רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-26 ביולי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-26 ביולי (26.7) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "הלכתי לראות את להקת טראפיק בהופעה באוקספורד ועליתי לבמה לג׳מג׳ם עם חבריה, שהיו סטיב וינווד, ג׳ים קפאלדי וכריס ווד. אהבתי מאד את הסאונד שלהם. אני לא חושב שהוספתי משהו משמעותי באותו רגע בו עליתי לנגן איתם. אבל הרגשתי שהם זקוקים לכלי נגינה נוסף. אני עדיין חושב שהם צריכים את זה. קיוויתי שאחרי הג׳אם הזה אוזמן להצטרף ללהקה. אם זה היה קורה - הייתי מצטרף מיד לטראפיק כחבר להקה. אבל הם לא הציעו לי אז זה לא קרה". (אריק קלפטון, בעיתון מלודי מייקר, שנת 1970).

הטרגדיה שקרעה את לד זפלין. ב-26 ביולי בשנת 1977 מת קאראק בן החמש, בנו של זמר להקת לד זפלין, רוברט פלאנט.

עולם הרוק תמיד התאפיין בפרסונות גדולות מהחיים, סיפורים על הצלחה מסחררת והופעות מונומנטליות. אך מאחורי מסך העשן, הגיטרות הרועמות והתהילה המסנוורת, מסתתרים לעיתים סיפורי אובדן אישי קורעי לב. הסיפור הטרגי של משפחת פלאנט הוא מהכואבים והמטלטלים. בעיצומו של מסע הופעות אמריקאי שהכתיר את לד זפלין כמלכי הרוק הבלתי מעורערים, התרחשה הדרמה ששינתה לעד את חייו של פלאנט, וסימנה את תחילת הסוף של הלהקה המצליחה שלו.

זה היה אמור להיות עוד יום בגן עדן של כוכבי רוק. פלאנט שהה בניו אורלינס, סופג את האווירה התוססת של העיר לקראת ההופעה הבאה. הלהקה הייתה בשיא כוחה, טסה ממדינה למדינה במטוס פרטי מפואר, מותירה מאחוריה אצטדיונים מלאים עד אפס מקום ומעריצים נלהבים. ואז, צלצול הטלפון פילח את האופוריה. על הקו הייתה אשתו, מורין, מאנגליה. בקול שבור היא בישרה לו שבנם הקטן, קאראק, נאבק בזיהום אלים בבטנו.

פלאנט, המום וחסר אונים במרחק אלפי קילומטרים מביתו, ניסה להיאחז בתקווה. הוא המתין בחרדה לעדכון, תפילה חרישית על שפתיו וחרדה אמיתית תפסה אותו. אך כעבור שעתיים בלבד, הגיעה השיחה השנייה. השיחה שכל הורה חושש ממנה יותר מכל. מורין בישרה לו את הנורא מכל: קאראק הקטן מת. הברק אכן היכה פעמיים.

ההלם היה מוחלט. מסע ההופעות של הלהקה, שהיה אמור להימשך עוד, בוטל באופן מיידי. פלאנט טס הביתה לאנגליה, אדם שבור שכל עולמו חרב עליו ברגע אחד. במקביל, בעולם הרוק החלו להתרוצץ שמועות אפלות, לחשושים במסדרונות חשוכים שקישרו את הטרגדיה לעיסוקיו של גיטריסט הלהקה, ג'ימי פייג', שהתעניין עמוקות בתורתו של המיסטיקן אליסטר קראולי. הגיטריסט, שאף רכש את אחוזת בולסקיין המקוללת שלו בסקוטלנד, הפך למטרה נוחה להאשמות. רבים טענו כי התעסקותו במאגיה שחורה היא זו שהביאה את האסון על הלהקה.

עבור פלאנט, השמועות היו רעש רקע חסר משמעות. הוא איבד כל רצון להמשיך, כל תשוקה לעמוד על במה ולשיר. המוזיקה, שהייתה כל חייו, נראתה לו פתאום כדבר ריק וארור. "אם אי פעם תרצו תזכורת מהירה למה שקורה בעולם האמיתי", אמר שנים לאחר מכן, "דקה אחת אתה בניו אורלינס וטועם את העולם החדש, ואז אתה מקבל שיחת טלפון ללא כל אזהרה. הכל פשוט נעלם. היה לי מזל שלא איבדתי את הרצון שלי לשיר לגמרי, כי יכולתי להאשים הכל בשירה".

השבר הגדול ביותר עבור פלאנט הגיע דווקא מכיוון חבריו ללהקה. ביום ההלוויה הקשה מנשוא, היחיד שעמד לצידו ותמך בו היה המתופף, ג'ון בונהאם. "איפה ג'ימי פייג'? איפה ג'ון פול ג'ונס?" מלמל פלאנט מוכה היגון לבונהאם, שלא מצא מילים לנחם. "חשבתי שהם חברים טובים שלי. ובכן, כנראה שהם לא". הרגע הזה חשף את הסדקים העמוקים במרקם האנושי של הלהקה, שהתגאתה בכימיה המוזיקלית המושלמת שלה.

ג'נין סייפר, שעבדה עם הלהקה, תיארה את מצבו של פלאנט: "הייתי במטוס עם רוברט מניו אורלינס לניו יורק, והוא פשוט היה אילם מרוב צער. אפילו לא ידעתי מה להגיד לאיש הזה. רק עכשיו כשיש לי ילדים אני מבינה כמה ענק הייתה הטרגדיה הזו. אבל אני גם לא מעכלת שג'ימי וג'ון פול ופיטר גרנט, המנהל שלהם, לא הלכו להלוויה".

המתופף סיימון קירק, חבר להקת באד קומפאני וחבר קרוב של הלהקה, שפך אור על האווירה המורעלת: "כשקאראק מת, שמעתי דבר מוזר מבונהאם – 'ג'ימי המזדיין והמאגיה המחורבנת שלו'. כאילו ג'ימי התעסק בנסתר וזה היה קשור למותו של הילד הזה. נראה היה שהעננים האפלים של קארמה רעה התגלגלו לעברם. הטרגדיה האולטימטיבית עבור כל הורה היא לקבור ילד, ואני מאמין שרוברט מעולם לא באמת התאושש מזה".

פלאנט הסתגר בחווה שלו, רחוק מאור הזרקורים. היה זה ג'ון בונהאם, החבר הנאמן, ששכנע אותו בסופו של דבר לאסוף את השברים ולחזור ליצור. כשהלהקה התכנסה שוב באולפן בשנת 1978, האבל והגעגוע תועלו לאפיק יצירתי. פלאנט כתב מילים קורעות לב לבנו האהוב, שיר שלא נשמע כמו שום דבר שלד זפלין עשו לפניו. השיר, ALL MY LOVE, היה בלדת סינטיסייזרים עדינה ונוגעת, שונה כל כך מהרוק הכבד והבלוז הגס שאפיינו את הלהקה. השיר נכלל בתקליט IN THROUGH THE OUT DOOR, והפך למצבה מוזיקלית נצחית לילד אהוב שתמיד יישאר בן חמש.

הטרגדיה של קאראק פלאנט לא רק שינתה את חייו של אביו, היא גם סימנה את סופה של תקופת התמימות והכל-יכולות של לד זפלין. העננים האפלים שדיבר עליהם סיימון קירק מעולם לא התפזרו לחלוטין, והלהקה לא חזרה להיות אותה מפלצת רוק בלתי ניתנת לעצירה. מותו של ג'ון בונהאם עצמו, שלוש שנים מאוחר יותר, הוריד עליה את המסך באופן סופי.

צנזורה על OHIO: אמריקה בהיסטריה, בריטניה משדרת ללא הפסקה. ב-26 ביולי בשנת 1970 הוחרם התקליטון OHIO, של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג, בתחנות רדיו רבות בארה"ב.

סערה של ממש בארצות הברית: הלהיט החדש והבועט של הסופרגרופ קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג מוחרם מתחנות הרדיו בזו אחר זו, אבל נראה שבצד השני של האוקיינוס האטלנטי, מישהו דווקא הגביר את הווליום.

היום, ה-26 ביולי 1970, מתחולל קרב תרבותי של ממש סביב התקליטון החדש, OHIO, של הרביעייה האהובה. תחנות רדיו רבות ברחבי ארצות הברית, בעיקר תחנות ה-AM המשפיעות, מסרבות להשמיע את השיר ומסירות אותו מרשימות ההשמעה שלהן. הסיבה? השיר אינו עוסק באהבה נכזבת או במסיבות חוף, אלא במציאות הכואבת והמדממת של אמריקה המפולגת.

הטקסט הנוקב, שנכתב על ידי ניל יאנג, הוא תגובה ישירה וזועמת לאירועים הטרגיים שהתרחשו לפני כחודשיים, ב-4 במאי, באוניברסיטת קנט סטייט שבאוהיו. במהלך הפגנת סטודנטים נגד התרחבות מלחמת וייטנאם לקמבודיה, פתחו חיילי המשמר הלאומי של אוהיו באש חיה לעבר הקהל הצעיר. התוצאה הייתה קטלנית: ארבעה סטודנטים, ג'פרי מילר, אליסון קראוזה, וויליאם שרודר וסנדרה שוייר, נהרגו במקום, ותשעה אחרים נפצעו. האומה כולה הייתה בהלם.

יאנג, כך מספרים, ראה את התמונות המזעזעות של הטבח במגזין LIFE, זרק כמה בגדים לרכב ויצא לנסיעה ארוכה ביער. כשחזר, השיר OHIO כבר היה כתוב כולו, על מפית נייר. הוא חש תחושת דחיפות אדירה, כינס את חבריו ללהקה – דייוויד קרוסבי, סטיבן סטילס וגראהם נאש – והרביעייה נכנסה לאולפן ההקלטות בלוס אנג'לס. תוך שעות ספורות, השיר הוקלט כשהכאב והזעם עדיין טריים. מספרים שבאולפן נרשמו רגעים טעונים במיוחד עם דמעות במהלך ההקלטות. בצד ב' של התקליטון הוקלט השיר FIND THE COST OF FREEDOM, המנון קצר ועצוב שמשלים את האווירה הקודרת.

השיר אינו משאיר מקום לספק - הלהקה מפנה אצבע מאשימה ישירות כלפי הממשל. עבור תחנות רדיו רבות, מדובר בטקסט חתרני מדי, אנטי-ממסדי ובעיקר, מסוכן. הפחד לאבד מאזינים שמרנים, מפרסמים, ואולי אף להסתבך עם הממשל הפדרלי, גרם להן להעלים את השיר כאילו לא היה קיים.

אבל בזמן שאמריקה מצנזרת, נראה שבבריטניה הסיפור שונה לחלוטין. דובר מטעם חברת התקליטים אטלנטיק, שהוציאה את התקליטון, העביר מסר מרגיע למגזין המוזיקה הבריטי, מלודי מייקר, והעריך שחרם דומה כנראה לא יתרחש בממלכה המאוחדת. הוא כנראה ידע על מה הוא מדבר. כשנשאלו אנשי ה-BBC, רשות השידור הבריטית, לתגובתם, הם סיפקו את התשובה הבירוקרטית הצפויה: "עדיין לא שמענו את התקליטון, כך שאיננו יודעים מה יהיה גורלו".

אך בזמן שה-BBC התלבט, יש מי שלקח יוזמה. דייוויד קרוסבי מהלהקה מיהר להתראיין ביום הזה לתחנת הרדיו הפיראטית והתוססת, רדיו ג'רונימו - תחנה שמשדרת מספינה בלב ים כדי לעקוף את חוקי השידור הבריטיים. בראיון הסביר קרוסבי את חשיבות השיר ואת אכזבתו העמוקה מהצנזורה בארצו. כאות הזדהות ומחאה, רדיו ג'רונימו לא הסתפקה בראיון בלבד, והחליטה לשדר את OHIO ללא הרף, ולהפוך אותו להמנון הבלתי רשמי של היום.

הגיטריסט ששיגר את בואי לחלל: הסיפור שלא סופר על ג'ון 'האץ'' האצ'ינסון. ב-26 ביולי בשנת 2021 מת ג'ון האצ'ינסון - דמות חשובה מאד בקריירה של דייויד בואי בסוף שנות השישים.

ביום כזה, 26 ביולי 2021, עולם המוזיקה נפרד בצער אך בשקט יחסי מג'ון 'האץ'' האצ'ינסון. השם אולי לא מצלצל מוכר כמו שמות של עכבישים אחרים ממאדים, אבל האיש הזה היה הרבה יותר מסתם נגן ליווי; הוא היה דמות מפתח מכרעת, יד ימינו של דייוויד בואי הצעיר והמחפש, בתקופה המעצבת ביותר בקריירה שלו בסוף שנות השישים.

אם תהיתם פעם איך נשמעה הגרסה הראשונה, הערומה והראשונית של הלהיט המכונן SPACE ODDITY, התשובה טמונה באצבעותיו ובקולו של האצ'ינסון. ב-2 בפברואר 1969, חודשים לפני שהעולם כולו שמע על מייג'ור טום, נכנסו בואי והאצ'ינסון לאולפני מורגן בלונדון. המטרה לא הייתה ליצור סינגל שיכבוש את המצעדים, אלא להקליט שירים עבור סרטון תדמית צנוע בשם LOVE YOU TILL TUESDAY, שנועד לשכנע חברות תקליטים לתת צ'אנס לאמן הצעיר והאקסצנטרי.

לצד בואי והאצ'ינסון, התייצבה באולפן חבורה של נגנים מוכשרים: בבס ניגן דייב קלייג, יוצא להקת הארט-רוק הקומית והמבריקה בונזו דוג דו דה באנד; מאחורי התופים ישב טאט מיגר; ובקלידים ניגן קולין ווד, שזמן קצר לאחר מכן יהפוך לחבר מייסד באחת מלהקות ההארד רוק החשובות בהיסטוריה, אוריה היפ (לפני בואו של האורגניסט קן הנסלי אליה). יחד הם יצרו גרסה אקוסטית, כמעט פולקית, לשיר העתידני, גרסה שנגנזה ונשארה במרתפי הארכיון. היא צצה מחדש רק בשנת 1984, בתקליט אוסף שנשא את שם הסרטון הנשכח, והציגה למעריצים הצצה נדירה לרגע הלידה של קלאסיקה.

נוצות של פולק ופנטומימה

אבל איך הגיע גיטריסט מוכשר מיורקשייר להיות שותפו הקרוב של מי שעתיד להפוך לאייקון תרבות? הקשר ביניהם נרקם לראשונה בשנת 1966. בואי, אז אמן צעיר עם להקת ליווי בשם THE BUZZ, ערך אודישנים לגיטריסט נוסף. האצ'ינסון התקבל והצטרף למספר חודשים של הופעות. הלהקה הזו התפרקה, בואי ניסה את מזלו כאמן סולו, וכאן הסיפור מקבל תפנית מרתקת. ב-24 באוקטובר 1968, האצ'ינסון חזר לאנגליה לאחר שהות בקנדה, ומיד שלח מכתב לבואי עם הצעה שאי אפשר לסרב לה: בוא נקים הרכב אקוסטי. "באותה תקופה הקשבתי המון ללאונרד כהן, ג'וני מיטשל וכל כותבי השירים הקנדיים המדהימים האלה", סיפר האצ'ינסון שנים לאחר מכן. הרעיון הדליק את בואי, והשניים יצאו לדרך עם חברתו דאז של בואי, הרמיוני פארת'ינגייל.

ההופעה הראשונה של FEATHERS התקיימה ב-17 בנובמבר 1968 במועדון קאנטרי בהמפסטד, והם שימשו כמופע החימום ללהקת הפרוג-ג'אז קולוסאום. השכר? שישה פאונד לשלושתם, סכום מגוחך אפילו אז. אבל מה שהם נתנו לקהל היה יקר מפז: שילוב מהפנט של שירי פולק עדינים וקטעי פנטומימה שבואי ביצע בין השירים, מציג ניצנים ראשונים לתיאטרליות שתהפוך לסימן ההיכר שלו. כמה הייתם משלמים לראות את זה היום?

האץ' מול ויסקונטי: הקרב על הצליל

שבוע לאחר מכן, השלישייה כבר הקליטה גרסה חדשה לשיר שבואי כתב, CHING A LING. מאחורי הקונסולה באולפן ישב המפיק הצעיר והמבטיח טוני ויסקונטי. כאן התרחש רגע של דרמה: ויסקונטי דרש מהאצ'ינסון לשיר בקול גבוה יותר, טון שהגיטריסט פשוט לא היה מסוגל להפיק. האצ'ינסון הרגיש נדחק לפינה, ובואי, שהבחין במצוקת חברו, התערב והתעמת עם המפיק. הוא לא אהב את הגישה הכוחנית של ויסקונטי והבהיר לו זאת היטב. זו הייתה הצהרת נאמנות מוקדמת של בואי לאנשיו, ורגע נדיר של חיכוך עם מי שיהפוך למפיק הצמוד והחשוב ביותר שלו.

ההרכב המשיך להופיע במקומות כמו THE ARTS LAB, מועדון הבית של בואי, שם הם ביצעו קאבר ללהיט של הביטלס, STRAWBERRY FIELDS FOREVER, וגם קטע מקורי של בואי בשם THE PRINCES' PARTY, שמעולם לא הוקלט רשמית. בין השירים, בואי המשיך עם קטעי הפנטומימה שלו, בזמן שהאצ'ינסון הפיק מהגיטרה שלו צלילים מוזרים והפעיל טייפ סלילים עם אפקטים אוונגרדיים.

שברון לב, פרידה וההזדמנות הגדולה

בתחילת 1969, החבורה הייתה עסוקה בצילומי הסרטון LOVE YOU TILL TUESDAY. אך אז, ביום הראשון של פברואר, הכל התפרק. הרמיוני פארת'ינגייל, בת זוגו של בואי במשך שנה, הודיעה לו שהיא עוזבת אותו לטובת תפקיד בסרט. שברון הלב היה מיידי ומוחלט. בואי היה מרוסק. שלישיית FEATHERS הפכה להיסטוריה. בואי והאצ'ינסון המשיכו להופיע כצמד למשך מספר שבועות, אך גם זה לא החזיק מעמד. האצ'ינסון, שהקים לאחרונה משפחה צעירה, הבין שהחיים בדרכים עם בואי יגזלו ממנו זמן יקר מדי, והחליט לפרוש.

חודשים ספורים בלבד לאחר מכן, בואי, לבדו אך עם ניסיון עשיר וכישרון מתפרץ, הקליט את הגרסה המוכרת של SPACE ODDITY והפך לכוכב בן לילה. האצ'ינסון צפה בהצלחה המסחררת מהצד, אולי עם שמץ של "מה אם".

אך סיפורם המשותף לא תם. בשנת 1973, בשיא תהילתו של זיגי סטארדאסט, כשהיה זקוק לגיטריסט קצב שיעבה את הסאונד לסיבוב ההופעות האחרון והמפורסם בבריטניה, בואי קרא לחברו הוותיק. האצ'ינסון הצטרף לספיידרס ממאדים והיה שם על הבמה, לצד מיק רונסון, בערב הפרישה המיתולוגי בהאמרסמית' אודיאון.

לאחר מכן, האצ'ינסון המשיך בדרכו. הוא הוציא סינגל ב-1979 עם להקתו AMERICAN ECHOES, עבד תקופה בתעשיית הנפט כדי לפרנס את משפחתו, ובשנותיו המאוחרות חזר למוזיקה כגיטריסט ג'אז מוערך. בשנת 2014, הוא חתם את הפרק המרתק הזה בחייו עם פרסום ספר זיכרונותיו, BOWIE AND HUTCH, שסיפק הצצה אינטימית וחסרת פילטרים לשנים שעיצבו את אחד האמנים הגדולים של המאה ה-20. הוא אולי לא הפך לכוכב רוק בעצמו, אבל ג'ון האצ'ינסון היה ללא ספק אחד מהטכנאים שסייעו לבנות את החללית שלקחה את דייוויד בואי אל הכוכבים.

קללת הקלידן מכה שוב: מסתורין וטרגדיה במותו של כוכב להקת גרייטפול דד. ב-26 ביולי בשנת 1990 נמצא ברנט מידלנד, הקלידן בן ה-37 של להקת הגרייטפול דד, ללא רוח חיים בחדר השינה שבדירתו בקליפורניה.

זה קרה ב-26 ביולי, יום חמישי רגיל לכאורה בקליפורניה. גופתו של ברנט מידלנד התגלתה בחדר השינה שבדירתו השקטה. התמונה הראשונית הטעתה את כולם. חוקרי המשטרה שהוזעקו למקום שללו מיד כל כיוון פלילי, ולא מצאו שום סימן שיעיד על התאבדות או על תאונה ברורה שנבעה משימוש בסמים. הדממה בדירה הסתירה סוד אפל, והתעלומה סביב מותו הפתאומי של המוזיקאי המוכשר רק החלה להתעבות.

מידלנד לא היה סתם עוד נגן בלהקה. הוא הצטרף למכונת הרוק המשומנת הזו בשנת 1979, והוטלה עליו המשימה הכמעט בלתי אפשרית להיכנס לנעליו הגדולות של הקלידן הקודם, קית' גודשו, ולהפיח רוח חדשה בסאונד של ההרכב. הוא הביא איתו צליל ייחודי של אורגן האמונד וסינטיסייזרים, וקול גבוה שהפך לחלק בלתי נפרד מהופעות הלהקה. כפי שהעיד על עצמו פעם, סגנון הנגינה שלו לא נועד לגנוב את ההצגה. "תפקידי הוא לא להתבלט", אמר, "אלא לצבוע את חטיבת הקצב". הוא הוסיף גוונים של מוסיקת נשמה שהעשירו את המרקם המוזיקלי של הלהקה והיוו חלק משמעותי בהצלחתה המחודשת בשנות השמונים.

אך מאחורי החיוכים על הבמה והסולואים הסוחפים, הסתתרה נפש מיוסרת. למרות שהיה חבר פעיל בלהקה במשך 11 שנים, תחושת הזרות מעולם לא עזבה אותו. חברו הטוב, תמלילן הלהקה ג'ון בארלו, סיפר לאחר מותו: "היה לו קשה מאוד בלהקה. הוא הרגיש תמיד כמו הילד החדש בשכונה, גם אחרי עשור שלם של הופעות ויצירה משותפת. הוא מצא את עצמו מתויג תמידית כבחור החדש". התחושה הזו חלחלה גם אל הקהל. בריאיון למגזין המעריצים הרשמי של הלהקה, מידלנד חשף בכנות כואבת: "יש מעריצים ששרופים עליי ויש כאלה שממש לא, והם דואגים שאני אדע את זה היטב".

הלחץ התמידי להיות חלק ממוסד כל כך ותיק ומורכב, לצד חיי הדרכים התובעניים, החל לתת את אותותיו. בחודשים האחרונים לחייו, גם עולמו האישי התפרק. הוא נפרד מאשתו, שהייתה גם אם שתי בנותיו הקטנות, והבדידות והכאב דחפו אותו חזרה אל זרועותיהם המנחמות וההרסניות של האלכוהול והסמים. השדים הישנים חזרו לרדוף אותו בשגרת יומו.

ב-10 באוגוסט, לאחר מותו, הגיע קצה החוט לתעלומה. דו"ח הנתיחה שלאחר המוות היה חד משמעי וטרגי: ברנט מידלנד מת כתוצאה ממנת יתר של קוקאין ומורפין, קוקטייל קטלני המכונה בעגה "ספידבול".

מותו של מידלנד חיזק את המיתוס האפל סביב מה שמכונה "קללת כיסא הקלידים" של הגרייטפול דד. הוא היה הקלידן השלישי בלהקה שמוצא את מותו בטרם עת. קדמו לו רון "פיגפן" מק'קרנן, הקלידן המייסד, שמת ב-1973 בגיל 27 ממחלת כבד כתוצאה מאלכוהוליזם, וקית' גודג'וקס, מחליפו של פיגפן ואותו אחד שמידלנד החליף, שנהרג בתאונת דרכים ב-1980, זמן קצר לאחר שעזב את הלהקה.

ומה באשר ללהקה? כדרכה, מכונת הגרייטפול דד לא עצרה. בהודעה קצרה ויבשה מטעמה, נמסר כי הלהקה תמשיך בסיבוב ההופעות המתוכנן כמובן. את מקומו על הקלידים תפס במהירות הפסנתרן ברוס הורנסבי, שסייע ללהקה להשלים את התחייבויותיה, ומאוחר יותר הצטרף גם וינס ולניק כקלידן קבוע. הטריפ הארוך והמוזר, כך נראה, היה חייב להימשך, גם אם הוא הותיר אחריו שובל של לבבות שבורים וכישרונות שנגדעו בטרם עת.

הג'אגר והשלאגר - האיש שלא מפסיק לזוז ולהתגלגל! ב-26 ביולי בשנת 1943 נולד מיק ג'אגר, מהרולינג סטונס. אז כיצד הוא חגג בעבר את ימי הולדתו?

ב-26 ביולי, העולם מציין יום הולדת של הכוכב שכנראה המציא את המושג "פרונטמן", סר מייקל פיליפ ג'אגר. האיש עם תנועות האגן המפורסמות ביותר בהיסטוריה, הקול המחוספס והכריזמה המתפוצצת, הוא הרבה יותר מסולן של להקה. הוא מוסד תרבותי, איש עסקים ממולח, ואייקון נצחי. אבל לפני שהפך למפלצת הבמה שאנחנו מכירים, הוא היה פשוט ילד שובב מדרטפורד, קנט, ודווקא הסיפורים מהילדות שלו מגלים לא מעט על האיש שיהפוך להיות.

אמו, אווה ג'אגר, סיפרה בעבר הצצה נדירה אל עולמו של מיק הצעיר, והאמת? זה נשמע מוכר באופן מחשיד. "הוא ואחיו כריס היו אובססיביים לגבי טרזן", היא שחזרה. "הם היו מטפסים על העצים בחצר, קופצים מענף לענף וצורחים כמו משוגעים. זה היה מפחיד אותי עד מוות. הם היו יכולים להישאר שם שעות, ואני הייתי בטוחה שעוד רגע מישהו מהם נופל". לדבריה, מיק היה בסך הכל ילד טוב, למעט תקופה קצרה ומטרידה בגיל ארבע. "הוא פשוט היה מרביץ לאנשים בלי סיבה. פעם אחת, בחופשה על חוף הים, הוא עבר בין כל ארמונות החול ופשוט בעט בהם והרס אותם אחד אחד. חלק מהילדים עוד היו באמצע הבנייה, והם היו בהלם מוחלט. הוא חטף ממני סטירה הגונה על זה". אולי זה היה סימן מוקדם לגישת ה"לא שמים קצוץ" של הלהקה בעתיד?

באופן מפתיע, אווה חשבה שבנה יפנה בכלל לפוליטיקה. "הוא היה מנהיג טבעי כבר בבית הספר. הוא לא חיפש עימותים, אבל ברגע שהוא החליט על משהו, שום דבר בעולם לא היה יכול להזיז אותו מהדעה שלו". הנחישות הזו בהחלט שירתה אותו היטב.

הדרך לבמה לא הייתה ברורה מאליה. ג'אגר הלך ללמוד בבית הספר היוקרתי לכלכלה של לונדון, ה-LONDON SCHOOL OF ECONOMICS, במטרה ברורה למצוא עבודה יציבה ומכובדת. הידע שצבר שם הפך אותו, באופן לא רשמי, ל"שר האוצר" של הרולינג סטונס, והוא ניהל ביד רמה את האימפריה הכלכלית של הלהקה לאורך השנים. "הוא היה מקשיב שעות על גבי שעות לתקליטים כל יום", סיפרה אמו, "אבל המחשבה להפוך את זה למקצוע בכלל לא עלתה, עד שהוא התחיל לנגן עם קית' ריצ'רדס ועם דיק טיילור". אותו טיילור, אגב, הפך מאוחר יותר לגיטריסט של להקת THE PRETTY THINGS, עוד שם חשוב בסצנת הרוק הבריטית. "דאגתי מאוד כשהוא הקים את הרולינג סטונס. הם היו באים אלינו הביתה לעשות חזרות, חבורה נחמדה בסך הכל, אבל היו לי המון חששות. רק כשהם התחילו להצליח בגדול, נרגעתי קצת".

אז איך חוגג אדם כזה יום הולדת? ובכן, כמעט תמיד על הבמה, בעבודה, או בשערורייה קטנה. בואו נצא למסע בתחנות יום ההולדת של ג'אגר עם העובדות שאספתי לכם:

1963: יום הולדת 20. הרולינג סטונס הצעירים והרעבים מופיעים במועדון ריקי טיק בווינדזור. לא אולם ענק, אלא מועדון מיוזע וצפוף, מהסוג שהיה כור ההיתוך של סצנת הבלוז והרית'ם אנד בלוז הבריטית. שם, מול קהל קטן ונלהב, הם חישלו את הסאונד שישנה את העולם.

1964: הלהקה כבר בנסיקה. ביום הולדתו ה-21, הם מופיעים לא פעם אחת, אלא פעמיים באותו היום, באולם DE MONTFORT בלסטר. הביקוש היה עצום.

1965: שנה חלפה, והסטונס חוזרים לאותו מחוז, הפעם לתיאטרון ABC בלסטר. הפעם, להקת החימום שלהם היא הרכב מסקרן בשם STEAMPACKET, שבין חבריו נמצאים שניים שיהפכו לכוכבי ענק בעצמם: זמר צעיר עם קול צרוד בשם רוד סטיוארט, והקלידן המוכשר בריאן אוגר.

1966: הסטונס חוצים את האוקיינוס ומביאים את הבלוז הבריטי הרועש לסן פרנסיסקו. הם מופיעים באולם הענק COW PALACE, שנה לפני קיץ האהבה, ומציגים לקהל האמריקאי את הצד הפראי והמסוכן יותר של הפלישה הבריטית.

1968: יום הולדת 25 הוא יום סוער במיוחד. בארצות הברית יוצא תקליטון חדש של הלהקה עם השיר STREET FIGHTING MAN, המנון מחאה שהפך לפסקול של שנה גדושת מהפכות והפגנות ברחבי העולם. בצידו השני של התקליטון נמצא השיר המלנכולי והיפהפה NO EXPECTATIONS. שני השירים הם הסנונית הראשונה מהתקליט הגדול הבא שלהם, BEGGARS BANQUET. אבל במקום לחגוג, ג'אגר רותח מזעם. חברת התקליטים מסרבת להוציא את התקליט בגלל העטיפה הפרובוקטיבית שהלהקה עיצבה: צילום של קיר שירותים ציבוריים מלוכלך, מכוסה בכתובות גרפיטי גסות. בסופו של דבר, לאחר מאבק ממושך, הלהקה נכנעת והתקליט יוצא עם עטיפה "מנומסת" – רקע לבן לחלוטין עם שם הלהקה ושם התקליט, מעוצב כמו הזמנה יוקרתית לנשף. הניגוד בין העטיפה לתוכן היה צורם ומבריק.

1972: יום ההולדת ה-29 הוא כנראה המפורסם מכולם. הלילה הגדול הוא גם הלילה האחרון בסיבוב ההופעות השביעי והמצליח בטירוף של הלהקה בצפון אמריקה. את יום ההולדת הוא חוגג עם עשרות אלפי מעריצים בהופעה במדיסון סקוור גארדן בניו יורק. אחרי ההופעה, נערכת לכבודו מסיבת יום הולדת שהפכה לאירוע מכונן. רשימת האורחים נראתה כמו היכל התהילה של תרבות שנות ה-70: בוב דילן, אנדי וורהול, וודי אלן, קרלי סיימון, השחקנית ז'ה ז'ה גאבור ועוד רבים וטובים. על המוזיקה החיה היו אמונים שניים מהגיבורים המוזיקליים של הסטונס: אמן הג'אז האדיר קאונט בייסי ואגדת הבלוז משיקגו, מאדי ווטרס. אמרגן העל ביל גרהאם, שאירגן את המופע, עלה לבמה והכריז בפני האורחים: "אתה לא באמת מצליח עד שאתה מצליח בניו יורק. זה המקום. והסטונס יכולים למלא את המדיסון סקוור גארדן בכל יום בשנה. זו הלהקה הגדולה ביותר באנושות. רק איש אחד התקרב אליהם, וקוראים לו גנדי".

1974: שוב יום הולדת, שוב מהלך שיווקי מבריק. אמני גרפיטי נשלחים לרסס ברכבת התחתית של לונדון כתובות המקדמות את התקליטון החדש של הלהקה, IT’S ONLY ROCK ‘N’ ROLL. שיווק גרילה לפני שהמציאו את המושג.

1975: העבודה לא מפסיקה. ביום הולדתו ה-32, ג'אגר והסטונס מופיעים באוניברסיטת אינדיאנה, בלומינגטון.

1980: ביום הולדתו ה-37, כשהרבה אנשים חשבו שהם כבר מעבר לשיא, הסטונס כובשים את המקום הראשון במצעד התקליטים האמריקאי עם התקליט EMOTIONAL RESCUE. התקליט, עם צליל שמושפע מדיסקו ופ'אנק, וקול הפלצט הייחודי של ג'אגר בשיר הנושא, מוכיח שהלהקה יודעת להמציא את עצמה מחדש.

וזו רק טעימה. האיש שהתחיל בתור טרזן על העצים בדרטפורד, המשיך לבעוט בארמונות חול, והפך לסמל הבלתי מעורער של הרוק'נ'רול, המשיך להוכיח שגיל הוא רק מספר, והדבר היחיד שחשוב הוא לא להפסיק לנוע כמו ג'אגר.

חום יולי, זקנים ורוק'נ'רול לוהט! ב-26 ביולי בשנת 1973 יצא אלבומה השלישי של להקת זי זי טופ ושמו TRES HOMBRES.

ב-26 ביולי 1973 פרצה אל העולם סופת חול מוזיקלית מטקסס. זו לא הייתה עוד סופה, אלא צליל חדש, מחוספס ובועט של שלישייה מזוקנת שענתה לשם זי זי טופ. התקליט השלישי שלה, שזכה לשם הספרדי ההולם TRES HOMBRES, לא היה רק עוד אוסף שירים, הוא היה כרטיס הביקור שסימן את הפיכתה מלהקה מקומית אהובה לכוח בינלאומי שיש להתחשב בו.

בתוך עולם הרוק של אותה תקופה, היו להקות שניסו להתעלות מעל המוסכמות, להפוך לסמלים תרבותיים ולשגרירים הנצחיים של הסאונד שלהן. זי זי טופ היא ללא ספק מקרה בוחן מושלם לתופעה הזו. החיבור החד פעמי בין שלושת חבריה, אותה "להקה קטנה מטקסס", יצרה תערובת ממכרת של בלוז שורשי, רוק כבד ובוגי מדבק, שלא רק עיצבה את הפסקול של מיליונים אלא גם הטביעה חותם עמוק על חייהם.

הנוסחה הסודית שלהם הייתה פשוטה וגאונית בו זמנית. קחו את ריפי הגיטרה הגולמיים והמלוכלכים של בילי גיבונס, הוסיפו את קווי הבס העמוקים והשמנמנים של דאסטי היל, ותשימו את זה בסיר עם התיפוף המדויק והיציב כמו סלע של פרנק בירד. התוצאה היא קול סוחף שאי אפשר לטעות בו. אה, והאירוניה? מבין כל השלושה, דווקא הבחור עם שם המשפחה BEARD, פרנק בירד, היה היחיד שטיפח שפם קטן והשאיר את משימת גידול הזקנים הארוכים בעולם לחבריו.

אך הסיפור של זי זי טופ מעולם לא היה רק המוזיקה. האסתטיקה החיצונית של הלהקה הפכה מזוהה איתם לא פחות מהצליל. עם השנים, הזקנים של גיבונס והיל הפכו לארוכים יותר ויותר ויחד עם משקפי השמש הקבועים והחליפות המסוגננות, הם יצרו דימוי בלתי נשכח. זו לא הייתה רק תחפושת, זו הייתה התגלמות האופי של הלהקה: חבורה בעלת ביטחון עצמי נינוח וקריר. המראה שלהם היה עדות למחויבותם להיות נאמנים לעצמם, והפך למקור השראה. בעולם שבו התדמית לעיתים קרובות מאפילה על התוכן, חברי הלהקה הזו יצרו איזון מושלם והוכיחו שסטייל ותוכן יכולים לחיות יחד בהרמוניה מופלאה. סיפורים מספרים שחברת ג'ילט הציעה להם מיליון דולר כדי שיתגלחו לפרסומת, הצעה שהם דחו כמובן בצחוק מתגלגל.

ומה חשבו המבקרים אז?

במגזין רולינג סטון התלהבו וכתבו: "מלבד העובדה שטקסס הולידה שני אחים לבקנים מדהימים של רוק אנד בלוז וגברת ראשונה אחת של הבוגי, העיר הזו הופכת למקום מטריף להגיד שאתה בא ממנו. נדמה שכל צליל הרוק הדרומי נתפס מהר כמו לגימה של משקה חריף שמגיע ישר למוח. הלהקה הזו לא מתרברבת על היות חבריה בוקרים שהיו בסצנה הפסיכדלית וגילו לאחרונה את ההנאות של זלילת בירה ונהיגה במכוניות במהירות 110 מייל לשעה. התקליט הזה הוא צעד מובהק אחורה לשורשי הבלוז הלבנים שלהם. החברים הראו את המקצבים הדינמיים שרק הטובות שבשלישיות יכולות לבשל. בילי גיבונס מנגן בראש טעים של דוואן אולמן, עם דאסטי היל ופרנק בירד שבולטים בתחתית הפ'אנקית. התקליט הוקלט עם הד מינימלי והרבה סאונד חי. לזי זי טופ יש יתרון על פני רוב הרוקרים הלבנים בכך שהדרומיים האלו נשמעים שחורים בכל מקרה. אני תוהה מתי הקהל יתעייף מלשמוע את זה".

מנגד, במגזין STEREO REVIEW היו הרבה יותר סקפטיים: "זי זי טופ היא להקת בלוז טובה מטקסס, אבל היו המון להקות בלוז כאלה בעשר השנים האחרונות, והצורה המוזיקלית, אני חושב, די שחוקה. בלוז זה דבר שכיף מאוד לשיר ולנגן, ודבר נהדר לרקוד לצליליו. אבל ללא ברק אישי בנגינה (כמו של אריק קלפטון) או היכולת לשנות את צורת הבלוז (כפי שקלפטון עשה), בלוז לבן יכול לייאש מהר מאוד. אין דבר גרוע יותר מלהקת בלוז לבנה גרועה ואין דבר שקשה יותר לשבח מאשר להקת בלוז טובה, כי זה באמת נכון שאם שמעתם אחת כזו, כמעט שמעתם את כולן".

ובעיתון בילבורד מצאו את שביל הזהב: "הלהקה הזו מנגנת בלוז איטי וזוכה לתשומת לב ברחבי המדינה בקיץ הזה עם הופעותיה. השירה גולמית ועצבנית והגיטרה מתלקחת מאנרגיה. הלהקה הזו מטקסס מנגנת בביטחון שמשמח אותה. זה נחמד לשמוע שירה ברורה כשהכלים התומכים מנגנים בפרספקטיבה נכונה. השלישייה הזו מייצגת פן אחד של הרוק העכשווי שבו השירה וסולו הגיטרה מחויבים באופן שווה".

היהלום שבכתר: LA GRANGE

אי אפשר לדבר על TRES HOMBRES בלי להזכיר את הרצועה שהפכה להמנון הלהקה, השיר LA GRANGE. השיר, עם ריף הגיטרה הפשוט והממכר שלו, מספר את סיפורו של בית בושת אמיתי שפעל בפאתי העיירה לה גראנז' בטקסס, והיה ידוע בכינוי "חוות התרנגולות". השיר הפך ללהיט ענק, הזניק את מכירות התקליט והפך את זי זי טופ לשם מוכר בכל בית באמריקה.

אז TRES HOMBRES היה יותר מסך חלקיו. הוא היה פריצת הדרך המסחרית של הלהקה, התקליט שהגדיר את הסאונד שלה לשנים הבאות וביסס את מעמדה כאחת מלהקות הרוק החשובות והמשפיעות שיצאו ממדינת הכוכב הבודד. הצלילים שלו עדיין מרגישים רעננים, לוהטים ומלאי אבק דרכים, בדיוק כמו ביום שבו יצאו לראשונה מהאולפן בממפיס.

היסטוריה תחת הפטיש: הגיטרה הראשונה של פול מקרטני נמכרה ביום זה, 26 ביולי בשנת 2006, בסכום שישאיר אתכם פעורי פה! כן, חתיכת עץ ומתכת שהייתה פעם חלומו של נער צעיר מליברפול, מצאה בית חם של אספן עשיר במיוחד.

זה לא סתם כלי נגינה, זוהי הגיטרה הראשונה אי פעם של סר פול מקרטני, הכלי שעליו למד את האקורדים הראשונים שלו והלחין את שירו הראשון. והסכום? תחזיקו חזק: 482,000 פאונד! כן, קראתם נכון. סכום פנומנלי עבור גיטרת אקוסטית צנועה למראה, אבל בעלת סיפור שאין שני לו.

המסע המופלא של הגיטרה הזו, מדגם FRAMUS ZENITH, מתחיל אי שם בסוף שנות החמישים. אביו של פול, ג'ים, שהיה מוזיקאי בעצמו, העניק לבנו חצוצרה. אך פול הצעיר והשאפתן הבין מהר מאוד דבר מהותי: קשה מאוד לשיר ולנגן בחצוצרה בו זמנית. התשוקה האמיתית שלו הייתה לכתוב שירים, והוא ידע שכדי לעשות זאת, הוא חייב גיטרה. הוא שכנע את אביו, והשניים ביצעו עסקת חליפין גורלית: החצוצרה הוחזרה לחנות ובמקומה נרכשה גיטרת ה-FRAMUS.

כאן הסיפור מקבל טוויסט מעניין שמעיד על נחישותו של מקרטני. כנגן שמאלי, הוא גילה שהגיטרה, שיועדה לימניים, אינה נוחה לו כלל. במקום להתייאש, הוא פשוט הפך אותה, סידר מחדש את המיתרים בסדר הפוך והחל ללמד את עצמו לנגן. על פיסת העץ הזו ממש, עם כל הקשיים והאתגרים, הוא הלחין את שירו הראשון שנקרא I LOST MY LITTLE GIRL. זוהי הגיטרה שליוותה אותו בימיו המוקדמים עם להקת ה-QUARRYMEN, הלהקה שהיוותה את הבסיס למהפכה המוזיקלית הגדולה של המאה העשרים.

הבחירה למכור את הגיטרה דווקא באולפני אבי רואד אינה מקרית כלל. המקום הזה הוא הבית המוזיקלי של הביטלס, המקום בו הקליטו את יצירות המופת הגדולות ביותר שלהם. אז המכירה באולפן מספר 1, המקום בו הוקלטו רבות מהקלאסיקות הללו, הוסיפה נופך של סגירת מעגל מרגשת.

שן ראשונה מפחידה! ב-26 ביולי בשנת 1968 יצא תקליט הבכורה של להקה בריטית ושמה SPOOKY TOOTH. שם התקליט הוא IT'S ALL ABOUT.

הסיפור שלנו לא מתחיל כאן, אלא שנה קודם לכן. חברי הלהקה, למעט אחד, פעלו תחת השם המסקרן לא פחות, ART. תחת שם זה הם הוציאו את התקליט SUPERNATURAL FAIRY TALES, יצירה פסיכדלית ראויה בהחלט. אבל משהו היה חסר, איזשהו רכיב סודי שיקפיץ את העסק לשלב הבא. הרכיב הזה הגיע בדמותו של קלידן וזמר אמריקאי צעיר ונמרץ בשם גארי רייט. עם הצטרפותו של רייט, שהביא איתו את צליל אורגן ההאמונד השמיימי שלו וקול שני מוביל, המכונה שודרגה. השם ART נזנח לטובת SPOOKY TOOTH (שם שהוצע להם על ידי המפיק גאי סטיבנס), והמפלצת המוזיקלית יצאה לדרך.

כשמאזינים היום ל-IT'S ALL ABOUT, קשה להבין איך הוא לא מוזכר באותה נשימה עם יצירות מופת של התקופה כמו ODESSEY AND ORACLE של הזומביס או OGDEN'S NUT GONE FLAKE של הפנים הקטנות. אולי הוא היה קצת כבד מדי עבור חובבי הפופ, וקצת פופי מדי עבור חובבי הבלוז הכבדים? כך או כך, התקליט הזה הוא אוצר של ממש. הוא מציג לראווה את אחד הצמדים הווקאליים המיוחדים של התקופה: הניגוד בין קולו המחוספס והסדוק של מייק האריסון, שהיה טבול עמוק בבלוז, לבין קולו החלק והמלא בנשמה של גארי רייט. השילוב הזה, יחד עם הנגינה המהודקת של שאר החברים, יצר סאונד ייחודי.

ההפקה הייתה בידיים הטובות ביותר שאפשר היה לבקש. על הכסא ישב המפיק ג'ימי מילר, דמות מפתח בסצנת הרוק הבריטית, שבדיוק סיים לעבוד עם להקת טראפיק ועמד להתחיל את ריצת העבודה המופתית שלו עם הרולינג סטונס על התקליטים שהגדירו אותם מחדש. לצדו ישב טכנאי הסאונד הצעיר אדי אופורד, שלימים יהפוך לארכיטקט הצליל של להקות הרוק המתקדם יס ואמרסון לייק ופאלמר. הצוות הזה ידע בדיוק איך ללכוד את העוצמה של הלהקה באולפן.

ומה בנוגע לתרומתו של גארי רייט עצמו? בספרו האוטוביוגרפי הוא שופך אור על התקופה ההיא ומספר שההקלטות עברו בצורה חלקה מאוד. הוא הרגיש שהוא ספג ידע עצום מצפייה בג'ימי מילר ואדי אופורד בעבודתם המקצועית. רייט ציין שהשירים האהובים עליו ביותר בתקליט היו שני ביצועי כיסוי: TOBACCO ROAD, במקור של אמן הקאנטרי ג'ון די. לאודרמילק, ו-SOCIETY'S CHILD, שירה הנוקב של ג'ניס איאן בת ה-17 דאז, שעסק בטאבו של מערכת יחסים בין-גזעית. לדעתו, שני השירים האלו תפסו במדויק את המהות של הלהקה: השירה הכפולה והדומיננטית שרוכבת על יסודות של בלוז שהואטו באופן קיצוני ודרמטי. עם זאת, הוא גם גילה ביקורת עצמית כנה, וכתב שבאותה נקודה עדיין לא היה מרוצה לחלוטין מיכולות כתיבת השירים שלו, והרגיש שעליו לכתוב לתקליטים הבאים חומרים שינצלו טוב יותר את החוזקות של הלהקה ויחדדו את הכיוון המוזיקלי שלה.

התקליט זכה להצלחה סבירה בבריטניה, אך התקבל בחום רב יותר באירופה, ובמיוחד בגרמניה, שם הלהקה הפכה לכוח משמעותי. IT'S ALL ABOUT היה רק יריית הפתיחה לקריירה שהמשיכה עם תקליטים מצוינים ואף מאתגרים נוספים. אז בפעם הבאה שאתם מחפשים יהלום חבוי משנות השישים, אל תפספסו את תקליט הבכורה של SPOOKY TOOTH. הוא מחכה לכם, עוצמתי ורלוונטי מתמיד.

הדינמיט של הפ'אנק: סיפורה הלא ייאמן של בטי דייוויס, האישה ששינתה את הג'אז ונעלמה מהעולם. ב-26 ביולי בשנת 1944 נולדה בטי דייויס, זמרת הפ'אנק ואשתו לשעבר של אגדת הג'אז מיילס דייויס שהשאירה כמה תקליטים ממש טובים (בשנים 1975-1973) שלא קיבלו המון תהודה בזמנו אך הפכו משפיעים מאד.

היא אחת הנשים המרתקות, החצופות והמשפיעות יותר בתולדות המוזיקה השחורה, גם אם שמה לא תמיד מצלצל מוכר לכולם. בטי דייוויס הייתה פצצת פ'אנק מהלכת שהקדימה את זמנה, זעזעה את הממסד, השאירה חותם בל יימחה על ענק הג'אז מיילס דייוויס, ואז פשוט נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה.

הכל התחיל עם בטי מאברי, צעירה כריזמטית מצפון קרוליינה שעברה לניו יורק בשנות ה-60 והשתלבה בסצנת האמנות והאופנה של גריניץ' וילג'. היא עבדה כדוגמנית וכתבה שירים, אבל המפנה הגדול בחייה הגיע בשנת 1968, כשהפכה לאשתו השנייה של מיילס דייוויס, שכבר אז היה דמות מוכרת היטב בעולם הג'אז. החיבור ביניהם היה מיידי ונפיץ, והשפעתו ניכרה מיד: דמותה של בטי היא זו שמעטרת את עטיפת תקליטו מאותה שנה, FILLES DE KILIMANJARO. נישואיהם ארכו שנה אחת בלבד, שנה שהייתה סוערת, מלאת תשוקה ולעיתים, כפי שסיפרה, גם אלימה. אך בטי סיכמה זאת במשפט אחד חד ובלתי נשכח: "כל יום שהייתי נשואה לו היה יום בו הרווחתי ביושר את השם דייוויס".

באותה שנה מכוננת, בטי הפכה למוזה ולזרז היצירתי המשמעותי ביותר של מיילס. היא הייתה מעריצה מושבעת של אמני רוק ופ'אנק כמו ג'ימי הנדריקס וסליי סטון, והיא פתחה למיילס את האוזניים והראש לעולמות מוזיקליים חדשים. היא זו שדחפה אותו להתרחק מהג'אז המסורתי ולסלול את הדרך ליצירות הפיוז'ן פורצות הדרך שלו, שהגיעו לשיאן בתקליט המהפכני BITCHES BREW. בזכותה, הוא החליף את החליפות המחויטות בבגדים צבעוניים ונועזים, ופתאום קהל הרוק הצעיר, שעד אז סלד מג'אז, מצא שפה משותפת עם החצוצרן המיוסר. בטי הייתה הגשר, והיא שינתה את מסלול הקריירה שלו לנצח.

לאחר הגירושים, דייוויס החליטה שהגיע הזמן לצאת מאחורי הקלעים ולתפוס את מרכז הבמה. היא כתבה שירים בקצב מסחרר והתחברה עם כמה מהמוזיקאים הבולטים של התקופה. היא עצמה העידה על יכולותיה בצניעות מפתיעה: "מעולם לא החשבתי את עצמי לזמרת גדולה. אני חושבת שצ'אקה קאן וארית'ה פרנקלין הן זמרות נהדרות, אבל יכולתי להתחבר לאווירה של שיר. יכולתי להקרין את הרגשות שלי ואת המילים שלי לתוך המוזיקה". ואיזו הקרנה זו הייתה!

בשנת 1973 יצא תקליט הבכורה שלה, שנשא את שמה, תחת הלייבל JUST SUNSHINE של מייקל לאנג, ממפיקי פסטיבל וודסטוק האייקוני. כדי להבטיח שהסאונד יהיה הדוק ומלוכלך בדיוק כמו שרצתה, גייסה בטי את גרג אריקו, המתופף האדיר של סליי והמשפחה סטון, להפיק את התקליט. לאולפן הגיעו תותחי על נוספים, ביניהם הבסיסט לארי גרהאם (גם הוא מהמשפחה של סטון) והקלידן מרל סאונדרס. התוצאה הייתה התפוצצות של פ'אנק גולמי, חושני ומלא בגישה.

מיילס דייוויס, שתמיד האמין בכישרונה, עודד אותה לקחת את המושכות לידיה. וכך, את שני התקליטים הבאים שלה היא כבר הפיקה בעצמה, בהפגנת עצמאות נדירה לאמנית אישה באותן שנים. הראשון היה THEY SAY I'M DIFFERENT מ-1974, והשני NASTY GAL מ-1975. השמות של התקליטים אמרו הכל.

אף שתקליטיה לא שברו קופות בזמנו, המוזיקה של דייוויס יצרה סביבה הילה של הערצה. היא שרה על מיניות באופן גלוי, בוטה ומשוחרר לחלוטין, בתקופה שבה נשים עדיין לחשו על נושאים כאלה. קולה היה צווחני, גרוני ובלתי ניתן להתעלמות. הופעותיה היו מחזה ויזואלי: היא עלתה לבמה בלבוש מינימלי, נוצץ ועתידני, עם שיער אפרו מפואר שהפך לסמלה המסחרי. היא הייתה התגלמות החופש. "כתבתי על אהבה, באמת, ועל כל הרמות של האהבה", הסבירה. "זה כלל גם מיניות באופן נחרץ. כשכתבתי על זה, אף אחד לא כתב על זה. אבל עכשיו כולם כותבים על זה. זה כמו קלישאה".

חברת התקליטים ISLAND ניסתה לתת דחיפה משמעותית לתקליטה השלישי, אך תחנות הרדיו במיינסטרים פשוט סירבו להשמיע אותה. היא הייתה פרועה מדי, ישירה מדי, מינית מדי עבורם. כשהחברה החליטה לגנוז את ההקלטות הבאות שלה, בטי דייוויס עשתה מעשה קיצוני: היא פשוט קמה ועזבה את תעשיית המוזיקה. היא עברה לאזור פיטסבורג, ושם חיה באלמוניות כמעט מוחלטת במשך 40 השנים הבאות, מבלי ליצור או להקליט שום דבר חדש. "כשאמרו לי שזה נגמר, פשוט קיבלתי את זה", סיפרה בראיון נדיר לניו יורק טיימס בשנת 2018. "ואף אחד אחר לא דפק על הדלת שלי וביקש ממני לחזור".

אך בעוד בטי חיה חיים שקטים, המוזיקה שלה החלה לחיות חיים חדשים משלה. במהלך שנות השתיקה הארוכות, היא צברה קהל מעריצים אדוק. אמנים כמו פרינס ציינו אותה כמקור השראה מרכזי. העניין המחודש בה הוביל להוצאות מחודשות של תקליטיה, ואף לשחרורו של תקליט גנוז שהוקלט בשנת 1976. המוזיקה שלה, שנדחתה בשנות ה-70, התגלתה כרלוונטית מתמיד. האישה שהקדימה את זמנה, סוף סוף זכתה להכרה המגיעה לה, והוכיחה שכוח אמיתי לעולם לא נעלם, גם אם הוא בוחר להסתתר בצללים.

נפילת אלפא: כשהענקים של הרוק המתקדם מכרו את נשמתם לשטן הפופ. ב-26 ביולי בשנת 1983 יצא תקליטה השני של להקת הסופרגרופ ושמה אסיה ששמו ALPHA. יש שאוהבים אותו ויש שיטענו כי מדובר בתאונה מוזיקלית לא נעימה.

אז איך קרה שארבעה מהמוזיקאים המוכשרים ביותר בדורם יצרו תקליט שעד היום גורם למעריצים להתווכח? בואו נחזור אחורה במנהרת הזמן.

שנה קודם לכן, ב-1982, עולם המוזיקה עצר את נשימתו. להקת אסיה פרצה בסערה עם תקליט בכורה שנשא את שמה והפך לאירוע מכונן. זו לא הייתה עוד להקה, זו הייתה נבחרת חלומות של ממש. על הבס והשירה ניצב ג'ון ווטון, בעל קול צרוד ומרשים ועם רזומה שכלל חברות בלהקות כמו פאמילי, קינג קרימזון, אוריה היפ, רוקסי מיוזיק ו-UK. על הגיטרה הופקד הווירטואוז סטיב האו, שעיצב את הצליל של להקת יס. מאחורי מערכת התופים ישב קארל פאלמר, המנוע הקצבי של אמרסון, לייק ופאלמר. ועל הקלידים, האדריכל המוזיקלי ג'ף דאונס, שהגיע מצמד הגל החדש הבאגלס וגם כן היה בוגר להקת יס.

החיבור הזה יצר תקליט בכורה מושלם לתקופה. הוא היה מלודי, קליט ומתוחכם, ושילב את המורכבות של הרוק המתקדם עם הפקה מלוטשת ופזמונים שאי אפשר היה להוציא מהראש. התוצאה הייתה סוג של ז'אנר חדש שכבש את גלי האתר, AOR (רוק למבוגרים), עם המנונים כמו HEAT OF THE MOMENT, SOLE SURVIVOR ו- ONLY TIME WILL TELL. התקליט מכר מיליוני עותקים, שהה במקום הראשון במצעד האמריקאי במשך תשעה שבועות רצופים, והפך את חברי הלהקה לכוכבי-על שיכלו להמשיך לגור בבתים מפוארים. הלהקה ידעה שאין הזדמנות שנייה לעשות רושם ראשוני ובתקליט הבכורה היה זה בול לפוני.

אבל אז הגיעה המשימה המלחיצה באמת: להוציא תקליט המשך. הלחץ מצד חברת התקליטים היה עצום, והציפיות בשמיים. שנה אחת בלבד לאחר מכן, הגיע ALPHA. ולמרבה הצער, התברר שזהו המסמר האחרון בארון הקבורה של ההרכב המקורי. הפעם, הנוסחה שניסתה לשחזר את הקסם הרגישה מאולצת, מהונדסת וממוסחרת עד כאב. כשרואים את השמות של חברי הלהקה, מבינים שהציפייה מהם הייתה בשמיים ואפילו בחלל. אבל הם איכזבו המונים עם הקו המסחרי בו בחרו. מעניין כיצד הם היו מקבלים את המוצר הזה אם הנגנים בו היו פחות ידועים.

חובבי הרוק המתקדם, שקיוו כי הלהקה תמשיך את הקו המתוחכם, נותרו המומים. היכן היצירות המורכבות? איפה התעוזה והחדשנות? במקום זאת, הם קיבלו אוסף של בלדות רוק ושירי פופ שנשמעו נוסחתיות. עיתון אמריקאי אחד אף הגדיל לכתוב בביקורת קטלנית שהמוזיקה בתקליט "תגרום גם לחרשים לשים ידיים על אוזניהם", והוסיף: "אם מישהו מארבעת המוזיקאים הללו היה יודע, עשר שנים קודם לכן, שזה סוג המוזיקה שהוא ינגן בעתיד, הוא כנראה היה זורק את כלי הנגינה שלו לאשפה. הם הקריבו את היושרה האמנותית שלהם כדי לשלם את המשכנתאות על הבתים העצומים שקנו".

הבעיות החלו כבר בתהליך הכתיבה. צמד הכותבים הראשי, ווטון ודאונס, השתלט לחלוטין על התהליך. לגיטריסט סטיב האו, אחד הגיטריסטים החדשניים בהיסטוריה, לא ניתן ולו קרדיט כתיבה אחד בכל התקליט. הדבר גרם לו לתסכול עצום והוביל ישירות לפרישתו מההרכב מיד לאחר מכן. בספרו האוטוביוגרפי כתב האו: "לאחר שחרשנו את מרבית השירים באולפן לתקליט ALPHA, הבנו שהוא היה די מסחרי - לא נורא מתקדם - עם הרבה פזמונים שחוזרים על עצמם ומעט קטעים אינסטרומנטליים. זו הפעם הראשונה שאני זוכר כל כך הרבה עריכה ומיקס גרוע של חלקי גיטרה שלי, ולא יכולתי שלא להרגיש שהתפקיד שלי לא מוערך".

השיר שפתח את התקליט, DON'T CRY, היה דוגמה מושלמת לבעיה. הוא ניסה להיות המנון רוק קליט, אך נשמע מאולץ, עם חריזה צפויה ופשטנית. אפילו המעריצים האדוקים ביותר התקשו להתחבר אליו. גם מבחינה לירית, התקליט סבל מחולשה, כאשר ווטון השתמש שוב ושוב במילים EYE ו-EYES, עד כדי כך שזה הפך לבדיחה עצובה שגרמה למאזינים לרצות לעצום את העיניים ממבוכה.

אפילו עטיפת התקליט המרהיבה, שצוירה על ידי אמן הפרוג-רוק הנודע רוג'ר דין, לא יכלה להציל את המצב. העטיפה הבטיחה עולם פנטסטי ומסתורי, אך המוזיקה שבפנים הייתה ארצית ומחושבת. נקודת אור כמעט יחידה, לדעת רבים, הייתה הרצועה הכמעט-אחרונה בתקליט, MIDNIGHT SUN. השיר הזה, שנכתב בהשראת ביקור של ווטון בנורבגיה, החזיר לרגע את האווירה המרחפת והקסם של פעם, והזכיר איזה פוטנציאל אדיר עדיין היה טמון בלהקה.

האשמה על הכישלון האמנותי הוטלה במשך שנים על המפיק מייק סטון, ובעיקר על ג'ון ווטון. האו טען שהבעיה הגדולה הייתה בשלב המיקסים: "הייתה לנו אמונה גדולה בתקליט עד לשלב המיקס, שם הכל התבלגן והסאונד הפך לאומלל". הלחץ והביקורת הקשה דחפו את ווטון להתמכרות לאלכוהול, מה שהוביל לכך שהוא פוטר מהלהקה והחמיץ את סיבוב ההופעות הגדול ביפן לקידום התקליט, אירוע ששודר בשידור חי ב-MTV תחת השם ASIA IN ASIA. באופן אירוני, מי שהוזעק להחליף אותו על הבס והשירה היה גרג לייק, חברו של קארל פאלמר להרכב אמרסון, לייק ופאלמר.

כוכב וחצי בלבד ניתן לתקליט במגזין רולינג סטון ולצד זה בא ההסבר: "למרות שכל חברי הלהקה נהדרים במה שהם עושים, המוזיקה ריקנית. אין בה תשוקה ומסתוריות ושום דבר שיוביל את הדבר הזה למשהו שהוא מעבר לבידור מסחרי זול. בסופו של דבר זה כה חלול שכל שנותר הוא להגיד כי זו חרפה. אפשר להבין את התבניתיות הריקנית, כששם התקליט הזה (כמו שם הלהקה וכמו שמות תקליטים אחרים בדיסקוגרפיה שלה) נוצר בכוונה כדי להכיל את האות A בהתחלה ובסוף, כסוג של גימיק. אחרי הכל, ווטון אישר זאת בעצמו בראיון עמו אז: "אנחנו לא תקועים לגמרי בשנות ה-70, אבל אנחנו גם לא בדיוק צוללים לתוך שנות ה-80. אנחנו מדיום מאושר. אנחנו בטוחים במקומנו".

עדיין, ALPHA זכה להצלחה מסחרית לא מבוטלת. הוא הגיע למעמד פלטינה בארצות הברית באוקטובר 1983, וטיפס לחמשת הגדולים במצעד הבריטי. אבל ההצלחה הזו לא יכלה לכסות על הסדקים העמוקים.

ב-26 ביולי בשנת 1967 נערכה פגישה בין הזמרת פלורנס באלארד וסגן נשיא מוטאון, מייק רוסקינד. שם נאמר לה שהיא כבר לא בלהקת הסופרימס יותר. הדבר השפיע לרעה על המשך חייה.

להקת הסופרימס ידעה הצלחה גדולה משנת 1964 ואחת משלוש הזמרות בה, פלורנס באלארד, חשבה כי הנה הגיע זמנה לתהילה, אך שלוש שנים לאחר מכן, באביב 1967, התקיימה פגישה באחוזתו בדטרויט של מנהל חברת התקליטים מוטאון, ברי גורדי, כדי לדון בעתיד הסופרימס. ברי דיבר בפתיחות על רצונו להפוך את חברת הלהקה, דיאנה רוס, לכוכבת הבולטת ושתי האחרות הסכימו בחוסר רצון. באלארד הבהירה לכל שהיא לא תגרום צרות נוספות ושבסך הכל היא רוצה להישאר בלהקה.

אבל לא עבר זמן רב עד שהמציאות של מה שקורה החלה להשפיע עליה. פעמיים באותו אביב היא החמיצה הופעות בגלל "מחלה", ואילצה את דיאנה רוס ומארי וילסון להופיע כצמד. ואז, ב-30 באפריל 1967, כאשר הסופרימס עמדו שוב להופיע, באלארד הייתה חולה שוב, הפעם עם שפעת. הסופרימס העיפו אותה מהלהקה ובמקומה נכנסה סינדי בירדסונג, שאף דמתה פיזית לבאלארד.

גורדי בספרו האוטוביוגרפי: "פלורנס שתתה המון ואיחרה להופעות ולראיונות. היא גם נעדרה מחזרות וזה הכביד עלינו. כולם ידעו מה דעתי בנוגע לשתייה ולסמים. תמיד טענתי שיותר קל להתרחק מזה מאשר לצאת מזה. עד שהבנתי שאין מנוס אלא להוציא אותה מהלהקה". לתקשורת דיווחה חברת מוטאון שבאלארד פרשה בגלל תשישות מהופעות.

גורדי: "עשינו כך כי אלכוהוליזם בשנות השישים טופל בתקשורת באופן שונה מהיום. בזמנו זה היה דבר ששומרים בסוד". הלהקה החלה להיקרא מעתה "דיאנה רוס והסופרימס".

למרות שהוצעה לה הארכת חוזה אחרי העפתה מהלהקה, היא סירבה ובמקום זאת היא הסכימה לתשלום של 2,500 דולר בשנה למשך שש שנים - סך הכל 15,000 דולר עבור תרומותיה לסופרימס. בתמורה, נאסר עליה להזדהות כחברה לשעבר בסופרימס או לקבל תמלוגים נוספים ממוטאון. היא עזבה את הפגישה בדמעות ומיהרה לשכור עורך דין שהצליח לארגן לה פיצויים גבוהים יותר מהחברה, כשהאיסורים נותרו ובנוסף נאסר עליה להפעיל תביעה אזרחית נגד מוטאון או מישהי מהסופרימס.

היא נכנסה לדיכאון עמוק, תקופה שבמהלכה היא ישבה בביתה וסירבה אפילו להאזין למוסיקה. העולם קרס סביבה; החלום שהיא חלמה מאז ילדותה עכשיו נארז כפנטזיה של מישהו אחר. היא הייתה מרירה. למרות זאת, לא משנה כמה ניסו המראיינים, הם לא יכלו להוציא מילה רעה אחת על מוטאון מהפה שלה, וגם לא כל פרט עסיסי של יציאתה מהסופרימס. האסטרטגיה שלה הייתה לדבר על העתיד ולהשתמש בזה כדי להדוף שאלות על העבר, שתשובה עליהן תסבך אותה משפטית.

באלארד ניסתה לצאת לקריירת סולו אך לא הצליחה להתרומם ובשנת 1971 תבעה את מוטאון בסך תשעה מיליון דולר, בטענה שגורדי חתר תחתיה כשחתמה לחברה אחרת וגרם לה לאבד שם כספים, אך התיק נסגר בבית המשפט והותיר אותה מרוששת. נישואיה קרסו והותירו אותה להתמודד לבדה עם שלושה ילדים לפרנס. השתייה שלה החריפה והפעם לוותה בעלייה מדאיגה במשקל. הצלחתה של דיאנה רוס כסולנית הביאה להתעניינות מחודשת בסופרימס אך התמלוגים לא הגיעו לקפה של באלארד, שבריאותה כבר הייתה רופפת מאוד. היא חיה כל כך הרבה זמן בכל כך הרבה כאב, נפשי ופיזי, שהיא הייתה חלשה ובמצב נפשי שביר.

היא נשדדה ברחוב כמה פעמים, מה שהפך אותה לפרנואידית. לא הועיל כשהיא החליקה על מדרכה קפואה ושברה את הקרסול שלה. היא קיבלה מרשם למשככי כאבים, אותם שילבה בצורה מסוכנת עם אלכוהול.

משקלה עמד על למעלה ממאתיים ק"ג והיא נותרה לשבת אומללה בביתה, שותה כוס אחר כוס של וודקה ומקשיבה לתקליטים הישנים בהם שרה וליבה נחמץ. בתחילת 1975 היא כבר איבדה את דעתה. למי שהסכים להקשיב לה היא טוותה תיאוריות קונספירציה, שחברת מוטאון שטפה לה את המוח עם אלכוהול ושלטה בה. ברי גורדי חשש שהיא תחשוף את הפרסום הרע ושילם לה דמי שתיקה בסתר. בתחילת 1976 היא לא חשה בטוב אך סירבה לטפל בעצמה, עד שב-21 בפברואר היא אושפזה בבית חולים במישיגן, לאחר שחשה כאבים עזים ובקהות גפיים. שם היא מלמלה בקושי, "אני חייבת לצאת מפה כדי לטפל בילדיי".

הרופאים עמלו במשך כל הלילה, אך קריש דם בעורק הכלילי לא הותיר סיכוי. באלארד בת ה-32 מתה למחרת בבוקר. מאוחר יותר אישר חוקר מקרי המוות כי היא בלעה כמות 'לא מוגדרת' של כדורי תזונה ואלכוהול.

מותה של "בלונדי" באלארד גרם לעצב גדול במוטאון. למרות זאת, ברי גורדי לא הגיע להלוויה אבל התעקש לשלם עבור הטקס, שטופל על ידי מוטאון כהזדמנות לטהר, או לפחות לגזור, רגשות אשם ישנים על ידי הוצאת הרבה כסף על אישה שגורדי ביקש להתנתק ממנה כשהיא ביקשה ממנו כמה דולרים. אחרי הכל, חברת מוטאון הייתה ביזנס ענק שדרש מהקולות הכשרוניים בו רק לשיר – ולא לזמר דברים לא נעימים.

הטקס בכנסייה תוכנן בקפידה כמו מופע של הסופרימס בלאס וגאס; פרחים היו בכל מקום, עם זרים גדולים וסידורי פרחים עטופים בהודעות פרידה. זו תהיה אולי ההלוויה הגדולה ביותר שנראתה אי פעם בדטרויט, אשר בוודאי הייתה מעלה גיחוך מהמנוחה, מכיוון שכל כך מעטים רצו להכיר אותה בשנותיה הרעות. באותו יום, הכנסייה הייתה מלאה ב-2,500 אנשים, שרבים מהם הגיעו עם מצלמות כדי ללכוד הגעת ידוענים. זה היה קרקס. כל לימוזינה שעצרה גרמה עוד כאב ראש לשוטרים שביקשו לשמור על הסדר. כשדיאנה רוס יצאה מהלימוזינה שלה, בחליפה שחורה ומכובדת, קריאות עידוד מהולות בשריקות בוז וקריאות "מקווים שאת שמחה עכשיו, דיאנה, כי עשית את זה לפלו!". מוגנת על ידי שני שומרי ראש, היא הוכנסה פנימה בהדרת כבוד, שגרמה לאמנים אחרים להחמיץ פנים בתחושה שגם ביום מוות של כזה היא הייתה חייבת לגנוב את אור הזרקורים.

רבים בקהל המשיכו לצעוק ולצעוק והכומר ביקש להשתיקם מתוך כבוד למתה בזמן שהוא מסר את ההספד, ואמר שזו "החזרה הביתה של פלו". כאשר ההספד הסתיים, רבים בכנסייה רצו לעזוב אבל דיאנה רוס קמה והתקדמה, לקחה מיקרופון וקראה למרי וילסון, שהתייפחה במושב שלה ולא ציפתה להגיד משהו. וילסון קמה ועמדה ליד הארון. בהמשך היא תספר שרתחה על דיאנה שגררה אותה לדבר.

הטקס הסתיים בנגינה של נגן העוגב ובשירת מקהלה. הארון של באלארד הוצא למכונית המתים. סידורי הפרחים הושלכו לתוך הקהל כמו בשר לתוך בריכת כרישים, כדי להרחיק אותו. הקבורה הייתה בבית הקברות של פארק הזיכרון בדטרויט, הרחק מהאספסוף והתקשורת. רק כתריסר אבלים עשו את הדרך לשם כשהארון הורד לאדמה. דיאנה רוס לא נראתה בסביבה.

מארי וילסון תכתוב בהמשך: "היינו שני האנשים היחידים שחלקו את הרגעים הגדולים ביותר של פלו. מסיבה זו בלבד, דיאנה הייתה צריכה להיות שם. אני הייתי". מרי זרקה פרח על הארון כשירד לתוך האדמה. נדיבותו של ברי גורדי נעצרה באתר הקבורה וכל מה שמשפחתה של באלארד יכלה להרשות לעצמה זו מצבת לוח מתכת שטוח חלק רקום בפרחים וחרוט בו "פלורנס גלנדה צ'פמן, אישה ואמא".

לאלמן שלה נשאר נכס אחד לוהט - כתב היד שבאלארד עבדה בו על ספר חייה, שהוא עכשיו ניסה להציע למו"לים, נכשל ונשאר רק למכור אותו, תמורת 10,000 דולר של דמי שתיקה, לחברת מוטאון. בערוב ימיו אמר: "מוטאון הרגה את אשתי והתשלום להלווייתה היה רק אקט של פרסום עסקי".

חזרה הביתה? לא בדיוק: מסעו האחרון והגשום של ג'ימי הנדריקס לסיאטל. ב-26 ביולי בשנת 1970 הופיע ג'ימי הנדריקס בפעם האחרונה בעיר ילדותו, סיאטל. זה היה באיצטדיון SICKS.

מה שהיה אמור להיות אירוע שיא של חגיגות מקומיות באצטדיון SICKS, הפך במהרה למפגן מהדהד של תסכול, סאונד איום וחשש כן ומוצדק מהתחשמלות קטלנית.

זה היה אמור להיות רגע מרגש. הילד המוכשר מסיאטל, זה ששינה את פני המוזיקה לנצח עם הגיטרה שלו, חזר הביתה בשיא תהילתו. הוא הגיע עם ההרכב החדש שלו, שכלל את הבסיסט בילי קוקס והמתופף מיץ' מיטשל, במסגרת סיבוב הופעות עולמי. אך בעוד ששמו נישא בכל רחבי הגלובוס, דווקא בעיר שבה גדל הוא חש זר מתמיד. קרובי משפחתו וחבריו הקרובים ביותר סיפרו מאוחר יותר שהוא כלל לא רצה להופיע באותו ערב. הבחירה באצטדיון SICKS, מגרש בייסבול ותיק ורעוע, התבררה כהחלטה אומללה במיוחד.

האצטדיון, שהיה ידוע יותר בחבטות הבייסבול של קבוצת ה-SEATTLE PILOTS מאשר בצלילי רוק מחשמלים, פשוט לא היה בנוי לאירוע בסדר גודל כזה. האקוסטיקה במקום הייתה, בלשון המעטה, קטסטרופלית. הצלילים התפזרו לכל עבר, נאבקו להישמע, והפידבק צרם באוזניים. כאילו כדי להוסיף חטא על פשע, שמי סיאטל החליטו לעשות את מה שהם עושים הכי טוב – והמטירו גשם זלעפות על הקהל ועל הבמה.

אלפי המעריצים שהגיעו לחזות בגיבור המקומי נאלצו לספוג את המטר העז, כשהם מנסים למצוא מחסה תחת כל פיסת קרטון או פלסטיק אפשרית. אך אם לקהל היה קר ורטוב, על הבמה המצב היה מסוכן של ממש. הנדריקס, שהיה ידוע בחיבתו לאפקטים ולמגברים רבי עוצמה, מצא את עצמו מופיע על במה חשופה ורטובה, מוקף בציוד חשמלי בשווי אלפי דולרים. הפחד להתחשמל לא היה עניין של מה בכך; הוא היה איום ממשי ומידי. המתח על פניו היה ניכר, והוא נראה מרוחק ומכונס בעצמו לאורך רוב ההופעה.

למרות התנאים הנוראיים והחששות הכבדים, היו גם רגעים של קסם טהור. כשהנדריקס התגבר על הבעיות הטכניות ועל מזג האוויר, הוא הצליח לסחוף את הקהל עם ביצועים נדירים לקטעים כמו RED HOUSE ו-VOODOO CHILD. אך בסך הכול, האווירה הייתה רחוקה מלהיות מלהיבה. זו הייתה הופעה של אמן ענק הנלחם בסביבה עוינת, הן מבחינה טכנולוגית והן מבחינת איתני הטבע.

הביקור הקצר הזה בסיאטל היה סמל לתקופה הסוערת בחייו. הוא היה מותש מסיבובי ההופעות האינסופיים, מהלחץ ליצור תקליט חדש ומהמאבקים המשפטיים. החזרה לעיר הולדתו לא סיפקה לו נחמה, אלא רק הדגישה את הריחוק והבדידות שחש. פחות מחודשיים לאחר אותו ערב גשום ומהדהד באצטדיון SICKS, ב-18 בספטמבר 1970, ג'ימי הנדריקס הלך לעולמו בלונדון בגיל 27.

קרח בשמש: הסיפור המלא על הלהיט שהציל את סטטוס קוו ברגע האחרון. ב-26 ביולי בשנת 1968 יצא תקליטון חדש ללהקה הבריטית, סטטוס קוו, עם השיר ICE IN THE SUN.

אחרי הצלחת הענק של השיר PICTURES OF MATCHSTICK MEN, הלחץ לייצר להיט נוסף היה כמעט בלתי נסבל. ואז, כמו מתנה משמיים, הגיע תקליטון פופ פסיכדלי קטן ומושלם בשם ICE IN THE SUN, שהבטיח שהמסיבה של הלהקה רק התחילה.

השנה היא 1968. סצנת הפופ הבריטית נמצאת בשיא פריחתה הפסיכדלית, ובלונדון, ברחוב קארנבי האופנתי, צעירים עם שיער ארוך וביגוד צבעוני הם מראה שבשגרה. בתוך כל ההתרחשות הזו, להקה צעירה בשם סטטוס קוו כבר טעמה את טעם ההצלחה המסחרר עם להיט הבכורה שלה, שהגיע למקומות גבוהים במצעדים משני צידי האוקיינוס. אבל בעולם הפופ האכזר של אותה תקופה, הצלחה אחת לא הבטיחה דבר. החשש להפוך ללהקת "להיט אחד וזהו" ריחף מעל ראשיהם של חברי הלהקה הצעירים.

פרנסיס רוסי, הגיטריסט והזמר הכריזמטי של הלהקה, תיאר את התחושה בספרו שנים לאחר מכן. "היינו זקוקים בדחיפות ללהיט המשך," הוא כתב, "ולמרבה המזל, ניצלנו על ידי צוות כתיבת השירים של מרטי ויילד ורוני סקוט". השניים האלו לא היו טירונים בתעשייה. הם היו יצרני להיטים מהזן הישן והטוב, כאלה שידעו בדיוק איך לתפור שיר מנצח.

מרטי ויילד היה כוכב רוק'נ'רול בפני עצמו בסוף שנות החמישים, שחקן חיזוק משמעותי בסצנה הבריטית עם גרסאות כיסוי מצליחות ללהיטים אמריקאים. וכן, למי שזה נשמע מוכר, מדובר באביה של כוכבת הפופ מהאייטיז, קים ויילד. רוני סקוט, שעבד בחברת ההוצאה לאור המוזיקלית VALLEY MUSIC, היה אמרגן, מנהל וכותב שירים ממולח. "היה לנו מזל גדול שהם היו בצד שלנו", הודה רוסי.

הצמד הציע ללהקה הצעירה מתנה קטנה וקליטה: שיר בשם ICE IN THE SUN. למעשה, מרטי ויילד כבר הקליט גרסה משלו לשיר, גרסה שלדברי רוסי הייתה "ממש טובה", מגובה בתזמורת מלאה ובעיבוד עשיר. אך הגרסה של סטטוס קוו לקחה את השיר למקום אחר לחלוטין. "מה שאנחנו עשינו עם השיר היה הרבה יותר 'פופ פסיכדלי'", הסביר רוסי.

ההקלטה התקיימה באולפן תחת פיקוחו הצמוד של מרטי ויילד בעצמו, שהביא מניסיונו העשיר. ואז הגיעה מכת המופת, אותו רגע קטן של גאונות ספונטנית שהופך שיר טוב לשיר בלתי נשכח. במהלך הסשן, בהברקה של רגע, ויילד שלף מטבע מהכיס, ניגש לפסנתר ופשוט פרט עם המטבע על כמה ממיתריו החשופים. הפעולה הפשוטה הזו יצרה את אותו צליל מתכתי וייחודי שניתן לשמוע בבירור בפזמון, והייתה, במילותיו של רוסי, "המגע הסופי שסידר את כל השאר בצורה יפה".

הטריק הקטן הזה עשה את כל ההבדל. התקליטון יצא לאור ב-26 ביולי 1968, והפך מיד לסיפור הצלחה. השיר טס במעלה המצעד הבריטי ונעצר במקום השמיני המכובד, מה שהעניק לסטטוס קוו את הלהיט השני שלהם בעשרת הגדולים באותה שנה. קללת הלהיט האחד הוסרה.

"אלוהים, כמה שהייתי מרוצה", נזכר רוסי, "אם כי בעיקר הרגשתי פשוט הקלה עצומה". ההצלחה המחודשת לא רק הבטיחה את עתידה של הלהקה, אלא גם הביאה עמה יתרונות מעשיים ומהנים במיוחד. "פתאום יכולנו לבזבז אפילו יותר כסף בבוטיקים היקרים של רחוב קארנבי", הוא התבדח. אך חשוב מכך, "ברמה המעשית זה אמר שעכשיו נוכל לצאת ולהופיע כמופע המרכזי בכוחות עצמנו, וכמובן, לזכות בבחורות". הקרח נשבר - השמש זרחה!

זה רק רוק'נ'רול, אבל מי באמת מנגן שם? הסיפור המטלטל מאחורי הלהיט של הרולינג סטונס. ב-26 ביולי בשנת 1974 יצא תקליטון חדש לרולינג סטונס עם השיר IT'S ONLY ROCK'N'ROLL - BUT I LIKE IT.

ביום שישי, ה-26 ביולי, משחררת להקת הרולינג סטונס פצצת אנרגיה חדשה לרדיו: תקליטון קטן ובועט עם שם ארוך וקליט, IT'S ONLY ROCK'N'ROLL - BUT I LIKE IT. השיר הפך מיד להמנון, כזה שמרימים איתו את הווליום במכונית וצועקים את הפזמון בחלון פתוח. אבל האם ידעתם שמאחורי הקלאסיקה הזו מסתתר סיפור על חילופי גיטריסטים, ג'אם סשן סודי במרתף של אחוזה, ואורח מיוחד ומפתיע במיוחד שתרם את קולו? בואו נצלול פנימה.

ראשית כל, אין עוררין על כך שמדובר ביהלום רוק טהור, שנלקח מהתקליט המלא של הלהקה מאותה שנה, אשר נשא בגאווה את אותו השם. השיר, שנכתב באופן רשמי על ידי הצמד הבלתי נפרד מיק ג'אגר (שחגג יום הולדת ביום צאת התקליטון) וקית' ריצ'רדס, הוא למעשה סטירת לחי מצלצלת לכל מבקרי המוזיקה שניסו לנתח את אורח החיים של חברי הלהקה עד דק. הפזמון הבלתי נשכח, "אמרתי שאני יודע שזה רק רוק'נ'רול, אבל אני אוהב את זה", הוא לא התנצלות, אלא חגיגה של האנרגיה הפשוטה, הגולמית והבלתי מתפשרת של מוזיקת הרוק, גם אם היא נתפסת לעיתים כשטחית או פרועה מדי. זוהי אמירה ברורה: אנחנו יודעים מה אנחנו, ואנחנו שלמים עם זה לחלוטין.

מבחינה מוזיקלית, השיר הוא תמצית הסאונד של הסטונס: קוקטייל מדויק של רוק'נ'רול שורשי ורית'ם אנד בלוז מחוספס, עטוף בריף גיטרה ממכר שהפך לאחד המזוהים ביותר עם הלהקה, ומעל הכל מרחפת שירתו הייחודית והמתגרה של מיק ג'אגר. האיכות ההמנונית שלו, בזכות הפזמון הקליט והביצוע התוסס, מוכיחה פעם נוספת את יכולתם המופלאה של הסטונס לייצר להיטי רוק על-זמניים ולשמור על מקומם בפסגת סצנת המוזיקה העולמית.

אך בעוד שהלהקה חגגה עוד להיט ענק, עבור אחד מחבריה זו הייתה שירת הברבור. הגיטריסט הווירטואוזי, מיק טיילור, שהצטרף ללהקה ב-1969 ונחשב בעיני רבים לאחד הגיטריסטים הטובים ביותר שניגנו איתה, לא מצא סיבה אמיתית לחגיגה. הוא חש תסכול עמוק מכך שתרומותיו הרבות לכתיבת השירים לא זכו להכרה וקרדיט רשמי, ובשילוב עם בעיות סמים שהעיבו על תפקודו, הוא החליט לפרוש מהלהקה זמן קצר לאחר יציאת התקליט. עידן אחד הסתיים, אך מבלי שאף אחד ידע, עידן חדש כבר החל להירקם במרתף אפלולי.

וכאן הסיפור מקבל תפנית מפתיעה. התשובה לשאלה "מי באמת מנגן בשיר?" נמצאת באחוזה לונדונית יוקרתית בשם THE WICK, שהייתה אז בבעלותו של לא אחר מאשר רון ווד, הגיטריסט הכריזמטי של להקת FACES. באחד הלילות, התקיים באולפן הביתי במרתף האחוזה ג'אם סשן ספונטני לחלוטין. על השירה הופקד כמובן מיק ג'אגר, אך שימו לב לשאר המשתתפים: בגיטרת הבס ניגן ווילי וויקס, ובתופים ישב קני ג'ונס, חברו של ווד ללהקת FACES (ולימים מתופף להקת המי). ומי עוד היה שם כדי לתרום קולות רקע? לא פחות מאשר דייוויד בואי בכבודו ובעצמו. רון ווד עצמו, כמובן, ניגן בגיטרה.

כשההקלטה הגולמית והמחוספסת הזו הגיעה לידיו של קית' ריצ'רדס, הוא זיהה מיד את הפוטנציאל העצום. הוא לקח את הסשן, ניקה והבריק אותו, והוסיף את טביעת האצבע הגיטריסטית הייחודית שלו. אך בהחלטה מבריקה, הוא השאיר חלקים נרחבים מהגיטרה המקורית של ווד ואת כל תפקידי הבס והתופים של וויקס וג'ונס. גם קולות הרקע של בואי נותרו במיקס הסופי.

מיק ג'אגר עצמו אישר את הסיפור שנים לאחר מכן כשאמר: "הגרסה שאתם שומעים בתקליט היא הגרסה המקורית, זו שהוקלטה במרתף של רון ווד, אם אני זוכר נכון". זו הייתה למעשה הפעם הראשונה שרון ווד תרם באופן משמעותי לשיר של הסטונס, למרות שהקרדיט הרשמי על הכתיבה הלך, כנהוג, לג'אגר וריצ'רדס.

הכימיה שנוצרה באותו לילה היסטורי לא נעלמה. ההקלטה הזו הייתה למעשה כרטיס הכניסה הלא רשמי של ווד ללהקה הגדולה בעולם. כשמיק טיילור עזב, הבחירה בווד להחליפו נראתה טבעית ומתבקשת. בשנת 1975, רון ווד הצטרף רשמית לרולינג סטונס, והשאר, כמו שאומרים, הוא היסטוריה. אז בפעם הבאה שאתם שומעים את הלהיט הזה, תזכרו שזה אולי רק רוק'נ'רול, אבל הסיפור שמאחוריו הוא חתיכת סימפוניה.

ב-26 ביולי בשנת 2023 מת רנדי מייזנר, הבסיסט-זמר של להקת איגלס, בגיל 77. הסיבה הייתה סיבוכים של מחלת ריאות חסימתית כרונית.

רנדי מייזנר, חבר מייסד של להקת איגלס, שהטווח הווקאלי הרחב שלו בשירים כמו TAKE IT TO THE LIMIT עזר להזניק את להקת הרוק לתהילה בינלאומית, מת בבית חולים בלוס אנג'לס.

"רנדי היה חלק בלתי נפרד מהאיגלס ומכשיר בהצלחה המוקדמת של הלהקה", מסרו מהלהקה. לפני האיגלס, מייזנר היה לזמן קצר הבסיסט של POCO, להקת קאנטרי-רוק נוספת בלוס אנג'לס, שהוקמה בשנת 1968. הוא עזב את הלהקה הזו זמן קצר לאחר מכן והצטרף ללהקת STONE CANYON של ריק נלסון.

מייזנר עזר להקים את להקת איגלס בשנת 1971 יחד עם גלן פריי, דון הנלי וברני לידון. מייזנר היה עם הלהקה כשהקליטה מאלבומה הראשון ועד HOTEL CALIFORNIA. אבל למייזנר לא היה נוח עם התהילה.

במהלך הקלטת האלבום HOTEL CALIFORNIA החריף השבר בין מייזנר לבין שאר הלהקה. הוא התגורר בנפרד מהם, במהלך ההקלטות, כשהחליט לשכור את הבית שהפך מפורסם בגלל אריק קלפטון, שקרא לאלבום הקאמבק שלו בשמו (461 אושן בולווארד).

יעברו כשמונה חודשים עד שהאלבום הושלם. מייזנר: "לוח הזמנים היה מטורף. אני זוכר שעלינו למטוס סילון וטסנו מפלורידה להופעה ביוסטון ואז חזרנו להקליט. זה היה מטורף". מייזנר גם חווה טלטלה אדירה כשנישואיו התפרקו במהלך ההקלטות. הוא לא מצא הרבה סימפטיה משני חברים בלהקה - גלן פריי ודון הנלי. הבעיה הייתה ששניהם היו השולטים בה.

מייזנר: "דון וגלן החליטו שנעשה את האלבום לפי הזמנים שלהם מבלי שהם התחשבו באחרים, שכבר התעייפו ולא היה להם איכפת. לפעמים לקחו יומיים רק כדי להשלים בית או פזמון, עד שהשניים ההם יהיו מרוצים". דון הנלי בתגובה: "ניסינו רק לעשות את הדברים כמו שצריך. רצינו להגיע לשלמות ולכן אין לי מה להתנצל על זה".

גלן פריי: "להקה אמורה להיות כשחבריה שווי ערך אבל כשיש לפתע כמה שהם בעלי כוח רב יותר, השאר מסתכלים עליהם בדחיה. כולם מדברים עליי ועל דון כאילו אנחנו הבעייתיים בלהקה. אני יכול להעיד שהשאר עשו לא פחות גלים מאיתנו". הנלי: "מרוב שניסיתי לגרום לכולם להיות שמחים חטפתי אולקוס. זה החרא שקיבלתי ממלון קליפורניה. גם חברת התקליטים לא עזרה לנו. היא לחצה עלינו, כשמה שהיינו זקוקים לו באמת זה מנוחה".

לילה אחד שהה מייזנר בביתו השכור כשלפתע שמה נקישה בדלת. בחוץ עמדו שני הגיטריסטים בלהקה, ג'ו וולש ודון פלדר. שקיות של עייפות מתחת לעיניהם והם נראו אומללים, ממש כמו מייזנר. הוא הזמינם פנימה. מייזנר: "הם כל כך כעסו על דון וגלן אז הצעתי להם שנקים שלישיה משלנו. הם השיבו שזה רעיון מעולה והסכמנו לעשות זאת ברגע שנסיים את האלבום והסיבוב לקידומו". הרעיון של השלישיה לא יקרה, מייזנר יעזוב בהמשך בכעס את הלהקה ויראה בשני אלו בוגדים. במהרה תימצא הסיבה להעפתו מהלהקה.

"תמיד הייתי קצת ביישן", אמר בראיון לרולינג סטון ב-2013, וציין שחבריו ללהקה רצו שהוא יעמוד במרכז הבמה לשיר את TAKE IT TO THE LIMIT, אבל שהוא העדיף להיות מחוץ לאור הזרקורים. ואז, לילה אחד בנוקסוויל, הוא אמר שהוא נדבק בשפעת. "עשינו שניים או שלושה הדרנים, וגלן (פריי) רצה עוד אחד", אמר מייזנר, בהתייחס לחברו ללהקה, הזמר והיוצר שמת בשנת 2016 (גם אשתו של מייזנר, לנה, מתה בשוגג באותה שנה).

"אמרתי להם שאני לא יכול לעשות את זה, ונקלענו לריב", אמר מייזנר למגזין. "זה היה הסוף". גלן פריי היה ידוע במזג החם שלו וגם היו מכות.

מייזנר עזב את הלהקה בספטמבר 1977 אך נכנס יחד עם חבריו לאיגלס להיכל התהילה של הרוק'נ'רול בשנת 1998. מאמר שפורסם על ידי היכל התהילה לאירועע, תיאר את חברי הלהקה כ"תמימים פעורי עין עם אילן יוחסין של קאנטרי-רוק שהפכו מאוחר יותר לספקים של אלבומים גרנדיוזיים עם נושאים אפלים המתעדים עולם של עודף ופיתוי שהחל להסתחרר ולצאת מכלל שליטה".

הוא מלך הקצב של ארמון המלוכה! ב-26 ביולי בשנת 1949 נולד רוג'ר מדואוז טיילור, המתופף של להקת קווין.

כולנו מכירים את רוג'ר טיילור כמכונת התופים המשומנת של להקת קווין, אבל האיש ניחן גם בקול צרוד, גבוה ומחוספס שהפך לחלק בלתי נפרד מההרמוניות הקוליות המורכבות של הלהקה. קולו היה התבלין הסודי, הפלפל החריף שהקפיץ כל מנה ווקאלית של המלכה הגדולה. האמת חייבת להיאמר, אם מישהו ירים את הכפפה ויאגד את כל השירים שטיילור כתב ושר בתקופתו בלהקת קווין לתקליט אחד, התוצאה תהיה תקליט רוק טהור, בועט ומעולה שיכול לעמוד בזכות עצמו. רוצים רשימת השמעה חלומית? בבקשה, תרשמו לפניכם:

MODERN TIMES ROCK AND ROLL

THE LOSER IN THE END

TENEMENT FUNSTER

I'M IN LOVE WITH MY CAR

DROWSE

SHEER HEART ATTACK

FIGHT FROM THE INSIDE

FUN IT

ROCK IT - PRIME JIVE

COMING SOON

אבל רגע, לפני שהפאר וההדר של קווין עטפו אותו, בואו נחזור בזמן לשנת 1968, ללונדון האפרורית ולסיפור על חלומות גדולים, להקה בשם משעשע וחבר אחד עם שיניים בולטות וכישרון גדול עוד יותר.

מודעת דרושים לגדולות

בשנת 1968, רוג'ר טיילור הצעיר היה סטודנט לרפואת שיניים, אבל הראש שלו היה נטוע עמוק בתוך עולם המוזיקה. הוא בילה את ימיו בחיטוט במגזיני מוזיקה כמו מלודי מייקר, לא רק כדי לקרוא על הלהקות הגדולות, אלא כדי לסרוק את מודעות הדרושים בחיפוש אחר ההזדמנות הגדולה. יום אחד, חבר שלמד ב-IMPERIAL COLLEGE היוקרתי סיפר לו על מודעה שתלויה על לוח המודעות באוניברסיטה. "גיטריסט מחפש מתופף בסגנון ג'ינג'ר בייקר / מיץ' מיטשל", נכתב שם. עבור טיילור, שהעריץ את המתופף האגדי של CREAM ואת הכוח המניע מאחורי ג'ימי הנדריקס, זו הייתה קריאה משמיים.

הוא מיהר להתקשר וקבע פגישה עם הגיטריסט האלמוני, בחור ארוך שיער וצנוע בשם בריאן מאי. לפגישה הגורלית הגיע מאי יחד עם חברו הטוב והבסיסט, טים סטאפל. השלושה נפגשו בדירתו הקטנה של טיילור, שם, למרבה המבוכה, לא הייתה מערכת תופים. היא נשארה בבית הוריו. במקום זאת, טיילור הציג בפניהם זוג תופי בונגוס. מאי וסטאפל, מצוידים בשתי גיטרות אקוסטיות, לא נרתעו. הם החלו לנגן, והחיבור היה מיידי. הקסם פשוט היה שם, באוויר. היה ברור לכולם שהם מצאו את החלקים החסרים בפאזל המוזיקלי שלהם.

ללהקה החדשה הם קראו SMILE. שם קצר, קליט וחיובי, ובעיקר השם היחיד ששלושתם הצליחו להסכים עליו. סטאפל, שהיה גם סטודנט לאמנות, עיצב ללהקה לוגו – פה ענק ומחייך עם שיניים חשופות. באופן משעשע, העיצוב הזה הקדים במעט את הלוגו המפורסם של להקת הרולינג סטונס, עם הלשון והשפתיים.

חיוכים ראשונים והופעות גדולות

להקת SMILE בילתה את סתיו 1968 בחזרות אינטנסיביות. הם שילבו קאברים לשירים אהובים עם חומרים מקוריים שכתבו מאי וסטאפל. במקביל, מאי לא הזניח את לימודיו. ב-24 באוקטובר 1968, הוא צעד עם הוריו הגאים לטקס חגיגי ברויאל אלברט הול, שם קיבל את התואר שלו באסטרופיזיקה, חתום על ידי המלכה אליזבת בכבודה ובעצמה. יומיים בלבד לאחר מכן, ב-26 באוקטובר, הוא חזר לאותו מקום, אבל הפעם לבמה צדדית, כשהופעת הבכורה של SMILE התקיימה כלהקת חימום לא אחרת מאשר פינק פלויד, באוניברסיטת IMPERIAL COLLEGE.

ההתלהבות הייתה בשיאה. טיילור, חדור מוטיבציה, החליט לנטוש את לימודי טכנאות השיניים. הוא סיים מחצית מהתואר, קיבל תעודה והודיע שהוא לוקח שנת חופש כדי להתמקד במוזיקה. SMILE הפכה ללהקת הבית של האוניברסיטה, וב-28 בפברואר 1969 הם כבר חיממו את להקת יס במועדון קטן בריצ'מונד. בשלב מסוים, הם אפילו שקלו לצרף קלידן בשם כריס סמית', בעיקר כי היה לו אורגן VOX CONTINENTAL בצבע ורוד זרחני. סמית' כבר דמיין את עצמו כחבר מן המניין, אך חלומותיו נופצו כשסטאפל, שנבחר בהגרלה לבשר לו את הבשורה המרה, נאלץ לפטר אותו.

החבר פרדי והחוזה המוחמץ

ב-19 באפריל, במהלך הופעה במועדון הלונדוני REVOLUTION, פגשו חברי הלהקה את לו רייזנר, בכיר בחברת התקליטים האמריקאית MERCURY. הוא התלהב מהם והציע להם חוזה הקלטות במקום. במאי 1969, החלום הפך למציאות.

במקביל, סטאפל הביא לחזרות חבר קרוב שלו מהקולג' לאמנות, בחור צעיר בשם פרדי בולסארה. פרדי, ששמו המקורי היה פארוק, התאהב מיד במוזיקה של SMILE. הוא הפך למעריץ מספר אחת שלהם, הגיע לכל הופעה, לא הפסיק להחמיא להם וגם לא היסס לחלק להם עצות על הופעה בימתית וסטייל. הוא כבר ראה את התמונה הגדולה.

באוגוסט 1969, חברת MERCURY הוציאה את התקליטון הראשון והיחיד של SMILE, אך ורק בארצות הברית. בצד אחד היה השיר EARTH שכתב סטאפל, ובצד השני STEP ON ME שכתבו מאי וסטאפל. למרות התקוות הגדולות, התקליטון נכשל כישלון חרוץ. הוא פשוט לא הצליח לעורר שום עניין.

חברת MERCURY עוד לא אמרה נואש, והשקיעה בלהקה סשן הקלטות נוסף באולפני DE LANE LEA. שם הוקלטו שירים מקוריים נוספים, אך התקווה החלה להתפוגג. חברי הלהקה התייאשו, והאווירה הפכה קודרת. סטאפל, שמאס בחוסר ההצלחה, החליט לעזוב ולהצטרף ללהקת פופ בשם HUMPY BONG, שהונהגה על ידי המתופף לשעבר של הבי ג'יס, קולין פטרסון.

מסמייל למלכה

עזיבתו של סטאפל הייתה המסמר האחרון בארון הקבורה של SMILE. חברת MERCURY שחררה אותם מהחוזה, וטיילור ומאי נותרו לבד, תוהים מה לעשות הלאה. ואז, ברגע המכריע הזה, נכנס לתמונה החבר הנאמן שתמיד היה שם ברקע. פרדי בולסארה. הוא אמר להם, "נו באמת, אתם לא יכולים לוותר עכשיו! אני אהיה הסולן שלכם". השאר, כמו שאומרים, הוא היסטוריה. פרדי שינה את שם משפחתו למרקיורי, שכנע את כולם לשנות את שם הלהקה ל-QUEEN הנועז והתיאטרלי, והוביל אותם לעתיד מפואר.

אף שתקליט שלם של SMILE מעולם לא יצא, המורשת שלהם חיה ונושמת בתוך הקטלוג של קווין. מעריצים חדי אוזן יזהו מיד את השיר DOING ALRIGHT מהתקליט הראשון של קווין, שהוא למעשה גרסה מחודשת לשיר של SMILE. גם סולו הגיטרה המפורסם של בריאן מאי בשיר BRIGHTON ROCK, הוא פיתוח של קטע אינסטרומנטלי של SMILE שנקרא BLAG. החיוך אולי נמחק, אבל הוא השאיר אחריו את הניצוץ שהצית את אחת הלהקות הגדולות בכל הזמנים. ובלב כל זה, היה מתופף צעיר אחד, עם חלומות גדולים וקול יוצא דופן, שהיה שם מהרגע הראשון. מזל טוב, רוג'ר טיילור!

הלחישה שהרעידה את עולם הרוק: בלי ג'יי ג'יי קייל, האיש שהמציא את ה-COOL. ב-26 ביולי בשנת 2013 מת ג'יי ג'יי קייל, מהתקף לב. בן 74 במותו.

הוא לא היה כוכב רוק במובן המוכר של המילה, לא מילא אצטדיונים ולא כיכב במדורי הרכילות, אבל הצליל הייחודי שלו, אותו סאונד נינוח ומלא נשמה, חלחל עמוק אל תוך ה-DNA של הרוק והפך אותו למנטור שקט עבור כמה מהשמות הגדולים ביותר בתעשייה.

ג'ון וולדון "ג'יי ג'יי" קייל, יליד אוקלהומה, היה האדריכל הראשי של מה שזכה לכינוי "הסאונד של טולסה" בשנות השבעים. תחשבו על תערובת מהבילה של רוקבילי, בלוז מחוספס, קאנטרי שורשי ורוק קלאסי, הכל מוגש בצורה רגועה, כמעט עצלה. זה היה צליל שנשמע כאילו הוא נוצר במרפסת אחורית ביום קיץ לח, עם בקבוק בירה קר ביד. סגנונו המופנם והקול המנומנם שלו היו מגנט צרוף לכל מי שחיפש מוזיקה אמיתית, כזו שלא דורשת ממך דבר מלבד להקשיב. המוזיקה שלו היא הפסקול המושלם לנסיעות ארוכות בכבישים צדדיים, לערב שקט בבית או לשיחה נינוחה עם חברים. היא פשוט תמיד משתחלת לשם היטב.

הוא היה אמן במלוא מובן המילה, מולטי-אינסטרומנטליסט פנומנלי שלעיתים קרובות ניגן בעצמו על כל הכלים בתקליטיו, מה שהעניק להם חתימת סאונד אישית ובלתי ניתנת לחיקוי. הוא היה גם מהנדס סאונד מחונן שידע בדיוק איך להפיק את הצליל שחיפש. "בעיקרון, אני רק נגן גיטרה שהבין שלעולם לא יוכל לקנות ארוחת ערב עם נגינת הגיטרה שלו", התבדח פעם, "אז נכנסתי לכתיבת שירים, שזה עסק קצת יותר רווחי".

נקודת המפנה הגיעה באופן אירוני דווקא כשהחליט לוותר. באמצע שנות השישים, קייל הקליט שיר בשם AFTER MIDNIGHT, אך התייאש מהצד העסקי של תעשיית המוזיקה וחזר לביתו השקט בטולסה. הוא לא ידע שעותק של ההקלטה התגלגל לידיו של אריק קלפטון, שבשנת 1970 הפך את השיר ללהיט ענק. קייל סיפר ששמע את הגרסה של קלפטון ברדיו במכונית והיה בהלם מוחלט. באותו רגע, הוא הבין שתפקידו בעולם הוא להיות כותב שירים, ולא טכנאי באולפן הקלטות או מפעיל מעליות.

ההצלחה הזו הובילה להוצאת תקליט הבכורה שלו, NATURALLY, בשנת 1972. גם אז, קייל התעקש לשמור על פרופיל נמוך. במשך שנים הוא סירב להופיע על עטיפות התקליטים שלו, וטיפח תדמית של אדם פרטי ומוזיקאי של מוזיקאים, כזה שהקולגות מעריצים אבל הקהל הרחב לא תמיד ידע לזהות את פניו.

צלילה לתקליט OKIE: הצד המגוון של הגאונות השקטה

ב-30 באפריל 1974, יצא תקליטו השלישי, OKIE, שלדעת רבים הוא אחד משיאי יצירתו. זהו תקליט שמציג את קייל במלוא הדרו ומכיל כמה מהפנינים המוכרות ביותר שלו. המסע מתחיל עם CRYING, בלדת בלוז בעלת מקצב ערמומי, לחן שנדבק לאוזן וגיטרה חלומית שמתמזגת בצורה מושלמת עם צלילי האורגן. משם אנחנו ממשיכים ל-I'LL BE THERE, גרסת כיסוי נהדרת לשיר קאנטרי, מנהג שקייל אהב לאמץ, כשהוא בוחר שירים לא מוכרים והופך אותם לשלו.

אבל קייל לא פחד גם להתנסות. בשיר STARBOUND הוא לוקח אותנו למסע בחלל, כשקולו מקבל אפקט מיוחד כדי ליצור את האווירה המתאימה. זהו רגע מרתק לשמוע את היוצר השורשי הזה מרחף בין כוכבים. ואז מגיע ROCK AND ROLL RECORDS, קטע גאוני עם צליל גיטרה ייחודי שקשה להגדיר. זה לא אקוסטי, אבל גם לא ממש חשמלי. ברקע מתקתקת מכונת תופים פרימיטיבית שמכניסה את כל הגרוב הדרוש. והמילים? "אני מכין תקליטי רוק'נ'רול, אני מוכר אותם כדי לקבל פרוטה, אני מצליח לחיות ומאכיל את הילדים שלי, והכל בשביל הזמנים הטובים שלך". זוהי קריצה הומוריסטית וביקורתית כלפי האופי המסחרי של תעשיית המוזיקה, וזה כל כך אופייני לקייל.

גולת הכותרת, אולי, היא CAJUN MOON. כאן, לראשונה, קולו של קייל נשמע אוורירי יותר. נדמה שהוא הרחיק את המיקרופון מפיו בכמה סנטימטרים, מה שמעניק לשיר תחושה קרירה וכמעט רובוטית, שמתאימה באופן מושלם לקטעי הגיטרה החדים ולקצב המהפנט. התקליט הזה הוקלט במשך זמן רב יחסית, בכמה אולפנים ועם נבחרת נגנים רחבה יותר, מה שהפך אותו למגוון ביותר שלו עד אז. במגזין רולינג סטון לא ממש התחברו בזמנו וסיכמו בביקורת מאכזבת: "הוא לא מוכן לספק את הרוק והבלוז שפעם נדמה היה שהוא מסוגל להביא". על זה נאמר, פשוט תקשיבו לתקליט. רוב הסיכויים שתתאהבו. זהו חומר לנפש.

ההשפעה ממשיכה: התקליט החמישי ולידתו של סגנון

כשהגיע הזמן לתקליט החמישי של קייל, שיצא ב-1979 ונקרא בפשטות 5, הקהל כבר חיכה בצמא. הסיבה לכך הייתה שמאז תקליטו הקודם, TROUBADOUR, אמנים כמו אריק קלפטון ולהקה צעירה בשם דייר סטרייטס לא הפסיקו לשבח, להלל ובעיקר ליצור בהשראתו הברורה.

קשה לעיתים לפענח כל מילה שקייל שר בלחישתו המפורסמת, אבל איכשהו עדיין מבינים הכל. הוא שר על עצמו ועל חייו כיוצר, ונשמע אמין לחלוטין במשפטים כמו "עוד לילה אחד / עוד דולר אחד / עוד שיר אחד / האם תוכל לעשות זאת שוב?". כך הוא תוהה בשיר FATE OF A FOOL. אך היהלום שבכתר בתקליט הזה היה ונשאר SENSITIVE KIND. עם עיבוד מיתרים וכלי נשיפה עשיר ועוטף, השיר הזה נשמע כאילו קייל גונב את הסגנון של דייר סטרייטס, כשלמעשה ההפך המוחלט הוא הנכון. קייל הוא המקור, המעיין שממנו שתה מארק נופפלר כשהביא לעולם את צליל הגיטרה המזוהה איתו.

נכון, לקייל מעולם לא הייתה שאיפה להצלחה מסחרית מטאורית, ושומעים זאת היטב בצורת ההגשה הבלתי מתאמצת שלו, למרות שהודה פעם שהתהילה לא מעניינת אותו, אבל הכסף דווקא כן. הוא היה מסוג האמנים שלא חיו ויצרו ככוכבי רוק מרוחקים מאחורי חומות של אחוזה. הוא היה החבר הכי קרוב שלך, מהסוג הביישן שקופץ לשתות בירה, שולף גיטרה בלי לעשות מזה עניין, ומעניק לך באותו הרגע את הפסקול המושלם לחברות אמת. וזוהי אולי גדולתו האמיתית.

שום דבר לא משתווה אלייך, שינייד! ב-26 ביולי בשנת 2023 מתה הזמרת-יוצרת, שינייד אוקונור, בגיל 56.

הזמרת-יוצרת האירית הידועה בקולה העוצמתי והמעורר, כפי שהוצג בלהיט הגדול ביותר שלה, ביצוע עוצר נשימה של NOTHING COMPARES 2 U, של פרינס, ובשל הפרובוקציות הפוליטיות שלה על הבמה ומחוצה לה, מתה במפתיע בגיל 56. "בצער רב אנו מודיעים על מותה של שינייד אהובנו", נאמר בהצהרה מטעם המשפחה. "משפחתה וחבריה הרוסים וביקשו פרטיות בתקופה מאוד קשה זו". לא נמסרו פרטים נוספים.

עם ראשה המגולח ועיניה שהביעו לרוב כאב או זעם, אוקונור הוציאה עשרה אלבומי אולפן ומכרה מיליונים. היא זכתה בפרס גראמי בשנת 1991 עבור הביצועים הטובים ביותר של המוזיקה האלטרנטיבית - למרות שהיא החרימה את הטקס בגלל מה שהיא כינתה "המסחריות המוגזמת של הדבר".

רק לעתים רחוקות היא נרתעה ממחלוקת, אבל זה בא לעתים קרובות עם השלכות על הקריירה שלה. ב-1990 היא איימה לבטל הופעה בניו ג'רזי אם ההמנון האמריקאי ינוגן באולם הקונצרטים לקראת הופעתה, מה שעורר את זעמו של לא פחות מפרנק סינטרה. באותה שנה, היא הממה רבים בתוכנית, סאטרדיי נייט לייב, בשנת 1992 וזמן קצר לאחר יציאת אלבומה השלישי, כשסיימה את ביצוע השיר WAR על ידי קריעת תמונה של האפיפיור, יוחנן פאולוס השני, לחתיכות מול המצלמה כעמדה נגד התעללות מינית בכנסייה הקתולית. "הילחמו באויב האמיתי," היא אמרה ועוררה סערה. התקרית ההיא הפכה אותה מיד למטרה של ביקורת ובוז. שבועיים לאחר הופעתה שם היא זכתה לשריקות בוז קולניות בהופעת מחווה לבוב דילן במדיסון סקוור גארדן. (היא תכננה לבצע את I BELIEVE IN YOU של דילן, אבל היא שרה שוב את WAR ומיהרה לצאת מהבמה לפני שסיימה). בסאטרדיי נייט לייב מיהרה הזמרת מדונה ללעוג על אוקונור על ידי קריעת תמונה של ג'ואי בוטפוקו, מכונאי רכב מלונג איילנד, שהיה אז בצהובונים בגלל הרומן שלו עם ילדה בת 17. הכוכב של אוקונור החל לדעוך. אוקונור תיארה בספרה את קריעת התמונה של האפיפיור כמעשה מחאה צודק - "אני מרגישה שתקליט רב מכר הוריד את הקריירה שלי וקריעת התמונה החזירה אותי למסלול הנכון". בראיון עמה היא אמרה, "אני לא מצטערת שעשיתי את זה. זה היה מבריק, אבל זה היה טראומטי מאוד. זה נתן פתח לאנשים להתייחס אלי כמו לכלבה מטורפת".

בראיונות, ובזיכרונותיה, דיברה אוקונור בגלוי על ילדות טראומטית. היא סיפרה שאמה התעללה בה פיזית ושהיא הושפעה מאוד מהפרידה של הוריה, שאירעה כשהייתה בת 8. בשנות העשרה לחייה היא נעצרה על גניבה מחנויות ונשלחה לבתי ספר רפורמיים. כשהייתה בת 15, היא שרה את EVERGREEN, שיר שהתפרסם על ידי ברברה סטרייסנד בסרט "כוכב נולד" - בחתונה, והתגלתה על ידי פול ביירן, מתופף שהיה לו קשר עם הלהקה האירית U2. היא עזבה את הפנימייה בגיל 16 והחלה את הקריירה שלה. אוקונור: "ראשי חברת התקליטים רצו שאנעל מגפי עקב ואלבש ג'ינס צמודים ואצמיח את השיער שלי. החלטתי שהם כל כך מעוררי רחמים שגילחתי את ראשי כדי שלא יהיה דיון נוסף".

זמן לא רב לאחר ש- NOTHING COMPARES 2 U הפך ללהיט, אוקונור האשימה את פרינס בהטרדה מינית. היא פירטה את הסיפור בספר הזיכרונות שלה, ואמרה שפרינס, באחוזתו ההוליוודית, העניש אותה בקללות בראיונות והציע קרב כריות, רק כדי להכות אותה במשהו חזק שיהיה טמון בציפית הכרית שלו. היא נמלטה מביתו ברגל באמצע הלילה, לדבריה, אבל פרינס רדף אחריה בכביש המהיר. ההשפעות של טראומת ילדות, ומציאת דרכים להילחם ולרפא, הפכו לחלק מרכזי בעבודתה ובפילוסופיה האישית שלה. "הגורם לכל הבעיות בעולם, מבחינתי, הוא התעללות בילדים", אמרה אוקונור למגזין SPIN ב-1991.

ככל שהקריירה המוסיקלית שלה האטה, אוקונור, שהייתה פתוחה בעבר בנוגע למאבקיה בבריאות הנפש, הפכה לדמות ציבורית יותר ויותר לא יציבה, שלעתים קרובות חולקת דעות לא מסוננות ופרטים אישיים ברשתות החברתיות. בשנת 2007, היא חשפה בתוכנית הטלוויזיה של אופרה ווינפרי כי היא אובחנה עם הפרעה דו קוטבית וכי היא ניסתה להתאבד ביום הולדתה ה-33. בנה שיין, השלישי מארבעת ילדיה, התאבד בשנת 2022, בגיל 17. "הוא היחיד שבאמת הבין אותי", היא אמרה בכאב. מספר שנים לפני כן היא התאסלמה והחלה להשתמש בשם שוהאדה סדקאת, אם כי היא המשיכה לענות גם לשמה הידוע יותר.

"התקשורת גרמה לי להיות משוגעת כי לא התנהגתי כמו שכוכבת פופ אמורה להתנהג", אמרה. "נראה לי שלהיות כוכבת פופ זה כמעט כמו להיות בסוג של כלא. את צריכה להיות ילדה טובה". היא הזמרת איימה בפומבי להתאבד מספר פעמים בשנותיה האחרונות, כולל במהלך תקרית שבה נעלמה בשיקגו בשנת 2016.

המסע המופלא של המודי בלוז אחר האקורד האבוד. ב-26 ביולי בשנת 1968 יצא אלבומה השלישי של להקת המודי בלוז, IN SEARCH OF THE LOST CHORD.

ההרפתקה נפתחת בקטע דרמטי ומהפנט שרקח מתופף הלהקה, גרהאם אדג', וזכה לשם הראוי DEPARTURE. קול עמוק ומהדהד פותח במונולוג שהפך למזוהה עם התקופה: "יהיה זה מראה, צליל, ריח או מגע. יש משהו בפנים שאנו כה זקוקים לו. מראה המגע או ארומת הצליל. או חוזקו של עץ אלון עם שורשים עמוקים באדמה. הפלא של פרחים מכוסים, ואז פורצים ממסלול ההמראה לעבר השמש שוב. או לעוף אל השמש מבלי לשרוף כנף. לרבוץ באחו ולשמוע את הדשא שר... כדי לקבל את כל הדברים האלו במאגר הזכרונות שלנו... ולהשתמש בהם לעזור לנו למצוא...".

בשלב הזה, הדובר כבר נשמע כאילו הוא מרחף הרחק בגלקסיה אחרת, והתחושה היא של הזמנה רשמית לטריפ הזיה חדש מבית היוצר של הלהקה. חברי המודי בלוז, שהיו ידועים באהבתם לשלב מסרים פילוסופיים וקטעי שירה בתוך המוזיקה המלודית שלהם, לא הסתפקו בטקסטים רגילים. כפי שהם עצמם שרו באחד משירי התקליט, "חשיבה היא הדרך הטובה ביותר לטייל" – והם התכוונו לכך בכל רמ"ח איבריהם.

מהתזמורת הסימפונית לסימפוניית המלוטרון

ההצלחה המסחררת של תקליטה הקודם, DAYS OF FUTURE PASSED, העניקה ללהקה חופש אמנותי כמעט מוחלט מחברת התקליטים. במקום לשכור שוב תזמורת סימפונית שלמה, החליטו החמישה שהם יכולים לעשות זאת בעצמם. הביטחון העצמי היה בשמיים, והם צללו לאולפן במטרה ליצור צליל סימפוני בכוחות עצמם. הנשק הסודי שלהם? מכשיר פלאי בשם מלוטרון, שעליו ניצח בגאונות הקלידן מייק פינדר.

אחד המאפיינים הבולטים ביותר בתקליט הוא הארסנל המוזיקלי העצום שבו השתמשו חברי הלהקה. לא פחות מ-33 כלי נגינה שונים מתועדים בהקלטות, החל מאבוב קלאסי, צ'לו וצ'מבלו, דרך חלילים מכל הסוגים וכלי הקשה אקזוטיים, ועד לסיטאר הודי ונבל. למרות הגיוון המסחרר, התוצאה הסופית נשמעת כמו יצירה אחידה והדוקה של להקה אחת, מגובשת ובעלת חזון ברור.

המלוטרון: הגיבור הברור של המודי בלוז

אי אפשר לדבר על הצליל של המודי בלוז בלי להקדיש פרק שלם למלוטרון. הכלי הזה, שהיה למעשה אביו הקדמון של הסמפלר המודרני, פעל באמצעות סרטי הקלטה מגנטיים שהכילו צלילים מוקלטים מראש של כלי תזמורת. מייק פינדר, קלידן הלהקה, הכיר את הכלי עוד לפני כולם. בתחילת שנות השישים הוא עבד במפעל בבירמינגהם שפיתח את המלוטרון, מה שנתן לו יתרון עצום. בעוד שהקלידן גרהאם בונד היה הראשון שהשתמש בו בתקליט פופ ב-1965, היו אלו הביטלס שהפכו אותו לסנסציה עולמית עם השיר STRAWBERRY FIELDS FOREVER כשיצא בפברואר 1967. פינדר, בזכות קשריו, רכש מלוטרון מדגם MARK II במחיר מבצע, והביא ללהקה את הסאונד הייחודי שהפך לחותמת שלה.

מי שדאג שכל השאפתנות הזו לא תתפזר לכל עבר היה המפיק טוני קלארק, שכונה לעיתים "המודי בלו השישי". קלארק ידע לקחת את הרעיונות המורכבים והעיבודים העשירים של הלהקה ולתרגם אותם להפקה מהודקת, נגישה ומהנה להאזנה כבר מהרגע הראשון. זו הייתה הנוסחה המנצחת של הלהקה: תכנים עמוקים עטופים בצליל קליט ונעים לאוזן.

סיבוב על הנדנדה וביקור בבית ארבע הדלתות

השיר המוכר ביותר מהתקליט, שגם יצא כתקליטון, הוא RIDE MY SEE SAW, יצירה קצבית וסוחפת שכתב הבסיסט ג'ון לודג'. באופן מפתיע, בפעם הראשונה שיצא הוא לא ממש עורר גלים במצעדים. רק ארבע שנים מאוחר יותר, ב-1972, הוא יצא מחדש וכבש את המקום השלישי במצעד הבריטי.

עוד פנינה של לודג' בצד הראשון היא המיני-יצירה HOUSE OF FOUR DOORS. בכל פעם שנשמעת חריקת דלת, הלהקה לוקחת אותנו לסגנון מוזיקלי אחר. זהו קטע תיאטרלי שעובד נפלא. ובפרט טריוויה משעשע: ג'ון לודג' ניגן כאן בצ'לו. הבעיה הקטנה? הוא מעולם לא למד לנגן על צ'לו. הפתרון היצירתי שלו היה פשוט לכוון את מיתרי הצ'לו בדיוק כמו את מיתרי גיטרת הבס שלו. התוצאה, למרבה הפלא, נשמעת מצוין.

חלילן הלהקה, ריי ת'ומאס, היה אחראי על השירים הקלילים יותר לכאורה, אך מתחת ללחנים העליזים הסתתרו מסרים עמוקים. דוגמה מושלמת היא השיר LEGEND OF A MIND, שנכתב על טימות'י לירי, "הכוהן הגדול של ה-LSD" והאיש שטבע את הסיסמה TURN ON, TUNE IN, DROP OUT. השורה האלמותית מהשיר, "טימות'י לירי מת... לא, ממש לא – הוא בחוץ ומביט פנימה", הפכה להמנון עבור דור שלם של חובבי טריפים פסיכדליים.

צד ב': למעמיקי חקר בלבד

הצד השני של התקליט הוא מסע למעריצים האמיתיים, ודורש ראש פתוח ולב מוכן להרפתקה. הוא נפתח עם הבלדה האקוסטית היפהפייה VOICES IN THE SKY, שכתב ושר ג'סטין היווארד בקול הקטיפה המפורסם שלו. משם אנו ממשיכים לשיר הטריפ של מייק פינדר, THE BEST WAY TO TRAVEL, שמדגים את השימוש הנועז של הלהקה באפקטים של אולפן. ואיך אפשר בלי קצת ניחוח הודי? בשיר VISIONS OF PARADISE, היווארד מנגן על סיטאר ומכניס אותנו לאווירה המזרחית שהייתה כל כך אופנתית אז.

לקראת הסוף, גרהאם אדג' חוזר עם קטע קריאה נוסף, THE WORD. ומהי אותה מילה נכספת? הלהקה מגלה לנו אותה בשיר הסיום המהפנט, OM. המילה, שהיא הברה קדושה בהינדואיזם ומייצגת את צליל היקום, מושרת בהרמוניה ווקאלית עוצרת נשימה וסוגרת את המסע הרוחני של התקליט.

הביקורת קטלה, הקהל התאהב

לא כולם הבינו את היצירה בזמן אמת. מגזין רולינג סטון, למשל, כתב בביקורת קטלנית: "מה שברור זה שלהקת רוק אנגלית משובחת ומהודקת בחרה לחנוק את עצמה בגוף קונספטואלי שכזה. למרבה האירוניה, כמעט לכל אחד מהשירים יש משהו להמליץ עליו - אבל מה שהיה יכול להיות תקליט אפילו מרגש, הופך בכוונה למשהו הדומה מוזיקלית לשוקולד סתמי, וזה חבל".

העטיפה: מדיטציה פוגשת מסע בחלל

כדי לעטוף מוצר כה ייחודי, היה צורך בעטיפה שתשקף את רוח התקופה. הלהקה פנתה למאייר פיל טרברס, שעבד במחלקת הגרפיקה של חברת התקליטים שלהם, DECCA. לאחר פגישה על בירה בפאב לונדוני והאזנה להקלטות, נולד בראשו של טרברס רעיון. "אזור ההקלטה ועריכת המיקס באולפן היה נפרד מהאולפן בו ניגנה הלהקה. בין השניים הפריד חלון ענק שיצר השתקפות של הדמות שלי באופן שגרם לי לדמיין כאילו אני מרחף בחלל", הוא הסביר. הלהקה רצתה שהעטיפה תמחיש מדיטציה, אך טרברס התעקש על החזון החללי שלו. תחת לחץ של זמן, הוא מיזג את שני הרעיונות ויצר את העטיפה המרהיבה, המציגה את החיפוש האנושי מלידה ועד מוות אחר שלום פנימי, אושר והארה.

התקליט הנפלא הזה טיפס למקום החמישי במצעד הבריטי ולמקום ה-23 בארצות הברית. הוא נותר עד היום חוליה חיונית ומרכזית בשרשרת התקליטים המופתיים של המודי בלוז, ותזכורת נצחית לכך שלפעמים, הדרך הטובה ביותר לטייל היא פשוט לעצום עיניים, לשים תקליט, ולתת לצלילים לקחת אותך למסע.

הנפילה, השפל והנס: הסיפור שלא ייאמן מאחורי התקליט ששינה את פני המוזיקה. ב-26 ביולי בשנת 1974 יצא אלבום הסולו השני והמוערך של רוברט וויאט. שמו הוא ROCK BOTTOM.

במשך עשורים, נרקמה סביבו הילה של מיתוס, כאילו כל צליל וכל מילה בו נכתבו מתוך הייאוש והכאב שאחרי התאונה המזעזעת שהותירה אותו משותק. אך האמת, כפי שתגלו מיד, מורכבת, מפתיעה ומרתקת הרבה יותר. בואו נצלול אל הסיפור האמיתי, כי הוא טוב יותר מכל אגדה.

לילה אחד ביוני: המסיבה ששינתה הכל

הכל החל בראשון ביוני 1973, ליל ירח מלא. בקומה השלישית של דירה בשכונת MAIDA VALE הלונדונית, נערכה מסיבת יום הולדת סוערת למוזיקאית גילי סמית', חברת להקת הפרוג-פסיכדליה גונג. רשימת האורחים נראתה כמו היכל התהילה של הרוק המתקדם והבוהמה הבריטית. דמיינו את הסצנה: בדירה אחת מצטופפים רוברט וויאט, אז המתופף והזמר הכריזמטי של להקת מאצ'ינג מול שמאחוריו קריירה מפוארת עם להקת סופט מאשין, קווין איירס, ניק טרנר מלהקת ספייס-רוק החללית הוקווינד, המתופף פיפ פייל, הסקסופוניסט לול קוקסהיל, מייק אולדפילד הצעיר ואפילו דייויד בואי בכבודו ובעצמו. לקינוח, הצטרף לחגיגה אורח מיוחד במינו: קית' ריצ'רדס, גיטריסט להקה קטנה ושולית בשם הרולינג סטונס.

דייויד אלן, בעלה של סמית' ושותפה ללהקת גונג, תיאר בספרו את האווירה: ראיתי אותו נכנס ומסביבו כל אנשיו ודמיינתי אנרגיה שלילית מסביבו. כמו כנפי עטלף שעוטפים אותו. הלכתי למטבח ומצאתי שם כסא לשבת עליו, שם נהניתי משיחה ועישון חשיש עם עיתונאי שהיה שם וגם היה חבר שלי. לפתע שמעתי צרחה איומה ומקפיאה. זה היה קול של אישה שצרחה 'רוברט נפל מהחלון!'. שקט מקפיא השתרר בדירה. לי הייתה משום מה תחושת דז'ה וו ברגע זה. מהומה פרצה כשאורחים רבים רצים למטה בעוד קולות בכי נוראיים נשמעים.

הצצתי מהחלון וראיתי את גופו השבור של רוברט שרוע שלוש קומות מתחתיי. האמבולנס מיהר להגיע ולא יכולתי לעשות דבר כדי לעזור לו. לפתע ראיתי שקית' ריצ'רדס מיהר לברוח משם לפני שתבוא המשטרה. בעלת הדירה, יוני, באה לפתע מולי כשידיה מחבקות בחורה צעירה מאד שחשדתי כי רוברט היה עמה באמבטיה, כשזוגתו אליפי גילתה זאת ודפקה בדלת. רוברט, כנראה מפראנויה, נכנס לפניקה איומה וניסה לטפס על המרזב שבחוץ. עם ידיים חלקות הוא איבד את אחיזתו ונפל. רצתי מהר לנסות ולנחם את אליפי שהייתה במצב של הלם, עד שמונית הגיעה ולקחה אותה לבית החולים. כולנו היינו בהלם ממה שקרה".

אלן הציץ מהחלון וראה את המחזה הנורא: "גופו השבור של רוברט היה שרוע שלוש קומות מתחתיי". האמבולנס הוזעק, אך איש לא יכול היה לעזור. "לפתע", ממשיך אלן, "ראיתי את קית' ריצ'רדס ואנשיו נמלטים מהמקום במהירות, רגע לפני הגעת המשטרה".

ומה באמת קרה שם? נראה שהסיבה לנפילה הייתה רגע מביך ופרנואידי. על פי העדויות, וויאט התבודד בחדר האמבטיה עם צעירה, כנראה בתה של כלת השמחה גילי סמית'. זוגתו של וויאט דאז, אליפי, גילתה זאת ודפקה בזעם על הדלת. וויאט, ככל הנראה תחת השפעה ומונע מפאניקה, ניסה להימלט בדרך לא שגרתית: טיפוס על המרזב החיצוני. ידיו החלקות איבדו אחיזה, והוא צנח אל הקרקע - קודם עם הרגליים ואז שאר הגוף. הטרגדיה הייתה בלתי נתפסת. רוברט וויאט, שרוע על הקרקע, שמע נהמות כאב מפחידות כשלפתע קלט שהן באות מפיו. המתופף הווירטואוז, לא ישוב ללכת עוד לעולם. הרגע הזה היה כה טראומטי ואישי, שאפילו באוטוביוגרפיה המפורטת שלו, הוא בחר לטשטש את מה שקרה במסיבה.

התגייסות הענקים והמכתב לאמא

הקהילה המוזיקלית נרתמה מיד לעזרת חברה הפצוע. שתי להקות ענק, פינק פלויד וסופט מאשין, ארגנו מופע צדקה מיוחד באולם ריינבאו בלונדון, ב-3 בנובמבר 1973. סופט מאשין הלהיבה עם הג'אז-רוק המתוחכם שלה, אך פינק פלויד, טרייה מההצלחה המסחררת של התקליט THE DARK SIDE OF THE MOON, גנבה את ההצגה עם מופע אורקולי עוצר נשימה. הערב המרגש הזה הצליח לגייס סכום נאה של 10,000 ליש"ט עבור וויאט.

אך כאן נכנסה לפעולה הבירוקרטיה האטומה. זמן קצר לאחר מכן, שלחה אמו של רוברט, הונר וויאט, מכתב נוגע ללב למגזין המוזיקה מלודי מייקר: "אתם ודאי זוכרים, ואני לא אשכח לעולם, את מופעי הצדקה האחרונים שערכו פינק פלויד וסופט מאשין למען בני, רוברט, שנותר נכה לאחר תאונה. המחווה הנהדרת הזו הכניסה לקופה 10,000 ליש"ט, אבל רוברט יקבל רק 7,000 ליש"ט מכל זה, כי אלפיים ליש"ט הולכים למס הכנסה ועוד אלף ליש"ט למע"מ. כל לירה מהסכום חשובה לנו כי רוברט חייב לממן ציוד יקר שיעזור לו וגם בית חדש. הוא כבר לא משתכר מזה שמונה חודשים ונראה שגם לא ישתכר בעתיד הנראה לעין. בכל זאת הוא נאלץ לשלם מיסים וחבל שנחמדותם של אנשים נתונה לחסדי גופי ממשלה לא אנושיים".

הלידה מחדש

הנפילה ריסקה את גופו של וויאט, אך לא את רוחו המוזיקלית. למעשה, המוזיקה בערה בו בעוצמה גדולה מתמיד. באופן כמעט בלתי נתפס, הוא התבטא פעם ואמר שסילוקו מלהקת סופט מאשין שנים קודם לכן היה אירוע כואב יותר עבורו מהפציעה עצמה. זה מראה עד כמה היצירה הייתה מרכז חייו.

ובניגוד גמור למיתוס, שירי התקליט ROCK BOTTOM כלל לא נכתבו במיטת בית החולים. הם נולדו חודשים לפני התאונה, בתחילת 1973, בעיר הציורית ונציה. וויאט שהה שם עם זוגתו אליפי, שעבדה על סט צילומי סרט המתח המצמרר של הבמאי ניק רואג, DON'T LOOK NOW. כדי שאהובה לא ישתעמם בין התעלות והגונדולות, קנתה לו אליפי אורגן קטן. על הכלי הצנוע הזה, באווירה הוונציאנית, וויאט רקם את רוב המנגינות והרעיונות שיהפכו לתקליט המופת. השירים הללו נועדו בכלל לתקליט שלישי של להקתו דאז, מאצ'ינג מול.

אז מאיפה הגיע השם ROCK BOTTOM, שפירושו "שפל המדרגה"? ובכן, לא מהמצב הנפשי. וויאט סיפר שהשם נבע מליין הבס בקטע השני בתקליט, A LAST STRAW, שהיה לו לדעתו אופי רוקי. המילה BOTTOM במוזיקה מתייחסת לעיתים קרובות לצלילי הבס, התדרים הנמוכים.

הקלטות מהנשמה: נבחרת החלומות באולפן

כשוויאט שוחרר מבית החולים, הוא נכנס לאולפן כשהוא נחוש להקליט את החומרים שכתב. הוא גייס נבחרת חלומות של חברים ומוזיקאים מהשורה הראשונה: מייק אולדפילד, הגיטריסט האוונגרדי פרד פרית', ג'ון קייל מהוולווט אנדרגראונד, ריצ'ארד סינקלייר מלהקת האטפילד והצפון, והמתופף לורי אלן, שהחליף את וויאט עצמו בסופט מאשין. על כיסא המפיק התיישב לא אחר מאשר ניק מייסון, מתופף פינק פלויד, שקיבל מוויאט איגרת עם בקשה להפיק את התקליט. כשהאיגרת הגיעה ליעדה, וויאט כבר איבד את התחושה ברגליו.

התוצאה היא שישה קטעים שהם עולם ומלואו. התקליט נפתח עם SEA SONG, ואפשר לומר בזהירות שזהו אחד משירי האהבה היפים והלא שגרתיים שנכתבו אי פעם. צליל סינטיסייזר מהפנט, שנע בין ריחוף לאי-נוחות, ומקצב מונוטוני עדין. ואז נכנס קולו של וויאט – שבור, חשוף, סדוק, אך מלא חיות ורגש צלול. "זה שיר האהבה האמיתי הראשון שלי לאליפי", אמר.

מכאן ממשיך המסע עם A LAST STRAW, טריפ ג'אזי שבו וויאט, באהבתו הגדולה לג'אז, מחקה בכלי הקשה ובקולו צלילים של כלי נשיפה, בהשראת תזמורותיו של דיוק אלינגטון. צד א' נחתם עם LITTLE RED RIDING HOOD HIT THE ROAD, קטע מהפנט ולוּפּי עם סולו חצוצרה שנשמע כאילו הגיע מכוכב אחר.

צד ב' נפתח בצמד קטעים שמנהלים דיאלוג זוגי מבריק. ב-ALIFIB, וויאט לוחש את שמה של אליפי שוב ושוב, על רקע קלידים מסתחררים בסגנון סופט מאשין. הוא שר לה "אליפי, השומן שלי", שורה שהצליחה להרגיז אותה. "לא, אני לא!", היא השיבה לו. "טוב", הוא איתגר אותה, "אז תעני לי בקטע הבא". ואכן, הקטע הבא, ALIFIE, הוא התשובה שלה. האווירה הופכת למנוכרת, אפלה, כמעט מאיימת. על רקע אורגן קודר וסקסופון צורמני, נשמע קולה של אליפי מטיח בו: "אני לא השומן שלך! אני לא ארוחת הערב שלך – רפרפת רגשנית וישנה שאתה!".

התקליט מסתיים בקטע הסוגר LITTLE RED RIDING HOOD HIT THE ROAD, שמפוגג את המתח עם נגינת גיטרה מופלאה ומזוהה מיידית של מייק אולדפילד, וסיום תיאטרלי ושטותי בקולו של השחקן אייבור קאטלר. איזון מושלם.

המאבק על הכיסא וההופעה הבלתי נשכחת

התקליט, עם עטיפתו המאוירת הנהדרת של אליפי, זכה לביקורות מהללות והצלחה מסחרית מרשימה. חודשיים אחריו, וויאט הוציא סינגל מפתיע – גרסת כיסוי לשירם של המאנקיז, I'M A BELIEVER. כשהוזמן להופיע בתוכנית הטלוויזיה הפופולרית TOP OF THE POPS, פרץ עימות מכוער. מפיק התוכנית, רובין נאש, דרש מוויאט לא להופיע בכיסא הגלגלים שלו, בטענה ש"זה לא נראה נחמד בתוכנית משפחתית", והציע להושיב אותו בכורסה. וויאט לא נשאר חייב. "אמרתי לו שיילך להזדיין", סיפר מאוחר יותר, "בסוף צולמתי עם כיסא הגלגלים". הוא ניצח, והקליפ, בו מופיעים לצידו ניק מייסון ואנדי סאמרס (לימים גיטריסט הפוליס), הפך לרגע איקוני של נחישות וכבוד עצמי.

שיא ההכרה הגיע ב-8 בספטמבר 1974, במופע מחווה מיוחד לוויאט בתיאטרון 'דרורי ליין'. המופע תוכנן לשעה 20:30 בתיאטרון 'דרורי ליין', אך אנשים החלו להתקהל כבר שעתיים לפני כן. ההתרגשות הייתה עצומה, כשראשון עלה לבמה שדרן הבי.בי.סי, ג'ון פיל, ופצח במונולוג. בקהל היו שהשתעממו מהמונולוג וצעקו לו שיירד כבר כי הוא משעמם. פיל לא המשיך זמן רב ופינה את מקומו לשחקן אייבור קאטלר, שהציג, ביחד עם פיליס אפריל קינג, מערכונים קצרצרים. הקהל אהב והגיב בתשואות. לאחר מכן הזמין פיל את רוברט וויאט, שהגיע, עם כסא הגלגלים שלו, למקום בבמה, שם חיכתה לו מקלדת ולצידה מיקסר. הקהל מחא כפיים בהתלהבות נרגשת ורוברט פתח את הופעתו עם השיר DEDICATED TO YOU BUT YOU WEREN'T LISTENING, שביצע עוד בסוף הסיקסטיז כחבר בלהקת סופט מאשין. הבסיסט יו הופר, שהיה חברו ללהקה וכתב את השיר, ניצב לצידו על הבמה וניגן בבס. יחד עימם היו המתופף לורי אלן, פרד פרית' בכינור ודייב סטיוארט בקלידים. החלק הראשון של המופע המשיך עם שירים בעיקר מאלבומו האחרון של וויאט, ROCK BOTTOM. בחלק השני של המופע צץ פתאום בחור עם גיטרת לס פול חשמלית עליו. רבים זיהו אותו מיד כמייק אולדפילד, שהמוזיקה שיצר בתקליטיו הושמעה לפני כן בהפסקה. הזמרת ג'ולי טיפטס (לשעבר דריסקול) עלתה גם היא, אך לא סחטה אהבה רבה מהקהל. אבל דבר אחד היה ברור לכל - הנפילה מהבניין ששיתקה את רוברט לא תהיה זו שתשים מקל בגלגליו החדשים. וויאט על המופע: "הופתעתי מאד מהאנרגיה הגמישה ששררה בו. מדהים לשמוע כיצד כל הנגנים במופע התחברו מוזיקלית זה לזה".

ההדרן במופע היה עם שיר הסינגל האחרון שהוציא אז וויאט, גרסת כיסוי ל- I'M A BELIEVER. המופע יצא, לפני שנים, באופן רשמי בדיסק, כשחלקו באיכות מצוינת וחלקו באיכות פחות טובה, בגלל שלא נמצאו המאסטרים להכל ונאלצו להשתמש במקורות פחות טובים.

ולסיכום, התקליט ROCK BOTTOM הוא חוויה. הוא דורש הקשבה, הוא מאתגר, אבל הוא מתגמל בענק. הוא קצת כמו לטעום סביח בפעם הראשונה: הרעיון של חצילים, ביצה וטחינה בפיתה אולי נשמע מוזר בהתחלה, אבל מהרגע שנוגסים בביס הראשון, מבינים את הגאונות, מתמכרים ורוצים עוד. כך בדיוק צוללים פנימה אל תוך "שפל המדרגה" של וויאט, ומגלים שם עולם של יופי, כאב ותקווה.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.