רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-26 בינואר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-26 בינואר (26.1) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"לא הייתי קרוב לג'ון לנון בתקופה בה הוא התרחק מעולם המוסיקה. לא התפעלתי במיוחד מדברי הסולו שלו. אחד הדברים האהובים עלי מכולם הוא 'שדות תות לנצח'. אני מכיר את החברים הנותרים מהביטלס מאוד, טוב מאוד. יש לי מערכת יחסים טובה עם פול ורינגו ואני רואים את ג'ורג' מדי פעם; הוא קצת מתבודד, אבל אני רואה אותו ואני מרגיש שהוא רגוע לגמרי. יש לנו הרבה במשותף, במיוחד העניין במיסטיקה, ובגינון, ואנחנו גרים קרוב אחד לשני. אבל ג'ון, לעולם לא... דיברתי איתו פעם אחת בטלפון. התארחתי מלון בניו יורק - והייתה לו סוויטה שם - והוא התקשר אליי בטלפון וניהלנו שיחה מהירה. אמרתי, 'בא לך לשתות?' מבלי להציע ש'בוא נלך להשתכר' והוא רק אמר, 'לא, לא, לא. אני פשוט לא בתוך כל סוג של סצנה כזו בכלל'. ואני אמרתי, 'ובכן, איזה סוג של סצנה?' זאת כי לא הצעתי סצנה, הצעתי להיפגש בשביל משקה. ואז חשבתי, 'להתראות, ג'ון'. אולי אני, כמו רבים אחרים, מעולם לא נועדתי להכיר אותו. ואני תוהה אם הוא צורת הריחוק שלו לא עזרה מעט במותו הטראגי בסופו של דבר" (פיט טאונסנד)

אז מה זה בדיוק 25 או 6 ל-4 של שיקגו? ב-26 בינואר בשנת 1970 יצא אלבומה השני של להקת שיקגו.

בעולם הרוק היה ידוע ומקובל מזה שנים חוק בלתי כתוב אך אכזרי: לאמן היה את כל חייו כדי לכתוב את השירים לתקליט הבכורה שלו, אבל מרגע שההצלחה הגיעה, עמדו לרשותו רק חודשים ספורים ודחוקים לכתוב את החומרים לתקליט השני. מדובר היה במלכודת קלאסית שהפילה רבים וטובים, אך במקרה של החבורה מאילינוי, הסיפור היה שונה בתכלית. להקת שיקגו הגיעה לקו הזינוק הזה לאחר אלבום בכורה כפול עמוס בשירים מעולים, והעולם כולו תהה האם הלהקה תצליח לשחזר את הקסם או שמא תתרסק אל מול "קללת התקליט השני".

ההפתעה הייתה מוחלטת. הלהקה לא רק עמדה בציפיות, אלא ריסקה אותן לרסיסים עם אלבום כפול נוסף שהציג רמת כתיבה וביצוע גבוהה מאוד. בדיוק באותה תקופה נאלצה הלהקה לקצר את שמה המקורי והארוך מ-CHICAGO TRANSIT AUTHORITY לשם הקליט והמוכר יותר, וזאת בעקבות איום בתביעה משפטית מצד רשות התחבורה האמיתית של העיר שיקגו, שלא ממש אהבה את השימוש בשמה. אולם השינוי הקוסמטי בשם לא עצר את הדהירה; השאיפה של חברי הלהקה זכתה לניצחונות גדולים עוד יותר עם להיט מצעדים מטריף, מעמד פלטינה יוקרתי ומועמדות לתואר תקליט השנה בטקס פרסי הגראמי. גם זמן כה רב לאחר צאתו, האלבום הזה נחשב לנקודת מפנה בקריירה של הלהקה ולמופת של יצירתיות, כשהוא עטוף בעטיפה הכסופה עם הלוגו המפורסם שעוצב בהשראת בקבוק קוקה-קולה.

קלידן הלהקה, רוברט לאם, התייחס לאותה תקופה אינטנסיבית בקלילות מפתיעה: "היינו אז טירונים, לא הרגשנו שום לחץ, ולא הייתה לנו בעיה לכתוב את המוזיקה לאלבום השני תוך כדי סיבובי הופעות תובעניים". היצירתיות פשוט נשפכה מהם, ולמרות ששירים רבים בתקליט נשאו ביקורת חברתית ברורה, ופה ושם גם פוליטית (כמו ביצירה IT BETTER END SOON), לאם סירב לקחת על עצמו את הטייטל של מטיף בשער. "ניסיתי אז ולמדתי היבטים חדשים של כתיבה, עיבוד וכתיבת ליריקה. תמיד התכווצתי כששמעתי את הביטוי 'תודעה חברתית' והתנערתי מהתווית. ביקשתי לכתוב מילים מקוריות על סמך התצפיות שלי בלבד".

אולי השיר המפורסם ביותר של לאם בתקליט, וזה שגרר אינספור ספקולציות, היה "25 או 6 ל-4". במשך שנים המעריצים והמבקרים ניסו לפצח את הקוד. האם מדובר בנוסחה מתמטית? קוד סודי? ובכן, האמת הייתה פשוטה הרבה יותר. המילים דיברו בפשטות על הניסיון המייגע של לאם לכתוב שיר, כאשר הכותרת התייחסה לשעה בלילה: 3:35 או 3:34 לפנות בוקר. לאם הסביר: "גרתי עם חבורה של היפים מעל סאנסט סטריפ בלוס אנג'לס. אחד היתרונות של הבית הספציפי הזה היה שהוא שכן בהרי הוליווד ויכולתי להשקיף על העיר בשעת לילה מאוחרת. רציתי לנסות לתאר את תהליך נסיון כתיבת השיר. אז התחלתי לכתוב - 'מחכה לתחילת היום, חיפשתי מה לומר, אורות מהבהבים לשמיים' - כי היו שלטי ניאון ברחבי העיר. וכשהסתכלתי בשעון וראיתי מה השעה, הכל הסתדר. אז הבאתי את זה ללהקה ושם זה באמת הסתדר, כשכל אחד הכניס בו משלו".

כמובן, בעידן ההוא אי אפשר היה לברוח מפרשנויות סמים. היו שטענו בתוקף ששם השיר מרמז על טריפ של LSD, בטענה מדעית-לכאורה שאם נוטלים את הסם בשעה שש בערב, האפקט יתפוגג בדיוק בארבע לפנות בוקר. התיאוריה הזו הייתה כה נפוצה עד שהשיר נאסר לשידור בסינגפור, שם החוקים היו נוקשים במיוחד.

אך הדרמה האמיתית התרחשה מאחורי המיקרופון. בסיסט הלהקה בעל הקול הגבוה, פיטר סטרה, הוא שביצע את השיר, אך התנאים היו רחוקים מלהיות אידיאליים. כמה חודשים לפני ההקלטה, בקיץ 1969, יצאו כמה מחברי הלהקה למשחק בייסבול באצטדיון דודג'ר בלוס אנג'לס. המשחק היה טעון, והשיקגו קאבס ניצחו את הדודג'רס המקומיים. ארבעה חיילי מארינס שנכחו במקום זעמו על ההפסד. מכיוון שסטרה היה אוהד הקבוצה המנצחת ועמד בטעות לידם, הוא הפך למטרה נוחה לפריקת תסכולם, במיוחד עם שיערו הארוך שלא התאים למראה הצבאי המוקפד שלהם. הקטטה האלימה שפרצה שלחה את הבסיסט הצעיר לטיפול נמרץ; הלסת שלו נשברה בשלושה מקומות והוא נאלץ לעבור ניתוח מורכב. כשהגיע הזמן להקליט את השיר, הלסת שלו הייתה עדיין סגורה ומקובעת. "הוא היה צריך ללמוד לשיר אחרת", אמר המפיק ג'יימס גרסיו. "אמרתי לו, שאני לא יכול לחכות ואנחנו נעשה את זה ונצליח". סטרה הבין שאין מנוס ושר את אחד מלהיטי הרוק הגדולים בכל הזמנים בשיניים קפוצות תרתי משמע (בגלל חוטים שחיברו את לסתו לאחר הניתוח). ובאיזו בס ניגן סטרה בהקלטה של השיר? הייתה זו גיטרה פנדר פרסיז'ן שגרסיו רכש בשנת 1964 תמורת 200 דולר.

הצליל הפותח את השיר הזה הוא ריף יורד איקוני בגיטרה בס, המזכיר לי את BABE I'M GONNA LEAVE YOU של לד זפלין. אך אחד האלמנטים שהפכו את השיר למיוחד באמת היה השילוב החדשני של שתי הקלטות תופים שביצע מתופף הלהקה, דני סראפין. בהקלטה אחת הוא ניגן את מקצב התופים היציב ללא תוספות, ובשנייה הוסיף מעברים מעניינים ומורכבים, בין השאר בהשראה מאחד המתופפים האהובים עליו, האל בליין (נגן הסשנים העסוק מחבורת THE WRECKING CREW). סראפין נזכר בתגובת החברים: "שאר חברי הלהקה כעסו עלי. הם לא רצו שתי מערכות תופים בשיר כי ראו בכך ביזבוז זמן הקלטה. אבל גרסיו המפיק משך בכתפיו וניפנף אותם. הוא אהב את הרעיון". ואם כל זה לא מספיק, את סולו הגיטרה המחשמל שבשיר ביצע גיטריסט הלהקה, טרי קאת' עם גיטרה פנדר סטראטוקסטר שחוברה לפדאל ווא-ווא וממנו למגבר מתוצרת פנדר. התוצאה הייתה להיט שהגיע למקום הרביעי בארצות הברית ולמקום השביעי בבריטניה.

פרט טריוויה מעניין לאספנים הוא שבאמצע שנות השבעים יצא לשיקגו תקליט אוסף מיוחד. ולמי שיש את המזל להחזיק את הוויניל בהדפסה קוואדרופונית (סראונד לארבעה רמקולים), אפשר לשמוע שם מיקס שונה לחלוטין, הכולל גם צלילי סולו גיטרה חשמלית שהוקלטו אז ושלא קיימים בהדפסות הסטריאו הרגילות.

שיר ידוע נוסף מהאלבום, שהפך לקלאסיקה בפני עצמה, הוא COLOUR MY WORLD, שנכתב על ידי טרומבוניסט הלהקה, ג'ימי פאנקו. הזמר פה הוא טרי קאת', עם קולו העוצמתי אך עתיר הרגש, שהוכיח שהוא יכול לרגש גם בבלדות שקטות. פאנקו סיפר על ההשראה: "כיניתי את זה 'צבע את עולמי' מכיוון שבמקרה זה השתמשתי ברגש האהבה כסרט טכניקולור שלוקח מקום בלבי. זה בעצם שיר המחווה לאהבה הראשונה שלי. נהגתי להאזין לבאך ובמיוחד לקונצ'רטו ברנדנבורג,. אז התיישבתי ליד פסנתר והתחלתי להתעסק בפירוקי האקורדים האלו וזה הפך לבסיס השיר".

שיר נוסף של פאנקו בתקליט הפך גם הוא ללהיט ענק - MAKE ME SMILE. כמו קודמו, גם הוא נמצא פה כחלק מתוך סוויטת שירים מורכבת וארוכה בשם BALLET FOR A GIRL IN BUCHANNON. ללא ידיעת חברי הלהקה, חברת התקליטים בחרה לבצע עריכה אגרסיבית ולהוציא את השיר הזה כתקליטון שהפך למצליח מאוד. למרות שחברי הלהקה ראו בעריכתו מהסוויטה המלאה מעשה לא מוצלח מבחינה אמנותית שפגע בשלמות היצירה.

לא רק הלהיטים הם שעושים את האלבום הזה לכה מוצלח ועל-זמני; צריך להקשיב לו כחטיבה אחת שלמה. שנים מאוחר יותר, סטודנט סקרן למוזיקה בבית הספר רימון (אי שם בשנות התשעים) גילה את הקסם הזה מחדש. הוא נהג להיכנס לספריית התווים והתקליטים שם ולחפש כל פעם משהו אחר ומסקרן להקשיב לו באחד הפטיפונים שהיו מוצבים שם. באחת הפעמים הוא שלף מהמדף את האלבום הכפול הזה, הניח את המחט, שם את האוזניות לראשו ולסתו נפלה בתדהמה. עד אותו רגע, הוא הכיר את שיקגו בעיקר כלהקה של בלדות פופ רכות וקיטשיות משנות השמונים. הגילוי של הלהקה כחיית רוק בועטת שינה את תפיסתו, ומאז צועד התקליט הזה איתי בבטחה ולאחרונה אף קניתי את גרסת הוויניל החדשה עם הרמיקס המדהים של סטיבן ווילסון לזה.

גשר על מים סוערים: הדרמה, הדמעות והתקליט שכמעט לא קרה. ב-26 בינואר בשנת 1970 יצא התקליט הנפלא הזה והאחרון של סיימון וגרפונקל - "גשר על מים סוערים" (או אם אתם קוראי להיטון - "גשר על מים עכורים").

זה היה רגע מכונן ששינה את פני הפופ העולמי לנצח, רגע שהביא איתו את אחת היצירות המורכבות והמצליחות ביותר שידעה תעשיית המוזיקה, אך מאחורי הצלילים השמימיים הסתתרה מציאות מתוחה ומורכבת הרבה יותר ממה שהמעריצים יכלו לדמיין באותו הזמן.

בזמן שבו פול סיימון הגיע לכתוב את יצירת המופת הזו, היה הצמד סיימון וגרפונקל כבר במצב של התפוררות מתקדמת, כמו זוג נשוי שממשיך לגור יחד רק בגלל הילדים – או במקרה הזה, בגלל החוזה עם חברת התקליטים. המתח באוויר היה סמיך יותר מעשן הסיגריות באולפני ההקלטה של אז. ארט גרפונקל היה שקוע אז בנסיונות להיכנס לתחום המשחק, והראש שלו היה בכל מקום חוץ מאשר במוזיקה. פול סיימון, מצדו, הרגיש שכבר אין לו את הכוח שהיה לו בעבר, והתמודד עם תחושת בדידות יצירתית. זה היה תקליט לא קל לעשייה, תהליך שגבה מחיר נפשי כבד משני הצדדים. אך אין ספק שהתוצאה שהתקבלה הייתה שווה ביותר. זה אחד התקליטים היפים יותר שיצאו בתרבות המוזיקה המערבית, יצירה שעמדה במבחן הזמן ועדיין נשמעת רעננה ומרגשת גם עשורים לאחר מכן.

ההיסטוריה של השניים האלה הייתה רצופה עליות ומורדות דרמטיים. זה לא היה קל להיות צמד במקרה שלהם, שהתפרקו בפעם הראשונה אחרי תקליט הבכורה שלהם בשנת 1964. הכישלון המסחרי הראשוני היה צורב. נראה היה אז כי מוזיקת הפולק היא דבר שמאבד מערכו והתקליט הזה החל לצבור אבק על מדפי חנויות התקליטים כאבן שאין לה הופכין. פול סיימון, פגוע ומאוכזב, טס לאנגליה כדי להופיע שם כאמן פולק סולו וללקק את הפצעים. הוא הופתע מאד לגלות שם לפתע שאחד משירי התקליט הכושל לכאורה, 'צלילי השקט', שהוקלט במקור על ידי שניהם רק עם גיטרה אקוסטית פשוטה, הפך ללהיט ענק במצעדים. המהפך קרה בזכות המפיק טום ווילסון, שהחליט על דעת עצמו להוסיף להקה שלמה שמלווה אותם – גיטרה חשמלית, בס ותופים. פול סיימון לא סבל את התוספת המלאכותית הזו, שנשמעה לו מסחרית מדי, אך נאלץ לרכב על גל הצלחתה לפי דרישת חברת התקליטים שראתה את הדולרים נערמים.

הצלחת השיר הבלתי צפויה גרמה לצמד המפורק להתאחד שוב ולהמשיך הלאה, כשכל שנה העסק איים להתפרק מחדש כמו מגדל קלפים ברוח, עד הסוף הבלתי נמנע בשנת 1970. במהלך השנים הללו הם ניפקו להיטים, אך המתח התת-קרקעי תמיד היה שם, מבעבע מתחת לפני השטח.

כשסיימון התחיל לכתוב את שיר הנושא של התקליט BRIDGE OVER TROUBLED WATER, הוא לא שיער לעצמו שהגירסה הסופית-הגרנדיוזית תהיה כזו. השיר נכתב בתחילה כשיר בסגנון גוספל צנוע עם שני בתים בלבד, בהשראת להקת הגוספל SWAN SILVERTONES והשיר שלהם MARY DON'T YOU WEEP. בשיכנועו של גרפונקל, שהבין שהשיר דורש עוד נפח ועוצמה, כתב סיימון באולפן בית שלישי נוסף. זה שמתחיל עם המשפט SAIL ON SILVERGIRL. ההפקה המוזיקלית של השיר הזה היא מלאכת מחשבת של ממש. את הפסנתר בהקלטה הזו ניגן לרי נקטל, מוזיקאי מוכשר שניגן בהפקות רבות (כולל בס בתקליט הבכורה של להקת הדלתות ובהמשך הצטרף ללהקת BREAD והעניק גם סולו גיטרה נפלא שם בשיר GUITAR MAN). נקטל היה בכלל בסיסט בהכשרתו, אך הייתה לו השכלה מוזיקלית בסגנון הגוספל וכך הוא רקח את התפקיד היפהפה הזה בפסנתר, תפקיד שזיכה אותו לימים בפרס גראמי על העיבוד. הסולן בשיר הזה הוא גרפונקל ולדעתי זה אחד משיאיו כאמן מבצע; הקול שלו מטפס לגבהים מלאכיים שמרטיטים כל לב. אני בטוח שסיימון התחרט במהלך השנים שלא הוא זה שביצע את השיר הזה בהקלטה. בראיונות מאוחרים הוא אף הודה בכך שכששמע את מחיאות הכפיים הסוערות לגרפונקל בהופעות, צביטה בלבו הייתה בלתי נמנעת.

סגנון ההפקה של השיר הזה מזכיר מאד את עבודותיו של המפיק הידוע פיל ספקטור, עם "קיר הסאונד" העצום שנבנה בהדרגה. המתזמר של השיר היה ארני פרימן, שלא טרח כלל להקשיב למילים כשכתב את התיזמור, דבר שהוביל לאנקדוטה משעשעת במיוחד. הוא אף כתב על דף התיזמור את המשפט LIKE A PITCHER OF WATER (כמו כד מים) במקום שמו המקורי של השיר. הדבר הרתיח מזעם את סיימון, שהיה פרפקציוניסט ידוע, ובשלב מאוחר יותר, כסוג של הומור עצמי או תזכורת לטיפשות האנושית, הוא מיסגר את דף התיזמור של פרימן עם השגיאה במילים ותלה אותו בביתו.

עוד יצירת מופת בתקליט היא השיר THE BOXER, שהגיע לרמת שלמות הפקתית נדירה. הסאונד של התוף עם ההד בשיר הזה ("בום!" עוצמתי שמזכיר יריית תותח) הוקלט בחדר מדרגות עם הד גדול באולפני ההקלטות של CBS, כדי להשיג את הצליל הייחודי שאי אפשר היה לייצר באמצעים אלקטרוניים באותה תקופה. את השיר הזה כתב סיימון בתגובה למבקרי המוזיקה שכתבו דברים רעים עליו ועל יצירתו. סיימון ראה את עצמו כמתאגרף שמוכן להילחם מולם בזירה. השיר הזה לקח כ-100 שעות להקלטה – נצח יקר ביותר במונחים של אולפן. היה זה דבר לא שגרתי בימים ההם, כשחלק הוקלט בניו יורק וחלק בנאשוויל עם נגני הקאנטרי הטובים ביותר. מעניין לציין שהפזמון המפורסם "ליי-לה-ליי" היה במקור רק סקיצה למילים שסיימון לא הספיק לכתוב, אך לבסוף נשאר והפך לסימן ההיכר של השיר. הקולות של סיימון וגרפונקל בפזמונים הוקלטו בכנסייה בניו יורק (קפלת סנט פול) על מנת להשיג את ההד הרצוי והטבעי.

במעבר חד מהרצינות התהומית לקצב מקפיץ, השיר CECILIA מדבר על בחור שחברתו עזבה אותו ושוברת את ליבו, אך המקצב שמח ועליז. את הצליל המיוחד והשבטי של השיר השיגו סיימון וגרפונקל כשתופפו על ירכיהם במסיבה לילית ספונטנית. אחיו של פול, אדי, תופף באותו זמן על הפסנתר וחבר שלהם בשם סטיבי שארף ניגן בגיטרה. הם הקליטו את זה בבית בו גרו ב- BLUE JAY WAY בלוס אנג'לס (חובבי ביטלס - מיד קפצתם, נכון?). סיימון עשה לופ מההקלטה שנעשתה (טכניקה חלוצית לזמנה) והעלה אחר כך באולפן את תפקידי השירה. בנוסף הוקלטו בשיר תפקידי תיפוף על רצפת הפרקט של אולפן ההקלטות, כשהם משתמשים במקלות תופים על העץ החשוף. סיימון אף הוסיף קסילופון לשיר, מה שהוסיף לו גוון אקזוטי וקליל.

השיר THE ONLY LIVING BOY IN NEW YORK הוא אולי מכתב הפרידה המרגש ביותר בתקליט. את השיר הזה כתב סיימון על גרפונקל, שטס באותו זמן למקסיקו על מנת להצטלם לסרט "מלכוד 22". גרפונקל הפסיד אז הרבה סשנים של הקלטות וסיימון נשאר לבדו בניו יורק, כותב שיר שרמז על פירוק בלתי נמנע. הוא קורא לגיבור השיר טום – קריצה לימים בהם סיימון וגרפונקל קראו לעצמם, לפני שהתפרסמו, בשמות טום וג'רי. שכבות הקולות הרבות בשיר ("אהההה" המהדהד) הוקלטו שוב ושוב בחדר הד כדי ליצור תחושה של קתדרלה ריקה. בהתחלה היה גם סיימון אמור להצטלם בסרט בתפקיד משנה, אך לבסוף החליט מייק ניקולס הבמאי לוותר עליו ולקצץ את תפקידו לחלוטין. סיימון מאד התאכזב ונפגע מכך, והתחושה הזו של הדחייה והנטישה מחלחלת לכל תו בשיר.

רמז נוסף לסוף הקרב ובא נמצא בשיר SO LONG FRANK LLOYD WRIGHT, שמביא את שמו של אחד האדריכלים החשובים של המאה העשרים (שידע היטב לשלב בניה בתוך טבע תוך כדי שימורו). ארט גרפונקל היה סטודנט לארכיטקטורה בעברו, וסיימון השתמש בפרט הביוגרפי הזה כדי להיפרד מחברו. שיר זה גם מרמז על הפירוק בצורה כמעט גלויה. תקשיבו למילים ותבינו את סיימון כשהוא כותב משפט כמו I REMEMBER THE NIGHTS WE'D HARMONIZE TILL DAWN... I NEVER LAUGHED SO LONG...SO LONG. הפרידה כאן היא נוסטלגית אך סופית. ואם תקשיבו היטב בסוף השיר, בזמן שהמוזיקה דועכת, תשמעו את גרפונקל שר כל כך הרבה פעמים את המילים SO LONG עד שהמפיק רוי האלי, שאיבד את סבלנותו, עונה לו מהקונטרול: SO LONG ALREADY, ARTIE – משפט שנשאר בהקלטה והפך לחלק מהמיתולוגיה של התקליט.

השיר שחותם את התקליט נקרא SONG FOR THE ASKING והוא קטע סולו קצר, עדין ואינטימי של סיימון. בכלל, בתקליט הזה יש יחסית מעט הרמוניות ווקאליות של סיימון וגרפונקל יחד, בניגוד לתקליטים הקודמים שלהם שהתבססו על שילוב הקולות. הפוקוס היה הפעם להביא את האופי השונה של כל אחד מהם ואת הכיוונים המוזיקליים הנפרדים שלהם. זה היה רמז עבה לבאות – כל אחד הולך לדרכו. בנוסף, התקליט כלל את החידוש המפורסם לשיר EL CONDOR PASA, שהביא את המוזיקה האנדית למיינסטרים העולמי, ואת גרסת הכיסוי החיה והאנרגטית לשיר BYE BYE LOVE של האחים אברלי, שהוסיפה עוד רובד של פרידה לתקליט עם סגירת מעגל אל הימים הקדומים.

הקולגות המוזיקליות לא חסכו את התפעלותם מהתקליט שיצא. הזמרת הבריטית סנדי דני (לשעבר מלהקת פיירפורט קונבנשן ובאותו זמן חברה ב-FOTHERINGAY) ציינה בראיונות עימה שהתקליט הזה הוא הפקה מושלמת. בעיתון STEREO REVIEW נכתב אז בביקורת נלהבת: "סיימון וגרפונקל הצטרפו ככל הנראה לאותה קבוצה נבחרת של אמני הקלטות שתקליטיהם החדשים נמכרים במיליון עותקים עוד לפני שהם עוזבים את מפעל ההדפסה. התקליט האחרון שלהם לזכה אף הוא בשיא מכירות כמעט במקביל ליציאתו. נחמד להיות מסוגל לומר פעם אחת שמגיע להצלחה יוצאת דופן כזו, שהיא מבוססת על ערך אמיתי. כל מה שבאלבום החדש הושלם בצורה מעולה: השירים של פול סימון, הביצועים שלו ושל ארט גרפונקל והפקת ההקלטה בפועל. שיר הנושא כבר הפך למשהו מיני קלאסי והוא משקף יפה את המהות העדינה של אמנותם. הטקסטים נעים בטבעיות ולמנגינה עצמה יש טוהר קלאסי שהופך אותה לבלתי נשכחת. השיר הזה לבדו הופך את האלבום לכדאי, אך הוא אינו הראוי היחיד. סגנונם של סיימון וגרפונקל אינו ניתן לחיקוי והשפעתם כה גדולה עד כי אני מצפה לקבוצה שלמה של סופרים, מלחינים ומבצעים צעירים שכאלו שמסתובבים באופק. בזמן שאני ממתין, אני מאזין לאלבום המקסים הזה שוב ושוב". עיתון HIGH FIDELITY יצא מגדרו וכתב ביקורת רגשנית על התקליט: "שיר הנושא הוא משהו שגורם לך להתייפח בפעם הראשונה שאתה שומע אותו. גם אם לא מבינים את המילים. זה מראה כמה רגש יכול להיות דבר חזק. זה הרגע הטוב ביותר של הצמד עד כה ורק בגללו כבר שווה לקנות את התקליט".

לעומתם, עיתון רולינג סטון, שהיה ה-מקום בו מוסיקאים קיוו לקבל ביקורות טובות, פרסם במאי 1970 ביקורת רעה וקטלנית: "להקת קרידנס קלירווטר רווייבל יכולה להקליט אלבום שלם בשלושה חודשים ולמלא אותו בכל טוב. לעומת זאת לסיימון גרפונקל זה לקח שנתיים להראות שהזמן שהושקע בוזבז לשווא. אולי פול סיימון הפך להיות שמן ועצלן או אולי ארט גרפונקל מעדיף להיות שחקן במקום זמר. מה שבטוח זה שהניצוץ של העבר כבה. התקליט הזה מכיל מצד אחד את השיר הטוב ביותר שלהם על המתאגרף וגם את השיר הרע ביותר שלהם, על פרנק לויד רייט. שאר השירים נוטים לצד הרע, עם שימוש מגוחך פה ושם בכלי נשיפה. כל מה שהם אומרים פה כבר נאמר בעבר. האמת? לא תקליט כזה רע אבל לא שווה בכלל ציפייה של שנתיים בשבילו".

כמו שאתם רואים, בתקופה הזו הפכו כמה מבקרים, שהיו בעבר מעריצים אדוקים של הצמד, לצלפים ציניים שנהנו לירות למטרה. מה שבטוח, חלקם בטוח אכלו לאחר מכן את הכובע כשהתקליט שבר כל שיא אפשרי. ב-21 בפברואר 1970 נכנס התקליט למקום הראשון במצעד הבריטי ונשאר שם במשך 35 שבועות מדהימים. בארצות הברית הוא שלט במצעד הבילבורד במשך 10 שבועות והפך לתקליט הנמכר ביותר בשנים 1970, 1971 ו-1972 – הישג חסר תקדים. אך הצלחת התקליט המטאורית לא מנעה את התפרקות הצמד. כשהתקליט קיבל לא פחות משישה פרסי גראמי (כולל תקליט השנה ושיר השנה) בטקס שנערך ב-16 במרץ 1971, פול סיימון כבר הפך לאמן סולו וישב בקהל בנפרד מגרפונקל. ועטיפת התקליט הזה משקפת יותר מכל את העובדה שסיימון הפך להיות אמן ענק בעולם המוזיקה וגרפונקל נשאר תמיד מאחוריו, פיזית ומטאפורית. אך בתמונה הוא בכל זאת מציץ מאחוריו כדי להזכיר שבלעדיו זה לא זה, ושקסם כזה נוצר רק כששני ההפכים האלה נפגשים. זו תמונה אחת שאומרת הכל...

גם זה קרה ב-26 בינואר. החל ממאבקים עקרוניים מודרניים ועד לטרגדיות אישיות בשנות ה-70 וה-80. הנה הצצה מעמיקה אל מאחורי הקלעים של כמה מהאירועים הללו, שהתרחשו ביום זה לאורך השנים.

הקרב על התודעה: ניל יאנג נגד הזרם

בשנת 2022, עולם הסטרימינג רעש וגעש כאשר ניל יאנג הציב אולטימטום דרמטי לפלטפורמת הענק ספוטיפיי. המוזיקאי הוותיק דרש להסיר את כל יצירתו מהשירות, כשהוא מניף דגל אדום בוהק מול הפודקאסט הפופולרי THE JOE ROGAN EXPERIENCE. יאנג טען בלהט כי רוגן מפיץ מידע כוזב ומסוכן בנוגע לחיסונים נגד נגיף הקורונה, וסירב לחלוק את אותה אכסניה וירטואלית עם התכנים הללו. בעוד שרבים חשבו שמדובר באיום סרק, ספוטיפיי בחרה שלא למצמץ ועמדה לצד רוגן, המגיש שהכניס לקופתה מאות מיליוני דולרים.

יאנג לא היה לבד במערכה; היוצרת ג'וני מיטשל הצטרפה אליו במפגן סולידריות והסירה גם היא את שיריה, אך המהלך לא פגע בדומיננטיות של הפלטפורמה. למעשה, מספר המנויים של ספוטיפיי גדל במידה ניכרת בעקבות המחלוקת, מה שהוכיח כי בעולם החדש, התוכן הבלעדי מנצח לעיתים את עקרונות האמנים הוותיקים.

טרגדיה בנתיב המהיר

המעבר החד לשנת 1986 מביא עמו סיפור כואב הרבה יותר. אלן קולינס, הגיטריסט של להקת LYNYRD SKYNYRD, מצא את עצמו במרכזה של טרגדיה נוראית. קולינס נהג ברכבו מסוג פורד ת'נדרבירד כשלצידו חברתו, דברה ג'ין וואטס. תאונת דרכים קטלנית גדעה את חייה של וואטס והותירה את קולינס משותק בפלג גופו התחתון. הפגיעה הפיזית והנפשית הייתה כה חמורה, עד כי הוא לא יכל לנגן עם הלהקה שהוקמה מחדש בשנה לאחר מכן. בצעד אצילי אך עצוב, הוא בחר בעצמו את מחליפו, רנדל הול, כדי שהמוזיקה תוכל להמשיך בלעדיו.

חילופי משמרות על הבמה

בשנת 1966, גילה אריק ברדן, סולן להקת THE ANIMALS, רוח חברית יוצאת דופן. באותם ימים, פול ג'ונס, הזמר הכריזמטי של להקת MANFRED MANN, נפצע בתאונת דרכים בעת שהלהקה נסעה ברכב בו נהג בסיסט הלהקה אז, ג'ק ברוס. כדי לא לבטל את ההופעה המתוכננת ולפגוע בפרנסת החברים, ברדן מילא את מקומו של ג'ונס הפצוע. הוא עלה לבמה במועדון מארקי בלונדון, שר את להיטי המנפרדים ונתן לזמר הפצוע את הזמן הדרוש להחלים, במהלך שהוכיח כי גם בעולם התחרותי של הפופ הבריטי הייתה קיימת אחוות זמרים אמיתית.

הרגע בו סיד בארט נשאר מאחור

אחד הרגעים המכוננים והעצובים בתולדות הרוק הפסיכדלי התרחש בשנת 1968. להקת פינק פלויד, אז הרכב עם חמישה איש, הייתה בדרכה להופעה באוניברסיטת סאות'האמפטון במחוז המפשייר. בדרך אל ההופעה, בתוך רכב הבנטלי של הלהקה, שאל מישהו, "תגידו, האם נעבור לקחת גם את סיד איתנו להופעה"? השאלה ריחפה באוויר לרגע קט, ואז נשמע קול, שיש המשייכים אותו למתופף לרוג'ר ווטרס, שאמר מיד, "לא, חבל על המאמץ. בואו נמשיך ארבעתנו".

זו הייתה ההופעה הראשונה ללא הגיטריסט-זמר-מייסד הלהקה, סיד בארט, שמצבו הנפשי הלך והידרדר. על הגיטרה הופקד דייויד גילמור, שנכנס לנעליים גדולות במיוחד. באותו ערב היסטורי, הרכבי החימום היו הצמד TYRANNOSAURUS REX ולהקת INCREDIBLE STRING BAND, שלא ידעו שהם עדים לרגע בו פינק פלויד שינתה את פניה לנצח.

הנפילה של פאטי סמית'

בשנת 1977, הדרמה הגיעה לטמפה, פלורידה. זמרת הפאנק-רוק פאטי סמית' חיממה את בוב סיגר באצטדיון ענק. במהלך ביצוע השיר AIN'T IT STRANGE, כשהיא מסתחררת על הבמה באקסטזה האופיינית לה, היא מעדה ונפלה מהבמה הגבוהה, צונחת לתוך פיר התזמורת מתחת מגובה של כחמישה מטרים. התוצאה הייתה קשה: היא סבלה מפגיעת ראש ושברה את גבה במספר חוליות צוואר. למרבה המזל, התקרית לא שברה את רוחה. במהלך תקופת ההחלמה הממושכת והכואבת היא התחילה לעבוד על מה שיהפוך להצלחה המסחרית הגדולה ביותר שלה, התקליט EASTER, שכלל את הלהיט הגדול BECAUSE THE NIGHT.

בואי השברירי מול המצלמה

בשנת 1975, רשת הבי.בי.סי חשפה לצופים צד אחר של הכוכב הגדול בעולם באותה עת. הסרט התיעודי ששמו CRACKED ACTOR, בבימויו של אלן ינטוב, הציג את דיוויד בואי במהלך סיבוב ההופעות DIAMOND DOGS בארצות הברית. בזמן הצילומים, בואי היה מכור לקוקאין בצורה קשה, והצילומים מציגים את מצבו הנפשי השברירי, כשהוא יושב בלימוזינה, חיוור וכחוש, גוזר קרטוני חלב, מדבר על זבובים בחלב ומושך באפו באופן מחשיד כמכור לסם שמסניף. הסרט הפך למסמך נדיר המתעד את מחיר התהילה ואת הבדידות שבפסגה.

סמים ורוק'נ'רול בטקסס

בשנת 1966, חברי להקת 13TH FLOOR ELEVATORS, חלוצי הרוק הפסיכדלי מטקסס, מצאו עצמם בצרות. הגיחות למקסיקו של נגן הכד החשמלי בלהקה, טומי הול, הביאו עמן שלל לא חוקי ומהנה לחברי הלהקה. לפני חג המולד טומי הבטיח אספקה גדולה מאד של גראס כדי לחגוג כמו שצריך. הוא איים וגם קיים את שהבטיח, אבל החגיגה נגמרה מהר מהצפוי. במהלך ההופעה ב-26 בינואר, הבחינו אנשים בקהל בשוטרים שמסתובבים שם בחשדנות. צו חיפוש הביא אותם במהרה לחדר בבית המלון בל אייר בו שהתה הלהקה. ארבעה חברים בה, כמו גם אשתו של הול, נעצרו בגין החזקת סמים. הם שוחררו בערבות בסך אלף דולר, סכום ממש לא מבוטל באותם ימים.

כשהמפיק שולף אקדח: הסיוט של לאונרד כהן

בשנת 1978 יצא גיליון של הרולינג סטון ובו נחשפו דבריו המאוכזבים והמטרידים של לאונרד כהן על מה שפיל ספקטור, מפיק העל האקסצנטרי, עולל לתקליטו האחרון - DEATH OF A LADIES' MAN. כהן תיאר חוויה שהזכירה יותר סרט אימה מאשר סשן הקלטות: "חומת הסאונד של ספקטור הצליחה לגמד כמה מהתמלילים הטובים יותר שלי. גרתי אז בלוס אנג'לס ועורך הדין שלי הביא אותי לפיל ספקטור, שגם היה לקוח שלו. זה היה מפגש רע. ביקשתי שיוציאו אותי מהבית של ספקטור, כי הוא נועל את הדלת ברגע שאתה נכנס לביתו".

המצב הסלים במהירות. "ספקטור לא רצה לשחרר אותי. אז כדי להציל את הערב אמרתי, 'במקום לראות אותך צועק על המשרתים שלך - בוא נעשה משהו מעניין יותר'. אז התיישבנו מול הפסנתר והתחלנו לכתוב שירים. אחרת הייתי מתעקש לצאת משם מיד. באמת היה מפחיד להיות בתוך הבית הקר ההוא בהוליווד. הפוזה שלו עם האקדחים ושומרי הראש לא מתאימה לרוק'נ'רול. זה מתאים יותר למשחקי ילדים".

תהליך ההקלטה הפך לסיוט מתמשך. "אז כתבנו שירים והיינו מוכנים להקליט - אבל שם החלה הצרה האמיתית. פיל שם אותי כאיש צד. הוא התיש את הנגנים שהגיעו. הוא לא היה נגיש במהלך התהליך. הוא לקח אליו, כל יום, את סלילי ההקלטה ותחת שמירה אדוקה. הוא לא התייעץ עם אף אחד בנוגע למיקס וערך את המיקסים במקום לא ידוע. כששמעתי את המיקס הסופי, חשתי שהוא הוציא את המיץ מהתקליט. אז שלחתי לו מברק ובו הצעתי שנדחה את צאת התקליט ונשפר את העניינים. לא הצלחתי לשכנע אותו. אני רואה את זה היום כניסיון שנכשל. השם של התקליט בא לשקף אדם שכבר עבר מערכות יחסים רציניות. אני לא רואה איך צעיר בן עשרים יתחבר לשם הזה".

תקרית אחת זכורה במיוחד וממחישה את הטירוף: באחד הלילות, ספקטור הצמיד אקדח טעון לצווארו של כהן ואמר לו, "אני אוהב אותך, לאונרד". כהן, בקור רוח אופייני, הזיז את קנה האקדח בעדינות והשיב: "אני מאד מקווה שאתה אוהב אותי, פיל".

הביטלס מתפזרים לכל עבר

בשנת 1976 הגיע סופו הרשמי של עידן. פג תוקף החוזה של הביטלס עם חברת התקליטים EMI, תשע שנים לאחר חתימתו. בעוד שפול מקרטני חתם שוב עם החברה הזו, שהייתה לו בית חם, רינגו סטאר העדיף לחתום בחברת התקליטים אטלנטיק בארה"ב ועם פולידור בשאר האזורים, מחפש התחלה חדשה. ג'ון לנון, שבאותה תקופה היה עסוק בגידול בנו שון, בחר לא לחתום על שום חוזה ולראשונה בחייו המקצועיים לא להיות חייב לאף אחד, צעד שהעניק לו חופש מוחלט ושקט יחסי.

ג'ורג' האריסון עשה ביום הזה את דרכו לקאן שבצרפת, שם נערך פסטיבל עסקני המוזיקה, MIDEM. באירוע זה הוא הכריז שאלבומו הבא ייצא בחברת התקליטים העצמאית שלו ששמה DARK HORSE, מהלך נועז של עצמאות כלכלית ואמנותית. לכתב המלודי מייקר הוא אמר באותו יום בכנות מפתיעה: "אני רוצה שמישהו יפיק אותי. אם זה מפיק מקצועי ממש או חבר טוב שלי שיעזור לי. גיליתי שאין לי אפשרות לשפוט כהלכה את יצירתי. אולי אביא לזה את ריי קודר כי תמיד אהבתי את עבודתו. אבל הכי קרוב שהייתי איתו היה כשנופפנו מרחוק לשלום זה לזה במופע של בוב מארלי".

באדי הולי נוקם באד סאליבן

בשנת 1957, עולם הטלוויזיה האמריקאי היה שמרני ומעונב, ובאדי הולי לא התכוון להתיישר לפי הכללים. הולי ולהקת THE CRICKETS הופיעו בפעם השניה בתוכנית הטלוויזיה של אד סאליבן, אבל זו הייתה הופעה עם נקמה בצידה. הולי וחבריו המצרצרים היו אמורים לבצע את הלהיט שלהם OH BOY, שיר רוק'נ'רול קצבי ובועט. אך סאליבן אמר להם להחליף אותו מכיוון שמילותיו בעייתיות מדי לקהל השמרני של יום ראשון בערב. הולי, עקשן ועומד על עקרונותיו, לא הסכים להחליף שיר.

בחזרה שלפני המופע הגיע סאליבן לחדר ההלבשה ומצא שם רק את הולי. כשנשאל איפה האחרים, הולי אמר, "אני לא יודע". סאליבן השיב בעוקצנות, "ובכן, אני מניח שהצרצרים שלך לא מתרגשים להיות בתוכנית". הולי ענה בחוצפה, "אני מקווה שהם נרגשים יותר ממני". סאליבן לא עצר פה והחליט ששירו הקצבי מדי של הולי לא יהיה בתוכנית ולכן הוא קבע שיבוצע מהם שיר אחד במקום שניים. הוא גם ביטא בכוונה באופן שגוי את שמו של הולי כשהציג אותם כ-BUDDY HOLLERT AND THE CRUCKUUTS.

אבל באדי הולי לא נשאר חייב. הוא נצמד לשיר OH BOY וביצע אותו בכל הכוח, למרות שזכה לתאורה חשוכה מדי שהסתירה לחלוטין את להקת הליווי, לפי הוראתו הנקמנית של סאליבן. בנוסף, המיקרופון שהיה מיועד לגיטרה החשמלית של הולי כובה, והוא ניסה לפצות על כך בשירה בקול רם ככל האפשר ובניסיון נואש להגביר את הווליום בגיטרה. בסופו של דבר, הכריזמה ניצחה את הטכנולוגיה; באדי הולי והצרצרים התקבלו כה טוב שסאליבן הזמין אותם להופיע אצלו בפעם השלישית. אך הולי, בסירוב שהפך למיתוס, הגיב: "אין למר סאליבן את הכסף לממן את התענוג הזה".

דילן מדבר על הכל

בשנת 1978 יצא ראיון נרחב של בוב דילן במגזין רולינג סטון עם העיתונאי ג'ונתן קוט. דילן, שהוציא באותה תקופה את סרטו השאפתני והמוזר RENALDO AND CLARA, היה במצב רוח פילוסופי במיוחד. ממנו שלפתי את הציטוטים הבאים: "אני חייב לחזור לנגן מוסיקה, כי אם לא אעשה כך - לא ארגיש שאני חי. אני לא מרגיש שביכולתי להיות יוצר סרטים כדבר קבוע. אני חייב לנגן מול אנשים כדי להמשיך לנוע. אני יודע שהסרט שעשיתי ("רנאלדו וקלרה") הוא ארוך מדי (הגרסה המקורית ארכה כמעט ארבע שעות!). לא איכפת לי. בהודו מקרינים סרטים באורך 12 שעות. האמריקנים מפונקים. הם מצפים מאמנות שתהיה כמו טפט ללא מאמץ -רק כדי שזה יהיה שם... אתה חייב להיות פגיע כדי להיות רגיש למציאות. כך אין לי מה להפסיד מלבד חשיכה... האמת שאין יותר רוק'נ'רול. זה חיקוי. מעולם לא עשיתי רוק'נ'רול. הביטלס לא היו רוק'נ'רול. גם לא הרולינג סטונס. הרוק'נ'רול נגמר עם ליטל אנת'וני והאימפריאלס... אמנות היא התנועה הקבועה של אילוזיה. המטרה הנעלה של אמנות היא לתת השראה. מה עוד אתה יכול לעשות מלבד לתת השראה לאנשים להמשיך לנוע?"

פיטר גרין מוותר על המימון (ועל השפיות)

בשנת 1977 החליט פיטר גרין, הגיטריסט לשעבר והמייסד של פליטווד מאק, לערוך ביקור יוצא דופן אצל רואה החשבון שלו, דייויד סימונס. הוא לא ביקש לשבת איתו לכוס תה, אלא להבהיר לו מה בדיוק ברצונו לעשות עם רובה שהבריח מקנדה. הסיטואציה הייתה הפוכה מכל היגיון: הוא לא רצה לאיים על סימונס בגלל מחסור בתמלוגים - אלא להיפך! הוא לא רצה את הכסף ורצה להסביר כיצד אין ברצונו לקבל את הצ'קים השמנים שהמשיכו לזרום מהצלחת הלהקה שעזב. המשטרה הוזעקה למקום וגרין נזרק לכלא. משם הוא הועבר לבית חולים פסיכיאטרי. בסוף הוא אובחן עם סכיזופרניה, מחלה שנראה כי פרצה בגלל טריפ האל.אס.די הטראגי מ-1970 ששלח אותו לעולם אחר וליוותה אותו עוד שנים רבות, כאחד הגיבורים הטראגיים של הבלוז-רוק הבריטי.

השתיקה של פרינס

בשנת 1980 שודרה הופעת הבכורה של פרינס בטלוויזיה האמריקאית - בתוכנית המיתולוגית "אמריקן בנדסטאנד". הוא ביצע שם את השיר I WANNA BE YOUR LOVER וכבש את הקהל, אך הראיון עם מנחה התוכנית, דיק קלארק, נרשם כמביך בצורה קיצונית. כשקלארק שאל אותו בכמה כלים הוא מנגן, פרינס, שהיה ביישן באופן קיצוני (או סתם נהנה לשחק ברגשות המנחה), שתק והרים ארבע אצבעות. לאחר מכן מלמל "אלפים". כשנשאל למה סירב לחוזים קודמים, ענה במשפט קצר: "הם לא נתנו לי להפיק את עצמי". קלארק הודה שנים מאוחר יותר שזה היה אחד הראיונות הקשים בקריירה שלו.

מזל טוב לגיבור הגיטרה

ולסיום, אי אפשר שלא לציין יום הולדת חשוב. בשנת 1955 נולד באמסטרדם הגיטריסט אדי ואן היילן. הוא היה מייסד להקת VAN HALEN, ובמהלך פעילותו בה שינה את פני הנגינה בגיטרה חשמלית לנצח כששיכלל את הטכניקה של הקשה (TAPPING) במיתרי הגיטרה בשתי ידיים. הגיטרה המפורסמת שלו, "פרנקנשטיין", הייתה מורכבת מחלקים שונים שאסף בעצמו. הוא שיתף פעולה עם אמני רוק אחרים, כשהמפורסם שבהם היה הקלטת סולו גיטרה בלהיט BEAT IT של מייקל ג'קסון ב-1983 (עליו לא ביקש תמלוגים, אלא עשה זאת כטובה). הוא מת מסרטן בגרון ובריאות בשנת 2020, בגיל 65, מותיר אחריו מורשת של וירטואוזיות וחיוך של אחד שנראה כי כל עניין הנגינה הזה ממש קל עבורו.

עוד נולדו ביום הזה: אנדרו רידג'לי (בשנת 1963 - החצי השני והפחות ווקאלי, אם כי לא פחות מוסיקלי, של הצמד WHAM), אנדי האמל (שנת 1951 - הבסיסט של להקת BIG STAR, שמת בשנת 2010), וקורקי ליינג (המתופף של להקת MOUNTAIN שנולד בשנת 1948).

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459