רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-28 ביולי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-28 ביולי (28.7) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "יום אחד, בשעות אחה"צ של שנת 1975, טסנו במטוס המפואר שלנו להופעה בקונטיקט. המטוס, שנקרא STARSHIP, היה רק רבע שעה באוויר כשלפתע אני שומע צעקות חזקות ודפיקות אדירות מכיוון חדר השירותים: 'תחלצו אותי! תחלצו אותי!'. זה היה בונזו (ג'ון בונהאם המתופף). חדר השירותים היה נעול אז בעטתי בדלת כמה פעמים, בסגנון ברוס לי. הדלת רעדה ואז נפלה. מול עיניי נגלה בונזו צמוד לאסלת השירותים עם מכנסיים מופשלים. הוא לא הצליח לזוז כלל. נראה היה שהוא נדבק למושב. 'תעזור לי לעזאזל!' - הוא צעק. מסתבר שמכונאי אחד לא התקין כראוי את מערכת השאיבה באסלה ולחץ האוויר שבה שאב את בונהאם. תפסתי אותו בידיו ומשכתי אותו משם. בונזו היה מזועזע בתחילה אך התעשת מיד, הרים את מכנסיו ולא נראה נבוך לרגע מהמחזה. הוא רק היה שמח שנשאר בחיים. בדרכו לכסא שלו הוא מלמל שהוא לא ישתמש יותר בשירותי מטוסים לעולם". (ריצ'רד קול, העוזר של להקת לד זפלין)

הקלידן השקט שהעיף לפלנטה את המוח: ריק רייט, המנוע הסודי של פינק פלויד, חוגג יום הולדת בשמיים. ב-28 ביולי בשנת 1943 נולד ריק רייט. הוא מת מסרטן ב-15 בספטמבר 2008.

האיש שהעניק לפינק פלויד את הצלילים המרחפים והפסיכדליים שהגדירו דור שלם, ריצ'רד "ריק" רייט, נולד היום ב-1943, ובדיוק כמו המוזיקה שלו, חייו היו מסע קוסמי של יצירה, חלומות, וגם קצת בטלה נעימה בשמש.

אם הייתם פוגשים את ריצ'רד ויליאם רייט הצעיר באוגוסט 1967, כשהיה בסך הכל בן 24, הוא ודאי היה מספר לכם, כפי שסיפר למגזין המוזיקה NME, שהוא מתגורר בריצ'מונד ושהתחביבים שלו הם די פשוטים: לטייל, לכתוב שירים, לחלום בהקיץ, להתבטל בשמש ולהאזין למוזיקה יפה. פשוט, נכון? אבל האיש הפשוט הזה היה אחד הכוחות המניעים מאחורי המכונה המשומנת והמורכבת שנקראה פינק פלויד.

רייט, שניגן באורגן, פסנתר ועוד, היה הרבה יותר מסתם קלידן. הוא היה הלב הפועם והאווירה של הלהקה. לפני שהצלילים שלו הפכו לפסקול של מסעות פסיכדליים ברחבי העולם, הוא בכלל למד אדריכלות, יחד עם חבריו ללהקה לעתיד, רוג'ר ווטרס וניק מייסון. הכישרון שלו לתכנון מבנים ותפיסת חלל זלג ישירות למוזיקה שלו. הוא לא ניגן סולואים ראוותניים; הוא בנה קתדרלות של סאונד, מרחבים מוזיקליים שאפשר היה ללכת בהם לאיבוד. תחשבו על הפתיחה המהפנטת של SHINE ON YOU CRAZY DIAMOND או על האקורדים העשירים ב-US AND THEM – זה הכל רייט, באדריכלות הצליל המופתית שלו.

ההופעה המקצועית הראשונה שלו, לדבריו, נערכה במקום בשם POWIS GARDENS, אירוע שהיום נשמע כמו נקודת ציון קטנה, אך משם התחיל כדור השלג להתגלגל. הוא היה ידוע בביישנותו ובנטייתו להתרחק מאור הזרקורים, בניגוד גמור לחבריו הכריזמטיים יותר. אך על הבמה, מאחורי מבצר הקלידים שלו, הוא היה קוסם. הוא היה זה שצבע את השירים של פינק פלויד בגוונים הייחודיים להם, והצבע האהוב עליו, כפי שסיפר בסיקסטיז לעיתון, באופן לא מפתיע, היה לבן – צבע שמכיל בתוכו את כל שאר הצבעים.

ומה לגבי הטעם המוזיקלי של האיש שעיצב את אוזניהם של מיליונים? ובכן, הוא היה מגוון להפליא. הוא העריץ מלחינים קלאסיים כמו באך, בטהובן ובארטוק, מה שמסביר את ההרמוניות המורכבות והמבנים הקלאסיים ששילב ביצירות הלהקה. מצד שני, הוא היה נטוע עמוק ברוק'נ'רול של זמנו. הזמר האהוב עליו היה לא אחר מאשר ג'ון לנון, והלהקות שהעיפו לו את הפוני היו הביטלס, CREAM של אריק קלפטון, ג'ימי הנדריקס אקספריינס והרכב הפסיכדליה פורץ הדרך סופט מאשין. בקיצור, הטעם שלו במוזיקה היה "כל מה שהוא יפה", הגדרה רחבה ומדויקת כאחד.

וכמו כל אמן גדול, גם לרייט הייתה שאיפה אישית גדולה. לא, זה לא היה לכבוש את העולם או למכור מיליוני תקליטים (למרות שהוא עשה גם את זה). השאיפה הצנועה והאמנותית שלו הייתה לשמוע סימפוניה מקורית שכתב מתנגנת באולם הפסטיבלים היוקרתי של לונדון, הפסטיבל הול. האיש שמאחורי כמה מהקטעים האינסטרומענטליים המפורסמים בהיסטוריה, חלם על יצירה קלאסית משלו.

אז בפעם הבאה שאתם מאזינים לפינק פלויד ועוצמים עיניים, תחשבו על ריק רייט. תחשבו על הסטודנט לאדריכלות שהפך לארכיטקט של צלילים, על הבחור השקט שאהב ג'ין עם כל דבר (כפי שהעיד על עצמו) וחלם להלחין סימפוניות. תחשבו על האיש שהוכיח שלא צריך לעמוד בקדמת הבמה כדי להיות ענק. לפעמים, הקול השקט ביותר הוא זה שהכי מהדהד.

הסיפור המלא על הלילה שבו כוס חלב פירקה את אירוסמית'. ב-28 ביולי בשנת 1979 ירד הגיטריסט, ג'ו פרי, מהבמה בקליבלנד והודיע שהוא פורש מלהקת אירוסמית', אחרי קרב צעקות עם זמר הלהקה, סטיבן טיילר.

זה היה עוד ערב קיץ מהביל בקליבלנד, אוהיו, ב-28 ביולי 1979. על פניו, עוד הופעה שגרתית בסיבוב ההופעות הענק של אירוסמית', הלהקה שכונתה "הילדים הרעים מבוסטון" והייתה בשיא תהילתה. אך מאחורי הקלעים, המתח בין שני הכוכבים הגדולים של הלהקה, הסולן סטיבן טיילר והגיטריסט ג'ו פרי, הגיע לנקודת רתיחה. הפיצוץ היה בלתי נמנע, אבל איש לא שיער שהטריגר לסוף של עידן יהיה משקה תמים למראה: כוס חלב.

הדרמה לא החלה על הבמה, אלא בחדרי ההלבשה, והיא כללה את בנות הזוג של חברי הלהקה (איך לא?). היחסים המתוחים בין חברי אירוסמית' באותה תקופה, שהוזנו על ידי אגו, סמים והצלחה מסחררת, זלגו החוצה והשפיעו גם על הנשים שלצדם. הבסיסט, טום המילטון, שחזר את הרקע לסערה: "טרי, אשתו של סטיבן, יכלה להיות מאוד בוטה ולנעוץ דברים באנשים, ואני מניח שהיא אמרה משהו לאליסה, אשתו של ג'ו. התגובה של אליסה הייתה מהירה ואלימה: היא פשוט זרקה עליה כוס של חלב. זה היה עימות פיזי של ממש, רגע לפני שעלינו להופיע בקליבלנד. הצעקות היו חזקות ויכלנו לשמוע הכול. למרבה המזל אף אחת לא נפגעה, אבל התקרית הזו שיקפה באופן מושלם את הקונפליקטים שכבר בעבעו בתוך הלהקה".

סטיבן טיילר, שלא נשאר חייב, זכר היטב את השיחה שהתפתחה בעקבות התקרית והובילה לפיצוץ הגדול בינו לבין פרי. "בשלב הזה התחלנו לדבר על הנשים שלנו, והשיחה יצאה מכלל שליטה. זה פשוט הדליק את הפתיל", הוא סיפר. "אני זוכר שאמרתי לג'ו בחדר ההלבשה משהו כמו, 'איך אתה יכול לתת לגברת הזקנה שלך לעשות דבר כזה? איך אתה מרשה לה להתנהג ככה?'".

המתח הזה לא נשאר בחדר ההלבשה. הוא גלש ישירות אל הבמה והפך את ההופעה למפגן של עוינות. המילטון מתאר את הדינמיקה הרעילה שהתפתחה: "היה דפוס קבוע בהופעות באותו קיץ. אם סטיבן היה עושה משהו כדי לעצבן את ג'ו, ג'ו היה נוקם בו על הבמה באופן שהיה ברור לכולם. הוא היה מקפיד לא לשיר את קולות הרקע שלו ומנגן את הגיטרה שלו בעוצמה מחרישת אוזניים. זה היה משגע את סטיבן, שהיה בתגובה זורק לעברו הערה שהרחיקה אותו עוד יותר מהלהקה".

ההופעה בקליבלנד הייתה שיא הרתיחה. "בסוף הלילה המסוים הזה", ממשיך המילטון, "אני זוכר שסטיבן היה כל כך זועם. ירדנו מהבמה ונכנסנו ישר לקרוואן כשאנחנו מבואסים מג'ו. התחלנו לצעוק עליו, והתשובה של ג'ו בסוף כל הצעקות הייתה, 'טוב, אז אולי אני פשוט אעזוב את הלהקה'. סטיבן מיד ענה לו, 'כן, טוב, אולי באמת כדאי שתעשה את זה לעזאזל. תעוף מכאן עכשיו!'. כל השאר, פשוט עמדנו שם והסכמנו עם סטיבן. ואז ג'ו יצא בסערה. אז כן, אפשר לומר שהלהקה התפרקה בגלל כוס חלב".

אליסה פרי, שהייתה במרכז המהומה, זוכרת את הדברים מעט אחרת, אך מאשרת את לב הסיפור. "כן, משהו קרה שם. דברים נאמרו. טרי ואני פשוט לא הסתדרנו. אני זוכרת ששאלתי אותה משהו בציניות והיא הגיבה בזריקת קוביות קרח לעברי. אז הייתה לי כוס חלב ביד, זרקתי אותה לכיוונה ופתאום הגברים החלו לריב. אחר כך הם עלו לבמה ונתנו הופעה נהדרת. הם היו להקת הרוק הטובה ביותר על הבמה. מיד לאחר מכן, הריב המשיך בדיוק מאותה נקודה שבה הוא נפסק. לפתע ג'ו ניגש אליי ואמר לי, 'אנחנו הולכים'. ארזנו את חפצינו וטסנו חזרה לבוסטון".

היא גם חשפה צד פחות מוכר בדינמיקה בינה לבין בעלה דאז: "ברור שזה היה טירוף. היינו צעירים, עשינו המון כסף, בלי ילדים. אז מה נשאר לעשות? לקנות בית ולחגוג. אבל ג'ו לא אהב להתעמת עם אנשים ולהגיד להם מה הוא חושב. הוא בדרך כלל שלח אותי לעשות את העבודה המלוכלכת. הייתי עושה את זה, ופתאום הופכת לכלבה האנוכית בסיפור. הוא עשה לי את זה המון".

המתופף, ג'ואי קריימר, תיאר את האווירה בלהקה כבלתי נסבלת: "סטיבן וג'ו היו כמו שני כלבי תקיפה שנשכו כל הזמן משני הכיוונים. הגעתי למצב שפשוט פחדתי להחליף בגדים בחדר ההלבשה כששניהם היו שם. זה היה מטורף".

במהלך חודש אוגוסט 1979, השמועות על עזיבתו של פרי החלו להתפשט בתעשיית המוזיקה כמו אש בשדה קוצים. הנהלת הלהקה נאלצה לבטל הופעות חשובות שתוכננו באירופה וביפן. העזיבה של פרי הכתה בלהקה בעוצמה, במיוחד מכיוון שהם היו באמצע הקלטות התקליט הבא שלהם, שלימים ייקרא NIGHT IN THE RUTS. פרי הוחלף על ידי הגיטריסט ג'ים קרספו, שהשלים את הקלטות הגיטרה בתקליט, אך הקסם כבר לא היה שם.

פרי הקים את ההרכב THE JOE PERRY PROJECT, בעוד אירוסמית' החלה בדעיכה איטית וכואבת. רק בשנת 1984, במהלך שכונה BACK IN THE SADDLE TOUR, חזר ג'ו פרי ללהקה שאותה עזר להקים. האיחוד הזה סימן את תחילתו של אחד הקאמבקים המפוארים בתולדות הרוק, אבל הלילה ההוא בקליבלנד מוכיח שלא תמיד לא בוכים על חלב שנשפך.

הקשת בענן נוחתת על הקרקע: רעידת האדמה ששינתה את להקת ריינבאו לנצח. ב-28 ביולי בשנת 1979 יצא אלבום חדש ללהקת ריינבאו ושמו DOWN TO EARTH. להקתו של ריצ'י בלאקמור יורדת לכדור הארץ.

הכל החל עם עזיבתו המתוקשרת של הסולן בעל הקול העוצמתי, רוני ג'יימס דיו, בשנת 1978. דיו, עם מילותיו המיסטיות ועולמות הפנטזיה שהביא עמו, הגדיר את צליל הלהקה בשלושת תקליטיה הראשונים. ההיגיון הבריא אמר שבלאקמור, "האיש בשחור", יחפש שיבוט ווקאלי שימשיך את אותו קו בדיוק. אך בלאקמור, כהרגלו, פעל בניגוד לכל היגיון. הוא החליט לעשות סיבוב פרסה חד, מהלך שלא היה זר לו כלל. אחרי הכל, עוד בשנת 1973, כשהיה בדיפ פרפל, הוא לא היסס להראות את הדלת החוצה, בבת אחת, גם לסולן איאן גילאן (שפרש מיוזמתו) וגם לבסיסט רוג'ר גלובר (שפוטר על ידו). מבחינתו, זו לא הייתה הדחה אלא צעד הכרחי להתקדמותו האמנותית.

ההלם הראשוני הגיע כבר עם הצלילים הראשונים של התקליט. השיר הפותח, ALL NIGHT LONG, נפתח אמנם עם ריף גיטרה מבטיח ומזוהה של בלאקמור, אך תוך שניות ספורות הוא נשאב לוייב של מסיבת ריקודים קלילה, המנון פופ-רוק שמח שלא היה לו שום קשר לאפוסים האפלים של העבר. ברחבי העולם, מעריצים רבים הניחו את התקליט על הפטיפון, שמעו את הפתיחה ופשוט תפסו את ראשם בחוסר אמון מוחלט. זו הייתה נחיתה כואבת על קרקע המציאות. איפה השערים של בבילון? איפה סטאר גייזר? איפה האיש על ההר המוכסף? איפה?

רוחות רפאים, מפיק מפוטר וחיפוש אחר קול

העבודה על התקליט הייתה כאוטית לא פחות מהתוצאה הסופית. אל עמדת הקלידים גויס הווירטואוז דון איירי, אך הלהקה נכנסה להקלטות דמואים בטירה עתיקה בצרפת כשעדיין לא היה לה סולן. את הזמן הפנוי ניצלו בלאקמור והמתופף האנרגטי, קוזי פאוואל, כדי לערוך מעשי קונדס מתוחכמים, כשהקורבן התורן היה איירי התמים. "החדר שקיבלתי בטירה היה מפחיד למדי", סיפר איירי. "בלילה שמעתי רעשים מוזרים, וכשניגשתי לוילון כדי לראות מה קורה, קפצה עליי דמות רפאים. ברחתי משם בצרחות אימה". למחרת התבררה האמת המשעשעת: "זו הייתה מתיחה של קוזי, שהתחפש לנזיר עם בגד שחור שכיסה את פניו. ריצ'י השלים את המתיחה כשנתן לי קלטת עם 'אפקטים' ללמוד, וכששמעתי את אותם צלילים מהחדר שלי, הבנתי איזה טיפש יצאתי".

את כיסא המפיק אייש, באופן תמוה, לא אחר מאשר רוג'ר גלובר, אותו בסיסט שבלאקמור פיטר מדיפ פרפל שש שנים קודם לכן. הפעם הוא חזר, מנוסה יותר, כדי להפיק את יצירתו של הגיטריסט שהעיף אותו. החיפושים אחר סולן ובסיסט היו מפרכים. כחמישים זמרים שלחו קלטות, ואחרים הגיעו למבחני קול. אחד מהם היה בחור צעיר בשם בריאן ג'ונסון, שלא התקבל לתפקיד אך מצא את אושרו ופרסומו בלהקת איי.סי.די.סי. גם מציאת בסיסט התגלתה כמשימה בלתי אפשרית, עד שגלובר, בלית ברירה, תלה על עצמו את גיטרת הבס, והודיע לכולם שזהו סידור זמני בלבד. הגורל, כהרגלו, חשב אחרת, וגלובר נשאר בתפקיד באופן קבוע.

להיט של אחרים, שיער קצוץ ועזיבות כואבות

הפריצה בחיפוש אחר סולן הגיעה ממקום לא צפוי. קוזי פאוואל נהג לערוך לחברי הלהקה חידונים מוזיקליים, ובאחד מהם השמיע קטע מתקליטון ישן וביקש שינחשו מי הזמר. השיר היה ONLY ONE WOMAN, להיט שכתב בארי גיב מהבי ג'יס בסוף שנות השישים לצמד בשם THE MARBLES. קולו של הסולן היפנט את חברי הלהקה, וחקירה קצרה העלתה את שמו: גרהאם בונט. בונט, שהגיע בכלל מעולמות הרית'ם אנד בלוז והפופ, הופתע מהפנייה. "לא ממש ידעתי מי זו להקת ריינבאו", הודה, "אבל ראיתי בזה הזדמנות לעשות משהו שונה".

בונט נחת היישר לתוך תבשיל שכבר כמעט והיה מוכן. "רוב השירים כבר היו כתובים, ואמרו לי פחות או יותר מה לעשות", סיפר. "אבל תרמתי דברים שלא קיבלתי עליהם קרדיט. למשל, רוג'ר כתב את המילים ל-ALL NIGHT LONG, אבל חלק מהלחן היה שלי. הייתי צעיר וטיפש ולא דרשתי את חלקי. גם דון איירי כתב עיבודים שלמים ולא קיבל על כך קרדיט". בונט חש זר ומנוכר באווירת הטירה הצרפתית, וביקש לטוס עם גלובר לאולפן בלונג איילנד כדי להקליט את שירתו בנפרד, על גבי ערוצי הנגינה שכבר הוקלטו.

כדי להציג לעולם את ריינבאו החדשה, היה צורך בלהיט שישבור את המצעדים. הפתרון נמצא בשיר שכתב ראס באלארד (מלהקת ארג'נט לשעבר) בשם SINCE YOU'VE BEEN GONE. בלאקמור, שרבים לא ידעו כי בילה לא מעט בערבים בדיסקוטקים והעריך מאוד את מוזיקת הריקודים, שמע את השיר בביתו של מנהלו והתאהב. הוא זיהה את הפוטנציאל המסחרי האדיר. קוזי פאוואל, לעומת זאת, תיעב את הכיוון החדש וראה בו בגידה בערכי הרוק. למרות זאת, השיר הפך לשלאגר ענק והיה המתאבן המושלם לתקליט המלא שיצא והפך להצלחה המסחרית הגדולה ביותר של ריינבאו עד אז. רק שיר אחד, EYES OF THE WORLD, עוד קורץ לסגנון הישן והאפי, אך רבים חשו שהמילים הפכו קלישאתיות וחסרות את העומק המיסטי של דיו. גלובר עצמו הודה שנים אחר כך שהוא "מתכווץ במבוכה" כשהוא מאזין למילים שכתב לשירים כמו ALL NIGHT LONG.

המתח בין בונט לבלאקמור הגיע לשיאו במעשה שנחשב אז לחילול הקודש בעולם הרוק. "השיער שלי הרגיש לי מבולגן מדי יום אחד", שחזר בונט, "אז פשוט הלכתי והסתפרתי קצוץ. לא אמרתי מילה לאף אחד. כשעליתי לבמה באותו ערב, ראיתי את הלסת של ריצ'י נופלת לרצפה. היה לו מבט של הלם מוחלט על הפנים". כששוחחתי עם הקלידן דון איירי על התקרית, הוא היה נחרץ הרבה יותר: "עיניו של ריצ'י יצאו מחוריהן. הוא רצה להרוג את גרהאם על המקום".

הנה שנינו בעת השיחה המרתקת:

התקליט הזה היה שירת הברבור של קוזי פאוואל בלהקה. שמונת השירים הספיקו לו כדי להבין שהכיוון המסחרי אינו בשבילו. גם גרהאם בונט לא החזיק מעמד מעבר לתקליט הבודד הזה, ומאז הוא נחשב לאותה ציפור מוזרה שמצאה קן זמני וחם בלהקה שעברה מהפך קיצוני, כזה ששינה אותה ללא תקנה.

ב-28 ביולי בשנת 1975 יצא התקליט SABOTAGE של להקת בלאק סאבאת'.

בשנת 1975, אחרי שנה של התאוששות מהתשישות שפקדה את חברי בלאק סאבאת', עקב סיבובי הופעות צפופים - חזרו הם יחדיו לדרכים. ההופעות הפכו במהרה לסולד-אאוט, עם תקליט חדש בשם SABOTAGE ומהלך חדש בקריירה שלהם, כשחברי הלהקה הפכו למנהלי להקתם בעצמם. במשך שלוש השנים, שקדמו ל-1975, היו ארבעת הרוקרים במצב לא טוב. הם שנאו את סיבובי ההופעות והתמכרו לסמים קשים. המתופף, ביל וורד, חלה בצהבת. הזמר, אוזי אוסבורן, היה בטוח שהוא הולך להשתגע באמת. הבסיסט, גיזר באטלר, חטף אבנים בכליות והגיטריסט, טוני איומי, היה משוכנע כי לא יתאושש לעולם מהתשישות הנפשית שאחזה בו. היה חשש כי הלהקה איבדה את מהותה ואת הכיוון שלה. הנורה האדומה הבהבה בעצבנות. הגיע הזמן לעצור ולחשוב.

חברי בלאק סאבאת' צייתו להוראות המצב ופרשו למנוחה בבתיהם והחלו לעבוד בניחותא על SABOTAGE. בינתיים החלו השמועות לצוץ על תביעות שהגישו נגד מנהלם, פטריק מיהאן. בסוף הסתיים הסיפור עם מיהאן, שקיבל נתח מתמלוגי הלהקה וכך השאיר אותם לנהל את עצמם.

טוני איומי סיפר לרולינג סטון על עשיית התקליט: "לקח לנו זמן מה לעשותו. לא מיהרנו. עם זאת, לא שהינו זמן רב באולפן עצמו". אוזי אוסבורן אמר, מצידו: "אם אני אשמע עוד פעם אחת את התקליט הזה, איאלץ לירות בעצמי".

איומי היה משוכנע שהתקליט הזה הוא 'חזרה לשורשים'. הבעיה היא שבתקליט הזה אין בדיוק את הצליל השורשי של ארבעת המופלאים הכבדים מבירמינגהם. יש פה צלילים של אורגן האמונד, מקלדות אנלוגיות ואפקטים שהיו רחוקים שנות אור מהקונספט המקורי של הלהקה. יש פה אפילו קטע אחד , SUPERTZAR, שמעסיק מקהלה שלמה. קטע נהדר, לטעמי, אך רחוק מימי הפרנואיד ההוא.

בסיבוב ההופעות לתקליט SABOTAGE הגיע קלידן בשם ג'ז וודראף, כדי ללוותם על הבמה. זו הפעם הראשונה, מאז שהלהקה נוסדה, שמישהו נוסף מנגן עימה על הבמה. הוא ניגן רק בשלושה קטעים אך הייתה לו סוללת קלידים מרשימה. האם זה באמת טוב? בתור אחד שמעריץ את בלאק סאבאת' של ימי השורשיות הכבדה - אני פוסק שלא.

בתקופת צאת האלבום הזה הגיעו חברי הלהקה להחלטה כואבת לעזוב את אנגליה. אוזי הסביר לתקשורת הבריטית: "זה עצוב בשבילי לעזוב את אנגליה. אבל הממשל מכריח אותנו. אנחנו נאלצים להצטרף לגל האדיר של כל הלהקות שעוזבות את אנגליה בגלל המיסוי הגבוה מאד.

ניסיתי למנוע את העזיבה כמה שאפשר אך זה בלתי אפשרי. זו בושה שהממשלה מבריחה את הכישרונות שיש פה. אין סיבה שאתרום כל כך הרבה כסף למדינה שלא עשתה הרבה למעני. אתה חייב להיות מטומטם כדי להמשיך לעבוד פה ולשלם כזה גובה של מס. הצעד המגוחך של הממשל יגרום לקריסת אלפי אולפני הקלטה באנגליה, כי הממשלה דורשת שכל אלבום שיוקלט באנגליה - ישולם לה ממנו מס גבוה מאד. לכן עדיף להקליט בחו"ל".

הקטע שחותם את התקליט נקרא THE WRIT. לא סתם נקרא השיר כך, כפי שסיפר ביל וורד המתופף לעיתון CIRCUS, בשנת 1976: "זה כנראה האלבום היחיד שעשינו בו התרוצצו באולפן סביבנו עורכי דין. תביעות, שהוגשו נגדנו ונשלחו, נזרקו באופן שגרתי מול פנינו על קונסולת ההקלטה. זה היה מייאש". הקטע הארוך הזה בא לשקף את הכעס של הארבעה מול המצב ומכיל את אחת הפעמים הראשונות בהן אוזי כתב את המילים לשיר של בלאק סאבאת'. אוזי ירה בשיר משפטים כמו 'האם אתה שטן? האם אתה בנאדם? בהחלט השתנית מאז שכל זה החל'. הוא כיוון זאת לפטריק מיהאן, שניהל את הלהקה מתחילת דרכה. מיהאן לא היה היחיד שבא נגדם, אך הוא היה האיש שגרם להם לתהות האם כדאי בכלל להמשיך כלהקה, רק בשביל לשלם לעורכי דין שיעשו את העבודה מולו.

אוזי אוסבורן בספרו: "שיר אחד שאני מאוד גאה בו באלבום הזה הוא THE WRIT. כתבתי את רוב המילים בעצמי, מה שהרגיש קצת כמו לראות פסיכולוג. כל הכעס שהרגשתי כלפי מיהאן נשפך החוצה.

הבעיה הגדולה ביותר הייתה ההנהלה שלנו. בשלב מסוים הבנו שהיא עשקה אותנו. למרות שבתיאוריה מיהאן היה שולח לנו קצבה לכל מה שרצינו, בכל פעם שביקשנו את זה, בעצם לא היה לנו על מה לשלוט. היו אמורים להיות לנו חשבונות בנק אישיים משלנו, אבל התברר שהם לא קיימים. אז הייתי צריך ללכת למשרד שלו ולבקש אלף ליש"ט או מה שלא יהיה. הוא היה אומר, 'בסדר', והצ'ק היה מופיע אצלי. אבל לאחר זמן מה הצ'קים החלו לחזור. אז פיטרנו אותו ואז התחילו כל השטויות המשפטיות האלה, עם תביעות שהתעופפו לכל עבר. בסופו של דבר קראנו לו SABOTAGE, בהתייחס לשטויות של מיהאן - כתבי בית דין נמסרו לנו ליד מכונת ההקלטה באולפן. הגענו למסקנה שעורכי דין קורעים אותנו בדיוק כמו המנהלים. הם שמחים לדפוק אותך בבית המשפט לשארית חייהם, כל עוד מישהו משלם את החשבונות. אם ייקח חמישים שנה לנצח במשפט, זה בסדר, מבחינת החבר'ה האלו.

היה לנו עורך דין אחד שעבד בשבילנו, ובסופו של דבר שנאתי אותו. כשהקלטנו את SABOTAGE באולפני מורגן בלונדון, הוא בא לראות אותנו יום אחד ואמר, ‘רבותיי, אני הולך לקנות לכולכם משקה.’ חשבתי, וואו, אני לא מאמין, הבחור בעצם מוציא את הארנק שלו בשביל משהו. ואז, בסוף הפגישה, הוא הוציא את הפנקס הקטן הזה והתחיל להוסיף את מה שכולנו הזמנו כדי שיוכל לחייב אותנו מאוחר יותר. 'טוב. אוזי, שתית שתי בירות, אז זה שישים פני... וטוני, שתית בירה אחת ו-'... אמרתי, 'אתה פאקינג צוחק, נכון?' אבל כמובן שהוא לא צחק. זה מה שעורכי דין עושים. הם משמנים אותך כדי לתקוע את האגרוף שלהם בישבן שלך. אפשר לשמוע את התסכול שלנו בתקליט הכבד הזה. רצועה אחת מדהימה היא SUPERTZAR. אני זוכר את היום שזה הוקלט: נכנסתי לאולפני מורגן והיו שם ארבעים חברי מקהלה יחד עם נגן נבל בן שמונים ושש. הם עשו רעש כמו אלוהים שמנצח את הפסקול של סוף העולם". אוזי היה אז שבר כלי שחיפש בסמים ואלכוהול מקלט מהצרות אך זה גם הביא אותו להכות נמרצות את אשתו, ת'למה - דבר שהוא התחרט עליו מאד בספרו.

כן, יש שירים טובים בתקליט הזה. יש 'ריפים' כבדים מתוצרת מאסטרו איומי. יש שירה 'משוגעת כהלכה' של אוסבורן. יש חטיבת בס-תופים מהודקת מבית היוצר של וורד ובאטלר. ויש גם נסיונות מעניינים לגעת במחוזות פרוגרסיביים יותר. בסך הכל? אני אוהב את האלבום הזה. כיף לי להאזין לו. מה שכן, הוא מדורג אצלי שישי מששת אלבומיה הראשונים של בלאק סאבאת'.

עכשיו, ברשותכם, כמה מילים על העטיפה. מה הם חשבו שם בלהקה, לעזאזל? כיצד ביל וורד, המתופף, נמצא שם כשהוא לבוש בטייץ אדומים הדוקים ומבליטים? ובכלל, חברי הלהקה נראים פה כמו ליצנים ולא כמו אבירי הרוק הקלאסי הכבד. ככה לא אמורה להיות עטיפה של תקליט רוק רציני. ארשת פני הארבעה רצינית אך העסק נראה כבדיחה ממש לא מוצלחת.

הרולינג סטון, מצידו, הכריז (בגיליון 196) כי התקליט הזה הוא הטוב ביותר של הלהקה מאז PARANOID. "זה אף עשוי להיות התקליט הטוב ביותר אי פעם. שלהם", נאמר שם. "אפילו עם הנושאים הרגילים של מוות, הרס ומחלות נפש שעוברות לאורך האלבום הזה, הטירוף המשוחרר והאנרגיה הגולמית שחזרו לכאן מגיעים כמשב רוח רענן".

במלודי מייקר נכתב בביקורת: "זה עוד תקליט נהדר שוודאי יקבל את התגובה הידועה של המתעלפים ממשמע ריף גיטרה כבד". גם בעיתון NME יצאו נלהבים בביקורת: "יש פה את האש של ג'ימי (הנדריקס), להקת MC5 ואפילו להקת המי המוקדמת. כל זה עבר תהליך היתוך על ידי סאבאת' למשהו מפואר".

מה שבטוח, זה התקליט הטוב האחרון של הלהקה, בהרכבה הקלאסי. גם העיתונים הבריטיים, מלודי מייקר ו-NME, הרעיפו שבחים. להקת בלאק סאבאת' נראתה בתקליט זה רחוקה מסיום. החשמל עדיין הושפרץ בכמויות גדולות והארבעה שמרו על סגנונם. שנה לאחר מכן כבר נשמעו צלילים אחרים שבישרו על בואו של הצבע השחור על כל הקסם הזה.

מלך הרוק'נ'רול הוא גם מלך הקופה: אלביס פרסלי מרוויח יותר מכל כוכבי הוליווד! ב-28 ביולי בשנת 1965 פירסם עיתון 'ורייאטי' האמריקאי שלפי השערתו הכניס אלביס פרסלי מסרטיו סכום של 27 מיליון דולר.

תחזיקו חזק את הפופקורן ואת משקפי השמש, כי ידיעה מרעישה במיוחד מכה גלים ברחבי בירת הסרטים! ב-28 ביולי 1965, פירסם עיתון הבידור המוערך VARIETY נתון שגרם לכמה מהשמות הגדולים ביותר בתעשייה להרים גבה ולבדוק היטב את תלושי המשכורת שלהם. על פי תחשיבי המגזין, הזמר והשחקן הלוהט, אלביס פרסלי, הכניס עד כה מסרטיו בלבד סכום פנומנלי של 27 מיליון דולר. כן, קראתם נכון, סכום עתק שבזמנו היה יכול לקנות לכם אי קטן באוקיינוס השקט, כולל עצי הדקל והילידים המקומיים.

ההישג הכספי המדהים הזה הציב את מלך המותניים המרקדות לא רק בצמרת רשימת המשתכרים, אלא הפך אותו רשמית לשחקן הרווחי ביותר בהוליווד. בכך, הוא עקף בסיבוב מסחרר, ואם תרצו, משאיר עשן סמיך של אגזוז של קאדילק ורודה, לכמה מהשמות המכובדים והוותיקים ביותר על המסך הגדול. שחקנים כמו אליזבת טיילור, על עיניה הסגולות וכישרון המשחק הדרמטי שלה, קרי גרנט, הג'נטלמן המושלם שכל אישה חלמה עליו, ואפילו אודרי הפבורן, התגלמות השיק והאלגנטיות, נאלצו כעת להביט בגבו המתנועע של הבחור מממפיס, טנסי, שדהר כל הדרך אל הבנק.

אז איך קרה שהצעיר עם הקול שגורם לברכיים לרעוד והתנועות שנחשבו פעם לשערורייתיות הפך למכונת מזומנים הוליוודית משומנת כל כך? הנוסחה, רבותיי, פשוטה ומבריקה. המנהל האישי והממולח של אלביס, קולונל טום פרקר, זיהה את הפוטנציאל האדיר והחליט למקסם רווחים עם עשיית סרטים בכמות מוגזמת. האסטרטגיה הייתה ברורה: לקחת את אלביס, לשים אותו בלוקיישן אקזוטי ומעורר קנאה כמו הוואי או אקפולקו, להקיף אותו בנערות יפות בביקיני, לתבל בעלילה קלילה ומשעשעת, ובעיקר – לשלב לאורך הסרט שירים חדשים שהופכים מיד ללהיטים היסטריים.

סרטים כמו BLUE HAWAII, VIVA LAS VEGAS ו-GIRLS! GIRLS! GIRLS! הפכו למגנט קהל אדיר. המבקרים אולי לא תמיד החמיאו ונטו לעקם את האף על מה שכינו "סרטי נוסחה", אבל הקהל הצביע ברגליים ונהר בהמוניו לבתי הקולנוע. כל סרט כזה היה אירוע קולנועי ותרבותי, והוא לווה כמובן בהוצאת תקליט פסקול שנחטף מהמדפים כמו לחמניות חמות. למעשה, תקליטי הפסקול של סרטיו הפכו לחלק בלתי נפרד מההצלחה, והכניסו מיליונים נוספים לקופתו של פרסלי ושל הקולונל. כל זאת, עד שאנשים התחילו לאבד תקווה עם אלביס השחקן, שהיה זקוק לזריקת מרץ לקריירה הזו - וזו הגיעה, בהחלט, בשנת 1968.

ב-28 ביולי בשנת 2012 הופיע ברוס ספרינגסטין בגות'נברג, שבדיה, והקדיש את השיר JUNGLE LAND לסקסופוניסט המנוח מלהקתו, קלרנס קלמונס., שמת בשנה לפני כן. אחיינו של קלמונס, ג'ייק, ניגן את סולו הסקסופון והקהל הנרגש נזיל דמעות ומחא כפיים ממושכות.

זה היה יותר משנה אחרי שהעולם איבד את קלרנס קלמונס, "האיש הגדול" (THE BIG MAN), הסקסופוניסט הכריזמטי ורחב הממדים שהיה הרבה יותר מנגן בלהקה של ספרינגסטין. הוא היה חבר נפש, הצלע המשלימה על הבמה, האיש שהפיח רוח חיים ונשמה בסאונד של הלהקה במשך ארבעה עשורים. מאז מותו הפתאומי מסיבוכים של שבץ מוחי ביוני 2011, הלהקה יצאה לסיבוב ההופעות הענק WRECKING BALL TOUR כשהיא נושאת על כתפיה חור שחור וצל כבד.

בכל הופעה והופעה, הקהל הרגיש את החסר. אבל היה שיר אחד, יצירת מופת אחת, שהלהקה פשוט לא העזה לגעת בה. השיר הזה היה JUNGLELAND, רצועת הסיום האפית מהתקליט המכונן BORN TO RUN. שיר של כמעט עשר דקות, שבמרכזו ניצב סולו סקסופון קורע לב, ארוך ומסובך, סולו שהפך לחותמת האישית והבלתי מעורערת של קלמונס. במשך יותר משנה, השיר הזה נותר דומם. לנגן אותו הרגיש כמו חילול הקודש.

אבל באותו לילה קיצי ולח בגטבורג, מול עשרות אלפי שוודים נלהבים שידועים באהבתם היוקדת לספרינגסטין (ולא חוששים להרעיד אצטדיונים שלמים, תרתי משמע), משהו השתנה. ספרינגסטין, שכבר נתן הופעה של כמעט ארבע שעות שכללה את כל הלהיטים, עצר לרגע. הוא הביט אל הקהל, נשם עמוק, והקדיש את השיר הבא לחברו האהוב שאיננו. הקהל עצר את נשימתו. ואז, החלו להתנגן אקורדי הפסנתר המוכרים והעצובים של JUNGLELAND.

הצמרמורת אחזה בכולם. המתח היה בלתי נסבל. כשהגיע הרגע הגורלי של סולו הסקסופון, כל העיניים והמצלמות הופנו אל דמות חדשה יחסית על הבמה. זה לא היה קלרנס. זה היה ג'ייק קלמונס, אחיינו של הענק המנוח. צעיר מוכשר שנכנס לנעליים הגדולות ביותר בעולם הרוק'נ'רול, במשימה שנראתה כמעט בלתי אפשרית: לרשת את דודו ולנגן את הסולו המפורסם ביותר שלו.

ומה שקרה באותן דקות ייזכר לעד בדברי הימים של הרוק. ג'ייק ניגש לקדמת הבמה, עצם את עיניו וניגן. הוא לא ניסה לחקות את דודו, אלא נתן את כל כולו, את נשמתו ואת הכאב האישי שלו. הוא ניגן את הסולו בצורה מדויקת, מלאת רגש, עוצמה וכבוד. באצטדיון העצום השתרר שקט מוחלט, שקט כזה שבו אפשר היה לשמוע לבבות נשברים.

כשהתו האחרון של הסולו נמוג אל תוך הלילה השוודי, הדממה התחלפה בפרץ אדיר של רגשות. עשרות אלפי אנשים פשוט עמדו ומחאו כפיים ללא הפסקה, בעוד הדמעות זולגות על פניהם ללא בושה. זה היה רגע נדיר של קתרזיס משותף. הקהל לא רק הריע לביצוע המופתי של ג'ייק, אלא גם נפרד באופן סופי מקלרנס. ספרינגסטין עצמו, שניסה לשמור על איפוק, נראה נרגש עד עמקי נשמתו. אחיינו של קלרנס הוכיח שהוא ראוי לשאת את המורשת.

היום בו הביטלס השתגעו: הסיפור המלא מאחורי מסע הצילומים הפרוע ברחבי לונדון. ב-28 ביולי בשנת 1968 יצאו חברי הביטלס לסשן צילומים ארוך, שזכה מאז לכינוי MAD DAY OUT.

זה היה יכול להיות עוד יום קיץ לונדוני, אבל ב-28 ביולי 1968, ארבעת המופלאים החליטו שבא להם קצת להשתגע. התוצאה: סשן צילומים בלתי נשכח, ספונטני ומלא הומור ברחבי הבירה הבריטית, מסע בזק שזכה לשם הקוד MAD DAY OUT. רגע לפני שהסדקים הפנימיים בלהקה הפכו לשבר גדול, הם סיפקו לעולם הצצה אחרונה ומשעשעת לאחדות הקסומה שאפיינה אותם, והכל תועד בעדשת מצלמה של האיש הכי לא צפוי למשימה.

היה זה יום ראשון, שעות אחר הצהריים. הביטלס, בעיצומן של ההקלטות המתוחות והמורכבות של מה שיהפוך להיות "האלבום הלבן", היו זקוקים לתמונות יחסי ציבור חדשות. אבל במקום סשן מאורגן ומנומנם באולפן, הם רצו משהו אחר. משהו חי, נושם ובעיקר, לא צפוי. מי שהוזעק למשימה היה דון מקאלאן, צלם ששמו הלך לפניו בזכות תיעוד מזעזע מאזורי מלחמה כמו וייטנאם וביאפרה, ולא בזכות צילומי פופ צבעוניים.

"יום אחד קיבלתי שיחת טלפון", סיפר מקאלאן לימים, "קול גברי ולא מוכר מחברת אפל שאל אם ארצה לבלות יום צילום תמורת שכר עם הביטלס. הייתי בטוח שזו מתיחה. חשבתי לעצמי שאני הייתי מוכן לשלם מאתיים פאונד רק בשביל התענוג הזה, והם רוצים לשלם לי?!".

אבל זו לא הייתה מתיחה. מקאלאן, שהיה רגיל לנופי חורבן וסכנת חיים, מצא את עצמו לפתע במרכזה של המהומה הכי מפורסמת בעולם. הבעיה היחידה? הוא לא ידע לנהוג. כאן נכנס לתמונה חברו, טום מאריי, צלם מוכשר בזכות עצמו, שגויס למשימה בתור נהג ליום אחד. "מקאלאן ביקש שאבוא לעזור לו בצילומים של להקת פופ", שחזר מאריי את הרגע הסוריאליסטי. "לא היה לי מושג במי מדובר. לקחתי את מכונית היגואר מבית הורי ונסעתי ללונדון. כשהגעתי ליעד, הדלת נפתחה וראיתי מולי את פול מקרטני. מה קורה פה?! לא האמנתי למראה עיני. אז הגיעו גם האחרים והבנתי ש'להקת הפופ' היא בעצם הביטלס".

וכך יצא לדרך המסע המטורף. מאריי נהג ביגואר שלו בעקבות רכב המרצדס המפואר של הלהקה, כשבפנים יושבים ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו. אליהם הצטרפו גם יוקו אונו, שכבר הייתה צמודה לג'ון בכל רגע, פרנסי שוורץ שהייתה בת זוגו של פול באותה תקופה, וגם מאל אוונס, העוזר הנאמן של הלהקה, יחד עם בנו גארי בן השש, שזכה ליום כיף שלא ישכח לעולם.

החבורה העליזה נדדה בין שבעה לוקיישנים שונים ברחבי לונדון, כשהם יוצרים מהומה קטנה בכל מקום אליו הגיעו. הם הצטלמו כשהם מטפסים על מבנים, שוכבים בתוך ערוגת פרחים, עושים פרצופים למצלמה ליד כנסיית סנט פנקראס העתיקה, ואפילו מתחזים לאנשי עסקים אפרוריים על רקע בנייני המשרדים של העיתון SUNDAY TIMES.

מאריי תיאר את האווירה על הסט: "בסך הכל היה כיף גדול מאוד והביטלס עשו שטויות מול המצלמה, כמו ילדים שקיבלו יום חופש. ג'ון ופול היו ללא ספק המובילים, הכריזמטיים והדומיננטיים. ג'ורג' היה שקט ומאופק יותר, כהרגלו, ורינגו היה קצת מאחור, תמיד עם חיוך מבויש. יוקו הייתה שם כל הזמן, נצמדה לג'ון, התערבה בצילומים וזה קצת הפריע לדינמיקה, אבל האווירה הכללית הייתה משוחררת".

אך מאחורי החיוכים והשטויות, הסתתרה אמת מורכבת יותר. כפי שהודה פול מקרטני שנים לאחר מכן: "הצילומים נעשו בתקופה חשוכה מאוד לביטלס". הלהקה החלה להראות סימני התפרקות, והעבודה על האלבום הכפול הייתה מלווה במתחים רבים. הכרנו את עבודותיו של מקאלאן וידענו שהוא האיש המתאים". הם רצו מישהו שיתעד אותם באופן גולמי ואמיתי, לא עוד תמונות מבוימות ומלוטשות.

התמונות שצולמו באותו יום ארוך הפכו לחלק בלתי נפרד מהמורשת החזותית של הביטלס. הן מציגות את הלהקה ברגע נדיר של שחרור, רגע לפני שהדרכים נפרדו. זה היה היום המטורף בחוץ, הבזק אחרון של ארבעה חברים ששינו את העולם, כשהם פשוט נהנים להיות יחד ברחובות העיר שהפכה אותם לגדולים מכולם.

כוכבים נולדים: יום הולדת אחד, שלוש אגדות רוק'נ'רול

הגיטריסט ששרף את הבמה: מייק בלומפילד

הסיפור שלנו מתחיל בשיקגו של שנת 1943, עם לידתו של מייק בלומפילד. בלומפילד לא היה סתם עוד גיטריסט, הוא היה תופעת טבע, ילד פלא לבן ממשפחה אמידה שהתאהב עד כלות נשמתו בבלוז השחור והמחוספס של הסאות' סייד בעיר. בעוד חבריו שיחקו בייסבול, מייק הצעיר בילה במועדונים אפופי עשן ולמד מהמאסטרים הגדולים ביותר, כמו מאדי ווטרס והאולין וולף. הוא ספג את הנגינה שלהם והפך אותה לשלו, עם סגנון מהיר ומלא ברגש, שזכה לכינוי "מכונת ירייה".

פריצתו הגדולה הגיעה כשהצטרף להרכב THE PAUL BUTTERFIELD BLUES BAND, להקה פורצת דרך ששילבה בין נגנים לבנים ושחורים והביאה את הבלוז החשמלי של שיקגו לקהל הלבן וההיפי של שנות ה-60. אך הרגע המכונן בקריירה שלו, ואולי בתולדות הרוק כולו, הגיע בשנת 1965 בפסטיבל הפולק של ניופורט. כשבוב דילן עלה לבמה עם גיטרה חשמלית והחליט לחשמל את הפולק, מי היה שם לצידו, עם סולואים צורבים שהיממו את הקהל השמרן? מייק בלומפילד, כמובן.

הוא המשיך ליצור ולהשפיע, והיה שותף ליצירת המופת SUPER SESSION, תקליט ג'אמים מופלא עם אל קופר וסטיבן סטילס שהפך לאבן דרך. אך לצד הגאונות, בלומפילד נאבק בשדים אישיים ובנדודי שינה כרוניים שהובילו אותו להתמכרות קשה. בשנת 1981, בגיל 37 בלבד, הוא נמצא מת במכוניתו, סוף טרגי לאחד הגיטריסטים המבריקים והמשפיעים ביותר שידע עולם הבלוז-רוק.

תאומים קצביים של 1949

נקפוץ קדימה שש שנים בדיוק. ב-28 ביולי 1949, הגורל המוזיקלי החליט להעניק לעולם צמד מתופפים, כל אחד מהם יהפוך לעמוד שדרה בצד שלו.

הראשון הוא סיימון קירק, האיש שהיה המנוע האדיר מאחורי שתיים מלהקות הרוק הגדולות של שנות ה-70. קירק היה התגלמות המתופף הבריטי הקלאסי: חזק, יציב כמו סלע, עם גרוב מדויק ונטול פשרות. הוא הקים יחד עם הסולן פול רודג'רס את להקת FREE, שעם הלהיט העצום ALL RIGHT NOW, יצרה את אחד הריפים והמקצבים המזוהים יותר בהיסטוריה. אחרי ש-FREE התפרקה סופית, קירק ורודג'רס לא בזבזו זמן והקימו את הסופרגרופ BAD COMPANY. הלהקה הפכה למפלצת אצטדיונים עם שרשרת להיטים בלתי נגמרת כמו FEEL LIKE MAKIN' LOVE ו-CAN'T GET ENOUGH, כשקירק מספק את הבסיס האיתן והעוצמתי שאיפשר לכל השאר להמריא.

באותו היום ממש של 1949, בצד אחר של המפה המוזיקלית, נולד סטיב פרגרין טוק. אם קירק היה הסלע, טוק היה הרוח הפסיכדלית המשונה. הוא חבר למשורר והזמר מארק בולאן כדי להקים את הצמד האקוסטי והקסום TYRANNOSAURUS REX. בעוד בולאן פרט על גיטרה אקוסטית ושר על פיות, קוסמים ועולמות קסומים, טוק היה אחראי על כל השאר. הוא לא רק תופף על בונגוס, אלא ניגן במגוון אדיר של כלי הקשה אקזוטיים, תופים מדברים, גונגים ואפילו צעצועי ילדים, והוסיף קולות רקע שהעניקו לצמד את הסאונד הייחודי וההזוי שלו. את שם הבמה שלו, פרגרין, הוא לקח ישירות מהוביט חביב מספרי "שר הטבעות" של טולקין.

דרכיהם של בולאן וטוק נפרדו כאשר בולאן החליט לפנות לכיוון מסחרי וחשמלי יותר עם ההרכב המקוצר T. REX, בעוד טוק העדיף להישאר בעולמות האנדרגראונד. באופן מצמרר וביזארי, חייו של טוק נגדעו בשנת 1980, גם הוא בגיל צעיר, כשנחנק מדובדבן כשלגם קוקטייל אחרי שלקח חומר שאילחש את גרונו. עוד מוות מיותר.

שיא גינס, ים של בוץ ורוק'נ'רול: הפסטיבל המטורף ששבר את שיא הקהל של וודסטוק ונכנס לספרי ההיסטוריה. ב-28 ביולי בשנת 1973, נערך פסטיבל SUMMER JAM במסלול המירוצים של ווטקינס גלן בניו יורק. כמות הקהל בו עקפה את מה שהיה בפסטיבל וודסטוק, ארבע שנים לפני כן. בין הלהקות שהופיעו היו גם האחים אולמן והגרייטפול דד.

אם חשבתם שוודסטוק היה התכנסות המונית, תחשבו שוב. מה שהתחיל כציפייה לכ-150,000 רוכשי כרטיסים, שכל אחד מהם שילם 10 דולרים צנועים, התפוצץ לממדים בלתי נתפסים. למעלה מ-600,000 איש, צעירים ברובם, נהרו למקום מכל קצוות אמריקה, כשהם יוצרים את מה שספר השיאים של גינס הכריז עליו רשמית כ"התכנסות הקהל הגדולה ביותר בקונצרט פופ עד אז". פקקי התנועה שהשתרכו לאורך קילומטרים היו מחזה סוריאליסטי, שבו ריח המריחואנה המתוק התערבב בעשן הסמיך שנפלט ממנועי המכוניות.

על הבמה עמדו לעלות שלוש מהלהקות החשובות של התקופה: האחים אולמן, ששילבו רוק דרומי מחוספס עם ג'אז וירטואוזי, והגרייטפול דד, חלוצי הרוק הפסיכדלי הבלתי נגמר. אבל הסיפור המעניין באמת התרחש מאחורי הקלעים, עם הלהקה השלישית ברשימה: THE BAND.

המארגנים, צמד האמרגנים ג'ים קופליק ושלי פינקל, כיוונו הכי גבוה שאפשר. הם חלמו על איחוד היסטורי של בוב דילן עם להקת הליווי שלו לשעבר, THE BAND, שלא יצאו יחד לסיבוב הופעות מלא מאז 1966. הם כבר החתימו את הפסנתרן והזמר האהוב ליאון ראסל על חוזה, אבל הפיתוי להביא את דילן היה גדול מדי. דילן, כדרכו, סירב בנימוס. האמרגנים פנו ישירות לחברי THE BAND, שלא הופיעו יחד כבר למעלה משנה, והניחו שהתשובה תהיה שלילית. להפתעתם, חברי הלהקה, שהיו שרויים במצב רוח יצירתי ירוד, הסכימו. המחיר: 75,000 דולר.

"לא באמת רצינו לנגן בפסטיבל הזה", הודה לימים הגיטריסט וכותב השירים המרכזי, רובי רוברטסון. "היינו במצב רוח קודר והרגשנו שהסיבה היחידה לעשות דבר כזה היא הכסף". ההחלטה הזו יצרה בעיה קטנה: מה עושים עם ליאון ראסל? "היינו צריכים לשלם לו חצי מהסכום שסגרנו איתו, רק כדי שלא יופיע", סיפרו האמרגנים. ראסל, באופן טבעי, לא אהב את הביטול, אבל הכסף בהחלט ריכך את המכה.

הפסטיבל עצמו היה מרתון מוזיקלי. הגרייטפול דד, כהרגלתם, לא הסתפקו בהופעה אחת. כבר ביום שלפני, במהלך הבאלאנס, הם ניגנו סט שנמשך שעות והיווה למעשה הופעה מלאה לכל דבר עבור עשרות האלפים שכבר הגיעו למתחם. האחים אולמן, שהגיעו למקום במסוק וביקשו מהטייס לערוך סיבוב מעל הקהל העצום כדי "לספוג את האווירה", סיפקו הופעה עוצמתית שנמשכה למעלה משלוש שעות.

אבל אז, בדיוק כש-THE BAND עלו לבמה, השמיים נפתחו. סופת רעמים אדירה קטעה את ההופעה ושלחה את הקהל ואת חברי הלהקה לחפש מחסה. כולם, חוץ מאחד. הקלידן המופנם והגאון המוזיקלי, גארת' האדסון, סירב לנטוש את עמדתו. הוא נשאר על הבמה הרטובה ופתח בסולו אורגן ארוך, מהפנט ומאולתר, שהדהד אל מול הבזקי הברקים והגשם השוטף. השטח העצום הפך במהרה לאמבטיית בוץ ענקית, בסצנה שהזכירה לרבים את וודסטוק. כשהגשם פסק, חזרו שאר חברי הלהקה לבמה, רטובים אך נלהבים, והצטרפו להאדסון לביצוע מחשמל של שירם הקלאסי CHEST FEVER.

הרשויות במדינת ניו יורק, שהפיקו לקחים מהכאוס הלוגיסטי של וודסטוק, העבירו חוק חדש שנקרא "חוק ההתכנסויות ההמוניות". החוק חייב את המארגנים להשקיע 100,000 דולר בשירותים ניידים ו-50,000 דולר בבקבוקי מים. אלא שכשהפקחים הגיעו לאתר לפני תחילת המופע, הם גילו מחסור של 40 תאי שירותים מתוך האלף הנדרשים. בבהילות, הובאו שירותים נוספים כל הדרך ממדינת פנסילבניה השכנה.

הדרמה לא פסחה גם על הצד העסקי. ברגע האחרון, כשראה את כמות הקהל הבלתי נתפסת, מנהל ההופעות של הגרייטפול דד, סם קטלר, הודיע לאמרגנים שהלהקה שלו לא תעלה לבמה עד שיקבלו תוספת של 25,000 דולר כפיצוי. המארגנים נכנעו. אמנים אחרים שצפו במתרחש הרגישו שיצאו פראיירים שלא דרשו גם הם סכום נוסף.

לצד האופוריה והמוזיקה, שני אירועים טרגיים הכתימו את הפסטיבל. הראשון היה מותו המוזר של וילארד "סמיטי" סמית', צנחן לשעבר, שניסה ככל הנראה להשוויץ ולקפוץ מעל גדר הפסטיבל באמצעות התעופפות עם מצנח יד. רימון עשן שהוא הצמיד לגופו התפוצץ בטעות, גופו עלה בלהבות והוא לא שרד. האירוע השני הוא תעלומה שנותרה לא פתורה עד היום: היעלמותם של מיטשל וייזר ובוניטה מארה ביקוויט, שני בני נוער שתפסו טרמפים בדרך לפסטיבל ונראו בו בפעם האחרונה. עקבותיהם נעלמו כלא היו, והם מותירים צל של עצב על הזיכרון של אותו סוף שבוע סוער.

אוזי בבית הכלא - מה קרה? ב-28 ביולי בשנת 1987 הופיע אוזי אוסבורן בכלא. הפעם לא כאסיר אלא כאמן שהוזמן לשם.

כך הוא סיפר בספרו: "הזיכרון הטוב האחרון שלי משנות השמונים, לפני שהכל הפך חשוך, היה להישלח לכלא WORMWOOD SCRUBS. לא בגלל שעברתי שוב על החוק - באופן מדהים - אלא בגלל שהתבקשתי להופיע שם. איזו חוויה מטורפת זו הייתה. יכול להיות שהייתי בכמה תחנות משטרה לאורך השנים, אבל כף רגלי לא דרכה בכלא כמו שצריך מאז שיצאתי מווינסון גרין בשנת 1966. מוטות הברזל, המרפסות, אפילו השומרים כולם נראו אותו הדבר כפי שנראו לפני עשרים שנה.

אבל זה היה הריח שבאמת החזיר לי הכל: כמו משתנה ציבורית, כפול עשר. מספיק גרוע לגרום לעיניים לדמעות. אני לא יכול להבין למה מישהו ירצה לעבוד באחד מהמקומות האלה. אני מניח שכולם היו אנשי צבא לשעבר, אז הם רגילים לזה. אולי זה מה שהייתי עושה, בסופו של דבר, אם הצבא לא היה מעיף אותי ממנו.

הוזמנתי לעשות את ההופעה כי לכלא הייתה להקה משלו, שנקראה הסקראבס, שהיו בה גם שומרים וגם אסירים. הם כתבו שיר ותרמו את התמלוגים לצדקה. אחר כך כתבו לי ושאלו אם בא לי לעשות איתם הופעה. העסקה הייתה שהם יתנו את ההופעה שלהם, ואז אני אתן את ההופעה שלי, ואז נעשה ג'אם של השיר JAILHOUSE ROCK.

אז הגעתי עם הנגנים שלי לכלא והם נתנו לי לעבור את כל הגדרות והשערים ואז הם הכניסו אותי לחדר האחורי שבו יש בחור שמן וגדול שהכין קנקן תה. הוא היה בחור עליז נחמד, ידידותי מאוד, והציע לי כוס תה.

שאלתי אותו, 'כמה זמן אתה כאן, אם כך?'

'אוי', הוא אומר, 'לעולם לא אצא מכאן'.

המשכנו לפטפט זמן מה ושתיתי את כוס התה הזאת, אבל אז הסקרנות ניצחה אותי ושאלתי, 'אז איך זה שאתה כאן לזמן כה ארוך?'

'רצחתי שמונה אנשים'.

זה קצת כבד, חשבתי, אבל המשכנו לדבר. ואז הסקרנות עולה שוב. ‘אז איך עשית את זה?’ אני שואל ולוגם עוד לגימה מהתה. 'כלומר, איך הרגת את כל האנשים האלו?'

"אה, הרעלתי אותם", הוא אמר.

זרקתי את ספל התה על הקיר וכל מה שהיה בפה שלי יצא דרך האף שלי. זה מצחיק, כשאתה חושב על רוצח, אתה תמיד מדמיין איזו מפלצת גבוהה, כהה ומרושעת למראה. אבל זה יכול להיות פשוט בחור נחמד, רגיל ושמן ועליז, עם חוט רופף איפשהו במוחו.

ההופעה עצמה הייתה סוריאליסטית. ריח הסמים באולם בו הופענו כמעט הפיל אותי מהרגליים. זה היה כמו חתונה ג'מייקנית שם. דבר נוסף שהדהים אותי זה שהיה להם בר ממש בחוץ, אליו הלכו כל השומרים. באשר לחברי הסקראבס, נגן הבס היה בחור וייטנאמי ששרף שלושים ושבעה אנשים למוות, כמה שנים קודם לכן, על ידי שפיכת דלק דרך תיבת המכתבים של מועדון מחתרת בסוהו והצבת גפרור אליו (ההרג ההמוני הגדול ביותר בהיסטוריה הבריטית באותה תקופה); הגיטריסט היה ילד שרצח סוחר סמים על ידי הכאתו למוות במוט ברזל; והיו כמה שומרים ששרו וניגנו בתופים.

לעולם לא אשכח את הרגע שבו הגיע תורנו לעלות לבמה. ג'ייק אי לי זה עתה עזב את הלהקה וזאק וויילד קיבל את תפקיד הגיטריסט הראשי אצלי. הוא היה צעיר, עם שרירים ושיער בלונדיני ארוך, ובשנייה שהוא יצא

לבמה, כל המקום התחיל לשרוק ולצרוח, 'תתכופף, ילד קטן, התכופף, ילד קטן!’ ואז כולם התחילו לקפוץ מסביב, מסוממים לגמרי, בעוד שהשומרים שמו עין. זה היה מטורף. הייתי בטוח שהם פשוט יהרגו אותי.

בשלב מסוים, הבטתי למטה ושם בשורה הראשונה היה ג'רמי במבר, הבחור שרצח את כל משפחתו עם רובה בבית חווה באסקס ואז ניסה לגרום לזה להיראות כאילו אחותו חולת הנפש עשתה את זה. פניו היו בעמוד הראשון של כל צהובון בבריטניה במשך חודשים. הוא נתן לי חיוך גדול. בסוף, כשניגנו את JAILHOUSE ROCK, הבמה הייתה מלאה באנשים. אחד מהם היה קית' בלייקלוק, שניסה לחתוך ראש של שוטר במהלך המהומה בחוות ברודווטר. ידעתי שזה הוא כי אחד השומרים על הבמה אמר לי. הדבר האחרון שראיתי זה אותו לוקח נעל ומכה בראשו איתה. זה היה יותר מדי בשבילי. נעים לראות אתכם, אני יוצא עכשיו. ולא הסתכלתי אחורה".

הגיטרה השקטה שהרעידה את העולם. ב-28 ביולי בשנת 1971 יצא תקליטון צדקה לג'ורג' האריסון, עם השיר BANGLA DESH.

השיר הזה, שנולד מתוך כאב, חברות ותחושת דחיפות היסטורית, לא היה סתם עוד להיט רוק. הוא היה זעקה מוזיקלית שחצתה יבשות, קריאת השכמה לעולם אדיש, והירייה שפתחה את עידן מופעי הצדקה הגדולים בעולם הפופ והרוק.

הכל התחיל מחברות עמוקה בין האריסון לבין המנטור המוזיקלי והרוחני שלו, נגן הסיטאר ההודי הנודע ראבי שנקר. שנקר, ששורשיו המשפחתיים נטועים בבנגל, הגיע להאריסון שבור לב. הוא תיאר בפניו בזעזוע את האסון ההומניטרי המתחולל במולדתו, שהייתה ידועה עד לא מזמן כמזרח פקיסטן. ב-26 במרץ 1971, זו הכריזה על עצמאותה ומיד מצאה את עצמה במלחמת אזרחים עקובה מדם נגד השלטון המרכזי בפקיסטן. כאילו לא די בכך, המדינה עדיין ליקקה את פצעיה מאחד האסונות הטבעיים הקשים בהיסטוריה המודרנית: בנובמבר 1970, ציקלון אדיר הכה בחופים, גבה את חייהם של כחצי מיליון בני אדם והותיר מיליונים חסרי כל. תגובת הממשל הפקיסטני לאסון הייתה רפה וזניחה, מה שליבה עוד יותר את רגשות הזעם והרצון לעצמאות.

כעת, עם פרוץ המלחמה, מיליוני פליטים נסו על נפשם מהקרבות והזוועות, חוצים את הגבול להודו השכנה בתקווה למצוא מחסה. "ידידי בא אליי, עם עצב בעיניו", כך פותח האריסון את השיר במילים פשוטות וישירות. "סיפר לי שהוא זקוק לעזרה, לפני שהמדינה שלו תמות". שנקר הפציר בהאריסון, שהיה בשיא תהילתו לאחר הצלחת אלבומו המשולש ALL THINGS MUST PASS, להשתמש בכוחו האדיר כמוזיקאי מוכר כדי לעורר מודעות עולמית.

האריסון לא היסס לרגע. הוא נכנס לאולפן במהירות הבזק וכתב את השיר BANGLA DESH, שיר מחאה ישיר וכן, ללא מטאפורות מסובכות או רמזים פואטיים. המטרה הייתה אחת: להעביר את המסר בצורה הברורה והמהירה ביותר. כדי להעניק לשיר עוצמה מוזיקלית שתתאים לגודל הזעקה, הוא גייס את המפיק פיל ספקטור. ספקטור, אדריכל "חומת הסאונד" המפורסמת, יצק לתוך השיר שכבות על גבי שכבות של כלים, ויצר סאונד שהולם את גודל האסון.

התקליטון שוחרר כשלושה ימים בלבד לפני אירוע השיא שאורגן במקביל: "הקונצרט למען בנגלדש", שתוכנן להתקיים באולם מדיסון סקוור גארדן בניו יורק ב-1 באוגוסט 1971. השיר נועד לקדם את המופע ולהתחיל באופן מיידי בגיוס הכספים. ואכן, הקונצרט עצמו היה אירוע היסטורי חסר תקדים. הוא נחשב לקונצרט הצדקה הראשון בהיסטוריה שנערך בסדר גודל כזה, והוא הציב את הרף לכל אירועי הענק שיבואו אחריו, כמו LIVE AID. האריסון הצליח לגייס רשימת חברים מרשימה שכללה את רינגו סטאר, אריק קלפטון, בילי פרסטון, ליאון ראסל, והפתעת הערב – הופעה נדירה של בוב דילן, שחי אז הרחק מאור הזרקורים.

בשתי ההופעות שנערכו באותו היום, ביצע האריסון את BANGLA DESH כהדרן סוחף, והקהל שאג יחד איתו את שם המדינה הרחוקה. עבור רבים בקהל ובעולם המערבי כולו, זו הייתה הפעם הראשונה שבה שמעו בכלל את השם "בנגלדש". המאמצים של האריסון הפכו סיפור חדשותי אזוטרי מדרום אסיה לכותרת ראשית בארצות הברית ובעולם כולו. מעולם לא ביצע האריסון את השיר הזה שוב בהופעה חיה.

השיר עצמו זכה להצלחה מיידית במצעדים ולהשמעות רבות ברדיו, אך כפי שקורה לעיתים קרובות עם שירי מחאה אקטואליים, הוא דעך מהתודעה הציבורית באותה מהירות שבה הופיע. מכיוון שהיה קשור באופן הדוק לאירוע ספציפי ונכתב בלשון הווה ("עכשיו, אני לא מבקש מכם יותר מדי... רק תנו קצת לחם כדי שנוכל להציל חיים"), הוא הפך למעין קפסולת זמן מוזיקלית. בין שלל הלהיטים העל-זמניים של האריסון, הסיכוי שתשמעו אותו היום ברשימת השמעה אקראית בתחנת רדיו הוא קטן.

אך חשיבותו חורגת מהצלחתו במצעדים. BANGLA DESH והקונצרט שליווה אותו הוכיחו שלמוזיקת פופ יש כוח לשנות את המציאות, להזיז הרים של אדישות ולהניע לפעולה. הוא היה התקליטון הראשון של אמן בסדר גודל כזה שהוקדש כולו למטרת צדקה, והוא סלל את הדרך לאינספור אמנים שהלכו בעקבותיו. גם אם השיר עצמו נשמע פחות, המורשת שלו מהדהדת עד היום בכל פעם שמוזיקאים מתגייסים למען מטרה גדולה מהם.

ב-28 ביולי בשנת 1954 נולד הגיטריסט סטיב מורס.

בסבנטיז הוא היה בלהקת DISXIE DREGGS ובאייטיז בלהקת KANSAS. משנת 1994 הוא תיפקד כחבר בלהקת דיפ פרפל, כמחליפו של ריצ'י בלאקמור.

בתמונה - סטיב ואני מיד לאחר שאמרתי לו, "סטיב, אנחנו חייבים לעשות תמונה ביחד, אחרת אשתי לא תאמין שהייתי בהופעה של דיפ פרפל ותחשוב שהלכתי למקום אחר...". הוא מיד צחק וזו התוצאה. איש מקסים ביותר.

הקדנציה השקטה שלו הגיעה לסיומה ביולי 2022, כאשר הודיע על עזיבתו לצמיתות כדי להקדיש את זמנו לאשתו, ג'נין, הנאבקת בסרטן בשלב 4.ההחלטה, אמנם קשה, הייתה הכרחית עבור מורס, שהיה בלהקה כמעט שלושה עשורים. ההודעה הראשונית במרץ 2022 תיארה את היעדרותו של מורס כהפסקה זמנית. הוא נאלץ לעזוב בפתאומיות מפגש כתיבה בגרמניה כדי להיות עם אשתו."בנקודה זו, יש כל כך הרבה סיבוכים אפשריים ודברים בלתי מודעים, שלא משנה כמה זמן נותר לנו בחיינו, אני פשוט חייב להיות שם איתה", הצהיר מורס באותה תקופה.

עם זאת, ככל שחלפו החודשים, התברר כי חזרה ללוח הזמנים התובעני של הלהקה אינה אפשרית. בהצהרה נוגעת ללב שפורסמה ביולי 2022, מורס הודיע על עזיבתו כרשמית. "כבר ניגנתי בהופעה האחרונה שלי עם פרפל בפלורידה", הוא אישר, והביע את תודתו ללהקה ולקהל המעריצים הנאמן שלה."אני אתגעגע לכל אחד בלהקה ובצוות, אבל היותי עוזר של ג'נין עשה שינוי אמיתי בנקודות מפתח רבות".

חברי דיפ פרפל הנותרים - איאן גילאן, רוג'ר גלובר, איאן פייס ודון איירי - הביעו את תמיכתם המלאה והבנתם להחלטתו של מורס.בהצהרה משותפת, הם שיבחו אותו כ"אדון אמיתי" וכ"איש משפחה חזק", תוך שהם מדגישים ש"המשפחה קודמת לכל". הם הכירו בחלל שתיצור עזיבתו אך כיבדו את מחוייבותו לאשתו. לאחר עזיבתו של מורס, הוכרז הגיטריסט האירי סיימון מקברייד, שמילא את מקומו במהלך הפגרה הראשונית, כגיטריסט הקבוע החדש של דיפ פרפל. מקברייד אף הופיע עם הסגולים בארצנו והותיר את הקהל שלנו מתרשם לרוב לחיוב מיכולותיו.

הטלפון הגורלי ששינה הכל: איך דיוויד בואי הציל להקה מפירוק והעניק לה המנון נצחי. ב-28 ביולי בשנת 1972 יצא התקליטון ALL THE YOUNG DUDES של להקת MOTT THE HOOPLE.

כיום, קשה לדמיין את בריטניה של תחילת שנות השבעים בלי MOTT THE HOOPLE. הם נחשבים לאחד מעמודי התווך של הרוק הקלאסי הבריטי, להקה שהשפיעה על אינספור אמנים אחריה. אך אם נחזור אחורה בזמן לשנת 1971, התמונה הייתה שונה לחלוטין, ואפשר לומר אפילו עגומה. הלהקה, שהייתה ידועה בהופעותיה הסוחפות והמלאות בקהל נלהב, סבלה מפרדוקס מתסכל: האולמות היו מפוצצים, אבל התקליטים פשוט לא זזו מהמדפים. התסכול גאה, המורל היה ברצפה, וההחלטה הכואבת התקבלה – מתפרקים.

בצעד של ייאוש אחרון, הרים בסיסט הלהקה, אוברנד ווטס, טלפון לאדם שהעריץ את הלהקה בסתר, כוכב עולה ומסתורי בשם דייוויד בואי. ווטס לא התקשר כדי לבקש עזרה, אלא פשוט כדי לשאול אם במקרה הוא מכיר איזו להקה שמחפשת בסיסט. בואי, בצד השני של הקו, היה המום. הוא לא האמין שהלהקה שהוא כל כך אהב עומדת לוותר.

ווטס שטח בפניו את צרותיה של הלהקה, ובסיום השיחה, בואי ביקש ממנו בקשה מוזרה: "תן לי שעה, אל תעשה שום דבר. אני אחזור אליך". שעה חלפה, והטלפון צלצל. על הקו היה שוב בואי, והפעם עם הצעה שעתידה לשנות את ההיסטוריה. "יש לי שיר בשבילכם", הוא אמר, "אתם מוכנים לבוא לשמוע אותו?".

ווטס, שהיה עדיין מבולבל מהסיטואציה, הסכים מיד, אף שלא היה בטוח כיצד שאר חברי הלהקה יגיבו. זמן קצר לאחר מכן, מכונית יגואר מפוארת עצרה ליד ביתו, ומתוכה יצא בואי בכבודו ובעצמו. הוא אסף את ווטס למשרדו של המנהל שלו, טוני דפרייס. שם, חמוש בגיטרה אקוסטית בלבד, הוא ניגן לו את הבתים הראשונים של שיר חדש, שיר שעדיין לא הושלם, שנקרא ALL THE YOUNG DUDES.

הערב המשיך לארוחת ערב מפנקת עם יין משובח, שם שמע ווטס את בואי ומנהלו רוקמים תוכנית כיצד לחלץ את MOTT THE HOOPLE מחוזה התקליטים הכושל שלהם עם חברת ISLAND. זה היה נשמע כמו חלום.

כעבור זמן מה, כל חברי הלהקה הגיעו לפגישה הגורלית עם בואי. הוא השמיע להם את השיר, ואז, כהצעה נוספת, ניגן להם שיר אחר שכתב, קטע מהיר ובועט בשם SUFFRAGETTE CITY. באופן מפתיע, סולן הלהקה, איאן האנטר, לא נפל מהכיסא מהשיר השני. הוא הרגיש שהשיר המהיר הזה לא מתאים לסגנון של הלהקה. הוא רצה דווקא את הבלדה האיטית והמהפנטת על כל הבחורים הצעירים. המתופף, דייל באפין, חשב שבואי יצא מדעתו. הוא, כמו כולם בחדר, זיהה פה להיט עצום והיה בטוח שבואי פשוט משוגע שהוא מוותר על יהלום כזה לטובת להקה אחרת.

ב-14 במאי 1972, נכנסו חברי הלהקה יחד עם בואי לאולפני אולימפיק המפורסמים בלונדון. הסשן הזה היה כמו זריקת אדרנלין לוורידים של הלהקה הגוססת. בואי לא היה רק מפיק; הוא היה חלק מהם. הוא ניגן בגיטרה אקוסטית, מחא כפיים בהתלהבות ושר קולות רקע גבוהים בפזמונים, מפיח חיים חדשים ונוצצים בסאונד של הלהקה.

מה שחברי MOTT THE HOOPLE לא ידעו באותו זמן, הוא שבואי ייעד במקור את השיר הזה לתקליט המופת שלו, THE RISE AND FALL OF ZIGGY STARDUST AND THE SPIDERS FROM MARS. בקונספט המקורי, השיר נועד לתאר כיצד הצעירים, בעולם עתידני שסובל מהפסקות חשמל תכופות המשתקות את התקשורת המסורתית, מעבירים חדשות ומידע זה לזה. זיגי סטארדסט, האלטר אגו החייזרי של בואי, היה אמור להיות המקור שמזרים להם את החדשות דרך שיריו.

הסיכון שלקחה הלהקה היה עצום. בכל רגע נתון, בואי יכול היה להתחרט, לקחת את השיר בחזרה ולהפוך אותו ללהיט ענק בעצמו, מה שהיה שולח את חברי הלהקה בחזרה לנקודת ההתחלה – פירוק וחיפוש עבודה. אבל עם הגב לקיר, מה כבר היה להם להפסיד?

ההימור השתלם. ב-1 ביוני 1972, הם זומנו למשרד כדי לחתום על חוזה חדש ונוצץ עם ענקית התקליטים CBS. אלא שהחוזה הגיע עם סעיף קטן ולא כל כך מלהיב: הם התבקשו להיות להקת החימום בסיבוב ההופעות של בואי. חברי הלהקה, שהיו רגילים למלא אולמות בעצמם, לא התלהבו מהרעיון להפוך למופע פתיחה. הם ידעו שהקהל שיגיע להופעות של זיגי סטארדסט בא לראות רק כוכב אחד, וזה לא הולך להיות הם.

אבל אז השיר יצא, והפך בן לילה לסנסציה. ALL THE YOUNG DUDES היה הלהיט המושלם לרגע המושלם. המילים שלו שיקפו באופן מדויק את תרבות הגלאם-רוק הססגונית ששטפה את בריטניה, והפזמון האדיר והקליט שלו היה בלתי ניתן לעצירה.

באופן אירוני, למרות שכל חברי הלהקה היו הטרוסקסואלים, השיר הפך להמנון לא רשמי של הקהילה הגאה בארצות הברית, בעיקר בזכות שורות כמו "לוסי נראית מתוקה כי הוא מתלבש כמו מלכה". זה היה כל הקסם של הגלאם רוק – סגנון שבו גברים התאפרו בכבדות, לבשו בגדים נשיים וטשטשו במכוון את הגבולות המגדריים, כל זאת תוך כדי שהם מנגנים שירי רוק קצרים, קליטים ובומבסטיים. בואי היה ללא ספק האדריכל הראשי של התנועה הזו.

אך לא כולם היו מרוצים. מארק בולאן, כוכב הגלאם וסולן להקת T REX שמוזכרת בשיר, רתח מזעם על השורה "הו, בנאדם, אני צריך טלוויזיה כשיש לי טי רקס". חברו של בואי, ג'ורג' אנדרווד, סיפר שנים אחר כך שבולאן ניגש אליו בכעס ואמר שזו דרך מרושעת ולא יפה של בואי להקטין אותו בפומבי.

במגזין המוזיקה החשוב מלודי מייקר, נכתב אז בביקורת על השיר: "השיר הזה, הראשון של הלהקה ב-CBS, נשמע כמו להיט בטוח. זה בוודאי ירחיק אותה מהמצב הנואש בו הייתה שרויה. עם זאת, מעריצים ותיקים עלולים להתאכזב, כי השיר מספר יותר על מי שכתב והפיק אותו, דייוויד בואי, מאשר על הלהקה עצמה. הפוקוס הוא על המילים של בואי ולא על הנגינה של הלהקה. זה נשמע יותר כמו שיר של זיגי סטארדאסט. ועדיין, בואי יודע לכתוב שירים נפלאים, והפזמון פה מזכיר באנרגיה האדירה שלו המנונים כמו HEY JUDE ו-ALL YOU NEED IS LOVE".

רוצים לקרוא עוד על MOTT THE HOOPLE? הנה זה בלחיצה פה.

ב-28 ביולי בשנת 1987 תבעה חברת APPLE של הביטלס את חברת הנעליים NIKE על שימוש ללא אישור בשיר REVOLUTION כפרסומת לנעליים. הסיפור בהרחבה לקריאה פה.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.