רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-26 באוקטובר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-26 באוקטובר (26.10) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אני הולך להיות כוכב ענק וזה די מפחיד, כי אני יודע שכשיגיע זמני ליפול מהצמרת - זה יבוא ברעש חבטה אדיר" (דייויד בואי, בעיתון מלודי מייקר, בשנת 1972)

כשהנסיך פגש את הקיסרית: הדרמה מאחורי הדואט של מרווין ודיאנה. ב-26 באוקטובר בשנת 1973 יצא תקליט דואטים של שני זמרים סופרסטארים בחברת מוטאון - מרווין גאי ודיאנה רוס. מסתבר שהתקליט לא נוצר באהבה גדולה.

בימים ההם, כשחברת התקליטים MOTOWN שלטה בעולם ביד רמה, כל מה שנגע בו הבוס הגדול, ברי גורדי, הפך לזהב. ב-26 באוקטובר 1973, החברה שחררה את מה שהיה אמור להיות מפגש הפסגה האולטימטיבי: תקליט דואטים חדש המפגיש בין שני היהלומים הגדולים ביותר בכתר של דטרויט, מרווין גאי ודיאנה רוס. התקליט, שנקרא בפשטות DIANA & MARVIN, נראה על העטיפה כמו חלום רומנטי שהתגשם. אבל מאחורי הקלעים, באולפנים המעושנים של לוס אנג'לס, האווירה הייתה רחוקה מלהיות הרמונית. למעשה, התקליט הזה לא נוצר באהבה גדולה, בלשון המעטה.

מרווין גאי, שהיה אז בשיא כוחו האמנותי והמסחרי, כלל לא רצה את הפרויקט הזה. הוא בדיוק שחרר את תקליט המופת שלו LET'S GET IT ON, יצירה חושנית מהפנטת שהפכה אותו לכוכב-על בתנאים שלו. גאי הודה מאוחר יותר כי בתחילה הוא סירב בתוקף. הזיכרון מדואטי העבר הכאיב לו מדי. שותפתו הקודמת, טמי טרל, שאיתה הקליט להיטי ענק, התמוטטה על הבמה בזרועותיו ב-1967 ומתה באופן טרגי מגידול במוחה ב-1970. גאי נשבע שלעולם לא יקליט עוד דואטים.

אבל ברי גורדי ידע ללחוץ על הכפתורים הנכונים. הרעיון הצליח לסקרן את גאי, בעיקר בגלל הסיטואציה המורכבת של הגברת הראשונה של MOTOWN, דיאנה רוס. רוס אמנם הפכה לכוכבת קולנוע ענקית עם הסרט LADY SINGS THE BLUES, תפקיד שזיכה אותה במועמדות לאוסקר. הסרט הכניס הון עבור גורדי, אבל היו לכך השלכות. ראשית, קריירת ההקלטות שלה החלה לסבול. שנית, היא הפסידה את הפסלון המוזהב לטובת לייזה מינלי וההופעה שלה ב"קברט". בענף נפוצו שמועות שגורדי ניסה "לקנות" לה את המועמדות בכך שהציף את המגזינים בפרסומות יקרות, ושהקמפיין האגרסיבי הזה פעל בסופו של דבר נגדו.

גורדי ראה בתקליט החדש הזדמנות כפולה: להזניק מחדש את הקריירה המוזיקלית של רוס, ובו זמנית לרתום את ההצלחה האדירה של גאי. "הנסיך", כפי שגאי תיאר את עצמו, היה פתאום בעמדה חזקה יותר מ"הנסיכה". מרווין גאי, חד כתער, הציב דרישות: הוא רצה חצי מתמלוגי ההפקה ודרש ששמו יופיע לפני שמה של רוס על העטיפה. הוא הפסיד בשני הסעיפים, אבל הסכים לפרויקט בכל זאת. הוא הבין שזה יכול לעזור גם לו, וזו הייתה חזרה לדרך הישנה והמוכרת של MOTOWN לעשות עסקים. גורדי, כמפיק בפועל, בחר את השירים, המפיק הקבוע האל דייויס עשה את רוב העבודה המוזיקלית, וגאי פשוט נדרש להיכנס לאולפן ולשיר.

אז אם מישהו ציפה לקסם באולפן, הוא התבדה במהירות. ארט סטיוארט, טכנאי קול שעבד על הקלטות התקליט, תיאר את האווירה במילה אחת: "שגויה". המתח היה קיצוני. הכימיה בין שני הכוכבים הייתה פשוט לא קיימת. סטיוארט סיפר על סגנונות העבודה המנוגדים לחלוטין: מרווין גאי היה נודד פנימה בנחת, לוגם יין, מעשן ג'וינט ומוכן לשיר באווירה משוחררת. דיאנה רוס, לעומת זאת, הייתה רשמית, מחושבת ועניינית. היא פשוט לא יכלה לעמוד בקצב הנינוח והמעושן שלו.

הפער היה כה גדול, עד שהם נאלצו לנקוט בצעד הדרסטי ביותר עבור תקליט דואטים: הם הקליטו את החלקים שלהם בנפרד. כן, קראתם נכון. שני הקולות שנועדו להישזר זה בזה, הוקלטו בימים שונים, כשהאחד כלל לא נוכח בחדר כשהשני שר. זו הייתה עבודת "גזור והדבק" מתוחכמת של הטכנאים.

אבל המתח לא היה רק מקצועי. מרווין גאי סיפק מאוחר יותר הצצה נדירה לדרמה האמיתית שהתחוללה מאחורי הקלעים, והיא הייתה סבוכה בהרבה. הוא הודה שדיאנה רוס היא זמרת מעולה, אבל טען שבמהלך העבודה על התקליט היא הייתה "עצבנית". הסיבה? חייה האישיים היו בטלטלה. כמה שנים קודם לכן, רוס התחתנה עם גבר לבן, איש יחסי הציבור רוברט אליס סילברסטיין. הנישואים הללו, לפי גאי, שיגעו את ברי גורדי, שהיה מאוהב בה עד כלות במשך שנים (ולפי שמועות עקשניות, היה גם אבי בתה הבכורה). בזמן ההקלטות, רוס כבר הייתה בהריון מתקדם עם בתה השנייה, ונישואיה נראו רעועים.

מבחינה מקצועית, רוס וגורדי עדיין היו צמד בלתי נפרד, אבל גאי טען שזה היה מאותן סיבות שהוא עצמו נשאר תלוי באשתו דאז, אנה – אחותו הגדולה של ברי גורדי. הסיבות, לדבריו, היו "פחד וכסף". גאי הרגיש שהוא נקלע בדיוק לאמצע משולש האהבה-עסקים הטעון הזה שבין דיאנה לבוס הגדול. הוא לא היה בטוח שהוא התמודד היטב עם הסיטואציה.

במבט לאחור, גאי היה ביקורתי גם כלפי עצמו. הוא הרגיש שמבחינה מוזיקלית, הוא "שר יתר על המידה" במקום פשוט להחמיא לקולה. הוא הודה שהיה עליו לעשות הכל כדי שלדיאנה יהיה נוח. אחרי הכל, היא התמודדה עם עומס אדיר: היא צילמה סרטים, הקליטה שניים-שלושה תקליטים בשנה, כיכבה בספיישלים טלוויזיוניים ועמדה ללדת. גאי חשש שהוא הלך לכיוון ההפוך. "קשה לי להתמודד עם פרימדונות אחרות", הודה, "היינו כמו שני ילדים מפונקים שצורחים לקבל את אותה עוגיה".

התקליט, למרות הדרמה העצומה, זכה להצלחה מסחרית נאה והגיע למעמד של תקליט זהב. אך כפי שמרווין גאי סיכם זאת בבדיחות מרירה: "זה בהחלט לא היה דואט שנוצר בגן עדן".

ב-26 באוקטובר בשנת 1968 יצא הגיליון ה-20 של רולינג סטון ובו גם הידיעות הבאות:

• ריק דאנקו, הבסיסט של להקת הבאנד, שבר את צווארו בתאונה בעת שנהג ברכבו בדרך מלאת ערפל בניו יורק. הוא ייצא מבית החולים בעוד מספר שבועות. באופן מוזר, זה דומה לתאונה שעבר בוב דילן לפני כשנתיים. בינתיים הגיעו שאר חברי הלהקה לצפות, באולם פילמור ווסט, בהופעה של להקות טראפיק וה-STAPLE SINGERS. הם קיבלו אישורי כניסה של VIP והושבו בכיסאות מיוחדים במרפסת. בהדרן ביצעו זמרי הסטייפל את שירה של הבאנד, THE WEIGHT.

• 
  

• הקלידן ניקי הופקינס הצטרף ללהקתו של ג'ף בק והוא יגיע איתה להופעות בארה"ב. אפשר לשמוע את נגינתו בתקליטון האחרון של הביטלס, עם השיר REVOLUTION. הוא גם מנגן עבור הרולינג סטונס.

• 
  

• איש הביטלס לשעבר, המתופף פיט בסט שכיום חותך לחמים במאפיה בליברפול למחייתו עבור 18 ליש"ט בשבוע, הגיע להסדר בתביעתו נגד הביטלס, ירחון פלייבוי ורינגו סטאר. בסט, עם עורך הדין בארי גולדברג, נלחם מזה שלוש שנים כשדרש שמונה מיליון דולרים על נזק שנעשה לשמו, בראיון שהביטלס ערכו ובמהלכו אמר רינגו, "הוא נהג ליטול כדרים קטנים שגרמו לו להיות חולה". סכום הכסף ששלשל בסט לכיסיו נשמר בסוד. גולדברג: "אחד ההסכמים בהסדר הוא שלא נוכל לדווח כמה כסף הוא קיבל בסוף". בסט: "זה סכום נמוך ממה שרציתי, אבל לקחתי את עצת עורך הדין והסכמתי".

• 
  

• חבר מושבעים מצא את הרולינג סטון, בריאן ג'ונס, אשם בהחזקת מריחואנה ב-26 בספטמבר. הוא נקנס אך לא ניתן עונש מאסר כפי שחששו, מה שאפשר לו לעבוד עם חבריו המוזיקאים על סרט החדש שלהם. ההרשעה, השנייה של ג'ונס, הביאה קנס של 120 דולר ועונש של 253 דולר בהוצאות משפט. בהזכירו למוזיקאי בן ה-26 שהוא נמצא על תנאי בגין הרשעתו באוקטובר האחרון. השופט אמר לג'ונס "אתה באמת חייב לשמור על הצעדים שלך". מיק ג'אגר צוטט כאומר, "אנחנו מאוד מרוצים שבריאן לא נאלץ ללכת לכלא. כסף לא משנה". כעת נראה שהרולינג סטונס כמעט בטוח יככבו בסרט גדול המתואר כ"מוזר, מטורף" - שייעשה על ידי חברת הפקות הוליוודית באפריקה בסוף דצמבר. הסרט יצולם בצבע, עם מיק ג'אגר כדמות המרכזית. לקית' ריצ'רדס יהיה תפקיד משנה, וכך גם לבריאן ג'ונס. ג'אגר וריצ'רדס יכתבו את כל הפרטיטורה המוזיקלית, אם כי לא סביר שהסטונס יבצעו את השירים. הסרט מתואר על ידי ג'אגר כ"סרט לכלל המשפחה", והתסריט, של סופר אמריקאי, נשמר בסוד.

• 
  

• בימים האחרונים מתרחש עוד "סופר סשן" מעניין. הפעם עם סטיבן, סטילס, דייויד קרוסבי, איש ההוליס גרהאם נאש וגם אריק קלפטון. (קלפטון לא יצטרף בסוף והשאר יקימו את השלישיה המפורסמת יותר של שנת 1969 - נ.ר)

• 
  

• יש דיווח על להקות הדלתות וג'פרסון איירפליין באולם ראונדהאוס שבלונדון. הנה מה שנכתב...

• 
  

הקונצרט היה אמור להיות אחד מאירועי הפופ המובילים של לונדון. העיתונות המוזיקלית סיקרה את שתי הלהקות במשך שלושת השבועות הקודמים, תוך השערות לגבי המשמעות של קבוצות "מחתרת" אמריקניות עבור סצנת הפופ הבריטית.

ג'פרסון איירפליין הגיעו ללונדון שבוע קודם לכן, הם טסו עם חמישה טון של ציוד, ונסעו ברחבי העיר - לפחות חלק מהזמן - באוטובוס קומותיים. הם החלו לנגן בחוץ - המדיום המוכר ביותר שלהם, אבל חידוש בבריטניה - באי וייט, ובקונצרט חינם בהמפסטד הית'. זה היה 40 מעלות ב-3 לפנות בוקר עם מדורות מפוזרות ברחבי המגרש, כשהם הופיעו בפסטיבל באוויר הפתוח של אי וייט עבור הרבה ילדים רוקדים, ילדים עם תרמילים ואנשים אחרים חסרי כיוון.

ההופעה של הלהקה באולם ראונדהאוס התקבלה בברכה. מופע האורות המיובא מסן פרנסיסקו הוכר כמופע המרשים ביותר שראה לונדון.

בביקור הראשון של הדלתות באנגליה נמנע ג'ים מוריסון מהעיתונות ובאופן כללי בנה דמות של משורר אפל ובלתי נגיש. הפגישה העיקרית שלו עם העיתונות הייתה בצילומי תוכנית טלוויזיה. מוריסון הופיע לדקה או שתיים כדי לומר, "לונדון היא סצנה גרובית" ואז התחמק. הדלתות הם עדיין לא כוכבי העל באנגליה כמו שהם בארה"ב, למשל, עדיין לא היה להם סינגל בעשירייה הראשונה שם. העיתונות המוזיקלית הבריטית מציגה תגובה חצויה כלפיהם.

הדעות נעות בין "הלהקה הגרועה ביותר אי פעם" (במאמר של כריס וולש במלודי מייקר שבדרך כלל לא אוהד להקות אמריקניות), ועד ל"אחת הלהקות המקצועיות ביותר בזירה בכל מקום" - של טוני ווילסון באותו עיתון. כתבים אחרים התרשמו מהביטחון והקרירות של מוריסון, וחלקם אפילו מצאו אותו "בחור נחמד".

מפתיע להבין שהלהקות היחידות בחוף המערבי שהופיעו בעבר בלונדון הן אמהות ההמצאה, קפטיין ביפהארט, הבירדס. להקת CANNED HEAT עכשיו כאן, בעוד שסליי והפאמילי סטון נתפסו בשדה התעופה, וחזרו אחורה לביתם. ואינטלקטואלים אנגלים מיודעים מסוימים מחשיבים את האמהות ובמיוחד את הדלתות כ"קבוצות פופ חתרניות".

באשר לדלתות, כמה אנשי טלוויזיה מעולים של גרנדה מצלמים את הקבוצה לתוכנית בת שעה שתיקרא "כשהמוזיקה משתנה, חומות העיר ירעדו". השאלה היא האם הדלתות ייפתחו ויצאו מהבניין בזמן לפני שהוא יקרוס.

המופע בראונדהאוס זכה לסיקור מוקדם כל כך בעיתונות הבריטית כמו: "הדבר הגדול ביותר מאז באבילון צפוי להתפרץ בראונדהאוס של לונדון בסוף השבוע הבא". אחת הסיבות הייתה שזו הייתה אחת הפעמים הבודדות ששתי הלהקות הופיעו על אותה במה.

הקהל הבריטי בגדול העדיף את האיירפליין. האלבומים השני והשלישי של הלהקה היו להיטים גדולים באנגליה, וגרייס סליק תפסה בסקר הפופ של המלודי מייקר כזמרת הנשית השישית הכי פופולרית, והאמריקנית הראשונה ברשימה אחרי ארית'ה פרנקלין. גרייס צולמה לעיתונים, בזמן שהיא התגוננה מהערפל האנגלי, מהגשם ומהצלמים, על ידי החבאת פניה בצווארון פרווה עבה.

ההופעה של הדלתות בראונדהאוס כללה את הלמות הלב הדרמטיות הרגילות של מוריסון, כשהגיבור חיכה בשתיקה אגרסיבית עד שיוציא את "צעקת הפרפר" שלו. עכשיו הקהל האנגלי בא לשמוע את המוזיקה של הדלתות, אז אף אחד לא ממש התעלף או צרח, ומוריסון נהיה יותר עצבני. מאוחר יותר הוא חיכה בזעף שהאורות יכבו לשיר "הסוף". ובפעם אחרת הוא עמד בקצה הבמה, ביקש סיגריה - האם אלפים מיהרו קדימה? חמש דקות אחר כך מישהו הציע לו גם ג'וינט.

לראות בדלתות השפעה פוליטית רדיקלית נראה לי מוטעה. לפי מוריסון, "החייל האלמוני" הוא שיר אהבה. "האלימות היא רק מטפורה", הוא צוטט כאומר. "זה על יחסי מין. כיתת היורים היא רק מטאפורה למה שקורה”. חיילים בווייטנאם נדלקים ומאזינים לתקליטי הדלתות - איזו מין פוליטיקה זו? האם הדלתות חתרניות יותר ממלחמת וייטנאם?

בהיותו באנגליה, מוריסון הבחין במפורש בין הדלתות לבין סצנת המוזיקה המחתרתית: "אם המחתרת נותנת כסף, אז אנחנו לא אנדרגראונד. אני מניח שאנחנו כשירים כאנשי עסקים". אם הדלתות מייצגות השפעה חתרנית, זה כנראה נובע יותר מהעובדה שהקבוצה מזהה את עצמה עם אוכלוסייה מושכת של ילדים בני שש עשרה מאשר מהמודעות שלה ל"מה קורה".

גלגלים ודרמה. ב-26 באוקטובר בשנת 1973 יצא תקליטון לפול מקרטני וכנפיים - HELEN WHEELS.

בעולם הפופ של שנת 1973, פול מקרטני היה בשיא כוחו היצירתי. לאחר התפרקות הביטלס, הוא הקים את להקת כנפיים והוכיח שהוא יכול להמשיך לייצר להיטים מסמרי שיער. ב-26 באוקטובר 1973, הגיח לעולם עוד תקליטון לוהט מבית היוצר של פול מקרטני וכנפיים, שנשא את השם המסקרן HELEN WHEELS.

כמו תמיד אצל מקרטני באותה תקופה, הנושאים לשיריו הגיעו מכל הבא ליד. פעם זה היה על אירלנד, פעם על ג'יימס בונד, והפעם הוא החליט שההשראה מגיעה ישירות מהחניה הפרטית שלו. השיר נכתב על לא פחות מאשר מכונית הלנד-רובר המשפחתית, שזכתה אצל בני הבית לכינוי החיבה HELL ON WHEELS, או בתרגום חופשי, "גיהנום על גלגלים". לא בדיוק השם הכי ידידותי למצעדי הפזמונים. בחושיו המחודדים, מקרטני עידן מעט את השם והפך אותו ל-HELEN WHEELS הקליט והאהוב.

מילות השיר תיעדו מסע אמיתי בכבישי בריטניה, נהיגה ארוכה מהחוות של מקרטני בסקוטלנד, דרך גלאזגו, עצירה בליברפול הנוסטלגית, ועד לבירה הגועשת לונדון. אך סיפור העטיפה האופטימי הזה הסתיר מאחוריו דרמה אדירה, שהיוותה את הרקע לאחד התקליטים החשובים בקריירה של מקרטני. השיר הוקלט באולפן אקזוטי בלאגוס, ניגריה, במהלך הסשנים המפרכים לתקליט המופת BAND ON THE RUN. אלא שההרכב שהגיע לניגריה היה שונה לחלוטין מזה שתכנן לטוס. הלהקה הצטמצמה בפתאומיות לשלישייה בלבד: פול, רעייתו לינדה מקרטני, והגיטריסט דני ליין. אז מה קרה לשאר הלהקה? ובכן, הם פשוט התאדו.

זמן קצר מאוד לפני שהמטוס היה אמור להמריא לאפריקה, שניים מחברי הלהקה החליטו שזהו, מספיק. הראשון שהרים ידיים היה הגיטריסט המוביל, הנרי מקולוק. פרישתו לא הייתה הפתעה גמורה. מקולוק, גיטריסט אירי מחונן, הראה סימני שבירה ברורים כבר בסיבוב ההופעות הבריטי שקדם להקלטות. הוא התעמת תדיר עם מקרטני, הבוס הבלתי מעורער. מקולוק רצה חופש אומנותי, ביקש לאלתר את קטעי הסולו שלו על הבמה. מקרטני, לעומתו, דרש דיוק כירורגי וביקש ממנו לנגן כל תו בדיוק כפי שהוקלט בתקליטים.

המתח לא עצר שם. מקולוק היה בוטה מספיק כדי לציין בפני מקרטני שהלהקה הייתה נשמעת טוב יותר אם פול היה שוכר קלידן מקצועי, במקום להתעקש על רעייתו החובבנית, לינדה. האווירה בחדר החזרות הפכה מחושמלת. במהלך חזרה אחת, שני המוזיקאים, שניהם עם דם אירי חם שזרם בעורקיהם, התנגחו ישירות סביב תפקיד גיטרה ספציפי. מקולוק טען שהדרישה של מקרטני אינה ניתנת לביצוע. מקרטני התעקש שזה אפשרי בהחלט. מקולוק איבד את העשתונות ויצא מהחדר בטריקת דלת.

החזרה הופסקה. באותו לילה, חזר מקולוק לביתו של מקרטני כדי להגיש את התפטרותו הרשמית. הוא היה שיכור כלוט. דני ליין, שנכח במקום, סיפר מאוחר יותר כי מתוך הבית בקעו צעקות אימתניות. שני הגברים צרחו זה על זה את צמד המילים הלא-מאוד-מנומס FUCK YOU. בסיום הפיצוץ, מקולוק יצא בסערה, השליך את הגיטרה שלו למושב האחורי של מכוניתו ונסע משם במהירות, מבלי להביט לאחור.

אם מקרטני חשב שבזאת תמו הצרות, הוא טעה. כשבועיים לאחר מכן, הגיע תורו של המתופף דני סיוול. הפרישה שלו הייתה שקטה יותר, אך כואבת לא פחות. סיוול היסס מאוד לגבי הנסיעה לאפריקה. לאגוס באותה תקופה לא הייתה יעד תיירותי מפנק, והיו חששות ביטחוניים. אך הבעיה האמיתית שלו הייתה כלכלית.

לסיוול נמאס לקבל משכורת זעומה ממקרטני. פול עצמו היה עדיין מסובך כלכלית בבוץ הבירוקרטי של חברת אפל והתפרקות הביטלס. סיוול הרגיש שהוא מנגן עבור המוזיקאי הנערץ בעולם תמורת פרוטות. הוא ידע שהכסף האמיתי, עבור מתופף סשנים מוערך כמוהו, מחכה לו באולפנים של ניו יורק. הנושא הכספי הטריד אותו לאורך כל התקופה. בסיבובי ההופעות, חברי הלהקה נאלצו לשלם את הוצאותיהם בעצמם. סיוול גילה שהוא לא רק שלא מרוויח כסף מההופעות, הוא למעשה מפסיד כסף, וכל זאת בתקווה שהמצב ישתנה בעתיד.

הקש ששבר את גב הגמל היה לראות את מקרטני רוכש לעצמו מכונית למבורגיני חדשה ונוצצת ויוצא לחופשה משפחתית מפנקת בג'מייקה, בעוד הוא נאבק לסגור את החודש. המחשבה שהוא חבר בלהקתו של כוכב-על אך צריך להתחנן לכסף שיגעה אותו. הוא התקשר למקרטני והודיע לו שהוא לא עולה על הטיסה ללאגוס. מקרטני רתח. הלהקה שלו התפרקה לו מול העיניים. אך במקום להרים ידיים, הוא החליט להוכיח לשני הפורשים שהוא לא זקוק להם. הוא ינגן בעצמו. וכך היה. בתקליטון HELEN WHEELS, כמו גם ברוב התקליט BAND ON THE RUN, פול מקרטני ניגן בתופים, בבס, וגם בגיטרה המובילה.

בארצות הברית, השיר HELEN WHEELS אף צורף כבונוס לתקליט BAND ON THE RUN, בעוד שבבריטניה הוא נותר כתקליטון עצמאי. בצד השני של התקליטון המתין שיר נעים בשם COUNTRY DREAMER, שהוקלט עוד בסשנים לתקליט הקודם, RED ROSE SPEEDWAY. היה זה סיום פסטורלי לדרמה סוערת, שהולידה את אחד השירים הקליטים והמצליחים של כנפיים.

גם זה קרה ב- 26 באוקטובר. מהטרגדיה באלטמונט, דרך המסיבה של ג'ניס ג'ופלין ועד הפטנט המוזר של מייקל ג'קסון, קבלו מבט עסיסי על מה שבאמת קרה.

החשבון של אלטמונט מוגש לסטונס

פסטיבל אלטמונט של 1969 היה אמור להיות התשובה של החוף המערבי לוודסטוק, אך הוא הפך במהירות לאחד הרגעים האפלים והאלימים בתולדות הרוק. בשנת 1970, שנה לאחר האירועים, הגיע החשבון המשפטי. אימו של מרדית' האנטר, הצעיר שנרצח בפסטיבל במהלך ההופעה של הרולינג סטונס, הגישה תביעה נגד הלהקה. הטענה המרכזית הייתה חמורה: הסטונס, בשיקול דעת מפוקפק למדי, שכרו את חברי כנופיית האופנוענים הידועה לשמצה HELL'S ANGELS, כדי שישמשו כאנשי ביטחון ועל פי הדיווחים - תמורת בירה חינם. התוצאה הייתה כאוס מוחלט שהסתיים בדקירתו למוות של האנטר. התביעה האזרחית המקורית עמדה על סכום עתק של חצי מיליון דולר. בסופו של דבר, הסיפור הזה נסגר מחוץ לכותלי בית המשפט בפשרה שקטה: הלהקה שילמה למשפחה 10,000 דולר, סכום סמלי למדי שסגר את הפרק המשפטי בטרגדיה שסימנה עבור רבים את סופו האמיתי של עידן ילדי הפרחים.

המסיבה האחרונה של ג'ניס

באותו חודש ממש, אוקטובר 1970, סצנת הרוק של סן פרנסיסקו נפרדה מאייקון ענק נוסף. ג'ניס ג'ופלין הלכה לעולמה ב-4 באוקטובר כתוצאה ממנת יתר, אך היא דאגה להשאיר הוראות מדויקות איך היא רוצה שייזכרו אותה. בצוואתה, הזמרת בעלת הקול החד-פעמי כתבה במפורש כי היא דורשת שתיערך מסיבה גדולה לכבודה לאחר מותה. היא לא השאירה את זה ליד המקרה, ואף הקצתה תקציב נאה של 2,500 דולר לטובת האירוע. ואכן, מסיבה כזו נערכה במועדון LION'S SHARE בסאן אנסלמו שבקליפורניה. אחותה של ג'ניס, לורה, וחבריה הקרובים הגיעו כדי לחגוג את חייה הסוערים. כדי לוודא שהאווירה תהיה... ובכן, משוחררת, בדיוק כפי שג'ניס הייתה רוצה, עוגיות חשיש הועברו בחופשיות בין הנוכחים. פרידה אחרונה בסגנון שכולו ג'ופלין.

כשהבי ג'יס אמרו 'לא' לקיר הפלא

סיפור על החמצה גדולה, או אולי על החלטה נבונה, הגיע מכיוונם של האחים גיב בשנת 1967. להקת הבי ג'יס הצעירה, שבדיוק החלה לפרוץ, הוזמנה לאולפני TWICKENHAM (טוויקנהאם) בלונדון. המטרה: לצפות בקטעים ראשונים מתוך הסרט הפסיכדלי החדש WONDERWALL ולהלחין את הפסקול כולו. חברי הלהקה התיישבו באולם ההקרנה, צפו, ולא ממש התחברו למה שראו על המסך. למעשה, הם כל כך לא אהבו את זה, שהם פשוט סירבו בנימוס להשתתף בפרויקט. מי כן קפץ על ההזדמנות ליצור את הפסקול? לא אחר מאשר ג'ורג' האריסון, שהפך את הפסקול הזה לאלבום הסולו הרשמי הראשון שלו, יצירה אינסטרומנטלית מרתקת עמוסת השפעות הודיות (וגניבות מוסיקליות ברורות מסימפולי מלוטרון).

צעד אחד קדימה אל התהילה

קפיצה מהירה קדימה לשנת 1979 ולצלילי תחיית הסקא הבריטית. להקת מאדנס הצעירה והאנרגטית שחררה באנגליה את התקליטון שלימים יהפוך להמנון הבלתי רשמי שלה, ONE STEP BEYOND. המעריצים האדוקים ידעו שלא מדובר בחומר מקורי לחלוטין. השיר הוקלט במקור על ידי אליל הסקא הג'מייקני פרינס באסטר, בתור צד ב' זניח למדי לתקליטון שלו משנת 1967. חברי מאדנס, שכבר הוציאו סינגל בכורה בשם THE PRINCE כמחווה ישירה לבאסטר, החליטו לקחת קטע נוסף שלו ולהפוך אותו לסינגל המשך. בעוד שהגרסה המקורית של באסטר הייתה כמעט כולה אינסטרומנטלית, למעט צעקה של שם השיר, הביצוע של מאדנס הפך את הקטע לקרנבל. הוא כלל אינטרו מדובר ואנרגטי של "מנחה" הלהקה, צ'אס סמית', שצעק את הפקודה המפורסמת HEY YOU, DON'T WATCH THAT, WATCH THIS. הסולן סאגס סיפר שהם נהגו לפתוח הופעות עם נעימת הנושא של סדרת הטלוויזיה 'הוואי 5-0', וכשנמאס להם, הם עברו לנגן את הקטע הזה במקום. "האמת היא", הודה סאגס, "שההקלטה המקורית שלנו הייתה באורך 45 שניות בלבד, ואפילו לא חשבנו שבוס חברת התקליטים שלנו ישמע את זה. אבל הוא שמע, התלהב, וגרם למפיק שלנו להפוך את הקטע הקצרצר הזה ללהיט שלם באמצעות לופים חכמים".

דילן חותם, הביטלס מקבלים כבוד

ובפינת התאריכים הנוספים: בשנת 1961, בוב דילן הצעיר חתם על חוזה ההקלטות הראשון וההיסטורי בחייו, עם חברת התקליטים קולומביה. 32 שנים מאוחר יותר, ב-1993, הוא שחרר את תקליטו החדש WORLD GONE WRONG, אלבום קאברים אקוסטי מחוספס שבו חזר לשורשי הבלוז.

אבל הרגע הגדול באמת של שנות השישים שייך ללא ספק לביטלס. בשנת 1965, הרביעייה מליברפול ביצעה את המעבר הרשמי מהמוני העם אל לב הממסד הבריטי כשהגיעה לארמון בקינגהאם. המטרה: לקבל את מדליית חברות מסדר האימפריה הבריטית (MBE) מידיה של המלכה אליזבת' בעצמה. למרות הרושם שנוצר כאילו כל האירוע נסוב סביבם, הם היו רק חלק קטן מתור ארוך של 178 נכבדים שקיבלו תארים באותו היום.

בחוץ, לעומת זאת, הסיפור היה שונה לגמרי. כ-4,000 מעריצים ומעריצות היסטריים התאספו משעות הבוקר המוקדמות, בתקווה לחטוף מבט חטוף באליליהם. הרשויות, שרגילות לטקסים מלכותיים, מעולם לא נתקלו בהתקהלות בסדר גודל כזה ליד הארמון. תגבורת של שוטרים הוזעקה בבהילות למקום, בעוד הביטלס עצמם הוברחו פנימה במכונית רולס רויס שחורה שנסעה לחלקו האחורי של הארמון, בניגוד לשאר מקבלי התואר שחיכו בתור במכוניותיהם בכניסה הרגילה.

בפנים, הם קיבלו תדרוך מזורז על כללי הפרוטוקול: כיצד להתנהג מול המלכה, מה בדיוק להגיד, והכי חשוב – אסור בשום פנים ואופן להפנות אליה את הגב. ג'ון לנון, בדרכו האופיינית, יצר מיתוס כשסיפר שנים לאחר מכן שהם היו כל כך לחוצים עד שעישנו מריחואנה בשירותי הארמון. ג'ורג' האריסון, לעומת זאת, טרח לתקן את הסיפור וטען שזה לא היה נכון, הם פשוט היו עצבניים מאוד ועישנו סיגריה רגילה. לאחר הטקס, נעמדו הביטלס בחצר הארמון והראו בגאווה את המדליות שלהם לצלמי התקשורת. פול מקרטני תיאר את זה כמעט כמו כוריאוגרפיה: "האיש שהיה אחראי על הסדר צעק בשמותינו. שמו של רינגו היה הסימן שלנו להתחיל לצעוד יחדיו קדימה, כשהרגל השמאלית היא הראשונה. זה היה ממש כמו הצגה". רינגו הוסיף: "אז השתחווינו והלכנו אל המלכה. לאחר מכן הלכנו אחורה, קדנו קידה ויצאנו משם".

לאחר הטקס, נסעו הביטלס לתיאטרון סאביל. ג'ון, שנראה נלהב במיוחד, חשף את מאחורי הקלעים של קבלת הכבוד: "אתם יודעים, לפני שקיבלנו את התואר הזה, הארמון שלח אלינו מכתב לבדוק האם נרצה לקבל זאת, כדי למנוע דחייה שכזו באופן פומבי. דחפתי את המכתב בערימה הגדולה של מכתבי המעריצים עד שבריאן אפשטיין שאל אותי אם קיבלתי מכתב שכזה. עניתי שכן ושלא ממש מתחשק לי. הוא הפעיל עליי לחץ רב להסכים". כידוע, בשנת 1969, אותו ג'ון לנון יחזיר את המדליה הזו לארמון, במכתב מחאה נוקב.

פ'אנק, דמואים ודרמות רפואיות

בפינת המזל"טים, בשנת 1951 נולד בסיסט הפ'אנק המשפיע ופורץ הדרך, וויליאם ארל קולינס, שיתפרסם בכינוי בוטסי קולינס, חבר מפתח בהרכבים של ג'יימס בראון וחבורת פ'אנקדליק-פרלמנט.

ונחזור לרולינג סטונס, אבל הפעם לשנת 1962, הרבה לפני שהפכו לכוכבי ענק. הלהקה, שנקראה אז עוד בשם THE ROLLIN' STONES (בלי ה-G), הקליטה את הדמו הראשון שלה. ההרכב היה עדיין בשלבי גיבוש: המתופף של הלהקה היה אז טוני צ'אפמן (לפני עידן צ'ארלי ווטס) ובסיסט קבוע כלל לא היה בנמצא. שלושה שירי בלוז של אליליהם הוקלטו בדמו הזה: CLOSE TOGETHER של ג'ימי ריד, YOU CAN'T JUDGE A BOOK BY THE COVER של בו דידלי ו-SOON FORGOTTEN של מאדי ווטרס.

סיפור ביזארי משהו הגיע מכיוון להקת ג'פרסון סטארשיפ בשנת 1980. בעיצומן של הקלטות לאלבום, הגיטריסט פול קאנטנר חש ברע וחשד שהוא סובל מדימום מוחי. הוא נלקח למרכז הרפואי CEDARS SINAI בלוס אנג'לס. מסתבר שאשתו לא ממש האמינה לו בתחילה, וחשבה שהוא מגזים כהרגלו. בסופו של דבר, כשהבינה את חומרת המצב, היא התקשרה לדלפק הקבלה של בית החולים ודרשה בלחץ: "אתם מוכנים בבקשה להביא אמבולנס לאידיוט הזה?". למרבה המזל, זה אכן היה רציני, וקאנטנר התאושש לחלוטין לאחר אשפוז של שבועיים. השאלה היא, האם הוא הסכים להמשיך להיות הבעל האידיוט של אותה אישה.

שירים, פטנטים וביקורים מפתיעים

בשנת 1970 יצא גם התקליטון ששינה את חייו של רג'ינלד דווייט, הלא הוא אלטון ג'ון. השיר YOUR SONG שוחרר והפך ללהיט הענק הראשון שלו. שותפו הנאמן לכתיבה, התמלילן ברני טאופין, הסביר שנה לאחר מכן את הלך הרוח התמים מאחורי המילים: "זה שיר שנועד להיכתב כאילו נוצר על ידי מישהו שלא כתב שיר מימיו. אני חי בעולם של פנטזיות. ספרי ילדים מהפנטים אותי. אני לא קורא עיתונים או מקשיב לחדשות בטלוויזיה". הגישה הזו עבדה, והשיר הגיע למקום השביעי במצעד הבריטי.

אם דיברנו על 1993, באותה שנה מייקל ג'קסון הוכיח שהוא לא רק אמן במה אלא גם ממציא מבריק. מלך הפופ זכה ברישום פטנט רשמי בארצות הברית על המערכת המתוחכמת שאפשרה לו ולרקדניו להישען קדימה בזוויות בלתי טבעיות, כנגד כוח המשיכה, במהלך ביצוע השיר SMOOTH CRIMINAL. כדי לשחזר את הקסם מהקליפ על הבמה, ג'קסון וצוותו נעלו נעליים מיוחדות שכללו חריץ בעקב. ברגע הנכון, יתדות קטנות עלו מתוך הבמה, הרקדנים החליקו את עקביהם לתוכן, וקיבלו את התמיכה הנדרשת כדי להתכופף. עורכי הדין של ג'קסון נאלצו להוכיח למשרד הפטנטים שהמערכת שלהם טובה יותר משיטות קודמות של "הטיית במה", שבוצעו לרוב עם מערכות מסורבלות של כבלים ורתמות. הרעיון לבצע את הכול דרך הרגליים היה גישה חדשה. הפטנט של ג'קסון טען שהוא "מספק הנעלה מיוחדת וחיבור... המאפשר ללובש הנעליים להישען קדימה על הבמה, עם מרכז הכובד שלו היטב מעבר לחזית הנעליים, ובכך ליצור את האפקט החזותי הרצוי".

ביקור מפתיע באולפן התרחש ב-1964. הביטלס עמדו לסיים את העבודה על אלבומם הרביעי, BEATLES FOR SALE ('חיפושיות למכירה'). לפתע, נכנס לאולפן אחד מגיבורי הילדות הגדולים שלהם, אמן הרוקבילי קארל פרקינס. חברי הלהקה, ובעיקר ג'ורג' האריסון, התרגשו מאוד מהביקור. באופן ספונטני לחלוטין, הם החליטו לנצל את ההזדמנות ולהקליט במקום שיר שלו, HONEY DON'T, כשרינגו סטאר לוקח את תפקיד הסולן.

ממזרח למערב, ומכאוס להתחלה

הקשר של ג'ורג' האריסון עם המזרח הלך והתהדק ב-1966. לאחר שהאריסון ביקר בהודו, שם אירח אותו אמן הסיטאר ראווי שנקאר בחמימות ולימד אותו את רזי הנגינה בסיטאר ופילוסופיה הודית, הגיע תורו של ג'ורג' לארח. שנקאר הגיע לאנגליה, והאריסון אירח אותו בביתו. בתמונה מפורסמת מאותו ביקור נראה ג'ורג' כשהוא מסיע בעצמו את שנקאר משדה התעופה. שנקאר החמיא לתלמידו המערבי: "ג'ורג' הוא תלמיד נלהב ביותר. הוא מבין שהסיטאר הוא רק חלק קטן מכל התרבות ההודית, ושצריך כנראה תוחלת חיים שלמה כדי ללמוד אותו כראוי. אבל אם הוא יתקדם בקצב הנוכחי שלו, ההבנה שלו תוביל לרמה גבוהה ביותר שלו בהתמחות בסיטאר".

הופעת בכורה שכמעט הפכה להופעת סיום התרחשה ב-1968. להקה חדשה בשם לד זפלין עלתה לבמה בפעם הראשונה תחת השם הזה, לאחר שכבר הופיעה תחת השם THE NEW YARDBIRDS. ההופעה התקיימה בבריסטול, כשלצדה הופיעה להקת THE DEVIANTS. הערב התחמם מהר מדי, כשחבר מאותה להקה החליט לזרוק כוס בירה לתוך הקהל. מכאן, הכאוס היה מיידי, והתפתחה תגרה של ממש שאיימה לסיים את הקריירה של זפלין עוד לפני שהחלה. באופן אירוני למדי, למועדון שבו כל זה קרה קראו BOXING CLUB.

בפינת הפולק-ג'אז הבריטי, בשנת 1969 שחררה להקת PENTANGLE את אלבומה הנהדר BASKET OF LIGHT. ולסיום, קפיצה לשנת 2010, אז שחרר איש הרולינג סטונס, קית' ריצ'רדס, את האוטוביוגרפיה המדוברת שלו, LIFE. השימוש שלו בסמים היה, כצפוי, נושא גדול בספר. ריצ'רדס סיפק שם פילוסופיית חיים שלמה כמו שרק הוא יודע להעניק.

האם התאבדות היא הפתרון? - ממש לא! זאת אם תשאלו את אוזי אוסבורן. אבל ב-26 באוקטובר בשנת 1984 חשב מעריץ שלו אחרת, כשהקשיב לשיר שלו וירה בעצמו.

האם התאבדות היא הפתרון? אם היינו שואלים את אוזי אוסבורן, התשובה הייתה "ממש לא". אבל ב-26 באוקטובר 1984, מעריץ צעיר שלו באינדיו, קליפורניה, חשב אחרת. הטרגדיה הזו פתחה סאגה משפטית סוערת שנמשכה שנים, וניסתה לענות על שאלה אחת שהרעידה את עולם המוזיקה: האם שיר רוק כבד יכול באמת לדחוף אדם אל מותו?

הכל התחיל בחדר שינה אפלולי. ג'ון מקולום, צעיר בן 19 שסבל מבעיות רגשיות עמוקות והתמכרות לאלכוהול, חיפש נחמה בעולמו של "נסיך האפלה", אוזי אוסבורן. באותו ערב גורלי, הוא הרכיב אוזניות, והתקליט BLIZZARD OF OZZ הסתובב על הפטיפון. התופים הלמו, הגיטרות צרחו, וקולו הייחודי של אוסבורן מילא את ראשו. המוזיקה המשיכה להתנגן גם לאחר שמקולום סחט את ההדק ושלח כדור קטלני אל ראשו.

כשנה לאחר הטרגדיה, הגישה משפחת מקולום המרוסקת תביעת ענק נגד אוסבורן, להקתו, וחברת התקליטים שלו, CBS RECORDS. טיעונם היה מהפכני ומרחיק לכת. "זה לא רק המילים והמוזיקה שדחפו את הבן שלנו למות", הם טענו בלהט, "זו כל הנוכחות של הזמר וגישתו". לטענתם, אפילו עטיפות תקליטיו, ובמיוחד זו של BLIZZARD OF OZZ, הזמינו למוות. התקליט, כך נטען, היה שרשרת שירים שהובילה את המאזין בדרך לריקנות והגישה פתרון יחיד בצורת התאבדות.

במרכז הסערה עמד שיר אחד ספציפי: SUICIDE SOLUTION. באופן אירוני, הוסכם כי לאו דווקא השיר הזה הוא שהתנגן באוזניותיו של מקולום ברגע המעשה, אך התובעים נאחזו בו. עם משפטים שניתן היה לפרש כ-"קח את האקדח ותנסה / תירה, תירה, תירה", ו-"היכן להתחבא? / התאבדות היא דרך המילוט היחידה", היה ברור למשפחה שאוסבורן, באופן סמלי, ממש ישב בחדר ודחף את בנם אל הקצה.

באוגוסט 1986, כשהמשפט חודש, הקלפים נטרפו שוב. המשפחה שינתה כיוון וטענה לקיומם של מסרים סמויים בשיר, כאלה שחודרים לתת המודע ומתגלים רק לאחר האזנות חוזרות ונשנות. עורך הדין של המשפחה חשף בדרמטיות כי הושקעו 40,000 דולר במעבדת אודיו משוכללת כדי לחשוף את המילים המפלילות.

פרקליטו של אוסבורן, הווארד וייצמן, לא נשאר חייב. הוא טען כי כל התביעה היא פרשנות שגויה ומסוכנת. אוסבורן עצמו הסביר שהשיר נכתב נגד אלכוהוליזם. הכותרת SUICIDE SOLUTION הייתה משחק מילים על "תמיסה" (SOLUTION) במובן של נוזל, קרי אלכוהול. אוזי טען שההשראה הגיעה ממותו הטרגי של בון סקוט, סולן AC/DC, שמת מהרעלת אלכוהול ב-1980 לאחר ששתה לשוכרה. אלא ששנים אחר כך, הבסיסט וכותב המילים בוב דייזלי, סיפק גרסה עסיסית עוד יותר: אוזי כתב את זה על עצמו, כאזהרה מפני הרגלי השתייה ההרסניים שלו.

ומה לגבי המילים ה"מפלילות"? צוות ההגנה של אוזי טען שהמשפט "תירה, תירה, תירה" היה שיבוש מוחלט של השורה GET THE FLAPS OUT, ביטוי סלנג בריטי גס למדי, שמשמעותו רחוקה מאוד מעידוד לאלימות. אך המקרה של מקולום לא היה היחיד. הדיווחים החלו להיערם וציירו תמונה מדאיגה. ב-1983, צעיר מקנדה בשם ג'יימס ג'ולימור רצח אישה ואת שני בניה, ככל הנראה לאחר שהאזין לתקליט BARK AT THE MOON של אוסבורן. מג'ורג'יה הגיע דיווח נוסף: מייקל וולר, נער בן 16, ירה בעצמו. משפחתו טענה שהדבר קרה לאחר שהקשיב ל-SUICIDE SOLUTION.

למרות הלחץ הציבורי, השופט במשפט מקולום לא התרשם. הוא פסק לטובת אוסבורן, בהסבירו שהתיקון הראשון לחוקה האמריקאית מעניק לאמנים חופש ביטוי, גם אם דעותיהם שנויות במחלוקת. לטענתו, מילותיו של אוסבורן לא היו אחראיות באופן ישיר לפעולות האובדניות של המאזינים. אך המדורה סירבה להיכבות. בינואר 1987, משפחת מקולום פנתה לערער, וביולי 1988 חודש המשפט. שוב, אוסבורן ניצח. אך בזמן שמשפט זה התקרב לסיומו, הגיעה התביעה הבאה: משפחתו של מייקל וולר תבעה את אוסבורן ואת חברת התקליטים על סך 9 מיליון דולר.

הפרטים במקרה של וולר היו מצמררים. קלטת עם השיר SUICIDE SOLUTION נמצאה במכשיר הטייפ במכוניתו. וולר, שהסתבך עם החוק בעוון נהיגה תחת השפעת סמים, היה במצב רוח מעורער כשנסע למסיבה ב-3 במאי 1986. בדרך הוא הקשיב לאוזי. כשיצא מהרכב, תחב לכיסו אקדח שלקח מאביו. במהלך המסיבה הוא ביקש מחבריו לצפות בו כותב מכתב התאבדות, ירה לכיוון מקרר הבית, ואז ירה בראשו. אביו סיפר מאוחר יותר: "הוא אמר לי שלאוזי יש את הפתרון עבורו, אבל רק כשמצאתי את הקלטת במכשיר הטייפ שלו, הבנתי מה היה הפתרון".

עורך דינו של אוסבורן, וייצמן, הגיב בציניות: "מה שיש לנו כאן זה הורים שמתאבלים ומרגישים קצת אשמים עם האירועים שלקחו את חיי בניהם. הם מזדהים עם עורכי דין שאומרים להם שאוזי אוסבורן הוא מטרה נוחה והשלב הבא בא עם תביעה שכזו". ואז צץ דיווח נוסף, שוב מג'ורג'יה: הרולד המילטון התאבד במרץ 1988, גם הוא לאחר ששמע את SUICIDE SOLUTION. אוסבורן, מתוסכל ומותקף מכל עבר, הגיב בסגנונו האופייני: "לו הייתי כותב מוזיקה לאנשים שיורים בעצמם, לאחר שהם מקשיבים למוזיקה שלי, לא היה נשאר לי הרבה קהל, נכון?".

ב-6 במאי 1991, ניתנה הפסיקה הסופית בעניין משפחת וולר. השופט קבע: "בעולם עתיר מלכודות לבני הנוער הלא מודעים, כמו סמים ואלכוהול, התמכרות למוזיקה מסוג זה יכולה להיות עוד צעד לקראת הרס עצמי". אך הוא סייג: "זה לא רלוונטי אם התקליט הזה של הנאשם מתאים לתיאור זה או לא. הנאשם כתב את השיר באופן פילוסופי ולא באופן בו עודד ישירות להרג". התביעה נמחצה. משפחת המילטון, שכבר הכינה תביעה משלה, הבינה שאין לה סיכוי ומשכה את ידיה. "אני לעולם לא אשב לכתוב שיר עם כוונה לשלוח מישהו להרוג את עצמו", סיכם אוסבורן את הפרשה. "אני חש צער עמוק על אותם בחורים, אבל מדוע אינני יכול לשיר על התאבדות? זה משהו שקורה".

ובסגירת מעגל אירונית, ב-26 באוקטובר 1996, בדיוק 12 שנים לאחר מותו של ג'ון מקולום, הכתה טרגדיה בפסטיבל OZZFEST שאירגנו אוזי ואשתו בקליפורניה. השוטר רובן ריוס, שהיה עסוק בהכוונת התנועה לאירוע, נפגע ונהרג על ידי נהג. המוזיקה, כך נראה, המשיכה להיות כרוכה בצללים כבדים.

המראה של להקת המי מחולקת לארבעה חלקים. ב-26 באוקטובר בשנת 1973 יצא האלבום QUADROPHENIA של להקת המי. מה קרה פה?

ב-26 באוקטובר 1973, פגעה בחנויות התקליטים יצירת ענק חדשה מאת להקת המי, אלבום כפול בשם QUADROPHENIA. על הנייר, היה זה סיפור על נער בריטי צעיר. במציאות, היה זה תיעוד מדויק של להקה שהתפצלה לארבעה חלקים, רגע לפני התרסקות כוללת.

הסיפור התחיל שנתיים קודם לכן, בנפילה. בשנת 1973 הסתובב הגיטריסט והמוח היצירתי של הלהקה, פיט טאונסנד, בתחושת תסכול עמוקה. הוא עדיין עיכל את מה שראה ככישלון יצירת חייו משנת 1970, פרויקט מולטימדיה גרנדיוזי שנקרא LIFEHOUSE. טאונסנד חלם על עולם אוטופי המבוסס על צליל אחד אוניברסלי, אך חברת התקליטים הטילה ווטו נחרץ על הרעיון המסובך. במקום זאת, השירים קוצצו, עובדו מחדש ונארזו לכדי אלבום בודד ומצליח, אך עבור טאונסנד, פשרה בלבד: WHO'S NEXT משנת 1971.

אך טאונסנד לא ויתר על החלום ליצור אופרת רוק נוספת שתאפיל על TOMMY. לאחר שנת 1972 שהוקדשה להופעות ולהוצאת הסינגל JOIN TOGETHER, הגיטריסט רקח רעיון חדש. הפעם, הוא הפנה את מבטו לאחור, אל אמצע שנות השישים, אל תנועת ה-MODS הבריטית. אותה תנועה שחברי המי צמחו ממנה, עם קודי הלבוש המחמירים, האופנועים המבריקים והגינונים האלימים, זוהתה עם להקות כמו הקינקס, SMALL FACES וכמובן, המי עצמם.

כך נולד ג'ימי. גיבור היצירה החדשה היה בחור צעיר ששמו ניתן לו במכוון כדי שיישמע גנרי. השם QUADROPHENIA, משחק מילים על סכיזופרניה, בא לסמל את ארבעת הצדדים השונים באישיותו, שניהלו מאבק פנימי תמידי. ג'ימי היה נער מיוסר שניסה להגדיר את זהותו תחת לחץ חברתי כבד, בעיות סמים, ביקורת בלתי פוסקת מהוריו השתיינים ואכזבות רומנטיות. הוא ביקר אצל פסיכיאטר וסירב בתוקף להצטרף למירוץ העכברים ולמצוא "עבודה מחורבנת" רק כדי לממן את בילוי סוף השבוע.

השבר הגדול הגיע כשבת זוגו נטשה אותו לטובת חברו הטוב. ג'ימי עזב את הבית, ריסק את קטנוע הלמברטה שלו ועלה על רכבת לעיר החוף ברייטון, המקום בו התרחשו קרבות ה-MODS המפורסמים, בחיפוש אחר הגשמה עצמית. אך כשהגיע לשם, חלומו התנפץ. הוא פגש את מנהיג חבורת ה-MODS הנערץ עליו, רק כדי לגלות שהוא עובד כנער מעלית אפרורי בבית מלון. מסומם לחלוטין, ג'ימי גנב סירה קטנה והפליג אל סלע גדול המזדקר מהים. כשהוא ישב שם לבדו, ספוג מגשם שוטף, הוא חווה הארה והבין סוף סוף את ארבע הדמויות שבתוכו. טאונסנד, בחוכמה, השאיר למאזינים להחליט מה בדיוק עשה ג'ימי עם התגלית המטלטלת הזו.

אך הסיפור של ג'ימי היה רק כיסוי. טאונסנד השתמש בדמותו כדי לשקף את האישיות החצויה של להקת המי עצמה. הסולן רוג'ר דאלטרי היה האיש התוקפני וקשה העורף; הבסיסט ג'ון אנטוויסל היה הרומנטיקן השקט; המתופף קית' מון היה האיש המשוגע והפרוע; וטאונסנד עצמו ראה בעצמו את הצבוע, האיש שלא מובן על ידי סביבתו.

כאשר טאונסנד הציג את הרעיונות בפני הלהקה, ההתלהבות הייתה, בלשון המעטה, רחוקה. הוא ניסה בתחילה למחזר שירים מיצירתו הגנוזה LIFEHOUSE ומיצירה ארוכה נוספת שנגנזה בשם ROCK IS DEAD. המצב בלהקה היה בכי רע. קית' מון שקע עמוק באלכוהוליזם, מה שפגע אנושות בתפקודו. דאלטרי לא הפסיק להתלונן ואנטוויסל עמד בצד ורטן שכל השירים החדשים נשמעים לו בדיוק אותו הדבר.

טאונסנד הבין שהוא חייב להתחיל מאפס. הוא החליט לשלב את הצליל הישן והגולמי של המי עם סאונד הסינטיסייזר המודרני, שהפך לסימן ההיכר שלו. תהליך ההקלטה, שהתבסס על הדמואים המורכבים שטאונסנד הקליט לבדו, היה סיוט לוגיסטי שנמשך ארבעה חודשים. באופן אירוני, קית' מון, למרות מצבו, נזקק לשלושה שבועות בלבד להקלטת התופים, ודאלטרי סיים את כל שירתו בשבוע אחד. מי שעיכב את ההקלטות היה דווקא ג'ון אנטוויסל, שנאלץ לעבוד שעות נוספות מדי יום כדי לעבד ולהקליט את ערוצי כלי הנשיפה הרבים והמסובכים שטאונסנד דרש.

טאונסנד, שעדיין היה רדוף מכישלונות הקונספט הקודמים שלו, דרש להיות הבוס הבלעדי באולפן. הוא ניצח על כל פרט, אך מאוחר יותר הודה שהתוצאה הסופית יצאה כבדה וברוטאלית יותר ממה שתכנן בראשו. השליטה הכוחנית הזו יצרה סיר לחץ. דאלטרי רתח. הוא רצה לראות אלבום חדש של המי בחנויות, לא פרויקט סולו אישי ויומרני של הגיטריסט. הפיצוץ היה בלתי נמנע, והוא הגיע באולפן החזרות לקראת סיבוב ההופעות שנקבע מראש, עוד לפני שהאלבום היה מוכן. הלחץ היה עצום. טאונסנד החליט להגביר את הלהבות ושכר צוות צילום שיתעד את החזרה, מבלי לקבל אישור משאר החברים.

במהלך החזרה, דאלטרי הבחין בצוות הצילום יושב בפינה בחוסר מעש. "מתי אתם מתחילים לצלם?" שאל אותם. טאונסנד, שהיה שיכור כלוט, הסתער עליו וצרח: "סתום את הפה! אני קובע מתי מצלמים!". שנייה לאחר מכן, הונף אגרוף מחץ של דאלטרי ופגע היישר בפניו של טאונסנד. הגיטריסט איבד את הכרתו והובהל לבית חולים. דאלטרי המבוהל היה משוכנע לרגע קט שהוא הרג את חברו ללהקה.

מצבו של טאונסנד ב-1973 היה נוראי. הוא היה על סף קריסה מוחלטת. במקביל לעבודה על QUADROPHENIA, הוא סייע לארגן את מופע הקאמבק של אריק קלפטון (שנועד להוציא אותו מהרואין), החל בתכנון הפיכת TOMMY לסרט קולנוע וארגן סיבוב הופעות ללהקתו. הטירוף חגג. וכאילו לא די בכך, האלבום הוקלט באולפני RAMPORT של הלהקה בבאטרסי, שנבנו בחלל נטוש של כנסייה לשעבר. הבעיה הייתה שהאולפן עדיין היה בבנייה במהלך ההקלטות. האווירה הייתה כאוטית: כבלים השתרכו בכל פינה, שברי בניין התערבבו בציוד היקר ופועלים הסתובבו בין הנגנים בניסיון לסיים את העבודה.

טאונסנד סיפר מאוחר יותר על התקופה: מכיוון שלא היה לו רישיון נהיגה, הוא הגיע לאולפן מדי יום בסירה שהשיט מביתו על נהר התמזה. ההקלטות לוו בשתייה מסיבית של רמי מרטיני. באותו זמן פקדה את בריטניה שביתת כורי הפחם, והממשלה הכריזה על קיצוב בחשמל. הלהקה נאלצה לעבוד רק בימים שהוקצבו להם, כדי לחסוך באנרגיה.

צרות נוספות הגיעו מכיוונו של המנהל והמפיק הוותיק, קיט לאמברט. לאמברט, שהיה בעצמו במצב קשה, נהג להגיע שיכור לאולפן ופשוט מחק סלילי הקלטה יקרי ערך. טאונסנד נאלץ לפטר אותו במקום, כדבריו, "רגע לפני שהייתי הורג אותו במכות". לאחר פיטוריו, נאלצה הלהקה להדוף סוחרי הרואין שהגיעו לאולפן וחיפשו את לאמברט.

טאונסנד השקיע זמן אדיר בהקלטת אפקטים לאלבום: גשם, סופה, רכבות, תנועת מכוניות והרבה ים. הוא סיפר שהקלטת ציוץ הציפורים הייתה משימה קשה במיוחד, והצלחה בהשגת אפקט מדויק הרגישה עבורו כמו כתיבת שיר מוצלח. את העטיפה הצילומית, שהפכה לחלק בלתי נפרד מהיצירה, יצר אית'ן ראסל, בהמלצת טכנאי ההקלטה גלין ג'ונס. טאונסנד לא אהב את העטיפה הקודמת שראסל צילם עבורם (עם עמוד הבטון והעאלק-השתנה ב-WHO'S NEXT), אך התחבר לעבודתו של ראסל הפעם.

ואז הגיעה המכה הסופית: חברת התקליטים החליטה להקדים את הוצאת האלבום כדי לא לפספס את מכירות חג המולד. טאונסנד נאלץ למהר ולבצע את המיקסים תחת לחץ אדיר. הדבר היחיד שציין להגנתם הוא שגם חברת התקליטים, כמו הלהקה, הייתה בבוץ כלכלי עד הצוואר. לכל הכאוס הזה נוסף מצבו הנפשי הרעוע של קית' מון, שהתנהג באופן קיצוני מהרגיל לאחר שאשתו, קים, עזבה אותו.

כשהלהקה יצאה לסיבוב ההופעות, השירים נוגנו על הבמה עוד לפני שהקהל הספיק לקנות או לשמוע את האלבום. התגובה הייתה צוננת. הקהל של 1973 כבר לא היה סבלני לחומרים חדשים ולא מוכרים; הם רצו לשמוע את הלהיטים. המופע נתקל בקשיים טכניים חוזרים ונשנים, כאשר סרטי ההקלטה שהשמיעו את האפקטים המתוזמנים יצאו מסנכרון עם הנגינה החיה.

הביזאריות הגיעה לשיא ב-20 בנובמבר 1973. הלהקה פתחה את סיבוב ההופעות האמריקאי הראשון שלה מזה שנתיים בהופעה ב-COW PALACE בסן פרנסיסקו. בקהל ישב בחור צעיר בן 19 בשם סקוט האלפין. הוא וחברו השיגו כרטיסים בקושי רב לאחר שחיכו שמונה שעות מחוץ לאולם, ודחפו את דרכם עד לשורות הראשונות. הם נהנו ממופע החימום של להקה צעירה ואלמונית בשם לינירד סקינירד. כשהמי עלו לבמה, היה ברור שמשהו לא בסדר עם קית' מון. הוא נראה מחוק לחלוטין. מאוחר יותר התברר שהמתופף המופרע בלע לפני ההופעה שלושה כדורי הרגעה שנועדו לפילים (גרסה אחרת טענה שמישהו הרעיל את המשקה שלו).

באמצע השיר WON'T GET FOOLED AGAIN, הקצב פסק. טאונסנד הסתובב וצרח על מון לנגן מהר יותר, אך גילה שהמתופף התעלף על המערכת שלו. ההופעה הופסקה ל-15 דקות. הלהקה ירדה מהבמה בזמן שצוות רפואי טיפל במון. כשהם חזרו, היה ברור שמון לא מצליח להחזיק את המקלות והוא התעלף שוב, הפעם סופית. טאונסנד שאל אם יש מתופף בקהל. חברו של האלפין צעק למפיק ההופעה, ביל גרהאם, שעמד בצד הבמה: "יש לידי מתופף שיכול לנגן!". גרהאם לא חשב פעמיים, תפס את האלפין וגרר אותו אל מאחורי הקלעים ומשם לבמה.

רוג'ר דאלטרי ניגש אליו, שאל לשמו והציג אותו לקהל המשתאה. האלפין, שרעד מפחד, התיישב מאחורי מערכת התופים העצומה של מון. הלהקה המשיכה לנגן, תחילה את SMOKESTACK LIGHTNING, ואז שירים נוספים ואלתורים. הם ניסו לבצע את NAKED EYE, אך השיר היה מורכב מדי עבור האלפין, שלא הכיר אותו. בסוף ההופעה, חברי הלהקה ההמומים הודו למושיעם והעניקו לו מעיל של הלהקה עם לוגו סיבוב ההופעות. אותו מעיל נגנב ממנו עוד באותו הלילה. האלפין טען שדאלטרי הבטיח לו צ'ק על סך 1,000 דולר, אך הצ'ק, באופן לא מפתיע, מעולם לא הגיע. דרך אגב, סקוט האלפין מת ב-2008 בגיל 54 מגידול בראשו.

הניסיון להרים את האופרה הזו גבה מפיט טאונסנד מחיר אישי כבד, והוא שקע בדיכאון עמוק. הביקורות בעיתונות היו חלוקות. ב-NME הבריטי הכריזו: "זה אלבום מנצח. אני שמח שפיט כתב את זה והלהקה ביצעה את זה". במלודי מייקר הרחיקו לכת: "זה הרבה יותר מאלבום. זה מאסטרפיס. להקת המי בדבר הטוב ביותר שלה עד כה. כמה עסיס נוטף מהלהקה הזו".

אך בארצות הברית, מגזין הרולינג סטון היה מסויג הרבה יותר, וזיהה את הבעיה המרכזית: "האלבום הזה הוא להקת המי באופן הסימטרי ביותר, הקולנועי ביותר שלהם ובסופו של דבר הכי מטריף שלהם. יש פה חיבור מבוצע להפליא על מנטליות של נוער בריטי בו לא מילאו חלק קטן. זה ניחן בשפע של תמונות חזותיות בשחור ולבן ותחושה כבדה של האוויר של 1965. אף על פי כן, האלבום לא מצליח לייצר השפעה מוחלטת בגלל הפרדוקס הפנימי שלו. טאונסנד התאמץ מאוד, נשא אותו בתוכו במשך יותר משנה, ניצח בקרב אך הפסיד במלחמה.

גיבור קוואדרופניה הוא ג'ימי, אופנוען צעיר שנתון בספקות עצמיים וניכור. שלא כמו טומי, שאליו הוא אמור להיות מושווה בהכרח, ג'ימי אינו משל פשטני או סמל נוח. טאונסנד העניק לו ארבע זהויות. באחת הוא כוחני ונחוש, אדון לגורלו; באחרת מוצא אותו מלא בג'ינגואיזם נועז ומתגלגל; ויש את הצד הרך והרומנטי שמעניק לו כוח פנימי שקט; ועוד אחד מגלה אותו כחסר ביטחון, מחפש.

ייאמר לזכותו של טאונסנד כי הוא אינו מנותק. הוא כנראה גם מנסה להבין את שורשי להקתו ויותר נכון - את עצמו. אך אם לשפוט אותו על פי ההיקף הרחב יותר של האלבום, נראה כאילו כל מה שטאונסנד בנה הוא סדרה של רגעים אפקטיביים כאלה. לפיט, לטוב ולרע, יש היגיון מרתק בליניאריות שלו, ואם אנו מוצבים במוחו של מתבגר במצוקה רגשית, לא מרקם המוזיקה או השקפת האלבום מסוגלים לעלות לזה. למרות הנושאים המגוונים, ג'ימי נראה רק דרך עיניו של טאונסנד, מכוון לפי תפיסותיו של טאונסנד, וההמשך כפי שהוא נישא דרך ארבעה צדדים הופך למשבר קונספט, האלבום מתאמץ לפרוץ מגבולותיו הסגורים.

זה בא לידי ביטוי בשירים עצמם. רק מעטים עומדים בפני עצמם. כמו כן, בהתחשב באנשים המורכבים להפליא המרכיבים את הלהקה, מעט מאוד מורגש פה מקית' מון, ג'ון אנטוויסטל או רוג'ר דאלטרי. תפקידיהם מאופקים, תומכים בשירים ונלחצים בכל החזיתות על ידי סיקור הדמיוני של טאונסנד. באלבומים אחרים של המי זה עשוי להיות מקובל ואפילו בברכה; אין ספק שפיט היה הכוח המנחה של המי. אבל באלבום הזה הוא ולהקתו כל כך קרובים, ועם זאת כל כך רחוקים".

התקליט שבו ריי דייויס חשף את נשמתו וכמעט איבד את הכל. ב-26 באוקטובר בשנת 1971 יצא באנגליה תקליט של להקת הקינקס, MUSWELL HILLBILIES.

לימים, רבים יראו באלבום הזה את אחת הפסגות האמנותיות של הלהקה הבריטית החשובה הזו, אך בזמן אמת, הוא היה בעיקר מקור לכאב ראש אחד גדול, בלבול מסחרי ומסע כואב אל תוך הנפש המיוסרת של מנהיגה, ריי דייויס, הגאון המיוסר והאיש שמאחורי כל שירי הלהקה, שהמשיך גם באלבום הזה לגעת בנושאים שהיו אהובים עליו במיוחד: חיי משפחה בריטיים אפורים, זכרונות נוסטלגיים מהעבר האבוד וצלילות עמוקות לתוך נפשו שלו. אבל הפעם, הוא הלך רחוק. אולי רחוק מדי.

דייויס בכלל חלם על אלבום כפול, אך לוח הזמנים הבלתי אפשרי לא איפשר לו להשלים את המלאכה. מטרתו הייתה להביע דעה נחרצת על אנגליה ועל השינויים החברתיים ששטפו אותה, אך בדומה לחברו פיט טאונסנד מלהקת המי, שניסה באותה תקופה להרים את פרויקט LIFEHOUSE העצום שלו, גם דייויס מצא את עצמו קורס תחת עודף רעיונות מכדי להכיל בתקליט בודד אחד.

הקונספט של האלבום היה שאפתני ואירוני כהרגלו: יצירת גרסה בריטית לתוכנית הטלוויזיה האמריקנית המצליחה BEVERLY HILLBILIES. שם התקליט עצמו היה משחק מילים מבריק, ששילב את שם התוכנית עם שכונת MUSWELL HILL הלונדונית, בה נולדו וגדלו האחים לבית דייויס, ריי ואחיו הגיטריסט דייב. ריי דייויס לא הסתפק במוזיקה; הוא כתב את האלבום במקור כתסריט לסרט, כשהוא רואה את עצמו כיוצר רב-תחומי שפורץ את גבולות הפורמט המוכר של סינגלים ותקליטים.

כדי להיכנס לאווירה, בילה דייויס זמן רב בפאב צפון-לונדוני בשם ARCHWAY TAVERN, שתמונתו האותנטית מפארת את עטיפת האלבום. שם, בין חביות הבירה והעשן, הוא פיתח טעם עז לאלכוהול מסוים בזמן שהקשיב למוזיקת קאנטרי שבקעה מהרמקולים. הוא סיפר פעם שבפאב הזה ראה את אחת הלהקות הגרועות ביותר ששמע מימיו, הרכב של נגנים אירים שניסו לנגן קאנטרי אמריקאי. באופן מעוות, החיזיון הזה קסם לו. הוא רצה שהקינקס יחקו את הסאונד הזה, ויצרו אלבום שהוקלט באולפני מורגן בלונדון עם סאונד חדש. לשם כך הם צירפו את חטיבת כלי הנשיפה THE MIKE COTTON SOUND, שהביאה צבעים של דיקסילנד ומוזיקת אולמות ריקודים ישנה, וכל זה תוך שהוא לא מרפה לרגע מהנושאים המשפחתיים הכואבים מילדותו.

ואכן, האלבום הפך לווידוי אישי. השיר OKLAHOMA USA היה מחווה קורעת לב לאחותו רנה. הסיפור הטראגי מאחוריו הוא חומר לסרטים: ביום הולדתו ה-13 של ריי, רנה קנתה לו גיטרה ספרדית כמתנה, ניגנה מעט בפסנתר המשפחתי ויצאה לרקוד באולם הריקודים האהוב עליה. היא לא חזרה משם. היא התמוטטה על רחבת הריקודים מדום לב, בדיוק כשתזמורת הריקודים ניגנה שיר מהסרט OKLAHOMA. מאותו רגע ואילך, הפך כל יום הולדת של ריי הצעיר ליום של אבל. הטראומה הזו המשיכה לרדוף אותו. כדי להשלים את התמונה, שנים לאחר מכן, ב-1982, כתב ריי את הלהיט הקצבי והעליז לכאורה COME DANCING, כולו על אותה אחות מנוחה שכה אהבה לרקוד. השיר ההוא הסתיר בתוכו כאב עצום, כפי שרק ריי דייויס ידע לעשות. אלו היו המילים שתיארו את זכרונותיו:

"הם שמו מגרש חניה על שטח אדמה במקום שבו פעם עמד הסופרמרקט. לפני כן הם הקימו אולם באולינג במקום שבו פעם היה הארמון המקומי. לשם הלהקות הגדולות היו מגיעות לנגן. אחותי הלכה לשם בשבת. 'בואי לרקוד', כל החברים שלה היו באים לקרוא לה. למה לא לבוא לרקוד, זה רק טבעי? עוד שבת, עוד דייט. היא הייתה מוכנה אבל תמיד גרמה לו לחכות. במסדרון, בציפייה, הוא לא ידע שהלילה יסתיים בתסכול. בסוף הוא היה מבזבז את כל המשכורת השבועית שלו - הכל בשביל חיבוק ונשיקה קלה על הלחי. 'בואי לרקוד', ככה הם עשו את זה כשאני הייתי רק ילד, וכשאמרו 'בואי לרקוד', אחותי תמיד עשתה את זה.

אחותי הייתה צריכה לחזור בחצות, ואמא שלי תמיד הייתה יושבת ומחכה. זה תמיד הסתיים בריב גדול כשאחותי הייתה חוזרת הביתה מאוחר. מהחלון שלי אני יכול לראות אותן לאור הירח, שתי צלליות אומרות לילה טוב ליד שער הגינה. ביום שהרסו את הארמון אחותי עמדה ובכתה. ביום שהרסו את הארמון חלק מהילדות שלי מת, פשוט מת..."

ובחזרה לתקליט של 1971. גם שאר שירי MUSWELL HILLBILIES שיקפו את חייהם של האנשים שסבבו את משפחת דייויס. שיר הנושא סיפר על רוזי, חברתה הטובה של אימו של ריי מימי נערותן, אישה שחייה לא היו קלים והיא מעולם לא הצליחה להגשים את עצמה. השיר ALCOHOL היה דיוקן מדויק של אביהם של ריי ודייב, שנהג לשבת בארוחות המשפחה שיכור כלוט, ממלמל הברות לא ברורות, ולעיתים ניגש לפסנתר ומאלתר מילים ספונטניות ומוצפות אלכוהול. והשיר HAVE A CUPPA TEA הוקדש לסבתו, שנהגה להקשיב בסבלנות אין קץ לצרותיו של ריי הילד.

מתחת לפני השטח, האלבום רתח מכעס ותסכול, ממש כמו אלבומי הקונספט הקודמים של הקינקס. דייויס חש פחד אמיתי מהעולם החדש שהתפתח מול עיניו, ורצה לברוח מהכל אל הג'ונגל הפראי, כפי שהצהיר בלהיט APEMAN שנה קודם לכן. בשנת 1971 הרגיש ריי שהוא איבד כל קשר עם משפחתו, והאלבום היה ניסיון נואש לחזור לאותו קשר אבוד. התוצאה הייתה יצירה שריי היה גאה בה מאוד, אך באופן אירוני, הוא עשה כמעט כל שביכולתו כדי לחבל בקידום המכירות שלה.

הביקורות היו חלוקות. מבקרים רבים, במיוחד באמריקה, פשוט לא קלטו את השינוי. הם ציפו לריפים הפרועים של שנות השישים ולא הבינו שהקינקס כבר לא שם. הם לא הבינו שהסאונד הרזה והאקוסטי, המושפע ממוזיקת אולמות וקאנטרי, היה מכוון לחלוטין.

מגזין הרולינג סטון היה מבולבל גם הוא מכל זה. "האם אתם יכולים לזהות את חברי הקינקס בתמונה שעל העטיפה?", תהה המבקר, "חוץ מריי, כולם נראים אותו הדבר בימים אלו – חסרי פנים. גם המוזיקה שלהם נשמעת כך". הביקורת ציינה שהשורשים של הלהקה במסורת אולמות הריקודים הבריטיים חזקים, אך קטלה את שירי הקאנטרי כ"חסרי השראה ואנרגיה". אך העניין המדאיג מכל, לפי הרולינג סטון, היה ההפקה: "מסיבה בלתי מוסברת, ריי דייויס, אחד מזמרי הרוק הטובים ביותר שחיו אי פעם, ממשיך לקבור את השירה שלו בתוך המיקס לאורך כל האלבום". באנגליה, לעומת זאת, הביקורות היו חיוביות יותר. המלודי מייקר שיבח: "המילים חכמות באופן מופלא והמוזיקה היא שילוב של בלוז הונקי-טונקי, ג'אז ועוד".

אך ההצלחה המסחרית הייתה אפסית. חברת התקליטים לא מצאה אף שיר שיכלה לסמן כלהיט. הסינגל 20TH CENTURY MAN לא התקרב אפילו לקרסוליים של LOLA. ב-27 באוקטובר, יום אחרי צאת האלבום, הופיעו הקינקס בניו יורק יחד עם להקת יס. ריי דייויס, שכבר היה על סף התמוטטות עצבים, התעצבן על הסט הארוך מדי של יס (שקידמו אז את אלבומם FRAGILE) ועל פי דיווחים, פשוט החליט להפיל להם את מתח החשמל באמצע ההופעה. דיווחים אחרים מאחורי הקלעים סיפרו על דחיפות וניסיון לבעוט בקלידן של יס, ריק ווייקמן. כשהלהקה חזרה לאותו אולם ארבעה חודשים לאחר מכן, האלבום כבר נעלם ממדפי הסחורה החמה.

הניסיון של ריי לזכות בניקיון נפשי על ידי שפיכת קרבי משפחתו לאלבום קיבל את התוצאה ההפוכה. השדים הרעים של העבר הציפו אותו עוד יותר. הלהקה בדיוק חתמה על חוזה חדש ויוקרתי עם חברת הענק RCA, שערכה לכבודם מסיבת עיתונאים ראוותנית בעלות של 10,000 דולר במועדון הפלייבוי בניו יורק. כשדייויס נשאל איך הרגיש באירוע, הוא ענה בציניות מרה: "שלחתי לשם את הרובוט שלי. זה רובוט שנראה בדיוק כמוני. אני האמיתי נשארתי במלון".

הוא שקע בדיכאון איום והתבטא ברצונו למות ולבד. אחיו הצעיר, הגיטריסט דייב דייויס, הרגיש שריי פישל עם אלבום לא מסחרי ועם חוסר רצון מוחלט לקדם אותו, ושקל ברצינות לפרוש מהלהקה. ריי ראה בהחתמה ל-RCA את הפיכת הלהקה למותג מסחרי, וכשביקש מהחברה לממן צילום של שתי הופעות בקרניגי הול, עובדי החברה ענו לו בזלזול שהם חברת תקליטים, לא חברת סרטים.

הדבר המבהיל ביותר קרה כשהלהקה ניסתה לנגן את השירים החדשים בהופעות. ריי הפך לאיש מדוכא ופרנואידי יותר ויותר על הבמה; הוא פשוט החל להיסדק. הקהל חשב שהאלבום הוא עוד נקודת מבט סאטירית של דייויס על החברה, אך חברי הלהקה הבינו את מה שהמבקרים פספסו: הם לא שיערו כמה כאב אישי ורצינות היו הפעם בקונספט. ריי סירב לבצע את השירים, כי הם היו אמיתיים מדי, והביצוע שלהם פשוט פירק אותו. זו הייתה תקופה קשה ומרה במיוחד עבור הקינקס, והיא הולידה את אחת היצירות הכנות והפצועות ביותר שלהם.

דייב דייויס סיפר בספרו השני: "ריי ידע שאני מתמודד עם כל כך הרבה חרא שהוא לא רצה להטריד אותי בענייני עסקים. האם בגלל זה, כשהוא ניהל משא ומתן להעביר את הקינקס לחברת תקליטים חדשה, הוא לא התייעץ איתי? או שהוא פשוט היה סודי וממזר מניפולטיבי? או שפשוט לקח יוזמה? כך או כך, האלבום הבא שלנו יצא ב-RCA. אם התוכנית הייתה לקדם את הקריירה שלנו בארה"ב, אז המעבר ל-RCA היה מהלך נבון מאוד. יצאנו לסיבוב הופעות עם האלבום בארה"ב במהלך פברואר ומרץ 72', כשאנחנו נתמכים על ידי להקה אחרת שנוסדה בפורטיס גרין, פיירפורט קונבנשן. בניו יורק הם ערכו מסיבת השקה לתקליט והסתכלתי סביב בחדר וראיתי אנשים כמו לו ריד, אנדי וורהול ואליס קופר. בלוס אנג'לס הם ערכו לנו מסיבה נוספת בהוליווד, אבל איזה מניאק שם אסיד בחמאה, והאוכל נדפק, ואני לא זוכר שום דבר מזה. אבל תמיד אהבתי את התקליט הזה. זה היה האלבום האחרון בסגנון של התקליטים המוקדמים יותר של הקינקס שעשינו למשך כמה שנים".

בונוס: חופשי זה לגמרי לבד? החודש, אוקטובר בשנת 1969, יצא התקליט השני של להקת FREE. איזה אלבום משובח הוא זה!

באותם ימים היה צריך לנער את האבק מהפטיפון ולפנות מקום על המדף, כי אז קרה משהו גדול בסצנת הבלוז-רוק הבריטית. להקת FREE, ארבעת הצעירים המוכשרים שגרמו לכולם לדבר, שחררה את התקליט השני שלה, הנושא בפשטות את שמה, FREE. ואם אנשים חשבו שתקליט הבכורה שלהם, TONS OF SOBS, היה חתיכת הצהרה כבדה, הם קיבלו זץ חשמלי כשהניחו את המחט על היצירה החדשה הזו. זהו תקליט משובח שכולו בגרות והתפתחות.

זהו ללא ספק רגע מכונן עבור החבורה הלונדונית הצעירה הזו. אחרי שהתקליט הראשון עשה גלים מתונים אך בהחלט הותיר חותם של כישרון גולמי, ארבעת המופלאים היו נחושים להוכיח שהם לא סתם עוד הרכב בלוז חולף. הם רצו לחדד את הסאונד, להשחיז את הגיטרות ולהבהיר לכולם שהם כוח מחשמל שאי אפשר להתעלם ממנו בסצנת הרוק המתפוצצת. התקליט הזה הוא בדיוק התוצאה: הלהקה בוחנת כאן סגנון מתוחכם יותר, עם יותר מרחב נשימה וניואנסים, אבל אל דאגה, האנרגיה הגולמית והבלתי מרוסנת שאפיינה את עבודתם הקודמת עדיין שם, בועטת ונושכת חזק.

להקת FREE התגבשה בלונדון ב-1968. היא הפגישה ארבעה כישרונות כמעט לא הגיוניים לגילם הצעיר: הגיטריסט פול קוסוף, הזמר פול רודג'רס, המתופף סיימון קירק והבסיסט אנדי פרייזר. הסיפור הפיקנטי מאחורי הקלעים הוא שחברת התקליטים שלהם, איילנד רקורדס, רצתה בכלל להחתים אותם בתנאי מביך למדי: שהם יקראו לעצמם THE HEAVY METAL KIDS. אפשר לנשום לרווחה, החבר'ה לא הסכימו לשם המגוחך הזה. מי שהציל את המצב והעניק להם השראה היה לא אחר מאשר 'אבי הבלוז הבריטי', אלקסיס קורנר, שנתן להם את השם הקצר, החופשי, הקולע והכל כך מדויק: FREE. הסגנון שלהם היה ברור מהרגע הראשון: בלוז-רוק גולמי, מחוספס, לא מלוטש, כזה שנשען לא פעם על גרוב LAID BACK מפואר. כלומר, הם יודעים "לשבת" על הקצב, למשוך אותו קצת אחורה, ולתת לכל צליל לנשום כמו שצריך.

הלהקה התבגרה במהירות מסחררת. החוויות מסיבובי ההופעות האינטנסיביים חיזקו את הכימיה ביניהם והפכו אותם ליחידה אחת הדוקה וקטלנית. ואיזו יחידה זו. השירה העוצמתית והנשמתית של פול רודג'רס, שיכול לגרום גם למדריך טלפונים להישמע כמו שירת בלוז כואבת, היא הציר המרכזי. לצידו, עבודת הגיטרה המרגשת של פול קוסוף, שכבר סומן כאחד הגדולים. קוסוף ידע להפיק מהגיטרה שלו צליל רועד, ויברטו מופתי וכל כך ייחודי, עד שסופר שאפילו אריק קלפטון בכבודו ובעצמו ניגש אליו וביקש ממנו ללמד אותו איך הוא עושה את זה. תוסיפו לזה את נגינת הבס הגרובית והמלודית של אנדי פרייזר ואת התיפוף היצוק והיציב של סיימון קירק, וקיבלתם צליל שאי אפשר לטעות בו.

התקליט הזה הוקלט באולפנים הנכונים של לונדון, אולפני מורגן ואולפני טריידנט. על הקונסולה ישב טכנאי ההקלטה הצעיר והמבטיח אנדי ג'ונס. כן, זהו אחיו הצעיר של גלין ג'ונס המפורסם, והתפוח בהחלט לא נפל רחוק מהעץ. ג'ונס מילא תפקיד מכריע בלכידת הסאונד החי של הלהקה על סרט ההקלטה, תוך שהוא מביא רעיונות חדשים משלו. יחד, הלהקה וג'ונס החליטו להדגיש את קולו של רודג'רס ואת הנגינה האקספרסיבית של קוסוף באופן בולט הרבה יותר מאשר בתקליט הבכורה. הם נתנו להם את המרחב הראוי, והדגישו את העומק הרגשי העצום של שני אלה. זהו שילוב של זמר וגיטריסט שנשמע כאילו נרקם היישר בגן עדן של הבלוז-רוק.

מי שמאזין היטב ישים לב לשינוי משמעותי נוסף: נגינת הבס של אנדי פרייזר. בתקליט הזה היא נעשתה בולטת הרבה יותר, כמעט כמו גיטרה מובילה שנייה. פרייזר לא סתם מנגן את השורשים; הוא מעניק מקבילה מלודית לגיטרה של קוסוף, רוקד סביבה ובונה קונטרה-מלודיות מורכבות. צריך לזכור, פרייזר היה אז רק נער, בן 17 בסך הכל בזמן ההקלטות, אך הוא הראה בגרות מוזיקלית יוצאת דופן. התרומה שלו העניקה לתקליט כולו עומק קצבי והרמוני שיבוא להגדיר את הסאונד הייחודי של FREE. הוא הפך במהרה למוח מוזיקלי חשוב ביותר בלהקה, ושותף מרכזי בכתיבת השירים יחד עם רודג'רס.

אבל אל תחשבו שהכל הלך חלק כמו חמאה. תהליך חידוד הצליל של FREE באולפן לא תמיד היה מסיבה. פול קוסוף, שכבר החל לפתח מוניטין של גיטריסט-על, נודע גם כמי שנאבק בשדים אישיים ובספק עצמי כרוני. המאבקים הפנימיים האלה השפיעו לפעמים על ביצועיו באולפן. הוא היה פרפקציוניסט חסר תקנה, מה שגרם לו לתסכול רב. למזלו, חבריו ללהקה תמכו בו ללא סייג, והכירו בכישרון החד-פעמי שלו. במיוחד פול רודג'רס, שותפו הנאמן, עזר להוציא את המיטב מקוסוף, עודד אותו ברגעים הקשים ודחף אותו קדימה דרך רגעים של חוסר ביטחון.

הצעירות של הלהקה הייתה גם כוח אדיר וגם אתגר לא פשוט. ארבעתם עדיין למדו תוך כדי תנועה את הדינמיקה של עבודה משותפת במסגרת מקצועית תובענית. התקליט הזה תפס אותם ברגע קסום: רגע לפני בוא ההצלחה המסחרית המפלצתית, זו שתגיע עם התקליט השלישי, FIRE AND WATER, והלהיט הענק ALL RIGHT NOW שישרוף את תחנות הרדיו. כולם יודעים שכשההצלחה הגדולה מגיעה, דברים משתנים. אז, כמו שקורה לטובים ביותר, העסק המופלא הזה יתחיל להתפרק באמת.

לכן, אם ברצונכם לשמוע את להקת FREE כשהיא רעבה באמת, מגובשת, ומצליחה למצוא את הצליל המזוקק שלה, רגע לפני שההצלחה ההרסנית תטרוף את הקלפים – התקליט הזה הוא בדיוק המקום להתחיל בו. הוא מלא בקלאסיקות שמגדירות אותם: מהקטע הפותח I'LL BE CREEPIN שמצית את האש עם ריף קטלני, דרך WOMAN הכבד והמפותל, ועד BROAD DAYLIGHT שמביא לאט אבל בטוח את השמש עם גרוב סבלני. גולת הכותרת הרגשית היא אולי MOURNING SAD MORNING האקוסטי והמהורהר, שזוכה לביקור אורח יפהפה: נגינת חליל צד נהדרת של לא אחר מאשר כריס ווד מלהקת טראפיק. איזה יופי זה!

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים