כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-26 במרץ (26.3) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "האיחוד של פוליס בשנת 1986 ממש לא עבד. זה היה נורא. הרעיון שלי היה, שבמקום להביא אלבום של הלהיטים הגדולים ולהרוויח ממנו כסף בצורה הקלה - רציתי להשקיע יותר. להראות לכולם שהנה אנחנו שלושתנו, שלושה מוסיקאים - עשר שנים אחרי. רציתי שנראה לעולם שהתקדמנו ושביכולתנו להביא תקליטים טובים יותר. אז הצעתי שניקח את השירים הישנים ונעשה אותם טוב יותר מבעבר. מישהו בלהקה תיאר את הרעיון כרעיון ציני. רציתי לעשות אלבום שלם כך אבל לא קיבלתי עידוד מהשאר. העסק קרס" (סטינג בשנת 1988)
ב-26 במרץ בשנת 1976 נולד בן לקית' ריצ'רדס, גיטריסט הרולינג סטונס, שנקרא טארה. הבן נקרא על שמו של טארה בראון, חבר קרוב ללהקה, שנהרג בתאונת מכונית בשנת 1966 וקיבל אזכור על מותו בשיר A DAY IN THE LIFE של הביטלס.
לרוע המזל, טארה מת מדלקת ריאות, כעשרה שבועות לאחר לידתו, והותיר חלל וכאב אדיר בנפשו של הגיטריסט, שסיפר בספרו האוטוביוגרפי והמעולה: "שהיתי בפריז, עם בני מרלון, בסיבוב הופעות כשלפתע נתבשרתי שהבן הקטן שלנו, טארה, נמצא ללא רוח חיים בעריסתו. קיבלתי את הטלפון הזה ממש לפני שיצאתי להופיע. זה היה מסוג הטלפונים של 'מצטער לספר לך ש...' שמכים בך כיריית אקדח. ומיד אחר כך נשמע הקול מעבר לקו שאומר 'אין ספק שתרצה לבטל את המופע'. חשבתי על זה לכמה שניות והחלטתי לא לבטל. זה היה הדבר הגרוע ביותר שהייתי עושה, כי לא היה לאן ללכת שם. מה הייתי אמור לעשות? לחזור בחזרה לשווייץ, שם אניטה הייתה עם התינוק? מה הייתי עושה? הייתי משתגע. התקשרתי לאניטה והיא הייתה בוכייה, כמובן. הפרטים שקיבלתי היו מבלבלים. אניטה הייתה צריכה להישאר שם ולדאוג לשריפת הגופה. כל שנותר לי הוא להגן על מרלון מכל המצב הזה. מה שהחזיק אותי באותם ימים היה הדאגה לבני בן השבע במהלך סיבוב ההופעות. תודה לאל שהוא היה שם איתי. זה חיזק את הקשר שלי עם מרלון. איבדתי את בני השני אבל אין בכוונתי לאבד גם את הראשון".
ב-26 במרץ בשנת 1971 יצא תקליט פסקול של הקינקס לסרט על השתלת איבר מין גברי ושמו 'פרסי'.
בשנת 1973 אמר מנהיג הלהקה, ריי דייויס: "באותו זמן היה לנו להיט בשם 'לולה' כשמישהו ניגש אלינו וביקש שנעשה מוזיקה לסרט שלו. אני בטוח שהם עלעלו במצעד וחיפשו את הלהקה המצליחה של השבוע. אני לא בטוח שהפקת הסרט הקשיבה בכלל לשיריי עד אז. לכן התייחסתי לסרט בדיוק באופן שהגיע לו".
זה היה התקליט האחרון שהלהקה הייתה חייבת לחברת התקליטים PYE והיווה פסקול לקומדיית מין בריטית על השתלת איבר המין הזכרי העולמי הראשון, כשלדייויס לא הייתה נגיעה כלל בתסריט ונאלץ לכתוב מוזיקה לפי מה שנפל עליו.
מעריצי הלהקה מתייחסים אליו ברגשות מעורבים, בגלל שיש בו שירים טובים לצד קטעים שנועדו למלא חללים. אחיו הגיטריסט הצעיר, דייב דייויס, התלונן בהמשך כי חומר טוב נשפך לפרויקט חסר חשיבות זה. מצד שני, קלידן הלהקה אז, ג'ון גוזלינג, אמר כי זה התקליט האהוב עליו של הקינקס. כך שזה עניין רק של טעם. ובתקליט זה יש דבר ראשוני בתולדות הקינקס עם קטע בו שר הבסיסט ג'ון דלטון. זאת כי עד כה שרו בתקליטי הקינקס רק שני האחים דייויס.
מה חבל שדלטון מבצע את בכורתו זו בקטע קאנטרי סתמי ושמו WILLESDEN GREEN. את דעתו על התקליט הסגיר גם כן: "זה אחד התקליטים הגרועים שעשיתי. נכנסנו לאולפן ואמרנו זה לזה שפשוט כדאי לגמור עם זה וזהו. מה שהם לא ידעו אז זה שמרגע זה והלאה תהפוך להקת הקינקס למשהו אחר ואפל יותר, עם קונספטים מורכבים יותר ומוזיקה פחות נגישה. כך זה יימשך במספר השנים הבאות.
מלודי מייקר בביקורתו על התקליט: "ובכן, כולנו יודעים על מה הסרט הזה. אבל בתקליט שמלווה אותו חסר אומץ וחום. אין שום שיא פה". עיתון NME פרסם כי "התקליט הזה מאכזב כשהמוזיקה שבו מופרדת מהסרט".
ב-26 במרץ בשנת 1971 הקליטו דייויד בואי ופיטר נון (לשעבר הזמר של מתבודדי הרמן) את שירו של הראשון, OH YOU PRETTY THINGS. בואי ניגן בהקלטה בפסנתר.
ההקלטה נערכה באולפני KINKSWAY שבהולבורן, לונדון. הבסיסט בסשן הזה היה הרבי פלאווארס והמתופף היה קלם קטיני. שניהם ניגנו בעבר בהקלטות של בואי והיו נגני אולפנים מיומנים.
זו הייתה הפעם הראשונה בה נון פגש את בואי, כשבשנת 1983 הוא סיפר: "הייתי אז מעריץ גדול שלו. הוא לא הצליח לנגן באולפן את כל השיר מההתחלה ועד הסוף, אז נאלצנו לעשות זאת בשלושה חלקים נפרדים שהודבקו לאחר מכן" באותו יום הקליט בואי שיר מקורי אחר שלו, RIGHT ON MOTHER.
לאחר מכן, ביום הזה, היה מעורב בואי בתאונת דרכים מוזרה, כשנסע למרכז לונדון. המנוע של האוטו חדל לעבוד ובואי יצא כדי לפתוח את מכסה המנוע ולנסות להחזיר את הרכב לחיים. הבעיה הייתה שהוא השאיר את מוט ההילוכים במהלך ראשון וכשהמנוע חזר לפעול, הרכב דרס את הזמר ופצע אותו כהוגן ברגלו.
בואי סיפר על כך בשנת 2003: "היה לי שיער מאד ארוך באותם ימים וכך עמדתי מול הרכב שסירב להידלק. אנשים הסתכלו עליי מסביב מהחלונות ונראה שצחקו עליי. לפתע האוטו נדלק ונסע עליי. הרגל שלי נחתכה והשפרצתי דם כמו מזרקה. שתי הברכיים שלי נפגעו כי האוטו התנגש באוטו אחר שחנה לידו ונתקעתי ביניהן".
למזלו, הוא היה קרוב לבית חולים ועוברי אורח התנדבו לעזור לו להגיע לשם. הוא אושפז למספר ימים כשנוכחותו מעוררת התלהבות ותחנת הרדיו במעגל סגור של אותו מוסד מיהרה לראיינו.
ההרצאה "סטאר מן - הסיפור של דייויד בואי" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,
להזמנה: 050-5616450
ב-26 במרץ בשנת 1976 יצא התקליט AMIGOS של להקת סנטנה.
שלוש שנים לפני כן חש קרלוס סנטנה כי משהו לא טוב קורה עמו. זה היה בעת סיבוב הופעות שערך עם הגיטריסט ג'ון מקלאפלין, לאחר הקלטת אלבומם המשותף, LOVE DEVOTION SURRENDER. הדרך המוזיקלית של השניים, שהיו גם מחסידיו של הגורו SRI CHINMOY, נראתה לפתע ג'אזית מדי בעיניו וסוטה מהקו שלו. אז חלחל ספק בראשו האם הנגנים שליוו את השניים מחוברים כמותו למוזיקה שבאו להציג . קרלוס ידע שכדי להוביל פלוגה שלמה - אי אפשר שיהיו בה כמה מפקדים. אז הלך לראות מופע עם מתופף הג'אז אלווין ג'ונס, שהצית בו את האש לחזור ללהקתו שלו. המופע נערך באולם 'אקוואריוס' שבסיאטל. סנטנה עלה לבמה כאורח וגילה דבר ששכח מזה זמן מה - שמוזיקאים גם יכולים ליהנות יחדיו על הבמה. עד כדי כך שגילה לפתע כי הוא רוקד על הבמה, מבלי שהתכוון לכך במודע.
נסיון נוסף במוזיקה מאתגרת נערך עם התקליט BORBOLLETA, שלא סיפק נחת ליוצריו במצעדי המכירות. קרלוס ידע כי חייב להיערך שינוי מוזיקלי כדי להמשיך ולהיות רלוונטי. הוא ידע שהאלבום הבא של סנטנה לא ימשוך לכיוון השכל אלא לכיוון הרגליים, שירקדו על הרחבה. יש רבים, כמוני, שסבורים כי פה הסתיימה דרכה המעניינת של הלהקה. יש אחרים שיטענו כי דווקא פה מתחיל הקטע המעניין. זה כמובן עניין של טעם אישי, אבל אני פה בשביל לספר לכם את הסיפור. אז הבה ונמשיך.
חברת התקליטים, שחשה כי הולך להתבצע פה מהלך מוזיקלי לטובתה, מיהרה להחתים את קרלוס לחוזה שמן מאד, לתקופה של חמש שנים, עם המקדמה הגדולה ביותר שאמן כלשהו קיבל עד אז אצלה. זה כלל סכום של 400,000 דולר לקרלוס עבור כל תקליט שיוציא וגם אחוזי תמלוגים גבוהים ביותר.
קרלוס סנטנה רצה לפנק את חבריו בתוצרת המרקידה שלו. הוא נטל כמה עותקים ושלח אותם לכמה מהקולגות שלו, שהיו ידועים אז כשמות חמים בתעשייה. אחד היה סטיבי וונדר, שקיבל עם התקליט פתק ובו נאמר ש'אני והלהקה עשינו פה תקליט שנועד לשלוח אנרגיות חיוביות לבכי של האנושות'. עותק נוסף שלח לחברי להקת 'אדמה רוח ואש' שבפתק שהוצמד לו כתב ש'אנחנו מקווים שתרקדו עם זה'.
כך אמר אז לרולינג סטון: "התקליט AMIGOS הוא אחד הדברים המאתגרים ביותר שעברתי מבחינה חזרה לתקשורת עם אנשים. בתקליטים הקודמים רציתי להגשים חזון מסוים. לאחרונה הופענו עם אדמה, רוח ואש וראיתי איך הקהל קיבל אותם באהבה אדירה. כשהייתי באנגליה, אריק קלפטון לקח אותי לדיסקוטק והשמיעו לפתע ברקע את JINGO. ראיתי איך האנשים רוקדים שם משמחה אמיתית".
בספרו האוטוביוגרפי סיפר: "חברת התקליטים לא רצתה באמת לקבל אותי אליה. היא פשוט ציפתה שאספק לו עוד סוג של אלבום כמו 'אברקסס'. הם לא אמרו לי את זה ישירות אבל הרגשתי זאת בכל רגע נתון. באווירה הזו ניגשתי ליצור שירים כמו DANCE SISTER DANCE ו- EUROPA. היינו חייבים אז להחליף זמר כדי להיכנס לאווירה החדשה. הזמר הקודם שלנו, ליאון פאטילו, כבר לא התאים לנו עד שאחד מנגני כלי ההקשה שבלהקה המליץ על גרג ווקר, שנשען יותר על מוזיקת נשמה. אני זוכר שאמרתי לגרג לשיר באופן כזה שלא יישמע כאחד שבא למכור שיר לקהל, אלא כאחד שבאמת מתכוון לשיר אותו. והתקליט AMIGOS הפך ללהיט ופתאום אהבו אותנו שוב בחברת התקליטים".
סנטנה מודל 1976 הביאה עמה מוצר שונה שנשא את שם הלהקה. ההפקה הפכה פחות מחוספסת ובשרנית. אולפן ההקלטה הפך למין בית מרקחת שניקה את הסאונד המקורי של הלהקה לטובת צליל שיתאים למה שאופנתי מסביב בעולם ההפקות, במחצית השנייה של הסבנטיז.
הרצון ללכת לכיוון הרגליים החזיר את להקת סנטנה ל'גרוב', אך, כפי שאמרתי, הרחיק מעריצים ותיקים. בעיתון רולינג סטון פורסם בביקורת על התקליט כך: "זה התקליט הראשון של הלהקה שלא מביא עימו משהו חדשני ונראה כי זו הפעם הראשונה בה קרלוס סנטנה הלך על בטוח. כנראה האלבום נועד להחזיר אנשים שהתייאשו מהלהקה במהלך תקופת הפיוז'ן שלה. למעריצים הוותיקים מדובר באלבום מאולץ. למעריצים החדשים זה ודאי יהיה ממתק אמיתי".
ב-26 במרץ בשנת 1964 התארח המתופף לשעבר של הביטלס, פיט בסט, בתוכנית בריטית בסגנון 'זה הסוד שלי' שנקראה I'VE GOT A SECRET. בהחלט היה לו סוד...
ב-26 במרץ בשנת 1948 נולד ריצ'רד טאנדי, הקלידן והמעבד המבריק של להקת ELECTRIC LIGHT ORCHESTRA.
טאנדי היה גם זה שעזר לעבד את יצירותיה של E.L.O ואף היה אחראי על המצאת השמות לאלבומי הלהקה. הידעתם שהוא החל את דרכו בלהקה הזו בכלל בתור בסיסט?
ואם נלך טיפה רחוק יותר, נתקלתי בכתבות משנת 1968 שציינו כי להקת THE MOVE הייתה אמורה להקליט מלחניו לאלבום. בסוף זה לא קרה.
בכל מקרה, טאנדי היה חבר בלהקת אי.אל.או מההתחלה ועד שנת 1986, כשצלילי המקלדות שלו מפארות את הקטלוג העשיר שלה (כמו גם נגינת הגיטרה החשמלית המיוחדת שלו, למשל בשיר STRANGE MAGIC).
בשנת 1980 פרסם המתופף של אי.אל.או, בב בוואן, את ספרו הראשון ובו הוא כתב על טאנדי: "אחד הדברים השנואים עלינו זה בדיקת סאונד לפני הופעות. זה קורה בשעות אחר הצהריים כדי לאזן בין הכלים השונים לקראת ההופעה בערב. אז אנחנו נוטים לנגן ביחד קטעים של הצלליות או שאר שירי רוק'נ'רול ישנים (כולל RUNAWAY של דל שנון, שהוא האהוב על ג'ף לין). היחיד שלוקח את בדיקת הסאונד ברצינות הוא ריצ'רד.
כשאנחנו לא נמצאים בסיבובי הופעות, הוא נוטה לנעול את עצמו בביתו וללמוד בעל פה עוד קונצ'רטו. בסיבובי הופעות הוא דואג למטבח אישי מלא באוכל בריאות. אם נגיע למקום כלשהו והוא יראה בקרבת המלון סופרמרקט, העיניים שלו ייפתחו לרווחה בידיעה שהוא יוכל לדאוג חיש מהר לאספקה אישית. פעם אחת הוא נעצר על ידי איש מכס בשדה התעופה, שביקש לבדוק את מזוודותיו. אותו איש נדהם לגלות את המצרכים הבריאותיים של ריצ'רד כשהם מסודרים בקפידה רבה. הוא קרא לחבריו העובדים כדי שגם הם ייהנו מהמחזה הזה.
זה מתאזן עם ההתמכרות שלו לקפה, כשכמות הכוסות שהוא שותה היא קטנה יותר רק מכמות הסיגריות שהוא מעשן.
אני מכיר את ריצ'רד יותר מכל חבר אחד בלהקה, חוץ מג'ף. אבל הוא כה עמוק בנשמתו שלעתים אני תוהה האם אני באמת מכיר אותו. הוא הפך לאמריקני שבלהקה, כשלקח את אשתו ועבר איתה להתגורר בלוס אנג'לס.
אני זוכר אותו עוד מבית הספר, MOSELY GRAMMER. הוא היה מאד אתלטי אז והוביל את נבחרת הרוגבי. עכשיו הוא מאד אוהב לשחק טניס וג'ף ואני לא פעם התמודדנו מולו. אחד הריגושים שלו היה לפגוש את הטניסאים ביורן בורג, ג'ימי קונורס, ויטאס גרולאיטיס ואדריאנו פנאטה.
הוא גם מחזיק בשיא של חשבונות טלפון לתשלום בזמן סיבובי הופעות וכמו ג'ף, הוא הרבה יותר רגוע באולפן ההקלטות מאשר בסיבובי הופעות".
ההרצאה "התזמורת המחשמלת - הסיפור של אי.אל.או" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,
להזמנה: 050-5616450
ב-26 במרץ בשנת 1969 קרה דבר שמוכיח שלא היה קל להיות אז בלהקת רוק בדרכים.
זה היה כשלהקת הבלוז-רוק פליטווד מאק חזרה מדנמרק להופעות בשבדיה. שני סבלי הציוד שלה, דינקי דוסון ודניס קין, נאלצו לעבור בדיקה מקיפה ביותר בגבול. פקידי מעבר הגבול עברו על כל פיסת ציוד של הלהקה כשהם אף מפרקים לגורמים את הרמקולים של מערכת ההגברה והמגברים. מטרתם הייתה לחפש סמים. לבסוף שוחררו השניים עם הציוד ונסעו לשטוקהולם. בינתיים טסו לשם חברי הלהקה במטוס. בהגיעם לשם הם להתלונן לעיתונאים על ההטרדה".
ב-26 במרץ בשנת 1985 יצא אלבום חדש לטום פטי ולהקת HEARTBREAKERS. שמו הואSOUTHERN ACCENTS.
ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על האלבום: "רק כשאתה חופר באלבומים של פטי בחיפוש אחר פילוסופיה אתה מגיע לחסר. הרישומים של פטי לא אומרים לנו הרבה עליו חוץ מזה שהוא גילה שזה לא פיקניק אצלו. והם מספרים לנו אפילו פחות על עצמנו: בניגוד, נניח, לברוס ספרינגסטין, גיבור אחר ממעמד הפועלים שהוא מושווה אליו לעתים קרובות, פטי לא משאיר מספיק מקום בין השורות שלו כדי שהמאזינים יוכלו לכתוב את החלומות שלהם. הוא חושף את עצמו ברסיסים אבל הוא מעולם לא הצליח לבטא את דאגותיו על ויניל בוודאות או בכבוד רב כל כך - או בקריאה חזקה כל כך למחוז הבחירה שלו - כפי שהפגין בעימותים המשפטיים המתוקשרים שלו, שהם עצמם חומר של אדם זקן ומנוסה".
ב-26 במרץ בשנת 1972 יצא תקליט בהופעה של פרנק זאפה ולהקתו. שמו הוא JUST ANOTHER BAND FROM L.A.
ההופעה נערכה ב-7 באוגוסט 1971 ב-PAULEY PAVILLION, באחת האוניברסיטאות שבקליפורניה. לצד זאפה ניגנו המתופף איינסלי דונבאר, הקלידנים ג'ורג' דיוק, דון פרסטון ואיאן אנדרווד, הבסיסט ג'ים פונס והזמרים 'פלו ואדי' (שהם למעשה זמרי להקת 'הצבים' לשעבר - הווארד קאיילאן ומארק וולמן).
טכנאי ההקלטה, בארי קין, הוא שהקליט את המופע היישר למכונת הקלטה בת ארבעה ערוצים, כשהוא משתמש רק בשני מיקרופונים לכלי הנגינה: "במקום להשתמש בהמון מיקרופונים, החלטתי להשתמש להקלטה זו בווליום שיוצא מכל מגבר של נגן. התוצאה מביאה את הלהקה כפי שנשמעה באמת ולא אחרי טיפול אולפני במיקס". בתחילה תוכנן אלבום זה לצאת כאלבום כפול אך בסוף המוצר נערך וקוצץ לתקליט בודד.
העטיפה הקדמית של האלבום באה עם ציור מאת מעצב העטיפות הצמוד של זאפה, קאל שנקל. שימו לב כי בציור נראית רגלו של זאפה כשהיא מגובסת. זאת בעקבות פציעתו באולם ריינבאו הלונדוני, ב-10 בדצמבר 1971, כשמישהו מהקהל עלה לבמה ודחף בכעס את זאפה לפיר התזמורת. זאת כי חשב שכוכב הרוק מפלרטט מהבמה עם חברתו. זאפה נפצע קשה באותה תקרית ולקח לו זמן להתאושש מזה.
בפינה הימנית של העטיפה נכתב: "כל דמיון ויזואלי בין עטיפה זו לחוברת המאוירת של האלבום UNCLE MEAT (אלבום שזאפה ולהקת 'אמהות ההמצאה' הוציאו בשנת 1969 - נ.ר) הוא מכוון ומכיל ארבעה רמזים סודיים". לא אלאה אתכם ברמזים הסודיים ואעבור למוזיקה עצמה.
צד א' של התקליט מכיל יצירה אחד ארוכה ושמה BILLY THE MOUNTAIN. יצירה זו, על בילי ההר ואשתו את'ל שהייתה עץ שנח על כתפו, קיבלה בכל מקום בו הופיעה הלהקה חיים משלה. זאת כי במהלך היצירה הושחלו סימנים ומקומות הקשורים לאזור בו נערכה ההופעה. הקהל מאד אהב את זה.
צד ב' נפתח עם שיר ישן של 'אמהות ההמצאה' (מאלבומה השני שנקרא ABSOLUTELY FREE) שקיבל מעטפת רוקיסטית יותר עם ההרכב הנוכחי. לשיר קוראים CALL ANY VEGETABLES.
לאחר מכן אנו עוברים ל- EDDIE ARE YOU KIDDING. זאפה כתב את השיר בעקבות סדרת פרסומות שערכה חנות בגדים, ששכנה ליד משרדי לייבל התקליטים שלו, BIZARRE RECORDS. מנהל החנות, אדוארד נלבנדיאן, כיכב באופן פרסומות טלוויזיה.
השיר השלישי בצד השני נקרא MAGDALENA שאת מילותיו כתבו זאפה וקיילאן, שנזכר: "היינו בקנדה ופרנק החל לזמזם משהו. התחלתי לכתוב מילים לזה, הראיתי לו והוא החליט שזה שיר ושנבצע אותו. לא שיערתי שזה ייכנס לאלבום. חשבתי שזה שיר חולני מדי. אבל זאפה אהב".
השיר שמסיים את האלבום הוא עוד קטע ישן של 'אמהות ההמצאה'. הוא נקרא DOG BREATH ויצא במקור בשנת 1969 באלבום הכפול UNCLE MEAT.
בעיתון רולינג סטון נכתב על התקליט: "רובו הגדול מאד של אלבום זה מכיל דיבורי הומור. וכמו כל תקליט קומדיה אחר, האזנה חוזרת לו כבר מורידה מההנאה כי יודעים למה לצפות. המוזיקה היא בעיקר ליווי לטקסט שהופך משעמם כשהוא צפוי. וקטעי הסולו גיטרה של זאפה לא מצליחים להציל את האלבום. אז פרנק, בפעם הבאה תביא בבקשה גם מוזיקה ולא רק צלילים שיתמכו בבדיחות".
ב-26 במרץ בשנת 1971 התנוסס לראשונה לוגו חדש של הרולינג סטונס. זה הוטבע באישורי VUP בהופעה של הלהקה במועדון מארקי בלונדון.
הלוגו עוצב על ידי ג'ון פאשה, סטודנט בקולג' המלכותי היוקרתי לאמנות בלונדון (שם למד גם סטורם ת'ורג'רסון, שהקים בהמשך את חברת העיצוב HIPGNOSIS). הנהלת הסטונס התקשרה לבית הספר בחיפוש אחר סטודנט שיעצב כרזה לסיבוב ההופעות באירופה ב-1970, ופאשה נבחר. הפרויקט הזה הלך טוב, אז הוא קיבל משימה נוספת: ליצור לוגו או סמל. פאשה נפגש עם מיק ג'אגר, שהראה לו תמונה של האלה ההודית קאלי, משובצת בלשון ארוכה ומחודדת. תוך שימוש בזה כבסיס, פאשה המציא את הלוגו של הלשון והשפתיים, והרוויח 50 פאונד על מאמציו. למרות הדעה הרווחת, פאשה לא ביסס את העיצוב על שפתיו של ג'אגר, אבל הוא אמר שייתכן שעשה זאת באופן לא מודע. "זו סוג של אמירה אוניברסלית, להוציא את הלשון למשהו", אמר פאשה. "זו מחאה, באמת".
ב-26 במרץ בשנת 1973 יצא תקליט חדש לגיטריסט ג'ף בק, עם הבסיסט טים בוגרט והמתופף כרמין אפיס.
בשנת 1972 היה ג׳ף בק, הגיטריסט הבריטי המהולל, אופטימי. זאת כי יצר הרכב טריו חדש ו׳כבד׳ עם הבסיסט טים בוגרט והמתופף קארמין אפיס. שני האחרונים ניגנו לפני כן בלהקות VANILLA FIDGE ו- CACTUS. למעשה, ההרכב היה אמור לקום קודם לכן ודיבורים על כך היו בין השלושה עוד בשנת 1970. אך תאונת דרכים שעבר בק עם האופנוע שלו קטעה את העניין. השניים האחרים פנו בינתיים להקמת להקת קקטוס.
בנובמבר 1972 נכנסה השלישייה החדשה לאולפני ההקלטה באנגליה כדי לרקוח את אלבומה הראשון, אך סאונד ההקלטה לא מצא חן בעיניהם והוחלט להעביר את התהליך לארה״ב. המטרה הייתה להקליט באולפני CHESS שבשיקגו. בתקליט שנוצר ישנם אורחים מוזיקאים מלהקת קקטוס וגם מלהקת ליל שלושת הכלבים, אך השירה הרדודה בתקליט לא הצליחה להתחבא מאחורי הנגינה הנהדרת. שיר שבולט כאן הוא SUPERSTITION שבתחילה כתב סטיבי וונדר במיוחד לבק, אך בהמשך לקח זאת לעצמו. בק התבאס מהעניין והקליט אותו כלאחר יד. השיר יצא בגרסה זו על תקליטון רק ביפן.
הדעות לגבי התקליט חלוקות. חלק שונאים אותו וחלק מאד אוהבים את האנרגיה הגולמית שבו. אלה שראו את השלישייה בהופעה דיווחו כי התקליט רחוק מלשקף את הצליל החשמלי שנוצר על הבמה. הבעיה נעוצה במיקס של התקליט, שהנמיך באופן מוגזם את הגיטרה של בק לטובת העלאת ערוצי הבס והתופים.
סיבוב ההופעות של הלהקה החל באנגליה ועבר במרץ 1973 לארה״ב. לאחר מכן הגיעה השלישיה ליפן וגרפה הצלחה אדירה. במהלך הסיבוב החליט בק לעבור מגיטרת פנדר לגיבסון לס פול משנת 1954. בשלב הזה הוא גם החל להשתמש בהמצאה חדישה שנקראה TALKING GUITAR, שיצרה צליל של גיטרה מדברת כשהוא דיבר לתוך צינור שחובר למיקרופון שלו. בק הופתע לגלות בסיבוב ההופעות ההוא שהקהל שהגיע היה בממוצע בגיל 15. החשמל של גיל הנעורים השפיע מאד על המוזיקה שהשלישייה ניגנה. אך לא הכל הלך כשורה. בהופעה בגרמניה לא אהבו אנשים בקהל את תפאורת הדגל שהיה שילוב בין הדגל האנגלי לאמריקאי. בקבוקים נזרקו לעבר הבמה ולאחר מכן עלו אנשים והשחיתו את מערכת התופים של אפיס. בעיה נוספת הייתה השירה הרדודה של בק. בוגרט ואפיס מצאו את עצמם נאלצים לשיר במקומו והדבר פגם בנגינתם. בק החל להתלונן על נגינת הבס הצפופה מדי של בוגרט, שבאה על חשבון נגינתו שלו. אפיס ידע את המגרעה הזו של חברו הבסיסט וענה לבק כי זה מה שיש.
הניסיון של בוגרט לחבל בנגינתו של בק עלה לאחרון על העצבים. הבלגאן החל להזדחל פנימה ובק החל לפתח שנאה כלפי הבסיסט. אחרי סיבוב הופעות במאי 1973 ובאירופה ביוני ידע בק כי לפניו סיבוב עם השלישייה הבעייתית בארה״ב. כוחו היה רחוק ממנו. אחרי כ-12 הופעות בארה״ב, בהן חש כי הוא נלחם עם בוגרט על סולואים וגם ווליום, החליט בק לחתוך עניין ולהתחפף בחזרה לאנגליה.
השניים האחרים התעוררו יום אחד בבית המלון וגילו להפתעתם כי הגיטריסט שלהם ברח. בשיחת טלפון הוא הסביר להם שתשו כוחותיו והוא חייב לנוח. כחודש לאחר מכן התקשר לשניים והציע להם להקליט אלבום שני. הוא ביקש שההקלטות ייערכו הפעם באנגליה, כדי שלא יהיה רחוק מביתו.
התוצאות לא היו מספקות. השלישייה חיפשה מפיק ראוי אך לא מצאה. לאחר מספר ניסיונות הצליחה החבורה להקליט כמה קטעים עם המפיק אנדי ג׳ונס. בק הלך עם המאסטרים לאולפן הקלטה כדי לבצע מיקס. שם גילה כי חברת החשמל יזמה הפסקות חשמל כשביתת מחאה. לכן הושבתו באנגליה אולפני הקלטות לתקופה של כחודש. הוא לקח עמו את המאסטרים ולא טרח לחזור עימם בהמשך למיקס נוסף. הם נשארו במחסן.
סיבוב הופעות בריטי עליו חתמו בעבר היה צריך להתקיים, למרות שלא היה להם אלבום חדש לקדם בו. הצרות אפפו את הסיבוב הזה. בוגרט שבר את רגלו בתאונת אופנוע. אחר כך הוא ואפיס היו חולים עם חום גבוה. אחד עם דלקת ריאות והשני עם קלקול קיבה. ב-26 בינואר 1974 נקבעה ללהקה הופעה באולם ריינבאו הנחשב. אך המתחים היו בלתי נסבלים.
לפני ההופעה הלכו בק ובוגרט מכות. על הבמה הם ניגנו כאילו לא קרה כלום. לאחר מספר הופעות בסקוטלנד התאיידה החבורה ולא התאחדה מאז. בתחילה זה היה אמור להיות 'הרכב חלומי׳ של בק אך החלום הפך במהרה לסיוט. בספטמבר 1973 הכתירו קוראי עיתון ׳מלודי מייקר׳ את הלהקה כתקווה הגדולה ביותר במוזיקה. לו רק ידעו מה מתחולל בתוכה..
ב-26 במרץ בשנת 1971 הופיעה להקת אמרסון, לייק ופאלמר בניוקאסל סיטי הול. הקלטת ההופעה יצאה בהמשך כתקליטה השלישי, PICTURES AT AN EXHIBITION.
ב-26 במרץ בשנת 1965 יצא תקליט הבכורה של אמן הבלוז הלבן הבריטי, ג'ון מאייאל. שם התקליט הוא JOHN MAYALL PLAYS JOHN MAYALL.
מדובר פה בתקליט הופעה אותנטי שהוקלט, ב-7 בנובמבר 1964, היישר ממועדון קלוקס קליק והציג את מאייאל בעיקר לקהל הבריטי. זה הוא רגע אחד לפני שאריק קלפטון יפסע פנימה וירעיד את הקירות עם הלס פול החשמלית שלו. בתקליט זה ניצב בעמדת הגיטרה בחור בשם רוג'ר דין (לא מעצב העטיפות של להקת יס וכו'), שנשמע טוב אך לא מחשמל דיו כמו מי שיחליפו. רוב החומר המבוצע פה מקורי, שזה דבר לא שגרתי בתקופה ההיא. עיתון רקורד מירור בביקורתו על התקליט אז: "זה תקליט כוחני ורועש. המוסיקה בו מחוספסת עם אלמנטים של ג'אז שנעים בה. הפורמט הבסיסי הוא רית'ם אנד בלוז והתקליט הזה אידיאלי למסיבות. הביקורת השלילית היחידה היא שהמוסיקה נשמעת, באופן כללי, חסרת שינויים וגיוונים".
את הבלוזברייקרז הקים מאייאל בשנת 1963. זו הייתה להקתו הראשונה, לאחר ששירת בצבא ועבד כמעצב חלונות ראווה. מאז ועד הקלטת המופע הזה עברה הלהקה שינויים רבים בהרכב אנשיה. ההרכב שמנגן בתקליט בכורה זה כולל את מאייאל ביחד עם דין הגיטריסט, ג'ון מקווי הבסיסט, יואי פלינט המתופף ונייג'ל סטיינג'ר בסקסופון.
ב-26 במרץ בשנת 1980 יצא תקליטה השלישי של להקת ואן היילן, ששמו WOMEN AND CHILDREN FIRST.
למרות שזה לא בדיוק פרץ דרך, היו הבדלים עדינים פה משני אלבומי הלהקה הקודמים, המצביעים על צמיחה מספקת כדי להרשים, תוך כדי הישארות החברים נאמנים בעיקר לנוסחת מסיבה מטלטלת שהמעריצים למדו להכיר ולאהוב. ראשית, זה היה התקליט הראשון של ואן היילן שהורכב כולו מחומר מקורי. אין קאברים קלילים לשירים ידועים. זה היה, מתחילתו ועד סופו, אלבום של הלהקה, ובעוד הקלטתו ארכה פחות משלושה שבועות, הכתיבה וההכנה נדרשו במידה ניכרת לזמן רב יותר, מכיוון שהפעם ללהקה לא היו כמה עשרות הקלטות דמו מסביב שרק חיכו להגיע לקו הגמר.
זה היה גם האלבום הראשון שבו אפשר היה להרגיש את הקרע המוזיקלי ההולך וגובר בין הזמר דיוויד לי רות' והגיטריסט אדי ואן היילן. זה היה אלבום כבד יותר, וגם כזה שבו התנסה אדי בסגנונות מוזיקליים אחרים, עם קורטוב של פסנתר חשמלי כאן, סינטיסייזר שם. האלבום הזה היה שייך לאדי יותר מכל אחד אחר בלהקה,
תזוזה שבוודאי לא מצאה חן בעיני לי רות', ושתוביל לחיכוך גדול יותר בין שניהם ככל שחלף הזמן. הגיטריסט היה לפעמים נכנס לסטודיו לעבוד לבד, מתעסק עם כל ציוד שעמד לרשותו. בלבו הוא עדיין היה נגן גיטרה שאהב מוזיקה כבדה, אבל הוא דחף את עצמו גם למקומות אחרים.
לי רות', בינתיים, עשה מה שהוא תמיד עשה. הוא חיכה שאדי יכתוב את המוזיקה ואז זרק כמה מילים בהתקף של אנרגיה יצירתית. הנוסחה עדיין עבדה אבל הסדקים החלו להיפער.
ב-26 במרץ בשנת 1948 נולד סטיבן טיילר (שם מקורי - סטיבן טאלאריקו), הסולן הכריזמטי של להקת איירוסמית'. אז לכבוד זה, הנה קצת על ימי עבר ראשונים. אתחיל בביקורת שפורסמה בעיתון SOUNDS על האלבום הראשון, שיצא בינואר 1973.
"זה רוק'נ'רול מחוספס ונועז. למרבה הצער, הכל נעשה בעבר על ידי אינספור להקות. עם זאת, אין זו סיבה שאירוסמית' לא אמורה גם היא להתנסות בזה. הלהקה מונה חמישה חברים ולסולן הראשי, סטיבן טיילר, יש נגיעה מוגדרת בקולו מבית הספר של פול רודג'רס. קצב האלבום מהיר, ודי עקבי, אך מאט בשיר השלישי עם מנגינה שנקראת DREAM ON. הקול של טיילר וצלילי הגיטרות מקנים איזון יפה. צד שני ממשיך עם עוד שלושה רוקרים המציגים עוד כמה מעבודות הגיטרה המשובחות של ג'ו פרי. הלהקה מתארת את המוזיקה שלהם כ'רית'ם אנד בלוז עם הרבה עידון', ובמסורת הרית'ם אנד בלוז האמיתית הם סוגרים את האלבום עם הגרסה שלהם ל- WALKIN' THE DOG. אני חייב להתוודות שמעולם לא שמעתי את הלהקה לפני כן אבל אני אוהב אותם. האלבום השני שלהם ייצא ב 29 בנובמבר, ואם הוא טוב יותר, או טוב כמו זה, אני חושב שכולנו נשמע עליהם הרבה יותר".
עד כאן הביקורת. טיילר אהב מאד רוק'נ'רול טוב, אך לא פעם הרוק הזה גם גרם לו לבכות, כפי שסיפר על מקרה שקרה לו אי שם בשנת 1969, כשבא לראות הופעה של לד זפלין בבוסטון: ״בכיתי פעמיים בלילה הזה. הפעם הראשונה הייתה כי זפלין היו כבדים בטירוף. לא הייתה לי אפשרות רגשית אחרת להביע לנוכח המעמד. הפעם השנייה שבכיתי באותו אירוע הייתה כשג׳ימי פייג׳ יצא מחדר ההלבשה, עם הבחורה איתה גרתי עד אותו רגע בניו יורק״.
עכשיו, ברשותכם, אתמקד באותו להיט, מהאלבום הראשון, שנקרא DREAM ON. זה היה הסינגל הראשון שהלהקה הוציאה, בשנת 1973. טיילר עבד על השיר לסירוגין במשך כשש שנים, הוא הצליח להשלים את זה בעזרת שאר הלהקה. פריצת דרך הגיעה כשטיילר קנה מקלדת RMI בכסף שמצא במזוודה מחוץ למקום בו שהתה הלהקה. "אירוע המזוודה" הפך לחלק מסיפורי הפולקלור של הלהקה. טיילר לא אמר לחבריו ללהקה שהוא מצא סכום גדול של כסף וכשגנגסטרים הגיעו לחפש אותו, הוא המשיך לשחק את הלא יודע.
אביו של טיילר היה מוזיקאי שעבר הכשרה קלאסית, וכשסטיבן היה בן שלוש, הוא נהג לשכב מתחת לפסנתר ולהאזין לנגינה של אביו. בספרו כתב הזמר: "שם קיבלתי את מהלך האקורדים של השיר הזה".
על השיר DREAM ON אמר טיילר: "זה על הרעב להיות מישהו. תחלום עד שהחלומות שלך יתגשמו. הוא הוסיף, "השיר הזה מסכם את החרא שאתה אוכל כשאתה בלהקה חדשה. רוב המבקרים שחטו את האלבום הראשון שלנו ואמרו שאנחנו מחקים את הסטונס. השיר הזה משקף את הכעס שלי על העיתונות, שעדיין קיים בי".
זה היה השיר שהציל את אירוסמית' מקבלת בעיטה מחברת התקליטים שלה. אלבומה הראשון לא נמכר מכיוון שחברת התקליטים לא קידמה אותו והעדיפה להתמקד באלבום הבכורה של ברוס ספרינגסטין. הנהלת הלהקה התעקשה להוציא את DREAM ON כסינגל. הטריק הצליח, השיר (עם צלילי המלוטרון שטיילר ניגן) זכה להשמעות והלהקה נשארה בחברת התקליטים. השיר לא הפך להיט ענק אז, אבל סימן הבטחה גדולה. רק כשיצא שוב, בסוף 1975, הוא זכה להצלחה רבה.
גיטריסט הלהקה המוביל, ג'ו פרי, לא אהב את השיר הזה. "בעיניי הרוק'נ'רול עוסק באנרגיה והעלאת מופע. אלה הדברים שמשכו אותי לרוק והנה השיר הזה הוא בלדה. לא ממש הערכתי את המוזיקליות שבו עד מאוחר יותר, אבל ידעתי שזה שיר נהדר ולכן הכנסנו אותו לסט שלנו. אבל אם נאלצנו לבצע הופעות קצרות - השיר הזה לא היה בפנים, כי העדפתי להתמקד בשירים קצביים".
סטיבן טיילר אומר שזה היה השיר היחיד באלבום הראשון של הלהקה בו השתמש בקולו "האמיתי". הוא היה חסר ביטחון באשר לקולו אז. בהמשך, זה כמובן השתנה.
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים
