כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות איקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-26 ביולי (26.7) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "הלכתי לראות את להקת טראפיק בהופעה באוקספורד ועליתי לבמה לג׳מג׳ם עם חבריה, שהיו סטיב וינווד, ג׳ים קפאלדי וכריס ווד. אהבתי מאד את הסאונד שלהם. אני לא חושב שהוספתי משהו משמעותי באותו רגע בו עליתי לנגן איתם. אבל הרגשתי שהם זקוקים לכלי נגינה נוסף. אני עדיין חושב שהם צריכים את זה. קיוויתי שאחרי הג׳אם הזה אוזמן להצטרף ללהקה. אם זה היה קורה - הייתי מצטרף מיד לטראפיק כחבר להקה. אבל הם לא הציעו לי אז זה לא קרה". (אריק קלפטון, בעיתון מלודי מייקר, שנת 1970).
ב-26 ביולי בשנת 1977 מת קאראק בן החמש, בנו של זמר להקת לד זפלין, רוברט פלאנט.
רוברט פלאנט, הסולן של לד זפלין, קיבל שיחת טלפון שהכתה בו חזק. השיחה הזו הגיעה מאנגליה בעוד הוא היה עסוק בסיבוב הופעות בארה"ב. בשיחה בישרה לו אשתו כי בנם קאראק נמצא במצב קשה עם זיהום בבטן.
פלאנט ההמום חיכה לבשורות מעודדות אך שעתיים לאחר מכן הגיעה שיחה נוספת מאשתו שבישרה לו את הנורא מכל - קאראק מת.
שאר סיבוב ההופעות של הלהקה בוטל מיד ושמועות החלו להתרוצץ כי הדבר נגרם בגלל עיסוקו המופרז של ג'ימי פייג' במאגיה השחורה. פלאנט, מצדו, איבד באותו רגע כל רצון להמשיך ולהיות הזמר של לד זפלין. מיד לאחר שהזמר קבר את בנו, הגיע לתמוך בו רק המתופף, ג'ון בונהאם. "איפה ג'ימי פייג'? איפה ג'ון פול ג'ונס?", מלמל פלאנט לבונהאם, שהיה חסר מילים. "חשבתי שהם חברים טובים שלו. ובכן, כנראה שהם לא", הוסיף פלאנט מוכה היגון.
פלאנט: "אם אי פעם תרצו תזכורת מהירה למה שקורה בעולם האמיתי, דקה אחת אתה בניו אורלינס וטועם את העולם החדש, ואז אתה מקבל שיחת טלפון ללא כל אזהרה. הוא פשוט נעלם. היה לי מזל שלא איבדתי את הרצון שלי לשיר לגמרי, כי יכולתי להאשים הכל בשירה".
ג'נין סייפר: "הייתי במטוס עם רוברט מניו אורלינס לניו יורק, והוא פשוט היה אילם מרוב צער. אפילו לא ידעתי מה להגיד לאיש הזה. רק עכשיו כשיש לי ילדים אני מבינה כמה ענק הייתה הטרגדיה הזו. אבל אני גם לא מאמינה שג'ימי וג'ון פול ופיטר לא הלכו להלוויה".
המתופף, סימון קירק (מלהקת BAD COMPANY): "כשקאראק מת, שמעתי דבר מוזר מבונהאם - 'ג'ימי המזדיין והמאגיה המחורבנת שלו'. כאילו ג'ימי התעסק בנסתר וזה היה קשר למותו של הילד הזה. נראה היה שהעננים האפלים של קארמה רעה התגלגלו לעברם. הטרגדיה האולטימטיבית עבור כל הורה היא לקבור ילד, ואני מאמין שרוברט מעולם לא באמת התאושש מזה".
כשהלהקה חזרה להקליט, בשנת 1978, הוא כתב שיר געגועים לבנו, שנקרא ALL MY LOVE ונכלל באלבום IN THROUGH THE OUT DOOR.
הרצאה על לד זפלין ("מדרגות לגן עדן") והרצאות מוסיקה אחרות, להזמנה פה: 050-5616459
ב-26 ביולי בשנת 1970 הוחרם התקליטון OHIO, של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג, בתחנות רדיו רבות בארה"ב.
הסיבה לחרם היא בגלל שהשיר מדבר על הרג ארבעה סטודנטים באוניברסיטת קנט סטייט. דובר מטעם חברת התקליטים אטלנטיק, שהוציאה את התקליטון, הסביר למלודי מייקר הבריטי, שכנראה חרם שכזה לא יהיה באנגליה.
דובר מטעם הבי.בי.סי הבריטי מסר ש"עדיין לא שמענו את התקליטון, כך שאיננו יודעים מה יהיה גורלו". דייויד קרוסבי מיהר להתראיין לתחנת רדיו ג'רונימו הבריטית כדי להסביר את דעתו על החרם שנעשה בארה"ב. על זה. השידור נעשה היום, ב-26 ביולי 1970, בתחנה שבחרה להשמיע את התקליטון ללא הרף אצלה.
ב-26 ביולי בשנת 2021 מת ג'ון האצ'ינסון - דמות חשובה מאד בקריירה של דייויד בואי בסוף שנות השישים.
האצ'ינסון, שהיה גיטריסט וזמר, הופיע בגרסה המקורית של SPACE ODDITTY, שהוקלטה ב-2 בפברואר 1969. ההקלטה נערכה באולפני מורגאן שבלונדון ונועדה להיות להשתבץ בסרט עם שיריו של בואי. יחד איתם ניגנו באולפן הבסיסט דייב קלייג (לשעבר בלהקת בונזו דוג דו דה באנד), המתופף טאט מיגר והקלידן קולין ווד (שבהמשך ינגן באלבום הבכורה של אוריה היפ).
הגרסה הזו נותרה סגורה במחסן עד שצצה בשנת 1984 באלבום אוסף בשם LOVE YOU TILL TUESDAY, שנועד ללוות סרט עם שיריו, בשם זה.
הוא התחבר לראשונה עם בואי בשנת 1966, כאשר נבחר באודישנים להיות בלהקת ה-BUZZ, להקת הליווי של בואי באותה תקופה, והופיע איתם במשך מספר חודשים. הלהקה התפצלה ובואי חיפש קריירה כאמן סולו, לפני שהקים שלישיית פולק בשם FEATHERS עם חברתו, הרמיוני פארת'ינגייל והאצ'ינסון.
אז הנה אספתי במיוחד בשבילכם את סיפורה של אותה להקת FEATHERS.
ב-24 באוקטובר 1968 חזר האצ'ינסון לאנגליה מקנדה ומיד ניגש לכתוב מכתב לבואי ובו רצון לעבוד איתו שוב. "נהגתי להקשיב אז ללאונרד כהן וג'וני מיטשל ושאר כותבי שירים קנדיים", הוא סיפר שנים לאחר מכן. הרצון של האצ'ינסוןן לעשות הרכב אקוסטי הדליק את בואי והם ניגשו לפעולה.
ב-17 בנובמבר 1968 נערכה ההופעה הראשונה של FEATHERS, במועדון קאנטרי שבהמפסטד. הם שימשו כאמני חימום ללהקת קולוסאום. השלושה הרוויחו שש ליש"ט ונתנו לקהל צלילים וביניהם קטעי פנטומימה. שלושה ימים לאחר מכן הגיעו השלושה למשרדו של קן פיט, מנהלו של בואי, כדי לדון בעניין החתמתו את השלישיה.
שבוע לאחר מכן הקליטה FEATHERS מחדש את השירה לשיר שבואי כתב, CHING A LING כשבאולפן נמצא המפיק טוני ויסקוני. האחרון הסתכסך עם האצ'ינסון כשביקש ממנו לשיר בקול גבוה ממה שיכל. בואי, שראה כיצד חברו ללהקה נדחף לפינה, לא אהב את גישתו של ויסקונטי והביע את מורת רוחו. באולפן נכח גם הצלם ריי סטיבנסון, שהנציח את ההרכב בפעולה.
ב-6 בדצמבר הופיעה השלישיה במועדון THE ARTS LAB, שהיה מועדון הבית של בואי. הם ביצעו שם גם את "שדות תות לנצח" של הביטלס וקטע מקורי של בואי שלא הוקלט מעולם, THE PRINCES' PARTY. בין השירים ביצע בואי קטעי פנטומימה כשהאצ'ינסון פרט צלילים מוזרים בגיטרה שלו וגם הפעיל טייפ ובו צלילים אוואנגרדיים. למחרת הופיעה השלישיה באוניברסיטה בססקס.
בתחילת 1969 עסקה החבורה בצילומי הסרט LOVE YOU TILL TUESDAY וביצעה בו שירים. אבל ביום הראשון של פברואר 1969 הוא הגיע לסט הצילום במצב רוח רע כי הרמיוני החליטה היפרד ממנו, לאחר שנה של חברות. זה שבר אותו. עם האצ'ינסון לצדו, הם הופיעו מאמצע פברואר כצמד. שלישיית FEATHERS לא הייתה עוד.
עם זאת, האצ'ינסון החליט שעבודה כצמד עם בואי תגזול יותר מדי זמן מהמשפחה הצעירה שהקים ועזב. חודשים ספורים לאחר מכן, בואי הפך כוכב עם SPACE ODDITY. האצ'ינסון חזר לנגן איתו על הבמה, בסיבוב האחרון של זיגי סטארדאסט, במחצית הראשונה של שנת 1973.
הוא עבד עוד כמה שנים כאמן סולו וכחבר להקה, והוציא סינגל בשנת 1979 עם להקתו AMERICAN ECHOES. לאחר מכן עבד בתעשיית הנפט וכגיטריסט ג'אז. הוא פרסם ב-2014 ספר זכרונות, בשם בואי והאץ'.
הרצאה על דייויד בואי ("סטאר-מן") והרצאות מוסיקה אחרות,
להזמנה פה: 050-5616459
ב-26 ביולי בשנת 1990 נמצא ברנט מידלנד, הקלידן בן ה-37 של להקת הגרייטפול דד, ללא רוח חיים בחדר השינה שבדירתו בקליפורניה.
סיבת מותו לא הייתה ברורה מלכתחילה. החוקרים שהגיעו למקום לא מצאו סימנים של התאבדות או תאונה בעקבות סמים. מידלנד הצטרף ללהקה הפופולרית בשנת 1979 והעניק לה נגינת קלידים שלא נועדה להתבלט מעל השאר, כי אם "לצבוע את חטיבת הקצב", לפי דבריו. לא היה לו תמיד קל להיות בלהקה, כפי שסיפר אז חברו, תמלילן הלהקה ג'ון בארלו: "היה לו קשה מאד בלהקה. אפילו אחרי 11 שנים של פעילות רבה בה, הוא מצא את עצמו מתוייג כבחור החדש".
מידלנד סיפר למגזין הלהקה הרשמי: "יש מעריצים שאוהבים אותי ויש כאלו שממש לא והם לא מסתירים ממני את זה". מידלנד הגיע כמחליפו של הקלידן קית' גוג'וקס, כדי להזרים דם חדש. בתקופה האחרונה לחייו הוא סבל גם בחייו האישיים, כי נפרד מאשתו ואם שתי בנותיו הקטנות. האלכוהול והסמים חזרו ללוות אותו בשגרת יומו.
ב-10 באוגוסט קבע דו"ח הנתיחה כי מידלנד מת כתוצאה ממנת יתר של קוקאין ומורפין. מטעם הגרייטפול דד נמסר כי הלהקה תמשיך בהופעותיה, כשהקלידן המחליף יהיה ברוס הורנסבי.
ב-26 ביולי בשנת 1943 נולד מיק ג'אגר, מהרולינג סטונס. אז כיצד הוא חגג בעבר את ימי הולדתו?
אמא שלו, אווה, נזכרה לפני שנים: "הוא ואח שלו, כריס, נהגו לשחק בטרזן. הם קפצו מענף לענף בעצים וממש הפחידו אותי עם הצעקות שלהם. הם יכלו לשבת שעות על עץ ואני ממש פחדתי שיפלו. מיק היה ילד טוב, חוץ מתקופה שלו בגיל ארבע בה נהג להרביץ ללא שום סיבה. פעם אחת היינו בחופשה והלכנו בשפת הים, כשלפתע מיק ניגש לכל ארמון חול שהיה שם ובעט בו. חלק מהארמונות היו עוד בשלב הבניה על ידי ילדים אחרים שמאד הופתעו מכך. נתתי לו מכות הגונות על זה. חשבתי שמיק יעסוק בפוליטיקה ולא במוזיקה. הוא היה מנהיג כבר בבית ספרו. הוא לא נכנס לעימותים, אבל אם הוא החליט משהו - אי אפשר היה להזיזו מכך".
מיק הלך ללמוד בבית ספר לכלכלה כדי לעסוק אחר כך בעבודה קבועה. כנראה זה מה שגרם לו בהמשך להפוך לכלכלן של הסטונס.
אווה ג'אגר: "הוא הקשיב שעות, כל יום, לתקליטים. אבל הוא לא חשב לעסוק במוזיקה, עד שהחל להתאמן עם קית' ריצ'ארדס ודיק טיילור, שהפך להיות הגיטריסט של להקת THE PRETTY THINGS. דאגתי מאד כשהוא החל לעסוק בלהקת הרולינג סטונס. הם לעיתים הגיעו לבית שלנו כדי להתאמן. זו הייתה חבורה נחמדה מאד, אך החששות שלי היו רבים. בהמשך הם החלו להצליח ואני דאגתי פחות".
בואו אקח אתכם עכשיו לתחנות יום הולדת בחייו של ג'אגר.
1963: הרולינג סטונס מופיעים במועדון 'ריקי טיק' בווינדזור, אנגליה.
1964: שני מופעים ביום אחד של הסטונס, באולם DE MONTFORT, בלסטר.
1965: הסטונס מופיעים בתיאטרון ABC בלסטר. להקת החימום היא STEAMPACKET, שהיו בה, בין השאר, רוד סטיוארט והאורגניסט בריאן אוגר.
1966 : הסטונס בהופעה ב-COW PALACE בסאן פרנסיסקו.
1968: תקליטון חדש יוצא לסטונס בארה"ב, עם השיר STREET FIGHTING MAN. צידו השני של התקליטון עם השיר NO EXPECTATIONS. שני השירים הם סנוניות מהאלבום BEGGARS BANQUET שיצא בהמשך אותה שנה. ביום זה זעם ג'אגר כשהאלבום של הרולינג סטונס, BEGGARS BANQUET, נדחה ביציאתו לשוק בגלל עיצוב העטיפה השערורייתי לזמנו, שהראה חדר שירותים ציבורי מטונף עם כתובות גרפיטי רבות על הקירות. בסוף האלבום יצא עם עטיפה לבנה לגמרי וכיתוב שנראה כמו הזמנה לאירוע.
1972: הלילה האחרון בסיבוב ההופעות השביעי של הסטונס בצפון אמריקה. את יום ההולדת ה-29 הזה חגג ג'אגר בהופעה במדיסון סקוור גארדן. לאחר ההופעה נערכה לכבודו מסיבה, שבה נכחו בוב דילן, אנדי וורהול, וודי אלן, קרלי סיימון, זא זא גאבור ועוד. את מוזיקת הרקע החיה סיפקו אמן הג'אז קאונט בייסי ואמן הבלוז האהוב על הסטונס, מאדי ווטרס. ביל גרהאם, המפיק האגדי, שנכח גם הוא במסיבה, הצהיר לאורחים: "זה לא קורה עד שאתה לא מצליח בניו יורק. זה המקום. והסטונס יכולים עתה למלא לגמרי את המדיסון סקוור גארדן בכל יום בשנה הזו. זו הלהקה הגדולה ביותר באנושות. רק איש אחד התקרב אליה וקוראים לו גאנדי".
1974: אמני גראפיטי הגיעו ביום זה כדי לרסס ברכבת התחתית של לונדון פרסומת לתקליטון החדש של הלהקה, 'זה רק רוק'נ'רול'.
1975: הסטונס בהופעה באוניברסיטת אינדיאנה, בלומינגטון.
1980 : הסטונס הגיעו למקום הראשון במצעד התקליטים האמריקאי, עם התקליט EMOTIONAL RESCUE.
ב-26 ביולי בשנת 1973 יצא אלבומה השלישי של להקת זי זי טופ ושמו TRES HOMBRES. מה היו הביקורות מאז? בואו נראה...
ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "חוץ מזה שטקסס הולידה שני אחים לבקנים מדהימים של רוק אנד בלוז וגברת ראשונה מאוחרת אחת של הבוגי, טהעיר הזו הופכת למקום מטריף להגיד שאתה בא ממנו. נדמה שכל צליל הרוק'נ'רול הדרומי תופס מהר כמו לגימה של משקה אלכוהול שמגיע היישר למוח.
להקה זו לא מתרברבת על היות חבריה בוקרים שהיו בעבר בסצנת המוזיקה הפסיכדלית ואשר גילו לאחרונה את ההנאות של לזלול בירה ולנהוג במכוניות ובאופנועים שלהם במהירות של 110 מייל לשעה. התקליט הזה הוא צעד מובהק אחורה לשורשי הבלוז הלבנים שלהם.
החברים הראו את המקצבים הדינמיים שרק הטובות ביותר מבין להקות הטריו יכולות לבשל. בילי גיבונס מנגן בראש טעים של דוואן אולמן עם דאסטי היל ופרנק בירד שבולטים בתחתית הפ'אנקית.
התקליט הוקלט עם אקו מינימלי והרבה סאונד חי. לזי זי טופ יש יתרון על פני רוב הרוקרים הלבנים בכך שהדרומיים האלו נשמעים שחורים בכל מקרה. אני תוהה מתי הקהל יתעייף מלשמוע את זה".
בעיתון STEREO REVIEW נכתב אז בביקורת: "זי זי טופ היא להקת בלוז טובה מטקסס, אבל היו הרבה מאוד להקות בלוז כאלה בעשר השנים האחרונות והצורה המוזיקלית, אני חושב, די שחוקה. בלוז זה דבר שכיף מאוד לשיר ולנגן, ודבר נהדר לרקוד. אבל ללא ברק אינדיבידואלי במוזיקליות (כגון אריק קלפטון) או היכולת לשנות את צורת הבלוז (כפי שעשה קלפטון), בלוז לבן יכול לייאש מהר מאוד.
אין דבר גרוע יותר מלהקת בלוז לבנה (או שחורה) גרועה ואין דבר שקשה יותר לשבח בלי לפסול מאשר להקת בלוז טובה - זה באמת נכון שאם שמעתם אחת כזו, כמעט שמעתם את כולן".
בעיתון בילבורד נכתב אז בביקורת: "הלהקה הזו מנגנת בלוז איטי וזוכה לתשומת לב ברחבי הארץ בקיץ הזה עם הופעותיה. השירה גולמית ועצבנית והגיטרה מתלקחת מאנרגיה. הלהקה הזו מטקסס מנגנת בביטחון שמשמח אותה. זה נחמד לשמוע שירה ברורה כשהכלים התומכים מנגנים בפרספקטיבה נכונה. השלישייה הזו מייצגת פן אחד של הרוק העכשווי שבו השירה וסולו הגיטרה מחויבים באופן שווה".
ב-26 ביולי בשנת 2006 נמכרה, באולפני אבי רואד, הגיטרה הראשונה של פול מקרטני. הסכום ששולם עליה - 300,000 ליש"ט.
ב-26 ביולי בשנת 1944 נולדה בטי דייויס, זמרת הפ'אנק ואשתו לשעבר של אגדת הג'אז מיילס דייויס שהשאירה כמה תקליטים ממש טובים (בשנים 1975-1973) שלא קיבלו המון תהודה בזמנו אך הפכו משפיעים מאד.
לפני כן קראו לה בטי מאברי ובשנת 1968 הפכה לאשתו השנייה של מיילס דייויס; כשמיד לאחר מכן הופיעה בעטיפת תקליטו, FILLES DE KILIMANJARO. הנישואים נמשכו שנה אחת סוערת ולפעמים אלימה. "כל יום נשוי איתו היה יום בו הרווחתי ביושר את השם דייוויס".
בטי הפכה בשנת הנישואים למשפיעה אדירה על מיילס. היא הציגה אותו למוזיקת הרוק של התקופה, בתור מעריצה של ג'ימי הנדריקס וסליי סטון, וגרמה לו לסלול את דרכו ליצירת מוזיקת פיוז'ן פורצת דרך. גם סגנון הלבוש שלו השתנה בהתאם ובזכותה. קהל הרוק, שסלד מג'אז, התחבר אליו.
לאחר הגירושים, דייויס פיתחה את הקריירה המוזיקלית שלה. היא כתבה שלל שירים והכירה מוזיקאים מובילים. "מעולם לא החשבתי את עצמי לזמרת גדולה. אני חושבת שצ'אקה קאן וארית'ה פרנקלין הן זמרות נהדרות, אבל יכולתי להתחבר לאווירה של שיר. יכולתי להקרין את הרגשות שלי ואת המילים שלי למוזיקה".
בטי דייויס הוציאה את אלבום הבכורה שלה ב-1973 עבור חברת התקליטים JUST SUNSHINE, של מפיק פסטיבל וודסטוק, מייקל לאנג (שגם הלך מאיתנו לאחרונה). דייויס גייסה לזה את המתופף של סליי ומשפחת סטון, גרג אריקו, כדי שיפיק לה את האלבום. להקלטות הגיעו גם תותחים כמו הבסיסט לארי גרהאם (גם ממשפחת סטון) והאורגניסט מרל סאונדרס.
בעידוד מיילס דייויס, שאמר לה שיש לה את כל הכישורים הדרושים לה, היא הפיקה בעצמה את שני האלבומים הבאים - THEY SAY I'M DIFFERENT שיצא בשנת 1974 ו- NASTY GAL שיצא בשנת 1975.
אף על פי שאלבומיה לא זכו להצלחה מסחרית, דייויס זכתה למעריצים בעקבות מילותיה עתירות המיניות, והגישה המשוחררת. היא שרה בבוטות על סקס וקולה בהחלט היה בלתי ניתן להתעלמות. בגדי הבמה שלה היו מינימליים, נוצצים, עתידניים ופראיים. ושיער האפרו שלה היה אדיר. בטי דייוויס: "כתבתי על אהבה, באמת, ועל כל רמות האהבה. זה כלל גם מיניות באופן נחרץ. כשכתבתי על זה, אף אחד לא כתב על זה. אבל עכשיו כולם כותבים על זה. זה כמו קלישאה".
חברת התקליטים איילנד עשתה דחיפה לאומית גדולה לאלבומה השלישי אבל רדיו המיינסטרים לא אימץ אותה, והחברה דחתה את הקלטות ההמשך שלה. לאחר מכן היא עזבה בפתאומיות את תעשיית המוזיקה, עברה לאזור פיטסבורג ושם התגוררה במשך 40 השנים הבאות מבלי ליצור מוזיקה חדשה.
"כשאמרו לי שזה נגמר, פשוט קיבלתי את זה", אמרה דייוויס לניו יורק טיימס בראיון נדיר ב-2018. "ואף אחד אחר לא דפק על הדלת שלי וביקש ממני לחזור".
עם זאת, במהלך אותה תקופה של עשרות שנים, המוזיקה של דייוויס זכתה לקהל קאלט, והעניקה השראה לדור של אמנים. העניין המחודש בעבודתה הביא להדפסת מהדורות מחודשות של אלבומיה, כמו גם הוצאת אלבום גנוז משנת 1976.
ב-26 ביולי בשנת 1983 יצא תקליטה השני של להקת הסופרגרופ ושמה אסיה. יש שאוהבים אותו ויש שיטענו כי מדובר בתאונה מוזיקלית לא נעימה.
להקת אסיה יצאה לראשונה בשנת 1982 עם אלבום שלא רק חגג את השותפות המוזיקלית המושלמת של אגדות הרוק המתקדם אלא גם הפך לאחד מאלבומי ה-AOR (ADULT ORIENTED ROCK) החיוניים ששלטו בשנות ה-80. עם קלאסיקות ידידותיות לרדיו כמו HEAT OF THE MOMENT , SOLE SURVIVOR" ו- ONLY TIME WILL TELL. חברי הלהקה היו הבסיסט / זמר ג'ון ווטון (מלהקות פאמילי, קינג קרימזון, אוריה היפ, רוקסי מיוזיק ו- UK), הגיטריסט סטיב האו (מלהקת יס), המתופף קארל פאלמר (מאמרסון, לייק ופאלמר ולפני כן באטומיק רוסטר וארת'ור בראון) והקלידן ג'ף דאונס (מצמד הבאגלס וגם להקת יס).
האלבום הזה שלהם נועד להצלחה מסחרית והלהקה ידעה שבמקרה זה, אלבום בכורה זה חייב להינעץ בהצלחה בשוק המוסיקה. אחרי הכל, אין פה הזדמנות שנייה לעשות רושם ראשוני. ההצלחה של תקליט זה הייתה אדירה ולעשות אלבום המשך ראוי לא פחות בא כמשימה מלחיצה ביותר. שנה אחת לאחר מכן הגיע התקליט השני המיוחל ולרוע המזל, זה התברר כאלבום האחרון עם ההרכב המקורי של הלהקה בהרכב זה. וכן, הפעם זו כבר הייתה נוסחה שנועדה לרכב על גל הצלחת התקליט הראשון.
כשרואים את השמות של חברי הלהקה, מבינים שהציפייה מהם הייתה בשמיים ואפילו בחלל. אבל הם איכזבו המונים עם הקו המסחרי בו בחרו. מעניין כיצד הם היו מקבלים את המוצר הזה אם הנגנים בו היו פחות ידועים. בכל אופן, התוצאה של תקליט הזה הדהימה ולרעה את חובבי הרוק המתקדם. אבל, אחרי הכל, המעבר מרוק מתקדם לפופ היה צורך קיומי עבורם כדי להביא עוד כסף לשמירה על הבתים הגדולים מאד שהם רכשו ובהם הם גרו.
ווטון ודאונס היו כותבי השירים העיקריים, כשבתקליט השני הזה לא קיבל האו הגיטריסט ולו קרדיט כתיבה אחד, שגרם גם לפרישתו מההרכב מיד לאחר מכן. ההבדל בין 'אלפה' לתקליט הראשון היה בניסיון הברור עד מאולץ הפעם לכתוב בלדות רוק. מה שנשמע טבעי בשנת 1982, עם להיטים כמו HEAT OF THE MOMENT, הפך מאולץ עם מיני-להיט זניח (עם חריזה מאולצת ביותר) שגם פותח את התקליט הזה ושמו DON'T CRY. חובבי הרוק המתקדם זעקו לשמיים ולא קיבלו תשובה - היכן היצירות המפעימות של פעם? היכן התעוזה והיכן ההתקדמות? עיתון אחר מארה"ב גרס אז שהמוזיקה בתקליט תגרום גם לחרשים לשים ידיים על אוזניהם - "אם מישהו מארבעתם היה יודע, עשר שנים לפני כן, שזה סוג במוזיקה שהם ינגנו בעוד עשר שנים, הם היו כבר אז זורקים את כלי הנגינה שלהם. המוזיקאים האלו הקריבו את יושרם האמנותי למען התחרות מול להקות כמו פורינר, ג'רני וכאלה".
אפילו עטיפה בעיצובו של רוג'ר דין, שידוע בעיצובים מרשימים של תקליטי פרוג-רוק מהסבנטיז, לא עזרה להפיח בהם תקווה.
אבל, למרות שמדובר פה בארבעה שידעו ליצור רוק מתקדם, להקת אסיה קמה כלהקת פופ לאייטיז. המילים בשירים לא פעם מביכות, כשווטון משתמש יותר מדי במילים EYE ו- EYES עד כדי כך שכבר בא לעצום את העיניים ממבוכה. השיר היחיד, לטעמי, שיש בו עדיין את ברק העבר הוא MIDNIGHT SUN עם האווירה המרחפת, שנמצא קרוב לסוף התקליט ומספר על רשמיו של ווטון מנורבגיה. מעניין היה לשמוע את השירים במצבם הגולמי, לפני שהוכנסו למכונת ההפקה הגדולה הזו ונטחנו עד דק.
האו: "הייתה לנו אמונה גדולה מאד בתקליט הזה עד שלב המיקסים, שם הכל התבלגן בסאונד שלנו. זה הפך את התקליט לאומלל". במשך שנים הוטלה האשמה המרכזית בכישלון התקליט על כתפיו של ג'ון ווטון. הדבר גרם לו להתמכר לטיפה המרה ולפספס סיבוב הופעות לקידום התקליט ביפן. במקומו הובהל הבסיסט / זמר, גרג לייק, שהיה כמובן חברו של פאלמר בלהקה קודמת. לכן התקליט הזה הוא כיום אחד הפרקים האפלים והעגומים יותר של הלהקה הזו.
סטיב האו בספרו: "לאחר שחרשנו את מרבית השירים באולפן לתקליט ALPHA, הבנו שהוא היה די מסחרי - לא נורא מתקדם - עם הרבה פזמונים שחוזרים על עצמם ומעט קטעים אינסטרומנטליים. זו הפעם הראשונה שאני זוכר כל כך הרבה עריכה ומיקס גרוע של חלקי גיטרה שלי, ולא יכולתי שלא להרגיש שהתפקיד שלי לא מוערך".
למרות זאת זכה התקליט במעמד פלטינה, באוקטובר 1983, וניצב בחמשת הגדולים באנגליה. הרולינג סטון לא ריחם והעניק לו בביקורתו כוכב וחצי בלבד כשהוסיף ש'למרות שכל חברי הלהקה נהדרים במה שהם עושים, המוזיקה ריקנית. אין בה תשוקה ומסתוריות ושום דבר שיוביל את הדבר הזה למשהו שהוא מעבר לבידור מסחרי זול. בסופו של דבר זה כה חלול שכל שנותר הוא להגיד כי זו חרפה'.
אפשר להבין את התבניתיות הריקנית, כששם התקליט הזה (כמו שם הלהקה וכמו שמות תקליטים אחרים בדיסקוגרפיה שלה) נוצר בכוונה כדי להכיל את האות A בהתחלה ובסוף, כסוג של גימיק. אחרי הכל, ווטון אישר זאת בעצמו בראיון עמו אז: "אנחנו לא תקועים לגמרי בשנות ה-70, אבל אנחנו גם לא בדיוק צוללים לתוך שנות ה-80. אנחנו מדיום מאושר. אנחנו בטוחים במקומנו".
ב-26 ביולי בשנת 1967 נערכה פגישה בין הזמרת פלורנס באלארד וסגן נשיא מוטאון, מייק רוסקינד. שם נאמר לה שהיא כבר לא בלהקת הסופרימס יותר. הדבר השפיע לרעה על המשך חייה.
להקת הסופרימס ידעה הצלחה גדולה משנת 1964 ואחת משלוש הזמרות בה, פלורנס באלארד, חשבה כי הנה הגיע זמנה לתהילה, אך שלוש שנים לאחר מכן, באביב 1967, התקיימה פגישה באחוזתו בדטרויט של מנהל חברת התקליטים מוטאון, ברי גורדי, כדי לדון בעתיד הסופרימס. ברי דיבר בפתיחות על רצונו להפוך את חברת הלהקה, דיאנה רוס, לכוכבת הבולטת ושתי האחרות הסכימו בחוסר רצון. באלארד הבהירה לכל שהיא לא תגרום צרות נוספות ושבסך הכל היא רוצה להישאר בלהקה.
אבל לא עבר זמן רב עד שהמציאות של מה שקורה החלה להשפיע עליה. פעמיים באותו אביב היא החמיצה הופעות בגלל "מחלה", ואילצה את דיאנה רוס ומארי וילסון להופיע כצמד. ואז, ב-30 באפריל 1967, כאשר הסופרימס עמדו שוב להופיע, באלארד הייתה חולה שוב, הפעם עם שפעת. הסופרימס העיפו אותה מהלהקה ובמקומה נכנסה סינדי בירדסונג, שאף דמתה פיזית לבאלארד.
גורדי בספרו האוטוביוגרפי: "פלורנס שתתה המון ואיחרה להופעות ולראיונות. היא גם נעדרה מחזרות וזה הכביד עלינו. כולם ידעו מה דעתי בנוגע לשתייה ולסמים. תמיד טענתי שיותר קל להתרחק מזה מאשר לצאת מזה. עד שהבנתי שאין מנוס אלא להוציא אותה מהלהקה". לתקשורת דיווחה חברת מוטאון שבאלארד פרשה בגלל תשישות מהופעות.
גורדי: "עשינו כך כי אלכוהוליזם בשנות השישים טופל בתקשורת באופן שונה מהיום. בזמנו זה היה דבר ששומרים בסוד". הלהקה החלה להיקרא מעתה "דיאנה רוס והסופרימס".
למרות שהוצעה לה הארכת חוזה אחרי העפתה מהלהקה, היא סירבה ובמקום זאת היא הסכימה לתשלום של 2,500 דולר בשנה למשך שש שנים - סך הכל 15,000 דולר עבור תרומותיה לסופרימס. בתמורה, נאסר עליה להזדהות כחברה לשעבר בסופרימס או לקבל תמלוגים נוספים ממוטאון. היא עזבה את הפגישה בדמעות ומיהרה לשכור עורך דין שהצליח לארגן לה פיצויים גבוהים יותר מהחברה, כשהאיסורים נותרו ובנוסף נאסר עליה להפעיל תביעה אזרחית נגד מוטאון או מישהי מהסופרימס.
היא נכנסה לדיכאון עמוק, תקופה שבמהלכה היא ישבה בביתה וסירבה אפילו להאזין למוסיקה. העולם קרס סביבה; החלום שהיא חלמה מאז ילדותה עכשיו נארז כפנטזיה של מישהו אחר. היא הייתה מרירה. למרות זאת, לא משנה כמה ניסו המראיינים, הם לא יכלו להוציא מילה רעה אחת על מוטאון מהפה שלה, וגם לא כל פרט עסיסי של יציאתה מהסופרימס. האסטרטגיה שלה הייתה לדבר על העתיד ולהשתמש בזה כדי להדוף שאלות על העבר, שתשובה עליהן תסבך אותה משפטית.
באלארד ניסתה לצאת לקריירת סולו אך לא הצליחה להתרומם ובשנת 1971 תבעה את מוטאון בסך תשעה מיליון דולר, בטענה שגורדי חתר תחתיה כשחתמה לחברה אחרת וגרם לה לאבד שם כספים, אך התיק נסגר בבית המשפט והותיר אותה מרוששת. נישואיה קרסו והותירו אותה להתמודד לבדה עם שלושה ילדים לפרנס. השתייה שלה החריפה והפעם לוותה בעלייה מדאיגה במשקל. הצלחתה של דיאנה רוס כסולנית הביאה להתעניינות מחודשת בסופרימס אך התמלוגים לא הגיעו לקפה של באלארד, שבריאותה כבר הייתה רופפת מאוד. היא חיה כל כך הרבה זמן בכל כך הרבה כאב, נפשי ופיזי, שהיא הייתה חלשה ובמצב נפשי שביר.
היא נשדדה ברחוב כמה פעמים, מה שהפך אותה לפרנואידית. לא הועיל כשהיא החליקה על מדרכה קפואה ושברה את הקרסול שלה. היא קיבלה מרשם למשככי כאבים, אותם שילבה בצורה מסוכנת עם אלכוהול.
משקלה עמד על למעלה ממאתיים ק"ג והיא נותרה לשבת אומללה בביתה, שותה כוס אחר כוס של וודקה ומקשיבה לתקליטים הישנים בהם שרה וליבה נחמץ. בתחילת 1975 היא כבר איבדה את דעתה. למי שהסכים להקשיב לה היא טוותה תיאוריות קונספירציה, שחברת מוטאון שטפה לה את המוח עם אלכוהול ושלטה בה. ברי גורדי חשש שהיא תחשוף את הפרסום הרע ושילם לה דמי שתיקה בסתר. בתחילת 1976 היא לא חשה בטוב אך סירבה לטפל בעצמה, עד שב-21 בפברואר היא אושפזה בבית חולים במישיגן, לאחר שחשה כאבים עזים ובקהות גפיים. שם היא מלמלה בקושי, "אני חייבת לצאת מפה כדי לטפל בילדיי".
הרופאים עמלו במשך כל הלילה, אך קריש דם בעורק הכלילי לא הותיר סיכוי. באלארד בת ה-32 מתה למחרת בבוקר. מאוחר יותר אישר חוקר מקרי המוות כי היא בלעה כמות 'לא מוגדרת' של כדורי תזונה ואלכוהול.
מותה של "בלונדי" באלארד גרם לעצב גדול במוטאון. למרות זאת, ברי גורדי לא הגיע להלוויה אבל התעקש לשלם עבור הטקס, שטופל על ידי מוטאון כהזדמנות לטהר, או לפחות לגזור, רגשות אשם ישנים על ידי הוצאת הרבה כסף על אישה שגורדי ביקש להתנתק ממנה כשהיא ביקשה ממנו כמה דולרים. אחרי הכל, חברת מוטאון הייתה ביזנס ענק שדרש מהקולות הכשרוניים בו רק לשיר – ולא לזמר דברים לא נעימים.
הטקס בכנסייה תוכנן בקפידה כמו מופע של הסופרימס בלאס וגאס; פרחים היו בכל מקום, עם זרים גדולים וסידורי פרחים עטופים בהודעות פרידה. זו תהיה אולי ההלוויה הגדולה ביותר שנראתה אי פעם בדטרויט, אשר בוודאי הייתה מעלה גיחוך מהמנוחה, מכיוון שכל כך מעטים רצו להכיר אותה בשנותיה הרעות. באותו יום, הכנסייה הייתה מלאה ב-2,500 אנשים, שרבים מהם הגיעו עם מצלמות כדי ללכוד הגעת ידוענים. זה היה קרקס. כל לימוזינה שעצרה גרמה עוד כאב ראש לשוטרים שביקשו לשמור על הסדר. כשדיאנה רוס יצאה מהלימוזינה שלה, בחליפה שחורה ומכובדת, קריאות עידוד מהולות בשריקות בוז וקריאות "מקווים שאת שמחה עכשיו, דיאנה, כי עשית את זה לפלו!". מוגנת על ידי שני שומרי ראש, היא הוכנסה פנימה בהדרת כבוד, שגרמה לאמנים אחרים להחמיץ פנים בתחושה שגם ביום מוות של כזה היא הייתה חייבת לגנוב את אור הזרקורים.
רבים בקהל המשיכו לצעוק ולצעוק והכומר ביקש להשתיקם מתוך כבוד למתה בזמן שהוא מסר את ההספד, ואמר שזו "החזרה הביתה של פלו". כאשר ההספד הסתיים, רבים בכנסייה רצו לעזוב אבל דיאנה רוס קמה והתקדמה, לקחה מיקרופון וקראה למרי וילסון, שהתייפחה במושב שלה ולא ציפתה להגיד משהו. וילסון קמה ועמדה ליד הארון. בהמשך היא תספר שרתחה על דיאנה שגררה אותה לדבר.
הטקס הסתיים בנגינה של נגן העוגב ובשירת מקהלה. הארון של באלארד הוצא למכונית המתים. סידורי הפרחים הושלכו לתוך הקהל כמו בשר לתוך בריכת כרישים, כדי להרחיק אותו. הקבורה הייתה בבית הקברות של פארק הזיכרון בדטרויט, הרחק מהאספסוף והתקשורת. רק כתריסר אבלים עשו את הדרך לשם כשהארון הורד לאדמה. דיאנה רוס לא נראתה בסביבה.
מארי וילסון תכתוב בהמשך: "היינו שני האנשים היחידים שחלקו את הרגעים הגדולים ביותר של פלו. מסיבה זו בלבד, דיאנה הייתה צריכה להיות שם. אני הייתי". מרי זרקה פרח על הארון כשירד לתוך האדמה. נדיבותו של ברי גורדי נעצרה באתר הקבורה וכל מה שמשפחתה של באלארד יכלה להרשות לעצמה זו מצבת לוח מתכת שטוח חלק רקום בפרחים וחרוט בו "פלורנס גלנדה צ'פמן, אישה ואמא".
לאלמן שלה נשאר נכס אחד לוהט - כתב היד שבאלארד עבדה בו על ספר חייה, שהוא עכשיו ניסה להציע למו"לים, נכשל ונשאר רק למכור אותו, תמורת 10,000 דולר של דמי שתיקה, לחברת מוטאון. בערוב ימיו אמר: "מוטאון הרגה את אשתי והתשלום להלווייתה היה רק אקט של פרסום עסקי".
ב-26 ביולי בשנת 1970 הופיע ג'ימי הנדריקס בפעם האחרונה בעיר ילדותו, סיאטל. זה היה באיצטדיון SICKS.
ההופעה לא עברה היטב בגלל שהאקוסטיקה הייתה רעה ומזג האוויר היה גשום. אנשים שהגיעו לראות את ההופעה נאלצו לסבול מהגשם. קרובים שהיו לצדו של הנדריקס אמרו שהוא כלל לא רצה להופיע במקום הזה. הוא גם פחד להתחשמל על הבמה.
ב-26 ביולי בשנת 1968 יצא תקליטון חדש ללהקה הבריטית, סטטוס קוו, עם השיר ICE IN THE SUN.
הזמר-גיטריסט של הלהקה, פרנסיס רוסי, בספרו: "למרבה המזל, הפעם ניצלנו על ידי צוות כתיבת השירים של מרטי ויילד ורוני סקוט, שהעניקו לנו מתנה קטנה וקליטה בשם ICE IN THE SUN. מרטי עשה את שמו כזמר בזכות עצמו בסוף שנות החמישים עם קאברים מוצלחים ללהיטים אמריקאים. רוני היה אמרגן פופ מקורי, מנהל וכותב שירים. שניהם היו יצרני להיטים מהאסכולה הישנה, ולמען האמת, היה לנו מזל שהם היו בצד שלנו.
רוני עבד ב-VALLEY MUSIC ומרטי כבר הקליט גרסה משלו לשיר, מה שחשבתי שהייתה ממש טובה. זה היה מגובה אצלו בתזמורת מלאה אבל מה שעשינו עם השיר היה הרבה יותר 'פופ פסיכדלי' - כשמרטי פיקח על ההקלטה שלנו באולפן. מכת המופת הייתה כאשר, בגחמה מלאת השראה, הוא הוציא מטבע ופרט עמו על כמה מיתרי פסנתר - משמיע את הצליל הקטן הזה שאתם שומעים בפזמון. זה היה המגע הסופי שסידר את השאר בצורה יפה.
זה בהחלט עשה את הטריק ונתן לנו את הלהיט השני שלנו בטופ טן באותה שנה. אלוהים, כמה שהייתי מרוצה. אם כי בעיקר הרגשתי פשוט הקלה. יכולנו לבזבז אפילו יותר כסף בבוטיקים היקרים ברחוב קארנבי בלונדון. ברמה המעשית זה אמר שעכשיו נוכל לצאת ולהופיע בכוחות עצמנו ולזכות בבחורות".
ב-26 ביולי בשנת 2023 מת רנדי מייזנר, הבסיסט-זמר של להקת איגלס, בגיל 77. הסיבה הייתה סיבוכים של מחלת ריאות חסימתית כרונית.
רנדי מייזנר, חבר מייסד של להקת איגלס, שהטווח הווקאלי הרחב שלו בשירים כמו TAKE IT TO THE LIMIT עזר להזניק את להקת הרוק לתהילה בינלאומית, מת בבית חולים בלוס אנג'לס.
"רנדי היה חלק בלתי נפרד מהאיגלס ומכשיר בהצלחה המוקדמת של הלהקה", מסרו מהלהקה. לפני האיגלס, מייזנר היה לזמן קצר הבסיסט של POCO, להקת קאנטרי-רוק נוספת בלוס אנג'לס, שהוקמה בשנת 1968. הוא עזב את הלהקה הזו זמן קצר לאחר מכן והצטרף ללהקת STONE CANYON של ריק נלסון.
מייזנר עזר להקים את להקת איגלס בשנת 1971 יחד עם גלן פריי, דון הנלי וברני לידון. מייזנר היה עם הלהקה כשהקליטה מאלבומה הראשון ועד HOTEL CALIFORNIA. אבל למייזנר לא היה נוח עם התהילה.
במהלך הקלטת האלבום HOTEL CALIFORNIA החריף השבר בין מייזנר לבין שאר הלהקה. הוא התגורר בנפרד מהם, במהלך ההקלטות, כשהחליט לשכור את הבית שהפך מפורסם בגלל אריק קלפטון, שקרא לאלבום הקאמבק שלו בשמו (461 אושן בולווארד).
יעברו כשמונה חודשים עד שהאלבום הושלם. מייזנר: "לוח הזמנים היה מטורף. אני זוכר שעלינו למטוס סילון וטסנו מפלורידה להופעה ביוסטון ואז חזרנו להקליט. זה היה מטורף". מייזנר גם חווה טלטלה אדירה כשנישואיו התפרקו במהלך ההקלטות. הוא לא מצא הרבה סימפטיה משני חברים בלהקה - גלן פריי ודון הנלי. הבעיה הייתה ששניהם היו השולטים בה.
מייזנר: "דון וגלן החליטו שנעשה את האלבום לפי הזמנים שלהם מבלי שהם התחשבו באחרים, שכבר התעייפו ולא היה להם איכפת. לפעמים לקחו יומיים רק כדי להשלים בית או פזמון, עד שהשניים ההם יהיו מרוצים". דון הנלי בתגובה: "ניסינו רק לעשות את הדברים כמו שצריך. רצינו להגיע לשלמות ולכן אין לי מה להתנצל על זה".
גלן פריי: "להקה אמורה להיות כשחבריה שווי ערך אבל כשיש לפתע כמה שהם בעלי כוח רב יותר, השאר מסתכלים עליהם בדחיה. כולם מדברים עליי ועל דון כאילו אנחנו הבעייתיים בלהקה. אני יכול להעיד שהשאר עשו לא פחות גלים מאיתנו". הנלי: "מרוב שניסיתי לגרום לכולם להיות שמחים חטפתי אולקוס. זה החרא שקיבלתי ממלון קליפורניה. גם חברת התקליטים לא עזרה לנו. היא לחצה עלינו, כשמה שהיינו זקוקים לו באמת זה מנוחה".
לילה אחד שהה מייזנר בביתו השכור כשלפתע שמה נקישה בדלת. בחוץ עמדו שני הגיטריסטים בלהקה, ג'ו וולש ודון פלדר. שקיות של עייפות מתחת לעיניהם והם נראו אומללים, ממש כמו מייזנר. הוא הזמינם פנימה. מייזנר: "הם כל כך כעסו על דון וגלן אז הצעתי להם שנקים שלישיה משלנו. הם השיבו שזה רעיון מעולה והסכמנו לעשות זאת ברגע שנסיים את האלבום והסיבוב לקידומו". הרעיון של השלישיה לא יקרה, מייזנר יעזוב בהמשך בכעס את הלהקה ויראה בשני אלו בוגדים. במהרה תימצא הסיבה להעפתו מהלהקה.
"תמיד הייתי קצת ביישן", אמר בראיון לרולינג סטון ב-2013, וציין שחבריו ללהקה רצו שהוא יעמוד במרכז הבמה לשיר את TAKE IT TO THE LIMIT, אבל שהוא העדיף להיות מחוץ לאור הזרקורים. ואז, לילה אחד בנוקסוויל, הוא אמר שהוא נדבק בשפעת. "עשינו שניים או שלושה הדרנים, וגלן (פריי) רצה עוד אחד", אמר מייזנר, בהתייחס לחברו ללהקה, הזמר והיוצר שמת בשנת 2016 (גם אשתו של מייזנר, לנה, מתה בשוגג באותה שנה).
"אמרתי להם שאני לא יכול לעשות את זה, ונקלענו לריב", אמר מייזנר למגזין. "זה היה הסוף". גלן פריי היה ידוע במזג החם שלו וגם היו מכות.
מייזנר עזב את הלהקה בספטמבר 1977 אך נכנס יחד עם חבריו לאיגלס להיכל התהילה של הרוק'נ'רול בשנת 1998. מאמר שפורסם על ידי היכל התהילה לאירועע, תיאר את חברי הלהקה כ"תמימים פעורי עין עם אילן יוחסין של קאנטרי-רוק שהפכו מאוחר יותר לספקים של אלבומים גרנדיוזיים עם נושאים אפלים המתעדים עולם של עודף ופיתוי שהחל להסתחרר ולצאת מכלל שליטה".
ב-26 ביולי בשנת 1949 נולד רוג'ר מדואוז טיילור, המתופף של להקת קווין.
רוג'ר טיילור ניחן גם בקול מחוספס ומרשים שהעניק להרמוניה הווקאלית של קווין תבלין בלתי ניתן להחלפה. אני סבור שמי שיאסוף את כל שיריו של מיסטר טיילור, מהאלבומים של להקת קווין, וישים אותם כתקליט בודד, יקבל אלבום רוק אדיר ביותר. הנה הליינאפ לתקליט החלומי הזה:
MODERN TIMES ROCK AND ROLL
THE LOSER IN THE END
TENEMENT FUNSTER
I'M IN LOVE WITH MY CAR
DROWSE
SHEER HEART ATTACK
FIGHT FROM THE INSIDE
FUN IT
ROCK IT - PRIME JIVE
COMING SOON
אז ברשותכם, אספר לכם על מעלליו של האדון הנכבד הזה, קצת לפני שקווין נוסדה.
בשנת 1968 היה רוג'ר מדואוז טיילור המתופף חדור מוטיבציה להצליח בתחום המוזיקה. הוא נהג לקרוא באדיקות את עיתוני המוזיקה כדי לגלות שם מודעות דרושים שיביאו לו את הפירצה. עד שיום אחד הגיעה לידיעתו, מחבר שלמד ב- IMPERIAL COLLEGE, מודעה שנכתב בה שגיטריסט מחפש מתופף בסגנון ג'ינג'ר בייקר / מיץ' מיטשל. טיילור התלהב וקבע להיפגש עם אותו גיטריסט, שענה לשם בריאן מאי. לפגישה הגיע מאי עם הבסיסט טים סטאפל. בדירתו הקטנה של טיילור היה אז זוג בונגוס. מערכת התופים נשארה בבית הוריו.
מאי וסטאפל הגיעו לפגישה עם שתי גיטרות אקוסטיות והשלישייה פצחה בנגינה משותפת. לשלושתם היה ברור שהם נועדו זה לזה. להרכב החדש שלהם הם קראו SMILE. שם קצר וקולע. זה גם היה השם היחיד עליו הסכימו השלושה. סטאפל עיצב את הלוגו של הלהקה שהורכב מציור של פה גדול ומחייך עם שיניים. העיצוב של סטאפל הקדים קמעא את הלוגו המפורסם ההוא של הרולינג סטונס, עם הפה והלשון.
להקת SMILE בילתה את חודשי הסתיו של 1968 בחזרות מוזיקליות. הם ניגנו כמה שירי קאברים אך מאי וסטאפל גם כתבו כמה שירים מקוריים. שנת 1968 הייתה גם השנה בה מאי סיים את התואר שלו לאסטרופיזיקה. ב-24 באוקטובר 1968 הלך מאי עם הוריו לטקס מיוחד ברויאל אלברט הול, שם הוא קיבל את התואר המיוחל. על התואר הייתה חתימתה של המלכה אליזבת.
ההופעה הראשונה של SMILE הייתה כלהקת חימום לפינק פלויד באוניברסיטה בה למד בריאן מאי. זה היה ב-26 באוקטובר 1968.
בשלב הזה החליט טיילור שהוא נוטש את לימודי טכנאות השיניים שלו לטובת קריירה מוזיקלית. באוגוסט 1968 הוא קיבל את התעודה על סיום מחצית לימודיו והחליט לקחת שנה הפסקה מהלימודים ולהתמקד במוזיקה. להקת סמייל החלה להופיע באופן קבוע באוניברסיטה ההיא ואף הפכה שם ללהקת הבית. ב-28 בפברואר 1969 הלהקה אף חיממה את להקת YES במועדון קטן בריצ'מונד. בתקופה הזו שקלה הלהקה לצרף אליה קלידן בשם כריס סמית, שהיה לו אורגן VOX CONTINENTAL בצבע וורוד. כשסמית חשב שהנה הוא הופך להיות חבר להקה, הוא קיבל את הבעיטה מסטאפל, שהוגרל לבשר לו את בשורת האיוב.
לאחר מכן קיבלה הלהקה הצעה שאי אפשר לסרב לה - להופיע ברויאל אלברט הול עם עוד כמה להקות. חברי הלהקה קיבלו את ההצעה בהתלהבות רבה וחשבו שהם ימוקמו בתחתית הרשימה. מה רבה הייתה ההפתעה ששם הלהקה הודפס מעל להקות כמו FREE. באותו ערב הופיעו גם ג'ו קוקר ולהקת SPOOKY TOOTH.
מנחה הערב היה שדרן הבי.בי.סי, ג'ון פיל. סטאפל עלה לבמה כשעל רגליו היו רק גרביים ללא נעליים. הוא לא חשב שרצפת האולם עשויה מעץ וחטף הרבה שבבים כואבים לתוך כפות רגליו. ב-19 באפריל הופיעה הלהקה במועדון REVOLUTION שבלונדון. שם הכירו החברים את לו רייזנר, שהיה מחברת התקליטים MERCURY. ההצעה להחתמה הגיעה מהר מאד. במאי של 1969 היא בוצעה.
בתחילת 1969 הביא סטאפל לחזרות הלהקה חבר שלו מהלימודים. קראו לו פרדי בולסארה, שאהב מאד את ששמע והפך במהרה לחבר קרוב. באוגוסט של 1969 הוציאה חברת MERCURY את התקליטון הראשון והיחיד של הלהקה. צד א' של התקליטון היה עם שיר בשם EARTH, שכתב סטאפל. צד ב' היה עם שיר בשם STEP ON ME שכתבו מאי וסטאפל. התקליטון יצא אך ורק בארה"ב והפך במהרה לכישלון מהדהד.
חברת MERCURY החליטה להשקיע עוד קצת בלהקה וקבעה לה סשן הקלטה באולפני DE LANE LEA. בסשן הזה הוקלטו שירים מקוריים, שחלקם הפכו בשלב מאוחר יותר להיות שירים של להקת קווין. אך התקווה הגדולה נגוזה וחברי הלהקה החלו להתייאש. הם קיוו ששנת 1970 תביא התחלה חדשה ומבטיחה יותר. סטאפל החליט בשלב מסוים שנמאס לו והלך להצטרף ללהקת פופ בשם HUMPY BONG, שהמנהיג שלה היה המתופף לשעבר של הבי ג'יז, קולין פטרסון.
אחרי עזיבתו של סטאפל החליטה חברת MERCURY להעיף את הלהקה משורותיה. טיילור ומאי החלו לחשוב מה לעשות הלאה על מנת להתקדם מוזיקלית. ופה נכנס החבר הקרוב שלהם, פרד (פארוק) בולסארה.
ללהקת סמייל לא יצא מעולם אלבום שלם אך מעריצי הלהקה יזהו בשיריה פה ושם כמה רעיונות מוזיקליים, שצצו בהמשך הדרך בקטלוג של קווין (למשל, השיר DOING ALRIGHT שקיבל גרסה מחודשת באלבום הבכורה, או סולו הגיטרה בקטע בשם BLAG שצורתו שוחזרה בסולו הגיטרה בשיר BRIGHTON ROCK).
הרצאה על להקת קווין ("לילה באופרה") והרצאות מוסיקה אחרות, להזמנה פה: 050-5616459
הנה כותרות מאייטמים בגיליון של הרולינג סטון, שיצא ב-26 ביולי בשנת 1979:
ב-26 ביולי בשנת 2013 מת ג'יי ג'יי קייל, מהתקף לב. בן 74 במותו.
ג'ון וולדון "ג'יי ג'יי" קייל היה מוזיקאי וכותב שירים מעולה בסגנון הבלוז-רוק שהשפיע על כמה מהשמות הגדולים ביותר של הז'אנר. סגנונו המופנם הפך שם דבר. הצליל השורשי של הפקותיו כמו גם קולו המנומנם מיגנטו את כל מי שהקשיב לו וחיפש את הרוק שלו בנוי באופן ברור, לא תזזיתי, לא מתקדם ולא תובעני. אפשר לשמוע אותו בכל מקום ובכל מצב והמוזיקה שלו תמיד תשתחל שם היטב.
הוא היה יליד אוקלהומה ואדריכל סאונד הטולסה של שנות השבעים, שזה תערובת של רוקבילי, בלוז, קאנטרי ורוק. הוא היה מולטי-אינסטרומנטליסט, שניגן לעיתים קרובות את כל כלי הנגינה באלבומיו.
"בעיקרון, אני רק נגן גיטרה שהבין שלעולם לא יוכל לקנות ארוחת ערב עם נגינת הגיטרה שלו", אמר קייל. "אז נכנסתי לכתיבת שירים, שזה עסק קצת יותר רווחי".
קייל הקליט את השיר AFTER MIDNIGHT באמצע שנות השישים, על פי הביוגרפיה עליו, אך נסוג לביתו בטולסה וויתר על החלק העסקי של עסקי התקליטים, עד שאריק קלפטון הקליט אותו בשנת 1970. קייל שמע את זה ברדיו באותה שנה והבין שמרגע זה הוא כותב שירים ולא עוד טכנאי או מפעיל מעליות.
בשנת 1972 הוציא קייל את האלבום NATURALLY, כדי לנצל את ההצלחה ההיא. מאז הוא סירב, במשך שנים, לשים את דמותו ברוב עטיפות האלבום שלו ושמר על שירה נמוכה, כשהוא מפתח מוניטין של דמות פרטית ומוזיקאי של מוזיקאים.
ב-30 באפריל 1974, יצא אלבומו השלישי ושמו OKIE. לדעתי, זה אחד מאלבומיו הטובים יותר של היוצר והמבצע המיוחד הזה. מה גם שיש בו כמה מן החומרים המפורסמים יותר שלו, וכמעט כל שיר פה ראוי לציון. זה מתחיל עם CRYING, שהוא בלדה בלוזית עם מקצב ערמומי, לחן קליט וגיטרה נהדרת ברקע שמשתלבת היטב עם צלילי האורגן.
השיר I'LL BE THERE הוא גירסת כיסוי של קייל לשיר קאנטרי (הוא תמיד אהב לשים קאבר אחד או שניים, כשהמקור בדרך כלל לא ידוע יותר משיריו המקוריים). זה פשוט נשמע נהדר. השיר STARBOUND הוא השיר הנסיוני שלו בתקליט, בו הוא שר על מסע בחלל כשקולו אף מקבל אפקט לאווירה המתאימה. זה מעניין לשמוע את קייל, שבדרך כלל נשמע כה שורשי, כשהוא מרחף בחלל.
השיר הנהדר, ROCK AND ROLL RECORDS, מביא את קייל עם צליל גיטרה כה מיוחד ומדליק. פשוט תקשיבו לצליל הזה. זה לא נשמע אקוסטי ומצד שני זה לא ממש נשמע חשמלי. ויש פה מכונת תופים פרימיטיבית נהדרת. וכמובן, המילים: "אני מכין תקליטי רוק'נ'רול, אני מוכר אותם כדי לקבל פרוטה, אני מצליח לחיות ומאכיל את הילדים שלי, והכל בשביל הזמנים הטובים שלך". האם זו הערה מגחכת לאופייה הכללי של תעשיית הרוק של התקופה? אם לשפוט לפי האופי של קייל, נראה שכן.
טוב, לא אנתח פה כל שיר ושיר אבל חשוב לי להדגיש את CAJUN MOON שנראה שזו הפעם הראשונה בה קולו נשמע אוורירי. פתאום הוא דוחף את המיקרופון כמה סנטימטרים מלסתותיו ונשמע קר מבעבר, אבל זה מתאים לאופי הכמעט-רובוטי והצונן של השיר, עם קטעי גיטרה חדים וקצב מרוכז.
ובכן, התקליט הזה שלו הוא המגוון יותר שלו עד אז. לקח לו זמן רב יחסית להקליט אותו באולפנים שונים ועם נבחרת גדולה יותר של נגנים. ברולינג סטון לא אהבו בזמנו את התקליט וסיכמו את ביקורתם עליו כך: "הוא לא מוכן לספק את הרוק והבלוז שפעם נדמה היה שהוא מסוגל להביא".
ועל זה אני אגיד, פשוט תקשיבו לתקליט. נראה לי שתתאהבו בו. זה חומר נפש!
כשהגיע הזמן לתקליט החמישי של קייל, הקהל כבר חיכה בצמא למוצא פיו. זאת כי אמנים כמו להקת דייר סטרייטס ואריק קלפטון שיבחו, היללו ויצרו בסגנונו, מאז צאת אלבומו הקודם, שלוש שנים לפני כן, ושמו 'טרובאדור'.
לעיתים קשה להבין על מה הוא שר, אבל עדיין אפשר להבין את הכל, גם לא כל המילים חודרות למוח. הוא שר על עצמו ונשמע משכנע במשפטים כמו 'עוד לילה אחד / עוד דולר אחד / עוד שיר אחד / האם תוכל לעשות זאת שוב?'. כך הוא שר בשיר 'גורל השוטה'. והשיר הבולט בתקליט, מבחינתי, היה ויהיה SENSITIVE KIND, עם עיבוד המיתרים וכלי הנשיפה הנהדרים שבו. זה נשמע כאילו הוא גונב פה את הסגנון של דייר סטרייטס, כשלמעשה ההיפך הוא הדבר הנכון בהחלט. קייל יצר את הסגנון.
אז נכון, לקייל לא הייתה שאיפה להצליח מסחרית ושומעים זאת בבירור בצורת הגשתו (למרות שהודה כי התהילה לא מעניינת אותו אך הכסף כן). הוא היה מסוג האמנים שלא חיו ויצרו ככוכבי רוק מרוחקים שגרו מאחורי חומות. הוא היה מהחברים הקרובים ביותר שלך, מהסוג הביישן שבא לשתות אצלך בירה, לשלוף מולך גיטרה ולהעניק לך את הפסקול המושלם לחברות אמת.
ב-26 ביולי בשנת 2023 מתה הזמרת-יוצרת, שינייד אוקונור, בגיל 56.
הזמרת-יוצרת האירית הידועה בקולה העוצמתי והמעורר, כפי שהוצג בלהיט הגדול ביותר שלה, ביצוע עוצר נשימה של NOTHING COMPARES 2 U, של פרינס, ובשל הפרובוקציות הפוליטיות שלה על הבמה ומחוצה לה, מתה במפתיע בגיל 56. "בצער רב אנו מודיעים על מותה של שינייד אהובנו", נאמר בהצהרה מטעם המשפחה. "משפחתה וחבריה הרוסים וביקשו פרטיות בתקופה מאוד קשה זו". לא נמסרו פרטים נוספים.
עם ראשה המגולח ועיניה שהביעו לרוב כאב או זעם, אוקונור הוציאה עשרה אלבומי אולפן ומכרה מיליונים. היא זכתה בפרס גראמי בשנת 1991 עבור הביצועים הטובים ביותר של המוזיקה האלטרנטיבית - למרות שהיא החרימה את הטקס בגלל מה שהיא כינתה "המסחריות המוגזמת של הדבר".
רק לעתים רחוקות היא נרתעה ממחלוקת, אבל זה בא לעתים קרובות עם השלכות על הקריירה שלה. ב-1990 היא איימה לבטל הופעה בניו ג'רזי אם ההמנון האמריקאי ינוגן באולם הקונצרטים לקראת הופעתה, מה שעורר את זעמו של לא פחות מפרנק סינטרה. באותה שנה, היא הממה רבים בתוכנית, סאטרדיי נייט לייב, בשנת 1992 וזמן קצר לאחר יציאת אלבומה השלישי, כשסיימה את ביצוע השיר WAR על ידי קריעת תמונה של האפיפיור, יוחנן פאולוס השני, לחתיכות מול המצלמה כעמדה נגד התעללות מינית בכנסייה הקתולית. "הילחמו באויב האמיתי," היא אמרה ועוררה סערה. התקרית ההיא הפכה אותה מיד למטרה של ביקורת ובוז. שבועיים לאחר הופעתה שם היא זכתה לשריקות בוז קולניות בהופעת מחווה לבוב דילן במדיסון סקוור גארדן. (היא תכננה לבצע את I BELIEVE IN YOU של דילן, אבל היא שרה שוב את WAR ומיהרה לצאת מהבמה לפני שסיימה). בסאטרדיי נייט לייב מיהרה הזמרת מדונה ללעוג על אוקונור על ידי קריעת תמונה של ג'ואי בוטפוקו, מכונאי רכב מלונג איילנד, שהיה אז בצהובונים בגלל הרומן שלו עם ילדה בת 17. הכוכב של אוקונור החל לדעוך. אוקונור תיארה בספרה את קריעת התמונה של האפיפיור כמעשה מחאה צודק - "אני מרגישה שתקליט רב מכר הוריד את הקריירה שלי וקריעת התמונה החזירה אותי למסלול הנכון". בראיון עמה היא אמרה, "אני לא מצטערת שעשיתי את זה. זה היה מבריק, אבל זה היה טראומטי מאוד. זה נתן פתח לאנשים להתייחס אלי כמו לכלבה מטורפת".
בראיונות, ובזיכרונותיה, דיברה אוקונור בגלוי על ילדות טראומטית. היא סיפרה שאמה התעללה בה פיזית ושהיא הושפעה מאוד מהפרידה של הוריה, שאירעה כשהייתה בת 8. בשנות העשרה לחייה היא נעצרה על גניבה מחנויות ונשלחה לבתי ספר רפורמיים. כשהייתה בת 15, היא שרה את EVERGREEN, שיר שהתפרסם על ידי ברברה סטרייסנד בסרט "כוכב נולד" - בחתונה, והתגלתה על ידי פול ביירן, מתופף שהיה לו קשר עם הלהקה האירית U2. היא עזבה את הפנימייה בגיל 16 והחלה את הקריירה שלה. אוקונור: "ראשי חברת התקליטים רצו שאנעל מגפי עקב ואלבש ג'ינס צמודים ואצמיח את השיער שלי. החלטתי שהם כל כך מעוררי רחמים שגילחתי את ראשי כדי שלא יהיה דיון נוסף".
זמן לא רב לאחר ש- NOTHING COMPARES 2 U הפך ללהיט, אוקונור האשימה את פרינס בהטרדה מינית. היא פירטה את הסיפור בספר הזיכרונות שלה, ואמרה שפרינס, באחוזתו ההוליוודית, העניש אותה בקללות בראיונות והציע קרב כריות, רק כדי להכות אותה במשהו חזק שיהיה טמון בציפית הכרית שלו. היא נמלטה מביתו ברגל באמצע הלילה, לדבריה, אבל פרינס רדף אחריה בכביש המהיר. ההשפעות של טראומת ילדות, ומציאת דרכים להילחם ולרפא, הפכו לחלק מרכזי בעבודתה ובפילוסופיה האישית שלה. "הגורם לכל הבעיות בעולם, מבחינתי, הוא התעללות בילדים", אמרה אוקונור למגזין SPIN ב-1991.
ככל שהקריירה המוסיקלית שלה האטה, אוקונור, שהייתה פתוחה בעבר בנוגע למאבקיה בבריאות הנפש, הפכה לדמות ציבורית יותר ויותר לא יציבה, שלעתים קרובות חולקת דעות לא מסוננות ופרטים אישיים ברשתות החברתיות. בשנת 2007, היא חשפה בתוכנית הטלוויזיה של אופרה ווינפרי כי היא אובחנה עם הפרעה דו קוטבית וכי היא ניסתה להתאבד ביום הולדתה ה-33. בנה שיין, השלישי מארבעת ילדיה, התאבד בשנת 2022, בגיל 17. "הוא היחיד שבאמת הבין אותי", היא אמרה בכאב. מספר שנים לפני כן היא התאסלמה והחלה להשתמש בשם שוהאדה סדקאת, אם כי היא המשיכה לענות גם לשמה הידוע יותר.
"התקשורת גרמה לי להיות משוגעת כי לא התנהגתי כמו שכוכבת פופ אמורה להתנהג", אמרה. "נראה לי שלהיות כוכבת פופ זה כמעט כמו להיות בסוג של כלא. את צריכה להיות ילדה טובה". היא הזמרת איימה בפומבי להתאבד מספר פעמים בשנותיה האחרונות, כולל במהלך תקרית שבה נעלמה בשיקגו בשנת 2016.
ב-26 ביולי בשנת 1968 יצא אלבומה השלישי של להקת המודי בלוז, IN SEARCH OF THE LOST CHORD.
זה מתחיל עם צליל עולה ודרמטי שרקח מתופף הלהקה, גרהאם אדג', בשם DEPARTURE. קול נשמע אומר: "יהיה זה מראה, צליל, ריח או מגע. יש משהו בפנים שאנו כה זקוקים לו. מראה המגע או ארומת הצליל. או חוזקו של עץ אלון עם שורשים עמוקים באדמה. הפלא של פרחים מכוסים, ואז פורצים ממסלול ההמראה לעבר השמש שוב. או לעוף אל השמש מבלי לשרוף כנף. לרבוץ באחו ולשמוע את הדשא שר (או שמא התכוונו פה ל- GRASS במובן אחר - נ.ר). כדי לקבל את כל הדברים האלו במאגר הזכרונות שלנו... ולהשתמש בהם לעזור לנו למצוא..."
פה כבר הקול שמדבר נשמע מוטרף לגמרי, ויש תחושה בקטע זה כיציאה לטריפ הזייה חדש מבית היוצר של המודי בלוז, שאהבו בזמנו להחדיר את המסרים שלהם לא רק במוזיקה מלודית אלא גם בקטעי הקראת שירה. לא סתם הם שרים באחד משירי התקליט ש"חשיבה היא הדרך הטובה ביותר לטייל".
הודות להצלחת תקליטה הקודם, DAYS OF FUTURE PASSED, הותר ללהקה לפעול באופן חופשי יותר באולפן לצעד הבא שלה. הלהקה בחרה להניח את התזמורת הסימפונית בצד לטובת יצירת צלילי סימפוניה משלה, בעיקר בזכות נגינתו המופלאה של מייק פינדר על המלוטרון. הבטחון העצמי בקרב חמשת חברי הלהקה היה אז רב.
אחד הדברים שבולטים בהפקה של התקליט הזה הוא השימוש של חברי הלהקה בכלי נגינה רבים ומגוונים. מאבוב קלאסי לסיטאר הודי, דרך צ'לו, צ'מבלו, , חלילים, כלי הקשה, נבל ועוד הרבה אחרים. אך למרות כל מגוון הכלים עדיין נשמע התקליט כחטיבה מוזיקלית מהודקת של להקה שאפתנית ומעולה אחד - מודי בלוז.
המלוטרון הוא הכלי המכריע של הלהקה. ללא צליליו נראה כי המודי בלוז לא היו מגיעים לאותה רמה סימפונית שכבשה את הלב של כל כך הרבה אנשים. קלידן הלהקה, מייק פינדר, גילה את הכלי עוד בתחילת שנות השישים, כשעבד בחברה שהחלה לפתח את המלוטרון (בבירמינגהם). בשנת 1965 היה זה הקלידן גרהאם בונד שהציג את המלוטרון לראשונה בתקליט פופ. אך היו אלה הביטלס שבאמת הביאו את הבשורה של הכלי לקהל הרחב, עם השיר 'שדות תות לנצח', שיצא באנגליה בפברואר 1967. פינדר, בשל קירבתו לחברה בה עבד, קיבל הצעה מפתה לרכוש כלי אחד במחיר נמוך באופן משמעותי וכך הוא הביא למודי בלוז את המלוטרון, מדגם MARK II, שהפך לכה אהוב.
מי שעזר לתת מיקוד ליצירת הלהקה בזמן ההוא היה המפיק טוני קלארק, שדאג כי כל הצלילים והרעיונות השאפתניים של חברי הלהקה יקבלו הפקה שהיא קלה לעיכול ומהנה להקשבה. וזאת הנוסחה המנצחת של התקליט הזה בפרט ושל הלהקה בכלל - עיבודים עשירים, תכנים מורכבים אך הפקה קלילה ונגישה להקשבה מהנה כבר בפעם הראשונה.
השיר הידוע מהתקליט הזה היה שיר שכתב בסיסט הלהקה, ג'ון לודג', בשם RIDE MY SEE SAW. השיר הקצבי הזה יצא על גבי תקליטון אך לא הצליח לעורר גלים במצעד באופן משמעותי. בשנת 1972 הוא יצא שוב על תקליטון והפעם נכנס למצעד הבריטי עד הגעתו למקום השלישי.
בין השירים בצד הראשון יש עוד מיני-יצירה של לודג', שנקראת HOUSE OF FOOR DOORS, שבה חברי הלהקה מדגימים לנו ארבעה סגנונות מוזיקליים שונים בכל פעם שאחת הדלתות נפתחת. יש פה צליל חריקת דלת כדי להמשיך לנו את פתיחתה. והאמת? זה עובד נהדר. ג'ון לודג' הבסיסט ניגן פה בצ'לו, למרות שלא ידע כלל לנגן בגלי זה וכיוון את מיתריו כמו שמכוונים מיתרים של גיטרת בס!
חלילן הלהקה, ריי ת'ומאס, נהג לכתוב את השירים הקלילים יותר של הלהקה, מבחינת לחנים, אך בתוכם מסתתרים מילים בעלות משמעות. כמו, למשל, השיר שכתב על "גורו האל.אס.די" והאיש שיצר המון סערות סביבו, טימות'י לירי. השיר נקרא LEGEND OF A MIND והוא היה מהראשונים שהלהקה הקליטה לתקליטה החדש, תוך שימוש מיוחד בעיוותי צליל המלוטרון. בימים בהם רבים אהבו לצאת לטריפים, הרי ששיר זה ("טימות'י לירי מת... לא, ממש לא - הוא בחוץ ומביט פנימה") נגע היטב בהם.
צד ב' מכיל שירים יפהפיים שמוכרים בעיקר רק למעריצי הלהקה ולא למי שקצת רחוק ממנה. אני ממליץ מאד להקשבה לצד הזה עם ראש פתוח. תנו לצלילים להישפך לכם פנימה. מהשיר האקוסטי היפהפה, VOICES IN THE SKY, שכתב ג'סטין היווארד, שיודע לשיר את שיריו עם הקול הכי מלטף שיש.
זה ממשיך עם שיר הטריפ המקסים של פינדר, THE BEST WAY TO TRAVEL, שממחיש בהפקתו את השאפתנות הבריאה של הלהקה בתקופה ההיא. ואיך אפשר שלא להשתמש במוטיבים מזרחיים, שהיו כה אופייניים אז? זה בא בשיר VISIONS OF PARADISE בו מנגן הייווארד בסיטאר.
לקראת סיום מגיע קטע קריאה נוסף מגרהאם אדג', שנקרא THE WORD. ומה היא אותה מילה? הלהקה מגלה לנו אותה בשיר האחרון שנקרא OM, עם ניחוח מזרחי והרמוניה ווקאלית מרשימה ביותר של הלהקה.
לא כולם אהבו את זה בזמנו. למשל הנה מה שצויין בביקורת ברולינג סטון אז: "מה שברור זה שלהקת רוק אנגלית משובחת ומהודקת בחרה לחנוק את עצמה בגוף קונספטואלי שכזה. למרבה האירוניה, כמעט לכל אחד מהשירים יש משהו להמליץ עליו - אבל מה שהיה יכול להיות תקליט אפילו מרגש, הופך בכוונה למשהו הדומה מוזיקלית לשוקולד סתמי, וזה חבל". אני, אישית, לא מסכים עם הביקורת וחושה שזה תקליט נהדר שהשירים בו זורמים היטב יחדיו, עם הסדר בו הם מופיעים ואופן חיבורם יחדיו.
התקליט השלישי הזה התאים ברוחו לתקופה הפסיכדלית של אז והיה צורך בעטיפה שתתאים למוצר. חברי הלהקה בחרו באמן והמאייר פיל טרברס, שעבד בעבר במחלקת הגרפיקה של חברת התקליטים DECCA (בה הייתה חתומה הלהקה). מנהל המודי בלוז ראה את עבודותיו, התלהב והציע ללהקתו לעבוד עמו. לא עבר זמן רב והוא הוזמן לפגישה עם המודי בלוז ללגימת בירה בפאב בלונדון.
שם הם מצאו שפה משותפת והוא הוזמן להאזין להקלטות החדשות באולפן ההקלטות. אז נרקם רעיון בראשו. הוא הסביר: "אזור ההקלטה ועריכת המיקס באולפן היה נפרד מהאולפן בו ניגנה הלהקה. בין השניים הפריד חלון ענק שיצר השתקפות של הדמות שלי באופן שגרם לי לדמיין כאילו אני מרחף בחלל".
הלהקה העדיפה להמחיש בעטיפה את מושג המדיטציה. טרברס לא הסכים ונוצר ויכוח קטן. אבל הזמן היה מועט והמועד האחרון התקרב לאספקת המוצר לחברת התקליטים. אז ניגש הוא למשימה. שלף צבעי מים ומיזג את רעיונו עם דרישת הלהקה ליצור את רצונו של האדם לחפש, מלידה ועד מוות, את השלום הפנימי, האושר וההארה.
התקליט הנפלא הזה הגיע למקום החמישי במצעד התקליטים הבריטי. בארה"ב הגיע התקליט למקום ה-23. ואין ספק שמדובר פה בחוליה חשובה מאד בשרשרת תקליטי המודי בלוז של סוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים.
ב-26 ביולי בשנת 1974 יצא אלבום הסולו השני והמוערך של רוברט וויאט. שמו הוא ROCK BOTTOM ולא - השירים בו לא נכתבו לאחר פציעתו!
בראשון ביוני 1973 נערכה מסיבת יום הולדת בקומה השלישית לכבוד המוזיקאית / זמרת גילי סמית', שהייתה חברה בלהקת גונג. בעלה, דייויד אלן, סיפר בספרו: "זה היה אמור להיות אירוע של ירח מלא ביוני בדירה בקומה השלישית (ולא רביעית, כפי שרבים סברו). דירה זו שכנה ב-MAIDA VALE ורשימת האורחים כללה את רוברט, קווין איירס, ניק טרנר (מלהקת הוקווינד), דייויד בואי, מייק אולדפילד, פיפ פיילה, לול קוקסהיל, אייבור קאטלר וגם אחד ושמו קית' ריצ'רדס, מלהקה ושמה הרולינג סטונס.
המסיבה הלכה והתעצמה ככל שהזמן תיקתק קדימה. אז ריצ'רדס הגיע. ראיתי אותו נכנס ומסביבו כל אנשיו ודמיינתי אנרגיה שלילית מסביבו. כמו כנפי עטלף שעוטפים אותו. הלכתי למטבח ומצאתי שם כסא לשבת עליו, שם נהניתי משיחה ועישון חשיש עם עיתונאי שהיה שם וגם היה חבר שלי. לפתע שמעתי צרחה איומה ומקפיאה. זה היה קול של אישה שצרחה 'רוברט נפל מהחלון!'. שקט מקפיא השתרר בדירה. לי הייתה משום מה תחושת דז'ה וו ברגע זה. מהומה פרצה כשאורחים רבים רצים למטה בעוד קולות בכי נוראיים נשמעים.
הצצתי מהחלון וראיתי את גופו השבור של רוברט שרוע שלוש קומות מתחתיי. האמבולנס מיהר להגיע ולא יכולתי לעשות דבר כדי לעזור לו. לפתע ראיתי שקית' ריצ'רדס מיהר לברוח משם לפני שתבוא המשטרה. בעלת הדירה, יוני, באה לפתע מולי כשידיה מחבקות בחורה צעירה מאד שחשדתי כי רוברט היה עמה באמבטיה, כשזוגתו אליפי גילתה זאת ודפקה בדלת. רוברט, כנראה מפראנויה, נכנס לפניקה איומה וניסה לטפס על המרזב שבחוץ. עם ידיים חלקות הוא איבד את אחיזתו ונפל. רצתי מהר לנסות ולנחם את אליפי שהייתה במצב של הלם, עד שמונית הגיעה ולקחה אותה לבית החולים. כולנו היינו בהלם ממה שקרה".
וויאט לא קם יותר על רגליו פיזית. הוא הפך משותק. אותה קטינה הייתה הבת של גילי סמית' והרגע הזה היה כנראה כה מבייש מבחינתו שאפילו בספרו האוטוביוגרפי והמצוין (DIFFERENT EVERY TIME) הוא סיפר הכל – ורק את הרגע הזה הוא בחר לטשטש.
להקות פינק פלויד וסופט מאשין נרתמו לעזור כלכלית לוויאט, שהפך נכה ממותניו ומטה. הן הופיעו זו אחר זו, ב-3 בנובמבר 1973, באולם ריינבאו שבלונדון והצליחו לגייס 10,000 ליש"ט. סופט מאשין עינגה את הקהל במוזיקה הג'אז-רוק שלה אבל הייתה זו פינק פלויד שהממה את כולם במופע עתיר אפקטים וצלילים מאלבומה האחרון, 'הצד האפל של הירח'.
אבל זמן קצר לאחר מכן שלחה אמו של וויאט, הונר, מכתב למלודי מייקר: "אתם ודאי זוכרים, ואני לא אשכח לעולם, את מופעי הצדקה האחרונים שערכו פינק פלויד וסופט מאשין למען בני, רוברט, שנותר נכה לאחר תאונה. המחווה הנהדרת הזו הכניסה לקופה 10,000 ליש"ט, אבל רוברט יקבל רק 7,000 ליש"ט מכל זה, כי אלפיים ליש"ט הולכים למס הכנסה ועוד אלף ליש"ט למע"מ. כל לירה מהסכום חשובה לנו כי רוברט חייב לממן ציוד יקר שיעזור לו וגם בית חדש. הוא כבר לא משתכר מזה שמונה חודשים ונראה שגם לא ישתכר בעתיד הנראה לעין. בכל זאת הוא נאלץ לשלם מיסים וחבל שנחמדותם של אנשים נתונה לחסדי גופי ממשלה לא אנושיים".
וויאט נחשב בזמנו לדמות מוזיקלית כריזמטית ביותר. מאחוריו כבר הייתה קריירה מרשימה כחבר בלהקת סופט מאשין. כמו כן, הוא היה ב-1973 בתיכנון מתקדם להקלטת האלבום השלישי של להקתו MATCHING MOLE. אך באותו ערב של יוני 1973 התנפצו לרסיסים חייו הקודמים והחל תהליך שהפך אותו לאייקון מוזיקלי מופלא שאין כמוהו. מערכת התופים הפכה לאופציה בלתי ממומשת יותר והוא נאלץ להמציא את עצמו מחדש ולצאת החוצה מכל הכאב החדש הזה. רק כדי שתבינו עד כמה המוזיקה בערה בו - הוא התבטא פעם באופן רציני באומרו כי סילוקו מלהקת סופט מאשין מהווה בשבילו דבר כואב יותר מאשר פציעתו והפיכתו לנכה.
בבית החולים בו שכב במצבו החדש, הוא החל לכתוב שירים. הוא היה אובססיבי בנוגע ליצירת מוזיקה בעת ששכב שם. זה בער בנפשו. שלושה חודשים הוא שכב שם.
בנובמבר 1973 פורסמה כתבה עם רוברט וויאט במלודי מייקר. וויאט היה אז כבר כמה חודשים אחרי הנפילה שגרמה לשיתוקו. הנה כמה מדבריו שנאמרו ממיטתו שבבית החולים שבחרתי להביא לכם מהכתבה:
"יצאתי מבית החולים בפעם הראשונה רק לפני שבוע. הגעתי מיד לאולפן ההקלטה MANOR ופגשתי שם את חברי להקת האטפילד והצפון שהיו עסוקים בהקלטות. קיוויתי שהם יבקשו ממני לנענע טמבורין בהקלטה עמם, או משהו כזה. בסוף ניגש אליי גיטריסט הלהקה, פיל מילר שחש מובך מלראותי כך שם, שם בידי דף נייר וביקש ממני לשיר את המילים שבו. זה היה שיר חדש שהוא כתב. נבהלתי כי חשתי שלא אצליח לעשות זאת. אך ניסיתי וזה היה מצוין. בינתיים יש לי ערימת שירים שכתבתי לפני הפציעה לתקליט השלישי של מאצ'ינג מול". אותה ערימת שירים תהפוך בהמשך לאלבום ושמו ROCK BOTTOM.
הרבה נוטים לחשוב ששירי האלבום ROCK BOTTOM (ובתרגום: שפל המדרגה) נכתבו מתוך כאבו של וויאט בעת ששכב פצוע בבית החולים. זה לא נכון. בכלל, שם התקליט בא מליין הבס שבקטע השני בו, A LAST STRAW, שלדעתו של ווייאט היה בו אופי רוקיסטי. המילה BOTTOM מתייחסת לרוב במוזיקה כצלילי התדרים הנמוכים שבה. רוב שירי האלבום נכתבו בוונציה בתחילת 1973 עוד לפני הפציעה. וויאט הגיע לוונציה לצד בת זוגו, אליפי, שעבדה שם כעוזרת לבמאי הסרטים ניק רואג בסרט המותחן DON'T LOOK NOW.
השירים שנכתבו שם נועדו לפאר את האלבום השלישי של להקתו של וויאט אז, מאצ'ינג מול. כדי שוויאט לא ישתעמם בוונציה, אליפי קנתה לו אורגן קטן כדי שיכתוב עליו שירים. והוא כתב. באותו הזמן הקים וויאט הרכב חדש של מאצ'ינג מול עם הבסיסט ביל מקורמיק, הקלידן פרנסיס מונקמן (שהיה לפני כן בלהקת CURVED AIR) והסקסופוניסט גארי וינדו. אבל הנפילה ההיא טרפה את הקלפים.
ההקלטות לאלבום ROCK BOTTOM החלו זמן קצר לאחר שוויאט שוחרר מבית החולים. הוא גייס לאלבום הזה נבחרת של מוזיקאים מרשימה ביותר. כולם חברים שלו עוד מלפני הפציעה: מייק אולדפילד, פרד פרית', ג'ון קייל, לורי אלן (המתופף שהחליף את וויאט בסופט מאשין לאחר פרישתו), ריצ'ארד סינקלייר והשחקן הבריטי אייבור קאטלר. מפיק התקליט היה ניק מייסון, המתופף של פינק פלויד, שקיבל איגרת ובה בקשה להפיק את השירים החדשים. כשהאיגרת הגיעה למייסון, וויאט כבר הספיק לאבד את התחושה בשתי רגליו.
שישה שירים יש באלבום המופת הזה. שירים שהם יצירות מיוחדות ושבירות ביותר. קטע הפתיחה, שנקרא SEA SONG, הוא לטעמי אחד השירים היפים ביותר שיש בעולם. ואני ממש לא מגזים.
צליל של סינטיסייזר שנע בין ריחוף לחוסר נינוחות, מלווה במקצב מונוטוני של כלי הקשה. ככה נפתח האלבום היפהפה הזה. הצליל הזה מחלחל אל תוך האוזניים ומלטף את המוח. וזה ממשיך... וממשיך... וקשה מאד שלא להישאב לתוך זה.
ואז קולו של וויאט נכנס. קול שהוא כולו הבעת רגשות של אדם שחווה כאב. זהו קול שמצד אחד סדוק ומצד שני מלא בחיוניות. "זה שיר האהבה הראשון האמיתי שלי לאליפי", הוא אמר.
אחריו מגיע השיר השני A LAST STRAW שהוא כולו טריפ מוזיקלי יפהפה מבית היוצר הידוע של וויאט. הרבה השפעות ג'אזיות יש כאן. וויאט ידוע באהבתו העזה לג'אז ובקטע זה הוא מחקה כלי נשיפה. "יש מספר השפעות ליצירת הקטע הזה. אחת מהן היא תקליטיו של דיוק אלינגטון. כמו כן, שמעתי אפקט דומה בתקליטים של סליי ומשפחת סטון".
צד א' ממשיך במצב הרוח ההזוי הזה עם הקטע LITTLE RED RIDING HOOD HIT THE ROAD שהוא מין לופ (LOOP) מסחרר עם נגינת חצוצרה שלא מן העולם הזה. בקטע זה הוא מתייחס למצבו הנוכחי וללהקתו הקודמת עם משפט כמו DEAD MOLES LIE INSIDE THEIR HOLES.
צד ב' נפתח עם ALIFIB ובו קולו של וויאט שלוחש באופן ריתמי ובלתי פוסק את שמה של אליפי. הקלידים המסחררים שוב תופסים כאן מקום ומזכירים מאד את עבודת הקלידים שנעשתה בלהקת סופט מאשין. בסיסט הסופט מאשין, יו הופר, מנגן כאן מלודיות בס כובשות לפני שוויאט מתחיל לשיר מלודיה יפהפיה שממיסה את הלב והנפש. פשוט לעצום את העיניים ולרחף. "אליפי, השומן שלי", הוא שר שם והצליח לעצבן אותה. "לא, אני לא!", היא השיבה לו. "טוב, אז תעני לי בבקשה, בקטע הבא של השיר", הוא איתגר אותה.
לכן הקטע השני, ALIFIE, ממשיך את הראשון אך הפעם באופן מנוכר יותר שבועט אותך החוצה מהחלום של הקטע שלפניו. הכל מסתחרר כחלום שחור כשוויאט שופך את מילות הנונסנס הפעם ללא רגש או מלודיה. מאחורי השירה הזו יש אורגן אפלולי וסקסופון צורמני. זה ממשיך וממשיך כשלפתע נשמע קולה מטיח בו: "אני לא השומן שלך!... אני לא ארוחת הערב שלך - רפרפת רגשנית וישנה שאתה!". קטע אווירתי שיודע לתת היטב את הסיפור בצורה מוזיקלית.
ואז מגיע הקטע האחרון (שנושא גם את השם LITTLE RED RIDING HOOD HIT THE ROAD) ומפוגג את כל המתח הזה עם גיטרה מופלאה (וניתנת לזיהוי מיידי) של מייק אולדפילד. ואין סיום נהדר ומאזן יותר מאשר אייבור קאטלר שמקריא באופן תיאטרלי ושטותי קטע שכתב וויאט. פשוט נפלא.
כשהאלבום יצא לאור, עם איור העטיפה הנהדר של אליפי, הוא קיבל ביקורות מצוינות ואף נמכר יפה. זה האלבום שהניח את היתד להתחלת קריירת הסולו הענפה של האמן הייחודי הזה. חודשיים לאחר מכן שיחרר וויאט סינגל עם גירסה משלו לשיר של ניל דיאמונד I'M A BELIEVER (שידוע בביצוע המאנקיז). כשוויאט התייצב באולפני TOP OF THE POPS כדי לצלם את הווידאו לשיר הזה, פרץ ריב גדול בינו למפיק התוכנית שטען כי אין זה ראוי להראות בתוכנית משפחתית זמר בכסא גלגלים. וויאט ניצח בוויכוח וצילם את הקליפ, כשלצדו ניצבים בין השאר ניק מייסון, הגיטריסט אנדי סאמרס (שיצטרף כמה שנים לאחר מכן ללהקת פוליס), הקלידן דייב מקריי ועוד.
כך הוא סיפר לעיתון NME: "היה לי ריב עם מפיק בתוכנית הטלוויזיה 'טופ אוף דה פופס'. קראו לו רובין נאש, שהוא כבר מת היום ואני לא, כך שבסוף אני ניצחתי. הוא שאל אותי באולפן, מול כולם, אם אני חייב לשבת בצילומים בכסא גלגלים. הוא הוסיף שזה לא נראה נחמד בתוכנית משפחתית. הוא רצה להושיב אותי בכורסה. אמרתי לו שיילך להזדיין, אז הוא השיב שלא אעבוד לעולם בתוכנית הזו שוב. בסוף צולמתי עם כסא הגלגלים".
סינגל נוסף שהיה אמור לצאת אך נגנז בשנייה האחרונה היה עוד גרסה ללהיט משנות השישים, YESTERDAY MAN.
ב-8 בספטמבר בשנת 1974, התקיים אירוע-מופע לכבוד וויאט. אז מה בדיוק היה באירוע הזה?
המופע תוכנן לשעה 20:30 בתיאטרון 'דרורי ליין', אך אנשים החלו להתקהל כבר שעתיים לפני כן. ההתרגשות הייתה עצומה, כשראשון עלה לבמה שדרן הבי.בי.סי, ג'ון פיל, ופצח במונולוג. בקהל היו שהשתעממו מהמונולוג וצעקו לו שיירד כבר כי הוא משעמם. פיל לא המשיך זמן רב ופינה את מקומו לשחקן אייבור קאטלר, שהציג, ביחד עם פיליס אפריל קינג, מערכונים קצרצרים. הקהל אהב והגיב בתשואות.
לאחר מכן הזמין פיל את רוברט וויאט, שהגיע, עם כסא הגלגלים שלו, למקום בבמה, שם חיכתה לו מקלדת ולצידה מיקסר. הקהל מחא כפיים בהתלהבות נרגשת ורוברט פתח את הופעתו עם השיר DEDICATED TO YOU BUT YOU WEREN'T LISTENING, שביצע עוד בסוף הסיקסטיז כחבר בלהקת סופט מאשין.
הבסיסט יו הופר, שהיה חברו ללהקה וכתב את השיר, ניצב לצידו על הבמה וניגן בבס. יחד עימם היו המתופף לורי אלן, פרד פרית' בכינור ודייב סטיוארט בקלידים.
החלק הראשון של המופע המשיך עם שירים בעיקר מאלבומו האחרון של וויאט, ROCK BOTTOM. בחלק השני של המופע צץ פתאום בחור עם גיטרת לס פול חשמלית עליו. רבים זיהו אותו מיד כמייק אולדפילד, שהמוזיקה שיצר בתקליטיו הושמעה לפני כן בהפסקה. הזמרת ג'ולי טיפטס (לשעבר דריסקול) עלתה גם היא, אך לא סחטה אהבה רבה מהקהל. אבל דבר אחד היה ברור לכל - הנפילה מהבניין ששיתקה את רוברט לא תהיה זו שתשים מקל בגלגליו החדשים.
וויאט על המופע: "הופתעתי מאד מהאנרגיה הגמישה ששררה בו. מדהים לשמוע כיצד כל הנגנים במופע התחברו מוזיקלית זה לזה".
ההדרן במופע היה עם שיר הסינגל האחרון שהוציא אז וויאט, גירסת כיסוי ל- I'M A BELIEVER. המופע יצא, לפני שנים, באופן רשמי בדיסק, כשחלקו באיכות מצויינת וחלקו באיכות פחות טובה, בגלל שלא נמצאו המאסטרים להכל ונאלצו להשתמש במקורות פחות טובים.
ולסיכום על ROCK BOTTOM: האלבום הזה הוא אחד הגדולים והאמיתיים מבחינת הבעת רגש. אך עליי להזהיר את אלה שאינם מכירים אותו. האלבום הזה הוא כמו מנת סביח בפעם הראשונה : בהתחלה נרתעים מהרעיון של חצילים משומנים בפיתה עם חומוס. אך ברגע שנוגסים בפיתה (שיש לה צורה כמו של תקליט) - מתמכרים ורוצים עוד מנה מזה. וכך צוללים פנימה אל תוך שפל המדרגה. העולם של וויאט באותם ימים.
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.
