רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-28 באוגוסט בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-28 באוגוסט (28.8) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אני לא רוצה שהביטלס יקליטו זבל רק בגלל שאני כתבתי את זה" (ג'ורג' האריסון, במלודי מייקר, שנת 1969)

המנה השנייה של מייק אולדפילד. ב-28 באוגוסט בשנת 1974 יצא תקליטו השני של מייק אולדפילד ושמו HERGEST RIDGE.

אמנות גדולה לא תמיד נולדת לקול תשואות הקהל, לפעמים היא זקוקה רק לשקט המוחלט של הבדידות כדי להתגלות. זה סיפורו של מייק אולדפילד, גאון מוזיקלי צעיר שבמקום לרכוב על גל ההצלחה המטאורית שלו, בחר לברוח ממנו הכי רחוק שאפשר. לאחר שהתקליט הראשון שלו, TUBULAR BELLS, כבש את העולם בסערה, אולדפילד מצא את עצמו נסוג אל הצללים שהתהילה הענקית הטילה.

ההצלחה של TUBULAR BELLS הייתה רעידת אדמה. התקליט, יצירה אינסטרומנטלית מורכבת וארוכה, לא התאים לשום תבנית פונית, אך הוא נגע בעצב חשוף בתרבות של אותה תקופה. הכנסתו לסרט האימה המכונן "מגרש השדים" הפך אותו לפסקול החרדות של דור שלם. ביום בהיר אחד, אולדפילד, בחור בן 19 כשהלחין את כל היצירה הזו לבדו, הפך לכוכב-על בינלאומי, תואר שהוא תיעב בכל ליבו. הוא היה אדם מופנם וביישן, סבל מהתקפי חרדה, והמחשבה על הופעות חיות והלחץ הציבורי שיתקה אותו. הציפייה ממנו לשחזר את ההישג הזה הכבידה עליו כמו סלע ענק או כמו צינור טבעתי סביב הצוואר שלו.

בחיפוש אחר נחמה, אולדפילד נסוג לאזור הכפרי, ורכש בית חווה ישן בכפר קינגטון, הרפורדשייר, על גבול אנגליה וויילס. מעל ביתו התנשא רכס הרג'סט, שטח ענקי מכוסה בצמחיית שרכים פראית, שהציע נופים עוצרי נשימה של הגבעות המתגלגלות. במקום הזה, טבול בהיסטוריה עתיקה ובאווירה כמעט מיסטית, הוא קיווה למצוא שקט.

החיים שם היו ההפך המוחלט מהטירוף של לונדון. במקום מסיבות עיתונאים וראיונות, הימים שלו התמלאו בטיולים ארוכים לאורך הרכס. הוא ספג את משחקי האור והצל על הנוף, את חילופי העונות ואת הדממה העמוקה של הטבע. ההתמזגות הזו עם האדמה הפכה למקור ההשראה ליצירתו הבאה. אם TUBULAR BELLS היה קולני, חד וקצבי, המוזיקה החדשה שהחלה להתנהג בראשו הייתה פסטורלית, מהורהרת ומלנכולית. היא הייתה קולה של הגבעה בעצמה.

התקליט החדש, זכה לשם HERGEST RIDGE על שם אותו רכס הרים, וזה נבנה סביב שני קטעים אינסטרומנטליים ארוכים, חלק ראשון וחלק שני, כל אחד מהם מתפרש על פני צד שלם של ויניל. כמו בתקליט הבכורה, גם כאן אולדפילד ניגן בעצמו על מגוון עצום של כלים: גיטרות אקוסטיות וחשמליות, אורגנים, פסנתרים, גלוקנשפיל ושלל כלי הקשה. הוא השתמש בטכניקת ההקלטה שפיתח, תוספת כלים זה על זה, כדי לבנות שכבות על גבי שכבות של צלילים, וליצור מרקמים עשירים ומוזיקת עולם שלמה.

ההקלטות היו מסע מפרך, הן טכנית והן נפשית. אולדפילד חבר שוב לטכנאי ההקלטות הנאמן שלו, טום ניומן. באולפני MANOR באוקספורדשייר, אחוזה שהפכה לאולפן הקלטות בבעלותו של ריצ'רד ברנסון, הבוס הגדול של חברת התקליטים וירג'ין. אולדפילד היה פרפקציוניסט אובססיבי באולפן, מסוגל לבלות שעות אינסופיות כדי ללטש צליל בודד. תהליך בניית השכבות היה תובעני במיוחד. באחד מקטעי השיא של התקליט, כדי להשיג צליל שהוא כינה "מנדולינה זועמת", הוא הקליט לא פחות מ-90 ערוצי גיטרה חשמלית, אחד על השני, עד שהגיע לסאונד המדויק ששמע בראשו.

אך הלחץ לא נעלם. חברת התקליטים רצתה יורש ללהיט הענק שלה, ומהר. אולדפילד חש שהתעשייה דוחקת אותו לפינה ומאלצת אותו. לאחר מכן, הוא תיאר את השנים בכנות כואבת: "לא אהבתי את עטיפת התקליט הזה. היא נראתה לי סתמית, אחרי העטיפה של תקליטי הראשון שהייתה כה עוצמתית. גם התקליט עצמו נעשה באופן שלא רציתי. הלב שלי לא היה בו. זה היה אחד מאותם רגעים בקריירה שלי בהם הבנתי שהתעשייה מאלצת אותי. הייתי חייב ללחוץ אותו החוצה כמו לחיצה חזקה על אריזה של משחת שיניים כדי להוציא שריד אחרון של משחה. חשתי הקלה עצומה כשסיימתי אותו. מבחינה מוזיקלית, הוא היה רחוק לחלוטין מתקליטי הראשון. יש בו השפעות שונות לחלוטין. יכול להיות שתקראו לזה היום במונחים כמו ניו אייג', אבל עבורי זה היה פשוט לרוץ עם מיכל דלק ריק. רק אחרי זמן מה התחלתי להתחבר לזה, או רק לחלק מזה. היה לחץ גדול מסביב לסיים את התקליט בזמן ושנאתי את האולפן שקבעו לי".

עם יציאתו לשוק בסתיו 1974, HERGEST RIDGE התקבל בביקורות מעורבות. חלק מהמבקרים היללו את היופי המהפנט והאווירה הפסטורלית שלו, בעוד אחרים טענו שהוא חסר את הברק והחדשנות של TUBULAR BELLS.עדיין, זה נכנס היישר למקום הראשון במצעד התקליטים הבריטי, כשהוא מדיח מהפסגה את לא אחר מאשר TUBULAR BELLS, תקליטו הקודם.

בעיתון מונטריאול סטאר נכתב אז בביקורת: "עוד מוזיקת מעליות מתקדמת מילד הפלא בן העשרים. לא לקח לאולדפילד כל כך הרבה זמן להמציא המשך (הכל הורכב באביב שעבר באחוזה שלו באזור הכפרי האנגלי) וזה נשמע בדיוק כמו "המשך" כשהפעם הוא מנגן על מוטיב חוזר אחר והנוסחה מתנהלת כמו שעון. השכבות האינסטרומנטליות הרבות מכילות חוסר אישיות מוזיקלית שיש למוזיקת מעליות. כל מטרתה של מוזיקת מעליות היא לפנק את האדם. עם סאונד כל כך סטרילי ובלתי אישי שהוא לא יכול להרוס את העצבים, מייק אולדפילד עושה בדיוק את אותו הדבר ותו לא".

בעיתון לידר פוסט, מקנדה, נכתב אז: "בעוד שתקליטו הראשון והנמכר ביותר של אולדפילד, עם 96 שכבות של גיטרות ו-1,200 שעות של דיוק אולפני, היה הקלטה מעניינת, אם לא מרגשת, התקליט החדש הוא מעט יותר ממוזיקת מעליות. הדוגמה הנוכחית הזו היא רק צלילים אינסטרומנטליים מתוכנתים בצורה לא תקינה, אשר ממיתים את הרגישויות לאחר כמה דקות של האזנה. אין כאן שום דבר חדש. הרבה יותר הרפתקאות אוונגרד מתרחשות ב-50 השנים האחרונות בתחומי המוזיקה הקלאסית המודרנית. אבל זו אמת שברוק אתה יכול לרמות את רוב האנשים רוב הזמן, אם תשקיע מספיק כסף בקידום שלך. היכולות האמיתיות של אולדפילד מסתיימות היכן שמערכת השיווק הארוכה מתחילה".

כן, שאלה אחרונה בבקשה... ב-28 באוגוסט בשנת 1966 ערכו חברי הביטלס את הראיון האחרון עמם כלהקת הופעות. היה זה יום אחד בלבד לפני הופעתם האחרונה, ב'קאנדלסטיק פארק' שבסן פרנסיסקו. מסיבת העיתונאים נערכה במשרדים של חברת התקליטים שלהם בארה"ב, 'קפיטול'.

הנה כמה ציטוטים מעניינים מאותו אירוע:

ג'ורג' האריסון : "אנחנו משלמים מיסים אבל אין לנו מושג כמה אנחנו משלמים. אני יודע שברגע שנדע כמה אנחנו משלמים - אנחנו נהפוך לאנשים לחוצים ביותר".

מראיין מהקהל : "אני רוצה להפנות את השאלה הבאה ללנון ומקרטני. האם השיר DAY TRIPPER באמת נכתב על פרוצה, כפי שטענו בעיתון 'טיים' ?"

פול מקרטני (בהתלהבות) : "בהחלט!"

המראיין ממשיך: "והאם NORWEGIAN WOOD על לסבית?"

מקרטני (בהתלהבות) :"בהחלט. אנחנו פשוט רוצים לכתוב שירים על זונות ולסביות" (כל האולם מתפקע מצחוק)

מראיין אחר, פרד פול, שואל : "מה תעשו כשהבועה תתפוצץ?".

ג'ון לנון : "זו בדיחה פרטית בינינו, פרד. אתה שואל את זה בכל ראיון איתנו".

מראיין אחר : "האם יהיה לכם עוד סיבוב הופעות בהמשך?"

לנון : "תשאל את בריאן אפשטיין. יכול להיות".

מקרטני : "יכול להיות. בריאן מתעסק בכל זה"

.

מראיין : "האם יש אמנים שמשפיעים עליכם ככותבי מוסיקה?"

מקרטני : "בהחלט. כמעט כולם. אנחנו לוקחים מאחרים כמו שהם לוקחים מאיתנו".

מראיין : "אני רוצה לשאול על השיר אלנור ריגבי. מה היה הדבר שגרם לכתיבת השיר הזה ?"

לנון : "שני מתרוממים" (האולם מתפקע מצחוק)

מקרטני : "מסיבת העיתונאים הזו נעשית דוחה מרגע לרגע".

מראיין : "ג'ון, האם פגשת את מאמא קאס מהאמהות והאבות?"

לנון : "כן. היא נהדרת. אראה אותה גם הערב".

(בשלב מסוים נשאלת השאלה בנוגע לזהותו של הבחור שעומד בצד הבמה עם שיערו הארוך)

לנון : "זה דייב, חברנו הוותיק"

מקרטני : "אבל איפה הוא?" (באותו זמן דייויד קרוסבי הלך להתחבא מאחורי הוילון).

לנון : "זה דייב מהבירדס. הוא חבר שלנו".

מקרטני : "הוא ביישן מאד".

מראיין : "האם תקליטו בארה"ב?"

מקרטני : "האמת היא שניסינו אבל זה נפל בגלל עניינים כלכליים. יש הרבה צרות בסוגיה הזו".

רינגו סטאר : "יש כל מיני עניינים פוליטיים עם זה".

מקרטני : "ששש.... אל תגלה".

לנון : "אין תגובה בנושא".

מסיבת העיתונאים הבאה של הביטלס כלהקה נערכה כבר כשהארבעה במצב שונה לחלוטין. היה זה ב-19 במאי 1967. אז הם הזמינו חברות עיתונאים שנבחרה בקפידה לביתו של בריאן אפשטיין, כדי לספר דברים לקראת צאת התקליט סרג'נט פפר. אבל זה כבר סיפור שונה לגמרי.

כל הסיפור של ארבעת המופלאים - בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!".

היום השלישי של הפסטיבל! ב-28 באוגוסט בשנת 1970 נערך היום השלישי של פסטיבל ISLE OF WIGHT השלישי. בואו נראה מה היה שם.

הופיעו בו: להקת FAIRFIELD PARLOUR, להקת ARRIVAL, להקת LIGHTHOUSE הקנדית, להקת TASTE (שהתפרקה מיד אחרי הפסטיבל), הזמר טוני ג'ו ווייט, להקת שיקגו, להקת FAMILY, להקת פרוקול הארום, הרכב מהארלם בשם THE VOICES OF EAST HARLEM ולהקת CACTUS. גם להקת מונגו ג'רי הייתה אמורה להופיע ביום הזה, אך לבסוף חבריה סירבו לעלות לבמה.

אנשים רבים מחוץ לגדר הפסטיבל המשיכו בניסיונם לפרוץ פנימה וליהנות מהכל בחינם. מארגני הפסטיבל ניסו להילחם בהם בכל דרך אפשרית.

ההופעות ביום זה החלו בשעה 14:00. הראשונה לעלות הייתה FAIRFIELD PARLOUR, שספגה השפלה ממפיק הפסטיבל, ריקי פאר. הלהקה הקליטה המנון במיוחד לפסטיבל זה ושמו LET THE WORLD WASH IN. התקליטון הושמע ברמקולים, כשלפתע פאר החליט שזהו שיר לא טוב, תלש אותו מהפטיפון והעיף אותו כצלחת מעופפת אל הקהל, כשהוא צועק "מספיק עם החרא הזה". הוא גם קיצץ את זמן הופעת הלהקה מארבעים לעשרים דקות בלבד וזה קרה זמן קצר לפני שזו עלתה לבמה בציפייה לכבוש קהל כה רב. תחושה לא נעימה מאוד אפפה את חבריה. ההבטחה לתת לה הופעה נוספת בפסטיבל כפיצוי, לא קוימה. חברי הלהקה נשארו במקום עד חצות בתקווה לעלות שוב, אך לבסוף הבינו שהדבר לא יקרה ופרשו משם באכזבה מרה.

להקת ARRIVAL חזרה זמן קצר לפני כן מסיבוב הופעות ביפן ובאותה שנה זכתה להצלחה עם שני להיטים: FRIENDS ו-I WILL SURVIVE (לא להתבלבל עם שיר הדיסקו שצץ בהמשך הסבנטיז). זו הייתה להקת פופ ווקאלית שמנתה שבעה חברים. הקהל אהב את הלהקה, אך בעיתון מלודי מייקר נכתב כי "הלהקה הזו הייתה גרועה בפסטיבל באופן מביך. חבריה האריכו את הופעתם שלא לצורך, והאמת היא שמתאים להם יותר להופיע בקברט מאשר בפסטיבל רוק". הלהקה התפרקה בשנת 1973, וממנה קמה להקת KOKOMO.

הזמר טייני טים ביקש גם הוא להגיע לפסטיבל ביום זה, אך הוא נעצר בשדה התעופה הית'רו לצורך חיפוש. אחרי הכל, הוא נראה לאנשי הביטחון שם כמי שוודאי נושא עליו חומר אסור. לאחר זמן מה הוא שוחרר להמשך דרכו והתרגש מאוד להגיע לשטח ולהופיע.

להקת LIGHTHOUSE הביאה לבמה צליל עשיר עם כלי נשיפה. 13 חברים היו בלהקה זו (מה שבטוח - עסק כלכלי, זה לא היה), והם עינגו את הקהל בגרסאות כיסוי לשירים כמו HEY JUDE של הביטלס, GIVE PEACE A CHANCE של ג'ון לנון ופלסטיק אונו בנד, CHEST FEVER (במקור של הבאנד) ו-EIGHT MILES HIGH של הבירדס. הקהל הגיב בהתלהבות. זמר הלהקה, בוב מקברייד, היה רכש טרי בה, וקולו היה חזק וברור.

להקת TASTE, עם הגיטריסט רורי גאלאגהר, חוותה טלטלה לפני הפסטיבל; לילה קודם לכן, בעת הופעתה ב-LYCEUM שבלונדון, נגנב רוב הציוד שלה. החברים נאלצו לנגן בפסטיבל עם ציוד לא שלהם. שלושת חברי הלהקה עלו לבמה ופיזרו ניצוצות של מוזיקה מטריפה. הגיטריסט, רורי גאלאגהר, "השפריץ" צלילי גיטרה חשמלית באופן מרשים, כמו שרק הוא ידע. זו הייתה הופעה פגזית של הלהקה, במיוחד בהתחשב בכך שחבריה כבר תכננו להתפרק. שלושתם בקושי דיברו זה עם זה, וההצלחה הגדולה לא מנעה את הפירוק. עיתון מלודי מייקר דיווח על כך בגיליון שיצא ב-17 באוקטובר 1970. הכתבה חשפה את הסיבה לפירוק: הבסיסט והמתופף התמרמרו על כך שגאלאגהר ראה בעצמו את הבוס של הלהקה ואותם כשכירים שלו. תאריכי הופעות שנקבעו מראש בוטלו וההפסד הכספי היה גדול. גאלאגהר לקח את הפירוק באופן אישי וסירב לדבר על כך.

לאחר להקת TASTE עלה לבמה הזמר טוני ג'ו ווייט, כשמאחוריו, בתופים, ניגן קוזי פאוואל. הקהל קיבל ביצועים מרשימים לשירי בלוז כמו BOOM BOOM של ג'ון לי הוקר. במהלך ההופעה פרץ לבמה אדם שביקש לומר כמה דברים בשבח הפסטיבל, אך הזמר המשיך בשלו וניגן מבלי לאפשר למישהו לחצות את הגבול נגדו. במלודי מייקר כתבו לאחר מכן שזו הייתה אחת ההופעות הטובות ביותר באותו יום, ושווייט ופאוואל התאימו זה לזה ככפפה ליד.

לאחר מכן עלתה להקת שיקגו, שהייתה אז שם לוהט בתעשיית המוזיקה. הלהקה החלה את הופעתה בשעה 20:15, ועבור הקהל זו הייתה המנה העיקרית של היום. חברי הלהקה לא אכזבו, ואחד מהם אף חגג יום הולדתו על הבמה – המתופף, דני סראפין. באופן מדהים, אין תיעוד של הלהקה מהופעה זו, לא באודיו ולא בווידאו. סביר להניח שחברי הלהקה (או הנהלתה) סירבו שיקליטו אותם שם.

המורדים מחוץ לגדרות עדיין התעקשו להיכנס ללא תשלום. בינתיים, הסבלים של להקת FAMILY עמלו על סחיבת מגברי המארשל והצבתם על הבמה. ריקי פאר ניגש למיקרופון ופנה בתחינה לקהל: "כל שאנו מבקשים הוא לא להפסיד כלכלית בפסטיבל הזה. אם 175,000 איש ישלמו, נוכל להכריז על המשך הפסטיבל כחינמי. אני מבטיח". לאלו שכבר שילמו, דבריו של פאר נשמעו לא הוגנים כלל. למעשה, דבריו כוונו אל האנשים שמעבר לגדרות, שניסו לפרוץ פנימה.

להקת FAMILY עלתה לבמה. זמר הלהקה, רוג'ר צ'אפמן, שר בקולו המחוספס, וכרגיל גם הרס את המיקרופון שלו כשהטיח אותו ברצפה. הלהקה זכתה לתשואות רמות ועלתה להדרן, שבמהלכו ביצעה את להיטה, WEAVER'S ANSWER.

אחריה, קצת אחרי חצות, עלתה להקת פרוקול הארום. כולם בקהל הכירו את להיטה הענק, "בהיר יותר מחיוורון". בעוד שהיום היה חם, בלילה שרר קור מקפיא, וחברי הלהקה ניסו להתחמם בנגינת קטעי רוק מהירים. הם ביצעו שירים של ג'רי לי לואיס וריצ'רד הקטן. ועדיין, היה זה השיר A SALTY DOG, עם הדרמה האיטית והמהפנטת שלו, שזכה לתשואות הרמות ביותר מהקהל.

לאחר הפסקה קלה עלתה לבמה קבוצת זמרים (כ-24 במספר) שקראה לעצמה THE VOICES OF EAST HARLEM. הם העניקו אווירה גוספלית בשעת לילה מאוחרת. גיל חברי ההרכב נע בין שמונה ל-21. בתחילה הקהל לא הבין את פשר ההופעה והתופעה, אך ההרכב הצליח לסחוף את ההמון וזכה להצלחה אדירה.

בשלוש לפנות בוקר עלתה לבמה להקת CACTUS. זה היה תזמון גרוע לעלות לבמה, כשהקהל כבר היה רדום למדי. הסופרגרופ הזו (שכללה שני חברים לשעבר מלהקת ונילה פאדג' וזמר לשעבר מלהקת אמבוי דיוקס) לא הצליחה להתרומם מול הקור המקפיא.

וכך הסתיים עוד יום של הפסטיבל.

המסע החושני של זמר הנשמה. ב-28 באוגוסט בשנת 1973 יצא התקליט LET'S GET IT ON של מרווין גאי. לפי שמו - מדובר במסע עתיר סקס.

שנת 1973 ואמן אחד עמד על פרשת דרכים שהייתה גורלית לא פחות. קראו לו מרווין גאי. הוא בדיוק עקר ללוס אנג'לס, עיר המלאכים והחלומות השבורים, כשהוא משאיר מאחור את הנישואים לאנה גורדי גאי, אחותו של הבוס הגדול מחברת התקליטים בה היה חתום, מוטאון. הוא היה מלך, אבל מלך בודד שמחפש כיוון חדש. ובתוך הערפל הזה, בין ספקות אישיים לתהילה מקצועית, נזרעו הזרעים ליצירה שתגדיר מחדש את מושג האינטימיות במוזיקת ​​הנשמה: התקליט LET'S GET IT ON.

הכל התחיל, כמו בכל הסיפורים הטובים באמת, עם אישה. אבל לא סתם אישה. נערה בת שבע-עשרה בשם ג'ניס האנטר. הפגישה ביניהם קרתה בגלל המפיק אד טאונסנד, שותפו של גאי ליצירה. טאונסנד, בקלאסיקה של הבטחות מפיקים, נשבע לג'ניס שמרווין יגיע למסיבת יום הולדתה השבע-עשרה. באופן לא מפתיע, הזמר לא הופיע, והותיר אותה מושפלת וכועסת. אבל הגורל, או טאונסנד, לא ויתר. שבוע לאחר מכן, הוא גרר את ג'ניס ואת אמה, ברברה, לאולפני ההקלטות במערב הוליווד, כדי לראות את הזמר בפעולה.

מה שקרה שם היה חשמל טהור. ג'ניס נזכרה ברגע שבו שמעה את קולו בפעם הראשונה, לא מהרדיו, אלא חי, נושם, מטרים ספורים ממנה: "קולו מילא את ראשי ופלש לליבי. לא קול אחד, אלא קולות רבים, ההרמוניות שהוא יצר בעצמו, הוא שר בפלצט, גונח נמוך ונוסק גבוה". גאי, אז גבר כריזמטי בן שלושים ושלוש, הרים את עיניו וראה אותה. המשחק נגמר. הוא נשבה בקסמה באופן מיידי. הוא ניגש אליה, התנצל על הפדיחה ממסיבת יום ההולדת במילים חלקות, "אני חושש שנתקעתי בעבודה עד מאוחר", והניצוצות החלו לעוף. הקשר היה מיידי, עמוק, וגאי ראה את המוזה שלו, התגלמות הפנטזיה. "זאת היא שראיתי רוקדת בדמיוני", אמר פעם, "מעולם לא פגשתי יצור יפה יותר".

הרומן הלוהט הזה לא נשאר מחוץ לאולפן, הוא הפך לדלק של המנוע היצירתי. אד טאונסנד כבר כתב את הבסיס לשיר הנושא, אבל הכוונה המקורית שלו הייתה שונה לחלוטין, יותר בכיוון של "בואו נמשיך עם החיים", מסר של התגברות רוחנית. אבל אז מרווין פגש את ג'ניס. פתאום, "להמשיך עם החיים" קיבל משמעות אחרת לגמרי. גאי לקח את השלד של טאונסנד ופירק אותו, בנה אותו מחדש עם מילים שהיו תפילה חושנית, עטופה בגוונים מיניים ורוחניים שהפכו למזוהים איתו. הרי רק שם השיר בא להסביר לנו שבסלנג ההוא - להפעיל משהו פה מדבר על הפעלת דבר שנמצא לגבר בין הרגליים. טאונסנד עצמו סיכם זאת בצורה מושלמת ועם קורטוב של הומור: "בסופו של דבר זה הפך לשיר מיני, כי מרווין יכול היה לקחת את ההמנון האמריקאי ולגרום לו להישמע כאילו הוא אומר 'בואי נלך למיטה'".

העבודה באולפן הייתה אינטנסיבית - מחשמלת: "כשהקלטנו את זה, קפצנו ורקדנו באולפן. ידענו שיש לנו להיט ביד". חלק גדול מהתקליט נוצר בשיטת העבודה הייחודית של גאי: הוא לא כתב מילים מראש. הוא היה עומד מול המיקרופון, מאלתר מנגינות והרמוניות, והמילים היו פשוט יוצאות ממנו, כאילו נשלפו מתת המודע.

התקליט בנוי כשתי חוויות נפרדות. הצד הראשון הוא סוויטה מוזיקלית אחת, רצף של שירים שנכתבו והופקו עם טאונסנד, ובראשם שיר געגוע קורע לב כמו IF I SHOULD DIE TONIGHT, שגאי כתב לג'ניס מיד אחרי שפגש אותה. הצד השני הציג שירים קצביים יותר. השיר שסוגר את המסע, JUST TO KEEP YOU SATISFIED, הוא פרידה נוגעת ללב וחשופה מנישואיו לאנה גורדי גיי. במילים "להתראות, יקירתי... שוב, שלום ולהראות", הוא סגר פרק בחייו, נעזר בקולות הרקע של להקת THE ORIGINALS, שלהם בכלל התכוון לתת במקור חלק משירי התקליט. זו יצירת מופת של הפקה, עם עיבודים עשירים הממזגים סול, פ'אנק ואלמנטים של ג'אז. שיתוף הפעולה של גאי עם טאונסנד ועם להקת הבית של מוטאון, THE FUNK BROTHERS, הוליד צליל מתוחכם ונגיש כאחד, לצד שימוש מושכל בכלי מיתר ובכלי נשיפה.

כשהתקליט יצא לאור באוגוסט 1973, הוא נמכר היטב והגיע למקום השני במצעדי הפופ והצדיק כל רגע בשנתיים שלקח להפיק אותו. ההצלחה הייתה כה גדולה עד שחברת מוטאון הציבה שלט חוצות ענק בשדרות סאנסט, שהכריז בגאווה על מכירת למעלה ממיליון עותקים בחודש הראשון בלבד. עבור מרווין גאי, זה היה ניצחון אמנותי נוסף, ההכרה האישית העמוקה שמתחה את גבולות מוזיקת הנשמה וביססה את המעמד של אחד האמנים החיוניים ובעלי החזון הגדולים יותר של דורו. הוא לא רק יצר תקליט על סקס, הוא יצר תקליט על האנושיות שבאינטימיות. פשוט תקליט ענק!

בביקורת על התקליט שפורסמה בזמנו במגזין רולינג סטון, נכתב: "התקליט, ובפרט שיר הנושא, נפתח בשלושה תווים נהדרים של גיטרת ווא-ווא, המבשרים על לחן וינטג' משנות החמישים. אך בעוד שהשיר בנוי על מהלכי אקורדים פשוטים וקלאסיים, העיבוד מתמקד בתבנית קצב אקסצנטרית במקצת, המעמיקה את כוחו של השיר. מעל לכל, ניצבת במרכזו השירה הטובה ביותר של מרווין גאי.

בשאר האלבום, גאי משתמש בקולו (הן בקולות הראשיים והן בקולות הרקע) כדי ליצור אווירה חלומית, סוריאליסטית רק במעט פחות מזו שבתקליטו הקודם, שהוא הטוב ביותר שלו עד כה. אך בעוד שביצירתו הקודמת הוא שר על הפער בין הרצון האלוהי לחיי האנוש, כאן הוא עוסק בענייני אהבה ומין. ובכל זאת, הוא ממשיך לשדר אותה מידה של עוצמה, ומטיל צללים כמעט-קוסמיים בעודו מנסח בבהירות את המילים, הפשוטות לעיתים.

הצד הראשון נכתב בשיתוף עם אד טאונסנד, והוא זורם בקלות. המנגינות לעיתים אינן מפותחות דיין, אך קולו של גאי מרחף, לוכד את תשומת הלב ומספק מעברים ייחודיים במצב הרוח ובסגנון. גאי הפיק את הצד השני, והוא נועז יותר ומודע לעצמו. מהצליל הראשון ועד האחרון, הוא ממשיך לדחוף קדימה, ואף אם לעיתים הוא לוקח צעד אחורה על כל שניים קדימה, הוא מגיע ליעדו בסוף – ובסטייל ובנשמה יתרה".

עד כאן הביקורת. עכשיו, תעמעמו קלות את האורות או תעצמו את העיניים, ותתכוננו להאזין לתקליט הזה. אתם שואלים מה השיר האהוב עליי בו? YOU SURE LIKE TO BALL - ללא ספק! הגיע הזמן לחגוג.

לכתו של בסיסט ענק! ב-28 באוגוסט בשנת 2014 מת גלן קורניק, הבסיסט המקורי והנפלא של להקת ג'ת'רו טול.

גלן קורניק, הבסיסט המקורי ופורץ הדרך של להקת ג'ת'רו טול, שהגדיר את הצליל והתדמית שלה בשנים הראשונות והסוערות, הלך לעולמו בגיל 67. קורניק, שמת בביתו שטוף השמש בהוואי כתוצאה מאי ספיקת לב, לא היה רק עוד נגן בס, הוא היה עמוד השדרה הקצבי והחזותי של הלהקה שהעיפה לעולם את הראש עם שילוב מסחרר של בלוז, רוק מתקדם ונגינת חליל וירטואוזית. הוא היה הציר בדלת של הלהקה בימיה הראשונים.

איאן אנדרסון, המנהיג והחלילן המפורסם של הלהקה, ספד לו במילים חמות באתר הרשמי של הלהקה: "גלן הביא יוקרה של ממש ללהקה בימיה הראשונים ותרם המון מבחינה מוזיקלית. הוא היה אדם בעל רצון טוב וכישרון נדיר שידע להסתדר עם כולם, במיוחד עם מוזיקאים אחרים. להופעות המוקדמות של טול הוא הביא חוצפה תוססת, הן כאישיות והן כמוזיקאי. הידע הרחב שלו במוזיקה היה תמיד מועיל בביסוס העיבודים המורכבים שלנו. גלן היה גם אורח תדיר בכנסים של מעריצי טול, שם היה מצטרף בהתלהבות כדי להצית מחדש את הרגעים המוזיקליים של הרפרטואר המוקדם".

כשג'ת'רו טול החלה להתגבש, המוקד היה תמיד איאן אנדרסון. אי אפשר היה להתעלם ממנו: סולן, כותב שירים, וחשוב מכל, אחד מנגני הרוק הבודדים בעולם שהפכו את החליל לכלי נשק מוזיקלי קטלני, כשהוא מנתר על רגל אחת. אבל ההצלחה המסחררת של הלהקה לא הייתה יכולה להתקיים ללא הבסיס האיתן שהעניקו שאר החברים. הגיטריסט מרטין בר, המתופף קלייב באנקר, וכמובן, גלן קורניק.

קורניק בלט באופן מיידי. עם נגינת הבס המוצקה אך הגמישה שלו, שהתפתלה סביב הריפים המורכבים, הוא היה העוגן שאפשר לאנדרסון לעוף. אבל זה היה יותר ממוזיקה. התדמית שלו, עם שיערו הארוך, סרט הראש המפורסם והמשקפיים, הפכה לחלק בלתי נפרד מהחזות הססגונית של הלהקה.

גלן דאגלס ברנרד קורניק נולד בבארו-אין-פרנס, אנגליה, ב-23 באפריל 1947. הוא החל לנגן בנעוריו ובסצנת המוזיקה התוססת של בלקפול פגש לראשונה את אנדרסון. החיבור היה מיידי והם ניגנו יחד בלהקת הבלוז המקומית THE JOHN EVAN BAND, שהייתה להקתו של ג'ון אוון שבהמשך יהיה הקלידן של ג'ת'רו טול (בין 1970-1979) והיוותה את הגרעין הכללי למה שתהפוך בקרוב לג'ת'רו טול.

קורניק ניגן בשלושת התקליטים הראשונים והמכוננים של הלהקה: THIS WAS, STAND UP ו-BENEFIT. הוא היה שם בסיבובי ההופעות הראשונים, כשהלהקה הפכה מסנסציה מקומית לתופעה עולמית. בראיון משנת 2011, הוא נזכר שההצלחה הפתיעה אפילו אותם. במיוחד התגובה לתקליט השני שלהם, STAND UP, שכבש את המקום הראשון במצעד הבריטי. "חשבנו שאנחנו להקת בלוז. אתה לא משנה במודע את כיוון המוזיקה שלך. זה פשוט קורה באופן טבעי, אז כולנו היינו בהלם כשהאלבום יצא ואנשים אמרו, הו, הם לא מנגנים בלוז יותר".

אך רגע לפני הפריצה הגדולה והמסחרית מכולן, הגיע הסוף המר. זמן קצר לפני שהלהקה נכנסה להקליט את התקליט החשוב AQUALUNG, קורניק מצא את עצמו בחוץ. הוא נבעט על ידי הלהקה בדיוק כשחבריה עמדו לעלות למטוס הביתה, אחרי סיבוב הופעות מתיש. אז ניגש אליו מנהל הלהקה ואמר לו, "צר לי, אתה לא עולה על המטוס הזה. הנה לך כרטיס טיסה בנפרד. ביי ביי". הוא הוחלף על ידי ג'פרי האמונד-האמונד, חבר ילדות של אנדרסון.

במבט לאחור, קורניק הרגיש שהלהקה הגיעה לשיאה דווקא בתקופה שקדמה לפיטוריו. "עשינו הרבה סיבובי הופעות בארצות הברית כשניגנו את שירי התקליט BENEFIT ועוד כמה דברים מאוחרים יותר שהמשיכו ל-AQUALUNG. אני לא חושב שהלהקה אי פעם הייתה טובה יותר ממה שהיינו באותה תקופה".

למרות המכה הקשה, קורניק לא נשבר. הוא קם על רגליו במהירות והקים את להקת WILD TURKEY, שהוציאה שני תקליטים ושימרה את רוח הרוק המתקדם והאנרגטי. לאחר שהלהקה התפרקה, הוא לא ישב בחיבוק ידיים. הוא הצטרף ללהקת הרוק הגרמנית KARTHAGO לתקופה קצרה, ומשם חבר לבוב וולש (יוצא להקת פליטווד מק) בהרכב בשם PARIS.

לאורך השנים, הוא המשיך לנגן, להקליט ולהופיע עם גלגולים שונים של WILD TURKEY, והוכיח שתשוקתו למוזיקה מעולם לא כבתה. הוא נשאר דמות אהובה ונגישה, כזו שתמיד שמחה לפגוש מעריצים ולחלוק סיפורים על ימי התהילה. לכתו מותירה חלל גדול בעולם הרוק, אך הצליל הייחודי של הבס שלו, שהניח את היסודות לאחת הלהקות החשובות בהיסטוריה, ימשיך להדהד. מספיק להקשיב לבס שלו בשיר LIVING IN THE PAST או בקטע BOUREE כדי להבין כמה הוא היה גדול.

גם זה קרה ב- 28 באוגוסט. יום עמוס בדרמות, חוזים מפוקפקים, מסיבות שהסתבכו, תביעות משונות, לידות מרגשות ופירוק אחד כואב במיוחד.

כששטן קטן בשם אלן קליין פגש את האבנים המתגלגלות

נחזור לשנת 1965. להקת הרולינג סטונס, כבר בשיא כוחה, חתמה על הארכת חוזה לחמש שנים נוספות עם חברת התקליטים DECCA. אבל החדשות הגדולות באמת היו ההכרזה הצמודה לחתימה: הלהקה מינתה מנהל חדש, איש עסקים אמריקאי חלקלק בשם אלן קליין. מה שהופך את הסיפור למשעשע במיוחד הוא שהלהקה פגשה את קליין לראשונה בסך הכל שלושה ימים לפני שנתנה לו את המפתחות לממלכה. קליין, שהיה ידוע בטקטיקות הכוחניות שלו ובמוניטין של כריש פיננסי, נראה להם כמו האיש הנכון בזמן הנכון. אל דאגה, העתיד עוד יוכיח שהוא היה האיש הנכון בעיקר עבור חשבון הבנק של עצמו. הוא ימשיך לגנוב מהם סכומים אדירים דרך שליטה על זכויות היוצרים של שיריהם המוקדמים, מה שיוביל לסאגה משפטית ארוכה ומרה. גם הביטלס יזכו לטעום מתבשיליו הערמומיים. עם קליין, הסטונס חשבו שהם כובשים את העולם, הם רק לא ידעו באיזה מחיר.

סוף טרגי לגאון שהעניק לעולם את פרוקול הארום

קפיצה קדימה בזמן לשנת 1981. עולם המוזיקה התעורר לחדשות העצובות על מותו של המפיק גאי סטיבנס בגיל 38 בלבד. סטיבנס, דמות מפתח בסצנת המוזיקה הבריטית, היה ידוע באוזן הייחודית שלו ובגישה הכאוטית אך המבריקה שלו להפקה. בתחילת שנות השבעים הוא עבד בחברת התקליטים ISLAND והיה אחראי על הפקת תקליטים מכוננים של להקות כמו טראפיק, MOTT THE HOOPLE ו-FREE. אבל אולי תרומתו הזכורה ביותר, מלבד הפקת התקליט האלמותי LONDON CALLING של להקת הקלאש, הייתה רגע של השראה אקסצנטרית: הוא זה שהעניק ללהקה ההיא את שמה הבלתי נשכח, פרוקול הארום, על שם החתול של חבר שלו. סטיבנס נאבק שנים באלכוהוליזם, ומותו נגרם ממנת יתר של תרופות מרשם שלקח כחלק מניסיונות הגמילה שלו.

ימי הולדת, טרגדיות ומעצר קטן בניו יורק

ה-28 באוגוסט הוא גם יום של חגיגות. בשנת 1949 נולד יו קורנוול, הסולן והגיטריסט הכריזמטי של להקת החונקים, שהביא לעולם צליל פאנק-רוק ייחודי עם קלידים דומיננטיים. באותו יום ממש, בשנת 1948, נולד גם דני סראפין, המתופף המקורי והעוצמתי של להקת שיקגו, שהיה הלב הפועם מאחורי קיר הנשיפה המפורסם שלהם.

אך לא כל יום הולדת הוא סיבה למסיבה. בשנת 1949 נולד גם מארטין לאמבל, המתופף של להקת הפולק-רוק הבריטית החשובה פיירפורט קונבנשן. סיפורו נקטע באופן טרגי ב-14 במאי 1969, כשהוא היה בן 20 בלבד. האוטו של הלהקה, שהיה בדרכו חזרה מהופעה בבירמינגהם, התהפך בתאונת דרכים קטלנית שגבתה את חייו. מתופף אחר שמצא את מותו ביום הזה בשנת 2006 הוא המתופף פיפ פייל, שהיה חבר בלהקות רוק מתקדם כגון גונג, האטפילד והצפון ו-NATIONAL HEALTH. בן 56 במותו.

ובמעבר חד לצד הקליל יותר של החוק, בשנת 2005 מצא את עצמו הזמר ארט גרפונקל, האיש עם קול המלאך, בצד הלא נכון של ניידת משטרה. הוא נעצר באשמת אחזקת מריחואנה לאחר ששני שוטרים ערניים מצאו שרידים של ג'וינט במאפרה ברכבו. נו, כל אחד והשאיפות שלו...

מסיבה יוונית שהפכה לסיוט של פינק פלויד

בשנת 1977, ריק רייט, קלידן להקת פינק פלויד, החליט לערוך מסיבה בביתו שבלינדוס, יוון. מה שהתחיל כמפגש חברתי טיפוסי עם אלכוהול, סמים ומוזיקה רועשת, הפך במהירות לסצנה מסרט מתח. סביב אחת בלילה, בעקבות תלונות של שכנים, הגיע למקום יאניס, מפקד המשטרה המקומי החדש, ודרש להנמיך את הרעש. כמה מהאורחים, שכבר היו במצב רוח מרומם, החליטו להתחכם איתו. יאניס לא אהב את זה, ועצר את האורח הקולני ביותר, בחור בשם פינק מייק. רייט ואשתו, ג'ולייט, חשו אחריות כלפי מייק, שהיה עוזרם האישי, והתלוו אליו לתחנה. שם, הוויכוח הסלים, ג'ולייט השתמשה בשפה לא נאותה, ויאניס איבד את עשתונותיו. הוא היכה אותה, שלף את אקדחו, הצמיד אותו לפניהם ואיים להרוג אותם. רייט המבועת רץ להזעיק עזרה. בסופו של דבר הרוחות נרגעו, אך רייט לא ויתר. הוא הגיש תלונה וסיפר לתקשורת: "הוא איים עלינו באקדח, הכה אותי בפנים ודחף את אשתי. יש לי חבורות בעין והשפתיים שלי חתוכות". בעקבות המקרה, מפקד המשטרה הושעה מתפקידו עד לסיום החקירה.

ריק ספרינגפילד ותביעת הישבן המפורסמת

אם חשבתם שהסיפור על רייט מוזר, חכו שתשמעו על זה. בשנת 2004, אישה הגישה תביעה נגד הזמר-גיטריסט ריק ספרינגפילד, בטענה שנגרם לה נזק גופני חמור בעכוז כשהאמן ירד אל הקהל במהלך הופעה. המקרה הפך במהרה לבדיחה בתעשייה, סוג של BUTT JOKE, אך עבור ספרינגפילד זו הייתה סאגה משפטית מתמשכת ומתישה. הסיפור הזה נגרר בבתי המשפט במשך למעלה מעשור, ורק בשנת 2015 חבר מושבעים פסק סופית לטובתו של הזמר. סוף סוף קצת נחת אחרי תביעה ממושכת על תחת.

מלחמות אגו, מהומות ברחובות וסוף עידן

ה-28 באוגוסט היה גם יום של התנגשויות. בשנת 1997, במהלך הופעה בלידס במסגרת סיבוב ההופעות הגרנדיוזי POPMART, החליט בונו, סולן U2, להגיב לדבריו של ג'ורג' האריסון שטען כי "בונו ולהקתו הם אגוצנטריים". בתגובה, בונו הניף אצבע משולשת אל עבר הקהל וצעק: "זה בשבילך, ג'ורג'!".

יום זה גם מציין אירוע טעון בהרבה. בשנת 1968 פרצו מהומות אלימות בוועידה הדמוקרטית הלאומית בשיקגו. מפגינים נגד מלחמת וייטנאם נתקלו באכזריות משטרתית יוצאת דופן. האירוע הותיר צלקת עמוקה בתודעה האמריקאית והיווה השראה לשורה של שירים. להקת שיקגו, שהאירועים התרחשו בחצר האחורית שלה, כתבה על כך באלבום הבכורה שלה. ג'ים מוריסון מלהקת הדלתות כתב את השורות המצמררות "דם ברחובות בעיר שיקגו" בשיר PEACE FROG. וגרהאם נאש קרא לפוליטיקאים להתעורר בשיר CHICAGO, שהפך להמנון של התנועה.

ולסיום דרמטי לא פחות: בשנת 2009, מאחורי הקלעים של פסטיבל בפריס, הגיעה לסיומה אחת הלהקות הגדולות של שנות התשעים, אואזיס. אחרי עוד ריב אלים עם אחיו הזמר ליאם, הגיטריסט נואל גלאגר פשוט הלך. "בעצב מסוים ובהקלה גדולה... עזבתי את אואזיס הלילה", כתב בהודעה רשמית. "אנשים יגידו מה שהם רוצים, אבל פשוט לא יכולתי להמשיך לעבוד עם ליאם עוד יום אחד". מאז, האחים ניהלו קריירות סולו ומהקפידו להשמיץ אחד את השני בכל הזדמנות, למרות ששיריהם, כולל כמה גניבות מוזיקליות מביכות למדי, הפכו לפסקול של דור שלם. כולם שאלו מתי יהיה איחוד, הרי אם האיגלס עשו את זה, אין סיבה שזה לא יקרה גם פה. ובכן - זה קרה. בשנת 2025. כי סאלי כבר לא יכלה לחכות יותר לזה.

וגם כמה רגעים של אהבה

בתוך כל הדרמה, היו גם רגעים של אושר. בשנת 1969, פול ולינדה מקרטני חבקו את בתם הראשונה, מארי. השם לא היה מקרי: פול קרא לה על שם אמו, אותה איבד למחלת הסרטן כשהיה בן 14 בלבד, אותה "אמא מרי" שהופיעה בשיר שכתב לביטלס, LET IT BE.

בשנת 1970, אלביס פרסלי, מלך הרוק'נ'רול, התמודד עם איום על חייו במהלך סדרת הופעות בלאס וגאס, כולל שיחת סחיטה וציור מאיים שנשלח לעוזריו. למרות זאת, הוא עלה לבמה כרגיל וההופעה עברה בשלום. ולבסוף, בשנת 1984 יצא תקליט הפסקול של סטיבי וונדר לסרט THE WOMAN IN RED, שהניב את אחד הלהיטים הגדולים והדביקים ביותר שלו, I JUST CALLED TO SAY I LOVE YOU. האמת? אני לא אוהב את הלהיט הזה, אבל הוא היה שלאגר ענקי באותם ימים.

בונוס: גם זה קרה החודש איתה - אוגוסט עם ג'ניס ג'ופלין.

אוגוסט 1966 היה תקופה של חוסר ודאות עבור ג'ניס ג'ופלין. לאחר שהצטרפה לאחרונה ללהקת "האח הגדול וחברת ההחזקות", היא עדיין התקשתה למצוא את דרכה בסצנת הרוק הפורחת של סן פרנסיסקו. כאשר הלהקה קיבלה סדרת הופעות לארבעה שבועות במועדון בשיקגו בשם "מאטר בלוז" באוגוסט, זה היה צעד משמעותי, אך צעד רצוף התלבטויות עבור ג'ניס. מבלי שהלהקה ידעה, היא זכתה להצעת ניסיון מטעם המפיק פול רוטשילד לפרויקט בלוז חדש עם חברת התקליטים בה הפיק, ELEKTRA. זו הצעה שהיא שקלה ברצינות. במכתב להוריה מיום 22 באוגוסט 1966, היא הודתה, "יש לי בעיה". היא הייתה קרועה בין האנרגיה הגולמית והחשמלית של "האח הגדול" לבין ההבטחה לקריירה מובנית יותר, המתמקדת בבלוז שכה אהבה, עם חברת תקליטים נחשבת. "אני עדיין לא בטוחה אם שאר חברי הלהקה (האח הגדול) באמת ירצו לעבוד קשה מספיק כדי להיות טובים מספיק כדי להצליח", היא כתבה, והוסיפה, "אלוהים אדירים, אני פשוט מלאת חוסר החלטיות!"

בסופו של דבר, הנאמנות העזה של חבריה ללהקה, ובמיוחד של פיטר אלבין, השפיעה עליה. היא התחייבה להופעות בשיקגו, החלטה שהיו לה השלכות מתמשכות. בשיקגו פנה שוב ללהקה בוב שאד מחברת MAINSTREAM RECORDS, שנדחה על ידי מנהלם דאז, צ'ט הלמס, חודש קודם לכן. הפעם, כשהלהקה חשה את הלחץ הכלכלי ואת חוסר הוודאות בנוגע למחויבותה של ג'ניס, הם חתמו על חוזה בלעדי לחמש שנים. עבור ג'ניס, הקלטת אלבום הייתה דרך להוכיח את עצמה להוריה, להראות להם שהיא יכולה להתמיד במשהו. העסקה, עם זאת, הייתה רחוקה מלהיות אידיאלית. שאד סירב ללהקה להיכנס לסשנים האחרונים של עריכת המיקס, וכתוצאה מכך יצא אלבום שלדעת חברי הלהקה היה ייצוג "דק וחנוק" של הצליל החי העוצמתי שלהם. האלבום הוקלט בשיקגו ובלוס אנג'לס באותה שנה, אך לא יצא עד לאחר הופעתם הפורצת דרך בפסטיבל הפופ של מונטריי בקיץ שלאחר מכן.

אז בשנת 1967, בעיצומו של קיץ האהבה, פורסמו סוף סוף פירותיו של אותו סשן הקלטות שנוי במחלוקת. זאת כדי לנצל את התהילה החדשה שמצאה הלהקה לאחר מונטריי. בעוד שהאלבום עזר לבסס את הצלחתם, חברי הלהקה ממש לא היו מרוצים.

באותו חודש, משפחתה של ג'ניס הגיעה לבקר אותה בסן פרנסיסקו, ביקור שהדגיש את התהום התרבותית שנפערה בין שני המחנות. ג'ניס, להוטה להראות להם את עולמה, ארגנה ש"האח הגדול" ינגנו להם באולם אוולון. עם זאת, אנשי משפחת הג'ופלינס חשו אי נוחות ניכרת בלב סצנת הייט-אשברי. הביקור היה תזכורת נוגעת ללב עבור ג'ניס למרחק שעברה, לא רק מבחינה גיאוגרפית, אלא גם מבחינה תרבותית ואישית.

אוגוסט 1968 היה חודש של שיאים ושפל עבור ג'ניס. הוא ראה את יציאתו של CHEAP THRILLS, האלבום שביסס את מעמדה ככוכבת-על. האלבום, עם עטיפה מצויירת אייקונית, שהה במקום הראשון במצעדים במשך שמונה שבועות. הסיפוק, לעומת זאת, היה מתוק- מריר.

תשומת הלב התקשורתית הבלתי פוסקת, שהתמקדה כמעט אך ורק בג'ניס, יצרה קרע הולך וגובר בתוך הלהקה, שהתמרמרה גם בגלל שבעטיפה האחורית נראה צילום רק עם הזמרת. העיתונות שיבחה אותה ככישרון ייחודי, ולעתים קרובות ביטלה את הלהקה כלהקת גיבוי בלבד. דבר זה, יחד עם שאיפותיה המוזיקליות של ג'ניס עצמה, הוביל להחלטתה הכואבת לעזוב את הלהקה שהייתה משפחתה ונקודת ההתחלה שלה. הפיצול הוכרז בספטמבר, אך ההחלטה התקבלה בשבועות הסוערים של אוגוסט.

הלהקה ניגנה בפסטיבל הפולק של ניופורט באותו חודש, הופעה שהדגישה את המתחים הגוברים. בעוד שהקהל הגיב בהתלהבות, אלברט גרוסמן, המנהל רב העוצמה של ג'ניס, לא התרשם, ואמר לבסיסט פיטר אלבין, "זה פשוט לא קורה. ג'ניס לא יכולה להמשיך אתכם". עבור ג'ניס, עזיבת "האח הגדול" הייתה צעד הכרחי לצמיחה האמנותית שלה. "אני אוהבת את החבר'ה האלו יותר מכל אחד אחר בעולם כולו", אמרה מאוחר יותר. "אבל אם היו לי רעיונות רציניים לגבי עצמי כמוזיקאית, הייתי חייבת לעזוב".

באוגוסט 1969, ג'ניס יצאה לדרך עם להקתה החדשה, להקת הבלוז קוזמיק, תקופה שאופיינה הן בהצלחות מקצועיות והן בטלטלות אישיות. החודש נשלט על ידי הופעתה בוודסטוק. בעוד שהפסטיבל עצמו הפך לסמל של שלום ואהבה, עבור ג'ניס, החוויה הייתה רצופה בחרדה. הופעתה, שתוכננה לשבת, נדחתה בעשר שעות, וכשהיא סוף סוף עלתה לבמה, היא הייתה מותשת ושיכורה מאוד. "אני לא יכולה להיות עצמי עם רבע מיליון אנשים", היא רטנה לאחר מכן בפני היחצנית שלה, מירה פרידמן . הסט שלה היה הולם אך חסרה בו האש שאפיינה את הופעותיה הקודמות. בעיני רבים - היא פישלה שם.

שבועיים בלבד לאחר מכן, ג'ניס הופיעה בפסטיבל הפופ הבינלאומי של טקסס בדאלאס, אירוע ענק עם רשימת אמנים שכללה גם את לד זפלין, בי.בי קינג וסנטנה. לאחר מכן הופיעה בפסטיבל הפופ של ניו אורלינס ב-31 באוגוסט. כוח המשיכה שלה היה עצום אך גם הלחצים והבדידות בהיותה כוכבת סולו.

אוגוסט האחרון של ג'ניס היה זמן של התבוננות פנימה וחזרה לשורשים שלה. ב-14 באוגוסט 1970 היא השתתפה בכנס המחזור של לימודיה בתיכון לאחר עשר שנים בפורט ארתור, טקסס. האירוע, אליו הגיעה עם פמליה, היה מורכב. היא ביקשה לחזור כמנצחת לעיירה שבעבר נידתה אותה. במסיבת עיתונאים, היא הייתה גם מתריסה וגם פגיעה, התבדחה על עברה אך גם חשפה את הכאב העמוק שעדיין נשאה. "הם צחקו עליי מחוץ לכיתה, מחוץ לעיר ומחוץ למדינה", אמרה לכתבים, "אז אני מגיעה הביתה". ההגעה הייתה אירוע תקשורתי, ובעוד שג'ניס נהנתה מתשומת הלב, החוויה הייתה גם תזכורת כואבת לעברה. נותרו אז רק כשחודשיים לחייה.

בונוס: גם זה קרה החודש איתו - אוגוסט עם רוברט וויאט (ולהקות סופט מאשין, מאצ'ינג מול ועוד).

קיץ 1966 היה תקופת הקמה עבור להקת סופט מאשין. לאחר שהתפתחה מפרויקט בשם MISTER HEAD, הלהקה התגבשה רשמית באוגוסט כאשר קיבלה את הצעתו הקודמת של מייק רטלדג', שסיים את התואר שלו באוקספורד, להצטרף כנגן קלידים. וויאט הסביר, "רציתי לעבוד עם כלים שיוכלו לתת לך צלילים ללא הפרעה, מתמשכים לחלוטין. רציתי לעבוד עם נגן קלידים. מייק היה מרכיב חשוב מאוד בהתפתחות שלי".  

ההופעה הראשונה שלהם בתור סופט מאשין התקיימה באוגוסט 1966 ב-MIDSUMMER REVELS בקומב ספרינגס. זו לא הייתה הופעה רגילה; היא נערכה בבית תלמידיו של הפילוסוף גורדייף. עבור ביל מק'קורמיק הצעיר, אשר לימים ניגן בס עם וויאט, זו הייתה חוויה בלתי נשכחת: "הם היו להקת הרוק הראשונה שראיתי בחיי", הוא אמר ונזכר במשפחתו שביקרה בביתו של וויאט בווסט דולוויץ', בית צבוע ב"צבעים פסיכדליים בהירים שונים", ונדהם למראה הציוד של הלהקה. "מערכת תופים בחדר הקדמי ואורגן חשמלי, גיטרת בס גדולה ומגברים ורמקולים מרשימים בגובהם. והם ניגנו, בקול רם ואני מתרגש וחושב 'אני רוצה לעשות את זה, כמותם'".  

מאוחר יותר באותו חודש, הלהקה החדשה נסעה לגרמניה לתקופת הופעות בסטאר קלאב בהמבורג. הסדרה שם הייתה קצרת מועד. הגיטריסט דיוויד אלן נזכר ש"אחרי כחצי שעה מתחילת הלילה הראשון המנהל ניתק את הקשר איתנו". המוזיקה הפסיכדלית של הלהקה עוררה פילוג בקהל, כאשר "כמויות שוות של קריאות בוז ומחיאות כפיים" הובילו לעימותים . גילי סמית', זוגתו של אלן ובהמשך זמרת לצדו בלהקת גונג, הייתה עם הלהקה ותיארה זאת כ"סצנה קשה" שבה ההנהלה לא אהבה את המוזיקה וסירבה לשלם להם.

הלהקה, שנתקעה ללא כסף לאוכל או לכרטיסי חזרה, ניצלה בזכות מעשה של טוב לב בלתי צפוי. כמה חשפניות ממועדון סמוך סיפקו להם כסף ואוכל. למרות האסון המקצועי, לטיול היה צד חיובי יצירתי; קווין איירס כתב את הסינגל העתידי של הלהקה, LOVE MAKES SWEET MUSIC, בזמן שהותו בהמבורג.

להקת סופט מאשין בילתה חלק ניכר מאוגוסט 1967 בדרום צרפת, תקופה של פעילות אינטנסיבית וגאות יצירתית. בתחילת החודש הם הופיעו ב"פסטיבל התיאטרון החופשי" בקוגולין, וסיפקו פתיחה הזויה להפקה של מחזהו של פבלו פיקאסו. אבל לא הרחק משם, בלילה אחר, חקלאי מקומי זעם מעוצמת המוזיקה, קם עם רובה ציד מכוון אל המוזיקאים, ואמר שהוא יירה אם לא יפסיקו. הלהקה המשיכה לנגן, ומישהו הסיט את זרועו של החקלאי בזמן שירה, והכדור נתקע בגנרטור.

הלהקה גם הופיעה בסדרה של הופעות בסן טרופה, כולל אחת בכיכר העיר, אותה דיוויד אלן ראה כ"אירוע הגדול" שביסס את המוניטין שלהם בפריס. במהלך הקיץ שטוף השמש הזה החל וויאט לנגן בעירום (יענו, תופף עם שלושה מקלות), תרגול שהחל ב"הפנינג" שאירח ז'אן-ז'אק לבל סביב בריכת שחייה.

עם זאת, אידיליית הקיץ הגיעה לסיומה בפתאומיות עם שובם לאנגליה. בנקודת הבידוק של המכס בדובר בסוף אוגוסט, דיוויד אלן, אוסטרלי, סורב כניסה חוזרת עקב אשרת שהייה שפג תוקפה. אלן טען ששמו נמצא ברשימה השחורה של המשטרה של "חשודים בסוחרי LSD ולא רצויים". הפילוג היה בלתי הפיך.

הסיבות לשבר נזכרו באופן שונה על ידי המעורבים. אלן עצמו הציע שבעיית הוויזה רק "כנראה האיצה פרידה בלתי נמנעת", ובזלזול עצמי אופייני, טען כי נגינת הגיטרה שלו הייתה "כל כך גרועה שאף אחד לא רצה אותי יותר בלהקה". רוברט וויאט חלק על כך בתוקף. "דיוויד לא היה רק ​​מוקד העניין של הלהקה על הבמה ומחוצה לה, אלא גם גיטריסט מעניין וחדשני מאוד". עבור וויאט, העזיבה הייתה אובדן עמוק; הלהקה, לדבריו, "איבדה את כריסטופר רובין שלה".  

בעיה אדמיניסטרטיבית זו סיימה למעשה את כהונתו בלהקה אותה ייסד, מה שאילץ את סופט מאשין להמשיך כשלישייה. השלישייה החדשה הופיעה לראשונה ימים ספורים לאחר מכן, ב-27 באוגוסט במועדון MIDDLE EARTH בקובנט גארדן בלונדון.

באוגוסט 1968 מצאה את עצמה סופט מאשין בעיצומו של סיבוב ההופעות השני והמפרך שלה בן תשעה שבועות בארצות הברית, כלהקת חימום לג'ימי הנדריקס. החודש היה עמוס בהופעות ברחבי הארץ, כולל מופעים בטקסס, מרילנד, ג'ורג'יה, וירג'יניה וניו יורק. הלחץ של פתיחת המופע עבור כוכב הרוק הגדול בעולם היה עצום. רוברט וויאט נזכר מאוחר יותר בצורך באומץ נוזלי כדי להתמודד עם הקהל: "כשאתה עולה לבמה מול 5,000 טקסנים חסרי סבלנות שמחכים שהנדריקס יעלה, אתה באמת צריך משקה. אני לא יודע איך עוד היית עולה לבמה". כמות השתייה שלו הפכה, במילותיו שלו, ל"פנומנלית". קווין איירס התעייף מאורח החיים, בעוד מייק רטלדג' דחף למוזיקה אינסטרומנטלית מורכבת יותר, ויצר קרע עם העדפתו של איירס ל"מלודיה ומקצבים סקסיים ונחמדים".  

במהלך סיבוב ההופעות, חברי הלהקה מצאו זמן לפרויקטים מוזיקליים אחרים. ב-8 באוגוסט, רוברט השתתף בג'אם סשן במועדון THE SCENE בניו יורק עם הגיטריסט לארי קורייל, החלילן ג'רמי סטייג, והבסיסט של הנדריקס נואל רדינג. וויאט נזכר שהרגיש "קצת מחוץ לליגה שלי", אבל התכבד להתבקש לנגן. למחרת, הוא חזר לאולפן עם רדינג, והקליט בהצלחה דמואים לשניים משיריו החדשים של הבסיסט.

בתקופה זו חלה גם שינוי משמעותי נוסף בהרכב. המתיחות בין קווין איירס לגיטריסט אנדי סאמרס, שהצטרף לאחרונה, הגיעה לשיא. איירס הרגיש שסאמרס, "גיטריסט ג'אז טוב מאוד", מושך את הלהקה לכיוון שלא הצליח לעמוד בקצב שלו. ב-23 באוגוסט, לאחר הופעה בפסטיבל הרוק של ניו יורק, איירס הציב אולטימטום, ואילץ את סאמרס לעזוב את הלהקה. סיבוב ההופעות הסתיים עם הופעות במסצ'וסטס, קונטיקט ויוטה לפני שהלהקה עצמה התפרקה לזמן מה.

אוגוסט 1969 היה שקט יחסית. הלהקה כבר עברה שינוי נוסף, כאשר קווין איירס הוחלף על ידי יו הופר בבס. ב-6 באוגוסט, וויאט הצטרף ליו ובריאן הופר לסשן הקלטת דמואים, תוך שהוא מנגן בתופים ונותן בשירה. ימים לאחר מכן, ב-8 באוגוסט, הופעתם של סופט מאשין בפסטיבל הג'אז, הפופ והבלוז הלאומי התשיעי בפלאמפטון נפגעה משתי תקלות נפרדות בגנרטור החשמל, שבסופו של דבר השביתו את הופעתם.

עד אוגוסט 1970, מעמדה של הלהקה הגיע למצב בו הוזמנה להופיע בקונצרט יוקרתי ברויאל אלברט הול ב-13 באוגוסט. האירוע הונצח באנקדוטה שכבר ידועה. כפי שרוברט וויאט נזכר, הוא יצא החוצה לעשן סיגריה, וכשניסה לחזור, נמנע ממנו להיכנס על ידי שוער שחסם את דרכו וטען שהוא לא יכול היה להופיע. "המקום מיועד למוזיקאים אמיתיים בלבד". לקח קצת זמן עד שוויאט יכל להיכנס להופעה שלו.

אבל הלהקה עצמה לא הייתה מרוצה מההופעה, שסבלה מבעיות טכניות ועוצר קפדני שווייאט מצא מתסכל במיוחד. "זה היה מאוד מתסכל לסיים בדיוק ארבע דקות לפני 12", אמר, "כי אם היינו עוברים את הזמן הזה - הטכנאים יקפצו לנתק את החשמל". למרות הבעיות, וויאט הודה בערך העצום של יחסי הציבור של הקונצרט. הוא ציין בציניות כי לאחר מכן, "הנשים הזקנות סביבנו חשבו שאנחנו חבורה של שעירות מגעילות ומלוכלכות, אבל עכשיו כולן אומרות לנו 'בוקר טוב'".  

במקביל לניצחון פומבי זה, וויאט בילה את אוגוסט באולפן SOUND TECHNIQUES בהקלטות אלבום הסולו הראשון שלו, THE END OF AN EAR. האלבום היה תגובה ישירה וקשה לניכור הגובר שלו בתוך סופט מאשין. במכתב לאחיו איאן בערך בתקופה זו, הוא תיאר את הלהקה כ"סוס מת" והודה באומללותו העמוקה. מאוחר יותר הוא הסביר שאלבום הסולו נולד מהדיכאון שחש מהלהקה ומאי קבלת האחרים בה את יצירתו שנקראה MOON IN JUNE.

באוגוסט שלאחר מכן, בשנת 1971, בעקבות עזיבתו את סופט מאשין, או ליתר דיוק העפתו מהלהקה, החל וויאט להניח את היסודות לפרויקט הבא שלו. במהלך חודש זה הוא פגש את הפסנתרן האוסטרלי דייב מקריי וגייס את חברו הוותיק ביל מק'קורמיק, מה שסימן את ראשית דרכו של מה שיהפוך ללהקת מאצ'ינג מול. מקריי הגיע לאחרונה ללונדון וחיפש הזדמנויות מעניינות יותר לאחר תקופת נגינה עם התזמורת של המתופף באדי ריץ'. בעוד שלוח הזמנים העמוס של מקריי מנע בתחילה הקמת להקה קבועה, פגישה זו הייתה הצעד הראשון המכריע. היא הראתה את הדחף המיידי של וויאט שחיפש נגן מסוג אחר מעולם מוזיקלי אחר, מה שסימן רצון מודע לבנות משהו חדש מיסודות רעננים. מקריי ייאלץ לחכות עוד קצת כי ללהקה ייכנס קלידן להקת קרוואן, דייב סינקלייר. רק כשזה יפרוש, אחרי הקלטת תקליט ראשון, מקריי ייכנס כחבר מן המניין.

כל חודש אוגוסט 1972 הוקדש ליצירת אלבומה השני והאחרון של מאצ'ינג מול, בהפקתו של איש קינג קרימזון - רוברט פריפ. ההקלטות, שנערכו באולפני CBS, היו אינטנסיביות ופוריות מבחינה יצירתית. אם כי הגיטריסט, פיל מילר, לא סבל את פריפ. בריאן אינו הגיע לאולפן כדי להוסיף סינתיסייזר VCS3 למחרת, להקת ווקאלית המורכבת מדיוויד גייל, השחקנית ג'ולי כריסטי ואלפרדה בנגה, הקליטה תוספת קולית. כן, האחרונה היא כמובן אליפי. ביל מקורמיק תיאר את החוויה כ"אסון מוחלט", וטען שפריפ "הפך את פיל מילר לשריד רועד עד שכמעט ולא יכל להזיז את אצבעותיו". וויאט עצמו הודה בחיכוך, ואמר, "אם אתם הולכים לתת לי קרדיט על כך שאני משלב אלמנטים מוזיקליים יוצאי דופן... אז אתם חייבים להאשים אותי כשזה גורם לתאונות דרכים". הסשנים האחרונים לאלבום התקיימו ב-31 באוגוסט.

בשנים שלאחר תאונתו של וויאט ששיתקה אותו, אוגוסט נותר חודש פורה עבורו, שאופיין בסדרה של הקלטות והוצאות אלבומים משמעותיות. בתחילת אוגוסט של 1974, וויאט היה באולפן כדי להקליט את הסינגל המצליח שלו, גרסת כיסוי לשיר I'M A BELIEVER שהקליטה פעם המאנקיז לפי מה שכתב לה ניל דיימונד. לדברי הגיטריסט פרד פרית' מלהקת HENRY COW, המפגשים להקלטה התקיימו ב-5 וב-6 באוגוסט. הסשן, בהפקתו של ניק מייסון מפינק פלויד, התקיים באולפן 2 של CBS והשתתפו בו שורה של חברים, ביניהם הבסיסט ריצ'רד סינקלייר והגיטריסט פרד פרית'. הסינגל שהתקבל היה להיט בלתי צפוי.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים