כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-27 באוקטובר (27.10) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "נהגתי להשקיע שעות רבות בחיקוי זמרי בלוז בבית וזה שיגע את אמי. זה מאד פגע בי. עכשיו זה נשמע מגרוני כמו מקרה רע של הצטננות" (רוד סטיוארט, בעיתון מלודי מייקר, שנת 1971)
ב-27 באוקטובר בשנת 1986 יצא בארה"ב אלבום "חדש" לג'ון לנון ושמו MENLOVE AVENUE (שם הרחוב בו גדל בליברפול אצל דודתו מימי). זה האלבום השני שהוציאה יוקו בשמו לאחר מותו.
SIDE 1
1. Here We Go Again
2. Rock And Roll Рeople.
3. Angel Baby
4. My Baby Left Me
5. To Know Her Is To Love Her
SIDE 2
1. Steel And Glass
2. Scared
3. Old Dirt Road
4. Nobody Loves You (When You're Down And Out)
5. Bless You
האלבום לא נמכר בעותקים רבים ורבים פספסו את העובדה שבתוכו חיכו להם יהלומים לא מלוטשים. מעניין שיוקו בחרה להוציא באלבום זה גם גרסאות שונות לשירים שהקליט לאלבומו WALLS AND BRIDGES, בתקופה בה היה פרוד ממנה וצמוד למאי פאנג. תיכף נגיע להקלטות האלו. קודם כל צריכים לעבור את צד א' הבעייתי יותר.
לנון היה אז במצב מבולבל ביותר. הוא נשאב לתוך "סוף השבוע האבוד" שלו וחש שכבר אינו מצליח לספק את הסחורה האמנותית כבעבר ושרבים פשוט מתעניינים בו רק בגלל הישגיו מהעבר. לקבלת השראה הוא פנה לעולם הרוק'נ'רול הישן והטוב וכמה הקלטות שלו, עם שירי עבר, נמצאות פה. זה לא תמיד עובד פה, עם ההפקה המנופחת שריפד מעליו פיל ספקטור. ג'ון לנון גדל על רוק'נ'רול. זה היה ב-DNA שלו, אך משום מה הוא לא הצליח להעביר את התחושה כראוי כשהחליט לעבוד על השירים הישנים ההם עם ספקטור.
לו היה בוחר במפיק אחר, סביר להניח שההקלטות היו מקבלות צליל אותנטי יותר ולא נסיון לנפח כל דבר, גם כשאין בו צורך.
צד ב' הוא סיפור שונה לגמרי, כפי שאמרתי, עם ההקלטות לאלבום הסולו המקורי האחרון שלו בסבנטיז. בעוד האלבום המוגמר, WALLS AND BRIDGES, יצא בהפקה משומנת, אמריקנית (ולטעמי האישי, קצת חסרת חיים) - ההקלטות באלבום זה מביאות את השירים למצב טבעי וחשוף יותר, שמזכיר מאד את ימיו הראשונים של לנון כאמן סולו. האינטימיות שהמאזין מקבל בצד הזה של התקליט עולה פי כמה על ההפקה "המושלמת" של האלבום המוגמר.
משום מה, אלבום זה נשכח על ידי המון ממעריציו של לנון וחבל. באנגליה הוא כלל לא צעד במצעד המכירות. בארה"ב הוא הגיע למקום 127 המאכזב מאד. מעניין מה ג'ון לנון היה אומר על האלבום הזה...
ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "זה אוסף של יהלומים לא מלוטשים שיצאו לאור מארון ההקלטות של לנון, על ידי אלמנתו, יוקו אונו. התקליט הזה הוא יותר תגלית מאשר אסופת משקעים. זו הצצה מעניינת ללנון האבוד כשהוא בעבודה בעת פרידתו מיוקו. הוא נשמע טרוד רגשית, לא בטוח בדרכו האמנותית וכך הוא בחר ללכת לצליל הרוק השורשי של גיבוריו. השיר ROCK AND ROLL PEOPLE יצא לראשונה בתקליט של ג'וני וינטר בשנת 1974 והוא שיר קליט שהולבש עליו יותר מדי עיבוד של בוגי. השיר SINCE MY BABY LEFT ME הוא חידוש של לנון ופיל ספקטור לשיר של ארתור קרודופ, יחד עם צלילי מסיבה מסיבה בסגנון מיץ' ריידר. אבל זה חסר את הניצוץ של מה שאלביס פרסלי עשה עם זה בשנת 1956. עם זאת, לנון מפצה על זה עם הגשה ווקאלית טובה.
במהלך הצד הראשון שר לנון, עם ההפקה של ספקטור, כאילו חייו תלויים בזה. השיר TO KNOW HER IS TO LOVE HER הוא, כמובן, החידוש לקלאסיקה של ספקטור כשהפעם נשמע שזה מסר ברור מג'ון ליוקו ו-13 שנים לאחר מכן זה נשמע עדיין ברור רגשית, למרות ערפל אי הוודאות בגלל פרידתו ממנה. צד ב' מקלף את ההפקה הסבנטיזית הנוצצת של התקליט WALLS AND BRIDGES והמילים של לנון לפתע נשמעות כאילו מדובר בסשן ההקלטות של התקליט PLASTIC ONO BAND. יש אינטימיות בהקלטות האלה שחסר מהתקליט ההוא שיצא אז. יש תחושה של להיות פה ממש ליד לנון באולפן, בעודו מתבוסס בבדידותו ורחמיו העצמיים".
ב-27 באוקטובר בשנת 1972 יצא התקליט TALKING BOOK של סטיבי וונדר ובו התבוננות פנימית מרשימה כמו גם קביעה מחדש את חוקי מפעל הלהיטים של חברת מוטאון.
SIDE 1
1. You Are The Sunshine Of My Life
2. Maybe Your Baby
3. You And I
4. Tuesday Heartbreak
5. You've Got It Bad Girl
SIDE 2
1. Superstition
2. Big Brother
3. Blame It On The Sun
4. Lookin' For Another Pure Love
5. I Believe (When I Fall In Love It Will Be Forever)
בתחילת שנות ה-70, הפך "סטיבי וונדר הקטן" לאחד האמנים הגדולים והפופולריים ביותר במוזיקה. לאחר שהוציא תריסר אלבומים עבור חברת מוטאון, הוא הניח לחוזה המקורי שלו לפוג ביום הולדתו ה-21, בשנת 1971. כתוצאה מכך, הוא הקליט שני אלבומים באופן עצמאי והשתמש בהם ככלי משא ומתן, כאשר מוטאון ניסה לגרום לו לחתום על חוזה חדש. בחתימתו החדשה בחברה ההיא, וונדר הצליח להשיג שליטה יצירתית על המוזיקה שלו, ו"התקופה הקלאסית" שלו עם גאונות אמנותית החלה עם יציאתו של התקליט MUSIC OF MY MIND, בשנת 1972.
מאוחר יותר באותה שנה, וונדר יזניק את עצמו למעלה מזה עם האלבום TALKING BOOK, שהציג את הזוהר של וונדר ואת הכישרון של שני טכנאי סאונד ומפיקים - רוברט מרגולף ומלקולם ססיל. העבודה המהפכנית שלהם עם סינטיסייזרים עזרה בעיצוב הצלילים פורצי הדרך של וונדר.
מרגולף: "לא היה לנו מושג שאנחנו הולכים לעשות משהו מיוחד באמת עם סטיבי. עשינו את מה שחשבנו שמשרת את השירים ושילבנו כמה דברים שעשינו מחוויות העבר שלנו. במקור, היינו רק שלושתנו באולפן. עשינו מה שבא לנו באופן טבעי. היינו זורקים רעיונות באוויר. לא היו גבולות אמיתיים. לכולנו היה ברור מה התפקיד שלנו ועשינו מה שיכולנו. היינו מאוד פתוחים אחד עם השני. זה היה מאוד אימפולסיבי. רוב השירים הושלמו באולפן. זו הייתה אווירה ממש שמחה בהתחלה. אחר כך, בתקליטים שבאו אחרי TALKING BOOK, זה הפך להיות מייגע ממגוון סיבות. לא קיבלנו תשלום כמו שצריך וכבר היה פחות כיף לעבוד עם סטיבי.
המוזיקה תמיד הייתה טובה. ניסינו לשמר את המוזיקה, אבל הוויברציות הפכו להיות ממש כבדות כי לא טיפלו בנו כמו שצריך. ככל שהוא התפרסם יותר, כך קיבלנו פחות הכרה. בשלב זה החלטנו שהגיע הזמן להמשיך הלאה ממנו. היינו צריכים את סטיבי כי סטיבי באמת שיקף את הזמנים. היה לו מסר חשוב. הרגשתי שהמוזיקה שלו החליפה את עסקי הבידור. המוזיקה שלו שיקפה את הזעקה לזכויות האזרח, את החוויה השחורה האורבנית, ועל מי שהוא היה. הרגשתי שהמוזיקה שלו מאוד פוליטית ובאתי מרקע פוליטי. הוא לא רק כתב שירי אהבה, אלא הוא התייחס למציאות העולם באותה תקופה. חשבתי שהוא שליח. מה שהיה לו לומר היה ממש חשוב, והוכח שזה כך.
אני לא מרגיש רע כלפי סטיבי. זה יהיה נחמד בפנסיה ובשנות הזהב שלנו כדי שהוא יזכור מה עשינו בשבילו, אבל אני חושב שזה מאוד לא סביר שיקרה. אני לא רואה סיבה לא לציין מה באמת קרה בשלב זה. חשבתי שקיבלנו יחס רע בסופו של דבר. ככל שהאלבומים נמשכו, הקרדיטים שלנו הלכו והצטמצמו. זו הייתה חוויה מדהימה. אנחנו יודעים מה עשינו. סטיבי יודע מה עשינו. אני לא יודע מה קרה, אבל באמת איבדנו קשר אחד עם השני. לקראת הסוף מלקולם אפילו לא הגיע לאולפן, וזה היה עצוב.
זה היה ככה - היו שלוש נקודות אור וכולם התאחדו, והיה הבזק בהיר במשך חמש שנים. במהלך חמש השנים הללו, זו הייתה תקופה קסומה. עשינו כמה תקליטים מעולים והרגשנו שאנחנו הולכים לאותו כיוון. אני מצטער שזה נגמר כמו שזה נגמר. יצירת המוזיקה במהלך TALKING BOOK הייתה במיטבנו. הווייב הטוב ביותר, הזמן הרגשי הטוב ביותר והביטוי השלם ביותר של מה שעשינו. לא חזרנו על עצמנו בשום צורה. היינו שם מכל הסיבות הנכונות. לא היו שחקנים זרים במשחק.
לסטיבי, לי ולמלקולם הייתה שגרה יפה. הסטודיו תמיד היה מוכן. נהגנו לשים את כל הכלים שהוא היה מנגן במעגל גדול באולפן. כולם תמיד היו ערים. התופים תמיד היו מכוונים ומוכנים לצאת לדרך. הפסנתר, הקלווינט, הפנדר רודס, הסינטיסייזרים וכל הדברים שהיו לנו.
חלק מהחומר לתקליט הזה הוקלט באולפני 'אלקטריק ליידי'. הסטודיו נבנה על ידי חברי היקר, ג'ון סטורייק. הוא בנה את הסטודיו במקור עבור ג'ימי הנדריקס. רוב האולפנים היו גדולים מאוד, מגושמים ותעשייתיים, והיו בהם טכנאי הקלטה שתוחזקו והופעלו על ידי חברות התקליטים. היה מעט אולפנים עצמאיים בניו יורק והיה קשה למצוא מקום עבורנו.
אז מצאנו את 'אלקטריק ליידי'. ג'ימי היה בתהליך של נסיעה לאנגליה ובטווח הזמן הזה של שמונה שבועות הוא נעלם ומת. והנה סטודיו שנבנה לחלוטין עבור אמן. זו הייתה הדלת שהכנסנו אליה את הרגל. סטיבי החליף את ג'ימי בצורה מוזרה. החדר כל כך תרם ליצירתיות. הייתה בו תאורת אווירה, שאני יודע שסטיבי לא הגיב לה, אבל היא גרמה לכל השאר להיות רגועים שם. זה היה מסוג המקומות שהוא יכל להסתובב בהם וללכת לשירותים בלי שמישהו ייקח אותו לשירותים. כשהוא עיוור, הוא למד את המקום ואת התבנית של הסטודיו כדי שיוכל לנוע בחופשיות. זה נתן לו תחושת חופש אדירה. עבדנו שם קשה".
וונדר שכר את האולפן לזמנים ארוכים כדי שיהיה זמין לו ברגע שתיפול עליו השראה. שאר נגני הסשנים לא ראו בכך דבר נוח כי וונדר נהג להתקשר אליהם באמצע הלילה, להעיר אותם ולהגיד להם להגיע מיד לאולפן.
מרגולף: "ברי גורדי, נשיא חברת מוטאון, החליט להעביר את מוטאון מדטרויט ללוס אנג'לס. סטיבי עדיין הרגיש קרוב מאוד לשם למרות שהחוזה שלו לא היה ברור באותה תקופה. לבסוף הוא החליט להיות עצמאי בשטח, ואנחנו היינו הכלים לכך במובנים רבים. נתנו לו את העצמאות שלו בסטודיו. עבדנו בשבילו ולא בשביל מוטאון".
האלבום נפתח עם השיר 'את קרן השמש של חיי'. זה מוזר לגלות שהקול הראשון שבוקע בשיר הפותח הזה אינו של וונדר אלא של הזמר ג'ים גילסטראפ, שהיה אחד מזמרי הליווי של סיריטה רייט, אשתו לשעבר של וונדר. הזמרת ששרה בשיר הזה ליוותה גם היא את סיריטה ושמה גלוריה בארלי.
השיר הוקלט עוד קודם לכן, במהלך ההקלטות לאלבום הקודם של וונדר ('מוסיקה במחשבתי') אך נדחק הצידה. כנראה שהייתה עוד סיבה לכך, והיא שהשיר נכתב כשיר אהבה מסטיבי לגלוריה בארלי, בעוד שהיה עוד נשוי לסיריטה.
מרגולף: "זה היה שיר כל כך טוב. בטכניקת ההקלטה שלנו באופן כללי, השתמשנו בסאונד 'יבש' מאוד. אין בו הרבה הד והדהוד. הסיבה היא בגלל שתמיד הרגשנו שהד והדהוד מגדילים את המרחק. מה שרצינו לעשות זה לחוות חוויה אינטימית יותר. לדוגמה, אם אתה מאזין לרצועות התופים, אתה יכול לדמיין כל חלק במערכת התופים. הסיבה לכך היא שהאדם היחיד שיכול לשמוע את מערכת התופים בסטריאו עם סאונד היקפי הוא המתופף. ככל שאתה מתרחק ממערכת התופים, כך הצליל שלה הופך ליותר מונו".
הלהיט הבולט והמקפיץ באלבום פותח את צדו השני ונקרא SUPERSTITION. השיר מדבר על שלל אמונות תפלות שאנשים מאמינים בהן (הליכה מתחת לסולם, המספר 13, שבירת מראה ועוד). את השיר כתב וונדר לגיטריסט ג'ף בק, בתמורה לכך שיגיע לאולפן לנגן עבורו באלבום. אבל כשבק הקליט את גרסתו, הוא גילה לפתע שוונדר שיחרר את גרסתו הידועה מבלי לספר לו. הוא לא חסך מילים רעות עליו בתקשורת.
היה זה נשיא חברת מוטאון, ברי גורדי, שחש כי השיר הזה יהיה להיט ודחק בוונדר להוציאו כסינגל לפני שבק יוציא את גרסתו. ועדיין, למרות אי הנעימות, בק יקליט בשנת 1975 גירסה מהממת לשיר של וונדר, CAUSE WE ENDED AS LOVERS.
מרגולף: "עבורי, TALKING BOOK הוא התקליט הגדול ביותר שעשיתי בחיי, נקודה. זה אף פעם לא השתפר מזה. זה היה הכי לבבי, הכי רגשי והכי יצירתי. כולנו היינו שווים. היו שני אנשים נוספים מלבד סטיבי שבאמת אכפת להם מהמוזיקה, ואני חושב שזה הוכיח את עצמו. מלקולם ואני היינו ממש לצדו עבור שלושת או ארבעת האלבומים הטובים בקריירה שלו. עשינו מהמוזיקה הכי גדולה אי פעם".
ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על התקליט: "האלבום השני של סטיבי וונדר משנת 1972 הוא במובנים רבים חידוש עם וריאציות של מה שיצא לפניו. שניהם שאפתניים, בעלי מרקם עשיר, כמעט כולו עבודתו של וונדר עצמו, שהפיק (בסיוע עם מלקולם ססיל ורוברט מרגולף). שני האלבומים נושאים את המוזיקה של וונדר למצב חדש, סגנון נמרץ ומורכב המבוסס על הניסויים של סטיבי עם הסינטיסייזרים והשימוש השובב והבטוח שלו בעת ובעונה אחת בטכניקות אולפן.
בתקליט החדש הוא יותר רגוע, חולמני לפעמים, הפ'אנק הנינוח של השירה מונח על ליווי אינסטרומנטלי גמיש להפליא כמו גוף על מיטת מים. עם זאת, אף פעם לא חסרה פה אנרגיה: אפילו כשהיא החלומית ביותר, למוזיקה יש חיוניות זוהרת. אם כן, זה תקליט של הרחבה וחידוד. זה אחד התקליטים האחרונים המרשימים ביותר של פרפורמר פופולרי שחור. כמו כן, אפשר לציין, את אחת העטיפות הנאות של מוטאון, עם כתב ברייל והכל".
ב-27 באוקטובר בשנת 1983 יצא תקליט חדש לבוב דילן. שמו INFIDELS והוא סימן שינוי דרמטי בכתיבת השירים שלו.
SIDE 1
1. Jokerman
2. Sweetheart Like You
3. Neighborhood Bully
4. License To Kill
SIDE 2
1. Man Of Peace
2. Union Sundown
3. I And I
4. Don't Fall Apart On Me Tonight
לאחר טרילוגיית האלבומים הנוצרית הוא חזר למוזיקה חילונית, ובעיקר עם שירי מחאה (גם אם הוא עדיין סירב לחשוב על עצמו ככותב שירים פוליטי). דילן התייחס לנושאים שלדעתו חשובים, כמו נשים, פרידות ושבריריותה של האהבה, אבל הוא גם כתב שירים נוקבים על החברה של שנות השמונים. ביניהם היה השיר "רישיון להרוג", שבו תהה על יתרונות הקידמה וגינה בחריפות את מרוץ החימוש. השיר UNION SUNDOWN בא כשיר מחאה נגד הגלובליזציה והשיר NEIGBOURHOOD BULLY שבו ביקש להגן על מדינת ישראל. בשיר הפתיחה, JOKERMAN, דילן מכריז על הקרב המכריע הממשמש ובא בין הטוב לבין הרשע.
הבחירה בשם האלבום נותרה אניגמטית. למה לקרוא לתקליט בשם "כופרים"? בשנת 1984, דילן אמר, "רציתי לקרוא לזה 'לשרוד בעולם חסר רחמים'. אבל מישהו ציין בפניי שהאלבומים האחרונים שעשיתי התחילו עם האות S, אז אמרתי, 'טוב, אני לא רוצה להסתבך באות S ואז נכנסו לי 'כופרים' לראש, יום אחד. אני לא יודע מה זה אומר".
תמונת העטיפה היא תקריב של דילן שצילמה גרושתו, שרה, ממכונית ביום בר המצווה של בנם הבכור ג'סי, אותו חגגו במהלך ביקורם בישראל, בספטמבר 1983. דילן נראה לא מגולח ומסתתר מאחורי משקפי השמש שלו, נראה שקוע במחשבות. בעטיפה הפנימית, תמונה נוספת מציגה את דילן בהר הזיתים בירושלים.
כמה שבועות לפני שחזר לאולפן, דילן ניגש למארק נופפלר, שעבד עמו בעבר על האלבום, "רכבת איטית מגיעה". הפעם הייתה למנהיג הדייר סטרייטס משימה כפולה: ללוות את דילן בגיטרה ולהיות שותף בהפקה של השירים החדשים. מדוע דילן, שיכול ורצה ליצור בעצמו, עדיין השתמש בגיטריסט בריטי? המוטיבציה האמיתית נובעת מהקושי של הבנת המהפכה הטכנולוגית הכרוכה במעבר מאנלוגי לדיגיטלי. דילן היה צריך מפיק שהיה יותר מעורה עם טכנולוגיית הקלטה חדשה באולפן. לפני כן, פנה דילן לדיוויד בואי, פרנק זאפה ואלביס קוסטלו לפני שעשה את בחירתו הסופית בנופפלר.
לאחר שנופפלר התגייס, דילן הביא גם את אקס-הרולינג סטונס, הגיטריסט מיק טיילור, אחרי שדילן פסל את הרעיון להביא את בילי גיבונס, גיטריסט הזיזי טופ. נופפלר הודה בראיון שהיה קשה להפיק דילן. "לכל שיר יש סוד משלו שהוא שונה משיר אחר, ולכל אחד יש חיים משלו... אין חוקים לגבי כתיבת שירים או הפקה... הייתי אומר שהייתי יותר ממושמע. אבל אני חושב שבוב הוא הרבה יותר ממושמע ככותב מילים. כמשורר - הוא גאון מוחלט. כזמר – הוא גאון מוחלט. אבל מבחינה מוזיקלית, אני חושב שזה הרבה יותר בסיסי. המוזיקה פשוט נוטה להיות כלי לשירה הזו". דילן אהב להקליט את השירים שלו במהירות, כדי ללכוד רגע יצירתי ייחודי של כל אחד. פעם הוא אמר על התקליט הזה: "הקשבתם פעם לתקליט של להקת איגלס?... השירים שלהם טובים, אבל כל תו בו צפוי, אתה יודע בדיוק מה הולך להיות עוד לפני שזה יהיה שם".
רוב המבקרים העריכו, עם צאת התקליט, את הנכונות של דילן להישמע אחרת. לפי הרולינג סטון, "זה הוא האלבום הטוב ביותר של דילן מאז BLOOD ON THE TRACKS הצורב מלפני תשע שנים. זו התאוששות מדהימה של הלירי והמלודי שנראה כאילו כמעט נטשו אותו". עם זאת, האלבום היה הצלחה צנועה בלבד.
ב-27 באוקטובר בשנת 1969 יצא אלבומו השני והנהדר של גיטריסט הבלוז הלבן, ג'וני וינטר. אחחחח... כמה שזה טוב!
SIDE 1
1. I'm Yours & I'm Hers
2. Be Careful With A Fool
3. Dallas
4. Mean Mistreater
SIDE 2
1. Leland Mississippi Blues
2. Good Morning Little School Girl
3. When You Got A Good Friend
4. I'll Drown In My Tears
5. Back Door Friend
SIDE 3
1. Memory Pain
2. I'm Not Sure
3. The Good Love
SIDE 4
1. Slippin' and Slidin'
2. Miss Ann
3. Johnny B. Goode
4. Highway 61 Revisited
SIDE 5
1. I Love Everybody
2. Hustled Down in Texas
3. I Hate Everybody
4. Fast Life Rider
זה הוא האחרון באלבומים של וינטר שמכיל את להקת הליווי המקורית שלו, עם המתופף ג'ון טרנר, הבסיסט טומי שאנון, והאח אדגר (וינטר) בקלידים ובסקסופון. יש פה חידוד של אסתטיקת הבלוז-רוק שהביא ג'וני וינטר באלבום הבכורה שלו, עם גישה רועשת יותר, קשה יותר, מהירה יותר ומקפיצה. יש באלבום הזה עבור כל מי שמחפש רוק, ג'אז וגם פ'אנק כשווינטר לקח את הבלוז הישן לעידן המודרני. יש כאלו שמפריע להם שסגנון שירתו של וינטר היא לא פעם "צועקת", אבל הם ודאי מוצאים במה להתנחם אצלו מבחינה מוסיקלית.
התכנון המקורי היה לערוך את השירים מסשן ההקלטה לאלבום אחד, אך מאוחר יותר חשבו שם, הנוגעים בדבר, שכל ההקלטות היו טובות מספיק כדי לצאת. כאלבום "תלת צדדי", עם צד רביעי ריק לגמרי. שני שירים נוספים - TELL THE TRUTH ו- EARLY IN THE MORNING נותרו לא גמורים אך שוחררו בהוצאה מחודשת של האלבום ב-2004.
ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת עליו: "ג'וני וינטר מתבגר כבר זמן רב והאחרון שלו הוא עולם ומלואו - התקדמות מופלאה לעומת הסט הראשון שלו עם גאות בלתי פוסקת של סאונד פועם וצורב, יצירת אמנות עממית הלוכדת את מסורת הבלוז והרוק מגניחות הסלייד של הדלתא לפירוטכניקת המטאל הלוהטת של היום ושל המחר. וינטר זיהה שהבלוז קולח ונוכח תמיד, מרוברט ג'ונסון ועד ריצ'רד הקטן ועד דילן ועד הולווט אנדרגראונד. הוא לא צריך לחרוש את אותם שטחי מרעה ישנים.
קחו את HIGHWAY 61 REVISITED. נראה כי מעטים מלבד הבירדס מסוגלים להפוך שיר של דילן למשהו מלבד הפגנה של מודעות עצמית. אנשים מאמצים את דמיונם לרסיסים ומנסים לחשוב על גישה חלופית שעשויה להתאים לזו של המלחין. אבל וינטר לא צריך לראות את זה מזווית כזו שמביסה את עצמה: הוא פשוט לוקח את השיר ומכופף אותו לזעקה שלו כמו כל אחד אחר, ושוכח מדילן לגמרי לרגע. ההופעה היא עיבוד מופתי של מסורת הבלוז המבשרת ניבים חדשים בכך שהיא נשמעת בו זמנית כמו כל מה שהבלוז הוא מבחינה רגשית, תוך כדי שהוא נשמע כמו בלוז שלא שמענו מעולם. הגזרה לא נשמעת כמו הגרסה של דילן בזמן שהיא גועשת ללא ספק עם האתוס העמוק ביותר של דילן. ג'וני וינטר הוא אלכימאי מוטרף.
יצירותיו של וינטר עצמו מראות גם התקדמות ברורה בהשוואה לאלבום הראשון שלו. כאן הוא מבטל קטגוריות עם רצף מדהים של קונסטרוקציות מוזיקליות שלעתים קרובות פורצות דרך, לפעמים סטנדרטיות, אבל תמיד סוחפות. זה ניצחון.
זו שמחה שג'וני וינטר הובא בינינו, גם אם מרגיזים ההייפים שמלווים אותו. כל השטויות הופכות לחסרות משמעות עכשיו, בדיוק בגלל שההתלהבות הכפויה של פגמים ופרסומות כל כך נוגדת את ההתפרצות האינסטינקטיבית התוססת של הכישרון שלו".
ב-27 באוקטובר בשנת 2013 מת לו ריד בגיל 71.
ריד היה כותב שירים ומבצע בעל השפעה עצומה שעזר לעצב כמעט חמישים שנים של מוזיקת רוק. הוא היה אמן, הוא היה חלוץ, הוא היה בעייתי - הוא היה לו ריד ותקליטיו והופעותיו נעשו ללא פשרות. הוא גם ידע חיים לא קלים.
במשך זמן רב נטען שבגיל 17 נכפה על לו ריד לעבור טיפול בשוקים חשמליים שהיה אמור לרפא אותו מביסקסואליות. בשנת 2015 פרסמה אחותו את דעתה על השמועות בעניין. היא שללה אותן ואת השמועה הנוספת שאביו התעלל בו כהוגן.
לדבריה, כנער בלונג איילנד, ניו יורק, ריד נמנע מלהתרועע והיה חרד מאוד, לפעמים התחבא בחדרו כדי להימנע מפגישה עם אנשים. "התקפות פאניקה ופוביות חברתיות היכו אותו. הוא היה בעל מזג שברירי וההתמקדות המופרזת שלו בדברים שהוא מצא חן בעיניו הובילה אותו למוזיקה ושם הוא מצא את עצמו".
היא הוסיפה, שהוריהם חיפשו עזרה פסיכיאטרית לאחר שריד סבל מהתמוטטות עצבים, בשנתו הראשונה באוניברסיטת ניו יורק. הרופא האשים את אמו של ריד בגרימת סכיזופרניה בכך שלא חיבקה את בנה מספיק כתינוק. ויינר הדגישה שוב ושוב כי הוריה מאמינים שהם אחראים לכל הבעיות הנפשיות של ריד. "זו הייתה אמונה ונטל שהיא לקחה לקברה", אמר ויינר על אמם.
ריד חזר למצב של חרדה גבוהה והימנעות, כאשר פסיכיאטר המליץ על טיפול באלקטרו-שוק. האחות הכחישה את השמועה כי ריד נשלח לטיפול בזרמי חשמל כי היו לו דחפים הומוסקסואליים. "ההורים שלי היו הרבה דברים, אבל הומופוביים הם לא היו", היא אמרה.
אך היא הודתה כי הטיפולים היו טעות שקרעה את המשפחה. בטיפול הושם ריד על מיטה כשקוביית גומי נתחבה בין שיניו, לפני ששתי אלקטרודות חוברו לראשו למתן הזרמים. ועדיין השמועות ממשיכות לטעון שהמיניות שלו היא שהביאה לדבר הזה.
על החוויה המזעזעת של הטיפול כתב ריד, בשנת 1974, את השיר KILL YOUR SONS.
"כל הפסיכיאטרים הזולים שלך נותנים לך זרם חשמלי.
הם אומרים שכך הם נותנים לך לחיות בבית, עם אמא ואבא
במקום בבית חולים לחולי נפש.
אבל בכל פעם שניסית לקרוא ספר
לא הצלחת להגיע לעמוד 17
כי שכחת איפה היית
אז אפילו לא יכולת לקרוא
האינכם יודעים? הם הולכים להרוג את הבנים שלכם
עד שהם בורחים"
עם להקת מחתרת הקטיפה, שפעלה איתו בסיקסטיז, הוא ערך נישואים עם יופי ורעש, תוך שהוא מביא כנות לירית חדשה לגמרי לשירת הרוק'נ'רול. "רוק עושה לך את הדבר הזה: אתה מגיע ישירות למישהו, ללא פילטרים", אמר ריד ב-1987.
בעוד שאמנים מסביב שרו בעליצות על צבעים עזים מטריפים, הוא צלל עמוק עם שירים כמו "הרואין" ו- WAITING FOR THE MAN.
כאמן סולו הוא היה זיקית קוצנית ובלתי צפויה, ואתגר את מעריציו בכל צעד ושעל. זרמים כמו פאנק ורוק אלטרנטיבי לא היו אותו הדבר בלעדיו. "אקורד אחד זה בסדר", הוא אמר פעם. "שני אקורדים דוחפים את זה. שלושה אקורדים ואתה כבר בעניין של ג'אז".
ב-27 באוקטובר בשנת 1981 יצא בארה"ב אלבום חדש לרינגו סטאר. שמו הוא STOP AND SMELL THE ROSES.
SIDE 1
1. Private Property
2. Wrack My Brain
3. Drumming Is My Madness
4. Attention
5. Stop And Take The Time To Smell The Roses
SIDE 2
1. Dead Giveaway
2. You Belong To Me
3. Sure To Fall
4. Nice Way
5. Back Off Boogaloo
חלפו כשלוש שנים מאז צאת אלבומו הקודם והנה הגיע לקהל אלבום חדש ובו גם גימיק (בעותקים מיוחדים) שאיפשר לרוכשים לגרד קלות את העטיפה ובאמת להריח את הפרחים שסטאר מצולם איתם. במקור היה אמור האלבום להיקרא בשם CAN'T FIGHT LIGHTNING (לא יכול להילחם בברק).
פול מקרטני כתב לחברו הוותיק מספר שירים וגם ניגן פה ושם בבס, פסנתר, כלי הקשה וגם שר קולות רקע. גם ג'ורג' האריסון מתארח פה, ויש חברים כמו רון ווד וסטיבן סטילס. מעניין שג'ון לנון לא מתארח באלבום זה, שהקלטותיו נערכו כשעדיין היה בחיים.
רינגו יצא למסע לקידום האלבום וכמה ימים לאחר צאת האלבום הגיע להתראיין בתחנת הטלוויזיה CBS. "האם זה עול להיות אקס ביטלס?" הוא נשאל שם. "זה ממש לא עול. המילה הזו אינה נכונה לתיאור המצב", הוא השיב. "זה הציק לי מדי פעם ועדיין אני נשאל על הלהקה ההיא בכל ראיון. אני לא מתרגש לדבר על הביטלס אלא על האלבומים שלי כרינגו סטאר.
האמת לא הייתה קלה אז לרינגו; הוא סיים להקליט את האלבום בשנת 1980, קרוב לביתו במונקו (בו שהה הרחק מאנגליה בגלל שנאלץ לברוח ממס הכנסה אימתני מתוצרת אנגליה) ומצא שאין חברת תקליטים שמעוניינת לקבל את ההקלטות ולהוציאן בחסותה. עד שניל בוגארט, מחברת התקליטים BOARDWALK נחלץ לעזרתו. הקהל לא ציפה בנשימה עצורה לקבל את האלבום החדש הזה. עבור רבים בזמנו הוא נראה כבדיחה עצובה שלא ראויה להקליט יותר אלבומים, לאחר שראו כי אלבומיו הקודמים רחוקים ביותר מהילת העבר. אבל מי שכן טרח להקשיב לאלבום החדש, גילה שהשד לא ממש נורא כל כך. הוא פשוט לא מעל הממוצע.
את האלבום חותמת גרסה עדכנית ללהיטו BACK OFF BUGALOO שהפעם מצטטת שירי עבר של הביטלס. גימיק נחמד אך לא משהו שמחזיק מעמד מעבר לזה. במקום להאדיר את שירי העבר, זה נשמע כאילו הוא בא לנצל את מעמדו כאחד מארבעת המופלאים. האלבום לא נמכר היטב.
הרולינג סטון העניק בזמנו לתקליט זה שלושה כוכבים וכך הסביר מבקר המוסיקה שם: "כמו התקליט SOMEWHERE IN ENGLAND של ג'ורג' האריסון, התקליט הזה של רינגו סטאר הושלם בשנת 1980. בעוד שחברת התקליטים של האריסון עברה שינויים ולכן עיכבה את התקליט שלו, רינגו מצא את עצמו ללא חברת תקליטים שתתעניין במוצר שלו. זאת עד שעסקן מוסיקה בשם ניל בוגארט בא והציל אותו עם חברת התקליטים שלו.
בשנת 1982 קשה לאתר מעריץ ביטלס אדוק שמחכה נואשות ליצירה חדשה של רינגו סטאר. זאת כי אקס הביטלס הירשה לעצמו להתפורר עם תקליטים בעייתיים ופרסונה שפעם הייתה אהובה על ידי כל ומאז היא בדיחה עצובה. עם זאת, התקליט החדש שלו הוא הפתעה מענגת. לצדו מתארחים פול מקרטני, ג'ורג' האריסון, רון ווד, סטיבן סטילס והארי נילסן, כשכל אחד מהם כתב והפיק לו לפחות שיר אחד".
ואם כבר עסקינן בביטלס... ב-27 באוקטובר בשנת 1969 החל רינגו סטאר להקליט את אלבום הסולו הראשון שלו, שנקרא SENTIMENTAL JOURNEY. השיר שהוקלט ביום זה היה הסטנדרט של קול פורטר, NIGHT AND DAY, בהפקתו של ג'ורג' מרטין. בסשן הזה הוקלטה תזמורת של 17 נגנים. האלבום הזה הכיל קטעים שרינגו בחר כי ידע שאמו אהבה אותם.
וב-27 באוקטובר בשנת 1970, ועם ההקלטות לתקליט הסולו הראשון של ג'ון לנון מאחוריהם, יצאו ג'ון ויוקו במטוס לניו יורק. זו הפעם הראשונה שהשניים מגיעים לתפוח הגדול כזוג, כשמטרתם להפיץ בתקשורת את שיטת הפריימל סקרים בה טופלו (אך לא סיימו) ולהתחיל לעבוד על שני סרטים נסיוניים - UP YOUR LEGS FOREVER ו- FLY. השניים לא יחזרו לאנגליה עד ה-24 בדצמבר.
ב-27 באוקטובר בשנת 1975 החל, ברגל שמאל, סיבוב ההופעות העולמי של פול מקרטני ולהקת כנפיים, באוסטרליה. פול, לינדה ומשפחתם ישנו יתר על המידה, והכריחו את הנוסעים שכבר ישב במטוס ג'מבו, של חברת קוואנטס לאוסטרליה, לחכות 45 דקות נוספות בזמן שהידוענים מיהרו לנמל התעופה הית'רו של לונדון. בינתיים החלו העצבים להתרופף בתוך מטוס הג'מבו, אבל הממונים הודיעו שהמטוס לא ימריא עד שפול וחבורתו יגיעו. כשהגיעו אנשי הכנפיים, נאלצו הנוסעים לחכות עוד קצת עד שהציוד הרב הועמס על המטוס ודובר מטעם חברת QANTAS מסר כי "חיכינו בגלל שפול ושבעה עשר אנשים מטעמו היו אמורים להגיע". הקנס של פול עמד על 200 דולר לדקת איחור. כשנשאל מדוע איחר, הוא ענה באדישות מרגיזה מאד, "נמנמנו קצת יותר. על מה בדיוק הפאניקה שלכם?". מה שאומר, שפול לא תמיד היה "החיפושית החמודה".
ב-27 באוקטובר בשנת 1980 הצטרף פול מקרטני לג'ורג' מרטין, באולפני AIR בלונדון, כדי לעבוד על פסקול הסרט RUPERT THE BEAR. באותו יום רכש מארק צ'אפמן בהונלולו אקדח מתוצרת חברת צ'ארטר. האקדח, 38 SPECIAL UNDERCOVER, הציע לרוכשיו תוף קליעים קל יותר במשקלו ואבטחת יתר שנתנה בטחון למי שנשא אותו, שלא ייפלט לפתע כדור. היה זה אקדח שנתן איזון נכון בין גודל, משקל ואבטחה. היה זה האקדח שיהרוג את ג'ון לנון...
הרצאות בוטיק על הביטלס והרצאות מוסיקה נוספות, להזמנה פה: 050-5616459
והרי החדשות לשנת 1999 מפי הקריין פרינס... על אלבומו הכפול, שיצא ב-27 באוקטובר בשנת 1982 ונקרא על שם השנה האחרונה שלפני המילניום.
SIDE 1
1 1999
2 Little Red Corvette
3 Delirious
SIDE 2
1 Let's Pretend We're Married
2 D.M.S.R.
SIDE 3
1 Automatic
2 Something In The Water (Does Not Compute)
3 Free
SIDE 4
1 Lady Cab Driver
2 All The Critics Love U In New York
3 International Lover
להקליט אלבום כפול היה צעד מסוכן לפרינס, שעדיין לא היה אז כוכב גדול. אבל הסיכון השתלם היטב, כי האלבום הפך עם צאתו לרב המכר הגדול ביותר עד אז שלו. שני שירים ממנו, RED LITTLE CORVETTE ו- DELIRIOUS הפכו ללהיטים וגם שיר הנושא הפך לאהוב על הקהל.
רק 11 שירים יש באלבום הכפול הזה, שמגיע לכ-70 דקות. זה נתן לו מרחב לצקת ליצירתו מהתחומים האהובים עליו; סקס, רומנטיקה, חירות וגם השתלחות במבקרי רוק. התוצאה באה עם האלבום הנסיוני ביותר שלו עד אז, אם כי גם הכי מסחרי.
פרינס הוא מוזיקאי לא פראייאר וגם מי שלא אוהב את יצירתו, לא יכול שלא להעריך אותו. הקלידן שלו אז, מאט פינק, סיפר: "אני חושב שהוא ניסה אז להיות הכי מיינסטרים שיש, מבלי לחלל את הפילוסופיה שלו ומבלי להתפשר ברעיונותיו. הוא ביקש להנגיש את המוזיקה שלו לאדם הממוצע שמקשיב לרדיו, ועדיין לשלוח מסרים".
פרינס: "לא רציתי לעשות אלבום כפול, אבל כל הזמן כתבתי וכתבתי, ולא התחשק לי לערוך יותר מדי".
האלבום הזה הוקלט ברובו באולפן המרתף בביתו הצבוע בסגול במיניאפוליס, אותו כינה בשם UPTOWN. האולפן בא עם אפשרות להקליט ב-24 ערוצים והמתופף של להקת הליווי שלו, בובי זי, סיפר: "הדגש היה על גרוב. פרינס ידע שצריך לחזור לרחבת הריקודים. היה פה הרבה פ'אנק".
למרות שהאלבום יצא תחת שמו בלבד, המוזיקה בפנים הציגה להקה בתנופה ואם תשימו לב לעטיפה, מתחבא שם טקסט במהופך של המילים AND THE REVOLUTION, בהתייחס לשם להקה זו, למרות שהוא ניגן ברוב כלי הנגינה בהקלטות. פרינס עבד במשך חודשים על האלבום הזה עם גישה ברורה - "הכל הולך", כשצלילים נסיוניים והקלטות לאחור נוסו. הנסיון הזה העניק לו את המפתח לשער ההצלחה שיגיע במלוא התנופה עם התקליט והסרט PURPLE RAIN.
הרולינג סטון פרסם בביקורתו על האלבום אז: "לאחר ההצלחה הביקורתית של תקליטו הקודם, DIRTY MIND, פרינס, בגיל עשרים ושתיים, הפך להשראה לבית ספר הולך וגדל של סקס אנד פ'אנק אנד רוק'נ'רול. ובכל זאת, בלי קשר לזינוק שהוא עשה, פרינס עצמו עושה יותר מאשר רק לרדת נמוך ולדבר מלוכלך. מתחת לכל ההצעות המקורזלות שלו מסתתרת פילוסופיה אוטופית מגרה שמציעה, לאחר שבירת כל הכללים, כמה ערכים אמיתיים. כל מה שאתם צריכים לעשות הוא לפעול באופן טבעי.
אמונתו המעין-דתית של פרינס, בחזון זה של חופש חברתי באמצעות אנרכיה חושנית, גורמת אפילו להתבטאויותיו המגוחכות ביותר להישמע רציניות. בשיר הנושא הפותח את הסט הזה, פרינס מהרהר על עתיד כדור הארץ כולו מהאיום בהשמדה גרעינית. אף על פי שהריקוד השופע הזה מעלה יותר שאלות גדולות ממה שפרינס יכול לענות עליהן בשלושת הצדדים וחצי האחרים גם יחד, הוא רוצה לשרוד בנחישות נלהבת עם הצורך לאכול, לשתות ולהיות עליז, שכן מחר, לאור החדשות היומיות, אנו עלולים למות.
פרינס מפתח אחד עשר שירים, שזה בעצם חומר של אלבום בודד, על פני ארבעת הצדדים של 1999, כאשר כל צד מכיל שתיים או שלוש רצועות מורחבות. שני התקליטים מובחנים במצבי רוח אינדיבידואליים מוחשיים - הראשון מכיל את הגזרות הכי פ'אנקיות, שובבות, בעוד השני מורכב מקטעים איטיים יותר, מופנמים יותר.
האלבום מגיע לשיא, עם השיר הקצר והמתוק ביותר של פרינס, FREE, שמסיים את הצד השלישי ללא שום פירוטכניקה אלקטרונית כלשהי. פרינס צועד מאחורי המכונה המקרקרת כמו קוסם סנטימנטלי מארץ עוץ כדי להזכיר לנו ש'אם תיקחו את חייכם כמובנים מאליהם, הלב הפועם שלכם יפסיק'. חשוב יותר, הוא חוזר על החזון האוטופי שלו במונחים מעוררי השראה, כאילו כל הקרבות ניצחו והוא יכול להיות סוף סוף להיות מאהב, לא לוחם. פרינס לא מפחד שיבינו אותו לא נכון - או לטעות".
מי מת בגלל דובדבן ב-27 באוקטובר?
סטיב פרגרין טוק ניגן בכלי הקשה לצד הזמר / גיטריסט, מארק בולאן, בצמד "טירנוזאורוס רקס". השניים נפרדו בשנת 1969, כשטוק נעצר בגלל ענייני חשיש ובולאן, שהיה אז נגד שימוש בסמים ונגד דרישתו של טוק לכלול באלבומיהם גם משיריו, לא יכל יותר ובחר להמשיך עם פרקשינסט אחר, מיקי פין.
טוק הפך לצרכן אסיד כבד ונסיונותיו להצליח, לאחר פרישתו מבולאן, נתקלו בחומה. בשנת 1980 הצליח מנהלו, דני סקונדה, להשיג תמלוגים של טירנוזאורוס רקס שנראה היה כי אבדו לנצח. טוק קיבל המחאות קבועות ופצח באורח חיים בזבזני של כוכב, עם המון סמים ואלכוהול.
ב-27 באוקטובר 1980 הוא שהה בדירה בנוטינג היל, לונדון, ושם הזריק לזרועו מורפין ובלע פטריות הזיה. לאחר מכן הוא לגם ליקר דובדבנים והיה זה חרצן אחד שנתקע בגרונו וגרם למחנק קטלני. טוק בן ה-31 מת במקום ומאז נטען שסמי ההזיה גרמו לאילחוש התחושה בגרונו.
גם זה קרה ב-27 באוקטובר:
- בשנת 1964 יצא בחור צעיר בשם לאונרד כהן לסיבוב הופעות של הקראת שירה. התחנה הראשונה הייתה באוניברסיטת ווטרלו שבאונטריו, קנדה. יחד עם כהן היו שם מקריאי שירה נוספים בשם אירבינג לייטון, ארל בארני ופיליס גוטליב.
- בשנת 1975 עשה הופיע ברוס ספרינגסטין תקדים כשהופיע בשערים של TIME ו- NEWSWEEK. זו הפעם הראשונה בה כוכב רוק מופיע בו זמנית על שערי שני העיתונים האלה. חברת התקליטים שלו, סי בי אס, מיהרה להכתירו כ'בוב דילן החדש'. אך ברוס היה מודאג: "חברת התקליטים עשתה טעות נוראית עם התיוג הזה. איך הם מצפים מאנשים לבלוע דבר שכזה?". דרך אגב, ב-27 באוקטובר בשנת 1949 נולד גארי טאלנט, הבסיסט שלו מלהקת אי סטריט באנד.
- בשנת 1971 הופיעה להקת הקינקס בניו יורק ביחד עם להקת יס. ריי דייויס, מנהיג הקינקס, התעצבן על הסט הארוך מדי שלהקת יס ניגנה לפניהם והחליט להורות על הורדת מתג החשמל באמצע ההופעה.
- בשנת 1969 עמדו חמשת חברי להקת קינג קרימזון בשדה התעופה הית'רו שבלונדון והצטלמו יחדיו לכלי התקשורת. משם הם טסו לניו יורק על מנת להתחיל סיבוב הופעות ראשון בארה"ב.
- בשנת 1977 הורשע רוי אסטרדה, שניגן בס בלהקת 'אמהות ההמצאה' של פרנק זאפה ובלהקת 'ליטל פיט', בבעילת קטינה. הוא נידון לשש שנים. הוא לא למד את הלקח, לא טיפל בעצמו ונידון בשנת 2012 ל-25 שנים מאחורי סורג ובריח על התעללות מינית בילדה קרובת משפחה מתחת לגיל 14 במשך תקופה ממושכת. העונש ניתן במסגרת הסדר טיעון ואסטרדה אינו זכאי לשחרור על תנאי.
- בשנת 1969 הלחין אלטון ג'ון את להיטו הראשון, שנקרא YOUR SONG ('השיר שלך') על הגג של חברת המו"ל 'מילס' שברחוב דנמרק שבלונדון.
- בשנת 1964 ערכו סוני (סלבאטור בונו) ושר (שרלין סרקיסיאן) בביתם טקס החלפת נדרים. למרות זאת, השניים יתחתנו רשמית רק בשנת 1969.
- בשנת 1958 נולד סיימון לה בון, הזמר של להקת דוראן דוראן.
- בשנת 1986 יצא גיליון של המגזין TIME ובתמונת השאר שלו כיכב דייויד ביירן, זמר להקת ראשים מדברים, כשלצדו הודבק לו התואר, "איש הרנסאנס של הרוק". המאמר משקף את אופיו של ביירן, ומציין את הישגיו במדיה חזותית כמו גם במוסיקה. עם זאת, בשום מקום בשער המגזין לא מוזכרת הלהקה של ביירן וזה החריף את המתיחות של שאר החברים מולו, שהרגישו שהוא המעיט בתרומותיהם וזיכה את עצמו בכל הקרדיט על הישגיה. על כך היה למתופף הלהקה, כריס פרנץ, להגיב בספרו: "דייויד שכר יחצ"ן משלו, נפרד מזה של הלהקה, אז היינו קוראים עליו דברים בעמוד שישי בניו יורק פוסט. מגזין טיים שם אותו על השער וקרא לו 'איש הרנסנס של הרוק'. הייתה בזה אמת - אבל אתם יודעים שהוא לא הגיע לנקודה הזו לבדו".
- בשנת 2013 ביטלה להקת פליטווד מאק את המשך סיבוב ההופעות שלה כי הבסיסט שלה, ג'ון מקווי, חלה בסרטן.
- בשנת 1967 נולד הזמר סקוט וויילנד, שעמד בפרונט הלהקות STONE TEMPLE PILOTS ו- VELVET REVOLVER. ההתמכרות לסמים לא תביא אותו להזדקן בכבוד.
ב-28 באוקטובר בשנת 1976 יצא גיליון של עיתון להיטון ובו גם התופינים האלו:
ב-27 באוקטובר בשנת 1967 יצא אלבום הבכורה של להקת TEN YEARS AFTER.
SIDE 1 1. I Want to Know 2. I Can't Keep from Crying, Sometimes 3. Adventures of a Young Organ 4. Spoonful 5. Losing the Dogs
SIDE 2 1. Feel It for Me 2. Love Until I Die 3. Don't Want You, Woman 4. Help Me
בתחילה חשבה הלהקה להיקרא בשם 'בלוז טריפ'. לאחר מכן שינתה את שמה ל'בלוז יארד'. לבסוף הוחלט על השם 'עשר שנים אחרי', אחרי שבסיסט הלהקה, ליאו ליונס, מצא את הביטוי הזה בכתבה שפורסמה בעיתון שקרא. הלהקה נכשלה באודישן שעשתה מול חברת התקליטים DECCA. אך שלושה חודשים לאחר מכן הגיעה בשורת הנחמה כשאותה חברה הציעה החתמה בתת-הלייבל חדש שלה שנקרא DERAM. מפיק האלבום היה מייק וורנון שתיכנן להקליט את האלבום באופן שישקף את צליל הלהקה בהופעה חיה.
הגיטריסט אלווין לי: "האלבום הראשון היה בעצם סט הלייב שלנו. לא היינו צריכים לחשוב הרבה או לכתוב כלום והאלבום הוקלט תוך יומיים. האלבום שוחרר רשמית ב-27 באוקטובר 1967, אבל חברת DECCA RECORDS הוציאה רק אלף עותקים שלו ושלחה את כולם לסניף מנצ'סטר של הלייבל שלה, מה שהפך אותו לבלתי זמין בשאר אנגליה במשך שבועות. בגיל 23, הבנתי שחברות התקליטים הענקיות לא היו גדולות כמו שחשבנו".
כך נכתב בעטיפה האחרוית של התקליט: "האלבום הזה תואר על ידי אדם אחד שאני מכיר כ'די רגשי'. הוא הגיע לאולפן 2 באולפני ההקלטות של DECCA בווסט המפסטד במהלך הקשבה להקלטות הערוכות האחרונות, וברור למדי, אם לשפוט לפי הבעת פניו, שההערה הזו הייתה אנדרסטייטמנט. אבל אז אתה לא יכול לפלוט פתאום, שזה נפלאש או שאתה יכול? כמעט עשיתי זאת, אבל אז בדרך כלל נוטים להגזים ולהגדיל בחום הרגשי של הרגע.
כעת, לאחר הרהור, אני יכול לומר בכנות מוחלטת שהאלבום הזה הוא באמת מעולה. זהו הישג בולט של קבוצת מוזיקאים שמרגישים כל כך חזק לגבי המוזיקה שלהם, שכמעט כל מה שהם מנגנים נושא חותמת של אותנטיות ושלמות. ההפקה של תקליט זה הייתה לא רק עבודה קשה - היא הייתה גם עבודה של אהבה, וכל הנוגעים בדבר, מייק ורנון, המפיק, גאס דאדג'ן, הטכנאי, וכמובן, חברי הלהקה, אמורים לעשות כך. ברכות על התקליט הראשון המכובד.
אם האלבום הזה הוא ההיכרות שלכם עם עשר השנים אחרי, אתם ללא ספק רוצה לדעת מי, למה ומה על הלהקה. הלוואי שיכולתי לתת לכם קצת מידע רקע עליהם, אבל העובדה היא שכל מאמץ שעשיתי כדי להתעמק בעברם המוזיקלי היה בזבוז זמן. שמעתי שמועות שהם נפגשו לילה אחד בתחנת אוטובוס בעיירה בצפון ויילס ולאחר שגילו שכל אחד מהם מנגן בכלי נגינה, החליטו להקים להקה. השמועה הופכת לפנטזיה טהורה כאשר מבטיחים לנו שהם היו היו תקועים באותו מקום לאוטובוסים למשך חודש שלם!
פגשתי אותם לראשונה אחר צהריים אחד במועדון מארקי, בסוף האביב של השנה. עבדתי במשרד שלי כשלפתע שמעתי את WOODCOPPERS BALL של וודי הרמן. הסקרנות הביאה אותי להיכנס למועדון ושם על הבמה היו ארבעת החבר'ה האלו שללא ספק עשו נשף פרוע. עד היום לא גיליתי איך הם הגיעו לשם, ומעולם לא טרחתי לשאול. אני יודע שהתרגשתי מאוד מהנגינה שלהם. מאז הם ניגנו שם בכמה דייטים והיה להם קהל שעמד על הרגליים וצעק להדרנים.
בפסטיבל הג'אז והבלוז הלאומי השביעי בווינדזור השנה הם זכו למחיאות כפיים פנטסטיות מקהל משוער של 20,000 איש. זה היה סוג הקבלה שהיה פעם בסרטי המוסיקה ההוליוודיים הישנים האלה - סוג של חלום - אלא שבפסטיבל ווינדזור זה היה הגשמת חלום. למדתי להכיר את הלהקה די טוב במהלך החודשים האחרונים, אבל למרות זאת, המסתורין לגבי העבר שלהם עדיין נמשך. למשל, לצ'יק האורגניסט אין שם אחר! הוא פשוט לא זוכר שאי פעם קראו לו משהו אחר מלבד צ'יק! ליאו ליונס, שמנגן בס, אכן חשף את עצמו בפניי ברגע אחד ללא שמירה כשהזכיר שעבד כקאובוי בכמה סרטים גרמניים מסוג 'מערבון'. ריק לי, המתופף האפל והחתיך, עונד עגיל דרך אוזנו הימנית, ואני חושד שניהל חיים בוהמיים מאוד! אלווין לי, הגיטריסט והזמר הראשי (אין קשר משפחתי לריק לי) מגיע מנוטינגהאם ואף אחד לא יודע את הצרות שהוא ראה - ולאף אחד לא אכפת!
לגבי המוזיקה שלהם אין שום תעלומה. זה סוג המוזיקה שרק מישהו מיושן לא היי קולט. זה פשוט ומשכנע. זה ישיר ומלא אומץ. זה מעוגן היטב בבלוז עם בסיס ג'אז חזק. כל הדברים האלו הם התחושה האמיתית לגבי המוזיקה, מעל הכל, שמבדילה את הקבוצה הזו מלהקות דומות אחרות".
והנה מתוך כתבה נדירה ששלפתי מהרקורד מירור, חודשים ספוריםפ לאחר צאת התקליט (מרץ 1968): "עברו חודשים מאז שראיתי אותם לראשונה, לפני חודשים, במועדון מארקי, שם הם היו עסוקים בלנגן סוג בלוז משלהם, ולבנות את קהל המעריצים הגדול שלהם, והם עמדו להוציא תקליט... והתקליט הזה שוחרר ונתן להם מוניטין רב. למעשה, בזכות זה, הלהקה קיבלה הזמנה מאודיטוריום פילמור בסן פרנסיסקו, להעניק שם קונצרט כשהם יגיעו לארצות הברית בהמשך השנה. 'כולנו היינו המומים מזה', אמר אלווין לי. 'לא פנינו אליהם או משהו, המכתב פשוט הגיע פתאום, וכשקיבלנו אותו, המנהל שלנו מיסגר אותו, והוא תלוי על קיר המשרד שלנו עכשיו! אני חושב שהוא אפילו יותר המום מאיתנו'.
'אני אוהב את הדרך שבה הדברים מתנהלים עבור הלהקה, כי יצרנו את המוניטין שלנו עד כה על ידי השמעת המוזיקה שלנו, ולוקחים אותנו ברצינות. אבל אני קצת מודאג למקרה שנתחיל לקחת את עצמנו יותר מדי ברצינות, אתה יודע, עם דברים כמו סיבוב ההופעות וההרצאות הזה במכללות ואוניברסיטאות שנעשה בקרוב, אנשים עלולים להתחיל להגיד שאנחנו קצת מתנשאים. רוב האנשים רואים אותנו רק כשאנחנו על הבמה, ואנחנו מאוד רציניים אז ואולי הם לא מבינים שיש בנו עוד צד פחות רציני. דבר נוסף שמדאיג אותי מעט, הוא שאני חושב שאולי נהיה קצת מטורפים מדי על הבמה, לפעמים כשאנחנו מנגנים, אני נכנס לסולו גיטרה שנמשך כעשרים דקות, ולמרות שהלהקה נהנית, אנחנו נוטים לשכוח מהקהל. אם הם לא מבינים מה קורה, הם עלולים להשתעמם מאוד ולפעמיםזה קורה.
רוב השירים שלנו ארוכים מאוד, חלקם נמשכים במשך שש עשרה דקות בערך, ויש לנו קצת בעיה לנסות לארגן מחדש את המופע הבימתי שלנו כדי להכניס כמה שירים חדשים, אנחנו באמת צריכים לנגן את השיר PORTABLE PEOPLE שזה התקליטון החדש שלנו, אבל זה קשה, כי הוא לא מתאים במיוחד למה שאנחנו עושים על הבמה'.
בזמן שדיברנו, אריק ברדן נכנס לחדר, הוא נמצא בארץ לביקור קצר באמצע סיבוב ההופעות האמריקאי שלו, וצעק לאלווין שהתקליט של עשר שנים אחרי מצליח מאוד בארצות הברית. 'זה קרוב מאוד לסאונד שהם עושים בחוף המערבי כרגע', אמר אריק, 'וכולם מנגנים את זה ומדברים על זה'. 'אלה חדשות מאוד משמחות', אמר אלווין, 'אבל זה מצחיק שנראה שאנחנו נפגשים עם יותר הצלחה במדינות אחרות מאשר כאן. כשהיינו בדנמרק לאחרונה, התראיינתי לעיתון והתחלתי לדבר על מלחמת וייטנאם, וכנראה שהכתבה עוררה עניין ומחלוקת עצומה שם, והעיתון ביקש מכל הלהקה לכתוב מאמרים עבורם! הלהקה עסוקה מאוד בחשיבה על מדיניות כרגע, מכיוון שהגיעה כל כך רחוק, קשה לדעת לאיזה כיוון ללכת. תכננו כל כך הרבה קדימה, עכשיו אנחנו צריכים להתחיל לחשוב על הצעד הבא שלנו'. אולי עשר שנים אחרי, אין להם מוניטין נרחב במדינה הזאת, אבל המוניטין שיש להם מצוין, ואני לא חושב שהם צריכים לדאוג יותר מדי לגבי העתיד, כי אני משוכנע שהמוזיקה שלהם הולכת להיות מוערכת על ידי מעגל הולך ומתרחב של אנשים".
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים
