רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-26 באוגוסט בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-26 באוגוסט (26.8) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "חלק מתקליטי הרוק'נ'רול האהובים עליי ביותר הם זבליים. שירים של ריצ'רד הקטן או 'דו ווה די די' (מנפרד מאן) או 'דה דו רון רון' של הקריסטלס. זה ז'אנר של שירים שלא אומר הרבה, אבל אני אוהב את זה. אז בשיר DE DO DO DO, DE DA DA DA ניסיתי לכתוב כך ולהוסיף גם עניין... אני שונא את רוב מה שמרכיב את מוסיקת הרוק, שזה בעיקר זבל של גיל העמידה" (סטינג, במגזין פלייבוי בשנת 1985)

ג'ימי הנדריקס פותח את שערי מקדש הסאונד בניו יורק. ב-26 באוגוסט בשנת 1970 היה התאריך שנקבע לחגיגת הפתיחה של אולפני ELECTRIC LADY, בניו יורק, לקהל הרחב.

לא, זו לא עוד הופעה של הגיטריסט ששינה את פני המוזיקה. זהו ערב הפתיחה החגיגי של אולפני ELECTRIC LADY, חזון שהפך למציאות, והפרויקט האישי והשאפתני ביותר של ג'ימי הנדריקס. האירוע הזה מסמן רגע היסטורי: בפעם הראשונה, אמן בסדר גודל כזה הוא גם הבעלים של אולפן הקלטות משלו. סוג של "תעשה זאת בעצמך", רק עם תקציב של כמעט מיליון דולר והרבה, הרבה מאוד, פידבק.

ג'ימי, כידוע, היה איש של ג'אמים. הוא אהב לאלתר, לחקור צלילים, ולדחוף את גבולות היצירתיות באולפנים שונים ומשונים. הבעיה? התענוג הזה עלה הון תועפות. כל שעת אולפן נרשמה ביומן ההוצאות של חברת התקליטים, והסכומים תפחו מהר יותר מסולו גיטרה מסחרר. לכן, כשהגיעה ההזדמנות להפוך למעשה לבעל הבית של מגרש המשחקים הפרטי שלו, הוא זינק עליה כמו על פדאל ווא-ווא.

בשנות השישים, זה לא היה נדיר שאמנים הקימו חברות תקליטים עצמאיות. הביטלס עם אפל, הביץ' בויז עם BROTHER RECORDS, כולם רצו נתח גדול יותר מהעוגה. אבל להקים אולפן הקלטות מאפס? זה היה סיפור אחר לגמרי. נכון, הביטלס והרולינג סטונס הריצו לזמן קצר רצון להקים אולפן הקלטות ביחד בשנת 1967 ושנתיים לאחר מכן הביטלס לבדם ניסו להקים אולפן, שהתגלה כאסון בשלבי הקמה. אז ג'ימי הנדריקס היה החלוץ, ומה שהתברר בדיעבד כאחת ההחלטות העסקיות הנבונות הבודדות שעשה בחייו הקצרים. מדוע? כי בזמן שהקריירה שלו נקטעה באופן טראגי, הממלכה שבנה המשיכה לשגשג ולשרת דורות של מוזיקאים, עשרות שנים לאחר מותו.

המיקום עצמו היה ספוג בהיסטוריה בוהמיינית. האולפן שכן במבנה ששימש בעבר כמועדון מוזיקה בשם GENERATIONS. הנדריקס, יחד עם הטכנאי הנאמן שלו, אדי קריימר, והאדריכל ג'ון סטורק, הפכו את החלל למשהו שטרם נראה כמותו. ג'ימי לא רצה עוד אולפן סטנדרטי עם קירות אקוסטיים משעממים. הוא חלם על סביבה שתעניק השראה, מקום שבו מוזיקאים ירגישו בבית. התוצאה הייתה חלל פסיכדלי ומעורר חושים.

הוא השקיע הון בציוד המשוכלל ביותר שידע העולם להציע, מה שהצריך ממנו לצאת לעוד ועוד סיבובי הופעות כדי לממן את הבנייה. חדר הבקרה תוכנן להיות מרווח ונוח, בניגוד לחדרונים הצפופים שהיו נהוגים אז. ג'ימי רצה שהטכנאים והאמנים יוכלו לעבוד יחד בנוחות, בלי להרגיש כמו סרדינים בקופסה. פתרון גאוני נוסף היה התקנת טלוויזיה במעגל סגור. קריימר ומנהלו לשעבר של הנדריקס, צ'אס צ'נדלר, מאסו בחבורות המעריצים והחברים המזדמנים שנהגו לפקוד את ההקלטות ולהפריע לריכוז. המצלמות החדשות אפשרו לסנן את המבקרים הלא קרואים ולשמור על סביבת עבודה מקצועית. החוק החדש הזה שיפר פלאים את יחסי העבודה בין הנדריקס לקריימר, בעוד צ'נדלר כבר היה מחוץ לתמונה בשלב זה.

בערב הפתיחה עצמו, ב-26 באוגוסט, שום הקלטה לא תוכננה. הצוות עמל במרץ כדי שהכל ייראה מושלם. סטודיו B עוד לא היה גמור לחלוטין, אך אחד מאנשי הצוות חיבר בו את קונסולת ההקלטה כדי להציג לאורחים את הפוטנציאל המלא של המקום. ג'ימי הנדריקס עצמו הגיע לקבל את פני המוזמנים, רשימה שהייתה יכולה לאכלס היכל תהילה שלם: אריק קלפטון, סטיב ווינווד ומיק פליטווד היו רק חלק מהשמות הנוצצים. למרות היותו המארח, ג'ימי שמר על פרופיל נמוך, נצמד לחבריו הקרובים ונראה מעט ביישן ונרגש. המסיבה, שהוגדרה כהצלחה מסחררת, כללה כיבוד יפני יוקרתי, וברקע התנגנו הקלטות טריות שנעשו באולפן בחודשים שלפני הפתיחה הרשמית, כולל הצצות לחומרים חדשים של הנדריקס עצמו.

למרבה האירוניה והצער, הנדריקס כמעט ולא זכה להשתמש בארמון שבנה. למחרת המסיבה, הוא ערך באולפן הקלטה אחת אחרונה, ג'אם אינסטרומנטלי מהפנט שזכה לכינוי SLOW BLUES, ומיד לאחר מכן עלה על טיסה לאנגליה, להופעה בפסטיבל האי וייט. הוא עזב את ניו יורק במצב רוח מדוכדך, ומעולם לא שב לארצות הברית. שלושה שבועות בלבד לאחר שחנך את מפעל חייו, הוא מצא את מותו בלונדון.

המורשת שלו, עם זאת, המשיכה לפעום בין הקירות של ELECTRIC LADY. השירים החדשים שעליהם עבד אכן הגיעו לאולפן לאחר מותו, אך רק לצורך מיקסים ועריכות סופיות כדי להכינם לשחרור לשוק. מאז ועד היום, האולפן הפך לבית חם עבור רשימה אינסופית של אמנים מהשורה הראשונה, ביניהם לד זפלין, דיוויד בואי, הרולינג סטונס, סטיבי וונדר, AC/DC, יו 2 ועוד. כולם באו כדי לספוג מהאווירה המיוחדת ולהטביע את חותמם במקום שבו הכל התחיל.

ודרך אגב, טעות נפוצה היא לחשוב שתקליטו השלישי והמופתי, ELECTRIC LADYLAND, נקרא על שם האולפן. למעשה, האלבום יצא לשוק בשנת 1968, שנתיים שלמות לפני שהגברת החשמלית פתחה את דלתותיה באופן רשמי. כך שהאולפן הוא זה שזכה לשאת את השם המחשמל, כמחווה ליצירה שהגדירה מחדש את גבולות הסאונד.

וודסטוק? הצחקתם אותנו. ב-26 באוגוסט בשנת 1970 נפתח פסטיבל האי ווייט. היה זה פסטיבל שביקש להביא לאנגליה את האווירה של פסטיבל וודסטוק.

שנה אחרי שוודסטוק באמריקה הגדיר מחדש את המושג "התקהלות המונית", הבריטים החליטו להראות לעולם איך עושים את זה נכון, או לפחות איך עושים את זה גדול יותר. הרבה יותר גדול. פסטיבל האי ווייט 1970 יצא לדרך, לא סתם עוד פסטיבל, אלא התשובה הבריטית, הגאה והענקית, לילדי הפרחים מהצד השני של האוקיינוס. עם הערכות שמדברות על למעלה מחצי מיליון איש שנוהרים לשם, המטרה הייתה ברורה: ליצור אירוע כל כך מונומנטלי, שהאדמה תרעד עד ניו יורק.

היום הראשון נפתח באנרגיות מעורבות. מצד אחד, התרגשות אדירה של קהל עצום שרק רוצה לבלוע כל צליל. מצד שני, חריקות הפקה צורמות. לוחות הזמנים, שהיו כנראה בגדר המלצה בלבד, החלו לגמגם מהרגע הראשון. הקהל, ששילם שלושה פאונד (מחיר של אלבום כפול וקצת) עבור חמישה ימים של שכרון חושים מוזיקלי, התחיל לאבד סבלנות. המתח הורגש היטב, במיוחד מאחורי הקלעים.

מי שקיבלה את הזכות המפוקפקת לחנוך את הבמה העצומה אל מול ים האדם הזה הייתה להקה עם שם מבטיח, JUDAS JUMP. הרכב זה, ששווק אז כמהלך נועז של סופרגרופ בריטי, בדיוק הוציא לשוק את תקליט הבכורה שלו, SCORCH. אך חברי הלהקה, במקום להרגיש כמו אלי רוק, הרגישו בעיקר את הברכיים רועדות. השעות התארכו, ההמתנה הפכה למתישה, והחשש מההמון העצבני היה מוחשי. כל החשק והאנרגיה שאיתם הגיעו האמנים הפותחים, כמעט והתפוגגו מאחורי הבמה. ובכל זאת, הם עלו. שני השירים הראשונים, RUN FOR YOUR LIFE ו-ROCKING CHAIR, הצליחו לפלח את האוויר הדחוס. הקהל, כמו חיה רדומה, התעורר והגיב בחיוב. המשימה הושלמה. הקרח נשבר.

הבאה בתור להרגיע את הרוחות הייתה זמרת הפולק, רוזאלי סורלס. עיתונאי אחד מיהר לתאר אותה בהתפעלות כ"נערת הרים שחורת עיניים עם פנים של שדון וקול שהוא שילוב בלתי אפשרי בין בילי הולידיי לאדית פיאף". היא אכן הצליחה לענג את הקהל בקולה המיוחד, וכמעט גנב לה את ההצגה הגיטריסט שליווה אותה, בחור צעיר בשם דייב ברומברג. שמו בכלל לא הופיע במודעות הרשמיות של הפסטיבל, מה שהפך את הופעתו להפתעה מרעננת. הוא עלה לבמה, כאילו במקרה, וסיפק ביצוע סוחף לשיר MR BOJANGLES שגרם לאלפים להנהן בהערכה. לפעמים, ההופעות הלא מתוכננות הן אלו שנזכרות הכי טוב.

אחריהם, המשיך המצעד האקלקטי של היום הראשון. מקליפורניה הרחוקה הגיעה קת'י סמית', חמושה בגיטרה אקוסטית ובשירים נוגעים, ואחריה הרעידה את הבמה להקת HOWL הסקוטית, שהביאה איתה רוק מחוספס ונטול פשרות.

את המשימה של נעילת היום הראשון, קיבלו על עצמם חברי להקת MIGHTY BABY. סיפור הרקע שלהם יכול לפרנס פרק שלם בתולדות הרוק הבריטי. רוב חברי ההרכב הגיעו מלהקת הסיקסטיז THE ACTION, שזכתה להערכה רבה בסצנת ה-MODS של לונדון. אבל בגלגול החדש שלהם כ-MIGHTY BABY, הם נטשו את הסגנון הקודם לטובת מסעות פסיכדליים ארוכים ומלאי אווירה. שמונה חודשים בלבד אחרי צאת תקליט הבכורה שלהם, הם עלו לבמה של האי ווייט והוכיחו שהם כוח שצריך להתחשב בו. המוזיקה המהפנטת שלהם, עם הג'אמים הארוכים והסוחפים, הייתה בדיוק מה שהקהל היה צריך כדי לחתום את הלילה. ההתלהבות הייתה כה גדולה, שהקהל סירב לתת להם לרדת מהבמה ודרש שני הדרנים. MIGHTY BABY סיפקו את הסחורה, והשאירו את כולם עם טעם של עוד.

הסתיים לו היום הראשון. יום של ציפייה, עצבנות, הפתעות קטנות וסיום מוזיקלי אופטימי. הדרך עוד ארוכה, והשמות הגדולים באמת – ג'ימי הנדריקס, הדלתות, המי – עדיין ממתינים לתורם. דיווחים מלאים על כל מה שהתרחש בימים הבאים, יגיעו בהמשך. הישארו על התדר.

הלילה בו לד זפלין נזקקו לבסיסטית מהקהל. ב-26 באוגוסט בשנת 1970 הופיעה להקת לד זפלין בקליבלנד. מה בדיוק קרה שם?

זה היה אמור להיות עוד ערב של רוק מחשמל עם לד זפלין הענקית הבריטית שכבר החלה להשליט את סגנונה על העולם והגיעה לטולסה, אוקלהומה, למה שהייתה אמורה להיות הופעה סטנדרטית במסע כיבוש אמריקה. אבל מאחורי הקלעים, דרמה אנושית עמדה לשנות את כל התוכניות ולהפוך את הלילה הזה לאחד הרגעים המוזרים והבלתי נשכחים בתולדות הלהקה.

זמן קצר לפני העלייה לבמה, התקבלה שיחת טלפון גורלית מאנגליה. אז ג'ון פול ג'ונס, הבסיסט, קיבל את הבשורה המרה על מות אביו. המצב היה ברור: ג'ונס היה חייב לעזוב מיד ולטוס בחזרה הביתה כדי להיות עם משפחתו. בצעד נדיר של התחשבות, הלהקה והאמרגנים החליטו לא לבטל את המופע אלא להקדים אותו. שעת ההתחלה שונתה בפתאומיות לשעה 17:30, כדי לאפשר לג'ונס לנגן ולצאת בזמן לטיסה הטרנס-אטלנטית שלו. מעטים בקהל ידעו את הסיבה האמיתית לשינוי, אך המתח היה באוויר.

בעיתון המקומי שלמחרת, נכתב ביובש מסוים על ההופעה: "אם אנשים עזבו את הקונצרט של לד זפלין ביום רביעי עם פחות מאקסטזה מוזיקלית, הם כנראה באו להיראות ולא לשמוע". הכתב ציין שהאולם היה מלא רק למחצה, עובדה משונה בהתחשב במעמדה של הלהקה. אך מי שכן הגיע, זכה לחוויה של פעם בחיים. במשך קרוב לשעתיים, "זפלין הדליקו עם המנגינות שלהם", נכתב.

הערב נפתח עם הארסנל הכבד והמוכר משני התקליטים הראשונים של הלהקה. הקהל קיבל את המנות המוכרות של ריפים קטלניים וקצב רועם, אבל משהו היה שונה הפעם. הכתב שם לב לפרט חשוב: "היכן שזפלין המוקדמים השתמשו ברעש, ג'ימי פייג' בחר הפעם להנמיך את הגיטרה שלו כפי שרק הוא יכול". זו הייתה הצצה לעתיד לבוא, מעבר מעוצמה ברוטלית לדינמיקה מורכבת. מעל כל זה ריחף קולו של הסולן, רוברט פלאנט, שתואר כמי ש"ילל והתרגש כשהמוזיקה התפוצצה מסביבו".

ואז הגיעה הפתעת הערב, רגע ששינה את כל המומנטום. במקום עוד פיצוץ של רוק כבד, הלהקה עשתה תפנית חדה. פלאנט, פייג' וג'ון פול ג'ונס התקדמו לקדמת הבמה מצוידים בכלים אקוסטיים. פייג' אחז בגיטרה אקוסטית, ג'ונס ניגן במנדולינה, ופלאנט אחז במיקרופון בעדינות. הקהל, שהיה רגיל לרעמים של הלהקה, נותר המום. הם היו עדים לבכורה העולמית, למעשה, של שירים מתוך התקליט השלישי של הלהקה, שעתיד היה לצאת רק כעבור חודשיים ולהציג צד פולקי ואינטימי שלא נשמע כמותו. ברגע מרגש במיוחד, הם הקדישו שיר אקוסטי לחבר שנהרג זמן קצר לפני כן בתאונת אופנוע, והוכיחו שכנות יכולה להיות חזקה לא פחות מדיסטורשן.

החלק הרשמי של המופע נחתם בשני המנונים. תחילה, ג'ון פול ג'ונס עבר לאורגן לביצוע שמימי של השיר THANK YOU, ואז הגיעה ההתפוצצות הסופית עם WHOLE LOTTA LOVE. הלהקה ירדה מהבמה, אך הקהל, שכבר עבר מסע רגשי מטלטל, פשוט לא היה מוכן לתת להם ללכת. הם צעקו ודרשו עוד.

זפלין חזרו להדרן ראשון. בזמן ששאר חברי הלהקה עזבו את הבמה לרגע קט, ג'ון בונהאם, המתופף האימתני, נותר לבדו והחל בסולו תופים מהפנט. הדיווח בעיתון תיאר זאת בפשטות גאונית: "בונהאם עשה כל מה שאפשר כדי לגרום לתופים שלו לדבר, ועוד כמה דברים שלא היו בספר התאוריה של תיפוף".

כשהאורות נדלקו שוב, ושאר הלהקה חזרה, משהו היה חסר. ג'ון פול ג'ונס כבר לא היה שם. הוא מילא את חובתו ורץ לשדה התעופה. רוברט פלאנט ניגש למיקרופון והודיע שזה הסוף, אין יותר מה לנגן בלי בסיסט. אבל הקהל, שהרגיש את האנרגיה המיוחדת של הערב, לא קיבל את התשובה. הם החלו לדחוק קדימה לכיוון הבמה, מתחננים לעוד שיר אחד.

ברגע של ספונטניות מוחלטת, האמרגן המקומי, רוג'ר אברמסון, הבחין בנערה צעירה בקהל שלבש חולצת טי. הוא זיהה אותה כמוזיקאית מקומית וידע שהיא מנגנת בגיטרה בס. בלי לחשוב פעמיים, הוא משך אותה מהקהל. הנערה, דבורה סמית', מצאה את עצמה לפתע על הבמה, גיבורה לא צפויה בסיפור שלא ייאמן. "התבקשתי לנגן עם לד זפלין באותו ערב על ידי רוג'ר אברמסון, אמרגן שראה אותי בקהל וידע על היכולת המוזיקלית שלי", סיפרה מאוחר יותר.

פייג', פלאנט ובונהאם, במקום לסיים את הערב, החליטו לזרום עם הטירוף. עם דבורה סמית' על הבס, הם פצחו בג'אם סוער, ככל הנראה על בסיס קלאסיקת רוק'נ'רול של צ'אק ברי, והעניקו לקהל המצומצם אך בר המזל סיום שאף אחד לא היה יכול לדמיין. זה היה רגע טהור של דרמה, טרגדיה, הפתעה, ומעריצה אחת שקיבלה את ההזדמנות של חייה.

נההה... נה נה... נה נה נה נההה... נה נה נה נההה... היי ג'וד!

ב-26 באוגוסט בשנת 1968 יצא תקליטון של הביטלס עם השירים HEY JUDE ו- REVOLUTION. רק שלושה חברים היו בלהקה כשיצא תקליטון זה.

זה לא היה עוד תקליטון. זה היה יריית הפתיחה של עידן חדש. על התווית השחורה התנוסס לראשונה לוגו ירוק ובוהק של תפוח חצוי, סמלה של חברת התקליטים החדשה שהקימו חברי הלהקה, APPLE. אך מאחורי ההשקה הנוצצת, הסתתרה דרמה גדולה. בעוד העולם כולו היה בטוח שהם ארבעה, הביטלס היו למעשה רק שלושה. רינגו סטאר בדיוק הודיע שהוא פורש מהלהקה, מותש מהאווירה המתוחה ומהתחושה שהוא לא מוערך מספיק. הוא יחזור, כמובן, אבל באותו רגע היסטורי, החיפושיות היו טריו.

השקת APPLE לא הייתה אירוע צנוע. הביטלס לא הסתפקו בשחרור פצצה אחת בדמות HEY JUDE, אלא החליטו להנחית על העולם רביעיית פתיחה מוחצת תחת הכותרת השאפתנית "הארבעה הראשונים שלנו". לצד הלהיט שלהם, יצאו באותו היום עוד שלושה תקליטונים של אמנים טריים שהלהקה החתימה: מארי הופקין הצעירה והמתוקה עם הלהיט הנוסטלגי THOSE WERE THE DAYS, ג'קי לומקס הרוקר עם השיר הסוחף SOUR MILK SEA, ואפילו תזמורת כלי הנשיפה המסורתית של בלאק דייק מילס, עם קטע אינסטרומנטלי ומשונה בשם THINGUMYBOB, שעל הקרדיט שלו היו חתומים לנון ומקרטני. אך כל העיניים, ובעיקר כל האוזניים, היו נשואות אל התקליטון של הלהקה עצמה.

השיר HEY JUDE היה חריג בכל קנה מידה. באורך של שבע דקות ואחת עשרה שניות, הוא היה ההמנון האולטימטיבי. בלדה מרגשת שהתחילה בפסנתר עדין והתפתחה לקודה סוחפת עם תזמורת שלמה ומקהלה ששאגה "נה, נה, נה" במשך ארבע דקות אינסופיות. הוא שבר שיא והפך לשיר הארוך ביותר שהגיע אי פעם למקום הראשון במצעד הבריטי. בכך הוא עקף את MACARTHUR PARK של השחקן ריצ'רד האריס, יצירה ארוכה ומורכבת עוד יותר, שהגיעה למקום הרביעי בלבד חודשיים קודם לכן.

אך הסיפור מאחורי המילים נוגע ללב אף יותר מהמנגינה. באותם ימים, חייו של ג'ון לנון עברו טלטלה עזה. הוא היה בעיצומו של הליך גירושין מכוער מאשתו הראשונה, סינת'יה, לטובת האמנית היפנית יוקו אונו. מי שחש יותר מכל את השבר היה בנם הצעיר, ג'וליאן. סינת'יה לנון סיפרה לימים: "האיש היחיד מהביטלס שבא לבקר אותי באותם ימי טלטלה היה פול. הוא הגיע ביום אחד שטוף שמש כשבידו ורד אדום ובפיו מילות התנצלות על התנהגותו הלא מובנת של חברו. לאחר מכן סיפר לי שבדרך אליי הוא כתב שיר על ג'וליאן".

במקור, השיר נקרא HEY JULES, כינוי החיבה של הילד. פול מקרטני שינה את השם ל-JUDE, בהשראת דמות מהמחזמר המצליח אוקלהומה, פשוט כי זה נשמע לו טוב יותר. ג'ון, באופן אירוני, בכלל לא הבין שהשיר נכתב עבור בנו. הוא היה משוכנע שזהו מסר סודי מחברו הטוב, פול. כששמע את השורה "זכור לתת לה להיכנס ללבך", הוא ראה בכך אישור וברכה לקשר החדש והשנוי במחלוקת שלו עם יוקו. נו, לנון לא היה בסיקסטיז אב השנה.

בצד השני של התקליטון חיכה ההפך הגמור. REVOLUTION היה שיר רוק גולמי, רועש ומלא דיסטורשן, שהציג את ג'ון לנון במלוא הזעם והבלבול שלו. בעוד העולם קרא למרד, לנון הצהיר שהוא דווקא לא רוצה להשתתף בחגיגה. בסמוך ליציאת התקליטון, פרצו מהומות אלימות בוועידה הדמוקרטית בשיקגו, כשאלפי צעירים שהתנגדו למלחמת וייטנאם התעמתו עם כוחות משטרה. על רקע זה, השורה של לנון "אבל כשאתם מדברים איתי על הרס, אתם לא יודעים שאני לא מעוניין בזה?" נשמעה לרבים כמו התחמקות פחדנית.

העניין הסתבך עוד יותר כשהלהקה שחררה מאוחר יותר את "האלבום הלבן", ובו גרסה שונה, איטית ובלוזית יותר של השיר. בגרסה ההיא, לנון שר את השורה עם תוספת קטנה אך משמעותית: "כשאתם מדברים איתי על הרס, אתם לא יודעים שאני לא מעוניין בזה? או בעצם, אני מעוניין בזה". רבים חשבו שלנון שינה את דעתו והפך לתומך נלהב במהפכה. אך האמת, כפי שגילתה בדיקה של תאריכי ההקלטות, הייתה הפוכה. הגרסה האיטית והמתלבטת הוקלטה למעשה לפני הגרסה המהירה והחד משמעית שיצאה בתקליטון.

ג'ון הסביר זאת כך: "היו שתי גרסאות לשיר, אבל המחתרת החליטה להיטפל דווקא לגרסה המאוחרת, שבה אני מבקש להיות מחוץ לסיפור. אמרתי את זה כי לא רציתי למות במהפכה. הביטלס יכלו להרשות לעצמם להוציא כסינגל את הגרסה האיטית יותר, אבל האחרים היו מבואסים מיוקו ומזה שהפכתי שוב ליצירתי ודומיננטי. התעוררתי אחרי שנים בהן שכבתי דומם. זה טלטל את דוכן התפוחים".

האווירה המתוחה לא נשארה רק בין חברי הלהקה. היא גלשה גם לחדר הבקרה. טכנאי ההקלטה ג'ף אמריק, שהיה אחראי לכמה מהצלילים המוכרים ביותר של הלהקה, מצא את עצמו על הכוונת של לנון הזועם. "כשהקלטנו את הגרסה המהירה של השיר REVOLUTION נכנס ג'ון ותבע ממני הסבר על למה עוד לא הגעתי לצליל הגיטרה המחוספס שהוא מחפש. הוא איבד את הסבלנות ונהם 'אתה יודע ששלושה חודשים בצבא היו עושים אותך טוב יותר?' זו הייתה הערה מרושעת מאוד". אמריק, שהיה מותש מהעבודה האינטנסיבית והאווירה הרעילה, שקל את צעדיו ובסופו של דבר התפטר.

הצליל ה"מחוספס" שלנון כל כך רצה הושג בדרך לא שגרתית. המפיק ג'ורג' מרטין סיפר: "ג'ון רצה צליל מחוספס ביותר לשיר הזה והוא לא הצליח לייצר אותו במגבר הגיטרה שלו. לכן יצרנו את הדיסטורשן באופן אולפני, על ידי חיבור ישיר של הגיטרה לקונסולת ההקלטה". אנשי חברת התקליטים CAPITOL באמריקה נכנסו לפאניקה. "אתם באמת מתכוונים לפרסם שיר חורקני כזה?" הם צעקו. "זה צליל חורק שאי אפשר להעלימו באף מערכת סטריאו!". מרטין, בחוש ההומור היבש שלו, הציע פתרון יצירתי: להוסיף לתקליטון מדבקה שתסביר לקהל שהרעש הצורמני נוצר בכוונה. אפילו ג'ורג' האריסון לא התלהב: "השיר הזה הוא מהטובים של ג'ון, אבל אני לא אוהב את הצליל המעוות שהוא הוציא מהגיטרה שלו".

הביקורות, כמו הלהקה עצמה, היו חלוקות. דרק ג'ונסון, מבקר המוזיקה של ה-NME, כתב: "אני מעדיף את HEY JUDE בלי התזמורת והאורך המוגזם שלו. אל תבינו לא נכון, זה שיר יפהפה והביטלס נמצאים כמה רחובות קדימה ממתחריהם". אך היו גם קולות אחרים. קורא בשם ג'פרי הנדרסון שלח מכתב זועם למערכת אותו עיתון: "אני רוצה להביע את סלידתי הרבה מהסינגל החדש, שצריך לזכות בתואר הסינגל הגרוע לשנה זו. בשיר הארוך הזה, ששלוש דקות ממנו הן רק 'נה נה נה', ברור שהביטלס החליטו למתוח את הגבול. זה אופייני לביטלס שיכולים להקליט כל זבל בידיעה שיימכר היטב בזכות השם שלהם על העטיפה".

זבל או לא, התקליטון הזה הפך לתופעה. הוא מכר מיליוני עותקים, שהה שבועות ארוכים בפסגת המצעדים וסימל רגע בזמן: רגע של יופי צרוף וכעס מתפרץ, של נחמה אישית ומחאה פוליטית, של להקה שעמדה על סף התפרקות אך הצליחה, פעם נוספת, ליצור יצירת מופת נצחית שהיה אפשר לשיר אותה בהתלהבות בכל מקום בעולם וללא צורך לדייק במילים. רק נה נה נה... והכל על פיסת ויניל אחת קטנה עם תפוח ירוק במרכזה.

אלביס החשדן! ב-26 באוגוסט בשנת 1969 יצא תקליטון חדש וחשוב לאלביס פרסלי, עם השיר SUSPICIOUS MINDS.

זה מתחיל כמו לחישה רעילה, תחושה עכורה שמזדחלת לתוך מערכת יחסים שאמורה להיות חוף מבטחים. האמון, אותו מרכיב שברירי שמדביק שני אנשים יחד, מתאדה כלא היה, ובמקומו צומח חשד קטלני שמרעיל כל רגע. בפינה אחת ניצב גבר, מושא להאשמות בבגידה, ובפינה השנייה בת זוגו, שעיניה הפכו לחלונות אטומים ששום הבטחה או הכחשה לא יכולים לחדור דרכם. הוא שר מנקודת מבטו, זועק את חפותו, אך כל מילה שלו נתקלת בחומת אי-אמון בצורה. הוא מותש מהמלחמה, הופך את היוצרות ומטיח בה שהחשדנות שלה היא זו שהורסת הכול, שהיא זו שרוצחת את אהבתם. הוא מתחנן בפניה, בואי נתחיל מחדש, בואי ננסה לבנות יחד את החלומות המשותפים שלנו לפני שיהיה מאוחר מדי. האם הוא באמת חף מפשע או שמא אלו דמעות תנין? השיר של אלביס פרסלי משאיר אותנו עם התהייה הזאת, תלויים בין אמת לשקר.

הסיפור המרתק של השיר SUSPICIOUS MINDS מתחיל בכלל לא עם המלך, אלא עם זמר ויוצר בממפיס בשם מארק ג'יימס. בשנת 1968, ג'יימס נכנס לאולפן והקליט את הגרסה המקורית שלו לשיר שכתב, אך למרבה הצער שלו, היא נכשלה מסחרית ונעלמה כמעט לחלוטין. אבל לגורל היו תוכניות אחרות. באותה תקופה, מלך הרוק'נ'רול היה זקוק נואשות לניצוץ שיצית מחדש את הקריירה הדועכת שלו. לאחר שנים של סרטי קולנוע בינוניים ומוזיקה שלא הצליחה לרגש, רבים כבר החלו להספיד אותו. ואז, הוא החליט לעשות מעשה: לחזור הביתה. לראשונה מאז 1955, אלביס חזר להקליט בעיר הולדתו ממפיס, באולפני הסאונד האמריקאי של המפיק האגדי, צ'יפס מומן.

באחד הימים, בזמן שאלביס שהה באולפן, מארק ג'יימס היה שם במקרה. דונה ג'ין גודשו, אחת מזמרות הליווי ששרו גם בגרסה המקורית של ג'יימס סיפרה על הרגע הגורלי: "מארק השמיע את התקליטון שהקלטנו. אלביס שמע את זה, נכנס לחדר ואמר בפשטות, 'אני רוצה את השיר הזה, ואני רוצה את הבנות האלה שישירו בו איתי'". הבנות האלה היו דונה ג'ין, ג'יני גרין והאחיות מרי וג'ינג'ר הולידיי. אותה חבורת זמרות ליווי מוכשרת שרה גם בלהיט הנוסף של אלביס מאותה שנה, IN THE GHETTO. לימים, דונה ג'ין ובעלה הקלידן, קית' גודשו, יצטרפו להרכב הרוק הפסיכדלי המפורסם, גרייטפול דד.

אבל הדרך להקלטה לא הייתה חלקה. הקולונל טום פרקר, המנהל הקשוח וצמא הכסף של אלביס, דרש ממארק ג'יימס לוותר על חלק נכבד מתמלוגי כתיבת השיר לטובת חברת ההוצאה לאור של אלביס. זו הייתה דרישה מקובלת באותם ימים, ורוב כותבי השירים נכנעו בלית ברירה. עסקה עם אלביס, גם אם מקוצצת, הייתה שווה יותר מכלום. אך מארק ג'יימס, באומץ לב נדיר, סירב בתוקף. הוא לא היה מוכן לוותר על הקרדיט והתגמול שהגיעו לו. פרקר איים לבטל את כל ההקלטה, אבל אז קרה משהו יוצא דופן: אלביס, שהתאהב בשיר בצורה אובססיבית, התעקש. הוא רצה להקליט את השיר הזה, עם או בלי העסקה של הקולונל, והוא ניצח.

השיר הוקלט והפך לקאמבק המושלם. הוא היה שונה, דרמטי, עם מקצב משתנה ועיבוד סוחף. הוא החזיר את אלביס למקום הראשון במצעד האמריקאי בנובמבר 1969, לראשונה מאז הלהיט GOOD LUCK CHARM בשנת 1962. המלך חזר, ובגדול. בעקבות ההצלחה המסחררת, הוא יצא בשנת 1970 לסיבוב הופעות ארצי, הראשון שלו מזה תשע שנים, והפך לאטרקציה המרכזית והזוהרת ביותר בלאס וגאס. באופן סמלי ומעט עצוב, SUSPICIOUS MINDS היה הלהיט האחרון בקריירה שלו שכבש את פסגת המצעד בארצות הברית עוד בחייו.

אחד המאפיינים הזכורים והייחודיים ביותר של השיר הוא הסיום שלו: רגע לפני שהשיר נגמר, המוזיקה דועכת לשקט כמעט מוחלט, רק כדי להתפרץ חזרה בעוצמה אדירה לסיום דרמטי. באופן מפתיע, האלמנט הזה כלל לא היה מתוכנן. לדברי חברו הטוב של אלביס, מרטי לאקר, מי ששכנע אותו להקליט בממפיס עם צ'יפס מומן, הסוף המפורסם הוא תוצאה של טעות טכנית. "כשצ'יפס סיים את המיקס המקורי, זה לא היה שם", סיפר לאקר. פלטון ג'רוויס, המפיק הוותיק של אלביס, הוסיף את אפקט ה-FADE OUT וה-FADE IN לאחר מכן. לאקר עצמו חשב שזה רעיון גרוע לתקליטון, אם כי הודה שזה יכול לעבוד נהדר על הבמה. ובכן, ההיסטוריה והקהל הוכיחו אחרת. מה שהתחיל כטעות הפך לחותמת איקונית, רגע של גאונות מקרית שחתם את אחד משירי הקאמבק הגדולים והחשובים והחשודים ביותר בתולדות המוזיקה.

קבלו את "החתיכה החסרה" - אם כי נדמה שעדיין משהו חסר. ב-26 באוגוסט 1977 יצא התקליט THE MISSING PIECE, של להקת הרוק המתקדם, ג'נטל ג'איינט. התקליט הזה הפתיע את קהל המעריצים המושבע של הלהקה – ולאו דווקא לטובה.

אף על פי שלהקת ג'נטל ג'יאנט צברה מעריצים משני צדי האוקיינוס האטלנטי, היא לא זכתה לקפיצת המדרגה המסחרית שהייתה אז מנת חלקן של להקות כמו יס, פינק פלויד, ג'נסיס וג'ת'רו טול. כשהגיע הזמן ליצור את THE MISSING PIECE, חברי הלהקה רדפו אחר ההצלחה, מתוך הבנה שעידן "הפינוק" המוזיקלי הסתיים. הם שברו את המסורת והקליטו בהולנד, שם הקליטה להקת ג'נסיס זמן קצר קודם לכן את התקליט WIND AND WUTHERING. חוויית ההקלטה התגלתה כשונה מאוד עבור חברי הלהקה, וזו גם הייתה הפעם היחידה שבה הם השתמשו בזמרות רקע.

דרק שולמן: "בתקליט הזה לא היו שירים יוצאי דופן. כתבתי את I'M TURNING AROUND כי חברת התקליטים לחצה עלינו שניצור להיט. הורגש ייאוש, והשירים היו קצת יותר... מבוימים. ראינו להקות כמו ג'נסיס, יס ואפילו קנזאס מוציאות סינגלים שהצליחו ברדיו. ראינו איך להקות חימום שלנו עוקפות אותנו בהצלחה. רציתי גם את הנתח שלי, אבל שינוי הגישה פשוט לא עבד בשבילנו. אני זוכר שהקלטנו את התקליט הזה בהולנד, ושנאתי את זה. האולפן היה באמצע שום מקום, והייתי מחוץ לאזור הנוחות שלי, מנותק כל כך מהציוויליזציה – זה כנראה משהו שמעולם לא סיפרתי לאיש. שום דבר שם לא עורר את הדמיון שלי, שום דבר מחוץ לאולפן. זה הרגיש כמו כלא".

למרות השינוי החד בגישה, האלבום המוגמר לא עמד בציפיות, ותקוות הלהקה לפריצת דרך מסחרית התבדו. על אף שהיה היצירה הידידותית ביותר לרדיו שהלהקה הפיקה עד אז, הסינגל המוביל, I'M TURNING AROUND, לא הצליח לעורר עניין רב. "אני לא חושב שיצרנו משהו חזק מספיק כדי שהוא יתרומם", אמר המתופף ג'ון וית'רס. "אף אחד מהשירים לא היה... 'בום!'...".

הבסיסט, ריי שולמן: "ובכן, למרבה הצער, ככל שהלהקה מתקדמת ומצליחה, נוצר לחץ מחברות התקליטים ומהמנהלים להיות מסחריים יותר. הלחץ תמיד היה לרכך את הסגנון ולהיות פחות ניסיוניים, כך שבהחלט היו פשרות. כשהם ראו שלהקות כמו ג'נסיס וגם יס הפכו להצלחה מסחרית אדירה, הופעל עלינו לחץ כבד לעשות את אותו הדבר. אני לא חושב שזה אי פעם התאים למוזיקה שלנו. ככל שהלהקה 'התרככה', כך איבדנו יותר מהייחוד שלה. זה היה עניין של הישרדות: 'האם נוציא עוד תקליט? האם נצליח לקיים את הלהקה עוד שישה חודשים?'...".

דרק שולמן: "חברות התקליטים לא הכריחו אותנו לעשות את זה, אבל ראינו שלהיטי הרדיו של ג'נסיס הפכו אותה מלהקת מועדונים ללהקת אצטדיונים. בכל ההגינות, חשבנו, 'למה לא גם אנחנו?'. ניסינו, אבל המעריצים הוותיקים לא אהבו את הכיוון, ובמקביל, השירים לא הצליחו לפרוץ בעולם הפופ. היינו בין הפטיש לסדן. עם זאת, אלו היו דברים שלא עשינו בכפייה; רצינו להתנסות בתחום הזה. מישהו היה צריך להכות לנו על הראש ולהגיד, 'אל תנסו את זה, אתם לא מסוגלים'. אני לא מתחרט על שום דבר – חוץ מהקלטת השיר BETCHA THOUGHT WE COULDN'T DO IT, שהיה קריצה לכיוון הפאנק,וכמובן שלא יכולנו לעשות פאנק. זו האמת. לא היינו מסוגלים לעשות פאנק כמו ג'וני רוטן. ותודה לאל! אז זה בהחלט היה קצת יומרני מצידנו".

גארי גרין, הגיטריסט, נותר משוכנע שהשאיפות המסחריות והאמנותיות של הלהקה תמיד היו מנוגדות זו לזו: "בראיונות מוקדמים עם ריי, דרק ופיל (שולמן) שאלו אותם, 'מה אתם רוצים מעסקי מוזיקת הפופ?', וריי ענה, 'אני רוצה להיות עשיר!'. וזו פחות או יותר האמת. אין בזה שום דבר רע, אבל להציב מטרה כזו לעשיית מוזיקה זה לא הדבר הנכון ביותר. הלהקה דבקה בעקרונות המוזיקליים שלה די הרבה זמן. ניסינו שוב ושוב ושוב – דפקנו על הדלת הזאת במלוא הכוח, והיא פשוט לא נפתחה. האחים שולמן היו מאוכזבים מאוד מכך שלא הצלחנו להשיג את פריצת הדרך הגדולה, כפי שעשתה ג'ת'רו טול, אבל העובדה היא שפשוט לא יצרנו מוזיקה מהסוג הזה. זו ממש לא הייתה הלהקה שרצינו להיות. אני חושב שהלהקה שרצינו להיות לא ניסתה לרצות אחרים, אלא רק את עצמה".

בביקורת על התקליט בעיתון ARIZONA REPUBLIC, נכתב אז: "מעטים ממבקרי הרוק יטענו שלג'נטל ג'איינט חסר כישרון מוזיקלי. חמשת חברי הלהקה מנגנים ביותר מתריסר כלים ומבצעים הכל, מרוק קלאסי ועד לשילוב של ג'אז, פ'אנק והבי מטאל. עם זאת, חברי הלהקה טוענים שהם התעלמו זמן רב מדי מהרוק הבסיסי עבור מעריציהם הצעירים, ושהצד הראשון של התקליט, המלא במקצבים קבועים ועוצמתיים, נועד לשנות זאת. חמש הרצועות הקצרות של הלהקה נשמעות כמיועדות למצעדים. הצד השני כולל ארבעה קטעים ארוכים יותר, בסגנון הפרוגרסיבי המוכר שלהם מהעבר".

בעיתון OTTAWA JOURNAL נכתב בביקורת: "לא צריך להאזין ללהקה הזו זמן רב כדי להבין שההצהרות השיווקיות בנוגע ליכולותיה המוזיקליות אכן נכונות. החברים גילו אומץ רב בהקלטת אלבום שנעשה בו שימוש נרחב כל כך בנגינת גיטרה קלאסית פשוטה. יש שיקראו לזה תקליט המכוון יותר לעולם הפופ, אבל זהו למעשה שילוב מופתי של רוק מבוצע היטב עם נושאים קלאסיים. הוא קליל ופחות מופנם, ונותר רק לקוות שיש קהל בוגר מספיק כדי להבין את הנושאים הקלאסיים, וצעיר מספיק כדי לדעת מהו רוק מתקדם".

גם זה קרה ב-26 באוגוסט: היום בו פול מקרטני "נקבר" בניו יורק, קייט בוש חזרה מהמתים והאחיות מ-HEART שברו את הכלים.

1971: מסע הלוויה הסוריאליסטי של פול מקרטני

בואו נתחיל עם סיפור שהוא כל כך מוזר, עד שקשה להאמין שהוא באמת קרה. בשנת 1971 נערך בניו יורק טקס הלווייה, כחלק מהפגנה נגד פול מקרטני. הכרוז הסביר: "חזית השחרור של דילן, שהייתה גורם חשוב בשירת שיריו הישנים במופע למזרח פקיסטנים שהתקיים במדיסון סקוור גארדן, החליטה להחליף באופן זמני מטרות... הקורבן הבא שלנו הוא פול מקרטני. למרות שהשמועה ש'פול מת' התחילה כשהיה עדיין עם הביטלס, התברר שזה נכון רק אחרי שפול יצא עם שני האלבומים האחרונים שלו, שנקראים MCCARTNEY ו- RAM. מכיוון ששניהם כנראה נכתבו על ידי מישהו שהמוח שלו פשוט לא מתפקד... המילים של מקרטני חסרות מחויבות חברתית והוא הופך במהירות לסינטרה של שנות ה-70. הוא חי כמו אריסטוקרט באחוזה ענקית באנגליה, לעולם לא נותן כסף לארגונים מתקדמים ולא עשה טוב מזה שנים. אז זו הסיבה שהחזית עומדת לערוך הלוויה מול ביתו של מקרטני בניו יורק בכתובת SEVENTY NINTH STREET AND PARK AVE (895 Park) ביום חמישי, 26 באוגוסט 1971, באחת בצהריים. חד כדי לחימה במקרטניזם. אחרי שנסיים עם פול, נצעד למטה למגזין הרולינג סטון ושם נציג להם עדויות מתועדות לחזירות שלהם! אז סעו למרבץ של מקרטני ותצטרפו לעוד כ-500 אנשים! להילחם במקרטניזם!". מי שניהל את המחאה הזו היה איי.ג'יי ווברמן, נשיא הארגון לשחרור הרוק מכוכבי פופ מצליחים ורמאים.

1970: המפגש הגורלי ששינה את הרוק הדרומי

יום גורלי לא פחות התרחש שנה קודם לכן במיאמי, באולפני CRITERIA. יום זה הגיע אחרי לילה ארוך של מסיבה, בה בילו קלפטון וחבריו אחרי שצפו בהופעה של האחים אולמן. אחרי ההופעה של האולמנים הזמין אותם קלפטון לאולפן כדי לג'מג'ם ביחד והם הסכימו בשמחה, כשבשלב כלשהו בלילה עזבו הם את האולפן. הגיטריסט, דוואן אולמן, נשאר שם והמשיך לג'מג'ם עם הדומינוס. קלפטון ואולמן מצאו מיד שפה משותפת וכה נהנו לנגן ביחד את השיר IT HURTS ME TOO, של אלמור ג'יימס. קלפטון מצא באולמן נפש תאומה ובהנאתו הרבה במפגש הזה הוא לא היסס להזמין את דוואן להגיע גם למחרת לאולפן. דוואן נענה להזמנה בשמחה. לאחר שדוואן עזב הקליטה הלהקה גם כמה טייקים של TELL THE TRUTH (בעיבוד איטי יותר מזה שהוקלט לפני כן לתקליטון בכורה, בהפקת פיל ספקטור) ושיר שכתבו קלפטון וקלידן הלהקה, בובי וויטלוק, בשם TENDER LOVE, שלא יזכה להגיע לקו הגמר.

2014: שובה של המלכה קייט בוש

אחרי 35 שנים של שתיקה בימתית, קייט בוש, אחת האמניות המסתוריות והמוערכות בעולם, חזרה לבמה. לא היה מדובר בסיבוב הופעות עולמי, אלא בסדרת הופעות אינטימית ומהפכנית של 22 לילות בלונדון, תחת השם "לפני השחר".

זו לא הייתה הופעת רוק רגילה. בוש יצרה מופע מולטימדיה עוצר נשימה ששילב מוזיקה חיה עם רקדנים, בובות, הצגות צללים, אנימציית תלת מימד ואפילו אמן אשליות. הביקורות היו היסטריות. עיתון איבנינג סטנדארט העניק חמישה כוכבים וכינה זאת "שילוב יוצא דופן של רעיונות קסומים, ויזואליות מדהימה ומוזיקה יוצאת דופן". ההצלחה הייתה כה גדולה, ששמונה מתקליטיה חזרו בבת אחת ל-40 הגדולים במצעד המכירות הבריטי.

האירוע היה מגנט לסלבריטאים. בין הנוכחים נצפו פיטר גבריאל (האיש ששר והתחבק איתה), דייויד גילמור (האיש שגילה אותה), אנני לנוקס וכן, גם פול מקרטני.

2016: כשדם סמיך ממים, אבל לא מספיק

דרמה משפחתית מהסוג הכואב ביותר התרחשה בתוך להקת HEART. האחיות אן וילסון (הסולנית) וננסי וילסון (הגיטריסטית), שהובילו את הלהקה במשך עשורים, עברו קרע קשה וכנראה בלתי הפיך. בעלה של אן נעצר והורשע בתקיפה פיזית של בניה התאומים בני ה-16 של ננסי.

התקרית האלימה והמזעזעת הזו שברה את הלהקה. האחיות המשיכו את סיבוב ההופעות שהיו מחויבות אליו, אך עשו זאת כאילו היו זרות גמורות. הן השתמשו בחדרי הלבשה נפרדים, לא דיברו זו עם זו, והתקשורת היחידה ביניהן נעשתה דרך צד שלישי. ממש לב שבור.

כשהמלך צוחק

בשנת 1969 נתקף אלביס פרסלי בפרץ של צחוק על הבמה, במהלך ביצוע השיר ARE YOU LONESOME TONIGHT, כשהוא שר בבדיחות DO YOU GAZE AT YOUR BALD HAIR AND WISH YOU HAD HAIR. אלביס צחק לאורך שאר השיר, לא מסוגל לרסן את עצמו בעוד זמרת הליווי שלו, סיסי יוסטון, שרה ברצינות את החלק שלה.

ועוד כמה חדשות קטנות מאותו היום:

1967: להקת טראפיק הבריטית הוציאה את התקליטון השני שלה, HOLE IN MY SHOE. השיר נכתב והושר על ידי הגיטריסט דייב מייסון, שכבר היה די מוכשר אז לנגן את הסיטאר ההודי, שצליליו פותחים שיר זה, עם החליל של כריס ווד והיפוף של ג'ים קפאלדי. סטיב ווינווד ניגן את המלוטרון ביעילות רבה מאד וההרמוניות הקוליות מביאות את הכל לתחושה חלומית, שלא מהעולם הזה. מילות השיר נשמעות כשיר ילדים הזייתי מאד, כמו אח צעיר של השיר "לוסי ברקיע היהלומים". יש גם קטע נהדר של דיבור, באמצע השיר, בביצוע פרנסין היימן בת השש, שהיתה בתו החורגת של נשיא חברת התקליטים ISLAND, כריס בלקוול, שהחתים את הלהקה אצלו. כך היא אומרת: "טיפסתי על גבו של אלבטרוס ענק / שטס דרך סדק בענן / למקום שבו האושר שולט / והמוזיקה מתנגנת כל כך חזק". הצלחת השיר הפתיעה גם את מייסון, שאמר: "הסיבה היחידה שהתחלתי לכתוב שירים הייתה כי לא רציתי לרכב על הגב של סטיב ווינווד". השיר קיבל יחס צונן עד קפוא משאר חברי הלהקה שטענו כי זה שיר סתמי ביותר. זמן קצר לאחר מכן פרש מייסון, בפעם הראשונה, מהלהקה.

1973: להקת 10CC, שהורכבה מארבעה מוזיקאים מבריקים, קיימה את הופעת הבכורה שלה במקום קטן בשם PALACE LIDO באי מאן. מאותו ערב צנוע, הם ימשיכו להפוך לאחת מלהקות הפופ-ארט המתוחכמות והמצליחות של שנות ה-70.

1983: הסרט "חג שמח מיסטר לורנס", בכיכובו של אמן הרוק והזיקית התרבותית, דייויד בואי, יצא לאקרנים בניו יורק והפך במהרה לסרט פולחן.

1993: חברת התקליטים של הביטלס, אפל רקורדס, רכשה במכירה פומבית הקלטה נדירה של הלהקה מ-1962 במועדון קאברן המפורסם בליברפול. עבור הסרטון בו הארבעה מבצעים את SOME OTHER GUY, שילמה החברה 16,000 ליש"ט.

2002: סולן להקת מתבודדי הרמן, פיטר נון, הפסיד בתביעה משפטית נגד מתופף הלהקה, בארי וויטוואם. נון ניסה למנוע מהמתופף להופיע תחת שם הלהקה עם נגנים אחרים, אך בית המשפט לא קיבל את טענותיו.

2004: הזמרת לורה ברניגן, שהתפרסמה בעיקר בזכות הלהיט הענק שלה GLORIA, הלכה לעולמה ממפרצת מוחית בגיל 52.

נולדו ב-26 באוגוסט:

1938 – ג'ט בלאק: המתופף האגדי של להקת החונקים, שהביא את הקצב הייחודי והאגרסיבי ללהקה. הוא הלך לעולמו בדצמבר 2022.

1940 – ניק טרנר: הסקסופוניסט, החלילן והסולן של להקת הספייס-רוק החלוצית הוקווינד. הוא הלך לעולמו בנובמבר 2022.

1944 – מו טאקר: המתופפת של להקת מחתרת הקטיפה, שהביאה סגנון תיפוף מינימליסטי ועוצמתי שהשפיע על דורות של מוזיקאים.

בונוס: גם זה קרה החודש איתם - אוגוסט עם להקת הקינקס.

אתחיל עם אוגוסט 1962. לפני צווחות המעריצים, הלהיטים שהגיעו לפסגות המצעדים וסיבובי ההופעות הטרנס-אטלנטיים, התרחשה דרמה אישית שצלקה עמוקות את דייב דייויס הצעיר. באוגוסט 1962, חייו של הגיטריסט בן החמש עשרה קיבלו תפנית פתאומית ואפלה. חברתו, סוזן שיהאן, פתאום התמלאה רגשות רבים ובכתה, 'אני בהריון, ואין לי מושג מה לעשות". ברגע של חוצפה נעורים ואהבה אמיתית, דייויס הציע נישואין.

אולם, רומן הנעורים הזה לא נועד לסוף טוב. הוריהם של בני הזוג קשרו קשר כדי להפריד ביניהם, ואמרו זה לזה שהצד השני איבד את אהבתו. דייב לא יראה את סו שוב במשך עשרות שנים, והרגשות הלא פתורים ואובדן ילדתו הראשונה, טרייסי, רדפו אותו במשך שנים. "הייתי הרוס רגשית לחלוטין", הוא נזכר מאוחר יותר. "בחודשים הראשונים אחרי הפרידה שלנו הרגשתי נורא. זה באמת רודף אותך. אחרי זה, אולי תמיד חיפשתי את סו באישה אחרת".

שנתיים לאחר מכן, אוגוסט היה החודש שהפך את להקת הקינקס מלהקת רית'ם אנד בלוז מוזנחת מצפון לונדון לסנסציה עולמיות. ב-4 באוגוסט 1964, חברת התקליטים PYE RECORDS הוציאה את YOU REALLY GOT ME - התקליטון עם ריף הגיטרה הגולמי והמעוות שלו - צליל שדייב דייויס נתקל בו לאחר שחתך את הרמקול של המגבר שלו בסכין גילוח והיה שונה מכל מה שנשמע קודם לכן. דייב דייויס זכר את רגע היצירה: "ריי ניגן ריפי ג'אז בפסנתר בזמן שאני עבדתי על שיפור צליל הגיטרה שלי. ריי קרא לי לפסנתר כדי להקשיב לריף שהוא ניגן. זה היה, כמובן, הריף של השיר הזה. תהיתי איך זה יישמע כאקורדים בגיטרה שלי עם צליל המגבר החדש שלי. אז ניסיתי את זה. זה היה כאילו משהו קסום ירד עלינו בחדר הקטן והצנוע הזה".

יציאת הסינגל שינתה הכל עבור הלהקה. השיר פרץ למצעדים. דייב דייויס: "אני זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי אותו ברדיו. לרגע הייתי המום מהתרגשות ויראת כבוד. פתאום ידעתי שהצלחנו. זו הייתה תחושה מדהימה באמת". תוך מספר שבועות, השיר הגיע למקום הראשון במצעדים הבריטיים.

הקינקס היו לפתע בעין הוריקן תקשורתי. כותרת במגזין מלודי מייקר באוגוסט 1964 שאלה: "האם הקינקס גילו צליל חדש?" והחודש היה טשטוש של הופעות בטלוויזיה, צילומים ועוד. ב-16 באוגוסט, הקינקס מצאו את עצמם מחממים את הביטלס בבלקפול. מאוחר יותר באותו חודש הם חלקו במה עם להקת THE HIGH NUMBERS, הלהקה שתהפוך במהרה ללהקת המי. הלחץ היה עצום, וחברת התקליטים PYE להוטה לנצל את הצלחת הסינגל, נתנה ללהקה מועד אחרון לסוף אוגוסט להשלמת אלבום הבכורה שלה.

שנה לאחר הגעתם המהירה לזירת המוזיקה, באוגוסט 1965 יצא אלבומם השני בארצות הברית, KINDA KINKS. עם זאת, האלבום לא הצליח - ללא להיט חדש ממנו, הוא החזיק במצעדים במשך תשעה שבועות בלבד, כשהגיע למקום ה-60.

עד אוגוסט 1968, הסאונד של הלהקה התפתח באופן דרמטי. האגרסיביות הגולמית של להיטיה המוקדמים פינתה את מקומה ליצירות פסטורליות ואנגליות טיפוסיות, שהפכו לסמל המסחרי של ריי דייויס. בחודש זה יצא הסינגל DAYS בארצות הברית. זה היה שיר הרהור נוגע ללב על זמן אבוד והכרת תודה, עולם אחר לגמרי מהצרחה הקדומה של YOU REALLY GOT ME, והציג כותב שירים בעל עומק ועדינות הולכים וגדלים.

האבולוציה של הקינקס נמשכה, ובאוגוסט 1969 הקהל האמריקאי זכה ליציאת הסינגל THE VILLAGE GREEN PRESERVATION SOCIETY. השיר, שיר הלל לנוסטלגיה ולשימור אנגליה הנעלמת, היה שיר הנושא של מה שרבים רואים כיצירת המופת של הלהקה. זו הייתה הצהרה מתריסה נגד המודרניות המתפשטת שריי דייויס כל כך לא בטח בה, קריאה להגן על "בירה מהחבית וריבת תותים" מפני "בנייני משרדים וגורדי שחקים" ששינו את פני ארצו האהובה.

הימים הסוערים של שנות ה-60 פינו את מקומם לתקופה סוערת ומאתגרת יותר עבור הלהקה. עד אוגוסט 1972, סיבובי ההופעות המתמידים והחיכוכים הפנימיים גבו מחיר כבד. בזמן שהותו בניו יורק לסדרת הופעות, דייב דייויס סבל מהתמוטטות עצבים. הוא תיאר את החוויה באוטוביוגרפיה שלו: "זה היה אוגוסט 1972, ואותו מלון הולידיי אין, ברחוב ה-42 והשדרה השמינית במנהטן, היה המקום שבו הכל היה קרוב באופן מסוכן להגיע לסוף פתאומי. הייתי במצב פגיע והפרנויה שלי, שבזבזתי שנים מחיי, אפפה אותי לפתע. ענני הדיכאון השחורים טרפו את נשמתי".

בונוס: עוד חדשות מהחודש, אוגוסט בשנת 1976...

קית' מון סוף סוף איבד את זה?

נתחיל מהדרמה הגדולה ביותר. האם קית' מון, המתופף הפרוע והבלתי נשלט של להקת המי, חצה סופית את הקו הדק שבין גאונות לטירוף? ובכן, זה נראה כך. בתום מסע הופעות סוחף ואינטנסיבי של הלהקה בדרום ארצות הברית, מון נמצא בסוויטה המפוארת שלו במלון FONTAINEBLEU במיאמי במצב מדאיג. דיווחים מסוימים טענו שהוא נמצא מדבר בקול רם לעצמו, בעוד אחרים סיפרו על צרחות של ממש. מה שבטוח הוא שהמצב היה חמור מספיק כדי שמנהל הלהקה, ביל קרבישלי, יזעיק עזרה. מון פונה על אלונקה לבית חולים בהוליווד, פלורידה, שם אושפז להשגחה פסיכיאטרית למשך שבוע ימים. האם זהו סוף עידן "מון המשוגע" או רק עוד תחנה בנסיעה המטורפת שלו? ימים יגידו.

קרבות הפאנק הראשונים: הראמונס נגד העולם

בצד השני של הסקאלה, סצנת הפאנק הטרייה והבועטת של ניו יורק מייצרת כותרות משלה. כשג'ואי ראמון, הסולן הגמלוני של הראמונס, נשאל על ההערות המזלזלות שהשמיעו חברות להקת הבנות THE RUNAWAYS כלפי להקתו, הוא ענה בקלאסיות האופיינית לו: "הייתי רוצה לפטור את זה כציטוט שגוי". ג'ואי, שחזר שזוף כולו מהפלישה המוצלחת של הראמונס לחוף המערבי, יכול היה להרשות לעצמו להיות אדיב. מסע ההופעות שלהם בקליפורניה היה הצלחה מסחררת, הרבה יותר מהופעת הבכורה המקרטעת של THE RUNAWAYS בניו יורק.

הכוכבים לא נחים לרגע

אחרי הצלחת הענק של התקליט FLY LIKE AN EAGLE ושני סינגלים שהפכו ללהיטי ענק, סטיב מילר יכול היה בקלות לקחת חופשה ארוכה ולהתפנק. אבל לא איש כמוהו. סטיב כבר חזר לאולפני ההקלטות של COLUMBIA בסן פרנסיסקו, עם אותם נגנים בדיוק, כדי לעבוד על חומרים חדשים.

האבנים המתגלגלות לעד?

השמועה לפיה ההופעה הענקית של הסטונס בפסטיבל KNEBWORTH, אנגליה, תהיה הופעתם האחרונה, התבררה כמגוחכת לחלוטין. ההופעה, שמשכה רבע מיליון מעריצים נלהבים, כולל אורח מיוחד בשם פול מקרטני ואשתו לינדה, הייתה מפגן כוח אדיר. אפילו מיק ג'אגר עצמו אמר בתגובה: "אם כל האנשים האלה עדיין רוצים לראות אותנו, מי יודע מה יקרה". תוסיפו לזה את העובדה שלרוני ווד היה אז פה נוסף להאכיל, והובן שהפירוק לא היה על הפרק. מה שפחות מגוחך הוא החדשות שהרשויות הפדרליות בארצות הברית עקבו בעניין רב אחר התפתחות פרשת הסמים של קית' ריצ'רדס בבריטניה. תוצאות המשפט היו עלולות להשפיע באופן ישיר על סיבובי הופעות עתידיים של הלהקה באמריקה.

קרבות בבית המשפט:

המאבק המשפטי של ברוס ספרינגסטין נגד מנהלו, מייק אפל, החריף. ברוס האשים את אפל ב"הפרת אמונים, השפעה בלתי הוגנת והונאה", כמו גם באי ניהול חשבונות תקין, מניעת פרסום ביוגרפיה עליו וסירוב לאפשר לו להקליט את התקליט החדש שלו עם המפיק שבחר. אפל, מצידו, ניסה להשיג צו מניעה שיאסור על "הבוס" להקליט ללא "השתתפות" חברתו, אך נכשל בניסיונו לקבל את כספי הכרטיסים מהופעה אחרונה של ספרינגסטין.

נשיקות למטרה טובה:

חברי להקת קיס, כל אחד מהם מאופר בכבדות, מכרו נשיקות בחנות התקליטים המפורסמת PEACHES באטלנטה תמורת 93 סנט לאחת. כל ההכנסות נתרמו למלחמה במחלת ניוון שרירים. בחורים חרמנים נאלצו להסתפק בתמונה חתומה.

מחלת הלגיונרים:

המחלה המסתורית שהטילה אימה על פילדלפיה עדיין לא גבתה קורבנות רוק. חברי איירוסמית' דאגו לכך באופן אישי, כשסירבו לאכול או לשתות במשך 48 השעות ששהו בעיר. הם פשוט הביאו אוכל מהבית.

עוד חדשות מהחודש, אוגוסט בשנת 1975...

לד זפלין והמלגזה של רשויות המס

הסיפור המדהים יותר מגיע מכיוונו של רוברט פלאנט, סולנה הכריזמטי של לד זפלין. לאחר תאונת הדרכים הקשה שעבר עם משפחתו באי רודוס שביוון, פלאנט מצא את עצמו מאושפז בבית חולים בלונדון, כשהוא פצוע מאד. אבל כאילו שזה לא הספיק, עורכי דינו גילו לתדהמתם שאם ישהה עוד יום אחד בלבד על אדמת בריטניה, הוא יחויב במס על כל הכנסותיו מהשנה האחרונה, מס שהיה מגיע לסכום אסטרונומי.

וכך, במה שנשמע כמו סצנה מסרט קומדיה, שעות לפני פקיעת "תקופת גלות המס" שלו, פלאנט הוברח במהירות לשדה התעופה. על פי דיווחים, הוא הועלה למטוס באמצעות מלגזה, ונשלח לאי ג'רזי שבתעלה האנגלית, מקום שנמצא מחוץ לתחום השיפוט של גובי המיסים הבריטים. בזמן שהוא התאושש בגלות הכפויה, אשתו מורין וילדיהם נשארו בבית החולים בלונדון, ודובר חברת התקליטים של הלהקה מסר שמצבם "מתקדם באופן משביע רצון".

ואם חשבתם שהצרות של זפלין נגמרו בזה, טעיתם. כדי להוסיף שמן למדורה, חבר הלהקה ג'ון פול ג'ונס שבר אז את ידו, מה שהעמיד בסימן שאלה גדול את התוכניות העתידיות של הלהקה.

מכת פציעות בעולם הרוק

נראה שפלאנט וג'ונס לא היו לבד ברשימת הפצועים. ממש לפני תחילת סיבוב ההופעות של להקת האחים אולמן, הבסיסט שלהם, ריק גרקו, מצא את עצמו עם גבס לאחר ששבר עצם קטנה בפרק כף היד בנפילה מהאופנוע שלו. גם מיק בוקס מלהקת אוריה היפ לא יצא בזול; הוא סדק את פרק כף ידו בשלושה מקומות שונים בהופעת הפתיחה של סיבוב ההופעות שלהם בקנטאקי, אך למרות הכאב הוא ממשיך להופיע. עוד קורבן של אופנועים הוא ריצ'י הייוורד, המתופף המוכשר של להקת LITTLE FEAT, שנאלץ לעבור ניתוח פלסטי לאחר שריסק צד אחד של פניו בתאונה בלורל קניון.

אבל לא רק הגוף נמצא בסכנה בעולם הרוק, לפעמים גם הרכוש. יום אחד בלבד אחרי שעבר לביתו החדש בבוורלי גלן, ביתו של אליס קופר עלה בלהבות. הנזק הוערך בכ-200,000 דולר, אך למרבה המזל, לא היו נפגעים. ומה לגבי להקת באכמן טרנר אוברדרייב? חברי הלהקה נכנסו לחרדה קלה כאשר אחד המנועים במטוסם הפרטי כשל במהלך טיסה בין הופעות בקנדה. הטייס הצליח לבצע נחיתת חירום חלקה, אך אין ספק שהדופק שלהם היה גבוה במיוחד אז. רשימת החולים המאושפזים התארכה עם גלן יוז, בסיסט להקת דיפ פרפל, שנאלץ לנוח כחודשיים לאחר שנדבק בצהבת.

כשצלילי הגיטרה פוגשים את אזעקת המשטרה

הסתבכויות עם החוק הן עניין שבשגרה עבור כוכבי רוק. מיק ג'אגר יכל לנשום לרווחה לאחר שבית משפט באוקלנד, קליפורניה, החליט לבטל תביעת נזיקין בסך 690,000 דולר שהוגשה נגדו בעקבות הנזק לרכוש שנגרם בפסטיבל אלטמונט הידוע לשמצה בשנת 1969. מיד לאחר הופעתו בבית המשפט, ג'אגר נראה כאחד שירדה לו אבן מהלב ועל פי מקורות, טס ישירות חזרה ללוס אנג'לס, שם הרולינג סטונס הקליטו שירים נוספים והשלימו את עריכת התקליט החדש שלהם.

לעומתו, חברו ללהקה קית' ריצ'רדס העדיף לוותר על הופעה בבית משפט בארקנסו. הוא הפסיד את דמי הערבות בסך 165 דולר ששילם לאחר שנעצר באשמת נהיגה פזיזה. האישום החמור יותר, נשיאת נשק מוסתר, בוטל.

בגזרת הפשעים המוזרים, פי ווייביל, סולן להקת הטיובס, נעצר בגבול מקסיקו בטיחואנה כשברשותו רבע מקל דינמיט. באופן מפתיע, הוא שוחרר לאחר ששילם קנס מגוחך של 7.50 דולר. וסמוקי רובינסון? התביעה שלו נגד משטרת סן פרנסיסקו על מעצר שווא מלפני שבע שנים הסתיימה בחבר מושבעים חצוי בדעתו. סמוקי, שנעצר באשמה שלא שילם 361 דולר לנהג לימוזינה, תבע פיצויים בסך חצי מיליון דולר והודיע כי יגיש בקשה למשפט חוזר.

מה קורה באולפנים? התקליטים שבדרך

למרות כל הכאוס, המוזיקה לעולם לא עוצרת. חברי להקת יס תיכננו להוציא כל אחד תקליט סולו משלו בסתיו הקרוב. התקליט הבא של הלהקה כולה, שאז הוצע לו השם THE NEW YES ALBUM, היה צפוי לצאת רק באביב של 1976, לקראת סיבוב הופעות עולמי.

אלטון ג'ון לא נח לרגע. הוא עמד לככב בתפקיד הראשי בסרט עלילתי שייקרא "קפטיין פנטסטיק", המבוסס על תקליטו המצליח. הסרט, שבא לשלב אנימציה ומשחק חי, היה אמור להיות מופק על ידי מנהלו ג'ון ריד. במקביל, התקליט הבא שלו כבר היה מוכן וצפוי לצאת בקרוב. את קולות הרקע בתקליט נטען שעשתה להקת לה-בל. מסתבר שלפני שנים, רג'ינלד דווייט הצעיר ניגן בפסנתר עבור פטי לה-בל והבלובלז כשהן הופיעו בבריטניה.

בינתיים, להקת גרנד פ'אנק ריילרוד עבדה על חומרים חדשים באולפן במישיגן, לתקליט אחרון תחת החוזה עם חברת קפיטול ולפני המעבר ל-MCA. הלהקה עדיין חיפשה את המפיק המושלם, כשהרשימה כללה שמות כמו סטיבי וונדר, ג'ורג' מרטין, פרנק זאפה וגלין ג'ונס.

אלביס פרסלי: נדיבות, קריסה וקאדילק במתנה

אי אפשר לדבר על רוק'נ'רול בלי להזכיר את המלך. אלביס פרסלי הוכיח שוב את נדיבותו האדירה כשהעניק קאדילק במתנה לאישה זרה לחלוטין. הסיפור, כפי שדווח, הוא שמני ל. פירסון, פקידת בנק מממפיס, עמדה מחוץ לסוכנות קאדילק והתפעלה מרכב ירוק-לימון שעוצב בהזמנה אישית. לפתע, אלביס ניגש אליה ושאל אם היא אוהבת את המכונית. "זאת שלי," הוא אמר, "אבל אני אקנה לך אחת". פרסלי אמר לפירסון לבחור איזו מכונית שהיא רוצה, והיא בחרה בדגם אלדורדו בשווי 11,500 דולר. הוא הורה לאיש המכירות לחייב את חשבונו ואף נתן לה צ'ק אישי "כדי לקנות בגדים שיתאימו למכונית".

אך לצד הנדיבות, בריאותו של המלך המשיכה להדאיג. אלביס אושפז שוב בבית חולים בממפיס לאחר שהתמוטט בלאס וגאס. לטענת רופאיו, הסיבה לקריסה הייתה ירידה מהירה מדי במשקל, לאחר שהשיל כ-12 קילוגרמים בזמן קצר.

ריק וייקמן אומר לא ללהקת כן

ריק וייקמן, קלידן יס לשעבר, לא חסך בביקורת כשאמר לכתב עיתון בריטי מדוע לא הגיע להופעה של להקתו לשעבר בפסטיבל רדינג: "למה שאשתעמם עוד שעתיים אחרי שכבר השתעממתי איתם במשך שלוש שנים?"

בונוס: גם זה קרה החודש איתם - אוגוסט עם להקת מחתרת הקטיפה.

זה היה חודש הלידה של מחצית מחברי הלהקה בהרכב הקלאסי. המתופפת מורין "מו" טאקר, שסגנונה היה חלק בלתי נפרד מהצליל של הלהקה, נולדה ב-26 באוגוסט 1945. הגיטריסט הולמס סטרלינג מוריסון, "הדוכס האיטלקי החכם" והמוזיקאי "הבלתי מנוצח", נולד ב-29 באוגוסט 1942. בחודש זה נולד גם בנה של הזמרת ניקו, כריסטיאן אהרון פפן, המכונה ארי, ב-19 באוגוסט 1962.

באוגוסט 1960, לו ריד הצעיר, שטרם מצא את קולו, כתב ופרסם שיר בשם "לעולם לא, לעולם לא תאהבו אותי". שנתיים לאחר מכן, באוגוסט 1962, דרמה אישית תפסה את מרכז הבמה. ריד טס לשיקגו כדי לבקר את חברתו דאז, שלי אלבין, טיול שהיה רווי במתח. ריד, במה שחבר תיאר כדפוס אופייני, קיטב מיד את הדינמיקה המשפחתית. הוא הציב את עצמו כמושיע לאמה של אלבין, ותיאר את אביה כ"מפלצת עריצית". ערב אחד, הוא ניהל ויכוח פוליטי עם מר אלבין, והגן במיומנות על בעל הטור השמרני ויליאם באקלי כנגד הדמוקרט הליברלי הנאמן, והותיר את אביו של שלי "מדוכא יותר ויותר". הביקור החמיר כאשר לו, שהסיע את שלי הביתה, נפל לתעלה, מה שאילץ את מר אלבין לצאת ולעזור לגרור את המכונית משם בשעות הבוקר המוקדמות.

אמצע עד סוף שנות השישים ראו את אוגוסט כחודש של פעילות אינטנסיבית עבור להקת הוולווט אנדרגראונד. באוגוסט 1965, בזמן שהלהקה עדיין התגבשה בניו יורק, שותפתה לעתיד, ניקו, הייתה בלונדון. ב-13 באוגוסט היא הופיעה בטלוויזיה בתוכנית READY STEADY GO וב -20 באוגוסט יצא הסינגל הראשון שלה, I'M NOT SAYIN.

אוגוסט 1966 היה חודש פרודוקטיבי עבור הלהקה. אז יצא לאור תקליט גמיש שהכיל קטע הופעה חיה בן דקה של הלהקה מנגנת יצירה שכותרתה בפשטות "רעש". כמו כן, החברים, שכבר הוציאו תקליט בכורה עם עטיפה של בננה והעיפו מהם את ניקו, היו שקועים עמוקות בעבודה על אלבומם השני, האלבום פורץ הדרך WHITE LIGHT WHITE HEAT / ובאותו חודש בין ה-2 ל-7 באוגוסט, הלהקה הופיעה בסדרת הופעות ב"פור ריצ'רדס" בשיקגו. בשנה שלאחר מכן, אוגוסט 1967, נחתה מכה משמעותית על סיכויי העתיד שלהם. ב-27 באוגוסט, בריאן אפשטיין, המנהל האגדי של הביטלס, מת. מנהל להקת הוולווט אנדרגראונד, סטיב ססניק, ניהל משא ומתן עם אפשטיין על סיבוב הופעות אירופי פוטנציאלי והסכם הוצאה לאור, מיזם שיכול היה להוביל את הלהקה לתהילה בינלאומית. מותו בטרם עת סגר את הדלת הזו לצמיתות.

הלהקה בילתה חלק ניכר מאוגוסט 1968 בנגינה במקום שהפך לבית שני עבורה: מסיבת התה של בוסטון. הם הופיעו מה-1 עד 3 באוגוסט ושוב ב -17 באוגוסט. תקופה זו התאפיינה בשינוי בסאונד שלהם בעקבות עזיבתו של ג'ון קייל.

באוגוסט 1969 הופיעה הלהקה בפסטיבל הפופ הילטופ בניו המפשייר בין ה-1 ל-3 באוגוסט, ולאחר מכן הופיעה שוב במסיבת התה של בוסטון בין ה-14 ל-16 באוגוסט.

אולי אין אוגוסט גדול יותר בסאגת הוולווט אנדרגראונד מאשר זה של 1970. הלהקה הייתה בעיצומה של תקופת קיץ מנצחת בת עשרה שבועות במועדון הלילה MAX'S KANSAS CITY בפארק אווניו דרום ששימש כ"מרכז הרוחני" של סצנת הפופ/ארט של ניו יורק. מאחורי הקלעים, היסודות החלו להיסדק. בלילה החם של ה-23 באוגוסט 1970, לאחר שסיים את הסט השני, לו ריד קיבל החלטה שתשנה את מהלך ההיסטוריה של הרוק. עדיין "רועד מתקופת ספיד של ארבעים ושמונה שעות", ריד ישב בחדר ההלבשה, מנוכר מחבריו ללהקה, וביצע שיחה. הוא התקשר להוריו בלונג איילנד וביקש מהם לבוא ולאסוף אותו; בגיל עשרים ושמונה, גיבור התרבות האנטי-תרבותית עזב את הלהקה שהקים והיה מוכן לחזור הביתה.

מו טאקר, המתופפת האייקונית של הלהקה, הגיעה לראות את ההופעה כמה לילות לפני עזיבתו של ריד. היא הייתה חברה בלהקה אך הייתה זקוקה לרדת מהבמה לזמן מה בשל הפיכתב לאמא. ביל יול, אחיו של דאג יול, החליף אותה בתופים. "לא שנאתי את מה שראיתי", היא נזכרה, "אבל אלה לא היו הוולווטס. מבחינתי, היו שם רק שני וולווטס, לו ריד וסטרלינג מוריסון. זה לא עבד. זו הייתה להקה קטנה ונחמדה ומגובשת. אבל אלה לא היו הוולווטס". לאחר המופע, ריד התוודה בפניה על כוונתו לפרוש. טאקר הייתה שבורת לב אך הבינה וחשה ש"משהו השתבש בצורה נוראית, שהוא היה צריך לעזוב כדי לשרוד את הדבר הזה".

ההופעה האחרונה ב-23 באוגוסט הונצחה על ידי בריג'יד פולק שהקליטה את הסטים במכשיר טייפ שהונחה על שולחן. ההקלטה הגולמית תצא שנתיים לאחר מכן כאלבום.

בדיוק שנה לאחר מכן, אוגוסט 1971 סימן את סיום כהונתו של חבר מקורי נוסף. סטרלינג מוריסון, הגיטריסט האינטלקטואלי והיציב של הלהקה, נשאר בלהקה שנה לאחר עזיבתו של ריד, תקופה שבה מו טאקר חזרה למערכת התופים. בזמן סיבוב הופעות עם מחתרת הקטיפה בטקסס, שם נודע לו שקיבל משרת הוראה באוניברסיטת טקסס .בשדה התעופה, בזמן שהלהקה התכוננה לטוס חזרה לניו יורק, מוריסון הודיע ​​שהוא לא יעלה על המטוס. זמנו עם הוולווט אנדרגראונד הסתיים.

שנים לאחר נפילת הלהקה, אוגוסט המשיך להיות חודש משמעותי בקריירות הסולו של חבריה לשעבר. באוגוסט 1972, לו ריד הוציא את אלבומו TRANSFORMER, אלבום הגלאם-רוק האייקוני שהופק על ידי דיוויד בואי ומיק רונסון. ריד היה לכאורה מאושר מאוד מהתוצאות, עם אלבום שהניב את הלהיט הלא צפוי WALK ON THE WILD SIDE וביסס את מעמדו ככוכב סולו עם קלאסיקות נוספות כגון PERFECT DAY ו-SATELLITE OF LOVE.

חמש שנים לאחר מכן, באוגוסט 1977, ג'ון קייל פרסם מיני-אלבום בשם ANIMAL JUSTICE שכלל את CHICKENSHIT, שיר שכתב לאחר מופע ידוע לשמצה בקרוידון בשנת 1977, בו הוא ערף את ראשה של תרנגולת על הבמה, מה שגרם למחצית מלהקתו לפרוש במחאה.

עבור ניקו, באוגוסט 1985 ראה אור אלבום האולפן האחרון שלה, CAMERA OBSCURA. האלבום, שהופק על ידי ג'ון קייל, מצא את ניקו חוקרת סאונד שהושפע מסצנת הגות' הפורחת שהיא עזרה להעניק לה השראה, למרות שבאר היצירה שלה התייבשה. היא סבלה ממחסום כתיבה והצליחה להוציא רק שישה שירים חדשים לאלבום.

למרבה הצער, אוגוסט היה גם חודש של עזיבה סופית וקבועה. ב-30 באוגוסט 1995, יום לאחר יום הולדתו ה-53, סטרלינג מוריסון מת מלימפומה שאינה הודג'קין. הוא לא נראה טוב במהלך סיבוב האיחוד של 1993, עובדה שציין לו ריד והתייחס ל"אומץ ליבו" של מוריסון. ריד ביקר את חברו הוותיק בשבועות האחרונים שלו בפוקיפסי, ניו יורק, ומאוחר יותר כתב לו מחווה מרגשת בשם "לוחם קטיפה". מגזין הניו יורק טיימס הוא תיאר את מוריסון כ"מצחיק, בטוח בעצמו, גדול ומבריק, בוודאי הקשוח ביותר מכולנו. לוחם... אהבתי אותו מאוד".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.