רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-1 במרץ בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-1 במרץ (1.3) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"מוזיקאים נעשקים ללא רחמים על ידי חברות התקליטים שלהם; אף שתפקידן של החברות הצטמצם משמעותית בעידן הדיגיטלי, הן עדיין גובות את אותם אחוזי רווח. גורם נוסף המנצל את האמנים הוא שירותי הסטרימינג, המשלמים תמלוגים זעומים. כיום, מוזיקאים כבר אינם יכולים להתפרנס מתעשיית התקליטים. זהו מצב מגוחך שבו הם נשדדים ללא הרף על ידי הסטרימינג וחברות התקליטים, שכן החוזים עדיין מבוססים על המודלים שהיו נהוגים בשנות השבעים, השמונים והתשעים.

אני עדיין מועסק לפי אותם אחוזים של פעם, בעוד שחברות התקליטים, כמובן, אינן עושות דבר; הן פשוט לוחצות על כפתור והתוכן עולה לרשת. זאת בניגוד לעבר, אז הן נדרשו לייצר מוצר פיזי, להפיץ אותו וכו'. כיום הן כמעט לא תורמות לתהליך אך נוטלות את כל הקופה, בעוד המוזיקאים נותרים חסרי כל. מוזיקאים צעירים כבר לא יכולים להתפרנס מכתיבת מוזיקה. חברות הסטרימינג משלמות מעט מאוד מלכתחילה, וחברות התקליטים לוקחות 90 אחוזים מהסכום הזה. כיום נדרשות מיליארד הזרמות כדי להרוויח 200 ליש"ט – זו המציאות. הפקרנו את תעשיית המוזיקה שלנו לידי חברות זרות, והכסף כבר לא נשאר כאן. זה פשוט נורא" (רוג'ר דאלטרי, הזמר של להקת המי, בשנת 2022)

הלילה שבו דיוויד בואי חיפש אהבה אמריקאית וקיבל נשיקה מהאיש הלא נכון. ב-1 במרץ בשנת 1975 התייצבו דייויד בואי, ג'ון לנון ויוקו אונו בטקס פרסי הגראמי.

תיאטרון יוריס בעיר ניו יורק המה מאנשים נרגשים לרגל טקס פרסי הגראמי ה-17. בין הכוכבים הרבים שהגיעו למקום בלטה שלישייה יוצאת דופן: דיוויד בואי הגיע כשהוא מלווה בג'ון לנון ויוקו אונו. באותם ימים בואי נראה היה יותר כמו צל של עצמו מאשר כוכב רוק נוצץ, כשהוא מתנייד בתוך חליפה שחורה ורזה באופן מעורר דאגה.

בואי הוזמן לבמה כדי להכריז על המועמדות לביצוע הרית'ם אנד בלוז הנשי הטוב ביותר ולהגיש את פרס הגראמי לזוכה המאושרת. כשעלה אל הבמה, המנחים הציגו אותו כפרפורמר הרוק המושלם. בואי, שהיה ידוע בחוש ההומור היבש והסטייל המוקפד שלו, החל בנאומו המוכן ואמר: "גבירותיי ורבותיי... ואחרים".

שנים לאחר מכן, בשנת 1999, בואי נזכר באותו ערב בתערובת של אירוניה וכאב. הוא סיפר כי לפני הטקס הוא שיתף את ג'ון לנון בחששותיו ואמר לו שהוא מרגיש שאמריקה לא ממש מבינה אותו ואת מה שהוא עושה. כשהגיע הרגע הגדול בטקס, בואי קרע את המעטפה והכריז: והזוכה היא ארית'ה פרנקלין!

בואי תיאר את המפגש עם מלכת הסול כך: "ארית'ה צעדה קדימה, לא העיפה עליי מבט, חטפה את הפרס מידי ואמרה, 'תודה לכולם. אני כל כך שמחה שיכולתי אפילו לנשק את דיוויד בואי' - מה שהיא לא עשתה! היא הסתובבה מיד ועזבה את הבמה". בואי ירד מהבמה מאוכזב מההתעלמות, אך מי שחיכה לו שם היה חברו הטוב, ג'ון לנון. בואי סיפר כי לנון נתן לו נשיקה תיאטרלית וחיבוק ואמר לו: "אתה רואה, דייב? אמריקה אוהבת אותך".

הטקס היה עמוס בכישרון, ובין הנוכחים היו סיימון וגרפונקל, רוברטה פלאק, בט מידלר, סטיבי וונדר, טוני אורלנדו ולהקת שחר, אן מרגרט ועוד. לאחר חלוקת הפרסים נערכה ארוחת ערב חגיגית במלון אמריקנה, שם המשיכו החגיגות עם מצגות נוספות. משם, בואי, לנון ואונו המשיכו למסיבה של חברת מוטאון במועדון LE JARDIN, שהיה דיסקוטק פופולרי בקומה העליונה במלון דיפלומט בניו יורק.

במבט לאחור, בואי הודה שהמראה שלו באותו טקס זעזע אותו. הוא אמר: "אפשר לראות אותי בטקס פרסי הגראמי. מה שנראה שם, מזעזע אותי. זו פשוט גולגולת מחוברת לשלד. הוא הסביר שההתמכרות שלו לסמים החלה כבר בסוף התקופה של זיגי סטארדאסט, תחילה באופן שהדאיג את הסובבים אותו, אך בתקופת התקליט DIAMOND DOGS העסק יצא משליטה. הוא הגדיר את עצמו באותם רגעים כנרקומן במצב חמור והודה שהוא מופתע ששרד את אותן שנים, שכן הסמים היו קלים להשגה והאופי שלו נטה להתמכרויות.

כשהבחורים של אבבא ליוו את אינגה בדרך למיטה. ב-1 במרץ בשנת 1971 יצא לאקרנים בשבדיה סרט פורנו רך בשם THE SEDUCTION OF INGA. הסרט הנשכח הזה לא נשכח לגמרי רק בזכות פרט אחד: את הפסקול שלו חיברו בני אנדרסון וביורן אולבאוס, שהקימו מאוחר יותר את להקת ABBA.

על המסכים בשבדיה עלה סרט שהצליח להרים לא מעט גבות, ולא רק בגלל העלילה החשופה שלו. קראו לו THE SEDUCTION OF INGA, והוא הוגדר כסרט פורנו רך, ז'אנר שהיה פופולרי מאוד באותן שנים במדינה הסקנדינבית. למרות שהסרט הזה נדחק עם השנים למחסני הזיכרון הנשכחים של הקולנוע, הוא נותר רלוונטי עד היום בזכות פרט היסטורי אחד מרתק: את הפסקול שלו חיברו שני מוזיקאים צעירים בשם בני אנדרסון וביורן אולבאוס. באותם ימים הם עדיין לא ידעו שהם בדרך להקים את להקת המפלצת אבבא ולכבוש את העולם.

הסיפור התחיל למעשה כמה שנים קודם לכן. בשנת 1968 יצא לאקרנים הסרט הראשון בסדרה שנקרא פשוט INGA. הוא בוים על ידי הבמאי האמריקאי ג'וזף וו סרנו, שצילם אותו בשבדיה, והפך להצלחה מסחרית מפתיעה. סרנו, שזיהה את הפוטנציאל הכלכלי, מיהר לתכנן סרט המשך שהיה אמור להיקרא INGA II. לצורך צילומי סרט ההמשך גויסה שוב השחקנית מארי לילידאל, שחזרה לנעליה (או ליתר דיוק, למצעיה) של הדמות הראשית, אינגה.

לתפקיד הגברי הראשי לוהק טומי בלום, מי שהיה המנהיג והסולן של להקת הפופ השבדית המצליחה TAGES. כיוון שדמותו של בלום בסרט הייתה של מוזיקאי רוק, המפיקים הבינו שהם זקוקים למוזיקה פופולרית מודרנית ועדכנית שתלווה את העלילה. מפיק הסרט פנה לאמרגן הממולח סטיג אנדרסון, האיש עם החושים המחודדים, והוא מיהר להציע את בני טיפוחיו המוכשרים, בני אנדרסון וביורן אולבאוס.

השניים ראו במשימה הזדמנות פז לפרוץ קדימה. הם היו נרגשים מאוד מהאפשרות לכתוב מוזיקה לסרט קולנוע והסכימו להצעה מיד. ביורן אולבאוס אפילו השתעשע ברעיון להופיע בסרט כשחקן, אך מי ששמה לזה סוף הייתה זוגתו באותה עת, הזמרת אנייטה פאלצקוג. היא הטילה וטו מוחלט על השתתפותו וסיפקה הסבר משעשע כשנשאלה על כך: "אני לא חושבת שהוא התאים לתפקיד", היא אמרה בתמימות שגרמה לכולם לחייך.

אז על מה בעצם הייתה כל המהומה. העלילה של THE SEDUCTION OF INGA עקבה אחרי אינגה, שנותרה בודדה וחסרת פרוטה לאחר שחבר שלה נטש אותה. במצבה השברירי היא השתוקקה לאהבתו של גבר אחר שיעניק לה סיפוק פיזי ונפשי. רולף, זמר פופ ומוזיקאי צעיר, ניסה בכל כוחו לפתות אותה, אך בסופו של דבר היא מצאה את עצמה מתאהבת דווקא בסטיג, גבר מבוגר ונועז בעל וילה יפהפייה. אינגה הפכה בשמחה למזכירתו האישית ולאהובתו הסודית. אלא שהעסקים הרחיקו את סטיג מהבית, והבדידות, יחד עם החשקים הלא ממומשים שלה, הובילו אותה היישר לזרועותיו ולמיטתו של רולף הצעיר. החיים של אינגה הסתבכו עוד יותר כשלתמונה נכנסה גרטה הצעירה, שהודתה ברומן עם סטיג ואפילו הביעה משיכה לאינגה עצמה. כשהתשוקות הגיעו לשיא, אינגה נאלצה להתמודד עם סוד מזעזע ולנסות לנחם לב כואב בעזרת גוף צעיר שלא ידע להגיד לא.

המוזיקה שכתבו בני וביורן עבור התקליט של הסרט כללה פנינים של ממש. השיר הבולט ביותר היה SHE'S MY KIND OF GIRL, שיר פופ מתקתק שהוקלט כבר בסוף שנת 1969 באולפני METRONOME STUDIOS בשטוקהולם. השיר הזה נכתב במקור עבור הסרט אך יצא כסינגל עוד לפני שהסרט הגיע לבתי הקולנוע. בני אנדרסון ניגן שם בפסנתר וביורן אולבאוס בגיטרה, כשהם מבצעים את הקולות המובילים בעצמם. עובדה מעניינת היא שהשיר הפך ללהיט ענק דווקא ביפן בשנת 1972, שם הוא מכר למעלה מחצי מיליון עותקים, הרבה לפני שמישהו ידע לבטא את השם אבבא.

בני וביורן השתמשו בעיבודים שהזכירו את הסאונד המוקדם של הלהקות שלהם, ה-HEP STARS וה-HOOTENANNY SINGERS, אך כבר אז ניתן היה לשמוע את הניצנים של ההרמוניות הקוליות המלוטשות שיאפיינו את התקליטים הבאים שלהם.

במבט לאחור, טוב שבני וביורן החליטו בהמשך הדרך ליצור מוזיקה למטרות נעלות יותר ופחות כחלחלות. השילוב בין המלודיות הגאוניות שלהם לבין השירה המרהיבה של אנייטה ופרידה יצר היסטוריה ששינתה את פני הפופ לנצח, והשאיר את הסאגה של אינגה כהערת שוליים פיקנטית ומבדחת בקריירה של הרביעייה המופלאה משבדיה.

מי רצה פינגווין ולא קיבל? ב-1 במרץ בשנת 1973 יצא תקליט חדש ללהקת פליטווד מאק ושמו PENGUIN.

הנה של להקה שמנסה להבין לאן היא הולכת בזמן שהחברים שלה נושרים כמו נוצות בעונת הנשירה. השם שנבחר, PENGUIN, לא הגיע משום מקום. מתברר שבסיסט הלהקה, גון מקווי, טיפח אובססיה משעשעת לציפורים המעונבות הללו, מה שהפך את הפינגווין לסמל הבלתי רשמי של הפליטווד מאק לאורך שנים.

הסיפור של התקליט הזה התחיל בטונים צורמים במיוחד. הגיטריסט דני קירוואן, מי שהיה בן טיפוחיו הגדול של פיטר גרין והחוליה המקשרת לימי הבלוז המוקדמים, מצא את עצמו מחוץ למגרש. מיק פליטווד פיטר אותו אחרי הופעה שהוגדרה ככאוטית לחלוטין, שבה קירוואן איבד את העשתונות ונהג באלימות מופגנת. מי שדחף את פליטווד לקבל את ההחלטה הקשה היה לא אחר מאשר ג'ון לורד, האורגניסט של דיפ פרפל, שיעץ לו לפטר מיד כל חבר להקה שמעורר צרות. פליטווד, שהיה החבר היחיד שעוד הצליח לתקשר עם הגיטריסט הבעייתי, הקשיב לעצה וחתך עניין.

פתאום, הלהקה שוב עמדה בפני דילמה מוכרת: איבוד גיטריסט וחיפוש אחר כיוון חדש. בספרו האוטוביוגרפי תיאר מיק פליטווד את המצב: "היינו צריכים אז תחליף לגיטריסט דני קירוואן ומצאנו את בוב ווסטון, אותו הכרנו מסיבוב ההופעות. הוספנו גם לזמן קצר את דייב ווקר, סולן להקת סבוי בראון, להרכב, לאלבום אחד, PENGUIN. דייב עשה עבודה טובה ונשמע נהדר לצד הנגינה של ווסטון בגיטרה, אבל זה היה רומן קצר מועד. כשחזרנו לכתוב חומר חדש, דייב התעניין רק בכתיבת שירים שנשמעו כמו להקתו הקודמת. בוב, לעומת זאת, התאים לנו מאוד והיה להוט להישאר בלהקה. הוא הביא המון אנרגיה נחוצה לתהליך. בוב ווסטון היה מקסים ומצחיק וגם נגן נהדר, אז הוא התאים לנו מאד. הקסם הזה גם עלה לו בעבודה שלו בלהקה שלנו, כי הוא פיתח רומן עם אשתי, ג'ני".

דייב ווקר שרד בלהקה רק שמונה חודשים. הוא הרגיש כמו נטע זר, והלהקה פשוט לא הצליחה לייצר חומרים שיתאימו לגרון שלו. בסופו של דבר, הוא מופיע רק בשני שירים בתקליט, ביניהם החידוש לשיר (I'M A) ROAD RUNNER. ווקר הביא איתו ביצוע ווקאלי עוצמתי, אבל זה פשוט לא הרגיש כמו פליטווד מאק המסורתית. השיר השני בו הוא משתתף הוא THE DERELICT.

בצד היצירתי יותר, כריסטין מקווי החלה לתפוס פיקוד. השיר הפותח, REMEMBER ME, נחשב לאחד הרגעים החזקים בתקליט. כריסטין כתבה אותו עם היכולת שלה לייצר פופ משובח עם נגיעות של סול. שיר נוסף של כריסטין בתקליט הוא DID YOU EVER LOVE ME, שבו שיתפה פעולה עם בוב ווסטון. השיר הזה התבלט בזכות השימוש בסטיל-דראם (תוף פלדה), כלי נגינה שהעניק לו אווירה קריבית קלילה ויוצאת דופן.

עוד פנינה נסתרת בתקליט היא השיר NIGHT WATCH, שכולל הופעת אורח ללא קרדיט של הגיטריסט המייסד פיטר גרין. בוב וולש מצדו תרם את BRIGHT FIRE, שיר שהציג את הצד המלודי והרך יותר של הלהקה באותה תקופה. אבל למרות המאמצים, הלהקה עצמה לא יצאה מגדרה מהתוצאה הסופית. כריסטין מקווי הייתה חסרת רחמים כשדיברה על התקליט בראיון לעיתון המוזיקה SOUNDS בשנת 1982, שם היא ביטלה אותו ואמרה שהוא "הגרוע ביותר שלנו". גם המבקרים לא חסכו את שבטם. במלודי מייקר כתבו: "העתיד? לפי התקליט הזה הוא נראה עגום. הפינגווין הזה הוא בלי נשמה או כיוון".

בכל הנוגע למצעדים, PENGUIN היה סוג של נס קטן בשוק האמריקאי. הוא הפך לתקליט הראשון של הלהקה שנכנס לחמישים הגדולים בארצות הברית, למרות שהוא רק דשדש למקום ה-49. באנגליה, לעומת זאת, הסיפור היה עגום בהרבה. התקליט לא הצליח לגרד את המצעדים, בדיוק כמו שני קודמיו. מיק פליטווד התייחס לכך בראיון ל-NME באמצע 1973 ואמר: "אולי זה נראה כאילו התעלמנו מאנגליה והעדפנו את אמריקה, אבל התקליטים שלנו לא נמכרים כאן ולכן עשינו את הצעד ההוא".

אז בין פיטורי גיטריסטים, רומנים אסורים עם נשות חברי הלהקה וחיפושי דרך מוזיקליים, פליטווד מאק הוכיחו שהם כמו פינגווינים – אולי הם לא עפים, אבל הם בהחלט יודעים לשחות במים עמוקים וסוערים.

מי נתן לו מיקרופון? ב-1 במרץ בשנת 1944 נולד רוג'ר דאלטרי, סולנה הידוע של להקת המי.

בילדותו הוא נחשב לילד בעייתי ואף סולק מבית הספר התיכון. מנהל בית הספר כנראה לא זיהה את הפוטנציאל הגלום בנער, ואמר לו שהוא לעולם לא יגיע לשום דבר. במקום להישבר, דאלטרי בנה לעצמו גיטרה חשמלית משאריות פח והקים להקה בשם THE DETOURS. הוא עבד כפחח ביום וניגן בלילה, מה שנתן לו את המראה הקשוח והשרירי שאפיין אותו לאורך השנים.

השינוי הגדול הגיע כאשר הוא גייס את פיט טאונסנד וג'ון אנטוויסל ללהקה, ובהמשך הצטרף המתופף המטורף קית' מון. השם שונה מ-THE HIGH NUMBERS ל-THE WHO והעולם כבר לא נראה אותו דבר. דאלטרי היה המנהיג המעשי של החבורה, זה ששמר על כולם שלא יתפרקו יותר מדי, למרות שלעיתים הוא השתמש באגרופיו כדי להבהיר את הנקודה שלו.

אחד הרגעים המכוננים בקריירה שלו היה הקלטת השיר MY GENERATION בשנת 1965. השיר הזה הופיע בתוך תקליט הבכורה שלהם והפך להמנון של תרבות ה-MODS. רוג'ר דאלטרי סיפר על כך: "יש לי גימגום כשאני מתלהב יותר מדי". הגימגום לא היה מתוכנן בהתחלה, אבל המפיק של התקליט, של תלמי, חשב שזה נשמע נהדר וביקש ממנו להשאיר את זה כך כדי שזה יישמע כמו נער מתוסכל ומרוגש. דאלטרי הוסיף בראיון מאוחר יותר שהגימגום גרם לו להישמע כמו מישהו שנמצא תחת השפעה של כדורים, מה שהתאים בדיוק לאווירה של התקופה.

בשנת 1969 הלהקה הוציאה את יצירת המופת TOMMY, אלבום אופרת הרוק ששינה את פני המוזיקה. דאלטרי גילם את הילד החרש, האילם והעיוור שהופך לאלוף פינבול. זה היה השלב שבו הוא הפך מסתם סולן לאייקון ויזואלי עם חולצות פרנזים וחזה חשוף. דאלטרי סבל מלא מעט פציעות במהלך ההופעות בגלל המיקרופון המעופף שלו (אותו נהג לסובב כמו שקאובוי עושה לאסו עם החבל שלו), אבל הוא תמיד המשיך לשיר.

בתקליט WHO'S NEXT משנת 1971, דאלטרי סיפק את אחת הצרחות המפורסמות יותר בתולדות המוזיקה בשיר WON'T GET FOOLED AGAIN. עוד שיר בולט מאותו תקליט הוא BEHIND BLUE EYES. דאלטרי שיתף בראיונות שהשיר הזה היה מאוד אישי עבורו למרות שנכתב על ידי טאונסנד. הוא הרגיש שהוא מצליח לבטא דרכו את הצד הרך והפגיע שלו, בניגוד לתדמית הגבר הקשוח שהדביקו לו.

לאורך שנות השבעים והשמונים, דאלטרי המשיך להוביל את הלהקה ולהוציא תקליטי סולו מצליחים. הוא גם פצח בקריירת משחק והשתתף בסרטים. למרות המתחים הרבים בינו לבין פיט טאונסנד, השניים המשיכו לעבוד יחד במשך עשורים. דאלטרי תמיד טען שהקול שלו הוא כלי נגינה לכל דבר, והוא שמר עליו בקנאות, כולל הימנעות מעישון בקרבת הבמה בגלל אלרגיות קשות.

היום, כשאנחנו מציינים את יום הולדתו, אי אפשר שלא להעריך את התרומה העצומה של האיש הזה לתרבות הפופ. הוא היה הקול של דור שלם שרצה למות לפני שיזדקן, אבל למרבה השמחה, דאלטרי נשאר כדי להזכיר לכולם איך עושים רוק אמיתי.

הנה דוגמה ליחסיו הנפיצים של דאלטרי עם טאונשנד. זה היה באוקטובר 1973 ומלחמות העבר של חברי להקת המי חזרו ובגדול, מול צוות צילום, שבא לתעד את הלהקה, באולפני 'שפרטון'.

דאלטרי: "ביצענו שם חזרות לקראת סיבוב ההופעות הגרנדיוזי, שנועד לקדם את האלבום הכפול שלנו - 'קוואדרופניה'. הגענו לאחד השירים האחרונים שבהופעה, כששמתי לב שצוות הצילום לא עושה כלום חוץ מלשבת שם. התחלתי להתעצבן. הם הרי אמורים לתעד כל רגע בחזרה הזו. בשביל זה הבאנו אותם. גם כך מדובר ביצירה שקשה מאד לשיר אותה. עכשיו צריך גם להתעסק עם צלמים בטלנים? פיט טאונסנד שמע את דבריי וניגש אליי, כשהוא שיכור לגמרי, והתחיל לתקוע את האצבע שלו בחזה שלי, כמו לומר לי שאני לא בסדר. מפיו יצאו המילים, 'תעשה רק את מה שאתה בעצמך אמור לעשות'... הדבר הבא שאני זוכר הוא שצוות הצילום ניגש אליי, בידיעה שאני הולך להכות חזק את הגיטריסט. טאונסנד, מצידו, אמר להם לזוז הצידה ונבח לכיוון שלי: 'קדימה, בוא נראה אותך כי אני הולך להרוג אותך'. ואז הוא דהר לכיווני עם הגיטרה שלו, שפגעה בכתף שלי, התעופפה ממנו, נחתה על הרצפה ונשברה. פיט המשיך לנסות לתת לי עוד כמה אגרופים אך הוא היה שיכור לגמרי ונסיונותיו נראו מגוחכים לגמרי. הוא התקרב אליי והלסת שלו נראתה לי באותו רגע מושלמת למכה. הרמתי את ידי ועשיתי את זה".

טאונסנד נפל לאחור, איבד את הכרתו והובהל לבית החולים. דאלטרי חשב באותו רגע שהרג אותו. "הרגשתי נורא שהיכיתי אותו", אמר דאלטרי, "אך לא הייתה לי דרך אחרת לעצור אותו". וטאונסנד סיפר שנים לאחר מכן: "כנראה שזה באמת הגיע לי. זה לא היה קרב אגרופים. פשוט עמדתי שם ונתתי לו להכות אותי. הוא בהחלט יכל להרוג אותי באותו רגע. אני יצאתי מהכרה תוך שניה ולקח לי זמן מה לחזור בחזרה לעצמי. זה היה האגרוף הפיזי היחיד שחטפתי אי פעם מדאלטרי. יש בינינו יותר מדי כבוד מכדי שזה יקרה שוב".

מוריסון הלך רחוק מדי? ב-1 במרץ בשנת 1969 הופיעה להקת הדלתות באודיטוריום במיאמי. הופעה זו גרמה לנזק בל יתואר ללהקה ולסולנה.

להקת הדלתות עלתה לבמה מול קהל של אלפים ומה שהתרחש שם באותו ערב הפך לאחד האירועים המושמצים והמתוקשרים יותר בתולדות הפופ. המופע הזה הוליד חרושת שמועות מיידית שהסתיימה במעצרו של ג'ים מוריסון באשמת התערטלות בפומבי, והנזק התדמיתי והכלכלי ללהקה ולסולן שלה היה פשוט בל יתואר.

ג'ים מוריסון הגיע למופע כשהוא במצב רוח קרבי במיוחד, לאחר שפספס שתי טיסות והעביר את זמנו בשתייה מרובה. לפי הקלטה מהמופע, הוא נשמע אומר לקהל כך: "תביטו אליי. אני לא מדבר על מהפכה. ואני לא מדבר על הפגנה. אני מדבר על לכייף. אני מדבר על לכייף בקיץ הקרוב. כולכם תבואו ללוס אנג'לס. פשוט נשכב שם בחול ונטבול את בהונותינו באוקיינוס ונהנה. אתם מוכנים?".

הלהקה החלה לנגן את BACK DOOR MAN, שיר הבלוז שכתב ווילי דיקסון עבור האולין וולף וקיבל פרשנות אפלה ומחוספסת אצל הדלתות, כשהוא מתאר גבר שמנהל רומן עם אישה נשואה ויוצא מהדלת האחורית לפני שהבעל חוזר (השם גם מרמז בקריצה על תנוחה מינית כלשהי). במיאמי, הגרסה הייתה הרבה יותר כאוטית.

מוריסון צעק: "לעזאזל! תנגנו את זה חזק יותר! כן, כן! חזק יותר! היי, תקשיבו! אני בודד ואני זקוק לאהבה. אני צריך מישהי לאהבה טובה. אין מי שאוהב את הישבן שלי, קדימה!" (צחוק נשמע בהקלטה מהקהל). "אני זקוק לך, אהובה. תאהבי אותי. היי, אולי איזה חמישים או שישים אנשים יעלו לבמה ויאהבו את הישבן שלי?" (הקהל התחיל להריע ומישהו בקהל נשמע צועק "תוציא את הכל").

הלהקה עברה לנגן את FIVE TO ONE וברור היה שמוריסון אינו במיטבו. השיר הזה, שבא כהמנון מחאה שבו מוריסון מצהיר שהצעירים מנצחים את הדור הישן, התייחס ליחס המשוער של חמישה צעירים על כל מבוגר אחד באותה תקופה. אבל במיאמי, מוריסון לא חיפש אחדות. הוא לפתע נשמע צועק: "אתם כולכם חבורה של אידיוטים!" (והקהל הריע). "אתם נותנים לאחרים להגיד לכם מה לעשות! נותנים לאנשים לנהל אתכם! כמה זמן אתם חושבים שזה יימשך?! כמה זמן תתנו להם לעשות את זה? אולי אתם אוהבים את זה ככה. אולי אתם אוהבים שהפרצוף שלכם תקוע בחרא" (מוריסון עצר לרגע ובקהל נשמע רחש מבעבע של חוסר נעימות).

מוריסון המשיך להקניט: "כולכם חבורה של עבדים! נותנים לכל האחרים לדחוף אתכם! מה אתם מתכוונים לעשות בנידון? מה אתם מתכוונים לעשות בנידון? מה אתם מתכוונים לעשות בנידון? מה אתם מתכוונים לעשות בנידון? מה אתם מתכוונים לעשות בנידון?". אז המשיך מוריסון לשיר את השיר אבל אחריו הוא לא הירפה: "היי. אני לא מדבר על מהפכה. אני לא מדבר על הפגנה ויציאה לרחובות. אני מדבר על לכייף. אני מדבר על לרקוד. אני מדבר על לאהוב את השכן שלך עד שזה כואב. אני מדבר על אהבה".

הלהקה התחילה לנגן את השיר TOUCH ME. במיאמי, העיבוד המלוטש מהאולפן היה זיכרון רחוק. מוריסון שר שתי שורות ואז עצר את השיר כי לדעתו הוא מנוגן מהר מדי. שלושת חבריו ללהקה מנסים להמשיך לבצע את השיר, אבל אין לזה סיכוי עם מוריסון שמודיע: "אני לא מוכן לספוג את החרא הזה! אני הולך לפרוש!". לאחר נסיון נוסף של ביצוע השיר,זה התרסק. אז הם החליטו להמשיך הלאה ולנגן את LOVE ME TWO TIMES. ההופעה כבר לא נראתה הופעה כי אם חלטורה מוזיקלית ובראשה זמר שלא ממש רוצה לשיר, אלא דיקלם את מילות השיר בטון מונוטוני ומזלזל.

חברי הלהקה המיואשים פנו לביצוע השיר הבא, WHEN THE MUSIC'S OVER. אבל במקום להקריא את מילות השירה שלו, מוריסון בחר לחזור ולהקניט את הקהל, כאדם אובססיבי: "תקשיבו לי. אני חשבתי שמדובר בבדיחה. פעם חשבתי שזה נושא להתבדח עליו. אבל בכמה הלילות האחרונים פגשתי אנשים שעשו משהו. הם מנסים לשנות את העולם ואני רוצה להצטרף אליהם. אני רוצה לשנות את העולם. הדבר הראשון שנעשה הוא להשתלט על בתי הספר" (הקהל הריע). מוריסון המשיך ופנה למישהי בקהל: "מה? מה את אומרת, בייבי? תגידי לי שוב, כי קשה לי לשמוע אותך. תעשה משהו למה שלך?" (חלק מהקהל התחיל לקרוא בוז).

הגיטריסט רובי קריגר, האורגניסט ריי מנזרק והמתופף ג'ון דנסמור הבינו כבר שחברם ללהקה נטש אותם ונמצא אי שם בחלל משלו. מוריסון סיכם את המונולוג המוזר שלו בפרץ של נוסטלגיה מקומית: "היי! אני בודד פה וזקוק לאהבה! אתם יודעים? אני נולדתי ממש פה, במלבורן פלורידה בשנת 1943. אין לי מושג איך קוראים למקום בו נולדתי. בהמשך החכמתי ועברתי לקליפורניה היפהפייה. הגעתי לעיר קטנה בשם לוס אנג'לס. עכשיו אני רוצה לראות אתכם מכייפים. אנחנו ביחד בזה. אנחנו רוצים את העולם ורוצים אותו עכשיו!".

חברי הלהקה יצאו מהאולם עם נשימת רווחה, בתחושה שהייתה הופעה מעניינת, אולי אפילו אמנותית בדרכה המעוותת. אבל למחרת כיסו עננים שחורים את השמיים עם דיווחים על שמועות שצצו בעקבות ההופעה. נטען שמוריסון הפשיל את מכנסיו וחשף את איברו הפרטי לקהל. אין תמונות, אין וידאו ואין שאר דוקומנטים שמוכיחים זאת באופן חד משמעי, אך זה לא הפריע לכועסים לתבוע את ג'ים מוריסון. התוצאה הייתה קטלנית, מוריסון הפך למטרה, לוח ההופעות הצפוף בוטל, סיבוב ההופעות שתוכנן נעצר והלהקה נכנסה להסגר כפוי. זו הייתה מכה כלכלית ותדמיתית עצומה ששינתה את מסלול חיי חברי הלהקה לנצח.

איך טכנאי אלקטרוניקה ביישן הציל את בית המלוכה? ב-1 במרץ בשנת 1971 הצטרף הבסיסט ג'ון דיקון ללהקת קווין.

בתחילת שנת 1971, חברי להקת קווין הרגישו שהם נמצאים בתוך מעגל אינסופי של חיפושים. הם עברו שלושה נגני בס, אבל אף אחד מהמועמדים לא הצליח להתאים לחזון הגרנדיוזי שהתבשל בראשם. חברי הלהקה הקודמים, ביניהם מייק גרוס, בארי מיטשל ודאג בוגי, עזבו כל אחד מסיבותיו שלו. אגב, את דאג בוגי יצא לי לראיין באופן אישי, והוא סיפר על התחושות מאותם ימים ראשונים. הלהקה הייתה נחושה למצוא מוזיקאי מיומן שלא רק יחזיק את הקצב וייתן בסיס לסאונד המתגבש, אלא גם יצליח לשרוד את האישיות של שאר החברים ולהשתלב היטב מבחינה חברתית.

בדיוק באותו הזמן, ג'ון דיקון היה בסך הכל סטודנט בן 19 במכללת צ'לסי בלונדון. הוא הקדיש את זמנו ללימודי אלקטרוניקה, ועל אף שהצטייר כבחור שקט וצנוע, הוא נשא איתו ניסיון כבסיסט מוכשר שניגן בעבר בלהקות כמו THE OPPOSITION. המומחיות הטכנית שלו בעולם האלקטרוניקה התבררה מאוחר יותר כנכס יקר ערך עבור קווין. דיקון לא רק ניגן על המיתרים, אלא גם פיתח מגברים וציוד מיוחד ששידרגו את הסאונד של ההרכב. הפיתוח המפורסם ביותר שלו היה מגבר קטן שזכה לכינוי DEACY. בריאן מאי השתמש במכשיר הזה המון כדי ליצור את אותם קולות מתוזמרים וייחודיים עם הגיטרה שלו, מה שהפך לסימן ההיכר של הלהקה.

הסיפור קיבל תפנית כאשר בתחילת 1971 דיקון נכח בהופעה של קווין. הוא התרשם עמוקות מהנוכחות הבימתית ומהיכולת המוזיקלית הגבוהה שהפגינו החברים על הבמה. זמן קצר לאחר מכן, הוא הוצג לחברים דרך מכרים משותפים והוזמן לאודישן גורלי. המפגש התקיים באולם הרצאות באימפריאל קולג', המקום שבו למד באותם ימים בריאן מאי. בניגוד לבסיסטים קודמים שקצת נבהלו או פשוט לא עמדו בקצב של הסאונד השאפתני והמורכב, הנגינה של דיקון תפסה מיד את האוזן של מאי, של המתופף רוג'ר מדואוז טיילור ושל הזמר פרדי מרקיורי. היכולת שלו לספק בסיס יציב, מלודי ומדויק מבלי לנסות להאפיל על הכלים האחרים הפכה אותו להתאמה טבעית ומושלמת.

גורם מכריע נוסף שעבד לטובתו של דיקון היה האופי שלו. שלושת החברים האחרים היו כולם בעלי רצון חזק, דעתנים וראוותנים, כל אחד בדרכו שלו. הם היו זקוקים נואשות לבסיסט שיוכל להישאר מקורקע ורגוע בזמן שהם מתעופפים במרומי היצירה, ובמקביל ייתן תרומה מוזיקלית משמעותית. ההתנהגות השקטה של דיקון והגישה המקצועית שלו היו בדיוק התרופה שקווין הייתה צריכה כדי להפוך ליחידה אחת מגובשת.

ברגע שדיקון נכנס לתמונה, ההרכב הקלאסי של קווין הושלם סופית והלהקה החלה לדהור קדימה. ההופעה החיה הראשונה שלו איתם התקיימה ב-2 ביולי 1971, בסארי קולג'. הביטחון העצמי שלו הלך וצמח עם הזמן, ומהר מאוד הוא הפך לחבר חיוני בלהקה. למעשה, רק מהתקליט השלישי של הלהקה הוא שוכנע שעדיף לו להישאר עמה ולא לפרוש לטובת דברים אחרים. הוא לא רק ניגן, אלא גם התחיל לכתוב שירים שהפכו עם השנים לכמה מהלהיטים הגדולים ביותר של הלהקה בכל זמנים.

הוא בחר לפרוש מעולם המוזיקה בסוף שנות התשעים ורבים טוענים כי מותו של פרדי מרקיורי השפיע עליו בצורה עמוקה ביותר וגרם לו להתרחק מאור הזרקורים. עם זאת, המורשת שהשאיר אחריו בלתי ניתנת להכחשה. מספיק לחשוב על שירים שלו כמו ANOTHER ONE BITES THE DUST אוYOU'RE MY BEST FRIEND או I WANT TO BREAK FREE כדי להבין את הסיפור.

להתראות רג'ינלד, שלום אלטון: כשכוכב הפופ לעתיד ניסה להיות טום ג'ונס וקיבל שיעור בצניעות. ב-1 במרץ בשנת 1968 יצא התקליטון הראשון של אלטון ג'ון ששמו I'VE BEEN LOVING YOU.

רג'ינלד קנת' דווייט, בחור צעיר עם משקפיים וכישרון פסנתר יוצא דופן, החליט שהגיע הזמן להשאיר את שמו המקורי מאחור ולהמציא את עצמו מחדש תחת השם אלטון ג'ון. התוצאה של המהלך הזה הייתה התקליטון הראשון שלו, שנשא את השם I'VE BEEN LOVING YOU. השם החדש של הזמר לא נחת מהשמיים. הוא נבנה כמחווה לשני מוזיקאים שאיתם ניגן אלטון בהרכב BLUESOLOGY: הסקסופוניסט אלטון דין והזמר לונג ג'ון באלדרי. השילוב הזה יצר דמות חדשה, כזו שקיוותה להשתלב בנוף של מצעדי הפזמונים הבריטיים.

תמלילן השיר, ברני טאופין, תיאר את התקופה ההיא בספרו בצורה ישירה וחסרת רחמים: "זה היה איפשהו בערך בזמן הזה שהוצע לחבר שלי להפוך מכותב שירים כעבודה לאלטון ג'ון, אמן הקלטות. הניסיון הראשון שלנו לשמצה היה עם חתיכת זבל בשם I'VE BEEN LOVING YOU. שינוי שמו של רג' דווייט לאלטון ג'ון הגיע מתישהו קודם לכן בגלל הכרח וקצת לאחר סיעור מוחות. בעידן שבו המיתוג היה הדבר, זה היה הגיוני מצידנו לאמץ משהו באמצע. אלביס, באדי, מרטי, דריל ודיון היו שמות של תקופה אחרת. מיק וקית', ג'ון ופול, ריי, רוג'ר, פיט, אריק, ג'ימי, ג'ורג' ורינגו! כל אלה היו קרירים ושגרתיים בהשוואה לרג' וברני, אשר בהשוואה נשמע כמו חברה משולבת של אינסטלציה וחשבונאות".

עם שם חדש ומראה מעודכן, אלטון היה מוכן לעשות את הקפיצה הגדולה ולהוציא את הסינגל הראשון שלו. למרות האנרגיות, התקליטון הזה לא הצליח. הכישלון היה מפתיע רק בחלקו עבור אלטון, שמעולם לא היה טיפוס שמהמר על הצלחה בטוחה. מי שדווקא האמין בשיר היה דיק ג'יימס, המו"ל שהעסיק את אלטון וברני. ג'יימס היה ידוע בחיבתו העזה לשירים מתקתקים ובטוחים, והוא התעקש שזה השיר שייבחר להזניק את הקריירה של הכוכב החדש.

מתברר כי למרות שהקרדיט לשיר ניתן לצמד הכותבים אלטון ג'ון וברני טאופין, השיר נכתב למעשה על ידי אלטון לבדו עוד לפני ששיתוף הפעולה ביניהם הפך למכונה משומנת. אלטון ניסה באותם ימים לאמץ סגנון של זמרים כמו טום ג'ונס או אנגלברט המפרדינק, מה שהסביר את האופי הקיטשי של השיר. ההקלטה התבצעה באולפני DJM בלונדון, והמפיק היה כיילב קוואי, שלימים הפך לגיטריסט הקבוע של אלטון. בצד השני של התקליטון, מה שנקרא B-SIDE, הופיע השיר HERE'S TO THE NEXT TIME, שגם הוא לא הצליח להותיר חותם משמעותי במצעדים.

הכישלון המקצועי לא הפחית את הצמא של אלטון לשינוי, במיוחד מאז שחייו האישיים עברו מהפך גדול. העניינים התגבשו עם לינדה וודרו, חברתו של אלטון באותה תקופה. הנישואים כבר נראו באופק, ותאריך חגיגי אפילו נקבע ל-22 ביוני 1968. עם זאת, ככל שהמועד התקרב, הסיכוי לאושר במסגרת נישואין הקסים את רג' הצעיר פחות ופחות.

לינדה רצתה לאמץ אורח חיים רגיל ומיושב יותר, מה שהמזג האמנותי והסוער של אלטון פשוט לא היה מסוגל לאפשר. פאניקה גוברת החלה למלא אותו, יחד עם תחושת אי נוחות עמוקה לגבי נטייתו המינית שלא הייתה מגובשת אז. הרגשות הללו גדלו והחמירו. היה זה לונג ג'ון באלדרי שאמר לו: "תפסיק עם השטויות. מה להתחתן?! אתה יודע מי ומה אתה!!!" ואלטון הנסער הגיע לביתו וביצע ניסיון התאבדות כשהכניס את ראשו לתנור גז, אך דאג להשאיר את החלונות פתוחים ולהניח כרית מתחת לראשו. ברני טאופין היה זה שמצא אותו וגיחך מול מה שנגלה לעיניו. האירוע הדרמטי-קומי הזה הפך מאוחר יותר לבסיס ליצירה מפורסמת מאוד של אלטון ושמה SOMEONE SAVED MY LIFE TONIGHT, שבה המציל הוא דמות המכונה SUGAR BEAR, המבוססת על לונג ג'ון באלדרי שהציל אותו.

למרות שהתקליטון I'VE BEEN LOVING YOU נחשב היום לפריט אספנים נדיר ויקר, בזמנו הוא נמכר בעותקים בודדים בלבד. בראיונות מאוחרים יותר הודה אלטון שהוא פשוט ניסה להיות מישהו שהוא לא. הוא חיפש את הדרך לליבם של מאזיני הפופ השמרנים של שנות השישים, בזמן שהאמת האמנותית שלו הייתה רחוקה משם שנות אור. בסופו של דבר, דווקא הכישלון של השיר הזה סלל את הדרך לחיבור העמוק יותר עם ברני טאופין ולכתיבת השירים ששינו את פני המוזיקה לנצח.

המחשבות של אמרליסט דבז'אק נחשפות: האם קית' אמרסון באמת ניסה לרצוח את האורגן שלו? ב-1 במרץ בשנת 1968 יצא אלבום הבכורה של להקת הנייס, ששמו THE THOUGHTS OF EMERLIST DAVJACK.

הימים היו ימי הזוהר של הפסיכדליה בלונדון, אבל התקליט הזה סימן משהו חדש לגמרי, הוא היה אחד השורשים הראשונים והברורים ביותר של מה שכולנו מכירים היום בתור הרוק המתקדם.

הסיפור התחיל כשנה קודם לכן, ב-1967. הזמרת האמריקנית פי.פי ארנולד, שפעלה אז באנגליה והייתה שם חם בסביבה, חיפשה להקת ליווי שתעמוד מאחוריה. היא פנתה לקית' אמרסון, שהיה אז חבר בכמה להקות ונודע כמעריץ מושבע של יצירות מאת יוהן סבסטיאן באך ונגני האמונד ג'אזיסטיים כמו ג'ימי סמית', וביקשה ממנו להקים עבורה הרכב. אמרסון לא בזבז זמן וגייס למשימה את הבסיסט לי ג'קסון, שניגן איתו קודם לכן בלהקת THE T-BONES. אליהם הצטרפו הגיטריסט דייבי אוליסט והמתופף איאן הייג, שפינה את מקומו בהמשך לבריאן דייויסון.

פי.פי ארנולד רצתה לקרוא להם THE NAZ, אבל חברי הלהקה, שהיו כנראה קצת יותר זהירים ממנה, פחדו שהשם הזה (שהיה כינוי הומוריסטי לישו הנוצרי) יגרום למהומות וחרמות. הם החליטו לשנות את השם ל-THE NICE, שם שהישלה את המאזינים לחשוב שמדובר בחבורה של ילדים נחמדים מאד. אמרסון, שלא הסתפק בתפקיד המלווה הצנוע, ביקש מארנולד פינה קטנה בהופעות שבה הוא וחבריו יוכלו לבצע קטעים משלהם בלעדיה. היא הסכימה בנדיבות, והחבורה החלה להשתולל על הבמה עם עיבודי רוק ליצירות קלאסיות ואילתורי ג'אז מטורפים. השמועה על ההרכב החדש והפרוע פשטה בלונדון כמו אש בשדה קוצים, במיוחד בגלל סגנון הנגינה הבימתי של אמרסון. הוא לא סתם ניגן על אורגן ההאמונד שלו, הוא פשוט התעלל בו פיזית, כולל תקיעת סכינים בין הקלידים כדי להפיק צלילים מתמשכים. מי שסיפק לו את הסכינים הראשונות היה לא אחר מאשר עוזר הבמה שלהם דאז, למי קילמיסטר, שלימים הפך למנהיג להקת MOTORHEAD.

ההצלחה המהירה הובילה להחתמה בחברת התקליטים החדשה IMMEDIATE, והלהקה נכנסה לאולפני אולימפיק בלונדון כדי להקליט את הבכורה שלהם. אנדרו לוג אולדהאם, שהיה נשיא החברה והמנהל הכל יכול של הרולינג סטונס, ניסה בהתחלה לשכנע את מיק ג'אגר להפיק את התקליט. ג'אגר הגיע, הקשיב, אבל החליט לוותר על התענוג בטענה הפשוטה שהוא פשוט לא מבין את המוזיקה הזו. בסופו של דבר אולדהאם לקח לעצמו את קרדיט המפיק, מה שעורר לא מעט תסכול בלהקה. המתופף בריאן דייויסון סיפר על כך מאוחר יותר: "כולנו בלהקה חשבנו שאנחנו מפיקים את האלבום. אולדהאם הציע פה ושם כמה הצעות וזהו. לכן הופתענו מאד לגלות שהוא קיבל את הקרדיט בעטיפה".

אמרסון בספרו: "השקפותיו הפוליטיות של לי ג'קסון באותה תקופה נטו אולי לסוג של אנרכיה. הוא בהחלט תיעב את איגוד המוזיקאים, והתייחס אליהם כאל פועלי מוזיקה: 'האיגוד לא צריך להתקיים בכלל. מוזיקה היא אמנות יצירתית והיא לא זקוקה לאיגוד מקצועי'. הוא המשיך וחיזק את דבריו באומרו: 'הם נועדו לנהגי אוטובוסים ונהגי רכבות שצריכים לשבות מדי פעם. בסולם הדרגות של האיגוד, מוזיקאי פופ נמצאים בתחתית. הם פשוט פרחחים מלוכלכים עם שיער ארוך, בניגוד לפרחחים הנקיים עם השיער הקצר בלהקות הריקודים שמגיעים לישיבות. הלכתי לכמה ישיבות. למה אנחנו צריכים לשבת שעות ולשמוע על אלפי הליש"ט שיוצאים מהכיסים שלנו? אלו שאינם מוזיקאים מוכשרים במיוחד מנסים להשיג כוח על ידי הקמת ועדות וניהול ענייניהם של מוזיקאים אמיתיים. אולי אם היה לי זמן, היינו מגיעים לישיבות האלה ומדיחים אותם בהצבעה, אבל אין לנו זמן. אתה פשוט משלם את דמי החבר ומנסה להתעלם מהם. האיגוד תמיד גרם לצרות. אף אחד לא יכול לנגן בשוודיה כי האמרגנים לא הסכימו לקבל להקה שוודית כאן במסגרת חילופי הרכבים. אם איגוד המוזיקאים חייב להתקיים, עליו לפעול כיועץ לטובתנו, ולא כדיקטטור. אם אני רוצה לנגן בדרום אפריקה, אני אנגן שם. הם מאוסים לגמרי וצריכים לחזור לקרמלין'. והמנהג שלו להסתובב עם "הספרון האדום" של מאו דזה-דונג העניק לנו את שם האלבום, THE THOUGHTS OF EMERLIST DAVJACK".

התקליט נפתח בפיצוץ פסיכדלי בשם FLOWER KING OF FLIES, שיר שהיה חביב מאוד על הקהל בהופעות החיות. הוא משמש פתיח מושלם לרצועה השנייה והמרכזית, THE THOUGHTS OF EMERLIST DAVJACK. אם תהיתם מה פירוש השם המוזר, מדובר בצירוף של שמות המשפחה של ארבעת חברי הלהקה: אמרסון, אוליסט, דייויסון וג'קסון. דייבי אוליסט כתב את השיר וגם ביצע את השירה המובילה, בעוד שאר חברי הלהקה תרמו קולות רקע.

השיר BONNIE K מביא איתו צד רוקי ואגרסיבי יותר, בעיקר בזכות הגיטרה המנסרת של אוליסט. אבל רגע השיא של צד א' הוא ללא ספק הקטע RONDO. מדובר בעיבוד של הנייס לקטע הג'אז BLUE RONDO A LA TURK שהלחין דייב ברובק. אמרסון העריץ את ברובק, אך בגרסה שלו הוא שינה את המשקל המוזיקלי מ-9/8 המקורי ל-4/4 נוח יותר לרוק, והוסיף באמצע ציטוט מרשים מהיצירה טוקאטה ופוגה של באך.

צד ב' נפתח עם WAR AND PEACE, קטע אינסטרומנטלי שבו אמרסון ואוליסט משלימים זה את זה בצורה מרשימה. במהלך העבודה השיר נקרא בכלל SILVER METER, אך השם שונה בעקבות הצעה של אולדהאם. לאחר מכן מגיע הקטע DAWN שנכתב על ידי לי ג'קסון. במקור ג'קסון היה אמור לשיר אותו, אבל אמרסון הציע לו ללחוש את המילים כדי ליצור אווירה מסתורית. ג'קסון ניסה, אבל זה לא ממש עבד לו, ואמרסון החליט לקחת את המושכות וללחוש את המילים בעצמו. התקליט נחתם בקטע המכשף והעגמומי THE CRY OF EUGENE, שסוגר את החוויה בצורה מוחצת ומשאיר את המאזין עם טעם של עוד. ובהחלט יש טעם של עוד - כי חסר פה, לדעתי, הלהיט המשמעותי הראשון של הלהקה, AMERICA, שיצא כסינגל.

אמרסון בספרו: "עיצוב עטיפת האלבום היה נחוץ כדי להשלים את החבילה, ומצאנו את עצמנו בסטודיו בסוהו, מופשטים כמעט כביום היוולדנו, פורצים החוצה מתוך שקית פוליאתילן גדולה מאוד, בסגנון עוברי. הרעיון של לי לעטיפה האחורית היה, כרגיל, תירוץ לגרות את יצריו המיניים. הוא מצא אישה גדולת חזה והציע שהצלם יקרין שקופיות של הלהקה על גופה העירום. כשראיתי את גרסאות הניסיון, לא הייתי מרוצה. הפנים שלי, שהוקרנו על שד גדול מאוד, העניקו לי מראה מעוות של באגס באני. הגאוותנות שלי רק גרמה לחברי הלהקה לנזוף בי ולהקניט אותי, עד שהושגה פשרה בדמות צילום שהמקרין כיוון נמוך יותר; כך מוקמנו בצורה הולמת יותר".

גם זה קרה ב-1 במרץ. על גיליוטינה, גירושין ויונה בלי בס.

הג'נטלמן בגרביים לבנים והגיטרה מגרמניה

בשנת 1973 התיישב ג'וני קאש לשיחה פתוחה עם המגזין רולינג סטון ושחזר את תחילת הדרך בבית החרושת ללהיטים של סם פיליפס. קאש נזכר איך השם של חברת התקליטים SUN הגיע לאוזניו בדיוק כשאלביס פרסלי התחיל לשרוף את המצעדים, והוא החליט שהגיע הזמן לבקש אודישן. התחושה באולפני סאן באותו יום הייתה רחוקה מלהיות מלכותית; קאש תיאר פחד משתק כשנכנס פנימה. סם פיליפס והמזכירה שלו, מיס מגיניס, אפילו לא זכרו שהם קבעו איתו פגישה ושלחו אותו הביתה.

קאש לא ויתר וסיפר לפיליפס שהוא כותב שירי גוספל, אבל התשובה של המפיק הייתה קרה: "נודע לי על חברת התקליטים SUN כשהעסק עם אלביס התחמם בערך באותה תקופה, אז התקשרתי לגבי אודישן. אני זוכר כמה פחדתי בפעם הראשונה כשנכנסתי לאולפני סאן. זה היה סם פיליפס והמזכירה שלו, מיס מגיניס. הם אפילו לא זכרו שקבעתי פגישה להקליט. הם אמרו לי לחזור מאוחר יותר. אמרתי לפיליפס שאני כותב שירי גוספל. הוא אמר, 'טוב, השוק לא טוב מדי לשירי גוספל. תחזור מתישהו כשאתה מרגיש שיש לך משהו אחר. בסוף הצלחנו לעשות משהו ואני חושב שהקלטנו את HEY PORTER. הסשן הראשון היה ממש משהו. לות'ר פרקינס הביא איתו מגבר קטן יד שניה. מארשל גרנט הביא קונטרבס שהודבק עם נייר דבק ולי הייתה גיטרה בשווי 4.80 דולר שהבאתי מגרמניה. פיליפס היה גאון כדי להוציא משהו טוב מהחבורה הזו".

המהפכה של פרנק זאפה והשם שנולד מהקללה

קצת לפני ששנות השישים הפכו לפסיכדליות לגמרי, בשנת 1966, להקה מלוס אנג'לס בשם THE MOTHERS מצאה את עצמה חותמת על חוזה הקלטה משמעותי מול חברת VERVE/MGM. החוזה הבטיח חמישה תקליטים על פני שנתיים, אבל למנהלי החברה הייתה בעיה אחת גדולה: השם. במושגי הג'אז והבלוז של אותה תקופה, המילה MOTHERS הייתה קיצור למילה גסה. כדי להימנע מצרות עם הצנזורה, הלהקה נאלצה להוסיף סיומת, וכך נולד השם THE MOTHERS OF INVENTION. המנהיג והמוח מאחורי כל המבצע הזה היה כמובן פרנק זאפה, שהפך את הלהקה לאחת ההרפתקאות המוזיקליות המורכבות יותר בהיסטוריה. המפיק טום ווילסון, שחתם איתם, חשב בתחילה שהוא מחתים להקת בלוז רגילה, עד ששמע את המילים של השירים והבין שנפל לו לידיים משהו אחר לגמרי.

הנקמה המתוקה של פרינס: בלי בס, עם המון רגש

קפצנו לשנת 1984. פרינס היה בשיא המומנטום שלו, אבל בטקס פרסי הגראמי הוא נאלץ לראות את מייקל ג'קסון קוטף את כל הקופה. פרינס, טיפוס שלא אוהב להפסיד, לא נשאר חייב. יומיים בלבד לאחר הטקס, הוא הסתגר באולפן והקליט את היצירה WHEN DOVES CRY. הוא לא נזקק לעזרה; הוא תכנת את התופים וניגן בעצמו על כל כלי נגינה אפשרי. במקור הוא הקליט גם תפקיד בס, אבל ברגע של תעוזה מוזיקלית הוא החליט להוציא אותו מהמיקס הסופי. ההחלטה לוותר על הבס הייתה מהפכנית לזמנה; פרינס הסביר בשעתו שעם הבס השיר נשמע קונבנציונלי מדי, ובלעדיו נוצר מתח שאי אפשר להתעלם ממנו. השיר הגיע למקום הראשון במצעדים והפך לאחד הרגעים המכוננים בקריירה שלו.

אליס קופר והראש שנפל בלילה

בשנת 1973 באונטריו, קנדה, הושק סיבוב ההופעות של התקליט BILLION DOLLAR BABIES. זה לא היה סתם מופע רוק; קופר העלה את רף התיאטרליות כשהציג את הגיליוטינה המפורסמת. בכל לילה, מול קהל המום, ראשו של אליס קופר "נערף". הקסם הבימתי הזה, שעוצב על ידי הקוסם ג'יימס רנדי, עבר כל כך טוב והפך לשיחת היום, עד שהפעולה הזו הפכה למופע קבוע ובלתי נפרד מהקריירה של קופר לאורך עשורים רבים.

הפרידה של בוב דילן מהגברת העצובה

לפעמים המוזיקה הכי טובה מגיעה מהכאב הכי גדול. בשנת 1977, שרה לונדס, אשתו של בוב דילן, הגישה בקשה רשמית לגירושין. היא הייתה ההשראה מאחורי שירים חשובים, ביניהם היצירה SAD EYED LADY OF THE LOWLANDS, שבה דילן כינה אותה הגברת העצובה של השפלה. בני הזוג היו פרודים כבר תקופה ארוכה לפני הגשת הבקשה הרשמית. הפרידה הזו הדהדה עמוק בתוך היצירה של דילן, במיוחד בתקליטים כמו BLOOD ON THE TRACKS ו-DESIRE, שם תיאר את ההתפרקות של הקשר האישי שלו מול כל העולם.

המתופף שסירב להישאר בארמון מלך הארגמן. ב-1 במרץ בשנת 1942 נולד מייקל ג'יילס, המתופף וממייסדי קינג קרימזון.

הוא האיש שהניח את היסודות הקצביים לאחת הלהקות המרתקות ביותר בהיסטוריה של המוזיקה, קינג קרימזון. ג'יילס לא היה סתם עוד מתופף, הוא היה ארכיטקט של סאונד, והסיפור שלו עם הגיטריסט רוברט פריפ התחיל בצורה משעשעת למדי. כשרוברט פריפ הגיש מועמדות להצטרף ללהקה של מייקל ואחיו פיטר ג'יילס, מייקל לא בדיוק נפל מהכיסא. הוא סיפר מאוחר יותר על הרושם הראשוני שלו מהגיטריסט: "התרשמתי קודם כל מהחוצפה המוחלטת שלו בהגשת מועמדות לתפקיד בלהקה שלנו כשלא היו לו שום כישורים, או אפילו כישרון סמוי. שנית, פיטר ואני התרשמנו מאוד מהמיומנות של רוברט לנווט מסלולים חלופיים. סיבה נוספת, ואולי הסיבה המהותית לבקש ממנו להצטרף אלינו, הייתה העובדה שהיה לו טנדר, מה שכמובן היה נחוץ אם יזמינו אותנו להופעות במדינה הנהדרת שלנו".

אלא שהתוכנית הלוגיסטית השתבשה מהר מאוד. מייקל ג'יילס נזכר באכזבה מכך שרוברט פריפ נטש את הטנדר המדובר רגע לפני המעבר הגורלי ללונדון. חברי הלהקה מצאו את עצמם דוחסים מזוודות, כלי נגינה וציוד כבד לתוך האוטו המקרטע של המתופף, חוויה שגרמה לו להצטער על כך שלא שמר את לוחית הרישוי של הרכב ההוא למזכרת.

ההרפתקה המשיכה אל אולפני DECCA בווסט המפסטד, שם הקליט הטריו, שנקרא ג'יילס ג'יילס ופריפ, את יצירותיו. המקום שכן בבניין ישן ורחב ידיים שדמה לכנסייה, והאווירה הייתה כמעט קלינית. טכנאי התחזוקה שם היו אנשים רציניים בגיל העמידה, לבושים במעילי מעבדה לבנים ארוכים ומרכיבים משקפיים, כאילו הם עומדים לפצח אטום ולא להקליט תקליט פופ. המפיק ויין ביקרטון הופקד על המשימה, אך נראה היה שהוא די אדיש לגישה המוזיקלית המטורפת של השלושה. למזלם, הם עבדו עם טכנאי סאונד צעיר ומבריק בשם ביל פרייס, שהיה ידוע בחיבתו העזה לעישון כמויות אדירות של סיגריות מנטול, והוא המשיך לעבוד בחריצות על ההקלטות הרבה אחרי שוויין ביקרטון כבר פרש לביתו.

במהלך הסשנים הללו, האווירה הייתה רחוקה מלהיות רצינית מדי. מייקל ג'יילס נזכר שהם נאלצו להילחם בפרצי צחוק בלתי נשלטים. באחד המקרים, כשהוא סובל מהצננת קשה באוזניים, באף ובגרון, הוא ניסה להקליט את השירה לשיר THE SUN IS SHINING. הוא ציין: "אני חושב שעשינו את זה בשניים או שלושה טייקים, אבל אם אני הייתי מתחיל לצחוק בזמן הקלטת השיר המטופש והסאטירי הזה, היה צריך עוד הרבה טייקים כדי להפוך אותו לשיר בעל משמעות רצינית על אבודים באהבה - שלא לדבר על להיתקל בחוקים המחמירים של איגוד המוזיקאים לגבי דמי שעות נוספות גבוהות עבור מוזיקאים וזמרים. אני לא יודע אם חברי התזמורת שבאה להקליט עבורנו צחקו, אבל אם כן, לא שמעתי את זה כי פחדתי להסתכל עליהם למקרה שכולנו נתמוטט להתקפי צחקוק וזה יעלה לנו ביוקר".

השינוי הגדול הגיע כשפיטר ג'יילס החליט לפרוש מעולם המוזיקה. מייקל הופתע והתאכזב מההחלטה, שכן היא נבעה כנראה מהתחושה שהעבודה הקשה שלהם לא מניבה הצלחה מסחרית. לאחר עזיבתו, רוברט פריפ הציע את גרג לייק כזמר ובסיסט. גרג לייק אמנם החזיק בקול עוצמתי וייחודי, אך הוא היה צריך ללמוד לנגן בגיטרה בס מאפס. מייקל ג'יילס הבחין שהתוצאה נשמעה יותר כמו נגן גיטרה שמנגן בס ולא נגן בס "אמיתי". הוא פילל לגרסה שבה גרג לייק יהיה הסולן והגיטריסט השני, בעוד פיטר ג'יילס ימשיך להפציץ בבס, אך הדיון הזה מעולם לא התקיים בשל העזיבה המהירה של פיטר. בסופו של דבר, השילוב של קולו של גרג לייק, הבס של פיטר ג'יילס והתיפוף של מייקל התאחדו רק בתקליט השני של קינג קרימזון - IN THE WAKE OF POSEIDON.

ביולי 1969, הלהקה הגיעה לרגע השיא שלה בהופעה המפורסמת בהייד פארק מול מאות אלפי אנשים. החברים ביצעו סט קצר אך עוצמתי על במה ענקית. התנאים היו מאתגרים; המוניטורים היו גרועים וחברי הלהקה היו מפוזרים כל כך שהיה להם קשה לשמוע זה את זה. הם נשענו על אדרנלין ועל השגרה המתורגלת שלהם, מה שגרם לקצב להיות מהיר מהרגיל. מייקל ציין שהם ניגנו אימפרוביזציות בריטיות משעשעות שהפתיעו את הקהל שהגיע בכלל לראות את הרולינג סטונס. על הבמה באותו יום, מיק ג'אגר לבש שמלת כותנה לבנה של ילדה כמחווה לבריאן ג'ונס המנוח, והסט של הסטונס לא נחשב לאחד הטובים שלהם. מייקל ג'יילס תיאר את המראות מהצד: "מיק הסתובב על כל הבמה, קית' החזיק את הגיטרה שלו נמוכה על ברכיו, ביל ניגן בגיטרה בס אנכית מתחת לסנטרו וצ'רלי היה כהרגלו עם ארשת פנים אדישה". למרות הכל, קינג קרימזון גנבה את ההצגה והפכה לשם דבר, מה שמילא את מועדון מארקי בכל הופעה לאחר מכן.

כשניגשו להקליט את תקליט הבכורה המכונן IN THE COURT OF THE CRIMSON KING, הם ניסו תחילה לעבוד עם טוני קלארק, המפיק המזוהה עם המודי בלוז. אלא שקלארק ניסה לכפות עליהם את הנוסחה המלוטשת והרגועה של המודי בלוז, דבר שסתר לחלוטין את האנרגיה הפרועה שלהם. מייקל ג'יילס הסביר שהם החליטו לקחת את הסיכון ולהפיק בעצמם: "לא רציתי להיות גרסת העתקה של אף להקה, אז בלי לבזבז זמן בחיפוש אחר מפיק שיכבד את המוזיקה שלנו, החלטנו לקחת את הסיכון בהפקה בעצמנו. אם נעשה מזה בלגן, אנחנו האשמים ולא מישהו אחר. ההתלהבות שלנו לביטוי עצמי בשילוב עם ביטחון עצמי הולידו במהרה אלבום שייצג באמת את המוזיקה שלנו. למיטב ידיעתי, לא הייתה תחרות להיות המוזיקאי הטוב ביותר בלהקה. הספיק לי להתחרות בעצמי. התיפוף שלי הוא תגובה אנושית אינסטינקטיבית טבעית לצלילים שנוצרו סביבי על ידי רוברט, איאן וגרג. הרוח של קינג קרימזון מודל 1969 הייתה שיתוף פעולה פתוח של רעיונות, אנרגיה, חופש ביטוי, ספונטניות ולקיחת סיכונים על ידי יציאה אל הלא נודע".

למרות ההצלחה המטאורית של תקליט הבכורה, בסוף 1969 וכשההרכב היה בארה"ב בסיבוב הופעות - החליט מייקל ג'יילס לעזוב. "לכל אחד מאיתנו היו סיבות שונות לעזיבה, הן מוזיקליות והן אישיות. החלטתי שהחופש האמנותי שלי הוא רק מרכיב חשוב אחד בתוך החופש להיות אדם שלם – לא רק מוזיקאי ממוקד באופן אינטנסיבי המקדיש את חייו ללהקה ונותק מהחיים הפשוטים במשך חודשים ארוכים מדי שנה. זו הייתה החלטה נכונה, שאפשרה לי לבטא את היצירתיות שלי בתחומים נוספים בחיי. כמו כן, כל הטרחה וההבלים הכרוכים בחברות בלהקת רוק, ובמיוחד בלהקה שזכתה לפרסום מהיר, הולידו לחצים בלתי צפויים שהקוד הגנטי שלי לא נועד להתמודד איתם. לא רציתי לחיות 'על מזוודות', גם אם זה כולל לימוזינות שחורות, מטוסי ג'מבו ומלונות שבעה כוכבים שורצי סוחרי סמים.

אני זוכר שחשבתי שניתן לנצל את כל השעות האבודות בדרכים לטובת חיים יצירתיים, הכוללים יצירת מוזיקה, הנאה ושמחה מההיבטים הפשוטים והטהורים של החיים. הניתוק מהטבע וההפרדה מהחיים הרגילים הזיקו לשלוותי. בנוסף, לא רציתי לקחת חלק בתעשיית המוזיקה הגדולה, המושכת אליה חבורה כוחנית של עסקנים שכל עניינם הוא כסף. הניצול האכזרי שלהם את נאיביות המוזיקאים הוא מחפיר.

מוזיקאים חייבים להיות מודעים למחיר הכבד של ה'הצלחה'. כידוע, רוב הלהקות קמות עם מטרה משותפת ומתפרקות ברגע שהן הופכות לעשירות ומפורסמות – וזה בדיוק מה שהחל לקרות לקינג קרימזון. מצאתי שסיבובי ההופעות הם מייגעים, עמוסים ומורטי עצבים. וכשאתה מתפרסם, אתה הופך לרכוש הכלל, מה שעלול להפריע לך אפילו בפעולה פשוטה כמו קניית תחתונים ב'מרקס אנד ספנסר' – אם תחפוץ בכך.

כמו כן, לא אהבתי להיות נוסע פסיבי בסיבוב הופעות המבלה בדרכים כ-12 שעות ביום. שמעתי את בריאן אינו מדבר על כך בראיון טלוויזיוני לאחרונה, והוא הדהד את מחשבותיי כששאל רטורית: 'למה להסתבך בכל הטררם הזה של התהילה רק בשביל שעתיים על הבמה, כמו קוף בקרקס?'...

אין פלא שלהקות רוק מספקות הופעות עוצמתיות כל כך; חבריהן כלואים למעשה בכלובים – במכוניות, במטוסים ובחדרי מלון קלסטרופוביים, ללא הזדמנות לפעילות גופנית בריאה. זה מזכיר את מצבם של האריות בקרקס: הם היו סגורים בכלובים כל היום ושוחררו רק להופעה בערב. כך ראיתי את פני הדברים, וכמובן שהיו אנשי תעשייה תאבי בצע שהצליפו בשוט מאחורי הקלעים. זה נראה לי חולני למדי, ולמרבה הצער, הדבר נשען על צייתנותם הנאיבית של המוזיקאים ועל שאיפותיהם האישיות.

לפני קינג קרימזון הייתי בדרכים במשך כשש שנים בטנדר צפוף. כשחברי קרימזון ואני יצאנו לדרך, דחוסים בתוך 'חיפושית' קטנה שנסעה צפונה בכביש המהיר M1, כל מה שרציתי היה לעצור את המכונית, לקפוץ החוצה, לזנק מעל הגדר ולהתגלגל על הדשא הרטוב בשדה של איזה איכר. אני פשוט נהנה להיות בשטח".

הגמל המדברי המתעתע! ב-1 במרץ בשנת 1974 יצא התקליט השני של להקת קאמל שנקרא MIRAGE. פה התחילה הפריצה הראשונה.

פה התחילה הפריצה הראשונה, ואיזו פריצה זו הייתה. אחרי שהתקליט הראשון של החבורה הבריטית משנת 1973 לא ממש הזיז את המחוג במחלקת המכירות, חברת MCA החליטה שהיא לא בעניין של הרפתקאות ובעטה את הלהקה בחזרה לרחוב המאובק של ההרכבים חסרי הגב הכלכלי. אבל המזל שיחק לקאמל מהר מהצפוי, והם מצאו בית חדש וחם בלייבל GAMA שהפיץ את מרכולתו דרך DECCA. משם הדרך לאולפני AIR הנחשקים של ג'ורג' מרטין בלונדון הייתה קצרה, כשהם מדלגים לסירוגין גם לאולפני DECCA כדי לרקוח את מה שיהפוך לאחד הרגעים המכוננים של הפרוג-רוק.

המפיק היה דייויד היצ'קוק, שהגיע עם קבלות אחרי שעבד עם להקות כמו קרוואן וג'נסיס. ההקלטות תקתקו כמו שעון שוויצרי כי החבר'ה כבר שפשפו את רוב השירים בהופעות חיות מול קהל משולהב. לא הכל נכנס לסלקציה הסופית; קטע בשם AUTUMN הוקלט באותם סשנים אבל נשאר לנוח במחסן הקריר במשך שנים ארוכות עד שמישהו נזכר לשלוף אותו החוצה.

התקליט מכיל רק חמישה קטעים, אבל כל אחד מהם הוא הצגת תיאטרון מוזיקלית שלמה. באותם ימים רחוקים המאזינים הממוצעים לא ידעו מה זה שלט רחוק. היינו לוקחים את התקליט, מניחים אותו בחרדת קודש על צלחת הפטיפון, מתיישבים עם האוזניות הגדולות וצוללים לתוך העטיפה בזמן שהצלילים לוקחים אותנו למסע חוצה יבשות.

הצד הראשון נפתח עם האנרגיה המתפרצת של FREE FALL. פיטר בארדנס לקח כאן את המיקרופון, והקטע הזה הבהיר לכולם שקאמל של 1974 היא להקה הרבה יותר מגובשת ובטוחה בעצמה. חטיבת הקצב הייתה נעולה חזק, הגיטרה של אנדי לאטימר ירתה לכל עבר, ובארדנס חגג על ההאמונד והקלאווינט. המילים של השיר נכתבו על ידי פיטר בארדנס ושיקפו את התחושה של הלהקה באותה תקופה, מעין נפילה חופשית אל הלא נודע אחרי שחברת התקליטים הקודמת שלהם נטשה אותם. השיר מתאר מצב של חוסר משקל וחוסר ודאות, ממש כמו המצב הכלכלי של הלהקה באותם רגעים.

מיד אחריו הגיע SUPERTWISTER, קטע אינסטרומנטלי שהציג לעולם את הכישרון של אנדי לאטימר על חליל צד, כלי שהוא למד לנגן בו לגמרי לבד. השם SUPERTWISTER הוא בכלל מחווה למותג של סוכריות גומי הולנדיות שהלהקה אהבה לנשנש בזמן ההקלטות.

הצד הראשון נחתם ביצירה NIMRODEL. כאן נכנס המוטיב של שר הטבעות שתפס חזק את להקות פרוג רבות באותה תקופה. אנדי לאטימר סיפר על כך: "כולנו בלהקה קראנו את שר הטבעות, כמו שכולם עושים, וכתבתי את הקטע הזה בהשראת גנדלף, וכל הדברים האלו באותה תקופה". השיר מחולק לשלושה חלקים, כשהחלק האחרון, THE WHITE RIDER, מתאר את השינוי שעבר גנדלף מדמות אפורה לישות לבנה ועוצמתית.

הצד השני נפתח בסערה עם EARTHRISE, קטע נטול מילים עם מתח מוזיקלי ודינמיקה משתנה. אבל השיא האמיתי הגיע בסוף: LADY FANTASY. מדובר באחת היצירות הכי אהובות של קאמל עד היום. היצירה היא בעצם פסיפס של שלושה קטעים שונים: ENCOUNTER, SMILES FOR YOU ו-LADY FANTASY, שהולחמו יחד לקטע אחד ארוך. השיר עוסק בדמות נשית חמקמקה, מעין מוזה בלתי מושגת, וזהו אחד המקרים הבודדים שבהם כל ארבעת חברי הלהקה קיבלו קרדיט על הכתיבה.

המוזיקה של קאמל נשמעת קליטה לרוב אך היא דורשת סבלנות כדי באמת להבין אותה, היא שורפת לאט כמו להבה של נר וממיסה את כל ההגנות של הלב. יש שם משהו עדין, פרוגרסיבי וכובש בו זמנית. הרי זה ידוע שמה שמתבשל לאט על הפתילייה תמיד יוצא טעים יותר ממה שיוצא מהמיקרוגל, נכון? למרות שהמבקרים בבריטניה יצאו מגדרם, התקליט לא הצליח להשתחל למצעד הבריטי. בארצות הברית הוא הגיע למקום ה-149 המכובד.

הסיפור הכי מטורף סביב MIRAGE הוא כמובן העטיפה. המנהלים של הלהקה חשבו שזה יהיה רעיון גאוני לעצב את העטיפה בדיוק כמו חפיסת הסיגריות של חברת CAMEL. בזמן שהלהקה חרשה את הדרכים בסיבוב הופעות באפריל ומאי 1974, חברת הסיגריות האמריקנית גילתה את העניין ולא ממש אהבה את המחווה. הם דרשו שם להסיר את התקליטים מהמדפים באופן מיידי. לכן בארצות הברית העטיפה הוחלפה בעיצוב אחר, אבל בשאר העולם הושג הסדר מוזר: הלהקה נאלצה לראות בהופעות אנשים מחברת הטבק כשהם מחלקים חפיסות סיגריות מיוחדות עם חמש סיגריות בפנים, כשעל צד אחד של החפיסה מופיע ציור התקליט ועל הצד השני העיצוב המקורי שלהם.

העסקה הזו הפכה לסיוט של יחסי ציבור. במשך שנתיים היחצ"נים של חברת הסיגריות רדפו אחרי הלהקה ודרשו מהם לקדם את המוצר. חברי קאמל הרגישו שהם כבר לא להקת רוק אלא מחלקת שיווק של חברת טבק. זה הגיע לשיא כשהקלידן פיטר בארדנס איבד את הסבלנות והפחיד את אחד היחצ"נים כשאמר לו שהוא הולך להלחין קטע שייקרא TWENTY STICKS OF CANCER.

הבלגן הזה לא עצר אותם, וההצלחה של MIRAGE סללה את הדרך להקלטת התקליט הבא והמפורסם ביותר שלהם, THE SNOW GOOSE, שהוכיח שהגמל הזה יודע לרוץ למרחקים ארוכים. ועוד איך! בינתיים, בואו נשים את התקליט הזה על הפטיפון ונהנה מנווה המדבר המפואר הזה.

ב-1 במרץ בשנת 1973 יצא בארה"ב התקליט DARK SIDE OF THE MOON של פינק פלויד. באנגליה הוא יצא ב-16 במרץ. הנה ביקורת שנכתבה עליו אז מטעם הרולינג סטון (גיליון מס' 135 שיצא לאור ב-24 במאי 1973):

"פינק פלויד, אחת מלהקות הרוק המחתרתי המצליחות וארוכות הימים בבריטניה, יצאה כמעט ללא פגע מהסבך הפסיכדלי של אמצע שנות השישים. היא הגיחה כחלוצה ניסיונית המביאה עמה מושגים מהחלל החיצון. למרות ששלב התפתחות זה היה קצר, חברי הלהקה הפכו מאז ל"טכנו-רוקרים" הבולטים של הסצנה: ארבעה מוזיקאים בעלי שליטה מוחלטת בכלים אלקטרוניים, המחזיקים בארסנל של אפקטים קוליים המופעלים בסמכותיות ובעדינות. בעוד שבתחילה תקליטי הלהקה כמעט ולא נמכרו בחנויות, הם החלו למשוך קהל עוקבים עצום במהלך סיבובי ההופעות שלהם בארה"ב. לאחרונה פיתחה הלהקה סגנון מוזיקלי המסוגל לשמר את ה"קוסמיות" הקולית המסנוורת, שעלולה לעיתים אף להכריע את המאזין.

זהו תקליטה השמיני של פינק פלויד, והוא מוגש כיצירה אחת מתמשכת ולא כאוסף שירים מקרי. נראה שהיצירה עוסקת בעיקר בזמן החולף ובתענוגות המשחיתים של חיי האדם – נושאים שאינם שגורים בעולם הרוק. מילים מתוך השירים TIME ("הזמן חלף, השיר נגמר") ו-MONEY ("שתף אותו בהגינות, אך אל תיקח פרוסה מהנתח שלי"), לצד הקטע US AND THEM ("קדימה, הוא בכה מאחור"), מהווים מפתחות להבנת המשמעות (אם אכן ישנה כזו ברורה) של "הצד האפל של הירח".

למרות שמדובר בתקליט קונספט, חלק מהרצועות יכולות לעמוד בפני עצמן. השיר TIME הוא קטע רוק משובח בעל גוון קאנטרי וסולו גיטרה עוצמתי של דיוויד גילמור. MONEY מנוגן באופן רחב וסאטירי עם נגינת סקסופון מחוספסת (ובצדק) של דיק פרי, שגם תורם סולו בולט ומרגש לשיר US AND THEM. הקטע האינסטרומנטלי ON THE RUN בולט בזכות צלילי צעדים דוהרים מצד לצד, החומקים משלל "רעמים" ופיצוצים משונים, רק כדי להיקטע על ידי תקתוק השעון שמוביל אל השיר על הזמן. לאורך כל התקליט, הלהקה מניחה מסגרת מוצקה המעוטרת בסינתיסייזרים, אפקטים קוליים והקלטות דיבור. הצליל עשיר ורב-שכבתי, אך נותר ברור ומובנה היטב.

ישנן גם כמה נקודות תורפה: השירה של גילמור נשמעת לעיתים חלשה וחסרת ברק, והקטע THE GREAT GIG IN THE SKY (החותם את הצד הראשון) יכול היה להתקצר או להישמט כליל. אך אלו באמת הערות שוליים. זהו תקליט משובח, בעל עושר טקסטואלי ורעיוני שלא רק מזמין מעורבות מצד המאזין, אלא דורש אותה. יש כאן פאר מסוים המתעלה מעל מלודרמה מוזיקלית גרידא – הישג נדיר במוזיקת הרוק. ב"צד האפל של הירח" יש הבזק – הבזק אמיתי הנובע ממצוינות וביצועים מעולים".

הידעתם?

התקליט היה אמור להיקרא במקור ECLIPSE, כיוון שלהקת MEDICINE HEAD כבר הוציאה תקליט בשם DARK SIDE OF THE MOON. רק לאחר שהתקליט של MEDICINE HEAD נכשל מסחרית, הרגישו חברי פינק פלויד בנוח לאמץ את השם המקורי בחזרה.

בונוס: ריצ'י בלאקמור, מלהקת דיפ פרפל סיפר במרץ 1975 גם את זה למגזין INTERNATIONAL MUSICIAN:

"מדי פעם אני מנגן בבס. לאחרונה ג'מג'מתי עם אלכס הארווי כשניגנתי בבס. אני אוהב לנגן 'ליד-בס' (בס מוביל), כי אני יכול לנגן עליו מהר ממש כמו בגיטרה. הרבה אנשים רואים בזה משימה קשה; אני לא יודע למה, לי זה לא קשה.

מה שמעצבן אותי הוא שהבס משמש לעיתים קרובות כתירוץ לנגינת גיטרה שנייה בלהקה. הנגן אומר לעצמו: 'אני רוצה להיות בלהקה אבל אני לא יודע לנגן בגיטרה מובילה, אז אנגן בס'. הם לא באמת רואים בבס כלי שונה לגמרי – בטח לא כפי שנגני ג'אז כמו ריי בראון או צ'רלי מינגוס רואים אותו.

ראיתי את מינגוס בצרפת והוא היה מדהים. הבסיסט שלנו, גלן יוז, פשוט מטורף על פ'אנק; הוא מוכשר מאוד. הוא אמנם לא מתאמן, אבל יש בנגינה שלו המון רגש. הוא לא מנגן את המובן מאליו; לעיתים קרובות אין לי מושג מה הוא מנגן, וזה חלק מהעניין.

אני אוהב את ג'ף בק; הוא הגיטריסט האהוב עליי. ישנם הרבה גיטריסטים שזוכים לשבחים מופרזים. מייק בלומפילד טוב מאוד, וגם סטיב האו. מעולם לא הבנתי מה מוצאים באריק קלפטון – הוא זמר טוב, אבל לא יותר מזה. ופיט טאונסנד? בשנת 1964 הוא באמת השפיע עליי, כי הוא היה מהראשונים שהשתמשו בדיסטורשן. יש לו סולו דיסטורשן בשיר ANYWAY ANYHOW ANYWHERE וזה היה מצוין. חשבתי שלהקת 'המי' הייתה נהדרת כשרק פרצה. טאונסנד הוא לא ממש גיטריסט במובן הקלאסי, הוא יותר 'כלבויניק' שעושה הכל. לגבי גיטריסטים אמריקאים? אני מעריך מאוד את טומי בולין (בולין יהיה זה שיחליף בהמשך את בלאקמור בדיפ פרפל - נ.ר).

יש גם גיטריסט בלהקת STRAY DOG שממש נהניתי להאזין לו כשהקליט באולפני 'רקורד פלאנט' בלוס אנג'לס. הוא נשמע נהדר, אם כי איני יודע מיהו. הביקורת היחידה שלי כלפי גיטריסטים אמריקאים היא שהם נשמעים אותו הדבר כשהם מנגנים רוק. יש להם את צליל ה-'FUZZ' הזה. אולי זה בגלל המגברים שלהם? הם יכולים להיות גיטריסטים אדירים, אבל לא נראה שאכפת להם מהסאונד שלהם. יש משהו במגברים האמריקאים שהורס את הצליל – זה נשמע כאילו הרמקול עומד להתפרק. זה צליל מוזר. לג'ף בק, לעומת זאת, יש מגבר נהדר. כשאני צופה בו, אני פשוט נדהם.

הרבה גיטריסטים מנגנים מהר ובולעים צלילים שהם שיננו לאורך השנים רק כדי להרשים את מי שלא מבין במוזיקה. מוזיקאי אמיתי יודע שמהירות לא מעידה על איכות הנגינה, אלא בחירת הצלילים.

במהלך סיבובי הופעות למדתי לזהות אנשים באופן מיידי. אני יכול לעמוד על קנקנו של אדם תוך שניות. זה מה שקובע אם ארצה לדבר עם מישהו או שאמצא אותו משעמם. שמונים אחוז מהאנשים שפגשתי משעממים – לכן יש לי חדר הלבשה משלי".

בונוס: החודש, מרץ בשנת 1970, עיתון ביט אינסטרומנטל תהה מה יהיה עם הביטלס - וזה חודש לפני שנודע שהלהקה מתפרקת!

"הדרך שבה הביטלס תמרנו במהלך שבע השנים האחרונות כדי לשמור על המוניטין שלהם כחדשני העשור הייתה יוצאת דופן למדי. למרות שהם לא באמת לקחו שליטה מלאה על גורלם עד שעברו את כור ההיתוך של הביטלמאניה במהלך השנים 1963-1965..

אך ברגע שעידן הרביעייה הלבושה בבגדים זהים חלף, ניתן היה כמעט לדמיין אותם יושבים מדי כמה חודשים, רגע לפני השקת סינגל או אלבום חדש, ואומרים: "מה נעשה הפעם כדי לגרום להם להזדקף ולשים לב?" ומדיניות זו הובילה לרשימה מבלבלת של שינויים. שיער קצר (כן, הוא היה קצר בהתחלה), בינוני, ארוך, פרוע, גלי, מרושל, חלק, מבריק, פאות לחיים, שפמים, זקנים, סנטרים לא מגולחים (מדוע הם הזניחו את הגבות? אני בטוח שאפשר היה לעשות איתן משהו!), שערם – בכל מקום שבו צמח – עבר תמורות שיטתיות.

יהיה כמעט בלתי אפשרי למנות את שינויי הלבוש שלהם. הדבר היחיד שהם לא עשו הוא ללבוש בגדי נשים. כל השאר, מהשחור הקודר ועד לעידן הפסיכדליה של הפלאוואר-פאוואר, נוסה באמת ובתמים. אך ככל שמרבים בשינויים, כך קשה יותר להתעלות על הקודם, ובכיוונים מסוימים הביטלס כמעט מיצו את האפשרויות. זאת, בתנאי שמתייחסים לביטלס כאל כאלה שימשיכו באותו דפוס בעתיד כפי שעשו בעבר.

אך כל הסימנים מעידים כעת שהם לא הולכים לעקוב אחר אותם דפוסים, מה שמאפשר לדמיון להתפרע. אז בואו נפליג קצת בדמיונות ונחזה את המראה העתידי של הביטלס בשנות השלושים לחייהם. למרות ש-בואו נהיה הוגנים - לג'ורג' ופול יש עוד שנתיים-שלוש עד אז.

את עתידו של רינגו אולי הכי קל לחזות. ניכר שהוא מתחיל להתבסס בתפקיד של בדרן בינלאומי, כוכב קולנוע, אישיות וסוג של סינטרה צעיר. הוא נינוח, מפגין כישרון בלתי צפוי כשהוא מופיע בתוכניות טלוויזיה, אך הוא טרם עשה משהו יוצא דופן באמת. אכן, עולה התהייה אם מפיק סרטים כלשהו יהיה מוכן ללהק את רינגו לתפקיד ראשי, ולהטיל עליו את האחריות המלאה למשיכת הקהל לבתי הקולנוע. ללא ספק, משחקו התקבל בהסתייגות מסוימת על ידי המבקרים, אך המבקרים טעו בעבר וייתכן שהם טועים גם לגבי המתופף של הביטלס. לא, איני רואה את רינגו מבצע שינויים דרסטיים בכל הנוגע לטרנדים ולאורח חיים. לכן הוא יישאר בערך אותו הדבר.

אך שלושת האחרים שונים מאוד. ג'ורג' הוא כמעין מיסטיקן הודי. ייתכן וג'ורג' יחזור לעצמו הישן, השמח והידידותי, אך הנטייה שלו לקחת את עצמו ברצינות תהומית בולטת מאוד מאז שהביטלס הפסיקו להופיע. הוא מפגין רצון נואש למדי להיחשב לכותב שירים מעולה. אך למרות שהיו לו כמה הצלחות בולטות, הוא גם הפיק הרבה חומר בינוני שאם לא היה נכתב על ידי ביטל, כנראה לא היה רואה אור מעולם. כעת, כמובן, הוא פונה יותר ויותר לאולפן ההקלטות, וייתכן שג'ורג' יהפוך למפיק תקליטים מסור ויזנח את הקטע ההודי לצמיתות בעתיד הלא רחוק.

ג'ון הוא ללא ספק זה שדבק בנאמנות הרבה ביותר ב"דיבר" של הביטלס: "עליך לסתור את עצמך תמיד מדי כמה חודשים". עקביות משעממת אותו עד מוות. כל צביעות, כפל-לשון וקושי נראים לג'ון מגוחכים בעולם הזה, אלא אם כן, כמובן, הם מיושמים על ידי הביטלס עצמם – אז, מטבע הדברים, זה הגיוני לחלוטין.

אבל ה"סקינהדס" הקדימו אותו. הם חשבו על הרעיון לגלח את כל שיערם ולהשליך את כל ציוד ההיפים שלהם כבר לפני יותר משנה. אבל אף פעם לא מאוחר מדי. ואחרי הכל, עניין הסקינהדס קורה כרגע רק במדינה הזו, בריטניה, כך שג'ון עשוי להחליט ללכת על כל הקופה ולצעוד בשדרות סאנסט בשיער קצוץ, ג'ינס, שלייקס ומגפיים בחודשים הקרובים. זו תהיה סנסציה והאמריקאים יחשבו שהוא המציא את הרעיון. אבל מוטב שתזדרז, ג'ון, כי רעיון הסקינהדס עלול לחצות את האוקיינוס האטלנטי בכל יום, ואז זה יהיה מאוחר מדי.

ללא ספק, ג'ון הוא הביטל היחיד שלא הולך לשבת בחיבוק ידיים ולתת לאירועים לחלוף על פניו. הוא לא אוהב את המחשבה על גיל העמידה אפילו קצת, ולמרות העובדה שכאשר היה בן 18 הוא החשיב כל מי שמעל גיל 30 כמי שנמצא בשלהי ימיו, הוא הולך לסרב להאמין שהוא עשוי להשתייך לקבוצת הגיל הזו למשך 25 שנים לפחות. הדרך היחידה שג'ון יכול לעקוף את הקושי הנורא הזה היא לאמץ את הפוזה, הגינונים והסגנון של גבר בן 60 בשלהי ימיו, מה לגבי זה, ג'ון?

פול תמיד גילה חיבה עזה לתפקיד של "אדון כפרי". בעוד שהוא תמיד זרם עם כל הלבוש והאופנה החדשים, בדרך כלל הוא חזר לג'ינס ולחולצה הישנים באולפן ההקלטות. מעולם לא היה לו אכפת במיוחד לשאת את גימיקי הפרסום של הביטלס אל תוך חייו הפרטיים. הוא אוהב להיות קז'ואל והוא אוהב להיות COOL. למעשה, ה"קוליות" של מקארטני היא המשענת הגדולה שלו. בלעדיה, גם הוא וגם הביטלס היו ללא ספק סובלים הרבה יותר מחילוקי דעות ושיבושים ממה שחוו בשלוש השנים האחרונות.

פול הוא זה שיכול להיכנס לפוזה מעודנת ואצילית בקלות רבה מאוד. למעשה, כבר יש לו את כל הסממנים של ג'נטלמן טיפוסי מהמעמד הגבוה. כמו אביו של צ'רצ'יל, הדוכס ממרלבורו, יש לו אישה אמריקאית. כמו לורדים רבים בממלכה, יש לו חווה בסקוטלנד ובית במרכז לונדון. הוא לא ראוותני או גס רוח. והאגדה על המלחין הגדול ביותר של המאה כמעט מוכנה לצנוח על כתפיו. זה קצת כמו אלגר, אבל אף אחד מעל גיל 30 לא זוכר עליו דבר.

הבעיה היחידה היא לקשור את הארבעה יחד עם סוג של קשר כלשהו. כדי שהביטלס ישרדו ויצמחו לגבהים חדשים, חשוב שכל אחד יהיה מוכן להצניע את זהותו לפחות מעט לטובת הקבוצה כולה. אם כולם יתעקשו ללכת בדרכיהם הנפרדות, קשה לראות כיצד הביטלס יוכלו להמשיך להוציא אלבומים וסינגלים באופן קבוע. סימן מובהק לסימן השאלה התלוי מעל ראשם הוא שחרורו של השיר SOMETHING כסינגל האחרון שלהם - ועוד שיר שכבר יצא מתוך אלבום שלם - דבר שהביטלס ממש לא נהגו לעשות.

אבל מה אמורה חברת תקליטים לעשות כשיש דרישה עצומה לסינגל של הביטלס ואין מה להוציא? כרגע, אנחנו עדיין מחכים לחדשות על התוכניות של הביטלס לשארית השנה. האם הם יצליחו להפיק סינגל אחד, שניים או שלושה חדשים, אלבום נוסף? או האם הם יחליטו ללכת איש איש לדרכו יותר ויותר בשנות השבעים?"...

ובכן, באותם רגעים, הלהקה כבר הייתה מפורקת מבפנים (ג'ון לנון כבר הודיע לחברים האחרים בספטמבר שהוא עוזב), אבל הציבור עדיין לא ידע זאת. לנון כבר שינה קצת את דעתו מאז ונשאר בחבורה רק כדי לגלות באפריל 1970 שמקרטני הוא שעוזב. המאמר משקף את החרדה והסקרנות של הקהל לגבי "מה הלאה?" - וכן, לנון בהמשך יגלח את כל מחלפות ראשו. לכן, המאמר הזה ממש נבואי, מכמה זוויות.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459