רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-27 בנובמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-27 בנובמבר (27.11) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"אנשים חושבים שאני אקסצנטרי, עצבני. אם אני אקסצנטרי בגלל שמעולם לא עסקתי בדברים במיינסטרים, אז אני אקסצנטרי. אף פעם לא היה לי נוח לעבוד בהופעה, ועדיין לא. אף פעם לא הצלחתי להסתגל לזה כי כשהתחלתי, הייתי מסיים הופעה אחרי כמה שירים ופשוט עובר בין הקהל ואומר, 'היי, מה שלומך?' אין שום דבר מרתק בלהיות כוכב. כשהופעתי במועדונים, אותו דבר - אתה עובר בין הקהל, שותה משקה עם כמה אנשים מהקהל. שום דבר לגביך לא נמצא כאן למעלה, והם שם למטה. אז זו הסביבה שממנה באתי, שבה כולם היו אותו הדבר. תמיד הייתי יותר מכוון למוזיקה ופחות מכוון ללהיות כוכב, וזו הסיבה שמעולם לא היה לי נוח על במות גדולות באולמות גדולים. תמיד התייחסתי יותר למה שאנשי הג'אז עשו. לואי ארמסטרונג אמר, 'אתה אף פעם לא מנגן דבר באותה צורה פעמיים'. זה אני, אבל אנשים מצפים ממך לנגן את זה כמו שהם מכירים את זה, ואני לא יכול לעשות את זה. אני לא אותו הדבר פעמיים. זה לא המקום שבו אני נמצא. אני פשוט לוקח את זה כמו שזה בא. זה כמו איך שאנשים תופסים אותי. הכל אשליה, הכל על האופן שבו אחרים מקרינים עליך תמונה. ג'ון לנון אמר זאת בשני הראיונות האחרונים שלו. הוא אמר, 'זה מלא חרא. זה לא מה שזה באמת. אני אגיד לכם איך זה היה, אבל אף אחד לא רוצה לשמוע את זה'. אני לא חושב שאי פעם ארגע. אני חושב שאם אתה נרגע, אתה נאכל מבפנים. אתה הופך להיות כמו סחורה. אז אני לא חושב שאני ארגע. זה לא בדם שלי" (ואן מוריסון)

איך הפכו הביטלס אוסף שירים מבולגן ליצירת מופת. ב-27 בנובמבר בשנת 1967 יצא בארה"ב אלבום חדש לביטלס ושמו MAGICAL MYSTERY TOUR.

בעוד המעריצים בלונדון המתינו בדריכות למשהו חדש מארבעת המופלאים מליברפול, מעבר לים בארצות הברית התרחש אירוע מוזיקלי ששינה את כללי המשחק. באותו יום סגרירי יצא לחנויות התקליטים בצפון אמריקה תקליט חדש ומסקרן תחת השם MAGICAL MYSTERY TOUR, עטיפתו צבעונית ופסיכדלית להפליא, והבטיחה מסע מסתורי וקסום.

אבל מאחורי הקלעים התרחשה דרמה עסקית קטנה שהולידה, כמעט בטעות, את אחד התקליטים החשובים בהיסטוריה. הסיפור החל בהחלטה אומנותית של הלהקה בבריטניה. שם, במולדתם, החליטו ג'ון לנון, פול מקרטני, ג'ורג' האריסון ורינגו סטאר לשחרר את הפסקול לסרט הטלוויזיה החדש והמוזר שלהם בפורמט חריג למדי: מארז כפול של שני תקליטונים (EP), שכלל שישה שירים בלבד ומלווה בחוברת מהודרת בת 24 עמודים עם קומיקס ותמונות מהסרט.

אולם, בצידו השני של האוקיינוס, למנהלים בחברת קפיטול רקורדס הייתה בעיה. השוק האמריקני לא ידע איך לאכול תקליטונים מורחבים. הנוער האמריקני רצה את "הדבר האמיתי" – תקליט מלא, ארוך וכבד, כזה שמצדיק את הדולרים שלהם. המנהלים בקפיטול הביטו ברשימת השירים הקצרה שהגיעה מלונדון וגירדו בראשם במבוכה. שישה שירים לא הספיקו כדי למלא תקליט שלם, והם ידעו שאם ינסו למכור חצי מוצר, הקהל יצביע ברגליים.

הפתרון שנמצא היה מבריק בפשטותו, ולמעשה יצר תקדים היסטורי. בניגוד להוצאה הבריטית הצנועה יותר שיצאה שבועיים לאחר מכן, בהוצאה האמריקנית הזו בחרה חברת התקליטים מהלך נועז: לנפח את המוצר לכדי תקליט באורך מלא. הם לקחו את ששת שירי הפסקול המקוריים, ביניהם שיר הנושא האנרגטי והבלדה המהפנטת THE FOOL ON THE HILL, והדפיסו אותם על צד א' של התקליט.

אבל מה עושים עם צד ב'? כאן נכנסה לתמונה ההברקה הגדולה. קפיטול החליטה להוסיף שירים שיצאו כתקליטונים במהלך שנת 1967 ולא נכנסו לתקליט המופת הקודם שלהם. כך קרה, שבאופן אירוני למדי, הצד השני של התקליט, שנועד במקור רק למלא מקום, הפך לאוסף של כמה מהשירים הגדולים ביותר שהוקלטו אי פעם. המאזינים האמריקנים קיבלו בצד השני רצף בלתי נתפס של להיטים: STRAWBERRY FIELDS FOREVER הפסיכדלי והמורכב, PENNY LANE הנוסטלגי והמושלם, המנון האהבה הבינלאומי ALL YOU NEED IS LOVE, והלהיט הקליט HELLO, GOODBYE. ויש גם את שיר הצד ב' הנפלא BABY YOU'RE A RICH MAN.

התוצאה הייתה שתקליט שנולד מתוך אילוץ מסחרי, כי שוק התקליטונים המורחבים היה פחות חזק שם, הפך ליצירה מגובשת ומרשימה שעמדה בגאון לצד קודמתה. בעוד המבקרים בבריטניה עיקמו את האף מול סרט הטלוויזיה הכאוטי של הלהקה, שכלל נסיעה הזויה באוטובוס ברחבי אנגליה ללא תסריט ברור, המוזיקה עצמה זכתה לשבחים מקיר לקיר. התקליט הציג את הלהקה בשיא כוחה היצירתי, משוחררת מהופעות חיות וחופשייה לחקור צלילים באולפן.

פרט מעניין נוסף נגע לעטיפה. בתמונה המפורסמת נראים חברי הלהקה מחופשים לחיות, כאשר אחת הדמויות לבושה בתחפושת של ניבתן. המעריצים האובססיביים, שיהיו עסוקים החל משנתיים לאחר מכן בחיפוש רמזים לקונספירציה לפיה פול מקרטני נהרג בתאונת דרכים והוחלף בכפיל, היו משוכנעים שהניבתן הוא פול, שכן בשיר GLASS ONION שיגיע לאלבום הלבן כשנה לאחר צאת ה-MAGICAL MYSTERY TOUR הזה, ג'ון לנון שר "הניבתן היה פול". למעשה, מתחת לתחפושת הניבתן המגושמת על העטיפה הסתתר בכלל ג'ון לנון, שמאוחר יותר הודה בראיונות שהתחפושת הייתה כל כך לא נוחה ושהוא בקושי ראה דרכה.

ההימור של קפיטול השתלם בגדול. התקליט טיפס במהירות לראש המצעדים בארצות הברית ושהה שם שמונה שבועות רצופים, כשהוא מועמד לפרס הגראמי היוקרתי בקטגוריית תקליט השנה. האירוניה הושלמה שנים מאוחר יותר, בשנת 1987, כאשר הלהקה הוציאה את הקטלוג שלה על גבי תקליטורים. הגרסה האמריקנית המנופחת והמאולתרת הפכה לגרסה הרשמית והתקנית של היצירה בכל העולם, כולל בבריטניה, כשהיא דוחקת הצידה את גרסת התקליטונים המקורית והמצומצמת.

הסיפור מאחורי, לפני ומהצדדים של המוצר הזהנמצא בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!"

לולה... לו לו לו לו... לולה! ב-27 בנובמבר בשנת 1970 יצא התקליט של הקינקס,LOLA VERSUS POWERMAN AND THE MONEYGROUN - PART ONE.

הפעם בחר ריי דייויס להניף את האצבע שלו ולכוונה מול תעשיית המוזיקה התובענית והנבזית. אחרי הכל, ריי היה מהראשונים באנגליה להתמרמר בשיר על איש המס הנוגס בשכרו (הראשון היה ג'ורג' האריסון). בשיר SUNNY AFTERNOON הוא שר כבר בתחילתו: "איש המס לקח את כל לחמי והשאיר אותי בביתי המפואר, להתבטל בשעת אחר צהרים שמשית".

כמה שנים לאחר מכן התמונה הייתה ברורה אף יותר. להקות רבות גילו שלא רק איש המס נוגס מהן אלא גם עסקני מוזיקה שיותר קרובים אליהם. האלבום הזה של הקינקס מתאר את התמונה באופן הכי מדויק וציני שיש.

בתחילתו שר דייויס: "הס אמא, אל תבכי / אני חייב לראות מה נמצא שם בעולם הפתוח / חייב לצאת ממסגרת חיי ולהיות חופשי". ובכן, זה היה המצב עם המון אנשים שחלמו להיות מוזיקאים ונאלצו לעמוד מול אמא חוששת לעתידו של היקר לה מכל.

בשיר DENMARK STREET שר דייויס על הרחוב הקטן של לונדון שבזמנו היה תוסס ביותר כי שם שכנו משרדי המו"לים המובילים. למקום הזה הגיעו מנהלי אמנים ולהקות כדי לצוד את השירים שהמו"לים מציעים להם ואולי יהפכו אותם לכוכבים חמים. "למטה בדרך מטוטנהאם קורט רואד / ממש בפינה מהסוהו הישן / יש מקום אליו הולכים כל המו"לים.... אתה הולך למו"ל ומשמיע לו שיר / הוא משיב 'אני שונא את המוזיקה שלך ושיערך ארוך מדי' / 'אבל אחתים אותך בכל זאת כי אני שונא לטעות' / אז יש לך שיר ואתה רוצה שהוא יתקבל / אז אתה לוקח אותו לאיש המוזיקה לראות מה הוא יגיד / הוא אומר 'אני שונא את הלחן, אני שונא את המילים אך אגיד לך מה לעשות' / 'אני אחתים אותך, אקח את השיר לרחוב ואראה אם הוא מתקבל".

ואז מגיע אחריו אחד השירים היותר צובטי לב באלבום, GET BACK IN THE LINE. הוא מספר על התפוצצות החלום הנאיבי מול המציאות הקשה בה האמן מוצא את עצמו נאלץ לעמוד בתור הגדול של מבקשי הטובה מול המו"לים הגדולים. כך שר דייויס "להתמודד מול העולם זה לא קל כשהכל תקוע / עומד לי בפינה ומעביר את הזמן / האם אלך לעבוד היום? או שאתבטל? / כי כשאני רואה את איש האיגוד הולך במורד הרחוב / הוא האיש שמחליט אם אחיה או אמות, אם ארעב או אוכל / אז הוא הולך לכיווני והשמש מתחילה לזרוח / ואז הוא ממשיך ללכת ממני ועליי לחזור לתור / עכשיו אני חושב על מה שאמא אמרה לי / היא תמיד אמרה לי שזה לא יצליח / אבל כל שאני רוצה הוא לעשות קצת כסף / ולהביא הביתה קצת יין / כי אני לא רוצה שתראי אותי עומד כך בתור...".

אחרי השיר הזה מגיע השלאגר הגדול של האלבום, בצורת הלהיט LOLA שמדבר על מפגש של בחור עם טרנסווסטיט - הרבה לפני ששלום חנוך שר "זו לא גברת, זה אדון". ריי דייוויס כתב את המילים לאחר שהמנהל של הלהקה השתכר במועדון והחל לרקוד עם מה שהוא חשב שזה אישה. השיר הפך ללהיט גדול שנחשב עד היום לאחד המוכרים יותר של הקינקס.

השיר שבא אחריו הוא TOP OF THE POPS וריי ממשיך להראות לקהל מאזיניו את הצד הציני יותר של עולם המוזיקה. הוא ידע בדיוק על מה הוא כותב ושר; באותה שנה הוא היה מעורב במאבק משפטי להשגת תמלוגים שמגיעים לו מהמו"ל של שיריו, אדי קאסנר. השניים סגרו את העניין מחוץ לכתלי בית המשפט. עבור דייויס היה ברור שאם לא יקבל את הכסף, הוא ייאלץ לעמוד בתור, כמו בשיר ההוא שבאלבום.

זה כמעט אלבום קונספטואלי למהדרין. מה שמונע ממנו להיות אלבום קונספט מובהק הוא שיריו של דייב דייויס, שבאים כאתנחתא מהתמונה העגומה של אחיו הגדול, שרצה בתחילה כי יהיה זה אלבום כפול. אבל אל תטעו, גם השירים של האח דייב פה הם שירים שאינם קלילים ומוסיפים לאווירה המדויקת הכללית. אפילו עטיפת האלבום מראה את התמונה הקונספטואלית, עם שילוב פרצופי חברי הלהקה כשהם יחדיו נראים כלואים מאחורי מסגרת שקשה לצאת ממנה.

השיר THE MONEYGROUND מסביר את המצב שגרם לריי דייויס לאבד את שלוותו בעניין הכסף שמגיע לו. כל כך הרבה אנשים נכנסים לסיפור הכסף, חותכים נתחים, גוזרים קופונים ולא משאירים דבר לאמן עצמו. "תסבירו לי בבקשה, מדוע זה כך / חשבתי שהם חבריי / אני לא מאמין שזה אני / אני לא מאמין שאני כזה טירון".

להיט נוסף באלבום זה בא בצורת APEMAN בו מבקש ריי לצאת מהעיר הסואנת והמעשנת לטובת חיים בעולם הירוק יותר. לאחר מכן מגיע השיר POWERMAN שמדבר על אותם עסקני מוזיקה שמבחינתם הם האלוהים וכל השאר דפוקים ופראיירים.

ובסוף, גיבור המצב הזה מגיע לשיר המסיים שחוזר על אותה מנטרה של שיר הפתיחה, שחייבים לצאת לעולם ולהיות חופשיים. אלבום חובה! כבר אמרתי את זה?

נקמתה המתוקה של החיפושית השקטה: המפץ הגדול של ג'ורג' האריסון. ב-27 בנובמבר בשנת 1970 יצא אלבומו המשולש של ג'ורג' האריסון שהיה כאצבע משולשת כלפי ג'ון לנון, פול מקרטני וכל מי שפיקפק עד אז ביכולותיו המוזיקליות.

ב-27 בנובמבר בשנת 1970 יצא אלבומו המשולש של ג'ורג' האריסון שהיה כאצבע משולשת כלפי ג'ון לנון, פול מקרטני וכל מי שפיקפק עד אז ביכולותיו המוזיקליות. עד אותו רגע היסטורי, העולם הכיר את האריסון בעיקר כצלע השלישית, הגיטריסט המופנם שעמד בצילם הענק של שני ענקי כתיבה, אך באותו חורף בריטי אפור, הכל השתנה מן הקצה אל הקצה כאשר תיבת האוצרות נפתחה והציפה את תחנות הרדיו בצלילים שמימיים (ותקליט שלישי שיש כמוני שתוהים האם הוא באמת היה נחוץ שם...).

כדי להבין את גודל המאורע יש לחזור מעט לאחור במנהרת הזמן. ב-10 בינואר 1969 פרש האריסון מהביטלס. מדוע זה קרה? את התשובה המפורטת תגלו בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!", אך הכתובת הייתה על הקיר במשך חודשים ארוכים של תסכול מצטבר. תגובתו המיידית של לנון שיקפה לחלוטין את המצב הרעוע בין חברי הלהקה; הוא הציע את אריק קלפטון שיחליף אותו, במשפט קר ומנוכר שהבהיר עד כמה המיתרים בין החברים היו מתוחים. שאר חברי הלהקה המשיכו לנגן בלעדיו כאילו לא קרה דבר. הוא חזר לביטלס ימים לאחר עזיבתו, אך האווירה נותרה עכורה. עדיין, השאר לא התלהבו לעבוד על שיריו החדשים ודחקו אותם לקרן זווית. בהופעה שתהיה להם על הגג, האירוע המכונן שנחרט בזיכרון הקולקטיבי, לא בוצע אף אחד משיריו. למה? הוא לא רצה שהם ינוגנו שם ללא התלהבות. שירים שהציע נפלו מול ג'ון וג'ורג' כזבובים שנתקלו בהדברה. שני אלו היו כה עסוקים בעצמם שלא שמו לב לאיכות האמיתית שמסתתרת בשירים הנפלאים שהביא להם, כמו השיר I ME MINE או השיר שיעניק לתקליט העתידי את שמו. הוא כבר היה מוכן לצאת לדרכו כסולן ולפרוש כנפיים.

למען האמת, אין זה תקליט הסולו הראשון שלו, כי כבר יצאו שניים לפני כן, אם כי הם היו ניסיוניים לחלוטין. אחד מהם היה פסקול לסרט WONDERWALL ששילב מוזיקה הודית עם רוק פסיכדלי, והשני היה מסע אלקטרוני תמוה בשם ELECTRONIC SOUNDS שהוקלט על סינטיסייזר מוג ועורר הרמות גבה רבות. אבל האלבום ALL THINGS MUST PASS היה הדבר שמעריצי הביטלס הכי היו צריכים ממנו - שירים. והוא העניק להם הרבה מהם, שנדחו על ידי חבריו לביטלס ביהירות אופיינית ועתה מקבלים ביצועים והפקה מרהיבים, בעזרתו של פיל ספקטור, המפיק בעל "קיר הסאונד" המפורסם שהפך כל שיר להמנון עוצמתי.

הקלטות האלבום החלו ב-26 במאי 1970, באולפני EMI באבי רואד בלונדון. באותו יום הגיעו לאולפן אריק קלפטון, בובי וויטלוק, ג'ים גורדון וקרל ריידל, הרכב שבאותם ימים היה בשלבי גיבושה של להקת דרק והדומינוס. באולפן נכח גם ספקטור המפיק. למעשה, כשפיל ספקטור הגיע לאחוזתו של האריסון בפרייאר פארק כדי להאזין בפעם הראשונה לשירים, הוא נדהם מכמות השירים הגדולה שחיכתה לו להאזנה. האריסון ניגן לו שיר אחר שיר במשך שעות, חומר שהצטבר אצלו מאז שנת 1966, וספקטור הבין מיד שיש כאן חומר ליצירה מונומנטלית.

רשימת הנגנים שהתגייסה לפרויקט הייתה מרשימה ביותר וכללה את המי ומי של עולם הרוק באותה תקופה - בנוסף לארבעה שציינתי מקודם היו גם הבסיסט קלאוס פורמן - חבר ותיק מימי הביטלס בהמבורג, חברי להקת באדפינגר שניגנו גיטרות אקוסטיות בקצב אחיד, רינגו סטאר הנאמן, הקלידן בילי פרסטון שהביא את הגוספל עם ההאמונד שלו, הקלידן גארי רייט שהוא האורגניסט של להקת SPOOKY TOOTH, החצוצרן ג'ים פרייס, הסקסופוניסט בובי קיז, הקלידן טוני אשטון, המתופף אלן ווייט שלימים יצטרף ללהקת יס, הגיטריסט פיט דרייק שהביא ניחוח קאנטרי עם גיטרת הפדל-סטיל שלו, הגיטריסט דייב מייסון, פיטר פרמפטון... וגם פיל קולינס אחד צעיר ומלא מוטיבציה - שהיה לפני הצטרפות ללהקת ג'נסיס אחת. לטענתו, תיפופו בקונגס לא נשמע בהקלטה הסופית בשיר ART OF DYING, ולמרות ההשקעה הרבה שלו עד שהידיים כאבו, הוא נותר מחוץ למיקס הסופי, אנקדוטה משעשעת בקריירה של מי שיהפוך לכוכב ענק בעצמו. האריסון ימתח אותו שנים לאחר מכן כשישלח לו הקלטה עם טייק הקונגס האבוד. קולינס נחרד לגלות שהתיפוף נשמע איום ונורא. רק לאחר זמן הוא גילה שהאריסון הקליט את ריי קופרכשהוא מתופףבכוונה באופן גרוע לצלילי השיר.

חמישה חודשים לקחו מאז ועד שהאלבום הגיע לסיום הקלטתו, תהליך ארוך ומייגע אך פורה. העיכובים נבעו מסיבות שונות ומשונות, בין השאר בגלל שפיל ספקטור שבר את ידו בעת שהחליק באולפן ונאלץ לנהל את העניינים כשהוא פצוע. בשלב אחר הייתה זו הפסקה שהאריסון לקח על עצמו כדי להגיע לבית החולים בליברפול ולהיות לצד אמו הגוססת, לואיז, שהייתה התומכת הגדולה ביותר שלו מתחילת הדרך. במקביל, היו עליו לחצים עצומים מחברת EMI, בנוגע להוצאות הכלכליות העצומות שמבוזבזות על ההקלטות, שנמשכו זמן רב וכללו עשרות נגנים ושעות אולפן יקרות.

ב-28 באוקטובר 1970 טס האריסון לניו יורק כדי לסיים שם את עריכת התקליט שלו ולהכין את המאסטרינג הסופי. אלן סטקלר, אחד מאנשי הצוות הבכירים של חברת התקליטים CAPITOL באמריקה, שמע את ההקלטות באולפן ונדהם מאיכותן ומהעוצמה הרוחנית שנשבה מהן. הוא אמר להאריסון שהאלבום מדהים וצפוי להיות הצלחה אדירה. האריסון, שהביטחון העצמי שלו היה עדיין שברירי אחרי שנים של דיכוי יצירתי, לא היה משוכנע ושאל אותו האם הוא באמת מתכוון לזה. הוא הוסיף ואמר לסטקלר שהביטלס דחו את רוב החומר שפה ושלא היו מוכנים אפילו להקליט דמואים לחלק מהשירים. סטקלר נותר ללא מילים נוכח הצניעות וחוסר המודעות של האריסון ליהלום שהחזיק ביד. אז האריסון שאל את סטקלר אם עדיף להוציא את כל השירים בבת אחת במארז ענק או להוציא תקליט בודד ולשמור את השאר. סטקלר אמר לו שיוציא הכל בבת אחת, החלטה שהתבררה כגאונית מבחינה שיווקית.

האלבום יצא, לפי דרישתו של האריסון, בעיצוב של קופסה קשיחה ולא כעטיפה רגילה נפתחת, דבר שהעניק למוצר תחושה של כובד ראש ויוקרה. הדבר עורר בלבול בקרב סוחרי תקליטים, בגלל שקרטון קשיח כזה היה בדרך כלל מוצר של תקליטים קלאסיים ולא של אלבומי רוק ופופ, והם לא ידעו היכן למקם את הקופסה הגדולה במדפים הסטנדרטיים. הצילום של האריסון בשחור לבן, על גבי העטיפה, נעשה בחצר אחוזתו הענקית בפרייאר פארק על ידי הצלם בארי פיינשטיין. ארבעת פסלי הגמדים, שנמצאים מסביבו בתצלום, ביחד עם שם התקליט שמשמעותו הכל חולף, עוררו תהייה לגבי משמעות הביטלס והסמליות הנסתרת. זה נראה כאילו האריסון ניצב מעל ארבעת הגמדים (ארבעת הביטלס) ומצהיר שהגיע זמנם לחלוף, בעוד הוא נשאר יציב וקיים, לבוש במגפי גומי ומוכן לעבודת האדמה.

אולם לא כולם היו מרוצים מהמהלך הגרנדיוזי. קוראים בעיתון מלודי מייקר התמרמרו על האלבום עם יציאתו לאור, בעיקר בשל מחירו הגבוה. גורדון מקלאוד כתב למדור המכתבים: "ציפיתי בכיליון עיניים לאלבום הראשון הזה של ג'ורג' האריסון. אבל כשיצא גיליתי שהוא עולה 5 ליש"ט, שזה המון. נכון, יש פה שלושה תקליטים. באנגליה אנחנו לא עשירים כמו בארה"ב. ג'ורג' ייקר את עצמו יותר מדי פה באנגליה. עכשיו המוזיקה שלו תגיע פה למיעוט יחסי. זה מצב עגום לג'ורג' ולרוכשי התקליטים". גם החשש מפירוק סופי של הלהקה ריחף באוויר. ג'ון רוג'רס כתב גם הוא לעיתון: "קניתי עכשיו את האלבום הזה של האריסון ולמרות שאני חושב שזה אלבום טוב - אני לא מאמין שחיפושית אחת יכולה להפיק אלבום כה מגוון כפי שעשו הארבעה ביחד. אני אקנה כל דבר שהם יוציאו בנפרד בתקווה שיום אחד הם יחזרו לעבוד יחדיו והקסם האמיתי יפעל שוב".

גם עמיתיו לשעבר לא חסכו בביקורת ראשונית. ג'ון לנון, שעבר בביתו של האריסון בזמן שהאחרון לא היה, גילה שם כמה עותקים של המארז המהודר לפני שיצא לחנויות. התגובה של לנון הייתה אופיינית ועוקצנית כהרגלו; הוא טען כי האריסון משוגע להוציא ככה אלבום משולש ואף הוסיף כי חברו נראה בצילום העטיפה כמו גרסה של ליאון ראסל באסטמה. אבל לנון שגה ובגדול - האלבום הפך להצלחה מסחררת, כבש את המקום הראשון במצעדים בבריטניה ובארצות הברית, ומכר מיליוני עותקים. אחד הדברים שעזרו לו להפוך אז ללהיט היה הסמיכות המכוונת של הוצאתו לקראת חג המולד, מה שהפך אותו למתנה המושלמת תחת עץ האשוח.

עם צאת האלבום נחשב האריסון לחיפושית הסולו המצליחה ביותר מהארבעה, הישג שאף אחד לא חזה מראש. בתקופה ההיא של 1970 הוציא פול מקרטני אלבום סולו ראשון צנוע וביתי שספג ביקורות מעורבות. ג'ון לנון שחרר אלבום אישי ומתוסבך פסיכולוגית עם להקת פלסטיק אונו בנד וללא להיטים מתוכו שיכלו להיות מושמעים ברדיו המסחרי, ורינגו הקליט תקליט של קאברים לשירים שאמא שלו אהבה לשמוע בשם SENTIMENTAL JOURNEY. לכן, האלבום של האריסון הכתיר אותו כחיפושית במצב המכני הטוב ביותר בזמן ההוא, המוזיקאי שסיפק את הסחורה האמנותית והמסחרית כאחד. הוא לא יצליח לשמר את המעמד הזה בהמשך אותו עשור, אך לרגע אחד הוא היה המלך הבלתי מעורער.

קהל רוכשי המוצר קיבל בו גם תקליט שלישי שהכיל בעיקר ג'אמים אינסטרומנטלים שהאריסון רצה לשמור, אשר זכה לשם APPLE JAM. השיר היחיד שמושר כאן נקרא IT'S JOHNNY'S BIRTHDAY, שיר עליז וקליל שהוקלט לכבוד יום הולדתו ה-30 של לנון כסוג של ברכה מוזיקלית. בתקליט המקורי, הקרדיט לקטע הזה נכתב לזכות האריסון. אך כותבי להיט האירוויזיון CONGRATULATIONS בביצועו של קליף ריצ'ארד, פיל קולטר וביל מרטין, טענו ובצדק שזה הלחן שלהם, תבעו את האריסון בעניין וזכו בתמלוגים. זו לא תהיה התביעה היחידה, בענייני גניבות מוזיקליות, שתצא מאלבום זה ותעיב על השמחה. גם הלהיט הענק MY SWEET LORD, שהפך להמנון בינלאומי המשלב את המילה הללויה עם המנטרה האר קרישנה, יגרום להאריסון כאב ראש אדיר. בעלי הזכויות של להקת השיפונס תבעה אותו בטענה שהשיר מועתק מהלהיט HE'S SO FINE. זה סיפור ידוע (עם נסיון נקמה של אלן קליין שלא הצליח לו) שהסתיים בבית המשפט בקביעה כי מדובר ב"העתקה בתת-מודע".

המבקרים, לעומת זאת, יצאו מגדרם. במגזין רולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת המפורטת של בן גרסון על התקליט: "זו גם אמירה אישית עזה וגם מחווה גרנדיוזית, ניצחון על צניעות אמנותית, אפילו תסכול. באקסטרווגנזה הזו של אדיקות והקרבה ושמחה, שגודלה והשאפתנות שלה עשויים לכנות אותה 'המלחמה והשלום' של הרוק'נ'רול, המוזיקה עצמה היא כבר לא המסר היחיד פה. המילים מרכזיות ונראה כאילו נכתבו לפני המוזיקה. לעתים קרובות גם יש קטעי משפטים לא פתורים, שימושים במילים מערפלות והמילים שלו לפעמים מנסות יותר מדי; הוא לוקח את עצמו או את הנושא ברצינות רבה מדי, או, אם אי אפשר לקחת את הנושא ברצינות מדי, לא תמיד יש לו את האמצעים להעביר את הרושם הזה בצורה משכנעת. ההפקה היא בפרופורציות ספקטוריאניות קלאסיות. הסאונד לעתים קרובות כל כך מבריק ודרמטי שקשה לא להתפתות לו, ומנסים לשווא לגלות מה תהיה המוזיקה של ג'ורג' בלי זה - תרגיל חסר תועלת וכנראה הרסני בכל מקרה. במיטבה, ההפקה של ספקטור היא צליל של כלי אחד - המוח המפיק שלו. יש צליל מונוליטי שמחזק באופן מיוחד את המסר של רבים מהשירים. הדתיות של ג'ורג', החיפוש שלו לחוסר האגו, מתאימים לצליל שבו אלמנטים בודדים כפופים למכלול. אם הסטודיו של פול מקרטני הוא הבית שלו, זה של ג'ורג' הוא הקתדרלה שלו".

גרסון המשיך והתייחס גם לחלק השלישי של המארז: "בהקשר זה, התקליט השלישי פה נמצא מחוץ להקשר של שאר האלבום. היה מעניין לשמוע איך ג'ורג' מאלתר. הנה, הוא מנגן עם קלפטון ודייב מייסון ועם הרבה אנשים אחרים. אריק משתלט על ההובלה הרבה מהזמן, אבל באמת שלעתים קרובות אי אפשר לדעת מי מנגן מה. לרוב זה משעמם".

המאמר סיכם באבחנה מדויקת על עולמו הרוחני של האריסון: "כפי שציין ליאון ראסל בראיון שנערך לאחרונה, 'אבל בהודו המוזיקה היא דת, וההגבלות ידועות על ידי כולם שיודעים מה התפקיד שלהם בה. וזה בדיוק כמו דרך חיים'. ג'ורג' מודע לחלוטין לתופעה הזו והאלבום שלו הוא המאמץ שלו להקדיש לזה את המוזיקה שלו".

מתוך הצללים של לנון ומקרטני, בקע האור הגדול של האריסון, שהוכיח שלפעמים הדברים חייבים לחלוף כדי שמשהו חדש ונפלא יוכל לצמוח.

המסך ירד, התעלומה נותרה. ב-27 בנובמבר בשנת 1991 נערכה הלווייתו של פרדי מרקיורי בלונדון.

לונדון, העיר שידעה כל כך הרבה רעש וצלצולים מכיוונו של הסולן הכריזמטי של להקת קווין, עמדה דוממת לרגע. שלושה ימים בלבד לאחר שנשם את נשימתו האחרונה באחוזתו שבקנסינגטון, יצא פרדי מרקיורי לדרכו האחרונה. זה לא היה אירוע המוני בכיכר טרפלגר, לא מופע ראווה באצטדיון וומבלי וגם לא הפקה גרנדיוזית שנועדה למצלמות הטלוויזיה. ההפך הגמור הוא הנכון. הטקס היה אינטימי, סגור הרמטית וכמעט חרישי, כאשר רק קבוצה מצומצמת של כ-35 אנשים, המורכבת מחברים קרובים ביותר ובני משפחה, הורשתה להיכנס למשרפה במערב לונדון.

בין הנוכחים היו הוריו של הכוכב, ג'ר ובומי בולסארה, אחותו קשמירה, חברי להקת קווין הנותרים – בריאן מאי, רוג'ר טיילור וג'ון דיקון – וכמובן, חברו הקרוב אלטון ג'ון, שנראה שבור לחלוטין ונזקק לתמיכה פיזית כדי לעמוד על רגליו. הטקס עצמו לא התנהל לפי המסורת הנוצרית המוכרת, אלא חזר לשורשיו העמוקים של האיש שנולד כפארוק בולסארה. שני כהני דת זורואסטרים (דת פרסית עתיקה), לבושים גלימות לבנות בוהקות, ניהלו את התפילות בשפה האבסטית העתיקה, שפה שרוב הנוכחים בחדר לא הבינו מילה וחצי מילה ממנה.

למרות האבטחה הכבדה והרצון בפרטיות מוחלטת, צלם הפפראצי הידוע לשמצה, ריצ'רד יאנג, הצליח להערים על השומרים. הוא גילה את מקום הטקס המדויק ודאג לתקתק במצלמתו מאחורי השיחים, מנסה לגנוב פריימים אחרונים של האבלים המפורסמים. אך הדרמה האמיתית לא התרחשה בשיחים, אלא בתוך הלימוזינות השחורות בדרך לבית הקברות. המתח בין האנשים הקרובים ביותר לפרדי הגיע לנקודת רתיחה.

ג'ים האטון, בן זוגו של מרקיורי בשנים האחרונות לחייו, תיאר את התחושות הקשות שליוו אותו באותו בוקר, כאשר מרי אוסטין – האישה שפרדי כינה "אהבת חיי" והוריש לה את רוב רכושו – שינתה את התוכניות ברגע האחרון. הנה מה שסיפר האטון על הרגע הכואב ההוא בספרו: "הוסכם מראש שמרי אוסטין ואני נשב יחדיו באוטו הראשון שיגיע לטקס, אבל כשהתכוננו לצאת לשם היא אמרה לפתע שאינה רוצה שאהיה איתה במכונית ושדייב קלארק יהיה במקומי. נפגעתי עד עמקי נשמתי ואולצתי להיכנס למכונית השלישית בטור, כאחד שנדחף הצידה. במהלך הטקס הושרו תפילות לפי אמונת משפחתו של פרדי. לא הכרתי את התפילות כי פרדי ואני לא דיברנו על הדת של כל אחד מאיתנו. בריאן מאי ורוג'ר טיילור היו נחמדים כלפיי שם. ג'ון דיקון היה מרוחק". דייב קלארק, סולן להקת THE DAVE CLARK FIVE וחבר קרוב שהיה ליד מיטתו של פרדי ברגע המוות עצמו, הוא זה שתפס את המושב הנחשק לצד מרי.

במהלך הטקס, שהיה קצר יחסית (כ-25 דקות), התנגנו ברקע צלילים שפרדי אהב במיוחד: שירים של מלכת הנשמה, ארית'ה פרנקלין, כולל הלהיט המרגש YOU'VE GOT A FRIEND, וקטעים מאופרות של ורדי, שהזכירו לנוכחים את האהבה הגדולה של המנוח למוזיקה קלאסית ולדרמה בימתית.

לאחר שהטקס הסתיים והדמעות נוגבו, הוזמנו הנוכחים לסעוד באחוזה של פרדי, הלא היא ה-GARDEN LODGE המפורסמת. אך גם כאן, האידיליה הקבוצתית נסדקה. שלושת חברי קווין בחרו ללכת לאכול במקום אחר ולבדם, אולי כדי לעכל את האובדן בדרכם שלהם ללא פורמליות מעיקה. אלטון ג'ון המשיך גם הוא לדרכו ולא הצטרף לסעודה. מי שכן נשאר, מצא את עצמו באירוע שהרגיש זר ומנוכר לאופיו הפרוע של המנוח.

