולפני הטלוויזיה, הצילומים נערכו בחדר קטן ששימש בדרך כלל לתחזיות מזג אוויר. "ניסינו להיות גדולים ובומבסטיים במשהו בגודל של סלון", הוא סיפר.

ההפקה של השיר הייתה מלאה ביצירתיות מתפרצת. כדי לחתום את הרצועה ברוח עליזה, המוזיקאים הזמינו את כל החברים שלהם לאולפן כדי לשיר יחד את נעימת העם הישנה I DO LIKE TO BE BESIDE THE SEASIDE, שהתפרסמה במקור על ידי מארק שרידן ב-1909. התוצאה הייתה מקהלה שנשמעה, איך לומר בעדינות, קצת שיכורה. בין הקולות היה גם קן טסטי, מנהל סיבוב ההופעות שנלחם בשיניים בשנים המוקדמות כדי להשיג לקווין הופעות בפאבים נידחים.

אלמנט מסקרן במיוחד בשיר היה השימוש במכשיר הסטיילופון של חברת DUBREQ. מדובר בכלי כיס זעיר עם מקלדת מתכתית ועט מגע, שזכה לפופולריות אחרי שבראיין ג'רוויס השיק אותו ב-1968. למרות הערפל סביב זהות המנגן, בריאן מאי חשף שהמפיק רוי תומאס בייקר הוא זה שאחז בעט והפיק את הצלילים המוזרים שחיזקו את המנגינה. הלהקה, בחוש ההומור הידוע שלה, השוותה את הסאונד של המכשיר ל"צרעה לכודה בתוך בקבוק חלב".

ובכן, השיר SEVEN SEAS OF RHYE עוסק בעולם פנטזיה שפרדי מרקיורי המציא יחד עם אחותו קשמירה כשהיו ילדים. המילים מתארות שליט עוצמתי שמכריז: "MESSENGER FROM SEVEN SEAS HAS FLOWN / TO TELL THE KING OF RHYE HE'S LOST HIS THRONE". השיר היה כל כך מוצלח שהוא הפך לסינגל הראשון שלהם שנכנס לעשירייה הראשונה בבריטניה, כשהוא מטפס עד למקום העשירי.

רוג'ר טיילור הודה בכנות אופיינית שהמילים היו קצת חידה גם עבורו: "אף פעם לא הבנתי מילה מזה ואני לא חושב שפרדי באמת הבין... אלו היו בעיקר מחוות לאחרים". פרדי עצמו אמר בשנת 1977: "זה הוא פשוט שיר בדיוני, פרי דמיוני. באותו זמן למדתי הרבה דברים על כתיבת שירים". מבחינת המנהלים באולפני טריידנט (שהחתימו את קווין על חוזה ניהול), השיר היה הקלה גדולה, שכן הם התלוננו שהשירים הקודמים של הלהקה היו ארוכים ומסובכים מדי. כאן, בתוך 20 שניות ראשונות של פסנתר אנרגטי וגיטרת RED SPECIAL, קווין הראו שהם יודעים לספק להיט פופ קטלני.

השיר לא רק סגר את התקליט השני, אלא גם שימש כגשר לתקליט הבא SHEER HEART ATTACK, כאשר נעימת ה-SEASIDE שבסופו חוזרת ממש בשניות הראשונות של השיר BRIGHTON ROCK. בסופו של יום, הלהיט הזה היה האישור שחברי הלהקה היו צריכים מול המשפחות שלהם – הנה, הם באמת כוכבים, ועכשיו הם אפילו יכולים להרשות לעצמם לקנות טלוויזיה משלהם.

בצד השני של הסינגל, השיר SEE WHAT A FOOL I'VE BEEN סיפק הצצה לאהבה הישנה של בריאן מאי לבלוז. עוד בימיו בלהקת SMILE הוא נהג לבצע את השיר הזה כמחווה לענקי הבלוז של דלתת המיסיסיפי כמו צ'רלי פאטון וטומי ג'ונסון. מאי תמיד הודה שהשיר מבוסס על זיכרון מעומעם של שיר ששמע ברדיו בסוף שנות ה-60 ולא הצליח למצוא. רק בשנת 2014 פתר החוקר פטריק למיה את התעלומה וגילה שהמקור הוא THAT'S HOW I FEEL של צמד הבלוז סוני טרי ובראוני מגי. מאי אישר את התגלית באתר שלו בשמחה רבה.

כסף, נחשים ואיפור כבד: כך הפכה חבורת המפחידים מדטרויט למיליונרים הכי נוצצים בשכונה. ב-25 בפברואר בשנת 1973 יצא האלבום BILLION DOLLAR BABIES, של להקת אליס קופר.

הדרך אל הפסגה לא הייתה חפה מרגעים הזויים. הזמר אליס קופר סיפר בספרו על הניסיונות המוקדמים ליצור את הקסם באולפני מורגן בלונדון: "ניסינו להקליט חלק מהאלבום באולפני מורגן בלונדון. הזמנו את הארי נילסן ומארק בולאן להצטרף להקלטה, אבל עד שהערב הסתיים כל מה שהיה לנו היה ארבע שעות של סרט הקלטה לא שמיש וחשבון הוצאות הקלטה גבוה". מתברר ששילוב של כוכבי פופ ורוק עם כמויות מסחריות של אלכוהול לא תמיד מוליד להיטים, אלא בעיקר כאבי ראש למנהלי החשבונות.

התקליט, שזכה להפקה המלוטשת של בוב אזרין, הציג סאונד עשיר ומורכב יותר מכל מה שהלהקה עשתה קודם לכן. אך ההצלחה המטאורית הביאה איתה גם את תחילת הסוף. סיבוב ההופעות הגרנדיוזי שליווה את היציאה של BILLION DOLLAR BABIES היה חוויה ששחקה את חברי הלהקה עד דק. אליס קופר הודה שהמסע הזה הוציא את החיים מהלהקה והרג את הניצוץ ביניהם.

הבעיה המרכזית הייתה המיתוג. ככל שהפופולריות עלתה, הפער בין הסולן לשאר הנגנים גדל. אליס קופר הסביר את המצב המורכב: "לפני שנים רבות ומכיוון שהייתי הסולן, הוחלט שאני צריך לעשות את כל הראיונות כשמתאפשר. כולנו הסכמנו לזה כי היה קל יותר למכור תמונה אחת מחמש. ייצגתי את כל האישיות של חברי הלהקה. כשהציבור ישב מולי, הם ראו את כולנו. זה היה מובן מאליו ששמי הוא אליס קופר. ככל שחלפו השנים הציבור התעניין בי והלהקה לא חלמה שהאישיות של אליס יכולה להפוך גדולה מחמשת החברים. הם לא חשבו לרגע שהם יהיו אבודים, שהעיתונות לא תרצה לדבר איתם בכלל! כולנו הרווחנו סכומי כסף מדהימים, אבל זה לא הצליח לשמור על האגו. אני לא יודע מה הייתי עושה לו הייתי במקומם. אני לא יודע אם יכולתי לסבול להיות ברקע. אני רק יודע שלעולם לא הייתי נותן לזה לקרות מלכתחילה".

השיר הפותח, HELLO HURRAY, נכתב בכלל על ידי רולף קמפף והוקלט במקור על ידי ג'ודי קולינס. אליס קופר ראה בו את ההמנון המושלם לפתיחת המופע שלו, הצהרת כוונות של בדרן שעולה לבמה. הלהיט המושחז NO MORE MR NICE GUY נולד מתוך כאבם של ההורים. אליס קופר ומייקל ברוס כתבו את השיר לאחר שאמו של אליס סיפרה לו שחברותיה מהכנסייה מזועזעות מהופעותיו. השיר מתאר בציניות את המהפך של הילד הטוב לדמות המפלצתית שכולם אוהבים לשנוא.

בשיר הנושא המופלא, BILLION DOLLAR BABIES, התארח לא אחר מאשר זמר הפולק דונבן, שתרם את קולו הגבוה והייחודי כדי ליצור ניגוד לקול המחוספס של אליס. השיר עוסק בחיי הזוהר וההתמכרות לכסף ולפרסום. גם הפוליטיקה קיבלה טיפול ב-ELECTED. השיר הוא למעשה שכתוב של שיר מוקדם יותר של הלהקה בשם REFLECTED מהתקליט הראשון שלהם. הוא יצא בתקופת הבחירות בארצות הברית ב-1972 כפרודיה על הנשיא ריצ'רד ניקסון, כשאליס מציע את עצמו כמועמד האידיאלי לנשיאות תחת המוטו שלכל אחד מגיע נחש בכל בית.

ומה חשבו המבקרים בזמן אמת? לא כולם התלהבו מהעושר הוויזואלי והמוזיקלי. בעיתון רולינג סטון נכתבה ביקורת קטלנית למדי: "לגבי אליס קופר, נכון לעכשיו זה שכל אלבום חדש נועד רק כפסקול לתיאטרון המרהיב הזה. אבל אפילו כפסקול שכזה, האלבום נראה כהפלה. השיר HELLO HURRAY הפותח את האלבום מדגיש שוב את ההיבט מופע של אליס קופר. הגרסה המותאמת מעניקה מבט מעניין על הציניות הסרבנית שהיא מרכיב בלתי נמנע בקיום של כוכבי המדף, אך אינה עושה דבר יקר אחר. הלהיט ELECTED נכשל באופן דומה, כקורבן של הפקה בלתי הולמת להפליא. אליס בונה את הטון של השיר בהתמדה לאורך כל הדרך, ואז ממש בסוף, בדיוק כשאתה מצפה שהדבר יתפוצץ להמנון מוחץ, כל העניין הארור מתפוגג פתאום באופן אבסורדי. הם אמנם די מרוצים להסתתר מאחורי חזית הבידור הזו, אבל אני יודע לעזאזל שהחבר'ה האלה יכולים להיות מוזיקאים טובים. הם עשו גרסה של TRAIN KEPT A ROLLIN פעם אחת במהלך בדיקת סאונד. אולי נקבל טעימה מכך בהמשך השנה כאשר הגיטריסט יוציא אלבום סולו - זה יכול להיות נחמד. אך כפי שקורה כעת, כשכל חבר מוכן לחלוטין להטביע את התפתחותו המוזיקלית לטובת הלהקה, נמשיך לראות תלות בטריקים זולים. עכשיו תסלחו לי בזמן שאשים בפטיפון את RAW POWER של הסטוג'ס".

גם המבקר המושחז לסטר באנגס לא חסך את שבטו בביקורת שפרסם בעיתון STEREO REVIEW: "עכשיו, כשהם אחת הלהקות הגדולות בעולם, סיבוב ההופעות הנוכחי של אליס קופר (שמתקשר לאלבום האחרון שלהם, תינוקות של מיליארד דולר) הוא סיבוב ההופעות הגדול ביותר ורוב המעריצים הוותיקים שלהם מקוננים שיש פה התמסחרות ברורה. איזהו כמות של חרא יש פה! ההתמסחרות ברורה. העטיפה של אלבומם החדש היא ארנק, שמתאימה לעולם בו נוער אמיד שולט. לא משנה באיזה צד של הקופה אתה נמצא, להקת אליס קופר היא מרכז הקניות הגדול ביותר בעולם. כל מה שהופך את זה, לטענת ההיפים של אתמול, לפלסטיק".

העטיפה המדוברת, שעוצבה כארנק מעור נחש וכללה שטר של מיליארד דולר ותמונות של חברי הלהקה כקלפי החלפה, הייתה אכן שיא של שיווק פופ. למרות הביקורות הנוקבות, התקליט BILLION DOLLAR BABIES נותר עד היום כשיא בתרבות הרוק של הסבנטיז.

התקליטון של מקרטני שעורר סערה. ב-25 בפברואר בשנת 1972 יצא באנגליה תקליטון המחאה של פול מקרטני שנקרא GIVE IRELAND BACK TO THE IRISH.

ב-25 בפברואר בשנת 1972, ממש כשהעולם התחיל להתרגל למחשבה שחברי להקת הביטלס כבר לא יחזרו לנגן יחד, פול מקרטני החליט להטיל פצצה פוליטית משלו. הוא שחרר את תקליטון המחאה GIVE IRELAND BACK TO THE IRISH, ורצה להוכיח לכולם שאולי הוא מומחה לשירי אהבה מתקתקים, אבל כשמעצבנים אותו, הוא יודע לשלוף ציפורניים. מדובר היה בסינגל הבכורה של להקתו החדשה WINGS, שפול ולינדה מקרטני כתבו במהירות שיא בתגובה לאירועי יום ראשון העקוב מדם ב-30 בינואר אותה שנה, אז ירו חיילים בריטים למוות ב-13 מפגינים למען זכויות אזרח בצפון אירלנד.

לפול מקרטני היו קשרים משפחתיים חזקים מאוד לאירלנד מצד אמו המנוחה, מרי מוהין, והוא חש זעזוע עמוק מהתפקיד שמילאה בריטניה בתקרית הקשה ההיא. הוא הרגיש שהפעם האמנות שלו חייבת לשמש כלי מחאה והוא לא יכול להישאר אדיש. בני הזוג מקרטני, שהיו להוטים להוציא את הזעם שלהם החוצה, גררו את חבריהם ללהקה לאולפני אבי רואד בלונדון, יומיים בלבד לאחר הטבח, כדי להקליט את השיר. זה היה גם הרגע שבו הגיטריסט הצפון אירי, הנרי מקולוק, עשה את הופעת הבכורה שלו בלהקה, מה שהוסיף אותנטיות לכל העניין.

התגובה הממסדית הייתה מהירה כמו סולו גיטרה עצבני. הבי.בי.סי וארגוני שידור אחרים בבריטניה מיהרו להחרים את התקליטון ולאסור את השמעתו. גם בארצות הברית רוב עורכי הרדיו עשו פרצוף והתעלמו מהשיר. המדיה הבריטית לא ריחמה על פול וגנתה אותו על העמדה הפרו-אירית שלו, כשמבקרי המוזיקה טענו שמדובר במילים פשטניות מדי ובניסיון נואש להשיג פרסום ללהקה החדשה שלו על חשבון טרגדיה פוליטית.

אבל מקרטני לא היה פראייר. הוא ידע שהשיר ייתקל בקשיים, ולכן צד ב' של התקליטון כלל גרסה אינסטרומנטלית של השיר. המחשבה שלו הייתה שאם תקליטני הרדיו ירצו להימנע מהמילים הפוליטיות, במידה והשיר ייכנס למצעדי המכירות, הם עדיין יצטרכו להקריא את שם השיר בשידור. הוא אפילו ניסה לחקות את הסאונד הבוצי של תקליטי רגאיי ג'מייקניים במיקס של גרסה זו. למרות החרם, התקליטון הגיע למקום ה-16 במצעד הבריטי ולמקום ה-21 בבילבורד האמריקאי, בעוד שבאירלנד ובספרד הוא כבש את המקום הראשון.

המחיר האישי לא היה פשוט. אחיו של הגיטריסט הנרי מקולוק, סמואל, הותקף בפאב אירי בלונדון לאחר שבריונים גילו שאחיו מנגן בשיר המדובר. הנרי עצמו סיפר על המקרה: "זה היה השיר הראשון שלי עם להקת כנפיים. הצטרפתי ללהקה ואז יצאנו עם GIVE IRELAND BACK TO THE IRISH וחשבתי, 'אלוהים, אני צריך להיזהר בעמדה שלי פה'. אחי היה בפאב אירי בלונדון ונשאל אם הוא אחי והוא השיב שכן. ואז הוא נשאל שוב, 'האם אחיך ניגן בתקליטון הזה, GIVE IRELAND BACK TO THE IRISH?' והוא אמר, 'הוא ניגן' - וכשאמר שכן, הוא חטף בקבוק בפנים. זה הצריך כמה תפרים. באותו זמן מסוים, אירלנד הייתה בשיאה של המלחמה כאן. זה דבר קשה, בהתחשב בכך שאני גם אירי, זה היה קצת קשה לי, אבל שום דבר שאי אפשר היה להתמודד איתו בסופו של דבר, ולמרבה המזל לא גרתי באירלנד באותו זמן, אחרת אני חושב שזה היה יכול להיות הרבה יותר גרוע".

באותו חודש סוער, עיתון המוזיקה מלודי מייקר החליט לעשות תרגיל לרובין גיב מהבי ג'יס והשמיע לו שירים בלי לגלות מי המבצע, במסגרת הפינה הקבועה "בליינד דייט". כששמע את השיר של מקרטני, הוא לא חסך בביקורת: "אני ממש לא אוהב את זה. אני לא חושב שמקרטני צריך לעשות שירים פוליטיים כמו זה. המסר פה ברור אבל אין פה מלודיה. נשמע יותר כמו משהו שג'ון לנון עושה. שמעתי שהשיר הזה הוחרם ברדיו. אני חושב שלא צריכים להחרים שירים ברדיו כלל, אבל זה כנראה עוד תעלול שיווקי יעיל של פול, נכון?"

פול מקרטני עצמו התייחס לעניין בכמה הזדמנויות לאורך השנים, והסביר את המניעים שלו ואת ההלם מהתגובות: "מנקודת המבט שלנו, זו הייתה הפעם הראשונה שאנשים שאלו מה אנחנו עושים באירלנד. זה היה כל כך מזעזע. כתבתי את השיר, הקלטנו את זה ומיד התקשר אליי יו"ר חברת התקליטים EMI, סר ג'וזף לוקווד, והסביר שהם לא יוציאו את זה. הוא חשב שזה שערורייתי מדי. אמרתי לו שאני מרגיש חזק עם זה והם חייבים לשחרר את זה. הוא אמר, 'טוב, אבל תדע שזה יוחרם', וכמובן שזה היה כך. ידעתי שזה לא שיר קל, אבל זה פשוט נראה לי שהגיע הזמן להגיד משהו".

פול בראיון למלודי מייקר עם צאת התקליטון: "אני חושב שאנשים יופתעו כי מעולם לא ניסיתי משהו כזה. זה היה יום ראשון העקוב מדם. התעוררתי לפני כמה ימים עם המחשבה בראש ותהיתי, 'למה אני לא עושה את זה?' כי אתה קורא את העיתונים ולא קולט את זה. אתה לא מבין שזה קורה. השיר בא להעביר מסר בסגנון, האירים אהבו אותנו קודם ועכשיו הם שונאים אותנו. מה שאני אומר הוא שבהתחלה, היו הפרוטסטנטים נגד הקתולים אבל עכשיו האירים נגדנו. הפרוטסטנטים כולם כמו אנגלים, בעלי הקרקעות. אם אתה שולח לשם את החיילים, מה אתה יכול לצפות חוץ מזה שהאנשים יכעסו? אתה לא תאהב אם מישהו ייכנס לבית שלך ויתחיל לתת לך פקודות. אז אני אומר את זה לממשלה, וזה גם קצת כמו עם מה שקורה איתי מול חברת APPLE, שמונע ממני להחזיק במוסיקה שלי ללא שותפים שאינני חפץ בהם".

בראיון ל-ABC NEWS הוא אמר אז: "קראתי את העיתונים וזה פשוט נראה קצת לא נכון, מה שהצבא הבריטי עשה שם. אז ניגנתי בפסנתר וכתבתי את השיר. ככה עשיתי את זה. אני בריטי, נולדתי בבריטניה והשיר נכתב מנקודת מבט בריטית. אנשים אמרו לי שלא כדאי לדבר אם אתה לא אירי, אבל העניין הוא שהצבא הבריטי הוא שגורם לצרות, לא האירים. האירים נכבשו לפני כ-800 שנה על ידי הבריטים. הם החדירו לשם בריטים והפכו את זה לחלק קטן מבריטניה. תמיד חשבתי על הכל כמקום אחד, אירלנד. אני רואה את הבעיה עכשיו בכך שאנשים מסוימים חושבים שהבריטים לא צריכים להיות שם, ואם הם שם - הם בהחלט לא צריכים לירות בעם האירי. אני חושב שהם לא צריכים להיות שם. זה קצת מוגזם".

הוא הוסיף: "אני משלם מסים, אז זה מזכה אותי בדעה. אני גר במערב, אז מותר לנו לדבר כאן, נכון? אז כשהצבא שלי, שאני משלם עבורו דמי חבר, נכנס לאירלנד ויורה בעוברי אורח תמימים, בפעם הראשונה בחיי אני אומר, 'היי, רגע. אנחנו אמורים להיות הטובים פה, נכון?' ורציתי לעשות איזושהי מחאה. אז עשיתי את GIVE IRELAND BACK TO THE IRISH, שנאסר מיד באנגליה. אבל זה היה מספר 1 בספרד מכל המקומות! זה היה די מוזר, פרנקו היה בשלטון. אולי הם לא הבינו את המילים והם פשוט אהבו את המנגינה".

דני ליין, חבר הלהקה, לא היה לגמרי שלם עם הצעד הפוליטי הזה: "לא הייתי מרוצה מהשיר, למרות שהוא היה נוגע ללב. חשבתי שהוא פוליטי מדי. אני לא מבקר את פול, הוא עשה את זה בתמימות גמורה... אני לא חושב שהוא ציפה לחרם הזה נגד התקליטון".

השיר בוצע במהלך סיבוב הופעות האוניברסיטאות הראשון של WINGS בפברואר 1972, שם פול רצה להעביר למסר לסטודנטים שהלהקה שלו היא לא רק פופ וכיף, אלא שיש לה גם צד פוליטי נוקב. למרות שהוא לא נחשב לאחד משיריו הגדולים מבחינה מוזיקלית, הוא נשאר בתור עדות לרגע שבו פול מקרטני החליט שהגיע הזמן להפסיק לשיר על מרי היקרה ולתת לממשלה הבריטית בראש.

מקרטני: "הקלטנו את זה ומיד התקשר אליי יו"ר EMI, סר ג'וזף לוקווד, והסביר שהם לא יוציאו את זה. הוא חשב שזה שערורייתי מדי. אמרתי לו שאני מרגיש חזק עם זה והם חייבים לשחרר את זה. הוא אמר, 'טוב, זה יהיה מוחרם', וכמובן שזה היה כך. ידעתי שזה לא שיר קל, אבל זה פשוט נראה לי שהגיע הזמן להגיד משהו".

כמה שווה גבס שכזה? ב-25 בפברואר בשנת 1968 - ג'ימי הנדריקס הונצח בגבס! ולא, הוא לא שבר רגל או יד!

זה היה כששלישיית JIMI HENDRIX EXPERIENCE הגיעה לשיקגו והתייצבה לשתי הופעות בבית האופרה האזרחית, מקום שראה הרבה דרמות, אבל בטח לא דרמה מהסוג שהתרחש מאחורי הקלעים. בעוד הקהל התמוגג מהצלילים של הגיטרה החשמלית, קבוצת מעריצות נמרצת בשם PLASTER CASTER תכננה להנציח את הגיטריסט בדרך מקורית במיוחד: יציקת גבס של איבר מינו, אותו כינה בחיבה "מכונת האהבה האנושית" שלו.

המוח מאחורי המבצע הייתה סינתיה, סטודנטית באוניברסיטת אילינוי, שהחליטה לקחת את שיעורי האמנות שלה צעד אחד קדימה. המשימה המקורית שקיבלה בלימודים הייתה ליצור תבנית של משהו קשה, וסינתיה, בתושייה רבה, הבינה שההגדרה הזו פתוחה לפרשנויות מעניינות. אחרי שהתאמנה על כמה ידידים מתנדבים, היא ושתי חברותיה הקימו צוות מיומן שתייג את עצמו כמומחה לשימור איבר המין הזכרי. הערכות שלהן היו מקצועיות להפליא והכילו אלגינט, חומר שבו משתמשים רופאי שיניים כדי ליצור תבניות מדויקות של שיניים. התהליך דרש מהמטופל לטבול את הפתיל שלו בתבנית ברגע שהוא מוכן לפעולה, ולאחר מכן מילאו את החלל בחומר כדי ליצור את פסל הגבס הסופי.

הנדריקס זכה בכבוד להיות הסלבריטאי הראשון שנכנס להיסטוריה של הקבוצה. לאחר ההופעה הראשונה באותו יום, הבנות לא בזבזו זמן ועקבו אחרי הלימוזינה של הלהקה עד למלון. הן הצליחו להסביר לכוכב את התוכנית האמנותית שלהן, והוא, ברוח טובה ובחיוך, הסכים מיד. לאורך כל התהליך הנדריקס שמר על מצב רוח מרומם, למרות שהפרוצדורה דרשה סבלנות רבה. בזמן שאחת הבנות דאגה לעניין את הנדריקס ולהשאיר אותו במצב המתאים ליציקה (תדמיינו איך...), השנייה ערבבה את החומרים במרץ. גם הבסיסט של הלהקה, נואל רדינג, החליט לא להישאר מאחור והצטרף לחגיגת הגבס. בסוף היום, השמועות בחדר קבעו כי כלי הנגינה הפרטי של נואל רדינג היה מרשים יותר מזה של הבוס שלו.

המתופף מיץ' מיטשל תיאר את האירוע בספרו וסיפק הצצה משעשעת למה שהתרחש שם: "היינו בשיקגו, ניגננו בבית האופרה ומסיבה כלשהי ההופעה הייתה בשעה מגוחכת, משהו כמו שלוש אחר הצהריים - ורק הופעה אחת, לשם שינוי. ניגננו, החזרנו את הלימוזינה למלון, דבר רגיל, ותהינו 'מה אנחנו הולכים לעשות הערב?' 'טוב, אנחנו תמיד יכולים ללכת לסאות' סייד לשמוע קצת בלוז.' אבל זה לא התחיל עד בערך אחת לפנות בוקר, בנוסף זה היה גם יום ראשון. כל האזור כנראה יהיה סגור. בכל מקרה יצאנו מהמכונית והנה באה המכונית השנייה הזאת, שעקבה אחרינו, ועצרה בחריקה מולנו.

שלוש הבנות האלה יצאו, כל אחת מחזיקה תיק והציגו לנו את הכרטיסים שלהן. למעשה שמענו עליהן, מאריק ברדן, אני חושב. הוא סיפר לנו על הנשים האלה שעושות דברים עם חלקים מהגוף שלך, אם נותנים להן. לא האמנו לו - אבל הנה, זה אכן הגיע.

בכל מקרה, הן הוזמנו איכשהו לאחד החדרים כדי להדגים את האמנות שלהן. הדבר היחיד שאני צריך לציין הוא שהן לא ממש שכללו את התהליך באותו זמן - טכניקת היציקה, אני מעז לומר. אם מישהו טובל חלקים מהאנטומיה שלו לתוך אגרטל מלא באלגינט ליציקת שיניים, זה אולי מהנה עבור חלק, אבל עבור אחרים זה יכול להיות פחות מהנה, ועוד לשמור על התנוחה הזו בזמן שהחומר מתקשה? זה די קשה, אני מאמין. מלבד זאת, יש את הבעיה של הוצאת עצמך לאחר מכן, כאשר חלקים מסוימים מהאנטומיה עלולים להידבק. אני מבין שהיה צריך לעשות כמה ניסיונות לפני שהן שכללו דברים. אני חייב לומר, למען ההגינות גמורה כלפיהן, שהן היו נשים רציניות ומקצועיות".

גם זה קרה ב-25 בפברואר. בין אם מדובר בטעות דפוס מביכה או בגיטרה מרוסקת על הבמה, ההיסטוריה של הפופ תמיד ידעה לספק את הסחורה.

פסיכדליה במועדון והשראה קולנועית

בשנת 1967, כשהעולם התחיל להיצבע בצבעי הרוק הפסיכדלי, הופיעה להקת פינק פלויד במועדון בשם RICKY TICK CLUB. המועדון הזה לא היה סתם עוד חלל הופעות אפלולי בוינדזור, אלא המקום שהועתק במדויק שנה קודם לכן לסט הצילומים לסרט BLOW UP של הבמאי מיכלאנג'לו אנטוניוני. שם צולמה להקת היארדבירדס בסצנה המפורסמת שבה ג'ף בק שובר גיטרה בזעם. השמועה מספרת שאנטוניוני רצה בכלל את להקת המי, אבל הם היו יקרים מדי, אז היארדבירדס נאלצו לשחזר את טקס ניפוץ הגיטרות של פיט טאונסנד.

ביטלמאניה עם שגיאת כתיב

קפצנו אחורה לשנת 1962, אז יצא בארצות הברית סינגל ראשון ללהקת הביטלס, שהיו אז לגמרי לא מוכרים מעבר לאוקיינוס. הסינגל יצא דרך חברת VEE JAY עם השיר PLEASE PLEASE ME. לא נרשמה הצלחה מיידית עם הוצאת התקליטון הזה, אבל הוא הפך לפריט אספנים רציני בגלל פדיחה רצינית בלייבל שלו. שמה של הלהקה הונצח שם עם שגיאת כתיב משעשעת כ- BEATTLES. היום, מי שמחזיק בתקליטון עם ה- T הכפולה הזו, מחזיק ביד הון קטן.

פרינס נגד האינטרנט

בשנת 1999, פרינס החליט שנמאס לו. באותה תקופה הוא השתמש בסמל בלתי ניתן לביטוי בכינויו, מה שגרם לכולם לקרוא לו האמן שהיה ידוע בעבר כפרינס. הוא תבע תשעה אתרי אינטרנט כדי למנוע הורדות לא חוקיות של יצירותיו. פרינס תמיד היה חלוץ בכל מה שקשור לטכנולוגיה, אבל הוא גם ידע לשמור על הזכויות שלו בקנאות, אפילו אם זה אמר לצאת למלחמה נגד המעריצים הכי אדוקים שלו ברשת.

פריס, לונדון וכסף שלא קונה אהבה

בשנת 1964 סיימו חברי הביטלס להקליט את הסינגל הבא שלהם שייקרא CAN'T BUY ME LOVE באולפני EMI בלונדון. מעניין לגלות שהם הקליטו לראשונה את השיר כבר ב-29 בינואר 1964 באולפני PATHE MARCONI בפריס, בזמן שהיו שם לסדרת הופעות. פול מקרטני כתב את השיר תחת הלחץ של ההצלחה המטאורית.

המסך יורד על פרנק סינטרה

בשנת 1995 הופיע פרנק סינטרה מול קהל בפעם האחרונה בחייו. זה קרה בפאלם ספרינגס, במסגרת טורניר גולף ב- MARRIOTT DESERT SPRINGS RESORT. סינטרה עינג את קהל המוזמנים בכמה מלהיטיו הגדולים, כשהשיר האחרון שביצע אי פעם על במה היה THE BEST IS YET TO COME. למרות שהקול שלו כבר לא היה צלול כבעבר, הכריזמה שלו מילאה את החלל עד השנייה האחרונה.

המוזה של בוב דילן

בשנת 2011 הלכה לעולמה סוזן רוטולו כתוצאה מסרטן ריאות. היא הייתה חברתו הראשונה באמת של בוב דילן וההשראה לכמה משיריו המוקדמים והמרגשים ביותר. סוזן הופיעה באחת מעטיפות התקליטים הידועות יותר במחצית הראשונה של שנות השישים, כשהיא צועדת עם דילן שלובי זרוע ברחוב ג'ונס הקפוא בניו יורק. שם התקליט הוא THE FREEWHEELIN BOB DYLAN. אל תראו אותה סתם ככה - היא הייתה הרבה יותר מסתם בחורה על עטיפה, היא הייתה דמות פוליטית משפיעה שלימדה את דילן לא מעט על מחאה וזכויות אזרח.

המהפכה של היארדבירדס

בשנת 1966 יצא תקליטון חדש ללהקת היארדבירדס עם השיר SHAPES OF THINGS. כאן כדאי להטות אוזן רגישה לצלילי הגיטרה החשמלית של ג'ף בק. הצלילים האלו היו פשוט מהפכניים לזמנם. השיר נחשב לאחד מחלוצי הרוק הפסיכדלי. בק השתמש בטכניקות של FEEDBACK כדי ליצור סאונד שאיש לא שמע לפני כן ברדיו.

פסיכולוגיה על הכיסא הגדול

בשנת 1985 הוציא הצמד דמעות לפחדים את התקליט השני שנקרא SONGS FROM THE BIG CHAIR. עם להיטים כמו EVERYBODY WANTS TO RULE THE WORLD ו- HEAD OVER HEELS התקליט הפך להצלחה אדירה. שם התקליט הזה הגיע מסרט טלוויזיה משנת 1976 בשם SYBIL, העוסק באישה בעלת אישיות קוטבית שחושפת את האני האמיתי שלה ביושבה על הכיסא הגדול של הפסיכיאטר שלה. התקליט הזה מכיל, לצד הלהיטים הקליטים, גם פנינים מוסיקליות מורכבות יותר ונדירות ביופיין.

לד זפלין מרעידים את ניו זילנד

בשנת 1972 הופיעה להקת לד זפלין בפעם הראשונה בניו זילנד. זה היה באיצטדיון WESTERN SPRINGS שבאוקלנד מול קהל שמנה כ-25,000 איש. ג'ימי פייג', שעטה זקן כבד מאז אפריל 1970, החליט לגלח את זקנו לחלוטין לקראת הטיסה לשם. ההגעה של זפלין נתקלה בהתלהבות חסרת תקדים בקרב קהל אוהדי הרוק המקומי. הלהקה, שאיחרה לעלות לבמה, פינקה את הבאים עם ביצועים אנרגטיים להפליא כשהשיר הפותח היה IMMIGRANT SONG.

כתב עיתון ניו זילנד הראלד תיאר את ההופעה כמוצלחת אך כזו שהרעש שבקע מהרמקולים שלה היה די בלתי נסבל. גם כתבת עיתון GROOVE התלוננה על הרעש וכתבה: "דמיינו את עצמכם יושבים על האסלה בחדר שירותים קטן כששבע מערכות סטריאו פועלות היישר לתוך האוזניים שלכם בווליום מקסימלי". לאחר ההופעה הזו באוקלנד פנו ארבעת חברי הלהקה לבלות את הלילה במועדון חשפנות. אחת החשפניות עקבה לאחר מכן אחרי חברי הלהקה לבית המלון בו השתכנו, WHITE HERON. בחמש לפנות בוקר היא מצאה את עצמה מושלכת על ידי איש צוות הלהקה לבריכת המלון. נו, חשבתם שהם יסתפקו בפחות מזה?

ימי הולדת ופרידות

לסיום, אי אפשר בלי קצת ימי הולדת. בשנת 1957 נולד סטיוארט ווד, הגיטריסט של להקת הפופ הבריטית מחליקי העיר בי שגרמה לכל נערה בשנות השבעים ללבוש מכנסי משבצות (ובהמשך נודע סיפור הזוועות על ניצול מיני של מנהלם החלקלק). בשנת 1950 נולד הזמר והמלחין אמיט רודס, האיש שהוכיח שאפשר להקליט תקליט שלם לבד בבית ולהישמע כמו הרכב מלא. הוא מת ביולי 2020. ובשנת 1947 נולד דאג יול, האיש שנכנס לנעליים הענקיות של לו ריד בלהקת מחתרת הקטיפה והמשיך את המורשת של אחת הלהקות המשפיעות ביותר. מצד שני, בשנת 2014 מת הגיטריסט פאקו דה לוצ'יה.

משהו קסום או משהו טרגי? פרוקול הארום סגרו את הסבנטיז בטריקת דלת. ב-25 בפברואר בשנת 1977 יצא תקליט של להקת פרוקול הארום ושמו SOMETHING MAGIC. אולי יותר נכון לקרוא לו SOMETHING TRAGIC.

בנקודה זו בדיוק הסתיימה דרכה של הלהקה המפוארת בשנות השבעים. הלהקה, שפעם הנהיגה את עולם הרוק המתקדם, מצאה את עצמה במיאמי שטופת השמש, רחוקה מאוד מהפאנק הבריטי המלוכלך שהחל להרעיד את רחובות לונדון.

את התקליט הזה הפיקו רוני והאווי אלברט, שנודעו בכינוי "האחים אלברט". השניים הגיעו עם רזומה מרשים שכלל הצלחות כבירות, אך המפגש עם פרוקול הארום הוליד התנגשות חזיתית. הזמר והפסנתרן גארי ברוקר נזכר: "כשהגענו לפלורידה, היו לנו 16 שירים חדשים. ניגנו אותם באולפן עבור שני הטכנאים הללו כדי שיוכלו להבין את הכיוון שלנו. נגינת 16 שירים אורכת זמן רב – זה תופס ערב שלם. לאחר מכן חזרנו כולנו לחדר הבקרה כדי לשמוע את התוצאה, והם פשוט משכו בכתפיהם ואמרו: 'נו, מה אתם רוצים שנעשה עם זה, חבר'ה?'". התמלילן קית' ריד הוסיף: "אמרנו להם – אנחנו רוצים שתהיו טכנאים ותעזרו לנו להפיק את השירים החדשים האלה!". ברוקר ממשיך: "הם השיבו לנו: 'אתם יודעים, אפשר לקחת צואת כלבים ולצפות אותה בשוקולד, אבל כשנוגסים בזה – מה מקבלים? צואת כלבים!'. משם הדברים לא התקדמו הרבה. אמנם הקלטנו את האלבום בסופו של דבר, אך נאלצנו לקחת פסק זמן כדי לשקול דברים מחדש. מכיוון שזמן אולפן יקר כבר שוריין, סיימנו להקליט בערך חמישה או שישה שירים".

כריס קופינג, קלידן הלהקה, סיפר כי גישת ההפקה שלהם פשוט לא הייתה טובה. באחד הימים ביקש הגיטריסט, מיק גראבהם, לערוך סולו באחד השירים, אך האחים המפיקים כלל לא הבינו מה הוא רוצה מהם – דבר שהותיר אותו מתוסכל מאוד. גראבהם שיתף: "כשהצטרפתי ללהקה הייתי מאושר עד הגג. להצטרף ללהקה שתמיד הערצת כל כך הייתה זכות גדולה עבורי. בתחילה הייתי המום מהמזל שנפל בחלקי, וכתוצאה מכך הפכתי ל-'יס-מן' ופשוט זרמתי עם מה שקרה. עם הזמן, כשהדברים הפכו לשגרה, כבר לא רציתי להיות 'יס-מן' ארור. רציתי לתרום מעצמי בלי שיכתיבו לי מה לעשות".

מנגד, חברי הלהקה בחרו להפיק את התקליט בעצמם, החלטה שהתבררה בסופו של דבר כטעות שהייתה להם לרועץ.

ההקלטות נערכו באולפני CRITERIA במיאמי, מקום ששימש בעבר את אריק קלפטון, הבי ג'יס והאיגלס (בזמן שהקליטו את HOTEL CALIFORNIA). התקליט של פרוקול כלל שישה שירים בלבד: חמישה מהם נדחסו לצד הראשון, ואילו הצד השני הוקדש כולו ליצירה ארוכה ו... האמת? מתישה. תמלילן הלהקה, קית' ריד, כתב את הסיפור שמאחורי היצירה THE WORM AND THE TREE שנתיים לפני ההקלטה. מדובר במשל על עץ המסמל את הלהקה ותולעת המסמלת את העיתונות או את המנהלים לשעבר המנסים להרוס אותה. ריד ציין כי המילים נכתבו בהשראת הדרך שבה העיתונות כמעט גרמה להתפרקות הלהקה כמה שנים קודם לכן: "סבבי ההקלטות בפירוש לא עבדו. מתוך ייאוש העלינו את הרעיון להשתמש בשיר שכתבתי – סיפור פיות קטן שהגיתי ושבאמת היה צריך להישאר במגירה התחתונה שלי".

הפרויקט היה אמור להיות מוקלט עם תזמורת סימפונית, אך חלק מחברי הלהקה סברו כי מדובר בצעד מסוכן ולא כלכלי. גארי ברוקר בחר הפעם לא לשיר את המילים אלא להקריא אותן. זו לא הייתה הפעם הראשונה שבה שילב דיבור במוזיקה, אך בעוד שביצירת העבר המפוארת IN HELD TWAS I (משנת 1968) זה עבד להפליא, הפעם זה פשוט לא צלח. ברוקר הסביר אז: "זה קורה כשאני לא מצליח לחשוב על מנגינה! זה קורה לפעמים". בהמשך הודה בטעות: "מיד לאחר צאת האלבום התחרטתי שלא שרתי ביצירה הזו. אני לא סובל את קול הדיבור שלי. במקור לא תכננו לכלול את היצירה הזו בתקליט. כשהצגנו אותה לראשונה לאחים אלברט, הם השיבו שחבל שזה מה שיש לנו, כי זה מאלץ אותם לבלות פחות זמן על היאכטה שלהם".

ג'ון פיל, משדרני הרדיו הבולטים באנגליה, השמיע בתוכניתו את שיר הנושא של התקליט המלווה בתזמורת פילהרמונית. באמצע השיר הוא הרים את מחט הפטיפון והכריז: "זה ממש לא SOMETHING MAGIC אלא יותר SOMETHING AWFUL". גם במגזין "רולינג סטון" לא חסכו בשבטם וכתבו בביקורת: "הנה עוד שישה שכתובים של A WHITER SHADE OF PALE, אך מעריצים אדוקים ודאי יהללו את האלבום. יש כאן חזרה לצליל הקלאסי של פרוקול הארום, אך עם שירים הגובלים באסונות מוזיקליים. אין פה הפתעות או ריגושים".

התקליט סבל גם משינויים בהרכב הלהקה. פיט סולי הצטרף כקלידן, מה שאילץ את כריס קופינג לעבור לנגינה בבס. סולי היה מוזיקאי מוכשר, אך בחירתו להשתמש באורגן "פארפיסה" אלקטרוני ובסינתיסייזרים בעלי צליל חלול פגמה בסאונד המוכר של הלהקה. מיק גראבהם סיפר: "למרות שכריס היה האורגניסט, שמעתי אותו מנגן בבס וחשבתי שהוא נגן בס טוב יותר מאלן קרטרייט. לכן נערכה פגישה, אלן עזב וכריס עבר לבס. היינו זקוקים לנגן אורגן, ערכנו אודישנים ופיט סולי קיבל את העבודה".

האלבום נתקל בחומה של אדישות, והיה קשה להוציא את הלהקה לסיבוב הופעות לקידומו. חלק מחוסר שביעות הרצון הופנה כלפי כריס קופינג באופן ספציפי. "הראו לי את הדרך החוצה מהלהקה", הודה קופינג. "ביקשו ממני לעזוב, והייתי טיפש מספיק כדי להסכים. אין בי עוינות, כי הלהקה דעכה ממילא. אני חושב שהם נהגו בי באדיבות, שכן הלהקה הפסידה כסף בסיבוב ההופעות האחרון". במקומו הובא הבסיסט די מאריי לסיבוב הופעות זה בלבד. מאריי, חבר ותיק של גראבהם ונגן מוערך בלהקתו של אלטון ג'ון, היה מקצוען כל כך עד שהלהקה ערכה איתו חזרות במשך יומיים בלבד לפני היציאה לדרך. נראה שהמצב הזה החריף את האיבה בין גראבהם למתופף בי.ג'יי ווילסון, שלא היה מרוצה מעזיבתו של חברו לספסל הלימודים, אלן קרטרייט. "להכניס את די מאריי ללהקה היה כמו להכניס את התזמורת הסימפונית המזורגגת של לונדון", אמר המתופף במרירות. "זה היה חסר פרופורציה לחלוטין".

כריס קופינג סיכם: "מילותיי האחרונות על רוני והאווי אלברט? התקליט הזה לא היה לגמרי באשמתם, אך הגישה שלהם הייתה יכולה להיות טובה יותר. הם לא היו מפיקים באמת; הם הקליטו את הצלילים שלנו ואת התזמורת היטב, אך לא ידעו לערוך מיקס. מצד שני, גם אנחנו לא באמת היינו מפיקים..."

ביי ביי למארק הוליס - האיש שהחליף את המצעדים בשתיקה יפה במיוחד. ב-25 בפברואר בשנת 2019 מת מארק הוליס מלהקת TALK TALK. בן 64 במותו.

הוליס לא היה עוד מוזיקאי שגרתי שרדף אחרי אור הזרקורים. הוא החל את דרכו כיצרן להיטי פופ משומנים עם ארומה מסונטזת, אך משם הוא פרץ קדימה והפך לאמן פורץ דרך שנשאר נאמן לעצמו עד הרגע האחרון. מותו הגיע לאחר מחלה קצרה שממנה לא התאושש, והוא הותיר אחריו מיליוני מעריצים שבורי לב שראו בו דמות ששינתה את כל מה שהם חשבו על אמנות וצליל.

מבחינה מוזיקלית, הוליס נחשב לעילוי שידע ליצור עומק של תחושה באמצעות שימוש ייחודי בסאונד ובמרחב. הוא היה אחד הגדולים בתחום הזה, והגישה שלו השפיעה על אינספור מוזיקאים שבאו אחריו. הכל התחיל בשנת 1981, כשהוא הקים את להקת TALK TALK. בתחילת שנות השמונים הלהקה שחררה שורה של להיטי סינת'-פופ שהרקידו את המועדונים, אך לאחר שני תקליטים מצליחים, הוליס וחבריו החליטו שמספיק להם עם המכונות. הם התרחקו מהסגנון המסחרי ועברו לכיוון רוק אמנותי, כשהם שואבים השראה מהצלילים המתוחכמים של להקת רוקסי מיוזיק.

התפנית הגדולה החלה עם התקליט השלישי שלהם, THE COLOUR OF SPRING, שיצא בשנת 1985. התקליט הזה הפך לנמכר ביותר של הלהקה, בעיקר בזכות הלהיט LIFE'S WHAT YOU MAKE IT. השיר הזה נולד כמעט בטעות. טים פריז-גרין, המפיק ושותפו ליצירה של הוליס, סיפר שזה נכתב ממש בסוף ההקלטות כי הם היו צריכים משהו שיכול להצליח כסינגל. הוליס שאב השראה למקצב התופים מהלהקה הגרמנית CAN, והתוצאה הייתה שיר עם ריף פסנתר מהפנט. הוליס אמר על השיר ששמו הוא קלישאה מכוונת, שנועדה להדגיש את הבחירה האישית של האדם בחייו. והקליפ שצולם עם החרקים בשיר הזה? מאסטרפיס!

בעקבות ההצלחה של THE COLOUR OF SPRING, הלהקה קיבלה מחברת התקליטים תקציב שמן, חופש יצירתי מוחלט וללא הגבלות זמן. אז החברים נכנסו לאולפן כדי לעבוד על מה שיהפוך להישג הגדול ביותר שלהם: התקליט SPIRIT OF EDEN, שיצא ב-12 בספטמבר 1988. הקלטות SPIRIT OF EDEN היו חוויה משונה לכל הדעות. הן נמתחו עמוק אל תוך הלילה, כשהמוזיקאים מנגנים בחדר חשוך לחלוטין, מלא בעשן מתקתק של קטורת. טכנאי ההקלטה, פיל בראון, תיאר את האווירה בספרו: "זה היה מאוד פסיכדלי. היו לנו נרות ומפיצי ריחות ולפעמים היה חושך מוחלט באולפן. היית מתבלבל מזה. ללא אור יום, ללא מסגרת זמן. איבדתי שנה מחיי לעשות את התקליט הזה, אבל איזה תקליט!"

באותה תקופה, רוב האנשים עדיין תפסו את TALK TALK כספקי פופ קליל והשוו אותם ללהקת דוראן דוראן פה ושם, אבל הוליס וטים פריז-גרין (שהחל לחקור מלחינים כמו מסיאן, שטוקהאוזן וג'ון קייג') הלכו הפעם על כל הקופה. התקליט כמעט הושלם כשהוליס החליט פתאום שזה נשמע יותר מדי כמו רוק, והוא פשוט מחק את הכל. הוא רצה דף נקי. חברת התקליטים הייתה בהלם.

אז הוחלט להשתמש אך ורק בכלים שהיו קיימים לפני שנת 1967 והקליטו בצורה אלתורית, כשהם נעזרים בטכנולוגיה דיגיטלית חדשה שאיפשרה להם לחתוך ולהדביק קטעי מוזיקה שונים. הוליס הסביר את הגישה: "בעבודה עם חלל כרעיון, הרעיון של הגיאוגרפיה של הסאונד היה חשוב, והחלטנו שנתייחס לאלבום כיצירה אחת שלמה".

הם הזמינו מוזיקאים אורחים וביקשו מהם לאלתר שברי רעיונות. הכנר נייג'ל קנדי הגיע לאולפן, אך התקשה להפסיק לנגן בצורה וירטואוזית. פריז-גרין פשוט הדביק לו את האצבעות ביד שמאל כדי להכריח אותו לנגן פחות. במקרה אחר, הם הקליטו סקציה שלמה של כלי נשיפה במשך יום שלם, רק כדי להשתמש בסוף בצליל של החצוצרן כשהוא מנקה את הרוק מהפייה שלו. זה היה מה שהם חיפשו.

בסוף ההקלטות היו להם כמעט 800 שברי נגינה. התוצאה הייתה שישה שירים מופשטים באורך 41 דקות. כשחברת התקליטים EMI קיבלה את ההקלטה הסופית, המנהלים שם לא היו מרוצים, בלשון המעטה. הם רטנו שהחומר לא מסחרי ודרשו מהוליס להקליט מחדש, אך הוא סירב. השיר I BELIEVE IN YOU, מהתקליט הזה, עוסק בנושא כאוב ואישי במיוחד – ההתמודדות של אחיו של מארק, אד הוליס, עם התמכרות להרואין. זה היה שיר רחוק שנות אור מהמצעדים. הוליס אמר למגזין Q בזמן היציאה: "זו בהחלט תגובה למוזיקה שקיימת כרגע, כי הרוב זה חרא. זה רק צעד רדיקלי בהקשר המודרני. זה לא קיצוני בהשוואה למה שקרה לפני 20 שנה. אם היינו מוסרים את האלבום הזה לחברת התקליטים לפני 20 שנה, הם לא היו מנידים עפעף. אתה צריך לתת לזה את כל תשומת הלב שלך. לעולם אל תאזין למוזיקה כמוזיקת רקע. לעולם".

העסק הסתיים בבית המשפט. חברת EMI רצתה להשאיר את הלהקה בחוזה, אך הלהקה רצתה לברוח. המנהל קית' אספדן פחד שלא יישאר כסף לתקליט הבא. השופט פסק לטובת EMI בתחילה, אך בערעור? הלהקה שוחררה. בשנת 1991 הם הוציאו תחת חברת VERVE את התקליט LAUGHING STOCK, שהיה אפילו יותר אווירתי ומינימליסטי. שנה לאחר מכן הלהקה התפרקה רשמית. הוליס הוציא אלבום סולו מאופק ב-1998 ואז פשוט נעלם מהתעשייה. הוא בחר להקדיש את חייו למשפחתו והסביר: "אני בוחר במשפחה שלי. אולי אחרים מסוגלים לעשות את זה, אבל אני לא יכול לצאת לסיבוב הופעות ולהיות אבא טוב בו זמנית".

מארק הוליס אולי עזב אותנו, אבל הצלילים שלו (ובעיקר השקט שביניהם) ימשיכו להדהד לנצח.

פיטר גבריאל מוכן לכבוש את העולם לבדו ובמכונית רטובה. ב-25 בפברואר בשנת 1977 יצא אלבום הסולו הראשון של פיטר גבריאל, לשעבר סולן להקת ג'נסיס.

זה היום שבו עולם המוזיקה היה נרגש - כאשר יצא תקליט הסולו הראשון של פיטר גבריאל, מי שהיה עד לא מזמן הסולן הדומיננטי והתיאטרלי של להקת ג'נסיס. אחרי שנתיים של שתיקה יחסית וגידול ירקות בגינה, גבריאל חזר למרכז הבמה, והפעם בלי מסכות של פרחים או שועלים, אלא עם פנים שטופות גשם ואמביציה בשמיים.

באותם ימים, גבריאל הרגיש צורך עז להבהיר את מעמדו בלהקת האם שלו. הוא הסביר כי כשהיה בג'נסיס הוא קיבל מהעולם קרדיט על כל המוזיקה של הלהקה, אך טען שזה כמובן לא היה נכון. הוא התבדח על כך שבאותה תקופה הוא קיבל קרדיט על כתיבת כלום. גבריאל ציין שאם היו שואלים את טוני בנקס ומייק ראתרפורד, שני הכותבים העיקריים בלהקה, הם היו מאשרים שהוא זה שיצר את המלודיות לתפקידי השירה שלו, וכי זה היה התחום הבלעדי שלו. אבל כל השאר?...

למרות הפרידה, גבריאל לא התנתק לגמרי מהחברים. הוא ראה בהופעה את להקתו לשעבר יותר מפעם אחת ודיווח על כך בגילוי לב. הוא מאוד נהנה מהם בהאמרסמית' אבל התאכזב כשהם הופיעו בריינבאו בלונדון. הוא חשב שצ'סטר תומפסון, המתופף השני שלהם על הבמה, נראה כמו דג מחוץ למים וכי לא היה רגש לביצועים. עם זאת, הוא ציין שההופעה שלהם בבריסטול הייתה טובה יותר.

כשנשאל על דעתו על ג'נסיס בלעדיו, גבריאל ניתח את המצב בחדות. הוא הסביר שכשהיה עם ג'נסיס היה הדגש יותר על שירים מאשר על הבלטת נגינה, בעוד שעכשיו הלהקה הזו דואגת יותר להבליט את כשרון הנגינה שלה. הוא הודה שכאשר הוא שומע מדי פעם את תקליטי העבר שלהם, הוא מרגיש לאן הם חתרו וכיצד הם נכשלו פה ושם בנסיון להגיע לשם. הוא נזכר כיצד ניסה המון פעמים למלא חורים במוזיקה שהיו צריכים להישאר ללא כיסוי שלו, וטען שבעניין הזה ג'נסיס טובים יותר עכשיו. גבריאל אף החמיא ליורשו בעמדת המיקרופון וקבע שמבחינה טכנית, פיל קולינס הוא זמר טוב יותר ממנו ושיש לו יותר שליטה על הקול.

הוא הוסיף על ג'נסיס עם קולינס שאם ג'נסיס הייתה מתרסקת אחרי שעזב אותה, הוא היה מרגיש רע ביותר על כך. הוא נזכר שכשעזב אותם, הם מיהרו לספר שהוא הרס את הלהקה ממניעים אגואיסטיים, אך שמח לגלות שעכשיו אין כבר את הנקודה שהוא הרס את הלהקה. לדעתו, העזיבה שלו הכניסה בהם אוויר צח. גבריאל עקץ בעדינות וציין שבעוד הם רטנו על כך שהוא היה הדמות המרכזית על הבמה, הם כל הזמן נהגו להתחבא מאחוריו. הוא הרגיש שנפלה עליהם אחריות ליצור משהו חזק מוזיקלית עם עזיבתו והחזיק בדעה שלהקת ג'נסיס הייתה עם עתיד ורוד כשעזב, רגע לפני הפריצה הגדולה באמריקה. עם זאת, הוא חש שג'נסיס הגיעה הכי רחוק שאפשר איתו והאש החלה להיכבות במוזיקה שלהם.

לצורך יצירת תקליטו הראשון, פנה גבריאל למפיק בוב אזרין, דמות מוכרת מהפקות לאמנים כמו לו ריד ואליס קופר. גבריאל הגדיר את התקליט הזה כפשוט, אישי וישיר יותר מכל מה שעשה עד אז, וגם פחות רציני. עם זאת, אזרין הביא איתו גישה של הפקה הוליוודית גרנדיוזית, שהתנגשה לעיתים עם הרצון של גבריאל לצליל נקי יותר.

אחד השירים בתקליט, WRITING FOR THE BIG ONE, נכתב על ידי גבריאל כמחווה לרנדי ניומן ומספר על אפוקליפסה. נושא דומה הופיע גם בשיר HERE COMES THE FLOOD. גבריאל הבין ששירים מסוג זה לא היה יכול להביא ללהקת ג'נסיס, כי שם נאלץ לעבור מסנן ובו עוד ארבעה חורצי דין יצירה. השיר HERE COMES THE FLOOD עוסק בטלפתיה ובמצב שבו אנשים יוכלו לקרוא את המחשבות אחד של השני, מה שיגרום לאובדן הפרטיות אך גם לאמת מוחלטת. גבריאל סיפר שגם בוב אזרין היה ביקורתי מאד כלפי דברים שהשמיע לו בפגישתם הראשונה, בטענה כי הם מורכבים מדי. הוא חשב שאזרין בהחלט צדק וטוב שהוא דאג להפכם לפשוטים יותר.

אזרין לא היה המפיק הראשון עליו חשב גבריאל, אך לאחר מפגשים עם מפיקים אחרים שנתקלו במבוי סתום, הוא הבין שעליו לחשב מסלול מחדש. גבריאל ידע שאזרין אוהב לשלוט באמנים עימם הוא עובד וידע שהוא אוהב גם להתערב בכתיבת השירים עצמה. הוא לא רצה את זה, ולכן הם החליטו שאזרין ישאיר לו את כתיבת השירים וגבריאל ישאיר לאזרין את ענייני ההקלטה. גבריאל העיד שלא עשה כך בעבר אבל אחרי שבוע עבודה עימו חש כי הוא יכול לבטוח בו. הרבה מנגני האולפן בתקליט הובאו על ידי המפיק כי ניגנו בהפקותיו הקודמות. גבריאל רצה להביא להקלטה גם את הפסנתרן של ברוס ספרינגסטין, רוי ביטן, שהרשים אותו בתקליט של דייויד בואי STATION TO STATION, אך לצערו ביטן לא יכל להגיע בגלל התערבות של יותר מדי עסקני מוזיקה מסביבו.

גבריאל לא היה מתוח לקראת עבודה עם מוזיקאים חדשים, שכן זו הייתה אחת הסיבות שבגללן עזב את ג'נסיס. הוא פשוט פחד שהנגנים האלו לא יאהבו את השירים שכתב. למזלו זה לא קרה, ואף רוברט פריפ הגיע לעזור. גבריאל ציין שהוא מחשיב את התקליט שפריפ עשה עם בריאן אינו ואת התקליט הראשון של קינג קרימזון כשניים חשובים ביותר. הוא מצא בהם את המוזיקה המאתגרת ביותר וסיפר שפריפ נהנה לעבוד איתו באולפן. היה לו מעניין לראות כיצד פריפ מגיב לנגינת המוזיקאים האמריקאיים, והוא סיכם שהסשנים לתקליט הזה היו ספונטניים בהרבה ממה שחווה עם ג'נסיס.

השיר הפותח, MORIBUND THE BURGERMEISTER, חיבר היטב בין העבר הפרוגרסיבי של גבריאל לקריירה החדשה שלו. השיר הושפע מספר רפואה שעסק במגפות של הגיל המבוגר. עיניו של גבריאל נחו על מגפה שגרמה לתנועות לא רצוניות של הגוף שנראו לסובבים אותה כריקוד היסטרי, תופעה הידועה בשם ST VITUS DANCE. גבריאל הסביר בזמנו שהוא מתעניין בכוחות שמשנים מצב ותודעה וכי הכוחות האלו בסוף ישנו אותנו לחלוטין, גם אם זה ייקח מאה או אלף שנה.

השיר השני בתקליט הפך ללהיטו הגדול ביותר, SOLSBURY HILL. השיר עוסק בחוויה רוחנית שעבר גבריאל על גבעת סולסברי בסומרסט, שם הבין שעליו לעזוב את המכונה של ג'נסיס. השיר כתוב במשקל לא שגרתי של 7/4, מה שנותן לו תחושה של חוסר מנוחה, כאילו הוא דוחף קדימה. גבריאל שר שם על התחושה שהוא חלק מהנוף ועל היציאה מחוץ למכונה. השיר הגיע למקום ה-13 במצעד הבריטי וגבריאל לא יכל להימלט מהמחשבה שיישאב שוב לאותה מכונה בקריירה החדשה שלו. הוא הודה שאולי יפול לאותה מלכודת ממנה ברח, אך ציין שאם זה יקרה עכשיו, הוא ייאלץ לעזוב את עצמו ולא להקה שלמה.

עטיפת התקליט, המכונה לעיתים CAR, עוצבה על ידי חברת HIPGNOSIS. למעצב אוברי פאוואל הייתה אז מכונית לנצ'יה שחנתה מחוץ לביתו. הוא חיבר צינור מהמטבח והשפריץ מים כדי ליצור את אווירת הגשם. פיטר ישב בפנים ושותפו של פאוואל, סטורם ת'ורגרסון, צילם בעוד פאוואל אוחז בצינור.

הביקורות בזמנו היו מעורבות אך מרתקות. ברולינג סטון נכתב שכשפיטר גבריאל התפטר מתפקיד ההנהגה של ג'נסיס כדי לחפש את הבלתי צפוי, ונראה שהוא מצא אותו. המבקר טען שבמקום לגבש זהות מוזיקלית קלה להבנה, גבריאל הרכיב טלאים סכיזופרניים של סגנונות. הוא החמיא ללחנים הנהדרים וליכולת של גבריאל להיות מוזר, אך ציין שלעיתים השימוש בתזמורת ובאשפי אולפן היה מוגזם. המבקר סיכם שמדובר באמן שאפתני במיוחד ושזהו תקליט בכורה עשיר ומרשים.

לעומת זאת, בעיתון STEREO REVIEW היו פחות סלחניים. המבקר כתב שפיטר גבריאל היה בעבר סולן ג'נסיס שהתמחה ברוק רועש ומעוטר בנורות צבעוניות, אך לטעמו מישהו שכח לכלול עץ חג מולד לתלות עליו את הכל. הוא השווה את המצב ללהקת יס וציין שגבריאל עזב את ג'נסיס כדי לפלס את דרכו כאמן סולו, אך לדעתו התקליט החדש פשוט לא מספיק טוב בשביל זה.

כך או כך, פיטר גבריאל הוכיח שהוא לא זקוק למסכות כדי להותיר רושם עמוק. התקליט הראשון שלו סימן את תחילתו של מסע מוזיקלי מרתק, מלא בחיפושים, מים שמשפריצים מהצינור וצלילים שלא נס ליחם.

ירח חדש עולה - מאת ניק דרייק. ב-25 בפברואר בשנת 1972 יצא תקליטו השלישי והאחרון של ניק דרייק בעודו בחיים, PINK MOON. בלי תופים, בלי חברים, ועם המון כישרון (ופסנתר אחד בודד)

בעולם שבו כוכבי פופ התהדרו בנוצות ובנצנצים, הופיע צעיר ביישן בשם ניק דרייק והחליט שהכי מגניב זה פשוט להיות הוא, הגיטרה והקול העמוק שלו. התקליט השלישי שלו, PINK MOON, שהוקלט באוקטובר 1971, היה יצירה שבה כל השירים הכילו רק את קולו ונגינת הגיטרה שלו, מלבד שיר הנושא שבו שולב גם פסנתר עדין.

שמונה עשר חודשים לפני שהתחילו ההקלטות לאותו תקליט, דרייק התיישב לשיחה עם העיתונאי ג'רי גילברט מעיתון המוסיקה SOUNDS. השניים שוחחו על הביישנות המפורסמת שלו בהופעות, והאמן פתח את סגור ליבו: "הבעיה נעוצה בכך שאת השירים שלי כתבתי לאלבומיי ולא כדי להופיע איתם. חשתי בנוח על הבמה רק בשניים או שלושה מופעים. היה משהו לא טוב עבורי בכל השאר. הופעתי במקומות כמו COUSINS בצפון, אך הרושם מההופעות ההן התאייד במהרה. הופעתי באולם פסטיבל הול הגדול שבלונדון רק כי חתמתי על חוזה שחייב אותי לעשות זאת. לא נהניתי מההופעות ולכן החלטתי בשלב מסוים להפסיק עם זה".

כשדרייק דיבר על תקליטו השני, BRYTER LAYTER, הוא נשמע מעט מהוסס לגבי התוצאה הסופית. הוא סיפר: "היה משהו בראשי כשכתבתי את השירים לאלבום. חשתי שהשירים האלו נועדו לא רק בשבילי. לקח לי זמן רב להשלים את התקליט. אני לא בטוח אם התצוגה שבו היא הנכונה עבורי. אני חושב שאעשה עוד תקליט וכבר יש לי חומר בשבילו. נראה לי שבתקליט הבא אעשה משהו לבדי עם טכנאי ההקלטה ג'ון ווד, שבאולפני SOUND TECHNIQUES. לא נראה לי שאופיע לקידום האלבום הבא שלי, אלא אם כן יהיה משהו שממש יתאים לי. אני ממש לא בטוח כרגע שזה יקרה. אם אמצא שיש קישור טבעי כלשהו מעשיית מוסיקה לדבר אחר - כנראה שאעבור מעשיית מוסיקה באופן טבעי לעיסוק האחר שיתחבר לזה".

חוסר שביעות הרצון שלו מהתקליט השני צף החוצה כשהוא כבר היה על המדפים בחנויות. דרייק הרגיש שהתוצאה הייתה מעובדת מדי ומופקת מדי, מה שדי תמוה בהתחשב בכך שהוא עצמו שאף במקור להיות מסחרי ולהגיע לקהל רחב. באותו ראיון הוא כבר הצהיר שתקליטו השלישי יהיה סולו מכל הבחינות. הוא כבר לא רצה לעבוד עם המפיק ג'ו בויד, שגם ככה התכונן לעזוב לארצות הברית כדי לעבוד עם האחים וורנר. דרייק פשוט התאכזב קשות מההפקה של בויד, וגם מהעובדה שהתקליט לא נמכר כפי שציפה. הוא ראה בזה כישלון כל כך חרוץ, עד שהפסיק לכתוב מוסיקה למשך תקופה ארוכה.

שנה וחצי לאחר מכן, ג'ון ווד הופתע לקבל טלפון. ניק דרייק היה על הקו והודיע שהוא מוכן להקליט. ווד כבר חשב שדרייק התאייד לחלוטין מהעולם, במיוחד כשידע שהאמן נוטל תרופות באופן קבוע. ווד נזכר: "בקולו נשמע כי דחוף לו להקליט את התקליט הזה ולכן מיהרתי לקחת אותו לאולפני סאונד טקניקס שאיפשרו לי להקליט שם בלילה בחינם, במשך שני לילות באוקטובר 1971".

שם התקליט, PINK MOON, לקוח מאגדות עמים שמתארות את הירח של חודש אפריל כירח ורוד – הזמן שבו השלג נמס והאביב מפציע עם פרחים חדשים ותקווה. אבל יש גם את ירח הדם, המופיע בליקוי ירח ונחשב למסר שטני על אסון מתקרב. נראה שדרייק בחר בפרשנות האפלה יותר. למרות כמה שירים ישנים יותר שיש בו, התקליט השלישי נכתב כשדרייק כבר היה מבודד וחש שהבטחתו הגדולה הוחמצה. חברו הטוב רוברט קירבי סיפר על המפגשים איתו: "לפני הקלטת תקליטו השלישי נראה ניק מוזנח ביותר. הוא לא אכל ובגדיו היו מטונפים. שיערו פרוע וציפורניו שחורות מזיהומים. החדר בו גר היה נוראי ונראה יותר כקבר. אז הוא השמיע לי שיר שלא ידעתי כי יהיה הפעם האחרונה בה יבצע אותו מולי. מצחיק שכמה שנים לפני כן הקלטתי את השיר הזה עם ניק שג'מג'ם בו במשך כחצי שעה. עדיין יש לי את ההקלטה הזו שהשיר בה הפך להיקרא THINGS BEHIND THE SUN". שיר זה נכתב עוד ב-1968, היה אהוב מאוד על המפיק ג'ו בויד שרצה לשלבו בתקליט השני, אך ללא הצלחה. זה מזהיר מפני האנשים שמנסים להרוויח על חשבונך וקורא למאזין להסתכל מעבר למראה החיצוני.

במהלך ההקלטות, ג'ון ווד שאל את ניק כמה שירים להכניס לתקליט, ודרייק ענה בפשטות שאת כולם. ווד הבין שדרייק שפך את כל מה שהיה לו ליצירה קצרה ואינטנסיבית של 28 דקות בלבד והתעקש שהשירים יישארו עירומים ולא יעובדו כלל. הדרך שבה התקליט הגיע לחברת התקליטים ISLAND הפכה לסיפור מיתולוגי: אמרו שהוא הניח את הסליל על הדלפק וברח, אבל דייויד סנדיסון, היחצ"ן של החברה, נותן גרסה אחרת: "ראיתי אותו בדלפק הקבלה כשחזרתי מארוחת צהריים. הוא ישב בקצה הספסל וזיהיתי כי זה ניק. אז הזמנתי אותו למשרד שלי והוא ישב שם במשך חצי שעה עד שאמר כי עליו ללכת. ירדנו מהמשרד כשהסליל בידיו וחצי שעה לאחר מכן התקשרה אליי הבחורה מהקבלה ואמרה כי ניק השאיר בידה את המאסטר ונכתב עליו שמו ושם התקליט. אז קראנו לג'ון ווד שהסביר במה מדובר".

התקליט נשמע עגמומי, ורוברט קירבי אף הגדיר אותו ככרטיס לצפייה בהוצאה להורג מול קהל. יש בו שירים כמו PARASITE שמתאר את תחושת הניכור בלונדון הסואנת. השיר מדבר על אדם שמרגיש כמו טפיל בסביבה שלא מקבלת אותו. הלחץ בתקליט מורגש היטב, גם בגלל אורכו הקצר וגם כי דרייק בחר שרוב שמות השירים יהיו בני מילה אחת בלבד, כדי לשמור על האווירה.

לינדה תומפסון, שהייתה האורחת היחידה באולפן, תיארה את מצבו של ניק דרייק כזעזוע מוחלט. הוא לא הוציא מילה מהפה. בדצמבר 1971, הצלם קית' מוריס ניסה לצלם אותו שוב ונדהם לראות שהאמן הפך למאובן חי – הוא כבר לא תקשר ולא רצה להצטלם יותר. למרות המצב הקשה, התקליט מסתיים בנימה של תקווה יחסית בשיר FROM THE MORNING, שבו דרייק שר על היום החדש שיגיע. השורה AND NOW WE RISE AND WE ARE EVERYWHERE נחקקה מאוחר יותר על מצבתו.

הביקורות בזמן אמת לא עשו לו חיים קלים. העיתון SOUNDS פרסם: "נראה כי חברת איילנד שכחה לחלוטין מניק דרייק עד שיום אחד הוא הפתיע והגיע לשם עם סליל ההקלטה. בתקליט זה נשאר דרייק כאניגמה גדולה ושקטה מאד ואיש אינו יודע אם יחזור אי פעם להופיע מול אנשים. השירים פה זקוקים לעיבוד נוסף כי אינם עומדים כפי שהם ואולי הגיע הזמן שמר ניק דרייק יפסיק לשחק את המיסתורי ויתחיל להוציא תקליטים מאורגנים יותר". עיתון RECORD MIRROR תהה אם דרייק בכלל קיים, וציין כי המוסיקה שלו ממשיכה להתנגן בזכות קולו המעושן למרות חוסר המכירות. עיתון תקליטים והקלטות מאפריל 1972 סיכם וקבע: "ניק הוא דג מוזר וגם הוא יודע את זה. הוא לא מופיע כי זה טראומטי מדי עבורו. חברת התקליטים מתקשה למצוא אותו גם כך כשיום אחד הוא נכנס למשרדים שלה עם סליל הקלטה עם שירים שהם לגמרי שלו. נסו להקשיב להם מעל לרעש הסואן של העיר".

אפילו העטיפה של התקליט הייתה סיפור בפני עצמו. המאייר מייקל טרבית'יק התבקש לצייר אלמנטים מתוך השירים, והוא לא היה פראייר – הוא דרש שכר של 90 ליש"ט, שזה פי שלושה ממה שקיבל בדרך כלל, רק בגלל שידע כמה עבודה הציור המורכב הזה ידרוש ממנו. בסופו של דבר, PINK MOON נשאר כאחת היצירות הכי חשופות ומרגשות בהיסטוריה של המוסיקה, גם אם בזמנו הוא נחשב לעוד מוצר מוזר על המדף. אם ניק דרייק היה יודע אז את כמות האהבה שהקהל רוחש כיום לתקליט הזה, כנראה כל ההיסטוריה הייתה שונה לגמרי עמו.

בונוס - בפברואר (ללא תאריך מדויק) בשנת 1974 יצא תקליטה השני של להקת ביג סטאר ושמו RADIO CITY. אבל כוכב אחד שהיה בלהקה כבר הוסט הצידה.

תקליט הבכורה של להקה מבטיחה זו נחשב בשנים האחרונות לקלאסיקה ברורה, אך בזמן אמת הוא נזרק מצוק גבוה והתרסק אל הקרקע ללא שיווק רציני. זאת מכיוון שחברת התקליטים שבה הייתה חתומה ביג סטאר ספגה מכה כלכלית קשה, שלא הותירה לה תקציב לצעדי שיווק ראויים. כך נותרה הלהקה עם תקליט נהדר שהציבור כלל לא ידע על קיומו. כריס בל – הגיטריסט, הזמר וכותב השירים, שראה בלהקה את כל ייעודו – לקח את הכישלון הזה קשה לליבו, פרש ואף ניסה להתאבד. בינתיים, ניסו שלושת החברים האחרים להמשיך הלאה והצליחו להוציא תקליט שני. כריס בל תרם לו פה ושם, אך לא כחבר להקה מן המניין.

למרות הסחות הדעת הללו, התקליט הושלם הרבה יותר מהר מהראשון. האווירה בעת ההקלטה הייתה שונה לחלוטין, עם פחות הקלטות חוזרות של טייקים ופחות הוספות של כלי נגינה. החברים גם היו מוכנים להשאיר טעויות במיקס הסופי במקום לתקן ללא הרף, כפי שעשו בתקליט הראשון. הכל נועד כדי לתת תחושה משוחררת יותר וסאונד מחוספס וגס יותר.

ג'ודי סטיבנס המתופף: "היית מתייג דברים עם המילה CITY. אם אתה בלהקת רוק'נ'רול – אז זה רוק סיטי. אם קרה משהו רע, זה היה דראג סיטי. כולנו חשבנו שזה תקליט ידידותי לרדיו, אז – רדיו סיטי".

התקליט נפתח עם כמעט חמישים שניות של עבודת גיטרה קצבית ואנרגטית, צלילי מלוטרון פה ושם ותיפוף מלא תשוקה של ג'ודי סטיבנס. זהו השיר O MY SOUL שהוקלט (משום מה במיקס מונו דחוס אך יעיל) עם כריס בל, שכתב רבות מהמילים בו. צ'ילטון שר: "אני לא יכול להוציא רישיון / לנהוג במכונית שלי / אבל אני לא באמת צריך את זה / אם אני כוכב גדול". זוהי קריצה אירונית ברורה לכישלון התקליט הראשון. בשנים מאוחרות יותר צ'ילטון התלונן שהשיר נכתב על ידי "ועדה" (כלומר, כמה אנשים), אך גם הודה שהוא יכול היה לשנות דברים אילו זה באמת היה מפריע לו: "השורה הזו, 'את באמת ילדה נחמדה'. פאק! לעולם לא הייתי אומר זאת! אני לא יכול לסבול את זה כך. אני מניח שפשוט התעצלתי לכתוב מילים חדשות".

"נגינת הגיטרה של אלכס הייתה מוזרה ומשוחררת בכוונה", אמר אנדי האמל הבסיסט. "ניסיתי ללכת בעקבותיו עם קטע בס מוזר ומשוחרר. אני חושב שהמגבר שלו היה במסדרון, בין האולפן לחדר הבקרה. לאזור הזה אין את כל התכונות סופגות הסאונד של האולפן עצמו, אז קיבלנו את הרעש הזה מהצליל שמהדהד מהרצפה ומהקירות".

השיר LIFE IS WHITE נחשב במשך זמן רב לכזה המתייחס ישירות לכריס בל: "אני לא רוצה לראות אותך עכשיו / כי אני יודע מה חסר לך / ואני לא יכול לחזור לזה", במיוחד כשמוסיפים לכך את שם השיר של בל מהתקליט הראשון, MY LIFE IS RIGHT. אך אנדי האמל חשף מאז שצ'ילטון כתב את השיר על דיאן וול לאחר סיום הרומן ביניהם. השיר מסמן כיוון מוזיקלי חדש עבור ביג סטאר, עם מפוחית שמייללת לאורך רוב השיר.

התרומה העיקרית של אנדי האמל לכתיבת השירים בתקליט (אם כי כתב או היה שותף לכתיבת חמישה מהם) הייתה הבלדה הקצבית WAY OUT WEST. "זה נכתב על לינדה חברתי, שהלכה ללמוד בקולג' בדנבר. בוודאי שלא התכוונתי להכניס את זה לתקליט של ביג סטאר. ניגנתי את השיר באחד הסשנים כבדרך אגב וזה הפך לחלק מהתקליט. פחדתי לשיר שוב, אחרי ששרתי בתקליט הראשון את THE INDIA SONG, אז ג'ודי סטיבנס עשה זאת יחד עם אלכס ששר הרמוניות. אני מניח שזה יצא די טוב". למעשה, קולו של סטיבנס ממש מתאים לשיר הזה.

האמל: "בשיר WHAT'S GOING AHN יש את אחת ההקדמות העצובות ביותר של ביג סטאר. היא מכינה את הסצנה בצורה מושלמת לליריקה נוגה שמבהירה נקודה, גם אם אינך יודע מהי. לאלכס היו כמה שורות ומילים; היינו בחדר השינה שלו בניסיון לסיים כמה דברים שעלו, וכולם פשוט התחילו להציע שורות עד שהיה לנו שיר שלם. לכן, אם המילים לא תמיד הגיוניות, זו הסיבה".

סטיבנס המתופף: "רדיו סיטי, עבורי, היה פשוט תקליט מדהים. כשהלהקה הפכה לטריו (שלישייה) זה באמת פתח לי אפשרויות מבחינת נגינה. תופים מקבלים תפקיד אחר בלהקה של שלושה נגנים, וזה היה מאוד מהנה. זה נתן לי הזדמנות להוסיף משהו למוזיקה מעבר לשמירה על הקצב. לא היה לי כיוון בתקליט הראשון, בעוד שרדיו סיטי היה ספונטני הרבה יותר, והביצועים בו היו קרובים מאוד להופעות החיות".

הצד הראשון של התקליט נחתם עם YOU GET WHAT YOU DESERVE. ניתן לראות בפזמון המתריס ביטוי אישי של הלהקה כלפי תעשיית המוזיקה. "חשבתי שיש בשיר הרבה פוטנציאל מסחרי, אך זה לא קרה", אמר האמל. "הייתה בו עבודת גיטרה נהדרת של אלכס. הוא נשמע כמו ג'ימי הנדריקס במקומות מסוימים. אנחנו באמת נשמעים כאן כמו להקה ראויה!".

השיר MOD LANG פותח את הצד השני. צ'ילטון הודה שלא הצליח לסיים את כתיבתו ולכן "שאל" מילים מאמני הבלוז מאדי ווטרס וג'ימי ריד כדי למלא את החללים.

כריס בל כתב את רוב השיר BACK OF MY CAR, אך צ'ילטון, האמל וסטיבנס סיימו אותו באולפן על ידי הוספת מילים והגשר המוזיקלי. "פשוט ישבנו וזרקנו רעיונות עד שהיה לנו שיר שלם", אמר האמל. וכך התקליט ממשיך לענג ולבעוט בו זמנית.

העטיפה הקדמית מציגה תצלום של נורה חשופה על רקע תקרה אדומה בוהקת. את הצילום עשה וויליאם אגלסטון, שהיה מפורסם כאחד החלוצים של תנועת צילום הצבע האמריקאית והיה מיודד עם הוריו של אלכס צ'ילטון מזה שנים. צילומיו היו לרוב פרובוקטיביים.

לעטיפה האחורית צילם אגלסטון את הלהקה ברגע לא רשמי בבר מקומי. "ביל אגלסטון היה טיפוס פרוע", אמר אנדי האמל. "כמו אלכס ואני באותה תקופה. שתינו הרבה, נשארנו ערים בלילות ולקחנו כל מיני סמים. איכשהו התחברנו אליו ואלכס שכנע אותו לעצב את העטיפה. הטכניקות שלו היו באמת חדשניות ומבריקות. חשבתי שתמונת הנורה מתאימה בצורה מושלמת לסוג האוונגרד שנתן אופי לתקליט. ביל פשוט שתה ללא הרף, נשאר בחוץ כל הלילה, יצא עם צעירות בנות עשרים וצילם המון תמונות נפלאות. אני לעולם לא אבין איך המשפחה שלו השלימה עם זה".

"התצלום האדום על העטיפה הקדמית הפך מאז לצילום המפורסם ביותר של ביל", אמרה המעצבת קרול מאנינג, שהייתה גם חברה קרובה של הלהקה. "רציתי שהעיצוב של רדיו סיטי יהיה דומה למראה הקלאסי של התמונות של ביל כפי שהוצגו בביתו, עם מסגור נקי, ולכן שמרתי על עיצוב פשוט ככל האפשר. עודדו אותי לשים את השם שלי על הכריכה, אך כדי לצמצם את העומס הויזואלי, נתתי לו קרדיט כ'ביל' ולא 'וויליאם', תחת השם האמנותי שלי, CENOTAPH".

אך העטיפה הזו התגלתה כשנויה במחלוקת שלא במתכוון. בפינה הימנית התחתונה של התצלום מופיע פוסטר גלוי חלקית המציג סדרה של תנוחות מיניות. התקליט כבר היה מוכן והעטיפות הודפסו כשאחד מאנשי חברת התקליטים CBS אמר: "חכו רגע". בסופו של דבר, העטיפה נותרה ללא שינוי.

כבר בשלב המיקסים הלהקה הצטמצמה עוד יותר. "התחלתי להיות יותר מקצת מאוכזב", אמר אנדי האמל. "בנוסף, דאגתי לגבי סיום הלימודים ורציתי להמשיך בחיים נורמליים במקום לעסוק במה שהפך יותר ויותר לפעילות חסרת סיכוי. גם אלכס התחיל להיות מתוסכל, חיפש חומר למילוי התקליט והחל לפנות לכיוונים רדיקליים יותר. כשהם עשו את המיקס לתקליט, כבר הייתי מחוץ לתמונה". האמל הסכים בחוסר חשק להופיע כמה פעמים עם הלהקה לקידום התקליט, אך הודיע שלאחר מכן יפרוש. "יכולתי לסיים את הקולג' ולנהל חיים נורמליים, או לנשור ולצאת לסיבוב הופעות עם להקה שהייתי חבר בה כבר כמה שנים ועדיין לא הרוויחה אגורה שחוקה. זו הייתה בחירה קלה למדי! נמאס לי להיות עני".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459