כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-27 בנובמבר (27.11) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "אנשים חושבים שאני אקסצנטרי, עצבני. אם אני אקסצנטרי בגלל שמעולם לא עסקתי בדברים במיינסטרים, אז אני אקסצנטרי. אף פעם לא היה לי נוח לעבוד בהופעה, ועדיין לא. אף פעם לא הצלחתי להסתגל לזה כי כשהתחלתי, הייתי מסיים הופעה אחרי כמה שירים ופשוט עובר בין הקהל ואומר, 'היי, מה שלומך?' אין שום דבר מרתק בלהיות כוכב. כשהופעתי במועדונים, אותו דבר - אתה עובר בין הקהל, שותה משקה עם כמה אנשים מהקהל. שום דבר לגביך לא נמצא כאן למעלה, והם שם למטה. אז זו הסביבה שממנה באתי, שבה כולם היו אותו הדבר. תמיד הייתי יותר מכוון למוזיקה ופחות מכוון ללהיות כוכב, וזו הסיבה שמעולם לא היה לי נוח על במות גדולות באולמות גדולים. תמיד התייחסתי יותר למה שאנשי הג'אז עשו. לואי ארמסטרונג אמר, 'אתה אף פעם לא מנגן דבר באותה צורה פעמיים'. זה אני, אבל אנשים מצפים ממך לנגן את זה כמו שהם מכירים את זה, ואני לא יכול לעשות את זה. אני לא אותו הדבר פעמיים. זה לא המקום שבו אני נמצא. אני פשוט לוקח את זה כמו שזה בא. זה כמו איך שאנשים תופסים אותי. הכל אשליה, הכל על האופן שבו אחרים מקרינים עליך תמונה. ג'ון לנון אמר זאת בשני הראיונות האחרונים שלו. הוא אמר, 'זה מלא חרא. זה לא מה שזה באמת. אני אגיד לכם איך זה היה, אבל אף אחד לא רוצה לשמוע את זה'. אני לא חושב שאי פעם ארגע. אני חושב שאם אתה נרגע, אתה נאכל מבפנים. אתה הופך להיות כמו סחורה. אז אני לא חושב שאני ארגע. זה לא בדם שלי" (ואן מוריסון)
ב-27 בנובמבר בשנת 1967 יצא בארה"ב אלבום חדש לביטלס ושמו MAGICAL MYSTERY TOUR.
בניגוד להוצאה הבריטית, שיצאה לאחר מכן עם שני תקליטונים וחוברת מהודרת, בהוצאה האמריקנית הזו בחרה חברת התקליטים להוסיף שירים מתקליטונים ולנפח את המוצר לכדי אלבום. זאת כי שוק התקליטונים המורחבים היה פחות חזק שם.
הסיפור מאחורי, לפני ומהצדדים של המוצר הזה נמצא בספר "ביטלמאניה!".
הרצאות בוטיק על הביטלס ועוד, להזמנה: 050-5616459
ב-27 בנובמבר בשנת 1970 יצא אלבום אהוב עליי ביותר של הקינקס, LOLA VERSUS POWERMAN AND THE MONEYGROUN - PART ONE.
הפעם בחר ריי דייויס להניף את האצבע שלו ולכוונה מול תעשיית המוזיקה התובענית והנבזית. אחרי הכל, ריי היה מהראשונים באנגליה להתמרמר בשיר על איש המס הנוגס בשכרו (הראשון היה ג'ורג' האריסון). בשיר SUNNY AFTERNOON הוא שר כבר בתחילתו: "איש המס לקח את כל לחמי והשאיר אותי בביתי המפואר, להתבטל בשעת אחר צהריים שמשית".
כמה שנים לאחר מכן התמונה הייתה ברורה אף יותר. להקות רבות גילו שלא רק איש המס נוגס מהן אלא גם עסקני מוזיקה שיותר קרובים אליהם. האלבום הזה של הקינקס מתאר את התמונה באופן הכי מדויק וציני שיש.
בתחילתו שר דייויס: "הס אמא, אל תבכי / אני חייב לראות מה נמצא שם בעולם הפתוח / חייב לצאת ממסגרת חיי ולהיות חופשי". ובכן, זה היה המצב עם המון אנשים שחלמו להיות מוזיקאים ונאלצו לעמוד מול אמא חוששת לעתידו של היקר לה מכל.
בשיר DENMARK STREET שר דייויס על הרחוב הקטן של לונדון שבזמנו היה תוסס ביותר כי שם שכנו משרדי המו"לים המובילים. למקום הזה הגיעו מנהלי אמנים ולהקות כדי לצוד את השירים שהמו"לים מציעים להם ואולי יהפכו אותם לכוכבים חמים. "למטה בדרך מטוטנהאם קורט רואד / ממש בפינה מהסוהו הישן / יש מקום אליו הולכים כל המו"לים.... אתה הולך למו"ל ומשמיע לו שיר / הוא משיב 'אני שונא את המוזיקה שלך ושיערך ארוך מדי' / 'אבל אחתים אותך בכל זאת כי אני שונא לטעות' / אז יש לך שיר ואתה רוצה שהוא יתקבל / אז אתה לוקח אותו לאיש המוזיקה לראות מה הוא יגיד / הוא אומר 'אני שונא את הלחן, אני שונא את המילים אך אגיד לך מה לעשות' / 'אני אחתים אותך, אקח את השיר לרחוב ואראה אם הוא מתקבל".
ואז מגיע אחריו אחד השירים היותר צובטי לב באלבום, GET BACK IN THE LINE. הוא מספר על התפוצצות החלום הנאיבי מול המציאות הקשה בה האמן מוצא את עצמו נאלץ לעמוד בתור הגדול של מבקשי הטובה מול המו"לים הגדולים. כך שר דייויס "להתמודד מול העולם זה לא קל כשהכל תקוע / עומד לי בפינה ומעביר את הזמן / האם אלך לעבוד היום? או שאתבטל? / כי כשאני רואה את איש האיגוד הולך במורד הרחוב / הוא האיש שמחליט אם אחיה או אמות, אם ארעב או אוכל / אז הוא הולך לכיווני והשמש מתחילה לזרוח / ואז הוא ממשיך ללכת ממני ועליי לחזור לתור / עכשיו אני חושב על מה שאמא אמרה לי / היא תמיד אמרה לי שזה לא יצליח / אבל כל שאני רוצה הוא לעשות קצת כסף / ולהביא הביתה קצת יין / כי אני לא רוצה שתראי אותי עומד כך בתור...".
אחרי השיר הזה מגיע השלאגר הגדול של האלבום, בצורת הלהיט LOLA שמדבר על מפגש של בחור עם טראנסווסטיט - הרבה לפני ששלום חנוך שר "זו לא גברת, זה אדון".
ריי דייוויס כתב את המילים לאחר שהמנהל של הלהקה השתכר במועדון והחל לרקוד עם מה שהוא חשב שזה אישה. השיר הפך ללהיט גדול שנחשב עד היום לאחד המוכרים יותר של הקינקס.
השיר שבא אחריו הוא TOP OF THE POPS וריי ממשיך להראות לקהל מאזיניו את הצד הציני יותר של עולם המוזיקה. הוא ידע בדיוק על מה הוא כותב ושר; באותה שנה הוא היה מעורב במאבק משפטי להשגת תמלוגים שמגיעים לו מהמו"ל של שיריו, אדי קאסנר. השניים סגרו את העניין מחוץ לכתלי בית המשפט. עבור דייויס היה ברור שאם לא יקבל את הכסף, הוא ייאלץ לעמוד בתור, כמו בשיר ההוא שבאלבום.
זה כמעט אלבום קונספטואלי למהדרין. מה שמונע ממנו להיות אלבום קונספט מובהק הוא שיריו של דייב דייויס, שבאים כאתנחתא מהתמונה העגומה של אחיו הגדול, שרצה בתחילה כי יהיה זה אלבום כפול. אבל אל תטעו, גם השירים של האח דייב פה הם שירים שאינם קלילים ומוסיפים לאווירה המדויקת הכללית. אפילו עטיפת האלבום מראה את התמונה הקונספטואלית, עם שילוב פרצופי חברי הלהקה כשהם יחדיו נראים כלואים מאחורי מסגרת שקשה לצאת ממנה.
השיר THE MONEYGROUND מסביר את המצב שגרם לריי דייויס לאבד את שלוותו בעניין הכסף שמגיע לו. כל כך הרבה אנשים נכנסים לסיפור הכסף, חותכים נתחים, גוזרים קופונים ולא משאירים דבר לאמן עצמו. "תסבירו לי בבקשה, מדוע זה כך / חשבתי שהם חבריי / אני לא מאמין שזה אני / אני לא מאמין שאני כזה טירון".
להיט נוסף באלבום זה בא בצורת APEMAN בו מבקש ריי לצאת מהעיר הסואנת והמעשנת לטובת חיים בעולם הירוק יותר. לאחר מכן מגיע השיר POWERMAN שמדבר על אותם עסקני מוזיקה שמבחינתם הם האלוהים וכל השאר דפוקים ופראייארים.
ובסוף, גיבור המצב הזה מגיע לשיר המסיים שחוזר על אותה מנטרה של שיר הפתיחה, שחייבים לצאת לעולם ולהיות חופשיים.
אלבום חובה! כבר אמרתי את זה?
ב-27 בנובמבר בשנת 1970 יצא אלבומו המשולש של ג'ורג' האריסון שהיה כאצבע משולשת כלפי ג'ון לנון, פול מקרטני וכל מי שפיקפק עד אז ביכולותיו המוזיקליות.
קוראים בעיתון 'מלודי מייקר' התמרמרו על האלבום עם יציאתו לאור. גורדון מקלאוד כתב: "ציפיתי בכליון עיניים לאלבום הראשון הזה של ג'ורג' האריסון. אבל כשיצא גיליתי שהוא עולה 5 ליש"ט, שזה המון. נכון, יש פה שלושה תקליטים. באנגליה אנחנו לא עשירים כמו בארה"ב. ג'ורג' ייקר את עצמו יותר מדי פה באנגליה. עכשיו המוזיקה שלו תגיע פה למיעוט יחסי. זה מצב עגום לג'ורג' ולרוכשי התקליטים".
ג'ון רוג'רס כתב גם הוא לעיתון: "קניתי עכשיו את האלבום הזה של האריסון ולמרות שאני חושב שזה אלבום טוב - אני לא מאמין שחיפושית אחת יכולה להפיק אלבום כה מגוון כפי שעשו הארבעה ביחד. אני אקנה כל דבר שהם יוציאו בנפרד בתקווה שיום אחד הם יחזרו לעבוד יחדיו והקסם האמיתי יפעל שוב".
ב-10 בינואר 1969 פרש האריסון מהביטלס. מדוע זה קרה? את התשובה תגלו בספר "ביטלמאניה". תגובתו המיידית של לנון שיקפה לחלוטין את המצב הרעוע בין חברי הלהקה; הוא הציע את אריק קלפטון שיחליף אותו.
שאר חברי הלהקה המשיכו לנגן בלעדיו. הוא חזר לביטלס יומיים לאחר עזיבתו. עדיין, השאר לא התלהבו לעבוד על שיריו החדשים. בהופעה שתהיה להם על הגג, לא בוצע אף אחד משיריו. הוא לא רצה שהם ינוגנו שם ללא התלהבות. שיריםשהציע נפלו מול ג'ון וג'ורג' כזבובים שנתקלו בהדברה שני אלו היו כה עסוקים בעצמם שלא שמו לב לאיכות האמיתית שמסתתרת בשירים הנפלאים שהביא להם.
הוא כבר היה מוכן לצאת לדרכו כסולן...
למען האמת, אין זה אלבום הסולו הראשון שלו, כי כבר יצאו שניים לפני כן. אחד מהם היה פסקול לסרט (WONDERWALL) והשני היה מסע אלקטרוני תמוה בשם ELECTRONIC SOUNDS. אבל האלבום ALL THINGS MUST PASS היה הדבר שמעריצי הביטלס הכי היו צריכים ממנו - שירים. והוא העניק להם הרבה מהם, שנדחו על ידי חבריו לביטלס ועתה מקבלים ביצועים והפקה מרהיבים, בעזרתו של פיל ספקטור ועם רשימת נגנים מרשימה ביותר - הגיטריסט אריק קלפטון, הבסיסט קלאוס פורמן, להקת באדפינגר, רינגו סטאר, המתופף ג'ים גורדון, הקלידן בילי פרסטון, הקלידן גארי רייט (שהוא האורגניסט של להקת SPOOKY TOOTH), החצוצרן ג'ים פרייס, הסקסופוניסט בובי קיז, הקלידן טוני אשטון, הבסיסט קארל ריידל, הקלידן בובי וויטלוק, המתופף אלן ווייט, הגיטריסט פיט דרייק, הגיטריסט דייב מייסון... וגם פיל קולינס אחד צעיר - שהיה לפני הצטרפות ללהקת ג'נסיס אחת. לטענתו, תיפופו בקונגס לא נשמע בהקלטה הסופית.
עם צאת האלבום נחשב האריסון לחיפושית הסולו המצליחה ביותר מהארבעה.
נלך טיפה לאחור...
הקלטות האלבום החלו ב-26 במאי 1970, באולפני אבי רואד. באותו יום הגיעו לאולפן קלפטון, וויטלוק, גורדון וריידל (להקת דרק והדומינוס בשלבי גיבושה). באולפן נכח גם ספקטור המפיק. למעשה, כשפיל ספקטור הגיע לביתו של האריסון כדי להאזין בפעם הראשונה לשירים, הוא נדהם מכמות השירים הגדולה שחיכתה לו להאזנה.
חמישה חודשים לקחו מאז ועד שהאלבום הגיע לסיום הקלטתו. בין השאר בגלל שפיל ספקטור שבר את ידו בעת שהחליק באולפן. בשלב אחר הייתה זו הפסקה שהאריסון לקח על עצמו כדי להיות לצד אמו הגוססת. היו עליו לחצים עצומים, מחברת EMI, בנוגע להוצאות הכלכליות העצומות שמבוזבזות על ההקלטות, שנמשכו זמן רב.
ב-28 באוקטובר 1970 טס האריסון לניו יורק כדי לסיים שם את עריכת התקליט שלו. אלן סטקלר, אחד מאנשי הצוות של חברת התקליטים CAPITOL, שמע את ההקלטות באולפן ונדהם מאיכותן. הוא אמר להאריסון שהתקליט מדהים. האריסון לא היה משוכנע ושאל אותו האם הוא באמת מתכוון לזה. הוא הוסיף ואמר לסטקלר שהביטלס דחו את רוב החומר שפה. סטקלר נותר ללא מילים.
אז האריסון שאל את סטקלר אם עדיף להוציא את כל השירים בבת אחת או להוציא תקליט בודד. סטקלר אמר לו שיוציא הכל בבת אחת.
האלבום יצא, לפי דרישתו של האריסון, בעיצוב של קופסה קשיחה (ולא כעטיפה רגילה נפתחת). הדבר עורר בלבול בקרב סוחרי תקליטים, בגלל שקרטון קשיח כזה היה בדרך כלל מוצר של תקליטי אופרה קלאסיים ולא של אלבומי רוק.
הצילום של האריסון (בשחור לבן), על גבי העטיפה, נעשה בחצר אחוזתו הענקית. ארבעת פסלי הגמדים, שנמצאים מסביבו בתצלום, ביחד עם שם האלבום, עוררו תהייה לגבי משמעות הביטלס. זה נראה כאילו האריסון ניצב מעל ארבעת הגמדים (ארבעת הביטלס) ומצהיר שהגיע זמנם לחלוף.
ג'ון לנון, שעבר בביתו של האריסון בזמן שהאחרון לא היה, גילה שם כמה עותקים של האלבום לפני שיצא לחנויות. התגובה של לנון הייתה אופיינית; הוא טען כי האריסון משוגע להוציא ככה אלבום משולש ואף הוסיף כי האריסון נראה בצילום העטיפה כמו גרסה של ליאון ראסל באסטמה. אבל לנון שגה - האלבום הפך להצלחה מסחררת ואחד הדברים שעזרו לו להפוך אז ללהיט היה הסמיכות המכוונת של הוצאתו לקראת חג המולד.
בתקופה ההיא של 1970 הוציא פול מקרטני אלבום סולו ראשון צנוע. ג'ון לנון שחרר אלבום אישי ומתוסבך (וללא להיטים מתוכו) ורינגו הקליט אלבום של קאברים לשירים שאמא שלו אהבה לשמוע. לכן, האלבום של האריסון הכתיר אותו כחיפושית במצב המכני הטוב ביותר בזמן ההוא. הוא לא יצליח לשמר את המעמד הזה בהמשך אותו עשור.
קהל רוכשי המוצר קיבל בו גם תקליט שלישי שהכיל בעיקר ג'אמים אינסטרומנטלים שהאריסון רצה לשמור. השיר היחיד שמושר כאן נקרא IT'S JOHNNY'S BIRTHDAY, שהוקלט לכבוד יום הולדתו ה-30 של לנון. בתקליט המקורי, הקרדיט לקטע הזה נכתב לזכות האריסון. אך כותבי להיט האירוויזיון CONGTULATIONS (בביצועו של קליף ריצ'ארד) טענו (ובצדק) שזה הלחן שלהם, תבעו את האריסון בעניין וזכו. זו לא תהיה התביעה היחידה, בענייני גניבות מוזיקליות, שתצא מאלבום זה. גם MY SWEET LORD יגרום להאריסון כאב ראש אדיר. זה סיפור ידוע.
ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על האלבום: "זו גם אמירה אישית עזה וגם מחווה גרנדיוזית, ניצחון על צניעות אמנותית, אפילו תסכול. באקסטרווגנזה הזו של אדיקות והקרבה ושמחה, שגודלה והשאפתנות שלה עשויים לכנות אותה 'המלחמה והשלום' של הרוק'נ'רול, המוזיקה עצמה היא כבר לא המסר היחיד פה.
המילים מרכזיות ונראה כאילו נכתבו לפני המוזיקה. לעתים קרובות גם יש קטעי משפטים לא פתורים, שימושים במילים מערפלות והמילים שלו לפעמים מנסות יותר מדי; הוא לוקח את עצמו או את הנושא ברצינות רבה מדי, או, אם אי אפשר לקחת את הנושא ברצינות מדי, לא תמיד יש לו את האמצעים להעביר את הרושם הזה בצורה משכנעת.
ההפקה היא בפרופורציות ספקטוריאניות קלאסיות. הסאונד לעתים קרובות כל כך מבריק ודרמטי שקשה לא להתפתות לו, ומנסים לשווא לגלות מה תהיה המוזיקה של ג'ורג' בלי זה - תרגיל חסר תועלת וכנראה הרסני בכל מקרה.
במיטבה, ההפקה של ספקטור היא צליל של כלי אחד - המוח המפיק שלו. יש צליל מונוליטי שמחזק באופן מיוחד את המסר של רבים מהשירים. הדתיות של ג'ורג', החיפוש שלו לחוסר האגו, מתאימים לצליל שבו אלמנטים בודדים כפופים למכלול. אם הסטודיו של פול מקרטני הוא הבית שלו, זה של ג'ורג' הוא הקתדרלה שלו.
בהקשר זה, התקליט השלישי פה נמצא מחוץ להקשר של שאר האלבום. היה מעניין לשמוע איך ג'ורג' מאלתר. הנה, הוא מנגן עם קלפטון ודייב מייסון ועם הרבה אנשים אחרים. אריק משתלט על ההובלה הרבה מהזמן, אבל באמת שלעתים קרובות אי אפשר לדעת מי מנגן מה. לרוב זה משעמם.
כפי שציין ליאון ראסל בראיון שנערך לאחרונה, 'אבל בהודו המוזיקה היא דת, וההגבלות ידועות על ידי כולם שיודעים מה התפקיד שלהם בה. וזה בדיוק כמו דרך חיים'. ג'ורג' מודע לחלוטין לתופעה הזו והאלבום שלו הוא המאמץ שלו להקדיש לזה את המוזיקה שלו".
ב-27 בנובמבר בשנת 1991 נערכה הלווייתו של פרדי מרקורי בלונדון. רק קבוצה קטנה של חברים ובני משפחה, כולל אלטון ג'ון וחברי להקת קוין הנותרים, הגיעו לטקס הפרטי. לבקשת הזמר, חברתו הוותיקה מרי אוסטין לקחה את האפר שלו ואף פעם לא חשפה את מיקומו.
צלם הפפראצי, ריצ'רד יאנג, גילה את מקום הטקס ודאג לתקתק במצלמתו מאחורי השיחים. ג'ים האטון, בן זוגו של מרקיורי: "הוסכם מראש שמרי אוסטין ואני נשב יחדיו באוטו הראשון שיגיע לטקס, אבל כשהתכוננו לצאת לשם היא אמרה לפתע שאינה רוצה שאהיה איתה במכונית ושדייב קלארק יהיה במקומי. נפגעתי עד עמקי נשמתי ואולצתי להיכנס למכונית השלישית בטור, כאחד שנדחף הצידה. במהלך הטקס הושרו תפילות לפי אמונת משפחתו של פרדי. לא הכרתי את התפילות כי פרדי ואני לא דיברנו על הדת של כל אחד מאיתנו. בריאן מאי ורוג'ר טיילור היו נחמדים כלפיי שם. ג'ון דיקון היה מרוחק".
לאחר הטקס הוזמנו הנוכחים לסעוד באחוזה של פרדי. שלושת חברי קווין בחרו ללכת לאכול במקום אחר ולבדם. אלטון ג'ון המשיך גם הוא לדרכו.
האטון: "הארוחה הייתה פרטית ומנומסת מדי. נגעלתי מאיך שזה נראה כי חשתי שזה חסר כבוד לחלוטין כלפי פרדי, שהיה רוצה מסיבת שמפניה ענקית ושמחה כמו שהוא אהב. אולי אם היינו הולכים בעקבות חבריו ללהקת קווין ואוכלים באיזשהו מקום אחר, היה הדבר קורה. אבל זה לא קרה ונותרנו לשלוח אותו לדרכו באופן סוריאליסטי. החלטתי לצאת משם ולהיות לבדי".
לאחר הטקס, מרקיורי נשרף בבית הקברות קנסל גרין. זה היה רצונו שאפרו יישאר בטיפולה של מרי אוסטין, שגם קיבלה את אחוזתו, באזור קנסינגטון בלונדון. לפי כמה דיווחים, האפר בילה את השנתיים הבאות בחדר השינה של מרקיורי שם, לפני שפוזר בסוד היכן שהוא. מאז צצו השערות רבות בנוגע למקום בו זה נעשה. זה כלל את עץ הדובדבן בגינת האחוזה (זו הייתה התיאוריה המועדפת על ג'ים האטון); בזנזיבר, שם בילה מרקיורי את שנותיו הראשונות; או על גדות האגם בז'נבה, המקום שתפס כל כך הרבה חשיבות בחייו המקצועיים המאוחרים.
בשנת 2013 דיווח הדיילי מייל על שלט בקנסל, בית הקברות, שכנראה היה שם מבלי לשים לב אליו במשך שנים רבות. על הלוח, מתחת שמו של פארוק בולסארה ותאריכי לידתו ומותו, נמסר בצרפתית: "להיות תמיד לידך עם כל אהבתי". השלט נחתם באות M, שכנראה מצביע על מי שדאגה לו – מרי אוסטין.
עצם קיומו של השלט מעמיק את המסתורין, שכן שלטים הושמו שם להנצחת אלו שאפרם פוזר ב"גן הפיזור" של בית הקברות, מה שמעיד על מקומו האחרון של מרקיורי כלא כל כך רומנטי כמו כמה מהאפשרויות שהועלו. עם זאת, זה מתאים לחלוטין לאופי הפרטי שלו.
ההרצאה המיוחדת "לילה באופרה - סיפורה של להקת קווין", והרצאות מרתקות אחרות,
להזמנה: 050-5616459
ב-27 בנובמבר בשנת 1942 נולד הגיטריסט ג'ימי הנדריקס. את יום ההולדת האחרון בחייו חגג בהופעה, של הרולינג סטונס, במדיסון סקוור גארדן, בשנת 1969.
זה היה סיבוב ההופעות האמריקני הראשון של הלהקה עם הגיטריסט החדש שנכנס לשורותיה - מיק טיילור. אולם מדיסון סקוור גארדן היה אז מאיים, עם אנשים רבים ולא חברותיים ביותר. תורים שהשתרכו מחוץ לאולם אז כדי לקנות כרטיסים הורכבו מרבים מהם שנהגו להתעלם מהגדרות הברורות שהציבה המשטרה והכאוס היה רב.
הלחץ היה גדול מאד לקראת הסטונס. הציפייה לבואה של הלהקה להופיע שם הייתה גדולה מאד. קיום ההופעה הזו קיבל פרסום מאסיבי בעיתונים, בטלוויזיה ומפה לאוזן. באולם עצמו היה הקהל חסר סבלנות לתחילת ההופעה. הדבר התבטא במקרי אלימות פה ושם.
חברי הסטונס לא ראו את הקהל המתוח שבאולם כי הם הובהלו מיידית אל חדרי ההלבשה. ג'ניס ג'ופלין הייתה בקהל וחיכתה להופעה. ג'ימי הנדריקס קפץ לבקר מאחורי הקלעים. מיק טיילור הושיט יד עם גיטרה לכיוונו של הנדריקס וביקש ממנו לנגן. הנדריקס סירב בתחילה בטענה שהוא צריך לשנות את סדר המיתרים בשל היותו שמאלי. לבסוף הוא לקח את הגיטרה, סובב אותה לכיוון שמאל והחל לנגן.
עם הנדריקס הגיעה דיבון וילסון, דוגמנית כהת עור מאוהיו, שהצליחה לכבוש את הנדריקס אחרי הופעתו בפסטיבל מונטריי ב-1967 והפכה גם למזכירתו האישית. יש הטוענים כי התמכרותו לסמים גם היא הודות לה.
הקנאה לא פסחה על הקשר בין שניהם. בייחוד כשוילסון החלה להתראות גם עם ג'אגר, בכל פעם שהגיע לניו יורק. בת זוגו אז של מיק ג'אגר, מריאן פיית'פול, סיפרה שנים לאחר מכן שהיחיד שמולו חש ג'אגר מאויים היה הנדריקס. הזמרת הוסיפה באוטוביוגרפיה שלה שהיא מתחרטת שלא הלכה עם הנדריקס עד הסוף. אבל הייתה זו דיבון וילסון שהלכה איתו עד הסוף ועליה כתב בהמשך את השיר DOLLY DAGGER. האם שם השיר מתחרז בכוונה עם ג'אגר? זה עדיין נושא לא ברור.
שהייתו של הנדריקס בחדר ההלבשה לא הייתה מבורכת מבחינתו של מיק ג'אגר, אך זה לא היה הדבר היחיד שהטריד את ראשו של ג'אגר בערב ההוא. זמן קצר לפני כן הודיעה לו זמרת בשם מארשה האנט שהיא בהריון ממנו. באולם עצמו חיכו לג'אגר ולהקתו עשרות אלפי אנשים. בשניה שהכרוז הכריז על עלייתה לבמה של הלהקה, זה היה נראה כאילו הקהל נורה בשאגה אדירה מתוך תותח. אנשי האבטחה בתוך האולם איבדו את שליטתם בקהל שהחל לנהור במעברים.
דיבון וילסון לא נתנה ליום הולדתו של הנדריקס לחלוף ללא מסיבה ואירגנה עבורו אחת שכזו בדירה של אחת מחברותיה. רוב חברי הלהקה הגיעו לחגוג איתו במסיבה הזו, כולל ג'אגר.
זו הייתה המסיבה האחרונה של ג'ימי, לפני שימסור ד"ש חמה מהסטונס לחברו במועדון 27, בריאן ג'ונס...
ב-27 בנובמבר בשנת 1972 יצא התקליט השלישי של הזמרת קרלי סימון ושמו NO SECRETS. אבל למרות שם התקליט (ועטיפתו המוחצנת) הוחבא בו סוד גדול שהיא שמרה במשך המון שנים בנוגע לזהות האיש שעליו נכתב הלהיט של האלבום, YOU'RE SO VAIN.
נו, אז על מי כתבה קרלי סימון את הלהיט YOU'RE SO VAIN? מה שברור, זה לא על קופי אנאן (CLOUDS IN MY COFFEE)...
ובכן, השיר המתפתל הזה של סיימון, שיצא לקראת סוף 1972, כנראה סימן את שיא הקריירה שלה. "אתה כל כך גאוותן / אתה כנראה חושב שהשיר הזה עוסק בך", שרה סימון, בשמחת התוכחה, בפזמון. הרבה מהקרדיט על השיר הולך למפיק ריצ'רד פרי, למרות שקרלי הודתה בכך שהיא לא התלהבה מרעיון העבודה איתו. "הייתי נגד הרעיון כי... העבודה שלו עם הארי נילסן וברברה סטרייסנד הייתה חלקלקה מדי בשבילי, ואני לא רציתי לקבל סאונד כזה". הקשר של קרלי עם פרי נמשך שלושה אלבומים וכמובן הביא לה גם את הלהיט הזה. "הקלטנו את השיר בשלוש פעמים עם שלושה מתופפים שונים. יש לנו שני פסנתרים בשני ערוצים. קלאוס פורמן היה בבס".
אז למי סימון הציבה מראה מול פניו? הספקולציות התרכזו, באופן סביר, סביב העולם האמיתי של סימון עם מאהבים לשעבר: מיק ג'אגר, וורן ביטי, קריס קריסטופרסון, קאט סטיבנס - וגם ג'יימס טיילור, איתו התחתנה חודש לפני שהשיר עלה לאוויר. אבל את האחרון היא שללה כבר בשנת 1973. "זה בהחלט לא על ג'יימס, למרות שג'יימס חשד שאולי זה קשור אליו כי הוא רברבן מאוד. הייתה תחרות כדי לקבוע מי נושא השיר. התחרות נוהלה על ידי האיש הזה בלוס אנג'לס בשם וינקלר, והיו לו מאזינים שהתקשרו להצביע מי הם חשבו שהשיר עליו. קריס קריסטופרסון הוביל. הרבה אנשים חושבים שזה על מיק ג'אגר אבל אני לא יכולה להגיד מי
זה בגלל שזה לא יהיה הוגן. היו לי בערך שלושה או ארבעה אנשים שונים בראשי
נתחיל עם מיק ג'אגר, שסיפק קולות רקע בהקלטת השיר הזה. סימון אמרה שבמקור זה היה הארי נילסן שהתכוון לעשות את קולות הליווי, אבל ג'אגר הגיע לאולפן הלונדוני להגיד שלום ונילסן יצא החוצה באדיבות. כשנשאלה נקודתית, בשנת 2001, אם זה היה על ג'אגר, סימון אמרה, "הו, לא, לא, לא". קרלי פגשה את מיק לראשונה לאחר שהחליטה שברצונה לעשות קריירה כעיתונאית. היא חשבה שג'אגר יהיה נהדר לראיון הראשון שלה. "זה היה מאוד מוזר, הפגישה הראשונה ההיא", היא אמרה ברולינג סטון. "אני ציפיתי להיראות כל כך כמוהו כי אנשים תמיד הגיבו על דמיון בינינו. אבל אז לא חשבתי שאנחנו נראים דומים". בסופו של דבר,
הרעיון של הראיון נזנח כשהם הפכו לחברים וקרלי הרגישה שאיבדה את האובייקטיביות שהיא תצטרך כמראיינת.
אז אולי זה היה על וורן ביטי המפורסם? סימון אמרה שביטי בהחלט חשב כך; אחרי שהשיר יצא החוצה, הוא התקשר לאליה והודה לה שכתבה את זה עליו. המראיין של הוושינגטון פוסט שאל את סימון בשנת 1983, "יצאת עם ביטי?" סימון ענתה, "לא כולם עשו כך?" "לא", השיב המראיין. "זה רק אומר שלא פגשת אותו", אמרה סימון. "בזמן שפגשתי אותו, הוא עדיין לא התגלה כדון ז'ואן". בשנת 2000 סימון אמרה, "השיר הזה בהחלט לא קשור לוורן".
היא גם שללה במפורש את ג'יימס טיילור ("זה בהחלט לא על ג'יימס"). בראיון עם הרולינג סטון, זמן קצר לאחר יציאת השיר, היא אמרה, "ג'יימס חשד בכך שזה קשור אליו כי הוא תמיד מרגיש שאינו נחוץ".
בנקודות שונות, סימון הציעה שהשיר היה למעשה בהשראת שלושה או ארבעה אנשים שונים. אבל יכול להיות שהיא המציאה את זה. לאחר שלושים שנה של שמירת זהותו של הגבר בסוד, סימון מכרה את המידע בשנת 2003 להצעה הגבוהה ביותר במכירה פומבית לצדקה. הזוכה היה דיק אברסול, נשיא NBC SPORTS אחד המנהלים מאחורי השקת תכנית הטלוויזיה "סאטרדיי נייט לייב". תמורת 50,000 דולר הזמינה אתו סימון, עם תשעה מחבריו, לביתה. שם היא ביצעה בפניהם את השיר, השביעה אותם על סודיות ואז סיפרה להם במי מדובר. מיד לאחר מכן היא רק שיחררה לתקשורת שבשם הגבר יש את האותיות R, A ו- E. אם כך, זה לא קאט סטיבנס ולא קריס קריסטופרסון.
מי שלא נשבע לסודיות, ככל הנראה, היה בעלה מאז 1987, ג'ים הארט. בשנת 2005, הוא אמר לעיתון קטן בניו יורק כי "השיר לא היה על ידוען אלא רק חבר ותיק ללא שם מיוחד".
סימון ניסחה זאת כך: "אף פעם לא יכולתי לפתור את זה באמת לציבור, כי אם אעשה זאת, אז לאף אחד לא יהיה על מה לדבר איתי".
ב-27 בנובמבר בשנת 1970 יצא תקליטה הרביעי של הלהקה האמריקנית הנהדרת, ספיריט, ושמו "תריסר החלומות של ד"ר סרדוניקוס". אתם לא מכירים את התקליט הזה? אתם חייבים להכיר! זו קלאסיקה!
להקה זו הייתה חשובה מאד בסצנה המוזיקלית של הסיקסטיז, כשאת המאסטרפיס האחרון שלה היא הביאה, באופן סימבולי, בסיום אותו עשור מוזיקלי תוסס ועם תחילתו של עשור חדש. ממש כמו הביטלס – להקת ספיריט עשתה את שלה ופינתה מקום לאמני העשור החדש, כשהיא מותירה אותנו לחשוב מה היה יוצא ממנה, בהרכב הקלאסי שלה, לו הייתה פעילה גם בסבנטיז. ספיריט קמה בהמשך מחדש, ולרוב בהרכב אחר, אך זה כבר ממש לא היה זה. התקליט הרביעי הזה הוא הדבר הנכון.
תקליט זה מפוצץ ברעיונות מבריקים כשכל שיר פה הוא מנצח. יש את NATURE`S WAY האקוסטי והמהפנט, WHEN I TOUCH YOU עם הרוק המתפרץ שלו, ANIMAL ZOO השובבי, MR SKIN הפ'אנקי (ששמו הוא הכינוי של מתופף הלהקה, אד קאסידי, שהיה קירח לחלוטין ולכן בלט מהשאר – בנוסף להיותו מבוגר מהם ואביו החורג של הגיטריסט, רנדי קליפורניה).
אבל בזמן שהאלבום הזה יצא, הוא נשמע אנכרוניסטי לאזניים רבות והתגובות הלא חמימות כלפיו גרמו לתיסכול בלהקה שהתפרקה מיד לאחר מכן.
הנה כמה מביקורות העבר ששלפתי מהארכיונים. בעיתון בילבורד נכתב: "ספיריט, הפופולרית תמיד, ממשיכה לעמוד בשמה עם יותר מוזיקה מתקופת החלל, מלוטשת עד לברק גבוה ותפור יחד על ידי דיוויד בריגס, המפיק עם מגע הרוק של היום".
בעיתון "ג'אז ופופ" נכתב אז: "עם דוקטור סרדוניקוס, ספריט הגיעה להתגלמות המרכיבים האישיים שלה. זה השילוב הטוב ביותר שלה (ואולי של הרוק) של רוק ופירוטכניקה אלקטרונית (למעט היוצא מן הכלל הברור ביותר של פינק פלויד, שנמצאת בממלכה אחרת). סגנון הגיטרה המאוד אינדיבידואלי של רנדי קליפורניה מיוצג היטב, וכך גם השימוש המעולה של מישהו (כנראה של ג'ון לוק) בסינטיסייזר מוג בשיר אחד. עם האמור לעיל, בתוספת כמה עיבודי כלי נשיפה נחמדים בגזרות אחרות, ספיריט הגיעה לתקליט הכי מרחיק לכת שלה עד כה, וזאת בטעם ובחסכנות. ההפקה הכוללת היא מהשורה הראשונה לאורך כל הדרך. הלהקה עושה יותר שימוש בהרמוניות מרובות קולות. אם ספיריט תוכל להשתמש באלבום הזה כמדרגה, היא פשוט עשויה להגיע סוף סוף לאותו דרג של כוכבי-על".
ההיסטוריה מראה שזה לא קרה...
ב-27 בנובמבר בשנת 1970 יצא גיליון של עיתון להיטון ובו גם התופינים האלו:
ב-27 בנובמבר בשנת 1972 יצא אלבום חדש לפרנק זאפה ושמו THE GRAND WAZOO.
האלבום המתוזמר הזה הוקלט במקביל לאלבום אחר שלו, WAKA JAWAKA, שיצא לפני כן באותה שנה. שלושה מחמשת קטעי האלבום הם אינסטרומנטלים. למרבית ההפתעה, זאפה מיעט להופיע על הבמות עם קטעים מאלבום זה. זאפה ידע שמוזיקה הזו לא מסחרית. ההבדל החיוני, בין אלבום זה לקודמו, הוא השינוי בגודל הלהקה. למעלה מ-20 מוזיקאים וסולנים נטלו חלק ביצירת האלבום הזה.
עטיפת האלבום, שצוירה על ידי קאל שנקל, מציגה את דמותו של קליטוס אוריטוס אורייטוס השליט וזאפה אף שקל לעשות על זה סרט, אך נמלך בדעתו לאחר שהבין, לדבריו, כי העלילה לא עשירה מספיק לפורמט כזה.
בניגוד לאלבום הקודם, אלבום זה מורכב יותר מבחינת עיבודים וגם הומור. זאפה כה התלהב מרעיון התזמורת שהרכיב להקלטת האלבום שהחליט להרכיב אנסמבל שכזה ולצאת איתו ל-21 הופעות בארה"ב ובקנדה.
אז מה יש לנו פה? את פרנק זאפה שעדיין טובל בניחוחות ג'אז מתוזמר, לפני שיחליט בשנה הבאה להיות מסחרי יותר ולהרחיב את הקהל שלו, עם האלבום OVERNITE SENSATION.
ברולינג סטון נכתב בביקורת על אלבום זה: "מזה זמן נראה כי זאפה איבד את זה. ימי אלבומים כמו UNCLE MEAT נראו כעבר הרחוק ומאז הוא השתכשך במים בינוניים עם הזמרים פלו ואדי. שאלה כמו 'מה זאפה יעשה הלאה?' הפכה ללא רלוונטית. לפתע מגיע האלבום הזה וזאפה מזנק שוב קדימה. זאפה תמיד היה אמן מגוון אבל פה הוא ממש ממוקד מטרה, עם לחנים קליטים אך מלאים בהפתעות ממיטב כשרונו".
עד כמה שהאלבום הזה טוב, זה לא מהסוג שבאמת אוהבים רק לאחר האזנה שטחית אחת או שתיים. כדי ליהנות באמת מזה, צריך להאזין לזה כמה וכמה פעמים. המוזיקה היא שילוב של ג'אז (בעיקר), פופ ורוק - שמנוגן בסגנון ביג בנד. אז בואו להקשיב לאלבום "ישבנים ענקיים" ויש לי תחושה שאתם גם תאהבו את זה.
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים
