רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-27 בינואר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-27 בינואר (27.1) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"אם הייתי מפיק את בוב דילן, הייתי עושה איתו אופרה של דילן. הוא מעולם לא הופק. הוא תמיד נכנס לאולפן בזכות המילים שלו ומכר מספיק תקליטים כדי לחפות על הכל. אבל הוא אף פעם לא באמת עשה הפקה. השיר שאני הכי אוהב שלו הוא LIKE A ROLLING STONE וזה הגיוני כי זה השיר הכי גרובי שלו. יכול להיות שזה לא המסר הכי גרובי בטקסט שלו. זה אולי לא הדבר הכי גדול שהוא כתב אי פעם, אבל אני יכול לראות למה הוא מפיק מזה הכי הרבה סיפוק, כי להשתמש בשינויי האקורדים של הלהיט 'לה במבה' לשיר שלך זה תמיד מהנה ובכל פעם שאתה יכול לשכתב את סוג השינויים האלה, זה מאוד מספק.

הייתי רוצה שהוא פשוט יגיד משהו שיכול לחיות בהקלטה לנצח. הייתי ודאי נהנה להקליט את התקליט שלו, 'ג'ון ווסלי הארדינג'. אין לו ממש זמן ולאף אחד מהמפיקים שלו יש את השאיפה או הכישרון באמת להכריע אותו ולהתווכח איתו. אני משער שלאלברט גרוסמן יש מצב של שליטה עסקית על דילן בדיוק כמו המצב עם אלביס פרסלי וקולונל פרקר. נניח שאין שליטה, אז מישהו צריך להיות הרבה יותר כוחני. אולי לאף אחד אין את האומץ, הביצים או השאיפה להיכנס לשם, אבל אין סיבה אלא אם כן דילן לא רצה בכך. אין שום סיבה שלא ניתן יהיה להקליט את דילן בצורה מאוד מסוימת ויפה מאוד שבה אתה יכול פשוט לשבת ולומר 'וואו' על

הכל - לא רק הוא והשיר - אלא על הכל. אולי דילן הבין שהוא יכול למכור הרבה תקליטים מבלי להתאמץ באולפן" (המפיק פיל ספקטור, 1969)

הצילו! השיער של מייקל ג'קסון בוער! ב-27 בינואר בשנת 1984, בשיא הפופולריות שלו, מייקל ג'קסון הצטלם לפרסומת לפפסי שהשתבשה בצורה נוראית כשזיקוק הצית את שערו.

העולם היה שייך אז לאדם אחד בלבד, ושמו היה מייקל ג'קסון. זה היה רגע השיא של הפופולריות שלו, והכוכב הגיע לאודיטוריום שריין בלוס אנג'לס כדי לצלם פרסומת לחברת פפסי. מה שהיה אמור להיות עוד יום עבודה נוצץ בחייו של מלך הפופ, הפך לאירוע שהשתבש בצורה נוראית, כאשר פיצוץ זיקוק סורר הצית את שערו ושינה את חייו לנצח.

באותם ימים, התקליט "מותחן" לא רק צעד בראש המצעדים, הוא פשוט דרס אותם. ג'קסון בער בשוק המוזיקה העולמי, אבל באותו ערב גורלי, העניינים התחממו קצת יותר מדי – והפעם באופן מילולי לחלוטין. הקהל, שמנה כ-3,000 מעריצים נלהבים שגויסו כניצבים, צפה בו רוקד על הבמה לצלילי הלהיט הענק שלו "בילי ג'ין". השיר עבר עיבוד מיוחד עבור הפרסומת, והמילים המקוריות הוחלפו בסלוגן הקליט של פפסי דאז: "הבחירה של דור חדש". ג'קסון היה מוקף בתאורה דרמטית ובהבזקים של פירוטכניקה מוקדמת, שנראתה מרשימה מאוד – עד הרגע שבו היא הפסיקה להיות מרשימה והפכה למסוכנת.

זה היה בטייק השישי של הצילומים, ג'קסון ירד במדרגות וביצע את הסיבוב המפורסם שלו. הפירוטכניקה הופעלה מוקדם מדי, וגיצים פגעו בג'ל השיער הדליק שלו. הסצנה הייתה כל כך מסנוורת ורועשת, שאף אחד – כולל מייקל עצמו – לא שם לב ששיערו והז'קט שלו עולים בלהבות. הוא המשיך לרקוד במשך כמה שניות מחרידות כשהוא בוער, עד ששיחרר צעקה תזזיתית והתמוטט.

מיקו ברנדו, עוזר אבטחה שהיה במקום (ובמקרה גם בנו של השחקן מרלון ברנדו), הגיב במהירות של גיבור פעולה. הוא מיהר לצדו של ג'קסון וכיבה את האש בדרך היחידה שהייתה אפשרית באותו רגע: הוא העניק לו חיבוק דוב חזק והעביר את אצבעותיו בשערו החרוך של הזמר כדי לחנוק את הלהבות. כשהוא עדיין לובש את הכפפה המיוחדת שלו המשובצת תכשיטים, הובהל ג'קסון באמבולנס למרכז הרפואי "סידרס סיני" ומשם הועבר במהירות ליחידת הכוויות. בזמן שהרופאים עמלו על טיפול בכוויות מדרגה שנייה ושלישית בקרקפתו, הצוות הרפואי ניסה לרומם את רוחו והקרין לו את הסרט האהוב עליו, "מפגשים מהסוג השלישי". הוא השתחרר מבית החולים כבר למחרת, חבוש בראשו אך מנופף בידו למעריצים.

הצילומים שנקטעו בצורה כה דרמטית היו חלק מעסקה חסרת תקדים של תמיכה בסך 5 מיליון דולר מצד חברת המשקאות, שביקשה נואשות למשוך אליה קהל צעיר ולנצח במלחמת המותגים. בתמורה, העסקה כללה חסות לסיבוב ההופעות הקרוב והמדובר של הג'קסונים עם תקליט האיחוד שלהם, VICTORY. עם זאת, החוזה המקורי, באופן אירוני למדי, לא כיסה עלויות רפואיות עבור נזקי זיקוקים תועים.

כדי להימנע מתביעה משפטית מביכה, החברה שילמה עוד 1.5 מיליון דולר כדי להסדיר את התקלה עם ג'קסון מחוץ לכותלי בית המשפט. ג'קסון, בצעד אופייני, תרם את כל סכום הפיצוי למחלקה שטיפלה בו, המרכז הרפואי ברוטמן, אליה נאלץ לחזור מאוחר יותר לניתוח לתיקון הקרקפת. זמן קצר לאחר מכן, בית החולים עשה לו כבוד והשיק את מרכז הכוויות על שם מייקל ג'קסון. אבל הכבוד היה קצר מועד: בשנת 1987 נאלץ בית החולים המתקשה כלכלית לסגור את מרכז הכוויות הזה. ומייקל? עבורו זו הייתה רק ההתחלה של מדרון חלקלק; התקלה בצילומים והכאבים העזים שבאו בעקבותיה הפכו אותו, למרבה הצער, למכור למשככי כאבים, התמכרות שליוותה אותו במשך שנים רבות.

במהלך השנים נפוצו שמועות עקשניות, ויש שחושבים כי תקרית האש הזו גרמה לג'קסון להפוך את עורו משחור ללבן כחלק מטיפול רפואי או טראומה. ובכן, זה ממש לא כך והנה ההסבר האמיתי: הוא אובחן כסובל ממחלת עור בשם ויטיליגו, שגורמת לכתמים לבנים על העור ורגישות לאור השמש (דבר שאושר בנתיחה לאחר מותו). כדי לטפל במצב האסתטי, הוא השתמש בכמויות גדולות של איפור בצבע בהיר וכנראה בקרמים להלבנת עור, שמטרתם הייתה לכסות את כתמי הצבע הלא אחידים שנגרמו על ידי המחלה ולאחד את הגוון. הקרמים הללו היו מבהירים עוד יותר את עורו, והעור הבהיר יותר גרם לביקורת ציבורית קשה נגדו על כך שהוא כביכול ניסה להיראות לבן ולהתכחש למוצאו. ג'קסון אמר בראיון מפורסם לאופרה ווינפרי שהוא לא הלבין את עורו בכוונה ושהוא לא ניסה להיות משהו שהוא לא, אלא רק התמודד עם מצב רפואי מורכב.

זה הוא לילה נפלא לריקוד ירח! ב-27 בינואר בשנת 1970 יצא תקליט חדש לוואן מוריסון. שמו הוא MOONDANCE והוא תקליט חשוב.

מאז ומתמיד, אחת הדמויות הכי אניגמטיות בעולם הרוק הייתה ואן מוריסון. גם לאחר שנים רבות של עשייה, עד היום לא יודעים עליו הרבה, בוודאי לעומת כוכבי רוק אחרים שחשפו את קרביהם לעיני כל. תקליט זה היה השני שלו עבור חברת התקליטים הגדולה, האחים וורנר, והוא סימן ציון דרך משמעותי כאלבומו הראשון כמפיק בפועל.

צריך לזכור שהתקליט הקודם, ASTRAL WEEKS, התקבל באהבה אדירה על ידי המבקרים (גם אם לא מכר המון עותקים בהתחלה) ונחשב ליצירת מופת של זרם תודעה ופולק-ג'אז מופשט. לכן, הציפיות היו גבוהות מאד לתקליט ההמשך, אך מוריסון החליט לשנות כיוון בצורה חדה. במקום האווירה המלנכולית והארוכה של התקליט הקודם, הוא פנה ליצירת מוזיקה מהודקת יותר, קצבית יותר, כזו שמתאימה לרדיו FM האמריקאי, סגנון שאפשר לכנות רוק נשמה קלטי.

רוב הסשנים להקלטת MOONDANCE נערכו בביצועים חיים באולפן, מה שהעניק להקלטה אנרגיה מחשמלת ובלתי אמצעית. מוריסון הביא לאולפן ההקלטות רעיונות כלליים לשירים, אך לא היו לו עיבודים מוכנים כתובים בתווים. לפיכך, מלאכת עיבודי השירים הופקדה למעשה על שאר הנגנים המוכשרים. הדינמיקה הייתה ספונטנית לחלוטין: בזמן שחטיבת הקצב הקליטה את השירים, ישבה חטיבת כלי הנשיפה בצד, הקשיבה, וכתבה עיבודים למלודיות שניתנו לה ממוריסון זמן קצר לפני כן. הוא לא דיבר הרבה באולפן ודי התכנס בעצמו, חוץ מהרגעים בהם העביר הוראות כלליות לנגנים, אך הכימיה המוזיקלית דיברה בעד עצמה.

שיר הנושא, MOONDANCE, הפך לקלאסיקה מתוחכמת. הרעיון לעיבוד כלי הנשיפה בשיר הנושא נלקח מהתקליט A LOVE SUPREME של ג'ון קולטריין (שימו לב לפזמונים של השיר ולסולו הסקסופון). זאת לפי דבריו של החלילן-סקסופוניסט קולין טילטון, שעיבד את התפקיד. פרט משעשע במיוחד הוא שהחליל שטילטון מנגן עליו בשיר הזה הוא חליל מדגם זול שקנה בשמונים דולר בלבד. טילטון לא היה אז חלילן מקצועי בהגדרה והוא פשוט אילתר בחליל את מה שיכל, מה שהפך בסופו של דבר לאחד מתפקידי החליל המפורסמים יותר. השיר הוא למעשה סווינג ג'אזי מתוחכם, כאשר מוריסון כתב אותו כסוג של מחווה לתחכום המוזיקלי של פרנק סינטרה, כשהוא מנסה ליצור שיר שיהיה קליט אך לא פשוט מדי.

אז מי הם הנגנים הנהדרים שמנגנים בתקליט הזה והפכו אותו למה שהוא? הרשימה כוללת את קולין טילטון בחליל וסקסופון, גארי מלאבאר בתופים שהחזיק את הקצב ביד רמה, ג'ף לייבס בקלידים (שזמן קצר לאחר מכן נגיע לארצנו ואף ניגן על הבמה עם להקת הבמה החשמלית) שהוסיף את הצבע הפסנתרני, ג'ק שרואר בסקסופון האלט והסופרן שיצר את הצליל המחוספס, ג'ון פלאטניה בגיטרה שהוסיף את הבלוז, ג'ון קלינגברג בבס וגאי מאסון בכלי הקשה. כמו כן, יש כאן שלישיית זמרות גיבוי שהוסיפו גוספל נשמתי בשני שירים בולטים (CRAZY LOVE ו- BRAND NEW DAY) ושמותיהן אמילי יוסטון, ג'ודי קליי וג'קי וורדל. שילוב הקולות שלהן עם קולו של מוריסון יצר מרקם עשיר וחם. "זה היה סוג הלהקה שאני אוהב", אמר מוריסון על ההרכב של תקליט זה בסיפוק רב.

תהליך ההקלטה עצמו היה מלא בחיפוש אחר הרגע המושלם. ג'ף לייבס סיפר על הקלטת שיר הנושא: "אני זוכר שהשיר עצמו היה סימן שאלה גדול. הוא היה ג'אזי, ולא נראה שייך לשאר השירים. בפעם הראשונה שהקלטנו אותו, זה יצא ממש טוב, אבל ואן חשב שזה בא קל מדי. אז עשינו את זה בערך תריסר פעמים, ובסופו של דבר חזרנו לטייק הראשון, הוא אהב לשיר בלייב יחד עם הרצועה, כי סינטרה עשה את זה. הוא חיפש את הקסם". והקסם אכן נמצא בטייק הראשון ההוא.

הסיפור מאחורי גיבוש הלהקה הוא אנקדוטה בפני עצמה. רוב הנגנים האלו (למעט הבסיסט ג'ון קלינברג) היו בעצם חברים בלהקה שנקראה THE COLWELL-WINFIELD BLUES BAND. כולם גרו אז בעיירה הציורית וודסטוק שבמדינת ניו יורק והחלו לעבוד על אלבומם השני, כשלפתע המנהיג שלהם החליט לפטר את זמר הלהקה מבלי להביא זמר מחליף במקומו. באותו הזמן בדיוק, פיטר ואן מוריסון את להקת הליווי הקודמת שלו. הוא כבר החל לעבוד עמה על שירים שכתב ל- MOONDANCE, אך לפתע החליט לפטר את כולם כי לא היה מרוצה מהתוצאה. מכאן לשם, מוריסון התחבר ללהקה שנותרה ללא זמר וכך נוצר שילוב נהדר ומקרי שהוליד היסטוריה. טילטון לא שמע מעולם לפני כן על ואן מוריסון, אך בגלל שכל להקתו הסכימה להצעה, הוא החליט להצטרף לחגיגה.

בדצמבר 1969 הושלמו הסשנים לתקליט ומוריסון חזר לביתו, בפסגת הר ליד וודסטוק, כדי לבלות את חג המולד עם משפחתו ואשתו דאז, ג'נט פלאנט (שהיוותה השראה לרבים מהשירים). לכן, המיקסים לתקליט נעשו על ידי טכנאי הקול, אליוט שיינברג, ביחד עם המתופף גארי מלאבאר, שקיבלו את האחריות לעצב את הסאונד הסופי בהיעדרו של הבוס. כשהתקליט יצא לחנויות, הוא הפך את מוריסון באופן מיידי לדמות חזקה ומשפיעה מאד בעולם המוזיקה, כוכב רוק מן המניין. כל השירים כאן נהדרים וכולם יחדיו יוצרים שרשרת מענגת של צלילים וטקסטים.

השירים בתקליט חושפים סיפורים מרתקים: השיר הפותח, AND IT STONED ME, הוא דוגמה קלאסית לטעות בפרשנות. רבים חשבו שמדובר בשיר סמים בגלל המילה STONED, אך למעשה מוריסון סיפר שהשיר מבוסס על זיכרון ילדות שלו, בו הלך לדוג עם איש זקן בכפר. הם נתקעו בגשם שוטף, והחוויה של הטבע, המים והחופש גרמה לו לתחושת התעלות טבעית, כאילו הוא היה מסומם מהחיים עצמם. הבלדה המרגשת CRAZY LOVE נכתבה ככל הנראה בהשראת אשתו ג'נט, ומוריסון ניסה לחקות בשירה שלו את הסגנון של ריי צ'ארלס, אלילו הגדול. זהו אחד השירים הרומנטיים ביותר ברפרטואר שלו, שזכה לגרסאות כיסוי רבות (כולל על ידי בוב דילן וריי צ'ארלס עצמו מאוחר יותר). השיר CARAVAN הוא חגיגה של חיי הצוענים והנדודים, בהשראת האזנה לרדיו וחיבור למוזיקה שמתנגנת מרחוק, שיר שהפך לאחד מרגעי השיא בהופעותיו (במיוחד במופע הפרידה של הבאנד, THE LAST WALTZ). השיר המיסטי INTO THE MYSTIC הוא אולי אחד השירים העמוקים בתקליט. מוריסון משתמש כאן בדימויים ימיים של מלחים וספינות כדי לתאר מסע רוחני. צליל צופר הערפל המופיע בשיר נוצר למעשה על ידי נגינה נמוכה בסקסופון. במקור הוא רצה לקרוא לשיר INTO THE MISTY, אך שינה את דעתו ברגע האחרון כדי להדגיש את המימד המיסטי והנסתר של היקום. השירים BRAND NEW DAY שנושא מסר של תקווה לאחר תקופה קשה, ו- COME RUNNING הקצבי שהיה הסינגל הראשון, משלימים תמונה מוזיקלית מגוונת.

ואכן, הסינגלים שיצאו מהתקליט היו COME RUNNING ו- CRAZY LOVE. אבל באופן אירוני, דווקא שיר הנושא של התקליט, MOONDANCE, הוא שנחשב ללהיט הגדול יותר ממנו והפך לשיר המזוהה ביותר עם מוריסון (למרות שהוא יצא כסינגל באופן רשמי רק בשנת 1977, שבע שנים לאחר צאת התקליט המקורי).

הביקורות בזמן אמת היו מעורבות, דבר שקשה להאמין לו היום במבט לאחור. בעיתון מלודי מייקר הבריטי כתבו עליו אז בהתלהבות: "מוריסון כבר לא צריך להוכיח את עצמו לקהל. מה שהוא עושה זה פשוט דבר יקר ללא מחיר". אבל לא כל הביקורות היו נלהבות, והיו כאלו שלא עיכלו את השינוי בסגנון. בעיתון DISC AND MUSIC ECHO כתבו בנימה צוננת: "אלבום נעים מאד אך ללא משהו חדשני". ועיתון BEAT INSTRUMENTAL היה אפילו חריף יותר ופרסם בביקורתו: "אנחנו לא מבינים על מה כל המהומה כאן. רוב השירים כאן לא מותירים רושם כלשהו. נראה שמוריסון איבד את דרכו". נו טוב, ברור שמוריסון לא איבד את דרכו אלא דווקא מצא אותה, ובגדול.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "מזמן, הגיע ואן מוריסון לנקודה שבה ההשפעות על המוזיקה שלו כבר לא חשובות. זה חסר טעם לנסות לזהות את ההשפעות האלה כמו שזה יהיה עבור כל מוזיקאי לנסות לחקות אותו.

אי אפשר באמת לחקות את המוזיקה של ואן מוריסון, כי כמו במוזיקה של דילן, מה ששומעים זה לא סגנון, אלא אישיות. עם כל תקליט מקבלים תחושה שהוא השיג היכרות עתיקה כלשהי עם הלהקה שלו ועם השירים שלו; לא משנה איך המוזיקה משתנה, ההמצאות הארוכות של השירה של ואן, השליטה המלאה שלו בנגנים שאיתו, והתודעה בעלת החזון במובן החזק של המילה יוצרים אווירה שמציבה מיד את התנאים שלה. הכוחות של מוריסון ברורים: הכישרון החזק שלו למנגינה, היכולת שלו לנוע בחופשיות בתוך כמעט כל סוג של כלי נגינה עכשווי, הקסם המילולי שלו ובעיקר האותנטיות של רוחו.

זה הוא אלבומו הראשון מזה יותר משנה. בניגוד ל-ASTRAL WEEKS, זה יהיה תקליט פופולרי מאוד; תמונתו של ואן כבר ממלאת את חלונות חנויות התקליטים והמוזיקה החדשה שלו זוכה לשידור בתחנות FM יותר מכל דבר אחר לאחרונה. האלבום החדש של ואן עשוי להחזיר להתלהבות הבוהקת של 'הבחורה עם העיניים החומות' והבלוז הקסום של התקליט THEM AGAIN. ואן שר כעת עם להקה חשמלית ממגנטת, עם פסנתר, אורגן, ויברפון וסקסופונים וחליל בשליטה מורכבת. להופעה של הלהקה יש ברק ממלכתי. זה אלבום של המצאה מוזיקלית וביטחון לירי; מצבי הרוח החזקים של INTO THE MYSTIC והברק המשובח והאפי של CARAVAN יעבירו אותו על פני הרבה תקליטים טובים שנשכחו בשנים הקרובות. ואן מוריסון ממשיך הלאה".

לא גמור, אך נצחי: מה אומר התקליט הזה על ימיו האחרונים של ג'ון לנון? ב-27 בינואר בשנת 1984 יצא התקליט MILK AND HONEY, תחת השמות ג'ון לנון ויוקו אונו.

עבור המעריצים, זו הייתה דרישת שלום מהעבר, הד מוזיקלי שהזכיר נשכחות, אך עבור המעורבים בדבר, זה היה פרויקט טעון רגשית, מורכב ולעיתים גם מר-מתוק. חלב ודבש עם חתיכות בצל.

בתחילה, היא עשתה את מה שכל אלמנה מפורסמת ונרדפת הייתה עושה: נסוגה אל תוך עולמה המצועף, מבודדת בתוך מבצר הדקוטה המפורסם בניו יורק. אבל הדרמה, כהרגלה בקליקת הביטלס, לא נשארה בחוץ. שמועות עסיסיות ריחפו סביבה כמו זבובים – האם ייתכן שהיא כבר צמודה לגבר אחר? השמועות הצביעו על העוזר האישי שלה, סם האדטבוי, מעצב פנים צעיר שהפך ליד ימינה ולפי הצהובונים באותה תקופה – ליותר מזה. אבל מעבר לרכילות ולעצב האישי, ליוקו הייתה אימפריה לנהל. היא הפכה ליורשת היחידה של עסק סבוך ואימפריה אמנותית, ולמעשה לשומרת הסף של המורשת של לנון. ובתוך כל הכאוס הזה, הייתה גם המוזיקה שלה. עבודה על המוזיקה, כך סיפרה מאוחר יותר, הייתה הדבר היחיד ששמר על שפיותה בתקופה שלאחר הרצח.

הסשנים של האלבום "פנטזיה כפולה" הניבו אמנם 22 שירים גמורים (מתוכם 14 נכנסו לאלבום המקורי), אבל ג'ון היה על גל מטורף. בשנה האחרונה לחייו, המוזה חזרה לאקס-ביטל בעוצמה של צונאמי, והביאה איתה הרבה יותר מדי שירים לאלבום בודד, בטח לא כזה שהוא חלק עם יוקו. לקראת יציאת התקליט של הפנטזיה הכפולה והתכנון לסיבוב הופעות עולמי באביב 1981 (שמעולם לא קרה, כמובן), הזוג כבר תכנן את אלבום ההמשך. הקונספט היה, כמו קודמו – דיאלוג בין שני אוהבים. השם כבר היה מוכן: MILK AND HONEY. הכותרת התייחסה ל"ארץ זבת חלב ודבש" המקראית, זמן של נוחות וסיפוק, אבל היה לה גם רובד נוסף – זה היה סלנג ניו-יורקי לזוג מעורב ממוצא לבן ואסייתי.

יוקו תיארה את התקופה שבין 1981 ל-1983 במילים קשות: "כאילו שון ואני עמדנו בשדה מושלג מוקפים בזאבים אנושיים, שטענו שהם 'חברים קרובים' ובינתיים אנסו וחיללו את גופתו של ג'ון לנגד עינינו". מילים קשות, ללא ספק, שמתארות את תחושת המצור והניצול שהרגישה. עטיפת התקליט לא הותירה מקום לטעויות - מדובר בתקליט המשך ל'פנטזיה כפולה', התקליט שהשניים הוציאו בשנת 1980 וזמן קצר לפני רציחתו של לנון. התמונה הצבעונית על העטיפה נלקחה מאותו סשן צילומים מפורסם בסנטרל פארק, אך בניגוד לתמונת השחור-לבן המאופקת של קודמו, כאן הצבעים זעקו חיים, אירוניה כואבת לנוכח העובדה שאחד המצולמים כבר לא היה בין החיים. אבל החלב והדבש הזה לא היו מתוקים לחלוטין. מאחורי הקלעים רחשה דרמה לא קטנה; קרדיט מפיק ההקלטות, ג'ק דאגלס, איש הסאונד שעבד צמוד לזוג, נעדר הפעם כי הוא הסתכסך עם יוקו לפני כן והחליט לתבוע אותה בטענה שלא קיבל את התמלוגים שהגיעו לו. הסכסוך המשפטי והאישי העיב על ההפקה, והותיר את יוקו לנווט את הספינה לבדה. התיק נסגר מחוץ לבית המשפט, אבל המחיר היה שג'ון ויוקו נותרו רשומים כמפיקי האלבום הבלעדיים. נקמה מתוקה או מחיקת היסטוריה? אתם תחליטו.

השיר המוביל מתקליט זה היה NOBODY TOLD ME, שאני זוכר היטב כי הושמע רבות בתקופה ההיא, כשיצא לאור. השיר, קצבי וקליט ובמקור, ג'ון לנון כלל לא התכוון לשיר את זה בעצמו. הוא כתב אותו עבור חברו ללהקת הביטלס, רינגו סטאר, שביקש ממנו שיר לתקליט הסולו שלו STOP AND SMELL THE ROSES. אולם, הגורל התערב, וההקלטה נותרה אצל לנון. רינגו היה אמור להקליט את שני השירים שכתב לו לנון (השני הוא "החיים מתחילים בגיל 40") בינואר 1981, אבל מסיבות מובנות ועצובות, ויתר עליהם לאחר הרצח.

תהליך העבודה על השיר ושאר החומרים היה מסע רגשי מפרך עבור האלמנה הטרייה. יוקו: "הקשבתי להקלטות בשנת 1982. אלו היו ההקלטות שעבדנו עליהן לפני שג'ון מת. חשתי אחראית לסיים את התקליט, אז הקשבתי לזה באולפן והייתי קרובה לעילפון. היה לי קשה להתמודד עם כל הזכרונות שהציפו אותי. לכן דחיתי את התקליט עד צאתו בשנת 1984. מותו של ג'ון היה בזבוז מוחלט. הוא איתי כל הזמן".

ואי אפשר להתעלם משיר בשם BORROWED TIME, ששר לנון כמה חודשים לפני מותו. בשיר הוא מביט אל עברו, כשהוא מתבל זאת במקצב הרגאיי שהיה מאד אהוב עליו, כשהקשיב רבות לאלבום BURNIN של להקת המקוננים (עם בוב מארלי). יום אחד הקשיב ג'ון לאחד משירי האלבום ההוא, שנקרא HALLELUJAH TIME ובו שרה החבורה מג'מייקה כי 'אנו חייבים להמשיך ולחיות על זמן שאול'. לנון מיהר לקחת מסר זה ולרקוח איתו משהו משלו. הסיפור מאחורי השיר הזה הוא דרמטי במיוחד ומסביר את התחושה הדחופה שבמילים. ההשראה האמיתית הגיעה במהלך מסע שייט מסוכן של לנון לברמודה ביוני 1980. סערה קשה פקדה את היאכטה, ורוב הצוות, כולל הקפטן, חלו במחלת ים והושבתו. לנון נאלץ לתפוס את ההגה ולנווט את הספינה לבדו בלב הסערה במשך שעות. החוויה המפחידה אך המעצימה הזו גרמה לו להרגיש שהחיים שבירים ושהוא חי על "זמן שאול", תחושה שהפכה לנבואה מצמררת זמן קצר לאחר מכן.

ויש את I DON'T WANT TO FACE IT של לנון, שאין לו שום קשר לאהבה. זוהי יצירה של הלקאה עצמית כמעט מיואשת, שבה לנון מתעמת עם הצל של עצמו. "אתה רוצה להציל את האנושות, זה רק אנשים שאתה לא יכול לסבול", הוא נוזף בעצמו, לפני שהוא מודה ש"בכל פעם שאני מסתכל במראה אני לא רואה אף אחד שם". השורה הזו צצה בדמואים ביתיים במשך שנים, וברור שהיא הדהדה אצלו חזק. השיר הציג משהו שונה מאוד מתדמית "בעל הבית המרוצה" שג'ון ויוקו טיפחו בחריצות, והיה קרוב הרבה יותר לדמות של אדם ששנותיו האחרונות ריצדו בין ספק עצמי, דיכאון, וצורך מציק להכרה עצמית.

בניגוד לתקליטים המשותפים הקודמים של ג'ון ויוקו, הפעם ג'ון לא היה בסביבה כשיוקו הרכיבה את התקליט כ'שאלה ותשובה' בין שיריו ושיריה. העדרותו הפיזית הורגשה בכל תו, אך רוחו שרתה על הפרויקט. כותרת המשנה של תקליט זה היא 'מחזה לב' והפעם הייתה זו האמנות שלה נטו בהרכבת השירים לפי סדר מסוים עם רצון ברור לשמר בכאב, בגעגוע ובנחישות את זכרו של בעלה. שיר נוסף שזכה לתשומת לב הוא I'M STEPPING OUT. השיר נפתח במעין מונולוג מדובר של לנון, בו הוא מתלונן בהומור על כך שהוא "עקרת בית" כבר זמן רב וצריך לצאת לעיר. השיר שיקף את המציאות של לנון באותן שנים, בהן לקח הפסקה מעולם המוזיקה כדי לגדל את בנו שון, אך גם את התשוקה שהחלה להתעורר בו לחזור לאור הזרקורים ולקצב של ניו יורק.

חלק מהשירים של לנון שנותרו היו רק סקיצות (דמואים). אחרים שהושלמו הרגישו פתאום לא רלוונטיים למה שאמור היה להיות שיר הלל לשותפות בין הרוקר המחוספס מליברפול ל"נסיכת הפרחים הקטנה" האריסטוקרטית שלו. כעת, כשהתקליט הפך בעל כורחו לכתובת על מצבה לנישואיהם, יוקו הרגישה שהיא חייבת לכתוב חומרים חדשים לגמרי כדי להתאים למציאות החדשה. התוצאה, ששוחררה רגע לפני יום הולדתה ה-51 של יוקו, הלכה על חבל דק בין כיבוד ההקלטות האחרונות של ג'ון לבין הצורך של יוקו להיפרד מהאיש שלה. והיא עשתה את זה עם הרבה יותר ביטחון עצמי ממה שהמבקרים הרבים שלה דמיינו. למען האמת, עבור מאזינים רבים, זה היה תקליט רענן ומהנה יותר מקודמו.

העיתונות העולמית לא תמיד ידעה איך לשתות את החלב ודבש הזה. המבקרים לא עשו חיים קלים ליצירה המורכבת הזו. במלודי מייקר נכתב בביקורת לתקליט: "זו קינה עצובה והיא עשויה מפירורי לנון ומה שנותר לנו הוא לנסות וליהנות מהם". וברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על התקליט: "האלבום הזה נתפס כיצירה נלווית לפנטזיה כפולה ובעוד שהאלבום הקודם נועד להיות טקס מרפא (שהגיע אחרי פרידתם של ג'ון ויוקו למשך שמונה-עשרה חודשים וחזרתו של ג'ון לפעילות), נראה כי יורשו מעוצב אחרת. על פי הערותיה של אונו בעטיפה, היא ולנון אימצו במודע את הדימוי של עצמם כגלגול הנשמות של המשוררים הוויקטוריאניים, אליזבת בארט בראונינג ורוברט בראונינג. עטיפת האלבום אפילו משחזרת פסוקים של הבראונינגס לצד מילים של ג'ון ויוקו". ההשוואה לבראונינגס לא הייתה מקרית; אחד השירים המרגשים בתקליט, GROW OLD WITH ME, התבסס ישירות על שיר של רוברט בראונינג. לנון תכנן שהשיר הזה יהפוך לסטנדרט חתונות קלאסי, שיר שיושר בכל טקס נישואין לנצח. הגרסה שנכנסה לתקליט הייתה למעשה הקלטת דמו ביתית שבוצעה בחדר השינה, כיוון שלנון לא הספיק להקליט אותה באולפן מקצועי לפני מותו, מה שמוסיף לה מימד אינטימי ומצמרר.

הרולינג סטון ממשיך: "למרבה הצער, השירים בתקליט אינם נושאים השוואה ליצירתם של משוררים כל כך מפוארים. ארבע מתוך שש הקומפוזיציות החדשות של לנון ממחזרות דברים בסיסיים של רוק'נ'רול עם מילים פשוטות, חוזרות ונשנות ואפילו קלישאתיות ("לחיות בזמן שאול", "אני יוצא החוצה" וכו'). NOBODY TOLD ME, הסינגל הראשון מהתקליט, מתחיל בהבטחה עם ריף אנרגטי שמזכיר את EIGHT DAYS A WEEK של הביטלס, אבל הוא מיד חולף למנגינה שגרתית עם מילים מחורזות לא אחידות שבקושי הגיוניות ("יש נאצים בשירותים ממש מתחת למדרגות / תמיד משהו קורה ושום דבר לא קורה"). בינתיים השירים של אונו נעים בין "לילה ללא שינה", מונולוג חללי נעים, ל"ידיים שלך", שהוא שיר מגושם עם מילים המושרות ביפנית ומתורגמות ברקע לאנגלית (למשל," הידיים שלך / הידיים שלך / כל כך יפה"). השיר המעניין ביותר של לנון הוא גם המטופש ביותר של התקליט. FORGIVE ME) MY LITTLE FLOWER PRINCESS) נשמע כמו משהו שתורגם מאופרה יפנית נדושה ועם זאת הופך מבשר רעות על ידי שני אקורדים מינוריים.

יש בתקליט אלתורים, שירה מקוטעת וספירות מצחיקות שנראות כמאשרות שמדובר בגרסאות מחוספסות. ובכל זאת, הם מציירים דיוקן מענג של לנון. למרות האיכות הגסה של החומר, התקליט נשמע נהדר. ההפקה של לנון ואונו היא מדויקת והם משתמשים לרוב באותם מוזיקאים מהשורה הראשונה, כמו בתקליט הקודם.

בשיר "אתה האחד", שסוגר את התקליט, שרה אונו, "בעיני העולם היינו לורל והרדי / במוחנו היינו הית'קליף וקתי / במציאות היינו רק ילד וילדה שמעולם לא הסתכלו לאחור". ג'ון ויוקו אולי רצו להציג את עצמם כילד וילדה טיפוסיים שהתברכו באהבה ייחודית, אך כמעט כל האחרים הכירו אותם כסלבריטאים עשירים, אקזוטיים, מוחצנים והכל מלבד מה שהם בעצמם רצו. ובכל זאת, ברור שהם אהבו זה את זו באופן עמוק. רק תביטו בהם על העטיפה של התקליט הזה, כשהם מתמזגים לפרצוף אחד כשהם מתנשקים.

אולי הדבר העצוב ביותר במותו המוקדם של לנון הוא שהוא ויוקו היו על סף שיתוף עם העולם, באמצעות אומנותם, תובנות אמיתיות על מערכת יחסים יוצאת דופן ששרדה תקופות רעות ביותר. בזמן שהשניים הכינו את התקליט הזה ואת קודמו, ג'ון ויוקו עדיין הרגיעו את עצמם ודמיינו עתיד משותף. זו הסיבה שהשיר הכי מרגש בתקליט הוא DON'T BE SCARED של יוקו, שתופס את ההתרגשות בהרפתקה הרגשית בה היו: 'שמש במזרח / ירח במערב / הסירה שלנו נעה לאט / אין נחת בכלל באופק / משם אנחנו הולכים'. חבל לכולנו שהם לא הגיעו רחוק יותר".

כן, התקליט הזה נותר כמצבה מוזיקלית, לא מושלמת אולי, אבל כנה וחשופה, שאומרת שהחיים, כמו המוזיקה, יכולים להיגדע באקורד לא פתור.

מי השפיל את הביטלס באופן כה נבזי? ב-27 בינואר בשנת 1962 הופיעה להקת הביטלס באולם AINTREE INSTITUTE בליברפול.

באותם ימים, חברי הביטלס עדיין לא היו האייקונים הבינלאומיים ששינו את העולם, אלא להקת רוק'נ'רול מיוזעת ועובדת קשה, שחרשה את המועדונים המקומיים. באותו מוצאי שבת, ה-27 בינואר, הגיעו חברי הלהקה להופעה באולם AINTREE INSTITUTE, מקום שבו נהגו להופיע פעמים רבות לפני כן. האולם הזה, שנוהל על ידי האגודה השיתופית המקומית, היה ידוע בכינויו "המוסד" ונודע בריח חזק של חומרי ניקוי ובקהל נלהב (ולעיתים פרוע) שהגיע לרקוד בנשפי הג'ייב הסוערים.

אבל ההופעה הזו נכנסה לדפי ההיסטוריה לא בגלל סולו גיטרה מחשמל או מעריצה שהתעלפה, אלא בגלל סיבה מכעיסה, קטנונית וכבדה – תרתי משמע. את האירוע קידם אמרגן מקומי בשם בריאן קלי, דמות מוכרת בסצנת הריקודים של ליברפול שניהל גם את אולם LATHOM HALL. קלי, כך התברר, החליט באותו ערב לבצע מהלך שנוי במחלוקת. כשנגמרה ההופעה והגיע רגע התשלום, הוא הגיש ללהקה את השכר המוסכם: 15 ליש"ט. עד כאן הכל נשמע תקין, אלא שקלי בחר לשלם את כל הסכום בשק עמוס מטבעות קטנים וכבדים, שנאספו כנראה מדמי הכניסה של בני הנוער באותו ערב.

מי שלא אהב את הבדיחה הזו בכלל היה המנהל החדש והאלגנטי של הלהקה, בריאן אפשטיין. אפשטיין, שהיה רגיל לגינונים של חנות התקליטים היוקרתית שלו ולא לעולם המחוספס של אמרגני הריקודים, רתח מזעם. הוא ראה בתשלום במטבעות עלבון צורב למעמד הלהקה שהוא בדיוק התחיל ללטש. האירוע הזה נחרט בזיכרונו כטראומה מקצועית, עד כדי כך שהוא ראה לנכון להזכיר את המקרה בספר האוטוביוגרפיה שלו שיצא לאור בשנת 1964, ומאותו רגע גורלי הוא קיבל החלטה נחרצת: מעולם לא הרשה לביטלס לנגן שם שוב. מבחינתו, זה היה הקש ששבר את גב הגמל.

כך נכתב בספרו המפורסם, A CELLARFUL OF NOISE: "באחת הפעמים אני זוכר ששילמו לי במטבעות - 15 ליש"ט בהמון מטבעות קטנים. עוררתי מהומה נוראית, לא בגלל ש-15 ליש"ט זה לא סכום ראוי, אלא בגלל שחשבתי שזה לא מכבד לשלם כך לביטלס. הרגשתי שאם צריך להיות מנהל אז צריך להילחם למען אדיבות מוחלטת כלפי האמנים שלי. הבעתי את דעתי ואני והביטלס הרגשנו הרבה יותר טוב עם זה".

באותו חודש ממש, ינואר 1962, הלהקה כבר הייתה בדרך לדבר הגדול הבא. רק שבועות ספורים קודם לכן, בראש השנה האזרחית, החברים נסעו ללונדון להקליט את מה שהפך למבחן ההקלטה בחברת התקליטים DECCA. הרפרטואר שלהם באותה תקופה היה שילוב מחשמל של רוק'נ'רול, שירי נשמה ובלדות, שירים שהרכיבו את הפסקול של אותו לילה ב-AINTREE INSTITUTE.

אז הערב ההוא ב-AINTREE INSTITUTE הסתיים אמנם בטעם מר של נחושת זולה, אבל הוא סימן את תחילת הסוף של הביטלס כלהקה מקומית. בריאן אפשטיין, עם חליפותיו המגוהצות ועקרונות הברזל שלו, לקח את שק המטבעות הזה והפך אותו לשיעור בניהול: לא עוד חלטורות, לא עוד זלזול. הפעם הבאה שהעולם שמע עליהם, זה כבר היה במונחים של כסף גדול יותר - ולא במטבעות קטנים.

מה חיפש דיוויד בואי באמריקה בשנת 1971 - והאם הוא מצא את זה? ב-27 בינואר בשנת 1971 הגיע דייויד בואי בשעות הבוקר לניו יורק, כשחברת התקליטים בה היה חתום ארגנה לו חדר במלון האמנים האופנתי אז, הולידיי אין.

בבוקר ה-27 בינואר 1971, ניו יורק קפאה מקור, אבל הטמפרטורות לא עניינו את האיש המוזר שנחת זה עתה מטיסה טרנס-אטלנטית. דייויד בואי הגיע לתפוח הגדול. זו הייתה גיחה שנועדה לקידום מכירות, וחברת התקליטים מרקיורי, שבה היה חתום, שיכנה אותו במלון הולידיי אין ברחוב 57. לא בדיוק ארמון פאר, אבל באותם ימים המקום נחשב ל"מלון אמנים" אופנתי, תחנת חובה לכל מי שחלם להיות כוכב רוק משמעותי.

שעות ספורות בלבד לאחר הנחיתה, בואי – שלבש "שמלת גבר" בעיצוב המעצב הבריטי הפופולרי אז, מיסטר פיש – כבר נצפה משוטט בהתלהבות בטיימס סקוור. המראה של גבר בשמלה ארוכה ושיער בלונדיני גולש בלב מנהטן משך לא מעט מבטים, אפילו משוטרים מקומיים שהביטו בו בהלם מוחלט, אך בואי לא נתן לזה להפריע לו. המטרה הייתה ברורה: לחטט בחנויות התקליטים המקומיות ולצוד כל פיסת ויניל שטרם הגיעה לאנגליה.

עם רדת הערב, ולמרות הקור העז שחדר לעצמות, יצא בואי (מלווה ביחצ"ן חברת התקליטים שלו, רון אובמן מחברת מרקיורי) לבית קפה קטן בגריניץ' וילג'. היעד היה הופעה אינטימית של זמר הפולק, טים הרדין. בואי, מעריץ נלהב, ישב מרותק אך לא הצליח לגייס את האומץ לגשת להרדין ולשוחח איתו. הוא יצא מההופעה כשהוא אומר ליחצ"ן שלו בעיניים נוצצות כי הוא משתוקק להופיע במועדון שכזה בדיוק – קטן, אפלולי ואמיתי. למרבה הצער, ויזת העבודה שלו אסרה עליו להופיע, והוא נאלץ להסתפק בתפקיד הצופה בלבד.

אבל הרגע שבאמת שינה את הכל קרה קצת אחר כך. מישהו השמיע לבואי את התקליט החדש של להקת מחתרת הקטיפה, שנקרא LOADED. המוזיקה הפתיעה את בואי לחלוטין. זה היה בדיוק הצליל שחיפש. התקליט הזה, שיצא בנובמבר 1970, היה ניסיון מכוון של הלהקה ליצור להיטים לרדיו, ולכן חברת התקליטים אטלנטיק דרשה אלבום שיהיה "עמוס" (LOADED) בלהיטים. בהשפעת התקליט, בואי ביקש מיד לצפות בהופעה של הלהקה. הוא הצליח להשיג כרטיסים למועדון ELECTRIC CIRCUS בסט. מארקס פלייס. הוא צפה בהופעה בשקיקה, אך לא ידע פרט שולי אחד אך קריטי: האיש המרכזי בלהקה, לו ריד, כבר עזב את ההרכב חודשים ספורים קודם לכן. במקומו עמד על הבמה בחור בשם דאג יול, שהיה דומה לריד באופן פיזי מבלבל למדי.

בסיום ההופעה, בואי הנרגש נכנס אל מאחורי הקלעים וניגש ליול. הוא שוחח איתו דקות ארוכות, החמיא לו על הכתיבה הגאונית ועל השירים, עד שיול נאלץ לקטוע את שטף המחמאות ולתקן אותו כי הוא אינו מיסטר ריד. התקרית גרמה לבואי למבוכה עצומה. המסע המוזר בניו יורק לא הסתיים שם. אמן נוסף שהרשים את בואי עד עמקי נשמתו היה MOONDOG. האיש היה דמות מוכרת ברחובות ניו יורק, מוזיקאי ומשורר שנהג לעמוד בקרן רחוב בשדרה השישית כשהוא לבוש בגלימות ועוטה קסדה עם קרניים, מה שהקנה לו את הכינוי "הוויקינג של השדרה השישית". מונדוג סיפר לבואי קצת על חייו ועל הפילוסופיה שלו, ורק לאחר סיום פגישתם המרתקת נפלה על בואי ההבנה המדהימה כי מונדוג היה עיוור לחלוטין.

במהלך השהייה העמוסה הזו, מצא בואי זמן גם למפגש אישי יותר ויצר קשר עם בת דודתו, כריסטינה פאולסן, שהתגוררה בעיר ואותה לא ראה מזה 13 שנים. הביקור הזה באמריקה אולי לא כלל הופעות, אבל הוא הטעין את המצברים של בואי בחומרים שישנו את פני המוזיקה. כשחזר לאנגליה, הוא כתב את השיר QUEEN BITCH כמחווה ישירה ל-LOADED וללו ריד, והחל לעבוד על יצירת המופת שתגיע מיד אחר כך: התקליט HUNKY DORY.

האמת מאחורי המאבקים המשפטיים של בואי משנת 1976 - בשביל מה הוא נלחם? ב-27 בינואר בשנת 1976 הגיש דייויד בואי תביעה משפטית.

ביום זה, דייויד בואי החליט להוריד את הכפפות (ואולי גם את האיפור) ולהיכנס לזירת האגרוף המשפטית. הכוכב הגיש תביעה שהרעידה את אמות הסיפים נגד מי שהיה עד לא מזמן יד ימינו, עורך דינו ויועצו הצמוד, מייקל ליפמן. הסכום שעל הפרק? לא פחות משני מיליון דולר – סכום שהיה יכול לקנות לא מעט אבקת פיות (או דברים אחרים) באותה תקופה.

בכתב התביעה, שלא חסך בפרטים עסיסיים, נטען שליפמן ביצע הפרת חוזה בוטה. הזמר, שהיה אז בשיא תקופת "הדוכס הלבן והרזה" שלו, טען כי ליפמן השתלט לחלוטין על הברז של הכספים ועל הרווחים משיריו. יתרה מכך, נראה שהיועץ החליט להעניק לעצמו העלאה נאה ולקח לכיסו 15 אחוזים מההכנסות, במקום עשרת האחוזים הצנועים יותר שנקבעו בחוזה המקורי. בואי, שלא אהב את המתמטיקה היצירתית הזו, דרש גם את החזרתם המיידית של 475,000 דולרים שליפמן הקפיא אצלו לאחר שקיבל את מכתב הפיטורים. הפירוט הפיננסי חשף הצצה לחשבונות הבנק של הכוכב: צוינו שני חשבונות בנק שבכל אחד מהם נחו להם 40,000 דולרים, ושלושה חשבונות נוספים – שמנים יותר – עם 100,000 דולר בכל אחד, וכמובן, חשבון פנסיה לעת זקנה.

המצב היה לחוץ. בואי היה זקוק למזומנים האלו כמו אוויר לנשימה. ללא הגישה לכספו האישי, הוא נאלץ לבלוע את הגאווה ולגשת לחברת התקליטים שלו בבקשת הלוואה כדי לממן את סיבוב ההופעות הקרב ובא. כל הדרמה הזו התרחשה בזמן שבואי בכלל ניסה להתרכז במוזיקה, כשהוא עורך חזרות אינטנסיביות באחוזה המפוארת של קית' ריצ'רדס בג'מייקה. ליפמן, מצדו, לא נשאר חייב ומיהר להגיב בביטול שהתביעה הזו חסרת בסיס לחלוטין.

אבל הצרות לא הגיעו רק מכיוון עורכי הדין. כשבואי החל בפברואר את סיבוב ההופעות המדובר, המעריצים חדי העין הבחינו מיד שמישהו חסר על הבמה: הגיטריסט ארל סליק, שהיה במקרה (או שלא) גם הוא לקוח של אותו ליפמן. סליק, שלא חסך במילים, סיפק ציטוט בלתי נשכח למגזין רולינג סטון: "בין כל ההתמסטלויות של דייויד והמנייאקים שהוא הקיף את עצמו בהם, רציתי פשוט לעוף משם. כאמן, דייויד הוא מאד מוכשר אבל איבדתי קשר איתו כבנאדם". סליק אף הוסיף תחזית פסימית והביע את דעתו שדייויד לא יצליח לסיים כהלכה את סיבוב ההופעות הזה. בואי, בקרירות אופיינית, השיב רק: "אני מאד נרגש להופיע". את החלל שהותיר סליק תפס הגיטריסט סטייסי היידון, ולעמדת הקלידים הוזנק טוני קיי, האורגניסט לשעבר של להקת יס.

ומה לגבי המוזיקה עצמה? כל המהומה הזו התרחשה סביב יציאת התקליט המופתי STATION TO STATION, יצירה שנולדה מתוך כאוס מוחלט. אז עם תביעה של מיליונים על הראש, הרכב נגנים חדש ותקליט שעושה היסטוריה, בואי יצא לדרך. שיהיה בהצלחה, דייויד!

כאוס על הסט: מדוע הופעת טלוויזיה של רולינג סטונס הותירה את הצופים זועמים? ב-27 בינואר בשנת 1964 יצרה להקת הרולינג סטונס שערורייה קטנה בתקשורת הבריטית כשהופיעה בעמדת השיפוט על תקליטונים חדשים בתוכנית JUKE BOX JURY.

באותם ימים, הביטלס כבר כבשו כל פינה טובה, והרולינג סטונס מיהרו להדביק את הביטלס, שהופיעו בתוכנית זו, ולכן זה לא הפתיע לראות את חמשת האבנים בה. עם זאת, הדרך שבה הם בחרו להתנהג באולפן הייתה רחוקה שנות אור מהחיוכים המתוקים של ארבעת המופלאים מליברפול.

תוכנית הטלוויזיה, שהייתה מבוססת על הגרסה האמריקנית עם אותו שם, הציגה אורחים סלבריטאים בפאנל שבועי מתחלף שהתבקשו לשפוט את פוטנציאל השירים החדשים. המנחה של התוכנית, דיוויד ג'ייקובס, היה רגיל לאורחים מנומסים שישבו בכובד ראש, האזינו לשירים והרימו שלט HIT עבור להיט פוטנציאלי או שלט MISS לשיר מפוספס. אבל הסטונס לא באו לשחק לפי הכללים המקובלים.

כבר מרגע כניסתם לאולפן, הפרק עם הסטונס שבר את הכללים על ידי הגדלת מספר הכיסאות הרגיל מארבעה לחמישה, כדי לאפשר ללהקה לשבת בעמדה הנחשקת - הפעם היחידה שנעשה כך בתוכנית זו. במקום לשבת ישר ולחייך למצלמה, מיק ג'אגר, קית' ריצ'רדס, בריאן ג'ונס, ביל וויימן וצ'רלי ווטס נראו משועממים להחריד, לא נראו מרוצים ובילו את רוב האירוע בלעג ברור. הם לעסו מסטיק בפה פתוח, עישנו סיגריות בשידור והפגינו חוסר עניין מוחלט בשירים שהושמעו להם.

השיא הגיע כאשר הושמע להם שיר של המלך הבלתי מעורער של הרוק'נ'רול. חברי הלהקה הצליחו להכעיס גם כשקראו לתקליטון חדש של אלביס פרסלי במילה הלא-מחמיאה DATED (יענו, מיושן). עבור הקהל בבית, שעדיין העריץ את אלביס, זו הייתה כפירה בעיקר. אבל מאחורי הגישה המזלזלת הסתתרה אסטרטגיה מבריקה של המנג'ר שלהם, אנדרו לוג אולדהם. היה ברור שהסטונס רצו להשיג חשיפה בהשתתפותם שם - והיא הגיעה ובגדול. התוכנית הפכה לשיחת היום בממלכה המאוחדת. למחרת היו העיתונים מלאים בכותרות שגינו את הלהקה ואת יחסה לאמנים אחרים. הביקורת הייתה קטלנית וארסית.

עיתון דיילי סקץ' פרסם אז מאמר: "אני מדווח ללא חרטה על מותה של פרה קדושה בטלוויזיה. קבוצה של צעירים ניאנדרטליים שקוראים לעצמם הרולינג סטונס ישבו בכס השיפוט כמו אנשי המושבעים. זה היה לעג למשפט כמו לעיסת המסטיק שלהם, מושבעים לא מנומסים, חסרי הומור, לא ליברליים ולא הגיוניים שהצביעו על הנאתם או חוסר שביעות רצונם על ידי נהמות מבית הספר האנאלפביתי של צעירים".

למרבה האירוניה, המתקפה התקשורתית רק שירתה את המטרה. זה היה מספיק כדי לגרום למעריצים שלה להתאהב בה עוד יותר. הצעירים בבריטניה ראו בסטונס את המרד שהם חיפשו, ההפך הגמור מהממסד המעונב שניסה לחנך אותם. הגיטריסט קית' ריצ'רדס הסביר אז: "אני חושב שכל התוכנית מיושנת. לא היינו נהדרים, אבל התקליטים שהם השמיעו לנו היו כלום! לא נראה שהיה לנו מה לומר עליהם. כולנו הלכנו לאיבוד מלבד צ'רלי ואולי מיק... אני בטוח שזה עזר לנו להגיע למקום הראשון, אם שום דבר אחר; זה שמר על התדמית שלנו. אנשים חשבו את הגרוע ביותר מאיתנו לפני שראו אותנו. השידור הזה היה אישור שאנחנו חבורה של אידיוטים".

בון סקוט - בפעם האחרונה בהחלט! ב-27 בינואר בשנת 1980 הופיעה להקת איי.סי.די.סי בסאות'האמפטון את הופעתה האחרונה עם סולנה, בון סקוט, שישתה את עצמו למוות.

על הבמה בסאות'המפטון, אנגליה, עמדה חבורה של אוסטרלים פרועים שסיימה באותו ערב סיבוב הופעות מפרך, ולא הותירה אחריה דבר מלבד אוזניים מצלצלות וריח חריף של זיעה ורוק. במרכז הסערה עמד בון סקוט, האיש והכריזמה, לבוש בג'ינס ובחיוך שובב, כשהוא קורע את הגרון בפעם האחרונה בהחלט מול קהל משלם. איש בקהל המשולהב, ואף לא אחד מחברי הלהקה, לא יכול היה לדמיין שבעוד פחות מחודש, הקול המחוספס הזה יידום לנצח.

ההופעה הזו הייתה אקורד הסיום לסיבוב הקידום של התקליט המופתי HIGHWAY TO HELL, יצירה שהזניקה את הלהקה ממעמד של הרכב פולחן למפלצת אצטדיונים בינלאומית. הסט-ליסט באותו ערב היה מדויק וקטלני. הם פתחו עם LIVE WIRE, המשיכו עם SHOT DOWN IN FLAMES והרעידו את האולם עם WHOLE LOTTA ROSIE. האנרגיה הייתה בשיאה, כאשר הגיטריסט אנגוס יאנג התרוצץ על הבמה בתלבושת בית הספר הנצחית שלו, בעוד בון סקוט שלט בקהל ביד רמה, כאילו היה מטיף בכנסייה של החוטאים.

במהלך אותו ערב היסטורי, הלהקה ניגנה גם את השיר GIRLS GOT RHYTHM, אך שיר אחד בלט דווקא בהיעדרו מהופעות חיות רבות בשל המורכבות שלו – TOUCH TOO MUCH. באופן אירוני, ההופעה הטלוויזיונית האחרונה של בון סקוט הייתה בתוכנית "טופ אוף דה פופס" ב-7 בפברואר, שם ביצעה הלהקה את השיר הזה בפלייבק, ימים ספורים בלבד לפני הטרגדיה.

אולם באותו לילה בסאות'האמפטון, העתיד נראה ורוד ומבטיח. הלהקה ירדה מהבמה לקול תשואות הקהל, כשהם מתכוננים לכבוש בהמשך את העולם. הגורל, לעומת זאת, תכנן אחרת. ב-19 בפברואר 1980, לאחר לילה של שתייה כבדה במועדון בלונדון, בון נרדם והושם בבגאז' במכונית רנו 5 של חבר בשם אליסטר קיניאר. הוא מעולם לא התעורר. הסיבה הרשמית למותו הייתה הרעלת אלכוהול חריפה. בון שילם את החשבון!

ההלם בקרב חברי הלהקה היה מוחלט. הם עמדו בפני צומת דרכים בלתי אפשרי, מתלבטים אם להמשיך ללא המנהיג הכריזמטי שלהם. הכאב היה אישי ועמוק, הרבה מעבר לאובדן מוזיקלי. "בשבילנו זה היה כמו לאבד בן במשפחתך", הסביר מאוחר יותר הגיטריסט אנגוס יאנג. "קשה מאוד לעבור משהו כזה. לא רק שזה חבר שלך, זה גם מישהו שעבדת איתו כל הזמן הזה".

האם ג'ון לנון האמין בקארמה? הנה האמת המפתיעה מאחורי הלהיט האיקוני שלו! ב-27 בינואר בשנת 1970 עשה ג'ון לנון דבר מאד ספונטני; הוא כתב, הלחין, עיבד, הקליט ועשה מיקס לשיר חדש בשם INSTANT KARMA. כך שכל השיר נוצר באמת במהלך יום אחד.

בעוד הביטלס היו מצויים בשלבי גסיסה מתקדמים ומתישים, ג'ון לנון החליט לפתוח את העשור החדש בסערה שלא נראתה כמותה. זה לא היה סתם עוד תקליטון לאוסף; זו הייתה ההקלטה הראשונה שלו שיצאה בעשור החדש והמסעיר שייקרא הסבנטיז.

הכל התחיל בבוקר ה-27 בינואר, יום שלישי קריר בלונדון. לנון התעורר עם מנגינה בראש ורעיון פילוסופי שקיבל תפנית מסחרית מבריקה. ההשראה הגיעה משיחה שהתקיימה זמן קצר לפני כן עם מלינדה קנדל, זוגתו דאז של טוני קוקס, בעלה לשעבר של יוקו אונו. קנדל הייתה זו שזרקה לחלל האוויר את צמד המילים INSTANT KARMA. לנון, עם החוש החד שלו לסלוגנים מנצחים, נדלק מיד.

בראיון המפורסם שערך לנון למגזין פלייבוי בשנת 1980, הוא הסביר את המשיכה לרעיון וציין שהשיר הזה פשוט הגיע אליו מבלי שיתאמץ. הוא הוסיף שכולם דיברו על קארמה בסיקסטיז, ועבורו קארמה הייתה משהו כמו פרסומות; משהו מיידי שמוצג בפניך כסוג של אמנות. כמו INSTANT COFFEE. הרעיון הפילוסופי העתיק קיבל פתאום אריזה של מוצר צריכה מערבי. קארמה היא האמונה שהפעולות שלך משפיעות על חייך העתידיים. למעשים טובים תהיה השפעה חיובית ואילו מעשים רעים מביאים לתוצאות שליליות. לנון לקח את הקונספט הכבד הזה והפך אותו לפופ קליט ודחוף.

תהליך היצירה היה מהיר בצורה מסחררת, כמעט לא אנושית. לנון סיפר למגזין בזמנו על הקלטת השיר הזה והתפנית המהירה שלו: "כתבתי אותו בבוקר בפסנתר. הלכתי למשרד ושרתי אותו הרבה פעמים. אז אמרתי 'לעזאזל, בוא נעשה את זה', והזמנו את האולפן, ופיל (ספקטור) נכנס ואמר, 'איך אתה רוצה שנעשה את זה?'. אמרתי, 'אתה יודע, בסגנון שנות ה-50'. הוא אמר בסדר ובום - הנה זה היה. ההערה היחידה הייתה שאמרתי שאני רוצה קצת יותר בס, זה הכל, ויצאנו לדרך".

מיד לאחר שכתב את השיר בבוקר אותו יום, לנון לא בזבז דקה. הוא מיהר למשרדי חברת אפל כדי להמשיכו משם, כשהוא נחוש להקליט ולהדפיס את השיר עוד באותו היום ממש. במשרד הוא ניגש למשימת הרכבת להקה מיידית להקלטתו, מעין סופר-גרופ ספונטני. הוא גייס את חברו ללהקה ג'ורג' האריסון, את הבסיסט קלאוס פורמן, את הקלידן הגאון בילי פרסטון ואת המתופף אלן ווייט. האריסון היה זה שהמליץ ללנון להביא להקלטה את המפיק האמריקאי הגדול והשנוי במחלוקת, פיל ספקטור, שהיה ידוע בשיטות העבודה הטוטאליות שלו.

ההקלטה החלה קצת אחרי השעה שבע בערב של אותו יום באולפני EMI באבי רואד, באולפן מספר 3. האווירה הייתה מחשמלת. עשרה טייקים נערכו באולפן עד שהוחלט על הטייק המושלם. לאחר מכן ניגש ספקטור לעשות את הקסם שלו ולעטוף את ההקלטה עם חומת הסאונד הידועה שלו, כשהוא משתמש בשלושה פסנתרים במקביל כדי ליצור צליל עבה ועוצמתי.

אבל הדרמה האמיתית התרחשה דווקא בחלק הקולי. לקראת חצות הוחלט שיש צורך במקהלת זמרים עוצמתית שתשאג את הפזמון ההמנוני. אך בגלל השעה המאוחרת לא הייתה אפשרות לקרוא לזמרים המקצועיים שעבדו אז בהקלטות. הפתרון היה יצירתי ופרוע כמו הלילה כולו: בילי פרסטון התנדב לקפוץ למועדון האצ'טס, ששכן בכיכר פיקדילי (מרחק של כמה תחנות ברכבת התחתית), ולשלוף משם אנשים שיבואו לשיר. הוא פשוט אסף בליינים אקראיים שנדלקו. זמן קצר לאחר מכן חזרו כולם ברכבת התחתית, מוכנים להפוך לחלק מהיסטוריה מוזיקלית. המשימה הושלמה בהצלחה, והקולות שלהם הם אלו שנשמעים ברקע הפזמון.

התוצאה הייתה פיסת היסטוריה שיצאה לשוק במהירות שיא. בצד ב' של אותו תקליטון יצא השיר WHO HAS SEEN THE WIND של אשתו, יוקו אונו לנון, יצירה עדינה ושונה לחלוטין מהאנרגיה המתפרצת של צד א'. לנון התגאה מאוד בקצב העבודה המסחרר הזה ואמר באחד הציטוטים המפורסמים שלו: "כתבתי את זה לארוחת בוקר, הקלטתי את זה לארוחת צהריים, ואנחנו מוציאים את זה לארוחת ערב". בפועל, התקליטון יצא לחנויות בבריטניה ב-6 בפברואר 1970, עשרה ימים בלבד לאחר כתיבתו, מה שהפך אותו לאחד הסינגלים המהירים ביותר בהיסטוריה מרגע הכתיבה ועד ההפצה.

ובכן, זהו השיר הראשון של יוצא ביטלס שמכר מיליון עותקים בארצות הברית. בהופעה המפורסמת של השיר בתוכנית TOP OF THE POPS, יוקו אונו ישבה על שרפרף מאחורי הפסנתר של ג'ון, כשהיא סורגת עם כיסוי עיניים (ובחלק מהזמן החזיקה שלטים עם מילים), מראה שהפך לאיקוני ומוזר כאחד.

האריסון ולנון כה התרשמו מעבודתו של ספקטור על הסינגל הזה, ומהיכולת שלו להפוך סקיצה ללהיט ענק בן לילה, שהחליטו כי הוא האיש המתאים לטפל בהקלטות הישנות והגנוזות שלהם להוצאת התקליט שייקרא LET IT BE, פרויקט ששכב בשם GET BACK כאבן שאין לה הופכין. השניים גם סימנו אותו כאיש שיפיק את הקלטות הסולו הבאות שלהם, ובכך נסללה הדרך לצליל המפואר של תחילת שנות השבעים.

היום בו הותירה לד זפלין את המעריצים מאוכזבים מאד! ב-27 בינואר בשנת 1975 נאלצה להקת לד זפלין לבטל הופעה בסנט לואיס בגלל שרוברט פלאנט חטף שפעת.

זה היה אמור להיות עוד ערב היסטורי בסיבוב ההופעות הגדול של שנת 1975, אבל וירוס קטן אחד הצליח לעשות את מה שמבקרי המוזיקה לא הצליחו מעולם – לעצור את המכונה המשומנת של להקת הרוק הגדולה בעולם. כך הפך ביטול הופעה בסנט לואיס למסיבה פרועה בשחקים בדרך לקליפורניה.

השנה היא 1975. להקת לד זפלין נמצאת בשיא כוחה, דוהרת על גבי גל הצלחה חסר תקדים בארצות הברית. החברים בדיוק עמדו לשחרר לעולם את האלבום הכפול והשאפתני שלהם, PHYSICAL GRAFFITI, יצירה שתחזק את מעמדם כההרכב המשפיע ביותר של העשור. הכרטיסים לסיבוב ההופעות נחטפו במהירות שיא, והציפייה הייתה בשמיים. אבל ב-27 בינואר 1975, המציאות הכתה בפנים בצורה הכי לא צפויה שיש.

באותו יום חורפי, הלהקה הותירה את המעריצים בסנט לואיס מאוכזבים מאוד! הסיבה? רוברט פלאנט, הסולן בעל רעמת הזהב והקול המהדהד, נאלץ להיכנע לביולוגיה האנושית וחטף שפעת קשה. במקום לשאוג מול אלפים, הזמר נשאר לנוח בשיקגו, כשהוא קודח מחום ומנסה להתאושש.

אבל עבור שאר חברי הלהקה – הגיטריסט ג'ימי פייג', המתופף ג'ון בונהאם והבסיסט ג'ון פול ג'ונס – ההצגה (או לפחות החגיגה) הייתה חייבת להימשך. בעוד פלאנט לגם תה חם במיטה, שלושת חברי הלהקה האחרים לא התכוונו לבלות דקה נוספת בקור של המערב התיכון. הם עלו על המטוס הפרטי המפורסם שלהם, הסטארשיפ, בואינג 720 שעבר הסבה והפך למלון מעופף עם אח (כן, אח אמיתית בוערת במטוס!), בר משקאות עמוס וחדר שינה עם כיסוי מיטה מפרווה לבנה, וטסו ללוס אנג'לס לכמה ימי חופשה.

העיתונאי כריס צ'ארלסוורת' ממגזין מלודי מייקר היה שם איתם ברגעים הללו ודיווח על הדילמה הקשה של עשירים ומפורסמים: "הייתה פגישת להקה, להיכן לנסוע. זאת כי הם שילמו מדי יום להשכרת המטוס הפרטי הזה. איש מהם לא רצה להישאר בשיקגו שהייתה קרה מאד". ההתלבטות הייתה קשה, כמעט כמו בחירת השירים לתקליט חדש. ג'ון פול ג'ונס רצה לטוס לאיי בהאמה כדי לתפוס קצת שמש. ג'ון בונהאם, שתמיד חיפש את הקצב הטוב, העדיף את ג'מייקה. ג'ימי פייג', לעומת זאת, היה ממוקד מטרה והשתוקק לראות איזו בחורה בלוס אנג'לס. הוויכוח היה יכול להימשך שעות, אבל לפתע נכנס הטייס לדיון והסביר שהמטוס לא רשום לפעילות מחוץ לארה"ב., כך שג'ימי ניצח בנוק-אאוט טכני.

הטיסה ללוס אנג'לס הפכה במהרה לג'אם סשן מאולתר בגובה 30 אלף רגל. "כל הדרך ללוס אנג'לס השתכרנו ושרנו שירי-עם בריטיים ישנים, עם ג'ון פול ג'ונס באורגן שהיה במטוס. זו הייתה חגיגה", סיפר צ'ארלסוורת'. העובדה שבתוך הבר של המטוס היה מותקן אורגן חשמלי היא רק עוד דוגמה לטירוף שאפף את הלהקה באותן שנים.

אז בעוד המעריצים בסנט לואיס נאלצו להמתין להזדמנות אחרת (ההופעה נקבעה מחדש לפברואר), חברי הלהקה נהנו מהחיים הטובים בלוס אנג'לס, כשהם מגובים במוזיקה שתכבוש את העולם זמן קצר לאחר מכן. ככה זה כשאתה כוכב רוק ב-1975 – גם שפעת היא רק תירוץ למסיבה במטוס.

הנה המסע המטלטל שהוביל את אלביס פרסלי להוצאת אחד התקליטונים היותר חשובים שלו! ב-27 בינואר בשנת 1956 יצא התקליטון HEARTBREAK HOTEL של אלביס פרסלי. האנרגיה שבו, עם הצליל המהדהד בקולו של אלביס פרסלי, שנוצר במיוחד, הפכו לקלאסיקה.

זה קרה ביום חורפי אחד, ב-27 בינואר 1956. העולם כפי שהכיר אותו דור שלם עמד להשתנות, אבל באותו הבוקר איש עדיין לא ידע שמהפכה מוזיקלית עומדת להתפרץ מתוך חריצי הפלסטיק השחור. באותו יום היסטורי יצא לאוויר העולם התקליטון HEARTBREAK HOTEL של בחור צעיר עם בלורית משומנת ושם מוזר, אלביס פרסלי. האנרגיה שהתפרצה שם, עם הצליל המהדהד והייחודי בקולו של פרסלי שנוצר במיוחד באולפן, הפכה בין לילה לקלאסיקה שאי אפשר היה להתעלם ממנה. אך מאחורי ההצלחה המסחררת הזו הסתתר סיפור מפותל של כסף, תככים, התאבדות מסתורית ומנהל אחד ממולח עם עבר אפל.

השיר לא נכתב על ידי פרסלי עצמו, אלא על ידי מורה בתיכון בשם מיי בורן אקסטון וזמר הקאנטרי טומי דרדן. ההשראה לכתיבת המילים הקודרות הגיעה ממקום מפתיע ומצמרר למדי: כתבה בעיתון מקומי במיאמי שדיווחה על התאבדותו של אדם אלמוני. אותו אדם השמיד את כל המסמכים המזהים שלו והשאיר אחריו פתק אחד בלבד עם משפט אחד מצמרר: I WALK A LONELY STREET. המשפט הזה הצית את דמיונם של הכותבים, שיצרו סביבו את המלון הבודד בקצה רחוב העצב.

כשהשיר הוצג לראשונה לפרסלי בכנס בנאשוויל בנובמבר 1955, התגובה שלו הייתה מיידית ונלהבת. הוא הבטיח לאקסטון שזה יהיה הלהיט הראשון שלו, והוא קיים. ההקלטה עצמה התרחשה בינואר 1956 באולפני RCA בנאשוויל. כדי להשיג את הצליל המהדהד והמנוכר, המפיק סטיב שולס (שבכלל חשב שהשיר נשמע נורא בהתחלה) הציב מיקרופון במסדרון האולפן כדי לקלוט את ההד הטבעי. הנגנים המלווים היו חבריו הנאמנים של אלביס, סקוטי מור בגיטרה וביל בלאק בבס, יחד עם המתופף די.ג'יי. פונטנה והפסנתרן פלויד קריימר. ואם תהיתם מי ניגן את סולו הגיטרה המלוכלך והבלתי נשכח? זה היה צ'ט אטקינס הגדול. בצד השני של התקליטון, מה שנקרא בי-סייד, הופיע השיר I WAS THE ONE, בלדה יפהפייה אך נשכחת מעט, שגם עליה עבדו קשה באותו סשן הקלטות. מעניין לגלות שחברת התקליטים עצמה שנאה את HEARTBREAK HOTEL וחשבה שהוא נשמע שונה מדי משירי הקאנטרי של אותה תקופה, אבל הקהל חשב אחרת והפך אותו ללהיט שהגיע למקום הראשון במצעדי הפופ, הקאנטרי וה-R&B בו זמנית.

אבל בואו נחזור לכסף, כי שם תמיד מסתתר הסיפור האמיתי. חברת RCA, שהוציאה את התקליטון, ביצעה מהלך עסקי שנחשב אז להימור פרוע. היא קנתה את החוזה של פרסלי מחברת התקליטים הקטנה SUN של המפיק סם פיליפס תמורת סכום דמיוני לאותם ימים של 35,000 דולר, פלוס 5,000 דולר נוספים כפיצוי על תמלוגים שלא שולמו לזמר. ההימור השתלם בגדול. הסינגל הזה נמכר ב-300,000 עותקים בשבוע הראשון של יציאתו לשוק, מספרים שהיו בלתי נתפסים בתעשיית המוזיקה של שנות החמישים.

כל ההצלחה הזו הייתה בזכות מנהלו של פרסלי, דמות צבעונית ומסתורית העונה לשם קולונל טום פארקר. פארקר פיקח על עלייתו של פרסלי מתופעה מקומית בדרום ארה"ב לדרגת סופרסטאר עולמי שאין שני לו. עם זאת, היחסים ביניהם היו מורכבים, בלשון המעטה. רבים ממעריציו של פרסלי התרעמו עליו והאשימו אותו בדחיפתו של הזמר למאמץ יתר שהוביל להתדרדרות במצבו הבריאותי והנפשי לאורך השנים. המעריצים גם האשימו אותו כי גבה עמלות מופרזות, לעיתים עד חמישים אחוז מהרווחים, והרחיק את פרסלי מסיבובי הופעות מחוץ לארצות הברית, דבר שמנע ממנו להפוך לאייקון בינלאומי במו עיניו של הקהל האירופאי או האסייתי.

אבל למה באמת פארקר סירב לצאת מגבולות אמריקה? כאן העלילה מקבלת תפנית של סרט מתח. פארקר (שם אמיתי: אנדריאס קורנליס ואן קוויק) הגיע לארצות הברית כמהגר בלתי חוקי מהולנד. השמועות העקשניות ביותר טענו ויש האומרים שרצה לברוח כי היה מעורב שם ברצח וחשש שלא יורשה לחזור לארץ אם ייצא עם פרסלי לחו"ל, שכן לא היה לו דרכון אמריקאי תקף והוא חשש שרשויות ההגירה לא יתנו לו לשוב. ובכל זאת, למרות הצללים הכבדים הללו, פרסלי כינה את פארקר ואת אשתו הראשונה, מארי, "האנשים הטובים ביותר בעולם", מתוך נאמנות עיוורת כמעט.

הקולונל לא היה סתם מנהל, הוא היה איש עסקים מחוספס, מרשים ומעשן סיגרים לרוב, שנראה כאילו יצא מתוך סרט גנגסטרים. רק לעתים רחוקות העניק ראיונות והיה ידוע כי בדה את סיפור הרקע שלו לחלוטין. הוא טען שהוא יליד מערב וירג'יניה ושהוא ברח מבית יתומים כדי להצטרף לקרקס הגדול, שלדבריו נוהל על ידי דודו. האמת הייתה שהוא התחיל את דרכו בקרנבלים זולים, שם עסק בין היתר בתרגילים מפוקפקים כמו צביעת דרורים בצהוב כדי למכור אותם כקנריות או הפעלת מופע של "תרנגולות רוקדות" (שהונחו על פלטה חמה כדי לגרום להן לקפוץ). גם לביטלס סיפר פארקר, כשהם הגיעו לבקר את פרסלי בווילה שלו בבל אייר בשנת 1965, על ימיו בקרקס, בניסיון להרשים את ארבעת המופלאים מליברפול.

המפגש הגורלי בין השניים לא קרה ביום אחד. פארקר גילה את פרסלי בהמלצתו של אוסקר דייוויס, שעבד אצלו וזיהה את הפוטנציאל הגולמי. הקולונל, שתמיד הריח כסף מרחוק, הזמין את פרסלי כאמן חימום בסיבוב הופעותיו של הזמר שהיה תחת חסותו אז, האנק סנואו. אז החל לנסות לשכנע את פרסלי, את הוריו ואת מנהלו הנוכחי, בוב ניל (שגבה ממנו אז 15 אחוזי עמלה בלבד), לתת לו לספק הכוונה מקצועית. פארקר ידע שניל הוא דג קטן באוקיינוס הגדול, והוא רצה את הכריש לעצמו.

בשנת 1955 הסכים פרסלי לקבל את פארקר כיועץ וזה תיכנן מיד את עזיבתו של פרסלי את חברת התקליטים SUN, החברה בה החל להקליט את שיריו הראשונים בממפיס. "זה קשה מאד לעניין אמרגנים מחוץ למעגל השיווקי הקטן של החברה הזו", אמר פארקר לניל המנהל, תוך שהוא זורע ספקות לגבי יכולתו של ניל לקדם את הזמר. פארקר ביקש מניל לאתר לו היכן נמכרים תקליטוניו של אלביס, מעין מבחן יכולת משפיל. באפריל 1955 חזר ניל לפארקר כשתשובה ברורה בעניין לא נמצאת בפיו, מה שרק חיזק את עמדתו של הקולונל.

בחודש מאי החל פארקר להגיד לסובביו כי אינו מרוצה מצורת הניהול של ניל, כשהוא דוחק בו לשווק כהלכה את הזמר הצעיר כדי שיהיה אפשר להכניסו לשוק ההופעות היוקרתי של לאס וגאס, יעד שנראה אז רחוק כירח עבור זמר רוקבילי דרומי. הלחץ עבד. ב-17 ביוני נפגשו פארקר וניל והגיעו להסכמה שפארקר כה ייחל לה; החל מה-24 ביולי 1955 יועברו כל זכויות קביעת ההופעות לפארקר וגם הוא יוכל להוציא את פרסלי מחברת SUN לחברת תקליטים גדולה יותר. פרסלי, שהרגיש נאמנות לסם פיליפס, לא רצה לעזוב את חברת SUN והייתה זו משימה שניל ידע שתהיה קשה לפארקר לבצע. פארקר, מצדו, כבר החל להניע את מנועיו ולדרוש שלא יהיה מעתה שום פרסום של חברת SUN שצמוד לפרסלי. "גם כך החברה הזו לא עושה כלום עבורנו", הוא אמר בלגלוג נחרץ לסובביו, כשהוא מוחק במחי יד את המקום שגילה את אלביס.

פארקר לא ויתר, הוא מעולם לא ויתר כשכסף היה על השולחן, וסידר לפרסלי חתימה על חוזה עם חברת הענק RCA. היה זה ב-21 בנובמבר 1955 כשנציגים בכירים מחברת RCA הגיעו למשרד חברת SUN ושם נפגשו עם פרסלי, פארקר ועורכי דין בחליפות יוקרתיות. מטרת הפגישה הייתה מכירת חוזהו של פרסלי מ- SUN לחברה החדשה. גם אמו של פרסלי, גלדיס, נכחה שם והביטה בגאווה בבנה, לא יודעת שחייו עומדים להשתנות ללא היכר. פארקר לקח אז 25 אחוזים מסכום הכסף שניתן לפרסלי בעסקה, נתח שהלך וגדל עם השנים.

הקשר בין השניים נראה אז הדוק וחם. יום למחרת החתימה קיבל פארקר הודעה מפרסלי, מכתב שביטא את תמימותו של הזמר הצעיר מול הכריש הוותיק: "קולונל היקר. מילים לא יכולות לתאר כמה אני מעריך את מה שעשית עבורי. אני יודע שאתה הטוב ביותר. תאמין לי כשאני אומר שאישאר איתך לנצח ואעשה כל דבר כדי שתאמין בי. המון תודה ואני אוהב אותך כמו שבן אוהב את אביו". המילים הללו בטח העלו חיוך ערמומי על פניו של המהגר ההולנדי. פארקר ידע שהשיג את התרנגולת הטובה ביותר בעולם - זו שלא רק תטיל ביצי זהב אלא גם תלבש חליפת זהב נוצצת (ממש כפי שפארקר הלביש אותו על עטיפת התקליט מאוחר יותר).

וכך, הסינגל הראשון שלו בחברה החדשה, HEARTBREAK HOTEL, הפך לתקליטון הנמכר ביותר בשנת 1956, שבר שיאים, המם את המבקרים ושינה את פני המוזיקה. בסוף השנה פארקר היה היועץ היחיד והבלעדי שלו, הנציג והמנהל האישי, לפי החוזה ששניהם חתמו בו, שולט ביד רמה בממלכה החדשה של המלך, עד הסוף המר.

מי הם המוסיקאים שנולדו ב-27 בינואר?

זה התחיל בשנת 1944. בעוד העולם היה עסוק במלחמות גדולות, בברמינגהם שבאנגליה נשמעה בכייה של תינוק שעתיד היה להפוך לעמוד השדרה היציב ביותר של אחת הלהקות המורכבות בעולם. ניק מייסון, האיש שנולד באותו יום חורפי, גדל להיות המתופף של להקת פינק פלויד. מייסון מעולם לא היה מהמתופפים ששוברים מערכות או משתוללים כמו חיות פרא, אלא הביא איתו תחכום של ארכיטקט, מקצוע שאותו למד לפני שהחליט שתיפוף רווחי יותר מתכנון בניינים.

אבל מייסון לא היה רק מוסיקאי, אלא גם חובב מוטוריקה מושבע עם אוסף מכוניות שהיה גורם לכל איל נפט להסמיק מקנאה. הוא אהב את המהירות על המסלול באותה מידה שאהב את הקצב האיטי והמהפנט של הרוק.

באותו יום ממש בשנת 1944, נולד אדם נוסף שחלק עם מייסון את תאריך הלידה אך בחר בנתיב שונה לחלוטין. קווין קוין היה מוסיקאי ואמן שפעל בשוליים, נסיך של המחתרת שסירב בעקשנות לשחק את המשחק של תעשיית המוסיקה. קוין היה דמות מרתקת, צייר מוכשר ועובד סוציאלי לשעבר, שהביא את הכאב והחספוס של החיים האמיתיים אל תוך היצירה שלו. הוא היה ידוע כמי שדחה את אחת ההצעות המפתות ביותר בהיסטוריה של הרוק. על פי סיפורים שהפכו לחלק מהפולקלור, לאחר מותו של ג'ים מוריסון, חברי להקת הדלתות חיפשו סולן חדש ופנו לקוין. הוא, בצעד אופייני של אדישות לכסף ותהילה, סירב להצעה והעדיף להישאר נאמן לאמת האמנותית שלו. קוין הלך לעולמו בדצמבר 2004.

הגלגל של הזמן המשיך להסתובב והגיע לשנת 1951. ביום זה, ה-27 בינואר, דבלין שבאירלנד העניקה לעולם את בריאן דאוני. אם ניק מייסון היה המוח המחושב, דאוני היה הלב הפועם והגרוב הבלתי נגמר של להקת THIN LIZZY. דאוני לא היה סתם מתופף שכיר, אלא שותף מלא לדרך של פיל לינוט, הסולן הכריזמטי. השניים נפגשו עוד בימי בית הספר ויצרו כימיה מוסיקלית שהייתה הבסיס לכל מה שהלהקה יצרה בהמשך.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459