האטון תיאר זאת היטב: "הארוחה הייתה פרטית ומנומסת מדי. נגעלתי מאיך שזה נראה כי חשתי שזה חסר כבוד לחלוטין כלפי פרדי, שהיה רוצה מסיבת שמפניה ענקית ושמחה כמו שהוא אהב. אולי אם היינו הולכים בעקבות חבריו ללהקת קווין ואוכלים באיזשהו מקום אחר, היה הדבר קורה. אבל זה לא קרה ונותרנו לשלוח אותו לדרכו באופן סוריאליסטי. החלטתי לצאת משם ולהיות לבדי".

לאחר הטקס, גופתו של מרקיורי נשרפה בבית הקברות קנסל גרין. מכאן והלאה, הסיפור הופך לתעלומה שעדיין מסעירה מעריצים בכל העולם. לבקשת הזמר, חברתו הוותיקה מרי אוסטין לקחה את האפר שלו ואף פעם לא חשפה את מיקומו. זה היה רצונו שאפרו יישאר בטיפולה של מרי אוסטין, שגם קיבלה את אחוזתו, באזור קנסינגטון בלונדון. לפי כמה דיווחים, הכד עם האפר בילה את השנתיים הבאות בחדר השינה של מרקיורי שם, מונח אחר כבוד, לפני שפוזר בסוד היכן שהוא במבצע חשאי שמרי ביצעה לבדה, ללא נהג וללא מלווים.

מאז צצו השערות רבות ומשונות בנוגע למקום בו זה נעשה. זה כלל את עץ הדובדבן הבוכה בגינת האחוזה (זו הייתה התיאוריה המועדפת על ג'ים האטון); בזנזיבר, שם בילה מרקיורי את שנותיו הראשונות כילד לפני המהפכה; או על גדות האגם בז'נבה שבשוויץ, המקום שתפס כל כך הרבה חשיבות בחייו המקצועיים המאוחרים ושם ניצב פסל הברונזה המפורסם שלו משקיף למים. מעריצים רבים אף נסעו למקומות אלו בתקווה להרגיש קירבה כלשהי לאליל שלהם.

אך תפנית מפתיעה בעלילה התרחשה שנים רבות לאחר מכן. בשנת 2013 דיווח העיתון הבריטי DAILY MAIL על שלט בקנסל, בית הקברות עצמו, שכנראה היה שם מבלי לשים לב אליו במשך שנים רבות. על הלוח, שהוצב על עמוד זיכרון לצד לוחות אחרים, הופיע שמו המקורי של הזמר – פארוק בולסארה – ותאריכי לידתו ומותו. מתחתם נמסר בצרפתית: "להיות תמיד לידך עם כל אהבתי". השלט נחתם באות M, שכנראה מצביע על מי שדאגה לו – מרי אוסטין.

עצם קיומו של השלט מעמיק את המסתורין, שכן שלטים הושמו שם להנצחת אלו שאפרם פוזר ב"גן הפיזור" של בית הקברות, מה שמעיד על מקומו האחרון של מרקיורי כלא כל כך רומנטי כמו כמה מהאפשרויות שהועלו, כמו אגם בשוויץ או אי אקזוטי. עם זאת, זה מתאים לחלוטין לאופי הפרטי שלו ולרצונו לנוח בשלווה מבלי שקברו יהפוך לאתר עלייה לרגל המוני שיחולל. זמן קצר לאחר חשיפת השלט בעיתונות, הוא נעלם מהמקום, מה שהוסיף עוד שכבה של מסתורין לסיפור שנדמה כי לעולם לא ייפתר במלואו, כנראה בדיוק כמו שפרדי היה רוצה.

מזל טוב אחרון לג'ימי הנדריקס! ב-27 בנובמבר בשנת 1942 נולד הגיטריסט ג'ימי הנדריקס. את יום ההולדת האחרון בחייו חגג בהופעה, של הרולינג סטונס, במדיסון סקוור גארדן, בשנת 1969.

זה היה סיבוב ההופעות האמריקני הראשון של הלהקה עם הגיטריסט החדש שנכנס לשורותיה - מיק טיילור. אולם מדיסון סקוור גארדן היה אז מאיים, עם אנשים רבים ולא חברותיים ביותר. תורים שהשתרכו מחוץ לאולם אז כדי לקנות כרטיסים הורכבו מרבים מהם שנהגו להתעלם מהגדרות הברורות שהציבה המשטרה והכאוס היה רב.

הלחץ היה גדול מאד לקראת הסטונס. הציפייה לבואה של הלהקה להופיע שם הייתה גדולה מאד. קיום ההופעה הזו קיבל פרסום מאסיבי בעיתונים, בטלוויזיה ומפה לאוזן. באולם עצמו היה הקהל חסר סבלנות לתחילת ההופעה. הדבר התבטא במקרי אלימות פה ושם.

חברי הסטונס לא ראו את הקהל המתוח שבאולם כי הם הובהלו מיידית אל חדרי ההלבשה. ג'ניס ג'ופלין הייתה בקהל וחיכתה להופעה. ג'ימי הנדריקס קפץ לבקר מאחורי הקלעים. מיק טיילור הושיט יד עם גיטרה לכיוונו של הנדריקס וביקש ממנו לנגן. הנדריקס סירב בתחילה בטענה שהוא צריך לשנות את סדר המיתרים בשל היותו שמאלי. לבסוף הוא לקח את הגיטרה, סובב אותה לכיוון שמאל והחל לנגן.

עם הנדריקס הגיעה דיבון ווילסון, דוגמנית כהת עור מאוהיו, שהצליחה לכבוש את הנדריקס אחרי הופעתו בפסטיבל מונטריי ב-1967 והפכה גם למזכירתו האישית. יש הטוענים כי התמכרותו לסמים גם היא הודות לה.

הקנאה לא פסחה על הקשר בין שניהם. בייחוד כשווילסון החלה להתראות גם עם ג'אגר, בכל פעם שהגיע לניו יורק. בת זוגו אז של מיק ג'אגר, מריאן פיית'פול, סיפרה שנים לאחר מכן שהיחיד שמולו חש ג'אגר מאוים היה הנדריקס. הזמרת הוסיפה באוטוביוגרפיה שלה שהיא מתחרטת שלא הלכה עם הנדריקס עד הסוף. אבל הייתה זו דיבון וילסון שהלכה איתו עד הסוף ועליה כתב בהמשך את השיר DOLLY DAGGER. האם שם השיר מתחרז בכוונה עם ג'אגר? זה עדיין נושא לא ברור.

שהייתו של הנדריקס בחדר ההלבשה לא הייתה מבורכת מבחינתו של מיק ג'אגר, אך זה לא היה הדבר היחיד שהטריד את ראשו של ג'אגר בערב ההוא. זמן קצר לפני כן הודיעה לו זמרת בשם מארשה האנט שהיא בהריון ממנו. באולם עצמו חיכו לג'אגר ולהקתו עשרות אלפי אנשים. בשנייה שהכרוז הכריז על עלייתה לבמה של הלהקה, זה היה נראה כאילו הקהל נורה בשאגה אדירה מתוך תותח. אנשי האבטחה בתוך האולם איבדו את שליטתם בקהל שהחל לנהור במעברים. קטעים מהופעה זו יונצחו בהמשך בתקליט ההופעה של הסטונס, GET YER YA YAS OUT.

דיבון וילסון לא נתנה ליום הולדתו של הנדריקס לחלוף ללא מסיבה וארגנה עבורו אחת שכזו בדירה של אחת מחברותיה. רוב חברי הלהקה הגיעו לחגוג איתו במסיבה הזו, כולל ג'אגר.

זו הייתה המסיבה האחרונה של ג'ימי, לפני שימסור ד"ש חמה מהסטונס לחברו במועדון 27, בריאן ג'ונס...

כשדוקטור סרדוניקוס רושם מרשם לפסיכדליה של להקת ספיריט. ב-27 בנובמבר בשנת 1970 יצא תקליטה הרביעי של הלהקה האמריקנית הנהדרת, SPIRIT, ושמו TWELVE DREAMS OF DR. SARDONICUS.

בזמן שהעולם עוד ליקק את הפצעים מפירוק הביטלס וניסה להבין לאן הרוח נושבת בעשור החדש, נחת על המדפים בחנויות המוזיקה תקליטה הרביעי של הלהקה האמריקנית הנהדרת SPIRIT. לתקליט קראו TWELVE DREAMS OF DR. SARDONICUS, ואם אתם עדיין לא מכירים את יצירת המופת הזו, הרי שאתם חייבים לעשות זאת בהקדם. מדובר בקלאסיקה אמיתית, גם אם לקח לה זמן רב לקבל את הכבוד הראוי לה.

הלהקה הזו, שיצאה מלוס אנג'לס, הייתה חשובה מאוד בסצנה המוזיקלית של הסיקסטיז. החבורה המוכשרת הזו שילבה ג'אז, רוק, פולק וקצת מוזיקה קלאסית בצורה שאף אחד אחר לא העז לעשות. אך כמו בסיפור טרגי הכתוב היטב, את המאסטרפיס האחרון שלה היא הביאה, באופן סימבולי להחריד, בדיוק בסיום אותו עשור מוזיקלי תוסס ועם תחילתו של עשור חדש. הסיפור שלה מזכיר ממש את זה של ארבעת המופלאים מליברפול – להקת ספיריט עשתה את שלה, הגיעה לשיא היצירתי, ומיד לאחר מכן פינתה מקום לאמני העשור החדש, כשהיא מותירה אותנו עם המחשבה המנקרת מה היה יוצא ממנה, בהרכב הקלאסי והמגובש הזה, לו הייתה פעילה גם בסבנטיז. אמנם ספיריט קמה בהמשך מחדש, ולרוב פעלה בהרכב אחר לגמרי, אך בינינו, זה כבר ממש לא היה זה. התקליט הרביעי הזה הוא הדבר האחרון שהוא נכון ומזוקק ביותר שיצא מהחברים.

כדי להבין את הקסם, צריך להבין את הנפשות הפועלות ואת ההפקה. על כס המפיק התיישב דייוויד בריגס, האיש שהיה מזוהה בעיקר עם העבודה עם ניל יאנג. המפגש בין ההפקה המחוספסת של בריגס לבין הרעיונות הקוסמיים של הלהקה יצר תקליט שמפוצץ ברעיונות מבריקים, כשכל שיר פה הוא מנצח בפני עצמו וכולם יחד יוצרים פסיפס חד-פעמי.

אחד היהלומים הנוצצים ביותר בתקליט הוא NATURE`S WAY האקוסטי והמהפנט. השיר נכתב על ידי הגיטריסט והזמר רנדי קליפורניה בצהריים אחד בסן פרנסיסקו, בזמן שחיכה להופעת הלהקה במועדון פילמור ווסט. הוא צפה בקהל ההיפי ומשהו באוויר הרגיש לו כמו נבואת זעם אקולוגית ואישית כאחד. הלחן העדין הזה הפך לאחד השירים המזוהים ביותר עם הלהקה. לצידו אפשר למצוא את WHEN I TOUCH YOU עם הרוק המתפרץ והכבד שלו, שיר שמדגים את היכולת של הלהקה לנוע מעדינות לתוקפנות תוך שניות. ויש גם את ANIMAL ZOO השובבי, שלקח את המאזינים לסיבוב הומוריסטי אך ביקורתי על הציוויליזציה.

אך אי אפשר לדבר על ספיריט בלי להתעכב על הדמות הצבעונית ביותר בחבורה, שקיבלה שיר משלה בתקליט הזה – MR SKIN הפ'אנקי והגרובי. שמו של השיר הוא למעשה הכינוי של מתופף הלהקה הכריזמטי, אד קאסידי. קאסידי היה עוף מוזר בנוף הרוק של אותה תקופה; הוא היה קירח לחלוטין ולכן בלט למרחקים מהשאר שהתהדרו ברעמות שיער ארוכות. בנוסף לקרחת הבוהקת, הוא היה מבוגר משאר חברי הלהקה באופן משמעותי, כשהגיע מרקע של ג'אז, והפרט הפיקנטי ביותר הוא שקאסידי היה אביו החורג של הגיטריסט, רנדי קליפורניה. הדינמיקה המשפחתית הזו על הבמה הייתה חלק מהקסם הבלתי אפשרי של הלהקה.

למרות שהיום ברור לכולם שמדובר ביצירת מופת, ההיסטוריה לא תמיד הייתה הוגנת. בזמן שהתקליט הזה יצא, הוא נשמע אנכרוניסטי לאזניים רבות. הקהל האמריקני, שהיה עסוק במעבר לרוק כבד יותר או לסינגר-סונגרייטרים רכים, לא ידע איך לעכל את היצירה המורכבת הזו והמכירות דשדשו במקום ה-63 במצעדים. התגובות הלא חמימות כלפיו גרמו לתיסכול עמוק בלהקה שהתפרקה מיד לאחר מכן. הזמר ג'יי פרגוסון והבסיסט מארק אנדס עזבו והקימו את להקת ג'ו ג'ו גאן, בעוד רנדי קליפורניה נותר לאסוף את השברים. רק שנים רבות לאחר מכן, בשנת 1976, קיבל התקליט הזה מעמד של תקליט זהב, כהוכחה מאוחרת לכך שדוקטור סרדוניקוס צדק באבחנה שלו כל הזמן – העולם פשוט היה צריך זמן כדי להדביק את הקצב של תריסר החלומות שלו.

הנה כמה מביקורות העבר ששלפתי מהארכיונים. בעיתון בילבורד נכתב: "ספיריט, הפופולרית תמיד, ממשיכה לעמוד בשמה עם יותר מוזיקה מתקופת החלל, מלוטשת עד לברק גבוה ותפור יחד על ידי דיוויד בריגס, המפיק עם מגע הרוק של היום".

בעיתון "ג'אז ופופ" נכתב אז: "עם דוקטור סרדוניקוס, ספריט הגיעה להתגלמות המרכיבים האישיים שלה. זה השילוב הטוב ביותר שלה (ואולי של הרוק) של רוק ופירוטכניקה אלקטרונית (למעט היוצא מן הכלל הברור ביותר של פינק פלויד, שנמצאת בממלכה אחרת). סגנון הגיטרה המאוד אינדיבידואלי של רנדי קליפורניה מיוצג היטב, וכך גם השימוש המעולה של מישהו (כנראה של ג'ון לוק) בסינטיסייזר מוג בשיר אחד. עם האמור לעיל, בתוספת כמה עיבודי כלי נשיפה נחמדים בגזרות אחרות, ספיריט הגיעה לתקליט הכי מרחיק לכת שלה עד כה, וזאת בטעם ובחסכנות. ההפקה הכוללת היא מהשורה הראשונה לאורך כל הדרך. הלהקה עושה יותר שימוש בהרמוניות מרובות קולות. אם ספיריט תוכל להשתמש באלבום הזה כמדרגה, היא פשוט עשויה להגיע סוף סוף לאותו דרג של כוכבי-על".

ההיסטוריה מראה שזה לא קרה...

היום שבו פרנק זאפה החליט לשגע את הג'אז. ב-27 בנובמבר בשנת 1972 יצא אלבום חדש לפרנק זאפה ושמו THE GRAND WAZOO.

ב-27 בנובמבר בשנת 1972, העולם היה עסוק בשלו, אבל בלוס אנג'לס, האיש והשפם, פרנק זאפה, שחרר לחנויות תקליט חדש ומפתיע במיוחד בשם THE GRAND WAZOO. כדי להבין את גודל האירוע, צריך לצלול אחורה בזמן ולהבין את הקונטקסט שבו נוצר התקליט המורכב הזה. זאפה לא היה סתם במצב רוח יצירתי; הוא היה בתקופת החלמה קשה. שנה קודם לכן, בהופעה בלונדון, מעריץ קנאי דחף אותו מהבמה לתוך בור התזמורת, מה שהוביל לשברים בגוף, שהייה ממושכת בכיסא גלגלים ופגיעה במיתרי הקול. כשהוא מרותק לכיסא וללא יכולת לקפץ על הבמות עם גיטרה, זאפה עשה את מה שהוא ידע לעשות הכי טוב – הוא כתב תווים, והרבה מהם.

התוצאה של אותה תקופת החלמה פורייה הייתה התקליט המתוזמר הזה, שהוקלט במקביל לתקליט אחר שלו, WAKA/JAWAKA, שיצא לפני כן באותה שנה (יולי 1972). למעשה, שני התקליטים הללו נחשבים לאחים ברוחם, סוג של המשך ישיר לקו הג'אז-פיוז'ן שהחל עם התקליט HOT RATS ב-1969. אבל הפעם, זאפה לקח את זה צעד אחד קדימה אל תוך הטריטוריה של ה"ביג בנד".

שלושה מחמשת קטעי התקליט הם אינסטרומנטלים לחלוטין, עובדה שדרשה מהמאזין הממוצע של הרוק באותה תקופה הרבה סבלנות וריכוז. הרצועה הפותחת, FOR CALVIN (AND HIS NEXT TWO HITCH-HIKERS), הוקדשה למעצב הגרפי שלו, והציגה סגנון מפותל ומוזר, בעוד שרצועת הנושא ושיר הסיום BLESSED RELIEF הציגו ג'אז נינוח ומתוחכם יותר, כזה שגרם למבקרי מוזיקה לגרד בראשם ולתהות אם זאפה מנסה להתחרות בדיוק אלינגטון או פשוט לצחוק על כולם.

ההבדל החיוני, בין תקליט זה לקודמו, הוא השינוי המאסיבי בגודל הלהקה. למעלה מ-20 מוזיקאים וסולנים נטלו חלק ביצירת התקליט הזה. רשימת הקרדיטים בתקליט נראית כמו ספר טלפונים קטן של סצנת הג'אז בחוף המערבי, וכוללת שמות כמו המתופף איינסלי דאנבר, הקלידן ג'ורג' דיוק, נגני כלי נשיפה רבים ואפילו נגן טובה.

עטיפת התקליט, שצוירה על ידי "מעצב הבית של זאפה" אז, קאל שנקל (אותו קלווין מהשיר הפותח), היא יצירת מופת בפני עצמה. היא מציגה את דמותו של קליטוס אוריטוס אורייטוס השליט (CLETUS AWREETUS-AWRIGHTUS), דמות גרוטסקית עם משפך על הראש, המנהלת צבא שלם במאבק נגד כוחות הבינוניות המוזיקלית. זאפה, שתמיד חיפש דרכים להרחיב את היריעה האמנותית שלו, אף שקל לעשות על זה סרט שלם. הוא כתב תסריט שכלל את הדמויות המצוירות שעל העטיפה, אך נמלך בדעתו לאחר שהבין, לדבריו, כי העלילה לא עשירה מספיק לפורמט כזה, וגנז את הרעיון הקולנועי לטובת התמקדות במוזיקה נטו.

בניגוד לתקליט הקודם, תקליט זה מורכב יותר מבחינת עיבודים וגם הומור. זה לא היה ג'אז רציני וכבד ראש, אלא ג'אז "זאפאי" – מלא בקריצות, שינויי מקצב פתאומיים ורגעים אבסורדיים. זאפה כה התלהב מרעיון התזמורת שהרכיב להקלטת התקליט שהחליט לעשות מעשה כמעט התאבדותי מבחינה כלכלית: הוא החליט להרכיב אנסמבל שכזה, שכונה GRAND WAZOO ORCHESTRA, ולצאת איתו ל-21 הופעות בארה"ב ובקנדה בספטמבר 1972. המסע כלל הופעה מפורסמת בהוליווד בול, ולמרות שההופעות זכו לשבחים מוזיקליים מקיר לקיר בזכות הווירטואוזיות של הנגנים, המסע היה אסון פיננסי. לשלם משכורות, טיסות ומלונות לעשרות נגנים כשאתה מנגן מוזיקה אינסטרומנטלית מורכבת לקהל שרוצה להיטים, התברר כמהלך שרוקן את הכיסים של זאפה. לכן הוא מיעט להופיע מאז על הבמות עם קטעים מתקליט זה.

אז מה יש לנו פה? את פרנק זאפה שעדיין טובל בניחוחות ג'אז מתוזמר, רגע לפני שיבין שעם כל הכבוד לאמנות גבוהה, צריך גם לשלם במכולת. הוא נהנה מהחופש האמנותי המוחלט, לפני שיחליט בשנה הבאה להיות מסחרי יותר ולהרחיב את הקהל שלו, עם התקליט OVERNITE SENSATION, שיחזיר את השירה למרכז הבמה ויהפוך אותו לכוכב רוק נגיש יותר, אם כי עדיין מוזר בדרכו שלו. תקליט זה נשאר עד היום תמונה מוזיקלית לתקופה קצרה וקסומה שבה זאפה ניסה, וגם הצליח, להפוך את מוזיקת הרוק והג'אז למשהו אחר לגמרי – גדול, מתוזמר ועם אחוריים ענקיים ובלתי נשכחים.

ברולינג סטון נכתב בביקורת על אלבום זה: "מזה זמן נראה כי זאפה איבד את זה. ימי אלבומים כמו UNCLE MEAT נראו כעבר הרחוק ומאז הוא השתכשך במים בינוניים עם הזמרים פלו ואדי. שאלה כמו 'מה זאפה יעשה הלאה?' הפכה ללא רלוונטית. לפתע מגיע האלבום הזה וזאפה מזנק שוב קדימה. זאפה תמיד היה אמן מגוון אבל פה הוא ממש ממוקד מטרה, עם לחנים קליטים אך מלאים בהפתעות ממיטב כשרונו".

לסיום, קבלו טיפ חשוב; עד כמה שהאלבום הזה טוב, זה לא מהסוג שבאמת אוהבים רק לאחר האזנה שטחית אחת או שתיים. כדי ליהנות באמת מזה, צריך להאזין לזה כמה וכמה פעמים.

בונוס: והחודש בארצנו בשנת 1962...

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים