רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-27 ביולי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-27 ביולי (27.7) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "לד זפלין היא קודם כל להקתו של ג'ימי. אני הייתי מסמר קטן בכל הסיפור. אצל ג'ימי הכל כבר תוכנן מראש. זאת למרות שהמילים והלחנים שלי ודאי הסיטו אותו לא פעם מכוונתו המקורית. אני בטוח שסובבתי את ראשו כמה פעמים, כשצברתי ביטחון רב יותר ביצירה. אבל התפקיד הגדול ביותר בלהקה היה שלו. הסיכונים הגדולים ביותר היו אלה שהוא לקח. והסיכונים הם שהפכו בסופו של דבר את הלהקה למה שהיא. ללא ג'ימי היה כל הסיפור הזה במצב גרוע. כשאנשים מסביב מדברים על גיטריסטים טובים אחרים - הם מדברים עליהם ככאלה שמנגנים בתוך מסגרת כלשהי. פייג'י שלנו מנגן באופן שונה לגמרי. הוא מנגן ממקום אחר. אני אוהב לחשוב על נגינתו כמשהו שנמצא קצת שמאלה מגן עדן". (רוברט פלאנט ברולינג סטון, שנת 1975).

האוטוסטרדה לגיהנום: התקליט ששינה את פני הרוק לנצח. ב-27 ביולי בשנת 1979 יצא התקליט HIGHWAY TO HELL של להקת איי.סי.די.סי ועולם הרוק לא יכול מאז בלעדיו.

חבורת הרוקרים מארץ הקנגורו לא המציאה את הגלגל, אך היא בהחלט שימנה אותו היטב בוויסקי זול, ציפתה אותו בעור ושלחה אותו להתגלגל במורד הכביש המהיר במהירות מסחררת. חברי הלהקה, עם הגיטריסט המוביל שלהם, זה שתמיד נראה כאילו ברח מבית ספר תיכון, הראו לעולם כמה כיף יכול להיות בחוסר טעם משובח וכמה משחרר זה יכול להישמע. הם לקחו את הבלוז-רוק השורשי, הזריקו לו ארס של פאנק-רוקרים זועמים והגישו אותו בהתלהבות של חבורת שיכורים מקצועיים שזה עתה זכתה באליפות העולם בפאב השכונתי.

אחרי שורה של תקליטים מחוספסים ורועשים שהקנו להם קהל מעריצים נאמן, איי.סי.די.סי חברו למפיק שכמעט איש מחוץ לתעשייה לא שמע עליו אז, אך עתיד היה להפוך לאחד השמות הגדולים ביותר בתחום. שמו הוא רוברט ג'ון "מאט" לאנג, איש חזון שלקח את הסאונד הגולמי של הלהקה, ניקה ממנו את הלכלוך הגס, אך במקום לסרס אותו, הוא העניק לו ברק של מכונית מרוץ ופאנץ' של אלוף איגרוף במשקל כבד.

תחת שרביטו של לאנג, השירים הפכו מהודקים וקומפקטיים יותר. הריפים של האחים יאנג, האחד (אנגוס - בגיטרה המובילה) והשני (מלקולם - בגיטרת הקצב), הפכו חדים כתער, והפזמונים, הו, הפזמונים. הם נשמעו כמו המנונים שחבורת אוהדי רוגבי שואגת בהרמוניה מושלמת אחרי ניצחון מוחץ. ומעל כל התזמורת הרועשת הזו, ריחף קול אחד, צרוד, שרמנטי ומלא כריזמה בלתי נגמרת – קולו של הסולן, בון סקוט.

סקוט לא היה סתם זמר. הוא היה התגלמות הרוק. משורר של המעמדות הנמוכים, מספר סיפורים עם קריצה שובבית בעיניים, ופרפורמר שבכל רגע נתון נראה היה שהוא על סף פיצוץ אנרגטי על הבמה. הוא היה הלב הפועם והשותת דם ואלכוהול של איי.סי.די.סי. בתקליט HIGHWAY TO HELL הוא הגיע לשיאו, כשהוא יורק מילים על אהבה חופשית, חיים על הקצה ונסיעה בכיוון אחד אל עבר השאול, כאילו אין מחר.

האירוניה, כמה שהיא אכזרית, היא שבשבילו כמעט ובאמת לא היה מחר. פחות משנה לאחר יציאת התקליט שסוף סוף הביא ללהקה הכרה בינלאומית והצלחה מסחרית אדירה, סקוט שתה את עצמו למוות בלונדון. הוא נחנק מהקיא של עצמו במכוניתו של חבר אחרי ליל בילויים פרוע, ב-19 בפברואר 1980. הוא היה רק בן 33. הכוכב שזהר הכי חזק, כבה בטרם עת.

הוא לא זכה לראות את הלהקה הופכת לאחת הגדולות והמצליחות יותר בהיסטוריה של המוזיקה. הוא לא זכה להתענג על ההצלחה הפנומנלית של התקליט הבא, BACK IN BLACK, שהוקדש לזכרו והפך לאחד הנמכרים ביותר בכל הזמנים. הוא רק סלל את הדרך לשם. הוא היה זה ששרטט את המפה, הדליק את האורות והצביע על הכיוון. הוא בנה במו ידיו וגרונו את האוטוסטרדה לגיהנום, וכל מה שנותר לנו הוא ללחוץ על דוושת הגז ולהגביר את הווליום עד הסוף.

ב-27 ביולי בשנת 1962 פורסמה הכתבה הראשונה על ג'ניס ג'ופלין בעיתון THE DAILY TEXAN. הכותרת שלה היא - "היא מעזה להיות שונה" ובה נכתב:

"היא הולכת יחפה כשמתחשק לה, לובשת את מכנסי הליווייס לכיתה כי הם יותר נוחים, וסוחבת איתה את האוטוהארפ לכל מקום אליו היא הולכת, כדי שאם היא תקבל את הדחף לפרוץ בשירה אז זה יהיה שימושי. קוראים לה ג'ניס ג'ופלין והיא נראית כביטניקית.

היא מנהלת בקנאות חיים חסרי מעצורים. היא לא טורחת לסדר את השיער שלה מדי שבוע, או ללבוש את האופנה הנשית האחרונה, וכשמתחשק לה לשיר, היא שרה בקול אלט תוסס. היא לא יכולה לקרוא תווים וקולה לא מאומן. אך נראה כי חוסר זה הוא נכס עבורה, שכן ג'ניס שרה בספונטניות מסוימת ותשוקה מסוימת שלעתים מתקשים לתפוס אצל קולות מעובדים.

היא במיטבה עם שירי עם, להם היא נותנת עיבוד משלה. השאיפה הנוכחית של ג'ניס היא להיות זמרת עם, אם כי היא באמת מעדיפה את הבלוז. היא הופיעה ב-VENICE, קליפורניה, ובפורט ארתור, עיר מגוריה. אבל היא באמת התחילה לחשוב ברצינות על שירה כשהגיעה השנה לאוניברסיטה, כסטודנטית במגמת אמנות. לדבריה, אנשים באוסטין הם בהחלט יותר בעניין של מוזיקה עממית מאשר בערים אחרות בהן ביקרה.

לאמיתו של דבר, חבר שכנע אותה לנגן באוטוהארפ. זה כלי מסוים שאיננו נראה לעתים קרובות כמו פסנתר או גיטרה. למען האמת, זה נפוץ בערך כמו גלוקנספיל. במבט ראשון זה נראה כמו ציתר, אבל ארוך יותר וצר ועם פחות מיתרים.

נכון לעכשיו, הקריירה של ג'ניס בתור שירה ונגינה אוטו-הארפיסטית נמצאת בשלבי ההתחלה. כיום היא הצלע הנשית בלהקה מקומית ששמה הוולר קריק בויז. השניים האחרים הם לני וויגינס ופאוול סט. ג'ון ג'וניור.

כאשר הם לא נמצאים בכיתה או בבית, הבילוי המועדף על ג'ניס וחבריה הוא בדירה שהם מכנים בשם הגטו. הקירות מעוטרים בציורים מודרניים מקוריים שנעשו על ידי אמנים מקומיים, והריהוט מתריס ואפשר לכנותו שעטנז אמריקני עכשווי. הדיבור סביב הגטו הוא כעל מקום לא מיושב ושאם אדם אינו מיושב, הוא חולה.

בכל פעם שמישהו מקבל בהם את הדחף לקום ולעשות קטע מאולתר, הוא קם ועושה את זה, ואם פתאום מתחשק לו לצייר חתיכת אמנות מודרנית, הוא ממשיך ישר ועושה את זה. אם הוא מרגיש השראה לכתוב קטע של שירה, ביט או משהו אחר, הוא כותב".

החלום שנולד מסיוט: ב-27 ביולי בשנת 1993 יצא SIAMESE DREAM, אלבומה השני של להקת SMASHING PUMPKINS. זה זכה להצלחה מיידית, אך הסיפור מאחוריו די עגום.

איך מתוך התמוטטות עצבים, דיכאון אובדני, פרידה כואבת והתמכרות קשה, נולד אחד מאלבומי הרוק החשובים והיפים של שנות התשעים? סיפורו של SIAMESE DREAM, יצירת המופת של הסמאשינג פאמפקינס, הוא שיעור מאלף על האופן שבו יצירתיות יכולה לפרוח מהמקומות האפלים ביותר.

השנה היא 1993. ב-27 ביולי, נוחת בחנויות הדיסקים אלבום עם עטיפה תמימה למראה: שתי ילדות קטנות ומחויכות, אבל מאחורי התמונה הפסטורלית הזו הסתתרה מפלצת של כאב, שאפתנות וכישרון טהור. זה היה SIAMESE DREAM, אלבומה השני של הלהקה הנפלאה הזו משיקגו, והוא עמד לשנות את חיי חבריה לנצח, וגם את חייהם של מיליוני מאזינים ברחבי העולם.

אי שם בניינטיז, באותם ימים קסומים שלפני הסטרימינג והספוטיפיי, ביקרתי כהרגלי את חברי הטוב, אלון. מאז ימי בית הספר היסודי, היינו מדליקים זה את זה בגילויים מוזיקליים חדשים. באותו ביקור גורלי, הוא הפנה אליי שאלה שתשנה את הפסקול של חיי: "אתה מכיר את הסמאשינג פאמפקינס?". עניתי בשלילה, והוא הניח על הפטיפון את התקליט החדש שהוא קנה ושמו GISH, אלבום הבכורה שלהם. הצליל היכה בי כברק. השילוב של ריפים כבדים, עדינות פסיכדלית וקולו הייחודי של הסולן, בילי קורגן, היה משהו שטרם שמעתי. רצתי לרכוש את הוויניל, ומרגע זה החלה הציפייה הדרוכה שלי לאלבום הבא. כשהוא סוף סוף הגיע, הוא התעלה על כל דמיון.

בעוד סצנת הגראנג' של סיאטל הושפעה בעיקר מפאנק-רוק ומטאל כבד, בילי קורגן, המוח והלב הפועם של הפאמפקינס, שאב את השראתו ממקורות אחרים לגמרי, כאלו שגם אני גדלתי עליהם. הוא העריץ רוק מתקדם, פסיכדליה של שנות השישים, והרמוניות מפוארות של להקות סבנטיז כמו אי.אל.או ובוסטון. התוצאה הייתה אלבום רוק אלטרנטיבי שהיה עולם ומלואו: הוא היה מלודי להפליא, תוקפני כשצריך, מורכב, רב-שכבתי ובעיקר – מלא ברגש. כששמעתי לראשונה את צלילי המלוטרון האמיתיים, כלי נגינה אייקוני מהסבנטיז, שצפים מתוך היצירה, הרגשתי שקיבלתי מתנה מגן עדן. האם אני חולם?

סיוט בארץ החלום

אבל גן העדן הזה נולד בגיהינום. הלהקה שהקליטה את האלבום הייתה שרויה במשבר עמוק. במהלך סיבוב ההופעות שקדם להקלטות, בילי קורגן, הפרפקציוניסט המיוסר, נאבק בדיכאון קליני חריף ובמחסום כתיבה משתק. רגע לפני תחילת העבודה, הוא עבר התמוטטות עצבים של ממש. "אם אתה אדם נואש וחסר ביטחון", הוא אמר בראיון, "ומתאמץ כל כך כדי שתהיה לך להקת רוק רק כדי להשביע את חוסר הביטחון הזה, משהו לא בסדר". שנים אחר כך, חשף את עומק המצוקה: "הגעתי לנקודה שהתחלתי למסור את הרכוש שלי. עברתי את כל השלבים האלה, חילקתי דברים ותכננתי את ההספד שלי, כל מיני דברים מוזרים".

האווירה המתוחה בלהקה רק הסתבכה. הגיטריסט ג'יימס איהא והבסיסטית דארסי ורצקי היו בעיצומה של פרידה רומנטית מכוערת, מה שהפך את השהות המשותפת באולפן לבלתי נסבלת. ומי שהוסיף שמן למדורה היה המתופף הפראי, ג'ימי צ'מברלין. התמכרותו הקשה להרואין ואלכוהול הפכה את תפקודו לבלתי יציב, והיו לה בהמשך השלכות הרסניות.

כדי לנסות ולייצב את הספינה הטובעת, הלהקה עקרה לאולפני TRICLOPS במריאטה, ג'ורג'יה. המטרה הייתה כפולה: להתרחק מהסחות הדעת של שיקגו, ובעיקר, לנתק את צ'מברלין מספקי הסמים שלו. זה לא ממש עבד. "כמו איזה שעון נסתר", סיפר קורגן, "פתאום היה מופיע 'חבר' באולפן כדי לקחת אותו ללילה בעיר, והוא היה נעלם, מהר יותר ממה שאתה יכול לצפות".

על כל הכאוס הזה ניצח המפיק בוץ' ויג, האיש שהפיק גם את GISH ואת NEVERMIND של נירוונה. אך גם הוא נדחף לקצה על ידי האובססיביות של קורגן בחיפושו אחר השלמות כשהוא לא בחל באמצעים. הוא התעמר בחבריו, ביקר אותם ללא הרף, ובשיא התסכול, פשוט לקח מהם את הכלים וניגן בעצמו את רוב תפקידי הגיטרה והבס באלבום. ההחלטה הזו, באופן לא מפתיע, פצעה את נשמתה של הלהקה. "מוזיקליות וראייה טכנית הם דבר טוב ונכון", הודה קורגן מאוחר יותר בחרטה, "אבל בשלב מסוים אתה חוצה גבול. לא משנה כמה טוב האלבום שלך, חתכת את הבטן של הלהקה שלך".

ויג תיאר את קורגן כ"מדען מטורף עם הגיטרות". העבודה על השיר SOMA, למשל, הייתה כה מורכבת שהמפיק נאלץ לשרטט מפה שלמה של ערוצי הגיטרה הרבים שהוקלטו זה על גבי זה. "אני זוכר שזה כמעט הרג אותי", אמר, "אבל זה היה הישג עצום עבורי באופן אישי". העבודה המפרכת נמשכה חודשים, 12 שעות ביום, שישה ימים בשבוע, ובסוף אפילו שבעה ימים בשבוע, כשהתקציב תופח מעבר לכל פרופורציה.

פצצות מלודיות לבטן

התוצאה של כל הייסורים האלו היא אלבום של 13 שירים, שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו. מהפצצה הפותחת, CHERUB ROCK, עם ריף הגיטרה המנסר והשורה הצינית "מי רוצה דבש כל עוד יש כסף?", שבה קורגן מתחנן בסוף "תנו לי לצאת!", ועד לשיר הסיום העדין, LUNA, בו מתארח מייק מילס מלהקת R.E.M בפסנתר.

האלבום הניב שני להיטים עצומים שהגדירו את הצליל של התקופה. הראשון היה TODAY, שיר עם מלודיה קליטה ואופטימית שכביכול חוגג את החיים. אך למעשה, זהו אחד השירים האפלים ביותר שכתב קורגן, שנולד בבוקר שבו שקל ברצינות לשים קץ לחייו. "התעוררתי בוקר אחד, וקצת בהיתי מהחלון וחשבתי, 'בסדר, טוב, אם אתה לא מתכוון לקפוץ מהחלון, כדאי שתעשה מה שאתה צריך לעשות'. באותו בוקר כתבתי את השיר הזה", הוא סיפר. הקליפ המפורסם, שבו קורגן מגלם נהג אוטו גלידה צבעוני, רק הדגיש את האירוניה הכואבת.

השיר השני היה DISARM, בלדה מתוזמרת להפליא עם כינורות וצ'לו, שבה קורגן מתעמת עם ילדותו הקשה. "מעולם לא היה לי האומץ להרוג את הוריי", אמר בכנות מצמררת, "אז במקום זה כתבתי שיר".

המסתורין של התאומות הסיאמיות (שלא היו תאומות)

במשך שנים, זהותן של שתי הילדות מעטיפת האלבום נותרה בגדר תעלומה. בשנת 2011, הסיפור קיבל תפנית משונה כשקורגן צייץ בטוויטר שבסיסטית הלהקה דאז, ניקול פיורנטינו, הודתה שהיא אחת מהבנות. מהר מאוד התברר שהיא הייתה מבוגרת מדי מכדי להצטלם לתמונה ב-1993.

התעלומה נפתרה סופית רק בשנת 2018, לקראת סיבוב הופעות איחוד של הלהקה. התברר שהבנות היו דוגמניות ילדות בשם אלי לנגר וליסנדרה רוברטס. הן אותרו ואף שחזרו את הצילום המפורסם. "זה היה יום חלום הילדות האולטימטיבי", סיפרה לנגר. "נהנינו מארטיקים ממכונית הגלידה שעברה במקרה במהלך הצילומים. הכל כשהיינו לבושות בשמלה חמודה עם כנפי מלאך. כמובן שכל ילדה בת שבע תאהב את זה".

מביקורת צוננת לפסגת הפנתיאון

באופן אירוני, עם יציאת האלבום, מגזין רולינג סטון לא נפל מהרגליים והעניק לו 3.5 כוכבים בלבד. המבקר טען: "לסמאשינג פאמפקינס יש הרבה מה להוכיח. הופעת אלבום הבכורה שלה בלייבל גדול באה בעקבות מהדורת האינדי עם GISH שהפכה את ה-להקה לאחת הלהקות והמבטיחות של העשור. אבל זה לא הכל עכשיו, כשחברי להקת הגראנג' הזו הם קולגות בלייבל עם ג'נט ג'קסון. זה מביא את אחד האלבומים הצפויים ביותר של שנת 1993. בעוד GISH היה עדין יותר לגבי ההשפעות שלו, האלבום החדש מכריז עליהם בקול רם. סולו גיטרה מאת קורגן וג'יימס איהא צועק ג'ימי הנדריקס וטד ניוג'נט לכל אורך הדרך. אפילו הגילוחים הכי כאוטיים של הדיסטורשן מתוזמרים פה בקפידה. כעת הלהקה יכולה להמשיך ולדאוג לגבי אלבומה השלישי".

הקהל, לעומת זאת, חשב אחרת. SIAMESE DREAM נכנס הישר למקום העשירי במצעד הבילבורד, מכר למעלה משישה מיליון עותקים ברחבי העולם והפך את הפאמפקינס לאחת הלהקות הגדולות בעולם. עם השנים, גם המבקרים יישרו קו, והאלבום החל לככב בקביעות בכל רשימת "האלבומים הגדולים בכל הזמנים". למרות שהלהקה הוציאה עוד אלבומים מצוינים, עבור רבים, SIAMESE DREAM יישאר תמיד פסגת היצירה שלהם. כן, לפעמים החלומות היפים ביותר נולדים מהסיוטים הכי גדולים. וכמו שאני תמיד טוען - הסבל של האמן הוא ההנאה של המאזין.

הניצחון הגדול של ג'ון לנון: אחרי מאבק, האיש שרצה לתת צ'אנס לשלום קיבל צ'אנס להישאר. ב-27 ביולי בשנת 1976 זכה ג'ון לנון לדבר שנלחם עליו במשך חמש שנים - גרין קארד, שמספרו 17-597-321.

ניו יורק, 27 ביולי 1976 – הדרמה הגיעה לסיומה! אחרי מאבק משפטי מתיש ומתוקשר שנמשך כמעט חמש שנים, פתח חבר להקת הביטלס לשעבר, ג'ון לנון, דף חדש בחייו. באולם בית המשפט של מחלקת ההגירה בניו יורק, נרשם רגע היסטורי כאשר הוכרז רשמית: לנון, האיש שהפך לסמל של דור שלם, זכאי לקבל את האישור הנכסף, הגרין קארד. הכרטיס הירוק, שמספרו הסידורי 17-597-321, שם סוף לחשש התמידי מפני גירוש והבטיח לו את הזכות לקרוא לאמריקה, ובעיקר לעיר ניו יורק, בית.

המאבק הארוך והעיקש הזה לא היה סתם עניין בירוקרטי. ברקע עמדה פרשה פוליטית סבוכה. ממשל ניקסון, שחשש מהשפעתו העצומה של לנון על הנוער ומהתנגדותו הנחרצת למלחמת וייטנאם, ראה בו איום. הבית הלבן הפעיל לחצים כבדים על רשויות ההגירה למצוא כל דרך אפשרית לסלקו מהמדינה, במיוחד לקראת בחירות 1972. התירוץ המשפטי הרשמי היה הרשעה ישנה של לנון בבריטניה משנת 1968 על החזקת כמות קטנה של קנאביס, עבירה ששימשה כעילה לניסיונות הגירוש. אך לכולם היה ברור שהמלחמה האמיתית הייתה על חופש הביטוי ועל דמותו של לנון כפעיל שלום.

ביום שלישי הגורלי ההוא, לאחר שימוע שנמשך 96 דקות מורטות עצבים, נשמע פסק הדין. צהלות שמחה אדירות מילאו את האולם והנוכחים פרצו במחיאות כפיים סוערות. האירוניה לא נעלמה מעיני איש: השופט שפסק לטובתו של לנון, איירה פילדסטיל, היה אותו שופט בדיוק שב-23 במרץ 1973 פסק נגדו והורה לסלקו מארצות הברית. הפעם, הרוחות השתנו.

היום נפתח בהקראת ההיסטוריה המלאה של הפרשה מפי השופט. לאחר מכן, עלה ג'ון לנון לדוכן העדים. בקול שקט אך יציב, הוא ענה על שאלותיו של עורך דינו הנמרץ, ליאון וויילדס.

"האם הורשעת פעם בפשע בארצות הברית?" שאל וויילדס.

"לא", השיב לנון.

"האם היית פעם חבר בתנועה הקומוניסטית או כל גוף אחר שנלחם להפיל את הממשל האמריקאי בכוח?"

"לא", ענה לנון בנחרצות.

"האם אתה רוצה להפוך את ארצות הברית לביתך?"

"כן".

"האם תמשיך את עבודתך פה?"

"כן. אני רוצה להמשיך לחיות פה עם משפחתי וליצור מוזיקה".

כאשר וויילדס שאל אם יש לו משהו להוסיף, לנון ניצל את הבמה לנאום קצר ומרגש מהלב: "אני רוצה להודות, באופן פומבי, לאשתי יוקו, שדאגה לטפל בי במשך ארבע שנים וגם ללדת את הבן שלנו. היו הרבה פעמים שרציתי לעזוב הכל והיא עזרה לי לחזור למסלול. אני רוצה להודות גם לאלפי ידוענים ואנשים לא ידועים, שעזרו לי מאד. ואני רוצה להודות לך, עורך הדין שלי, על עבודתך הנהדרת, שאני מקווה שהתוצאה המיוחלת שלה תגיע היום".

ואז החל מצעד העדים המרשים שעלו להעיד לטובתו. הראשון היה סאם טראסט, נשיא איגוד המוזיקה ATV, שהחזיק בזכויות על שיריו של לנון. "ישנה סיבה טובה שבגללה לנון ראוי להישאר בארצות הברית", הכריז טראסט. "המוזיקה נמצאת כיום בקצת שפל ואנשים מגלים עניין רב מאד בביטלס. דבר שמראה מה הוא כוחה של אותה להקה, בה היה חבר ג'ון ויצר בה. הוא יכול להביא עוד יצירות רבות ומשמעותיות כשימשיך לגור פה".

אחריו עלה הסופר נורמן מיילר והצהיר: "ג'ון הוא אחד האמנים הטובים ביותר בתרבות המערבית. זה יהיה נהדר וחשוב לקבל אותו אלינו פה". איש הטלוויזיה המפורסם, הראלדו ריביירה, הזכיר לכולם כיצד לנון נרתם בשנת 1972 למען ילדים עם מוגבלויות שכליות. "הסכום שלנון גייס בקונצרט צדקה בניו יורק הציל הרבה ילדים ממלתעות הגיהינום", סיפר ריביירה בהתרגשות. "בזכותו הם נמצאים היום במוסדות מיוחדים, בהם מטפלים בהם באהבה. ג'ון, שהביא את המודעות למטרה כה חשובה ועזר למענה, ראוי להישאר בארצות הברית". בין הנוכחים באולם היו גם הפסל איסאמו נוגוצ'י והמלחין ג'ון קייג', שהגיעו להביע את תמיכתם.

עורך הדין וויילדס הקריא מכתב מהבישוף של ניו יורק, פול מור, ששיבח את לנון כאדם בעל יושרה. העדה האחרונה והמפתיעה ביותר הייתה כוכבת הקולנוע משנות העשרים, גלוריה סוואנסון. למרות גילה המתקדם, היא עלתה לדוכן ביציבות מרשימה ואמרה: "במשך שנים פעלתי למען בריאות הנוער בארצות הברית. בעלי פגש את ג'ון בחנות בריאות ובמהרה נקשרנו באהבתנו לתחום הזה. אנחנו נגד ג'אנק פוד. יש לג'ון ויוקו המון מה ללמד את האוכלוסייה שלנו בעניין".

לאחר הפסקה קצרה, חזרו כולם לאולם לדריכות שיא. אז, באופן בלתי צפוי, שאל השופט פילדסטיל אם בכוונתו של לנון לנצל את מעמדו ולמשוך כספים מהביטוח הלאומי. נחירות בוז חרישיות נשמעו ברחבי האולם. עורך הדין וויילדס ניתר ממקומו כנשוך נחש והשיב במבט נדהם: "ג'ון לא צריך את זה. הוא היה חבר בביטלס. יש לו שירים רבים שמניבים לו כסף רב. גם יש לו נכסים שרשומים על שמו". שנייה לאחר שוויילדס התיישב, הכריז השופט את מילות הקסם: "ג'ון לנון הינו בעל גרין קארד מעתה". וויילדס המאושר קם שוב ואמר לשופט בחיוך רחב: "כבוד השופט, זו החלטה שלא אערער עליה".

משם, הובלו ג'ון ויוקו לחדר צדדי, שם המתינה לו כבר תעודת הגרין קארד המודפסת, מה שמרמז כי ההחלטה החיובית התקבלה עוד לפני השימוע הסופי. הוא הצטלם עם יוקו כשהוא אוחז בגאווה בתעודה, ולבסוף יצאו השניים מהבניין אל מול קהל מעריצים ותקשורת שחיכה בחוץ ופרץ בתשואות אדירות למראה פניהם המאושרות.

"כמה זה טוב להיות חוקי שוב", אמר לנון לכתבים בחיוך גדול. "זו הייתה דרך ארוכה ואיטית, אך אינני מריר בעניין. עכשיו אוכל סוף סוף לטוס ליפן ולפגוש את קרובי משפחתי. אני מודה מאד ליוקו, ואין ספק שיש אישה נהדרת מאחורי כל אידיוט". הוא הוסיף בקריצה: "עד כה היה לי קשה לטוס גם בתוך ארצות הברית. בכל פעם שטסתי מניו יורק ללוס אנג'לס, פחדתי שהמטוס ישנה את מסלולו וינחת בקנדה. אני רוצה מאד לחיות את חיי בניו יורק, שהיא מבחינתי מה שרומא הייתה לפני אלפיים שנה. עכשיו אחזור הביתה ואתחיל להסתכל בקטלוגים של טיסות לחוץ לארץ". סוף סוף, ג'ון לנון היה חופשי.

היום בו מאסטרו הפרוג-רוק כמעט נפרד מהחיים. ה-27 ביולי בשנת 1974 היה היום בו ריק ווייקמן והלב שלו לא היו בדיוק חברים.

27 ביולי 1974, לונדון. האוויר בפארק CRYSTAL PALACE היה מחשמל. 15,000 מעריצים נלהבים התגודדו תחת שמי הקיץ, ממתינים בציפייה דרוכה לרגע שבו יעלה לבמה האיש והגלימה, וירטואוז הקלידים ריק ווייקמן. מה שהם לא ידעו הוא, שמאחורי הקלעים מתחוללת דרמה של חיים ומוות, ושהכוכב הגדול שלהם, בן 25 בלבד, נמצא במרחק פעימה אחת מקריסה מוחלטת.

הערב היה פסטיבל רוק מתקדם שלם. הקהל כבר התחמם עם הופעות של להקת פרוקול הארום הוותיקה, להקת WALLY המבטיחה, הרכב הפולק-רוק-פרוג GRYPHON והזמר המוכשר ליאו סאייר. אך כולם חיכו לרגע השיא: הביצוע החי והשאפתני של יצירת המופת של ווייקמן, התקליט "מסע אל בטן האדמה". הפרויקט הגרנדיוזי הזה, שהוקלט עם תזמורת סימפונית ומקהלה מלאה, היה הימור אמנותי וכלכלי אדיר, והלחץ להרים מופע חי מושלם שיתעלה על התקליט המקורי היה כמעט בלתי אנושי.

הלחץ הזה גבה מחיר כבד. לקראת עלייתו לבמה, ווייקמן היה צל של עצמו. חמישה ימים רצופים שהוא לא עצם עין, שקוע בחזרות אינטנסיביות ותכנונים קדחתניים. הוא היה תשוש, סחוט פיזית ונפשית. מצבו היה כל כך רעוע, עד שרופא שהוזעק למקום נתן לו זריקת מורפיום כדי שיוכל איכשהו לתפקד.

אך הסיוט רק החל. עוד לפני שהתו הראשון נוגן, כאב חד כמו סכין שיסף את חזהו. זיעה קרה ניגרה ממנו בכמויות מסחריות. ובכל זאת, בנחישות של אמן אמיתי, הוא עלה לבמה, עטוי בגלימתו המנצנצת שהפכה לסמלו המסחרי, והתיישב מאחורי סוללת הקלידים המפלצתית שלו. ההופעה החלה. מאוחר יותר, הוא יעיד כי הוא לא זכר ממנה דבר. המורפיום, הכאב והתשישות הכניסו אותו למצב של ערפול חושים מוחלט, והוא ניגן כמו אוטומט, מונע בכוח האדרנלין. באופן אירוני, הקהל לא הרגיש דבר. הם היו מהופנטים מהווירטואוזיות, מהעוצמה ומהמופע המרהיב. כשהסתיים המופע, הם יצאו משם באופוריה, משוכנעים שחזו באחת ההופעות הגדולות של התקופה.

אך ברגע שהקלידן ירד מהבמה, הכל קרס. הוא צנח למושב האחורי של מכוניתו כשהוא בקושי נושם, בקושי בהכרה. אשתו, שהבינה את חומרת המצב, אחזה בהגה ונהגה בפראות בחזרה לביתם. באמצע הלילה, הוא התעורר בבהלה. תחושה מחרידה של מחנק אחזה בגרונו. "זה הרגיש כאילו מכונית כבדה חנתה לי על החזה," תיאר זאת מאוחר יותר. פניו היו חיוורות כסיד, והוא נאבק על כל נשימה.

אשתו המבוהלת התקשרה מיד לרופא המשפחה, שהגיע במהירות והזעיק אמבולנס ללא דיחוי. כאשר הגיעו הפרמדיקים, התעורר בו לרגע המורד העיקש. הוא סירב בתוקף להתפנות על כיסא גלגלים, אך מול פניהם הנחושות של אנשי הצוות הרפואי, הוא נכנע.

בבית החולים התבררה האמת המרה: קלידן הרוק הצעיר והמצליח עבר התקף לב. הוא אושפז למשך מספר שבועות, ובמהלכם נאלץ לעשות חשבון נפש עמוק. כשיצא משם, הוא קיבל החלטה גורלית: הוא הפסיק לעשן סיגריות. במקומן, הוא עבר לעשן סיגרים. בכל זאת, יש סטטוס שצריך לשמר.

במשך חודשים, סיפור התקף הלב נשמר כסוד כמוס, הרחק מעיניהם ואוזניהם של עיתונאי המוזיקה. המגזין הבריטי מלודי מייקר היה הראשון לפרסם ידיעה על אשפוזו, אך הסיפור שהם הציגו לקהל היה מרוכך ומכובס היטב. הכותרת דיווחה שווייקמן הובהל לבית החולים עקב "תשישות יתר". על התקף הלב, המילה שעלולה הייתה לחסל קריירה בשיאה, לא נכתבה שם אפילו אות אחת. המופע, כך היה נראה, חייב להימשך, גם אם זה כמעט עלה לכוכב הזה בחייו.

הבוס יוצא למלחמה: היום בו ברוס ספרינגסטין תבע את המנהל שגילה אותו וכמעט איבד הכל. ב-27 ביולי בשנת 1976 תבע ברוס ספרינגסטין את מייק אפל, על הונאה וניהול כושל.

בתאריך ה-27 ביולי 1976, העולם היה מונח לרגליו של כוכב רוק צעיר מניו ג'רזי, אבל מאחורי הקלעים, סערה משפטית איימה להטביע את הספינה בדיוק כשהחלה לשוט במים סוערים של תהילה. זה היום בו ברוס ספרינגסטין, רגע אחרי שהפך לסנסציה עם התקליט BORN TO RUN, החליט להמר על כל הקריירה שלו ולתבוע את המנהל והמנטור שלו, מייק אפל, בקרב ששינה את חייו ואת המוזיקה שלו לנצח.

שנת 1975 הייתה שנת הפריצה הגדולה. אחרי שני תקליטים שזכו להערכת המבקרים אך לא להצלחה מסחרית מסחררת, ספרינגסטין והלהקה שלו, ה-E STREET BAND, שחררו את התקליט השלישי, BORN TO RUN. התוצאה הייתה פיצוץ אדיר של כישרון ורוק'נ'רול טהור שהדהד ברחבי אמריקה. ספרינגסטין הצעיר, עם הדימוי של פועל קשה יום וגיבור רחוב, הפך בן לילה לקול של דור. תמונתו עיטרה את שערי המגזינים TIME ו-NEWSWEEK באותו השבוע, תופעה חסרת תקדים שהכריזה על בואו של מושיע חדש לרוק.

אבל מתחת לפני השטח, הדברים היו רחוקים מלהיות מושלמים. מי שהיה אחראי במידה רבה על ההצלחה הזו היה גם מקור התסכול הגדול ביותר של ספרינגסטין: המנהל שלו, מייק אפל. אפל, מפיק וכותב שירים בעצמו, זיהה את הפוטנציאל הגולמי של ספרינגסטין בתחילת הדרך, החתים אותו על חוזה הפקה וניהול דרקוני למדי בחברתו LAUREL CANYON, ועזר לו להשיג את חוזה ההקלטות הנכסף עם חברת התקליטים הענקית COLUMBIA RECORDS.

הבעיה הייתה שהחוזים הללו, שנחתמו כשספרינגסטין היה אמן צעיר ונואש להזדמנות, היו חד-צדדיים באופן קיצוני. הם העניקו לאפל שליטה כמעט מוחלטת על הקריירה של ספרינגסטין ונתח עצום מהכנסותיו. ככל שהצלחתו של ברוס גדלה, כך גדלה גם תחושת המחנק והניצול. המצב הגיע לנקודת רתיחה כאשר ג'ון לנדאו, מבקר מוזיקה נחשב שהפך לחבר קרוב ומפיק שותף בתקליט BORN TO RUN, פקח את עיניו של ספרינגסטין למציאות הפיננסית והאמנותית העגומה של החוזה שלו. וכך, ב-27 ביולי 1976, הוגשה התביעה שהרעידה את עולם המוזיקה. ספרינגסטין האשים את אפל בהונאה, ניהול כושל, ניגוד עניינים והשפעה בלתי הוגנת. הוא טען שאפל מנע ממנו לקבל ייעוץ משפטי הולם וניצל את חוסר ניסיונו.

אפל, כצפוי, לא נשאר חייב. הוא הגיש תביעה נגדית והפעיל סעיף בחוזה שהתברר כנשק יום הדין: צו מניעה שאסר על ספרינגסטין להיכנס לאולפן הקלטות עם כל מפיק אחר מלבדו. המשמעות הייתה הרסנית. בשיא המומנטום של הקריירה שלו, כשהעולם כולו ציפה בנשימה עצורה לתקליט הבא, נגזרה על ספרינגסטין דממה כפויה. הקריירה שלו הוקפאה.

במשך כ-15 חודשים, ברוס ספרינגסטין היה אמן ללא אולפן. אבל אם אפל חשב שזה ישבור אותו, הוא טעה. במקום להיכנע לייאוש, ספרינגסטין עשה את הדבר היחיד שיכל לעשות: הוא יצא לדרכים. הוא וה-E STREET BAND פצחו במסע הופעות אינטנסיבי ברחבי ארצות הברית ואירופה. ההופעות החיות הפכו למפלט שלו, לזירה היחידה בה יכל לבטא את עצמו, להתפרנס ובעיקר, לשמור על הקשר הבלתי אמצעי עם הקהל שלו. ההופעות הללו, שנמשכו לעיתים שלוש וארבע שעות, הפכו למיתולוגיות של ממש ורק חיזקו את המעמד שלו כאחד מאמני הבמה הגדולים ביותר. בזמן שעורכי הדין התכתשו בבתי המשפט, ספרינגסטין ניהל את המשפט שלו על הבמה, לילה אחר לילה.

לבסוף, ב-28 במאי 1977, הושגה פשרה מחוץ לכותלי בית המשפט. ספרינגסטין שילם לאפל סכום כסף משמעותי, אך בתמורה קיבל את החופש שלו בחזרה: הוא קיבל את הזכויות על שיריו והיה חופשי לעבוד עם המפיק והמנהל החדש שלו, ג'ון לנדאו.

הדבר הראשון שעשה היה להיכנס לאולפן, סוף כל סוף. התוצאה של התקופה האפלה והמתסכלת הזו הייתה התקליט DARKNESS ON THE EDGE OF TOWN שיצא ב-1978. זהו תקליט קודר, זועם ובוגר הרבה יותר מקודמו. השירים בו עסקו במאבקים, בבגידות ובחלומות שבורים. את האופטימיות הצעירה של BORN TO RUN החליפה ראייה מפוכחת וכואבת של החיים. המאבק המשפטי לא רק עיכב את הקריירה שלו, הוא עיצב אותה מחדש והפך אותו לאמן בוגר ומורכב יותר, כזה שלוקח בעלות מלאה על גורלו ועל האמנות שלו. הקרב אולי היה מכוער, אבל הוא היה הכרחי כדי שהבוס יוכל באמת להיות הבוס.

המהפך הגדול של הגרייטפול דד! ב-27 ביולי בשנת 1977 יצא תקליט של גרייטפול דד, TERRAPIN STATION. היה זה שינוי כיוון ברור ללהקה הידועה.

ביום קיץ שכזה, שחררה להקת גרייטפול דד, סמל הרוק הפסיכדלי וההופעות האינסופיות מסן פרנסיסקו, את תקליט האולפן התשיעי שלה, TERRAPIN STATION. חובבי הלהקה הוותיקים, שהניחו את המחט על התקליט החדש, גילו מהר מאוד שלא מדובר בעוד יום רגיל במשרד. זה היה לא פחות מרגע של תדהמה.

התקליט הזה היווה שינוי כיוון כה ברור וחד, עד שנדמה היה לרגעים שמדובר בלהקה אחרת לגמרי. הצליל המוכר, הגולמי והמשוחרר, הוחלף בצליל סימפוני, עשיר ומלוטש, מה שנחשב בעיני המעריצים האדוקים כמעט כבגידה בסגנון המסורתי שאפיין את הלהקה בשנותיה המוקדמות. אמנם, הניצוצות של הדד הישנים עדיין ריחפו שם, אבל הפעם הם היו עטופים בשכבות של כלי מיתר, קרנות יער ומקהלה שלמה.

אפשר לומר בביטחון מלא שהגרייטפול דד כנראה לא יצרו משהו שאפתני וגרנדיוזי יותר מיצירת הנושא של התקליט הזה. מדובר בסוויטה מוזיקלית מתוזמרת, המחולקת לשבעה חלקים ונמתחת על פני 16 דקות עוצרות נשימה. היצירה הזו היא התגלמות מערכת היחסים המופלאה בין הגיטריסט והמלחין הראשי, ג'רי גרסיה, ושותפו הנצחי לכתיבה, הפזמונאי רוברט האנטר. הסיפור מאחורי כתיבתה ממחיש זאת היטב: בשנת 1976, האנטר השלים את כתיבת המילים המורכבות, ובאותו היום ממש, כפי שסיפר, "ג'רי נתקל בהשראה ייחודית למנגינה". החיבור היה מיידי וקסום. "אנשים לא יאמינו שזה אנחנו", צהל אז גרסיה בהתלהבות, מודע היטב לגודל הקפיצה האמנותית שהם עומדים לבצע.

אז מי היה האחראי הראשי למהפך? שמו הוא קית' אולסן. הלהקה, שזה עתה חתמה על חוזה חדש עם חברת התקליטים אריסטה, בניהולו של איש העסקים הממולח קלייב דייוויס, שכרה את שירותיו של אולסן כמפיק. דייוויס, שנודע ביכולתו להפוך אמנים להצלחות מסחריות, דחף את הלהקה למצוא מפיק שיעניק לה צליל נגיש יותר לרדיו. אולסן, שבאותה תקופה היה בשיא תהילתו לאחר שהפיק את התקליט המצליח של פליטווד מאק, RUMOURS, נראה כמו האיש המושלם למשימה. חברת אריסטה עצמה הייתה כה נרגשת מהחתמת הלהקה, עד שמיהרה להכריז בקמפיין פרסומי נרחב: "תקופה חדשה של הדד לפנינו".

אך האם הלהקה עצמה חלקה את ההתלהבות? לא בדיוק. המתופף מיקי הארט סיכם את החוויה במילים מדויקות: "קית' אולסן היה מפיק טוב וגם טכנאי ההקלטה המיומן ביותר שעבדנו עמו עד אז. אבל הייתה לו בעיה; הוא לא הכיר את הגרייטפול דד והוא רצה להפוך אותנו למשהו אחר שמתאים לו". התוצאה, לדבריו ולדברי רבים, הייתה הפקה חלקלקה ומשומנת מדי, כזו שהחליקה את הפינות המחוספסות שהיו חלק בלתי נפרד מהקסם של הלהקה. למעשה, גרסיה עצמו זעם כשגילה שאולסן הוסיף את תזמור כלי המיתר והמקהלה ליצירת הנושא לאחר שהלהקה כבר עזבה את האולפן, מבלי לקבל את אישורה הסופי.

אולסן, מצידו, ראה את הדברים אחרת לגמרי. בראיון לעיתון סן פרנסיסקו כרוניקל, יום לאחר צאת התקליט, הוא לא היסס לחשוף את תפיסתו: "הדד הם להקה מצוינת שלא נחשפה מספיק עד כה, במיוחד בוב ווייר, שעד כה נאלץ להסתפק בליווי אקורדים פשוטים רק כדי להחזיק את צלילי הבס המתפזרים מדי של פיל לש".

מגזין רולינג סטון, בתגובתו, ניסח זאת בחינניות משעשעת: "עם התקליט הזה אנחנו לא מקבלים צב ים כי אם צב יבשה שזוחל ממש לאט לעבר האייטיז. לכן התקליט הזה הוא כמו תחרות בין הצב לארנב". המבקר שיבח את יצירת הנושא וכינה אותה "הקטע המוזיקלי המשכנע ביותר של הלהקה מזה שנים", אך מיהר לסייג ששאר השירים הם "מוזיקת דד סטנדרטית". הוא אף תקף את גרסת הכיסוי לשיר DANCING IN THE STREETS, וכינה אותה "מיותרת לחלוטין", ואכן, העיבוד הדיסקואי הקליל היה רחוק שנות אור מהסגנון המוכר של הלהקה. הביקורת גם ציינה את השיר SUNRISE, ששרה הזמרת דונה גודשוקס, כשיר שנשמע "כקטע פופ לכל דבר".

אבל גם המבקר הקשוח לא יכול היה להתעלם מגדולתה של יצירת הנושא. "היא גולת הכותרת", כתב, "והמילה הטובה ביותר שאני יכול לתת לה היא שהיא נשמעת קצרה מדי. הייתי מוותר על המקהלה, אבל זה טוב לשמוע להקת רוק שנמתחת למחוזות הפיוז'ן". הוא הזכיר שהלהקה משתעשעת עם פיוז'ן כבר מתקליטה השני, ANTHEM OF THE SUN, ולכן קבע כי "היצירה הזו היא היצירה הארוכה הטובה ביותר של הלהקה מזה תשע שנים. נו טוב, צבים ידועים באיטיותם".

במבט לאחור, TERRAPIN STATION נותר אחד התקליטים השנויים יותר במחלוקת בקטלוג של הגרייטפול דד. הוא מייצג הימור אמנותי נועז, ניסיון כן לגדול ולהתפתח, אך גם תיעוד של התנגשות תרבותית בין להקה עם רוח חופשית למפיק עם חזון מסחרי. דבר אחד בטוח: סוויטת הנושא עצמה הפכה לאבן יסוד בהופעות הלהקה וליצירה אהובה ומוערכת.

מי בא איתי ב-27 ביולי בשנת 1979 לראות מחזה רוק מקורי בצוותא?

הסוד האפל של בילי ג'ואל: הבגידה, התהום והתקליט שנועד להרוס את העולם. ב-27 ביולי בשנת 1970 יצא התקליט היחיד של להקת 'אטילה'. זה היה צמד שהורכב מהאורגניסט / זמר בילי ג'ואל והמתופף ג'ון סמול.

הצמד ATTILA, שכלל את בילי ג'ואל הצעיר והמתופף ג'ון סמול, שאף ליצור את ההבי מטאל הכבד ביותר שנשמע. התוצאה הייתה תקליט שנחשב עד היום לאחד הגרועים בהיסטוריה, וסיפור שהסתיים בבגידה, אגרוף לפנים, ניסיונות התאבדות ואשפוז פסיכיאטרי.

בראשית שנות השבעים, הרבה לפני שהפך ל-PIANO MAN, בילי ג'ואל היה חצי מצמד רועש במיוחד בשם ATTILA. יחד עם המתופף ג'ון סמול, הם ניסו ליצור סאונד מטאל מהפכני וכבד, כשג'ואל מנגן על אורגן האמונד אימתני המחובר למגבר מרשל עם דיסטורשן מלא. על עטיפת התקליט היחיד שלהם, השניים הצטלמו לבושים בשריון אבירים בתוך קצביה, מוקפים בפגרי בשר. המסר היה חד וברור, וכך גם נכתב על העטיפה: מטרת המוזיקה היא להרוס את העולם בעזרת ווליום גבוה.

הם לא הרבו להופיע, אך כשהופיעו, המשימה כמעט הושלמה. הקהל נהג לעזוב באמצע ההופעה, פשוט כי לא יכל לסבול את הווליום הבלתי נסבל. "פעם עשיתי רוק כבד," סיפר ג'ואל שנים לאחר מכן. "זה היה בתחילת הסבנטיז. הופעתי עם צמד בשם ATTILA כ-12 הופעות. אך בכל מקום בו הופענו האנשים בקהל החלו לברוח החוצה כשהתחלנו לנגן. עוצמת הרעש הייתה חזקה מדי להם".

למרבה הפלא, היו מי שראו את הפוטנציאל. במגזין בילבורד נכתב אז בביקורת: "יש למוצר זה פוטנציאל גדול להיכנס למצעדים. בילי ג'ואל מנסה לחקות באורגן שלו כלי נגינה שונים וזה תקליט מדהים בסך הכל משני אנשים". ב-AMERICAN MUSIC GUIDE הוסיפו: "ATTILA זו להקת רוק כבד. המוזיקה שלה גדולה, כועסת ואלימה. יש בה מורכבות ורצון למשוך תשומת לב. לבילי ג'ואל יש כישרון רב בנגינה באורגן. ברגליו הוא מספק את צלילי הבס בפדאלים של האורגן. הקול שלו אולי מחוספס מדי אבל החומר שהוא שר מתאים היטב לזה. גם סמול מצוין. רצוי שלהבא יביאו מלודיות טובות יותר וגיוון. עדיין, התקליט הזה מלהיב דיו כדי לעמוד בגאון וללא התנצלויות מצד יוצריו".

הבגידה שריסקה הכל

מאחורי הקלעים, המציאות הייתה פחות הרואית. "אירווין [מזור, המנהל] היה מבצע כל העסקאות; היינו רק המוזיקאים המטומטמים שניגנו במרתף של חנות הטפטים של ההורים שלי", הודה ג'ון סמול. אך מה שפירק את הלהקה לא היה הווליום או הכישלון המסחרי, אלא בגידה רומנטית. ג'ואל פיתח רומן עם אשתו של סמול, אליזבת, מאחורי גבו של שותפו וחברו הטוב. "מה שקרה הוא ממש פשוט, הוא פשוט התאהב באשתי. זהו זה. וכשנודע לי, הידידות בינינו הסתיימה", סיפר סמול.

הקשר בין ג'ון לאליזבת היה סוער בעצמו; הם התחתנו בפתאומיות זמן קצר לאחר שהכירו, והיא הרתה עם בנם, שון. אותו שון, אגב, יופיע בגיל תשע על עטיפת התקליט המצליח של ג'ואל, TURNSTILES, שיצא ב-1976.

ג'ואל היה מוקסם מאליזבת. "היא הייתה שונה. היא לא הייתה כמו הרבה בנות אחרות שהכרתי באותה תקופה. היא הייתה אישה מבריקה מאוד, והיא לא פחדה להראות כמה היא חכמה. אני מניח שזה הפך אותה לסוג של אקזוטית. אינטליגנטית ולא מפחדת לומר את דעתה".

הפיצוץ היה בלתי נמנע. באחת ההופעות האחרונות של ATTILA, סמול ירד מהבמה מזיע. "הסט הראשון שלנו היה מצוין", הוא נזכר. "בילי מעולם לא הזיע, אבל אני הייתי רטוב לגמרי. נהגתי להשתמש בשואב אבק כדי לייבש את השיער שלי, כי אז לא היו מייבשי שיער. בעודי משתמש בשואב האבק הגדול הזה, אני מסתכל החוצה מהחלון, ורואה את בילי ואליזבת מדברים. הדבר הבא שאני רואה זה שבילי נכנס איתה למכונית ועוזב. היי, אבל יש לנו עוד סט לעשות! התלבשתי מהר, רצתי למכונית שלי, ונהגתי ישר לבית שבו גרנו שלושתנו. וברור שהם היו שם. נכנסתי פנימה בזעם והכיתי את בילי".

ג'ואל אישר את הסיפור: "אני זוכר את זה. פניתי לכיוון ג'ון ונפגעתי. ירד דם מהאף שלי. פשוט נבהלתי, למרות שהתאגרפתי בעבר. זה היה אגרוף שלא ראיתי אותו מגיע. אבל בואו נודה בזה, זה הגיע לי. עד לאותו הרגע שבו ג'ון היכה אותי, לא הרגשתי אשמה במיוחד. כשהבנתי שג'ון לא ידע את כל האמת, התמלאתי באשמה משתקת".

צלילה אל התהום

הכל התפורר בבת אחת. ATTILA הייתה כישלון, לג'ואל לא היה כסף, וכעת הוא הרס את הנישואים של חברו הטוב ביותר. להוסיף חטא על פשע, אליזבת נעלמה במקום לבחור בו. "אז התחלתי להרגיש אובדני", הודה בילי. הוא עבר לנגן בלהקה זמנית בשם אל פרימו, אך זה לא החזיק מעמד. הוא מצא את עצמו חסר כל.

"זה היה בשנת 1970 והחיים שלי ממש הפחידו אותי", סיפר. "לא הייתה לי תעודת סיום תיכון. שום דבר לא עבד עבורי מוזיקלית. לא היה לי כסף ולא היה לי מקום נורמלי לחיות בו. ישנתי במכבסה, כי לא יכולתי לשלם שכר דירה. נהגתי להתגנב גם לבתים נטושים אבל בחורף הקר של ניו יורק, אפשר לישון רק במכבסה שפועלת 24 שעות ובה מרגישים את החום שנפלט מהמכונות. חזרתי פעם או פעמיים לבית אמי אבל הרגשתי כבטלן לא יוצלח. היו לי תחושות אובדניות".

מנהלו, אירווין מזור, מצא בוקר אחד בדירתו דף עם מילים שג'ואל השאיר. "הכותרת הייתה 'מחר זה היום'. קראתי את זה והבנתי שזה מכתב התאבדות".

אני חי לרגע / אבל אני פשוט לא יכול לקבל את הדרך שלי / ואני מפחד ללכת לישון / כי מחר זה היום...

אני לא צריך לראות את המחר / כי ראיתי את זה אתמול... אוי, בחיי, אני הולך לנהר / אסע והאל יציל אותי... מאוחר מדי, יותר מדי נתינה / ראיתי הרבה חיים ונמאס לי לחיות אותם...

טירוף, רעל ואשפוז

הייאוש הגיע לשיא. "חבר בעל כוונות טובות השיג לי כמה כדורי נמבוטל", סיפר ג'ואל. "הייתי בבית של אמא בהיקסוויל, וחשבתי לעצמי, ובכן, יש לי את הכדורים האלו, אני יכול לקחת אותם". אחותו סיפרה שהוא התקשר לג'ון סמול להתנצל, וסמול חש שמשהו לא בסדר. הוא מיהר לשם ומצא את בילי מעולף. אמבולנס הוזעק וקיבתו נשאבה. "התעוררתי בבית החולים וחשבתי לעצמי, 'הו, נהדר, אפילו את זה לא יכולתי לעשות נכון'. זה היה רק עוד כישלון".

האשמה והייאוש לא עזבו. בבית, הוא מצא שני בקבוקים עם אזהרת גולגולת ועצמות. "החומר הזה שמבריק רהיטים לא נראה טעים מדי, אז שתיתי אותו עם אלכוהול. אחרי ששתיתי את זה, אני זוכר שישבתי על כיסא וחיכיתי למות. בסופו של דבר, ישבתי שם, חי, והבנתי שהבעיה נשארה".

בצעד קיצוני, הוא החליט לאשפז את עצמו. "חשתי שהעולם יהיה טוב יותר בלעדיי. בית המשוגעים בלונג איילנד נראה כמו בסרט 'קן הקוקיה'. אתה חייב להיות שם לפחות שלושה שבועות. אתה פושט את בגדיך, לובש חלוק שלהם שהתחת שלך מבצבץ מאחור, ומקבל כל הזמן תוראזין, תרופה שהופכת אותך לזומבי. היו שם לצדי אנשים מסוכנים מבתי כלא. אחד מהם חשב שהוא וילהלם השני, קיסר גרמניה. הבנתי שאני חייב לצאת משם כמה שיותר מהר".

לאחר שלושה שבועות, הוא שכנע את הפסיכיאטרים שהוא בסדר. "הם הראו לי כתמי דיו ושאלו אותי מה אני רואה. עניתי שאני רואה דיו מרוח וזהו. אז הם שחררו אותי. יצאתי משם והבטחתי לעצמי שלעולם לא ארד כה נמוך שוב. זה היה שיעור מעולה".

עם שחרורו, הוא החליט להתמקד בכתיבת שירים. מנהלו לשעבר הצליח להשיג לו חוזה הקלטה. ג'ואל היה כה נואש, שהוא חתם על עסקה נצלנית עם חברת התקליטים FAMILY PRODUCTIONS, במסגרתה ויתר על זכויות היוצרים לשיריו. עם המקדמה שקיבל הוא קנה פסנתר, שילם שכר דירה, ונכנס להקליט תקליט חדש בשם COLD SPRING HARBOR. הוא האמין בכל ליבו שהפעם, יגיע לאנשים. הוא לא ידע שגם התקליט הזה יסבול מבעיה טכנית קשה במאסטרינג, שתגרום לקולו להישמע גבוה מדי, אבל זה כבר סיפור אחר – סיפור על התמדה כנגד כל הסיכויים, בדרך לפסגת עולם המוזיקה.

גם זה קרה ב-27 ביולי: מפיצוצים בבית הלבן ועד דקירות על הבמה. זהו תאריך שבו ההיסטוריה לחצה על כפתור ה-PLAY וסיפקה לנו דרמות, קומדיות, טרגדיות ורגעים בלתי נשכחים. הצטרפו אלינו למסע בזמן אל כמה מהצמתים המרתקים, המשעשעים והמוזרים ביותר בתולדות המוזיקה הפופולרית, כולם התרחשו ביום זה ממש. נא להדק חגורות.

1971: ג'ורג' האריסון והקארמה של בנגלדש

קופצים לשנת 1971, לסיפור עם לב ענק וכיסים ריקים. ביום זה כינס ג'ורג' האריסון מסיבת עיתונאים כדי להכריז על פרויקט שהעולם לא ראה כמותו: "הקונצרט למען בנגלדש". ה"ביטל השקט" החליט לשים את קריירת הסולו המצליחה שלו בהמתנה כדי לארגן אירוע התרמה המוני למען הפליטים הרעבים ממלחמת העצמאות של בנגלדש. הוא עבד מסביב לשעון, בילה שבועות בשיחות טלפון לגיוס חבריו המוזיקאים הגדולים ביותר, ביניהם בוב דילן, אריק קלפטון ורינגו סטאר, הזמין את המדיסון סקוור גארדן וטיפל בכל הלוגיסטיקה המסובכת. כל זה קרה במהירות שיא, ורק ארבעה ימים לפני המופע האדיר, הוא הודיע לעיתונות על מה שעומד להתרחש.

אבל איפה שיש כוונות טובות, לפעמים מסתתר גם מנהל ערמומי ושמו אלן קליין, והפיקוח הגס שלו הוא זה שגרם לכך שהאירוע לא נרשם מראש כאירוע צדקה רשמי. התקלה הבירוקרטית הזו עלתה לג'ורג' ביוקר, מיליון פאונד היישר מכיסו הפרטי, אותם נאלץ לשלם לרשויות המס בבריטניה. הקארמה, כידוע, היא דבר מצחיק. אותו קליין יישלח בעתיד לכלא בדיוק על עבירות מס.

1972: הצ'רצ'ילים כובשים את ווטפורד

שנה לאחר מכן, ב-1972, קצת גאווה כחול-לבן על אדמת אנגליה. להקת ג'ריקו ג'ונס, הידועה בארצנו הקטנה יותר בתור הצ'רצ'ילים, להקת הרוק הפסיכדלי פורצת הדרך מישראל, חלקה במה אחת עם להקת מונגו ג'רי. כן כן, אלו מהלהיט העצום IN THE SUMMERTIME. שתי הלהקות הופיעו יחדיו במועדון TOP RANK בעיירה ווטפורד, במה שהיה עוד צעד במסע הבינלאומי של החלוצים הישראלים. הסיפור השלם, עם המון פרטים שנחשפים לראשונה, נמצא רק בספר שכתבתי "רוק ישראלי 1973-1967".

1974: קית' ריצ'רדס מקבל כבוד מפוקפק

ונעבור לכבוד מסוג אחר לגמרי. בשנת 1974, עיתון המוזיקה הבריטי רב ההשפעה NME החליט להעניק תארים, ואחד מהם היה ייחודי במיוחד: "אחד האנשים המחוקים ביותר בעולם". המועמד, ואולי גם הזוכה הבלתי מעורער בליבם של רבים, היה לא אחר מאשר קית' ריצ'רדס מהרולינג סטונס. יש כאלו שמקבלים פרס נובל, ויש כאלו שמקבלים הכרה על היכולת לשרוד את אורח החיים של כוכב רוק. כל אחד והפסגה שלו.

1979: אליס קופר נגד הדיסקו

1979 מביאה איתה פיצוץ, תרתי משמע. חנות אמנות אינדיאנית שהייתה בבעלותו של זמר השוק-רוק אליס קופר בסקוטסדייל, אריזונה, עלתה באש והתפוצצה. הנזק הוערך בסכום של 200,000 דולר. תגובתו של קופר, שלא נראה מודאג יתר על המידה, הייתה קלאסית: הוא התבדח שהפצצה הונחה שם כנראה על ידי מעריץ נלהב של מוזיקת הדיסקו, ז'אנר שקופר תיעב בגלוי והרבה לתקוף.

1986: אהבה דוקרת בהופעה של הקיור

השנה היא 1986, והאווירה הופכת לקודרת במופע של להקת הקיור. במהלך הופעה שלהם בפורום באינגלווד, קליפורניה, גבר ללא חולצה וחבוש כובע בוקרים החליט שזו הבמה שלו. הוא טיפס עליה ודקר את עצמו שוב ושוב בסכין ציד. למרבה המזל, הוא שרד. האיש, שזוהה כג'ונתן מורלנד בן ה-38, סיפק למשטרה מניע תמוה במיוחד: הוא ניסה להרשים בחורה שדחתה את חיזוריו. יש דרכים רומנטיות יותר, בואו נגיד.

2017: הפילוג הפוליטי של להקת JOURNEY

ובשנת 2017 קרה דבר שמוכיח שהדרמה בלהקות רוק לא נגמרת בשנות השבעים. כמה מחברי להקת JOURNEY, ביניהם הקלידן ג'ונתן קיין, הסולן ארנל פינדה והבסיסט רוס ואלורי, הוזמנו לסיור בבית הלבן וזכו לתמונה מחויכת עם הנשיא דאז, דונלד טראמפ. מי סידר את הביקור? פאולה, רעייתו של קיין, שהייתה יושבת ראש הוועדה המייעצת האוונגליסטית של הנשיא.

אבל לא כולם שמחו על הביקור במסדרונות הלבנים. הגיטריסט והמייסד, ניל שון, רתח מזעם על מה שראה כניצול ציני של שם הלהקה למטרות פוליטיות. הוא פנה לרשתות החברתיות ושחרר קיטור: "אני אישאר חזק ועקבי עם האמונה שתמיד חלקנו והסכמנו עליה – אסור להשתמש ולנצל את שם הלהקה על ידי אף אחד, במיוחד לא חברי להקה, לפוליטיקה או לכל דת שהיא", כתב בפייסבוק. הריב הזה קרע את הלהקה.

וזה לא הכל: ביום זה גם נפרדנו מענקים:

ליאון וילקסון, הבסיסט המקורי של לינירד סקינירד, הלך לעולמו בשנת 2001. בשנת 2013, מיק פארן מלהקת דה דוויאנטס מת באופן דרמטי במיוחד, על הבמה, במהלך הופעה. ומצד שני, בשנת 1941, נולד אנדי מקמאסטר מלהקת המוטרוס, זו שהביאה לנו את הלהיט הנצחי AIRPORT. יום אחד, כל כך הרבה היסטוריה.

הזקן נדם: עולם הרוק נפרד מדאסטי היל, הבסיסט של זי זי טופ. ב-27 ביולי בשנת 2021 איבד עולם הרוק עוד אחד מגיבוריו. הפעם זה דאסטי היל בן ה-72.

רעם של דממה נפל על עולם הרוק ב-27 ביולי 2021. ג'ו מייקל "דאסטי" היל, הבסיסט המזוקן ובעל נוכחות הבמה הבלתי נשכחת של שלישיית הבלוז-רוק מטקסס, זי זי טופ, הלך לעולמו בגיל 72. האיש שהיווה את עמוד השדרה הקצבי והשקט של הלהקה, מת בשנתו בביתו שביוסטון, והותיר אחריו מורשת של צלילים מחוספסים, הומור יבש וזקן אחד ארוך במיוחד.

חבריו ללהקה, הגיטריסט בילי גיבונס והמתופף פרנק בירד, נפרדו ממנו במילים חמות שהדהדו את עוצמת האובדן. "אנו, יחד עם המוני המעריצים ברחבי העולם, נתגעגע לנוכחותך האיתנה, לטוב הלב שלך ולמחויבותך המתמשכת לספק את הבסיס המונומנטלי הזה ל'טופ'", כתבו. "תהיה לנו לעד אותה נעימת בלוז ב-C. אתה תחסר לנו מאוד, אמיגו".

מותו של היל הגיע זמן קצר לאחר שנאלץ לפרוש מסיבוב הופעות ברחבי ארצות הברית בשל פציעה בירך, אך לא נמסר קשר רשמי בין שני האירועים. את מקומו על הבמה, על פי בקשתו המפורשת, תפס טכנאי הגיטרות הוותיק של הלהקה, אלווד פרנסיס. המופע, כך דרש היל, חייב להימשך.

מהבלוז של דאלאס לפסגת העולם

דאסטי היל לא היה הבסיסט המקורי של הלהקה, אך הוא הצטרף אליה בשנת 1970, רגע לפני שהקליטה את תקליט הבכורה שלה ויחד עם חברו הוותיק, המתופף פרנק בירד, איתו ניגן עוד בלהקתם הקודמת AMERICAN BLUES. מרגע שהצטרף, הוא הפך לחלק בלתי נפרד מהדנ"א של זי זי טופ. היל, יליד דאלאס, טקסס, אחז בגיטרת הבס לראשונה בגיל 13. "רוב נגני הבס הם קודם כל גיטריסטים כושלים", התבדח בראיון בשנת 2016, "גם אני התחלתי כגיטריסט, אבל לא הייתי טוב מספיק. אחי היה גיטריסט מעולה. תמיד אמרתי לו 'אתה תנגן בגיטרה ואני אלמד לנגן בס'. ככה היה לנו מקום בלהקה".

בתחילת דרכה, זי זי טופ הייתה מכונת בלוז-רוק משומנת היטב, אך עם הזמן השלישייה אימצה צליל רוק קצבי ונגיש יותר, שהפך את החברים בה לאייקונים של ממש. בשנת 1974, הם כבר היו תופעה. "אנשים היו מביטים בנו על הבמה, הלסתות שלהם היו נשמטות והם היו גונחים", סיפר היל למגזין רולינג סטון באותה תקופה. "אבל בסוף הערב, היינו פשוט מפוצצים אותם והם היו צורחים לנו לחזור. היינו מרגישים מצחיק כשהסטונס היו מציצים עלינו מאחורי הקלעים ומחכים שנסיים כבר".

הסוד, לדבריו, היה פשוט. "זו אולי קלישאה, אבל זה תלוי בשלושה אנשים שפשוט נהנים לנגן ביחד", הסביר ב-2010. "אנחנו עדיין אוהבים את זה, ועדיין מתרגשים לעלות על הבמה. יש לנו מספיק במשותף כדי לשמור על החיבור בינינו, אבל גם מספיק הבדלים כדי לשמור על האינדיבידואליות שלנו".

פסק זמן, זקנים ועבודה בשדה התעופה

לאחר מספר תקליטים פחות מוצלחים במחצית השנייה של שנות השבעים, הלהקה החליטה לקחת פסק זמן של שלוש שנים. בתקופה זו, דאסטי היל עשה מעשה כמעט בלתי נתפס לכוכב רוק במעמדו: הוא מצא עבודה בשדה התעופה הבינלאומי דאלאס/פורט וורת'. "פשוט רציתי להרגיש נורמלי", אמר ב-2019. "לא רציתי שאנשים יחשבו שאני מלא בעצמי. עשיתי את זה כדי להישאר עם הרגליים על הקרקע".

במהלך אותה הפסקה התרחש עוד אירוע מכונן: היל וגיבונס, כל אחד בנפרד, החליטו להפסיק להתגלח. כשהלהקה התאחדה מחדש ב-1979, הם הופיעו עם הזקנים המפורסמים שהפכו לחלק בלתי נפרד מתדמיתם. האיחוד הניב מיד להיט, CHEAP SUNGLASSES, אך הייתה זו רק יריית הפתיחה למהפך הגדול באמת.

בשנת 1983 יצא התקליט ELIMINATOR. עם צליל מהודק ששילב סינטיסייזרים וקצב דאנס-רוק, ועם קליפים בלתי נשכחים בכיכובה של מכונית פורד אדומה מודל 1933, זי זי טופ הפכה לכוכבת-על ברשת MTV החדשה. שירים כמו GIMME ALL YOUR LOVIN', SHARP DRESSED MAN ו-LEGS הפכו אותה לאחת הלהקות הגדולות בעולם.

האיש השקט שמאחורי הזקן

למרות ההצלחה המסחררת, היל נותר תמיד דמות שקטה וצנועה, מיעט להתראיין והעדיף לתת לבילי גיבונס הכריזמטי לשמש כפנים והפה של הלהקה. במעט הפעמים שכן דיבר עם התקשורת, הוא רמז על צדדים אפלים יותר שמעריצים כמעט ולא הכירו. "היו לי כמה נקודות שפל בחיים, אבל אני אף פעם לא דן בהן בפומבי", אמר ב-2010. "הן לא מיועדות לניתוח של הציבור. כל מה שאגיד זה שאתה חייב להיות עם הגישה הנכונה מול הירידות האלה. אתה חייב לעבור את נקודות השפל כדי להעריך את השיאים בחיים".

כשנשאל פעם מה היה רוצה שייכתב על מצבתו, הפגין את ההומור היבש שאפיין אותו: "זה אולי נשמע קודר, אבל אתה אף אחד לא נהיה צעיר יותר. העליתי כמה רעיונות ואז פסלתי את כולם. יש כתובת על קבר בגבעת בוט שאומרת: 'כאן טמון לסטר מור. נורה למוות מאקדח קולט 44. NO LESS NO MORE'. אני אוהב את ההומור בזה. חשבתי על כמה רעיונות משלי, אבל אף אחד מהם לא באמת טוב כמו זה".

קוריוזים מזוקנים: הצדדים הפחות מוכרים של דאסטי היל

רק ביום הולדת... רק ביום הולדת...: ב-16 בדצמבר 1984, דאסטי היל מצא את עצמו בסיטואציה מסוכנת ומביכה כאחד. חברתו דאז ניסתה לחלוץ את מגפיו מרגליו, כשלפתע אקדח דרנג'ר קטן שהיה מוסתר במגף נפל על הרצפה, נדרך ופלט כדור שפגע ישירות בבטנו. היל הובהל לבית חולים ועבר ניתוח של שעתיים וחצי. "הוא יהיה בסדר, הוא איש קשוח", מסר דובר הלהקה. באופן אירוני, כל זה קרה ביום הולדתו ה-35 של הגיטריסט בילי גיבונס.

חיות על הבמה: במסגרת סיבוב ההופעות העצום של הלהקה בשנת 1976, השלישייה החליטה להביא את טקסס לבמה, פשוטו כמשמעו. לצד תפאורה של מדבר וקקטוסים, עלו לבמה גם באפלו, נשרים, נחשי עכסן ופרת קרניים ארוכות מסוג TEXAS LONGHORN. הקהל דיווח שהחיות נראו נהנות מהרוק הכבד לא פחות מהם.

מיליון דולר תמורת גילוח: בתחילת שנות השמונים, חברת סכיני הגילוח ג'ילט פנתה להיל ולגיבונס בהצעה מפתה: מיליון דולר לכל אחד, אם רק יסכימו לגלח את זקנם המפורסם לצורך פרסומת. השניים, בנאמנות לתדמיתם, סירבו בנימוס. הזקן, כך הבינו, שווה הרבה יותר.

ב-27 ביולי בשנת 1970 קונצרט חינמי בשיקגו למהומה כאשר מעריצים זרקו אל הבמה אבנים ובקבוקים בהופעה של סליי ומשפחת סטון. הלהקה תקרא לאלבומה הבא, THERE'S A RIOT GOIN' ON.

שיקגו הייתה נקודה של תסיסה אזרחית, במיוחד בשנת 1968 במהלך הפגנות בוועידה הלאומית הדמוקרטית.

הקונצרט החינמי היה חלק מסדרה שהקימה העירייה כהצעה בתום לב. ההופעה הייתה אמורה להתחיל בגרנט פארק בשעה 16:00, אבל המעריצים הגיעו מוקדם בבוקר, ורבים מהם התחילו לשתות כבר אז אלכוהול. עד שעת ההופעה, כש- 35,000 בקהל, רבים מהם היו שיכורים וכולם התמודדו עם החום המעיק.

ללהקת סליי והפאמילי סטון הייתה היסטוריה של הברזה מהופעות, אבל הפעם חבריה הגיעו וחיכו לתורם אחרי מופעי הפתיחה. רוב הקהל, עם זאת, לא יודע שיש מופעי פתיחה, ורבים ציפו רק ללהקה המצליחה. אז כשלהקה לא מוכרת בשם FAT WATER עלתה לבמה בשעה 16:15, הקהל התעצבן והשמועות גרסו שסליי סטון וחבריו לא יגיעו. FAT WATER סיימה את שלושת השירים שלה והלהקה הבאה, האחים בוריטו המעופפים, עלו לבמה כשהקהל השליך לעברה חפצים, והסית למהומה שהותירה 162 פצועים, בעיקר שוטרים.

המהומות התפשטו לאזורים סמוכים, מכוניות הוצתו וחנויות נשדדו. בניגוד למהומות הקודמות בעיר, זו לא הייתה מהומה מונעת על ידי גזע או פוליטיקה - זו פשוט הייתה אי הבנה מטופשת. סליי סטון רצה לעלות לבמה כדי לדכא את האלימות, אבל ההמון השבית את מערכת הקול והכל כבר יצא מכלל שליטה. שנה שלאחר מכן, הלהקה תשחרר את אלבומה הבא ותקרא לו THERE'S A RIOT GOIN' ON בהתייחסה גם לאירועי אותו יום.

רעם וברקים: טירוף חשמלי עם תקליט ששינה את פני המטאל. ב-27 ביולי בשנת 1984 יצא תקליטה השני של להקת מטאליקה, RIDE THE LIGHTNING.

אחרי שהיממו את העולם עם האנרגיה הגולמית והבלתי מתפשרת של תקליט הבכורה שלהם, KILL 'EM ALL, רבים תהו האם הרביעייה מסן פרנסיסקו היא סתם עוד להקת גראז' רועשת. התשובה הגיעה בדמות רעמים וברקים מקופנהגן הקרירה, שם הוקלט התקליט השני. הבחירה בדנמרק לא הייתה מקרית; המתופף לארס אולריך הוא יליד המקום, מה שהעניק למישהו בלהקה תחושת בית מסוימת, גם אם רחוקה מאוד מהשמש הקליפורנית.

החוויה, כפי שמתאר אותה הגיטריסט קירק האמט, הייתה שילוב של התעלות מוזיקלית והלם תרבות קל. "זה היה נפלא כשהתחלנו להקליט שם," הוא נזכר, "אבל הגעגועים הביתה החלו אחרי שלושה או ארבעה שבועות. היינו שלושה אמריקאים ובחור דני. ללארס היה קל להשתלב, אבל לשלושתנו זה היה סיפור אחר לגמרי. לא היה לנו מה לעשות חוץ מלעבוד על מוזיקה ולשתות בירה קרלסברג".

וכאן נכנס ההומור למשוואה. החבורה גילתה במהרה שיטה כלכלית מבריקה: "אספנו כל בקבוק בירה בדירה של חבר שהתארחנו אצלו, כי הבנו שאם אוספים ארבע שישיות ריקות, מקבלים שישייה מלאה בחזרה. ברגע שקלטנו את הפטנט, החיים נהיו נהדרים. כמובן, הרסנו לגמרי את הבית של אותו חבר". תנאי העבודה עצמם היו מאתגרים. ההקלטות נערכו בלילות קפואים, והצוות נאלץ להשתמש בתנורי גז ענקיים כדי לחמם את חדר התופים, רק כדי שלא יקפאו ללארס האצבעות. "האולפן ההוא, אגב, הוא היום דירה של מישהו", מספר האמט. "הסלון של איזה בחור הוא המקום שבו לארס הקליט את התופים. זה פשוט מדהים לחשוב על זה".

צלילה לעומק הסערה

התקליט נפתח עם צמד אגרופים קוליים שיכלו בקלות למצוא את מקומם בתקליט הבכורה. FIGHT FIRE WITH FIRE התזזיתי עוסק בהשמדה גרעינית ומצייר תמונה מצמררת של העולם רגע לפני ותוך כדי אפוקליפסה אטומית. מיד אחריו מגיע שיר הנושא, RIDE THE LIGHTNING, המספר על אדם שהורשע ברצח שלא ביצע ונשלח אל הכיסא החשמלי. המילים מתארות את מחשבותיו ופחדיו ברגעיו האחרונים, עד לסוף המפתיע בו מתגלה שהכל היה רק חלום בלהות. שם השיר, ושם התקליט כולו, נולד בזכות ספר של סופר האימה סטיבן קינג, THE STAND, אותו קרא האמט באותה תקופה. "הייתה בספר סצנה שבה נידון למוות אומר שהוא מחכה 'לרכוב על הברק'. ישר חשבתי, 'וואו, איזה שם אדיר לשיר'".

משם, התקליט לוקח פנייה מפתיעה. השיר השלישי, FOR WHOM THE BELL TOLLS, נפתח עם צליל בס מבעבע ומכשף, שהפך לאחד המזוהים ביותר עם הבסיסט המנוח, קליף ברטן. "קליף היה מנגן את הריף הזה כל הזמן בחדרי מלון", סיפר האמט. "הוא היה מסתובב עם גיטרה אקוסטית קלאסית ופשוט מנגן את הדבר המוזר הזה. אני זוכר שהוא השמיע את זה לג'יימס, וג'יימס הוסיף לזה משהו ופתאום זה התפוצץ. עד היום אני תוהה איך לעזאזל הוא כתב את זה. זה קליף במיטבו". המילים מבוססות על הרומן המפורסם של ארנסט המינגווי, ומהוות כתב אישום נגד חוסר התוחלת של המלחמה. צליל הפעמון המאיים שפותח את השיר הושג מסרט הקלטה ישן של אפקטים שנמצא באולפן.

קליף ברטן היה דמות יוצאת דופן. בעידן בו כולם לבשו מכנסי סקיני צמודים, הוא התעקש על מכנסי פדלפון מתרחבים. ההשפעות המוזיקליות שלו היו רחבות להפליא וכללו מוזיקה קלאסית, במיוחד יצירות של באך, לצד רוק דרומי סטייל לינירד סקינירד. הידע התיאורטי העשיר שלו תרם רבות לעיבודים המורכבים והמתוחכמים של הלהקה. שנים רבות לאחר מותו הטראגי, כשמטאליקה חיפשה בסיסט חדש, חבריה תהו בקול רם אם אישיותו ודרכו המוזיקלית הייחודית של ברטן היו משתלבות בלהקה במעמדה המצליח והמסחרי.

הצד הראשון של התקליט נחתם עם FADE TO BLACK, בלדת המטאל הראשונה של הלהקה, מהלך אמיץ שעורר תדהמה וגם ביקורת בקרב מעריצים שחששו שהלהקה "התמסחרה". השיר, העוסק במחשבות אובדניות וייאוש, נכתב לאחר שכל הציוד של הלהקה נגנב במהלך סיבוב הופעות בבוסטון. ג'יימס הטפילד, הסולן והגיטריסט, כתב את המילים בעקבות גניבת המגבר הראשון והאהוב ביותר שלו, פריט בעל ערך סנטימנטלי עצום. השיר מתאר אדם שמאבד הכל ותוהה אם יש טעם להמשיך. בתקופה ההיא, הטפילד ואולריך היו אובססיביים לנושא המוות, אך לא שיערו שב-1986 הם יפגשו אותו פנים אל פנים עם מותו של ברטן בתאונת דרכים.

המוות הזוחל והקריאה של קת'ולהו

הצד השני של התקליט נפתח בסערה עם TRAPPED UNDER ICE המהיר, ששוב עוסק בתחושת מוות קרבה, הפעם של אדם הלכוד מתחת לקרח וזועק לעזרה שאינה מגיעה. מיד אחריו מגיע ESCAPE, שיר שנוסף ברגע האחרון לדרישת חברת התקליטים. "זו הייתה הפעם הראשונה שכתבנו שיר באולפן", חשף הטפילד. "לארס בא ואמר, 'הם רוצים שנקליט עוד אחד, צריכים עוד אחד לתקליט'. אז היינו חייבים לכתוב משהו מהר". אולי בגלל הלחץ, הלהקה לא מחבבת את השיר הזה במיוחד וכמעט שאינה מנגנת אותו בהופעות.

אחד משיאי התקליט הוא ללא ספק CREEPING DEATH, אפוס תנ"כי המגולל את סיפור יציאת מצרים מנקודת מבטו של מלאך המוות, או "המוות הזוחל". ההשראה הגיעה מצפייה משותפת של חברי הלהקה בסרט הקלאסי "עשרת הדיברות". בסרט, מכת בכורות מתוארת כערפל ירוק הזוחל ברחובות. קליף ברטן ראה את הסצנה והעיר: "וואו, זה נראה כמו מוות זוחל". השם נדבק והשאר היסטוריה. עם השיר הזה פתחה מטאליקה את ההופעה בתל אביב, כשהגיעה אלינו בפעם הראשונה.

המסע המחשמל מסתיים עם היצירה האינסטרומנטלית האדירה, THE CALL OF KTULU. הקטע נכתב בשיתוף פעולה עם הגיטריסט המקורי של הלהקה, דייב מוסטיין, שסולק ממנה זמן קצר לפני הקלטת התקליט הראשון בשל בעיות שתייה חמורות והתנהגות אלימה, ולימים הקים את להקת הענק MEGADETH. היצירה מבוססת על סיפוריו של סופר האימה ה. פ. לאבקרפט, אך הלהקה שינתה במכוון את האיות של המפלצת CTHULHU לשם KTULU, כנראה כדי להימנע ממזל רע.

אז RIDE THE LIGHTNING היה הרבה יותר מתקליט. הוא היה הגשר בין הפראות של KILL 'EM ALL לבין יצירת המופת המלוטשת שתבוא אחריו, MASTER OF PUPPETS. הוא הציג לעולם להקה בוגרת יותר, מורכבת יותר, ובעיקר, חסרת פחד. הוא הגיע למקום ה-100 במצעד הבילבורד האמריקאי, הישג נאה ללהקת מטאל קיצונית באותה תקופה, וסלל את הדרך להפיכתה של מטאליקה לאחת הלהקות הגדולות והמשפיעות בעולם. והיום הברק עדיין מכה באותה עוצמה.

מי בא איתי לרמת גן, ב-27 ביולי בשנת 1969?

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.