רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-28 באוקטובר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-28 באוקטובר (28.10) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "לנון ודילן לא טובים ממני והם יודעים זאת. הם יודעים איפה אני ולאן אני מכוון. אני שונה, כמותם. ידעתי שאני שונה מהרגע בו נולדתי" (מארק בולאן, במלודי מייקר בשנת 1971).

קווין - מלכי העולם! ב-28 באוקטובר בשנת 1977 יצא תקליטה השישי של להקת קווין, NEWS OF THE WORLD.

זה היה התקליט השישי של להקת קווין, והוא סימן משהו שונה לחלוטין. אחרי שנים של הפקות גרנדיוזיות, שכבות על גבי שכבות של הרמוניות קוליות ומורכבות אולפנית שכמעט שברו את המכונות באולפן, ארבעת חברי הלהקה לחצו על כפתור האיפוס. המלכה החליטה לגזור את שערה (טוב, לפחות שלושה מהם) ולהתחבר מחדש לקהל.

כדי להבין את המהפך, חייבים לחזור לאפריל 1977. להקת קווין חזרה בדיוק מסיבוב הופעות מתיש אך מצליח בצפון אמריקה, במסגרת קידום התקליט A DAY AT THE RACES. הם היו על גג העולם, אבל כשנחתו בחזרה בבריטניה, הם גילו שהעולם הזה התהפך. סצנת הפאנק בעבעה וירתה לכל עבר. להקות כמו הקלאש, הסקס פיסטולס וה-DAMNED השתלטו על הכותרות ועל מועדוני המוזיקה.

התורה החדשה של הפאנק הייתה פשוטה: לרמוס את כל דינוזאורי הרוק הפרוגרסיבי, לנגן כמה שפחות אקורדים ולעשות כמה שיותר רעש. זו הייתה מלחמה של ממש בין האנרכיה (הפאנק) למונרכיה (קווין). התקליט הקודם שלהם, A DAY AT THE RACES, אמנם נמכר היטב אך זכה לביקורות צוננות. חשוב מכך, הוא לא הצליח לשחזר את ההצלחה המסחרית העצומה של קודמו, A NIGHT AT THE OPERA, והעובדה הזו הדאיגה מאוד את פרדי מרקיורי, בריאן מאי, רוג'ר טיילור וג'ון דיקון.

המסמר האחרון בארון האמון של הלהקה עם התקשורת הגיע ביוני 1977. העיתונאי טוני סטיוארט מהמגזין NME, שבעבר כתב ביקורת מהללת על "לילה באופרה", הוזמן לראיין את פרדי מרקיורי בביתו של מנהל הלהקה, ג'ון ריד. מרקיורי הגיע לראיון עם כל הגינונים המלכותיים. ארוחת צהריים טעימה הוגשה לסטיוארט ולצלם, כשברקע הסתובבו משרת אישי ושומר ראש. סטיוארט, שבא מהרחובות הספוגים בבירה ובפאנק של לונדון, חש נתק מוחלט. הוא ראה כוכב רוק מנותק שאיבד קשר עם הקהל שלו.

התוצאה הייתה כתבת שער קטלנית ב-NME שנשאה את הכותרת "האם האיש הזה הוא שוטה?". מרקיורי הבין באותו רגע שהתקשורת הבריטית הפנתה לו עורף. הכתבה לא עסקה באיכות המוזיקלית, אלא התמקדה בפרסונת הרוק המנופחת שפרדי טיפח. באותה תקופה, אגב, שכר מרקיורי גם את שירותיו של עוזר אישי בשם פול פרנטר, אדם שבעתיד יגרום לו צרות צרורות ויהפוך לאחד הבוגדים הגדולים בחייו.

ההקלטות לתקליט NEWS OF THE WORLD (שנקרא, באירוניה מוחלטת, על שם צהובון בריטי פופולרי) החלו ב-27 ביולי 1977 באולפני WESSEX בלונדון ונמשכו כשישה שבועות. המטרה הייתה ברורה: ליצור צליל אורגני, חי ופשוט יותר, כזה שיתאים להופעות החיות. הארבעה הרגישו שהגיעו למיצוי מוחלט של מורכבות אולפנית. כמובן, המבקרים מיהרו להאשים אותם באופורטוניזם זול ובניסיון נואש לרכוב על גל הפאנק כדי להישאר רלוונטיים. מצד שני, התקליט הזה בדיוק הוא שהביא להם מיליוני מעריצים חדשים.

מי שהיה הנלהב ביותר מהכיוון החדש היה המתופף, רוג'ר טיילור. הוא תמיד היה הרוקר המחוספס בחבורה. הוא כתב ארבעה שירים בתקופה זו, שניים לקווין ושניים לתקליטון סולו קטן שהוציא באוגוסט 1977. זו הייתה הפעם הראשונה שחבר כלשהו בקווין הוציא חומר תחת שמו. התקליטון כלל ביצוע מחוספס לשיר I WANNA TESTIFY, והוא אפילו ביצע אותו בתוכנית הטלוויזיה MARC של חברו מארק בולאן, זמן קצר לפני מותו הטראגי בתאונת מכונית. פרדי, לעומת זאת, תיעב את הפאנק בגלוי. בריאן מאי היה חצוי; הוא העריך את האנרגיה הספונטנית אבל הרגיש שכל התנועה "מהונדסת מדי" ולא לקח אותה ברצינות.

התקליט נפתח בצמד שירים שהפך לאחד מצמדי הרוק המזוהים בהיסטוריה. הראשון היה WE WILL ROCK YOU, יצירתו של בריאן מאי. ההשראה הגיעה מהופעה בלתי נשכחת ב-29 במאי 1977, באולם ניו בינגלי בסטאפורד. זה היה מופע מיוזע וחם, והקהל כולו עמד על הרגליים ושר יחד עם פרדי.

לאחר שההופעה הסתיימה, חזרו חברי הלהקה לחדר ההלבשה ונדהמו לשמוע את הקהל ממשיך לשיר בעוצמה אדירה את "לעולם לא תצעדו לבד". האפקט הזה הכה בהם. הם הבינו שהם צריכים לכתוב שירים שיעודדו בדיוק את זה: שיתוף קהל, מחיאות כפיים וצעקות. מאי חלם באותו לילה על הרעיון, וכשהציג אותו לפרדי, האחרון התאהב מיד. באופן מהפכני, השיר בוסס כולו על רקיעות רגליים ומחיאות כפיים, ללא תופים כלל, כדי שהקהל יוכל לבצע אותו בעצמו. בום בום - טראח! בום בום - טראח! בום בום - טראח! מילות השיר מתארות שלושה שלבים בחייו של אדם: הילד שחולם לכבוש את העולם, הצעיר שנלחם ברחובות, והזקן שמבין שנכנע.

בזמן הקלטת השיר באולפן, נכנס לפתע לאולפן בחור צעיר ומוזנח. זה היה סיד וישס, הבסיסט של הסקס פיסטולס, שהקליטו את תקליט הבכורה שלהם באולפן הסמוך (באופן מדהים, שני התקליטים יצאו בדיוק באותו יום). וישס היה שיכור כלוט וניגש לפרדי מרקיורי. "נו," הוא גיהק, "האם הצלחת להביא כבר את הבאלט שלך לקהל הרחב?".

זו הייתה עקיצה ישירה לאותו ראיון ב-NME, שבו התגאה פרדי ברצונו לרקוד באלט. פרדי לא השתעשע. הוא הדף את וישס לדלת היציאה וכינה אותו בשמות כמו SIMON FEROCIOUS. טיילור טען שסיד וישס היה אידיוט מוחלט שם, באולפן. האירוניה הייתה גדולה: רק שנה קודם לכן, בדצמבר 1976, קווין ביטלה הופעה בתוכנית הטלוויזיה GRUNDY TV SHOW. חברת התקליטים EMI שלחה במקומם את הסקס פיסטולס, ובראיון הידוע לשמצה שזכה לכינוי THE FILTH AND THE FURY, הם קיללו בשידור חי, הפכו לכוכבים בן לילה וגרמו לפיטוריו של המנחה. דרך אגב, וישס עדיין לא היה חבר בלהקה אז, כך שאם הוא היה - אין ספק שהשידור אף היה עסיסי עוד יותר.

מיד אחרי הרקיעות והמחיאות של WE WILL ROCK YOU, הגיע הפסנתר המהדהד של WE ARE THE CHAMPIONS. השיר נכתב על ידי מרקיורי, גם הוא בהשראת חוויותיו מההופעות. "זה הדבר השחצני ביותר שכתבתי מעולם," הודה פרדי. "חשבתי על משחק כדורגל. רציתי שיר שהקהל ישתתף בו. זו הגרסה שלי לשיר MY WAY".

בריאן מאי היה מזועזע תחילה. "הייתי בהלם כשפרדי הציג בפניי את השיר. לא האמנתי שהוא רוצה שנעמוד כך ונשיר שאנחנו האלופים. כך, מול כל הלהקות האחרות ומול כל אנשי העולם? אבל פרדי מיהר להסביר שזה לא שיר שלנו נגד כולם אלא שיר בו כולם שרים ביחד שהם ואנחנו אלופים כקבוצה. עדיין היו לי ספקות ואמרתי לו שהוא לא יכול לעשות את זה כי יהרגו אותו. הוא השיב לי שאפשר ועוד איך". שני השירים יצאו יחד על תקליטון בפורמט DOUBLE A SIDE, והפכו לצמד בלתי נפרד. מחוברים יחדיו עם סופר גלו.

התקליט היה רחוק מלהיות רק שני המנונים. השיר השלישי, SHEER HEART ATTACK, היה פיצוץ פאנק טהור שרוג'ר טיילור החל לכתוב עוד ב-1974 (לכן התקליט השלישי של קווין נושא את השיר הזהשחיכה עד שהבשיל). כאן הוא קיבל טיפול מחוספס. ג'ון דיקון כלל לא ניגן בשיר; טיילור ניגן בס, גיטרת קצב (על פנדר ESQUIRE BROADCASTER נדירה משנת 1967) וכמובן תופים. אמנם פרדי הוא ששר את השיר, אך רבים מוכנים להישבע שהם שומעים בו דווקא את קולו של טיילור. שנים לאחר מכן גילה מאי שהשיר הוקלט עם בסיס הדמו של טיילור ששר בו, ודרש ממרקיורי להוסיף שירה משלו בדיוק כפי ששר במקור. כך שמדובר בשילוב של שני הזמרים.

השיר נקטע בפתאומיות ומוביל לאווירה מהורהרת יותר עם ALL DEAD ALL DEAD, שכתב מאי, כבלדה של נוסטלגיה מלנכולית. שנים לאחר מכן סיפר מאי, כשנשאל על השיר: "אני לא חושב שאי פעם דיברתי על השיר הזה, כי איש לא התעניין בו. זה די מביך לספר את זה, אבל מה שגרם לי לכתוב את השיר היה החתול שלי, שמת כשהייתי ילד וכנראה לא באמת התגברתי על זה מאז".

ג'ון דיקון, הבסיסט השקט, תרם את SPREAD YOUR WINGS, שיר אהוב על המעריצים שלא הפך ללהיט ענק. הקליפ לשיר צולם בחצר ביתו המושלג של רוג'ר טיילור, יחד עם הקליפ ל-WE WILL ROCK YOU, וניתן לראות בבירור שארבעתם קופאים מקור ומנסים לשרוד את הצילומים. בשנת 1978 חשף דיקון את הבסיס לכתיבת השיר: "השיר מדבר על חוויות אישיות שלי בשנים האחרונות. אני מעדיף לא לפרט אותן, כי אני לא אוהב לספר על שירים. אנשים צריכים להבין זאת בעצמם. זה לא קל, להתמודד עם דברים קשים שנופלים עליך. ברור שכסף הוא דבר נהדר, אבל אני לא צריך להיות עשיר. אני פשוט לא רוצה ליפול לאחור אל עוני, כפי שראיתי שקרה למוזיקאים אחרים. אני רוצה לשמור לעתיד". למרות אי הצלחת השיר היה זה כבר ברור שדיקון הוא כותב שירים שכדאי להתייחס אליו ברצינות. את צד א' סגר טיילור עם עוד יצירת רוק דחוסה, FIGHT FROM THE INSIDE, שגם בה ניגן כמעט על כל הכלים.

צד ב' נפתח עם GET DOWN MAKE LOVE. מעריצים רבים סבורים מאז שהוא מספר על סצנת ההומוסקסואלים בניו יורק, בה ביקר מרקיורי לרוב בעת סיבוב ההופעות האמריקני של קווין. מרקיורי לא יצא אז מהארון, אך נטייתו לגברים הפכה להיות ברורה בעיני כל מי שהיה בסביבתו. זה השיר הראשון בו מרקיורי שר על תענוגות הבשרים, דבר שירבה לעשות בהמשך - " אתה לוקח את גופי / אני מעניק לך חום / אתה אומר שאתה רעב / אני מעניק לך בשר". באותו זמן גם החל מרקיורי ללבוש בגדי עור שחורים. האגדה מספרת שזה החל אחרי מפגש שהיה לו עם גלן יוז, הזמר של להקת הפופ המרקידה, אנשי הכפר, שהתאימה לאותה סצנה הומוסקסואלית. באמצע השיר יש קטע, שכונה בפי מאי בשם "האינטרלוד הארוטי". רבים היו מוכנים להישבע שהצלילים באים מסינטיסייזר (בתקופה בה עדיין התהדרו חברי הלהקה שאין סינטיסייזרים בצליליהם), אך הם הגיעו מגיטרה ואפקטים מידיו של מאי. שוב להקת קווין הצליחה לתעתע במאזיניה.

השיר SLEEPING ON THE SIDEWALK היה השיר שלקח הכי מעט זמן למאי לכתוב עד אז. הלהקה ביצעה טייק אחד של השיר באולפן, דבר ששמר על אווירה אורגנית בנגינתו. האגדה טענה שהלהקה (בלי מרקיורי באולפן) לא ידעה שסליל ההקלטה מסתובב, אך מאי שלל זאת והוא זה ששר כאן.

השיר WHO NEEDS YOU נכתב על ידי דיקון הבסיסט ויש בו אווירה לטינית מדליקה עם נגינת גיטרה אקוסטית משכנעת (של מאי וגם דיקון, שלא מנגן כלל בבס פה) וביצוע נהדר של כל חברי הלהקה. יופי של שיר. בתחילה ניסו החברים לנגנו במקצב הרגאיי, אך בסוף הוחלט לבדוק עוד כמה אפשרויות עד שהגיע העיבוד הידוע.

השיר הרוקי IT'S LATE נכתב על ידי מאי, ומספר על משולש אהבה. "זה שיר די אישי שלי. הוא נכתב בשלושה חלקים; בחלק הראשון נמצא הבחור בביתו עם אשתו. בחלק השני הוא באיזה חדר אחר עם אישה אחרת בה התאהב ואינו יודע מה לעשות. בחלק השלישי הוא חוזר לאשתו ומנסה לדבר על זה ולהשלים את המצב". אצבעות רבות הופנו לדמות שדל PEACHES, הבחורה בה התאהב בניו אורלינס עוד בשנת 1974 כשקווין הייתה בארה"ב (ושמה מופיע בשירו NOW I'M HERE) ועמה התרועע הרחק מעיני אשתו, כריסי מולן.

התקליט נחתם באופן מפתיע עם MY MELANCHOLY BLUES, שיר ג'אז-ברים אפלולי. מרקיורי, שהוא פסנתרן מחונן (ורבים שכחו זאת בגלל הופעתו הכריזמטית כזמר), מביא לשיר את הידע שלו ביצירת אווירה מתאימה. לא סתם אומרים עליו שהוא הזמר המושלם; הוא ידע לשיר במגוון סגנונות, לנגן בפסנתר באופן מושלם וגם לתת שואו סוחף ביותר. בשיר זה ניגן פרדי בפסנתר כנף מתוצרת BOSENDORFER IMPERIAL, שהעניק צליל חם ועשיר. זה גם הפסנתר היחיד אז שהיו בו שמונה אוקטבות (במקום שבע אוקטבות בפסנתר רגיל). שיר נוסף שהוקלט לתקליט אך לא נכלל בו היה FEELINGS FEELINGS הקצבי. הוא יצא רק שנים לאחר מכן, במהדורת 40 שנה לאלבום.

לפני צאת התקליט דאגו חברי הלהקה לסיים כל קשר שנשאר להם עם אולפני TRIDENT, ששנתיים קודם לכן גרמו ללהקה כאבי ראש כלכליים. מנהל האולפן, נורמן שפילד, החתים לפני כן את חברי הלהקה על חוזה ניהול. זמן מה לאחר מכן גילו החברים ששפילד עשק אותם. הוא מצדו טען שמישהו היה צריך לשלם על הוצאות רבות מאד שדרשה הלהקה ולכן נלקחו מרווחיה. הפעם החליטה הלהקה לקנות משפילד את הסעיף בחוזה בו היא חויבה לשלם לו אחוז אחד מהתמלוגים שלה. בכך נותק כל קשר עם האולפן ההוא.

קשר נוסף שהופסק היה עם המנהל, ג'ון ריד, שהיה נתון בלחץ רב בין ניהול קווין לניהול לקוח קודם ותובעני שלו בשם אלטון ג'ון, שהחל להתלונן על כך שריד לא מעניק לו מספיק תשומת לב ניהולית. ריד גם היה מאהבו של אלטון (מערכת יחסים שכללה גם אלימות פיזית מצד המנהל) וגם מאהבו של מרקיורי.

להקת קווין נאלצה לשלם סכום כסף גדול מאד על מנת להשתחרר מהחוזה שלה מול ריד ונאלצה בשביל זה לתת לו 15 אחוזי תמלוגים על התקליטים הבאים. הצורך של קווין באפשרות ניהולית עצמאית משלה גרם לה להסכים לתנאי השחרור מריד ולשכור במקומו את עורך הדין, ג'ים ביץ'.

את כל המהפכה הזו עטף הציור הבלתי נשכח של האמן פרנק קלי פריאס. הציור המקורי של רובוט ענק המחזיק גבר מת הופיע על כריכת מגזין מדע בדיוני בשם ASTOUNDING SCIENCE FICTION עוד ב-1953. חברי הלהקה אהבו אותו, ופריאס הסכים לצייר אותו מחדש עבורם, כשהפעם הרובוט מחזיק בידו את ארבעת חברי הלהקה המתים - כאילו התדמית שלהם מהעבר מתה ועתה הם באים כדבר חדש. זו הייתה הצהרה: קווין האופראית מתה.

במגזין רולינג סטון לא התרשמו מהמהפך. המבקר כתב בציניות: "קווין עושה מוזיקה משוכללת מרסיסי נוסטלגיה לאימפריה הבריטית. הם דוחפים כורלים של בית ספר לבנים ומוזיקת ​​לחימה אנגלית דרך המשפך של הרוק הכבד, מכוונים בזהירות אל קרשנדו רומנטיים מעוטרים בהד כבד. ככל הנראה, הכוונה היא שתהילות מסורתיות יומצאו מחדש על הבסיס הקשה של הלהקה.

רוב השירים בתקליט זה מאתגרים את אויביה האמנותיים של קווין או מנסים לבסס חזון של הסדר החדש. 'אנחנו האלופים' מסתיים בשורה, 'אין זמן למפסידים, כי אנחנו האלופים - של העולם'. זו הערה מתאימה לצד שכולל גם את WE WILL ROCK YOU, שיש לו אווירה של עצרת פוליטית והוא בו זמנית המנון רוק. השיר SHEER HEART ATTACK הופך את קווין ללהקה הגדולה הראשונה שניסתה להפגין עליונות על פני הפאנק-רוק על ידי צעידה אל הדשא הסגנוני שלה. שאר הצד הראשון משתמש בגישת לד זפלין המשוכללת שבה קווין מפורסמת, אבל השירים הולכים עוד יותר לסוציולוגיה של הפאנק.

זה חומר מצמרר, אבל נראה שהקור הולם את קווין. בצד השני, הקבוצה מדשדשת בסדרה של שירים על כישלון מיני (שלה!), על כוכבות ועל רווחה כשהם מעלים טיעון משכנע קלות לשעמום בתור הנקודה היציבה הנכונה לפני האפוקליפסה. לקווין אין מה לפחד או לעשות. בעליונות הכספית שלהם, הם אכן אלופים. כאלה הן הבדיות הבולטות שמהן עשויים האלבומים הנמכרים של היום".

זה אחד מאירועי המוסיקה הטובים יותר של שנת הביטלמאניה. ב-28 באוקטובר בשנת 1964 צולמה הפקה בשם TAMI SHOW, באודיטוריום סיוויק שבסנטה מוניקה. שם המופע היה קיצור של THE TEENAGE AWARDS MUSIC INTERNATIONAL.

כן, היה זה אחד המופעים הראשונים הגדולים בתולדות הרוק'נ'רול המצולם. הופיעו בו, זה לצד זה אמנים כמו: צ'אק ברי, ג'יימס בראון, מרווין גאי, ג'רי אנד דה פייסמייקרז, לזלי גור, ג'אן ודין, בילי ג'יי קרמר, סמוקי רובינסון, הרולינג סטונס, הסופרימס ולהקת הבית בהשתתפות המתופף האל בליין, הגיטריסט גלן קמבל, הקלידן ליאון ראסל ועוד הרבה אגדות אולפן.

להקת הרולינג סטונס נקבעה להיות ההרכב הראשי בתוכנית, אך ג'יימס בראון, שהוזמן גם הוא להופיע, לא אהב את העובדה שיש מישהו שנמצא לפניו בעדיפות. הוא ראה כי ככה והחליט לגבור על מיק ג'אגר עם תנועות גוף שגרמו לסולן הלבן להבין כי יש פה מישהו שעובד קשה יותר בשואו ביזנס שגונב לו את ההצגה לגמרי. הסטונס אמרו מאוחר יותר שהם עשו טעות איומה כשהסכימו להופיע מיד אחרי ג'יימס בראון.

הביץ' בויז, שצולמו לסרט הקולנועי הזה, נחתכו ממנו. כמה אמרו שבריאן ווילסון לא היה מרוצה מהביצועים שלו ודרש להסירם משם, בעוד שאחרים דיווחו שהצילום הוצא בגלל בעיות חוזיות. היה זה צעד שגרם לפספוס חשיפה משמעותית ביותר.

ג'יימס בראון, בספרו האוטוביוגרפי: "ראיתי את הרולינג סטונס בפעם הראשונה כשהיינו יחד בתכנית ההיא. זה היה סרט טלוויזיה שבויים על ידי סטיב בינדר, האיש שיעשה בהמשך גם את מופע הקאמבק הטלוויזיוני של אלביס בשנת 1968. הגעתי עם להקתי לאודיטוריום כדי לערוך חזרה בשמונה בבוקר. נדמה לי שחזרנו על הקטע שלנו שלוש פעמים. מאוחר יותר היינו צריכים לעשות זאת שוב מול קהל מצולם, שהורכב מצעירים לבנים. הסטונס נקבעו להופיע אחרינו, והם ידעו שלא כדאי להם. הם ניגשו לחדר ההלבשה שלהם ולא הרשו לאף אחד להיכנס. בינתיים עשינו עוד חזרה והרבה אחרים יצאו מחדריהם כדי לצפות בנו. גם מיק ג'אגר יצא וכשראה מה אנו עושים, הוא לא יכל להאמין לזה. לאחר שראה אותי בפעולה, הוא לא רצה לערוך חזרה אחריי. שמעתי שהוא עישן חפיסת סיגריות שלמה מרוב עצבים.

כשהגיע הזמן לצילומים, לזלי גור עלתה, ביצעה שני שירים ואז ירדה ונתקלה בכמה צעירים שביקשו ממנה חתימות. לפתע צצה מישהי מבוגרת, אולי אמא שלה, ואמרה שלזלי חייבת לנוח כי היא עייפה. הנה אנחנו הרגנו את עצמנו בחזרות, היא לא עשתה כלום והיא עייפה?!

עלינו לבמה קצת מתוחים כי לא ידענו אם הקהל הזה מכיר אותנו בכלל. אבל איך שהתחלנו לבצע את OUT OF SIGHT היו כולם על הרגליים. עשינו כמה שירים ללא הפסקה. בסוף ביצענו את NIGHT TRAIN ואני לא חושב שאי פעם רקדתי כה קשה. הם בטח לא ראו אדם זז במהירות שכזו. כשסיימתי, הקהל דרש הדרן. הסטונס עמדו בצד ובכל פעם שהם היו מוכנים לכבוש את הבמה, הקהל שוב קרא לי לעלות. נראה לי שמיק לא רצה כבר לעלות. וכשעלה, הוא ניסה לחקות כמה מתנועותיי ונכשל. בכל אופן, עד אז הוא עמד במקום ונדמה לי שמההופעה הזו הוא התחיל לנוע ומפעם לפעם השתחרר. מאז ראיתי את מיק לא פעם בהופעותיי באפולו. הוא הפך לחבר טוב שלי. אני אוהב את הסטונס. אני לא רואה בהם מתחרים. אני רואה בהם אחים".

בסיסט הרולינג סטונס, ביל ווימן, בספרו: "יצאנו מהמלון של הוליווד לסנטה מוניקה סיוויק אודיטוריום לחזרות וצילום של TAMI SHOW (קיצור למוסיקה בינלאומית לגיל העשרה). זה תועד בטכניקה הנקראת אלקטרונוביז'ן. הסרט היה די משני לעומת חשיבות האירוע. מה היה חשוב זה שפגשנו כאן שורה שלמה של אמנים ואנשים אחרים שהשפיעו על הקריירה שלנו. ג'ק ניטשה, המעבד של פיל ספקטור בתקליטים שלו, ניצח על הלהקה הגדולה שליוותה את כל האמנים האחרים. הלהקה הזאת כללה את ליאון ראסל (פסנתר); סוני בונו (כלי הקשה ומאוחר יותר חצי מהצמד סוני ושר); נינו טמפו (סקסופון) וגלן קמפבל (גיטרה). היינו למעלה ברשימת האמנים, ולמרות שהסופרימס אמרו לנו שלום, כמעט אף אמן אחר לא דיבר איתנו במהלך היום. ברור... הם נרתעו מהמראה שלנו.

שמענו שג'יימס בראון רצה להיות האמן שחותם את התוכנית אבל המפיקים התעקשו עלינו. בראון אמר אז שהוא הולך 'לגרום לרולינג סטונס לייחל שירצו להיות לפניי'. הייתה לנו תחושה שהוא יכול להיות צודק. כשכל אמן לפנינו הופיע, צפינו עם שאר האמנים מאחורי הקלעים בחדר צפייה גדול, צועקים ומעודדים. במהלך סט מדהים מג'יימס בראון והלהקה שלו, כל האמנים הלכו לצפות בו כמו הקהל מלפנים. עכשיו ידענו למה התכוון ג'יימס בראון ופחדנו לעלות אחריו. אבל בחדר ההלבשה שלנו צ'אק ברי ומרווין גאי, שגם הופיעו שם, היו מאוד

מעודדים. מרווין אמר לנו: 'אנשים אוהבים אתכם בגלל מה שאתם עושים, אז פשוט צאו לשם ותעשו את שלכם - זה מה שאני הייתי עושה'. חוששים, הלכנו לבמה. אפילו המראה שלנו עמד בניגוד בולט לעין מהאמנים שקדמו לנו. למרבה המזל, קיבלנו קבלת פנים נפלאה מ-5,000 בני נוער ורגע האושר עבורי הגיע כשיצאנו מהבמה. ג'יימס בראון ניגש אלינו, לחץ את ידינו ובירך אותנו. הפכנו לחברים טובים. כוכבי פופ היינו, אבל האנשים שיצרו את שורשי המוזיקה שלנו היו עדיין המורים שלנו".

יכול להיות שהתקליט הזה הוא האח של REVOLVER של הביטלס ו- AFTERMATH של הרולינג סטונס? בהחלט יכול להיות. ב-28 באוקטובר בשנת 1966, יצא התקליט FACE TO FACE של להקת הקינקס, שנחשב עד היום לאחד הנפלאים אך פחות מוערכים בקטלוג הלהקה.

העולם, כך נראה, היה עסוק אז במקומות אחרים. התקליט הזה, שנחשב לאבן דרך אמיתית בקטלוג המפואר של הלהקה, מצא את עצמו נאבק על תשומת לב הקהל מול ענקים ששלטו במצעדים באותה שנה. הרי רק כמה חודשים קודם לכן הביטלס שחררו את REVOLVER ששינה את המשחק, והרולינג סטונס הציגו את כל הגרוב הקשוח שלהם ב-AFTERMATH. בהחלט ייתכן שהתותחים הכבדים האלה האפילו במקצת על היצירה המבריקה של הקינקס.

אך מי שהניח את המחט על החריצים גילה תקליט אחיד ברמתו, חד, שנון ומלא פניני פופ קטנות. מה שהמאזינים לא ידעו הוא שמאחורי כל צליל שמח הסתתרה דרמה שהייתה יכולה לפרק הרכבים חלשים יותר. אולפן ההקלטות היה רחוק מלהיות מקום רגוע ובלב הסערה עמד, כרגיל, מנהיג הלהקה והיוצר המרכזי שלה, ריי דייויס. דייויס היה בתהליך התאוששות רעוע מהתמוטטות עצבים קשה שעבר. הלחץ של ה"ביט-מאניה" הבריטית נתן את אותותיו. ב-8 במרץ 1966, לאחר שחש ברע תקופה ארוכה, ריי הלך להיבדק אצל רופא שקבע את האבחנה החד-משמעית: התמוטטות. באותו חודש הוא התוודה בפני עיתון המוזיקה NME שהוא מרגיש כמו מלחין שאין לו שנייה אחת פנויה להלחין, וסיפר שכל העבודה שלו נעשית בדרכים, בין הופעות, תחת לחץ בלתי אפשרי.

ההנהלה נכנסה לפעולה. הופעות בוטלו בזו אחר זו, ובמשרדים התקבלה החלטה לחפש לו מחליף זמני שיקיים את ההופעות הקרובות בזמן שריי ינוח. ריי, מצדו, הסתגר וסירב להתראיין. כל הנטל התקשורתי הועבר אוטומטית לכתפיו של אחיו הצעיר, הגיטריסט הראשי דייב דייויס. יומיים בלבד לאחר האבחנה הרפואית, הקינקס כבר בחנו מחליף לריי בדמותו של מייק גרייס, חבר בלהקת THE COCKNIES וידיד קרוב של הלהקה.

דייב דייויס נאלץ לקחת את תפקידי השירה המרכזיים, והוא תיאר את התקופה הזו כסיוט. הוא סיפר שההנהלה הכריחה אותם לצאת לסיבוב הופעות של עשרה ימים, כשהוא עצמו היה מסטול לחלוטין במהלכו. הוא ציין שמייק גרייס היה חבר ותיק ולכן השתלב, ואף היה לו דמיון חיצוני לריי, אך מייק היה שמאלי וכל ההופעה הוויזואלית שלו על הבמה נראתה שונה. הפיאסקו הגיע לשיאו בהופעה בבלגיה, שם ילד אחד בקהל צעק לחברו שזה בכלל לא ריי דייויס על הבמה. זה היה, במילותיו של דייב, סיבוב נוראי.

אבל הדרמה של ריי לא הסתיימה שם. ב-17 במרץ, כשהוא עדיין במצב מעורפל, הוא הגיע ללונדון עם מטרה אחת ברורה: להעניק אגרוף הגון בפניו של המו"ל של הלהקה, בריאן סאמרוויל. משטרה הוזעקה למקום המהומה, ומיד אחריה הגיע גם מנהל הלהקה, כשהוא מלווה ברופא. הרופא נאלץ להסביר לשוטרים שמדובר בפציינט שברח מביתו במצב לא יציב. סאמרוויל, באופן לא מפתיע, לא חזר לעבוד כמו"ל שיריו של ריי.

בעקבות הפיצוץ הזה, ריי הודיע נחרצות שאין בכוונתו לחזור ולעשות סיבובי הופעות ארוכים. הוא ניצל את השהות הכפויה בביתו כדי לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב: לכתוב שירים. בחודש אפריל, בעוד ההופעות המשיכו להתבטל, ריי חווה פרץ יצירתיות פנומנלי. ביום אחד, ה-10 באפריל, הוא כתב לא פחות משישה שירים חדשים! שישה ימים לאחר מכן, הוא כבר הרגיש מספיק טוב כדי לחזור למרכז הבמה עם להקתו, בהופעה במועדון 'לוקומוטיב' בפריס. במקור תוכננו שתי הופעות לאותו יום, אך הופעת אחר הצהריים בוטלה בגלל בעיית העברת ציוד הלהקה במכס הצרפתי. ההופעה השנייה התקיימה, והקינקס אף צולמו באותו יום וקטע מההופעה שודר בתוכנית הצרפתית 'דיסקוראמה'.

במאי 1966, במהלך הסשנים הפוריים הללו, הוקלט שיר חדש בשם WATERLOO SUNSET. שנים לאחר מכן, סיפר ריי למגזין רולינג סטון שהשיר הזה הוקלט במהירות בבוקר אחד, באחד הסשנים האווירתיים ביותר שהיו להם. הוא תיאר איך לפני שהתחילו לנגן, הבסיסט פיט קוואיף ניגן כמה צלילים מיצירה קלאסית, והקלידן האורח ניקי הופקינס ניגן קטע משיר שנקרא 'ליזה' שהם נהגו לבצע בהופעות. הדברים הקטנים האלה באולפן עזרו להם להשתחל לביצוע המיוחד. ריי הוסיף שכשכתב את השיר, הוא לא היה מסוגל להקשיב לשום מוזיקה, למעט תקליט להיטים של פרנק סינטרה, בוב דילן ויוהן סבסטיאן באך. שילוב מוזר, אבל כנראה שהוא עשה את העבודה.

אבל כאילו לא חסרו צרות, ב-3 ביוני הגיעה קטסטרופה נוספת. הבסיסט, פיט קוואיף, נפצע קשה בתאונת דרכים לאחר שחזר מהופעה. קוואיף נסע ברכב הציוד של הלהקה יחד עם העוזר הצמוד שלהם, ג'ונה ג'ונס, כשהם התנגשו במשאית על האוטוסטרדה. קוואיף שבר את רגלו ונזקק לתפרים בקרקפת. ג'ונס נפצע קשה עוד יותר כשהועף מהרכב דרך השמשה, שבר את האגן וספג פגיעת ראש. אאוץ'!

כאן נכנס לתמונה בסיסט מחליף נוסף, ג'ון דאלטון. דאלטון נקרא לדגל כדי לעזור לקיים את ההופעות שנקבעו מראש, ובסופו של דבר גם ניגן בכמה מהשירים בתקליט החדש. העניינים הסתבכו עוד יותר ב-11 באוגוסט, כשקוואיף המאושש הודיע במפתיע שהוא פורש מהקינקס. דאלטון הפך לבסיסט הקבוע, אך זה היה לבינתיים בלבד. זמן קצר לאחר מכן, קוואיף התחרט, הודיע שהוא חוזר ללהקה, ודאלטון המבואס הבין שעליו לארוז את הבס ולחזור לעבודתו הקבועה במכרה הפחם.

בתחילת אוקטובר, רגע לפני יציאת התקליט, הלהקה סגרה סוף סוף את הפינה האחרונה. החברים חתמו על חוזה מחודש מול חברת התקליטים PYE. החוזה החדש היה משמעותי ביותר, כיוון שהוא איפשר להם מעתה לשלוט באופן מלא על השירים שלהם. החתימה הזו שחררה את הפקק ואיפשרה את הוצאת התקליט, שהתעכבה זמן מה בגלל המשא ומתן בין שני המחנות.

בתקליט הזה, יותר מתמיד, ריי דייויס מיצב את עצמו באופן ברור כאחד שמגיב ומבקר את הנושאים החברתיים שסביבו. הוא הפך למשורר של המעמד הבינוני, עם התבוננות חדה על החברה הבריטית. שירים כמו DANDY (על רודף שמלות מזדקן) או MOST EXCLUSIVE RESIDENCE FOR SALE (על אריסטוקרט שירד מנכסיו) הציגו כותב שירים בוגר ושנון. תואר המבקר החברתי הזה המשיך ללוות אותו שנים רבות לאחר מכן.

עיתון מלודי מייקר קלע בול בביקורת שלו על התקליט וקבע: "ריי דייויס הינו אחד מכותבי השירים הטובים של אנגליה כיום". אבל ככה זה תמיד היה אצל הקינקס, כפי שהדרמות של 1966 הוכיחו. צלילי הפופ השמחים והמלודיות הקליטות החביאו בתוכם סיפורים עמוקים, אפלים ומורכבים הרבה יותר.

באותם ימים, עיתון המוזיקה החשוב CRAWDADDY ניסה להסביר את התופעה. בביקורת על FACE TO FACE נכתב כך: "אם אתם לא מעריצים של הקינקס, אתם או א) לא מעודכנים, או ב) לא מעריצים של הקינקס. אם זה האחרון, אין מה לעשות בקשר לזה". הכותב טען שהקינקס הם לחלוטין בלתי ניתנים להגנה, ובאותה נשימה בלתי ניתנים לערעור. הוא הודה: "אני לא יכול להגיד לך למה הם מעולים: אין סטנדרטים לפיהם ניתן לשפוט את הקינקס". הוא קבע שהמוזיקה של ריי דייויס עומדת בקטגוריה בפני עצמה, ואם אתה לא אוהב את זה, ובכן, זו בעיה שלך.

הביקורת המשיכה וציינה ש-FACE TO FACE הוא תקליט מצחיק מאוד. עם זאת, הכותב היה מודע לכך שיש אנשים, אפילו כאלה שהוא מכבד, שלא מוצאים את זה מצחיק בכלל. לכן הוא היסס להלל תקליט שמתחיל בארבעה צלצולים של טלפון וקול גברי שאומר 'הלו, מי זה שמדבר בבקשה', ואחריו נכנסים ללא הפוגה גיטרה מובילה ובס. "אין לתאר את ההומור של הדבר", הוא כתב, "הכל בתזמון, ואני נשבר בכל פעם שאני שומע אותו". אבל הוא הודה שיש כאלו שיושבים בלי להתרגש. כנראה שזה עניין של טעם.

הביקורת ניתחה את הלב של הלהקה: "הקינקס הם בעיקר, אבל לא לגמרי, ריי דייויס". ריי תואר ככותב השירים, הסולן, הכוח המניע של הקבוצה, והאישיות הסקרנית שלו היא זו שעולה בכל תו. הכותב דחה את התזה שריי הוא גאון, וטען שנכון יותר לקרוא לו מוזיקאי בעל ביטוי מדהים; מצב הרוח שלו בכל זמן נתון משוחזר ללא דופי בשיריו, בלי מאמץ נראה לעין. הוא הדגים זאת עם השיר ROSIE WON'T YOU PLEASE COME HOME, שם ריי משתעשע עם מנגינה מוכרת והפסקה יוצאת דופן, ונותן למילים ליפול היכן שהן נופלות: 'ואני אופה עוגה אם תגידי לי שאת במטוס הראשון הביתה'. שטויות גרידא, לכאורה, אבל הכל נופל במקום כל כך מושלם, שקשה לתאר שכל מילה אחרת יכולה להיות שייכת לשם. המתנה של ריי היא השליטה המוחלטת שלו במוזיקה.

עם זאת, המבקר הדגיש שריי לא יכול היה לעשות את זה בלי הקינקס האחרים. הם משלימים את השירה שלו ונושאים את מצבי הרוח של שיריו בצורה כל כך מדויקת, שאפשר לחשוב שהם נרדפים על ידי אותם שדים. האח דייב בגיטרה מובילה, פיט קוואיף בבס, ומיק אבורי בתופים, כולם משתוללים יחד בגבולות העולם הפרטי שלהם.

הביקורת סיכמה שמדובר בתקליט משובח, ואולי התקליט הטוב ביותר להכיר דרכו את הלהקה. הוא נוגע הכי חזק והכי מהר, הוא הכי מתוחכם, ובהרבה מובנים הכי מצחיק והכי יצירתי מוזיקלית. הקינקס, כך נחתם, בהחלט שווים את תשומת הלב. אם נהנים מהם או לא, זה באמת עניין של טעם. אבל מי שהתעלם מהם, הפסיד את אחת הלהקות הטובות ביותר בסביבה.

המנוסה הגדולה של מקרטני וחבריו. ב-28 באוקטובר בשנת 1973 הצטלמו פול מקרטני, חבריו ללהקת כנפיים (המצומצמת) ועוד חברים, לעטיפת התקליט BAND ON THE RUN.

לפול מקרטני היה רעיון בראש. האיש והבס, שעדיין ניסה לבסס את מעמדו בעולם הפוסט-ביטלס, תכנן את עטיפת התקליט הבא שלו ושל להקת WINGS, שקיבל את השם המחייב BAND ON THE RUN. אבל מקרטני, כמו מקרטני, לא התכוון להסתפק בתמונת פנים משעממת באולפן. הוא רצה דרמה, הוא רצה קונספט, והוא רצה... אסירים נמלטים.

הרעיון היה פשוט ונועז: לביים סצנת בריחה מהכלא, שבה חברי הלהקה נתפסים באור זרקור אימתני רגע אחרי שטיפסו מעל החומה. אלא שהייתה בעיה קטנה. להקת WINGS עצמה הייתה במצב מצומצם למדי. ממש לפני הטיסה הגורלית ללאגוס, ניגריה, שם הוקלט רוב התקליט בתנאים קשים, הגיטריסט הנרי מקולוק והמתופף דני סייוול החליטו לפרוש. זה הותיר את פול, את רעייתו לינדה ואת הגיטריסט הנאמן דני ליין כשלישייה בלבד. שלושה אנשים הם אולי להקה, אבל הם לא נראים כמו "כנופיה" מרשימה.

כאן נכנסה לפעולה רשימת אנשי הקשר של מקרטני. הוא החליט לגייס "אסירים" אורחים, והרים טלפונים לכמה מהשמות המוכרים ביותר בבריטניה (ועוד אחד מאמריקה) כדי שיצטרפו לבריחה. וכך, שישה ידוענים התייצבו לצד שלישיית WINGS, כולם לבושים במדי אסיר שהוכנו במיוחד לאירוע.

מי היו שם? הו, איזו נבחרת. ראשון הגיע מייקל פרקינסון, מגיש הטלוויזיה האהוב, שתוכנית האירוח שלו בשבת בערב הייתה מדורת השבט של בריטניה. לצידו עמד קני לינץ', זמר ואיש בידור ותיק שהכיר את החיפושיות עוד מהימים הראשונים של הפריצה הגדולה. מהוליווד הגיע בהופעת אורח השחקן האמריקאי הקשוח ג'יימס קובורן, ששהה במקרה בבריטניה לצורך צילומי סרט והיה חבר טוב של פול.

אליהם הצטרף קלמנט פרויד, איש רדיו, שף, סופר (וגם נכדו של זיגמונד פרויד בכבודו ובעצמו), שלימים אף נכנס לפוליטיקה. ואם מישהו היה צריך קצת יותר אימה, גויס גם השחקן המרשים כריסטופר לי, שהיה מוכר בכל בית בתור הפנים והניבים של DRACULA בסדרת סרטי האימה המצליחה. את הכנופיה חתם ג'ון קונטה, המתאגרף הצעיר והכריזמטי מליברפול, שטיפס במהירות במעלה הדירוג ובקרוב מאוד יהפוך לאלוף העולם הבלתי מעורער במשקל קל-כבד.

כל תשעת ה"פושעים" הללו זומנו לאוסטרלי פארק, שטח ירוק רחב ידיים במערב לונדון, לא רחוק מנמל התעופה הית'רו. הצלם הנבחר, קלייב ארוסמית', איתר שם את הלוקיישן המושלם: קיר לבנים ישן ומוכתם ליד שביל חצץ, שהעניק את האווירה המחוספסת הנדרשת. באופן מועיל, או אולי זה לא היה צירוף מקרים, יום ראשון ה-28 באוקטובר היה התאריך הראשון של שעון החורף הבריטי של 1973, כשהבריטים החזירו את השעון לאחור בשעה אחת רק בלילה הקודם. משמעות הדבר היא שהחושך הנחוץ לצילום ירד במהירות, בשעות אחר הצהריים המאוחרות. אז הדליקו זרקור חזק שכוון ישירות אל פני המצולמים, והחלו לצלם בקדחתנות. האווירה על הסט הייתה מבודחת, ויש דיווחים שקצת ברנדי עזר לאסירים המפורסמים להתחמם בין הטייקים. כדי להשלים את המראה של "בריחה גברית", לינדה מקרטני אספה את שערה הבלונדיני לאחור ונצמדה לבעלה, נראית כמעט כמו עוד אחד מהחבר'ה.

למרות שהתאורה הייתה מוגבלת ומאתגרת, האפקט הדרמטי הושג במלואו. התמונה האייקונית הזו, שנראתה כמו פריים גנוב מסרט פשע, פיארה את עטיפת התקליט BAND ON THE RUN. התקליט עצמו הפך להצלחה מסחרית וביקורתית אדירה, הפך לתקליט הנמכר ביותר בבריטניה ב-1974, ומיצב את פול מקרטני סופית, ולמשך שנים רבות קדימה, כאקס-ביטל המצליח והפורה ביותר.

כדורי האש הגדולים כבו. ב-28 באוקטובר בשנת 2022 מת ג'רי לי לואיס.

זהו זה, הרעשן הבלתי נלאה של עולם הרוק נדם. ב-28 באוקטובר 2022, הפסנתרן, הזמר ואחד מאבות המזון המייסדים של הרוק'נ'רול, ג'רי לי לואיס, הלך לעולמו. הוא מת בביתו, דרומית לממפיס, כשהוא בן 87. גופו אולי בגד בו לאחר שנים של בריאות לקויה, אך הרוח שלו, אותה רוח סוערת שזיכתה אותו בכינוי THE KILLER, כבר הבטיחה את מקומה בפנתיאון. לא נמסרה סיבה רשמית למותו, אבל האמת היא שג'רי לי לואיס חי חיים שהיו אמורים להספיק לשלושה אנשים.

הכל התחיל בסערה, כצפוי. בנובמבר 1956, בחור צעיר בן 21, עם שיער בלונדיני גלי וביטחון עצמי של אימפריה, פתח את הדלת של אולפני SUN המפורסמים בממפיס. הוא ניגש למייסד סם פיליפס, הציג את עצמו כזמר קאנטרי שיודע, במקרה, גם לנגן היטב בפסנתר, ופשוט דרש אודישן. התזמון, כפי שהתברר, היה מושלם. פיליפס בדיוק מכר את היהלום שבכתר שלו, אלביס פרסלי, לחברת הענק RCA שנה קודם לכן. הוא היה זקוק נואשות לכוכב חדש שיבעיר את האולפן, שכבר אכלס כישרונות כמו קרל פרקינס, ג'וני קאש ורוי אורביסון.

מה שהוא קיבל היה הרבה יותר מכוכב. הוא קיבל כדור אש אנושי. לואיס לא ניגן בפסנתר, הוא תקף אותו. סגנון הבוגי-ווגי הפועם שלו היה אלים, קצבי וממכר. כשהוא שחרר את WHOLE LOTTA SHAKIN' GOIN' ON ואחריו את GREAT BALLS OF FIRE, אמריקה נכנסה להלם. תחנות רדיו רבות סירבו להשמיע את השירים, בטענה שהם רומזניים מדי ומהווים סכנה למוסר הציבורי. אבל הקהל רצה עוד. התקליטים נמכרו במיליוני עותקים ברחבי העולם, והפכו את לואיס לאחד השמות הלוהטים ביותר בעידן הרוק הצעיר.

בן לילה, ג'רי לי לואיס מצא את עצמו בתחרות ישירה מול המלך הבלתי מעורער, פרסלי. אבל אם תשאלו את לואיס, לא הייתה שום תחרות. "יש הבדל בין תופעה לסטייליסט", הוא אמר בראיון ב-1981, במשפט שהגדיר את כל מהותו, "אני סטייליסט, אלביס היה תופעה, ואל תשכחו את זה". בעיני עצמו, אלביס היה במקום השני. היה זה באולפני SUN שארבעת הגדולים, פרסלי, קאש, פרקינס ולואיס, נפגשו בדצמבר 1956 לג'אם סשן חד פעמי שייקרא לימים "רביעיית מיליון הדולר".

ההופעות החיות שלו היו אירוע בפני עצמו. הוא גילה מהר מאוד שהקהל משתגע כשהוא בועט את ספסל הפסנתר שלו הצידה ותוקף את הקלידים בעמידה. הוא היה מרותק ל"מוזיקה של השטן", כפי שכינה אותה בעצמו, מתפתל ומיילל, מכה בקלידים עם עקב רגל ימין ומשליך את רעמת השיער הבלונדינית שלו לכל עבר. הוא היה התגלמות הרוק: פראי, מסוכן ובלתי צפוי.

אבל כגודל הלהבה, כך גודל הפיצוץ. ג'רי לי לואיס נפל מהר יותר משהמריא. בשנת 1958, בדיוק כשאלביס פינה את הבמה והתגייס לצבא, לואיס יצא למה שהיה אמור להיות מסע ניצחון בבריטניה. הוא נחת בלונדון ככוכב העל החדש, אבל הוא סחב איתו מטען עודף. עיתונאים בריטים חטטנים גילו במהרה שהנערה הצעירה והביישנית שנסעה איתו, מיירה גייל בראון, כלתו הטרייה, בת דודתו ובת... 13!

ואם זה לא היה מספיק גרוע, התברר שלואיס עדיין היה נשוי רשמית לאשתו השנייה כשדקלם את הנדרים למיירה. העולם היה מזועזע. הקהל הבריטי השמרני הגיב בזעם, מסע ההופעות בוטל לאחר שלושה ערבים בלבד, ולואיס גורש הביתה בבושת פנים. הקריירה שלו קפאה במקום. מתעריפים של אלפי דולרים ללילה, הוא צנח להופעות במועדונים עלובים תמורת כמה מאות בודדות. הכותרות זעקו, "חוטף התינוקות".

אך THE KILLER סירב למות. הוא המשיך לחיות חיים כאוטיים להפליא, שכללו שבע נשים, טרגדיות אישיות וקרבות בלתי פוסקים עם השדים הפנימיים שלו. הוא הצליח לשרוד 87 שנים סוערות, ולראות כיצד עולם הרוק שהוא עזר להצית, ניזון ומתפתח מהתבלין החריף והייחודי שהוא הביא לעולם בשנות החמישים העליזות.

גם זה קרה ב-28 באוקטובר. הנה הסיפורים הלוהטים שעשו את הימים ההם, כפי שקרו היום, רק פעם.

השערורייה הגדולה של אלביס: "אם לא ארקוד, לא אתקלח!"

בשנת 1957, עולם הפופ עוד היה תמים, ואז הגיע אלביס פרסלי. כשהוא הופיע באודיטוריום ה-PAN PACIFIC בלוס אנג'לס, המודעות הבטיחו ערב נחמד: "בואו להקשיב לאלביס ששר את להיטיו הגדולים מתקליטיו". הקהל אכן הגיע בהמוניו, כולל ילדים, מבוגרים ואפילו לא מעט כוכבי הוליווד סקרנים. הם אכן שמעו את הלהיטים, אבל אז, במהלך חמישים הדקות של המופע, הם ראו משהו שזעזע אותם עד עמקי נשמתם: תנועות הגוף.

כן, האגן המפורסם של פרסלי עבד שעות נוספות, והקהל המכובד פשוט נחרד. פרסלי רקד, התפתל וזז בצורה שנחשבה אז למוגזמת וגסה. הרתיחה הייתה מיידית. לא רק הקהל, אלא גם התקשורת יצאה מדעתה. הכותרות למחרת צרחו דברים כמו: "אלביס פרסלי חייב למתן את הופעתו - או שיילך לבית הכלא!". משטרת לוס אנג'לס, שלא אהבה פרובוקציות כאלה בעיר הסרטים, העבירה מסר תקיף למנהלו חסר המעצורים של אלביס, קולונל טום פארקר, והבהירה לו שהכוכב אכן יושלך לכלא אם ימשיך כך. ומה אלביס חשב על כל המהומה? הוא לא התרגש במיוחד וסיפק את אחת התגובות המחוצפות בהיסטוריה: "נו טוב, אם לא ארקוד, אז גם לא אצטרך להתקלח". למחרת, באותה הופעה, המשטרה כבר הגיעה מוכנה וצילמה את כל תנועותיו של פרסלי, לא כדי ליהנות, אלא כדי "ללמוד את התופעה" ולהכין תיק ראיות.

ניל יאנג מסכם עשור

בשנת 1977, ניל יאנג החליט שהגיע הזמן להביט לאחור. הוא שחרר אלבום אוסף משולש ומרהיב בשם DECADE. זה לא היה עוד אוסף להיטים שגרתי. יאנג על האלבום, כפי שכתב באתר הארכיב שלו: "הדבר הזה יצא בשנת 1977 כאלבום משולש עם 35 שירים שהוקלטו בין 1966 ל-1977, ביניהם חמישה שטרם ראו אור עד אז. זה יצא כדי לחגוג עשר שנות עשייה שלי בחברת התקליטים ATCO / ATLANTIC. כתבתי מסר קטן על כל שיר בעטיפה וטום וילקס הפיק עטיפה יפהפייה. טום הוא שיצר את העטיפה לאלבום HARVEST והיה חבר שלי שגר לידי, בשנות השישים, בקניון טופנגה. האלבום הזה מכיל הרבה היסטוריה מוקדמת, מבופאלו ספרינגפילד לקרייזי הורס והסטריי גייטורס, רובין, ניקולט, לינדה ואמילו. אני אסיר תודה על הזמנים שכולנו יצרנו בהם ביחד. בסוף תהליך עריכתי את האלבום, כתבתי שיר בשם DECADE שלא סיימתי אותו. אני רק זוכר שחזרתי כל הזמן את אותה השורה, שוב ושוב - 'עשור, באת והלכת והשארת אותי לשבת לבדי'. לא היה לי מושג אז לאן אלך הלאה עם המוזיקה שלי".

זיגי אבק כוכבים ואולמות ריקים

היום הוא נחשב לאייקון על-חלל, אבל בשנת 1972, דייויד בואי היה עדיין בתחילת דרכו כזיגי סטארדסט. כשהוא וחברי להקתו הגיעו להופעה באולם ווינטרלנד בסן פרנסיסקו, המציאות טפחה על פניהם. סיבוב ההופעות האינטנסיבי גרם לבגדי ההופעה הנוצצים של החבר'ה להתבלות, ותופרת הובהלה חיש מהר לחדר ההלבשה כדי לבצע תיקונים של הרגע האחרון. אבל הבעיה האמיתית הייתה באולם: הוא היה מלא רק למחצה - או ריק למחצה, תלוי איך מסתכלים על זה. בעקבות מכירת הכרטיסים הדלה, הוחלט לבטל את ההופעות הבאות שנקבעו בדאלאס וביוסטון. קשה להאמין, אבל אפילו זיגי התחיל פעם בקטן.

כשארית'ה שרה אלטון

בשנת 1970 יצא תקליטון חדש למלכת הנשמה, ארית'ה פרנקלין. היא בחרה לבצע ביצוע מלא נשמה וגוספל לשיר של כוכב עולה דאז, אלטון ג'ון, שנקרא BORDER SONG. כידוע, אלטון כמעט אף פעם לא כותב את המילים לשיריו; בשביל זה יש לו את השותף הקבוע, התמלילן ברני טאופין. אולם, באופן חריג, בשיר הזה אלטון כתב בעצמו את המילים של הבית השלישי. הוא הרגיש שיש צורך דחוף להשלים את השיר עם תוספת מילים משלו כדי להעביר את המסר. ואם כבר ארית'ה, בשנת 2001 היא הוכיחה שאסור להתעסק איתה כשתבעה עיתון שפרסם שיש לה התמכרות לאלכוהול. סכום התביעה? לא פחות מחמישים מיליון דולר.

סיפורם של שני אלטונים

בשנת 1945 נולד הסקסופוניסט אלטון דין. הוא התפרסם בעיקר כחבר בלהקת הפרוג-ג'אז סופט מאשין, אך לפני כן, הוא היה חבר בלהקה פחות מוכרת בשם BLUESOLOGY. מי עוד היה בלהקה הזו? פסנתרן צעיר וביישן בשם רג'ינלד דווייט. יום אחד, החליט אותו דווייט שהוא צריך שם במה קליט יותר. הוא לקח את שמו הפרטי של הסקסופוניסט שניגן ממש לידו וצירף אותו לשמו של סולן הלהקה, ג'ון בולדרי. כך בדיוק החל להיווצר המותג אלטון ג'ון. אלטון דין המקורי הלך לעולמו בשנת 2006.

שמי הוא בונד... גרהאם בונד

בשנת 1937 נולד האורגניסט גרהאם בונד, דמות מפתח בסצנת הבלוז הבריטית. בשנות השישים הוא הנהיג הרכב פורץ דרך בשם THE GRAHAM BOND ORGANIZATION. כמה פורץ דרך? ובכן, חטיבת הקצב שלו כללה את הבסיסט ג'ק ברוס ואת המתופף ג'ינג'ר בייקר, שלימים הקימו את CREAM. לצידם ניגן גם הסקסופוניסט דיק הקסטאל סמית'. הרביעייה הזו הוציאה שני תקליטים מופלאים ששילבו בלוז, ג'אז ו-R&B. אך בונד, למרות כישרונו, לא ידע להיות מנהיג ראוי. הוא היה מכור חזק לסמים קשים, והנהגתו הלקויה, הבלתי יציבה והאלימה גרמה לפירוק ההרכב המבטיח. בהמשך חייו, בונד צלל עמוק לתוך עולם המאגיה השחורה והפך למעריץ אדוק של התיאוריות של אליסטיר קראולי. הוא אפילו היה בטוח שהוא בנו האובד של קראולי. ב-8 במאי 1974, הגיע הסוף המר. בונד קפץ מתחת לגלגלי רכבת תחתית בלונדון. גופתו הושחתה לבלי היכר, ולקח ליחידת הזיהוי הפלילי כמה ימים כדי לזהות אותו סופית.

ובעוד חדשות...

1936: נולד המוזיקאי צ'רלי דניאלס. הוא היה איש מפתח בסצנת הקאנטרי בנאשוויל, יצר וניגן עבור אמנים רבים אחרים (כולל בוב דילן), ובשנת 1979 הלהיב את אמריקה עם להיט הענק שלו, "השטן ירד לג'ורג'יה". הוא מת ביולי 2020.

1941: יום הולדת להאנק מרווין! הגיטריסט המשפיע של להקת הצלליות (THE SHADOWS), שהגדיר את צליל הגיטרה הבריטי של תחילת שנות השישים עם הפנדר סטראטוקסטר האדומה שלו.

1966: יצא באנגליה תקליטון חדש ולוהט לספנסר דייויס גרופ, עם השיר GIMME SOME LOVIN. אי אפשר היה לפספס את השירה המופלאה ורווית הנשמה של סטיבי וינווד הצעיר, שנשמע כאילו הגיע היישר מדטרויט, וכמובן את נגינת אורגן ההאמונד הבועטת שלו. השיר הזה הפך, כמובן, ללהיט ענק.

1997: המתופף ביל ברי הודיע שהוא עוזב את להקת REM. זאת לאחר שבשנת 1995 הוא סבל ממפרצת במוח על הבמה במהלך הופעה, אירוע שגרם לו להעריך מחדש את חייו.

2003: פול מקרטני הפך שוב לאבא, הפעם לביאטריס מילי מקרטני. אשתו דאז ואם ילדתו, הת'ר מילס, לא זכתה לחיות זמן רב לצידו של פול, אבל היא בהחלט זכתה במסגרת הסכם הגירושין הצורם שלהם. למה? כי פול הפסיד המון כשלא חתם על הסכם ממון.

ב-28 באוקטובר בשנת 1970 נוספה עוד דמות למועדון הרוק'נ'רול השמיימי. מעטים שמעו עליה, אך מי ששמע - יודע היטב את חשיבותה.

חודש אוקטובר בשנת 1970 היה חודש קשה עבור מעריצי הרוק. ב-4 באותו חודש נמצאה ג'ניס ג'ופלין ללא רוח חיים. רק כמה שבועות קודם לכן מצא ג'ימי הנדריקס גורל דומה. שניהם היו בני 27 במותם. ב-28 באוקטובר קרתה טרגדיה נוספת, הפעם בבית מלון בשיקגו. לאחר מותם של שני כוכבים אגדיים, האירוע הזה כמעט ולא קיבל תשומת לב. הגיבור הטרגי הראשי בו היה זמר שחור בן 26, עם פנים שנראות עצובות, עם עודף משקל וללא אלבום שנזקף לשמו. הוא היה זמר נשמה מהטובים יותר ושמו היה ג'יימס ריימי, הידוע גם בשם בייבי יואי.

למרות גילו הצעיר במותו, בייבי יואי היה מנוסה בשטח, עם שמונה שנות הופעות ברזומה שלו. בשנת 1963 הוא הגיע לשיקגו עם להקה בת ארבעה נגנים וניגן בכל רחבי העיר. בהמשך היא התרחבה לעשרה נגנים, שינתה את כיוונה למוזיקת נשמה פסיכדלית והחלה לנגן במקומות גדולים יותר בניו יורק, בשם הבייביסיטרס. לאורך כל שנות השישים הקליטה החבורה רק כמה תקליטונים אך לא זכתה להקליט אלבום שלם.

בשנת 1969 החברים עברו בהצלחה אודישן לחברת התקליטים של הזמר קרטיס מייפילד והחלו להקליט חומרים באולפן, כשמייפילד שימש כמפיק ושלושה מהשירים שהוקלטו היו גרסאות לשיריו. לרוע המזל, בייבי יואי מת בזמן העבודה על האלבום, ומייפילד שילב כמה קטעים אינסטרומנטלים כדי להצדיק הוצאת אלבום באורך מלא. אמו הגיבה מיד לאחר מכן: "יכול מאד להיות שהוא חטף התקף לב. אחרי הכל, הוא סבל מעודף משקל קיצוני".

בייבי יואי היה איש גדול מבחינה פיזית והדבר השפיע מאד על בריאותו. בסוף שנות השישים הוא התמכר להרואין ומשקלו אף תפח יותר. הוא לקח זאת בקלילות וכינה את עצמו על שם הדמות המצוירת של ברווזון. הוא פתח את הופעותיו בהכרזה "אני ביג בייבי יואי, ואני 400 קילו של נשמה!". משקלו הרב, ביחד עם העם אפרו הענק והקול העז שילהבו היטב את הקהל שבא לראותו בפעולה. אבל המחיר נגבה בהקדם והוא, כאמור, לא זכה לראות את התקליט שפניו מתנוססות בעטיפתו.

מנהלו, מארב סטיוארט, אמר מיד לאחר מותו של בייבי יואי לרולינג סטון: "לקחתי אותו כמה פעמים לבית חולים כדי לנסות לגמול אותו מהסמים. זה השפיע על ההופעה שלו. הייתי בטוח שהוא יתגבר על זה. למעשה, הוא היה נקי בשלושת החודשים האחרונים לחייו, אבל הדיכאון שאב אותו פנימה. הוא תמיד היה רגיש בעניין משקלו, אבל הוא לא הצליח לשלוט בזה. גם מותו של ג'ימי הנדריקס השפיע עליו קשות והוא אמר לי שהוא רוצה להטיף בהופעותיו נגד סמים. הייתי בטוח שהוא יהיה בסדר".

התקליט, THE LEGEND LIVES, נותר מאז פיסה חשובה במוזיקת הפ'אנק ובזמנו נכתב בביקורת עליו ברולינג סטון: "בייבי יואי לא הצליח להגיע לזה. כשהוא היה הכוכב המרהיב בסצנת הרית'ם אנד בלוז, נראה היה שהוא יפרוץ ובענק. אבל הוא היה ללא מעצורים ובסופו של יום הוא נותר זמר למעריצים אדוקים ספורים בלבד. זה עצוב לנוכח מה ששומעים בתקליט הזה. הלהקה שלו הייתה מהקומבינציות הטובות יותר באזור, שניגנה באופן מהודק וממושמע. בייבי יואי שלט בהם ביד רמה ושומעים זאת בכל צליל. זו הייתה להקת המועדונים האולטימטיבית, עם חטיבת קצב נהדרת וכלי נשיפה אדירים. הלהקה הזו ידעה לחולל ניסים.

ובמרכז הבמה עמד בייבי יואי. אני לא יודע אם אפשר לקרוא להופעתו בכינוי 'פרפורמר', במובן הידוע של המילה כי הוא היה מחוץ לבמה בדיוק כפי שהיה על הבמה. אבל הוא ידע כיצד להקרין את עצמו לקהל. הוא ידע לשוחח איתם ולסחוף אותם אליו. התקליט הזה שלו היה ודאי הדבר שהוא הכי אהב לשמוע של עצמו בהקלטה. התקליט הזה משקף את הרצון של הלהקה להרקיד במועדונים בהם הופיעה. האווירה חמה והלהקה נותנת לכל אחד מחבריה להתבטא. אבל יש גם כמה בעיות בתקליט הזה; בגלל שביבי יואי מת, הוכנסו לתקליט שלושה קטעים אינסטרומנטליים שנמרחים מדי. בעיה שניה באה, באופן מפתיע, מההפקה של קרטיס מייפילד. נראה שהוא התאהב יותר מדי בכפתור אפקט ההידהוד. כמה חבל שהמילים של בייבי יואי, על בעיותיו עם סמים, מקבלות גימיק של אפקט שכזה. חוץ מזה, כל השאר נהדר. האלבום נפתח עם הקטע הדינמי LISTEN TO ME שמציג את בייבי יואי הכי פ'אנקי שיש. התקליט הזה בא לספר את סיפורו של בייבי יואי, כמזכרת מאמן ואדם נהדר שבאמת ידע לעשות חיים".

בייבי יואי נקבר, ב-31 באוקטובר, בריצ'מונד, אינדיאנה, ובמהלך הטקס ניגנו חברי להקתו. הפעם הצלילים לא היו כה שמחים.

התקליט שביקש למחוץ את המיינסטרים ולקבוע מיינסטרים אלטרנטיבי חדש. ב-28 באוקטובר בשנת 1977 יצא אלבום הבכורה של הסקס פיסטולס.

ברשותכם, אקח אתכם קצת אחורה, אל הימים בהם מוזיקת הפאנק רק נכנסה לתודעה הבריטית והחלה להפחיד אנשים מן היישוב וגם אמנים ממוסדים. בדצמבר 1976 שאל עיתון המלודי מייקר כמה רוקרים ותיקים בתעשייה את דעתם על זרם הפאנק שהחל לבעבע באנגליה. להלן תשובתם:

אריק ברדן: "נראה שיש פה מין רכיבה על הגל של הרולינג סטונס מהסיקסטיז. עדיין לא הקשבתי לסקס פיסטולס, שמתחילים לדבר עליהם פה, אך כל דבר שמשווק רוק חם וסקס זה מבורך מבחינתי. נראה לי שעניין הפאנק הוא תוצאה של מוח שיווקי גאוני, כשהמוסיקה היא די בצד בסיפור. זה מזכיר לי סרטים כמו 'התפוז המכני' שהיטלר ודאי היה גאה בתכנים מהסוג הזה. הזרם הזה של הפאנק יכול להיות מסוכן ביותר אם הנוער של היום ייקח את המוסיקה הזו ויוביל אותה ליצירת מעשי אלימות קיצוניים ובכמויות לא רציונליות. היטלר היה תחת השפעתו של המלחין וגנר וזה משהו שהופך את המוסיקה של וגנר ללא נעימה. אבל אני לא רוצה לעשות שיפוט מוקדם לסקס פיסטולס. לא שמעתי אותם מנגנים. השם של הלהקה הזו כבר לא מדליק אותי. ממה ששמעתי מאחרים, המוסיקה של הלהקה הזו לא משהו. שקודם חברי הלהקה הזו יראו יכולות נגינה ואז נשמע גם את מה שיש להם להגיד".

רוג'ר דאלטרי (סולן להקת המי): "זה כנראה הזיוף התדמיתי הגדול ביותר מאז ששייכו אותנו לאופנת ה'מוד' בסיקסטיז. אין פה משהו באמת מקורי. האמת היא שהסקס פיסטולס נשמעים פה ושם כמונו, כשהיינו צעירים. אני לא בעניין של קללות על הבמה. חברי הלהקה יכלו להביא איתם מסרים מעניינים ולהגיד אותם במקום סתם לקלל. נראה לי כי הם גולשים על שכבת קרח דקה שעלולה להיסדק מתחת לרגליהם. התקשורת קופצת מהר מדי על סיפור הלהקה הזו, שעדיין לא הוכיחה את עצמה. בטח חברי הלהקה עצמם לא חושבים עכשיו שהם ישתנו בעתיד, אך החיים נראים אחרת כשאתה בן 19 לעומת עיניים של בן 32".

פיל קולינס (מלהקת ג'נסיס): "אני מניח שההתנהגות של הסקס פיסטולס באה ללמד אותנו משהו שלהקות אחרות לא מסוגלות ללמד. מה שבטוח, יש להם פה מערכת שיווק מיומנת מאחוריהם. אם ג'וני רוטן וחבריו מאיימים להיות הביטלס הבאים, הם לא יצליחו לעשות זאת בשיטת הפחדות. הם יהיו חייבים להפיק משהו ראוי שיימשך זמן רב. חבר שלי צילם את הלהקה בהופעה והביא לי לראות. אני מצאתי בהופעה הזו מקבץ של אנשים חסרי כישרון מוסיקלי לחלוטין".

באפריל 1977 נבעטה להקת הפאנק הזו מחברות התקליטים A&M ו-EMI ותרה אחר חברת תקליטים שתשמח לתת חסות. מנהל הלהקה התאפק מלחתום בחברת וירג'ין שרצתה אותם, עד שהבין כי אין מנוס וכדאי ללכת עם מי שמושיט יד. עבור החתמה זו קיבלה הלהקה מקדמה שמנה ביותר.

שני תקליטונים של הלהקה, GOD SAVE THE QUEEN ו-ANARCHY IN THE UK, הופקו על ידי כריס תומאס, שנקשרו לשמו הפקות גדולות בעבר. פול קוק, מתופף הלהקה, אהב את רוקסי מיוזיק ולכן ביקש להביא אליהם את תומאס, שהפיק אותה.

גיטריסט הלהקה, סטיב ג'ונס, אהב מאוד את ההפקות המוזיקליות של פיל ספקטור וביקש ליצור, עם הגיטרה שלו, חומת סאונד בשיטה דומה. זמר הלהקה, ג'וני לידון, שאז ענה לשם ג'וני רוטן (ג'וני רקוב): "תהליך הקלטת האלבום הזה שיעמם אותי. סטיב מילא 21 ערוצים בגיטרה ולי נותרו רק שני ערוצים לשירה. נותר לי לשיר פעם אחת או פעמיים את השירה שלי, אחרי שכל הזמן בוזבז על הגיטרות שלו. זה מאוד הכעיס אותי. עבדנו עם מפיק חירש. באולפן לידנו הקליטה להקת קווין את אחד האלבומים שלה ובריאן מאי שאל אותי אם אוכל לעשות קולות רקע עבורם. אני לא זוכר איזה שיר זה היה, אבל נכנסתי והיה מדהים לשמוע איך פרדי הקליט כל שורה בנפרד, לפעמים רק מילה, ואז הם ערכו את זה. לעזאזל, הם עושים כך ולי יש רק טייק אחד לעשות בשירה ללהקתי וזהו. אולי אקבל שניים אם אעשה טעות. בסופו של דבר הבנתי שהמוזיקה תנצח, בלי קשר לחוקים ולתקנות לכאורה שתמיד נזרקו עלינו".

בסיסט הלהקה המעורער, סיד וישס, לא ידע ממש לנגן בבס. הוא היה טוב יותר בהקנטות ובאלימות וצליליו לא נשמעים באלבום. ג'ונס הגיטריסט הוא שניגן גם את הבס בהקלטות. במקור היה האלבום אמור להיקרא GOD SAVE THE SEX PISTOLS, אבל בסוף הוחלט להשתמש במשפט שהציע ג'ונס.

בסופו של דבר הצליחו הפיסטולס, בקצת פחות מ-40 דקות של צלילים בתקליט, לכוון אל כל מי שנמצא במרחק נגיעה ובמיוחד באנגליה. בזמן שבו יצא התקליט גרמה הלהקה לכאוס באותה מידה שהיא עוררה אנרכיה. התקליטונים שלה הוחרמו במצעד הבריטי, מנהל חנות תקליטים נעצר והואשם בהפצת גסויות עם מכירת המוצר, והלהקה, שהוחרמה בכל רחבי אנגליה, נאלצה לצאת לסיבוב הופעות סמוי בשם SPOTS (קיצור ל-SEX PISTOLS ON TOUR SECRETLY). התקליט נחל הצלחה, הגיע למקום הראשון באנגליה וקיבל מעמד של פלטינה כפולה. ההתלהבות חצתה גבולות והגיעה גם לארה"ב.

על השיר HOLIDAYS IN THE SUN סיפר ג'וני רוטן לידון: "החלטנו לצאת לחופשה כלהקה ומיד דחו אותנו במקום הנופש שבחרנו לנו. מצאנו את עצמנו אסורים כמעט בכל מקום. הם לא נתנו לנו להישאר באף מלון. צעדנו במעלה ובמורד החופים בחיפוש אחר מקום לינה וכל העניין הפך להיות ממש פתטי. נתקלנו בחבורה מקומית שאירחה אותנו ללילה אחד ואז עזבנו.

אז סטיב ופול הלכו הביתה, וסיד ואני החלטנו לנסוע לברלין, כי זה היה המקום הכי מטורף ללכת אליו. סיד ואני חשבנו, 'לעזאזל, אם אנחנו לא יכולים להיכנס למקום רכרוכי כמו איי התעלה, בוא נלך לגלות את חומת ברלין'. וכל החוויה הזו הייתה מרגשת עבורי, ומכאן הגיע השיר HOLIDAYS IN THE SUN. זה היה כיף גדול. זה היינו אנחנו, מהצד שלנו, מסתכלים מעבר לחומה והגרמנים מכוונים לעברנו רובים. לא יכולנו להיכנס למזרח ברלין. הם פשוט העיפו בנו מבט אחד ואמרו שאין לנו סיכוי".

על השיר BODIES הוא אמר: "פאולין, בשיר, הייתה אישה מופרעת מאוד. מאוד מטורפת. בטח הייתם קוראים לה מזדנבת בימינו, אבל בימים ההם לא היה לנו את המונח לזה. היא הייתה רק אחת מהבנות המעצבנות שלא קיבלו 'לא' כתשובה. היא פשוט הופיעה כל הזמן והייתה לה גישה לא נעימה; היא הייתה נצמדת. השיר עוסק בהפלה, וכן, זו זכותה של אישה לבחור לחלוטין אם היא צריכה ללדת את הילד שלה. האם זה חכם להביא ילד לא רצוי לעולם? לא, אני לא חושב שכן, אבל שוב זו רק דעתי. תמיד הייתי משאיר את זה לאישה. תמיד. בשיר הזה אני מעלה את שני הצדדים לסדר היום ולמעשה גם שם את עצמי שם. אלמלא חסדי השם, אמא שלי הייתה יכולה לעשות הפלה ואני לא הייתי כאן. זו הדואליות של החיים, כאילו, מהי ההחלטה הנכונה? זה חמור מאוד כי מדובר על סיום של בן אדם אחר, שאני לא מתייחס אליו בקלות ראש".

על השיר NO FEELINGS: "כתבתי את זה כי אבא שלי נתן חסות להרבה יתומים באותה תקופה, ואחת הבנות פשוט נקשרה אליי יותר מדי. הייתי צריך להגיד לה, 'תראי, אין לי רגשות. זה שאבא שלי נותן לך להישאר בבית שלו לסוף השבוע לא אומר שאת יכולה להתחתן איתי'. אבל יש את האמת העצובה הזאת של יתומים, שתמיד תרמתי להם כסף, והיא, שהם גדלים עם מנטליות כמו בכלא. הם לא קשורים לאף אחד או לשום דבר, אז הם מאוד נואשים ומאוד נצמדים לכל דבר שהם יכולים לתרגם מהר מאוד לאהבה, וזו אהבת שווא. זה באמת ייאוש. אני כל כך כאוב בשבילם מהבחינה הזו. בשיר זה אולי נראה כאילו אין לי אמפתיה, אבל זה בדיוק ההפך. זו אירוניה".

על השיר LIAR: "הרבה מאוד אנשים העניקו השראה לכתיבת השיר, החל מהמנהל שלנו,מלקולם מקלארן. היינו פשוט אידיוטים, צעירים ואומללים באמת וממש לא היינו מוכנים לעולם החמדנות והבגרות שנזרקנו אליו כל כך מהר. לכל אחד הייתה את פיסת ההשפעה הרעילה שלו ללחוש לך באוזן, וזה עלול לגרום לפילוג גדול בלהקה. אז פשוט הגעתי לנקודה שבה שחררתי את הלעג שלי. אבל השיר הוא לא לגמרי על מלקולם. אני חושב שתמיד ידענו את זה עליו, ובאופן מוזר, זה היה אחד מהמאפיינים המקסימים שלו. אתה יודע, כשאתה באמת מכיר מישהו, אתה די מקבל דברים מהסוג הזה כי אתה לוקח הכול? השיר מדבר על האנשים מחוץ ללהקה שניסו לתמרן אותנו".

על GOD SAVE THE QUEEN (שבמקור נקרא NO FUTURE): "זה הביע את נקודת המבט שלי על המלוכה בכלל ועל כל מי שמתחנן לקבל תשומת לב ממך ללא מחשבה. זה לא מקובל עליי. אתה צריך להרוויח את הזכות להיקרא חבר שלי ולקבל את הנאמנות שלי. ואתה חייב להפגין ערכיות מוכחת כדי שאוכל לתמוך בך. ככה זה. אני חושב שהשיר לא הובן כהתקפה אישית על המלוכה. זה לגמרי נגד מוסד המלוכה, אבל לא נגדם כאנשים. הו, אלוהים, הם מקבלים את אהדתי מכל הלב; אני מרגיש שהם נולדו לתוך כלוב הציפורים הזה".

על השיר PROBLEMS, שחותם את צדו הראשון של התקליט: "כשאני אומר, 'הבעיה היא אתם', זה באמת כולם, כולל אני. הבעיות היו לאורך כל הדרך שלנו בתור להקה. אני לא יודע אם אי פעם טרחנו לשבת ולחשוב למה היינו להקה בכלל. לא רק שנראינו לציבור כמי שלא מחבבים זה את זה, אני חושב שבאמת לא אהבנו זה את זה. זו הייתה השנה וחצי הארוכה ביותר בחיי. אני חושב שכולנו מרגישים כך. כשאנחנו מדברים, הכול מרגיש כאילו עשור שלם נדחס למרחב זמן כה זעיר. זה היה מתיש נפשית. אבל אני יודע מה החזיק אותי בלהקה: היה לי כבוד מוחלט ושלם אליהם כנגנים. ידעתי שכולנו לומדים, אבל מאוד אהבתי את זה. ממש התרגשתי להיות ליד הגיטרה של סטיב ג'ונס. היציבות של התיפוף של פול קוק תמיד תרשים אותי. SID המסכן לא יכול היה לנגן. לא היה לו מושג להבחין בין צלילים. לסיד היו כל הפוזות אבל לא הרבה יותר, אבל אז מה? לפעמים זה מה שהיינו צריכים וזה מה שקיבלנו. זו אשמתי שהבאתי אותו; זה הציג להקה עם בעיות. ובכן, יצא לנו מזה שיר".

על השיר SEVENTEEN שפותח את הצד השני: "השיר היה במקור של סטיב ונקרא LONELY BOY. הוא די בסיסי, ופשוט אחזתי בו והפכתי אותו לשיר על חרדה בגיל ההתבגרות. קראתי לזה SEVENTEEN כי זה הגיל שבו הכול הכי כואב. אתה לא ממש מבוגר ואתה לא רוצה שיראו בך קטן. גם אתה לא מוכן לגמרי לבגרות. כששרתי, 'אתה רק בן 29', כנראה שרתי לעצמי. אמא שלי ואבא שלי תמיד היו אומרים, 'אוי, נולדת כאדם זקן, ומאז שהצטרפת ללהקה הזו, נראה שאתה הופך לילד'. שאר המילים ייצגו את כל מי שסביבי, שכן אלו אינן בעיות של נער בודד; זה מה שכולם מתמודדים איתו, אבל כותב טוב הוא אחד שאומר לך את האמת ואתה יכול לדעת כי הוא מביך את עצמו לעשות זאת. אבל ההתמודדות עם האמת הזו כל כך חשובה לקוראים כי היא עוזרת להם לצאת מהקליפה שלהם.

אז כששרתי, 'אני לא עובד, אני רק מזרז', זה היה חלק עצוב ומקסים בחיי. זה עצוב כי לא היה לי מספיק אלכוהול ומהירות. אני מתכוון שהייתי צריך לוותר על כל זה באמת כשהצטרפתי ללהקה כי אתה לא יכול להרשות לעצמך לעשות את זה. אתה צריך להתרכז בדבר האחד עכשיו שהוא הנושא הגדול. הלהקה באמת הייתה בעבודה לאורך השעון ואז כמובן הגיע הניסיון לצאת לסיבוב הופעות והאיסור שהוטל עליו. בכל פעם שמבטלים הופעה, זו דחייה רצינית כי אתה עובר את כל הפחדים והפוביות של לא לרצות לאכזב אנשים. ואז כמה אנשים אחרים אכזבו אותך על ידי הביטול; זה לחץ".

על ANARCHY IN THE UK: "תמיד חשבתי שאנרכיה היא משחקי מחשבה למעמד הביניים. זו מותרות. אפשר להרשות את זה רק בחברה דמוקרטית, ולכן זה קצת מיותר. זה גם לא נותן תשובות ואני מקווה שכתיבת השירים שלי תציע איזושהי תשובה, במקום לרצות לעשות ברוגז ולהרוס הכול בלי סיבה בכלל, מלבד שזה לא מתאים לך. אני תמיד צריך לזכור שאני חלק מקהילה שנקראת הגזע האנושי ומקהילה מהודקת עוד יותר שנקראת תרבות. למה שנרצה להרוס את הדברים האלו מרצוננו?

לא הבנתי כמה אנרכיסטים מקצועיים היו שם בחוץ - ועדיין יש. הו, אלוהים, מרילין מנסון הכריז על עצמו כאנרכיסט, עד כדי כך זה יכול להיות אבסורדי. ילד באיפור במחוך? אליס קופר היה אנרכיסט אמיתי, אבל זהו. אחד מהם מספיק בחיים שלי".

על השיר PRETTY VACANT: "מלקולם מקלארן נסע הלוך ושוב לארצות הברית כדי להיות מעורב בסחר בסמרטוטים וקניית בגדים ישנים משנות החמישים, כי הייתה לו חנות לאופנה שכזו, וידעתי שהוא נתקל בסילביאן סילביאן מה-NEW YORK DOLLS והלך אל מאחורי הקלעים. הוא חזר עם עלונים להופעות שלהם, אבל אף אחת מהלהקות האלה לא עשתה תקליטים באותו שלב. אז חשבתי שזה דור ריקני ועל זה כתבתי את השיר. יש אירוניה בשיר הזה כי לא היינו יפים במיוחד, והיינו רחוקים מלהיות פנויים. שוב אני צריך לחזור על עצמי כדי להסביר את השירים האלו בצורה נכונה. מעולם לא החשבתי את עצמי יפה או פנוי. אולי הייתי צריך, ואז היו לי חיים קלים יותר".

גם השיר NEW YORK הושפע מה-NEW YORK DOLLS: "גלאם-רוק היה כבר מיושן בשלב הזה. היינו מוצפים בלהקות טובות לצד להקות רעות מאוד. דייויד בואי יצא מזה די טוב - אבל היו הרבה הרבה להקות כאלה במכנסיים צמודים ובשפתון. זה היה כבר יותר מדי. הלהקות בניו יורק, כולן נראו קצת יותר מבוגרות והיה להן קצת יותר כסף מאמא, בעיני. הן היו קצת מפונקות. חשבתי שהכול מזויף מאוד. המילה 'פשפשים' בשיר לא עוסקת ב-NEW YORK DOLLS כי הם בהחלט לא היו. זה קהל שרק רוצה לפרש הכול לא נכון".

על השיר שחותם את התקליט ונקרא EMI: "חברת התקליטים EMI רצתה להחתים אותנו כדי להראות איזו חברה מפוארת ומגוונת היא, אבל היא באמת לא הייתה. היה כיף לכתוב את השיר הזה. זה בעצם נעשה בעיקר באולפן כי הגרוב היה שם, וזה היה בלתי פוסק. זה היה מצב מקסים דמוי טראנס היפנוטי להיכנס אליו. בחברה ההיא רק רצו להיות מפורסמים ושנרוויח עבורם הרבה כסף וזהו. וזו הייתה ממש אכזבה מהמקום ההוא, שיצא מדור ההיפים, והם היו כל כך שקועים ברווח המסחרי שזה הוביל לירידה הסופית שלהם. לכן היו לנו חולצות טריקו כמו 'לעולם אל תסמוך על היפי'. המסר היה מכוון היטב לכיוונם".

אז עכשיו, עם חומר הרקע הזה - שימו סיכת ביטחון באף, תרימו את שיערכם למעלה בקוצניות, תלבשו ותתאפרו בשחור. ושימו ווליום!

כשהאיש בשחור ניסה לצבוע קשת בענן: הסיפור העגום של התקליט שג'וני קאש רצה לשכוח. ב-28 באוקטובר בשנת 1985 יצא התקליט RAINBOW של ג'וני קאש.

כדי להבין את גודל האסון, חייבים היו לנסוע בזמן לאמצע שנות השמונים, אל נאשוויל, בירת הקאנטרי. העיר שפעם ייצאה צלילים שורשיים, כנים ונוקבים, הפכה למפעל לייצור פלסטיק מוסיקלי. כמויות אדירות של חומר מתקתק ומלאכותי נשפכו על כל הפקה, בניסיון נואש לרדוף אחרי מצעדי הפופ. התקופה הזו הולידה תת-ז'אנר שקיבל את הכינוי "קאנטריפוליטי", שהיה בעצם קאנטרי שעבר החלקה וליטוש עד שאיבד כל חספוס.

לפתע, תקליטי קאנטרי נשמעו כאילו הוקלטו על ידי כוכבי פופ מזדקנים. אלמנטים שפעם היו זרים לז'אנר, כמו סינטיסייזרים רועשים, מכונות תופים קצביות מדי ושאר אפקטים מאולצים, הפכו לסטנדרט. העיבודים נועדו לפנות לקהל הרחב ביותר, הרבה מעבר למעריצי הקאנטרי המסורתיים. זה אכן עזר לכמה אמנים ותיקים, שעמדו בתחילת האייטיז מול שוקת שבורה, להשיג פתאום הצלחה מסחרית מחודשת ולהשתחל למצעדים.

אך בעוד המכירות צמחו, האותנטיות גססה. חובבי הקאנטרי הטהור לא ידעו את נפשם מרוב זעם. הם חשו שהסגנון האהוב עליהם עבר דילול נוראי, ושהדגש על הפקות חלקלקות הקריב את הרגש הגולמי ואת אמנות סיפור הסיפורים שהיו תמיד לב ליבו של הקאנטרי.

אל תוך הכאוס הזה נכנס ג'וני קאש, שהיה אבוד לחלוטין בשנת 1985. הוא ניסה בכל כוחו להישאר רלוונטי וזרם עם הסגנון החדש. התוצאה הייתה בלתי ניתנת לעיכול. לשמוע את קול הבריטון העמוק והסמכותי שלו, קול שסיפר סיפורים על בתי כלא, אהבה נכזבת וגאולה, כשהוא עטוף בסינטיסייזרים דביקים, היה פשוט צורם. זה הרגיש בערך כמו לשים דג סלמון מעושן בתוך עוגת שמנת מתוקה – שני דברים טובים בנפרד, אבל שילוב שגורם לרוב לבחילה.

האירוניה הגדולה ביותר הייתה זהותו של המפיק. על הכיסא הגדול באולפן ישב לא אחר מאשר צ'יפ מומאן, אדם שהיה אחראי לכמה מהפקות ה-MEMPHIS SOUL המדהימות ביותר שידעה האנושות. איך גאון כזה חתום על תוצאה כה חיוורת, נותר בגדר תעלומה. התקליט הזה הפך למסמר האחרון בארון הקבורה של יחסיו של קאש עם חברת התקליטים הוותיקה שלו, קולומביה. זה היה תקליט הפרידה שלו, ואף אחד לא ממש בכה.

אם היה צורך בהוכחה נוספת, אפשר היה למצוא אותה בביצוע של קאש לקלאסיקה של קרידנס קלירווטר רווייבל, השיר HAVE YOU EVER SEEN THE RAIN. במקום לקבל גרסה נוגעת ללב, הקהל קיבל צליל הד מיותר על קולו של קאש, מכונת תופים רובוטית וסינטיסייזר שהצליח להרוג כל רגש. הביצוע הזה בעיקר הותיר חשק עז לכבות הכול ולרוץ להקשיב לביצוע המקורי של ג'ון פוגרטי וחבריו כדי להירגע.

אז אם לתקליט קראו RAINBOW, לא היו בו צבעים רבים. היה בו רק צבע אחד ברור שהמחיש את כינויו הנצחי של קאש: THE MAN IN BLACK. נראה שקאש עצמו ידע בדיוק לאן נושבת הרוח, ולפי הטון הסקפטי של ההערות שכתב בעצמו על עטיפת התקליט, הוא לא ציפה לגדולות. "אני לא חושב על מכירות וקידום כשאני מקליט שיר", הוא כתב בציניות האופיינית לו. "אני לא מקליט שירים כדי לעשות טובה למשפחה או לחברים... אני מקליט שיר כי אני אוהב אותו ונותן לו להיות חלק שלי. אפילו חזיר עיוור מקבל גרגר תירס מדי פעם. אז מי יודע, אולי זה ימכור מאות עותקים".

קאש, שכבר הראה סימני עייפות ניכרים במהלך הסבנטיז, הגיע כאן לאחד מרגעי השבירה הגדולים שלו. הוא היה זקוק להצלה, והיא לא הייתה נמצאת בצבעי הקשת המזויפת של נאשוויל.

האבא של הפופקורן! ב-28 באוקטובר בשנת 1922 נולד המלחין גרשון קינגסלי. כן, זה שגם המציא את המנגינה POPCORN.

היצירה הזו היא קלאסיקה אמיתית. גם עשורים לאחר שיצאה, היא נותרה מנגינה שזוכה לזיהוי מיידי בכל פינה בגלובוס. הקטע המדבק הזה התאפיין במנגינה קליטה בצורה בלתי רגילה, קצב תוסס שהיה בלתי אפשרי לעמוד בפניו, ואפקטים קוליים אלקטרוניים חדשניים. מצד אחד, אנשים לא הפסיקו לזמזם אותה, ומצד שני, היא מעוררת גלים של נוסטלגיה בריאה אצל כל מי שגדל בסבנטיז. יש שאוהבים אותה ויש שמתעבים אותה.

בתחילת אותו עשור, רבים שאלו את עצמם: "רגע, מי אלה בכלל HOT BUTTER?" (או בתרגום חופשי: "חמאה חמה"). השם המוזר הזה התנוסס על התקליטון שקטע מתוכו בקע ללא הרף ממכשירי הרדיו והטרנזיסטורים. אז קחו לעצמכם מנה גדושה של POPCORN – הסרט על חייו של היוצר מתחיל ממש עכשיו, ויש בו גם זווית ישראלית מפתיעה.

אז זהו, שהאחראי הראשי לכל השלאגר הענק הזה הוא מוזיקאי יהודי-גרמני בשם גרשון קינגסלי, שבצעירותו בילה תקופה לא מבוטלת בארצנו. הוא נולד, כאמור, בשם גוץ גוסטב קינסקי, להורים מוזיקליים שניהלו חנות שטיחים משגשגת בברלין. מכיוון שהמשפחה הייתה יהודית (אמו נולדה כקתולית והתגיירה), הם נאלצו להימלט מגרמניה עם עליית הנאצים, בשנת 1938. בעוד שהוריו ואחיו פנו ישירות לארצות הברית, קינגסלי הצעיר הגיע לפלסטינה (טרם הקמת המדינה) במסגרת תוכנית "עליית הנוער".

הוא מצא את עצמו חי ונושם את האידיאולוגיה הקיבוצית. את זמנו בילה בקיבוצים עין חרוד, גינוסר ואפיקים. ביום הוא עבד בשדות תחת השמש הקופחת, ובלילות רקד עם החבר'ה. "דיברנו, רקדנו, היינו מאוהבים", הוא נזכר לימים. "היינו חופשיים והנאצים היו רחוקים. זה היה כמו נווה מדבר". הנער גדל והחל ללמוד מוזיקה בקונסרבטוריון בירושלים. עם זאת, נראה שחיי הקיבוץ לא התאימו לו לאורך זמן. הוא אמר יפה ביי ביי לישראל הצעירה וטס לארצות הברית בעקבות משפחתו, כדי להמשיך את לימודי המוזיקה הגבוהים.

באמריקה הוא לא ביזבז זמן. הוא סיים את לימודיו בבית הספר היוקרתי ג'וליארד ובהמשך למד את רזי הניצוח על תזמורות במכללת קולומביה. באופן מעניין, קינגסלי נמשך דווקא לעולם התיאטרון של ברודוויי וניצח על תזמורות במחזות זמר, במקום באולמות הקונצרטים הקלאסיים. בשנת 1965 הוא אף קפץ לביקור חוזר בישראל, כדי לעבוד עם התזמורת שניגנה במחזה המצליח "איך להצליח בעסקים מבלי להתאמץ".

זמן קצר לאחר מכן, חייו השתנו. כלי אלקטרוני חדש ומהפכני פרץ לזירה: סינטיסייזר המוג, המצאתו של המהנדס רוברט מוג. קינגסלי נכבש לחלוטין בקסמי המכשיר הענק והמפלצתי למראה. הוא רכש את הכלי, שעלה הון תועפות, ולא הסתפק בנגינה באולפן. הוא הקים את ה-FIRST MOOG QUARTET (רביעיית מוג הראשונה) ונטען שהיה למעשה האדם הראשון שהשתמש בסינטיסייזר הזה בהופעה חיה מול קהל, ביחד עם תזמורות.

ב-1969 הוא הוציא תקליט בשם MUSIC TO MOOG BY, שנועד להדגים את נפלאות הכלי החדש. בתוך התקליט הזה הסתתרה מנגינה קטנה וחמודה שהוא הגה בראשו. "POPCORN הוא מנגינה קלאסית," אמר לאחר מכן, "אפשר בקלות לשלב אותה ביצירה של באך. לקח לי חמש דקות להלחין את זה, אבל לעולם לא אוכל לעשות את זה שוב". קינגסלי היה קרוב לגיל 50 כשהמנגינה הפכה ללהיט, מה שעורר תדהמה בקרב רבים. הוא סיפר: "כשהלכתי לקחת את תקליט הזהב הראשון שלי בגרמניה, אמרו לי 'מה?! אתה כתבת את POPCORN?!'".

אבל רגע, מי היו HOT BUTTER? ובכן, מאחורי השם הזה עמד נגן קלידים אמריקאי בשם סטן פרי, שהיה חבר באותו אנסמבל סינטיסייזרים חלוצי של קינגסלי. במהלך סיבוב ההופעות שלהם בארצות הברית ב-1969, הם נהגו להשתמש בנעימת POPCORN כהדרן קליל לסיום המופע. בשנת 1972, כשפרי זכר את התגובה החיובית האדירה שקיבל השיר, הוא הקליט גרסה משלו, הוציא אותה כתקליטון בלייבל MUSICOR וזה הפך ללהיט עולמי היסטרי. הקטע הגיע למקום התשיעי במצעד הבילבורד בארצות הברית ולמקום החמישי בבריטניה, והיה לאחד מלהיטי הפופ הראשונים בהיסטוריה שהושמעו במלואם על ידי סינטיסייזר.

באופן אירוני, באותה שנה ממש (1972), בזמן שהמנגינה שלו כבשה את העולם, גרשון קינגסלי עצמו שהה שוב בישראל ועסק ביצירת פסקול לסרטו של דני וולמן, "התמהוני", שצולם כולו בצפת.

לרוע מזלו של קינגסלי, הסיפור הזה לא נגמר רק בכיף. הוא גילה להפתעתו שהוא מכר מבלי משים את זכויות הפרסום של הקטע, עוד לפני שהפך ללהיט מטורף. "לקח לי הרבה זמן להתגבר על זה", הודה בצער שנים לאחר מכן. קינגסלי הלך לעולמו בדצמבר 2019, כשהוא מותיר אחריו מורשת צלילים ענפה.

אז נכון, יש אנשים שהמנגינה הזו קצת מעצבנת אותם היום, אבל בסופו של דבר, אין אדם בעולם המערבי שלא מכיר אותה – ממש כמו שאנו מכירים בארץ את "יונתן הקטן". וחוץ מזה, עבדכם הנאמן מעדיף באופן אישי קטע אחר שקינגסלי אחראי עליו מאותו תקליט, קטע בשם HEY HEY, שהושמע במשך שנים כאות במצעד פזמונים פופולרי ברדיו שלנו.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים