רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-28 בינואר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-28 בינואר (28.1) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"אני מתעניין בקולנוע כי בעיני זה הדבר הכי קרוב באמנות לזרימה בפועל של התודעה, הן בחיי החלום והן בתפיסה יומיומית של העולם. אני מעורב יותר בקולנוע כל הזמן אבל יש רק סרט אחד שהשלמנו - FEAST OF FRIEND, שנעשה בסופו של רנסאנס רוחני ותרבותי שבדיוק נגמר עכשיו. מדובר פה בצוות קטן מאוד שעקב אחרינו במשך שלושה או ארבעה חודשים בהרבה הופעות, שהגיעו לשיא בהוליווד בול בקיץ 1968. לאחר מכן נסעה הלהקה לאירופה לסיבוב הופעות קצר ותוך כדי שהיינו שם, פרנק ליסיאנדרו ופול פרארה, העורך והצלם, התחילו לערוך את זה. חזרנו, הסתכלנו על הגירסה הראשונית והראינו את זה לאנשים. אף אחד לא אהב את זה מאוד והרבה אנשים היו מוכנים לנטוש את הפרויקט. גם אני כמעט הייתי בדעה הזאת. אבל פרנק ופול רצו הזדמנות אז נתנו להם. עבדתי איתם בחידוד העריכה והצעתי כמה הצעות טובות. אני חושב שיצא לנו מזה סרט מעניין. אני חושב שזה סרט נצחי. אני שמח שזה קיים. אני רוצה להסתכל על זה שנים קדימה, מעת לעת, ולהסתכל אחורה על מה שעשינו. זה מעניין. בפעם הראשונה שראיתי את הסרט די נדהמתי, כי בהיותי על הבמה ואחת הדמויות המרכזיות בסרט, ראיתי רק

מנקודת המבט שלי. ואז, לראות סדרה של אירועים כפי שהיה בפועל, פתאום הבנתי איך שהייתי רק בובה עם הרבה כוחות שהבנתי רק במעורפל. זה היה סוג של תגלית מזעזעת. אל תחשבו שכל הופעה היא כמו כל אחת אחרת. אני לא מודע יותר מדי למה שקורה. גם אני לא אוהב להיות אובייקטיבי לגבי זה. אני אוהב לתת לכל דבר לקרות - לכוון אותו קצת במודע, אולי, אבל פשוט לעקוב אחר הרטטים שאני מקבל בכל נסיבות מסוימות. אנחנו לא מתכננים תיאטרון. אנחנו בקושי יודעים מה נעשה על הבמה" (ג'ים מוריסון, שנת 1969)

הלילה שבו הכוכבים הצילו את העולם (וכמעט הרגו אחד את השני). ב-28 בינואר בשנת 1985 הקליטו מיטב הכוכבים בלוס אנג'לס את השיר WE ARE THE WORLD. תהליך ההקלטה לא היה חף מבעיות.

המיקום: אולפני A&M בלוס אנג'לס. באוויר עמד ריח של מי חמצן, ספריי לשיער ומתח חשמלי שאי אפשר היה לטעות בו. מיד לאחר טקס פרסי המוזיקה האמריקאית (AMA), שיירה של לימוזינות שחורות החלה לזרום אל מתחם האולפנים, נושאת בתוכה את המטען היקר ביותר: נבחרת החלומות של הפופ והרוק. המטרה הייתה נשגבת – הצלת רבבות מרעב באתיופיה ובסודאן. אבל מה שהתרחש בתוך האולפן באותו לילה היה שילוב מוזר, מצחיק ולעיתים הזוי של אגו ענק, עייפות מצטברת ורגעים של קסם טהור.

הכל התחיל בשיחת טלפון. הזמר הארי בלפונטה, שראה את ההצלחה של BAND AID הבריטי, פנה למנהל האמנים קן קראגן. הוא רצה לארגן קונצרט ענק לסיוע לקורבנות הרעב באפריקה. קראגן, איש מעשה, לקח את הרעיון לכיוון אחר לגמרי והחליט שצריך תקליט, לא הופעה. הוא פנה ללקוח המפורסם שלו, ליונל ריצ'י, וביקש ממנו לכתוב שיר. ריצ'י גייס את מלך הפופ, מייקל ג'קסון, ואת המפיק הכל-יכול קווינסי ג'ונס, והפרויקט יצא לדרך. השניים הסתגרו באחוזת המשפחה של ג'קסון, שם מייקל הקליט סקיצות ראשוניות כשהוא שר את כל התפקידים בעצמו. הם האזינו להמנונים לאומיים ממדינות שונות כדי להבין את הנוסחה המנצחת לשיר שיאחד את העולם.

כששמות כמו סטיבי וונדר וברוס ספרינגסטין – הבוס בכבודו ובעצמו – נרתמו למשימה, הסכר נפרץ. לא הייתה שום בעיה למשוך עוד כישרונות ענק. הרשימה הייתה בלתי נתפסת: ריי צ'ארלס, בוב דילן, הצמד הול ואוטס, חברי להקת הג'קסונים, בילי ג'ואל, קני לוגינס, בט מידלר, ווילי נלסון, האחיות פוינטר, סמוקי רובינסון, קני רוג'רס, דיאנה רוס, פול סיימון, בילי ג'ואל, סינדי לאופר וטינה טרנר. אפילו הקומיקאי והשחקן דן אקרויד מצא את עצמו שם, לגמרי במקרה, פשוט כי הוא חיפש מנהל באותו זמן והצטרף לחגיגה.

אבל לא כולם הגיעו. פרינס, שהיה אז בשיא כוחו לאחר ההצלחה של PURPLE RAIN, קיבל הזמנה וקווינסי ג'ונס ציפה לראות אותו שם. שילה אי, המתופפת והזמרת שהייתה מקורבת לפרינס, סיפרה שניסתה לשכנע אותו, אבל הנסיך ממינאפוליס סירב להופיע. התרוצצו שמועות שהוא הציע להקליט סולו גיטרה בחדר נפרד, אך נתקל בסירוב. במקום זאת, הוא בילה את הערב במועדון במערב הוליווד. באופן מפתיע עוד יותר, מדונה, שהייתה אז השם הכי לוהט בתעשייה וחיית מצעדים דורסנית, כלל לא הוזמנה לפרויקט – החלטה שנראית היום תמוהה לחלוטין.

המוזיקאים החלו להגיע לאולפנים בסביבות השעה 22:00, רובם עדיין בבגדי הערב הנוצצים מהטקס שהסתיים זה עתה. על דלת הכניסה לאולפן תלה קווינסי ג'ונס שלט בכתב יד שהפך מאז לאייקון בפני עצמו: "תשאירו את האגו שלכם בכניסה לפה". זה היה צעד חכם, שכן החדר הכיל כמות טסטוסטרון וכישרון שיכלה להאיר עיר קטנה. ג'ונס, ששלח לכולם קלטות עם הדגמה של השיר מראש, סידר אותם בחצי עיגול סביב שישה מיקרופונים. שם הפרויקט הרשמי היה USA FOR AFRICA.

ההקלטה הייתה מפגש יוצא דופן של רצון טוב, לפחות בהתחלה. קווינסי ג'ונס נשא כל כך הרבה כבוד בתעשייה, שאפילו הכוכבים הגדולים ביותר, אלו שבדרך כלל דורשים סוויטות נפרדות ומגשי פירות אקזוטיים, שמחו לא רק להשתתף, אלא גם להניח את האגו שלהם בדלת, כפי שהוא ביקש. אבל זה לא אומר שהכל עבר חלק. הגרסה המקורית שכתבו מייקל ג'קסון וליונל ריצ'י כללה שורה משונה בסוף הפזמון: שא-לה שא-לינגאי. זה היה אמור להיות מחווה לצליל אפריקאי, אבל חלק מהמשתתפים לא היו מרוצים מההברות חסרות הפשר הללו.

חודשים ספורים קודם לכן, בוב גלדוף האירי קיבץ את כוכבי העל של בריטניה והקים את BAND AID. גלדוף, שהיה הכוח המניע מאחורי כל גל הסיוע הזה, הגיע לסטודיו A&M כדי לשיר בפזמון עם השאר, מה שהפך אותו לקול היחיד בשיר שהגיע מחוץ לאמריקה. הוא לא היסס לפתוח את הפה כששמע את הג'יבריש המתוכנן. קווינסי ג'ונס תיאר זאת בספרו: "בוב גלדוף, הכוח המנחה מלייב אייד, אמר, 'לא, אתה לא יכול לעשות את זה. האפריקאים עשויים להרגיש שאנחנו צוחקים עליהם, שאנחנו לועגים לשפה שלהם. הם יחשבו שאנחנו חושבים שהם פראים. תשכח מהשא-לה, שא-לינגאי'..."

המתח בחדר החל לעלות. עם סוג המתח הפוטנציאלי שמרחף מעל סשן הכולל כל כך הרבה אנשים יצירתיים, היה ברור שחייב להיות רגע אחד שבו המנצח חייב לקבל החלטה גורלית. ג'ונס החליט שזה הזמן לתת להם לשחרר ולהוציא הכל. זה היה הרגע. נכון, היה פיצוץ של דעות. כל הסשן היה קר ומחושב עד אותה נקודה, ואז ג'ונס הורה לצוות הצילום של MTV: "תכבו את המצלמות!". הוא ידע שהדברים עומדים להתלהט. חלק מהזמרים החלו להתפצל לצוותים, כאילו היו בחצר בית הספר. צדדים נבחרו. מעט חרבות נשלפו באופן מטאפורי.

בשלב הזה, סטיבי וונדר, הגאון המוזיקלי שלא ראה בעיניים תרתי משמע, החליט לקחת פיקוד. הוא עשה את דרכו לטלפון והתקשר לניגריה באמצע הלילה כדי לקבל את ההגייה הנכונה בסווהילית למשפט חלופי. בינתיים, ישיבת הלשכה באולפן התחילה לבעבע. האמנים האחרים היו עייפים וחסרי סבלנות. עד שוונדר חזר, הוויכוח היה במלוא הקיטור. סטיבי ביקש שקט, ואחרי הפסקה דרמטית הוא אמר להם שזה עתה דיבר עם המולדת, ושבסווהילית המילים הנכונות צריכות להיות ווילי מוינג-גו.

זה היה הקש ששבר את גב הגמל, או במקרה הזה – את גבם של זמרי הקאנטרי והסול. איך שהוא אמר את זה - העצבים השתחררו. ריי צ'ארלס, אמן שלא נודע בסבלנות יתרה לשטויות, דפק בידו על הצד של מכנסיו באופן הרגיל שלו וצעק, "נמאס לי. מה אמרת? ווילי מה! ווילי מוינג-גו? בתחת שלי! השעה שלוש בבוקר הארור הזה. סוואהילית? שיט! אני אפילו לא יכול לשיר באנגלית יותר!"

החדר התפרק. הכאוס שלט. זמר הקאנטרי וויילון ג'נינגס, שבמשך כל הערב בילה וצחק עם ריי וגם עם ווילי נלסון, בזמן שהם לגמו יותר מדי מיץ של רגש אישי (שם קוד למשקאות חריפים), פשוט קם והלך. הוא נעלם ולא נראה שוב. עבור ג'נינגס, הרבה מאוד אנשים שחורים וכמה ליברלים לבנים שמגייסים כסף עבור כמה אפריקאים רעבים, זה היה דבר אחד; אבל לשיר בסוואהילית הייתה דרישה הרבה מעבר לקריאת החובה לכל אדם טוב שמכבד את עצמו. הוא לא היה מוכן להיות חלק מזה.

לבסוף, כדי למנוע מרד כללי, כולם הסכימו לחזור על שורות הכותרת הראשונות של הפזמון באנגלית פשוטה - ONE WORLD, OUR CHILDREN - כך שכולם יכלו ללכת הביתה בשלום. ג'ונס לא רצה ללחוץ על המזל, ושעת נעילת הסשן והזריחה התחילו להתבהר באופק. עכשיו הגיעו לרגע של האמת: הקלטת הסולואים. התוכנית המקורית הייתה סטרילית ומסודרת: להקליט את הסולואים אחד בכל פעם. אבל הזמן לא היה לטובתם. ג'ונס נאלץ ללכת לתוכנית ב' ולהקים 21 מיקרופונים שעמדו בצורת U. במקום שהזמרים יעשו סולואים בנפרד בתא ווקאלי אקוסטי עם הבקרה המתאימה, הם הוזמנו להופיע ממש בשטח הפתוח, עומדים זה לצד זה כמו במקהלת כנסייה.

לקיחת סיכון כזה היא כמו לרוץ בגיהנום עם חביות בנזין. כל דיבור או רעשי חוץ, צחוק, צחקוק, אפילו חריקת הרצפה, יכלו להרוס את כל העניין ולחייב הקלטה מחדש של כולם. ואכן, הבעיות לא איחרו לבוא. סינדי לאופר, כוכבת הפופ הצבעונית, הגיעה עמוסה בתכשיטים כבדים ומרשרשים. רעש התכשיטים של סינדי לאופר דרש טייק חוזר איתה, לאחר שהמיקרופונים הרגישים קלטו את הנקישות והצלצולים בכל פעם שהיא זזה. היא נאלצה להוריד את האביזרים כדי להמשיך. במקרה אחר, בוב דילן נראה אבוד לחלוטין. הוא התקשה למצוא את הניסוח הנכון לשורה שלו. ברגע מרגש במיוחד, סטיבי וונדר התיישב ליד הפסנתר וחיקה את הקול של דילן כדי להראות לו איך לשיר את השורה THERE'S A CHOICE WE'RE MAKING בסגנון של דילן עצמו. זה עבד. וונדר סיפק גם קטע הומוריסטי כשריי צ'ארלס ביקש להתפנות בשירותים. אז סטיבי התנדב להוביל אותו לשם. זה גרם מיד לאחרים לצחוק ש-THE BLIND IS LEADING THE BLIND.

למחרת, כשהחלו לערוך מיקס, גילו באור היום הקר שהאנרגיה שהיו צריכים לשיר התפוגגה מוקדם ממה שציפו. כוחה של המקהלה הגיע לשיא אחרי שני פזמונים ושינוי מפתח מוסיקלי אחד. השיר היה צריך עוד דחיפה. ג'ונס היה זקוק למשהו, ואיכשהו אלוהים שוב טפח על הכתף ונתן לו פתרון, אשר היה לקרוא לסטיבי וונדר בחזרה לאולפן. למרבה המזל, כבר היה לו את ברוס ספרינגסטין שעונה בשירתו למקהלה: אם הוא יחליף את המקהלה בסטיבי וונדר, הם ייצרו דואט עם אנרגיה שהייתה מזניקה את זה למאדים. אז זה מה שעשו. התוצאה הייתה מופלאה. סטיבי היה הבחירה המושלמת להשלים את ברוס ולשאת את השיר עד הסוף. עם העוצמה הקולית של שני האמנים המאסטרים האלה, פלוס המקהלה, היה להם עכשיו הכוח לסיים הפקה בסדר גודל כזה. "מעולם לא עשיתי זאת בעבר או חוויתי מאז את השמחה שחשתי באותו לילה בעבודה עם השטיח המורכב העשיר והאנושי הזה של אהבה, כישרון וחסד", סיכם ג'ונס. בשעה 8 בבוקר, כשהשמש כבר זרחה מעל הוליווד, רק ג'ונס וליונל ריצ'י - שכתבו את השיר עם מייקל ג'קסון - היו עדיין באולפן, מותשים אך מרוצים ביותר.

כשהתקליט יצא לשוק, ההיסטריה הייתה מיידית. הוא אזל במהירות במשלוח הראשוני שלו, והמעריצים פשטו על החנויות. במהלך השבועות הבאים, הסרטון שתיעד את הלילה הקסום הזה שודר רבות ב-MTV, תחנות רדיו השמיעו את השיר ללא הרף בכל פינה בגלובוס, ומעל 60 מיליון דולר גויסו למטרה החשובה. השיר זכה בארבעה פרסי גראמי והפך לאחד הסינגלים הנמכרים ביותר בכל הזמנים.

אבל במבט לאחור, לא כולם התרפקו על הנוסטלגיה באותה מידה של רצינות. בילי ג'ואל, האיש והפסנתר, הסגיר שנים לאחר מכן לרולינג סטון את האמת הלא נעימה על התחושות בחדר: "רובנו שם לא אהבנו את השיר, אבל אף אחד לא העז להגיד זאת. אני חושב שסינדי לאופר רכנה לעברי ואמרה, 'זה נשמע כמו שיר פרסומת לפפסי', ואני הסכמתי איתה" (הערה שלי - השיר שלה "נערות רק רוצות לכייף" לא נשמע גם כמו פרסומת?). אז ייתכן שזה נשמע כמו פרסומת, אבל זו הייתה ללא ספק הפרסומת הכי כוכבית, דרמטית ומשפיעה שהעולם ראה אי פעם. ומי שטרם ראו את סרט הדוקו שיצא על אותו ליל הקלטות - הצפייה היא חובה!

וכן, זה הגיע גם בארצנו למקום הראשון במצעד:

פלסטיק מקרטני אונו בנד! - ששש... הם מקליטים ביחד! ב-28 בינואר בשנת 1995 ואחרי שנים ארוכות של מרירות וכעס, החליטו פול מקרטני ויוקו אונו להקליט משהו ביחד.

תשכחו מכל מה שידעתם על המלחמה הקרה של עולם הרוק. ביום קריר אחד, ההיסטוריה המוזיקלית רשמה לעצמה רגע נדיר, הזוי ומרגש כאחד. אחרי עשורים של עקיצות הדדיות, משקעים כבדים וכותרות עיתונים ארסיות, פול מקרטני ויוקו אונו החליטו לקבור את גרזן המלחמה – ולא סתם לקבור אותו, אלא להשתמש בו כדי לייצר רעש באולפן. זה קרה באחוזה הכפרית של מקרטני בסאסקס, רגע לפני שהעולם עמד לציין חמישים שנה להטלת פצצת האטום על הירושימה.

הכל התחיל בביקור משפחתי תמים למדי. יוקו ושון לנון הגיעו לבקר את משפחת מקרטני באולפן הביתי, הוג היל מיל. מה שהיה אמור להיות סיור נימוסין הפך לג'אם סשן הכי פחות צפוי בשנות התשעים. החבורה שהתקבצה שם יכלה להרכיב בקלות את הסופר-גרופ המשפחתי המוזר בכל הזמנים: פול ולינדה, יוקו ושון, וארבעת ילדי מקרטני – הת'ר, מארי, סטלה וג'יימס. כולם אחזו בכלי נגינה, והתוצאה הייתה הקטע "השמיים של הירושימה תמיד כחולים / עצובים" (או HIROSHIMA SKY IS ALWAYS BLUE). "ההקלטה לא הייתה מתוכננת", גילה אז שון לנון. "זה היה יותר סוג של תוצאת הפיוס אחרי עשרים שנים של מריבות".

האולפן של פול הוא לא סתם חדר הקלטות, אלא מוזיאון חי ונושם של היסטוריית הפופ. מקרטני, שידוע כמי ששומר בקנאות על ציוד וינטג', הציג בפני האורחים את כלי הנשק הסודיים של הביטלס. האווירה הייתה ספוגה בנוסטלגיה כבדה כשהוא חשף את המלוטרון המקורי ששימש להקלטת STRAWBERRY FIELDS FOREVER ואת ההרמוניום המפורסם מהשיר WE CAN WORK IT OUT. שון לנון, שהיה אז מוזיקאי צעיר ונלהב, כמעט התעלף כשראה את הפסנתר החשמלי שכיכב בשיר BECAUSE. "הוא התיישב לנגן בכלי הזה ואז שאלתי אותו אם בא לו להקליט", אמר פול בפשטות, כאילו הוא מציע כוס תה ולא הקלטה היסטורית.

ואז התחיל האקשן האמיתי. יוקו, שבדיוק עבדה על יצירה לציון יובל לטרגדיית הירושימה, שלפה את הרעיון מהמותן.להקליט לחלק מפרויקט זיכרון רחב יותר שהיא תכננה עבור מחזה של המחזאי, רון דסטרו. במקור היא חששה שהקטע ארוך מדי למחזה, אבל באולפן של פול לא היו חוקים. ההרכב המאולתר, שזכה לכינוי המשעשע "פלסטיק מקרטני אונו בנד", יצר קקופוניה אוונגרדית שנמשכה כשבע דקות.

החלוקה האינסטרומנטלית הייתה מרתקת: לינדה מקרטני ניגנה אקורד ארוך ומהדהד באורגן האמונד. ג'יימס מקרטני תפס את הגיטרה החשמלית, בעוד הבנות מקרטני – סטלה, מארי והת'ר – הצטרפו בכלי הקשה ובקולות רקע. פול עצמו בחר בכלי עם היסטוריה כבדה במיוחד: הקונטרבס הישן שהיה שייך לביל בלאק, הבסיסט המקורי של אלביס פרסלי. יוקו, כהרגלה, סיפקה את הגישה הווקאלית שלה שכללה זעקות וקולות שבר, כשהיא ממלמלת ושרה את המשפט על השמיים של הירושימה. אונו: "זה היה ממש תהליך מרפא לשתי המשפחות. התחושה הייתה ממש מיוחדת שם באולפן".

למרות האידיליה, פול הודה שהסיטואציה הייתה מעט מוזרה בהתחלה, אבל המוזיקה עשתה את שלה. היצירה המוגמרת הייתה רחוקה מלהיות שיר פופ קליט; היא תוארה כקטע ניסיוני, מלא בצלילים חורקים, גניחות מוזרות וכאוס מאורגן שנועד לדמות את הזוועה והכאב של הזיכרון ההוא. הקטע הנדיר הזה שודר בסופו של דבר בטלוויזיה היפנית NHK ב-6 באוגוסט 1995, ביום הזיכרון להפצצה, ומאוחר יותר ראה אור באופן רשמי רק כבונוס נדיר שצורף לספר בשם THE ROAD OF HOPE שיצא ביפן בשנת 2011. שון לנון: "זה היה נהדר לעבוד עם פול. למרות הייחוס המשפחתי שלי, אני מעריץ שרוף של הביטלס".

בסיום הסשן, במחווה ג'נטלמנית של רצון טוב, פול מסר ליוקו את סלילי ההקלטה המקוריים ואמר לה שהיא יכולה לעשות עמם ככל העולה על רוחה. זה היה רגע של סגירת מעגל. גם אחרי שנים של נתק, המוזיקה – וקצת ציוד וינטג' משובח – יכולים לחבר מחדש אפילו את היריבים הגדולים ביותר.

הזמן שבו האחים דובי באו ללמד ילדים בטלוויזיה על רוק'נ'רול! ב-28 בינואר בשנת 1978 התארחו חברי להקת האחים דובי בתוכנית הטלוויזיה הקומית לנוער 'מה קורה' ושם לימדו את הצעירים לקח חשוב מאד.

להקת האחים דובי, שהייתה באותה עת בשיא הצלחתה המסחרית, נחתה בלב הפריים-טיים האמריקאי בהופעת אורח מפתיעה בתוכנית המצליחה WHAT'S HAPPENING והמפגש הזה לא היה רק הופעה מוזיקלית, אלא שיעור חינוכי במסווה של בידור, שבו כוכבי הרוק לימדו את הנוער של אמריקה פרק חשוב בהלכות זכויות יוצרים ומוסר.

בפרק הכפול והמיוחד, שזכה לשם השנון DOOBIE OR NOT DOOBIE, העלילה הסתבכה סביב דמותו של ריראן, הנער החביב שתמיד חיפש דרך להרשים את הסביבה. ריראן, שנלחץ להשיג כרטיסים להופעה כדי להרשים מעודדת פופולרית, נפל ברשתו של טיפוס מפוקפק בשם אל דאנבר. העסקה הייתה פשוטה ומלוכלכת: דאנבר יספק לריראן ולחבריו, רוג'ר ודוויין, כרטיסים לשורה הראשונה, ובתמורה ריראן יקליט את המופע באופן פיראטי. זו הייתה הצצה נדירה למונח שכבר צבר תאוצה באותה תקופה: הבוטלג.

חברי הלהקה לא הגיעו לסט רק כדי לנגן. בחלק הראשון של הסיפור, הם הציגו עמדה ברורה נגד תעשיית ההקלטות הפיראטיות. בראיון שנערך איתם בתוך התוכנית, הם הסבירו לצופים הצעירים מדוע הקלטת בוטלגים או רכישתם היא מעשה שלילי הפוגע באמן וביצירה. זו הייתה אמירה חריפה מצד להקה שרצתה לוודא שהמעריצים מבינים שהמוזיקה שלהם היא גם הפרנסה שלהם. אך רגע השיא הגיע בחלק השני, שהתרחש במופע עצמו. הלהקה עלתה לבמה ונתנה את הנשמה עם מיטב הלהיטים.

הדרמה בפרק הגיעה לשיאה הקומי בדיוק כשריראן נסחף בריקוד לצלילי המוזיקה. מכשיר ההקלטה הכבד שהוסתר מתחת למעילו החליק ונפל בקול חבטה על הרצפה, ממש מול עיניהם של חברי הלהקה. המכשיר התגלה, וריראן נתפס על חם. בסופו של דבר, הלהקה גילתה גדלות נפש. החברים אמנם הבהירו לריראן ולחבריו את חומרת המעשה, אך סלחו להם לאחר שהבינו שהנערים נפלו קורבן למניפולציה. זו הייתה טלוויזיה במיטבה: חינוכית, מוזיקלית ומשעשעת. מה שבטוח, קהל צעיר חדש נחשף ללהקה הזו בזכות השידור החוזר ונשנה של הפרק הזה לאורך השנים. זאת בעוד אחרים תהו הכיצד להקה שכה רוצה להתקרב לקהל שלה לא מעודדת אותו להקליט את ההופעות, כפי שעשתה להקה מפורסמת אחרת ושמה גרייטפול דד.

הבסיסט, טייראן פורטר: "לא רציתי לעשות את תוכנית הטלוויזיה הזו. הייתי נחוש בדעתי. מה שהכי הפריע לי זה שזו הייתה אמורה להיות תוכנית על אנשים שחורים, אבל היא נכתבה כולה על ידי אנשים לבנים. אז ממש לא רציתי לעשות זאת. פשוט חשבתי שמשהו כל כך לא בסדר בהוליווד אם דברים כאלה מתאפשרים. הרגשתי שהם הופכים את החוויה השחורה למשהו טריוויאלי. אז למה שאני אעזור להם לעשות את זה? יש רגעים בחיים שבהם אתה צריך לנקוט עמדה, גם אם זה לא טוב לקריירה. פשוט לא יכולתי לעמוד מאחורי זה. לא חשבתי שחבריי ללהקה מבינים מאיפה אני בא. הייתי הבחור השחור בלהקה; אף אחד אחר לא ידע כיצד זה מרגיש".

הגיטריסט, פטריק סימונס: "עד היום, אחד הדברים שהכי שואלים אותי עליהם הוא הופעתנו בתוכנית הטלוויזיה, בינואר 1978. אני לא חושב שהערכנו בזמנו את ההשפעה שתהיה להופעה ההיא על הקריירה שלנו, אבל זה היה הכוח של הטלוויזיה אז. היחצ"ן שלנו, דייויד גסט, עשה עבודה נהדרת עבורנו באותה תקופה. הוא השיג לנו הרבה ראיונות מתוקשרים, למרות שהיה רק בשנות העשרים לחייו. הוא פשוט היה כל כך טוב במה שהוא עשה, והיה מחובר מאוד לסצנה ההוליוודית. למשל, בשלב מסוים הוא הביא אותנו להנחות יחד את תוכנית הטלוויזיה של דיינה שור במשך שבוע שלם. אני זוכר ששיחקתי בטורניר גולף בערך באותה תקופה עם 'טונות' של מפורסמים שמעולם לא פגשתי קודם לכן.

יום אחד דייויד בא אלינו ואמר: 'בסדר חבר'ה, יש לי משהו כאן שלדעתי הוא באמת מיוחד. הסיטקום של רשת ABC. הם בעצם רוצים לבנות פרק שלם סביב המוסיקה שלכם ולהציג אתכם. אתם אפילו תזכו לנגן כמה שירים, לקרוא כמה שורות ולהיות שחקנים ליום או יומיים. זו הולכת להיות חשיפה אדירה, ואני גם חושב שזה יהיה כיף עבורכם'. חשבתי על זה וזה היה רעיון נפלא. זה בהחלט יחשוף אותנו לקהל שאולי לא כל כך הכיר אותנו, וזה פשוט נשמע כמו חוויה כיפית.

למייקל (מקדונלד) לא ממש היה אכפת לכאן או לכאן. תמיד חשבתי על מה שטוב ללהקה. מייקל צפה בסידרה, חשב שהיא נהדרת והסכים איתי. נוצרה בעיה כשזה הגיע לטייראן. הוא לא רצה לעשות את זה. למעשה, הוא היה נחוש בדעתו לא לעשות זאת. הוא חשב שהתוכנית סטריאוטיפית ומציגה אנשים שחורים בצורה מלאכותית. אני חשבתי בדיוק ההפך. חשבתי שהיא מרעננת וכנה, אבל ברור שהוא לא הרגיש כך, וכיבדתי את זה. הוא שחור ואני לא. אבל הוקל לי כשהוא בסופו של דבר אמר: 'אני לא רוצה לעשות את זה, אבל אני אעשה את זה'..."

פורטר: "למען ההגינות, אני יודע שהרבה אנשים צפו בתוכנית הזו, ועד היום אנשים באים אליי ואומרים לי שהם אהבו את זה. אני מכבד את זה. אבל בזמנו באמת פשוט לא רציתי לעשות את זה. כל החבר'ה בלהקה כיבדו לחלוטין את נקודת המבט שלי. אף אחד לא איתגר אותי או ניסה להגיד לי שטעיתי. עשינו הרבה הופעות טלוויזיה אחרות באותה תקופה. אחת האהובות עליי הייתה תוכנית הסילבסטר של דיק קלארק, שבו הופענו עם הביץ' בויז ושיקגו. כולנו שרנו שירי חג המולד וההרמוניות האלה היו פשוט מדהימות. זה היה משהו שרציתי לעשות. אבל לא הסיטקום ההוא!!!"

ההופעה הנוראית של ג'ימי הנדריקס בניו יורק? ב-28 בינואר בשנת 1970 הייתה הופעה של ג'ימי הנדריקס במדיסון סקוור גארדן בניו יורק. זה היה הסוף המוחלט של להקת BAND OF GYPSYS.

זה היה אמור להיות ערב של שלום ואהבה, אבל זה נגמר בפיטורים, הזיות רעות וגיטרה אחת שנותרה מיותמת על הרצפה. זה הלילה שבו החליטה ההנהלה של הנדריקס לפרק את החבילה בדרך הכי מלוכלכת שאפשר.

ניו יורק. האירוע הוגדר כ"פסטיבל החורף לשלום", הפנינג ענק שנועד לגייס כספים למתנגדי מלחמת וייטנאם. רשימת האמנים הייתה נוצצת מספיק - פיטר, פול ומרי היו שם, להקת דם יזע ודמעות, ואפילו מיילס דייוויס הגיע לתת כבוד. אבל כולם חיכו לשם אחד: ג'ימי הנדריקס, האיש והסטרטוקסטר, שהגיע חמוש בהרכב החדש והמסקרן שלו – BAND OF GYPSYS.

אף אחד בקהל לא ידע שמאחורי הקלעים מתבשלת טרגדיה שתחסל את הלהקה הזו סופית. עבור המנהל של הנדריקס, מייק ג'פרי, ההרכב הזה היה כמו עצם בגרון. הוא שנא את העובדה שג'ימי מנגן עם שני נגנים אפרו-אמריקאים (באדי מיילס בתופים ובילי קוקס בבס) במקום עם הלהקה הלבנה והרווחית שלו, ה-EXPERIENCE. ג'פרי רצה את הכסף הגדול בחזרה, והוא היה מוכן לשחק מלוכלך כדי להשיג אותו.

כדי להבין את גודל הפספוס של אותו ערב, צריך להריץ את הסרט אחורה רק כמה שבועות, לסילבסטר של 1970 בפילמור איסט. שם, הלהקה הזו הקליטה את מה שהפך לתקליט המופת היחיד שלה, BAND OF GYPSYS. בתקליט ההוא, הנדריקס והחבורה הניחו על הוויניל את MACHINE GUN – יצירה שהיא לא פחות ממחאה אנטי-מלחמתית באורך מלא. ג'ימי הקדיש את השיר לחיילים שנלחמים בווייטנאם, בשיקגו ובברקלי, והשתמש באפקט "יוני-וייב" כדי ליצור צליל שמחקה יריות של מכונות ירייה ומסוקים. הוא החזיק שם תו אחד ארוך ומצמרר שנשמע כמו זעקה, ברגע שנחשב לאחד השיאים בקריירה שלו. עוד בתקליט אפשר למצוא את WHO KNOWS, הקטע הפותח שמבוסס על ריף גרובי שג'ימי המציא במקום, ואת CHANGES – שיר שנכתב בכלל על ידי המתופף באדי מיילס והפך ללהיט פ'אנקי היסטרי, שבו באדי גם לקח את המיקרופון (מה שאולי גרם למנהל ג'פרי לקנא עוד יותר). היו שם גם את POWER TO LOVE ואת MESSAGE TO LOVE, שירים שהוכיחו שהלהקה הזו הייתה יכולה להיות הדבר הכי חם במוזיקה השחורה. אבל ההיסטוריה, כידוע, תכננה מסלול אחר.

בחזרה לגארדן. השעה הייתה מאוחרת, הקהל היה כבר תשוש אך אקסטטי, אבל ג'ימי נראה כמו רוח רפאים. השמועות אומרות שמנהלו דאג שמישהו יחליק לג'ימי סוג של אסיד רע או חזק במיוחד לפני העלייה לבמה, במטרה לגרום לו להתרסק ולהוכיח שהלהקה הזו לא עובדת. הבסיסט של הנדריקס לשעבר, נואל רדינג, היה שם וראה הכל מהצד. הוא נזכר ברגעים האלו בבעתה: "הלכתי לראות את ההופעה הזו, בה הוא ניגן עם באדי מיילס ובילי קוקס. מישהו נתן לו טבלית אסיד לפני שהוא עלה לבמה. ג'ימי היה מחוק לגמרי".

גם גיבור הגיטרה הלבקן ג'וני וינטר היה שם, והמראה שבר את ליבו: "ההופעה הזו ממש ציערה אותי. זה היה הדבר הכי נוראי שראיתי. הוא הגיע למקום עם כל מיני אנשים שנתלו עליו והוא נראה ממש מת. ג'ימי ואני אף פעם לא היינו חברים קרובים אבל תמיד דיברנו כשנפגשנו. אבל הפעם הוא פשוט התיישב בספה מאחורי הקלעים והראש שלו בין ידיו. הוא לא דיבר מילה וזז רק כשהגיע הזמן לקום לעלות לבמה".

בחדר ההלבשה, חברי הלהקה הבינו שהערב הזה הולך להיות אסון. הבסיסט בילי קוקס משחזר: "באדי מיילס ואני נכנסנו לחדר ההלבשה ושם היה ג'ימי במצב לא טוב. ידענו אז שזה לא יעבוד. בכל זאת, קיווינו שמשהו יקרה וג'ימי כן יתפקד". המתופף באדי מיילס, שלא ידע שזו תהיה הופעתו האחרונה עם הנדריקס, לא חסך במילים קשות על המנהל: "ג'פרי נתן לו שתי טבליות חצויות של אסיד ממש לפני שעלה לבמה. ג'ימי התחפף מזה ואני רתחתי מזעם".

ההופעה, שהתחילה רק בשעה עשרים לשלוש בלילה, התחילה בצליעה. הלהקה הצליחה לנגן גרסה מבולבלת של WHO KNOWS, ואחריה ניסו לנגן את EARTH BLUES. אבל הכימיה נעלמה, וג'ימי היה בעולם משלו. באמצע השיר השני, הנדריקס פשוט הפסיק לנגן. הוא ניגש למיקרופון ומלמל משפט שנכנס לפנתאון הרגעים הביזאריים ברוק: "זה מה שקורה כשכדור הארץ מזדיין עם החלל". נואל רדינג מתאר את המחזה העצוב מהקהל: "הוא ממש היה מחורפן על הבמה ועשה לעצמו שם רע בהופעה הזו. הוא נהג בגסות כלפי בחורה בקהל וקילל. הוא היה בתוך טריפ של סמים וזה היה מעציב לראות".

סטיב בלום, מעריץ שהיה בקהל, מספר על הבלבול המוחלט: "זו הייתה הופעה מוזרה. הם ניגנו למשך עשר דקות ואז לפתע עצרו. אנשים בקהל צעקו שינגן להם PURPLE HAZE ו- FOXY LADY אבל ג'ימי כבר ממש לא רצה את זה". ואז הגיע הרגע שבו הכל נגמר. ג'וני וינטר מתאר: "באמצע שיר הוא הוריד ממנו את הגיטרה, התיישב על הבמה והלהקה המשיכה לנגן מסביבו. אז הוא אמר לקהל, 'אני מצטער. אנחנו לא מצליחים להתחבר על הבמה'. אחד מאנשיו ניגש להסביר לקהל שהוא חולה והוריד אותו מהבמה".

הפיאסקו הזה היה בדיוק מה שמייק ג'פרי רצה. מיד לאחר הירידה מהבמה, הוא פיטר את באדי מיילס בצעקות. מבחינתו, הניסוי נכשל, והגיע הזמן להחזיר את הנדריקס למסלול המסחרי הבטוח. באדי מיילס יצא מהערב הזה פגוע וכועס: "הקהל לא קיבל בחזרה את הכסף שלו. אמרתי למייק ג'פרי שהוא אידיוט ואיש רע. אחת הסיבות שג'ימי מת היא בגלל האיש הזה".

המנהל המניפולטיבי, מייק ג'פרי, סיפק את הגרסה הקרה שלו לאירועים: "זה לא הלך טוב, מוזיקלית, בין ג'ימי ובאדי. אז הייתי צריך לבצע את המשימה הקשה, לפטר את באדי ולהרחיקו מג'ימי. אמרתי לבאדי שהטריפ נגמר. התווכחנו וצעקנו זה על זה. אני חושב שבשלב הזה באדי חש שהוא לא מקבל מספיק בלהקה. הוא חשב שהוא כוכב אמיתי בזכות עצמו ואני התייחסתי אליו בתור איש הליווי של הנדריקס". וג'ימי? הוא נשאר לבד עם המחשבות והעייפות, כשהוא מנסה להסביר את הבלתי מוסבר: "הייתי עייף. לפעמים יש יותר מדי דברים על ראשך שמכים בך בזמן מסוים. בעודי צריך לנגן בפסטיבל שלום במדיסון סקוור גארדן, נלחמתי במלחמה אישית וגדולה ביותר".

פחות משנה לאחר מכן, ג'ימי הנדריקס כבר לא היה בין החיים, והשאיר את העולם לתהות לאן עוד המוזיקה שלו הייתה יכולה להגיע אם רק היו נותנים לה הזדמנות, בלי מנהלים תחמנים ובלי טבליות אסיד הרסניות.

מה יהיה עם הבחור הזה ששמו ג'ים מוריסון? ב-28 בינואר בשנת 1968 בילה ג'ים מוריסון במועדון "פוסיקאט" שבלוס אנג'לס, ביחד עם חברו, בוב גובר. זה הסתיים במעצר.

ג'ים מוריסון, סולן להקת THE DOORS, החליט שוב לבדוק את הגבולות של עצמו ושל רשויות החוק. הוא בילה באותו לילה במועדון PUSSYCAT בלוס אנג'לס. הוא לא היה שם לבד; לצידו צעד חברו הטוב, הסופר בוב גובר (מחבר הספר ONE HUNDRED DOLLAR MISUNDERSTANDING), שנחשב לדמות צבעונית בפני עצמה. השניים יצאו למסע לילי שהיה רווי באלכוהול, וכפי שניתן היה לצפות מהצמד הזה, מוריסון היה כבר מתודלק כהלכה עוד לפני שהערב הגיע לשיאו.

הדרמה האמיתית לא התרחשה ברחבת הריקודים, אלא דווקא בחוץ. מוריסון עמד במגרש החנייה שצמוד למועדון, וכנראה שהשעמום או האלכוהול גרמו לו לחפש אקשן. הוא הצליח לעצבן את שומר המועדון בצורה יצירתית למדי: הוא עשה תנועה תיאטרלית ומודגשת כאחד שמעשן ג'וינט, למרות שלא החזיק דבר בלתי חוקי בידו באותו רגע. השומר, שלא ניחן בחוש הומור מפותח במיוחד או בסבלנות למשחקי פנטומימה של כוכבי רוק, לא אהב את ההצגה. ההתגרות הובילה במהירות לתגרה פיזית קולנית, והמשטרה הוזמנה למקום במהירות הבזק. השוטרים, שלא התרשמו ממעמדו של הכוכב, עצרו את מוריסון ואת גובר בגין התנהגות לא הולמת בציבור ואי הצגת תעודה מזהה. עוד לילה במעצר, עוד כותרת בעיתון.

נראה שהתקרית במגרש החנייה בלוס אנג'לס הייתה רק עוד תו בסימפוניה הכאוטית של חייו של מוריסון. בין מעצרים, מריבות עם שומרים ויצירת מוזיקה ששינתה את העולם, הוא המשיך לדהור קדימה, מותיר אחריו שובל של עשן, אמיתי או דמיוני.

להקת המי חצתה פה את הגבול! ב-28 בינואר בשנת 1968 הובלו בבושת פנים חברי להקות THE WHO ו- THE SMALL FACES מחוץ למטוס. מה קרה שם?

ההיסטוריה של הרוק עמוסה ברגעים ביזאריים, אך נדמה כי ביום ה-28 בינואר שנת 1968, נשבר שיא חדש של אבסורד ביבשת הדרומית. באותו בוקר יום ראשון שטוף שמש, הובלו בבושת פנים חברי להקות THE WHO ו- THE SMALL FACES מחוץ למטוס שהיה אמור לקחת אותם לסידני, דרך מלבורן, לסיבוב הופעות אוסטרלי משותף. מה שהיה אמור להיות עוד יום של רוק בדרכים במסגרת סיבוב ההופעות שכונה THE BIG SHOW, הפך לתקרית דיפלומטית זעירה, שהותירה את המוזיקאים הבריטים המומים ואת רשויות החוק האוסטרליות זועמות.

היה זה סיבוב הופעות טעון במיוחד, שבו להקת המי נהנתה מהצלחה מסחררת ועל הדרך גם רמסה את הלהקה שנלוותה אליה. הדינמיקה בין שתי הענקיות הבריטיות הייתה מורכבת; בעוד פיט טאונסנד וחבריו שברו גיטרות וכיבשו את הקהל, הסיבוב הזה די שבר את רוח להקת SMALL FACES. הלהקה, שהייתה רגילה להערצה היסטרית בבריטניה, מצאה את עצמה מתמודדת עם קשיים טכניים ותשישות מצטברת. הזמר-גיטריסט, סטיב מאריוט, היה ההרוס הראשי. הוא היה ידוע במזגו החם, והוא היה לא מרוצה מהסאונד של הלהקה, שהדגיש כמה הוא וחבריו בילו יותר מדי זמן באולפן ופחות על הבמות.

הקהל האוסטרלי, שלא תמיד גילה סבלנות לניואנסים של הפסיכדליה הבריטית, הגיב בהתאם. העסק הבימתי היה חלוד. מאריוט, בתסכולו, קילל את הקהל מהבמה וספג מטח של מטבעות בוז לעברו מצד הצופים המקומיים שלא נותרו חייבים. בהופעה אחרת, העצבים היו כה מתוחים שתוך כדי נגינה, הוא איים להרביץ למעריץ בקהל. האווירה הייתה עכורה, והתחושה הייתה שהלהקה מתפוררת תחת הלחץ. הקלידן איאן מקלייגן הודה בכך בפה מלא: "להקת המי הרסה אותנו, באמת. לא היינו אז להקה טובה".

גם חטיבת הקצב הרגישה את כובד המשקל. המתופף קני ג'ונס (ששנים לאחר מכן יהיה חבר בלהקת המי, אבל זה ספור אחר) תיאר את הסיטואציה בכנות מכאיבה: "היינו ממש לא מוכנים. יותר מדי זמן בסטודיו, יותר מדי זמן להתנועע מול מצלמות לפי פלייבקים של להיטים בתוכניות טלוויזיה ברחבי אירופה... הרצון לעשות סיבוב הופעות התפוגג במשך זמן מה, וזה בא לידי ביטוי בהופעות שלנו". ואכן, בעוד ה- SMALL FACES ליקקו את הפצעים, הלהקה השנייה המשיכה לחגוג, ואף חגגה את יום הולדתו של המתופף קית' מון במלון במלבורן בלילה שלפני הטיסה, חגיגה שכללה, כמיטב המסורת, השחתת רכוש ואירוח משטרתי.

אך השיא הגיע בשחקים. בשעה שבע בבוקר עלתה החבורה למטוס שהיה אמור להביאה לסידני. חברי הלהקות, שחלקם עדיין היו עייפים ביותר ותחת השפעת האלכוהול מהלילה הקודם, עלו לטיסה של חברת ANSETT-ANA. הדיילת, סוזן ג'ונס, שירתה את הנוסעים עם מתן משקאות מרעננים, כשהיא מתעלמת בכוונה מהמוזיקאים שבמטוס. המתח באוויר היה סמיך יותר עשן סיגריות. כשמנהל להקת המי, בוב פרידן, קם ממקומו כדי להתלונן על היעדר השירות, הוא ננזף וקיבל הוראה לשוב למקומו, כשלטענתו סוננו לעברו מטעם אותה דיילת גם כמה קללות.

המהומה החלה להתפתח במהירות. שאר דיילות המטוס צידדו בדיילת וגינו את המוזיקאים בטענה כי הם שיכורים ומדברים גסויות. נטען כי אחד מחברי הלהקה אף הדליק סיגריה בניגוד להוראות, וכי פחיות בירה (שחלקן היו של המותג המקומי VICTORIA BITTER) נפתחו בקצב מסחרר. הדבר הגיע גם לאוזניו של קפטן המטוס, דאגלס וויי, שלא היסס לרגע. הוא מיהר לדווח על כך למגדל הפיקוח שבמלבורן, וביצע את המהלך המשפיל ביותר עבור כוכבי רוק – פרסה באוויר. עם נחיתת המטוס במלבורן, בנמל התעופה ESSENDON, כבר חיכו שם כמה ניידות משטרה והשוטרים הובילו את הבעייתיים לחדר נפרד בטענה שהחבורה החוליגנית הפריעה להתנהלות במטוס והיוותה סכנה. התקשורת האוסטרלית חגגה על האירוע, והציגה את המוזיקאים כפרחחים חסרי שליטה.

הסאגה לא הסתיימה במעצר. הטייס, שהיה אמור להטיס את המטוס ממלבורן לסידני, סירב להעלותם למטוס ורק לאחר עיכוב של שלוש שעות והבטחה מצד המוזיקאים שיתנהגו כשורה, הוסכם שהם יעלו לטיסה, עם אנשי אבטחה ששמרו עליהם פן ינהגו שוב שלא כשורה. הם ישבו במטוס כמו ילדים נזופים בטיול שנתי שיצא משליטה. בסיסט להקת המי, ג'ון אנטוויסל, בעל ההומור היבש והציני, הנציח את האירוע בשיר בשם POSTCARD שכתב שנה לאחר מכן. השיר הופיע, שנים לאחר מכן, בתקליט האוסף ODDS & SODS. זה מתאר בציניות את החוויות של הלהקה בדרכים אך הסאבטקסט ברור לחלוטין – הם סבלו מכל רגע. בשיר שולבו אפקטים קוליים של מטבעות וכסף, כדי ללעוג לעובדה שלמרות הסבל, הם עשו את הסיבוב הזה בשביל הכסף. השיר מעביר בצורה מושלמת את התחושה של להיות תקוע במקום שבו אתה לא רצוי, אבל חייב להמשיך לחייך ולנגן.

ההד התקשורתי והפוליטי של התקרית היה עצום. דווח כי ראש ממשלת אוסטרליה דאז, ג'ון גורטון, שלח לפיט טאונסנד מברק המייעץ לו וללהקה שלא לחזור לאוסטרליה, מסר חריף ביותר שמראה עד כמה גבוה הגיעו הלהבות. כאשר על פי הדיווחים, טאונסנד הגיב להתכתבות ונשבע שלא יעשה זאת (הבטחה שהוא קיים עד 2009). החרם הלא רשמי הזה נמשך עשורים רבים.

העיתונות המוזיקלית רעשה וגעשה. אד נימרבול, עיתונאי מוזיקה בולט מאוסטרליה, שיגר אז מכתב למלודי מייקר, אחד מעיתוני המוזיקה החשובים בבריטניה, ובו ביקש להביע את דעתו על ההופעה הכאוטית שראה עם להקות המי והפנים הקטנות: "הודות לסיבוב ההופעות ההרסני של להקת המי, הפנים הקטנות והזמר פול ג'ונס, אני לא חושב שנשאר מישהו באוסטרליה המוכן לקדם אמנים בריטים מוחצנים. כמה מזוכיסטי יכול להיות הפופ הבריטי?".

פיט טאונסנד, שמעולם לא היה מאלו ששומרים בבטן, מיהר להגיב לו באותו עיתון בתגובה חריפה ושנונה: "אם אוסטרליה חושבת שזה דבר קל, שתחשוב שוב. כן, הרבה אמנים בריטים מזוכיסטיים עושים בינתיים את דרכם אליכם. גם אנחנו נגיע אליכם שוב ולא הודות להשפלה שחווינו מכם בפעם האחרונה. האמרגן המקומי שלכם ביקש מאיתנו לחזור להופיע אצלכם שוב. אפילו ראש הממשלה. גם כוח המשטרה של ניו זילנד ישמח לקבלנו שוב. זה ברור, כי כל שוטר בניו זילנד הוא שותף טבעי שלכם לשתיית אלכוהול, נכון? אצלכם כל אחד שותה והרבה. אז הנה לכם, אוסטרליה. אם אנחנו יכולים להבליג לכם, גם אתם תוכלו להבליג לנו. להתראות בקרוב".

מה קשורה מרסיה ללהיט הענק הזה של סטיבי וונדר? ב-28 בינואר בשנת 1969 יצא תקליטון חדש לסטיבי וונדר ובו השיר MY CHERIE AMOUR.

במרכז התקליטון עמד סטיבי וונדר הצעיר, ילד הפלא שהתבגר, עם שיר בשם MY CHERIE AMOUR. באותם ימים איש לא ידע שהשיר הזה, שמתורגם מצרפתית כ"אהבתי היקרה ביותר", כמעט ונשאר במגירה סגורה לעד. הסיפור מאחורי הלהיט הזה מלא בתפניות, שברונות לב, והחלטה אחת של שדרני רדיו ששינתה את ההיסטוריה.

הכל התחיל שנתיים קודם לכן, בשנת 1967. וונדר היה אז תלמיד בבית הספר לעיוורים במישיגן, נער מוכשר עם ראש מלא במנגינות ולב מלא ברגשות. באותה תקופה ליבו היה נתון לחברתו דאז, נערה בשם מרסיה. בפרץ של השראה רומנטית הוא כתב עליה שיר, הקליט גרסת דמו ראשונית והכניס אותה לתוך קופסת ההקלטות האמינה שלו – אותו ארכיון אישי שבו שמר את כל רעיונותיו המוזיקליים. לשיר המקורי היה שם פשוט וישיר: אה, מרסיה. אבל כמו שקורה לא פעם בסיפורי אהבה גדולים, הדרך לתהילה הייתה רצופה במכשולים.

כאשר נשיא חברת התקליטים מוטאון, ברי גורדי, האזין לשיר לראשונה, הוא לא נפל מהכיסא. גורדי, שידע דבר או שניים על להיטים, חשב שהשיר חביב אך לא מספיק חזק, וטען שאפשר לשפר אותו עם פיתוח נוסף. כאן נכנסו לתמונה כותבי השירים המנוסים של מוטאון, הנרי קוסבי וסילביה מוי. הם חברו לוונדר כדי ללטש את היהלום הגולמי. מוי, שהייתה בעלת חוש חד למה שעובד ברדיו, הגתה רעיון מבריק: לשנות את שם השיר ואת הפזמון למשהו קצת יותר בינלאומי ומתוחכם. היא הציעה את התואר המסקרן בצרפתית, שילוב של אנגלית וצרפתית באופן שמזכיר את "מישל" של הביטלס. וונדר אהב את הרעיון, וכך מרסיה הפכה ל-שרי אמור.

אבל החיים, למרבה הצער, לא תמיד מחכים לאמנות. כאשר וונדר נכנס לאולפן כדי להקליט את השיר בצורתו הסופית, מרסיה כבר הייתה מחוץ לתמונה והרומן ביניהם הסתיים. למרות הכאב, או אולי בגללו, הביצוע הקולי של וונדר היה מחשמל. תהליך ההקלטה עצמו היה מורכב ונעשה בשלבים: כלי הנגינה של השיר, למעט כלי הקשת והנשיפה, הוקלטו ב-8 בנובמבר 1967. שבוע וחצי לאחר מכן, ב-17 בנובמבר, נוספו כלי הנשיפה והקשת להקלטה והעניקו לשיר את העומק התזמורתי המפורסם שלו. השירה של וונדר נוספה רק ב-15 בינואר 1968, חודשיים אחרי הכלים.

למרות ההשקעה הרבה, השיר נגנז לשנה שלמה. במוטאון לא מיהרו לשחרר אותו, והוא שכב על המדף וצבר אבק. כשהוא סוף סוף יצא לאור באותו ינואר של 1969, הוא הופיע בכלל כצד ב' של תקליטון. השיר הראשי, זה שיועד להיות הלהיט הגדול, היה שיר בשם I DON'T KNOW WHY, שתיאר גבר שמנסה לשכנע אישה פגועה לתת לאהבה הזדמנות נוספת, כשהוא מבטיח לה שהיא נועדה לו והוא לה. זה היה שיר סול קצבי וחזק, אבל הגורל תכנן אחרת.

שדרני הרדיו ברחבי ארצות הברית קיבלו את התקליטון, הקשיבו לצד א', ואז, מתוך סקרנות, הפכו אותו לצד ב'. מה שהם שמעו שם כבש אותם מיד. הם אהבו יותר את השיר על האהבה היקרה ביותר ובחרו להשמיעו שוב ושוב, תוך שהם מתעלמים כמעט לחלוטין מהשיר הראשי. התגובה מהקהל הייתה מיידית ונלהבת, מה שגרם לחברת התקליטים, מוטאון, להבין את הטעות ולפעול במהירות. הם הוציאו את התקליטון מחדש, הפעם עם הסדר ההפוך של שני השירים, כשהלהיט הצרפתי-אמריקאי מתנוסס בגאווה בצד א'.

"אחרי שסין תשתלט על העולם - אנשים יבינו למה יש את מלחמת ויאטנם". ב-28 בינואר בשנת 1967 פורסמה כתבה במלודי מייקר ובה ג'ימי הנדריקס הביע את דעתו על נושאים שונים. הנה כמה מדבריו שמצאתי לנכון להביא אליכם:

באותו ראיון היסטורי, הנדריקס לא היסס לירות לכל הכיוונים, והמשפט שהדהד יותר מכל היה נבואה פוליטית קודרת ומשונה: "אחרי שסין תשתלט על העולם - אנשים יבינו למה יש את מלחמת ויאטנם".

אבל רגע לפני שנצלול לפוליטיקה הבינלאומית של שנות השישים, הנדריקס התפנה לדבר על מה שבאמת הטריד את מנוחתם של המעריצים והמבקרים כאחד: השיניים שלו. באותה תקופה, השמועות אמרו שהגיטריסט הפרוע משלם מחיר דנטלי כבד על הטכניקה הייחודית שלו לנגן בגיטרה בעזרת פיו. הנדריקס, בדרכו המשועשעת, מיהר להרגיע את הרוחות ואמר: "עד כה לא שברתי שיניים בעת שניגנתי עמן בגיטרה. חשבתי פעם אחת, בשביל הקטע, לשים בפה שלי חתיכות נייר ולירוק אותן באמצע נגינה עם השיניים בגיטרה. כך אנשים יחשבו שהשיניים שלי נשברו". לצערם הרב של רופאי השיניים בלונדון, הוא מעולם לא מימש את המתיחה הזו, והמשיך ללעוס את המיתרים ללא פגע.

משם השיחה גלשה לאחד האלילים הגדולים של ג'ימי, האיש והמפוחית, בוב דילן. החיבור של הנדריקס לדילן היה עמוק ורוחני כמעט. הוא לא רק העריך את המוזיקה, הוא העריץ את הטקסטים. בראיון הוא הצהיר בהתלהבות: "כן! הוא משהו! אנחנו מבצעים את LIKE A ROLLING STONE שלו בהופעות. לדילן יש המון רגש. כולם מדברים עליו בטירוף אבל הרוב לא מבינים את המילים שלו. אם אנשים רוצים באמת להבין את דילן, שילכו לקנות ספר שלו עם המילים. תקשיבו למה שהוא אומר. יש לי שני תקליטונים שלו שנגנזו ממכירה יומיים לאחר שיצאו. אפשר להבין למה. אחד מהם מדבר על חתיכה בת 15".

האהבה הזו לדילן הולידה את אחד הביצועים הגדולים בהיסטוריה של הרוק. מאוחר יותר, הנדריקס לקח את השיר ALL ALONG THE WATCHTOWER של דילן והפך אותו לשלו לחלוטין. דילן עצמו הודה: "הוא לקח שיר קטן ומינורי שלי והפך אותו למשהו שנשמע כאילו הוא נכתב בשדות רחוקים".

אולם, לא לכולם חילק הנדריקס מחמאות. כשהנושא עבר ללהקת הבנים המהונדסת, המאנקיז, הנדריקס לא חסך את שבטו: "אלוהים! אני שונא את הלהקה הזו. אני שונא דברים שכאלה שהופכים להצלחות. הם לא ראויים לזה". האירוניה הגדולה היא שרק חצי שנה לאחר האמירה הזו, ביולי 1967, מנהליו של הנדריקס עשו טעות פטאלית ושיבצו אותו כמופע פותח לסיבוב ההופעות האמריקאי של המאנקיז. השידוך היה אסון צפוי מראש. הקהל של המאנקיז, שהורכב בעיקר מנערות צעירות וצרחניות וההורים שלהן, נחרד מהאיש הפראי עם הגיטרה הרועשת והמינית. הקהל שרק לו בוז וצעק "אנחנו רוצים את דייוי ג'ונס", והנדריקס, פגוע ועצבני, זרק את הגיטרה והחליט לפרוש מהסיבוב הזה באמצע, אחרי שבע הופעות בלבד. מיקי דולנז מהמאנקיז סיפר שנים לאחר מכן שהנדריקס היה ג'נטלמן מנומס מאחורי הקלעים, אבל על הבמה הוא היה מפחיד מדי עבור הקהל שלהם.

לעומת זאת, היחס שלו ללהקת CREAM ולגיטריסט שלה, אריק קלפטון, היה שונה בתכלית בראיון ההוא. "ניגנתי עם הלהקה הזו כשבוע לאחר שהגעתי ללונדון. אני אוהב שם בעיקר את אריק קלפטון. אני לא ממש מכיר את השניים האחרים. אריק ואני חושבים באופן דומה", אמר הנדריקס. המפגש הראשון ביניהם הפך לחלק מהפולקלור של לונדון. צ'אס צ'נדלר, המנהל של הנדריקס, לקח אותו לראות את CREAM מופיעים בפוליטכניק בריג'נט סטריט. הנדריקס עלה לבמה ופצח בגרסה מטורפת לשיר KILLING FLOOR. קלפטון, שהיה אז "אלוהים" בעיני המעריצים, עמד המום, שמט את ידיו מהגיטרה וירד מהבמה כשהוא ממלמל "אף אחד לא אמר לי שהוא כל כך טוב".

בנושא הפוליטי, הנדריקס סיפק תחזית גיאופוליטית מעניינת לגבי מלחמת ויאטנם שהשתוללה באותו זמן: "אחרי שסין תשתלט על כל העולם, אז כל העולם יבין מדוע אמריקה נלחמת כה חזק בוויאטנם". אמירה זו הראתה צד אחר של הנדריקס, שלרוב נתפס כהיפי שוחר שלום, אך כאן הביע עמדה מורכבת יותר. נו, האם הוא צדק?

גם על סצנת הפופ הבריטית הייתה לו ביקורת נוקבת: "היא לא ממש מתרוממת. להקות כמו ספנסר דייויס גרופ מצליחות איכשהו להחזיק את ראש הסצנה הזו מעל המים. מאז שהביטלס נעלמו, הסצנה החלה להתפורר. להקות כמו ה'טרוגס' לא ממש מצליחות. זו להקה לא יציבה". ההערה על הביטלס הייתה מדויקת לזמנה; בינואר 1967 הביטלס היו רחוקים מהעין והאוזן של הקהל. היה זה בשלב בו החלו הארבעה לעבוד על שירים חדשים, אחרי פרישתם מהופעות חיות בסוף 1966. באנגליה היה נדמה שהביטלס כבר פינו את כס המלכות להערצה אחרת שהייתה שנואה על הנדריקס - המאנקיז.

באשר ללהקת הטרוגס שהנדריקס ביטל בהינף יד, הגורל צחק אחרון. הנדריקס ביצע בהמשך אותה שנה להיט גדול של הטרוגס ושמו WILD THING. הוא הפך את השיר הזה למונומנט של רוק כשביצע אותו בפסטיבל מונטריי ביוני 1967. בסיום הביצוע, הוא כרע ברך מעל הגיטרה שלו, שפך עליה נוזל מצית והצית אותה בשידור חי מול המצלמות, כשהוא יוצר את אחד הדימויים החזקים ביותר בתולדות הרוק.

הראיון הזה במלודי מייקר היה רק קצה הקרחון. ג'ימי הנדריקס היה בדרכו לכבוש את העולם, לשנות את הדרך בה אנו שומעים גיטרה חשמלית, ולהשאיר חותם בלתי נמחק על התרבות האנושית, כל זאת לפני שימיו הקצרים יסתיימו באופן טראגי שלוש שנים וחצי מאוחר יותר.

פינת "על החיים ועל המוות" - 28 בינואר

אתחיל עם ימי ההולדת, כי בכל זאת צריך קצת אופטימיות לפני הדמעות. בשנת 1945 נולד רוברט וויאט. האיש והקול השברירי, שהיה המתופף והזמר של להקת SOFT MACHINE. אבל החיים של וויאט קיבלו תפנית חדה וכואבת ביוני 1973. במהלך מסיבה פרועה, כשהוא תחת השפעת אלכוהול, הוא נפל מחלון בדירה ושבר את עמוד השדרה. הוא נותר משותק בפלג גופו התחתון, אבל במקום שזה יהיה הסוף, זה הפך להתחלה של קריירת סולו מרתקת.

ולפניו, בשנת 1943, נולד דיק טיילור. אם השם הזה לא מצלצל לכם מוכר כמו ג'אגר או ריצ'רדס, זה רק בגלל שטיילור עשה את אחת הבחירות הכי "כמעט" בהיסטוריה. הוא היה הבסיסט המקורי של הרולינג סטונס, אבל החליט שהחיים בלהקת רוק זה נחמד, אבל לימודי אמנות ב-SIDCUP ART COLLEGE זה הדבר האמיתי. הוא עזב את הסטונס (ובכך פינה את המקום לביל וויימן) ועבר משם להקמת להקת THE PRETTY THINGS – הרכב שהיה, לדעת רבים, הרבה יותר פרוע, מלוכלך ובלתי מתפשר מהסטונס עצמם.

אבל ה-28 בינואר הוא גם יום של פרידות כואבות. בשנת 1983 מת הזמר בילי פיורי (מהתקף לב. בגיל 49). עם הצווארון שלו, השיער היורד על הפנים ותנועות הגוף הבימתיות, בילי פיורי הופיע על הבמה כזמר הרוק'נ'רול הטיפוסי. זה היה, כמובן, מחזה. התמונה שהוא הציג למעריצים הצועקים של סוף שנות ה-50 וה-60 הייתה מזויפת כמו שמו. מחוץ לבמה הוא היה ביישן ומסויג, ובעל עניין רב בעיסוק השקט יותר של הדברים – הוא היה חובב צפרות מושבע (אורניתולוגיה), תחביב שרחוק שנות אור מתדמית המורד. הוא אפילו כתב ספר על הנושא, למרות שהוא מעולם לא פורסם. פעם הוא אמר שהוא הפך לזמר רק בגלל שמישהו אמר לו שהוא נראה כמו אדי קוקרן. היה זה האמרגן לארי פארנס שנדהם ממנו וביקש להחתימו. הצלחתו המיידית הביאה את פארנס, שאהב לשנות את שמות הזמרים שבחסותו (כמו שעשה למארטי ויילד), להתחיל לעצב את הזמר הצעיר לחומר של כוכב. הדבר הראשון שצריך היה לעוף זה שמו האמיתי, רוברט וויצ'רלי. הוא אף פעם לא ממש אהב את השם "בילי פיורי", אבל קיבל אותו כשהקריירה שלו יצאה לדרך בפברואר 1959.

הוא אף פעם לא הגיע למקום הראשון במצעדים, אבל שיריו גרמו לבנות לצרוח ולהזרים מזומנים לקופה. עיתונאים החלו לגלות שפיורי לא תמיד התאים לתדמית שהם עיצבו עבורו. הוא סירב לשתות, מודה שלמרות שכתב שירים הוא לא ידע לקרוא מוזיקה, ומודה שלא נסע רחוק כי יש לו געגועים הביתה. כתב דיילי פוסט שראה אותו בנובמבר 1959, דיווח: "הוא ביישן ונראה בלתי מקלקל". עם זאת, בילי היה עסוק בסיבובי הופעות ולארי פארנס העלה רעיון להביא לו להקת ליווי מליברפול. נערך אודישן במועדון WYVERN SOCIAL CLUB עם כמה להקות מקומיות, כולל להקת THE SILVER BEATLES – גלגול מוקדם של הביטלס. פיורי התרשם מהם מאוד. הוא רצה אותם. אבל פארנס ראה בעיה עם הבסיסט שלהם, סטיוארט סאטקליף, שלא ידע לנגן והפנה את גבו רוב הזמן. ג'ון לנון אמר שכולם צריכים ללכת עם פיורי או אף אחד - כי הם להקה. הם נותרו מאחור ונבחרו ללוות זמר אחר (ג'וני ג'נטל). עוד דלת מסתובבת בעולם הרוק.

פיורי המשיך בדרכו ואחרי שנים הוא הבין שהוא ממש שונא את התחום בו הוא עוסק. הוא נהג להגיד לסובביו שהוא ימות בגיל צעיר. היו לו שני התקפי לב רציניים במשך חמש שנים, תוצאה של מחלה בילדותו שפגעה במסתמי הלב שלו. הוא חש שלא יחזיק מעמד. הוא איים - והוא קיים. מנהלו מצא אותו ללא רוח חיים במיטה בביתו בלונדון.

רשימת הפרידות ביום הזה לא נגמרת שם. בשנת 2004 מת המתופף של להקת ברקליי ג'יימס הארבסט, מל פריצ'ארד (מהתקף לב. בן 56). הוא היה עמוד התווך של הלהקה הפרוגרסיבית הזו, שזכתה להצלחה אדירה באירופה.

שנה אחת בלבד לאחר מכן, בשנת 2005, מת מסרטן הקיבה המתופף של להקת טראפיק, ג'ים קפאלדי. בן 60 במותו. קפאלדי לא היה רק מתופף, אלא כותב מילים מחונן ששיתף פעולה עם סטיב ווינווד ויצר כמה מהקלאסיקות הגדולות של שנות ה-70, כמו התקליט THE LOW SPARK OF HIGH HEELED BOYS. הוא גם היה זמר ויצר קריירת סולו ובה גם הלהיט LOVE HURTS.

בשנת 2021 מת המתופף של להקת בלו צ'יר, פול וויילי (בן 72). וויילי נחשב לאחד מאבות הטיפוס של המטאל הכבד. הנגינה שלו בתקליט VINCEBUS ERUPTUM הייתה רועשת, כבדה וחסרת רחמים, והגדירה מחדש מה זה אומר "להרעיש".

אבל אולי הסיפור המדהים מכולם שייך לאיש הבא: בשנת 2009 מת הקלידן בילי פאוואל מלהקת לינירד סקינירד (מהתקף לב. בן 56). הוא היה אחד מאלו שהצליחו לשרוד את תאונת המטוס הטרגית של הלהקה, בשנת 1977. פאוואל סבל בפציעות קשות בתאונה ההיא, בה נהרגו שלושה מחבריו ללהקה כמו גם הטייס ועוזרו, אבל הוא חזר לנגן והמשיך לשאת את הלפיד של הלהקה.

אבל איך הוא הגיע ללהקה בכלל? הסיפור הזה שווה סרט. פאוואל היה בכלל פועל במה של הלהקה. יום אחד, ב-1972, בזמן שהכין את הציוד להופעה בנשף סיום של תיכון BISHOP KENNY, הוא התיישב ליד הפסנתר והחל לנגן גרסה משלו לשיר שהלהקה עבדה עליו. הסולן רוני ואן זאנט שמע אותו ואמר: "אתה רוצה להגיד לי שאתה מנגן ככה ואתה עובד בשבילנו כבר שנה בתור סבל?". באותו רגע הוא קודם להיות הקלידן הקבוע.

המראה משותפת של שני חברי להקה אל שערי מעלה. ב-28 בינואר בשנת 2016 מתו הגיטריסט פול קאנטנר והזמרת סיין טולי אנדרסון - שניהם מג'פרסון איירפליין (בני 74)

כן, זה צירוף מקרים קוסמי ומצמרר שנדמה כאילו נלקח מתסריט הוליוודי. באותו היום ממש, בהפרש של שעות ספורות, הלכו לעולמם שני המייסדים של אחת הלהקות החשובות ביותר שיצאו מסן פרנסיסקו – ג'פרסון איירפליין. הגיטריסט פול קאנטנר והזמרת סיין טולי אנדרסון מתו שניהם כשהם בני 74. קאנטנר נכנע לכשל רב-מערכתי וזעזוע ספטי, בעוד אנדרסון מתה בביתה לאחר מאבק במחלת ריאות. הם לא דיברו תקופה ארוכה, אבל הגורל החליט שהם יעזבו את הבמה הגדולה של החיים באקורד סיום משותף.

לכן, זה בדיוק הזמן לחזור אחורה, אל אמצע שנות השישים, ולשים את הזרקור על תקליט הבכורה שלהם, JEFFERSON AIRPLANE TAKES OFF. כשמסתכלים על העטיפה האחורית של התקליט הזה, אפשר למצוא שם הבטחה גדולה: הצליל מוגדר שם כ-JET AGE. זו הייתה הגדרה יומרנית ושובבה למה שהיה למעשה שילוב ראשוני ובוסרי בין מוזיקת פולק תמימה לבין מוזיקה פסיכודלית שהחלה לבעבע במרתפים של סן פרנסיסקו.

יש בו שירי פופ טהורים וקליטים, כמו השיר IT'S NO SECRET. זמר הלהקה, מארטי באלין, כתב את השיר הזה במקור עבור זמר הנשמה אוטיס רדינג, בתקווה שהוא יקליט אותו, אך זה מעולם לא קרה. לצד הפופ, אפשר למצוא שירים שבהם סולואי הגיטרה כבר רומזים על העתיד הפרוע של הלהקה, שעתידה הייתה להפוך לאחת השולטות בזירת המוזיקה החשמלית החופשית בהופעותיה. חברי הלהקה לא הצליחו להימנע מלעשות גרסת כיסוי לשיר TOBACCO ROAD. השיר הזה, שנכתב על ידי ג'ון ד. לאודרמילק, קיבל אז אין ספור גרסאות, אבל הגרסה של המטוס שומרת על רעננות והטבק נשמע, בהתאם, טרי ובעל ניחוח עשיר.

תקליט הבכורה הזה הזכיר לרבים את הצליל המוקדם של להקת הבירדס, וכמובן שלהקות מקליפורניה השפיעו זו על זו באותה תקופה; רבות מהן נשמעו דומות. השירים בתקליט נשמעים פשוטים למדי לאוזן המודרנית – בלדות אהבה, המנונים של היפים, תבניות בלוז מוכרות. אבל הדרך בה הם נשמעו הייתה משהו חדש לגמרי בסביבות שנת 1966. הלהקה הצליחה לקחת את הפולק ולהזריק לו אנרגיה חדשה. שיר בולט נוסף בתקליט הוא LET'S GET TOGETHER, שנכתב על ידי צ'ט פאוורס (הידוע גם כדינו ואלנטי). מעניין לציין שמאוחר יותר השיר הזה הפך ללהיט ענק דווקא בביצוע של להקת THE YOUNGBLOODS, אבל הביצוע של ג'פרסון איירפליין נותן לו גוון ראשוני ומיוחד.

אחד התבלינים החשובים ביותר בלהקה הזו הוא צליל הגיטרות של יורמה קאוקונן, שמשפריץ חשמל לכל עבר, והבסיסט ג'ק קאסידי, שמעניק תדרים נמוכים שמנים ומפותלים להפליא. יש הרואים בתקליט הזה של ג'פרסון איירפליין את ה'ריבולבר' של סאן פרנסיסקו. ההשוואה הזו נובעת מכך שהתקליט הזה השפיע על הסצנה של סן פרנסיסקו, ממש כפי שריבולבר של הביטלס (שיצא זמן קצר לפניו) השפיע על הסצנה הבריטית ושינה את חוקי המשחק.

אבל לא הכל היה ורוד בממלכת "דור הפרחים". חברת התקליטים RCA, שהחתימה את הלהקה, נלחצה מאוד מחלק מהטקסטים. השיר RUNNIN' ROUND THIS WORLD, למשל, צונזר והוסר מהתקליט המקורי רק בגלל השורה המילה TRIPS שהייתה שם. המנהלים ב-RCA היו בטוחים שהמילה היא התייחסות בוטה לסמים, והחליטו לגנוז, למרות שהלהקה כבר שחררה אותו כבי-סייד לסינגל מוקדם יותר.

סיין אנדרסון לא ידעה לכתוב שירים, ולכן רוב הכתיבה נפלה על כתפיו של מארטי באלין, המייסד והרוח החיה. באלין נאלץ, עם בואה של גרייס סליק הדומיננטית (החל מהתקליט השני), לזוז קצת הצידה ולפנות מקום. עם זאת, התקליט הזה נשמע רענן גם כיום. הוא מסמן את התחלתה של קריירה ארוכת טווח ללהקה חשובה ומשפיעה. זה כיוון דרך חדש שצץ מסן פרנסיסקו כשהלהקה שעומדת מאחוריו לא נשמעת כחיקוי של משהו אחר, אלא יצרה סגנון ייחודי לה. בשיר CHAUFFEUR BLUES, שנכתב במקור על ידי לסטר מלרוז, אנדרסון קיבלה את ההזדמנות לזרוח כסולנית ולהפגין קול עוצמתי ומלא נשמה, כזה שהוכיח שהיא לא הייתה רק "הזמרת שהייתה במטוס לפני גרייס".

שילוב הקולות של הזמר מארטי באלין, הגיטריסט פול קאנטנר והזמרת סיין אנדרסון הוא דבר שאוהבים אותו מאד או שממש לא – אין באמצע. ההרמוניות שלהם היו לעתים לא מלוטשות, אבל תמיד מלאות רגש. כך היה גם עם מחליפתה של אנדרסון, אחרי תקליט זה – גרייס סליק. אנדרסון הופיעה את הופעתה האחרונה עם הלהקה במועדון פילמור בסן פרנסיסקו, ב-15 באוקטובר 1966. הסיבה לעזיבה? היא ביקשה לפרוש כי הפכה לאמא. יום למחרת כבר עלתה לבמה גרייס סליק והמשיכה להניע את המטוס הלאה אל עבר ההצלחה המסחרית הגדולה.

ההופעה הזו עם אנדרסון הסתובבה במשך שנים רבות בבוטלגים באיכות משתנה, ויצאה רשמית לאור רק בשנת 2010. על הבמה היא אמרה אז לקהל הנרגש: "אני רוצה שכולכם תחייכו ותשימו על עצמכם פרחים ובלונים. אני אוהבת את כולכם. תודה רבה ולהתראות". מאז היא סיפרה בראיונות שלא הייתה בה מעולם חרטה על ההחלטה לעזוב את הלהקה רגע לפני הפריצה הגדולה. "צריך להסתכל על העדיפויות בחיים. הייתי צריכה להביא את התינוק לסיבוב הופעות וזה היה סיוט. נאלצתי פעם אחת לחכות בשדה התעופה בסן פרנסיסקו, ביולי 1966, למשך 36 שעות עד שיצאה הטיסה לשיקגו להופעה. עד אז, כל החיתולים כבר נגמרו".

זמר הלהקה, מרטי באלין, הגיב בהתרגשות וכתב בפייסבוק שלו עם היוודע הבשורה המרה על מות שני חבריו באותו היום: "אין לי ספק שהם התעוררו בגן עדן והסתכלו בפליאה זו על זה. ואז הם התעשתו במהרה והחליטו להקים להקה". הגיטריסט, יורמה קאוקונן, סיפר אז מצדו בגעגוע: "היא הייתה האישה הכי חזקה שהכרתי. תמיד היה כיף איתה. היא מעולם לא התלוננה. היא הייתה דמות האם במשפחה הלא מתפקדת שהיינו אז".

כשהטלוויזיה כבתה! ב-28 בינואר בשנת 2023 מת טום ורליין (שם אמיתי - תומאס מילר), מלהקת TELEVISION, בגיל 73.

ורליין לא היה סתם עוד גיטריסט עם עמידה מגניבה. הלהקה שלו, טלוויז'ן, הייתה אחד הכוחות המניעים והמשפיעים ביותר שצמחו מתוך הביוב היצירתי והמבעבע של סצנת הפאנק-רוק הניו יורקית, זו שמרכזה היה במועדון הלילה CBGB. אבל רגע, אל תתייגו אותם מהר מדי. אלתורי הגיטרה המפותלים של ורליין וכתיבת השירים הפואטית והמורכבת שלו מעולם לא ניתנו לקטגוריה בקלות כפאנק, או לצורך העניין ככל ז'אנר אחר שהיה קיים אז על המדפים. הוא מת במנהטן, וההודעה הרשמית על מותו הגיעה מכיוונה של ג'סי פריס סמית', בתה של הכוהנת הגדולה, פטי סמית'. היא שמרה על עמימות ולא ציינה סיבה מדויקת, אלא רק אמרה שהוא מת "אחרי מחלה קצרה". עצוב, אבל אולי מתאים לאיש שתמיד שמר על הילה של מסתורין.

למרות שלהקת טלוויז'ן זכתה להצלחה מסחרית מינורית בלבד – בואו נודה באמת, הם לא בדיוק מילאו אצטדיונים כמו חבריהם לזירה (בלונדי, ראשים מדברים) – והתפרקה לאחר הקלטת שני תקליטים בלבד, לטום ורליין הייתה השפעה עצומה ומתמשכת על עולם המוזיקה. הוא המשיך להקליט כמה תקליטי סולו שזכו להערכה והתאחד עם הלהקה מדי פעם כדי להזכיר לכולם איך עושים את זה נכון.

שורשיה של להקת טלוויז'ן נעוצים בחברות ארוכת שנים בין ורליין לבין ריצ'רד מאיירס, הבחור שלימים נודע בשם המפוצץ, ריצ'רד הל. השניים נפגשו כשהיו תלמידים בפנימייה דלאוור, משם ברחו יחדיו כדי לכבוש את העולם. לאחר שעברו לניו יורק והתחככו בלכלוך של העיר הגדולה, הם הקימו להקה בשם NEON BOYS, הרכב שבשנת 1973 עבר אבולוציה והתפתח לדבר האמיתי: טלוויז'ן.

באמצע שנות השבעים הפכה הלהקה לאטרקציה מעניינת ולוהטת בסצנה הניו יורקית, דבר שהביא לבעלים של מועדון בשם CBGB, הילי קריסטל, להתעניין בה ולחפש אחרות כמותה כדי למלא את הלו"ז. מלקולם מקלארן, האיש הערמומי שהביא את בשורת הפאנק לאנגליה והיה המוח מאחורי הסקס פיסטולס, היה מעריץ נלהב של ההרכב החדש הזה. הוא הופתע מהמוזיקה והכריזמה והציע את עצמו כמנהל, ואף ניסה לשכנע אותם להתלבש כמו נערי פאנק קרועי בגדים, אבל ורליין סירב בתוקף להיות קורבן אופנה. ארבעת החברים (טום ורליין בגיטרה ושירה, ריצ'רד לויד בגיטרה, ריצ'רד הל בבס ובילי פיקה בתופים) החלו להקליט דמואים עם לא אחר מאשר בריאן אינו.

בינתיים דחו הארבעה הצעות מטעם כמה חברות תקליטים שנראו להם לא מתאימות. הם היו בררנים וחיכו לעסקה הנכונה. הל הבסיסט, שהיה קצת יותר מדי פראי לטעמו של ורליין, פרש ובמקומו נכנס פרד סמית', שניגן לפני כן עם בלונדי - להקה שחיכתה גם היא לפריצה הגדולה מעבר לפינה. טלוויז'ן התגבשה באופן מהיר והכניסה לסיר הבישול את השפעות חבריה בצורה שיצרה תבשיל ייחודי: סמית' ולויד אהבו רוק'נ'רול שורשי, פיקה המתופף אהב ג'אז ומקצבים שבורים, ותום ורליין אהב את הפסיכדליה המרחפת כמו גם את הסקסופוניסט ג'ון קולטריין והרולינג סטונס. מילותיו של ורליין בשירים שיקפו לא פעם את השפעתם של משוררים צרפתיים מקוללים כמו פול ורליין, שממנו הוא לקח את שם הבמה שלו במקום מילר המשעמם. כך ניגשו החברים ליצירת המוזיקה המקורית שלהם, עם מוסר עבודה של פועלי בניין: עריכת חזרות מוזיקליות מדי יום, שש שעות רצופות בכל חזרה. אין פלא שהם נשמעו כל כך מהודקים.

הלהקה פיתחה צליל שעזר להניח את הבסיס למה שזכה לכינוי פוסט-פאנק ורוק אלטרנטיבי. עם קווי גיטרה דלילים ומשתלבים בין ורליין וריצ'רד לויד, שהתאימו לצלילי בס מלודיים ולליריקה הפואטית. דיוויד בואי, זיקית הרוק בכבודו ובעצמו, ראה את הלהקה בהופעה ב- CBGB בניו יורק ויצא נלהב ביותר. פטי סמית', המשוררת של הפאנק, הפכה למעריצה ואף ניהלה רומן קצר עם ורליין. היא כתבה על הלהקה את הביקורת הפואטית הבאה אז: "הלהקה הזו עולה. לפעמים הם משגעים אותך אבל הם שווים כל מתינות כי כשהם פוגעים, זה כמו לעוף מאור שמעולם לא הרגשתם. הם מתעלים מכל מכשול וכאב לב ולילה רע. מישהו אמר ביום ראשון אחד, בסביבות 3 לפנות בוקר בשעת הסגירה, 'הבנים האלו משוגעים. הם פשוט מטורפים מדי'. אבל אני, שמעתי את נפנוף הכנפיים המצחיק הזה ואת הנערים הפרועים, הנערים הפרועים, הנערים הפרועים... רק חייכתי. הם עולים".

העסקה הנכונה הגיעה סוף סוף כשחברת התקליטים אלקטרה הצליחה לדוג את הארבעה. אחד התנאים שהציב ורליין היה לא לערב מפיק בעל שם ידוע שיתערב בהפקת התקליט הראשון שלהם, מחשש שיהרוס את הסאונד הייחודי. למשימה גוייס טכנאי ההקלטות אנדי ג'ונס, שהקליט לפני כן אמנים ענקיים כמו הרולינג סטונס ולד זפלין. הוא גם היה אחיו הצעיר של טכנאי ההקלטות גלין ג'ונס. אנדי ג'ונס היה בתחילה חשדן כלפי הלהקה הזו והסגנון המוזר שלה, אבל כשנכנס לתהליך ההקלטות, הוא התלהב ביותר ממה שמולו.

ג'ונס ידע היטב כיצד לצקת את צלילי הגיטרות הטריים כמו שצריך לתוך סליל ההקלטה, בלי יותר מדי אפקטים מיותרים. ומה שיצא זה התקליט MARQUEE MOON, שנשמע באמת כאילו נחת מהירח או מכוכב לכת אחר, עם צליל גיטרות מתוח ומהודק בין ורליין ולויד, שהפך לאחד מסימני ההיכר של ההרכב - לצד קולו השברירי והמאנפף של ורליין. והסולואים של הגיטרות? פשוט ללקק את המיתרים. באנגליה, שהייתה צמאה לחידושים, קיבלו את התקליט בהתלהבות אדירה. העיתונים שיבחו בלי הפסקה. עיתון NME הבריטי הציב את ההרכב בעמוד השער שלו. וכך הצליחה הלהקה להשחיל לתוך עולם הפאנק הזועם צלילים שנשמעו כאילו הוקלט התקליט הזה בתחילת הסבנטיז ולא בזמנים קוצניים כל כך.

שיר הנושא של התקליט, MARQUEE MOON, הוא יצירה אפית באורך של כמעט 11 דקות, דבר שנחשב לחטא בעולם הפאנק של שירים בני שתי דקות. השיר כולל סולו גיטרה כפול ומורכב שנבנה בהדרגה. הלהקה הקליטה את השיר בשני טייקים בלבד. ורליין טען שהטייק הראשון היה טוב יותר, אבל הלהקה החליטה להשתמש בטייק השני בסופו של דבר כי בילי פיקה המתופף שכח את המבנה בטייק הראשון והחל לאלתר, מה שיצר קסם מסוג אחר אך פחות יציב.

השיר הפותח, SEE NO EVIL, נכתב בהשראת הרעיון של ורליין לקחת ביטויים שגורים ולעוות להם את המשמעות. לגבי השיר VENUS, ורליין סיפר בראיונות שהשיר נכתב על פסל ונוס ממילו המפורסם, וכיצד הוא הרגיש שהוא "נופל לזרועותיה של ונוס ממילו", משחק מילים משעשע בהתחשב בכך שלפסל אין זרועות כלל. השיר FRICTION עוסק במתח וחיכוך, נושא שהתאים מאוד ליחסים בתוך הלהקה ולצליל הגיטרות החורק והחודר שהם יצרו. ורליין הקפיד בטקסטים שלו לא להיות ישיר מדי, ולהשאיר מקום לדמיון.

ברולינג סטון פורסם אז בביקורת על התקליט: "אלבום הבכורה של הלהקה הזו הוא המעניין והנועז ביותר בתקליטי השלישייה הזו שהופיעה ב- CBGB (השתיים האחרות הן להקות בלונדי והראמונס), והוא גם הכי מטריד. המנהיג, טום ורליין, כתב את כל השירים, בהפקה משותפת עם אנדי ג'ונס, מנגן בגיטרה מובילה בסגנון מהפנט בצורה מחרידה ושר את כל הפסוקים שלו כתרנגולת אינטליגנטית שנחנקת. ברור שהוא שולט ברביעייה הזו. הלהקה היא כלי הרכב שלו להצגת רגישות צחיחה ומייאשת, המועברת מוזיקלית על ידי ריפי גיטרה רועשים וחוזרים על עצמם, המבנים עד לשיאים שיצאו מכלל שליטה. כל זה יכול לשמש מניע להרחקתנו, ועם סולואי הגיטרה של ורליין, שמפלרטטים עם חוסר צורה מאולתרת, זה יכול בקלות לשעמם. אבל הוא בונה את הקומפוזיציות שלו סביב הריפים המפחידים האלו, והם נדבקים לחלק האחורי של הגולגולת שלכם. ורליין צועק: 'אני זוכר איך החושך הכפיל את עצמו / אני זוכר ברק שהיכה את עצמו'. האם מדובר בדימויים עמוקים? או בסתם בלון טקסט מתוך חוברת קומיקס? הייתי נוטה לדעה האחרונה, גם כשאני משוכנע ששיר הנושא הוא יצירת מופת קטנה באלבום בגודל בינוני".

עד כאן הביקורת - ועדיין, אתרים רבים התעקשו ויתעקשו לכתוב לכם שהתקליט הזה קיבל רק ביקורות נלהבות ביותר בעיתוני אמריקה כשיצא, למרות שלמבקרים לקח לפעמים רגע לעכל את העוף המוזר הזה.

בשנת 1978 יצא תקליטה השני של הלהקה, ADVENTURE, שנשמע נהדר ורך יותר מקודמו, אך התקבל באופן צונן יותר בזמנו, אולי כי הציפיות היו בשמיים. הרולינג סטון פרסם כי 'עם התעוזה להיות שונים בתקליט זה, שמו משקף אותו לחלוטין אך יש כאן אכזבה כי חסרים הדרמה המסתורית והמתח המשונן שהציפו את התקליט הקודם. עם זאת נשאר טום ורליין כגיטריסט שלא הולך על סולואים אלא על בניית תפקידי גיטרה כאומן שיוצר פסל. התקליט הזה הוא תקליט מעבר שמשלב רעיונות שכבר מוצו בתקליט הקודם לצד רעיונות חדשים שעדיין לא פותחו". ההרכב התפרק זמן קצר לאחר מכן, בעיקר בגלל חיכוכים פנימיים ובעיות סמים של חלק מהחברים, וחזר לפעולה בשנת 1992, עם תקליט חדש ואפילו להיט מפתיע (בצורת CALL MR. LEE). אבל עדיין - הירח של מארקי זורח מעל כל זה עם הילה מיוחדת שלא ניתן יותר לשחזרה בשלמותה, והוא ממשיך להאיר את הלילות של חובבי המוזיקה בכל העולם. בי ביי, מיסטר ורליין.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459