רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-26 בדצמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-26 בדצמבר (26.12) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"הייתה לי ילדות מאוד מכובדת. שום דבר לא קרה באמת שאפשר להחשיב כמטורף. הלכתי לאחד מבתי ספר התיכוניים הראשונים באנגליה לאמנות, שבהם אפשר היה ללמוד קורס אמנות מגיל

שתים עשרה, שלוש עשרה, בניגוד להמתנה עד שבע עשרה כשאתה הולך לבית ספר לאמנות. אז הייתה לי נטייה חזקה לאמנות מאז שהייתי די צעיר. היה לי מורה מצוין לאמנות, אביו של פיטר פרמפטון, שהיה השראה לכל מי שהיה מעורב איתו. זה היה ניסוי עבורו לנסות לערב אותנו באמנות בגיל צעיר יותר. אני חושב ששלושה רבעים מהכיתה למעשה המשיכה לבית הספר לאמנות, שזו פרופורציה כבדה. כמה מאיתנו הלכנו ישר לעבודות רחוב כי לא באמת האמנו בעצמנו כציירים/אמנים, ואני הייתי אחד מהם. נכנסתי לצד הוויזואלי של משרד פרסום. עשיתי עבודות הדבקה ועיצובים קטנים למעילי גשם. זה היה נורא... הרבה אנשים ניסו לנתח אותי בדפוס, וזה פשוט נכנס לדרך התפיסה שלי לגבי מה אני עושה ומה אני רוצה לעשות. אני רק מוזיקאי פופולרי, וככה אני רואה את עצמי. אבל הרבה מאיתנו באנגליה כן ניסינו להביא מימד נוסף לרוק. עד לאותו זמן, הגישה הייתה 'מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל'. אז זה נראה מעניין לנסות להמציא משהו אחר, כמו מחזמר שבו האמן על הבמה משחק תפקיד. כמו הדמות של זיגי סטארדאסט. הוא היה חצי רוק מדע בדיוני וחצי מהתיאטרון היפני. הבגדים היו פשוט שערורייתיים, ואף אחד לא ראה דבר כמוהם לפני כן. הבגדים היו פרי מוחו של מעצב ידוע, לפחות הוא עכשיו, קנסאי ימאמוטו. מעצב יוצא דופן. הוא עשה את כל הבגדים המוקדמים של זיגי. יצאתי מזיגי סטארדרסט מהר מספיק כדי לא להיתפס לזה. לרוב דמויות הרוק שיוצרים בדרך כלל יש תוחלת חיים קצרה. אני לא חושב שהם עמידים אלבום אחר אלבום. לא רוצה שהם יהיו קריקטוריים מדי. העניין של זיגי היה שווה אלבום אחד או שניים" (דייויד בואי)

ב-26 בדצמבר בשנת 1965 ערך אלביס פרסלי מסיבה באחוזתו. במהלכה הוא החליט לנסות סם חדש ושמו אל.אס.די... אז מה היה שם? בוא לקרוא.

האורחים שהגיעו למסיבה נהנו מתקרובת שהכין עבורם הקייטרינג של מונטי, שקיבל על כך 52 דולרים. שיא המסיבה היה נסיונו של אלביס לחוות טריפ מאל.אס.די, הסם החדש יחסית שנכנס לתודעה.

באותה שנת 1965 עדיין היה האל.אס.די חוקי לשימוש. העניין בסמים מרחיבי תודעה התעורר בעקבות קריאתו את הספר "דלתות התפיסה" של אלדוס האקסלי ומשנתו של של טימותי לירי, תומך בסמים הזייתיים שכתב ספר בשם "החוויה הפסיכדלית" והשפיע באופן משמעותי על תרבות הנגד האמריקנית של שנות השישים.

פרסיליה פרסלי: "שמו של טימותי לירי היה אז בכל מקום. אלביס קרא על LSD בעיתון וכיצד בני הנוער שלנו עוסקים בזה והייתה לו הסקרנות הזו - מה קורה? על מה מסתקרנים בני הנוער? אז סיכמנו שניקח טבלית אחת, נחצה אותה לארבע וננסה את זה עם ג'רי שילינג ולארי גלר".

חלק מהחבר'ה למעשה כבר לקחו אסיד אצל אלביס לפני כן ותחת השגחתו, אבל העובדה שהוא עצמו נשאר המתבונן הביא לפרשנות צינית מצידם. הוא פחד לקחת את זה בעצמו, והם היו שפני הניסיונות שלו. עד שהגיע הרגע, בחג המולד, בו הוא ביקש לדעת בעצמו מה קורה כשנוטלים מהסם.

פרסיליה פרסלי: "למרות שהוא תיעב סמים, הוא היה סקרן מספיק לנסות אל.אס.די פעם אחת. כשהוא יזם את הניסוי שלנו, הוא וידא שסוני ווסט יהיה בהישג יד כל הזמן כדי לפקח. בלילה שניסינו את זה, התיישבנו סביב שולחן הישיבות במשרדו של אלביס למעלה בגרייסלנד. אלביס ואני לקחנו חצי טבלית, כל אחד. בהתחלה לא קרה כלום. ואז התחלנו לבהות זה בזה ולצחוק - הפנים שלנו הפכו מעוותים.

שקעתי בחולצה הצבעונית של אלביס. זה התחיל לגדול יותר ויותר עד שחשבתי שהוא עומד להתפוצץ. זה היה מרתק, אבל לא אהבתי את ההרגשה. חשבתי שזה לא אמיתי וניסיתי להיאחז בשפיות. כולנו התאספנו סביב האקווריום הגדול מחוץ לחדר השינה הראשי, מוקסמים מהדגים הטרופיים. מצחיק - היו רק שניים או שלושה, אבל פתאום אני ראיתי אוקיינוס של דגים צבעוניים. טיילתי ומצאתי את עצמי פנימה בחדר הארונות הענק של אלביס, מגרגרת כמו חתלתול".

לארי גלר: "כעבור כשעה וחצי, קמנו להסתובב. פתאום שמתי לב שאיבדנו את ג'רי. אף אחד לא ידע איפה הוא, ולא ידעתי אם ג'רי באמת נעדר או אם אני מדמיין את זה. למרות זאת, הצטרפתי לחיפוש ומצאנו אותו שוכב בארון, מתחת לערימת הבגדים של אלביס. דרך כל זה, אלביס נלחם בהשפעות הסם, מנסה כמיטב יכולתו להראות שהוא כרגיל.

היה לנו טריפ נעים ונינוח כשלפתע פריסילה התחיל להתייפח. היא נפלה על ברכיה מול אלביס ובכתה, 'אתה לא אוהב אותי באמת, אתה רק אומר שאתה אוהב'. הדבר הבא שידענו, היא אמרה לג'רי ולי, 'אתם לא אוהבים אותי'. חששתי שאולי היא עוברת טריפ גרוע אבל למרבה המזל היא השתחררה ממנו במהרה. כמו כל דבר אחר שאלביס עשה, גם את הטריפ הוא עשה בסגנון אלביס. בלי חרוזים, קטורת או מוזיקת סיטאר הודית עבורנו. כמה שעות אחרי שהתחלנו עם זה, הדלקנו טלוויזיה וצפינו בסרט מדע בדיוני, 'מכונת הזמן', והזמנו לפיצה. יצאנו מאחורי גרייסלנד והתפעלנו מהיופי של הטבע, דיבר על כמה מזל היה לנו להיות חברים וכמה אכפת לנו אחד מהשני. עד כמה שאני יודע, זו הייתה הפעם היחידה שאלביס לקח אסיד".

פרסיליה פרסלי: "זה היה מוקדם בבוקר כאשר אלביס ואני ירדנו למטה ויצאנו החוצה. טל ירד, יוצר קשתות בענן בערפל, נוצץ על העצים ועל הדשא. בחנו מקרוב את העלים, ניסינו לספור כל טיפת טל. הדשא נשם לאט, בקצב. הלכנו מעץ לעץ, מתבוננים בטבע בפירוט. זה היה די חזק וזה הפחיד את כולנו. חשבנו: 'אלוהים אדירים, זה לא טוב!' אובדן שליטה מוחלט. לא ניסינו יותר את הסם הזה".

ב-26 בדצמבר בשנת 1939 נולד המפיק פיל ספקטור. הנה כמה מהסיפורים המצמררים יותר אודותיו:

1. בשנת 1958, כשהיה בן 18 ובסיבוב הופעות עם הרכב שלו שנקרא THE TEDDY BEARS, נקלע ספקטור לתקרית מזעזעת בשירותי גברים. ארבעה בחורי רחוב הקיפו אותו ותקפוהו. ספקטור לא יכל להתגונן מולם ונאלץ לספוג את ההשפלה כשארבעתם אף מטילים מימיהם עליו. החוויה כה זעזעה אותו עד שהעסיק מאותו יום שומר ראש צמוד עמו.

2. במהלך הסשנים ב-1973 שלו עם ג'ון לנון לאלבום של קאברים לשירי רוקנרול החל לשתות באופן מוגזם באולפן עם האקס-חיפושית. עד כדי כך שהשניים החלו לצרוח אחד על השני ולקלל. אפשר לשמוע קטעים נבחרים מכך באנתולוגיה של לנון ובבוטלגים השונים. באותם סשנים נראה ספקטור כשהוא מנופף באקדחו ומאיים בו על עוזרו של לנון, מאל אוונס. לבסוף ירה באקדח באוויר. לנון בתגובה: "אם אתה רוצה לירות בי, פשוט תירה. אבל אם לא, לפחות תשמור על האזניים שלי". זמן קצר לאחר כן לאחר מכן ברח מהאולפן עם סלילי המאסטר ומאז נטען כי עבר תאונת דרכים קשה מאד. לקח ללנון זמן רב עד שהצליח להשיג את הסלילים בחזרה. בשנת 1977 הפליא ספקטור לנופף באקדחו גם מול לאונרד כהן, שעמו עבד אז על תקליט. "אני אוהב אותך", אמר אז ספקטור לכהן. "אני מאד מקווה שזה נכון", השיב לו הזמר.

3. אחרי שנישא לזמרת רוני בנט, הציב ספקטור בשנת 1971 ארון קבורה שקוף במרתף ביתו. למרתף הזה הוא הוביל את אמה של בנט והראה לה את הארון תוך שהוא מסביר כי זה המקום שבו הבת שלה תסיים אם תעז לעזוב אותו. שש שנות נישואים אומללים היו לה עמו, שדמו יותר לסרט אימה. הוא אסר עליה לדבר עם אחרים מחשש כי תבגוד בו ונעל אותה לרוב באחוזתם, כשהוא מחביא ממנה כל נעל שהיא כדי שלא תצא משם החוצה. במקרים היחידים שהרשה לה לצאת, הכריח אותה לנהוג במכונית עם בובה מתנפחת בדמותו שהוצבה במושב שלצידה. השניים אף אימצו ילד שחייו הפכו גיהנום, כשספקטור נעל גם אותו בתנאים שדמו לבית סוהר. לביתם נוסף גם זוג ילדים תאומים שספקטור החליט לאמץ מבלי להתייעץ איתה. לבסוף היא הצליחה לברוח מהבית אל החופשי.

4. בשנת 1989 הוא הדהים את הקהל כשהגיע לקבל את הפרס של מועדון ROCK AND ROLL HALL OF FAME. הוא עלה לבמה עם שלושה שומרי ראש עם ידיהם על אקדחיהם.

5. בשנת 2003 הגיע לאחוזתו עם השחקנית הצעירה לנה קלארקסון. אחרי כשעה נשמעה ירייה מכיוון הבית. ספקטור נראה יוצא משם עם אקדח עליו וקלארקסון נשארה מאחור ללא רוח חיים, לאחר שנורתה יריה אחת בפיה. בסוף מאי 2009 הוא הואשם ברצח ונידון לתשע עשרה שנות מאסר עד מאסר עולם. עדויות הצביעו כי נהג לשלוף את אקדחו לפני כן גם כלפי נשים אחרות, כששתה כהוגן, חשק בהן מינית ואיים בירייה כשלא קיבל מהן את שדרש. או כמו שכתב בעצמו בלהיט עבר שלו - הוא איבד את אותה תחושת אהבה. ספקטור מת בכלא מקורונה.

לד זפלין ולהקת ספיריט באותו ערב? האם זה ישפיע על יצירת STAIRWAY TO HEAVEN? ב-26 בדצמבר בשנת 1968 חיממה להקת לד זפלין את להקת ואנילה פאדג' בהופעה בדנבר, כשגם להקת 'ספיריט' הופיעה בערב זה.

יש הקושרים כי פייג' הקשיב אז קשב רב לשירם של ספיריט, TAURUS, ומשם בא לו בהמשך הרעיון ליצירת 'מדרגות לרקיע' - אך נעזוב את זה כרגע בצד. נישאר במה שהיה באותו ערב.

באותו ערב שמה של זפלין אפילו לא התנוסס על הפוסטרים למופע. העיתון המקומי, ROCKY MOUNTAIN NEWS, דיווח למחרת כי "להקה כבדה נוספת שהייתה שם נקראה לד זפלין, שהצליל שלה בלוזי מאד למרות שאינה להקת בלוז. זמר הלהקה, רוברט פלאנט, הינו מעל לממוצע אך אין לו משהו מיוחד מעבר לכך.

הגיטריסט ג'ימי פייג', שהכרנו בלהקת היארדבירדס, היה מצוין. הוא גם ניגן בקשת של כינור בכמה קטעים. בסיסט הלהקה, ג'ון פול ג'ונס, תורם רבות לצליל וג'ון בונהאם הינו מתופף אפקטיבי ביותר, למרות שלא היה מעניין בסולו התופים שעשה".

בארי פיי כמעט התפרסם בזכות היותו הבחור שסירב להזמין את לד זפלין להופעה שם. פיי מכר אז את המופע הזה של ונילה פאדג' וספיריט, כשלפתע נתקבלה הצעה...

פיי: "בערך עשרה ימים לפני ההופעה, קיבלתי טלפון מהסוכן שאומר 'בארי, אני רוצה להוסיף להקה להופעה שלנו'. אמרתי, 'רון, כל הכרטיסים נמכרים. אין צורך בזה'. הוא אמר, 'אתה חייב לעשות את זה בשבילי, בארי, זה דבר גדול. קוראים להם לד זפלין'. חשבתי שזו בדיחה".

פיי דחה את טרי, עד שזה הראה לו באיזה סכום כסף מדובר לצירוף הלהקה. לקהל שבא להופעה לא היה מושג שלהקה חדשה זו מבריטניה נוספה להופעה.

פיי: "עליתי על הבמה ואמרתי, 'גבירותיי ורבותיי, תנו מדנבר ברכה חמה ללד זפלין'. נשמעו מחיאות כפיים מנומסות. ואז, רוברט פלאנט שיחרר קול וכולם בקהל היו המומים. למען האמת, לא היית צריך להיות גאון כדי לדעת שזפלין הולכת להצליח. אלוהים אדירים. אנשים השתגעו! למחרת בבוקר, קיבלתי טלפון ממקס פלויד, מנהל התוכנית בתחנת הרוק של דנבר. 'את מי היה לך אתמול בלילה? קווי הטלפון שלנו תקועים!' הלהקה נתנה לי עותק פרומו של האלבום שלה, שעדיין לא יצא. אז לקחתי את האלבום לתחנת הרדיו והם השמיעו אותו שם ברציפות, כל היום".

גם זה קרה ב-26 בדצמבר. החל משיניים שבורות של חיפושיות ועד למפגשים מקריים בשבדיה הקפואה. הנה הצצה אל מאחורי הקלעים של ההיסטוריה.

אתחיל בליברפול של שנת 1965. פול מקרטני, ששהה בביקור מולדת אצל אביו, החליט שזה רעיון מצוין לצאת לרכיבה לילית על קטנועים. הוא הזמין את חברו הטוב טארה בראון, יורש המיליונים (שמאוחר יותר יעניק במותו את ההשראה לשיר המופתי A DAY IN THE LIFE), להצטרף אליו. השניים, שהיו במצב רוח מרומם במיוחד תחת השפעת מריחואנה, שייטו להם בכבישים החשוכים. פול, ברגע של חוסר ריכוז משווע, החליט להסב את תשומת ליבו של טארה לירח המלא או לנוף המעניין, ושכח לרגע להסתכל על הכביש. התוצאה הייתה כואבת: גלגל הקטנוע נתקל באבן סוררת, ופול הוטח בעוצמה אל האספלט הקפוא. הוא סיים את הלילה עם שפה עליונה חתוכה, גבה מדממת ושן קדמית שבורה. אותה שן סדוקה, אגב, כיכבה מאוחר יותר בקליפים של RAIN ושל PAPERBACK WRITER, והצלקת בשפה הייתה אחת הסיבות שפול גידל שפם, מה שרק ליבה את תיאוריות הקשר כאילו פול המקורי מת והוחלף בכפיל.

בדיוק שנה לאחר מכן, ב-1966, האווירה בלונדון הייתה מחשמלת לא פחות. ג'ימי הנדריקס ישב בחדר ההלבשה הצפוף של מועדון UPPERCRUST, בין שתי הופעות אינטנסיביות. בעוד הקהל בחוץ המתין לשובו, הנדריקס אחז בגיטרה ושרבט מילים על דף נייר. המנגינה החלה להתגבש בראשו והמילים זרמו אל הדף ויצרו את PURPLE HAZE. צ'אס צ'נדלר, המנהל שלו, שמע את הריף העוצמתי ומיהר להכריז שזה הולך להיות הלהיט הבא. למרות שהשיר הפך להמנון של דור שלם וקושר באופן הדוק לתרבות ה-LSD של התקופה, הנדריקס התעקש תמיד שהשיר לא עוסק בסמים כלל. לדבריו, ההשראה הגיעה מחלום מוזר שחלם, בו הוא הולך מתחת למים ומוקף בערפל סגול סמיך. בין אם זה חלום או הזיה, ההיסטוריה נכתבה באותו חדר הלבשה קטן.

באותו ערב ממש, הרחק בצפון שבדיה המושלגת, התרחש מפגש גורלי נוסף. הלהקה המצליחה HEP STARS נתקלה בבעיה לוגיסטית קשה: הגיטריסט שלהם, ג'אן פריסק, היה עסוק מדי בניהול מסעדה שפתח בספרד ולא הצליח להגיע בזמן לסדרת הופעות. הקלידן של הלהקה, בני אנדרסון, נזקק לפתרון מהיר והציע לפנות לחבר מוזיקאי אחר בשם ביורן אולבאוס. בני בקושי יכול היה לדמיין כמה נרגש היה חברו כשהגיעה שיחת הטלפון. ביורן התענג על ההזדמנות להיות גיטריסט רוק מן המניין ללילה אחד. החיבור המוזיקלי והאישי שנוצר באותו ערב בין בני לביורן היה מיידי. הלילה ההוא בצפון שבדיה יישאר אחד הלילות היקרים יותר בזיכרונותיו, שכן הוא הניח את היסודות לשיתוף פעולה שיוליד בעתיד את אימפריית הפופ הענקית, אבבא.

שנה חולפת, ואנחנו ב-1967. משפחת ג'ונס (משפחתו של דייויד בואי) מודאגת מהקריירה המדשדשת של הבן. אביו המסור של דייויד שיגר מכתב נואש משהו לקן פיט, המנהל של הזמר, וכתב: "הבה נקווה ששיר של דייויד, שיושר על ידו או על ידי אמן אחר, יגיע למקום הראשון. אז העתיד ייראה טוב יותר". בזמן שהאב דאג לעתיד הכלכלי, דייויד עצמו היה עסוק בעניינים אמנותיים יותר. הוא בילה את היום בביתה של חברתו ושותפתו האמנותית נטשה קורנילוף. השניים עמלו על צביעת וילונות לתפאורת הצגת הפנטומימה שלהם, PIERROT IN TURQOISE. היא ציירה את הדמויות על הוילון ושניהם צבעו אותן בדייקנות.

כשהערב ירד, הם התיישבו לצפות באירוע הטלוויזיוני הגדול של השנה ב-BBC: שידור הבכורה של הסרט החדש של הביטלס, MAGICAL MYSTERY TOUR. הציפיות היו בשמיים, אבל הטכנולוגיה החליטה לבגוד בהם ברגע האמת. מכשיר הטלוויזיה לא היה תקין וסיפק חוויית צפייה סוריאליסטית בפני עצמה. קורנילוף שיחזרה את הרגע המשעשע: "תמונת המרקע התכווצה מול עינינו והסתיימה כעיגול קטנטן. שנינו התקרבנו יותר ויותר למסך, כדי לקלוט כמה שיותר פרטים. זה היה מצחיק ביותר". הסרט עצמו, אגב, נקטל על ידי המבקרים בזמן אמת, אולי בגלל ששודר בשחור-לבן והרס את האפקט הפסיכדלי, אבל הפרטים המלאים על הכישלון המפואר הזה מחכים לכם בספר שכתבתי על הביטלס, ביטלמאניה!

ואם כבר מדברים על התחלות, אי אפשר שלא להזכיר את לארס אולריך. המתופף האנרגטי נולד ב-1963 בגנטופטה שבדנמרק, למשפחה של טניסאים מקצועיים. מסלול חייו נראה מתוכנן מראש לכיוון מגרשי החימר, עד שבגיל 9 אביו לקח אותו להופעה של דיפ פרפל בקופנהגן. ריצ'י בלקמור זרק את הגיטרה לקהל, הילד ראה את האור, והדבר שינה את חייו. הוא החליט לזנוח את המחבט לטובת המקלות והפך את המוזיקה לחייו כשעבר לאמריקה בשנת 1980, בגיל 17. שנה לאחר מכן, בעזרת מודעה קטנה בעיתון מקומי, הוא הקים את מטאליקה עם הזמר/גיטריסט ג'יימס הטפילד, והשאר היסטוריה של דציבלים גבוהים.

לסיום, נחגוג יום הולדת לכישרון מקומי. בשנת 1943 נולד המוזיקאי הישראלי הנפלא, מישה סגל. האיש עשה בארצנו דברים נפלאים - אם בכתיבת שירים, ביצוע וגם הפקות ותיזמורים לאחרים, לפני שעבר לקריירה בינלאומית מצליחה בארה"ב. על כל מה שעשה בארצנו בסיקסטיז והסבנטיז, כולל העיבודים המהפכניים שלו, תמצאו בהרחבה בספרי, רוק ישראלי 1973-1967 (לאחר שראיינתי גם אותו לעומק).

ב-26 בדצמבר בשנת 1999 מת הזמר / יוצר / מפיק המשפיע, קרטיס מייפילד, בגיל 57.

מייפילד היה אחד מגיבורי מוזיקת הנשמה הגדולים ההם. קולו היה מלטף, אך היה זה דבר ערמומי כי ביצירתו הוא שתל לא מעט ביקורת על ארה"ב של שנות השישים והשבעים.

בתקופה ההיא הוא היה מהיחידים שגם ידעו לכתוב היטב את שיריהם. לצדו עמדו בגאווה שמות כסטיבי וונדר ומארווין גאי. קרטיס ידע היטב גם לשלב פסיכדליה, פ'אנק ותזמורים מרהיבים במוזיקה שלו, כשהוא דואג גם להציב תמלילים ובהם מודעות חברתית ופוליטית.

את האלבום CURTIS הוא הוציא בספטמבר 1970. מאז, הפך האלבום לאחד משיאיו הגדולים. יש המחשיבים אותו כסרג'נט פפר של עולם מוזיקת הנשמה. אבל בזמן אמת הוא גם נתקל בביקורות לא אוהדות. בעיתון רולינג סטון נכתב: "אין הפתעות באלבום הזה. המוזיקה תהיה מתוקה למעריציו של קרטיס, אך כשרונו האמיתי לא מוצג פה. העיבודים בשירים חסרי השראה. אולי כי אין במלודיות השירים בשר רב. הנה נקווה שהוא בצניחה רגעית".

ביקורת זו די תמוהה כשיודעים איזה חומר נפש-נפץ טמון באלבום הזה, עם שירים כמו MISS BLACK AMERICA או GIVE IT UP, שחותם את האלבום. ואיך אפשר שלא לציין את השיר המוחץ שפותח את צדו השני של האלבום, MOVE ON UP? והכל בא עם קולו העדין אך ערמומי של קרטיס, שנעים מאד להקשיב לו עד כדי ערפול, בעודו מטמין בתוך ראשינו מסרים כבדים.

בארה"ב הגיע האלבום למקום ה-19, זמן קצר לאחר צאתו והלהיט ממנו, DON'T WORRY, IF THERE'S A HELL BELOW WE'RE ALL GOING TO GO (שגם פותח את האלבום) הגיע למקום השלישי. ועד היום נשמע האלבום הזה מהפכני ביותר. לאחר מכן הוציא קרטיס את האלבום ROOTS וגם אלבום כפול בהופעה חיה CURTIS LIVE, שיצא במאי 1971. שירי האלבום, יחד עם דיבורי הביניים של מייפילד על הפוליטיקה של אז, הוקלטו במועדון הלילה "ביטר אנד" בניו יורק. זה מועדון קטן, כשמייפילד על הבמה שלו עם להקה צמודה ומספק גרסאות מורחבות ואינטימיות של כמה מיצירותיו הטובות.

ביולי 1972 יצא הפסקול המהמם והאפל של מייפילד לסרט מז'אנר ה- BLAXPLOITATION ושמו SUPERFLY, בו הוא הייטיב לרקוח שירים סביב עלילת הסרט שהתמקדה בסחר בסמים בקהילה השחורה. סופרפליי הוא שמו של סוחר קוקאין שמתחיל להבין שחייו יסתיימו בקרוב בכלא או במותו. הוא מחליט לבנות מסלול בריחה מהחיים על ידי ביצוע העסקה הגדולה ביותר שלו ולברוח כדי להתחיל חיים חדשים. זה כמובן לא היה דבר קל. קטעים כמו "פרדי מת", JUNKIE CHASE ו- PUSHERMAN הביאו את הפסקול המושלם לתמונת מצב עגומה ביותר באמריקה של אז.

הסרט והפסקול עשויים להיתפס כניגודים, שכן הסרט מחזיק בדעות מעורפלות למדי על סוחרי סמים, ואילו עמדתו של קרטיס מייפילד היא קריטית בהרבה. האלבום הפך להיות רב מכר מפתיע ובשל הצלחתו, נשכרו שירותיו של מייפילד לספק מוזיקה למספר פסקולים קולנועיים נוספים.

הקריירה של מייפילד החלה לקרטע כאשר נהנתנות הדיסקו הפכה לפופולרית והחומר שלו הפך להיות יותר פרוע ופחות מקורי. בהמשך חזר כוחו לעלות. הוא המשיך להופיע וליצור והיה גיבור מוזיקלי ותרבותי בארה"ב, אך המזל לא שיחק לו, ב-13 באוגוסט 1990. באותה שנה היה מייפילד בעיצומה של החייאת הקריירה שלו, לאחר שהתמודד עם חברת התקליטים שלו שפשטה את הרגל ולא קידמה אותו.

זה היה בווינגייט פילד ברוקלין, כשמייפילד בן ה-48 הלך על רגליו בפעם האחרונה. הוא הופיע הופעת חוצות מול כ-10,000. את ההופעה הזמין הסנאטור, מרטין מרקוביץ, שרצה לתת לבוחריו הופעה כתודתו להם. מזג האוויר בא עם רוחות. מרקוביץ רדף אחר אנשי הקשר שלו במזג האוויר, רעב לעדכונים. כשזמן ההצגה התקרב, הוא קיבל הודעה שמזג אוויר קודר מתקדם אליהם. הוא החליט להקדים את מייפילד, מתוך מחשבה שגם אם הם יצטרכו לבטל, לפחות יבוצעו כמה שירים.

לאחר שהרולד מלווין והבלו נוטס ביצעו מופע פתיחה מלהיב שאחריו עלה מייפילד לבמה. אבל מרקוביץ רצה להגיד לקהל כמה מילים לפני שמייפילד יתחיל. הוא צעד אל המיקרופון ואמר, "גבירותי ורבותיי, החלטנו שאנחנו הולכים להעלות את קרטיס מייפילד. אני נרגש..." ברגע שהוא אמר את המילה "נרגש", קרה דבר איום. מרקוביץ היה מבולבל. ואז הוא הרגיש את זה - רוח עוצמתית ביותר הכתה בו. הוא לקח אוויר ואמר, "גבירותי ורבותיי, קרטיס מייפילד", ופנה למסור את המיקרופון. מייפילד פנה להתחיל את ההופעה אבל הרוח בשלה.

המשב גם הפיל את המצילתיים של התופים. המתופף, לי גודנס, נשען לאחור ותפס אותן בזרועו השמאלית, כשהוא שומר על הקצב עם יד ימין. בזמן שמרקוביץ הסתובב עם המיקרופון, משב נוסף הניף את גוף התאורה הקדמי מהקרקע ושלח אותו להתהפך. גופי תאורה ניתקו ממנו ואחד מהם נחת על מייפילד במכה גורלית.

מייפילד בא לקום וגילה שהוא לא מצליח לזוז. הוא היה חסר אונים כמו תינוק. ואז החל לרדת גשם עם טיפות גדולות. זרמים נשפכו מהשמים ורעמים התפוצצו. מישהו צעק למייפילד לבדוק את מצבו. "אני חושב שאני בסדר, אבל אני לא יכול לזוז," נאנק מייפילד, גופו ספוג בסערה והוא חסר כוח לתפוס מחסה. הוא פקח את עיניו ופחד שאם יסגור אותן הוא ימות. מישהו כיסה אותו ביריעת ניילון, וכולם חיכו בקוצר רוח עד שהגיע אמבולנס שהוביל אותו לבית החולים קינגס קאונטי. הפרמדיקים הצילו את חייו, אך לא את גופו. לאחר שייצבו אותו, הרופאים אמרו לו את האמת האכזרית - תאורת הבמה ריסקה שלוש חוליות בעמוד השדרה והוא משותק מהצוואר ומטה. הוא לעולם לא ילך ולא ינגן בגיטרה.

כשבנו טס במהירות והגיע לבית החולים, דמעות זלגו בעיני האב המיוסר. הוא לא יכול היה לדבר, אבל השמיע את המילים, "תטפל בכספים". בלי גוף עובד, מייפילד לא יכל להבטיח הכנסה כספית למשפחתו.

התאונה הממה את תעשיית המוזיקה. הראפר אייס טי אמר זמן קצר לאחר התאונה: "קרטיס חייב להיות ניצב שם ביחד עם ג'יימס בראון ומארווין גאי. הם לא נתנו לקהל את מה שרצה אלא נתנו את האמת בפרצוף". בינתיים ניגש עורך דינו לטפל בענייני התביעה נגד המפיקים של המופע.

אחרי יותר מחודשיים בבית החולים נמאס למייפילד ממיטת בית החולים וציווה לשחררו לביתו. כשחזר הביתה מבית החולים, הוא התמודד עם האתגר הגדול בחייו - ללמוד לחיות בלי גוף. זה אילץ אותו לוותר על כל שליטה. בנוסף, היה הכאב. הוא סבל פה ושם מכאבי פנטום - תחושה מייסרת שהוא השווה להשמת זרועותיו בדלי של נחשים מתפתלים. אטרופיה התחוללה על שריריו, וכפות רגליו החלו להתעקם כלפי מטה מחוסר שימוש. סוכרת הפכה גם היא לבעיה רצינית.

חייו נעצרו והוא נשאר תקוע במיטה כל היום והלילה כשהטלוויזיה דולקת. הספרייה בקומה הראשונה הפכה לחדר השינה שלו, והוא ישב שם בפאסיביות והתבונן בחיים שנמשכים סביבו. הוא ניסה להיאחז בתקווה.

אשתו נשאה את רוב הנטל בטיפול בו. לילה אחד, כשהיא מותשת, היא הניחה נר ליד הקיר ושכחה אותו. הטפט נדלק. עד מהרה פקדו להבות את הקומה השנייה של הבית כשכולם נאלצו להתפנות, תוך כדי גלגול מייפילד עמם. הוא ראה את הבית שלו נשרף, בידיעה שאם לא היה שם אף אחד כדי להציל אותו, הוא היה נשרף עם זה.

מייפילד שמר באותו בית את סלילי המאסטר הישנים שלו במרתף, וכאשר זרנוקי האש כיבו את השריפה, הם גם הרסו כמה מההקלטות המפורסמות ביותר בתולדות מוזיקת ​​הנשמה. הבן שלו חזר לשם והציל כמה שיכל.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים