רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-26 באוגוסט בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"חלק מתקליטי הרוק'נ'רול האהובים עליי ביותר הם זבליים. שירים של ריצ'רד הקטן או 'דו ווה די די' (מנפרד מאן) או 'דה דו רון רון' של הקריסטלס. זה ז'אנר של שירים שלא אומר הרבה, אבל אני אוהב את זה. אז בשיר DE DO DO DO, DE DA DA DA ניסיתי לכתוב כך ולהוסיף גם עניין... אני שונא את רוב מה שמרכיב את מוסיקת הרוק, שזה בעיקר זבל של גיל העמידה" (סטינג, במגזין פלייבוי בשנת 1985)

ג'ימי הנדריקס פותח את שערי מקדש הסאונד בניו יורק. ב-26 באוגוסט בשנת 1970 היה התאריך שנקבע לחגיגת הפתיחה של אולפני ELECTRIC LADY, בניו יורק, לקהל הרחב ולבכירי תעשיית המוזיקה – יום חג מחשמל לכל מי שרוקנרול אמיתי זורם בעורקיו.

לא, זו לא עוד הופעה של הגיטריסט ששינה את פני המוזיקה והפך את הגיטרה החשמלית לחללית בין-גלקטית של צלילים. זהו ערב הפתיחה החגיגי של אולפני ELECTRIC LADY, חזון שהפך למציאות, והפרויקט האישי והשאפתני ביותר של ג'ימי הנדריקס. האירוע הזה מסמן רגע היסטורי: בפעם הראשונה, אמן בסדר גודל כזה הוא גם הבעלים של אולפן הקלטות משלו. סוג של "תעשה זאת בעצמך", רק עם תקציב של כמעט מיליון דולר - סכום אסטרונומי ומפלצתי במונחי אותם ימים! - והרבה, הרבה מאוד, פידבק מכשף מאותם מגברי מארשל לוהטים.

ג'ימי, כידוע, היה איש של ג'אמים אינסופיים שנמשכו לעיתים עמוק אל תוך אור הבוקר. הוא אהב לאלתר, לחקור צלילים, ולדחוף את גבולות היצירתיות באולפנים שונים ומשונים כמו RECORD PLANT הניו-יורקי או OLYMPIC הלונדוני. רק מה הבעיה? שהתענוג הזה עלה הון תועפות. כל שעת אולפן נרשמה ביומן ההוצאות של חברת התקליטים, והסכומים תפחו מהר יותר מסולו גיטרה מסחרר שאיים למוטט לו את חשבון הבנק. לכן, כשהגיעה ההזדמנות להפוך למעשה לבעל הבית של מגרש המשחקים הפרטי שלו, הוא זינק עליה כמו על פדאל ווא-ווא בווייב פסיכדלי טהור.

בשנות השישים, זה לא היה נדיר שאמנים הקימו חברות תקליטים עצמאיות. הביטלס עשו זאת עם אפל, הביץ' בויז עם BROTHER RECORDS, כולם רצו נתח גדול יותר מהעוגה. אבל להקים אולפן הקלטות מאפס? זה היה סיפור אחר לגמרי. נכון, הביטלס והרולינג סטונס הריצו לזמן קצר רצון משותף להקים אולפן הקלטות ביחד בשנת 1967 ושנתיים לאחר מכן הביטלס לבדם ניסו להקים אולפן, שהתגלה כאסון בשלבי הקמה (מי יכולים לשכוח את הפארסה המביכה של "מג'יק אלכס" במרתף של בנייני אפל בסאוויל רו, שבו הותקן אולפן צעצוע חסר תועלת לחלוטין שהביטלס נאלצו להשליך לפח ולשאול בבהילות ציוד מ-EMI?). אז ג'ימי הנדריקס היה החלוץ, ומה שהתברר בדיעבד כאחת ההחלטות העסקיות הנבונות הבודדות שעשה בחייו הקצרים וכנראה היחידה שלא נשדדה מיד בידי מנהלים ממולחים. מדוע? כי בזמן שהקריירה שלו נקטעה באופן טראגי, הממלכה שבנה המשיכה לשגשג ולשרת דורות של מוזיקאים, עשרות שנים לאחר מותו.

המיקום עצמו היה ספוג בהיסטוריה בוהמיינית. האולפן שכן במבנה ששימש בעבר כמועדון מוזיקה בשם GENERATIONS ברחוב 8 מערב מספר 52, בלב ליבו הפועם והצבעוני של הגריניץ' וילג'. במקור, ג'ימי ומנהלו מייקל ג'פרי רכשו את המקום בכלל כדי לפתוח מועדון לילה בשם JIM-PIRE, אבל טכנאי ההקלטות הגאון אדי קריימר תפס את ג'ימי לשיחה צפופה ושכנע אותו: "עזוב אותך ממועדונים – בוא נבנה את אולפן החלומות האולטימטיבי שלך!". אז הנדריקס, יחד עם קריימר, והאדריכל הצעיר בן ה-22 ג'ון סטורק, הפכו את החלל למשהו שטרם נראה כמותו.

ג'ימי לא רצה עוד אולפן סטנדרטי עם קירות אקוסטיים משעממים וקופסאות בטון קלסטרופוביות נטולות נשמה. הוא חלם על סביבה שתעניק השראה, מקום שבו מוזיקאים ירגישו בבית. התוצאה הייתה חלל פסיכדלי ומעורר חושים עם קירות מעוגלים, חלונות עגולים בסגנון צוללת, מערכת תאורה ייחודית ששינתה גוונים בלחיצת כפתור בהתאם לקריזות ולמצב הרוח, וציורי קיר סוריאליסטיים ענקיים של האמן לאנס ג'וסט שהציגו נופים קוסמיים מהפנטים.

הוא השקיע הון בציוד המשוכלל ביותר שידע העולם להציע, מה שהצריך ממנו לצאת לעוד ועוד סיבובי הופעות כדי לממן את הבנייה (ובראשם מסע ההופעות המתיש THE CRY OF LOVE TOUR, שבו קרע במות רק כדי לכסות את עלויות השיפוץ – במיוחד לאחר שהקבלנים נתקלו בנחל תת-קרקעי שהציף את המרתף והפך את הפרויקט לסיוט הנדסי!). חדר הבקרה תוכנן להיות מרווח ונוח, בניגוד לחדרונים הצפופים שהיו נהוגים אז. ג'ימי רצה שהטכנאים והאמנים יוכלו לעבוד יחד בנוחות, בלי להרגיש כמו סרדינים בקופסה.

פתרון גאוני נוסף היה התקנת טלוויזיה במעגל סגור. קריימר ומנהלו לשעבר של הנדריקס, צ'אס צ'נדלר, מאסו בחבורות המעריצים והחברים המזדמנים שנהגו לפקוד את ההקלטות ולהפריע לריכוז. המצלמות החדשות אפשרו לסנן את המבקרים הלא קרואים ולשמור על סביבת עבודה מקצועית. החוק החדש הזה שיפר פלאים את יחסי העבודה בין הנדריקס לקריימר, בעוד צ'נדלר כבר היה מחוץ לתמונה בשלב זה.

בערב הפתיחה עצמו, ב-26 באוגוסט, שום הקלטה לא תוכננה. הצוות עמל במרץ כדי שהכל ייראה מושלם. סטודיו B עוד לא היה גמור לחלוטין, אך אחד מאנשי הצוות חיבר בו את קונסולת ההקלטה כדי להציג לאורחים את הפוטנציאל המלא של המקום. ג'ימי הנדריקס עצמו הגיע לקבל את פני המוזמנים, רשימה שהייתה יכולה לאכלס היכל תהילה שלם: אריק קלפטון, סטיב ווינווד ומיק פליטווד היו רק חלק מהשמות הנוצצים וגם נערה צעירה, אלמונית ורועדת מהתרגשות בשם פטי סמית', שפגשה את ג'ימי כשישב בביישנות על המדרגות בחוץ וניהלה איתו שיחה מלב אל לב על אמנות, מוזיקה וחזון. למרות היותו המארח, ג'ימי שמר על פרופיל נמוך, נצמד לחבריו הקרובים ונראה מעט ביישן ונרגש. המסיבה, שהוגדרה כהצלחה מסחררת, כללה כיבוד יפני יוקרתי, וברקע התנגנו הקלטות טריות שנעשו באולפן בחודשים שלפני הפתיחה הרשמית, כולל הצצות לחומרים חדשים של הנדריקס עצמו שיועדו לאלבום האולפן הבא שלו, FIRST RAYS OF THE NEW RISING SUN.

למרבה האירוניה והצער, הנדריקס כמעט ולא זכה להשתמש בארמון שבנה. למחרת המסיבה, ב-27 באוגוסט, הוא ערך באולפן הקלטה אחת אחרונה, ג'אם אינסטרומנטלי מהפנט שזכה לכינוי SLOW BLUES (זאת לאחר שבימים שקדמו לפתיחה השלים את השיר הנוגע ללב BELLY BUTTON WINDOW), ומיד לאחר מכן עלה על טיסה לאנגליה, להופעה בפסטיבל האי ווייט. הוא עזב את ניו יורק במצב רוח מדוכדך, ומעולם לא שב לארצות הברית. שלושה שבועות בלבד לאחר שחנך את מפעל חייו, הוא מצא את מותו בלונדון ב-18 בספטמבר 1970 – אובדן קורע לב שריסק את לבבות המעריצים והותיר חלל שאיש לא ימלא לעולם.

המורשת שלו, עם זאת, המשיכה לפעום בין הקירות של ELECTRIC LADY. השירים החדשים שעליהם עבד אכן הגיעו לאולפן לאחר מותו, אך רק לצורך מיקסים ועריכות סופיות כדי להכינם לשחרור לשוק. מאז ועד היום, האולפן הפך לבית חם עבור רשימה אינסופית של אמנים מהשורה הראשונה, ביניהם לד זפלין (שהקליטו ומיקססו בו יצירות ענק מתוך HOUSES OF THE HOLY ו-PHYSICAL GRAFFITI), דיוויד בואי (שהקליט שם יחד עם ג'ון לנון את הלהיט הנצחי FAME מתוך האלבום YOUNG AMERICANS), הרולינג סטונס, סטיבי וונדר (שבישל שם את יצירות המופת האלמותיות TALKING BOOK ו-INNERVISIONS), פטי סמית' עצמה (שהקליטה באותו מקום ממש את אלבום הבכורה המכונן HORSES), AC/DC, יו 2 ועוד. כולם באו כדי לספוג מהאווירה המיוחדת ולהטביע את חותמם במקום שבו הכל התחיל.

ודרך אגב, טעות נפוצה היא לחשוב שתקליטו השלישי והמופתי, ELECTRIC LADYLAND, נקרא על שם האולפן. למעשה, האלבום יצא לשוק בשנת 1968, שנתיים שלמות לפני שהגברת החשמלית פתחה את דלתותיה באופן רשמי. כך שהאולפן הוא זה שזכה לשאת את השם המחשמל, כמחווה ליצירה שהגדירה מחדש את גבולות הסאונד ולאיש שהעניק לעולם את הקסם הזה – ג'ימי הנדריקס, שממשיך לחיות בכל תו, פידבק ואקורד שבוקעים מקירות האולפן עד היום.

וודסטוק? הצחקתם אותנו. ב-26 באוגוסט בשנת 1970 נפתח פסטיבל האי ווייט (המהדורה השלישית והמיתולוגית ביותר שלו, שהתמקמה הפעם ליד חוות אפטון דאון). היה זה פסטיבל שביקש להביא לאנגליה את האווירה של פסטיבל וודסטוק, אך בפועל הפך למפלצת רוק פרועה וגדולה פי כמה, שסימנה את סופו האמיתי של עידן התמימות של הסיקסטיז.

אז עם כל הכבוד לבוץ של אפסטייט ניו יורק ולשלווה המהוללת של ילדי הפרחים, הבריטים לא התכוונו לשבת בשקט ולתת לאמריקאים את כל התהילה על הגדרת תרבות הרוק. 

שנה אחרי שוודסטוק באמריקה הגדיר מחדש את המושג "התקהלות המונית", הבריטים החליטו להראות לעולם איך עושים את זה נכון, או לפחות איך עושים את זה גדול יותר. הרבה יותר גדול. פסטיבל האי ווייט 1970 יצא לדרך, לא סתם עוד פסטיבל, אלא התשובה הבריטית, הגאה והענקית, לילדי הפרחים מהצד השני של האוקיינוס. עם הערכות שמדברות על למעלה מחצי מיליון איש שנוהרים לשם (חוקרי מוזיקה מדברים כיום על כ-600,000 עד 700,000 צופים שגדשו את המעבורות וסתמו את כל דרכי הגישה לאי הקטן והשקט), המטרה הייתה ברורה: ליצור אירוע כל כך משמעותי, שהאדמה תרעד עד ניו יורק. המארגנים, האחים רון וריי פולק, אפילו לא שיערו איזו סערה תרבותית הם עומדים לחולל.

היום הראשון נפתח באנרגיות מעורבות. מצד אחד, התרגשות אדירה של קהל עצום שרק רוצה לבלוע כל צליל ולצלול לתוך ים של גיטרות. מצד שני, חריקות הפקה צורמות. לוחות הזמנים, שהיו כנראה בגדר המלצה בלבד, החלו לגמגם מהרגע הראשון. הקהל שילם שלושה פאונד - מחיר של אלבום כפול וקצת במונחי ויניל של הימים ההם – ולחשוב שזה כל מה שעלה כרטיס לחמישה ימים של גן עדן מוזיקלי גורם לי לקנאה פראית! וזה עבור חמישה ימים של שכרון חושים מוזיקלי. אבל ביום הראשון? הקהל הזה התחיל לאבד סבלנות. המתח הורגש היטב, במיוחד מאחורי הקלעים, בזמן שעל הגבעה המשקיפה על המתחם, שזכתה לכינוי DESOLATION HILL, התבצרו אלפי אנרכיסטים וצעירים חסרי פרוטה שדרשו להפוך את האירוע לפסטיבל חופשי וחינמי.

מי שקיבלה את הזכות המפוקפקת לחנוך את הבמה העצומה אל מול ים האדם הזה הייתה להקה עם שם מבטיח, JUDAS JUMP. הרכב זה, ששווק אז כמהלך נועז של סופרגרופ בריטי (שכלל פליטים מוכשרים מלהקות כמו THE HERD ו-AMEN CORNER, ביניהם הקלידן אנדי בואןן והמתופף הנרי ספינטי), בדיוק הוציא לשוק את תקליט הבכורה שלו, SCORCH. אך חברי הלהקה, במקום להרגיש כמו אלי רוק, הרגישו בעיקר את הברכיים רועדות – ותאמינו לי, כשאתם צריכים לפתוח אירוע מול מאות אלפי אנשים צמאים לדם ולצלילים ביום רביעי חם, כל הביטחון העצמי מתאדה ברגע. והשעות התארכו, ההמתנה הפכה למתישה, והחשש מההמון העצבני היה מוחשי. כל החשק והאנרגיה שאיתם הגיעו האמנים הפותחים, כמעט והתפוגגו מאחורי הבמה. ובכל זאת, הם עלו. שני השירים הראשונים, RUN FOR YOUR LIFE ו-ROCKING CHAIR, הצליחו לפלח את האוויר הדחוס. הקהל, כמו חיה רדומה, התעורר והגיב בחיוב. המשימה הושלמה. הקרח נשבר.

הבאה בתור להרגיע את הרוחות הייתה זמרת הפולק, רוזאלי סורלס. עיתונאי אחד מיהר לתאר אותה בהתפעלות כ"נערת הרים שחורת עיניים עם פנים של שדון וקול שהוא שילוב בלתי אפשרי בין בילי הולידיי לאדית פיאף". היא אכן הצליחה לענג את הקהל בקולה המיוחד, וכמעט גנב לה את ההצגה הגיטריסט שליווה אותה, בחור צעיר בשם דייב ברומברג. שמו בכלל לא הופיע במודעות הרשמיות של הפסטיבל, מה שהפך את הופעתו להפתעה מרעננת. הוא עלה לבמה, כאילו במקרה, וסיפק ביצוע סוחף לשיר MR BOJANGLES שגרם לאלפים להנהן בהערכה ולשיר ביחד. פריטת הגיטרה האקוסטית הווירטואוזית שלו הייתה פשוט בית ספר לנגינה מלאת נשמה. לפעמים, ההופעות הלא מתוכננות הן ממתק מענג.

אחריהם, המשיך המצעד האקלקטי של היום הראשון. מקליפורניה הרחוקה הגיעה קת'י סמית', חמושה בגיטרה אקוסטית ובשירים נוגעים מאלבום הבכורה שלה SOME SOME DAYS AND SOME ROADS שהביאו רוח חמימה מהחוף המערבי, ואחריה הרעידה את הבמה להקת HOWL הסקוטית, שהביאה איתה רוק מחוספס ונטול פשרות עם ריפים כבדים שהעיפו את הפולק הצדה והזכירו לכולם לשם מה התכנסנו.

את המשימה של נעילת היום הראשון, קיבלו על עצמם חברי להקת MIGHTY BABY. סיפור הרקע שלהם יכול לפרנס פרק שלם בתולדות הרוק הבריטי. רוב חברי ההרכב הגיעו מלהקת הסיקסטיז THE ACTION, שזכתה להערכה רבה בסצנת ה-MODS של לונדון. אבל בגלגול החדש שלהם כ-MIGHTY BABY, הם נטשו את הסגנון הקודם לטובת מסעות פסיכדליים ארוכים ומלאי אווירה – טרנספורמציה מוזיקלית מרהיבה ומלאת תעוזה שמתועדת היטב בהקלטות התקופה. ושמונה חודשים בלבד אחרי צאת תקליט הבכורה שלהם, האלבום הנהדר שנקרא בפשטות MIGHTY BABY, הם עלו לבמה של האי ווייט והוכיחו שהם כוח שצריך להתחשב בו. המוזיקה המהפנטת שלהם, עם הג'אמים הארוכים והסוחפים, הייתה בדיוק מה שהקהל היה צריך כדי לחתום את הלילה. ההתלהבות הייתה כה גדולה, שהקהל סירב לתת להם לרדת מהבמה ודרש שני הדרנים. MIGHTY BABY סיפקו את הסחורה, והשאירו את כולם עם טעם של עוד ורק המחשבה על הגיטרה של מרטין סטון שמרחפת מעל לים האוהלים בחצות הלילה גורמת לי חשק להיות שם.

הסתיים לו היום הראשון. יום של ציפייה, עצבנות, הפתעות קטנות וסיום מוזיקלי אופטימי. הדרך עוד ארוכה, והשמות הגדולים באמת – ג'ימי הנדריקס (באחת מהופעותיו הגדולות והאחרונות לפני מותו הטרגי), הדלתות באחת ההופעות האחרונות שלה בהובלת ג'ים מוריסון המסתורי והאפל, המי שעמדו לשרוף את הבמה עם יצירת המופת TOMMY, וגם ענקים כמו לאונרד כהן, ג'וני מיטשל, מיילס דייוויס וג'ת'רו טול וסופרגרופ חדשה בשם ELP – עדיין ממתינים לתורם. דיווחים מלאים על כל מה שהתרחש בימים הבאים, יגיעו בהמשך. הישארו על התדר שלי פה, כי סיר הלחץ של האי ווייט רק מתחיל לרתוח!

היום בו לד זפלין נזקקו לבסיסטית מהקהל. ב-26 באוגוסט בשנת 1970 הופיעה להקת לד זפלין בקליבלנד. מה בדיוק קרה שם?

זה היה אמור להיות עוד ערב של רוק מחשמל עם לד זפלין הענקית הבריטית שכבר החלה להשליט את סגנונה על העולם והגיעה לטולסה, אוקלהומה, למה שהייתה אמורה להיות הופעה סטנדרטית במסע כיבוש אמריקה השישי שלהם, מסע שלקח את ההיסטריה סביבם לגבהים חדשים. אבל מאחורי הקלעים, דרמה אנושית עמדה לשנות את כל התוכניות ולהפוך את הלילה הזה לאחד הרגעים המוזרים והבלתי נשכחים בתולדות הלהקה – אירוע שהייתי נותן הרבה כדי להיות נוכח בו!

זמן קצר לפני העלייה לבמה, התקבלה שיחת טלפון גורלית מאנגליה. אז ג'ון פול ג'ונס, הבסיסט והמוח המוזיקלי השקט של ההרכב, קיבל את הבשורה המרה על מות אביו (הפסנתרן והמעבד ג'ו בולדווין). המצב היה ברור: ג'ונס היה חייב לעזוב מיד ולטוס בחזרה הביתה כדי להיות עם משפחתו. בצעד נדיר של התחשבות, הלהקה והאמרגנים החליטו לא לבטל את המופע אלא להקדים אותו. שעת ההתחלה שונתה בפתאומיות לשעה 17:30, כדי לאפשר לג'ונס לנגן ולצאת בזמן לטיסה הטרנס-אטלנטית שלו. מעטים בקהל ידעו את הסיבה האמיתית לשינוי, אך המתח היה באוויר – תארו לעצמכם את ההלם של המעריצים שמגיעים כשהשמש עוד יוקדת בחוץ, רק כדי לגלות שאלופי הרוק הכבד כבר עומדים לחרוך את המגברים.

בעיתון המקומי שלמחרת, נכתב ביובש מסוים על ההופעה: "אם אנשים עזבו את הקונצרט של לד זפלין ביום רביעי עם פחות מאקסטזה מוזיקלית, הם כנראה באו להיראות ולא לשמוע". הכתב ציין שהאולם היה מלא רק למחצה (או ריק למחצה - תלוי מאיזה צד מסתכלים על זה), זאת בעקבות ההקדמה הפתאומית של השעה שתפסה אלפי רוכשי כרטיסים תקועים בפקקים של שעת העומס, עובדה משונה בהתחשב במעמדה של הלהקה. אך מי שכן הגיעו, זכו לחוויה של פעם בחיים. במשך קרוב לשעתיים, "זפלין הדליקו עם המנגינות שלהם", נכתב.

הערב הביא עמו על הבמה את הארסנל הכבד והמוכר משני התקליטים הראשונים של הלהקה , אלבומי המופת LED ZEPPELIN I ו-LED ZEPPELIN II, כשהחברים פותחים את העסק במלוא העוצמה עם IMMIGRANT SONG שרק נולד באותה תקופה ויפתח את התקליט השלישי של זפלין. הקהל קיבל את המנות המוכרות של ריפים קטלניים וקצב רועם, אבל משהו היה שונה הפעם. הכתב שם לב לפרט חשוב: "היכן שזפלין המוקדמים השתמשו ברעש, ג'ימי פייג' בחר הפעם להנמיך את הגיטרה שלו כפי שרק הוא יכול". זו הייתה הצצה לעתיד לבוא, מעבר מעוצמה ברוטלית לדינמיקה מורכבת ומהפנטת שמפרידה בין סתם רעש לגאונות מוזיקלית צרופה.

מעל כל זה ריחף קולו של הסולן, רוברט פלאנט, שתואר כמי ש"ילל והתרגש כשהמוזיקה התפוצצה מסביבו" והוכיח שוב מדוע מדובר כנראה בסולן הגדול ביותר בתולדות הרוק.

ואז הגיעה הפתעת הערב, רגע ששינה את כל המומנטום. במקום עוד פיצוץ של רוק כבד, הלהקה עשתה תפנית חדה. פלאנט, פייג' וג'ון פול ג'ונס התקדמו לקדמת הבמה מצוידים בכלים אקוסטיים. פייג' אחז בגיטרה אקוסטית, ג'ונס ניגן במנדולינה, ופלאנט אחז במיקרופון בעדינות. הקהל, שהיה רגיל לרעמים של הלהקה, נותר המום. הם היו עדים לבכורה העולמית, למעשה, של שירים מתוך התקליט השלישי של הלהקה – האלבום המופלא LED ZEPPELIN III – שעתיד היה לצאת רק כעבור חודשיים ולהציג צד פולקי ואינטימי שלא נשמע כמותו , עם שירים כמו THAT'S THE WAY ו-BRON-Y-AUR STOMP שפשוט המיסו את הקהל. ברגע מרגש במיוחד, הם הקדישו שיר אקוסטי לחבר שנהרג זמן קצר לפני כן בתאונת אופנוע, והוכיחו שכנות יכולה להיות חזקה לא פחות מדיסטורשן.

החלק הרשמי של המופע נחתם בשני המנונים. תחילה, ג'ון פול ג'ונס עבר לאורגן לביצוע שמיימי של השיר THANK YOU , שבו הוא לקח את כל האולם למסע קוסמי מרטיט, ואז הגיעה ההתפוצצות הסופית עם WHOLE LOTTA LOVE , המנון הרוק האולטימטיבי עם אותו ריף אלמותי שמרעיד את העצמות בכל שמיעה מחדש. הלהקה ירדה מהבמה, אך הקהל, שכבר עבר מסע רגשי מטלטל, פשוט לא היה מוכן לתת להם ללכת. הם צעקו ודרשו עוד.

זפלין חזרו להדרן ראשון. בזמן ששאר חברי הלהקה עזבו את הבמה לרגע קט, ג'ון בונהאם, המתופף האימתני והבלתי ניתן לעצירה (בונזו האגדי!), נותר לבדו והחל בסולו תופים מהפנט במסגרת הקטע MOBY DICK. הדיווח בעיתון תיאר זאת בפשטות גאונית: "בונהאם עשה כל מה שאפשר כדי לגרום לתופים שלו לדבר, ועוד כמה דברים שלא היו בספר התאוריה של תיפוף" – כולל כמובן נגינה בידיים חשופות עד זוב דם, כיאה למתופף הרוק כנראה הטוב ביותר בעולם.

אבל כשהאורות נדלקו שוב, ושאר הלהקה חזרה, משהו היה חסר. ג'ון פול ג'ונס כבר לא היה שם. הוא מילא את חובתו ורץ לשדה התעופה כדי לתפוס את טיסת הלילה ללונדון. רוברט פלאנט ניגש למיקרופון והודיע שזה הסוף, אין יותר מה לנגן בלי בסיסט. אבל הקהל, שהרגיש את האנרגיה המיוחדת של הערב, לא קיבל את התשובה. הם החלו לדחוק קדימה לכיוון הבמה, מתחננים לעוד שיר אחד בטירוף שרק הופעת רוק חיה מסוגלת לחולל.

ברגע של ספונטניות מוחלטת, האמרגן המקומי, רוג'ר אברמסון, הבחין בנערה צעירה בקהל שלבשה חולצת טי. הוא זיהה אותה כמוזיקאית מקומית וידע שהיא מנגנת בגיטרה בס בהרכב בלוז מקומי בשם THE BACK STREET BLUES BAND. בלי לחשוב פעמיים, הוא משך אותה מהקהל. הנערה, דבורה סמית', מצאה את עצמה לפתע על הבמה, גיבורה לא צפויה בסיפור שלא ייאמן. "התבקשתי לנגן עם לד זפלין באותו ערב על ידי רוג'ר אברמסון, אמרגן שראה אותי בקהל וידע על היכולת המוזיקלית שלי", סיפרה מאוחר יותר על הרגע המטורף שבו חלומו של כל מוזיקאי עלי אדמות נחת עליה משום מקום.

פייג', פלאנט ובונהאם, במקום לסיים את הערב, החליטו לזרום עם הטירוף. עם דבורה סמית' שאחזה בגיטרת הפנדר ג'אז בס של ג'ונס בעוד ג'ימי פייג' מראה לה בחיוך את האקורדים, הם פצחו בג'אם סוער, ככל הנראה על בסיס קלאסיקת רוק'נ'רול של צ'אק ברי והעניקו לקהל המצומצם אך בר המזל סיום שאף אחד לא היה יכול לדמיין. זה היה רגע טהור של דרמה, טרגדיה, הפתעה, ומעריצה בסיסטית אחת שקיבלה את ההזדמנות של חייה.

נההה... נה נה... נה נה נה נההה... נה נה נה נההה... היי ג'וד!

ב-26 באוגוסט בשנת 1968 יצא בארצות הברית (וארבעה ימים לאחר מכן בבריטניה) תקליטון מופתי ובלתי נשכח של הביטלס עם השירים HEY JUDE ו- REVOLUTION. רק שלושה חברים היו בלהקה כשיצא תקליטון זה, עובדה היסטורית מדהימה שמעטים שמים לב אליה בכל פעם שהם מניחים את הסינגל המחשמל הזה על הפטיפון.

לא, זה לא היה עוד תקליטון. זו הייתה יריית הפתיחה של עידן חדש. על התווית השחורה התנוסס לראשונה לוגו ירוק ובוהק של תפוח גראני סמית' שלם בצד א' ותפוח חצוי בצד ב', סמלה של חברת התקליטים החדשה שהקימו חברי הלהקה, APPLE CORPS. אך מאחורי ההשקה הנוצצת, הסתתרה דרמה גדולה. בעוד העולם כולו היה בטוח שהם ארבעה, הביטלס היו למעשה רק שלושה. רינגו סטאר בדיוק הודיע שהוא פורש מהלהקה, מותש מהאווירה המתוחה ומהתחושה שהוא לא מוערך מספיק, וברח עם משפחתו לסרדיניה על היאכטה של חברו השחקן פיטר סלרס (שם אגב, מתוך השראה ימית ושקט מהמריבות, כתב את השיר הנפלא OCTOPUS'S GARDEN). הוא יחזור, כמובן, לאחר שחבריו התחננו שישוב ומילאו את כל מערכת התופים שלו בפרחים לכבודו, אבל באותו רגע היסטורי, החיפושיות היו טריו.

השקת APPLE לא הייתה אירוע צנוע. הביטלס לא הסתפקו בשחרור פצצה אחת בדמות HEY JUDE, אלא החליטו להנחית על העולם רביעיית פתיחה מוחצת תחת הכותרת השאפתנית "הארבעה הראשונים שלנו" (OUR FIRST FOUR) – ואפילו ארזו אותם במארזים מהודרים שנשלחו אישית למלכה אליזבת, למלכה האם ולראש הממשלה הבריטי. איזו תעוזה בריטית מלאת סטייל! לצד הלהיט שלהם, יצאו באותו היום עוד שלושה תקליטונים של אמנים טריים שהלהקה החתימה: מארי הופקין הצעירה והמתוקה עם הלהיט הנוסטלגי THOSE WERE THE DAYS (שהפיק פול מקרטני בעצמו), ג'קי לומקס הרוקר עם השיר הסוחף SOUR MILK SEA (שיר שכתב והפיק ג'ורג' האריסון, ובו ניגנו גם רינגו ופול כמו גם אריק קלפטון בגיטרה המובילה), ואפילו תקליטון של תזמורת כלי הנשיפה המסורתית של בלאק דייק מילס, עם קטע אינסטרומנטלי ומשונה בשם THINGUMYBOB, שעל הקרדיט שלו היו חתומים לנון ומקרטני (וששימש כנעימת פתיחה לסדרה קומית בריטית). אך כל העיניים, ובעיקר כל האוזניים שלי ושל מיליוני מעריצים ברחבי הגלובוס, היו נשואות אל התקליטון של הלהקה עצמה - היי ג'וד!

ברור שהשיר הזה היה חריג בכל קנה מידה. באורך של שבע דקות ואחת עשרה שניות, הוא היה ההמנון האולטימטיבי, יצירה אלמותית שכל צליל בה מעביר בי צמרמורת גם אחרי אלפי האזנות. בלדה מרגשת שמתחילה בפסנתר עדין ומתפתחת לקודה סוחפת עם תזמורת שלמה בת 36 נגנים ומקהלה ששאגה "נה, נה, נה" במשך ארבע דקות אינסופיות. המפיק ג'ורג' מרטין חשש ואמר: "שום תחנת רדיו לא תסכים לשדר שיר של שבע דקות!", אבל ג'ון לנון ענה לו מיד בביטחון העצמי הטיפוסי והמדויק שלו: "הם ישדרו אם אלה אנחנו!".

השיר שבר שיא והפך לשיר הארוך ביותר שהגיע אי פעם למקום הראשון במצעד הבריטי וגם במצעד האמריקאי, שם כיכב בפסגת מצעד הבילבורד במשך תשעה שבועות רצופים. בכך הוא עקף את MACARTHUR PARK של השחקן ריצ'רד האריס, יצירה ארוכה ומורכבת עוד יותר, שהגיעה למקום הרביעי בלבד חודשיים קודם לכן. אז השיר הוקלט באולפני TRIDENT בלונדון רק משום שהיה להם מכשיר הקלטה מתקדם בעל 8 ערוצים, שטרם הותקן אז באולפני EMI. ושם פרץ גם ריב בין פול וג'ורג', שניסה לנגן תפקידי גיטרה בין משפטי השירה של יוצר השיר. פול לא היה נחמד והורה לחברו להפסיק לנגן לגמרי. ג'ורג' הנזוף עבר לשבת בחדר הבקרה של האולפן.

אך הסיפור מאחורי המילים נוגע ללב אף יותר מהמנגינה. באותם ימים, חייו של ג'ון לנון עברו טלטלה עזה. הוא היה בעיצומו של הליך גירושין מכוער מאשתו הראשונה, סינת'יה, לטובת האמנית היפנית יוקו אונו. מי שחש יותר מכל את השבר היה בנם הצעיר, ג'וליאן, שהיה אז רק ילד רגיש בן חמש שחווה את התפרקות ביתו. סינת'יה לנון סיפרה לימים: "האיש היחיד מהביטלס שבא לבקר אותי באותם ימי טלטלה היה פול. הוא הגיע ביום אחד שטוף שמש כשבידו ורד אדום ובפיו מילות התנצלות על התנהגותו הלא מובנת של חברו. לאחר מכן סיפר לי שבדרך אליי הוא כתב שיר על ג'וליאן".

במקור, השיר נקרא HEY JULES, כינוי החיבה של הילד. פול מקרטני שינה את השם ל-JUDE, בהשראת דמות בשם ג'וד מהמחזמר המצליח OKLAHOMA, פשוט כי זה נשמע לו טוב יותר וקליט יותר לשירה. ג'ון, באופן אירוני, בכלל לא הבין שהשיר נכתב עבור בנו. הוא היה משוכנע שזהו מסר סודי מחברו הטוב, פול. כששמע את השורה "זכור לתת לה להיכנס ללבך", הוא ראה בכך אישור וברכה לקשר החדש והשנוי במחלוקת שלו עם יוקו. לנון כל כך נקשר למילים, שכאשר פול רצה למחוק את השורה שנשמעה לו מגושמת, "התנועה שאתה צריך היא על הכתפיים שלך", ג'ון צעק עליו: "בשום אופן לא, זו השורה הכי גאונית בשיר!". נו, לנון לא היה בסיקסטיז אב השנה, אבל איזה מזל שפול היה שם עם הלב הענק שלו כדי להפוך כאב משפחתי לשיר הנחמה היפה ביותר שנכתב אי פעם, נכון?

בצד השני של התקליטון חיכה ההפך הגמור. REVOLUTION היה שיר רוק גולמי, רועש ומלא דיסטורשן, שהציג את ג'ון לנון במלוא הזעם והבלבול שלו. וזה בדיוק הקסם המופלא של הביטלס: בצד אחד להעניק לנו בלדת פסנתר שמימית, ובצד השני להרעיד את הקירות עם רוק בועט ומחוספס שמקפיץ את האדרנלין לתקרה! ובעוד העולם קרא למרד, לנון הצהיר שהוא דווקא לא רוצה להשתתף בחגיגה. בסמוך ליציאת התקליטון, פרצו מהומות אלימות בוועידה הדמוקרטית בשיקגו, כשאלפי צעירים שהתנגדו למלחמת וייטנאם התעמתו עם כוחות משטרה. על רקע זה, השורה של לנון "אבל כשאתם מדברים איתי על הרס, אתם לא יודעים שאני לא מעוניין בזה?" נשמעה לרבים כמו התחמקות פחדנית.

העניין הסתבך עוד יותר כשהלהקה שחררה מאוחר יותר את אלבומה הכפול הנודע THE BEATLES, המוכר לכולנו בשם "האלבום הלבן", ובו גרסה שונה, איטית ובלוזית יותר של השיר, שנקראה REVOLUTION 1. בגרסה ההיא, שאותה הקליט ג'ון כשהוא שוכב על גבו על רצפת האולפן כדי להישמע רגוע ועייף, הוא שר את השורה עם תוספת קטנה אך משמעותית: "כשאתם מדברים איתי על הרס, אתם לא יודעים שאני לא מעוניין בזה? או בעצם, אני מעוניין בזה". רבים חשבו שלנון שינה את דעתו והפך לתומך נלהב במהפכה. אך האמת, כפי שגילתה בדיקה של תאריכי ההקלטות, הייתה הפוכה. הגרסה האיטית והמתלבטת הוקלטה למעשה לפני הגרסה המהירה והחד משמעית שיצאה בתקליטון.

ג'ון הסביר זאת כך: "היו שתי גרסאות לשיר, אבל המחתרת החליטה להיטפל דווקא לגרסה המאוחרת, שבה אני מבקש להיות מחוץ לסיפור. אמרתי את זה כי לא רציתי למות במהפכה. הביטלס יכלו להרשות לעצמם להוציא כסינגל את הגרסה האיטית יותר, אבל האחרים היו מבואסים מיוקו ומזה שהפכתי שוב ליצירתי ודומיננטי. התעוררתי אחרי שנים בהן שכבתי דומם. זה טלטל את דוכן התפוחים".

האווירה המתוחה לא נשארה רק בין חברי הלהקה. היא גלשה גם לחדר הבקרה. טכנאי ההקלטה ג'ף אמריק, שהיה אחראי לכמה מהצלילים המוכרים ביותר של הלהקה באלבומי המופת REVOLVER ו-SGT. PEPPER'S LONELY HEARTS CLUB BAND, מצא את עצמו על הכוונת של לנון הזועם. "כשהקלטנו את הגרסה המהירה של השיר REVOLUTION נכנס ג'ון ותבע ממני הסבר על למה עוד לא הגעתי לצליל הגיטרה המחוספס שהוא מחפש. הוא איבד את הסבלנות ונהם 'אתה יודע ששלושה חודשים בצבא היו עושים אותך טוב יותר?' זו הייתה הערה מרושעת מאוד". אמריק, שהיה מותש מהעבודה האינטנסיבית והאווירה הרעילה, שקל את צעדיו ובסופו של דבר התפטר (אך למזלנו הגדול הוא שב לאולפן שנה לאחר מכן כדי להקליט את ABBEY ROAD).

הצליל ה"מחוספס" שלנון כל כך רצה הושג בדרך לא שגרתית. המפיק ג'ורג' מרטין סיפר: "ג'ון רצה צליל מחוספס ביותר לשיר הזה והוא לא הצליח לייצר אותו במגבר הגיטרה שלו. לכן יצרנו את הדיסטורשן באופן אולפני, על ידי חיבור ישיר של הגיטרה לקונסולת ההקלטה" – טכניקה חלוצית שבה חיברו את הגיטרות ישירות לקדם-המגברים של שולחן המיקס והעמיסו עליהם עד שהצליל נחתך ונמרח בעיוות צורם ומשגע שפותח את השיר בצרחה מהפנטת. אנשי חברת התקליטים CAPITOL באמריקה נכנסו לפאניקה. "אתם באמת מתכוונים לפרסם שיר חורקני כזה?" הם צעקו. "זה צליל חורק שאי אפשר להעלימו באף מערכת סטריאו!". מרטין, בחוש ההומור היבש שלו, הציע פתרון יצירתי: להוסיף לתקליטון מדבקה שתסביר לקהל שהרעש הצורמני נוצר בכוונה. אפילו ג'ורג' האריסון לא התלהב: "השיר הזה הוא מהטובים של ג'ון, אבל אני לא אוהב את הצליל המעוות שהוא הוציא מהגיטרה שלו".

הביקורות, כמו הלהקה עצמה, היו חלוקות. דרק ג'ונסון, מבקר המוזיקה של ה-NME, כתב: "אני מעדיף את HEY JUDE בלי התזמורת והאורך המוגזם שלו. אל תבינו לא נכון, זה שיר יפהפה והביטלס נמצאים כמה רחובות קדימה ממתחריהם". אך היו גם קולות אחרים. קורא בשם ג'פרי הנדרסון שלח מכתב זועם למערכת אותו עיתון: "אני רוצה להביע את סלידתי הרבה מהסינגל החדש, שצריך לזכות בתואר הסינגל הגרוע לשנה זו. בשיר הארוך הזה, ששלוש דקות ממנו הן רק 'נה נה נה', ברור שהביטלס החליטו למתוח את הגבול. זה אופייני לביטלס שיכולים להקליט כל זבל בידיעה שיימכר היטב בזכות השם שלהם על העטיפה". מעניין איפה מר הנדרסון הממורמר היום, ואיפה יצירת המופת הזו שנמצאת עמוק בלב של כולנו...

זבל או לא, התקליטון הזה הפך לתופעה עולמית בקנה מידה היסטורי. הוא מכר מיליוני עותקים, שהה שבועות ארוכים בפסגת המצעדים וסימל רגע בזמן: רגע של יופי צרוף וכעס מתפרץ, של נחמה אישית ומחאה פוליטית, של להקה שעמדה על סף התפרקות אך הצליחה, פעם נוספת, ליצור יצירת מופת נצחית שהיה אפשר לשיר אותה בהתלהבות בכל מקום בעולם וללא צורך לדייק במילים. רק נה נה נה... ולצרוח בכל הכוח יחד עם החבר'ה עד שכבר אין אוויר בריאות. שימו לב כמה שזה גאוני - לא צריך להיות בקיאים במוסיקה או אפילו בשפה האנגלית כדי לשיר, ברחבי העולם - נההה... נה נה... נה נה נה נההה... נה נה נה נההה... היי ג'וד! שוב ושוב ושוב... ממש כמו מנטרה. זה גאוני! והכל על פיסת ויניל אחת קטנה עם תפוח ירוק במרכזה. איזו להקה, איזה תקליטון, ואיזה אושר צרוף שהמוזיקה הזו קיימת בעולם!

אלביס, יא חשדן! ב-26 באוגוסט בשנת 1969 יצא תקליטון חדש וחשוב לאלביס פרסלי, עם השיר SUSPICIOUS MINDS (כשבצד השני שלו התחבא עוד יהלום סול-רוק נפלא: YOU'LL THINK OF ME). וזה לא היה סתם עוד תקליטון לאוסף, אלא יריית פתיחה של תחייה מוזיקלית מזהירה – כזו שגרמה לכל מי שהעזו לזלזל במלך להוריד את הראש בבושה.

זה מתחיל כמו לחישה רעילה, תחושה עכורה שמזדחלת לתוך מערכת יחסים שאמורה להיות חוף מבטחים. האמון, אותו מרכיב שברירי שמדביק שני אנשים יחד, מתאדה כלא היה, ובמקומו צומח חשד קטלני שמרעיל כל רגע. בפינה אחת ניצב גבר, מושא להאשמות בבגידה, ובפינה השנייה בת זוגו, שעיניה הפכו לחלונות אטומים ששום הבטחה או הכחשה לא יכולים לחדור דרכם. הוא שר מנקודת מבטו, זועק את חפותו, אך כל מילה שלו נתקלת בחומת אי-אמון בצורה. הוא מותש מהמלחמה, הופך את היוצרות ומטיח בה שהחשדנות שלה היא זו שהורסת הכול, שהיא זו שרוצחת את אהבתם. הוא מתחנן בפניה, בואי נתחיל מחדש, בואי ננסה לבנות יחד את החלומות המשותפים שלנו לפני שיהיה מאוחר מדי. האם הוא באמת חף מפשע או שמא אלו דמעות תנין? השיר של אלביס פרסלי משאיר אותנו עם התהייה הזאת, תלויים בין אמת לשקר.

הסיפור המרתק של השיר SUSPICIOUS MINDS מתחיל בכלל לא עם המלך, אלא עם זמר ויוצר בממפיס בשם מארק ג'יימס (שנולד בכלל כפרנסיס זמבון). בשנת 1968, ג'יימס נכנס לאולפן והקליט את הגרסה המקורית שלו לשיר שכתב בהשראת תסבוכת רומנטית אמיתית ומעיקה בין אשתו לאהובת נעוריו מהעבר! אך למרבה הצער שלו, הגרסה שלו נכשלה מסחרית ונעלמה כמעט לחלוטין. אבל לגורל היו תוכניות אחרות. באותה תקופה, מלך הרוק'נ'רול היה זקוק נואשות לניצוץ שיצית מחדש את הקריירה הדועכת שלו. לאחר שנים של סרטי קולנוע בינוניים ומוזיקה שלא הצליחה לרגש, רבים כבר החלו להספיד אותו.

אמנם בסוף 1968 הוא הוכיח בספיישל הטלוויזיה המופתי של NBC (הידוע כספיישל הקאמבק ELVIS) שהוא עדיין חיית במה בלתי מנוצחת בחליפת עור שחורה, אבל בעולם התקליטים והרדיו הוא היה חייב לחזור להפציץ בגדול. ואז, הוא החליט לעשות מעשה: לחזור הביתה. לראשונה מאז 1955 (אז הקליט באולפני SUN האגדיים), אלביס חזר להקליט בעיר נעוריו ממפיס, באולפני AMERICAN SOUND STUDIO של המפיק האגדי, צ'יפס מומן. באולפן הזה חיכתה לו נבחרת נגנים פנומנלית שכונתה THE MEMPHIS BOYS – חטיבת קצב מבריקה שכללה את רג'י יאנג בגיטרה, בובי אמונס באורגן, בובי ווד בפסנתר, מייק ליץ' בבס וג'ין כריסמן בתופים. החבורה הזו ידעה לחלץ מאלביס את כל הגרוב, הבלוז והנשמה שהיו חבויים בו שנים.

השיר הוקלט לפנות בוקר, סביב 4:00 בבוקר של ה-23 בינואר, ונדרשו שמונה טייקים בלבד כדי להגיע למאסטר המושלם. מארק ג'יימס היה שם במקרה. דונה ג'ין גודשו (אז עדיין דונה ג'ין תאצ'ר), אחת מזמרות הליווי ששרו גם בגרסה המקורית של ג'יימס סיפרה על הרגע הגורלי: "מארק השמיע את התקליטון שהקלטנו. אלביס שמע את זה, נכנס לחדר ואמר בפשטות, 'אני רוצה את השיר הזה, ואני רוצה את הבנות האלה שישירו בו איתי'". הבנות האלה היו דונה ג'ין, ג'יני גרין והאחיות מרי וג'ינג'ר הולידיי. אותה חבורת זמרות ליווי מוכשרת שרה גם בלהיט הנוסף של אלביס מאותה שנה, IN THE GHETTO וכמובן באלבום המופת FROM ELVIS IN MEMPHIS. לימים, דונה ג'ין ובעלה הקלידן, קית' גודשו, יצטרפו לגרייטפול דד.

אבל הדרך להקלטה של אלביס לא הייתה חלקה. הקולונל טום פרקר, המנהל הקשוח וצמא הכסף של אלביס, דרש ממארק ג'יימס לוותר על חלק נכבד מתמלוגי כתיבת השיר לטובת חברת ההוצאה לאור של אלביס. זו הייתה דרישה מקובלת באותם ימים, ורוב כותבי השירים נכנעו בלית ברירה. עסקה עם אלביס, גם אם מקוצצת, הייתה שווה יותר מכלום. אך מארק ג'יימס, באומץ לב נדיר וביחד עם צ'יפס מומן שהגן על היצירה בגופו ואפילו איים לסלק את אנשי הקולונל מהאולפן, סירב בתוקף. הוא לא היה מוכן לוותר על הקרדיט והתגמול שהגיעו לו. פרקר איים לבטל את כל ההקלטה, אבל אז קרה משהו יוצא דופן: אלביס, שהתאהב בשיר בצורה אובססיבית, התעקש. הוא רצה להקליט את השיר הזה, עם או בלי העסקה של הקולונל, והוא ניצח. זו הייתה אחת הפעמים הבודדות שבהן אלביס הראה לפרקר מי באמת הבוס של האמנות שלו – ואיזה מזל עצום לכולנו שהוא עמד על שלו!

השיר הוקלט והפך לקאמבק המושלם. הוא היה שונה, דרמטי, עם מקצב משתנה ועיבוד סוחף שכלל תזמור כלי מיתר וכלי נשיפה אדירים שהוסיפו נופך כמעט קולנועי. הוא החזיר את אלביס למקום הראשון במצעד האמריקאי בנובמבר 1969, לראשונה מאז הלהיט GOOD LUCK CHARM בשנת 1962. המלך חזר, ובגדול. בעקבות ההצלחה המסחררת, הוא יצא בשנת 1970 לסיבוב הופעות ארצי, הראשון שלו מזה תשע שנים, והפך לאטרקציה המרכזית והזוהרת ביותר במלון אינטרנשיונל בלאס וגאס, שם SUSPICIOUS MINDS הפך למופע קראטה דרמטי וסוער שבו אלביס נפל על הברכיים, התפתל, הזיע והרעיד את האולם עם אנרגיות של הר געש. ובאופן סמלי ומעט עצוב, SUSPICIOUS MINDS היה הלהיט האחרון בקריירה שלו שכבש את פסגת המצעד בארצות הברית עוד בחייו.

אחד המאפיינים הזכורים והייחודיים ביותר של השיר הוא הסיום שלו: רגע לפני שהשיר נגמר, המוזיקה דועכת לשקט כמעט מוחלט, רק כדי להתפרץ חזרה בעוצמה אדירה לסיום דרמטי. באופן מפתיע, האלמנט הזה כלל לא היה מתוכנן. לדברי חברו הטוב של אלביס, מרטי לאקר, מי ששכנע אותו להקליט בממפיס עם צ'יפס מומן, הסוף המפורסם הוא תוצאה של טעות טכנית. "כשצ'יפס סיים את המיקס המקורי, זה לא היה שם", סיפר לאקר. פלטון ג'רוויס, המפיק הוותיק של אלביס, הוסיף את אפקט ה-FADE OUT וה-FADE IN לאחר מכן באולפני נאשוויל, ככל הנראה כדי לשחזר את הדרך שבה אלביס נהג למתוח ולהקפיץ מחדש את השיר בהופעות החיות בווגאס, או סתם כדי להתל בשדרי הרדיו. לאקר עצמו חשב שזה רעיון גרוע לתקליטון, אם כי הודה שזה יכול לעבוד נהדר על הבמה. ובכן, ההיסטוריה והקהל הוכיחו אחרת. מה שהתחיל כטעות הפך לחותמת איקונית, רגע של גאונות מקרית שחתם את אחד משירי הקאמבק הגדולים והחשובים והחשודים ביותר בתולדות המוזיקה.

קבלו את "החתיכה החסרה" - אם כי נדמה שעדיין משהו חסר. ב-26 באוגוסט 1977 יצא התקליט THE MISSING PIECE, של להקת הרוק המתקדם, ג'נטל ג'איינט. התקליט הזה הפתיע את קהל המעריצים המושבע של הלהקה – ולאו דווקא לטובה.

גילוי נאות קטן: מבחינתי ג'נטל ג'יאנט הם אלופי עולם בלתי מעורערים, חבורת גאונים שידעה לשלב פוליפוניה של ימי הביניים, פוגות בארוקיות ורוק מתקדם במקצבים שוברי-שיניים. אלבומי מופת כמו OCTOPUS, IN A GLASS HOUSE, THE POWER AND THE GLORY או THREE FRIENDS או ACQUIRING THE TASTE הם פסגות מוזיקליות נדירות עבורי. אבל כאן? הו, כאן הסיפור מקבל תפנית חדה. האלבום התשיעי שלהם תפס אותם (ואותי) ברגע של בלבול זהות קשה, והניסיון הזה "להתחנף לרדיו" נשמע קצת כמו פרופסור לפיזיקה גרעינית שמנסה להנחות שעשועון טלוויזיה מטופש.

אז התקליט הזה פותח תקופת מעבר עבור הלהקה – תקופה שלרוע המזל, היא לא הצליחה לשרוד. זהו גם הרגע המדויק שבו מעריצי GG המושבעים מתחילים בדרך כלל לכסח ללהקה את הצורה, ומסיבה די ברורה. ג'נטל ג'יאנט היו אחת מלהקות הפרוג שהעדיפו לנסות ו"למיינסטרם" את הסאונד המזוהה איתן לאור מה שכונה "מהפכת הפאנק", במקום פשוט להתפרק או להמשיך באומץ ללא שום התחשבות באובדן מוחלט של הצלחה מסחרית. לכן, אותם מעריצים שמקבלים בברכה כל מוזיקה כל עוד היא מפותלת, אך מתכווצים מעצם אזכור המילה "פופ", מוצאים את האלבום הזה – ובמיוחד את זה שבא אחריו – כמעוררי גועל. דיברתי עם כמה מעריצים כאלו. אבל אנחנו, אוהבי המוזיקה האוניברסליים, ננסה גישה אחרת, נכון? בואו פשוט ננסה לחשוב על האלבום הזה כאלבום של להקת פופ עם נטיות פרוג קלות, ולא כאלבום של להקת פרוג לשעבר עם נטיות למיינסטרים, ו...

...טוב, תקשיבו. כנראה שזה לא עובד. כי אחרי כל ההתאמות והנמכת כל הציפיות, קשה לי לאהוב את כל האלבום הזה כל עוד אני חושב שזה של אחת מלהקות הפרוג האהובות עליי. אין ספק שיש כאן כמה קטעים טובים. בניגוד לדעתם של מעריצי פרוג מושבעים, זו טעות לחשוב שכתיבת שיר "פופ" טוב קלה יותר מכתיבת יצירת "פרוג" טובה. במובן מסוים, היא אפילו קשה בהרבה. כשעוסקים בחומרים ה"רציניים", אפשר להסתדר על בסיס אווירה ו/או מורכבות מפותלת בלבד, אבל כשמנסים לייצר "פופ" פשוט וטהור, חייבים לספק מלודיות קליטות, וזו כבר משימה שראויה לפול מקרטני, ג'ף לין, פרדי מרקיורי, אלטון ג'ון ואחרים כמותם.

במילים אחרות, קשה להפוך ללהקת פופ טובה יש מאין. ג'נסיס הצליחו עם זה. יס - הם היו צריכים את טרבור רבין שיציל אותם. אי.אל.פי? הם נפלו במשימה הזו. והניסיון הראשון של ג'נטל ג'יאנט הוא בהחלט צעד מוטעה אך מובן במובן הזה. כשהחברים זורקים לפח את המקצבים המורכבים, הלהקה שלהם מתמודדת באומץ עם מקצבי ריקוד מודרניים לצד בלדות גנריות – וצריך לתת להם את הקרדיט, הם לא נשמעים כאילו הם מנגנים את כל הדברים האלה בפעם הראשונה בחייהם. אבל ככל הנראה הם החליטו שלהיצמד לנוסחאות מסורתיות זה מספיק – האם הם באמת חשבו שהמלודיות הקליטות יגיעו מעצמן יחד עם כל השאר? ובכן, הן לא. אבל אל תטעו לחשוב שמדובר בתקליט שהוא אסון מוחלט. הוא לא, רק אם משווים אותו ליצירות עבר של הלהקה. אם לוקחים אותו כתקליט של להקה בשם ג'נטל ג'יאנט שזה התקליט הראשון שהיא הקליטה - זה יכול לעשות ריסטארט במוח להקשבה מרעננת. ושימו לב, יש רגעים יפים פה. כמו, למשל, MEMORIES OF OLD DAYS.

אף על פי שלהקת ג'נטל ג'יאנט צברה מעריצים משני צדי האוקיינוס האטלנטי, היא לא זכתה לקפיצת המדרגה המסחרית שהייתה אז מנת חלקן של להקות כמו יס, פינק פלויד, ג'נסיס וג'ת'רו טול. בזמן שפינק פלויד מילאו אצטדיונים עם חזירים מעופפים וג'נסיס המציאה את עצמה מחדש - ללא פיטר גבריאל ועם הצלחה גדולה, הענקים העדינים שלנו נאלצו להזיע במועדונים דחוסים מול כמה מאות משוגעים לדבר שסופרים פעמות קצב באצבעות.

שנת 1977 הייתה גם שנת פיצוץ הפאנק בלונדון – הפרוג הוכרז פתאום כדינוזאור מנופח, וחברות התקליטים דרשו שירים קצרים, פשוטים ושמחים, שלוש מילים שמעולם לא הופיעו במילון של חברי הלהקה. כשהגיע הזמן ליצור את THE MISSING PIECE, חברי הלהקה רדפו אחר ההצלחה, מתוך הבנה שעידן הפינוק המוזיקלי הסתיים. ההקלטות נערכו באולפני RELIGHT STUDIOS בעיירה הכפרית והמבודדת הילברנבייק (HILVARENBEEK) שם הקליטה להקת ג'נסיס זמן קצר קודם לכן את התקליט WIND AND WUTHERING. וחוויית ההקלטה התגלתה כשונה מאוד עבור חברי הלהקה, וזו גם הייתה הפעם היחידה שבה הם השתמשו בזמרות רקע (ברצועת הרוק-פאנק MOUNTAIN TIME). אפילו עטיפת האלבום – איור של פאזל ירוק שחסרה בו חתיכה אחת – שידרה סוג של נבואה שמגשימה את עצמה: משהו מרכזי ברוח ההרפתקנית של הלהקה אכן הלך כאן לאיבוד.

דרק שולמן: "בתקליט הזה לא היו שירים יוצאי דופן. כתבתי את I'M TURNING AROUND כי חברת התקליטים לחצה עלינו שניצור להיט. הורגש ייאוש, והשירים היו קצת יותר... מבוימים. ראינו להקות כמו ג'נסיס, יס ואפילו קנזאס מוציאות סינגלים שהצליחו ברדיו. ראינו איך להקות חימום שלנו עוקפות אותנו בהצלחה. רציתי גם את הנתח שלי, אבל שינוי הגישה פשוט לא עבד בשבילנו. אני זוכר שהקלטנו את התקליט הזה בהולנד, ושנאתי את זה. האולפן היה באמצע שום מקום, והייתי מחוץ לאזור הנוחות שלי, מנותק כל כך מהציוויליזציה – זה כנראה משהו שמעולם לא סיפרתי לאיש. שום דבר שם לא עורר את הדמיון שלי, שום דבר מחוץ לאולפן. זה הרגיש כמו כלא". ואי אפשר שלא להבין את התיסכול שלו.

למרות השינוי החד בגישה, האלבום המוגמר לא עמד בציפיות, ותקוות הלהקה לפריצת דרך מסחרית התבדו. על אף שהיה היצירה הידידותית ביותר לרדיו שהלהקה הפיקה עד אז, הסינגל המוביל, I'M TURNING AROUND, לא הצליח לעורר עניין רב. "אני לא חושב שיצרנו משהו חזק מספיק כדי שהוא יתרומם", אמר המתופף ג'ון וית'רס (ג'ון "פאגוואש" וות'רס). "אף אחד מהשירים לא היה... 'בום!'...". השיר הפותח, TWO WEEKS IN SPAIN, אמנם היה קצבי ומזמין, אך המעריצים שציפו למורכבות קולית וקונטרפונקט בסגנון KNOTS קיבלו במקומם פופ-רוק ישיר על חופשה בקוסטה בראווה.

הבסיסט, ריי שולמן: "ובכן, למרבה הצער, ככל שהלהקה מתקדמת ומצליחה, נוצר לחץ מחברות התקליטים ומהמנהלים להיות מסחריים יותר. הלחץ תמיד היה לרכך את הסגנון ולהיות פחות ניסיוניים, כך שבהחלט היו פשרות. כשהם ראו שלהקות כמו ג'נסיס וגם יס הפכו להצלחה מסחרית אדירה, הופעל עלינו לחץ כבד לעשות את אותו הדבר. אני לא חושב שזה אי פעם התאים למוזיקה שלנו. ככל שהלהקה 'התרככה', כך איבדנו יותר מהייחוד שלה. זה היה עניין של הישרדות: 'האם נוציא עוד תקליט? האם נצליח לקיים את הלהקה עוד שישה חודשים?'...".

דרק שולמן: "חברות התקליטים לא הכריחו אותנו לעשות את זה, אבל ראינו שלהיטי הרדיו של ג'נסיס הפכו אותה מלהקת מועדונים ללהקת אצטדיונים. בכל ההגינות, חשבנו, 'למה לא גם אנחנו?'. ניסינו, אבל המעריצים הוותיקים לא אהבו את הכיוון, ובמקביל, השירים לא הצליחו לפרוץ בעולם הפופ. היינו בין הפטיש לסדן. עם זאת, אלו היו דברים שלא עשינו בכפייה; רצינו להתנסות בתחום הזה. מישהו היה צריך להכות לנו על הראש ולהגיד, 'אל תנסו את זה, אתם לא מסוגלים'. אני לא מתחרט על שום דבר – חוץ מהקלטת השיר BETCHA THOUGHT WE COULDN'T DO IT, שהיה קריצה לכיוון הפאנק,וכמובן שלא יכולנו לעשות פאנק. זו האמת. לא היינו מסוגלים לעשות פאנק כמו ג'וני רוטן. ותודה לאל! אז זה בהחלט היה קצת יומרני מצידנו".

אז כשמוזיקאים עם שליטה וירטואוזית בעשרות כלים מנסים לשיר "בטח חשבתם שלא נוכל לעשות את זה" (BETCHA THOUGHT WE COULDN'T DO IT), התשובה האינסטינקטיבית של כל מעריץ ומעריצה הייתה: "צדקתם, אתם באמת לא יכולים!". זה נשמע מהוקצע ומדויק מדי מכדי להיות פאנק מחוספס. וכן, זה נשמע מאולץ. ג'נטל ג'יאנט של שנת 1971 לא חלמה לעשות דבר שכזה.

גארי גרין, הגיטריסט, נותר משוכנע שהשאיפות המסחריות והאמנותיות של הלהקה תמיד היו מנוגדות זו לזו: "בראיונות מוקדמים עם ריי, דרק ופיל (שולמן) שאלו אותם, 'מה אתם רוצים מעסקי מוזיקת הפופ?', וריי ענה, 'אני רוצה להיות עשיר!'. וזו פחות או יותר האמת. אין בזה שום דבר רע, אבל להציב מטרה כזו לעשיית מוזיקה זה לא הדבר הנכון ביותר. הלהקה דבקה בעקרונות המוזיקליים שלה די הרבה זמן. ניסינו שוב ושוב ושוב – דפקנו על הדלת הזאת במלוא הכוח, והיא פשוט לא נפתחה. האחים שולמן היו מאוכזבים מאוד מכך שלא הצלחנו להשיג את פריצת הדרך הגדולה, כפי שעשתה ג'ת'רו טול, אבל העובדה היא שפשוט לא יצרנו מוזיקה מהסוג הזה. זו ממש לא הייתה הלהקה שרצינו להיות. אני חושב שהלהקה שרצינו להיות לא ניסתה לרצות אחרים, אלא רק את עצמה".

ועם כל האכזבה מחוסר האחידות של האלבום, אי אפשר לבטל אותו לחלוטין. הוא פשוט חצוי לשניים: צד ראשון של פופ-רוק ופאנק מפוזר, וצד שני שבו עדיין נוצץ הניצוץ הגאוני הישן. היצירה MEMORIES OF OLD DAYS, למשל, היא מופת של עדינות אקוסטית עם גיטרות 12 מיתרים וסינטיסייזרים שמרחפים ללא תופים בכלל – תזכורת חדה ליופי המהפנט של הלהקה. גם רצועת הסיום FOR NOBODY מוכיחה שהם עדיין ידעו לנגן במהירות מסחררת ובדיוק כירורגי.

בביקורת על התקליט בעיתון ARIZONA REPUBLIC, נכתב אז: "מעטים ממבקרי הרוק יטענו שלג'נטל ג'איינט חסר כישרון מוזיקלי. חמשת חברי הלהקה מנגנים ביותר מתריסר כלים ומבצעים הכל, מרוק קלאסי ועד לשילוב של ג'אז, פ'אנק והבי מטאל. עם זאת, חברי הלהקה טוענים שהם התעלמו זמן רב מדי מהרוק הבסיסי עבור מעריציהם הצעירים, ושהצד הראשון של התקליט, המלא במקצבים קבועים ועוצמתיים, נועד לשנות זאת. חמש הרצועות הקצרות של הלהקה נשמעות כמיועדות למצעדים. הצד השני כולל ארבעה קטעים ארוכים יותר, בסגנון הפרוגרסיבי המוכר שלהם מהעבר".

בעיתון OTTAWA JOURNAL נכתב בביקורת: "לא צריך להאזין ללהקה הזו זמן רב כדי להבין שההצהרות השיווקיות בנוגע ליכולותיה המוזיקליות אכן נכונות. החברים גילו אומץ רב בהקלטת אלבום שנעשה בו שימוש נרחב כל כך בנגינת גיטרה קלאסית פשוטה. יש שיקראו לזה תקליט המכוון יותר לעולם הפופ, אבל זהו למעשה שילוב מופתי של רוק מבוצע היטב עם נושאים קלאסיים. הוא קליל ופחות מופנם, ונותר רק לקוות שיש קהל בוגר מספיק כדי להבין את הנושאים הקלאסיים, וצעיר מספיק כדי לדעת מהו רוק מתקדם".

במבט לאחור, THE MISSING PIECE היה תחילת הסוף. אחריו הגיעו שני אלבומים מסחריים ופופיים אף יותר – GIANT FOR A DAY ו-CIVILIAN – שלא הצליחו להציל את הלהקה מפני פירוק סופי ב-1980. באופן אירוני למדי, דווקא דרק שולמן הפך בהמשך למנהל A&R בכיר בחברות תקליטים, והחתים מפלצות מצעדים כמו בן ג'ובי ו-DREAM THEATER – כך שלפחות אחד מחברי הלהקה זכה לראות את העושר המסחרי הגדול.

גם זה קרה ב-26 באוגוסט. היום בו פול מקרטני "נקבר" בניו יורק, קייט בוש חזרה מהמתים והאחיות מ-HEART שברו את הכלים.

1971: מסע הלוויה הסוריאליסטי של פול מקרטני

בואו נתחיל עם סיפור שהוא כל כך מוזר, עד שקשה להאמין שהוא באמת קרה. בשנת 1971 נערך בניו יורק טקס הלווייה, כחלק מהפגנה נגד פול מקרטני. הכרוז הסביר: "חזית השחרור של דילן, שהייתה גורם חשוב בשירת שיריו הישנים במופע למזרח פקיסטנים שהתקיים במדיסון סקוור גארדן, החליטה להחליף באופן זמני מטרות... הקורבן הבא שלנו הוא פול מקרטני. למרות שהשמועה ש'פול מת' התחילה כשהיה עדיין עם הביטלס, התברר שזה נכון רק אחרי שפול יצא עם שני האלבומים האחרונים שלו, שנקראים MCCARTNEY ו- RAM. מכיוון ששניהם כנראה נכתבו על ידי מישהו שהמוח שלו פשוט לא מתפקד... המילים של מקרטני חסרות מחויבות חברתית והוא הופך במהירות לסינטרה של שנות ה-70. הוא חי כמו אריסטוקרט באחוזה ענקית באנגליה, לעולם לא נותן כסף לארגונים מתקדמים ולא עשה טוב מזה שנים. אז זו הסיבה שהחזית עומדת לערוך הלוויה מול ביתו של מקרטני בניו יורק בכתובת SEVENTY NINTH STREET AND PARK AVE (895 Park) ביום חמישי, 26 באוגוסט 1971, באחת בצהריים. חד כדי לחימה במקרטניזם. אחרי שנסיים עם פול, נצעד למטה למגזין הרולינג סטון ושם נציג להם עדויות מתועדות לחזירות שלהם! אז סעו למרבץ של מקרטני ותצטרפו לעוד כ-500 אנשים! להילחם במקרטניזם!". מי שניהל את המחאה הזו היה איי.ג'יי ווברמן, נשיא הארגון לשחרור הרוק מכוכבי פופ מצליחים ורמאים.

1970: המפגש הגורלי ששינה את הרוק הדרומי

יום גורלי לא פחות התרחש שנה קודם לכן במיאמי, באולפני CRITERIA. יום זה הגיע אחרי לילה ארוך של מסיבה, בה בילו קלפטון וחבריו אחרי שצפו בהופעה של האחים אולמן. אחרי ההופעה של האולמנים הזמין אותם קלפטון לאולפן כדי לג'מג'ם ביחד והם הסכימו בשמחה, כשבשלב כלשהו בלילה עזבו הם את האולפן. הגיטריסט, דוואן אולמן, נשאר שם והמשיך לג'מג'ם עם הדומינוס. קלפטון ואולמן מצאו מיד שפה משותפת וכה נהנו לנגן ביחד את השיר IT HURTS ME TOO, של אלמור ג'יימס. קלפטון מצא באולמן נפש תאומה ובהנאתו הרבה במפגש הזה הוא לא היסס להזמין את דוואן להגיע גם למחרת לאולפן. דוואן נענה להזמנה בשמחה. לאחר שדוואן עזב הקליטה הלהקה גם כמה טייקים של TELL THE TRUTH (בעיבוד איטי יותר מזה שהוקלט לפני כן לתקליטון בכורה, בהפקת פיל ספקטור) ושיר שכתבו קלפטון וקלידן הלהקה, בובי וויטלוק, בשם TENDER LOVE, שלא יזכה להגיע לקו הגמר.

2014: שובה של המלכה קייט בוש

אחרי 35 שנים של שתיקה בימתית, קייט בוש, אחת האמניות המסתוריות והמוערכות בעולם, חזרה לבמה. לא היה מדובר בסיבוב הופעות עולמי, אלא בסדרת הופעות אינטימית ומהפכנית של 22 לילות בלונדון, תחת השם "לפני השחר".

זו לא הייתה הופעת רוק רגילה. בוש יצרה מופע מולטימדיה עוצר נשימה ששילב מוזיקה חיה עם רקדנים, בובות, הצגות צללים, אנימציית תלת מימד ואפילו אמן אשליות. הביקורות היו היסטריות. עיתון איבנינג סטנדארט העניק חמישה כוכבים וכינה זאת "שילוב יוצא דופן של רעיונות קסומים, ויזואליות מדהימה ומוזיקה יוצאת דופן". ההצלחה הייתה כה גדולה, ששמונה מתקליטיה חזרו בבת אחת ל-40 הגדולים במצעד המכירות הבריטי.

האירוע היה מגנט לסלבריטאים. בין הנוכחים נצפו פיטר גבריאל (האיש ששר והתחבק איתה), דייויד גילמור (האיש שגילה אותה), אנני לנוקס וכן, גם פול מקרטני.

2016: כשדם סמיך ממים, אבל לא מספיק

דרמה משפחתית מהסוג הכואב ביותר התרחשה בתוך להקת HEART. האחיות אן וילסון (הסולנית) וננסי וילסון (הגיטריסטית), שהובילו את הלהקה במשך עשורים, עברו קרע קשה וכנראה בלתי הפיך. בעלה של אן נעצר והורשע בתקיפה פיזית של בניה התאומים בני ה-16 של ננסי.

התקרית האלימה והמזעזעת הזו שברה את הלהקה. האחיות המשיכו את סיבוב ההופעות שהיו מחויבות אליו, אך עשו זאת כאילו היו זרות גמורות. הן השתמשו בחדרי הלבשה נפרדים, לא דיברו זו עם זו, והתקשורת היחידה ביניהן נעשתה דרך צד שלישי. ממש לב שבור.

כשהמלך צוחק

בשנת 1969 נתקף אלביס פרסלי בפרץ של צחוק על הבמה, במהלך ביצוע השיר ARE YOU LONESOME TONIGHT, כשהוא שר בבדיחות DO YOU GAZE AT YOUR BALD HAIR AND WISH YOU HAD HAIR. אלביס צחק לאורך שאר השיר, לא מסוגל לרסן את עצמו בעוד זמרת הליווי שלו, סיסי יוסטון, שרה ברצינות את החלק שלה.

ועוד כמה חדשות קטנות מאותו היום:

1967: להקת טראפיק הבריטית הוציאה את התקליטון השני שלה, HOLE IN MY SHOE. השיר נכתב והושר על ידי הגיטריסט דייב מייסון, שכבר היה די מוכשר אז לנגן את הסיטאר ההודי, שצליליו פותחים שיר זה, עם החליל של כריס ווד והיפוף של ג'ים קפאלדי. סטיב ווינווד ניגן את המלוטרון ביעילות רבה מאד וההרמוניות הקוליות מביאות את הכל לתחושה חלומית, שלא מהעולם הזה. מילות השיר נשמעות כשיר ילדים הזייתי מאד, כמו אח צעיר של השיר "לוסי ברקיע היהלומים". יש גם קטע נהדר של דיבור, באמצע השיר, בביצוע פרנסין היימן בת השש, שהיתה בתו החורגת של נשיא חברת התקליטים ISLAND, כריס בלקוול, שהחתים את הלהקה אצלו. כך היא אומרת: "טיפסתי על גבו של אלבטרוס ענק / שטס דרך סדק בענן / למקום שבו האושר שולט / והמוזיקה מתנגנת כל כך חזק". הצלחת השיר הפתיעה גם את מייסון, שאמר: "הסיבה היחידה שהתחלתי לכתוב שירים הייתה כי לא רציתי לרכב על הגב של סטיב ווינווד". השיר קיבל יחס צונן עד קפוא משאר חברי הלהקה שטענו כי זה שיר סתמי ביותר. זמן קצר לאחר מכן פרש מייסון, בפעם הראשונה, מהלהקה.

1973: להקת 10CC, שהורכבה מארבעה מוזיקאים מבריקים, קיימה את הופעת הבכורה שלה במקום קטן בשם PALACE LIDO באי מאן. מאותו ערב צנוע, הם ימשיכו להפוך לאחת מלהקות הפופ-ארט המתוחכמות והמצליחות של שנות ה-70.

1983: הסרט "חג שמח מיסטר לורנס", בכיכובו של אמן הרוק והזיקית התרבותית, דייויד בואי, יצא לאקרנים בניו יורק והפך במהרה לסרט פולחן.

1993: חברת התקליטים של הביטלס, אפל רקורדס, רכשה במכירה פומבית הקלטה נדירה של הלהקה מ-1962 במועדון קאברן המפורסם בליברפול. עבור הסרטון בו הארבעה מבצעים את SOME OTHER GUY, שילמה החברה 16,000 ליש"ט.

2002: סולן להקת מתבודדי הרמן, פיטר נון, הפסיד בתביעה משפטית נגד מתופף הלהקה, בארי וויטוואם. נון ניסה למנוע מהמתופף להופיע תחת שם הלהקה עם נגנים אחרים, אך בית המשפט לא קיבל את טענותיו.

2004: הזמרת לורה ברניגן, שהתפרסמה בעיקר בזכות הלהיט הענק שלה GLORIA, הלכה לעולמה ממפרצת מוחית בגיל 52.

נולדו ב-26 באוגוסט:

1938 – ג'ט בלאק: המתופף האגדי של להקת החונקים, שהביא את הקצב הייחודי והאגרסיבי ללהקה. הוא הלך לעולמו בדצמבר 2022.

1940 – ניק טרנר: הסקסופוניסט, החלילן והסולן של להקת הספייס-רוק החלוצית הוקווינד. הוא הלך לעולמו בנובמבר 2022.

1944 – מו טאקר: המתופפת של להקת מחתרת הקטיפה, שהביאה סגנון תיפוף מינימליסטי ועוצמתי שהשפיע על דורות של מוזיקאים.

בונוס: גם זה קרה החודש איתם - אוגוסט עם להקת הקינקס.

אתחיל עם אוגוסט 1962. לפני צווחות המעריצים, הלהיטים שהגיעו לפסגות המצעדים וסיבובי ההופעות הטרנס-אטלנטיים, התרחשה דרמה אישית שצלקה עמוקות את דייב דייויס הצעיר. באותם ימים הלהקה עוד עשתה חזרות ביתיות צנועות בצפון לונדון ונקראה THE RAMBLERS ואחר כך THE BOLL-WEEVILS, הרבה לפני שמישהו בכלל חלם על השם הפרובוקטיבי THE KINKS. באוגוסט 1962, חייו של הגיטריסט בן החמש עשרה קיבלו תפנית פתאומית ואפלה. חברתו, סוזן שיהאן, פתאום התמלאה רגשות רבים ובכתה, 'אני בהריון, ואין לי מושג מה לעשות". ברגע של חוצפה נעורים ואהבה אמיתית, דייב דייויס הציע נישואין.

אולם, רומן הנעורים הזה לא נועד לסוף טוב. הוריהם של בני הזוג קשרו קשר כדי להפריד ביניהם, ואמרו זה לזה שהצד השני איבד את אהבתו. מבחינת המשפחות בשנות השישים השמרניות, הריון בגיל חמש עשרה נחשב לשערורייה קולוסאלית שדרשה הסתרה מיידית. דייב לא יראה את סו שוב במשך עשרות שנים, והרגשות הלא פתורים ואובדן ילדתו הראשונה, טרייסי, רדפו אותו במשך שנים. הכאב הצורב הזה חלחל ישירות לתוך המוזיקה, וההשפעה הישירה ביותר נשמעה מאוחר יותר בבלדה שוברת הלב FUNNY FACE ובשיר המרגש SUZANNAH'S STILL ALIVE, שבו דייב שפך את נשמתו על סו האבודה. "הייתי הרוס רגשית לחלוטין", הוא נזכר מאוחר יותר. "בחודשים הראשונים אחרי הפרידה שלנו הרגשתי נורא. זה באמת רודף אותך. אחרי זה, אולי תמיד חיפשתי את סו באישה אחרת".

שנתיים לאחר מכן, אוגוסט היה החודש שהפך את להקת הקינקס מלהקת רית'ם אנד בלוז מוזנחת מצפון לונדון לסנסציה עולמיות. אחרי ששני הסינגלים הראשונים שלהם (גרסת כיסוי ל-LONG TALL SALLY ושיר מקורי בשם YOU STILL WANT ME) נכשלו לחלוטין במצעדים וחברת התקליטים כבר איימה להעיף אותם לכל הרוחות, הגיע הנס הגדול. ב-4 באוגוסט 1964, חברת התקליטים PYE RECORDS הוציאה את YOU REALLY GOT ME - התקליטון עם ריף הגיטרה הגולמי והמעוות שלו - צליל שדייב דייויס נתקל בו לאחר שחתך את הרמקול של המגבר שלו (מגבר קטן וירוק מדגם ELPICO שזכה לכינוי 'האיטלקי הקטן') בסכין גילוח ותקע בו סיכות, והיה שונה מכל מה שנשמע קודם לכן. במו ידיו ובסכין גילוח חלודה, הילד הזה המציא בלי כוונה את הדיסטורשן המודרני, הפאנק-רוק וההבי מטאל – תגידו לי אתם אם זו לא גאונות צרופה! דייב דייויס זכר את רגע היצירה: "ריי ניגן ריפי ג'אז בפסנתר בזמן שאני עבדתי על שיפור צליל הגיטרה שלי. ריי קרא לי לפסנתר כדי להקשיב לריף שהוא ניגן. זה היה, כמובן, הריף של השיר הזה. תהיתי איך זה יישמע כאקורדים בגיטרה שלי עם צליל המגבר החדש שלי. אז ניסיתי את זה. זה היה כאילו משהו קסום ירד עלינו בחדר הקטן והצנוע הזה".

יציאת הסינגל שינתה הכל עבור הלהקה. השיר פרץ למצעדים. האנרגיה המחשמלת הזו פשוט שרפה את האוזניים של כל מי שהאזין. דייב דייויס: "אני זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי אותו ברדיו. לרגע הייתי המום מהתרגשות ויראת כבוד. פתאום ידעתי שהצלחנו. זו הייתה תחושה מדהימה באמת". תוך מספר שבועות, השיר הגיע למקום הראשון במצעדים הבריטיים וכבש בסערה גם את המקום השביעי במצעד הבילבורד האמריקאי.

הקינקס היו לפתע בעין הוריקן תקשורתי. כותרת במגזין מלודי מייקר באוגוסט 1964 שאלה: "האם הקינקס גילו צליל חדש?" והחודש היה טשטוש של הופעות בטלוויזיה, צילומים ועוד. ב-16 באוגוסט, הקינקס מצאו את עצמם מחממים את הביטלס בבלקפול באולם BLACKPOOL OPERA HOUSE. מאוחר יותר באותו חודש הם חלקו במה עם להקת THE HIGH NUMBERS, הלהקה שתהפוך במהרה ללהקת המי – שני ענקי רוק באותה פלטפורמה, פשוט לקנא במי שהיה שם באותו ערב! הלחץ היה עצום, וחברת התקליטים PYE להוטה לנצל את הצלחת הסינגל, נתנה ללהקה מועד אחרון לסוף אוגוסט להשלמת אלבום הבכורה שלה שנקרא בפשטות KINKS והוקלט תחת שרביטו של המפיק של טלמי בסשנים קדחתניים ומרתוניים.

שנה לאחר הגעתם המהירה לזירת המוזיקה, באוגוסט 1965 יצא אלבומם השני בארצות הברית, KINDA KINKS בלייבל REPRISE RECORDS. עם זאת, האלבום לא הצליח בארצות הברית באותה מידה (על אף שכלל את הלהיט הענק TIRED OF WAITING FOR YOU שיצא כסינגל מוקדם יותר באותה שנה) - ללא להיט חדש ממנו, הוא החזיק במצעדים במשך תשעה שבועות בלבד, כשהגיע למקום ה-60. למרבה האירוניה, באותו קיץ בדיוק של 1965, איגוד המוזיקאים האמריקאי (AFM) הטיל חרם הופעות הרסני על הלהקה בארה"ב עקב קטטות והתנהגות פרועה על הבמה, מה שמנע מהם לקדם את תקליטיהם מעבר לים במשך ארבע שנים קריטיות.

עד אוגוסט 1968, הסאונד של הלהקה התפתח באופן דרמטי. האגרסיביות הגולמית של להיטיה המוקדמים פינתה את מקומה ליצירות פסטורליות ואנגליות טיפוסיות, שהפכו לסמל המסחרי של ריי דייויס. בחודש זה יצא הסינגל DAYS בארצות הברית (לאחר שבבריטניה הוא כבר טיפס לטופ 20 בחודשים הקודמים). זה היה שיר הרהור נוגע ללב על זמן אבוד והכרת תודה, עולם אחר לגמרי מהצרחה הקדומה של YOU REALLY GOT ME, והציג כותב שירים בעל עומק ועדינות הולכים וגדלים. הטקסט של ריי בשיר הזה כל כך פיוטי ונוגע, שאי אפשר שלא להזיל דמעה יחד איתו, נכון?

הימים הסוערים של שנות ה-60 פינו את מקומם לתקופה סוערת ומאתגרת יותר עבור הלהקה. הם עברו לחברת התקליטים RCA RECORDS והחלו להקליט אלבומי קונספט תיאטרליים ושאפתניים. עד אוגוסט 1972, סיבובי ההופעות המתמידים והחיכוכים הפנימיים גבו מחיר כבד – הריבים המיתולוגיים בין האחים דייויס, שכללו מכות על הבמה וזריקת תופים ומגברים זה על זה, הפכו לאגדה לא פחות מהשירים. בזמן שהותו בניו יורק לסדרת הופעות במסגרת קידום האלבום הכפול EVERYBODY'S IN SHOW-BIZ, דייב דייויס סבל מהתמוטטות עצבים. הוא תיאר את החוויה באוטוביוגרפיה שלו (KINK): "זה היה אוגוסט 1972, ואותו מלון הולידיי אין, ברחוב ה-42 והשדרה השמינית במנהטן, היה המקום שבו הכל היה קרוב באופן מסוכן להגיע לסוף פתאומי. הייתי במצב פגיע והפרנויה שלי, שבזבזתי שנים מחיי, אפפה אותי לפתע. ענני הדיכאון השחורים טרפו את נשמתי". אבל כמו עוף חול אמיתי מזן הרוק'נ'רול, הם שרדו את כל המהמורות והטירוף, והשאירו לנו עולם מוסיקלי שאין לו תחליף בעולם כולו!

בונוס: גם זה קרה החודש איתם - אוגוסט עם להקת מחתרת הקטיפה.

זה היה חודש הלידה של מחצית מחברי הלהקה בהרכב הקלאסי. המתופפת מורין "מו" טאקר, שסגנונה היה חלק בלתי נפרד מהצליל של הלהקה עם התיפוף המינימליסטי והעומד שלה, חף לחלוטין משימוש במצלתיים מצועצעות שרק גונבות את הפוקוס מהדיסטורשן האלוהי, נולדה ב-26 באוגוסט 1945.

הגיטריסט הולמס סטרלינג מוריסון, שהעניק ללהקה את עמוד השדרה המוזיקלי והרית'ם המלוכלך שלה, נולד ב-29 באוגוסט 1942. בחודש זה נולד גם בנה של הזמרת ניקו, כריסטיאן אהרון פפן, המכונה ארי, ב-19 באוגוסט 1962 (בנו של השחקן הצרפתי אלן דלון, שלמרבה הצער מעולם לא הכיר בו רשמית).

באוגוסט 1960, לו ריד הצעיר, שטרם מצא את קולו, כתב ופרסם שיר בשם NEVER, NEVER WILL YOU LOVE ME בכתב העת הספרותי של אוניברסיטת סירקיוז, שם למד תחת חסותו של המשורר הנערץ עליו דלמור שוורץ. ושנתיים לאחר מכן, באוגוסט 1962, דרמה אישית תפסה את מרכז הבמה. ריד טס לשיקגו כדי לבקר את חברתו דאז, שלי אלבין, טיול שהיה רווי במתח. ריד, במה שחבר תיאר כדפוס אופייני, קיטב מיד את הדינמיקה המשפחתית. הוא הציב את עצמו כמושיע לאמה של אלבין, ותיאר את אביה כ"מפלצת עריצית". ערב אחד, הוא ניהל ויכוח פוליטי עם מר אלבין, והגן במיומנות על בעל הטור השמרני ויליאם באקלי כנגד הדמוקרט הליברלי הנאמן, והותיר את אביו של שלי מדוכא יותר ויותר. הביקור החמיר כאשר לו, שהסיע את שלי הביתה, נפל לתעלה, מה שאילץ את מר אלבין לצאת ולעזור לגרור את המכונית משם בשעות הבוקר המוקדמות – מחזה קומי-טרגי שרק אמן נוירוטי ומיוסר כמו לו ריד יכול לייצר במציאות.

אמצע עד סוף שנות השישים ראו את אוגוסט כחודש של פעילות אינטנסיבית עבור להקת הוולווט אנדרגראונד. באוגוסט 1965, בזמן שהלהקה עדיין התגבשה בניו יורק סביב הניסויים המוזיקליים של ריד וג'ון קייל בדירתם המעופשת ברחוב לודלו- השותפה לעתיד, ניקו, הייתה בלונדון. ב-13 באוגוסט היא הופיעה בטלוויזיה בתוכנית READY STEADY GO וב -20 באוגוסט יצא הסינגל הראשון שלה, I'M NOT SAYIN שנכתב על ידי גורדון לייטפוט והופק על ידי לא אחר מאשר ג'ימי פייג' הצעיר, שניגן בו גם גיטרת 12 מיתרים נהדרת!

אוגוסט 1966 היה חודש פרודוקטיבי עבור הלהקה. אז יצא לאור תקליט גמיש (שצורף למגזין האוונגרד של אנדי וורהול, ASPEN NO. 3) שהכיל קטע הופעה חיה בן דקה של הלהקה מנגנת יצירה שכותרתה בפשטות NOISE. כמו כן, החברים, שכבר סיימו להקליט את אלבום הבכורה שלהם עם אנדי וורהול (שעוד יראה אור במרץ 1967 עם עטיפת הבננה הנשלפת המפורסמת) ונאבקו במתחים מול ניקו, התחילו לבשל את החומרים הפראיים לקראת אלבומם השני, האלבום פורץ הדרך WHITE LIGHT / WHITE HEAT. ובאותו חודש בין ה-2 ל-7 באוגוסט, הלהקה הופיעה בסדרת הופעות ב"פור ריצ'רדס" בשיקגו במסגרת מופע המולטימדיה המטורף של וורהול, EXPLODING PLASTIC INEVITABLE, שם הלמו בקהל ההמום בעוצמות ווליום שהעולם טרם הכיר.

בשנה שלאחר מכן, אוגוסט 1967, נחתה מכה משמעותית על סיכויי העתיד שלהם. ב-27 באוגוסט, בריאן אפשטיין, המנהל של הביטלס, מת. מנהל להקת הוולווט אנדרגראונד, סטיב ססניק, ניהל משא ומתן עם אפשטיין על סיבוב הופעות אירופי פוטנציאלי והסכם הוצאה לאור, מיזם שיכול היה להוביל את הלהקה לתהילה בינלאומית. מותו בטרם עת סגר את הדלת הזו לצמיתות.

הלהקה בילתה חלק ניכר מאוגוסט 1968 בנגינה במקום שהפך לבית שני עבורה: THE BOSTON TEA PARTY. הם הופיעו מה-1 עד 3 באוגוסט ושוב ב -17 באוגוסט. תקופה זו התאפיינה בשינוי בסאונד שלהם בעקבות עזיבתו של ג'ון קייל – פרידה כואבת אך כזו שסללה את הדרך להצטרפותו של דאג יול ולסאונד עדין, אינטימי ומרגש עד דמעות.

באוגוסט 1969 הופיעה הלהקה בפסטיבל הפופ הילטופ בניו המפשייר בין ה-1 ל-3 באוגוסט (בזמן שהעולם כולו התכונן לווודסטוק ההיפי, הוולווטס המשיכו להפיץ את בשורת האופל הניו-יורקית שלהם לקהלים קטנים בהרבה אך נאמנים עד מוות), ולאחר מכן הופיעה שוב במסיבת התה של בוסטון בין ה-14 ל-16 באוגוסט.

אולי אין אוגוסט גדול יותר בסאגת הוולווט אנדרגראונד מאשר זה של 1970. הלהקה הייתה בעיצומה של תקופת קיץ מנצחת בת עשרה שבועות במועדון הלילה MAX'S KANSAS CITY בפארק אווניו דרום ששימש כ"מרכז הרוחני" של סצנת הפופ/ארט של ניו יורק. מאחורי הקלעים, היסודות החלו להיסדק. בלילה החם של ה-23 באוגוסט 1970, לאחר שסיים את הסט השני, לו ריד קיבל החלטה שתשנה את מהלך ההיסטוריה של הרוק. עדיין "רועד מתקופת ספיד של ארבעים ושמונה שעות", ריד ישב בחדר ההלבשה, מנוכר מחבריו ללהקה, וביצע שיחה. הוא התקשר להוריו בלונג איילנד וביקש מהם לבוא ולאסוף אותו; בגיל עשרים ושמונה, גיבור התרבות האנטי-תרבותית עזב את הלהקה שהקים והיה מוכן לחזור הביתה ולעבוד כקלדן במשרד רואי החשבון של אביו תמורת 40 דולר לשבוע! איזה טוויסט מדהים בעלילה.

מו טאקר, המתופפת האייקונית של הלהקה, הגיעה לראות את ההופעה כמה לילות לפני עזיבתו של ריד. היא הייתה חברה בלהקה אך הייתה זקוקה לרדת מהבמה לזמן מה בשל הפיכתה לאמא. ביל יול, אחיו של דאג יול, החליף אותה בתופים (וגם ניגן באלבום המופתי LOADED שהוקלט באותם חודשים ממש). "לא שנאתי את מה שראיתי", היא נזכרה, "אבל אלה לא היו הוולווטס. מבחינתי, היו שם רק שני וולווטס, לו ריד וסטרלינג מוריסון. זה לא עבד. זו הייתה להקה קטנה ונחמדה ומגובשת. אבל אלה לא היו הוולווטס". לאחר המופע, ריד התוודה בפניה על כוונתו לפרוש. טאקר הייתה שבורת לב אך הבינה וחשה ש"משהו השתבש בצורה נוראית, שהוא היה צריך לעזוב כדי לשרוד את הדבר הזה".

ההופעה האחרונה ב-23 באוגוסט הונצחה על ידי בריג'יד פולק (אשת סודו של וורהול) שהקליטה את הסטים במכשיר טייפ קסטות קטן של סוני שהונחה על שולחן. ההקלטה הגולמית תצא שנתיים לאחר מכן כאלבום LIVE AT MAX'S KANSAS CITY – מסמך היסטורי מרטיט, אותנטי ורווי קסם שכולל גם את קולות הברמן והזמנות המשקאות ברקע!

בדיוק שנה לאחר מכן, אוגוסט 1971 סימן את סיום כהונתו של חבר מקורי נוסף. סטרלינג מוריסון, הגיטריסט האינטלקטואלי והיציב של הלהקה, נשאר בלהקה שנה לאחר עזיבתו של ריד, תקופה שבה מו טאקר חזרה למערכת התופים. בזמן סיבוב הופעות עם מחתרת הקטיפה בטקסס, נודע לו שקיבל משרת הוראה ומלגת דוקטורט בספרות אנגלית של ימי הביניים באוניברסיטת טקסס באוסטין. בשדה התעופה, בזמן שהלהקה התכוננה לטוס חזרה לניו יורק, מוריסון הודיע שהוא לא יעלה על המטוס. זמנו עם הוולווט אנדרגראונד הסתיים לטובת חיי אקדמיה שקטים, ובהמשך אפילו עבודה כקברניט גוררת במפרץ מקסיקו – האיש פשוט היה אגדה חיה.

שנים לאחר נפילת הלהקה, אוגוסט המשיך להיות חודש משמעותי בקריירות הסולו של חבריה לשעבר. באוגוסט 1972 (חודש ההקלטות באולפני טרידנט בלונדון, לקראת שחרורו בנובמבר של אותה שנה), לו ריד הקליט את אלבומו TRANSFORMER, אלבום הגלאם-רוק האייקוני שהופק על ידי דיוויד בואי ומיק רונסון. ריד היה לכאורה מאושר מאוד מהתוצאות, עם אלבום שהניב את הלהיט הלא צפוי WALK ON THE WILD SIDE (איך שיר על טרנסג'נדריות ומין אוראלי הצליח לעבור את הצנזורה ברדיו ולהפוך ללהיט ענק זו עד היום אחת התעלומות המשמחות ביותר במוזיקה!) וביסס את מעמדו ככוכב סולו עם קלאסיקות נוספות כגון PERFECT DAY ו-SATELLITE OF LOVE.

חמש שנים לאחר מכן, באוגוסט 1977, ג'ון קייל פרסם מיני-אלבום בשם ANIMAL JUSTICE שכלל את CHICKENSHIT, שיר שכתב לאחר מופע ידוע לשמצה בקרוידון בשנת 1977, בו הוא ערף את ראשה של תרנגולת (שכבר הייתה מתה, אך הדבר עדיין עורר זעזוע עמוק) על הבמה, מה שגרם למחצית מלהקתו (הבסיסט והמתופף הצמחונים) לפרוש במחאה.

עבור ניקו, באוגוסט 1985 ראה אור אלבום האולפן האחרון שלה, CAMERA OBSCURA. האלבום, שהופק על ידי ג'ון קייל, מצא את ניקו חוקרת סאונד שהושפע מסצנת הגות' הפורחת שהיא עזרה להעניק לה השראה, למרות שבאר היצירה שלה התייבשה. היא סבלה ממחסום כתיבה והצליחה להוציא רק שישה שירים חדשים לאלבום (לצד ביצוע מצמרר, מהפנט ומכשף לקלאסיקה MY FUNNY VALENTINE, שמוכיח את עומק הכישרון החד-פעמי שלה).

למרבה הצער, אוגוסט היה גם חודש של עזיבה סופית וקבועה. ב-30 באוגוסט 1995, יום לאחר יום הולדתו ה-53, סטרלינג מוריסון מת מלימפומה שאינה הודג'קין. הוא לא נראה טוב במהלך סיבוב האיחוד של 1993 (האיחוד המרגש וההיסטורי באירופה שהוליד את אלבום ההופעה המדהים LIVE MCMXCIII), עובדה שציין לו ריד והתייחס ל"אומץ ליבו" של מוריסון. ריד ביקר את חברו הוותיק בשבועות האחרונים שלו בפוקיפסי, ניו יורק, ומאוחר יותר כתב לו מחווה מרגשת בשם VELVET WARRIOR. במגזין הניו יורק טיימס הוא תיאר את מוריסון כ"מצחיק, בטוח בעצמו, גדול ומבריק, בוודאי הקשוח ביותר מכולנו. לוחם... אהבתי אותו מאוד".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.