רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-27 באוקטובר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-27 באוקטובר (27.10) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "נהגתי להשקיע שעות רבות בחיקוי זמרי בלוז בבית וזה שיגע את אמי. זה מאד פגע בי. עכשיו זה נשמע מגרוני כמו מקרה רע של הצטננות" (רוד סטיוארט, בעיתון מלודי מייקר, שנת 1971)

היהלומים האבודים של לנון. ב-27 באוקטובר בשנת 1986 יצא בארה"ב אלבום "חדש" לג'ון לנון ושמו MENLOVE AVENUE.

כמעט שש שנים לאחר מותו, נחת בחנויות התקליטים בארצות הברית משלוח מפתיע: תקליט "חדש" מאת ג'ון לנון. השם שנתנה לו אלמנתו, יוקו אונו, היה MENLOVE AVE, כשם הרחוב המפורסם בליברפול בו גדל לנון בביתה של דודתו האהובה מימי. זה היה האוסף השני של חומרים נדירים שהוציאה אונו בשמו, והוא הציג לראווה עטיפה ייחודית שעיצב לא אחר מאשר אמן הפופ הנודע אנדי וורהול. הציפיות, כמו תמיד כשמדובר בלנון, היו בשמיים, אך התגובה הייתה... ובכן, צוננת.

התקליט החדש פשוט לא הצליח להמריא. באנגליה, מולדתו של לנון, הוא אפילו לא הצליח לגרד את מצעד המכירות. באמריקה הוא הגיע בקושי למקום 127 המאכזב ביותר. נראה היה שרוב המעריצים פשוט פספסו את הרכבת, ולא הבינו שבתוך החבילה המוזרה הזו הסתתרו כמה יהלומים אמיתיים, גם אם לא מלוטשים.

התקליט הזה היה חיה מוזרה, מחולק באופן ברור לשני צדדים שונים לחלוטין. מעניין היה שיוקו בחרה לכלול בו, זה לצד זה, שתי תקופות הפוכות בחייו של לנון בשנות השבעים. צד אחד תיעד את התקופה הכאוטית ביותר שלו, וצד שני את הרגעים החשופים והאינטימיים ביותר שלו.

אתחיל עם צד א', הצד הבעייתי יותר. צד זה הכיל אוסף של הקלטות גנוזות מסשנים סוערים במיוחד שהתקיימו בסוף 1973. באותה תקופה, לנון היה שרוי עמוק בתוך מה שהוא כינה "סוף השבוע האבוד" שלו. הוא היה פרוד מיוקו אונו, בילה בלוס אנג'לס עם בת זוגו הזמנית, מאי פאנג, ובעיקר שתה. הרבה. הוא חש מבולבל, איבד את הביטחון האמנותי שלו ופחד שכולם מתעניינים בו רק בגלל הישגיו מהעבר ולא בגלל ההווה.

בניסיון למצוא השראה, הוא פנה חזרה לשורשים, לרוק'נ'רול הישן והטוב שעליו גדל. הרוק'נ'רול הזה זרם לו ב-DNA, אבל לנון החליט, משום מה, להפקיד את ההקלטות האלו בידיו של המפיק פיל ספקטור. התוצאה הייתה כאוס מוחלט. ספקטור, שהיה ידוע בשיטות העבודה הקיצוניות שלו, ריפד את השירים בהפקה מנופחת ומוגזמת, במה שזכה לכינוי "קיר הסאונד" שלו. האולפן היה מלא בנגנים שיכורים, האווירה הייתה פרועה, ובשלב מסוים ספקטור אפילו ירה באקדח בתקרת האולפן. בסופו של דבר, ספקטור פשוט נעלם עם הסלילים. לנון נאלץ להקליט את רוב תקליט הרוק'נ'רול שלו מחדש מאוחר יותר. צד א' של MENLOVE AVE הציג לעולם בדיוק את אותן הקלטות אבודות ומטורללות עם ספקטור. זה לא תמיד עבד, בלשון המעטה. לו היה בוחר במפיק שפוי יותר, סביר להניח שהשירים היו מקבלים צליל אותנטי ונאמן יותר למקור.

אבל אז, המאזינים הפכו את התקליט לצד ב', וקיבלו סיפור שונה לחלוטין. צד ב' היה קפיצה קדימה לשנת 1974. הוא הכיל הקלטות חזרה אינטימיות וחשופות לשירים שלנון הכין עבור תקליט הסולו המקורי האחרון שלו בשנות השבעים, WALLS AND BRIDGES. בעוד שהתקליט המוגמר שיצא לשוק היה עטוי בהפקה אמריקנית משומנת, מהוקצעת, ויש שיאמרו, מעט חסרת חיים – ההקלטות ב-MENLOVE AVE הציגו את השירים במצבם הטבעי.

בלי הליטוש המוגזם, אפשר היה לשמוע את לנון לבדו עם פסנתר או עם הרכב מצומצם, כמעט כמו בימיו הראשונים כאמן סולו. שירים כמו STEEL AND GLASS או NOBODY LOVES YOU (WHEN YOU’RE DOWN AND OUT) קיבלו פתאום משמעות חדשה. האינטימיות שהמאזין קיבל בצד הזה עלתה פי כמה על ההפקה "המושלמת" של התקליט הרשמי. אלו היו היהלומים הלא מלוטשים האמיתיים.

משום מה, התקליט המרתק הזה פשוט נשכח על ידי המעריצים. הוא נפל בין הכיסאות, אולי בגלל העטיפה המוזרה, אולי בגלל הצד הראשון והקשה לעיכול. כך או כך, הוא נותר פריט לאספנים בלבד, וחבל. נותר רק לתהות מה ג'ון לנון המנוח היה חושב על החבילה המשונה והמרתקת הזו שיצאה בשמו.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "זה אוסף של יהלומים לא מלוטשים שיצאו לאור מארון ההקלטות של לנון, על ידי אלמנתו, יוקו אונו. התקליט הזה הוא יותר תגלית מאשר אסופת משקעים. זו הצצה מעניינת ללנון האבוד כשהוא בעבודה בעת פרידתו מיוקו. הוא נשמע טרוד רגשית, לא בטוח בדרכו האמנותית וכך הוא בחר ללכת לצליל הרוק השורשי של גיבוריו. השיר ROCK AND ROLL PEOPLE יצא לראשונה בתקליט של ג'וני וינטר בשנת 1974 והוא שיר קליט שהולבש עליו יותר מדי עיבוד של בוגי. השיר SINCE MY BABY LEFT ME הוא חידוש של לנון ופיל ספקטור לשיר של ארתור קרודופ, יחד עם צלילי מסיבה מסיבה בסגנון מיץ' ריידר. אבל זה חסר את הניצוץ של מה שאלביס פרסלי עשה עם זה בשנת 1956. עם זאת, לנון מפצה על זה עם הגשה ווקאלית טובה.

במהלך הצד הראשון שר לנון, עם ההפקה של ספקטור, כאילו חייו תלויים בזה. השיר TO KNOW HER IS TO LOVE HER הוא, כמובן, החידוש לקלאסיקה של ספקטור כשהפעם נשמע שזה מסר ברור מג'ון ליוקו ו-13 שנים לאחר מכן זה נשמע עדיין ברור רגשית, למרות ערפל אי הוודאות בגלל פרידתו ממנה. צד ב' מקלף את ההפקה הסבנטיזית הנוצצת של התקליט WALLS AND BRIDGES והמילים של לנון לפתע נשמעות כאילו מדובר בסשן ההקלטות של התקליט PLASTIC ONO BAND. יש אינטימיות בהקלטות האלה שחסר מהתקליט ההוא שיצא אז. יש תחושה של להיות פה ממש ליד לנון באולפן, בעודו מתבוסס בבדידותו ורחמיו העצמיים".

הפלא השמיני מדבר! ב-27 באוקטובר בשנת 1972 יצא התקליט TALKING BOOK של סטיבי וונדר ובו התבוננות פנימית מרשימה כמו גם קביעה מחדש את חוקי מפעל הלהיטים של חברת מוטאון.

אחרי שנים שבהן הכירו אותו כ"סטיבי וונדר הקטן", ילד הפלא הממושקף והעיוור של חברת מוטאון, העולם קיבל סוף סוף את סטיבי וונדר הבוגר, האמן השלם. באותו יום סתווי יצא לחנויות התקליט TALKING BOOK, יצירת מופת שהייתה גם התבוננות פנימית מרשימה וגם קביעה נחרצת מחדש של כל חוקי מפעל הלהיטים המוכר של דטרויט.

איך הוא עשה את זה? ובכן, הפלא ופלא, וונדר חיכה בסבלנות. בתחילת שנות ה-70, הוא הפסיק להיות "קטן" והפך לאחד האמנים הגדולים והפופולריים ביותר במוזיקה. כשהגיע ליום הולדתו ה-21 בשנת 1971, החוזה המקורי והמגביל שלו עם מוטאון פג תוקף. במקום לחתום מיד על עוד מאותו הדבר, הוא עשה צעד אמיץ: הוא הקליט שני תקליטים שלמים באופן עצמאי, מכספו הפרטי. עם הנכסים האלה ביד, הוא חזר לבוסים במוטאון והשתמש בהם כקלף מיקוח. במוטאון רצו אותו בחזרה, והם רצו אותו חזק.

וונדר ניצל את המומנטום וחתם על חוזה חדש שהיה לא פחות ממהפכני בתעשייה: הוא השיג שליטה יצירתית מלאה על המוזיקה שלו, שיעור תמלוגים גבוה בהרבה וחברת הפקות משלו. "התקופה הקלאסית" שלו, שהחלה עם התקליט MUSIC OF MY MIND מוקדם יותר באותה שנה, יצאה לדרך באופן רשמי.

אם MUSIC OF MY MIND היה יריית הפתיחה, TALKING BOOK היה הפיצוץ הגדול. התקליט הזה הזניק אותו למעלה והציג לראווה לא רק את הזוהר של וונדר, אלא גם את הכישרון של שני שותפיו הסודיים: צמד הטכנאים והמפיקים רוברט מרגולף ומלקולם ססיל. הצמד הזה הביא לאולפן את הנשק הסודי שלהם: מפלצת סינטיסייזרים עצומה, הראשונה מסוגה, שזכתה לכינוי TONTO. העבודה המהפכנית שלהם עם המכונה הזו עזרה לעצב את הצלילים פורצי הדרך ששלטו בתקליט והגדירו את הפ'אנק והנשמה של העשור.

מרגולף סיפר מאוחר יותר שלא היה להם מושג בזמן אמת שהם יוצרים משהו כל כך מיוחד. לדבריו, הם פשוט עשו את מה ששירת את השירים ושילבו רעיונות מחוויות העבר שלהם. בתחילה, זה היה רק שלושתם באולפן. האווירה הייתה פתוחה לחלוטין. הם עשו מה שבא להם באופן טבעי, זרקו רעיונות, ולא היו שום גבולות אמיתיים. כל אחד ידע את תפקידו, והעבודה הייתה מאוד אימפולסיבית. רוב השירים, למעשה, הושלמו תוך כדי תנועה באולפן. מרגולף תיאר זאת כאווירה שמחה באמת.

אך השמחה הזו, לדברי מרגולף, לא נמשכה לנצח. הוא תיאר איך בתקליטים שבאו אחרי TALKING BOOK, העבודה הפכה למייגעת. הוא חש שהם לא קיבלו תשלום כראוי ושהכיף התפוגג. המוזיקה, הוא הדגיש, תמיד נשארה טובה, והם ניסו לשמר אותה, אך האווירה הפכה כבדה. הם הרגישו שלא טיפלו בהם כמו שצריך. ככל שוונדר התפרסם יותר, כך הם קיבלו פחות הכרה, עד שהחליטו שהגיע הזמן להמשיך הלאה.

עם זאת, מרגולף הדגיש מדוע הם נשארו כל עוד נשארו. הם היו זקוקים לסטיבי, כי סטיבי שיקף את הזמנים. היה לו מסר חשוב. מרגולף הרגיש שהמוזיקה של וונדר החליפה את עסקי הבידור השטחיים והפכה להיות פוליטית, כזו ששיקפה את הזעקה לזכויות האזרח ואת החוויה השחורה האורבנית, למשל בשיר BIG BROTHER מאותו תקליט. הוא ראה בוונדר שליח, וחשב שמה שיש לו לומר הוכח כחשוב מאין כמותו.

מרגולף הודה שאין לו רגשות רעים כלפי סטיבי. הוא רק ציין שזה יהיה נחמד אם בשנות הזהב שלהם, וונדר יזכור מה הם עשו עבורו, אך הוסיף שהוא חושב שזה מאוד לא סביר שיקרה. הוא הרגיש שהם קיבלו יחס רע בסופו של דבר, ושהקרדיטים שלהם על התקליטים הלכו והצטמצמו ככל שההצלחה גדלה. "זו הייתה חוויה מדהימה", הוא סיכם, "אנחנו יודעים מה עשינו. סטיבי יודע מה עשינו". הוא סיפר בעצב כיצד הקשר התנתק, ולקראת הסוף מלקולם ססיל אפילו הפסיק להגיע לאולפן. הוא דימה את התקופה כהבזק בהיר של שלוש נקודות אור שהתאחדו לחמש שנים קסומות. ומעל הכל, הוא קבע: "TALKING BOOK היה במיטבנו. הווייב הטוב ביותר, הזמן הרגשי הטוב ביותר והביטוי השלם ביותר של מה שעשינו".

האולפן עצמו היה סיפור. לסטיבי, למרגולף ולססיל הייתה שגרה קבועה. האולפן תמיד היה מוכן לפעולה. הם נהגו לשים את כל הכלים שוונדר ניגן עליהם במעגל גדול – תופים מכוונים, פסנתר, קלווינט, פנדר רודס וכל הסינטיסייזרים. הכל היה דרוך.

חלק גדול מהקסם הוקלט באולפני ELECTRIC LADY בניו יורק. הסטודיו הזה נבנה במקור עבור לא אחר מאשר ג'ימי הנדריקס, על ידי ג'ון סטורייק. אך הנדריקס, כזכור, נסע לאנגליה ומת באופן טרגי לפני שהספיק באמת להשתמש בו. וכך, נוצר סטודיו שנבנה כולו עבור אמן ספציפי. מרגולף תיאר זאת כ"דלת שהם הכניסו אליה את הרגל". באופן מוזר, סטיבי וונדר החליף את ג'ימי. האולפן, עם תאורת האווירה המיוחדת שלו, תרם ליצירתיות. וונדר העיוור למד את תוואי הסטודיו בעל פה ויכל לנוע בו בחופשיות, מה שנתן לו תחושת חופש אדירה.

וונדר שכר את האולפן לפרקי זמן ארוכים כדי שיהיה זמין לו ברגע שההשראה נוחתת. זה היה נהדר עבורו, אבל קצת פחות עבור נגני הסשנים. אלה סיפרו שהוא נהג להתקשר אליהם באמצע הלילה, להעיר אותם משנתם ולדרוש מהם להגיע מיד לאולפן. במקביל, נשיא מוטאון, ברי גורדי, החליט להעביר את כל החברה מדטרויט ללוס אנג'לס. סטיבי הרגיש קרוב לדטרויט, אך החליט להישאר עצמאי בשטח. מרגולף וססיל היו הכלים שלו לכך. הם עבדו עבור וונדר, לא עבור מוטאון.

והשירים? איזו פתיחה. התקליט נפתח עם YOU ARE THE SUNSHINE OF MY LIFE, עם המקצב שלו בהשראת הבוסה נובה הברזילאית) אבל ברגע מפתיע, הקול הראשון ששומעים פה הוא לא של סטיבי, אלא של זמר בשם ג'ים גילסטראפ. אחריו מצטרפת גלוריה בארלי (שניהם היו זמרי ליווי של סיריטה רייט, אשתו לשעבר של וונדר, שאיתה גם כתב שירים אחרים). מהלך ווקאלי מדהים לקראת כניסת קולו של וונדר. השיר הזה בכלל הוקלט במהלך העבודה על התקליט הקודם, אך נדחק הצידה. אולי הייתה לכך סיבה טובה: שמועות עקשניות טענו שהשיר נכתב כשיר אהבה סודי לגלוריה בארלי, בזמן שוונדר עוד היה נשוי לסיריטה.

מרגולף הסביר את סוד הסאונד של השיר ושל התקליט כולו. הם השתמשו בסאונד "יבש" מאוד, כמעט ללא הד או הדהוד (REVERB). הסיבה, לדבריו, היא שהדהוד מגדיל את המרחק מהמאזין. הם רצו חוויה אינטימית. "כשאתה מאזין לתופים", הוא הסביר, "אתה יכול לדמיין כל חלק במערכת. אתה שומע אותם כאילו אתה המתופף בעצמך".

אבל הלהיט הגדול והמקפיץ ביותר פתח את צדו השני של התקליט: SUPERSTITION. שיר פ'אנקי מבעבע על אמונות תפלות (הליכה מתחת לסולם, המספר 13, שבירת מראה). הסיפור מאחורי השיר הזה הוא דרמה קטנה. וונדר כתב את השיר במקור עבור הגיטריסט ג'ף בק, בתמורה לכך שבק יגיע לאולפן וינגן עבורו (בק אכן ניגן סולו גיטרה נהדר בתקליט, בשיר LOOKIN' FOR ANOTHER PURE LOVE). אבל כשבק הקליט את גרסתו, הוא גילה לפתע שוונדר שחרר את הגרסה הקטלנית שלו מבלי לספר לו. בק רתח מזעם ולא חסך מוונדר מילים קשות בתקשורת. מי היה האשם? ככל הנראה, ברי גורדי ממוטאון, שזיהה את הפוטנציאל העצום ודחק בוונדר להוציא את השיר כסינגל לפני שבק יספיק. ולמרות אי הנעימות, בק כנראה סלח לו, כי בשנת 1975 הוא הקליט גרסה מהממת לשיר אחר של וונדר, CAUSE WE ENDED AS LOVERS.

במבט לאחור, רוברט מרגולף סיכם את החוויה בצורה נחרצת. "עבורי, TALKING BOOK הוא התקליט הגדול ביותר שעשיתי בחיי, נקודה. זה אף פעם לא השתפר מזה. זה היה הכי לבבי, הכי רגשי והכי יצירתי. כולנו היינו שווים". ואכן, באוקטובר 1972, סטיבי וונדר ושני שותפיו הוכיחו שמוזיקת נשמה יכולה להיות גם אישית, גם פוליטית, גם חדשנית וגם, ובכן, פשוט גאונית.

התמונה האייקונית של רוברט מרגולף של סטיבי וונדר - לבוש בגלימה אפריקאית וכורע בחימר, שקוע במחשבות -- דיברה על החזון המתבודד שטרילוגיית יצירות המופת שלו מתחילת שנות ה-70 שאפה אליו. אבל העטיפה (שהציגה את סטיבי העיוור באופן חריג ללא משקפי שמש) רמזה גם שזה הוא אלבום וידוי על אהבה, ועל אובדנה, כפי שמתאים לאמן שעזב זה עתה את בת זוגו (הזמרת סיריטה רייט, שהזכרתי מקודם).

ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על התקליט: "האלבום השני של סטיבי וונדר מ-1972 הוא במובנים רבים חזרה עם וריאציות על הראשון, MUSIC OF MY MIND. שניהם שאפתניים, עשירים במרקמם, וכמעט לחלוטין פרי יצירתו של וונדר עצמו, שהפיק (בסיוע, בעיקר בעבודת המוג, של מלקולם ססיל ורוברט מרגולף), הלחין את המוזיקה לכל המילים פרט לכמה בודדות, מנגן ברוב קטעי הנגינה ושר בערוצים מרובים וצפופים. שני האלבומים נושאים את המוזיקה של וונדר למצב חדש, סגנון נמרץ ומורכב המבוסס על הניסויים של סטיבי בסינטיסייזרים ועל השימוש המשחקי והבטוח שלו בטכניקות אולפן. הפגמים שהיו ב-MUSIC OF MY MIND נבעו מפינוק יתר בטכניקה, סוג של קסם גימיקי בסגנון "בוא נראה איך זה נשמע", שנראה כי הוכנס תחת שליטה באלבום החדש.

לכן התקליט החדש רגוע יותר, חולמני לעיתים, כשהפ'אנק הנינוח של השירה נח על רצועה אינסטרומנטלית נוזלית להפליא, כמו גוף על מיטת מים. עם זאת, לעולם אין חוסר אנרגיה: גם ברגעיה החולמניים ביותר, למוזיקה יש חיוניות זוהרת. אם כן, התקליט הזה הוא הרחבה ועידון של העבודה שהחלה בקודמו (שבעצמו היה שיפור עצום של המאמצים הלא אחידים בתקליט שבא לפניו), המאשר את ההישג ונעשה נוח יותר איתו. בכך שהוא גורם להכל להיראות חסר מאמץ, וונדר הפיק עוד אחד מהאלבומים הטובים ביותר של השנה.

לרוב שירי האהבה פה יש אידיאליזם רומנטי המשתקף באיכות המנצנצת והשקופה של המוזיקה. הם חולקים כולם את האיכות הזו מבלי להפוך למיותרים. I BELIEVE, הטוב ביותר מבין החבורה הזו, מתחיל בסוג של עצב בעל גוון עדין (מילותיה של איבון רייט: "חלומות מנופצים, שנים חסרות ערך / הנה אני כלוא בתוך קליפה חלולה / החיים החלו, ואז נגמרו / עכשיו אני בוהה אל תוך באר קרה וריקה") ומסתיים באווירת מסיבה כשסטיבי צועק, "בואו, בואו נתאהב". בין לבין, תנועת השיר היא היפתחות הדרגתית, המגיעה לשיא בחזרה מלהיבה על שם השיר, כשקולו של וונדר, מתוזמר להפליא על אינסוף ערוצים, מעיד כמעט בסגנון גוספל על כוחה של האהבה. BLAME IT ON THE SUN הוא אולי הקטע החביב ביותר כאן, עם שימוש עדין ואטמוספרי בסינטיסייזר, כלי שוונדר ממשיך להשתמש בו באיפוק מופתי, ורק לעתים רחוקות מאפשר לו להאפיל על שאר כלי הנגינה באלבום.

הקטע הארוך ביותר באלבום הוא עוד אחד מהטובים שבו: MAYBE YOUR BABY (עם סולו גיטרה של ריי פארקר ג'וניור - כן, ההוא שבהמשך יהיה הזמר של הלהיט על GHOSTBUSTERS - נ.ר) נמשך כמעט שבע דקות במצב של ייאוש מרומם, רוכב על נהמות הסינטיסייזר לקראת בנייה מורחבת של סיום. סטיבי הופך את שירו על אהבה נבגדת ("אולי היקיר/ה שלך הכין/ה תוכניות אחרות") לקטע דאנס עוצמתי וקצבי משהו, כשהחזרתיות לועגת בנקמנות ומהפנטת. SUPERSTITION הוא עוד קטע דאנס קשוח, שלוקח קצת תחושת אורגן מבילי פרסטון ובדיוק את הכמות הנכונה של עבודת כלי נשיפה בהירים. בסך הכל, אלבום יוצא דופן ומרגש, פרי יצירתו של גאון שכעת התבגר למדי ומביא את אחד האלבומים המרשימים ביותר לאחרונה של מבצע פופולרי שחור. כמו כן, יש לציין, אחת העטיפות הנאות ביותר של מוטאון, כולל כתב הברייל והכל".

דילן חוזר - והוא חילוני. ב-27 באוקטובר בשנת 1983 יצא תקליט חדש לבוב דילן. שמו INFIDELS והוא סימן שינוי דרמטי בכתיבת השירים שלו.

אחרי שלוש שנים של הטפות ושלושה תקליטים רוחניים-נוצריים (SLOW TRAIN COMING, SAVED ו-SHOT OF LOVE), בוב דילן סוף סוף הניח את ספרי הקודש בצד והוציא תקליט חדש ושמו INFIDELS (כופרים). השינוי היה מיידי ודרמטי. הזמר והיוצר חזר ובגדול למוזיקה חילונית, ובעיקר, להפתעת כולם, חזר לכתוב שירי מחאה נוקבים, גם אם הוא עצמו סירב בעקשנות לחשוב על עצמו ככותב שירים פוליטי.

הפעם, דילן לא עסק רק בנשים, פרידות ושבריריות האהבה. הוא כיוון את הגיטרה שלו ישר אל הלב הפועם של שנות השמונים. בתקליט נכלל השיר LICENSE TO KILL, שבו תהה על יתרונות הקידמה הטכנולוגית תוך שהוא מגנה בחריפות את מרוץ החימוש ואפילו את המסע לחלל. שיר אחר, UNION SUNDOWN, יצא כשיר מחאה צורב נגד הגלובליזציה והעסקת עובדים בתנאים מחפירים. אך מעל כולם, בלט שיר אחד שעורר סערה מיידית: NEIGHBORHOOD BULLY. דילן שר את המילים שלו בנימת קול כועסת וצינית, כשהן משמשות כהגנה ברורה על מדינת ישראל בימים שלאחר מלחמת שלום הגליל. הוא תיאר את "הבריון השכונתי" כמי ש"הודח מכל ארץ" ונאלץ "לחיות לפי הכללים שהעולם קובע לו, כי יש לולאה סביב צווארו ואקדח בגבו". מבחינה מוזיקלית, השיר זוהר גם בזכות הריף המהפנט של הגיטריסט מארק נופפלר, הבס המהדהד של רובי שייקספיר וגיטרת הסלייד הנהדרת של מיק טיילור.

כשנשאל אם השיר הוא פוליטי-ציוני, דילן, כהרגלו, התחמק באלגנטיות: "אני לא כותב שירים פוליטיים. השיר שלי לא שיר פוליטי, כי אם הוא היה כזה, הוא היה נופל לתוך מפלגה פוליטית מסוימת. אם אתה מדבר על זה בתור שיר פוליטי ישראלי, בישראל לבדה יש אולי עשרים מפלגות פוליטיות". הקהל בעולם, כמובן, פירש זאת אחרת לגמרי.

המתיחות סביב השיר גלשה גם אל מאחורי הקלעים. כשחברת התקליטים CBS דרשה לקדם את התקליט, התעורר ויכוח סוער. היה זה הפרומו הראשון של דילן מזה שמונה עשרה שנים, ודילן התעקש שהשיר בעד ישראל, NEIGHBORHOOD BULLY, יוביל את הקמפיין. ב-CBS כמעט קיבלו התקף לב מהרעיון הפרובוקטיבי והציעו במקום את השיר הרך יותר, SWEETHEART LIKE YOU. זאת, למרות שהשיר כלל את השורה המפוקפקת, "אישה כמוך צריכה להישאר בבית". בסופו של דבר, כולם התפשרו על JOKERMAN כקליפ הרשמי.

כדי להשיג את הצליל החדש והמלוטש של שנות ה-80, דילן ידע שהוא צריך עזרה. זה היה התקליט הראשון שלו שהוקלט והוכן כולו בציוד דיגיטלי, ודילן, שעדיין היה רגיל לעולם האנלוגי, הרגיש שהטכנולוגיה עקפה אותו. למי אכפת מהטכנולוגיה, העיקר מי יפיק. לפני שבחר, הוא פנה לשמות מפתיעים כמו דיוויד בואי, פרנק זאפה ואלביס קוסטלו. בסופו של דבר, הוא בחר במארק נופפלר, מנהיג הדייר סטרייטס, שכבר ניגן איתו בתקליט SLOW TRAIN COMING.

נופפלר קיבל משימה כפולה: לנגן בגיטרה ולהיות שותף בהפקה. דילן ונופפלר התמקמו באולפני POWER STATION המפורסמים בניו יורק וגייסו נבחרת חלומות. דילן ביקש להביא את חטיבת הקצב האגדית של עולם הרגאיי, סליי דאנבר (תופים) ורובי שייקספיר (בס). נופפלר צירף את הקלידן שלו, אלן קלארק, ואת הגיטריסט מיק טיילור, לשעבר מהרולינג סטונס. דילן שקל לרגע להביא את בילי גיבונס מלהקת זיזי טופ, אך פסל את הרעיון.

העבודה, כצפוי עם דילן, לא הייתה קלה. נופפלר הודה בראיון שהיה קשה להפיק את דילן: "לכל שיר יש סוד משלו שהוא שונה משיר אחר, ולכל אחד יש חיים משלו. אין חוקים לגבי כתיבת שירים או הפקה. אני חושב שבוב הוא הרבה יותר ממושמע ככותב מילים. כמשורר, הוא גאון מוחלט. כזמר, הוא גאון מוחלט. אבל מבחינה מוזיקלית, אני חושב שזה הרבה יותר בסיסי. המוזיקה פשוט נוטה להיות כלי לשירה הזו".

דילן עצמו אהב להקליט שירים במהירות, בטייק אחד או שניים, כדי ללכוד רגע יצירתי ייחודי. הוא תיעב הפקות מלוטשות מדי ואמר פעם על התקליט הזה: "הקשבתם פעם לתקליט של להקת איגלס? השירים שלהם טובים, אבל כל תו בו צפוי, אתה יודע בדיוק מה הולך להיות עוד לפני שזה יהיה שם". המתח הזה הגיע לשיא כשנופפלר נאלץ לעזוב לסיבוב הופעות בגרמניה לפני סיום המיקסים. דילן נשאר לבד באולפן, שינה חלק מהשירים, והתוצאה הסופית, לפי הדיווחים, לא הייתה בדיוק לטעמו של נופפלר. באופן מדהים, כמה מהשירים הטובים ביותר שהוקלטו בסשנים האלה נשארו על רצפת חדר העריכה, ביניהם היצירות BLIND WILLIE MCTELL ו-FOOT OF PRIDE, החלטה שמעריצים מתווכחים עליה עד היום.

אפילו הבחירה בשם התקליט נותרה אניגמטית. למה "כופרים"? דילן הסביר ב-1984: "רציתי לקרוא לזה 'לשרוד בעולם חסר רחמים'. אבל מישהו ציין בפניי שהתקליטים האחרונים שעשיתי התחילו עם האות S, אז אמרתי, 'טוב, אני לא רוצה להסתבך באות S' ואז נכנס לי 'כופרים' לראש, יום אחד. אני לא יודע מה זה אומר".

הקשר הישראלי לא הסתיים בשיר המחאה. תמונת העטיפה הייתה תקריב של דילן, שצולם על ידי גרושתו, שרה, ממכונית נוסעת. התמונה צולמה בספטמבר 1983, במהלך ביקורם בישראל לרגל חגיגות בר המצווה של בנם הבכור ג'סי. דילן נראה בתמונה לא מגולח, מסתתר מאחורי משקפי שמש ושקוע במחשבות. בעטיפה הפנימית, הוסיפו תמונה נוספת של דילן, הפעם כשהוא עומד על הר הזיתים בירושלים.

עם צאתו, רוב המבקרים העריכו את הנכונות של דילן להישמע אחרת ואת חזרתו לכתיבה חילונית. הרולינג סטון הכריז בהתלהבות: "זהו התקליט הטוב ביותר של דילן מאז BLOOD ON THE TRACKS הצורב מלפני תשע שנים. זו התאוששות מדהימה של הלירי והמלודי שנראה כאילו כמעט נטשו אותו". למרות הביקורות החמות, התקליט זכה להצלחה מסחרית צנועה בלבד.

דה ווינטר איז קאמינג. ב-27 באוקטובר בשנת 1969 יצא אלבומו השני והנהדר של גיטריסט הבלוז הלבן, ג'וני וינטר. אחחחח... כמה שזה טוב!

בעולם הפופ והרוק של סוף שנות השישים, דברים זזו מהר, אבל מעטים זזו מהר כמו הגיטריסט הלבקן מטקסס, ג'וני וינטר. בסוף אוקטובר 1969, חובבי הבלוז-רוק מיהרו לחנויות כדי לשים את ידיהם על יצירתו הטרייה, תקליטו השני. באופן משעשע, וינטר בחר לקרוא לתקליט הזה SECOND WINTER, וזה היה למעשה התקליט השני באורך מלא שהוא שחרר באותה שנה, לאחר תקליט הבכורה המצליח שלו שיצא רק כמה חודשים קודם לכן.

התקליט החדש הזה, שהוקלט בסשנים קדחתניים בנאשוויל, סימן אבן דרך חשובה אך גם סוג של פרידה. היה זה התקליט האחרון שבו הופיעה להקת הלהקה המקורית והמצוינת שליוותה אותו. חברי הלהקה כללו את המתופף ג'ון טרנר, את הבסיסט טומי שאנון (שם שכדאי לזכור, שכן שנים רבות לאחר מכן הוא יהפוך לחלק מחטיבת הקצב המפורסמת של גיבור גיטרה טקסני אחר, סטיבי ריי ווהאן), וכמובן, את האח המוכשר לא פחות, אדגר וינטר, שסיפק צלילים מגוונים על קלידים וסקסופון.

אם בתקליט הראשון וינטר הציג את כרטיס הביקור שלו לעולם, ב-SECOND WINTER הוא פשוט החליט להעלות את הווליום ולהאיץ את הקצב. זו הייתה התפתחות וחידוד של אסתטיקת הבלוז-רוק הייחודית שלו. הגישה הייתה רועשת יותר, קשה יותר, מהירה יותר ובעיקר מקפיצה בצורה יוצאת דופן. וינטר לקח את הבלוז הישן והשורשי מהדלתא של המיסיסיפי והזריק לו זריקת מרץ של רוק פסיכדלי כבד, כשהוא מוביל את הבלוז בבטחה לעידן המודרני. המאזינים ברי המזל יכלו למצוא בתקליט הזה משהו עבור כל מצב רוח: היה שם רוק בועט, נגיעות ג'אז מתוחכמות ואפילו גרוב של פ'אנק לוהט.

כמובן, תמיד היו את המצקצקים שטענו שסגנון השירה של ג'וני וינטר היה, איך לומר בעדינות, "צועק" מדי עבורם. אבל גם אותם מבקרים נאלצו להודות שכאשר הגיטרה של וינטר החלה לדבר, כולם שתקו. הם בהחלט מצאו במה להתנחם בה מבחינה מוזיקלית, במיוחד בביצועים המחשמלים שלו לקלאסיקות כמו JOHNNY B. GOODE או בגרסה המדהימה שלו ל-HIGHWAY 61 REVISITED.

אחד הסיפורים המשעשעים ביותר סביב התקליט הזה נגע לפורמט הפיזי שלו. התכנון המקורי בחברת התקליטים היה לערוך את כל השירים שהוקלטו בסשנים הארוכים לכדי תקליט יחיד. אולם, כשהמפיקים והאמנים האזינו לתוצאות, הם הגיעו למסקנה שכל ההקלטות היו טובות מספיק כדי לצאת לאור. הפתרון היצירתי היה לשחרר את SECOND WINTER כתקליט "תלת-צדדי". זה נמכר כאריזה כפולה, אך הצד הרביעי של התקליט השני הושאר ריק לחלוטין, פשוט משטח ויניל חלק. כן, החומר כל כך חזק, שהוא אפילו לא נזקק לצד רביעי.

למרות הנדיבות הזו, התברר שעדיין נותר חומר על רצפת חדר העריכה. שני שירים נוספים מאותם סשנים פוריים, TELL THE TRUTH ו- EARLY IN THE MORNING, נותרו לא גמורים בארכיון. המעריצים האדוקים נאלצו לחכות בסבלנות עד שנת 2004, אז שוחררו השירים הללו סוף סוף במסגרת הוצאה מחודשת ומורחבת. כך או כך, SECOND WINTER נותר כאחד התקליטים הבולטים והחשובים בקריירה של וינטר, הוכחה ניצחת לכך שגם בחור לבן מטקסס יכול לנגן בלוז כאילו נולד במיסיסיפי.

ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על התקליט: "ג'וני וינטר מתבגר כבר זמן רב והאחרון שלו הוא עולם ומלואו - התקדמות מופלאה לעומת הסט הראשון שלו עם גאות בלתי פוסקת של סאונד פועם וצורב, יצירת אמנות עממית הלוכדת את מסורת הבלוז והרוק מגניחות הסלייד של הדלתא לפירוטכניקת המטאל הלוהטת של היום ושל המחר. וינטר זיהה שהבלוז קולח ונוכח תמיד, מרוברט ג'ונסון ועד ריצ'רד הקטן ועד דילן ועד הולווט אנדרגראונד. הוא לא צריך לחרוש את אותם שטחי מרעה ישנים.

קחו את HIGHWAY 61 REVISITED. נראה כי מעטים מלבד הבירדס מסוגלים להפוך שיר של דילן למשהו מלבד הפגנה של מודעות עצמית. אנשים מאמצים את דמיונם לרסיסים ומנסים לחשוב על גישה חלופית שעשויה להתאים לזו של המלחין. אבל וינטר לא צריך לראות את זה מזווית כזו שמביסה את עצמה: הוא פשוט לוקח את השיר ומכופף אותו לזעקה שלו כמו כל אחד אחר, ושוכח מדילן לגמרי לרגע. ההופעה היא עיבוד מופתי של מסורת הבלוז המבשרת ניבים חדשים בכך שהיא נשמעת בו זמנית כמו כל מה שהבלוז הוא מבחינה רגשית, תוך כדי שהוא נשמע כמו בלוז שלא שמענו מעולם. הגזרה לא נשמעת כמו הגרסה של דילן בזמן שהיא גועשת ללא ספק עם האתוס העמוק ביותר של דילן. ג'וני וינטר הוא אלכימאי מוטרף.

יצירותיו של וינטר עצמו מראות גם התקדמות ברורה בהשוואה לאלבום הראשון שלו. כאן הוא מבטל קטגוריות עם רצף מדהים של קונסטרוקציות מוזיקליות שלעתים קרובות פורצות דרך, לפעמים סטנדרטיות, אבל תמיד סוחפות. זה ניצחון. זו שמחה שג'וני וינטר הובא בינינו, גם אם מרגיזים ההייפים שמלווים אותו. כל השטויות הופכות לחסרות משמעות עכשיו, בדיוק בגלל שההתלהבות הכפויה של פגמים ופרסומות כל כך נוגדת את ההתפרצות האינסטינקטיבית התוססת של הכישרון שלו".

האיש שראה את הצד הפראי. ב-27 באוקטובר בשנת 2013 מת לו ריד בגיל 71.

ב-27 באוקטובר 2013, עולם הרוק הפך למקום קצת יותר שקט ופחות מעניין. לו ריד, המשורר האפל של ניו יורק, הסנדק של הפאנק, והאיש שסירב בעקביות לחייך לצלמים, הלך לעולמו בגיל 71. המוות הגיע בביתו בלונג איילנד, ניו יורק, כתוצאה מסיבוכים של מחלת כבד, חודשים ספורים בלבד לאחר שעבר ניתוח השתלה.

קשה להגזים בהשפעה העצומה שהייתה לריד על עולם המוזיקה. הוא עזר לעצב כמעט חמישים שנים של רוק, והוא עשה זאת בדרכו שלו. הוא היה אמן, הוא היה חלוץ, הוא היה טיפוס די בעייתי, ובעיקר – הוא היה לו ריד. התקליטים שלו והופעותיו נעשו תמיד ללא פשרות, גם אם זה אמר לאתגר, להרגיז, או לאבד את הקהל שלו בדרך.

הכל התחיל עוד בסיקסטיז, כשהקים יחד עם ג'ון קייל, סטרלינג מוריסון ומורן "מו" טאקר את להקת מחתרת הקטיפה. הם היו האנטי-תזה המושלמת לילדי הפרחים של סן פרנסיסקו. בחסותו של אמן הפופ המפורסם אנדי וורהול, שגם עיצב להם את עטיפת הבננה האיקונית לתקליטם הראשון, הם יצרו נישואים מסחררים בין יופי מלודי צלול ובין רעש מחריש אוזניים.

בעוד שאמנים אחרים שרו בעליזות על צבעים מטריפים ואהבה חופשית, ריד צלל עמוק לתוך הצדדים האפלים של החיים בעיר הגדולה. הוא כתב בכנות לירית חדשה ובוטה עלסמים קשים. "רוק עושה לך את הדבר הזה: אתה מגיע ישירות למישהו, ללא פילטרים", הוא אמר בראיון ב-1987. לא סתם אמר פעם המפיק בריאן אינו את המשפט המפורסם, שתקליט הבכורה של מחתרת הקטיפה מכר אולי 30,000 עותקים, אבל כל מי שקנה אותו הלך והקים להקה.

כשיצא לקריירת סולו, ריד הפך לזיקית קוצנית ובלתי צפויה. הוא אתגר את מעריציו בכל צעד ושעל. רגע אחד הוא היה כוכב גלאם-רוק זוהר עם התקליט TRANSFORMER (בהפקת דיוויד בואי ומיק רונסון), שכלל את הלהיט הגדול ביותר שלו, WALK ON THE WILD SIDE והביא פנינים מלודיות כמו PERFECT DAY ו-SATELLITE OF LOVE. ברגע אחר הוא היה מסוגל לזעזע לחלוטין עם תקליט בלתי מתפשר ששמו BERLIN או לשחרר אלבום כפול ובלתי ניתן להאזנה, לרוב האנשים, של רעש גיטרות טהור. זרמים שלמים כמו פאנק ורוק אלטרנטיבי פשוט לא היו נשמעים אותו הדבר בלעדיו.

אך מאחורי הדמות הציבורית הקשוחה, ריד ידע גם חיים לא קלים. במשך עשרות שנים נטען שבגיל 17 הוא נכפה על ידי הוריו לעבור טיפול בשוקים חשמליים (ECT) כדי "לרפא" אותו מביסקסואליות. בשנת 2015, שנתיים לאחר מותו, אחותו שברה שתיקה וסיפקה גרסה שונה. היא שללה מכל וכל את השמועות הללו, וגם את הטענה שאביהם התעלל בו. לדבריה, המציאות הייתה מורכבת יותר. כנער בלונג איילנד, ריד היה חרד מאוד, נמנע מלהתרועע, ולפעמים התחבא בחדרו. "התקפות פאניקה ופוביות חברתיות היכו אותו", היא סיפרה. "הוא היה בעל מזג שברירי וההתמקדות המופרזת שלו בדברים שהוא מצא חן בעיניו הובילה אותו למוזיקה ושם הוא מצא את עצמו".

היא הוסיפה שהוריהם אכן חיפשו עזרה פסיכיאטרית, אך זאת לאחר שריד סבל מהתמוטטות עצבים קשה בשנתו הראשונה באוניברסיטת ניו יורק. בגישה האופיינית לאותה תקופה, הרופא האשים את אמו של ריד בגרימת סכיזופרניה בכך שלא חיבקה אותו מספיק כתינוק. האחות הדגישה שהוריהם האמינו שהם אחראים לבעיותיו הנפשיות. "זו הייתה אמונה ונטל שהיא לקחה לקברה", אמרה ויינר בצער על אמם.

כאשר ריד חזר למצב של חרדה גבוהה והימנעות, פסיכיאטר המליץ על טיפול ב-ECT. האחות התעקשה שההחלטה לא נבעה ממיניותו. "ההורים שלי היו הרבה דברים, אבל הומופוביים הם לא היו", היא אמרה. עם זאת, היא הודתה בפה מלא שהטיפולים היו טעות נוראית שקרעה את המשפחה. התיאור של הטיפול היה מצמרר: ריד הושם על מיטה, קוביית גומי נתחבה בין שיניו, ואז חוברו אלקטרודות לראשו למתן הזרמים. למרות ההכחשה הנחרצת של האחות, השמועות על כך שמיניותו היא שהביאה לטיפול ממשיכות להדהד. את החוויה המזעזעת הזו ריד עצמו תיעל לאחד משיריו הכנים והזועמים ביותר, KILL YOUR SONS, אותו הוציא בשנת 1974. בשיר הוא כתב: ""כל הפסיכיאטרים הזולים שלך נותנים לך זרם חשמלי. הם אומרים שכך הם נותנים לך לחיות בבית, עם אמא ואבא במקום בבית חולים לחולי נפש. אבל בכל פעם שניסית לקרוא ספר, לא הצלחת להגיע לעמוד 17 כי שכחת איפה היית. אז אפילו לא יכולת לקרוא. האינכם יודעים? הם הולכים להרוג את הבנים שלכם עד שהם בורחים".

ריד תמיד נשאר נאמן לפילוסופיה המוזיקלית הפשוטה והישירה שלו, אותה סיכם פעם בהומור האופייני לו: "אקורד אחד זה בסדר. שני אקורדים דוחפים את זה. שלושה אקורדים ואתה כבר בעניין של ג'אז". כן, חסר בעולמנו אמן כמו לו ריד.

מה זה הריח הזה? ב-27 באוקטובר בשנת 1981 יצא בארה"ב אלבום חדש לרינגו סטאר. שמו הוא STOP AND SMELL THE ROSES.

עבור רינגו סטאר, ה-27 באוקטובר 1981 היה אמור להיות יום חג. אחרי שלוש שנים ארוכות של שתיקה תקליטונית מאז התקליט הקודם (והלא ממש מוצלח) שלו, יצא סוף סוף בארצות הברית תקליט הסולו החדש שלו, STOP AND SMELL THE ROSES. השם, "עצור והרח את הוורדים", היה יותר מסתם אמירה פילוסופית; בעותקים מיוחדים של התקליט הושתל גימיק שיווקי משעשע: הרוכשים המאושרים יכלו לגרד קלות את העטיפה, שעליה צולם סטאר עם פרחים, ובאמת להריח ניחוח ורדים.

זה היה ניסיון מעניין למשוך תשומת לב, במיוחד בהתחשב בכך שהשם המקורי של התקליט היה אמור להיות CAN'T FIGHT LIGHTNING. אולי השם הפרחוני נראה רגוע יותר, ורינגו בהחלט היה זקוק לקצת רוגע. כדי להבטיח שהתקליט לא יתרסק, גייס רינגו "עזרה קטנה מחברים". פול מקרטני, חברו הוותיק, לא רק כתב עבורו מספר שירים אלא גם התייצב באולפן וניגן על בס, פסנתר, כלי הקשה וסיפק קולות רקע. גם ג'ורג' האריסון קפץ לבקר ותרם את חלקו, ולצדם הופיעו גם חברים טובים כמו רון ווד וסטיבן סטילס. מי שבלט בהיעדרו היה ג'ון לנון. באופן מעניין, הקלטות התקליט נערכו ברובן עוד כשג'ון היה בחיים, אך הוא לא לקח בהן חלק.

רינגו יצא למסע קידום מכירות, וכמה ימים לאחר צאת התקליט התייצב לראיון בתחנת הטלוויזיה CBS. המראיין ירה מיד את שאלת מיליון הדולר: "האם זה עול להיות אקס ביטלס?". רינגו, שכבר שמע את השאלה הזו אלף פעם, ניסה לשמור על קור רוח. "זה ממש לא עול", הוא השיב, "המילה הזו אינה נכונה לתיאור המצב". הוא הודה שזה הציק לו מדי פעם ושהוא עדיין נשאל על הלהקה ההיא בכל ראיון. "אני לא מתרגש לדבר על הביטלס", הדגיש, "אלא על התקליטים שלי כרינגו סטאר".

אבל האמת, כפי שקורה לעתים, הייתה קצת פחות מריחה מוורדים. המציאות שטפחה על פניו של רינגו הייתה קשה. הוא סיים להקליט את התקליט עוד בשנת 1980, לא רחוק מביתו במונקו. ולמה מונקו? ובכן, פחות בגלל השמש ויותר בגלל הצורך לברוח ממס הכנסה בריטי אימתני. כשההקלטות היו מוכנות, הוא גילה לתדהמתו שאין קופצים על המצילה... אה, סליחה - המציאה. אף חברת תקליטים גדולה לא הייתה מעוניינת לקבל את הסחורה ולהוציא אותה תחת חסותה.

הקהל הרחב, מצדו, לא ממש עצר את נשימתו בציפייה לתקליט חדש ממתופף הביטלס לשעבר. עבור רבים מדי באותה תקופה, הוא נראה, אולי בצדק ואולי לא, כבדיחה עצובה שמוטב שלא תקליט יותר תקליטים. התקליטים הקודמים שלו היו רחוקים שנות אור מהילת העבר המפוארת. לבסוף, היה זה עסקן מוזיקה בשם ניל בוגארט, מחברת התקליטים הקטנה BOARDWALK, שנחלץ לעזרתו והסכים להוציא את היצירה.

מי שכן טרח להקשיב ל-STOP AND SMELL THE ROSES, גילה שהשד לא נורא כל כך. הוא פשוט לא היה מבריק, ואפילו לא מעל הממוצע. את התקליט חתמה גרסה עדכנית ללהיט העבר של רינגו, BACK OFF BUGALOO, שהפעם שילבה בתוכה ציטוטים משירי עבר של הביטלס. זה היה גימיק נחמד, אך לא משהו שהחזיק מעמד. במקום להאדיר את שירי העבר, זה נשמע קצת כמו ניסיון נואש לנצל את מעמדו כאחד מארבעת המופלאים. כצפוי, התקליט לא נמכר היטב.

מגזין רולינג סטון העניק לתקליט שלושה כוכבים ומבקר המוזיקה שם ציין: "כמו התקליט SOMEWHERE IN ENGLAND של ג'ורג' האריסון, התקליט הזה של רינגו סטאר הושלם בשנת 1980. בעוד שחברת התקליטים של האריסון עברה שינויים ולכן עיכבה את התקליט שלו, רינגו מצא את עצמו ללא חברת תקליטים שתתעניין במוצר שלו. זאת עד שעסקן מוסיקה בשם ניל בוגארט בא והציל אותו עם חברת התקליטים שלו. בשנת 1982 קשה לאתר מעריץ ביטלס אדוק שמחכה נואשות ליצירה חדשה של רינגו סטאר. זאת כי אקס הביטלס הירשה לעצמו להתפורר עם תקליטים בעייתיים ופרסונה שפעם הייתה אהובה על ידי כל ומאז היא בדיחה עצובה. עם זאת, התקליט החדש שלו הוא הפתעה מענגת. לצדו מתארחים פול מקרטני, ג'ורג' האריסון, רון ווד, סטיבן סטילס והארי נילסן, כשכל אחד מהם כתב והפיק לו לפחות שיר אחד".

ואם כבר אני עוסק בביטלס - בינתיים, באותו תאריך בהיסטוריה. באופן אירוני, התאריך 27 באוקטובר טעון במשמעויות נוספות עבור חברי הלהקה:

1969: בדיוק באותו יום, 12 שנים קודם לכן, החל רינגו סטאר להקליט את תקליט הסולו הראשון שלו, SENTIMENTAL JOURNEY. זה היה פרויקט שונה לחלוטין. השיר הראשון שהוקלט היה הסטנדרט של קול פורטר, NIGHT AND DAY, בהפקתו של לא אחר מאשר ג'ורג' מרטין. בסשן ההקלטות הזה השתתפה תזמורת של 17 נגנים. התקליט כולו הכיל קטעי ג'אז ופופ ישנים שרינגו בחר, לא בשביל המצעדים, אלא פשוט כי ידע שאמו אהבה אותם.

1970: שנה חלפה, וה-27 באוקטובר שוב היה בסימן התחלה חדשה. ג'ון לנון ויוקו אונו, מיד לאחר שסיימו את ההקלטות לתקליט הסולו הראשון והחשוף של ג'ון, עלו על מטוס לניו יורק. זו הייתה הפעם הראשונה שהשניים הגיעו יחד לתפוח הגדול כזוג נשוי. מטרתם לא הייתה רק בילויים, אלא להפיץ בתקשורת את שיטת הטיפול ב'פריימל סקרים' שבה טופלו (אך מעולם לא סיימו), ולהתחיל לעבוד על שני סרטים ניסיוניים בשמות המבטיחים UP YOUR LEGS FOREVER ו-FLY. השניים נשארו באמריקה ולא חזרו לאנגליה עד ה-24 בדצמבר.

1975: נקפוץ קדימה ל-27 באוקטובר 1975, והפעם תורו של פול מקרטני. סיבוב ההופעות העולמי של פול ולהקת כנפיים החל ברגל שמאל, ועוד איזו רגל שמאל, באוסטרליה. פול, לינדה ומשפחתם פשוט ישנו יתר על המידה בבוקר הטיסה. הם הכריחו את כל הנוסעים, שכבר ישבו חגורים במטוס ג'מבו של חברת QANTAS בדרכו לאוסטרליה, לחכות 45 דקות נוספות בזמן שהידוענים מיהרו לנמל התעופה הית'רו בלונדון. העצבים במטוס החלו להתרופף, אבל הממונים בחברת התעופה הודיעו שהמטוס לא ימריא עד שפול וחבורתו יגיעו. כשאנשי כנפיים הגיעו לבסוף, נאלצו הנוסעים לחכות עוד קצת עד שהציוד הרב שלהם הועמס. דובר מטעם QANTAS מסר בהודעה יבשה: "חיכינו בגלל שפול ושבעה עשר אנשים מטעמו היו אמורים להגיע". הקנס של פול עמד על 200 דולר לכל דקת איחור. כשנשאל מדוע איחר, הוא ענה באדישות מרגיזה למדי: "נמנמנו קצת יותר. על מה בדיוק הפאניקה שלכם?". זה רק הראה שפול לא תמיד היה "החיפושית החמודה".

1980: אך האירוע המצמרר ביותר בתאריך זה התרחש ב-27 באוקטובר 1980. בזמן שפול מקרטני הצטרף לג'ורג' מרטין באולפני AIR בלונדון כדי לעבוד על פסקול תמים לסרט הילדים RUPERT THE BEAR, התרחש משהו אפל בצד השני של העולם. בהונלולו, הוואי, אדם בשם מארק צ'אפמן רכש אקדח מתוצרת חברת CHARTER. האקדח, מדגם 38 SPECIAL UNDERCOVER, הציע לרוכשיו תוף קליעים קל יותר במשקלו ואבטחת יתר שנתנה ביטחון למי שנשא אותו, שלא ייפלט לפתע כדור. היה זה אקדח שנתן איזון נכון בין גודל, משקל ואבטחה. היה זה בדיוק האקדח שחודש וקצת לאחר מכן, יהרוג את ג'ון לנון.

תחת לחץ!... לחץ!!! ב-27 באוקטובר בשנת 1981 יצא תקליטון מפתיע מאד ללהקת קווין ולדייויד בואי, עם שיר ושמו UNDER PRESSURE

עצרו הכול. ב-27 באוקטובר 1981 קרה דבר מדהים בחנויות התקליטים. תקליטון חדש הגיח לעולם, נושא את השם UNDER PRESSURE. שתי האימפריות הגדולות של הרוק הבריטי חברו יחדיו, והתוצאה היא רכבת הרים דרמטית של בס, נקישות אצבעות ושני קולות עצומים שנלחמים על הבכורה. אז כדי להבהיר מי כאן המארח, בצד ב' של התקליטון הזה שוכן שיר של קווין בלבד (כזה שלא מופיע באף תקליט רשמי), ושמו SOUL BROTHER. אבל בואו נחזור לדרמה המרכזית.

איך כל הטוב הזה קרה בכלל? ובכן, זה היה לגמרי במקרה. חברי להקת קווין הסתגרו באולפני MOUNTAIN במונטרו, שווייץ (אולפנים שהם כל כך אהבו, עד שבסופו של דבר רכשו אותם באותה שנה). במקביל, דייויד בואי שהה באותה עיירה שוויצרית שלווה, ועבד על המוזיקה לסרט CAT PEOPLE (כן, ההוא עם ג'ורג'יו מורודר). טכנאי האולפן, דייויד ריצ'רדס, הרים טלפון לבואי ואמר לו מי נמצא במקום ושכדאי לו לקפוץ לבקר.

בואי הגיע. האוויר באולפן התחשמל. מיד צץ הרעיון לעשות משהו ביחד. המתופף רוג'ר טיילור זרק לחלל האוויר רעיון לשיר שהתבשל אצלו בראש, שנקרא FEEL LIKE. אבל אז, בסיסט הלהקה השקט, ג'ון דיקון, התחיל לנגן משהו. ריף בס פשוט, קליט, ממכר. דנ-דנ-דנ דגדנ דנ... כולם התלהבו.

ואז, בצעד גורלי, החליטה החבורה המלכותית לצאת להפסקה כדי ללעוס פיצה. כשהם חזרו לאולפן, שבעים ומרוצים, דיקון תפס את הבס שלו ו... כלום. בלאק אאוט. הוא שכח לחלוטין את הריף שהמציא קודם לכן. למרבה המזל, רוג'ר טיילור, שזיכרונו היה חד יותר, זכר את הצלילים והציל את המצב. למרות שדיקון ניסה במקור לייחס את הרעיון לבואי, בואי עצמו טען שליין הבס היה מוכן עוד כשהוא הגיע. בקיצור, כל אחד מהמעורבים עם הסיפור שלו...

אגב, חובבי הציוד ירצו לדעת שדיקון ניגן את הפתיחה המפורסמת הזו על גיטרת בס FENDER PRESICION SPECIAL חדשה דנדשה, דגם של 1981. החידוש: היו לה שלושה פוטנציומטרים (ווליום, בס ותדר גבוה), בניגוד לשניים שהיו בדגמים הקודמים (ווליום ו-TONE), מה שאיפשר לו לחפור ולמצוא את הצליל המדויק.

אבל אל תתנו לסיפור הפיצה החמוד לבלבל אתכם. מהרגע שההקלטה החלה, זה היה הכול חוץ מחמוד. לפי טכנאי ההקלטה, ריינהולד מאק, האווירה באולפן הייתה טעונה מאוד, והכול תודלק בכמויות אדירות של קוקאין ובלא מעט יין אדום. דייויד בואי, "הדוכס הלבן הרזה", לא בא להיות זמר ליווי. הוא הגיע נחוש להטביע את חותמו מול ארבע אישיויות מוזיקליות חזקות, ויצא למתקפה. הוא אילתר רעיונות ליריים ומלודיים, והעמיד אותם בגלוי מול התרומות של פרדי מרקיורי. זו לא הייתה רוח של שיתוף פעולה, זו הייתה רוח קרב. כתוצאה מהגישה הלא ממוקדת הזו, השיר נשמע כמו כמה שירים שונים שחוברו יחדיו, כמעט ללא בתים ופזמונים מסודרים.

בואי אפילו כפה על מרקיורי שיטת הקלטה חדשה ומוזרה: כל אחד מהם ישיר את התפקיד שלו בתורו, מבלי לשמוע מה השני הקליט. בלי הכנה מוקדמת, פשוט לאלתר. בריאן מאי הגיטריסט הודה מאוחר יותר: "לכן כמה מהמשפטים עמומים להסברים". התוצאה של הניסוי הזה היא, בין היתר, שירת הסקאט המפורסמת של פרדי בסגנון לואי ארמסטרונג.

השיר (שבמקור הוא בכלל נקרא PEOPLE ON STREETS, ובואי היה זה שהחליט לשנות את השם) הוקלט, אבל אז הגיע הזמן לערוך מיקס, באוגוסט 1981 בניו יורק. כאן, הקרב הפך למלחמה של ממש. פרדי ובואי הסתגרו באולפני POWER STATION למעלה מ-18 שעות, ולא הצליחו להסכים על שום דבר. בריאן מאי: "דייויד כל הזמן הוסיף והוסיף והוסיף רעיונות. היה לו חזון לשיר הזה והתהליך הפך קשה מנשוא". מאי, שהיה מותש מהוויכוחים, אפילו לא טס לניו יורק. הוא הודה שזו הייתה טעות ושהוא מתחרט, כי השיר לא קיבל את המיקס הראוי לו. "חמישה מוחות עקשניים בחדר אחד זה דבר קשה מאד ליצירה", הוא סיכם. לצערי, אני הוא זה שנאלץ לסגת וזה מאד לא אופייני לי". חברת התקליטים EMI מיהרה להוציא את התוצר הסופי, שהיה למעשה מיקס מהיר, כדי להרוויח מהמפגש הנדיר.

המתח היה כה גדול, עד ששיתוף פעולה נוסף נגנז. בואי הקליט גם שירה לשיר נוסף מהתקליט הבא של קווין (HOT SPACE) שנקרא COOL CAT. אולם, זמן קצרצר לפני הדפסת התקליט, הוא דרש למחוק את ערוץ השירה שלו. וזה אכן מה שקרה.

למרות הכאוס, הדם הרע והסמים, UNDER PRESSURE הפך ללהיט עצום. הוא היה השיר השני של להקת קווין שהגיע למקום הראשון במצעד הבריטי, כשהראשון היה "רפסודיה בוהמית" שש שנים קודם לכן. פרדי מרקיורי עצמו תיאר את האירוע בדיפלומטיות אופיינית: "השיר נוצר במקרה טהור, יקיריי. דייויד נכנס לראות אותנו... התחלנו לעבוד ביחד וזה קרה מאוד ספונטני. שנינו שמחנו מאוד מהתוצאה". פרדי הוסיף שבואי הוא "כישרון יוצא דופן", וסיפר שכשראה אותו משחק במחזה "איש הפיל" בברודוויי, זה עורר בו מחשבות על משחק. "זה משהו שאולי אעשה בעתיד", הוא רמז.

ומה חשבו על השיר בעתיד? כשרוג'ר טיילור נשאל על הסימפול הבוטה שעשה הראפר ואנילה אייס לטובת הלהיט שלו ICE ICE BABY, הוא לא חסך במילים: "הוא לא כתב את זה ופשוט לקח את זה ממה שעשינו עם דייויד בואי. אני לא מחבב את מה שהוא עשה. הוא פשוט ראפר לבן מפלורידה עם תספורת מצחיקה".

והרי החדשות לשנת 1999 מפי הקריין פרינס... על אלבומו הכפול, שיצא ב-27 באוקטובר בשנת 1982 ונקרא על שם השנה האחרונה שלפני המילניום.

להקליט אלבום כפול היה צעד מסוכן לפרינס, שעדיין לא היה אז כוכב גדול. אבל הסיכון השתלם היטב, כי האלבום הפך עם צאתו לרב המכר הגדול ביותר עד אז שלו. שני שירים ממנו, RED LITTLE CORVETTE ו- DELIRIOUS הפכו ללהיטים וגם שיר הנושא הפך לאהוב על הקהל.

רק 11 שירים יש באלבום הכפול הזה, שמגיע לכ-70 דקות. זה נתן לו מרחב לצקת ליצירתו מהתחומים האהובים עליו; סקס, רומנטיקה, חירות וגם השתלחות במבקרי רוק. התוצאה באה עם האלבום הניסיוני ביותר שלו עד אז, אם כי גם הכי מסחרי.

פרינס הוא מוזיקאי לא פראייר וגם מי שלא אוהב את יצירתו, לא יכול שלא להעריך אותו. הקלידן שלו אז, מאט פינק, סיפר: "אני חושב שהוא ניסה אז להיות הכי מיינסטרים שיש, מבלי לחלל את הפילוסופיה שלו ומבלי להתפשר ברעיונותיו. הוא ביקש להנגיש את המוזיקה שלו לאדם הממוצע שמקשיב לרדיו, ועדיין לשלוח מסרים".

פרינס: "לא רציתי לעשות אלבום כפול, אבל כל הזמן כתבתי וכתבתי, ולא התחשק לי לערוך יותר מדי".

האלבום הזה הוקלט ברובו באולפן המרתף בביתו הצבוע בסגול במיניאפוליס, אותו כינה בשם UPTOWN. האולפן בא עם אפשרות להקליט ב-24 ערוצים והמתופף של להקת הליווי שלו, בובי זי, סיפר: "הדגש היה על גרוב. פרינס ידע שצריך לחזור לרחבת הריקודים. היה פה הרבה פ'אנק".

למרות שהאלבום יצא תחת שמו בלבד, המוזיקה בפנים הציגה להקה בתנופה ואם תשימו לב לעטיפה, מתחבא שם טקסט במהופך של המילים AND THE REVOLUTION, בהתייחס לשם להקה זו, למרות שהוא ניגן ברוב כלי הנגינה בהקלטות. פרינס עבד במשך חודשים על האלבום הזה עם גישה ברורה - "הכל הולך", כשצלילים ניסיוניים והקלטות לאחור נוסו. הנסיון הזה העניק לו את המפתח לשער ההצלחה שיגיע במלוא התנופה עם התקליט והסרט PURPLE RAIN.

הרולינג סטון פרסם בביקורתו על האלבום אז: "לאחר ההצלחה הביקורתית של תקליטו הקודם, DIRTY MIND, פרינס, בגיל עשרים ושתיים, הפך להשראה לבית ספר הולך וגדל של סקס אנד פ'אנק אנד רוק'נ'רול. ובכל זאת, בלי קשר לזינוק שהוא עשה, פרינס עצמו עושה יותר מאשר רק לרדת נמוך ולדבר מלוכלך. מתחת לכל ההצעות המקורזלות שלו מסתתרת פילוסופיה אוטופית מגרה שמציעה, לאחר שבירת כל הכללים, כמה ערכים אמיתיים. כל מה שאתם צריכים לעשות הוא לפעול באופן טבעי.

אמונתו המעין-דתית של פרינס, בחזון זה של חופש חברתי באמצעות אנרכיה חושנית, גורמת אפילו להתבטאויותיו המגוחכות ביותר להישמע רציניות. בשיר הנושא הפותח את הסט הזה, פרינס מהרהר על עתיד כדור הארץ כולו מהאיום בהשמדה גרעינית. אף על פי שהריקוד השופע הזה מעלה יותר שאלות גדולות ממה שפרינס יכול לענות עליהן בשלושת הצדדים וחצי האחרים גם יחד, הוא רוצה לשרוד בנחישות נלהבת עם הצורך לאכול, לשתות ולהיות עליז, שכן מחר, לאור החדשות היומיות, אנו עלולים למות.

פרינס מפתח אחד עשר שירים, שזה בעצם חומר של אלבום בודד, על פני ארבעת הצדדים של 1999, כאשר כל צד מכיל שתיים או שלוש רצועות מורחבות. שני התקליטים מובחנים במצבי רוח אינדיבידואליים מוחשיים - הראשון מכיל את הגזרות הכי פ'אנקיות, שובבות, בעוד השני מורכב מקטעים איטיים יותר, מופנמים יותר.

האלבום מגיע לשיא, עם השיר הקצר והמתוק ביותר של פרינס, FREE, שמסיים את הצד השלישי ללא שום פירוטכניקה אלקטרונית כלשהי. פרינס צועד מאחורי המכונה המקרקרת כמו קוסם סנטימנטלי מארץ עוץ כדי להזכיר לנו ש'אם תיקחו את חייכם כמובנים מאליהם, הלב הפועם שלכם יפסיק'. חשוב יותר, הוא חוזר על החזון האוטופי שלו במונחים מעוררי השראה, כאילו כל הקרבות ניצחו והוא יכול להיות סוף סוף להיות מאהב, לא לוחם. פרינס לא מפחד שיבינו אותו לא נכון - או לטעות".

גם זה קרה ב-27 באוקטובר. עולם הרוק היה עתיר גם ביום זה בסיפורים ובשערוריות תוססות. בואו לגלות מה היה שם.

כשלאונרד כהן עוד היה רק משורר

הרבה לפני שהפך לאייקון עולמי עם קול הבס המהפנט ושירים כמו SUZANNE, בחור צעיר ומיוסר בשם לאונרד כהן היה בעיקר משורר מוערך בקנדה. בשנת 1964 הוא יצא לסיבוב הופעות של הקראת שירה ברחבי מולדתו. התחנה הראשונה וההיסטורית בסיבוב הזה הייתה באוניברסיטת ווטרלו שבאונטריו. זה היה אירוע ספרותי שבו חלק כהן את הבמה עם עמיתיו המשוררים הקנדים, אירבינג לייטון, ארל בארני ופיליס גוטליב. הקהל שהגיע ראה אינטלקטואל צעיר ורציני, ואיש מהם לא תיאר לעצמו שבתוך שנים ספורות אותו בחור יהפוך לאחד הזמרים-יוצרים המשפיעים ביותר של דורו.

הבוס כובש את דוכני העיתונים

קפיצה מהירה קדימה לשנת 1975. ברוס ספרינגסטין, הגיבור החדש של מעמד הפועלים האמריקאי, היה בשיא פריצתו הגדולה עם התקליט המכונן BORN TO RUN. בצעד חסר תקדים בתולדות המדיה, שסימן את הפיכתו של הרוק'נ'רול למרכז התרבות האמריקאית, הופיע ספרינגסטין בו זמנית על שערי שני מגזיני החדשות החשובים ביותר, TIME ו- NEWSWEEK. זו הייתה הפעם הראשונה שכוכב רוק זכה לכבוד הכפול והמיידי הזה. בעוד ש-TIME הכריז עליו כ"סנסציית הרוק החדשה", NEWSWEEK ניתח את "הייצור של כוכב רוק". חברת התקליטים שלו, סי בי אס, ניצלה את המומנטום ומיהרה להכתירו כ'בוב דילן החדש'. אך ברוס, נאמן לעצמו, היה מודאג מההייפ. "חברת התקליטים עשתה טעות נוראית עם התיוג הזה", הוא התלונן בראיונות, "איך הם מצפים מאנשים לבלוע דבר שכזה? אנחנו לא שום פנומן. כל הרעש הזה רק מפריע". ואם כבר מדברים על הלהקה שלו, באותו יום ממש, בשנת 1949, נולד הבסיסט הנאמן של להקת אי סטריט באנד, גארי טאלנט. מזל טוב.

כשרי דייויס כיבה את החשמל ללהקת יס

בשנת 1971, סצנת הרוק הייתה מלאת אגו. להקת הקינקס הופיעה בניו יורק, כשאת המופע שלהם חיממה להקה צעירה ושאפתנית בשם יס, שרק החלה לצבור תאוצה עם סגנון הפרוג-רוק המורכב שלה. ההופעה התקיימה בתיאטרון ריץ בסטטן איילנד. על פי הסיפורים מאחורי הקלעים, ריי דייויס, המנהיג חם המזג של הקינקס, הבהיר לחברי יס שיש להם 50 דקות על הבמה, ודקה לא יותר. חברי יס, שהיו שקועים ביצירה הארוכה שלהם YOURS IS NO DISGRACE, חרגו מהזמן שהוקצב להם. דייויס, שעמד בצד הבמה ורתח מזעם, לא חשב פעמיים. הוא פשוט ניגש למפסק הראשי והוריד את החשמל לכל הציוד של יס באמצע ההופעה, והותיר אותם המומים ודוממים מול הקהל. גיטריסט יס, סטיב האו, סיפר מאוחר יותר שדייויס לא הסתפק בזה ואף בעט ודחף את הקלידן ריק וייקמן כשהלהקה ירדה מהבמה בבושת פנים.

הטרגדיה של סטיב פרגרין טוק

אחד הסיפורים העצובים של הרוק'נ'רול הגיע לסיומו ב-27 באוקטובר 1980. סטיב פרגרין טוק, נגן כלי ההקשה המקורי בצמד הפולק-פסיכדלי טירנוזאורוס רקס, לצד מארק בולאן, נמצא מת בדירתו. דרכיהם של השניים נפרדו ב-1969. טוק נעצר על החזקת חשיש במהלך סיבוב הופעות בארצות הברית, ובולאן, שאז עוד התנגד נחרצות לשימוש בסמים, זעם. המתח גבר גם בשל דרישתו של טוק לכלול שירים משלו בתקליטים של הצמד. בולאן בחר להמשיך בלעדיו עם נגן כלי הקשה חדש, מיקי פין, וקיצר את שם הלהקה ל- T. REX. בעוד בולאן הפך לכוכב ענק, טוק הידרדר לשימוש כבד באסיד וניסיונותיו להצליח בקריירת סולו כשלו. באופן אירוני, בשנת 1980, ממש לפני מותו, הצליח מנהלו דני סקונדה להשיג עבורו תשלום תמלוגים שנראה היה כי אבדו לנצח. טוק החל לקבל המחאות קבועות ומיד אימץ אורח חיים בזבזני של כוכב, שכלל כמויות אדירות של סמים ואלכוהול. באותו יום גורלי הוא שהה בדירה בנוטינג היל, לונדון, שם הזריק לעצמו מורפין ובלע פטריות הזיה. לאחר מכן הוא לגם ליקר דובדבנים. חרצן דובדבן בודד נתקע בגרונו וגרם למחנק קטלני. טוק (הדפוק), בן 31 בלבד, מת במקום. מאז נטען שסמי ההזיה שצרך גרמו לאלחוש בגרונו, כך שהוא כלל לא הרגיש שהוא נחנק.

"אתה לא יודע לשיר, ילד"

בשנת 1962, חבורת צעירים חובבי בלוז מובהקים שקראו לעצמם הרולינג סטונס, נכנסו לאולפני קארלי קלייטון בלונדון כדי להקליט את תקליט הדמו הראשון שלהם. ההקלטה נעשתה באופן פרטי וזול, והם ניגנו שלושה קאברים לאלילי הבלוז שלהם: CLOSE TOGETHER של ג'ימי ריד, YOU CAN'T JUDGE A BOOK של בו דידלי, ו- SOON FORGOTTEN של מאדי ווטרס. הם יצאו מהאולפן עם תקליט ACETATE דו-צדדי יחיד, וקיוו שהביצועים ההדוקים ירשימו חברת תקליטים. חברת DECCA דחתה אותם על הסף. מיק ג'אגר הנחוש לקח את התקליט למשרדי חברת EMI, שם הופנה למומחה ג'אז, עיתונאי ומוזיקאי בשם נוויל סקרימשייר. שנים לאחר מכן, סקרימשייר נזכר במפגש הגורלי: "מישהו אמר למיק ג'אגר לבוא לראות אותי. הוא בא עם התקליט הזה, הקשבתי, ואמרתי לו 'אתה לא יכול לשיר!'. שלחתי אותו משם עם הזנב בין הרגליים. האוזניים שלי היו מכוונות לכיוון מסוים, וזה היה הכיוון הלא נכון, כפי שהתברר". הוא הוסיף בחרטה: "אילו חשבתי שמיק מסוגל לשיר, הייתי דוחף את התקליט קדימה. ראיתי את מיק בהזדמנות מאוחרת יותר והוא סיפר לי שכשהוא חזר לדירה שלהם וסיפר ​​מה אמרתי לו, בריאן ג'ונס פשוט פרץ בבכי".

סיפורים קצרים מאותו יום

בשנת 1969, חמשת חברי להקת קינג קרימזון, טריים לאחר הוצאת תקליט הבכורה המהפכני שלהם IN THE COURT OF THE CRIMSON KING, עמדו נרגשים בשדה התעופה הית'רו בלונדון. הם הצטלמו יחדיו לכלי התקשורת רגע לפני שעלו על טיסה לניו יורק, כדי להתחיל את סיבוב ההופעות הראשון שלהם בארצות הברית. ספוילר - הם יפרקו את החבילה באמריקה.

חדשות פחות משמחות הגיעו בשנת 1977, כאשר רוי אסטרדה, שהיה ידוע כבסיסט המקורי בלהקת אמהות ההמצאה של פרנק זאפה וגם ניגן בלהקת ליטל פיט, הורשע בבעילת קטינה ונידון לשש שנות מאסר. באופן טראגי, אסטרדה לא למד את הלקח. בשנת 2012 הוא הורשע שוב, הפעם בגין התעללות מינית ממושכת בילדה קרובת משפחה מתחת לגיל 14, ונידון ל-25 שנים מאחורי סורג ובריח ללא אפשרות שחרור על תנאי.

בשנת 1969, השותפות בין אלטון ג'ון וברני טאופין הפיקה זהב טהור. טאופין כתב את המילים לשיר YOUR SONG בבוקר, על שולחן המטבח בבית אמו של אלטון (על הדף המקורי נותרו כתמי ביצה וקפה). באותו יום, 27 באוקטובר, התיישב אלטון לפסנתר על הגג של חברת המו"ל 'מילס' ברחוב דנמרק המפורסם בלונדון, ותוך עשר דקות הלחין את המנגינה שהפכה ללהיטו הגדול הראשון.

ובשנת 1972, הוציא אלטון ג'ון תקליטון חדש עם השיר CROCODILE ROCK. אלטון הסביר: "הפעם רציתי לעשות משהו שיהיה קריצה לשנות ה-60 המוקדמות, מחווה לכל האנשים שהייתי הולך לראות בהופעות בתור ילד". הוא הודה שהשתמש בשירה בסגנון דל שאנון ואף שאל קטע מהשיר ספידי גונזאלס של פט בון. חברת BUDD MUSIC, שהחזיקה בזכויות של ספידי גונזאלס, שמעה את הדמיון והגישה תביעה בשנת 1973. התיק יושב מחוץ לכותלי בית המשפט. אלטון גם התעקש: "ניסינו להשיג את צליל האורגן הכי גרוע שאפשר, משהו כמו שג'וני וההוריקנים הפיקו פעם". למרבה האירוניה, למרות שהשיר הפך ללהיט ענק, אלטון וטאופין הודו בהמשך שהם לא סובלים את השיר הזה.

בשנת 1964, סוני (סלבאטור בונו) ושר (שרלין סרקיסיאן) ערכו בביתם טקס החלפת נדרים בוהמייני ולא רשמי. אף על פי שהם התנהגו כזוג נשוי לכל דבר, השניים יתחתנו באופן רשמי וחוקי רק חמש שנים מאוחר יותר, ב-1969.

מלחמות אגו ומזל טוב

בשנת 1986, גיליון של המגזין TIME יצא לדוכנים כשעל שערו מתנוסס דייויד ביירן, סולן להקת ראשים מדברים. הכותרת קבעה: "איש הרנסאנס של הרוק". המאמר הילל את הישגיו של ביירן במוזיקה ובמדיה חזותית, אך בשום מקום על השער לא הוזכרה הלהקה שלו. הדבר החריף את המתיחות שכבר בעבעה בתוך הלהקה. שאר החברים חשו שביירן ממעיט בתרומתם וגוזל את כל הקרדיט. המתופף כריס פרנץ כתב על כך בספרו: "דייויד שכר יחצ"ן משלו, נפרד מזה של הלהקה. פתאום היינו קוראים עליו דברים בעיתונים. מגזין טיים שם אותו על השער. הייתה בזה אמת, אבל אתם יודעים, הוא לא הגיע לנקודה הזו לבדו".

באותה שנה, 1986, יצא גם התקליט SKYLARKING של להקת XTC. התקליט הופק על ידי טוד ראנדגרן, והעבודה עליו הייתה סיוט מתמשך. חברת התקליטים VIRGIN כפתה על הלהקה לעבוד עם מפיק אמריקאי כדי "להישמע פחות אנגלים". ראנדגרן והסולן אנדי פארטרידג' התעמתו ללא הפסקה מהרגע הראשון, אך מתוך המלחמה הזו נולד תקליט שנחשב לאחת מפסגות היצירה של הלהקה.

בשנת 1978, להקת סלייד, שכבר הייתה עמוק בתוך תקופת דעיכה בפופולריות שלה לאחר שיא הגלאם-רוק, ניסתה לשחזר את ההצלחה עם תקליט ההופעה השני שלה, ALIVE VOL. 2. זה לא ממש עזר.

בשנת 2013, להקת פליטווד מאק נאלצה לבטל את המשך סיבוב ההופעות המצליח שלה באוסטרליה וניו זילנד. הסיבה הייתה מצערת: הבסיסט הוותיק, ג'ון מקווי, אובחן כחולה בסרטן ונזקק לטיפולים מיידיים.

ולסיום, ימי הולדת: בשנת 1958 נולד סיימון לה בון, האיש והקול של להקת דוראן דוראן. ובשנת 1967 נולד הזמר סקוט וויילנד, שעמד בפרונט של הלהקות STONE TEMPLE PILOTS ו- VELVET REVOLVER. ההתמכרות הקשה שלו לסמים, למרבה הצער, לא איפשרה לו להזדקן בכבוד.

בום! עשר שנים אחרי! ב-27 באוקטובר בשנת 1967 יצא אלבום הבכורה של להקת TEN YEARS AFTER.

בתחילה חשבה הלהקה להיקרא בשם 'בלוז טריפ'. לאחר מכן שינתה את שמה ל'בלוז יארד'. לבסוף הוחלט על השם 'עשר שנים אחרי', אחרי שבסיסט הלהקה, ליאו ליונס, מצא את הביטוי הזה בכתבה שפורסמה בעיתון שקרא. הלהקה נכשלה באודישן שעשתה מול חברת התקליטים DECCA. אך שלושה חודשים לאחר מכן הגיעה בשורת הנחמה כשאותה חברה הציעה החתמה בתת-הלייבל חדש שלה שנקרא DERAM. מפיק האלבום היה מייק וורנון שתיכנן להקליט את האלבום באופן שישקף את צליל הלהקה בהופעה חיה.

הגיטריסט אלווין לי: "האלבום הראשון היה בעצם סט הלייב שלנו. לא היינו צריכים לחשוב הרבה או לכתוב כלום והאלבום הוקלט תוך יומיים. האלבום שוחרר רשמית ב-27 באוקטובר 1967, אבל חברת DECCA RECORDS הוציאה רק אלף עותקים שלו ושלחה את כולם לסניף מנצ'סטר של הלייבל שלה, מה שהפך אותו לבלתי זמין בשאר אנגליה במשך שבועות. בגיל 23, הבנתי שחברות התקליטים הענקיות לא היו גדולות כמו שחשבנו".

כך נכתב בעטיפה האחורית של התקליט: "האלבום הזה תואר על ידי אדם אחד שאני מכיר כ'די רגשי'. הוא הגיע לאולפן 2 באולפני ההקלטות של DECCA בווסט המפסטד במהלך הקשבה להקלטות הערוכות האחרונות, וברור למדי, אם לשפוט לפי הבעת פניו, שההערה הזו הייתה אנדרסטייטמנט. אבל אז אתה לא יכול לפלוט פתאום, שזה נפלא - או שאתה יכול? כמעט עשיתי זאת, אבל אז בדרך כלל נוטים להגזים ולהגדיל בחום הרגשי של הרגע.

כעת, לאחר הרהור, אני יכול לומר בכנות מוחלטת שהאלבום הזה הוא באמת מעולה. זהו הישג בולט של קבוצת מוזיקאים שמרגישים כל כך חזק לגבי המוזיקה שלהם, שכמעט כל מה שהם מנגנים נושא חותמת של אותנטיות ושלמות. ההפקה של תקליט זה הייתה לא רק עבודה קשה - היא הייתה גם עבודה של אהבה, וכל הנוגעים בדבר, מייק ורנון, המפיק, גאס דאדג'ן, הטכנאי, וכמובן, חברי הלהקה, אמורים לעשות כך. ברכות על התקליט הראשון המכובד.

אם האלבום הזה הוא ההיכרות שלכם עם עשר השנים אחרי, אתם ללא ספק רוצה לדעת מי, למה ומה על הלהקה. הלוואי שיכולתי לתת לכם קצת מידע רקע עליהם, אבל העובדה היא שכל מאמץ שעשיתי כדי להתעמק בעברם המוזיקלי היה בזבוז זמן. שמעתי שמועות שהם נפגשו לילה אחד בתחנת אוטובוס בעיירה בצפון ויילס ולאחר שגילו שכל אחד מהם מנגן בכלי נגינה, החליטו להקים להקה. השמועה הופכת לפנטזיה טהורה כאשר מבטיחים לנו שהם היו היו תקועים באותו מקום לאוטובוסים למשך חודש שלם!

פגשתי אותם לראשונה אחר צהריים אחד במועדון מארקי, בסוף האביב של השנה. עבדתי במשרד שלי כשלפתע שמעתי את WOODCOPPERS BALL של וודי הרמן. הסקרנות הביאה אותי להיכנס למועדון ושם על הבמה היו ארבעת החבר'ה האלו שללא ספק עשו נשף פרוע. עד היום לא גיליתי איך הם הגיעו לשם, ומעולם לא טרחתי לשאול. אני יודע שהתרגשתי מאוד מהנגינה שלהם. מאז הם ניגנו שם בכמה דייטים והיה להם קהל שעמד על הרגליים וצעק להדרנים.

בפסטיבל הג'אז והבלוז הלאומי השביעי בווינדזור השנה הם זכו למחיאות כפיים פנטסטיות מקהל משוער של 20,000 איש. זה היה סוג הקבלה שהיה פעם בסרטי המוסיקה ההוליוודיים הישנים האלה - סוג של חלום - אלא שבפסטיבל ווינדזור זה היה הגשמת חלום. למדתי להכיר את הלהקה די טוב במהלך החודשים האחרונים, אבל למרות זאת, המסתורין לגבי העבר שלהם עדיין נמשך. למשל, לצ'יק האורגניסט אין שם אחר! הוא פשוט לא זוכר שאי פעם קראו לו משהו אחר מלבד צ'יק! ליאו ליונס, שמנגן בס, אכן חשף את עצמו בפניי ברגע אחד ללא שמירה כשהזכיר שעבד כקאובוי בכמה סרטים גרמניים מסוג 'מערבון'. ריק לי, המתופף האפל והחתיך, עונד עגיל דרך אוזנו הימנית, ואני חושד שניהל חיים בוהמיים מאוד! אלווין לי, הגיטריסט והזמר הראשי (אין קשר משפחתי לריק לי) מגיע מנוטינגהאם ואף אחד לא יודע את הצרות שהוא ראה - ולאף אחד לא אכפת! לגבי המוזיקה שלהם אין שום תעלומה. זה סוג המוזיקה שרק מישהו מיושן לא היי קולט. זה פשוט ומשכנע. זה ישיר ומלא אומץ. זה מעוגן היטב בבלוז עם בסיס ג'אז חזק. כל הדברים האלו הם התחושה האמיתית לגבי המוזיקה, מעל הכל, שמבדילה את הקבוצה הזו מלהקות דומות אחרות".

והנה מתוך כתבה נדירה ששלפתי מהרקורד מירור, חודשים ספורים לאחר צאת התקליט (מרץ 1968): "עברו חודשים מאז שראיתי אותם לראשונה, לפני חודשים, במועדון מארקי, שם הם היו עסוקים בלנגן סוג בלוז משלהם, ולבנות את קהל המעריצים הגדול שלהם, והם עמדו להוציא תקליט... והתקליט הזה שוחרר ונתן להם מוניטין רב. למעשה, בזכות זה, הלהקה קיבלה הזמנה מאודיטוריום פילמור בסן פרנסיסקו, להעניק שם קונצרט כשהם יגיעו לארצות הברית בהמשך השנה. 'כולנו היינו המומים מזה', אמר אלווין לי. 'לא פנינו אליהם או משהו, המכתב פשוט הגיע פתאום, וכשקיבלנו אותו, המנהל שלנו מיסגר אותו, והוא תלוי על קיר המשרד שלנו עכשיו! אני חושב שהוא אפילו יותר המום מאיתנו'.

'אני אוהב את הדרך שבה הדברים מתנהלים עבור הלהקה, כי יצרנו את המוניטין שלנו עד כה על ידי השמעת המוזיקה שלנו, ולוקחים אותנו ברצינות. אבל אני קצת מודאג למקרה שנתחיל לקחת את עצמנו יותר מדי ברצינות, אתה יודע, עם דברים כמו סיבוב ההופעות וההרצאות הזה במכללות ואוניברסיטאות שנעשה בקרוב, אנשים עלולים להתחיל להגיד שאנחנו קצת מתנשאים. רוב האנשים רואים אותנו רק כשאנחנו על הבמה, ואנחנו מאוד רציניים אז ואולי הם לא מבינים שיש בנו עוד צד פחות רציני. דבר נוסף שמדאיג אותי מעט, הוא שאני חושב שאולי נהיה קצת מטורפים מדי על הבמה, לפעמים כשאנחנו מנגנים, אני נכנס לסולו גיטרה שנמשך כעשרים דקות, ולמרות שהלהקה נהנית, אנחנו נוטים לשכוח מהקהל. אם הם לא מבינים מה קורה, הם עלולים להשתעמם מאוד ולפעמים זה קורה.

רוב השירים שלנו ארוכים מאוד, חלקם נמשכים במשך שש עשרה דקות בערך, ויש לנו קצת בעיה לנסות לארגן מחדש את המופע הבימתי שלנו כדי להכניס כמה שירים חדשים, אנחנו באמת צריכים לנגן את השיר PORTABLE PEOPLE שזה התקליטון החדש שלנו, אבל זה קשה, כי הוא לא מתאים במיוחד למה שאנחנו עושים על הבמה'.

בזמן שדיברנו, אריק ברדן נכנס לחדר, הוא נמצא בארץ לביקור קצר באמצע סיבוב ההופעות האמריקאי שלו, וצעק לאלווין שהתקליט של עשר שנים אחרי מצליח מאוד בארצות הברית. 'זה קרוב מאוד לסאונד שהם עושים בחוף המערבי כרגע', אמר אריק, 'וכולם מנגנים את זה ומדברים על זה'. 'אלה חדשות מאוד משמחות', אמר אלווין, 'אבל זה מצחיק שנראה שאנחנו נפגשים עם יותר הצלחה במדינות אחרות מאשר כאן. כשהיינו בדנמרק לאחרונה, התראיינתי לעיתון והתחלתי לדבר על מלחמת וייטנאם, וכנראה שהכתבה עוררה עניין ומחלוקת עצומה שם, והעיתון ביקש מכל הלהקה לכתוב מאמרים עבורם! הלהקה עסוקה מאוד בחשיבה על מדיניות כרגע, מכיוון שהגיעה כל כך רחוק, קשה לדעת לאיזה כיוון ללכת. תכננו כל כך הרבה קדימה, עכשיו אנחנו צריכים להתחיל לחשוב על הצעד הבא שלנו'. אולי עשר שנים אחרי, אין להם מוניטין נרחב במדינה הזאת, אבל המוניטין שיש להם מצוין, ואני לא חושב שהם צריכים לדאוג יותר מדי לגבי העתיד, כי אני משוכנע שהמוזיקה שלהם הולכת להיות מוערכת על ידי מעגל הולך ומתרחב של אנשים".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים