כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-28 בינואר (28.1) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "אני מתעניין בקולנוע כי בעיני זה הדבר הכי קרוב באמנות לזרימה בפועל של התודעה, הן בחיי החלום והן בתפיסה יומיומית של העולם. אני מעורב יותר בקולנוע כל הזמן אבל יש רק סרט אחד שהשלמנו - FEAST OF FRIEND, שנעשה בסופו של רנסאנס רוחני ותרבותי שבדיוק נגמר עכשיו. מדובר פה בצוות קטן מאוד שעקב אחרינו במשך שלושה או ארבעה חודשים בהרבה הופעות, שהגיעו לשיא בהוליווד בול בקיץ 1968. לאחר מכן נסעה הלהקה לאירופה לסיבוב הופעות קצר ותוך כדי שהיינו שם, פרנק ליסיאנדרו ופול פרארה, העורך והצלם, התחילו לערוך את זה. חזרנו, הסתכלנו על הגירסה הראשונית והראינו את זה לאנשים. אף אחד לא אהב את זה מאוד והרבה אנשים היו מוכנים לנטוש את הפרויקט. גם אני כמעט הייתי בדעה הזאת. אבל פרנק ופול רצו הזדמנות אז נתנו להם. עבדתי איתם בחידוד העריכה והצעתי כמה הצעות טובות. אני חושב שיצא לנו מזה סרט מעניין. אני חושב שזה סרט נצחי. אני שמח שזה קיים. אני רוצה להסתכל על זה שנים קדימה, מעת לעת, ולהסתכל אחורה על מה שעשינו. זה מעניין. בפעם הראשונה שראיתי את הסרט די נדהמתי, כי בהיותי על הבמה ואחת הדמויות המרכזיות בסרט, ראיתי רק
מנקודת המבט שלי. ואז, לראות סדרה של אירועים כפי שהיה בפועל, פתאום הבנתי איך שהייתי רק בובה עם הרבה כוחות שהבנתי רק במעורפל. זה היה סוג של תגלית מזעזעת. אל תחשבו שכל הופעה היא כמו כל אחת אחרת. אני לא מודע יותר מדי למה שקורה. גם אני לא אוהב להיות אובייקטיבי לגבי זה. אני אוהב לתת לכל דבר לקרות - לכוון אותו קצת במודע, אולי, אבל פשוט לעקוב אחר הרטטים שאני מקבל בכל נסיבות מסוימות. אנחנו לא מתכננים תיאטרון. אנחנו בקושי יודעים מה נעשה על הבמה" (ג'ים מוריסון, שנת 1969)
ב-28 בינואר בשנת 1985 הקליטו מיטב הכוכבים בלוס אנג'לס את השיר WE ARE THE WORLD. תהליך ההקלטה לא היה חף מבעיות.
הפרויקט התחיל כשהזמר הארי בלפונטה ביקש ממנהל אמנים בשם קן קראגן לארגן קונצרט תמיכה לסיוע קורבנות הרעב באפריקה. קראגן לקח את הרעיון לכיוון אחר, וביקש מהלקוח שלו, ליונל ריצ'י, לכתוב שיר. מייקל ג'קסון וקווינסי ג'ונס עלו במהרה על הסיפון, והפרויקט הזה נולד. כשאמנים כמו סטיבי וונדר וברוס ספרינגסטין נרתמו, לא הייתה בעיה למשוך עוד כישרונות מובילים כגון ריי צ'ארלס, בוב דילן, הול ואוטס, הג'קסונים, בילי ג'ואל, קני לוגינס, בט מידלר, ווילי נלסון, האחיות פוינטר, ליונל ריצ'י, סמוקי רובינסון, קני רוג'רס, דיאנה רוס, פול סיימון וטינה טרנר.
פרינס נתבקש להצטרף לפרויקט וקווינסי ג'ונס ציפה שהוא יהיה שם, אבל הנסיך לא הופיע. באופן מוזר, מדונה, שהייתה אז שם לוהט בתעשיה, לא הוזמנה לפרויקט.
המוזיקאים החלו להגיע לאולפני A&M בהוליווד בסביבות השעה 22:00. המפיק קווינסי ג'ונס, ששלח לכולם קלטות הדגמה של השיר, סידר סביבם שישה מיקרופונים בחצי עיגול. שם הפרויקט: USA FOR AFRICA. הסולנים מבצעים את תפקידיהם לאחר מכן, ובשעה 8 בבוקר, רק ג'ונס וליונל ריצ'י - שכתבו את השיר עם מייקל ג'קסון - היו עדיין באולפן.
ההקלטה הייתה מפגש יוצא דופן של רצון טוב: קווינסי ג'ונס נשא כל כך הרבה כבוד שאפילו הכוכבים הגדולים ביותר שמחו לא רק להשתתף, אלא גם להניח את האגו שלהם בדלת, כפי שהוא ביקש. אבל היו תקריות; הגרסה המקורית של מייקל ג'קסון וליונל ריצ'י כללה את המשפט "שא-לה שא-לינגאי" בסוף הפזמון. חלק מהמשתתפים לא היו מרוצים מההברות חסרות הפשר. חודשים ספורים קודם לכן, קבוצה של כוכבי-על בבריטניה הקימה את "באנד אייד" כשבוב גלדוף, שעמד בראש הפרויקט הזה, הגיע לסטודיו A&M כדי לשיר בפזמון עם השאר, מה שהפך אותו לקול היחיד בשיר שהגיע מחוץ לאמריקה. קווינסי ג'ונס בספרו: "בוב גלדוף, הכוח המנחה מלייב אייד, אמר, 'לא, אתה לא יכול לעשות את זה. האפריקאים עשויים להרגיש שאנחנו צוחקים עליהם, שאנחנו לועגים לשפה שלהם. הם יחשבו שאנחנו חושבים שהם פראים. תשכח מהשא-לה, שא-לינגאי'...
...עם סוג המתח הפוטנציאלי שמרחף מעל סשן הכולל כל כך הרבה אנשים יצירתיים, חייב להיות רגע אחד שבו, בתור מנצח או מפיק, אתה חייב לקבל החלטה חשובה מאוד היכן לתת להם לפרוק. זה היה מקום שבו לא יכולתי להפסיד: התעניינתי בעיקר בקטעי המקהלה ובסולואים. אבל זה היה המקום לעשות את זה, עם התשובות המזמרות שלהם על רקע הפזמון. יכולתי להרגיש שזה הזמן לתת להם לשחרר ולהוציא הכל. זה היה הרגע. נכון, היה פיצוץ של דעות. כל הסשן היה קר. אמרתי לצוות שם שצילם עבור MTV: 'תכבו את המצלמות'. חלק מהזמרים החלו להתפצל לצוותים. צדדים נבחרו. מעט חרבות נשלפו. צעדים סומנו. בשלב הזה סטיבי וונדר עשה את דרכו והתקשר לניגריה כדי לקבל את ההגייה הנכונה בסווהילית. בינתיים ישיבת הלשכה התחילה לבעבע באולפן עם האמנים אחרים. עד שהוא חזר, הוויכוח היה במלוא הקיטור. סטיבי ביקש שקט, ואחרי הפסקה הוא אמר להם שזה עתה דיבר עם המולדת, ושבסווהילית המילים הנכונות צריכות להיות 'ווילי מוינג-גו'... בטח, איך שהוא אמר את זה - החרא פגע במאוורר והתפזר לכל הכיוונים.
ריי צ'ארלס דפק בידו על הצד של מכנסיו באופן הרגיל שלו וצעק, 'נמאס לי. מה אמרת? ווילי מה! ווילי מוינג-גו, בתחת שלי! השעה שלוש בבוקר הארור הזה. סוואהילית? שיט! אני אפילו לא יכול לשיר באנגלית יותר'. כולם איבדו את זה ובזמן שכל העניין היה מתפרק, זמר קאנטרי (וויילון ג'נינגס - נ.ר) שבמשך כל הערב בילה בטריילר וצחק עם ריי וגם ווילי נלסון בזמן שהם לגמו יותר מדי מיץ של רגש אישי, נעלם ולא נראה שוב. הרבה מאוד אנשים שחורים וכמה ליברלים לבנים שמגייסים כסף עבור כמה אפריקאים רעבים, זה היה דבר אחד; אבל לשיר בסוואהילית הייתה הרבה מעבר לקריאת החובה לכל אדם טוב שמכבד את עצמו.
לבסוף כולנו הסכמנו לחזור על שורות הכותרת הראשונות של הפזמון כך שכולם יכלו ללכת הביתה. לא רציתי ללחוץ על מזלנו, ושעת נעילת הסשן התחיל להתבהר. עכשיו הגענו לרגע של האמת. התוכנית המקורית הייתה לעשות את הסולואים אחד בכל פעם, אבל הזמן לא היה לטובתנו, אז היינו צריכים ללכת לתוכנית ב' ולהקים 21 מיקרופונים שעמדו בצורת U. במקום שהזמרים יעשו סולואים בנפרד בתא ווקאלי עם המיקרופון והבקרה המתאימה, הזמנו אותם להופיע ממש בשטח הפתוח, עומדים זה לצד זה. לקיחת סיכון כזה היא כמו לרוץ בגיהנום עם חביות בנזין. כל דיבור או רעשי חוץ, צחוק, צחקוק, אפילו חריקת הרצפה, יכלו להרוס את כל העניין. למעשה, רעש התכשיטים של סינדי לאופר דרש טייק חוזר איתה.
אז אלוהים כנראה טפח על הכתף כדי לבקש מברוס ספרינגסטין - ללא סיבה הגיונית בכלל - לספק תשובות סולו לשירת המקהלה על הפזמונים, בגלל טקסטורות ועוצמת הקול הייחודי באמת שלו. למחרת, כשהתחלנו לערוך מיקס, גילינו באור היום הקר שהאנרגיה שהייתי צריכך לשיר התפוגגה מוקדם ממה שציפיתי. כוחה של המקהלה הגיע לשיא אחרי שני פזמונים ושינוי מפתח מוסיקלי אחד. הייתי זקוק למשהו ואיכשהו אלוהים שוב טפח על הכתף ונתן לי פתרון, אשר היה לקרוא לסטיבי וונדר בחזרה לאולפן. למרבה המזל, כבר היה לי את ברוס שעונה למקהלה: אם הייתי מחליף את המקהלה בסטיבי וונדר, היינו יוצרים דואט עם אנרגיה שהייתה מזניקה את זה למאדים. אז זה מה שעשינו, והתוצאה הייתה מבנה שאיפשר לנו להחליף פזמונים בין הדואט של ברוס וסטיבי לבין סולו המקהלה ממלא ברוטציה. סטיבי היה הבחירה המושלמת להשלים את ברוס ולשאת את השיר עד הסוף. עם העוצמה הקולית של שני האמנים המאסטרים האלה, פלוס המקהלה, היה לנו עכשיו הכוח לסיים הפקה בסדר גודל כזה. מעולם לא עשיתי זאת בעבר או חוויתי מאז את השמחה שחשתי באותו לילה בעבודה עם השטיח המורכב העשיר והאנושי הזה של אהבה, כישרון וחסד".
כשהתקליטון יצא, הוא אזל במהירות במשלוח הראשוני שלו. במהלך השבועות הבאים, הסרטון שודר רבות ב-MTV, תחנות רדיו השמיעו את השיר ללא הרף, ומעל 60 מיליון דולר גויסו למטרה.
בילי ג'ואל הסגיר שנים לאחר מכן לרולינג סטון: "רובנו שם לא אהבנו את השיר, אבל אף אחד לא העז להגיד זאת. אני חושב שסינדי לאופר רכנה לעברי ואמרה, 'זה נשמע כמו שיר פרסומת לפפסי', ואני הסכמתי איתה".
וכן, זה הגיע גם בארצנו למקום הראשון במצעד:
ב-28 בינואר בשנת 1995 ואחרי שנים ארוכות של מרירות וכעס, החליטו פול מקרטני ויוקו אונו להקליט משהו ביחד.
"ההקלטה לא הייתה מתוכננת", גילה אז שון לנון. "זה היה יותר סוג של תוצאת הפיוס אחרי עשרים שנים של מריבות".
ההקלטה המדוברת קרתה באולפן הפרטי של פול, שנמצא בדרום לונדון. בהקלטה נכחו פול, יוקו, שון לנון, לינדה מקרטני וארבעת ילדי משפחת מקרטני (הת'ר, מארי, סטלה וג'יימס). הקטע שהקליטו נקרא "השמיים של הירושימה תמיד כחולים" (או תמיד עצובים, תלוי איך בא לכם לתרגם את זה).
הקטע המאולתר הוא באורך שבע דקות בלבד. אונו: "זה היה ממש תהליך מרפא לשתי המשפחות. התחושה הייתה ממש מיוחדת שם באולפן". פול גילה שהיה לו קצת מוזר במצב הזה. זה החל כשיוקו ושון הגיעו לבקרו והוא הראה להם את האולפן שלו. הדבר הוביל להקלטה ספונטנית.
ההקלטה בוצעה בחדר שהיה ספוג באווירת הביטלס. מקרטני, אספן וינטג' נלהב, אחסן בו ממיטב הפריטים שפיארו בעבר את יצירות הביטלס, כולל המלוטרון בו ניגן בשיר "שדות תות לנצח" וההרמוניום שצליליו נשמעים בשיר WE CAN WORK IT OUT. פול גם הראה לשון הנלהב את הפסנתר החשמלי שצליליו נשמעים בשיר BECUASE. "הוא התיישב לנגן בכלי הזה ואז שאלתי אותו אם בא לו להקליט", אמר פול.
יוקו, שתמיד מוכנה לגשת ליצירה חדשה, הציעה להקליט את הקטע שהכינה לציון חמישים שנה להטלת פצצת האטום על הירושימה. לינדה הצטרפה בשמחה, כשהיא מנגנת אקורד ארוך באורגן ההאמונד. ג'יימס מקרטני ניגן בגיטרה בעוד אחיותיו דאגו לכלי הקשה בידיים שלהן. פול לקח לידיו את הקונטרבס, שפעם היה שייך לביל בלאק כשניגן עם אלביס פרסלי.
שון לנון: "זה היה נהדר לעבוד עם פול. למרות הייחוס המשפחתי שלי, אני מעריץ שרוף של הביטלס". לאחר ההקלטה נתן פול ליוקו את סליל ההקלטה ואמר לה שהיא יכולה לעשות עמו את מה שבא לה.
ב-28 בינואר בשנת 1978 התארחו חברי להקת האחים דובי בתוכנית הטלוויזיה הקומית לנוער 'מה קורה' ושם לימדו את הצעירים מדוע לעשות בוטלגים או לרכוש אותם זה דבר רע.
בפרק הראשון מהשניים עם הלהקה, שנקרא DOOBIE OR NOT DOOBIE, מחליטה הדמות השלילית, ריראן, להקליט בחשאי קונצרט של הלהקה, לתלמידי התיכון, מהשורה הראשונה. בראיון שעורך איתם אחר בתוכנית, הם מסבירים את תעשיית הבוטלגים כדבר שלילי.
הפרק שני מתרחש בקונצרט ושם חברי הלהקה מנגנים את BLACK WATER בזמן שריראן מקליט את המופע עם מכשיר הקלטה המוסתר מתחת למעילו. המכשיר מתגלה וריראן נתפס.
כידוע לכם, תעשיית הבוטלגים רק הלכה והשתכללה מאז. מה שבטוח, קהל צעיר חדש נחשף ללהקה הזו, בעוד אחרים תהו הכיצד להקה שכה רוצה להתקרב לקהל שלה לא מעודדת אותו להקליט את ההופעות (כמו שעשתה להקה אחרת ושמה גרייטפול דד).
הבסיסט, טייראן פורטר: "לא רציתי לעשות את תוכנית הטלוויזיה הזו. הייתי נחוש בדעתי. מה שהכי הפריע לי זה שזו הייתה אמורה להיות תוכנית על אנשים שחורים, אבל זה נכתב כולו על ידי אנשים לבנים. אז ממש לא רציתי לעשות זאת. פשוט חשבתי שמשהו כל כך לא בסדר בהוליווד שמותר היה לדברים להיות ככה. הרגשתי שהם הופכים את החוויה השחורה למשהו טריוויאלי. אז למה אני צריך לעזור להם לעשות את זה? יש זמנים בחיים כאשר אתה צריך לנקוט עמדה, גם אם זה לא טוב לעסק האישי. פשוט לא יכולתי לעמוד מאחורי זה. לא חשבתי שחבריי ללהקה מבינים מאיפה אני בא עם זה. הייתי הבחור השחור בלהקה. אף אחד אחר לא ידע כיצד זה מרגיש".
הגיטריסט, פטריק סימונס: "עד היום, אחד הדברים שהכי שואלים אותי עליהם הוא על הופעתנו בתוכנית הטלוויזיה, בינואר 1978. אני לא חושב שהערכנו בזמנו את ההשפעה שתהיה להופעה ההיא על הקריירה שלנו, אבל זה היה הכוח של הטלוויזיה אז. היחצ"ן שלנו, דייויד גסט, עשה עבודה נהדרת עבורנו באותה תקופה. הוא השיג לנו הרבה ראיונות מתוקשרים, למרות שהיה רק בשנות העשרים לחייו. הוא פשוט היה כל כך טוב במה שהוא עשה. הוא היה כל כך מחובר לסצנה ההוליוודית. למשל, בשלב מסוים הוא הביא אותנו להנחות יחד את תוכנית הטלוויזיה של דיינה שור במשך שבוע שלם. אני זוכר ששיחקתי בטורניר גולף בערך באותה תקופה עם טונות של מפורסמים שלעולם לא הייתי נפגש איתם קודם. אז דייויד בא אלינו יום אחד ואמר, 'בסדר חבר'ה, יש לי משהו כאן שלדעתי הוא באמת מיוחד. הסיטקום של רשת ABC. הם בעצם רוצים לבנות פרק שלם סביב המוסיקה שלכם ולהציג אתכם. אתם אפילו תזכו לנגן כמה שירים ולקרוא כמה שורות ולהיות שחקנים ליום או יומיים. זו הולכת להיות חשיפה מפוארת, ואני גם חושב שזה יהיה כייף עבורכם'. אז חשבתי על זה וזה היה רעיון נפלא. זה בהחלט יחשוף אותנו לקהל שאולי לא כל כך הכיר אותנו, וזה פשוט נשמע כמו זמן של כייף. למייקל (מקדונלד) לא ממש היה אכפת אם כך או כך. תמיד חשבתי על מה שטוב ללהקה. מייקל צפה בסידרה, חשב שזה נהדר והסכים איתי. נוצרה בעיה כשזה הגיע לטייראן. הוא לא רצה
לעשות את זה. למעשה, הוא היה נחוש בדעתו לא לעשות זאת. הוא חשב שזה סטריאוטיפי והציג אנשים שחורים בצורה מלאכותית. אני חשבתי בדיוק ההפך. חשבתי שזה מרענן וכנה, אבל ברור שהוא לא הרגיש את זה, וכיבדתי את זה. הוא שחור ואני לא. אבל הוקל לי כשהוא בסופו של דבר אמר, 'אני לא רוצה לעשות את זה, אבל אני אעשה את זה'..."
פורטר: "למען ההגינות, אני יודע שהרבה אנשים צפו בתוכנית הזו, ועד היום אנשים באים אליי ואומרים לי שהם אהבו את זה. אני מכבד את זה. אבל בזמנו באמת פשוט לא רציתי לעשות את זה. כל החבר'ה בלהקה כיבדו לחלוטין את נקודת המבט שלי. אף אחד לא איתגר אותי או ניסה להגיד לי שטעיתי. עשינו הרבה טלוויזיה אחרת באותה תקופה. אחד האהובים עליי היה הסילבסטר של דיק קלארק, שבו הופענו עם הביץ' בויז ושיקגו. כולנו עושים שירי חג המולד וההרמוניות האלה היו פשוט מדהימות. זה היה משהו שאני
רציתי לעשות. אבל לא הסיטקום ההוא!!!"
ב-28 בינואר בשנת 1970 הייתה הופעה נוראית לג'ימי הנדריקס במדיסון סקוור גארדן בניו יורק. מיד אחריה פיטר מנהלו של הנדריקס, מייק ג'פרי, את המתופף באדי מיילס וזה היה הסוף המוחלט של להקת BAND OF GYPSYS.
הבסיסט נואל רדינג: "הלכתי לראות את ההופעה הזו, בה הוא ניגן עם באדי מיילס ובילי קוקס. מישהו נתן לו טבלית אסיד לפני שהוא עלה לבמה. ג'ימי היה מחוק לגמרי".
הגיטריסט ג'וני וינטר: "ההופעה הזו ממש ציערה אותי. זה היה הדבר הכי נוראי שראיתי. הוא הגיע למקום עם כל מיני אנשים שנתלו עליו והוא נראה ממש מת. ג'ימי ואני אף פעם לא היינו חברים קרובים אבל תלמיד דיברנו כשנפגשנו. אבל הפעם הוא פשוט התיישב בספה מאחורי הקלעים והראש שלו בין ידיו. הוא לא דיבר מילה וזז רק כשהגיע הזמן לקום לעלות לבמה".
הבסיסט בילי קוקס: "באדי מיילס ואני נכנסנו לחדר ההלבשה ושם היה ג'ימי במצב לא טוב. ידענו אז שזה לא יעבוד. בכל זאת, קיווינו שמשהו יקרה וג'ימי כן יתפקד".
המתופף באדי מיילס: "ג'פרי נתן לו שתי טבליות חצויות של אסיד ממש לפני שעלה לבמה. ג'ימי התחפף מזה ואני רתחתי מזעם".
נואל רדינג: "הוא ממש היה מחורפן על הבמה ועשה לעצמו שם רע בהופעה הזו. הוא נהג בגסות כלפי בחורה בקהל וקילל. הוא היה בתוך טריפ של סמים וזה היה מעציב לראות".
סטיב בלום (מעריץ): "זו הייתה הופעה מוזרה. הם ניגנו למשך עשר דקות ואז לפתע עצרו. אנשים בקהל צעקו שינגן להם PURPLE HAZE ו- FOXY LADY אבל ג'ימי כבר ממש לא רצה את זה".
ג'וני וינטר: "באמצע שיר הוא הוריד ממנו את הגיטרה, התיישב על הבמה והלהקה המשיכה לנגן מסביבו. אז הוא אמר לקהל, 'אני מצטער. אנחנו לא מצליחים להתחבר על הבמה'. אחד מאנשיו ניגש להסביר לקהל שהוא חולה והוריד אותו מהבמה".
ג'ימי הנדריקס: "הייתי עייף. לפעמים יש יותר מדי דברים על ראשך שמכים בך בזמן מסוים. בעודי צריך לנגן בפסטיבל שלום במדיסון סקוור גארדן, נלחמתי במלחמה אישית וגדולה ביותר".
באדי מיילס: "הקהל לא קיבל בחזרה את הכסף שלו. אמרתי למייק ג'פרי שהוא אידיוט ואיש רע. אחת הסיבות שג'ימי מת היא בגלל האיש הזה".
המנהל מייק ג'פרי: "זה לא הלך טוב, מוזיקלית, בין ג'ימי ובאדי. אז הייתי צריך לבצע את המשימה הקשה, לפטר את באדי ולהרחיקו מג'ימי. אמרתי לבאדי שהטריפ נגמר. התווכחנו וצעקנו זה על זה. אני חושב שבשלב הזה באדי חש שהוא לא מקבל מספיק בלהקה. הוא חשב שהוא כוכב אמיתי בזכות עצמו ואני התייחסתי אליו בתור איש הליווי של הנדריקס".
ב-28 בינואר בשנת 1968 בילה ג'ים מוריסון במועדון "פוסיקאט" שבלוס אנג'לס, ביחד עם חברו, בוב גובר. מוריסון, שהיה מתודלק כהלכה, עמד במגרש החנייה שצמוד למועדון והצליח לעצבן את שומר המועדון, כשעשה תנועה כאחד המעשן ג'וינט. ההתגרות הובילה לתיגרה והמשטרה שהוזמנה עצרה את מוריסון ואת גובר על התנהגות לא הולמת בציבור ואי הצגת תעודה מזהה. מה יהיה עם הבחור הזה?
ב-28 בינואר בשנת 1968 הובלו בבושת פנים חברי להקות THE WHO ו- THE SMALL FACES מחוץ למטוס שהיה אמור לקחת אותם לסידני, דרך מלבורן, לסיבוב הופעות אוסטרלי משותף.
היה זה סיבוב הופעות שבו להקת המי נהנתה מהצלחה ועל הדרך גם רמסה את הלהקה שנלוותה אליה. הסיבוב הזה די שבר את רוח להקת SMALL FACES. הזמר-גיטריסט, סטיב מאריוט, היה ההרוס הראשי. הוא היה לא מרוצה מהסאונד של הלהקה, שהדגיש כמה הוא וחבריו ביעלו יותר מד זמן באולפן ופחות על הבמות. העסק הבימתי היה חלוד. הוא קילל את הקהל מהבמה וספג מטח של מטבעות בוז לעברו. בהופעה אחרת, תוך כדי נגינה, הוא איים להרביץ למעריץ.
הקלידן איאן מקלייגן: "להקת המי הרסה אותנו, באמת. לא היינו אז להקה טובה".
המתופף קני ג'ונס: היינו ממש לא מוכנים. יותר מדי זמן בסטודיו, יותר מדי זמן להתנועע מול מצלמות לפי פלייבקים של להיטים בתוכניות טלוויזיה ברחבי אירופה... הרצון לעשות סיבוב הופעות התפוגג במשך זמן מה, וזה בא לידי ביטוי בהופעות שלנו".
בשעה שבע בבוקר עלתה החבורה למטוס שהיה אמור להביאה לסידני. הדיילת, סוזן ג'ונס, שירתה את הנוסעים עם מתן משקאות מרעננים, כשהיא מתעלמת בכוונה מהמוזיקאים שבמטוס. כשמנהל להקת המי, בוב פרידן, קם ממקומו כדי להתלונן, הוא ננזף וקיבל הוראה לשוב למקומו, כשלטענתו סוננו לעברו מטעם אותה דיילת גם כמה קללות. שאר דיילות המטוס צידדו בדיילת וגינו את המוזיקאים בטענה כי הם שיכורים ומדברים גסויות. הדבר הגיע גם לאוזניו של קפטן המטוס, דאגלס וויי, שמיהר לדווח על כך למגדל הפיקוח שבמלבורן. עם נחיתת המטוס במלבורן כבר חיכו שם כמה ניידות משטרה והשוטרים הובילו את הבעייתיים לחדר נפרד בטענה שהחבורה החוליגנית הפריעה להתנהלות במטוס והיוותה סכנה.
הטייס, שהיה אמור להטיס את המטוס ממלבורן לסידני, סירב להעלותם למטוס ורק לאחר עיכוב של שלוש שעות והבטחה מצד המוזיקאים שיתנהגו כשורה, הוסכם שהם יעלו לטיסה, עם אנשי אבטחה ששמרו עליהם פן ינהגו שוב שלא כשורה. בסיסט להקת המי, ג'ון אנטוויסל, הנציח את האירוע בשיר בשם POSTCARD שכתב שנה לאחר מכן.
דווח כי ראש ממשלת אוסטרליה דאז, ג'ון גורטון, שלח לפיט טאונסנד מברק המייעץ לו וללהקה שלא לחזור לאוסטרליה, כאשר על פי הדיווחים, טאונסנד הגיב להתכתבות ונשבע שלא יעשה זאת (הבטחה שהוא קיים עד 2009).
אד נימרבול, מאוסטרליה, שיגר אז מכתב למלודי מייקר ובו ביקש להביע את דעתו על ההופעה הכאוטית שראה עם להקות המי והפנים הקטנות: "הודות לסיבוב ההופעות ההרסני של להקת המי, הפנים הקטנות והזמר פול ג'ונס, אני לא חושב שנשאר מישהו באוסטרליה המוכן לקדם אמנים בריטים מוחצנים. כמה מזוכיסטי יכול להיות הפופ הבריטי?".
פיט טאונסנד מיהר להגיב לו באותו עיתון: "אם אוסטרליה חושבת שזה דבר קל, שתחשוב שוב. כן, הרבה אמנים בריטים מזוכיסטיים עושים בינתיים את דרכם אליכם. גם אנחנו נגיע אליכם שוב ולא הודות להשפלה שחווינו מכם בפעם האחרונה. האמרגן המקומי שלכם ביקש מאיתנו לחזור להופיע אצלכם שוב. אפילו ראש הממשלה. גם כוח המשטרה של ניו זילנד ישמח לקבלנו שוב. זה ברור, כי כל שוטר בניו זילנד הוא שותף טבעי שלכם לשתיית אלכוהול, נכון? אצלכם כל אחד שותה והרבה. אז הנה לכם, אוסטרליה. אם אנחנו יכולים להבליג לכם, גם אתם תוכלו להבליג לנו. להתראות בקרוב".
ב-28 בינואר בשנת 1969 יצא תקליטון חדש לסטיבי וונדר ובו השיר MY CHERIE AMOUR (שמתורגם מצרפתית כ"אהבתי היקרה ביותר").
וונדר כתב את השיר הזה בשנת 1967 כשהיה תלמיד בבית הספר לעיוורים במישיגן, אז הקליט גרסת דמו והכניס ל"קופסת ההקלטות" האמינה שלו, בה שמר את רעיונות השירים שלו. הוא כתב את השיר עבור חברתו דאז, מרסיה, והשיר נקרא במקור "אוי מרסיה".
נשיא חברת התקליטים מוטאון, ברי גורדי, הקשיב לשיר וחשב שאפשר לשפר אותו עם פיתוח נוסף. כותבי השירים של מוטאון, הנרי קוסבי וסילביה מוי, שיתפו פעולה עם וונדר בפיתוח ומוי הגתה את התואר המסקרן, שילוב של אנגלית וצרפתית באופן שמזכיר את השיר "מישל" של הביטלס.
כשהקליט את השיר בצורתו הסופית, מרסיה כבר הייתה מחוץ לתמונה. כלי הנגינה של השיר (למעט כלי הקשת והנשיפה) הוקלטו ב-8 בנובמבר 1967. ב-17 בנובמבר נוספו כלי הנשיפה והקשת להקלטה והשירה של וונדר נוספה ב-15 בינואר 1968. השיר נגנז לשנה, עד שהופיע לראשונה כצד ב' של תקליטון, כשהשיר הראשי בו היה אמור להיות I DON'T KNOW WHY, אבל שדרני רדיו אהבו יותר את השיר על האהבה היקרה ביותר ובחרו להשמיעו וגרמו לחברת התקליטים, מוטאון, להוציא את התקליטון מחדש, עם הסדר ההפוך של שני השירים.
ב-28 בינואר בשנת 1967 פורסמה כתבה במלודי מייקר ובה ג'ימי הנדריקס הביע את דעתו על נושאים שונים. הנה כמה מדבריו שמצאתי לנכון להביא אליכם:
שיניים: "עד כה לא שברתי שיניים בעת שניגנתי עמן בגיטרה. חשבתי פעם אחת, בשביל הקטע, לשים בפה שלי חתיכות נייר ולירוק אותן באמצע נגינה עם השיניים בגיטרה. כך אנשים יחשבו שהשיניים שלי נשברו".
בוב דילן: "כן! הוא משהו! אנחנו מבצעים את 'כמו אבן מתגלגלת' שלו בהופעות. לדילן יש המון רגש. כולם מדברים עליו בטירוף אבל הרוב לא מבינים את המילים שלו. אם אנשים רוצים באמת להבין את דילן, שיילכו לקנות ספר שלו עם המילים. תקשיבו למה שהוא אומר. יש לי שני תקליטונים שלו שנגנזו ממכירה יומיים לאחר שיצאו. אפשר להבין למה. אחד מהם מדבר על חתיכה בת 15".
המאנקיז: "אלוהים! אני שונא את הלהקה הזו. אני שונא דברים שכאלה שהופכים להצלחות. הם לא ראויים לזה".
להקת CREAM: "ניגנתי עם הלהקה הזו כשבוע לאחר שהגעתי ללונדון. אני אוהב שם בעיקר את אריק קלפטון. אני לא ממש מכיר את השניים האחרים. אריק ואני חושבים באופן דומה".
ויאטנם: "אחרי שסין תשתלט על כל העולם, אז כל העולם יבין מדוע אמריקה נלחמת כה חזק בוויאטנם".
סצנת הפופ הבריטית: "היא לא ממש מתרוממת. להקות כמו ספנסר דייויס גרופ מצליחות איכשהו להחזיק את ראש הסצנה הזו מעל המים. מאז שהביטלס נעלמו, הסצנה החלה להתפורר. להקות כמו ה'טרוגס' לא ממש מצליחות. זו להקה לא יציבה"
ועכשיו כמה הסברים שלי לדבריו:
1. ג'ימי הנדריקס יופיע חצי שנה לאחר דבריו פה כאמן חימום למאנקיז. הופעתו נראתה מגונה לקהל, ששרק לו בוז והוא החליט לפרוש מהסיבוב הזה באמצע.
2. הביטלס היו בינואר 1967 רחוקים מהעין והאוזן של הקהל. היה זה בשלב בו החלו הארבעה לעבוד על שירים חדשים, אחרי פרישתם מהופעות חיות. רק חודש לאחר מכן ייצא התקליטון הראשון מאז הפרישה מהופעות, עם 'שדות תות לנצח' ו'פני ליין'.
3. הנדריקס ביצע בהמשך אותה שנה להיט גדול הטרוגס ושמו WILD THING. כשביצע אותו בפסטיבל מונטריי, הוא שרף במהלכו את הגיטרה שלו.
4. אחד השירים הידועים יותר של הנדריקס הוא גירסתו המוקלטת לשיר ALL ALONG THE WATCHTOWER של בוב דילן.
פינת "על החיים ועל המוות" - 28 בינואר
- בשנת 1945 נולד רוברט וויאט.
- בשנת 1943 נולד דיק טיילור, שהיה הבסיסט המקורי של הרולינג סטונס ועבר משם להקמת להקת THE PRETTY THINGS.
- בשנת 1983 מת הזמר בילי פיורי (התקף לב. בגיל 49)
- בשנת 2004 מת המתופף של ברקליי ג'יימס הארבסט, מל פריצ'ארד (מהתקף לב. בן 56)
- בשנת 2009 מת הקלידן בילי פאוואל מלהקת לינירד סקינירד (מהתקף לב. בן 56)
- בשנת 2005 מת המתופף של להקת טראפיק, ג'ים קפאלדי (מסרטן. בן 60)
- בשנת 2021 מת המתופף של להקת בלו צ'יר, פול וויילי (בן 72)
ב-28 בינואר בשנת 2016 מתו הגיטריסט פול קאנטנר והזמרת סיין טולי אנדרסון - שניהם מג'פרסון איירפליין (בני 74)
לכן אציין לזכרם את תקליט הבכורה של להקתם זו, מסן פרנסיסקו, ששמו הוא TAKES OFF. בעטיפה האחורית של תקליט זה צוין כי הצליל המאופיין בו הוא JET AGE, שהוא למעשה שילוב בין מוזיקת פולק למוזיקה פסיכודלית. יש פה שירי פופ טהורים, כדוגמת IT'S NO SECRET לצד שירים, בהם סולואי הגיטרה מרמזים על עתיד הלהקה, כאחת השולטות בזירת המוזיקה החשמלית החופשית בהופעותיה. חברי הלהקה לא הצליחו להימנע מלעשות גירסת כיסוי לשיר TOBACCO ROAD, שקיבל אז אין ספור גרסאות, אבל בגירסה הזו שומרת על רעננות והטבק נשמע, בהתאם, טרי ובעל ניחוח עשיר.
שילוב הקולות של הזמר מארטי באלין, הגיטריסט פול קאנטנר והזמרת סיין אנדרסון הוא דבר שאוהבים אותו מאד או שממש לא. אין באמצע. כך זה גם עם מחליפתה של אנדרסון, אחרי תקליט זה - גרייס סליק.
אלבום הבכורה הזה מזכיר את הצליל המוקדם של הבירדס וכמובן שלהקות מקליפורניה ישפיעו זו על זו. רבות נשמעו דומות. השירים באלבום נשמעים פשוטים למדי; בלדות אהבה, המנונים של היפים, תבניות בלוז וכו'. אבל הדרך בה הם נשמעים הייתה משהו חדש בסביבות שנת 1966.
אחד התבלינים החשובים ביותר בלהקה הזו הוא צליל הגיטרות של יורמה קאוקנן, שמשפריץ חשמל לכל עבר והבסיסט, ג'ק קאסידי, שמעניק תדרים נמוכים שמנים ומפותלים להפליא. יש הרואים בתקליט הזה של ג'פרסון איירפליין את ה'ריבולבר' של סאן פרנסיסקו. זאת כי התקליט הזה השפיע על הסצנה של סן פרנסיסקו, כמו שריבולבר (שיצא זמן קצר לפניו) השפיע על הסצנה הבריטית.
אנדרסון לא ידעה לכתוב שירים ולכן רוב הכתיבה נפלה על כתפיו של מארטי באלין, שנאלץ עם בואה של גרייס סליק הדומיננטית (החל מהאלבום השני) לזוז קצת הצידה. עם זאת, התקליט הזה נשמע רענן גם כיום. זו התחלתה של קריירה ארוכת טווח ללהקה חשובה ומשפיעה. זה כיוון דרך חדש שצץ מסן פרנסיסקו כשהלהקה שעומדת מאחוריו לא נשמעת כחיקוי של משהו אחר, אלא יצרה סגנון ייחודי לה.
ב-28 בינואר בשנת 2023 מת טום ורליין (שם אמיתי - תומאס מילר), מלהקת TELEVISION, בגיל 73.
ורליין, שלהקתו טלוויז'ן הייתה אחת המשפיעות ביותר שצמחו מסצנת הפאנק-רוק הניו יורקית, ובמרכזה מועדון הלילה CBGB - אבל אלתורי הגיטרה שלו וכתיבת השירים הפואטית שלו מעולם לא ניתנו לקטגוריה בקלות כפאנק, או לצורך העניין ככל ז'אנר אחר - מת אתמול במנהטן. מותו הוכרז על ידי ג'סי פריס סמית', בתה של פטי סמית'. היא לא ציינה סיבה מדויקת, ואמרה שהוא מת "אחרי מחלה קצרה".
למרות שלהקת טלוויז'ן זכתה להצלחה מסחרית מינורית בלבד והתפרקה לאחר הקלטת שני אלבומים, לטום ורליין, שהמשיך להקליט כמה אלבומי סולו והתאחד עם הלהקה מדי פעם, הייתה השפעה מתמשכת על עולם המוזיקה.
שורשיה של להקת טלוויז'ן נעוצים בחברותו של ורליין עם ריצ'רד מאיירס, שלימים נודע בשם ריצ'רד הל, כששניהם היו תלמידים בפנימייה. לאחר שעברו לניו יורק, הם הקימו להקה, ה-NEON BOYS, שבשנת 1973 התפתחה לטלוויז'ן.
באמצע שנות השבעים הפכה הלהקה לאטרקציה מעניינת בסצנה הניו יורקית, דבר שהביא לבעלים של מועדון, בשם CBGB, להתעניין בה ולחפש אחרות כמותה. מלקולם מקלארן, האיש שהביא את בשורת הפאנק לאנגליה, היה מעריץ של ההרכב החדש הזה. הוא הופתע מהמוזיקה והכריזמה והציע את עצמו כמנהל. ארבעת החברים (טום ורליין בגיטרה ושירה, ריצ'ארד לויד בגיטרה, ריצ'רד הל בבס ובילי פיקה בתופים) החלו להקליט דמואים עם בריאן אינו.
בינתיים דחו הארבעה הצעות מטעם כמה חברות תקליטים. הם חיכו לעסקה הנכונה. הל הבסיסט פרש ובמקומו נכנס פרד סמית', שניגן לפני כן עם בלונדי - להקה שחיכתה גם היא לפריצה הגדולה. טלוויז'ן התגבשה באופן מהיר והכניסה לסיר הבישול את השפעות חבריה: סמית' ולויד אהבו רוק'נ'רול, פיקה המתופף אהב ג'אז וטום ורליין אהב את הפסיכדליה כמו גם ג'ון קולטריין והרולינג סטונס. מילותיו של ורליין בשירים שיקפו לא פעם את השפעתם של משוררים כמו פול ורליין, שממנו הוא לקח את שם הבמה שלו. כך ניגשו החברים ליצירת המוזיקה המקורית שלהם, עם עריכת חזרות מוזיקליות מדי יום, שש שעות בכל חזרה.
הלהקה פיתחה צליל שעזר להניח את הבסיס למה שזכה לכינוי פוסט-פאנק. עם קווי גיטרה דלילים ומשתלבים בין ורליין וריצ'רד לויד, שהתאימו לצלילי בס מלודיים ולליריקה הפואטית דיוויד בואי ראה את הלהקה בהופעה ב- CBGB בניו יורק וצוטט כשאמר שטלוויז'ן היא "הלהקה הכי מקורית שראיתי בניו יורק. יש לה את זה".
פטי סמית' הפכה למעריצה וכתבה על הלהקה את הביקורת הבאה אז:
"הלהקה הזו עולה. לפעמים הם משגעים אותך אבל הם שווים כל מתינות כי כשהם פוגעים, זה כמו לעוף מאור שמעולם לא הרגשתם. הם מתעלים מכל מכשול וכאב לב ולילה רע. מישהו אמר ביום ראשון אחד, בסביבות 3 לפנות בוקר בשעת הסגירה, 'הבנים האלו משוגעים. הם פשוט מטורפים מדי'. אבל אני, שמעתי את נפנוף הכנפיים המצחיק הזה ואת הנערים הפרועים, הנערים הפרועים, הנערים הפרועים... רק חייכתי. הם עולים".
העסקה הנכונה הגיעה כשחברת התקליטים 'אלקטרה' הצליחה לדוג את הארבעה. אחד התנאים שהציב ורליין היה לא לערב מפיק בעל שם ידוע שיתערב בהפקת אלבום הבכורה. למשימה גוייס טכנאי ההקלטות אנדי ג'ונס, שהקליט לפני כן אמנים כמו הרולינג סטונס ולד זפלין. הוא גם היה אחיו הצעיר של טכנאי ההקלטות גלין ג'ונס. אנדי ג'ונס היה בתחילה חשדן כלפי הלהקה הזו אבל כשנכנס לתהליך ההקלטות, הוא התלהב ביותר ממה שמולו.
ג'ונס ידע היטב כיצד לצקת את צלילי הגיטרות הטריים כמו שצריך לתוך סליל ההקלטה. ומה שיצא זה התקליט 'מארקי מון', שנשמע באמת כאילו נחת מהירח. עם צליל גיטרות מתוח ומהודק בין ורליין ולויד, שהפך לאחד מסימני ההיכר של ההרכב - לצד קולו השברירי והמאנפף של ורליין. והסולואים של הגיטרות? פשוט ללקק את המיתרים. באנגליה קיבלו את התקליט בהתלהבות אדירה. העיתונים שיבחו. עיתון NME הבריטי הציב את ההרכב בעמוד השער שלו. וכך הצליחה הלהקה להשחיל לתוך עולם הפאנק הזועם צלילים שנשמעו כאילו הוקלט האלבום הזה בתחילת הסבנטיז ולא בזמנים קוצניים כל כך.
ברולינג סטון פורסם אז בביקורת על התקליט: "אלבום הבכורה של הלהקה הזו הוא המעניין והנועז ביותר בתקליטי השלישייה הזו שהופיעה ב- CBGB (השתיים האחרות הן להקות בלונדי והראמונס), והוא גם הכי מטריד. המנהיג, טום ורליין, כתב את כל השירים, בהפקה משותפת עם אנדי ג'ונס, מנגן בגיטרה מובילה בסגנון מהפנט בצורה מחרידה ושר את כל הפסוקים שלו כתרנגולת אינטליגנטית שנחנקת. ברור שהוא שולט ברביעייה הזו. הלהקה היא כלי הרכב שלו להצגת רגישות צחיחה ומייאשת, המועברת מוזיקלית על ידי ריפי גיטרה רועשים וחוזרים על עצמם, המבנים עד לשיאים שיצאו מכלל שליטה.
כל זה יכול לשמש מניע להרחקתנו, ועם סולואי הגיטרה של ורליין, שמפלרטטים עם חוסר צורה מאולתרת, זה יכול בקלות לשעמם. אבל הוא בונה את הקומפוזיציות שלו סביב הריפים המפחידים האלו, והם נדבקים לחלק האחורי של הגולגולת שלכם.
ורליין צועק: 'אני זוכר איך החושך הכפיל את עצמו / אני זוכר ברק שהיכה את עצמו'. האם מדובר בדימויים עמוקים? או בסתם בלון טקסט מתוך חוברת קומיקס? הייתי נוטה לדעה האחרונה, גם כשאני משוכנע ששיר הנושא הוא יצירת מופת קטנה באלבום בגודל בינוני". עד כאן הביקורת - ועדיין, אתרים רבים התעקשו ויתעקשו לכתוב לכם שהתקליט הזה קיבל רק ביקורות נלהבות ביותר בעיתוני אמריקה כשיצא.
בשנת 1978 יצא תקליטה השני, ADVENTURE, שנשמע נהדר אך התקבל באופן צונן יותר בזמנו. הרולינג סטון פרסם כי 'עם התעוזה להיות שונים בתקליט זה, שמו משקף אותו לחלוטין אך יש כאן אכזבה כי חסרים הדרמה המסתורית והמתח המשונן שהציפו את התקליט הקודם. עם זאת נשאר טום ורליין כגיטריסט שלא הולך על סולואים אלא על בניית תפקידי גיטרה כאומן שיוצר פסל. התקליט הזה הוא תקליט מעבר שמשלב רעיונות שכבר מוצו בתקליט הקודם לצד רעיונות חדשים שעדיין לא פותחו". ההרכב התפרק וחזר לפעולה בשנת 1992, עם אלבום חדש ואפילו להיט (בצורת CALL MR. LEE). אבל עדיין - הירח של מארקי זורח מעל כל זה עם הילה מיוחדת שלא ניתן יותר לשחזרה בשלמותה.
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים
