כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-26 בינואר (26.1) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "לא הייתי קרוב לג'ון לנון בתקופה בה הוא התרחק מעולם המוסיקה. אהבתי את האלבום שלו עם שירי הרוק'נ'רול הישנים או את אימאג'ין, אבל לא התפעלתי במיוחד מדברי הסולו שלו. אחד הדברים האהובים עלי מכולם הוא 'שדות תות לנצח'. אני מכיר את החברים הנותרים מהביטלס מאוד, טוב מאוד. יש לי מערכת יחסים טובה עם פול ורינגו ואני רואים את ג'ורג' מדי פעם; הוא קצת מתבודד, אבל אני רואה אותו ואני מרגיש שהוא רגוע לגמרי. יש לנו הרבה במשותף, במיוחד העניין במיסטיקה, ובגינון, ואנחנו גרים קרוב אחד לשני. אבל ג'ון, לעולם לא... דיברתי איתו פעם אחת בטלפון. התארחתי מלון בניו יורק - והייתה לו סוויטה שם - והוא התקשר אליי בטלפון וניהלנו שיחה מהירה. אמרתי, 'בא לך לשתות?' מבלי להציע ש'בוא נלך להשתכר' והוא רק אמר, 'לא, לא, לא. אני פשוט לא בתוך כל סוג של סצנה כזו בכלל'. ואני אמרתי, 'ובכן, איזה סוג של סצנה?' זאת כי לא הצעתי סצנה, הצעתי להיפגש בשביל משקה. ואז חשבתי, 'להתראות, ג'ון'. אולי אני, כמו רבים אחרים, מעולם לא נועדתי להכיר אותו. ואני תוהה אם הוא צורת הריחוק שלו לא עזרה מעט במותו הטראגי בסופו של דבר" (פיט טאונסנד)
ב-26 בינואר בשנת 1970 יצא אלבומה השני של להקת שיקגו.
זה ידוע מזה המון שנים, בעולם הרוק, שיש לך את כל חייך לכתוב שירים לאלבום הבכורה שלך ואז רק שישה חודשים לכתוב לאלבום השני. אצל להקת שיקגו היה אלבום בכורה כפול עם המון שירים מעולים. רבים תהו האם יהיה כך גם בהמשך הדרך, כשהלהקה תצטרך להקליט אלבום שני. ואיזו הפתעה זו הייתה לקבל אלבום כפול עם רמת שירים גבוהה מאד. באותו זמן גם החליטה הלהקה לקצר את שמה מ- CHICAGO TRANSIT AUTHORITY.
השאיפה שלה זכתה לניצחונות גדולים עוד יותר; להיט מצעדים מטריף, מעמד פלטינה ומועמדות לאלבום השנה בטקס פרסי הגראמי. ועדיין, זמן כה רב לאחר צאתו, נחשב האלבום הזה לנקודה חשובה ביותר בקריירת הלהקה.
קלידן הלהקה, רוברט לאם: "היינו אז טירונים, לא הרגשנו שום לחץ, ולא הייתה לנו בעיה לכתוב את המוזיקה לאלבום השני תוך כדי סיבובי הופעות תובעניים".
למרות ששירים רבים היו בעלי ביקורת ברורה על עניינים חברתיים (ופה ושם פוליטיים), אמר לאם: “ניסיתי אז ולמדתי היבטים חדשים של כתיבה, עיבוד וכתיבת ליריקה. תמיד התכווצתי כששמעתי את הביטוי 'תודעה חברתית' והתנערתי מהתווית. ביקשתי לכתוב מילים מקוריות על סמך התצפיות שלי בלבד".
ואולי השיר המפורסם ביותר של לאם באלבום הגיע עם "25 או 6 לארבע", שקיבל לא מעט פירושים שגויים.
ובכן, המילים מדבר על ניסיון שלו לכתוב שיר, כאשר הכותרת מתייחסת לשעה ביום: או 3:35 או 3:34 לפנות בוקר. לאם הסביר: "גרתי עם חבורה של היפים מעל סאנסט סטריפ. אחד היתרונות של הבית הספציפי הזה היה שהוא שכן בהרי הוליווד ויכולתי להשקיף על העיר בשעת לילה מאוחרת. רציתי לנסות לתאר את תהליך נסיון כתיבת השיר. אז התחלתי לכתוב - 'מחכה לתחילת היום, חיפשתי מה לומר, אורות מהבהבים לשמיים' - כי היו שלטי ניאון ברחבי העיר. וכשהסתכלתי בשעון היד שלי וראיתי מה השעה, הכל הסתדר. אז הבאתי את זה ללהקה ושם זה באמת הסתדר, כשכל אחד הכניס בו משלו". בראיון אחר אמר שהביט בשעון עתיק שהיה על הקיר.
יש שטענו ששם השיר מרמז על LSD, בטענה שאם נוטלים את הסם בשעה שש בערב, אפקט הסם יתפוגג רק בארבע לפנות בוקר.
בסיסט הלהקה בעל הקול הגבוה, פיטר סטרה, הוא ששר את השיר. כמה חודשים לפני ההקלטה יצאה הלהקה למשחק בייסבול באצטדיון דודג'ר, שם ניצחו שיקגו קאבס את הדודג'רס, ארבעה חיילי מארינס זעמו, כי סטרה היה אוהד הקבוצה השניה ועמד בטעות לידם, והיו חייבים לפרוק את כעסם על מישהו. סטרה סומן מיד כמטרה נוחה, עם שיערו הארוך. הקטטה שבאה שלחה אותו לטיפול נמרץ כשהלסת נשברה בשלושה מקומות והוא נותח. כשהגיע הזמן להקליט את השיר, הלסת שלו הייתה עדיין סגורה. "הוא היה צריך ללמוד לשיר אחרת", אמר המפיק ג'יימס גריקו. "אמרתי לו, שאני לא יכול לחכות ואנחנו נעשה את זה ונצליח". סטרה הבין שאין מנוס ושר בשיניים קפוצות (בגלל חוטים שחיברו את לסתו לאחר הניתוח).
סטרה גם ניגן בהקלטה "תחת לחץ". לאם: "פיטר תמיד ניגן באצבעו, אבל ג'ימי המפיק שלנו דרש שינגן עם מפרט כדי להשיג צליל ברור ותוקפני יותר. פיטר לא היה מרוצה מזה" גריקו המפיק: "אמרתי לו, 'אתה נגן נהדר על הבמה, פיטר, אבל אני צריך צליל ברור'. והוא אמר, 'אני לא משחק עם מפרט', אז אמרתי, 'ובכן , אם אתה לא מנגן עם מפרט, אני הולך לנגן עם מפרט בהקלטה במקומך. אז תבחר עכשיו. וכך הלכתי בחזרה לחדר הבקרה". סטרה הבין שאין מנוס ובהקלטה הוא ניגן לא בבס שלו אלא בבס של גריקו (שהיה גם בסיסט) והייתה לו פנדר פרסיז'ן, אותה רכש בשנת 1964 (תמורת 200 דולר) ועדיין היו בה המיתרים המקוריים.
הצליל הפותח את השיר הוא עם גיטרה בס ואחד האלמנטים שהופכים את השיר למיוחד הוא שילוב שתי הקלטות תופים שביצע מתופף הלהקה, דני סראפין. בהקלטה אחת הוא ניגן את מקצב התופים ללא תוספות ובשניה הוסיף מעברים מעניינים, בין השאר בהשראה מאחד המתופפים האהובים עליו, האל בליין. סראפין: "שאר חברי הלהקה כעסו עלי. הם לא רצו שתי מערכות תופים בשיר כי ראו בכך ביזבוז זמן הקלטה. אבל גריקו המפיק משך בכתפיו וניפנף אותם. הוא אהב את הרעיון". את סולו הגיטרה שבשיר ביצע גיטריסט הלהקה, טרי קאת', עם גיטרה פנדר סטראטוקסטר שחוברה לפדאל ווא-ווא וממנו למגבר מתוצרת פנדר.
באמצע שנות השבעים יצא לשיקגו אלבום אוסף. ולמי שיש את הויניל בהדפסה קוואדרופונית (סראונד לארבעה רמקולים) יוכל לשמוע מיקס שונה, שכולל גם צלילי סולו גיטרה חשמלית שלא קיימים בהדפסות אחרות.
באלבום השני של שיקגו תמצאו את הלהקה הזו, שהביאה תמהיל מופלא של רוק, ג'אז, קלאסי והרמוניה ווקאלית משולשת. לא סתם היא עמדה אז בחוד החנית של זרם ה- BRASS ROCK, לצד להקה אחרת (ופחות רוקיסטית) בשם דם, יזע ודמעות.
בזמנו הייתה המחויבות הפוליטית של הלהקה נתונה לאי הבנה מסוימת. רוברט לאם היה למעשה האקטיביסט הפוליטי הראשי של הלהקה, והוא פשוט הרגיש צורך כמלחין, כאמריקני וכבן אדם, לדבר על הדברים האלו מכיוון שהם היו נושאים מרכזיים בחייו, והוא הרגיש שיש לנו פלטפורמה מדהימה להשתמש בה לדברים אחרים מלבד בילוי. הוא הניח שאם צעירים בני 18 היו מבוגרים מספיק כדי למות בווייטנאם, הם צריכים להיות מבוגרים מספיק כדי להצביע. לרוע המזל, זה התפרש בצורה לא נכונה בהרבה מקרים. גופים שונים עד משונים ביקשו לגייס את הלהקה למטרותיהם וחברי הלהקה הבינו שאם הם לא יעצרו את העניין הפוליטי, אנשים כבר לא ממש ייהנו מהמוזיקה שלהם. אז הם המשיכו לשיר על אקטואליה, אבל במינון נמוך יותר.
שיר ידוע נוסף מהאלבום הוא COLOUR MY WORLD, שנכתב על ידי טרומבוניסט הלהקה, ג'ימי פאנקו. הזמר פה הוא הגיטריסט טרי קאת', עם קולו העוצמתי אך עתיר הרגש. פאנקו: "כיניתי את זה 'צבע את עולמי' מכיוון שבמקרה זה השתמשתי ברגש האהבה כסרט טכניקולור שלוקח מקום בלבי. זה בעצם שיר המחווה לאהבה הראשונה שלי. נהגתי להאזין לבאך ובמיוחד לקונצ'רטו ברנדנבורג,. אז התיישבתי ליד פסנתר והתחלתי להתעסק בפירוקי האקורדים האלו וזה הפך לבסיס השיר". הלהקה הייתה אז בסיבוב הופעות ושהתה במלון הולידיי אין כשפאנקו המציא את המנגינה בשעת לילה מאוחרת. הוא לא יכול היה לחכות, אז הוא העיר את וולטר פרזיידר, נגן הסקסופון / חליל בלהקה, והם עיבדו יחדיו את השיר בחדרו של פאנקו.
שיר נוסף של פאנקו באלבום הפך גם הוא ללהיט. זה השיר MAKE ME SMILE, שכקודמו נמצא באלבום בתוך סוויטת שירים ושמה "באלט לבחורה מביוקאנן". ללא ידיעת חברי הלהקה, חברת התקליטים בחרה להוציא את השיר הזה כתקליטון שהפך למצליח. זה היה הלהיט הראשון מהאלבום, למרות שחברי הלהקה ראו בעריכתו מהסוויטה המלאה דבר לא מוצלח.
אבל לא רק הלהיטים הם שעושים את האלבום הזה לכה מוצלח. צריך להקשיב לו כחטיבה אחת. הפעם הראשונה בה נחשפתי לאלבום הזה הייתה כשהייתי סטודנט ברימון (אי שם בשנות התשעים). נהגתי להיכנס לספריית התווים והתקליטים שם ולחפש כל פעם משהו אחר להקשיב לו באחד הפטיפונים שהיו שם. אז פעם אחת שלפתי את האלבום הזה, שמתי את האוזניות לראשי ולסתי נפלה. כי עד אז הכרתי את שיקגו בעיקר כלהקה של בלדות פופ. מאז צועד האלבום הזה איתי בבטחה.
ומי שרוצה לשמוע אותו בסאונד ראוי ומשודרג, שיילך למיקס המחודש שעשה לו סטיבן ווילסון. שימו ווליום, כי ככה צריך.
ב-26 בינואר בשנת 1968 הופיעה להקת פינק פלויד, אז הרכב עם חמישה איש, את הופעתה הראשונה ללא הגיטריסט-זמר-מייסד הלהקה, סיד בארט.
בדרך אל ההופעה שאל מישהו ברכב ההסעות, "תגידו, האם נעבור לקחת גם את סיד איתנו להופעה"? ואז נשמע קול, שיש המשייכים אותו לרוג'ר ווטרס, שאמר מיד, "לא, חבל על המאמץ. בואו נמשיך ארבעתנו".
ההופעה נערכה באוניברסיטה סאות'האמפטון, במחוז המפשייר שבדרום אנגליה כשעל הגיטרה הופקד דייויד גילמור. הרכבי החימום בערב הזה היה הצמד TYRANNOSAURUS REX ו- INCREDIBLE STRING BAND.
ב-26 בינואר בשנת 1970 יצא התקליט הנפלא הזה והאחרון של סיימון וגרפונקל - "גשר על מים סוערים" (או אם אתם קוראי להיטון - "גשר על מים עכורים").
בזמן שבו פול סיימון הגיע לכתוב את האלבום הזה, היה הצמד סיימון וגרפונקל כבר במצב של התפוררות. ארט גרפונקל היה שקוע אז בנסיונות להיכנס לתחום המשחק. ופול סיימון הרגיש שכבר אין לו את הכוח שהיה. זה היה אלבום לא קל לעשייה. אך אין ספק שהתוצאה שהתקבלה הייתה שווה ביותר. זה אחד האלבומים היפים יותר שיצאו בתרבות המוזיקה המערבית.
זה לא היה קל להיות צמד במקרה של השניים האלה, שהתפרקו בפעם הראשונה אחרי תקליט הבכורה שלהם בשנת 1964. נראה היה אז כי מוזיקת הפולק היא דבר שמאבד מערכו והתקליט הזה החל לצבור אבק על מדפי חנויות התקליטים. פול סיימון נסע לאנגליה, כדי להופיע שם כאמן פולק סולו, והופתע מאד לגלות שם לפתע שאחד משירי התקליט, 'צלילי השקט', שהוקלט במקור על ידי שניהם רק עם גיטרה אקוסטית, הפך ללהיט במצעדים עם להקה שלמה שמלווה אותם, כפי שהקליט המפיק טום ווילסון. פול סיימון לא סבל את התוספת המלאכותית הזו אך נאלץ לרכב על גל הצלחתה, לפי דרישת חברת התקליטים.
הצלחת השיר גרמה לצמד המפורק להתאחד שוב ולהמשיך הלאה, כשכל שנה העסק איים להתפרק, עד הסוף הבלתי נמנע בשנת 1970.
כשסיימון התחיל לכתוב את שיר הנושא של האלבום "גשר על מים סוערים", הוא לא שיער לעצמו שהגירסה הסופית-הגרנדיוזית תהיה כזו. השיר נכתב בתחילה כשיר בסגנון גוספל צנוע עם שני בתים ובשיכנועו של גרפונקל כתב באולפן בית שלישי נוסף. את הפסנתר בהקלטה הזו ניגן לרי נטקל, שהצטרף מאוחר יותר ללהקת BREAD. נטקל היה בכלל בסיסט אך הייתה לו השכלה מוזיקלית בסגנון הגוספל וכך הוא רקח את התפקיד היפהפה הזה בפסנתר. הסולן בשיר הזה הוא גרפונקל ולדעתי זה אחד משיאיו כאמן מבצע. אני בטוח שסיימון התחרט במהלך השנים שלא הוא זה שביצע את השיר הזה.
סגנון ההפקה של השיר הזה מזכיר מאד את עבודותיו של המפיק הידוע פיל ספקטור. המתזמר של השיר היה ארני פרימן, שלא טרח כלל להקשיב למילים כשכתב את התיזמור. הוא אף כתב על דף התיזמור את המשפט LIKE A PITCHER OF WATER. הדבר הרתיח מזעם את סיימון ובשלב מאוחר יותר הוא מיסגר את דף התיזמור של פרימן עם השגיאה במילים.
השיר THE BOXER היה עוד שיר שהגיע לרמת שלמות הפקתית. התוף עם ההד בשיר הזה הוקלט בחדר מדרגות עם הד גדול באולפני ההקלטות של CBS. את השיר הזה כתב סיימון בתגובה למבקרי המוזיקה שכתבו דברים רעים עליו. סיימון ראה את עצמו כמתאגרף שמוכן להילחם מולם כשחלק ממילות השיר הוא העתיק מהתנ"ך. השיר הזה לקח כ-100 שעות להקלטה. היה זה דבר לא שגרתי בימים ההם, כשחלק הוקלט בניו יורק וחלק בנאשוויל. הקולות של סיימון וגרפונקל בפזמונים הוקלטו בכנסייה בניו יורק על מנת להשיג את ההד הרצוי.
השיר CECILIA מדבר על בחור שחברתו עזבה אותו. את הצליל המיוחד של השיר השיגו סיימון וגרפונקל כשתופפו על ירכיהם. אחיו של פול, אדי, תופף באותו זמן על הפסנתר וחבר שלהם בשם סטיבי שארף ניגן בגיטרה. הם הקליטו את זה בבית בו גרו ב- BLUE JAY WAY. סיימון עשה לופ מההקלטה שנעשתה והעלה אחר כך באולפן את תפקידי השירה. בנוסף הוקלטו בשיר תפקידי תיפוף על רצפת הפרקט של אולפן ההקלטות. סיימון אף הוסיף קסילופון לשיר.
את השיר THE ONLY LIVING BOY IN NEW YORK כתב סיימון על גרפונקל, שנסע באותו זמן למקסיקו על מנת להצטלם לסרט "מלכוד 22". גרפונקל הפסיד אז הרבה סשנים של הקלטות וסיימון רמז בשיר הזה על פירוק בלתי נמנע, כשהוא קורא לגיבור השיר טום (סיימון וגרפונקל קראו לעצמם לפני שהתפרסמו בשמות טום וג'רי). בהתחלה היה גם סיימון אמור להצטלם בסרט אך לבסוף החליט מייק ניקולס הבמאי לוותר עליו. סיימון מאד התאכזב ונפגע מכך.
השיר SO LONG FRANK LLOYD WRIGHT, שמביא את שמו של אחד האדריכלים החשובים של המאה העשרים (שידע היטב לשלב בניה בתוך טבע תוך כדי שימורו). שיר זה גם מרמז על הפירוק. תקשיבו למילים ותבינו את סיימון כשהוא כותב משפט כמו I REMEMBER THE NIGHTS WE'D HARMONIZE TILL DAWN... I NEVER LAUGHED SO LONG...SO LONG
ואם תקשיבו היטב בסוף השיר, תשמעו את גרפונקל שר כל כך הרבה פעמים את המילים SO LONG עד שהמפיק רוי האלי עונה לו SO LONG ALREADY, ARTIE.
השיר שחותם את האלבום נקרא SONG FOR THE ASKING והוא קטע סולו קצר של סיימון. בכלל, באלבום הזה יש יחסית מעט הרמוניות ווקאליות של סיימון וגרפונקל יחד. הפוקוס היה הפעם להביא את האופי השונה של כל אחד מהם. זה היה רמז לבאות...
הקולגות המוזיקליות לא חסכו את התפעלותם מהאלבום. הזמרת הבריטית סנדי דני ציינה בראיונות עימה שהאלבום הזה הוא הפקה מושלמת. הביקורות בעיתונים היו חלוקות בדעתן.
בעיתון STEREO REVIEW נכתב אז בביקורת: "סיימון וגרפונקל הצטרפו ככל הנראה לאותה קבוצה נבחרת של אמני הקלטות שתקליטיהם החדשים נמכרים במיליון עותקים עוד לפני שהם עוזבים את מפעל ההדפסה. התקליט האחרון שלהם לזכה אף הוא בשיא מכירות כמעט במקביל ליציאתו. נחמד להיות מסוגל לומר פעם אחת שמגיע להצלחה יוצאת דופן כזו, שהיא מבוססת על ערך אמיתי. כל מה שבאלבום החדש הושלם בצורה מעולה: השירים של פול סימון, הביצועים שלו ושל ארט גרפונקל והפקת ההקלטה בפועל. שיר הנושא כבר הפך למשהו מיני קלאסי והוא משקף יפה את המהות העדינה של אמנותם. הטקסטים נעים בטבעיות ולמנגינה עצמה יש טוהר קלאסי שהופך אותה לבלתי נשכחת. השיר הזה לבדו הופך את האלבום לכדאי, אך הוא אינו הראוי היחיד. סגנונם של סיימון וגרפונקל אינו ניתן לחיקוי והשפעתם כה גדולה עד כי אני מצפה לקבוצה שלמה של סופרים, מלחינים ומבצעים צעירים שכאלו שמסתובבים באופק. בזמן שאני ממתין, אני מאזין לאלבום המקסים הזה שוב ושוב".
עיתון HIGH FIDELITY כתב ביקורת על התקליט: "שיר הנושא הוא משהו שגורם לך להתייפח בפעם הראשונה שאתה שומע אותו. גם אם לא מבינים את המילים. זה מראה כמה רגש יכול להיות דבר חזק. זה הרגע הטוב ביותר של הצמד עד כה ורק בגללו כבר שווה לקנות את התקליט".
עיתון רולינג סטון פרסם במאי 1970 ביקורת רעה: "להקת קרידנס קלירווטר רווייבל יכולה להקליט אלבום שלם בשלושה חודשים ולמלא אותו בכל טוב. לעומת זאת לסיימון גרפונקל זה לקח שנתיים להראות שהזמן שהושקע בוזבז לשווא. אולי פול סיימון הפך להיות שמן ועצלן או אולי ארט גרפונקל מעדיף להיות שחקן במקום זמר. מה שבטוח זה שהניצוץ של העבר כבה. התקליט הזה מכיל מצד אחד את השיר הטוב ביותר שלהם על המתאגרף וגם את השיר הרע ביותר שלהם, על פרנק לויד רייט. שאר השירים נוטים לצד הרע, עם שימוש מגוחך פה ושם בכלי נשיפה. כל מה שהם אומרים פה כבר נאמר בעבר. האמת? לא תקליט כזה רע אבל לא שווה בכלל ציפייה של שנתיים בשבילו".
כמו שאתם רואים, בתקופה הזו הפכו כמה מבקרים, שהיו בעבר מעריצים אדוקים של הצמד, לצלפים שנהנו לירות למטרה. מה שבטוח, חלקם בטוח אכלו לאחר מכן את הכובע.
ב-21 בפברואר 1970 נכנס האלבום למקום הראשון במצעד הבריטי ונשאר שם במשך 35 שבועות. אך הצלחת האלבום לא מנעה את התפרקות הצמד. כשהאלבום קיבל חמישה פרסי גראמי ב-16 במרץ 1971, פול סיימון כבר הפך לאמן סולו. עטיפת האלבום הזה משקפת יותר מכל את העובדה שסיימון הפך להיות אמן ענק בעולם המוזיקה וגרפונקל נשאר תמיד מאחוריו. אך הוא בכל זאת מציץ מאחוריו כדי להזכיר שבלעדיו זה לא זה. תמונה אחת שאומרת הכל...
ב-26 בינואר בשנת 1976 פג תוקף החוזה של הביטלס עם חברת התקליטים EMI.
בעוד שפול מקרטני יחתום שוב עם החברה הזו, רינגו סטאר יעדיף לחתום בחברת התקליטים אטלנטיק בארה"ב ועם פולידור בשאר האזורים. ג'ון לנון בחר לא לחתום על שום חוזה ולראשונה בחייו המקצועיים לא להיות חייב לאף אחד.
ג'ורג' האריסון עשה ביום הזה את דרכו לקאן שבצרפת, שם נערך פסטיבל עסקני המוזיקה, MIDEM. באירוע זה הוא הכריז שאלבומו הבא ייצא בחברת התקליטים העצמאית שלו ששמה DARK HORSE. לכתב המלודי מייקר הוא אמר באותו יום: "אני רוצה שמישהו יפיק אותי. אם זה מפיק מקצועי ממש או חבר טוב שלי שיעזור לי. גיליתי שאין לי אפשרות לשפוט כהלכה את יצירתי. אולי אביא לזה את ריי קודר כי תמיד אהבתי את עבודתו. אבל הכי קרוב שהייתי איתו היה כשנופפנו מרחוק לשלום זה לזה במופע של בוב מארלי".
ב-26 בינואר בשנת 1957 הופיעו באדי הולי ולהקת THE CRICKETS בפעם השניה בתוכנית הטלוויזיה של אד סאליבן. אבל זו הייתה הופעה עם נקמה בצידה.
הולי והקריקטס שלו היו אמורים לבצע את הלהיט שלהם OH BOY, אך סאליבן אמר להם להחליף אותו מכיוון שהוא קצבי מדי. הולי לא הסכים. בחזרה שלפני המופע הגיע סאליבן לחדר ההלבשה ומצא שם רק את הולי. כשנשאל איפה האחרים, הולי אמר, "אני לא יודע". סאליבן השיב, "ובכן, אני מניח שהצרצרים לא מתרגשים להיות בתוכנית". הולי ענה, "אני מקווה שהם נרגשים יותר ממני".
סאליבן לא עצר פה והחליט ששירו הקצבי מדי של הולי לא יהיה בתוכנית ולכן הוא איפשר להולי והקריקטס לבצע שיר אחד במקום שניים. הוא גם ביטא בכוונה באופן שגוי את שמו של הולי כשהציג אותם כ"באדי הולט והצרצרים שלו". באדי הולי נצמד לשיר OH BOY וזכה לתאורה חשוכה מדי שהסתירה לחלוטין את להקת הליווי, לפי הוראתו הנקמנית של סאליבן. בנוסף, המיקרופון שהיה מיועד לגיטרה החשמלית של הולי כובה, והוא ניסה לפצות על כך בשירה בקול רם ככל האפשר ובניסיון נואש להגביר את הווליום בגיטרה.
בסופו של דבר, באדי הולי והצרצרים התקבלו כה טוב שסאליבן הזמין אותם להופיע אצלו בפעם השלישית, אך הולי הגיב: "אין למר סאליבן את הכסף לממן את התענוג הזה".
ב-26 בינואר בשנת 1966 מילא אריק ברדן (סולן האנימלס) את מקומו של פול ג'ונס, שהיה הזמר בלהקת מנפרד מאן. ג'ונס נפצע בתאונת דרכים כשהלהקה נסעה ברכב בו נהג בסיסט הלהקה אז, ג'ק ברוס. ברדן גילה אחוות זמרים ושמח לעזור ולשיר עם המנפרדים בהופעה וכך לתת לזמר הפצוע להחלים.
גם זה קרה ב-26 בינואר:
- בשנת 2022 נענתה פלטפורמת הסטרימינג, ספוטיפיי, לבקשתו של ניל יאנג להסיר את המוזיקה שלו מהשירות. הבעיה של יאנג היא עם הפודקאסט של ג'ו רוגאן, שלדעתו מפיץ מידע כוזב על חיסונים נגד קורונה. גם ג'וני מיטשל הסירה לאחר מכן את המוזיקה שלה, אבל ספוטיפיי עמדה לצד רוגן, שמספר המנויים שלו גדל במידה ניכרת בעקבות המחלוקת.
- בשנת 1986 נותר הגיטריסט של לינירד סקינירד, אלן קולינס, משותק מתאונת דרכים שהרגה את חברתו. הוא לא יכל לנגן עם הלהקה שהוקמה מחדש בשנה לאחר מכן, אבל בוחר במחליפו: רנדל הול.
- בשנת 1977 חיממה הזמרת פאטי סמית' את בוב סיגר בהופעה בטמפה, פלורידה. שם היא נפלה מהבמה, צונחת לתוך פיר התזמורת מתחת. היא סבלה מפגיעת ראש ושברה את גבה. במהלך תקופת ההחלמה היא התחילה לעבוד על אלבומה הבא, EASTER.
- בשנת 1977 אושפז הגיטריסט המקורי של פליטווד מאק, פיטר גרין, בבית חולים לחולי נפש לאחר שאיים על רואה חשבון ברובה אוויר. רואה החשבון ניסה להעביר לגיטריסט צ'ק תמלוגים, אך גרין התעקש שהוא לא חפץ בו והראה עם הנשק כמה הוא רציני בהחלטתו.
- בשנת 1975 שידר הבי.בי.סי את הסרט התיעודי של דיוויד בואי ששמו CRACKED ACTOR. בזמן הצילומים, בואי היה מכור לקוקאין והצילומים מציגים את מצבו הנפשי השברירי.
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים
