רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-28 באוגוסט בעולם הרוק (בזמן שמייק אולדפילד ברח לגבעות מרוב חרדה, מרווין גאי הכניס את כל העולם למיטה, הביטלס הסתלבטו על כתבים וסטטוס קוו וג'ת'רו טול הזיעו מרוק'נ'רול מלוכלך)

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אני לא רוצה שהביטלס יקליטו זבל רק בגלל שאני כתבתי את זה" (ג'ורג' האריסון, במלודי מייקר, שנת 1969)

המנה השנייה של מייק אולדפילד. ב-28 באוגוסט בשנת 1974 יצא תקליטו השני של מייק אולדפילד ושמו HERGEST RIDGE. עבורי ועבור כל מי שאוהב מוזיקה באמת, מדובר באלבום שהוא לא פחות מנס מוזיקלי מהפנט ומרגש עד דמעות – כזה שגורם לh לעצור את הנשימה בכל פעם שהמחט נוגעת בוויניל. כן, בין הצינורות הטבעתיים לאומאדון מסתתר עוד פלא אחד.

אמנות גדולה לא תמיד נולדת לקול תשואות הקהל, לפעמים היא זקוקה רק לשקט המוחלט של הבדידות כדי להתגלות. וזה סיפורו של מייק אולדפילד, גאון מוזיקלי צעיר שבמקום לרכוב על גל ההצלחה המטאורית שלו, בחר לברוח ממנו הכי רחוק שאפשר. לאחר שהתקליט הראשון שלו, TUBULAR BELLS, כבש את העולם בסערה מטורפת, אולדפילד מצא את עצמו נסוג אל הצללים שהתהילה הענקית הטילה. קשה לתפוס את זה היום, אבל הילד הביישן הזה הפך בבת אחת לאווז שהטיל את ביצי הזהב עבור חברת התקליטים הצעירה VIRGIN RECORDS והבוס הנמרץ שלה, ריצ'רד ברנסון.

ההצלחה של TUBULAR BELLS הייתה רעידת אדמה. לא פחות. התקליט, יצירה אינסטרומנטלית מורכבת וארוכה, לא התאים לשום תבנית פופית, אך הוא נגע בעצב חשוף בתרבות של אותה תקופה. הכנסתו לסרט האימה המכונן "מגרש השדים" (של הבמאי ויליאם פרידקין) הפך אותו לפסקול החרדות של דור שלם. ביום בהיר אחד, אולדפילד, בחור בן 19 כשהלחין את כל היצירה הזו לבדו, הפך לכוכב-על בינלאומי, תואר שהוא תיעב בכל ליבו. הוא היה אדם מופנם וביישן, סבל מהתקפי חרדה, והמחשבה על הופעות חיות והלחץ הציבורי שיתקה אותו. השיא היה בהופעת הבכורה החיה בלונדון, שם הוא כמעט סירב לעלות לבמה עד שברנסון פיתה אותו עם מכונית בנטלי עתיקה. הציפייה ממנו לשחזר את ההישג של יצירת הבכורה בתקליט הכבידה עליו כמו סלע ענק או כמו צינור טבעתי סביב הצוואר שלו.

בחיפוש אחר נחמה, אולדפילד נסוג לאזור הכפרי, ורכש בית חווה ישן בשם THE BEACON בכפר קינגטון, הרפורדשייר, על גבול אנגליה וויילס. מעל ביתו התנשא רכס הרג'סט, שטח ענקי מכוסה בצמחיית שרכים פראית, שהציע נופים עוצרי נשימה של הגבעות המתגלגלות. במקום הזה, טבול בהיסטוריה עתיקה ובאווירה כמעט מיסטית, הוא קיווה למצוא שקט. שם, בבדידות מוחלטת, הוא מצא מקלט בתחביב חדש: הטסת דאוני טיסנים ודגמי מטוסים מונחי רדיו במרומי הרכס, כשהוא מביט בהם דואים ברוח ומנסה להשקיט את הסערה שבראשו.

החיים שם היו ההפך המוחלט מהטירוף של לונדון. במקום מסיבות עיתונאים וראיונות, הימים שלו התמלאו בטיולים ארוכים לאורך הרכס. הוא ספג את משחקי האור והצל על הנוף, את חילופי העונות ואת הדממה העמוקה של הטבע. ההתמזגות הזו עם האדמה הפכה למקור ההשראה ליצירתו הבאה. אם TUBULAR BELLS היה קולני, חד וקצבי, המוזיקה החדשה שהחלה להתנהג בראשו הייתה פסטורלית, מהורהרת ומלנכולית. היא הייתה קולה של הגבעה בעצמה. מי שמקשיבים ליצירה הזו בווליום הנכון ובסאונד טוב, יכולים ממש להריח את הגשם האנגלי ולשמוע את פעימות הלב של הגבעות הירוקות – חוויה שגורמת לי להתמכר אליה שוב ושוב.

התקליט החדש, זכה לשם HERGEST RIDGE על שם אותו רכס הרים, וזה נבנה סביב שני קטעים אינסטרומנטליים ארוכים, חלק ראשון וחלק שני (HERGEST RIDGE PART ONE ו-HERGEST RIDGE PART TWO), כל אחד מהם מתפרש על פני צד שלם של ויניל. כמו בתקליט הבכורה, גם כאן אולדפילד ניגן בעצמו על מגוון עצום של כלים: גיטרות אקוסטיות וחשמליות, אורגנים, פסנתרים, גלוקנשפיל ושלל כלי הקשה. לצידם הוא שילב אורגני FARFISA ו-LOWREY, פעמוני מזחלת וטימפני. לביצוע העשיר הצטרפו גם מוזיקאים אורחים נפלאים: לינדזי קופר וג'ון וייטינג על אבוב, טד הוברט בחצוצרה, אחותו סאלי אולדפילד ואחיו טרי אולדפילד בחליל ובקולות, לצד תזמור מקהלה ומיתרים מרטיט בניצוחו של דייוויד בדפורד. הוא השתמש בטכניקת ההקלטה שפיתח, תוספת כלים זה על זה, כדי לבנות שכבות על גבי שכבות של צלילים, וליצור מרקמים עשירים ומוזיקת עולם שלמה. נו, כשמדובר במייק אולדפילד - לא הייתי חושב אחרת.

ההקלטות היו מסע מפרך, הן טכנית והן נפשית. אולדפילד חבר שוב לטכנאי ההקלטות הנאמן שלו, טום ניומן. ההקלטות החלו באולפן הביתי שהקים ב-THE BEACON והמשיכו באולפני THE MANOR באוקספורדשייר, אחוזה שהפכה לאולפן הקלטות בבעלותו של ריצ'רד ברנסון, הבוס הגדול של חברת התקליטים וירג'ין (כן, זה עם פיתוי הבנטלי). אולדפילד היה פרפקציוניסט אובססיבי באולפן, מסוגל לבלות שעות אינסופיות כדי ללטש צליל בודד. אז תהליך בניית השכבות היה תובעני במיוחד.

הצד השני של התקליט, PART TWO, הפך בגלל זה לסוער במיוחד. יש בו כמה קולות שירה – מזמורים מוזרים שאינני מצליח לפענח (שבוצעו על ידי מקהלת הלונדון סינפונייטה יחד עם אחותו סאלי) אך יש להם צליל שמיימי, מוזר ועמוק להפליא. הוא כולל גם את אפקט הסערה המפוארת: בערך בדקה 9:30 לתוך הקטע, לאחר רצף שקט יחסית וקר כקרח שנשמע כמעט רובוטי, מגיעה שכבה מפלצתית וגאונית של כ-90 גיטרות חשמליות שהוקלטו זו על גבי זו באובר-דאב היסטרי! – זה נכנס פנימה ומאיים היישר על עור התוף. זה כל כך עוצמתי שאני אפילו מתעלם מהעובדה שזה נמשך לנצח, ואז אפקט ה"מנדולינה הזועמת" הזה דועך ונמוג בחזרה אל אותם מזמורים מקסימים. קטע מבריק שמוכיח איזו מפלצת אולפנית אולדפילד כשהוא תופס תנופה!

אך הלחץ לא נעלם. ממש לא. חברת התקליטים רצתה יורש ללהיט הענק שלה, ומהר. אולדפילד חש שהתעשייה דוחקת אותו לפינה ומאלצת אותו. לאחר מכן, הוא תיאר את השנים בכנות כואבת: "לא אהבתי את עטיפת התקליט הזה. היא נראתה לי סתמית, אחרי העטיפה של תקליטי הראשון שהייתה כה עוצמתית. גם התקליט עצמו נעשה באופן שלא רציתי. הלב שלי לא היה בו. זה היה אחד מאותם רגעים בקריירה שלי בהם הבנתי שהתעשייה מאלצת אותי. הייתי חייב ללחוץ אותו החוצה כמו לחיצה חזקה על אריזה של משחת שיניים כדי להוציא שריד אחרון של משחה. חשתי הקלה עצומה כשסיימתי אותו. מבחינה מוזיקלית, הוא היה רחוק לחלוטין מתקליטי הראשון. יש בו השפעות שונות לחלוטין. יכול להיות שתקראו לזה היום במונחים כמו ניו אייג', אבל עבורי זה היה פשוט לרוץ עם מיכל דלק ריק. רק אחרי זמן מה התחלתי להתחבר לזה, או רק לחלק מזה. היה לחץ גדול מסביב לסיים את התקליט בזמן ושנאתי את האולפן שקבעו לי".

למרות ההלקאה העצמית של מייק, עטיפת האלבום – שצולמה על ידי הצלם טרוור קי, אותו גאון שעיצב את עטיפת הפעמון המעוקל של TUBULAR BELLS – הפכה לאיקונית בזכות עצמה. היא מציגה את נוף הגבעה השלו של הרג'סט, כשבחזית רובץ בוטלג, כלבו האהוב של ברנסון (שנהג למכור בוטלגים בחנות התקליטים שלו לפני שהקים את חברת וירג'ין - וחטף על זה כהוגן גם מדיפ פרפל), ובשמיים מעליו מרחף דאון טיסן קטנטן. מעבר לכך, חוסר שביעות הרצון של אולדפילד מהמיקס המקורי הביא אותו למקסס את כל האלבום מחדש בשנת 1976 עבור המארז הקוואדרפוני BOXED. והמיקס הזה מ-1976 הפך בטעות לגרסת הבסיס שנדחסה לכל מהדורות הוויניל המאוחרות והדיסקים הרגילים במשך עשרות שנים, ורק ב-2010 זכינו סוף-סוף למהדורת דלוקס בדיסק שהחזירה את המיקס המקורי מ-1974 למדפים לצד מיקס סטריאו מודרני. אבל עדיין, מבחינתי - אין על תקליטים! ועדיין, לא הצלחי במקרה הזה לגבש דעה - איזה מיקס אני מעדיף יותר.

ברור לי שהתקליט הזה ממשיך נוסחה כלשהי שקבע תקליט הבכורה שלו. יש כאן גם פחות בניות הדרגתיות ושיאים דרמטיים, ובאופן כללי האווירה קרובה יותר למוזיקת אמביינט אמיתית מבעבר, משום שהפעם מייק מעדיף פשוט לחזור על נושא בודד פעמים רבות לאורך הקטע במקום לפתח אותו. כתוצאה מכך, יש כאלו שהשתעממו מזה במהרה. האמת? אצלי זה תלוי במצב הרוח. לפעמים גם אני השתעממתי ולפעמים - כשהתחשק לי מצב רוח מרגיע יותר שכזה - נתקליט הזה חיבק אותי ואני אותו. וקשה שלא להתפעל מעיבודי המיתרים הקלאסיים של דייוויד בדפורד וממגע האבוב הנפלא של לינדזי קופר וג'ון וייטינג, שמעניקים לכל העסק יופי טהור.

עם יציאתו לשוק, HERGEST RIDGE התקבל בביקורות מעורבות. חלק מהמבקרים היללו את היופי המהפנט והאווירה הפסטורלית שלו, בעוד אחרים טענו שהוא חסר את הברק והחדשנות של TUBULAR BELLS. עדיין, זה נכנס היישר למקום הראשון במצעד התקליטים הבריטי, כשהוא מדיח מהפסגה את לא אחר מאשר... TUBULAR BELLS, תקליטו הקודם. ההישג הזה קיבע את מעמדו של אולדפילד בהיסטוריה לצד ענקים כמו הביטלס ובוב דילן, כאחד האמנים הבודדים אי פעם שהדיחו את עצמם מראש המצעד. האירוניה המושלמת הייתה שכעבור שלושה שבועות, TUBULAR BELLS שוב טיפס בחזרה והדיח את HERGEST RIDGE מהמקום הראשון! אבל היצירה הפסטורלית השניה הזו שלו סללה את הדרך לאלבום המופת הבא שלו, OMMADAWN, ונשארה עד היום יהלום צרוף של מוזיקה מלודית, שברירית ומלאת נשמה.

בעיתון מונטריאול סטאר נכתב אז בביקורת: "עוד מוזיקת מעליות מתקדמת מילד הפלא בן העשרים. לא לקח לאולדפילד כל כך הרבה זמן להמציא המשך (הכל הורכב באביב שעבר באחוזה שלו באזור הכפרי האנגלי) וזה נשמע בדיוק כמו "המשך" כשהפעם הוא מנגן על מוטיב חוזר אחר והנוסחה מתנהלת כמו שעון. השכבות האינסטרומנטליות הרבות מכילות חוסר אישיות מוזיקלית שיש למוזיקת מעליות. כל מטרתה של מוזיקת מעליות היא לפנק את האדם. עם סאונד כל כך סטרילי ובלתי אישי שהוא לא יכול להרוס את העצבים, מייק אולדפילד עושה בדיוק את אותו הדבר ותו לא".

בעיתון לידר פוסט, מקנדה, נכתב אז: "בעוד שתקליטו הראשון והנמכר ביותר של אולדפילד, עם 96 שכבות של גיטרות ו-1,200 שעות של דיוק אולפני, היה הקלטה מעניינת, אם לא מרגשת, התקליט החדש הוא מעט יותר ממוזיקת מעליות. הדוגמה הנוכחית הזו היא רק צלילים אינסטרומנטליים מתוכנתים בצורה לא תקינה, אשר ממיתים את הרגישויות לאחר כמה דקות של האזנה. אין כאן שום דבר חדש. הרבה יותר הרפתקאות אוונגרד מתרחשות ב-50 השנים האחרונות בתחומי המוזיקה הקלאסית המודרנית. אבל זו אמת שברוק אתה יכול לרמות את רוב האנשים רוב הזמן, אם תשקיע מספיק כסף בקידום שלך. היכולות האמיתיות של אולדפילד מסתיימות היכן שמערכת השיווק הארוכה מתחילה".

כן, שאלה אחרונה בבקשה... ב-28 באוגוסט בשנת 1966 ערכו חברי הביטלס את הראיון האחרון עמם כלהקת הופעות. היה זה יום אחד בלבד לפני הופעתם האחרונה, ב'קאנדלסטיק פארק' שבסן פרנסיסקו. מסיבת העיתונאים נערכה במשרדים של חברת התקליטים שלהם בארה"ב, 'קפיטול'.

הנה כמה ציטוטים מעניינים מאותו אירוע:

ג'ורג' האריסון : "אנחנו משלמים מיסים אבל אין לנו מושג כמה אנחנו משלמים. אני יודע שברגע שנדע כמה אנחנו משלמים - אנחנו נהפוך לאנשים לחוצים ביותר".

מראיין מהקהל : "אני רוצה להפנות את השאלה הבאה ללנון ומקרטני. האם השיר DAY TRIPPER באמת נכתב על פרוצה, כפי שטענו בעיתון 'טיים' ?"

פול מקרטני (בהתלהבות) : "בהחלט!"

המראיין ממשיך: "והאם NORWEGIAN WOOD על לסבית?"

מקרטני (בהתלהבות) :"בהחלט. אנחנו פשוט רוצים לכתוב שירים על זונות ולסביות" (כל האולם מתפקע מצחוק)

מראיין אחר, פרד פול, שואל : "מה תעשו כשהבועה תתפוצץ?".

ג'ון לנון : "זו בדיחה פרטית בינינו, פרד. אתה שואל את זה בכל ראיון איתנו".

מראיין אחר : "האם יהיה לכם עוד סיבוב הופעות בהמשך?"

לנון : "תשאל את בריאן אפשטיין. יכול להיות".

מקרטני : "יכול להיות. בריאן מתעסק בכל זה"

.

מראיין : "האם יש אמנים שמשפיעים עליכם ככותבי מוסיקה?"

מקרטני : "בהחלט. כמעט כולם. אנחנו לוקחים מאחרים כמו שהם לוקחים מאיתנו".

מראיין : "אני רוצה לשאול על השיר אלנור ריגבי. מה היה הדבר שגרם לכתיבת השיר הזה ?"

לנון : "שני מתרוממים" (האולם מתפקע מצחוק)

מקרטני : "מסיבת העיתונאים הזו נעשית דוחה מרגע לרגע".

מראיין : "ג'ון, האם פגשת את מאמא קאס מהאמהות והאבות?"

לנון : "כן. היא נהדרת. אראה אותה גם הערב".

(בשלב מסוים נשאלת השאלה בנוגע לזהותו של הבחור שעומד בצד הבמה עם שיערו הארוך)

לנון : "זה דייב, חברנו הוותיק"

מקרטני : "אבל איפה הוא?" (באותו זמן דייויד קרוסבי הלך להתחבא מאחורי הוילון).

לנון : "זה דייב מהבירדס. הוא חבר שלנו".

מקרטני : "הוא ביישן מאד".

מראיין : "האם תקליטו בארה"ב?"

מקרטני : "האמת היא שניסינו אבל זה נפל בגלל עניינים כלכליים. יש הרבה צרות בסוגיה הזו".

רינגו סטאר : "יש כל מיני עניינים פוליטיים עם זה".

מקרטני : "ששש.... אל תגלה".

לנון : "אין תגובה בנושא".

מסיבת העיתונאים הבאה של הביטלס כלהקה נערכה כבר כשהארבעה במצב שונה לחלוטין. היה זה ב-19 במאי 1967. אז הם הזמינו חברות עיתונאים שנבחרה בקפידה לביתו של בריאן אפשטיין, כדי לספר דברים לקראת צאת התקליט סרג'נט פפר. אבל זה כבר סיפור שונה לגמרי.

כל הסיפור של ארבעת המופלאים - בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!".

היום השלישי של הפסטיבל! ב-28 באוגוסט בשנת 1970 נערך היום השלישי של פסטיבל ISLE OF WIGHT השלישי. בואו נראה מה היה שם – ואיזה יום פסיכי, טעון באנרגיות מטורפות וברוק'נ'רול טהור זה היה! לא פחות מ-600,000 צעירים הציפו את האי הקטן והפכו אותו למה שהוגדר כ"וודסטוק הבריטי", רק עם הרבה יותר בלגן, גדרות קורסות ומוזיקה שממיסה את הנשמה.

הופיעו בו: להקת FAIRFIELD PARLOUR, להקת ARRIVAL, להקת LIGHTHOUSE הקנדית, להקת TASTE (שהתפרקה מיד אחרי הפסטיבל), הזמר טוני ג'ו ווייט, להקת שיקגו, להקת FAMILY, להקת פרוקול הארום, הרכב מהארלם בשם THE VOICES OF EAST HARLEM ולהקת CACTUS. גם להקת מונגו ג'רי הייתה אמורה להופיע ביום הזה, אך לבסוף חבריה סירבו לעלות לבמה (כנראה שההצלחה המטאורית של הלהיט הענק שלהם IN THE SUMMERTIME באותו קיץ עלתה להם קצת לראש, והם סירבו להמתין שעות מאחורי הקלעים בבוץ עד שיתפנה להם ספוט).

אנשים רבים מחוץ לגדר הפסטיבל המשיכו בניסיונם לפרוץ פנימה וליהנות מהכל בחינם. מארגני הפסטיבל ניסו להילחם בהם בכל דרך אפשרית. על גבעה שצפתה על המתחם – שזכתה לכינוי ההולם "גבעת הייאוש" (DESOLATION HILL) – התקבצו רבבות אנרכיסטים והיפים שטענו ש"מוזיקה צריכה להיות חופשית ושייכת לעם", והמתיחות בינם לבין השומרים והכלבים של ההפקה עמדה להתפוצץ בכל רגע.

ההופעות ביום זה החלו בשעה 14:00. הראשונה לעלות הייתה FAIRFIELD PARLOUR (שחובבי הפסיכדליה האמיתיים כמוני זוכרים עוד מגלגולה המופלא כלהקת KALEIDOSCOPE הבריטית, זו שהביאה לעולם את אלבום המופת TANGERINE DREAM). אבל היא ספגה השפלה ממפיק הפסטיבל, ריקי פאר. הלהקה הקליטה המנון במיוחד לפסטיבל זה ושמו I LUV WIGHT - LET THER WORLD WASH IN. התקליטון הושמע ברמקולים, כשלפתע פאר העצבני החליט שזהו שיר לא טוב, תלש אותו מהפטיפון והעיף אותו כצלחת מעופפת אל הקהל, כשהוא צועק "מספיק עם החרא הזה". הוא גם קיצץ את זמן הופעת הלהקה מארבעים לעשרים דקות בלבד וזה קרה זמן קצר לפני שזו עלתה לבמה בציפייה לכבוש קהל כה רב. תחושה לא נעימה מאוד אפפה את חבריה. ההבטחה לתת לה הופעה נוספת בפסטיבל כפיצוי, לא קוימה. חברי הלהקה נשארו במקום עד חצות בתקווה לעלות שוב, אך לבסוף הבינו שהדבר לא יקרה ופרשו משם באכזבה מרה.

להקת ARRIVAL חזרה זמן קצר לפני כן מסיבוב הופעות ביפן ובאותה שנה זכתה להצלחה עם שני להיטים: FRIENDS ו-I WILL SURVIVE (לא להתבלבל עם שיר הדיסקו שצץ בהמשך הסבנטיז, כן?). זו הייתה להקת פופ ווקאלית שמנתה שבעה חברים. הקהל אהב את הלהקה, אך בעיתון מלודי מייקר נכתב כי "הלהקה הזו הייתה גרועה בפסטיבל באופן מביך. חבריה האריכו את הופעתם שלא לצורך, והאמת היא שמתאים להם יותר להופיע בקברט מאשר בפסטיבל רוק". הלהקה התפרקה בשנת 1973, וממנה קמה להקת KOKOMO (שפנתה לכיווני פ'אנק וסול בריטיים משובחים בהרבה).

הזמר טייני טים ביקש גם הוא להגיע לפסטיבל ביום זה, אך הוא נעצר בשדה התעופה הית'רו לצורך חיפוש. אחרי הכל, הוא נראה לאנשי הביטחון שם כמי שוודאי נושא עליו חומר אסור (עם היוקולילי, שקיות הנייר שתמיד סחב והקול הדקיק שלו, הוא באמת נראה כמו חייזר שנחת מהחלל החיצון). לאחר זמן מה הוא שוחרר להמשך דרכו והתרגש מאוד להגיע לשטח ולהופיע – וכשעלה לבסוף באישון לילה עם מגפון ביד ושר בקול הפלצט המוזר שלו את THERE'LL ALWAYS BE AN ENGLAND, זה היה רגע מעניין.

להקת LIGHTHOUSE הביאה לבמה צליל עשיר עם כלי נשיפה. 13 חברים היו בלהקה זו (מה שבטוח - עסק כלכלי, זה לא היה), והם עינגו את הקהל בגרסאות כיסוי לשירים כמו HEY JUDE של הביטלס, GIVE PEACE A CHANCE של ג'ון לנון ופלסטיק אונו בנד, CHEST FEVER (במקור של הבאנד) ו-EIGHT MILES HIGH של הבירדס. הקהל הגיב בהתלהבות. זמר הלהקה, בוב מקברייד, היה רכש טרי בה, וקולו היה חזק וברור – מנוע ווקאלי מלא עוצמה שהחזיק נהדר מול תזמורת הרוק הענקית הזו, רגע לפני פריצתם הגדולה עם האלבום ONE FINE MORNING.

להקת TASTE, עם הגיטריסט רורי גאלאגהר, חוותה טלטלה לפני הפסטיבל; לילה קודם לכן, בעת הופעתה ב-LYCEUM שבלונדון, נגנב רוב הציוד שלה. החברים נאלצו לנגן בפסטיבל עם ציוד לא שלהם. עדיין, שלושת חברי הלהקה עלו לבמה ופיזרו ניצוצות של מוזיקה מטריפה. הגיטריסט, רורי גאלאגהר, "השפריץ" צלילי גיטרה חשמלית באופן מרשים, כמו שרק הוא ידע – והפנדר סטראטוקסטר החבוטה שלו משנת 1961 בכתה וצרחה מרוב תשוקה כשביצע קטעים כמו WHAT'S GOING ON ו-MORNING SUN. הקהל פשוט סירב לתת להם לרדת מהבמה ודרש לא פחות משלושה הדרנים רצופים!. זו הייתה הופעה פגזית של הלהקה, במיוחד בהתחשב בכך שחבריה כבר תכננו להתפרק.

כן, שלושתם בקושי דיברו זה עם זה, וההצלחה הגדולה לא מנעה את הפירוק. עיתון מלודי מייקר דיווח על כך בגיליון שיצא ב-17 באוקטובר 1970. הכתבה חשפה את הסיבה לפירוק: הבסיסט (ריצ'רד מקראקן) והמתופף (ג'ון וילסון) התמרמרו על כך שגאלאגהר ראה בעצמו את הבוס של הלהקה ואותם כשכירים שלו. תאריכי הופעות שנקבעו מראש בוטלו וההפסד הכספי היה גדול. גאלאגהר לקח את הפירוק באופן אישי וסירב לדבר על כך. למזלנו הנצחי, ההופעה המחשמלת הזו תועדה במלואה והפכה לאלבום ההופעה LIVE AT THE ISLE OF WIGHT (שזכה מאוחר יותר להוצאה מחודשת ומפוארת בשם WHAT'S GOING ON: LIVE AT THE ISLE OF WIGHT 1970). זה אלבום שחובה להאזין לו בווליום שמרעיד את הקירות!.

לאחר להקת TASTE עלה לבמה הזמר טוני ג'ו ווייט, כשמאחוריו, בתופים, ניגן קוזי פאוואל. הקהל קיבל ביצועים מרשימים לשירי בלוז כמו BOOM BOOM של ג'ון לי הוקר וגם ביצוע נוטף גרוב ומלא חספוס של הלהיט הגדול ביותר של ווייט, POLK SALAD ANNIE, שהרים את כל הקהל על הרגליים עם מקצב ה-SWAMP ROCK הדרומי והמשכר שלו. במהלך ההופעה פרץ לבמה אדם שביקש לומר כמה דברים בשבח הפסטיבל, אך הזמר המשיך בשלו וניגן מבלי לאפשר למישהו לחצות את הגבול נגדו. במלודי מייקר כתבו לאחר מכן שזו הייתה אחת ההופעות הטובות ביותר באותו יום, ושווייט ופאוואל התאימו זה לזה ככפפה ליד.

לאחר מכן עלתה להקת שיקגו, שהייתה אז שם לוהט בתעשיית המוזיקה (בעיצומה של ההצלחה המסחררת עם אלבומם הכפול CHICAGO II, הנושא את עטיפת הכסף האייקונית עם הלוגו המפורסם והבלתי נשכח של הלהקה והלהיט "25 או 6 לארבע"). הלהקה החלה את הופעתה בשעה 20:15, ועבור הקהל זו הייתה המנה העיקרית של היום. חברי הלהקה לא אכזבו ונתנו סט פנומנלי עם ביצועים עוצרי נשימה ואחד מהם אף חגג יום הולדתו ה-22 על הבמה – המתופף, דני סראפין. כמה כיף לחגוג כך מול מאות אלפי מעריצים. באופן מדהים, במשך עשרות שנים נטען כי אין תיעוד של הלהקה מהופעה זו, לא באודיו ולא בווידאו. סביר להניח שחברי הלהקה (או הנהלתה) סירבו שיקליטו אותם שם, אך למרבה המזל התברר שההקלטות נשמרו בכספות, ובשנת 2018 שוחרר לבסוף האלבום הרשמי CHICAGO AT THE ISLE OF WIGHT FESTIVAL על גבי תקליטים ותקליטורים – פנינה מוזיקלית אמיתית שמוכיחה כמה הלהקה הזו הייתה הדוקה ומבריקה על הבמה!.

המורדים מחוץ לגדרות עדיין התעקשו להיכנס ללא תשלום. בינתיים, הסבלים של להקת FAMILY עמלו על סחיבת מגברי המארשל והצבתם על הבמה. ריקי פאר ניגש למיקרופון ופנה בתחינה לקהל: "כל שאנו מבקשים הוא לא להפסיד כלכלית בפסטיבל הזה. אם 175,000 איש ישלמו, נוכל להכריז על המשך הפסטיבל כחינמי. אני מבטיח". לאלו שכבר שילמו, דבריו של פאר נשמעו מן הסתם לא הוגנים כלל. למעשה, דבריו כוונו אל האנשים שמעבר לגדרות, שניסו לפרוץ פנימה.

להקת FAMILY עלתה לבמה. זמר הלהקה, רוג'ר צ'אפמן, שר בקולו המחוספס והפראי (ויברטו עמוק וייחודי שנשמע כמו צפרדעים שמקרקרות בגרונו), וכרגיל גם הרס את המיקרופון שלו כשהטיח אותו ברצפה (מנהג קבוע שלו שהפך לסיוט הגדול של טכנאי הסאונד). הלהקה זכתה לתשואות רמות ועלתה להדרן, שבמהלכו ביצעה את להיטה, WEAVER'S ANSWER מתוך אלבומם המשובח FAMILY ENTERTAINMENT – ביצוע דרמטי ומצמרר שגרם לכל מי שעמד שם להחסיר פעימה. איזו משפחה!

אחריה, קצת אחרי חצות, עלתה להקת פרוקול הארום. כולם בקהל הכירו את להיטה הענק, A WHITER SHADE OF PALE – יצירת המופת הפסיכדלית הנצחית עם ליווי אורגן ההאמונד השמימי. בעוד שהיום היה חם, בלילה שרר קור מקפיא, וחברי הלהקה ניסו להתחמם בנגינת קטעי רוק מהירים. הם ביצעו שירים של ג'רי לי לואיס וריצ'רד הקטן. ועדיין, היה זה השיר A SALTY DOG, עם הדרמה האיטית והמהפנטת שלו, שזכה לתשואות הרמות ביותר מהקהל. השילוב בין הגיטרה הבלוזית החותכת של רובין טראוואר לקול הברור של גארי ברוקר יצר שם רגע של התעלות צרופה בתוך הלילה הקר!

לאחר הפסקה קלה עלתה לבמה קבוצת זמרים (כ-24 במספר!) שקראה לעצמה THE VOICES OF EAST HARLEM. הם העניקו אווירה גוספלית בשעת לילה מאוחרת. גיל חברי ההרכב נע בין שמונה ל-21. בתחילה הקהל לא הבין את פשר ההופעה והתופעה, אך ההרכב הצליח לסחוף את ההמון וזכה להצלחה אדירה כשהביא חום, נשמה והרמוניות גוספל-סול מדהימות היישר מניו יורק, כולל ביצועים מהפנטים מאלבום הבכורה שלהם RIGHT ON BE FREE.

בשלוש לפנות בוקר עלתה לבמה להקת CACTUS. זה היה תזמון גרוע לעלות לבמה, כשהקהל כבר היה רדום למדי. הסופרגרופ הזו (שכללה שני חברים לשעבר מלהקת ונילה פאדג' – חטיבת הקצב של הבסיסט טים בוגרט והמתופף המפלצתי קרמיין אפיס, יחד עם הגיטריסט ג'ים מקארטי והזמר לשעבר מלהקת אמבוי דיוקס, ראסטי דיי) לא הצליחה להתרומם מול הקור המקפיא, למרות שמדובר באחת מלהקות ההארד-רוק הבלוזיות הכי הדוקות של התקופה. אלבום הבכורה שלהם, שנקרא בפשטות CACTUS יצא באותו חודש ממש עם עטיפת הקקטוס הבודד (שנראה כמו...).

וכך הסתיים עוד יום של הפסטיבל.

המסע החושני של זמר הנשמה. ב-28 באוגוסט בשנת 1973 יצא התקליט LET'S GET IT ON של מרווין גאי. לפי שמו - מדובר במסע עתיר סקס, אבל בפועל מדובר ביצירה שמגדירה מחדש את החיבור שבין הגוף לנפש: המסע החושני של זמר הנשמה הגדול בכל הזמנים, שלקח את התשוקה הפיזית והפך אותה לחוויה רוחנית וכמעט דתית.

שנת 1973 ואמן אחד עמד על פרשת דרכים שהייתה גורלית לא פחות. קראו לו מרווין גאי. הוא בדיוק עקר ללוס אנג'לס, עיר המלאכים והחלומות השבורים, כשהוא משאיר מאחור את הנישואים לאנה גורדי גאי, אחותו של הבוס הגדול מחברת התקליטים בה היה חתום, מוטאון. הוא היה מלך, אבל מלך בודד שמחפש כיוון חדש.

ואחרי ההצלחה הפנומנלית של אלבום המופת הפוליטי והחברתי WHAT'S GOING ON מ-1971 ופסקול סרט הבלאקספלויטיישן TROUBLE MAN מ-1972, כולם ציפו ממנו להמשיך להטיף על צדק חברתי, מלחמות וזכויות אזרח. אבל גאי, כהרגלו, סירב ללכת בתלם ועשה פניית פרסה חדה של 180 מעלות – היישר אל תוך חדר המיטות. ובתוך הערפל הזה, בין ספקות אישיים לתהילה מקצועית, נזרעו הזרעים ליצירה שתגדיר מחדש את מושג האינטימיות במוזיקת ​​הנשמה: התקליט LET'S GET IT ON.

מבט אחד בעטיפת התקליט המהפנטת כבר מסביר שהכללים השתנו: תשכחו מחליפות הטוקסידו המלוקקות והתסרוקות המוקפדות של אמני מוטאון בשנות השישים. מרווין נראה שמח עד צוהל. לבוש מעיל ג'ינס פתוח מעל חולצת גולף כהה, זקן חושני, ולראשו כובע הגרב האדום שהפך לסמלו המסחרי. התמונה מטושושת, מה שמסביר כי היא צומה תוך כדי תנועה. מה שאומר - פה אין מסכות, אין פוזות ואין מחסומים. זוהי הזמנה פתוחה למפגש הכי קרוב, עירום חשוף שיש.

הכל התחיל, כמו בכל הסיפורים הטובים באמת, עם אישה. אבל לא סתם אישה. נערה בת שבע-עשרה בשם ג'ניס האנטר. הפגישה ביניהם קרתה בגלל המפיק אד טאונסנד, שותפו של גאי ליצירה. טאונסנד, מוותיקי סצנת הרית'ם אנד בלוז, חזר אז בדיוק לאולפנים אחרי תהליך גמילה מפרך מאלכוהול ובקלאסיקה של הבטחות מפיקים, נשבע לג'ניס שמרווין יגיע למסיבת יום הולדתה השבע-עשרה. באופן לא מפתיע, הזמר לא הופיע, והותיר אותה מושפלת וכועסת. אבל הגורל, או טאונסנד, לא ויתר. שבוע לאחר מכן, הוא גרר את ג'ניס ואת אמה, ברברה, לאולפני ההקלטות במערב הוליווד, כדי לראות את הזמר בפעולה.

מה שקרה שם היה חשמל טהור. ג'ניס נזכרה ברגע שבו שמעה את קולו בפעם הראשונה, לא מהרדיו, אלא חי, נושם, מטרים ספורים ממנה: "קולו מילא את ראשי ופלש לליבי. לא קול אחד, אלא קולות רבים, ההרמוניות שהוא יצר בעצמו, הוא שר בפלצט, גונח נמוך ונוסק גבוה". גאי, אז גבר כריזמטי בן שלושים ושלוש, הרים את עיניו וראה אותה. המשחק נגמר. הוא נשבה בקסמה באופן מיידי. הוא ניגש אליה, התנצל על הפדיחה ממסיבת יום ההולדת במילים חלקות, "אני חושש שנתקעתי בעבודה עד מאוחר", והניצוצות החלו לעוף.

הקשר היה מיידי, עמוק, וגאי ראה את המוזה שלו, התגלמות הפנטזיה. "זאת היא שראיתי רוקדת בדמיוני", אמר פעם, "מעולם לא פגשתי יצור יפה יותר". מאותו רגע, ג'ניס הפכה למרכז היקום שלו; מרווין עמד מול המיקרופון באולפן והקליט את השירה, ברגעים בהם לא עצם את עיניו לריכוז, כשהוא מישיר מבט דרך חלון הזכוכית. ישירות אל תוך עיניה.

הרומן הלוהט הזה לא נשאר מחוץ לאולפן, הוא הפך לדלק של המנוע היצירתי. אד טאונסנד כבר כתב את הבסיס לשיר הנושא, אבל הכוונה המקורית שלו הייתה שונה לחלוטין, יותר בכיוון של "בואו נמשיך עם החיים", מסר של התגברות רוחנית והחלמה מההתמכרות. אבל אז מרווין פגש את ג'ניס. פתאום, "להמשיך עם החיים" קיבל משמעות אחרת לגמרי. גאי לקח את השלד של טאונסנד ופירק אותו, בנה אותו מחדש עם מילים שהיו תפילה חושנית, עטופה בגוונים מיניים ורוחניים שהפכו למזוהים איתו. הרי רק שם השיר בא להסביר לנו שבסלנג ההוא - להפעיל משהו פה - מדבר על הפעלת דבר שנמצא לגבר בין הרגליים. טאונסנד עצמו סיכם זאת בצורה מושלמת ועם קורטוב של הומור: "בסופו של דבר זה הפך לשיר מיני, כי מרווין יכול היה לקחת את ההמנון האמריקאי ולגרום לו להישמע כאילו הוא אומר 'בואי נלך למיטה'". ותוסיפו לזה את שלושת התווים האלמותיים של גיטרת הווא-ווא של הגיטריסט מלווין ווטסון, לצד הבס העמוק והגמיש של וילטון פלדר מלהקת ה-CRUSADERS – ותקבלו את רגע הפתיחה המחרמן והמדבק יותר בתולדות הפופ.

העבודה באולפן הייתה אינטנסיבית - מחשמלת: "כשהקלטנו את זה, קפצנו ורקדנו באולפן. ידענו שיש לנו להיט ביד". חלק גדול מהתקליט נוצר בשיטת העבודה הייחודית של גאי: הוא לא כתב מילים מראש. הוא היה עומד מול המיקרופון, מאלתר מנגינות והרמוניות, והמילים היו פשוט יוצאות ממנו, כאילו נשלפו מתת המודע. הוא היה מקליט את עצמו שוכב על הגב על ספה באולפן מוחשך, מעשן, ומקליט שכבה קולית על גבי שכבה קולית. התוצאה הייתה פלא אחד גדול: מקהלה שלמה שכולה מרווין גאי, כשהקולות שלו מתווכחים, עונים, מתחננים ומתעלסים זה עם זה.

התקליט בנוי כשתי חוויות נפרדות. הצד הראשון של התקליט הוא סוויטה מוזיקלית אחת, רצף של שירים שנכתבו והופקו עם טאונסנד. זה נפתח עם שיר הנושא המחשמל, גולש אל בלדת התחינה החושנית PLEASE STAY (ONCE YOU GO AWAY), מעמיק עם IF I SHOULD DIE TONIGHT בעיבודי המיתרים העשירים של רנה הול, ונחתם עם KEEP GETTIN' IT ON – ג'אם סוחף שממשיך את הקצב של שיר הנושא ומסרב לכבות את האש. 

הצד השני הציג שירים קצביים יותר ומגוונים שהפיק גאי בעצמו יחד עם שותפים מוכשרים כמו דייוויד ואן דה פיט. הוא נפתח בקריצה מקפיצה לסאונד הדו-וופ המוקדם של מוטאון בשיר COME GET TO THIS, וממשיך לאחת מפסגות הסול הגדולות בהיסטוריה: DISTANT LOVER – זעקת געגוע שורפת ומצמררת. שימו לב לצליל הסנר בשיר הזה. מדובר בסאונד שלא שמעתי כמותו. זה נשמע כמו סאונד אלקטרוני עם תוספת של טמבורין שהונח עליו. ואחריו מגיע SURE YOU LOVE TO BALL. איזו חגיגה חושנית! אפילו שומעים בהתחלה אישה שמוסיפה קולות התענגות שממחישים על מה השיר הזה. ונטען שמרווין הקליט בהיחבא את אנחות התענוג האמיתיות של ג'ניס במהלך רגעים אינטימיים ביניהם, ושילב אותן במיקס הסופי של הרצועה! יכול להיות... בכלל, שימו לב לעיבודים. פתאום בוקע סקסופון, פתאום נשמעים צלילי פריטה של נבל... איזה עושר ואושר עיבודי!

והשיר שסוגר את המסע, JUST TO KEEP YOU SATISFIED, הוא פרידה נוגעת ללב וחשופה מנישואיו לאנה גורדי גיי. במילים "להתראות, יקירתי... שוב, שלום ולהתראות", הוא סגר פרק בחייו, נעזר בקולות הרקע של להקת THE ORIGINALS, שלהם בכלל התכוון לתת במקור חלק משירי התקליט. השיר הזה נולד עוד בסוף שנות השישים ועבר גלגולים עם להקות כמו THE MONITORS ו-THE ELGINS, אך כאן מרווין שינה את המילים לחלוטין והפך אותו למכתב פרידה אישי, כואב ופומבי מאשתו (שהייתה, כאמור, אחותו של נשיא חברת התקליטים מוטאון, ברי גורדי). זו יצירת מופת של הפקה, עם עיבודים עשירים שממזגים סול, פ'אנק ואלמנטים של ג'אז.

וכשהתקליט יצא לאור, הוא נמכר היטב והגיע למקום השני במצעדי הפופ והצדיק כל רגע בשנתיים שלקח להפיק אותו. במצעד הפופ הכללי של הבילבורד רק אלבום מופת אחד מנע ממנו את המקום הראשון – INNERVISIONS של סטיבי וונדר – אך במצעד אלבומי הנשמה/R&B הוא כבש את הפסגה ללא עוררין. הסינגל של שיר הנושא הגיע למקום הראשון במצעד הפופ האמריקאי והפך לסינגל הנמכר ביותר בתולדות חברת מוטאון עד אז, עם שני מיליון עותקים שנחטפו תוך שישה שבועות בלבד. ההצלחה הייתה כה גדולה עד שחברת מוטאון הציבה שלט חוצות ענק בשדרות סאנסט, שהכריז בגאווה על מכירת למעלה ממיליון עותקים בחודש הראשון בלבד.

עבור מרווין גאי, זה היה ניצחון אמנותי נוסף, ההכרה האישית העמוקה שמתחה את גבולות מוזיקת הנשמה וביססה את המעמד של אחד האמנים החיוניים ובעלי החזון הגדולים יותר של דורו. הוא לא רק יצר תקליט על סקס, הוא יצר תקליט על האנושיות שבאינטימיות. פשוט תקליט ענק!

בביקורת על התקליט שפורסמה בזמנו במגזין רולינג סטון, נכתב: "התקליט, ובפרט שיר הנושא, נפתח בשלושה תווים נהדרים של גיטרת ווא-ווא, המבשרים על לחן וינטג' משנות החמישים. אך בעוד שהשיר בנוי על מהלכי אקורדים פשוטים וקלאסיים, העיבוד מתמקד בתבנית קצב אקסצנטרית במקצת, המעמיקה את כוחו של השיר. מעל לכל, ניצבת במרכזו השירה הטובה ביותר של מרווין גאי. בשאר האלבום, גאי משתמש בקולו (הן בקולות הראשיים והן בקולות הרקע) כדי ליצור אווירה חלומית, סוריאליסטית רק במעט פחות מזו שבתקליטו הקודם, שהוא הטוב ביותר שלו עד כה. אך בעוד שביצירתו הקודמת הוא שר על הפער בין הרצון האלוהי לחיי האנוש, כאן הוא עוסק בענייני אהבה ומין. ובכל זאת, הוא ממשיך לשדר אותה מידה של עוצמה, ומטיל צללים כמעט-קוסמיים בעודו מנסח בבהירות את המילים, הפשוטות לעיתים.

הצד הראשון נכתב בשיתוף עם אד טאונסנד, והוא זורם בקלות. המנגינות לעיתים אינן מפותחות דיין, אך קולו של גאי מרחף, לוכד את תשומת הלב ומספק מעברים ייחודיים במצב הרוח ובסגנון. גאי הפיק את הצד השני, והוא נועז יותר ומודע לעצמו. מהצליל הראשון ועד האחרון, הוא ממשיך לדחוף קדימה, ואף אם לעיתים הוא לוקח צעד אחורה על כל שניים קדימה, הוא מגיע ליעדו בסוף – ובסטייל ובנשמה יתרה".

עד כאן הביקורת. עכשיו, תעמעמו קלות את האורות או תעצמו את העיניים, ותתכוננו להאזין לתקליט הזה. זה סקסי, זה נועז, זה גאוני וזה גורם להסמיק גם אחרי יותר מחמישים שנה. הגיע הזמן לחגוג. לא עושים תקליטים כאלו יותר - וחבל מאד!

הכפית של סטטוס קוו. ב-28 באוגוסט בשנת 1970 יצא תקליט חדש ללהקת סטטוס קוו ושמו MA KELLY'S GREASY SPOON.

אוי ואבוי היה לאותם חובבי פסיכדליה וגרוב שרכשו בשנת 1970 את אלבומה השלישי של סטטוס קוו, כשהם מצפים לעוד פסיפס צלילים עדין ומתקתק בנוסח "תמונות של אנשי גפרורים" או "קרח בשמש". אחרי שלוש שנים ארוכות שבהן הניבו שלושה להיטים בלבד, סבלנותם של חברי הלהקה כלפי גחמות הפופ הפסיכדלי פקעה לחלוטין. הם מאסו בבגדי המשי הנוצצים ובחליפות המלוקקות של "קרנבי סטריט"; במקומם, הם רצו להרגיש את הזיעה, לחבר את הגיטרות למגברים רועמים בפול ווליום ולנגן רוק'נ'רול שמרעיד את הבטן.

היה זה, אחרי הכל, עידן הבוגי המשכר של CANNED HEAT והכבדות המחשמלת של לד זפלין ובלאק סאבאת'. נקודת המפנה הגיעה עם הסינגל הראשון של ההרכב לאותה שנה – DOWN THE DUSTPIPE. השיר, שנשען על מקצב שאפל כבד ונגינת מפוחית נהדרת, הוכיח שרוכשי התקליטים צמאים לצליל מלוכלך, שורשי ואותנטי. ההצלחה הזו החזירה מיד את הרוח למפרשיה של הלהקה, שכנעה את חברת התקליטים לאפשר להם להקליט אלבום שלם נוסף, וחרצה סופית את עתידם המוזיקלי.

אל התמונה נכנס בוב יאנג – מנהל סיבוב ההופעות שהפך לחבר קרוב, שותף לכתיבה, נגן מפוחית וחלק בלתי נפרד מנשמת ההרכב. יאנג היה זה שהציע את השם הייחודי לאלבום החדש: MA KELLY'S GREASY SPOON. השם והקונספט נולדו מתוך שגרת החיים בוואן ההופעות, כשחברי הלהקה חרשו את כבישי בריטניה ומצאו את עצמם אוכלים ללא הרף במזללות דרכים מוזנחות ומפוקפקות. נדמה היה שכל הדיינרים הללו – עם הקטשופ הקרוש על השולחן, התה המר והמאפרות העמוסות – נוהלו תמיד בידי אותה אישה מבוגרת, קשוחה ונטולת חיוך. עטיפת האלבום, שצולמה בגווני ספיה מחוספסים ושידרה כמעט ריח של שמן טיגון, הפכה לאחת העטיפות המשעשעות יותר בעיניי. בפרט קומי במיוחד, הסיגריה שתלויה ברישול מפיה של מא קלי כלל אינה דולקת – אך התמונה כולה שימשה מטאפורה מושלמת למעבר החברים מנערי פופ עדינים לחיות בלוז-רוק בבגדי ג'ינס קרועים.

העבודה על האלבום נערכה בסוף אביב 1970, ולקראת צאתו בסוף אוגוסט גיבשה הלהקה 11 רצועות, רובן שירים מקוריים שכבר נוסו בהופעות חיות. מתוך ביטחון עצמי מוחלט בחומרים החדשים, עשתה הלהקה מהלך חצוף ונועז. מהצליל המתגלגל של שיר הפתיחה ועד למחרוזת הסיום הכבדה, האלבום ויתר לחלוטין על כל רמז לעבר הפסיכדלי. אגיד לכם משהו... תבניות בסיסיות של בלוז לרוב משעממות אותי. אני יודע איזה אקורד יגיע אחרי איזה אקורד וזה פוגם לי בהנאה. אבל יש משהו בסאונד ההקלטה של קטע הפתיחה, SPINNING WHEEL BLUES שכן עושה לי את זה. זו תחושה שחברי הלהקה מנגנים ממש קרוב אליי. אני אוהב גם את השיר אחרי זה - DAUGHTER. יש בו טוויסטים ויש בו גרוב ויש בו לכלוך מפנק. ואחרי שני שירי גיטרות חשמליות מגיע הזמן לקטע אקוסטי. השיר נקרא EVERYTHING. השירה בו נוראית. פשוט נוראית!!! גם הלחן לא משהו. לפחות יש צ'לו נחמד שמטייל פה ושם. אבל יש נחמה עם שיר כמו APRIL SPRING, SUMMER AND WEDNESDAYS. הוא כייפי. לא מחייב. פשוט כייפי. ברור שזה תקליט בו הלהקה רק מתחילה להבין שהיא יכולה לעשות רוק. זה מאד רחוק מהליטוש של להיטי הסבנטיז בהמשך הדרך (אל תדברו איתי על IN THE ARMY NOW האייטיזי - אני לא סובל אותו). אז אל תקחו את התקליט הזה כהצהרת רוק ענקית. הוא ממש לא כזה. הוא רחוק מזה. עדיין, מהנה לא פעם.

החיבור היצירתי בין הלחנים והגיטרה של הזמר-גיטריסט פרנסיס רוסי לבין המילים והמפוחית של בוב יאנג הוליד שותפות שעיצבה את פני הרוק הבריטי לעשורים קדימה. הנסיעות המשותפות של רוסי והגיטריסט ריק פרפיט בוואן הציוד לצד יאנג העניקו להם גם מפלט שקט מהאווירה המתוחה בלהקה – בין אם ממשטרו הקפדני של הבסיסט אלן לנקסטר ובין אם מהתקפי הזעם של המתופף ג'ון קוגלן.

לנקסטר עצמו תרם משקל סגולי אדיר לכיוון החדש. הוא הוביל את היצירה האפית בת תשע הדקות IS IT REALLY ME - GOTTA BE HOME, וסיפק ביצוע קולי מחוספס ורועם לגרסת הכיסוי JUNIOR'S WAILING (במקור של להקת STEAMHAMMER). קטע זה, לצד גרסת כיסוי ל-LAZY POKER BLUES של פיטר גרין ופליטווד מאק, העיד על המצפן המוזיקלי החדש של החבורה. JUNIOR'S WAILING הפך לעמוד תווך בהופעותיהם ופתח כמעט כל מופע לאורך שנות השבעים, כשהוא מבליט את חומת הצליל שנוצרה מהשילוב בין הגיטרה החותכת של רוסי למקצב הרית'ם-גיטרה הבלתי ניתן לעצירה של פרפיט.

במהדורות הבריטיות של האלבום שילב בוב יאנג שיר מחורז קצר על גב העטיפה, בעוד שבארצות הברית השיר הושמט והיצירה של לנקסטר הוחלפה בשיר IN MY CHAIR.

אבל כשאנשים פוטרים את המוזיקה של סטטוס קוו כ"בוגי פשוט וחסר תחכום", התקליט הזה הוא בדיוק האלבום שממחיש את העוצמה המקורית של ההרכב. הנוסחה שגובשה בו הגיעה בהמשך לשיאים מרהיבים. נקודת הזינוק הייתה שם, ב-1970: הרגע שבו הלהקה הימרה על כל הקופה והאכילה בוגי ורוק עם כפית משומנת.

לכתו של בסיסט ענק! ב-28 באוגוסט בשנת 2014 מת גלן קורניק, הבסיסט המקורי והנפלא של להקת ג'ת'רו טול.

גלן קורניק, הבסיסט המקורי ופורץ הדרך של להקת ג'ת'רו טול, שהגדיר את הצליל והתדמית שלה בשנים הראשונות והסוערות, הלך לעולמו בגיל 67. קורניק, שמת בביתו שטוף השמש בהוואי כתוצאה מאי ספיקת לב, לא היה רק עוד נגן בס, הוא היה עמוד השדרה הקצבי והחזותי של הלהקה שהעיפה לעולם את הראש עם שילוב מסחרר של בלוז, רוק מתקדם ונגינת חליל וירטואוזית. הוא היה הציר בדלת של הלהקה בימיה הראשונים, ואחד הבסיסטים המבריקים שידעו לקחת גיטרת בס, לנגן עליה במפרט באופן כה רגיש, ולשלב גרוב בלוזי שמן עם מלודיות חופשיות וסוחפות.

איאן אנדרסון, המנהיג והחלילן המפורסם של הלהקה, ספד לו במילים חמות באתר הרשמי של הלהקה: "גלן הביא יוקרה של ממש ללהקה בימיה הראשונים ותרם המון מבחינה מוזיקלית. הוא היה אדם בעל רצון טוב וכישרון נדיר שידע להסתדר עם כולם, במיוחד עם מוזיקאים אחרים. להופעות המוקדמות של טול הוא הביא חוצפה תוססת, הן כאישיות והן כמוזיקאי. הידע הרחב שלו במוזיקה היה תמיד מועיל בביסוס העיבודים המורכבים שלנו. גלן היה גם אורח תדיר בכנסים של מעריצי טול, שם היה מצטרף בהתלהבות כדי להצית מחדש את הרגעים המוזיקליים של הרפרטואר המוקדם". וכשאיאן אנדרסון – מוזיקאי קפדן ופרפקציוניסט – כותב מילים חמות שכאלה, ברור לכל חובב רוק שמדובר במוזיקאי ענק שהותיר חותם בל יימחה בלהקה.

כשג'ת'רו טול החלה להתגבש, המוקד היה תמיד איאן אנדרסון. אי אפשר היה להתעלם ממנו: סולן, כותב שירים, וחשוב מכל, אחד מנגני הרוק הבודדים בעולם שהפכו את החליל לכלי נשק מוזיקלי קטלני, כשהוא מנתר על רגל אחת. אבל ההצלחה המסחררת של הלהקה לא הייתה יכולה להתקיים ללא הבסיס האיתן שהעניקו שאר החברים. הגיטריסט מרטין בר, המתופף קלייב באנקר, וכמובן, גלן קורניק (יחד עם הגיטריסט המקורי מיק אברהמס שהוביל את הקו הבלוזי באלבום הראשון). חטיבת הקצב שיצר קורניק יחד עם באנקר הייתה מנוע דינמי ורב-עוצמה: באנקר הביא תיפוף ג'אזי כבד, וקורניק תפר סביבו ליינים מלודיים וגרוב שנתנו לכל הטירוף הזה כנפיים.

קורניק בלט באופן מיידי. עם נגינת הבס המוצקה אך הגמישה שלו, שהתפתלה סביב הריפים המורכבים, הוא היה העוגן שאפשר לאנדרסון לעוף. אבל זה היה יותר ממוזיקה. התדמית שלו, עם שיערו הארוך, סרט הראש המפורסם והמשקפיים, הפכה לחלק בלתי נפרד מהחזות הססגונית של הלהקה. בזמן שאנדרסון התרוצץ על הבמה כמו קבצן תזזיתי מימי הביניים, קורניק נראה כמו לוחם רוק'נ'רול צבעוני וחסר מנוחה, שקפץ עם הבס שלו והעניק לקהל מופע ויזואלי מהפנט לא פחות מזה של החלילן המטורף.

אז גלן דאגלס ברנרד קורניק נולד בבארו-אין-פרנס, אנגליה, ב-23 באפריל 1947. הוא החל לנגן בנעוריו ובסצנת המוזיקה התוססת של בלקפול פגש לראשונה את אנדרסון. החיבור היה מיידי והם ניגנו יחד בלהקת הבלוז המקומית THE JOHN EVAN BAND, שהייתה להקתו של ג'ון אוון שבהמשך יהיה הקלידן של ג'ת'רו טול (בין 1970-1979) והיוותה את הגרעין הכללי למה שתהפוך בקרוב לג'ת'רו טול. החבורה הצעירה הזו, שפעלה קודם תחת השמות THE BLADES ו-THE JOHN EVAN SMASH, עברה ללונדון כשהם תפרנים לחלוטין ורעבים ללחם, עד שחרשו את הבמות במועדון ה-MARQUEE CLUB המפורסם והפכו לאחת התופעות המדוברות ביותר בבריטניה. לא סתם הלהקה הקליטה עבור הבעלים של המועדון, ג'ון ג'י, קטע עם שמו שפיאר צד ב' של תקליטון.

קורניק ניגן בשלושת התקליטים הראשונים והמכוננים של הלהקה: THIS WAS, STAND UP ו-BENEFIT. הוא היה שם בסיבובי ההופעות הראשונים, כשהלהקה הפכה מסנסציה מקומית לתופעה עולמית. כבר באלבום הבכורה THIS WAS משנת 1968, בקטעים כמו A SONG FOR JEFFREY, MY SUNDAY FEELING ו-BEGGAR'S FARM, אפשר לשמוע את הבס השמן והעסיסי שלו דוחף את כל ההרכב קדימה. בראיון משנת 2011, הוא נזכר שההצלחה הפתיעה אפילו אותם. במיוחד התגובה לתקליט השני שלהם, STAND UP, שכבש את המקום הראשון במצעד הבריטי. "חשבנו שאנחנו להקת בלוז. אתה לא משנה במודע את כיוון המוזיקה שלך. זה פשוט קורה באופן טבעי, אז כולנו היינו בהלם כשהאלבום יצא ואנשים אמרו, הו, הם לא מנגנים בלוז יותר".

מבחינה מוזיקלית, האלבום הזה הוא בית ספר לרוק: מריפים כבדים ב-A NEW DAY YESTERDAY ו-NOTHING IS EASY, ועד לעיבוד הגאוני לקטע של יוהאן סבסטיאן באך – BOUREE. שם ביצע קורניק את אחד מסולואי הבס המפורסמים והיפים בתולדות הרוק: מהלך ווקינג-בס ג'אזי מתגלגל, גמיש ומלא חן שכל בסיסט צריך ללמוד לנגן אותו.

באותה תקופה זהב הוא כיכב גם בסינגלים אגדיים שלא נכללו באלבומים, ובראשם הלהיט הנצחי LIVING IN THE PAST – שיר שנכתב במשקל המורכב והלא-שגרתי של 5/4, ומונע כולו על ידי ליין הבס הממכר של קורניק, וכן בסינגלים הנפלאים SWEET DREAM ו-THE WITCH'S PROMISE. ב-1970 יצא האלבום BENEFIT, שבו הבס של קורניק נשמע הדוק ומחושמל מתמיד ביצירות מופת כמו WITH YOU THERE TO HELP ME, TO CRY YOU A SONG, INSIDE והשיר TEACHER.

אך רגע לפני הפריצה הגדולה והמסחרית מכולן, הגיע הסוף המר. זמן קצר לפני שהלהקה נכנסה להקליט את התקליט החשוב AQUALUNG, קורניק מצא את עצמו בחוץ. הוא נבעט על ידי הלהקה בדיוק כשחבריה עמדו לעלות למטוס הביתה, אחרי סיבוב הופעות מתיש. אז ניגש אליו מנהל הלהקה ואמר לו, "צר לי, אתה לא עולה על המטוס הזה. הנה לך כרטיס טיסה בנפרד. ביי ביי". הוא הוחלף על ידי ג'פרי האמונד-האמונד, חבר ילדות של אנדרסון. הסיבה האמיתית לפיטורים הייתה סגנון חיים שונה לחלוטין: קורניק היה רוקר אמיתי שנהנה מחיי הלילה, מהמסיבות, מהאלכוהול ומהמעריצות, והתחבר עם להקות כמו לד זפלין; לעומתו, איאן אנדרסון ושאר החברים היו טיפוסים סגורים וביתיים שהעדיפו לחזור לחדר במלון עם כוס תה חם. הפערים החברתיים הכריעו, והמנהל טרי אליס נשלח לחתוך את החבל.

במבט לאחור, קורניק הרגיש שהלהקה הגיעה לשיאה דווקא בתקופה שקדמה לפיטוריו. "עשינו הרבה סיבובי הופעות בארצות הברית כשניגנו את שירי התקליט BENEFIT ועוד כמה דברים מאוחרים יותר שהמשיכו ל-AQUALUNG. אני לא חושב שהלהקה אי פעם הייתה טובה יותר ממה שהיינו באותה תקופה". ולמען האמת, לא מעט מעריצים מושבעים יסכימו איתו: התקופה המוקדמת והחספוס הבלוז-פרוגרסיבי של ג'ת'רו טול היו מלאי קסם נעורים שאין שני לו.

למרות המכה הקשה, קורניק לא נשבר. הוא קם על רגליו במהירות והקים את להקת WILD TURKEY, שהוציאה שני תקליטים ושימרה את רוח הרוק המתקדם והאנרגטי (האלבומים המצוינים BATTLE HYMN מ-1971 ו-TURKEY מ-1972). לאחר שהלהקה התפרקה, הוא לא ישב בחיבוק ידיים. הוא הצטרף ללהקת הרוק הגרמנית KARTHAGO לתקופה קצרה (והקליט איתה את האלבום ROCK 'N' ROLL TESTAMENT מ-1975), ומשם חבר לבוב וולש (יוצא להקת פליטווד מאק) ולמתופף האנט סיילס בהרכב בשם PARIS, איתו שחרר ב-1976 שני אלבומי רוק-פאנק: PARIS ו-BIG TOWNE, 2061.

לאורך השנים, הוא המשיך לנגן, להקליט ולהופיע עם גלגולים שונים של WILD TURKEY, והוכיח שתשוקתו למוזיקה מעולם לא כבתה. הוא נשאר דמות אהובה ונגישה, כזו שתמיד שמחה לפגוש מעריצים ולחלוק סיפורים על ימי התהילה. לכתו מותירה חלל גדול בעולם הרוק, אך הצליל הייחודי של הבס שלו, שהניח את היסודות לאחת הלהקות החשובות בהיסטוריה, ימשיך להדהד. מספיק להקשיב לבס שלו בשיר LIVING IN THE PAST או בקטע BOUREE כדי להבין כמה הוא היה גדול. זו נגינה של ענק רוק אמיתי עם לב גדול שלא יישכח לעולם עבור כל מי שג'ת'רו טול בנשמתם.

גם זה קרה ב- 28 באוגוסט. יום עמוס בדרמות, חוזים מפוקפקים, מסיבות שהסתבכו, תביעות משונות, לידות מרגשות ופירוק אחד כואב במיוחד.

כששטן קטן בשם אלן קליין פגש את האבנים המתגלגלות

נחזור לשנת 1965. להקת הרולינג סטונס, כבר בשיא כוחה, חתמה על הארכת חוזה לחמש שנים נוספות עם חברת התקליטים DECCA. אבל החדשות הגדולות באמת היו ההכרזה הצמודה לחתימה: הלהקה מינתה מנהל חדש, איש עסקים אמריקאי חלקלק בשם אלן קליין. מה שהופך את הסיפור למשעשע במיוחד הוא שהלהקה פגשה את קליין לראשונה בסך הכל שלושה ימים לפני שנתנה לו את המפתחות לממלכה. קליין, שהיה ידוע בטקטיקות הכוחניות שלו ובמוניטין של כריש פיננסי, נראה להם כמו האיש הנכון בזמן הנכון. אל דאגה, העתיד עוד יוכיח שהוא היה האיש הנכון בעיקר עבור חשבון הבנק של עצמו. הוא ימשיך לגנוב מהם סכומים אדירים דרך שליטה על זכויות היוצרים של שיריהם המוקדמים (הקטלוג המיתולוגי שלהם עד שנת 1971, כולל יצירות מופת כמו BEGGARS BANQUET ו-LET IT BLEED, הועבר לשליטת חברת ABKCO שלו), מה שיוביל לסאגה משפטית ארוכה ומרה - כזו שהייתה כה דרקונית, ששנים רבות לאחר מכן להקת THE VERVE נאלצה לוותר על 100% מהתמלוגים של הלהיט הענק שלה BITTER SWEET SYMPHONY רק בגלל דגימת מיתרים קצרצרה מתוך גרסה תזמורתית לשיר THE LAST TIME של הסטונס! גם הביטלס יזכו לטעום מתבשיליו הערמומיים כשג'ון לנון, ג'ורג' האריסון ורינגו סטאר התפתו לקסמיו ב-1969, בעוד פול מקרטני התנגד בתוקף – מה שזירז וחרץ סופית את פירוק ארבעת המופלאים. עם קליין, הסטונס חשבו שהם כובשים את העולם, הם רק לא ידעו באיזה מחיר.  

סוף טרגי לגאון שהעניק לעולם את פרוקול הארום

קפיצה קדימה בזמן לשנת 1981. עולם המוזיקה התעורר לחדשות העצובות על מותו של המפיק גאי סטיבנס בגיל 38 בלבד. סטיבנס, דמות מפתח בסצנת המוזיקה הבריטית, היה ידוע באוזן הייחודית שלו ובגישה הכאוטית אך המבריקה שלו להפקה. בתחילת שנות השבעים הוא עבד בחברת התקליטים ISLAND והיה אחראי על הפקת תקליטים מכוננים של להקות כמו טראפיק, MOTT THE HOOPLE ו-FREE. אבל אולי תרומתו הזכורה ביותר, מלבד הפקת האלבום האלמותי LONDON CALLING של להקת הקלאש - שבו סטיבנס הפגין את הטירוף הקדוש שלו באולפן כשהשליך כיסאות על הקירות ושפך יין אדום לתוך מיתרי הפסנתר של אולפני WESSEX כדי "לחלץ צליל רוק'נ'רול אמיתי" - הייתה רגע של השראה אקסצנטרית: הוא זה שהעניק ללהקה ההיא את שמה הבלתי נשכח, פרוקול הארום, על שם החתול הבורמזי של חבר שלו (ובינינו, מי לא מקבל צמרמורת בכל הגוף בכל פעם שמתחיל ריף האורגן המהפנט של A WHITER SHADE OF PALE?). 

ימי הולדת, טרגדיות ומעצר קטן בניו יורק

ה-28 באוגוסט הוא גם יום של חגיגות. בשנת 1949 נולד יו קורנוול, הסולן והגיטריסט הכריזמטי של להקת החונקים (THE STRANGLERS), שהביא לעולם צליל פאנק-רוק ייחודי עם קלידים דומיננטיים שכיכבו באלבומי מופת כמו RATTUS NORVEGICUS ו-NO MORE HEROES, והולידו שירים פנומנליים דוגמת GOLDEN BROWN ו-PEACHES. באותו יום ממש, בשנת 1948, נולד גם דני סראפין, המתופף המקורי והעוצמתי של להקת שיקגו, שהיה הלב הפועם מאחורי קיר הנשיפה המפורסם שלהם והפציץ במעברי תופים פראיים ומלאי גרוב בג'אז-רוק המוקדם שלהם.

אך לא כל יום הולדת הוא סיבה למסיבה. בשנת 1949 נולד גם מארטין לאמבל, המתופף של להקת הפולק-רוק הבריטית החשובה פיירפורט קונבנשן. סיפורו נקטע באופן טרגי ב-12 במאי 1969, כשהוא היה בן 19 בלבד. האוטו של הלהקה, שהיה בדרכו חזרה מהופעה בבירמינגהם, התהפך בתאונת דרכים קטלנית בכביש המהיר M1 שגבתה את חייו (וגם את חיי חברתו של הגיטריסט ריצ'רד תומפסון). הטרגדיה הזו שברה את לב הלהקה, אך הובילה אותם להתכנס מחדש ולהקליט את אלבום הפולק-רוק הבריטי האולטימטיבי, LIEGE & LIEF. מתופף אחר שמצא את מותו ביום הזה בשנת 2006 הוא המתופף פיפ פייל, שהיה חבר מרכזי בסצנת הקנטרברי ובלהקות רוק מתקדם כגון גונג, האטפילד והצפון ו-NATIONAL HEALTH. בן 56 במותו.  

ובמעבר חד לצד הקליל יותר של החוק, בשנת 2005 מצא את עצמו הזמר ארט גרפונקל, האיש עם קול המלאך וחצי מהצמד האלמותי סיימון וגרפונקל (שאחראי על ביצועים שממיסים את הנשמה), בצד הלא נכון של ניידת משטרה. הוא נעצר באשמת אחזקת מריחואנה בעיירה וודסטוק שבמדינת ניו יורק, לאחר ששני שוטרים ערניים מצאו שרידים של ג'וינט במאפרה ברכבו. נו, כל אחד והשאיפות שלו בחיים...  

מסיבה יוונית שהפכה לסיוט של פינק פלויד

בשנת 1977, ריק רייט, קלידן להקת פינק פלויד, החליט לערוך מסיבה בביתו שבלינדוס, יוון. מה שהתחיל כמפגש חברתי טיפוסי עם אלכוהול, סמים ומוזיקה רועשת, הפך במהירות לסצנה מסרט מתח. סביב אחת בלילה, בעקבות תלונות של שכנים, הגיע למקום יאניס, מפקד המשטרה המקומי החדש, ודרש להנמיך את הרעש. כמה מהאורחים, שכבר היו במצב רוח מרומם, החליטו להתחכם איתו. יאניס לא אהב את זה, ועצר את האורח הקולני ביותר, בחור בשם פינק מייק. רייט ואשתו, ג'ולייט, חשו אחריות כלפי מייק, שהיה עוזרם האישי, והתלוו אליו לתחנה. שם, הוויכוח הסלים, ג'ולייט השתמשה בשפה לא נאותה, ויאניס איבד את עשתונותיו. הוא היכה אותה, שלף את אקדחו, הצמיד אותו לפניהם ואיים להרוג אותם. רייט המבועת רץ להזעיק עזרה. בסופו של דבר הרוחות נרגעו, אך רייט לא ויתר. הוא הגיש תלונה וסיפר לתקשורת: "הוא איים עלינו באקדח, הכה אותי בפנים ודחף את אשתי. יש לי חבורות בעין והשפתיים שלי חתוכות". בעקבות המקרה, מפקד המשטרה הושעה מתפקידו עד לסיום החקירה.

ריק ספרינגפילד ותביעת הישבן המפורסמת

אם חשבתם שהסיפור על רייט מוזר, חכו שתשמעו על זה. בשנת 2004, אישה הגישה תביעה נגד הזמר-גיטריסט ריק ספרינגפילד, בטענה שנגרם לה נזק גופני חמור בעכוז כשהאמן ירד אל הקהל במהלך הופעה בניו יורק. המקרה הפך במהרה לבדיחה בתעשייה, סוג של BUTT JOKE, אך עבור ספרינגפילד זו הייתה סאגה משפטית מתמשכת ומתישה. הסיפור הזה נגרר בבתי המשפט במשך למעלה מעשור, ורק בשנת 2015 חבר מושבעים פסק סופית לטובתו של הזמר. סוף סוף קצת נחת אחרי תביעה ממושכת על תחת.

מלחמות אגו, מהומות ברחובות וסוף עידן

ה-28 באוגוסט היה גם יום של התנגשויות. בשנת 1997, במהלך הופעה בלידס במסגרת סיבוב ההופעות הגרנדיוזי POPMART (עם לימון ענק בגובה 12 מטר ומסך וידאו מפלצתי שליוו את האלבום POP), החליט בונו, סולן U2, להגיב לדבריו של חבר הביטלס ג'ורג' האריסון שטען כי "בונו ולהקתו הם אגוצנטריים ושההופעות שלהם הן רק מופע פירוטכניקה חסר נשמה". בתגובה, בונו הניף אצבע משולשת אל עבר הקהל וצעק: "זה בשבילך, ג'ורג'!".  

יום זה גם מציין אירוע טעון בהרבה. בשנת 1968 פרצו מהומות אלימות בוועידה הדמוקרטית הלאומית בשיקגו. מפגינים נגד מלחמת וייטנאם נתקלו באכזריות משטרתית יוצאת דופן. האירוע הותיר צלקת עמוקה בתודעה האמריקאית והיווה השראה לשורה של שירים בלתי נשכחים. להקת שיקגו, שהאירועים התרחשו בחצר האחורית שלה, כתבה על כך באלבום הבכורה שלה CHICAGO TRANSIT AUTHORITY (1969) בקטע המצמרר PROLOGUE, AUGUST 29, 1968 שבו נשמעים המפגינים צועקים יחד בקצב: "THE WHOLE WORLD IS WATCHING". ג'ים מוריסון מלהקת הדלתות כתב את השורות המצמררות "דם ברחובות בעיר שיקגו" בשיר PEACE FROG מתוך האלבום MORRISON HOTEL (1970). וגרהאם נאש קרא לפוליטיקאים להתעורר בשיר CHICAGO (מתוך אלבום הסולו שלו SONGS FOR BEGINNERS מ-1971), שהפך להמנון של התנועה עם המשפט הנצחי: "WON'T YOU PLEASE COME TO CHICAGO JUST TO SING".  

ולסיום דרמטי לא פחות: בשנת 2009, מאחורי הקלעים של פסטיבל ROCK EN SEINE בפריס, הגיעה לסיומה אחת הלהקות הגדולות של שנות התשעים, אואזיס. אחרי עוד ריב אלים שכלל הנפת גיטרה כמו גרזן וניפוצה לרסיסים עם אחיו הזמר ליאם, הגיטריסט נואל גלאגר פשוט הלך. "בעצב מסוים ובהקלה גדולה... עזבתי את אואזיס הלילה", כתב בהודעה רשמית. "אנשים יגידו מה שהם רוצים, אבל פשוט לא יכולתי להמשיך לעבוד עם ליאם עוד יום אחד". מאז, האחים ניהלו קריירות סולו והקפידו להשמיץ אחד את השני בכל הזדמנות, למרות ששיריהם, כולל כמה גניבות מוזיקליות מביכות למדי, הפכו לפסקול של דור שלם. כולם שאלו מתי יהיה איחוד, הרי אם איגלס עשו את זה, אין סיבה שזה לא יקרה גם פה. ובכן - זה קרה עם ההכרזה המרעישה על סיבוב ההופעות העולמי בשנת 2025. כי סאלי כבר לא יכלה לחכות יותר לזה.

וגם כמה רגעים של אהבה

בתוך כל הדרמה, היו גם רגעים של אושר. בשנת 1969, בזמן שהביטלס שמו את הטאצ'ים האחרונים על אלבום המופת ABBEY ROAD, פול ולינדה מקרטני חבקו את בתם הראשונה, מרי. השם לא היה מקרי: פול קרא לה על שם אמו, אותה איבד למחלת הסרטן כשהיה בן 14 בלבד, אותה "אמא מרי" שהופיעה בשיר הנצחי והמרגש שכתב לביטלס, LET IT BE. ואי אפשר לסיים בלי להזכיר את עטיפת אלבום הבכורה הסולו של פול, כשבצדה האחורי מתנוססת אחת התמונות המשפחתיות הכי מתוקות וחמות בהיסטוריה של המוזיקה, שצילמה לינדה, שבה מציץ פרצופה התינוקי והסקרן של מרי הקטנה מתוך המעיל החורפי של אביה!

כך דווח בלהיטון:

ובשנת 1970, אלביס פרסלי, מלך הרוק'נ'רול, התמודד עם איום על חייו במהלך סדרת הופעות בלאס וגאס, כולל שיחת סחיטה וציור מאיים שנשלח לעוזריו. למרות זאת, הוא עלה לבמה כרגיל וההופעה עברה בשלום. ולבסוף, בשנת 1984 יצא תקליט הפסקול של סטיבי וונדר לסרט THE WOMAN IN RED, שהניב את אחד הלהיטים הגדולים והדביקים ביותר שלו, I JUST CALLED TO SAY I LOVE YOU. האמת? אני ממש לא אוהב את הלהיט הזה (עם המודולוציה האירוויזיונית הדביקה שיש בו), אבל כן - הוא היה שלאגר ענקי באותם ימים.

בונוס: גם זה קרה החודש איתה - אוגוסט עם ג'ניס ג'ופלין.

אוגוסט 1966 היה תקופה של חוסר ודאות עבור ג'ניס ג'ופלין. לאחר שהצטרפה לאחרונה ללהקתBIG BROTHER AND THE HOLDING COMPANY - חבורת היפים פסיכדלית ופרועה שחיפשה נואשות קול נשי ענק שירעיד את הבמות, היא עדיין התקשתה למצוא את דרכה בסצנת הרוק הפורחת של סן פרנסיסקו. כאשר הלהקה קיבלה סדרת הופעות לארבעה שבועות במועדון בשיקגו בשם MOTHER BLUES באוגוסט, זה היה צעד משמעותי, אך צעד רצוף התלבטויות עבור ג'ניס. החברים נסעו לשם ברכב ואן רעוע, תפרנים לחלוטין אבל מלאי תשוקה עיוורת למוזיקה.

מבלי שהלהקה ידעה, היא זכתה להצעת ניסיון מטעם המפיק פול רוטשילד לפרויקט בלוז חדש עם חברת התקליטים בה הפיק, ELEKTRA. אותו פול רוטשילד האגדי שהפיק את THE DOORS, ואיזה טוויסט מדהים של הגורל שדווקא הוא יחזור לחייה כדי להפיק את אלבום המופת האחרון שלה! זו הצעה שהיא שקלה ברצינות. במכתב להוריה מיום 22 באוגוסט 1966, היא הודתה, "יש לי בעיה". היא הייתה קרועה בין האנרגיה הגולמית והחשמלית של "האח הגדול" לבין ההבטחה לקריירה מובנית יותר, המתמקדת בבלוז שכה אהבה, עם חברת תקליטים נחשבת. "אני עדיין לא בטוחה אם שאר חברי הלהקה (האח הגדול) באמת ירצו לעבוד קשה מספיק כדי להיות טובים מספיק כדי להצליח", היא כתבה, והוסיפה, "אלוהים אדירים, אני פשוט מלאת חוסר החלטיות!"

בסופו של דבר, הנאמנות העזה של חבריה ללהקה, ובמיוחד של פיטר אלבין, השפיעה עליה. היא התחייבה להופעות בשיקגו, החלטה שהיו לה השלכות מתמשכות. בשיקגו פנה שוב ללהקה בוב שאד מחברת MAINSTREAM RECORDS, שנדחה על ידי מנהלם דאז, צ'ט הלמס, חודש קודם לכן. הפעם, כשהלהקה חשה את הלחץ הכלכלי ואת חוסר הוודאות בנוגע למחויבותה של ג'ניס, הם חתמו על חוזה בלעדי לחמש שנים - חוזה דרקוני ונצלני במיוחד, שהותיר אותם כמעט חסרי כל, עד כדי כך שנאלצו לתפוס טרמפים חזרה לקליפורניה.

עבור ג'ניס, הקלטת אלבום הייתה דרך להוכיח את עצמה להוריה, להראות להם שהיא יכולה להתמיד במשהו. העסקה, עם זאת, הייתה רחוקה מלהיות אידיאלית. שאד סירב ללהקה להיכנס לסשנים האחרונים של עריכת המיקס, וכתוצאה מכך יצא אלבום שלדעת חברי הלהקה היה ייצוג "דק וחנוק" של הצליל החי העוצמתי שלהם. האלבום הוקלט בשיקגו ובלוס אנג'לס באותה שנה, אך לא יצא עד לאחר הופעתם הפורצת דרך בפסטיבל הפופ של מונטריי בקיץ שלאחר מכן. אותו אלבום בכורה, שנקרא בפשטות BIG BROTHER & THE HOLDING COMPANY, כלל כבר פנינים מוקדמות כמו DOWN ON ME, BYE, BYE BABY ו-WOMEN IS LOSERS, שבהם אי אפשר לפספס את העוצמה הווקאלית המדהימה שהתחילה לבקוע ממנה.

אז בשנת 1967, בעיצומו של קיץ האהבה, פורסמו סוף סוף פירותיו של אותו סשן הקלטות שנוי במחלוקת. זאת כדי לנצל את התהילה החדשה שמצאה הלהקה לאחר מונטריי - אותה הופעה מיתולוגית שבה ג'ניס נתנה ביצוע בלתי נתפס ומצמרר ל-BALL AND CHAIN שהפיל את הלסת של קאס אליוט בקהל והפך אותה לכוכבת בין לילה. היה ברור שהחברים עלו לליגה של הגדולים וחברת COLUMBIA RECORDS ונשיאה החשוב קלייב דייוויס כבר החתימו אותם על חוזה ענק בעקבות הפסטיבל.

באותו חודש, משפחתה של ג'ניס הגיעה לבקר אותה בסן פרנסיסקו, ביקור שהדגיש את התהום התרבותית שנפערה בין שני המחנות. ג'ניס, להוטה להראות להם את עולמה, ארגנה ש"האח הגדול" ינגנו להם באולם AVALON BALLROOM, ממעוזי הסצנה הפסיכדלית המרכזיים. עם זאת, הג'ופלינס חשו אי נוחות ניכרת בלב סצנת הייט-אשברי. דמיינו את ההורים השמרנים מטקסס, לבושים במיטב מחלצותיהם המהוגנות, נוחתים ישר לתוך ענני מריחואנה, תאורת שמן נוזלי והמוני צעירים יחפים בבגדי טאי-דאי שרוקדים באקסטזה. הביקור היה תזכורת נוגעת ללב עבור ג'ניס למרחק שעברה, לא רק מבחינה גיאוגרפית, אלא גם מבחינה תרבותית ואישית.

אוגוסט 1968 היה חודש של שיאים ושפל עבור ג'ניס. הוא ראה את יציאתו של CHEAP THRILLS, האלבום שביסס את מעמדה ככוכבת-על. הסיפוק, לעומת זאת, היה מתוק- מריר. תשומת הלב התקשורתית הבלתי פוסקת, שהתמקדה כמעט אך ורק בג'ניס, יצרה קרע הולך וגובר בתוך הלהקה, שהתמרמרה גם בגלל שבעטיפה האחורית נראה צילום רק עם הזמרת. העיתונות שיבחה אותה ככישרון ייחודי, ולעתים קרובות ביטלה את הלהקה כלהקת גיבוי בלבד. דבר זה, יחד עם שאיפותיה המוזיקליות של ג'ניס עצמה, הוביל להחלטתה הכואבת לעזוב את הלהקה שהייתה משפחתה ונקודת ההתחלה שלה. הפיצול הוכרז בספטמבר, אך ההחלטה התקבלה בשבועות הסוערים של אוגוסט.

הלהקה ניגנה בפסטיבל הפולק של ניופורט באותו חודש, הופעה שהדגישה את המתחים הגוברים. בעוד שהקהל הגיב בהתלהבות, אלברט גרוסמן, המנהל רב העוצמה של ג'ניס (שניהל גם את בוב דילן ולא ראה בעיניים שום דבר חוץ מהפוטנציאל העצום של ג'ניס כסולנית), לא התרשם, ואמר לבסיסט פיטר אלבין, "זה פשוט לא קורה. ג'ניס לא יכולה להמשיך אתכם". עבור ג'ניס, עזיבת "האח הגדול" הייתה צעד הכרחי לצמיחה האמנותית שלה. "אני אוהבת את החבר'ה האלו יותר מכל אחד אחר בעולם כולו", אמרה מאוחר יותר. "אבל אם היו לי רעיונות רציניים לגבי עצמי כמוזיקאית, הייתי חייבת לעזוב".

באוגוסט 1969, ג'ניס יצאה לדרך עם להקתה החדשה, להקת הקוזמיק בלוז - הרכב עם חטיבת כלי נשיפה וצליל מובהק של R&B וסול, איתם הקליטה את האלבום I GOT DEM OL' KOZMIC BLUES AGAIN MAMA!), תקופה שאופיינה הן בהצלחות מקצועיות והן בטלטלות אישיות. החודש נשלט על ידי הופעתה בוודסטוק. בעוד שהפסטיבל עצמו הפך לסמל של שלום ואהבה, עבור ג'ניס, החוויה הייתה רצופה בחרדה. הופעתה, שתוכננה לשבת, נדחתה בעשר שעות, וכשהיא סוף סוף עלתה לבמה בסביבות שתיים לפנות בוקר של יום ראשון, היא הייתה מותשת ושיכורה מאוד - תוצאה של שעות המתנה מורטות עצבים מאחורי הקלעים בליווי מנות כבדות של הרואין ובקבוקי SOUTHERN COMFORT. "אני לא יכולה להיות עצמי עם רבע מיליון אנשים", היא רטנה לאחר מכן בפני היחצנית שלה, מירה פרידמן . הסט שלה היה הולם אך חסרה בו האש שאפיינה את הופעותיה הקודמות. בעיני רבים - היא פישלה שם. ובכל זאת, הביצועים שלה שם ל-TRY (JUST A LITTLE BIT HARDER), ל-TO LOVE SOMEBODY או ל-WORK ME, LORD נהדרים לטעמי. החספוס, הצרחות והנשמה שלה עדיין מעבירים בי צמרמורת שמעט מאוד זמרים מסוגלים לייצר. אבל ג'ניס עצמה כל כך התביישה בהופעה, שהיא הטילה וטו מוחלט על שילובה בסרט התיעודי המקורי ובאלבום הפסקול של וודסטוק.

שבועיים בלבד לאחר מכן, ג'ניס הופיעה בפסטיבל הפופ הבינלאומי של טקסס, אירוע ענק עם רשימת אמנים שכללה גם את לד זפלין, בי.בי קינג וסנטנה. שם, מול הקהל של מדינת הולדתה, היא עלתה בשיא הטירוף ונתנה תצוגת תכלית מרהיבה שפיצתה על כל התסכול מוודסטוק והראתה לכולם מי המלכה של האירוע. לאחר מכן הופיעה בפסטיבל הפופ של ניו אורלינס ב-31 באוגוסט. כוח המשיכה שלה היה עצום אך גם הלחצים והבדידות בהיותה כוכבת סולו.

אוגוסט האחרון של ג'ניס היה זמן של התבוננות פנימה וחזרה לשורשים שלה. ב-14 באוגוסט 1970 היא השתתפה בכנס המחזור של לימודיה בתיכון לאחר עשר שנים בפורט ארתור, טקסס (תיכון תומאס ג'פרסון שבו סבלה מבריונות ונידוי חברתי). האירוע, אליו הגיעה עם פמליה, היה מורכב. היא ביקשה לחזור כמנצחת לעיירה שבעבר נידתה אותה. היא הופיעה לשם בשיא הגרנדיוזיות ההיפית - עם נוצות סגולות וכחולות בשערה, משקפי שמש עגולים ענקיים, מכנסי פעמון מקטיפה צבעונית וערמות של צמידים - מחזה שגרם לכל התושבים השמרנים שם לבלוע את הלשון. במסיבת עיתונאים, היא הייתה גם מתריסה וגם פגיעה, התבדחה על עברה אך גם חשפה את הכאב העמוק שעדיין נשאה.

"הם צחקו עליי מחוץ לכיתה, מחוץ לעיר ומחוץ למדינה", אמרה לכתבים, "אז אני מגיעה הביתה". ההגעה הייתה אירוע תקשורתי, ובעוד שג'ניס נהנתה מתשומת הלב, החוויה הייתה גם תזכורת כואבת לעברה. נותרו אז רק כשחודשיים לחייה. בחודשים הספורים האלו היא עוד הספיקה לגבש את להקתה הטובה ביותר, FULL TILT BOOGIE BAND, ולהיכנס לאולפן עם פול רוטשילד כדי להקליט את יצירת המופת PEARL. שירים כמו ME AND BOBBY MCGEE, CRY BABY, MERCEDES BENZ ו-GET IT WHILE YOU CAN. היא לא זכתה לסובב אותם כתקליט על הפטיפון.

בונוס: גם זה קרה החודש איתו - אוגוסט עם רוברט וויאט (ולהקות סופט מאשין, מאצ'ינג מול ועוד).

קיץ 1966 היה תקופת הקמה עבור להקת סופט מאשין. השורשים נטועים עמוק בסצנת קנטרברי המופלאה ובלהקת האם WILDE FLOWERS, אבל כאן כבר נולד משהו אחר לגמרי: הרכב פסיכדלי-אוונגרדי פרוע שנקרא על שם ספרו השערורייתי של ויליאם ס. בורוז, THE SOFT MACHINE (בורוז אף נתן בעצמו את ברכתו החמה לשימוש בשם!). לאחר שהתפתחה מפרויקט בשם MISTER HEAD, הלהקה התגבשה רשמית באוגוסט כאשר קיבלה את הצעתו הקודמת של מייק רטלדג', שסיים את התואר שלו באוקספורד, להצטרף כנגן קלידים. רטלדג' הביא איתו לא רק השכלה קלאסית רחבה וחיבה לג'אז חופשי, אלא גם את אותו צליל אורגן LOWREY מעוות באפקט פאז שיהפוך לסימן ההיכר הצורב והבלתי נשכח של הסאונד שלהם. וויאט הסביר, "רציתי לעבוד עם כלים שיוכלו לתת לך צלילים ללא הפרעה, מתמשכים לחלוטין. רציתי לעבוד עם נגן קלידים. מייק היה מרכיב חשוב מאוד בהתפתחות שלי".

ההופעה הראשונה שלהם בתור סופט מאשין התקיימה באוגוסט 1966 ב-MIDSUMMER REVELS בקומב ספרינגס. זו לא הייתה הופעה רגילה; היא נערכה בבית תלמידיו של הפילוסוף גורדייף. תארו לעצמכם את המחזה: קהילה רוחנית מיסטית פוגשת חבורת צעירים לונדונית תוססת עם ווליום שמרעיד את הקירות. עבור ביל מק'קורמיק הצעיר, אשר לימים ניגן בס עם וויאט, זו הייתה חוויה בלתי נשכחת: "הם היו להקת הרוק הראשונה שראיתי בחיי", הוא אמר ונזכר במשפחתו שביקרה בביתו של וויאט בווסט דולוויץ', בית צבוע ב"צבעים פסיכדליים בהירים שונים", ונדהם למראה הציוד של הלהקה. "מערכת תופים בחדר הקדמי ואורגן חשמלי, גיטרת בס גדולה ומגברים ורמקולים מרשימים בגובהם. והם ניגנו, בקול רם ואני מתרגש וחושב 'אני רוצה לעשות את זה, כמותם'".

מאוחר יותר באותו חודש, הלהקה החדשה נסעה לגרמניה לתקופת הופעות בסטאר קלאב בהמבורג. כן, אותו מועדון מיתולוגי בריפרבאן שבו הביטלס השחיזו את ציפורניהם בתחילת העשור! אבל עבור הסופטס, המפגש עם הקהל המקומי היה התנגשות חזיתית. הסדרה שם הייתה קצרת מועד. הגיטריסט דיוויד אלן נזכר ש"אחרי כחצי שעה מתחילת הלילה הראשון המנהל ניתק את הקשר איתנו". המוזיקה הפסיכדלית של הלהקה עוררה פילוג בקהל, כאשר "כמויות שוות של קריאות בוז ומחיאות כפיים" הובילו לעימותים . גילי סמית', זוגתו של אלן ובהמשך זמרת לצדו בלהקת גונג, הייתה עם הלהקה ותיארה זאת כסצנה קשה שבה ההנהלה לא אהבה את המוזיקה וסירבה לשלם להם.

הלהקה, שנתקעה ללא כסף לאוכל או לכרטיסי חזרה, ניצלה בזכות מעשה של טוב לב בלתי צפוי. כמה חשפניות ממועדון סמוך סיפקו להם כסף ואוכל. כן, מלאכים שומרים באים לפעמים בלבוש מינימלי למדי! למרות האסון המקצועי, לטיול היה צד חיובי יצירתי; קווין איירס כתב את הסינגל העתידי של הלהקה, LOVE MAKES SWEET MUSIC, בזמן שהותו בהמבורג. השיר הזה, שהוקלט באולפני SOUND TECHNIQUES בלונדון בינואר 1967 (יחד עם הצד השני הפסיכדלי לא פחות, FEELIN' REELIN' SQUEELIN), יצא כסינגל הבכורה הרשמי של הלהקה בפברואר 1967.

להקת סופט מאשין בילתה חלק ניכר מאוגוסט 1967 בדרום צרפת, תקופה של פעילות אינטנסיבית וגאות יצירתית. השמש, החופש והאווירה הפתוחה של הריביירה הצרפתית התאימו להם כמו כפפה ליד. בתחילת החודש הם הופיעו ב"פסטיבל התיאטרון החופשי" בקוגולין, וסיפקו פתיחה הזויה להפקה של מחזהו של פבלו פיקאסו (המחזה הסוריאליסטי DESIRE CAUGHT BY THE TAIL). אבל לא הרחק משם, בלילה אחר, חקלאי מקומי זעם מעוצמת המוזיקה, קם עם רובה ציד מכוון אל המוזיקאים, ואמר שהוא יירה אם לא יפסיקו. הלהקה המשיכה לנגן, ומישהו הסיט את זרועו של החקלאי בזמן שירה, והכדור נתקע בגנרטור. מסתבר שלא כולם באזור הפסטורלי היו מוכנים לחלוצי האוונגרד מלונדון...

הלהקה גם הופיעה בסדרה של הופעות בסן טרופה, כולל אחת בכיכר העיר, אותה דיוויד אלן ראה כ"אירוע הגדול" שביסס את המוניטין שלהם בפריס. הם הפכו בן רגע ליקירי הבוהמה הצרפתית, סביב בריג'יט בארדו וחוגי האמנות המקומית. במהלך הקיץ שטוף השמש הזה החל וויאט לנגן בעירום (יענו, תופף עם שלושה מקלות), תרגול שהחל ב"הפנינג" שאירח ז'אן-ז'אק לבל סביב בריכת שחייה.

עם זאת, אידיליית הקיץ הגיעה לסיומה בפתאומיות עם שובם לאנגליה. בנקודת הבידוק של המכס בדובר בסוף אוגוסט, דיוויד אלן, אוסטרלי, סורב כניסה חוזרת עקב אשרת שהייה שפג תוקפה. אלן טען ששמו נמצא ברשימה השחורה של המשטרה של "חשודים בסוחרי LSD ולא רצויים". הפילוג היה בלתי הפיך. אלן נאלץ להישאר בצרפת, שם ייסד זמן קצר לאחר מכן את להקת GONG – מה שמוכיח שלכל ענן יש שוליים של קסם.

הסיבות לשבר נזכרו באופן שונה על ידי המעורבים. אלן עצמו הציע שבעיית הוויזה רק "כנראה האיצה פרידה בלתי נמנעת", ובזלזול עצמי אופייני, טען כי נגינת הגיטרה שלו הייתה "כל כך גרועה שאף אחד לא רצה אותי יותר בלהקה". רוברט וויאט חלק על כך בתוקף. "דיוויד לא היה רק ​​מוקד העניין של הלהקה על הבמה ומחוצה לה, אלא גם גיטריסט מעניין וחדשני מאוד". עבור וויאט, העזיבה הייתה אובדן עמוק; הלהקה, לדבריו, "איבדה את כריסטופר רובין שלה".

בעיה אדמיניסטרטיבית זו סיימה למעשה את כהונתו בלהקה אותה ייסד, מה שאילץ את סופט מאשין להמשיך כשלישייה. ההרכב החדש – רטלדג' בקלידים, איירס בבס ושירה, וויאט בתופים ושירה – יצר את אחד הפאוור-טריוז הפסיכדליים חסרי הגיטרה המרתקים והייחודיים בתולדות הרוק! השלישייה החדשה הופיעה לראשונה ימים ספורים לאחר מכן, ב-27 באוגוסט במועדון MIDDLE EARTH בקובנט גארדן בלונדון.

באוגוסט 1968 מצאה את עצמה סופט מאשין בעיצומו של סיבוב ההופעות השני והמפרך שלה בן תשעה שבועות בארצות הברית, כלהקת חימום לג'ימי הנדריקס. החיבור בין הסופטס להנדריקס (שניהם נוהלו בידי צ'אס צ'נדלר ומייקל ג'פרי) הציב אותם על הבמות הגדולות ביותר, אבל הלו"ז האמריקאי פשוט סחט אותם עד תום. החודש היה עמוס בהופעות ברחבי הארץ, כולל מופעים בטקסס, מרילנד, ג'ורג'יה, וירג'יניה וניו יורק. הלחץ של פתיחת המופע עבור כוכב הרוק הגדול בעולם היה עצום. רוברט וויאט נזכר מאוחר יותר בצורך באומץ נוזלי כדי להתמודד עם הקהל: "כשאתה עולה לבמה מול 5,000 טקסנים חסרי סבלנות שמחכים שהנדריקס יעלה, אתה באמת צריך משקה. אני לא יודע איך עוד היית עולה לבמה". כמות השתייה שלו הפכה, במילותיו שלו, ל"פנומנלית". קווין איירס התעייף מאורח החיים, בעוד מייק רטלדג' דחף למוזיקה אינסטרומנטלית מורכבת יותר, ויצר קרע עם העדפתו של איירס ל"מלודיה ומקצבים סקסיים ונחמדים".

במהלך סיבוב ההופעות, חברי הלהקה מצאו זמן לפרויקטים מוזיקליים אחרים. ב-8 באוגוסט, רוברט השתתף בג'אם סשן במועדון THE SCENE בניו יורק עם הגיטריסט לארי קורייל, החלילן ג'רמי סטייג, והבסיסט של הנדריקס נואל רדינג. וויאט נזכר שהרגיש "קצת מחוץ לליגה שלי", אבל התכבד להתבקש לנגן. למחרת, הוא חזר לאולפן עם רדינג, והקליט בהצלחה דמואים לשניים משיריו החדשים של הבסיסט.

בתקופה זו חלה גם שינוי משמעותי נוסף בהרכב. המתיחות בין קווין איירס לגיטריסט אנדי סאמרס, שהצטרף לאחרונה, הגיעה לשיא. איירס הרגיש שסאמרס, "גיטריסט ג'אז טוב מאוד", מושך את הלהקה לכיוון שלא הצליח לעמוד בקצב שלו. ב-23 באוגוסט, לאחר הופעה בפסטיבל הרוק של ניו יורק, איירס הציב אולטימטום, ואילץ את סאמרס לעזוב את הלהקה. (אותו אנדי סאמרס, כידוע, ימצא בהמשך את מקומו בדפי ההיסטוריה כגיטריסט של להקת THE POLICE!).

באותה תקופה של גיחות לאולפן בארה"ב, הקליטה השלישייה בניו יורק את אלבום הבכורה הנפלא שלהם, THE SOFT MACHINE, בהפקת צ'אס צ'נדלר וטום וילסון. העטיפה המקורית של התקליט בארה"ב הייתה יצירת מופת בפני עצמה: גלגל שיניים מסתובב מקרטון שחשף מאחוריו גזרת צללית נשית בעירום (שצונזרה במהירות בחלק מההדפסות). סיבוב ההופעות הסתיים עם הופעות במסצ'וסטס, קונטיקט ויוטה לפני שהלהקה עצמה התפרקה לזמן מה. איירס המותש מכר את גיטרת הבס הלבנה שלו לנואל רדינג וברח לאיביזה, שם ישב על החוף עם גיטרה אקוסטית, אכל אוכל מיקרוביוטי וכתב את השירים לאלבום הסולו הנפלא שלו JOY OF A TOY.

אוגוסט 1969 היה שקט יחסית. הלהקה כבר עברה שינוי נוסף, כאשר קווין איירס הוחלף על ידי יו הופר בבס. הופר הביא עמו נגינת פאז-בס מהפנטת ומלוכלכת, שעיצבה לצד רטלדג' את הצליל המורכב והאוונגרדי של האלבומים החשובים VOLUME TWO ויצירת המופת הכפולה THIRD. ב-6 באוגוסט, וויאט הצטרף ליו ובריאן הופר לסשן הקלטת דמואים, תוך שהוא מנגן בתופים ונותן בשירה. ימים לאחר מכן, ב-8 באוגוסט, הופעתם של סופט מאשין בפסטיבל הג'אז, הפופ והבלוז הלאומי התשיעי בפלאמפטון נפגעה משתי תקלות נפרדות בגנרטור החשמל, שבסופו של דבר השביתו את הופעתם. אפילו הנוכחות של שמות ענקיים כמו המי וקינג קרימזון באותו פסטיבל לא המתיקה את הגלולה המרה של ניתוקי החשמל.

עד אוגוסט 1970, מעמדה של הלהקה הגיע למצב בו הוזמנה להופיע בקונצרט יוקרתי ברויאל אלברט הול ב-13 באוגוסט. זה היה רגע היסטורי של ממש: סופט מאשין הייתה להקת הרוק הראשונה אי פעם שהוזמנה להופיע במסגרת פסטיבל הפרומס היוקרתי של ה-BBC. כשהם מחוזקים בסקסופוניסט אלטון דין, הלהקה ביצעה חומרים מתוך האלבום הכפול השאפתני THIRD שיצא אך חודשיים קודם לכן. האירוע הונצח באנקדוטה שכבר ידועה. כפי שרוברט וויאט נזכר, הוא יצא החוצה לעשן סיגריה, וכשניסה לחזור, נמנע ממנו להיכנס על ידי שוער שחסם את דרכו וטען שהוא לא יכול היה להופיע. "המקום מיועד למוזיקאים אמיתיים בלבד". לקח קצת זמן עד שוויאט יכל להיכנס להופעה שלו.

אבל הלהקה עצמה לא הייתה מרוצה מההופעה, שסבלה מבעיות טכניות ועוצר קפדני שווייאט מצא מתסכל במיוחד. "זה היה מאוד מתסכל לסיים בדיוק ארבע דקות לפני 12", אמר, "כי אם היינו עוברים את הזמן הזה - הטכנאים יקפצו לנתק את החשמל". למרות הבעיות, וויאט הודה בערך העצום של יחסי הציבור של הקונצרט. הוא ציין בציניות כי לאחר מכן, "הנשים הזקנות סביבנו חשבו שאנחנו חבורה של שעירות מגעילות ומלוכלכות, אבל עכשיו כולן אומרות לנו 'בוקר טוב'".

במקביל לניצחון פומבי זה, וויאט בילה את אוגוסט באולפן SOUND TECHNIQUES בהקלטות אלבום הסולו הראשון שלו, THE END OF AN EAR. האלבום, שיצא בחברת CBS בסוף אותה שנה, היה הצהרת עצמאות אמיצה ופראית: יצירה אוונגרדית יחסית שבה וויאט השתמש בקולו ככלי אלתור ללא מילים, עם מניפולציות של מהירויות הקלטה והקלטות רב-ערוציות של שירה ותופים. שמות הקטעים הוקדשו כולם לחבריו הקרובים. האלבום היה תגובה ישירה וקשה לניכור הגובר שלו בתוך סופט מאשין. במכתב לאחיו איאן בערך בתקופה זו, הוא תיאר את הלהקה כ"סוס מת" והודה באומללותו העמוקה. מאוחר יותר הוא הסביר שאלבום הסולו נולד מהדיכאון שחש מהלהקה ומאי קבלת האחרים בה את יצירתו שנקראה MOON IN JUNE - אותו אפוס מבריק שמילא לבדו את כל צד ג' של האלבום THIRD, שבו וויאט שר וניגן כמעט על כל הכלים בעצמו.

באוגוסט שלאחר מכן, בשנת 1971, בעקבות עזיבתו את סופט מאשין, או ליתר דיוק העפתו מהלהקה, החל וויאט להניח את היסודות לפרויקט הבא שלו. אפילו בבחירת השם החדש הפגין וויאט את ההומור הייחודי והמבריק שלו: MATCHING MOLE הוא תרגום פונטי ומשחק מילים אנגלי גאוני על MACHINE MOLLE – התרגום הצרפתי של השם סופט מאשין! במהלך חודש זה הוא פגש את הפסנתרן האוסטרלי דייב מקריי וגייס את חברו הוותיק ביל מק'קורמיק, מה שסימן את ראשית דרכו של מה שיהפוך ללהקת מאצ'ינג מול. מקריי הגיע לאחרונה ללונדון וחיפש הזדמנויות מעניינות יותר לאחר תקופת נגינה עם התזמורת של המתופף באדי ריץ'. בעוד שלוח הזמנים העמוס של מקריי מנע בתחילה הקמת להקה קבועה, פגישה זו הייתה הצעד הראשון המכריע. היא הראתה את הדחף המיידי של וויאט שחיפש נגן מסוג אחר מעולם מוזיקלי אחר, מה שסימן רצון מודע לבנות משהו חדש מיסודות רעננים. מקריי ייאלץ לחכות עוד קצת כי ללהקה ייכנס קלידן להקת קרוואן, דייב סינקלייר. אל ההרכב הצטרף גם הגיטריסט הנפלא פיל מילר מלהקת DELIVERY, וביחד הם יקליטו את אלבום הבכורה המופלא MATCHING MOLE שנפתח באחד משירי האהבה הנדירים ההם, O CAROLINE. רק כשסינקלייר יפרוש, אחרי הקלטת תקליט ראשון, מקריי ייכנס כחבר מן המניין.

כל חודש אוגוסט 1972 הוקדש ליצירת אלבומה השני והאחרון של מאצ'ינג מול, שזכה לשם הקורץ MATCHING MOLE'S LITTLE RED RECORD, בהפקתו של איש קינג קרימזון - רוברט פריפ. ההקלטות, שנערכו באולפני CBS, היו אינטנסיביות ופוריות מבחינה יצירתית. אם כי הגיטריסט, פיל מילר, לא סבל את פריפ. הניגוד בין הדייקנות המלומדת והמשמעת הנוקשה של פריפ לבין הרוח החופשית והנינוחה של סצנת קנטרברי הוליד ניצוצות באולפן, אך גם מוזיקה מבריקה, סרקסטית ובועטת כמו השירים GOD SONG ו-STARTING IN THE MIDDLE OF THE DAY WE CAN DRINK OUR POLITICS AWAY. בריאן אינו הגיע לאולפן כדי להוסיף סינטיסייזר VCS3 בקטע המהפנט GLORIA GLOOM. למחרת, להקת ווקאלית המורכבת מדיוויד גייל, השחקנית ג'ולי כריסטי ואלפרדה בנגה, הקליטה תוספת קולית. כן, האחרונה היא כמובן אליפי.

עטיפת התקליט הייתה פארודיה מבריקה ומלאת הומור על פוסטרים של תעמולה מאואיסטית מסין הקומוניסטית, פרי מכחולה של אלפרדה בנגה, ובה נראים חברי הלהקה מצוירים כלוחמי מיליציה מהפכניים חמושים – דימוי חזותי בלתי נשכח! ביל מקורמיק תיאר את החוויה כ"אסון מוחלט", וטען שפריפ "הפך את פיל מילר לשריד רועד עד שכמעט ולא יכל להזיז את אצבעותיו". וויאט עצמו הודה בחיכוך, ואמר, "אם אתם הולכים לתת לי קרדיט על כך שאני משלב אלמנטים מוזיקליים יוצאי דופן... אז אתם חייבים להאשים אותי כשזה גורם לתאונות דרכים". הסשנים האחרונים לאלבום התקיימו ב-31 באוגוסט.

בשנים שלאחר הנפילה של וויאט ששיתקה אותו, אוגוסט נותר חודש פורה עבורו, שאופיין בסדרה של הקלטות והוצאות אלבומים משמעותיות. זה קרה בדיוק בעקבות יציאת אלבום המופת הנצחי שלו ROCK BOTTOM ביולי 1974 – יצירה בעלת יופי שמימי וכאב מזוכך, שעטיפתה המרגשת אוירה בעיפרון בידי אליפי. בתחילת אוגוסט של 1974, וויאט היה באולפן כדי להקליט את הסינגל המצליח שלו, גרסת כיסוי לשיר I'M A BELIEVER שהקליטה פעם המאנקיז לפי מה שכתב לה ניל דיימונד. לדברי הגיטריסט פרד פרית' מלהקת HENRY COW, המפגשים להקלטה התקיימו ב-5 וב-6 באוגוסט. הסשן, בהפקתו של ניק מייסון מפינק פלויד, התקיים באולפן 2 של CBS והשתתפו בו שורה של חברים, ביניהם הבסיסט ריצ'רד סינקלייר ופרד פרית'. בצד השני של התקליטון הוקלט השיר המרגש MEMORIES שחיבר יו הופר. הסינגל שהתקבל היה להיט בלתי צפוי שהגיע למקום ה-29 במצעד הבריטי בספטמבר 1974. ההצלחה הזו הובילה את וויאט להופעה בלתי נשכחת בתוכנית TOP OF THE POPS; כשהמפיק טען שזמר בכיסא גלגלים אינו "מחזה הולם לצפייה משפחתית" ודרש שיישב על ספה, וויאט סירב בכל תוקף, התעקש להופיע בכיסא הגלגלים שלו - וניצח.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים