רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-26 במרץ בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-26 במרץ (26.3) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"האיחוד של להקת 'פוליס' בשנת 1986 פשוט לא עבד; זה היה נורא. הרעיון שלי היה שבמקום להוציא אלבום אוסף של הלהיטים הגדולים ולהרוויח כסף בדרך הקלה, נשקיע יותר. רציתי להראות לכולם שהנה אנחנו שלושתנו, שלושה מוזיקאים – עשר שנים אחרי. רציתי שנראה לעולם שהתקדמנו ושאנחנו מסוגלים להוציא אלבומים טובים יותר. לכן, הצעתי שניקח את השירים הישנים ונעבד אותם טוב יותר מבעבר. אחד מחברי הלהקה תיאר את המהלך כרעיון ציני. רציתי ליצור אלבום שלם במתכונת הזו, אך לא זכיתי לעידוד משאר החברים. בסופו של דבר, העסק קרס" (סטינג בשנת 1988)

הקינקס מנגנים בסרט על איבר מין?! כן, ב-26 במרץ בשנת 1971 יצא תקליט פסקול של הקינקס לסרט על השתלת איבר מין גברי ושמו 'פרסי'.

איזו להקה נפלאה היא הקינקס! מזה המון שנים ליוו השירים שלה את חיי. היה בה משהו נהדר שהוא מעבר להסבר. משהו קוסמי. הדינמיקה הנפיצה בתוך הלהקה לצד הצלילים הנהדרים, כתיבת השירים המיוחדת של האח ריי, התמיכה המוסיקלית של האח דייב, ההתאמה המדוייקת לזמנים השונים ואף יצירת צלילים מתקדמים שהשפיעו על הבאות. אני מת על הקינקס!!!

אבל בשנת 1971, בעיצומה של תקופת הזוהר המופלאה ההיא של הלהקה, שנמשכה בין השנים 1966 ל-1972, מצאו את עצמם החברים בסיטואציה מעט משונה. המבקרים והמעריצים קבעו פה אחד כי מדובר בנקודת החולשה הבולטת ביותר של ריי דייוויס לאורך כל השנים הללו, אך באותה נשימה הובהר כי אין באמת כוונה לומר דברים רעים על התקליט. הסיבה לכך הייתה פשוטה: זה היה זה פסקול לסרט הקולנוע PERCY, וככזה, הוא לא התיימר להיות שום דבר אחר מלבד פסקול שמשרת את העלילה. ממש כמו שמתייחסים, למשל, לתקליט-הפסקול של אלטון ג'ון לסרט בשם FRIENDS - שזה גם תקליט שאני מאד אוהב. אלטון שונא אותו.

האמת? לא צפיתי מעולם בסרט "פרסי". גם אין לי כוונה לצפות בו. כי הקינקס עצמם לא נמצאים בו. בכל זאת, אז על מה הסרט? ובכן, זה על גבר צעיר בשם אדווין אנתוני, אותו גילם השחקן היוול בנט, שעבר את השתלת איבר המין הגברי הראשונה בעולם לאחר שאיבר המין המקורי שלו נמחץ על ידי נברשת שצנחה מהתקרה. אאוץ'! כן, קראתם נכון. הקומדיה הבריטית הזו, בבימויו של ראלף תומאס, הייתה אמורה להיות שערורייתית ומצחיקה, אך עבור חברי הלהקה היא הייתה בעיקר משימה מקצועית מוזרה למדי.

בשנת 1973 אמר מנהיג הלהקה, ריי דייויס: "באותו זמן היה לנו להיט בשם 'לולה', כשמישהו ניגש אלינו וביקש שנעשה מוזיקה לסרט שלו. אני בטוח שהם עלעלו במצעד וחיפשו את הלהקה המצליחה של השבוע. אני לא בטוח שהפקת הסרט הקשיבה בכלל לשיריי עד אז. לכן התייחסתי לסרט בדיוק באופן שהגיע לו". דייויס, המוח המבריק שמאחורי הקינקס, מצא את עצמו במצב שבו ללהקה לא הייתה נגיעה כלל בתסריט והוא נאלץ לכתוב מוזיקה לפי מה שנפל עליו באותו רגע. זה היה התקליט האחרון שהלהקה הייתה חייבת לחברת התקליטים PYE, והוא היווה את אקורד הסיום בהחלט לחוזה המתיש, לפני המעבר הגדול לחברת RCA VICTOR.

אבל האמת? הסרט אולי נחשב לקומדיית מין קלילה, אך המוזיקה שנוצרה עבורו הכילה כמה פנינים אמיתיות שהיו ראויות לבמה מכובדת יותר. לכן, כנראה, יש לי רגשות חיוביים כלפיו. לא יודע מה אתכם, אבל אני אוהב את הגרסה האינסטרומנטלית ללהיט "לולה", שבאה פה עם גרוב מהיר יותר ונגינת אורגן האמונד את המלודיה הראשית. זה נשמע כמו שזה - פסקול לסרט זול. והאמת? אני ממש אוהב פסקולים של סרטים זולים. יש בהם משהו קינקי ומדליק מוסיקלית. אבל גיטריסט הלהקה ואחיו הצעיר של ריי, דיב דייויס, כתב בספרו האוטוביוגרפי KINK על החוויה שלו והבהיר שלא הכל היה ורוד בין הסדינים של ההפקה הזו: "שנת 1970 הייתה גם השנה שבה הופקדנו לעשות את המוזיקה לסרט אנגלי וטיפשי להחריד בשם PERCY, על השתלת איבר מינו של גבר. ריי כתב כמה שירים יפים באמת - עם מילים נוגעות, מהורהרות ומנגינות נהדרות, אבל הן התבזבזו לגמרי על הפרויקט הנורא הזה. זה נס ששרדנו את זה בכלל".

התקליט PERCY כלל שירים כמו GOD'S CHILDREN המופלא, שיר שהציג את הצד הרגיש והפילוסופי של ריי דייויס על הטבע והאנושות, לצד קטעים אינסטרומנטליים כמו THE WAY LOVE USED TO BE שהיה בלדה עגומה ונוגעת ללב. מעריצי הלהקה מתייחסים אל התקליט ברגשות מעורבים, בגלל שיש בו שירים טובים לצד קטעים שנועדו למלא חללים שהיו נחוצים לעלילת הסרט. עם זאת, קלידן הלהקה אז, ג'ון גוזלינג, שהצטרף ללהקה רק שנה קודם לכן במהלך הקלטות התקליט LOLA VERSUS POWERMAN, אמר כי זה התקליט האהוב עליו של הקינקס - כך שזה הכל רק עניין של טעם אישי ולכן על טעם וריח - אין להתווכח ואין להתנגח.

בשאר התקליט יש ערבוביה מדהימה של סגנונות, כאשר אף קטע לא חזר על רעיון או סגנון של קטע אחר. כך למשל, הקטע HELGA מציג תרגילים יפים בגיטרה קלאסית אפלולית, בעוד ש-COMPLETELY היה בלוז גרובי עם קצה מחוספס ואפל. הקטע RUNNING ROUND TOWN נראה כהעתקה ברורה של השיר המפורסם WHEN THE SAINTS GO MARCHING IN, לפחות בכל הנוגע לתפקיד המפוחית שבו, אך התוצאה לא רעה בכלל. הכל נשמע חובבני למדי, אבל זה מרתק לשמוע את הקינקס גם במצב שכזה. אפילו קטעים קצרים וזניחים כמו WHIP LADY מהנים. מדובר בקטע אינסטרומנטלי קצר של דקה אחת בלבד, שמתחיל עם נגינת פסנתר עדינה ומתקתקה ונהפך באמצעו לשיר רוק עם אפקטים מיוחדים בגיטרה ותיפוף הולם. זה כנראה עוד קטע ששוכחים מהר, אבל הוא בהחלט חמוד בדרכו שלו. היה ברור שהשירים נכתבו במיוחד עבור הסרט ושריי דייוויס לא באמת היה מעוניין בכתיבת שירים באותו רגע. זה הסביר מדוע השיר הנחמד אך הלא מקורי ANIMALS IN THE ZOO נשמע כמו גרסה שנייה ללהיט APEMAN. המלודיה והמילים הלכו באותו נתיב בדיוק. המסר והאווירה דומים מאוד, שלא לדבר על התחושה הקופצנית הדומה.

בתקליט זה יש דבר ראשוני בתולדות הקינקס, עם קטע בו שר הבסיסט ג'ון דלטון. זאת כי עד אז שרו בתקליטי הקינקס רק שני האחים דייויס (עם קולות רקע פה ושם מאשתו של ריי, ראסה). חבל שדלטון מבצע את הבכורה הווקאלית שלו בקטע קאנטרי סתמי ושמו WILLESDEN GREEN, שבו הוא ניסה לחקות את סגנון השירה של אלביס פרסלי בצורה הומוריסטית אך מעט מביכה. דלטון עצמו לא ניסה לייפות את המציאות כשנזכר בימים ההם: "זה אחד התקליטים הגרועים שעשיתי. נכנסנו לאולפן ואמרנו זה לזה שפשוט כדאי לגמור עם זה וזהו".

מה שהם לא ידעו אז זה שמרגע זה והלאה תהפוך להקת הקינקס למשהו אחר ואפל יותר, עם קונספטים מורכבים יותר ומוזיקה פחות נגישה. זה היה קו פרשת המים שסימן את המעבר מהסאונד של שנות השישים המאוחרות לעבר תקופת התיאטרון והאופרות הגרנדיוזיות של ריי דייויס בשנות השבעים. כך זה יימשך במספר השנים הבאות.

הביקורות בזמן אמת לא עשו חסד עם תקליט הפסקול הזה. המגזין מלודי מייקר פרסם בביקורתו על התקליט: "ובכן, כולנו יודעים על מה הסרט הזה. אבל בתקליט שמלווה אותו חסר אומץ וחום. אין שום שיא פה". גם עיתון NME לא נותר חייב ופרסם כי "התקליט הזה מאכזב כשהמוזיקה שבו מופרדת מהסרט". למרות שהשיר GOD'S CHILDREN יצא כסינגל והגיע למקום ה-25 במצעדים באוסטרליה, בבריטניה התקליט כמעט ולא הורגש במצעדי המכירות. בסופו של דבר, PERCY נותר כאנקדוטה על להקה מוכשרת מאד שכותבת מוזיקה בלית ברירה לסרט על איבר מין, רק כדי לסגור חוזה ולהמשיך הלאה לדבר הגדול הבא.

בסופו של דבר, לא הייתה סיבה אמיתית לדאגה. המאזינים התבקשו לזכור שזהו בסך הכל פסקול, ולא לצפות לניסים ונפלאות פה מהקינקס. אמנם זה היה תקליט ברור בדיסקוגרפיה של הלהקה, אך הוא היה ספוג בבינוניות מכוונת, בארומה הוליוודית מזוייפת ובמיחזור מלודיות. העיקר לעבור כבר לחברת תקליטים אחרת. אבל שוב, בינינו - אני אוהב את התקליט הזה.

אחחח... החברים של סנטנה! ב-26 במרץ בשנת 1976 יצא התקליט AMIGOS של להקת סנטנה. מג'אז פיוז'ן לפ'אנק לטיני: הנה הגאונות הנדירה של אמיגוס!

אני ממש אוהב את התקליט הזה. תיכף תבינו למה. אבל קודם כל, השנה הייתה 1976, והעולם המוזיקלי נע בעיקר בין פ'אנק בועט, רוק איצטדיונים ודיסקו נוצץ, אבל עבור הגיטריסט בעל אצבעות הזהב, קרלוס סנטנה, מדובר היה ברגע של להיות או לחדול. כשמדברים על קאמבק עבור קרלוס - מצביעים תמיד על SUPERNATURAL. מעטים יותר יודעים ש-AMIGOS היה הקאמבק הגדול הראשון שלו אל המיינסטרים והמצעדים. ברור לכם שמדובר פה במשהו שבלעז נקרא בשתי מילים - SELL OUT. זו כנראה הפעם הראשונה מתוך פעמים רבות כאלה שעוד יבואו בהמשך הקריירה שלו. המהלך הזה פה מחושב היטב. עדיין - בניגוד לפעולות דומות שלו בעתיד עם צמד המילים הזה, את התקליט הזה אני מקבל בברכה גדולה.

אבל אין לי ספק שבזמן אמת היו לא מעט שחשבו אחרת. אין לי ספק שבשמיעה ראשונה נרשמה אכזבה מסוימת מהתוצאה, עם תחושה שזה בסך הכל חזרה חצי אפויה ליסודות, לסגנון המקורי של שלושת התקליטים הראשונים של סנטנה. מצד שני, לקרלוס כבר היו שבע שנים של ניסיון על הכתפיים, והתקליט הזה היה הרבה יותר מגוון ממה שאפשר היה לדמיין. וכל זה עם נגינת גיטרה שהפעם מצטרפת אל הגרוב ולא רק מנסה להתעלות מעליו. הגיטרה ממש רוקדת פה. מעניין גם שרוב הקטעים פה לא נכתבו על ידי קרלוס אלא על ידי אנשים שעבדו אז לצדו.

הסיפור של התקליט הזה התחיל למעשה שלוש שנים לפני כן, כשקרלוס סנטנה חש כי משהו לא טוב קורה איתו. זה היה בזמן סיבוב הופעות שערך עם הגיטריסט ג'ון מקלאפלין, מיד לאחר שהשניים הקליטו יחד את התקליט המשותף LOVE DEVOTION SURRENDER. באותה תקופה, הדרך המוזיקלית של השניים, שהיו גם מחסידיו האדוקים של הגורו SRI CHINMOY, נראתה לפתע ג'אזית מדי בעיניו וסוטה מהקו שלו. קרלוס, שחיפש תמיד את החיבור הרוחני, מצא את עצמו בתוך מבוך של אלתורים אינסופיים שהרחיקו אותו מהקהל הרחב. באותם ימים חלחל ספק בראשו האם הנגנים שליוו את השניים מחוברים כמותו למוזיקה שבאו להציג. קרלוס ידע שכדי להוביל פלוגה שלמה - אי אפשר שיהיו בה כמה מפקדים.

והשינוי הגדול הגיע בזכות מתופף אחד. קרלוס הלך לראות מופע של מתופף הג'אז אלווין ג'ונס, הופעה שהציתה בו מחדש את האש לחזור ללהקה שהיא רק שלו. המופע ההוא נערך באולם AQUARIUS שבסיאטל, ומשהו שם פשוט קרה. סנטנה עלה לבמה כאורח וגילה דבר ששכח מזה זמן מה - שמוזיקאים גם יכולים ליהנות יחדיו על הבמה. זה היה כל כך חזק, עד שהוא גילה לפתע שהגוף שלו ממש רוקד על הבמה, מבלי שהתכוון לכך במודע. פתאום, הג'אז המורכב פינה את מקומו לשמחה פשוטה של קצב.

לפני ש-AMIGOS יצא לעולם, נערך ניסיון נוסף במוזיקה מאתגרת עם סנטנה דרך התקליט BORBOLLETA. למרות העטיפה היפה והמוסיקה הנפלאה, הפרפר ההוא לא סיפק נחת ליוצריו במצעדי המכירות והקהל הגיב בקרירות יחסית. קרלוס הבין כי חייב להיערך שינוי מוזיקלי כדי להמשיך ולהיות רלוונטי בעולם שמשתנה במהירות. הוא ידע שהתקליט הבא של סנטנה לא ימשוך לכיוון השכל אלא לכיוון הרגליים, שירקדו על הרחבה.

חברת התקליטים COLUMBIA RECORDS, שחשה בחושיה המחודדים כי הולך להתבצע פה מהלך מוזיקלי לטובתה, לא בזבזה זמן. קרלוס, שבמשך כמה שנים נחשב שם לאמן מבוזבז שרק מבזבז כסף מבלי לספק מכירות נאות, הפך לפתע לאמן ששווה להמר עליו עם חוזה שמן מאד, לתקופה של חמש שנים, עם המקדמה הגדולה ביותר שאמן כלשהו קיבל עד אז שם. החוזה המטורף כלל סכום של 400,000 דולר לקרלוס עבור כל תקליט שיוציא וגם אחוזי תמלוגים גבוהים ביותר, מה שהפך אותו לאחד האמנים המתוגמלים ביותר אז בתעשייה.

כשההקלטות הסתיימו בסטודיו בסן פרנסיסקו, קרלוס סנטנה רצה לפנק את חבריו בתוצרת המרקידה שלו. הוא לקח כמה עותקים ושלח אותם לכמה מהקולגות שלו, שהיו ידועים אז כשמות חמים בתעשייה. אחד מהם היה סטיבי וונדר, שקיבל עם התקליט פתק ובו נאמר ש"אני והלהקה עשינו פה תקליט שנועד לשלוח אנרגיות חיוביות לבכי של האנושות". עותק נוסף שלח לחברי להקת אדמה, רוח ואש - כשבפתק שהוצמד לו נכתב ש"אנחנו מקווים שתרקדו עם זה".

ואנשים רקדו! ועוד איך! הקטע הפותח, DANCE SISTER DANCE, הוא מסוג הדברים שאי אפשר להקשיב להם ולהישאר קפוא במקום. פשוט אי אפשר! הנגינה מלאת השראה וגם ממריצה, כשהמלודיה הראשית קליטה והרעיון להאריך את השיר היה מוצלח מאד לטעמי, כי ברגע מסוים זה פשוט מתפתח לג'אם שחורג מעבר לאידיאולוגיה הממוצעת של נענוע ירכיים. אחחחח... אני פשוט אוהב את הקטע הזה! ומצד שני יש את LET IT SHINE, שמביא את הפ'אנק למחנה של סנטנה. בשלב הזה, קרלוס וחבריו החלו לערבב את הסלסה והפ'אנק באופן משכנע שהופך את AMIGOS לתקליט נהדר לרחבות הריקודים.

קרלוס הסביר את המהפך הזה בראיון שהעניק אז למגזין רולינג סטון במילים האלו: "התקליט AMIGOS הוא אחד הדברים המאתגרים ביותר שעברתי מבחינה חזרה לתקשורת עם אנשים. בתקליטים הקודמים רציתי להגשים חזון מסוים. לאחרונה הופענו עם אדמה, רוח ואש וראיתי איך הקהל קיבל אותם באהבה אדירה. כשהייתי באנגליה, אריק קלפטון לקח אותי לדיסקוטק והשמיעו לפתע ברקע את JINGO. ראיתי איך האנשים רוקדים שם משמחה אמיתית".

בספרו האוטוביוגרפי THE UNIVERSAL TONE סיפר קרלוס על התחושות מאחורי הקלעים: "חברת התקליטים לא רצתה באמת לקבל אותי אליה. היא פשוט ציפתה שאספק לו עוד סוג של אלבום כמו ABRAXAS. הם לא אמרו לי את זה ישירות אבל הרגשתי זאת בכל רגע נתון. באווירה הזו ניגשתי ליצור שירים כמו DANCE SISTER DANCE ו- EUROPA". כדי להשיג את הצליל המבוקש, היה צורך בשינוי פרסונלי בולט. הזמר הקודם של הלהקה, ליאון פאטילו, כבר לא התאים לקו החדש, עד שאחד מנגני כלי ההקשה שבלהקה המליץ על גרג ווקר, זמר שנשען הרבה יותר על מוזיקת נשמה וסול. קרלוס נזכר בספרו: "אני זוכר שאמרתי לגרג לשיר באופן כזה שלא יישמע כאחד שבא למכור שיר לקהל, אלא כאחד שבאמת מתכוון לשיר אותו. והתקליט AMIGOS הפך ללהיט ופתאום אהבו אותנו שוב בחברת התקליטים".

סנטנה מודל 1976 הביאה עמה מוצר שונה בתכלית שנשא את שם הלהקה. תחת שרביטו של המפיק דייויד רובינסון, ההפקה הפכה פחות מחוספסת ובשרנית מזו שהכרנו בתקופת הוודסטוק והאברקסס. אולפן ההקלטה הפך למין בית מרקחת שניקה את הסאונד המקורי של הלהקה לטובת צליל שיתאים למה שהיה אופנתי מסביב בעולם ההפקות, במחצית השנייה של הסבנטיז. התוצאה הייתה סאונד מלוטש, כמעט סטרילי, שהבליט את נגינת הגיטרה המלודית של קרלוס, במיוחד בקטע האינסטרומנטלי והמרגש EUROPA, שהפך לאחד הקטעים האינסטרומנטליים המצליחים יותר בהיסטוריה. לא סתם.

הרצון ללכת לכיוון הרגליים החזיר אמנם את להקת סנטנה לגרוב הלוהט, אך המהלך הזה גם הרחיק לא מעט מעריצים ותיקים שחיפשו את העומק והמורכבות. בעיתון רולינג סטון לא עשו הנחות, ובביקורת שפורסמה על התקליט נכתב אז כך: "זה התקליט הראשון של הלהקה שלא מביא עימו משהו חדשני ונראה כי זו הפעם הראשונה בה קרלוס סנטנה הלך על בטוח. כנראה האלבום נועד להחזיר אנשים שהתייאשו מהלהקה במהלך תקופת הפיוז'ן שלה. למעריצים הוותיקים מדובר באלבום מאולץ. למעריצים החדשים זה ודאי יהיה ממתק אמיתי".

כך או כך, AMIGOS מצליח לשלב בין הסלסה הלוהטת לבין הפ'אנק המלוכלך והדיסקו המהוקצע. תבינו, בזמנו זה נחשב לתקליט ממוצע של סנטנה. היום - הלוואי והיו מקליטים עוד תקליט בדיוק שכזה! אין לי ספק בעניין - הגיטרה של קרלוס עדיין ידעה שם לשיר בשפה שכולם מבינים והנגנים? הם ניגנו בלהט של אבנים בוערות בתוך טאבון. עכשיו, אתם באים לרקוד איתי עם התקליט הזה בפטיפון?

המוח השקט של אי.אל.או! ב-26 במרץ בשנת 1948 נולד הקלידן ריצ'רד טאנדי. הוא מת במאי 2024.

טאנדי היה גם זה שסייע בעיבוד יצירותיה של אי.אל.או, ואף היה אחראי על המצאת השמות לאלבומי הלהקה. והאם ידעתם שהוא החל את דרכו בלהקה הזו בכלל כבסיסט? ואם נלך מעט אחורה בזמן, נתקלתי בכתבות משנת 1968 שציינו כי להקת THE MOVE הייתה אמורה להקליט מלחניו לאחד מאלבומיה. בסופו של דבר, הדבר לא יצא אל הפועל.

מכל מקום, טאנדי היה חבר בלהקת אי.אל.או מראשיתה ועד שנת 1986, כשצלילי המקלדות שלו מפארים את הקטלוג העשיר שלה (כמו גם נגינת הגיטרה החשמלית המיוחדת שלו, למשל בשיר STRANGE MAGIC - כן, זה לא ג'ף לין שמנגן את זה שם).

בשנת 1980 פרסם מתופף הלהקה, בב בוואן, את ספרו הראשון ובו כתב על טאנדי: "אחד הדברים השנואים עלינו הוא בדיקת סאונד לפני הופעות. הבדיקה נערכת בשעות אחר הצהריים כדי לאזן בין הכלים השונים לקראת המופע בערב. בזמן הזה אנחנו נוטים לנגן יחד קטעים של 'הצלליות' או שירי רוק'נ'רול ישנים אחרים (כולל RUNAWAY של דל שנון, האהוב על ג'ף לין). היחיד שלוקח את בדיקת הסאונד ברצינות הוא ריצ'רד.

כשאנחנו לא בסיבובי הופעות, הוא נוטה להסתגר בביתו וללמוד בעל פה קונצ'רטו נוסף. בסיבובי הופעות הוא דואג לעצמו למטבח אישי מלא במזון בריאות. כשהגענו למקומות שונים והוא היה מבחין בסופרמרקט בקרבת המלון, עיניו היו נפתחות לרווחה בידיעה שיוכל להצטייד במהירות באספקה אישית. פעם אחת הוא נעצר על ידי מוכס בשדה התעופה שביקש לבדוק את מזוודותיו. האיש נדהם לגלות את מוצרי הבריאות של ריצ'רד כשהם מסודרים בקפידה רבה, ואף קרא לחבריו לעבודה כדי שגם הם יחזו במחזה. הדבר מתאזן עם התמכרותו לקפה; מספר הכוסות שהוא שותה קטן רק ממספר הסיגריות שהוא מעשן.

אני מכיר את ריצ'רד יותר מכל חבר אחר בלהקה, מלבד ג'ף. אך הוא אדם כה עמוק, שלעתים אני תוהה אם אני באמת מכיר אותו. הוא הפך ל'אמריקאי' שבחבורה כאשר עבר עם אשתו להתגורר בלוס אנג'לס. אני זוכר אותו עוד מבית הספר, MOSELY GRAMMER. הוא היה מאוד אתלטי אז והוביל את נבחרת הרוגבי. כיום הוא אוהב מאוד לשחק טניס, וג'ף ואני התמודדנו מולו לא פעם. אחד מרגעי השיא עבורו היה המפגש עם הטניסאים ביורן בורג, ג'ימי קונורס, ויטאס גרולאיטיס ואדריאנו פנאטה.

הוא גם מחזיק בשיא של חשבונות טלפון במהלך סיבובי הופעות, ובדומה לג'ף, הוא רגוע בהרבה באולפן ההקלטות מאשר בדרכים".

ב-26 במרץ בשנת 1985 יצא אלבום חדש לטום פטי ולהקת HEARTBREAKERS. שמו הואSOUTHERN ACCENTS.

אני מאד אוהב את טום פטי. למה? האמת שאני לא ממש יודע. אולי בגלל הסאונד שלו שתמיד יש לו ניחוחות של סבנטיז? אולי בגלל שהקול שלו לא מתיימר להיות הקול של הזמר הכי טוב בשטח - אבל הוא שלו? אולי בגלל הנחישות החזקה ביותר שלו לסלילת קריירה ארוכת טווח? אולי הכל נכון - ועדיין, יש בטח עוד משהו אצל טום פטי שעדיין לא הצלחתי לפצח. אולי זה סוד הקסם?

בכל אופן, התקליט הזה היה אמור להיות סוג של יצירה קונספטואלית מצדו של פטי, שבה הוא נזכר פתאום בשורשים הדרומיים שלו. ומה אפשר לצפות ממישהו שמחליט לפתע לעשות אלבום על שורשים דרומיים? שהוא יעשה יצירה מוסיקלית שהיא גנרית לז'אנר ההוא, נכון? ככה ציפיתי. ממש כמו שהבירדס צללו אל תוך הקאנטרי עם SWEETHEART OF THE RODEO. אבל במקום זאת, מה שיש פה הוא מעט מהדרום ויותר אלמנטים של פ'אנק, פסיכדליה, גל חדש רוק קלאסי. אז מה קורה פה? התופים נשמעים מנופחים עם סנר שנשמע לאו דווקא דרומי. להגיד לכם את האמת? אני לא סובל את הסאונד של הסנר הזה. זה לא טבעי. זה מעצבן אותי. חבל... נכון, השנה הייתה 1985 אבל זה אומר שגם הסאונד חייב להיות כזה? נו, טוב...

אז הבנתם אותי, כנראה - אני מעדיף לשמוע תקליטים אחרים של טום פטי. לא כי השירים מבאסים, אלא ההפקה שלהם מעצבנת. זה כמו לקחת סוכריה טעימה ולצפות אותה בשכבה של משהו לא טעים. לא בא לי ללקק את זה, סורי. אפילו השיר DON'T COME AROUND HERE NO MORE? אני מ-א-ד אוהב את הקליפ שלו. אבל האמת? להקשיב ככה בתקליט לשיר הזה? פחות עושה לי את זה. מצד אחר - כשפטי שר בשיר הנושא, בצד הראשון, על היופי של הדרום (בשיר הנושא) ואז מנפץ את זה בצד השני עם רדנקים שמציקים למישהו אחר - זה צעד מעניין.

בכל אופן, הסיפור מאחורי הקלעים של SOUTHERN ACCENTS היה סוער לא פחות מהמוזיקה עצמה. במהלך ההקלטות באוקטובר 1984, פטי היה כל כך מתוסכל מהעבודה על השיר REBELS עד שהוא נתן אגרוף לקיר הסטודיו ושבר את ידו השמאלית בצורה קשה. אאוץ'! הרופאים חששו שהוא לעולם לא יוכל לנגן שוב בגיטרה, ונדרשו פינים ממתכת כדי לשחזר את היד שלו. למרבה המזל, הוא השתקם, אך התקרית הזו מסבירה אולי כמה דברים בתקליט.

טום פטי: "היו הרבה ניסויים באלבום הזה. אחד הניסויים שלנו בתקליט הזה הגיע בדמותו של דייב סטיוארט. באותה תקופה, שוברי הלבבות היו מעגל סגור, ישות מלוכדת מאוד. השמחה המיידית שלי מהכנסת האקסצנטריות של דייב ל'סלון' שלנו לא התאימה ללהקה. הם לא רצו לקבל את דייב; מעולם לא היה מישהו מבחוץ שעבד על התקליטים שלנו. אני חושב שהעובדה שכתבתי איתו גרמה להם לחשוד או לקנא. אני לא יודע מה זה היה. כשהם הכירו אותו וראו שהוא לא מזיק, ושהוא רק מנסה ליצור מוזיקה טובה עבור כולם – אז זה היה בסדר".

דייב סטיוארט (שלטעמי הוא גם הרס את דילן עם הפקתם המשותפת אז): "אני חושב שרוב הלהקה שלו – ואני לא מאשים אותם – חשבו, 'מה זה לעזאזל?'. לאלבום קוראים SOUTHERN ACCENTS, וזה נשמע כאילו אנחנו פתאום בהודו".

טום פטי: "ג'ימי איובין היה זה שהביא לי את דייב סטיוארט. ג'ימי עבד אז שוב עם סטיבי ניקס ורצה שאכתוב לה משהו. הוא בא אליי ושאל מי לדעתי כותב שירים טוב שפועל באותה תקופה. אמרתי, 'ובכן, אני חושב שהבחור הזה, דייב סטיוארט מהיוריתמיקס, מראה הרבה פוטנציאל'. אמרתי לג'ימי שהוא צריך להתקשר לדייב. ואז, יום אחד קיבלתי טלפון הביתה, וזה היה דייב סטיוארט. הוא סיפר לי שהגיע לאולפני סאנסט סאונד, שג'ימי התקשר אליו ואמר שאנחנו צריכים להיפגש. דייב אמר שהוא אמור לכתוב משהו עבור סטיבי ניקס ושאל אם אוכל לעזור.

אז קפצתי לסאנסט סאונד ודייב היה נהדר. התחלנו לבלות יחד כל יום. זו הייתה הפעם הראשונה שלו בלוס אנג'לס, וזה הרגיש כמו הפעם הראשונה שלך בדיסנילנד. האמת היא שדייב היה אחת מנקודות האור הבודדות באותה תקופה. הוא היה פיקח, מצחיק ומטורף. בכל יום הוא הגיע בתלבושת אחרת. אני זוכר ששנינו הלכנו לחייט של בגדי רודיאו כדי לקנות מגפי בוקרים וכובעים יקרים, רק כדי ללבוש את הבגדים האלו ולהסתובב בעיר. הוא שמר על העניינים חיים.

פעם אחת באולפן הייתה זמרת רקע עם תפקיד בסולם גבוה מאוד, ודייב התקשה לגרום לה להגיע לצליל ההוא. כשהיא ניגשה להקלטה נוספת (טייק), הוא לפתע רץ פנימה בתחתונים – והיא הצליחה.

השיר שכתבנו לסטיבי, או שנועד להיות עבורה, היה DON'T COME AROUND HERE NO MORE. כתבנו והקלטנו אותו כשסטיבי לא הייתה בסביבה. כשהיא סוף סוף נכנסה ושמעה את ההקלטה עם הקול שלי, היא נרתעה. היא אמרה: 'אני לא יכולה לשיר את זה. כבר עשית את זה בעצמך. זה נשמע טוב כשאתה שר את זה, ואני לא חושבת שאוכל לבצע את זה טוב יותר'..."

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על האלבום: "רק כשחופרים באלבומים של פטי בחיפוש אחר פילוסופיה, נתקלים בחסר. השירים של פטי לא אומרים לנו הרבה עליו, פרט לכך שהוא גילה שהחיים אצלו אינם פיקניק. הם מספרים לנו אפילו פחות על עצמנו: בניגוד, נניח, לברוס ספרינגסטין – גיבור אחר ממעמד הפועלים שאליו הוא מושווה לעיתים קרובות – פטי לא משאיר מספיק מקום בין השורות כדי שהמאזינים יוכלו לצקת לתוכן את חלומותיהם. הוא חושף את עצמו ברסיסים, אך מעולם לא הצליח לבטא את דאגותיו על גבי ויניל בביטחון או בכבוד רב כל כך – או בקריאה עזה כל כך לקהל המאזינים שלו – כפי שהפגין בעימותים המשפטיים המתוקשרים שלו, שהם כשלעצמם חומרים של אדם למוד ניסיון".

רוברט פלאנט, החודש בשנת 1970, לעיתון מלודי מייקר...

לא סתם עוד להקה - זו הלהקה של זאפה! ב-26 במרץ בשנת 1972 יצא תקליט בהופעה של פרנק זאפה ולהקתו. שמו הוא JUST ANOTHER BAND FROM L.A.

אוקי, אני לא יודע אם אני ממש אוהב את התקליט הזה או שאני לא ממש אוהב אותו. הוא מבלבל אותי, למען האמת. זה היה הרגע שבו הווילון ירד על ההרכב הזה של זאפה, מבלי לעלות שוב. פה נוצר הקו שמפריד בין "זאפה והאמהות" לאמן סולו ששמו פרנק זאפה. ולא ברור, כשאני מסתכל על העטיפה, האם מדובר בתקליט מוסיקלי נטו או בחבורה שרצתה יותר להשתטות עם נגינה והרבה דיבור. מי שאמריקאי - ודאי מבין יותר ממני את התקליט הזה. עדיין, יש פה ניצוצות.

ההקלטה עצמה התרחשה חודשים ספורים קודם לכן, ב-7 באוגוסט 1971, באולם PAULEY PAVILLION שהיה ממוקם בתוך קמפוס אוניברסיטת UCLA בקליפורניה. האולם, שבדרך כלל אירח משחקי כדורסל מותחים, הפך באותו ערב למגרש המשחקים הפרטי של זאפה. לצידו על הבמה התייצבה נבחרת חלומות של נגנים שכללה את המתופף איינסלי דונבאר, ואת אשפי הקלידים ג'ורג' דיוק, דון פרסטון ואיאן אנדרווד. על הבס ניגן ג'ים פונס, ואת החזית הווקאלית איישו הצמד הידוע פלו ואדי. השניים, שהם למעשה הווארד קאיילן ומארק וולמאן, היו בעבר הזמרים של להקת הצבים ששרה את הלהיט HAPPY TOGETHER, אך אצל זאפה הם מצאו פורקן לסוג אחר לגמרי של הומור וסאטירה.

הטכנולוגיה מאחורי התקליט הייתה פשוטה באופן מפתיע עבור אדם קפדן כמו זאפה. טכנאי ההקלטה, בארי קין, היה זה שהקליט את המופע היישר למכונת הקלטה בת ארבעה ערוצים בלבד. קין בחר בגישה מינימליסטית והשתמש רק בשני מיקרופונים עבור כלי הנגינה. בארי קין הסביר את הבחירה האמנותית הזו כשציין כי במקום להשתמש בהמון מיקרופונים, הוא החליט להשתמש להקלטה זו בווליום שיוצא מכל מגבר של נגן. לדבריו, התוצאה מביאה את הלהקה כפי שנשמעה באמת ולא אחרי טיפול אולפני במיקס. בתחילה התוכנית הייתה גרנדיוזית הרבה יותר והתקליט תוכנן לצאת כפול, אך בסופו של דבר המוצר עבר עריכה קפדנית וקוצץ לכדי תקליט בודד.

העטיפה הקדמית של התקליט הציגה ציור צבעוני ומלא פרטים מאת קאל שנקל, מעצב העטיפות הצמוד והנאמן של זאפה. אם מסתכלים מקרוב על הדמויות המאוירות, ניתן להבחין בפרט בולט: רגלו של זאפה נראית כשהיא מגובסת. הציור הזה לא היה מקרי אלא תיעוד של טראומה פיזית של ממש. הפציעה התרחשה באולם ריינבאו הלונדוני ב-10 בדצמבר 1971, במהלך הופעה. מעריץ קנאי וזועם בשם טרבור האוול עלה לבמה ודחף בכעס את זאפה ישירות לתוך פיר התזמורת, מגובה של כחמישה מטרים. הסיבה למעשה האלים הייתה המחשבה המוטעית של אותו אדם כי כוכב הרוק מפלרטט מהבמה עם חברתו. זאפה נפצע קשה מאוד באותה תקרית, סבל משברים מרובים ופגיעה בגרון ששינתה את קולו לצמיתות, ולקח לו זמן רב להתאושש מזה.

מעבר לדרמה הפיזית, העטיפה הכילה גם חידות למעריצים האדוקים. בפינה הימנית של העטיפה נכתב כי כל דמיון ויזואלי בין עטיפה זו לחוברת המאוירת של התקליט UNCLE MEAT, אותו הוציאו זאפה ולהקת אמהות ההמצאה בשנת 1969, הוא מכוון ומכיל ארבעה רמזים סודיים. שנקל וזאפה אהבו לשזור רפרנסים פנימיים ביצירותיהם, אך במקום להלאות אתכם ברמזים הסודיים הללו, מוטב לעבור למוזיקה עצמה.

צד א' של התקליט מוקדש כולו ליצירה אחת ארוכה ושאפתנית בשם BILLY THE MOUNTAIN. לא שהעלילה עצמה הייתה כל כך מצחיקה, אבל הנה היא למי שרצה לדעת אותה: בילי היה הר אמיתי שנהג להצטלם לגלויות. יום אחד הוא קיבל את כל התמלוגים שלו ויחד עם אשתו, את'ל העץ שנחה על הכתף שלו, הוא יצא לחופשה ברחבי המדינה, כשהוא משמיד נדל"ן, בסיסי חיל אוויר ומה לא. כדי להציל את המדינה, הממשלה האשימה את את'ל באהדה לקומוניזם, הוציאה צו גיוס לבילי ושלחה אדם כדי להוציא את הצו לפועל. הבחור הגיע למרגלות ההר אך ההר צחק עליו והוא נפל לתהום. המוסר השכל שעלה מכך היה ברור - "הר הוא לא משהו שאתה רוצה להתעסק איתו...". וברור לי, וכנראה גם לכם, שזאפה רצה שהעלילה הזו תהיה כמה שיותר מטופשת.

היצירה הזו הייתה דינמית מאוד וקיבלה בכל מקום בו הופיעה הלהקה חיים משלה. זאפה העניק חופש פעולה רב למארק וולמאן והווארד קאיילן, והשאיר עבורם חורים בתוך המבנה המוזיקלי כדי שימלאו אותם בתכנים משתנים. השניים נהגו לעשות שיעורי בית לפני כל הופעה ולחקור כל עיר בה הם נמצאו במטרה להשחיל באותו ערב סממנים מקומיים שיעוררו את הקהל.

הם לא הסתפקו במידע תמים על אתרי תיירות. מארק וולמאן סיפר על תהליך העבודה שלהם ותיאר כי הם היו גם מבררים על פרופסורים שפוטרו מעבודתם בגלל שהתעסקו עם קטינות או פוליטיקאים שנבעטו ממשרתם כי בגדו או עיתונאים שלעגו עליהם בסביבה או איפה אפשר לאכול את ההמבורגר הכי טוב בעיר. הם צללו לתוך דפי זהב ועשו מחקרים מעמיקים. עם זאת, כשהביצוע הזה יצא על גבי התקליט, הוא הפתיע לרעה הרבה מעריצים. רבים ראו בזה ערמה אדירה של בדיחות פנימיות ובלתי מובנות בין מוסיקאים שמזכירים דברים שאינם ידועים כלל מחוץ לאותה עיר. אם בהופעה חיה האנרגיה הזו עבדה על הקהל המקומי, הרי שרוכשי התקליטים בשאר העולם לא מצאו את עצמם משועשעים מזה באותו רגע. למרבה המזל, עם השנים אנשים למדו לאהוב את היצירה הזו ולהעריך את המורכבות שלה. המילים בטקסט נועדו לתאר את גסיסתה של אמריקה האורבנית דרך שילובים אבסורדיים של מצבים, וכאמור, בעוד שרבים מהפרטים שונו כשהשיר בוצע מעיר לעיר, המבנה הכללי שלו נשאר זהה.

כשעוברים לצד ב', האווירה משתנה מעט. הוא נפתח עם CALL ANY VEGETABLES, שיר ותיק של אמהות ההמצאה שהופיע במקור בתקליט השני שלהם שנקרא ABSOLUTELY FREE. בגרסה החדשה עם ההרכב של 1971, השיר קיבל מעטפת רוקית ואנרגטית יותר. מיד לאחר מכן מגיע השיר EDDIE ARE YOU KIDDING, שנכתב בעקבות השראה ממקור לא צפוי. זאפה כתב את השיר לאחר שצפה בסדרת פרסומות טלוויזיה של חנות בגדים ששכנה ממש ליד משרדי לייבל התקליטים שלו, BIZARRE RECORDS. מנהל החנות, אדוארד נלבנדיאן, היה דמות צבעונית שכיכבה בפרסומות הללו, והפך למטרה מושלמת לשנינות של זאפה.

השיר השלישי בצד השני נקרא MAGDALENA, פרי שיתוף פעולה בין זאפה להווארד קאיילן. קאיילן נזכר בנסיבות יצירת השיר וסיפר כי הם היו בקנדה כשפרנק החל לזמזם משהו. הווארד התחיל לכתוב מילים ללחן הזה (על גילוי עריות עם אבא שמתחרמן מהמראה של הבת שלו!) והראה אותן לזאפה, שהחליט מיד שזה שיר ושעל הלהקה לבצע אותו. קאיילן הודה כי לא שיער שהשיר ייכנס לתקליט מכיוון שחשב שזה שיר חולני מדי, אבל זאפה, כדרכו, דווקא אהב את הקצוות הקיצוניים הללו. התקליט נחתם עם קטע ישן נוסף בשם DOG BREATH, שיצא במקור בשנת 1969 במסגרת התקליט הכפול UNCLE MEAT.

למרות היצירתיות המתפרצת, לא כולם יצאו מגדרם מהתוצאה הסופית. המבקר של מגזין רולינג סטון לא חסך בשבטו וכתב כי רובו הגדול מאד של אלבום זה מכיל דיבורי הומור. לטענתו, כמו כל תקליט קומדיה אחר, האזנה חוזרת לו כבר מורידה מההנאה כי יודעים למה לצפות. הוא הוסיף כי המוזיקה היא בעיקר ליווי לטקסט שהופך משעמם כשהוא צפוי, ואפילו קטעי הסולו גיטרה של זאפה לא מצליחים להציל את התקליט. הביקורת הסתיימה בפנייה ישירה ליוצר: "אז פרנק, בפעם הבאה תביא בבקשה גם מוזיקה ולא רק צלילים שיתמכו בבדיחות".

אז אם בא לכם את פרנק זאפה שטותניק יותר - ולא את האיש שחיפש את הדיוק בנגינה ואת המורכבות האמיתית, לכו על התקליט הזה. אם אתם מחפשים משהו בסגנון "זאפה בניו יורק" או "שייק ירבוטי" - זה פחות בשבילכם כרגע.

כשג'ף בק מנסה לשחק אותה סופרגרופ. ב-26 במרץ בשנת 1973 יצא תקליט חדש לגיטריסט ג'ף בק, עם הבסיסט טים בוגרט והמתופף כרמין אפיס.

אני מת על ג'ף בק! הגיטריסט שתמיד הלך לפי האינטואיציה שלו ולא לפי הצורך להיות כוכב מכירות (אה, בעצם בשנת 1967 הייתה לו אפיזודה קצרה של כוכבות פופ חונקת עם HI HO SILVER LINING). משהו בקריירה שלו, שלרוב נראית בלתי מתפשרת - מושך אותי אליו. שלא לדבר על הצלילים שהאיש הפיק מהגיטרה שלו. זה טעיםםםםם!

עדיין, התקליט הזה לא מצליח לגעת בי. משהו בו גורם לי להרגיש שזה לא אמיתי. שהכבדות פה מאולצת, שהחבורה הזו יכלה להביא משהו גדול בהרבה - וזה התפספס. לא יודע. עניין של תחושה. הרי מוסיקה זה תחושה בסוף, נכון?

בכל אופן, בשנת 1972 התהלך ג'ף בק כשהוא מלא באופטימיות זהובה, וזאת משום שהוא הצליח סוף סוף לגבש הרכב טריו חדש, מחוספס וכבד במיוחד. השותפים לפשע היו הבסיסט טים בוגרט והמתופף כרמין אפיס, צמד מוזיקאים אימתני שניגן לפני כן בלהקות VANILLA FUDGE. למעשה, ההרכב המבטיח הזה היה אמור לקום עוד קודם לכן, ודיבורים נלהבים על שיתוף הפעולה הזה נשמעו בין השלושה כבר בשנת 1970. אלא שלגורל היו תוכניות אחרות, ותאונת דרכים קשה שעבר ג'ף בק קטעה את העניין באופן מיידי ושלחה אותו לתקופת החלמה ארוכה. בזמן שג'ף בק החלים מהפציעה, השניים האחרים לא בזבזו זמן ופנו להקמת להקת CACTUS כדי להשביע את הרעב שלהם לרוק כבד (ולהכניס עוד מצלצלים לכיסים).

בחודש נובמבר 1972, כאשר הרוחות נרגעו והפציעות הגלידו, נכנסה השלישייה החדשה לאולפני ההקלטה באנגליה כדי לרקוח את מה שהיה עתיד להפוך לתקליט הבכורה שלהם.

למרבה האכזבה, סאונד ההקלטה הראשוני באנגליה פשוט לא מצא חן בעיניהם, והחבורה החליטה להעביר את כל תהליך היצירה לארצות הברית. המטרה השאפתנית הייתה להקליט באולפני CHESS המפורסמים שבשיקגו, מקום שבו נוצרו כמה מהצלילים החשובים ביותר בהיסטוריה של הבלוז. בתקליט שנוצר השתתפו גם מוזיקאים אורחים שהגיעו מלהקת CACTUS וגם מהלהקה המצליחה THREE DOG NIGHT, אך למרות הנגינה הנהדרת והטכניקה המרשימה, השירה הרדודה בתקליט לא מצליחה לדעתי להתחבא מאחורי חומת הצלילים.

שיר אחד שבולט במיוחד בתקליט הוא SUPERSTITION, שבתחילה נכתב על ידי סטיבי וונדר במיוחד עבור ג'ף בק כחלק מעסקה בין השניים, אך בהמשך סטיבי וונדר החליט לשמור את השיר לעצמו והוציא אותו בגרסה משלו שהפכה ללהיט ענק. ג'ף בק התבאס מאוד מהעניין הזה והקליט את השיר כלאחר יד, כמעט בחוסר חשק. הגרסה הזו של השיר יצאה על תקליטון רק ביפן, מה שהפך אותה לפריט אספנים מבוקש עבור מעריצי הגיטרה של ג'ף בק. כן, גם אני מעדיף את הגרסה של סטיבי עם השיר הזה.

הדעות לגבי התקליט השלם נותרו חלוקות עד היום. חלק מהמבקרים והמאזינים ממש שונאים אותו, בעוד שאחרים אוהבים מאוד את האנרגיה הגולמית והעוצמה המתפרצת שיש בו. אני נמצא אי שם באמצע - וזה אולי הכי גרוע. בכל אופן, אלו שזכו לראות את השלישייה בהופעה חיה דיווחו בלהט כי התקליט רחוק מלשקף את הצליל החשמלי האמיתי שנוצר על הבמה בזמן אמת. הבעיה המרכזית הייתה נעוצה במיקס של התקליט, שבו הונמכה באופן מוגזם וחסר היגיון הגיטרה של ג'ף בק, וזאת לטובת העלאת ערוצי הבס והתופים לרמות גבוהות מדי.

סיבוב ההופעות של הלהקה החל באנגליה הקרה ועבר במרץ 1973 לארצות הברית הגדולה. לאחר מכן הגיעה השלישייה ליפן ושם הם גרפו הצלחה אדירה שהזכירה את ימי הביטלמניה. במהלך הסיבוב הזה החליט ג'ף בק לעשות שינוי משמעותי בציוד שלו ועבר מגיטרת פנדר המוכרת שלו לגיטרת GIBSON LES PAUL משנת 1954, גיטרה שהעניקה לו צליל עמוק וחם יותר. באותה תקופה הוא גם החל להשתמש בהמצאה חדישה ומסקרנת שנקראה TALKING GUITAR, המוכרת גם בשם TALK BOX, שיצרה צליל של גיטרה מדברת כאשר הוא דיבר לתוך צינור פלסטיק שחובר למיקרופון שלו. ג'ף בק הופתע לגלות במהלך סיבוב ההופעות ההוא שהקהל שהגיע למלא את האולמות היה בממוצע בגיל 15 בלבד. החשמל של גיל הנעורים וההורמונים המשתוללים השפיעו מאוד על המוזיקה האנרגטית שהשלישייה ניגנה ערב אחר ערב.

אך למרות ההצלחה על הבמה, לא הכל הלך כשורה מאחורי הקלעים ובתוך הלהקה. בהופעה שנערכה בגרמניה, חלק מהאנשים בקהל לא אהבו את תפאורת הדגל שהוצבה על הבמה, שהייתה שילוב מוזר בין הדגל האנגלי לדגל האמריקאי. בקבוקים נזרקו לעבר הבמה בזעם, ולאחר מכן עלו אנשים והשחיתו בברוטליות את מערכת התופים של כרמין אפיס. בעיה נוספת שהעיבה על האווירה הייתה השירה הרדודה של ג'ף בק, שלא נחשב מעולם לזמר גדול. טים בוגרט וכרמין אפיס מצאו את עצמם נאלצים לשיר במקומו כדי להציל את המצב, והדבר פגם באופן ישיר באיכות נגינתם המורכבת. ג'ף בק החל להתלונן בקול רם על נגינת הבס הצפופה והדומיננטית מדי של טים בוגרט, שלטענתו באה על חשבון נגינת הגיטרה שלו ודחקה אותו הצידה. כרמין אפיס, שהכיר היטב את המגרעה הזו של חברו הבסיסט, ענה לג'ף בק ביובש כי זה מה שיש ואין מה לעשות בנידון. לך תתווכח עם מוסיקאי שיש לו אגו מדגם אגוזי - יענו, אגו קשה לפיצוח.

הניסיון המתמשך של טים בוגרט לחבל בנגינתו של ג'ף בק על ידי השתלטות על המרחב הצלילי עלה לאחרון על העצבים. הבלגן החל להזדחל פנימה לתוך היחסים האישיים, וג'ף בק החל לפתח שנאה יוקדת כלפי הבסיסט שלו. אחרי סיבוב הופעות במאי 1973 וסיבוב נוסף באירופה בחודש יוני, ידע ג'ף בק כי לפניו עומד סיבוב הופעות נוסף עם השלישייה הבעייתית בארצות הברית, אך כוחו היה רחוק ממנו והסבלנות שלו פקעה. אחרי כ-12 הופעות בארצות הברית, שבהן הוא חש בכל רגע שהוא נלחם עם טים בוגרט על סולואים וגם על רמות הווליום, החליט ג'ף בק לחתוך עניין במהירות ולהתחפף בחזרה לאנגליה בלי להודיע לאיש.

השניים האחרים, טים בוגרט וכרמין אפיס, התעוררו יום אחד בבית המלון שלהם וגילו להפתעתם המוחלטת כי הגיטריסט שלהם פשוט ברח. בשיחת טלפון מאוחרת הוא הסביר להם שתשו כוחותיו הנפשיים והוא חייב לנוח מהאינטנסיביות של ההרכב. כחודש לאחר מכן, כשנרגע מעט, התקשר ג'ף בק לשניים והציע להם להקליט תקליט שני. הוא ביקש שההקלטות ייערכו הפעם באנגליה, כדי שלא יצטרך להיות רחוק מביתו האהוב ומהאוסף המרשים של המכוניות שלו.

למרבה הצער, התוצאות באולפן לא היו מספקות כלל. השלישייה חיפשה מפיק ראוי שיוכל להשתלט על האגו ועל הסאונד שלהם, אך לא מצאה כזה בקלות. לאחר מספר ניסיונות כושלים, הצליחה החבורה להקליט כמה קטעים מבטיחים עם המפיק אנדי ג'ונס, שעבד בעבר עם הרכבים כבדים. ג'ף בק הלך עם המאסטרים לאולפן הקלטה כדי לבצע מיקס סופי, ושם הוא גילה להפתעתו כי חברת החשמל יזמה הפסקות חשמל יזומות כחלק משביתת מחאה ששיתקה את המדינה. כתוצאה מכך, הושבתו באנגליה אולפני הקלטות רבים לתקופה של כחודש ימים. ג'ף בק לקח עמו את המאסטרים של ההקלטות ולא טרח לחזור עימם בהמשך למיקס נוסף, והם נשארו מונחים במחסן מאובק במשך שנים רבות.

סיבוב הופעות בריטי עליו חתמו חברי הלהקה בעבר היה חייב להתקיים כחלק מהתחייבויות חוזיות, למרות שלא היה להם שום תקליט חדש לקדם בו. הצרות אפפו את הסיבוב הזה מכל עבר. טים בוגרט שבר את רגלו בתאונת אופנוע לא נעימה, ולאחר מכן הוא וכרמין אפיס נפלו למשכב עם חום גבוה. אחד מהם סבל מדלקת ריאות קשה והשני נאבק בקלקול קיבה מטריד. ב-26 בינואר 1974 נקבעה ללהקה הופעה באולם RAINBOW הנחשב בלונדון, אך המתחים בין חברי הלהקה כבר היו בלתי נסבלים.

רגע לפני העלייה לבמה באותו ערב גורלי, הלכו ג'ף בק וטים בוגרט מכות של ממש מאחורי הקלעים. למרות זאת, על הבמה הם ניגנו כאילו לא קרה כלום, מפגינים מקצוענות קרה מול הקהל ההמום. לאחר מספר הופעות נוספות בסקוטלנד התאיידה החבורה הזו כלא הייתה ולא התאחדה מאז בשום פורמט. בתחילה זה היה אמור להיות הרכב חלומי של ג'ף בק, פרויקט שיעלה אותו לפסגת עולם הרוק, אך החלום הפך במהרה לסיוט מתמשך של אגו ורעש. בספטמבר 1973, קוראי עיתון מלודי מייקר עוד הספיקו להכתיר את הלהקה כתקווה הגדולה ביותר במוזיקה העולמית. לו רק ידעו באותו זמן איזה גיהנום מתחולל בתוך חדרי החזרות ובין קירות בתי המלון של השלישייה הזו - הם היו מעדיפים להצביע לטובת להקה אחרת.

גם זה קרה ב-26 במרץ. בואו איתי למסע בעקבות עוד אירועים מעניינים עד הזויים בעולם הרוק והפופ של פעם.

בשנת 1971 הופיעה להקת אמרסון, לייק ופאלמר באולם ה"ניוקאסל סיטי הול". הקלטת ההופעה יצאה לאור בהמשך כאלבומה השלישי, PICTURES AT AN EXHIBITION.

בשנת 1973 נערכו הקלטות אודישן ללהקת לינירד סקינירד. כך סיפר המפיק, אל קופר, בספרו: "ב-26 במרץ 1973, טרם הקלטת אלבומם הראשון, לקחתי אותם לאולפן כדי להקליט בשידור חי (לייב) כל שיר מקורי שהכירו, כדי שאוכל לבחור מה ייכנס לאלבום. לא היה שיר אחד חלש באוסף של 14 השירים, לכן נאלצתי לקבל החלטות קשות. למעשה, רבים מהשירים שלא נכנסו לאלבום הראשון נלקחו ישירות מהקלטת ההדגמה ושימשו כשירי צד ב' (בי-סייד) לסינגלים הראשונים, ומאוחר יותר כשירי השלמה לאלבומים שיצאו לאחר האסון שפקד אותם בשנת 1977 (בו נהרגו שלושה מחברי הלהקה). אלו היו חומרים נהדרים, והכול הוקלט בלייב ללא תיקונים. אם זה היה תלוי בי, הייתי מוציא את הכול באלבום אחד בשם THE AUDITION TAPES, כולל גרסאות ההדגמה של השירים שהרכיבו את האלבום הראשון. זו חתיכת היסטוריה יפה. אולי יום אחד זה יקרה. אל תעצרו את הנשימה בציפייה לזה..."

בשנת 1975 שהתה להקת דיפ פרפל במינכן. הגיטריסט שלה, ריצ'י בלאקמור, ביקש לכנס את שאר החברים בחדרו במלון "אראבלה" שבעיר, ושם הטיל את הפצצה כשהודיע על פרישתו מהלהקה. שאר החברים נותרו בהלם.

בשנת 1971 הקליטו דייויד בואי ופיטר נון (לשעבר סולן "מתבודדי הרמן") את שירו של בואי, OH YOU PRETTY THINGS. בואי ניגן בפסנתר במהלך ההקלטה, שנערכה באולפני KINGSWAY שבהולבורן, לונדון. הבסיסט בסשן היה הרבי פלאווארס והמתופף היה קלם קטיני; שניהם היו נגני אולפן מיומנים שניגנו בעבר עם בואי. הייתה זו הפעם הראשונה שבה פגש נון את בואי, ובשנת 1983 הוא סיפר: "הייתי אז מעריץ גדול שלו. הוא לא הצליח לנגן את כל השיר באולפן מההתחלה ועד הסוף, לכן נאלצנו להקליט אותו בשלושה חלקים נפרדים שחוברו לאחר מכן". באותו יום הקליט בואי שיר מקורי נוסף, RIGHT ON MOTHER. בהמשך היום היה בואי מעורב בתאונת דרכים משונה כשנסע למרכז לונדון: מנוע המכונית כבה ובואי יצא כדי לפתוח את מכסה המנוע ולנסות להניעו מחדש. הבעיה הייתה שהוא השאיר את מוט ההילוכים בהילוך ראשון, וכשהמנוע חזר לפעול, הרכב זינק קדימה, דרס את הזמר ופצע אותו קשות ברגלו. בואי סיפר על כך בשנת 2003: "היה לי שיער ארוך מאוד באותם ימים. עמדתי מול הרכב שסירב להניע, ואנשים שהסתכלו מהחלונות מסביב נראו כמי שצוחקים עליי. לפתע המכונית הניעה ונסעה עליי. הרגל שלי נחתכה והדם השפריץ כמו מזרקה. שתי הברכיים שלי נפגעו כי הרכב התנגש במכונית אחרת שחנתה לידו, ואני נלכדתי ביניהן". למזלו, הוא היה קרוב לבית חולים ועוברי אורח סייעו לו להגיע לשם. הוא אושפז למספר ימים, ונוכחותו עוררה התלהבות כה רבה עד שתחנת הרדיו הפנימית של המוסד מיהרה לראיינו.

בשנת 1976 נולד לקית' ריצ'רדס, גיטריסט הרולינג סטונס, בן בשם טארה. הוא נקרא על שמו של טארה בראון, חבר קרוב של הלהקה שנהרג בתאונת דרכים בשנת 1966 ומוזכר בשירם של הביטלס A DAY IN THE LIFE. לרוע המזל, טארה התינוק נפטר מדלקת ריאות כעשרה שבועות לאחר לידתו, והותיר חלל וכאב עצום בנפשו של הגיטריסט. בספרו האוטוביוגרפי המצוין סיפר ריצ'רדס: "שהיתי בפריז עם בני מרלון במהלך סיבוב הופעות, כשלפתע התבשרתי שבננו הקטן, טארה, נמצא ללא רוח חיים בעריסתו. קיבלתי את שיחת הטלפון הזו ממש לפני שעליתי להופיע. זו הייתה מסוג השיחות של 'אני מצטער לבשר לך ש...' שמכות בך כיריית אקדח. מיד לאחר מכן אמר הקול מעבר לקו: 'אין ספק שתרצה לבטל את המופע'. חשבתי על זה לכמה שניות והחלטתי לא לבטל. זה היה הדבר הגרוע ביותר שיכולתי לעשות, כי לא היה לי לאן ללכת. מה הייתי אמור לעשות? לחזור לשוויץ, שם שהתה אניטה עם התינוק? הייתי משתגע. התקשרתי לאניטה והיא הייתה שבורה, כמובן. הפרטים שקיבלתי היו מבלבלים. אניטה הייתה צריכה להישאר שם ולדאוג לסידורי הקבורה. כל שנותר לי היה להגן על מרלון מהסיטואציה הזו. מה שהחזיק אותי באותם ימים הייתה הדאגה לבני בן השבע במהלך סיבוב ההופעות. תודה לאל שהוא היה שם איתי; זה חיזק את הקשר בינינו. איבדתי את בני השני, ולא הייתה לי כוונה לאבד גם את הראשון".

בשנת 1964 התארח מתופף הביטלס לשעבר, פיט בסט, בתוכנית בריטית בסגנון "זה הסוד שלי" שנקראה I'VE GOT A SECRET. ובהחלט היה לו סוד...

בשנת 1948 נולד סטיבן טיילר (במקור סטיבן טאלאריקו), הסולן הכריזמטי של להקת איירוסמית'. טיילר אהב מאוד רוק'נ'רול טוב, אך לא פעם המוזיקה הזו גם גרמה לו לבכות. הוא סיפר על מקרה שקרה לו בשנת 1969, כשבא לראות הופעה של לד זפלין בבוסטון: "בכיתי פעמיים באותו לילה. הפעם הראשונה הייתה כי זפלין היו כבדים בטירוף; לא הייתה לי דרך רגשית אחרת להגיב למעמד הזה. הפעם השנייה שבכיתי באותו אירוע הייתה כשג'ימי פייג' יצא מחדר ההלבשה עם הבחורה שאיתה גרתי עד אותו רגע בניו יורק".

בשנת 1971 הוצג לראשונה הלוגו החדש של הרולינג סטונס. הוא הוטבע על אישורי ה-VIP בהופעת הלהקה במועדון ה"מארקי" בלונדון. הלוגו עוצב על ידי ג'ון פאשה, סטודנט בקולג' המלכותי לאמנות בלונדון (שם למד גם סטורם ת'ורג'רסון, שהקים בהמשך את חברת העיצוב HIPGNOSIS). הנהלת הסטונס פנתה לבית הספר בחיפוש אחר סטודנט שיעצב כרזה לסיבוב ההופעות באירופה ב-1970, ופאשה נבחר למשימה. הפרויקט הוכתר בהצלחה, ולכן הוא קיבל משימה נוספת: ליצור לוגו או סמל. פאשה נפגש עם מיק ג'אגר, שהראה לו תמונה של האלה ההודית קאלי כשלשונה ארוכה ומחודדת. על בסיס זה המציא פאשה את לוגו ה"לשון והשפתיים", וקיבל 50 פאונד עבור מאמציו. למרות הסברה הרווחת, פאשה לא ביסס את העיצוב על שפתיו של ג'אגר, אם כי ציין שייתכן שעשה זאת בתת-מודע. "זו סוג של אמירה אוניברסלית – להוציא לשון למישהו", אמר פאשה, "זוהי מחאה, באמת".

בשנת 1969 אירע מקרה המוכיח שלא היה קל להיות אז בלהקת רוק בדרכים. זה קרה כשלהקת הבלוז-רוק פליטווד מאק חזרה מדנמרק להופעות בשוודיה. שני סבלי הציוד שלה, דינקי דוסון ודניס קין, נאלצו לעבור בדיקה קפדנית ביותר בגבול. פקידי המכס בדקו כל פיסת ציוד של הלהקה, ואף פירקו לגורמים את הרמקולים של מערכת ההגברה ואת המגברים בחיפוש אחר סמים. לבסוף שוחררו השניים עם הציוד והמשיכו לשטוקהולם. חברי הלהקה, שטסו לשם בינתיים במטוס, התלוננו בפני העיתונאים על ההטרדה עם הגעתם.

בשנת 1965 יצא אלבום הבכורה של אמן הבלוז הבריטי ג'ון מאייאל, ששמו JOHN MAYALL PLAYS JOHN MAYALL. מדובר באלבום הופעה אותנטי שהוקלט ב-7 בנובמבר 1964 במועדון "קלוקס קליק", והציג את מאייאל בעיקר לקהל הבריטי. היה זה רגע לפני שאריק קלפטון הצטרף ללהקה והרעיד את הקירות עם גיטרת ה"לס פול" החשמלית שלו. באלבום זה ניגן בגיטרה בחור בשם רוג'ר דין (אין קשר למעצב העטיפות של להקת יס), שנשמע טוב אך לא מחשמל כמו מחליפו העתידי. רוב החומר המבוצע באלבום הוא מקורי – דבר לא שגרתי באותה תקופה. עיתון ה"רקורד מירור" כתב אז בביקורתו על האלבום: "זהו תקליט כוחני ורועש; המוזיקה בו מחוספסת ומשלבת אלמנטים של ג'אז. הפורמט הבסיסי הוא רית'ם אנד בלוז, והאלבום אידיאלי למסיבות. הביקורת השלילית היחידה היא שהמוזיקה נשמעת, באופן כללי, חסרת גיוון". מאייאל הקים את ה"בלוזברייקרז" בשנת 1963; הייתה זו להקתו הראשונה לאחר שירותו בצבא ועבודה כמעצב חלונות ראווה. מאז ועד הקלטת המופע הזה עברה הלהקה שינויי הרכב רבים. ההרכב המנגן באלבום בכורה זה כולל את מאייאל, הגיטריסט רוג'ר דין, הבסיסט ג'ון מקווי, המתופף יואי פלינט ונייג'ל סטיינג'ר בסקסופון.

ב-26 במרץ בשנת 1980 יצא תקליטה השלישי של להקת ואן היילן, ששמו WOMEN AND CHILDREN FIRST.

למרות שלא מדובר בפריצת דרך של ממש, ניתן להבחין כאן בשינויים עדינים לעומת שני תקליטי הלהקה הקודמים. עדיין, חברי הלהקה נותרו נאמנים לנוסחת המסיבה המטלטלת שהמעריצים למדו אז להכיר ולאהוב. ראשית, זה היה התקליט הראשון של ואן היילן שהורכב כולו מחומר מקורי, ללא קאברים לשירים מוכרים. זה היה, מתחילתו ועד סופו, תקליט של הלהקה נטו. זה כבר מוסיף עוד נקודות זכות, נכון?

זה היה גם התקליט הראשון שבו ניתן היה לחוש בקרע המוזיקלי המתרחב בין הסולן דיוויד לי רות' לגיטריסט אדי ואן היילן. היה זה תקליט כבד יותר, כזה שבו אדי התנסה בסגנונות מוזיקליים חדשים, עם נגיעות של פסנתר חשמלי כאן וסינטיסייזר שם. אז כן, היצירה הזו הייתה שייכת לאדי יותר מכל אחד אחר בלהקה – תזוזה שבוודאי לא נעמה לדיימונד דייב, והובילה לחיכוך גובר בין השניים ככל שחלף הזמן. הגיטריסט נהג לעיתים להיכנס לאולפן ולעבוד לבדו, כשהוא מתנסה בכל ציוד שעמד לרשותו. בליבו הוא נותר נגן גיטרה שחובב מוזיקה כבדה, אך הוא דחף את עצמו גם למחוזות אחרים. בגלל זה אני ממש אוהב אותו - האיש לא רק שלט היטב בגיטרה אלא גם ביקש למתוח את עצמו עוד קצת ועוד קצת, כמו שמוסיקאי אמיתי אמור לעשות.

לי רות', מצדו, המשיך בשלו: הוא המתין שאדי יכתוב את המוזיקה, ואז "ירה" מילים בהתקף של אנרגיה יצירתית. הנוסחה עדיין עבדה, אך פה הסדקים החלו להעמיק. נו, ציפיתם אחרת מלהקת רוק אינטנסיבית שכזו שההצלחה שלה הפכה להיות אדירה? זה הרי חלק מהותי בטקסטים של כל ספר רוק בסיסי. הנה כמה מילים שלי על דייויד לי רות' - אני מת על הזמר הזה! הוא הזמר האידיאלי של ואן היילן (תסלח לי סמי הייגר!). דיימונד דייב היה האיש הנכון ללהקה הזו. נכון, הוא לא היה זמר עתיר קול כמו רוברט פלאנט, אבל הוא ידע לשחק אותה כמו שצריך כדי להפוך את הלהקה איתו לדבר מקורי לחלוטין. ממש כמו שאוזי אוסבורן עשה עם בלאק סאבאת'. כיום, לא נותר ללי רות' קול והוא ממש הורג את השירים שלו מהעבר, אבל פעם, כשהוא היה בכושר שלו - אי אפשר היה לקחת את זה ממנו!

אלכס ואן היילן מספר בספרו: "סוף סוף היה לנו תקליט ללא קאברים. כל שיר היה ואן היילן עד לשד העצמות. אהבתי חלק מהלחנים; ROMEO DELIGHT היה קלאסיקת הארד-רוק אמיתית שהפכה לפתיח החדש של ההופעות שלנו. מבוא תופי הג'ונגל ב-EVERYBODY WANTS SOME מעניק תחושת קצב שבטית אמיתית – אפשר ממש לדמיין מישהו עובר טקס פולחני כששומעים את הקצב הזה, או מנסה לזמן רוחות או להעיר את המתים. אפשר לראות גברים רוקדים סביב מדורה. ואז דייב שר על סקס: כולם רוצים קצת. אין מה להתווכח עם זה – עוד אלמנט יצרי של המין האנושי, ממש כמו הקצב. אבל מי יודע מה עוד הוא שר שם... אל תחשבו לרגע שאני יכול לפענח לכם את זה. אבל זה איכשהו לוכד תחושה או מושג שאני מכיר, איזושהי מהות שמהדהדת ברמה שאין לה קשר להיגיון – בדיוק כמו מוזיקה. לדייב היה שילוב מוזר של הבזקי גאונות מהולים בטירוף מוחלט. למען האמת, לעיתים התכונה השנייה הייתה בעלת ערך לא פחות מהראשונה.

למעשה, סיימנו את התקליט הזה בפריז. טד (טמפלמן) היה צריך להיות שם מסיבה כלשהי, והוא הזמין אותנו להצטרף אליו – הוא הטיס אותנו בקונקורד, מטוס הנוסעים המהיר בעולם באותה תקופה. (דייב ואני רצינו להקליט את צליל המנוע השואג לשימוש בתקליט, אך הדבר מעולם לא יצא אל הפועל). אני לא זוכר הרבה מההקלטות עצמן בגלל הג'ט-לג, אבל הלילות שלנו בעיר היו נהדרים ובלתי נשכחים – שוטטנו ברחובות, בדקנו את הדיסקוטקים והמועדונים, וכמובן, את הנשים הפריזאיות. יכולנו להסתובב שם חופשי כמו חבורת בני נוער, כי אף אחד לא זיהה אותנו בצרפת".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459