רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-3 באוגוסט בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-3 באוגוסט (3.8) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "באחת האוניברסיטאות, שנאלצתי להגיע אליה, נתקלתי בספר על דמוקרטיה שנכתב כניסוי אמריקני. ממש התחברתי לספר הזה. אין אחד שהצליח להוכיח שדמוקרטיה יכולה לעבוד. מבחינתי דמוקרטיה היא עדיין סוג של ניסוי ומישהו צריך לבוא ולהוכיח לי שזה אכן משהו שיעבוד. זה לא אומר שדמוקרטיה לא יכולה לעבוד, אך בינתיים היא לא מוכחת כדרך יעילה במאה אחוז. בשביל שזה יעבוד, אנשים בארה"ב צריכים להפסיק לחיות באופן צבוע. הם צריכים לקחת בחשבון ובאופן מוחלט את מוחם וגופם, כשהם באים לחוקק חוקים. החברה שלנו בנויה מאנשים מתוסכלים. הורים לא רצו מעולם להיות אנשים רעים. אבל הם נשאבו לקטע בו הם חייבים ללמד את ילדיהם בצורה נוקשה כלשהי. כי זו הדרך בה הם למדו מהוריהם". (פרנק זאפה, בעיתון HIT PARADER, בשנת 1967)

ב-3 באוגוסט בשנת 2006 מת ארתור לי, המנהיג של להקת LOVE, לאחר מאבק בלוקמיה. בן 61 במותו.

להקת LOVE, בראשותו של לי, הייתה אחד מעמודי התווך של הסצנה הפסיכדלית התוססת של לוס אנג'לס בשנות השישים. בעוד שלהקות כמו הבירדס והדלתות זינקו למעמד של אלילי אצטדיונים, LOVE נותרה תמיד תופעת קאלט, סוד שמור למביני עניין, שזכתה להערצת מוזיקאים וחרטה את שמה בדפי ההיסטוריה בזכות השפעתה העצומה והמתמשכת.

כשמזכירים את ארתור לי ואת להקתו, כולם מיד שולפים את יצירת המופת המהפנטת, התקליט FOREVER CHANGES. אך אני כאן כדי לצלול לסיפור אחר, סיפור על התקופה שאחרי, על פרק דרמטי ומסובך לא פחות. התקליט הרביעי של הלהקה, שיצא בשנת 1969, נחשב בעיני רבים לרגע שבו החלה הנפילה המרה של הלהקה מפסגות היצירה. לאחר שהשלים אחרי FOREVER CHANGES חש ארתור לי דחף בלתי נשלט להרוס הכל ולהתחיל מחדש, לשנות את עולמו המוזיקלי מהיסוד. וזה בדיוק מה שקרה.

באופן אירוני, התגובות הפושרות והביקורות המעורבות שקיבל FOREVER CHANGES בזמן אמת בארצות הברית, הן שדחפו אותו למסקנה דרסטית: הכיוון חייב להשתנות. הוא החליט לזנוח את הגיטרות האקוסטיות העדינות, את תזמורי כלי הקשת והנשיפה המורכבים, ונפנף לשלום לחברי להקתו המקוריים, שאת יכולות הנגינה המוגבלות שלהם נאלץ לחפות באמצעות שכירת נגני אולפן מהשורה הראשונה עבור התקליט ההוא. מכאן ואילך, LOVE תהיה להקת רוק טהורה, חשמלית ובועטת, המורכבת מהרכב חדש לחלוטין של ארבעה נגנים.

האמת? התקליט הרביעי הזה של LOVE, שזכה לשם הגאוני FOUR SAIL (משחק מילים מתוחכם בין "ארבעה מפליגים" לבין השלט FOR SALE), הוא תקליט מצוין. זהו רוק'נ'רול ישיר, מחוספס וכן. הגיטריסט החדש, ג'יי דונלאן, היה תגלית של ממש והשתלב באופן מושלם בחזון החדש של לי, כשהוא מנגן בביטחון מסחרר ועם סאונד חד כתער. לצידו, הצטרפו הבסיסט פרנק פאייאד והמתופף ג'ורג' סוראנוביץ', שיצרו יחד חטיבת קצב עוצמתית ומהודקת.

התקליט נפתח עם AUGUST, קטע רוק אדיר, מורכב ומלא אנרגיה מתפרצת, שהבהיר למאזינים מהרגע הראשון שהכללים השתנו. כמה סמלי שהתקליט כולו יצא לאור בדיוק בחודש אוגוסט של שנת 1969. אחרי הפתיחה המטלטלת הזו, התקליט מתרכך מעט אך שומר על רמה גבוהה ואחידה. נכון, אין כאן יצירות מופת מורכבות כמו בתקליטיה הקודמים, אבל יש כאן ניסיון הישרדות מרשים ומוצלח של ארתור לי, אמן שהחל לשקוע אט-אט עם כל תקליט נוסף שיצר מכאן והלאה.

דבר אחד היה ברור אז וברור עוד יותר היום: ארתור לי הוא להקת LOVE. היוצר הייחודי הזה הוביל את הלהקה, בכל גלגוליה, בנתיבים מוזיקליים משונים, בלתי צפויים ולעיתים קרובות גם בלתי מקובלים. בזמן אמת, כל צעד שלו נתפס כתמוה וביזארי, אך במבחן הזמן, תקליטיו המאוחרים זכו להערכה ולהכרה להן היו ראויים מלכתחילה.

בתקליט FOUR SAIL התפוגג סופית עשן הגראז'-רוק שאפיין את התקליט הראשון. נעלמה הפסיכדליה החולמנית של התקליט השני. התפוגג הקסם העדין והתזמורתי של התקליט השלישי. מה שקיבלנו במקום היה סוג של התפכחות כואבת של אמן גאון, שידע כנראה שלעולם לא יצליח להתעלות על הפסגה של FOREVER CHANGES, וראה כיצד גם יצירתו הגדולה ביותר נקטלה על ידי חלק מהמבקרים ולא זכתה להצלחה מסחרית. זהו תקליט של אמן שבור, שמנסה בכל כוחו להיאחז בקרנות המזבח של עולם המוזיקה, גם כשכולם מסביב לועגים למהלכיו. להקת LOVE בתקליט הזה היא ארבעה שחקנים המככבים בסרט עצוב מאוד, על להקה שכל אבקת הפיות הנוצצת שלה התפוגגה ונעלמה.

ג'ק הולצמן, מנהלה של חברת התקליטים ELEKTRA, סיפר על הכוכב הבעייתי שהיה חתום אצלו: "ארתור היה מוכשר באופן פנומנלי. אולי יותר מכל אחד אחר בסביבה. והוא ידע את זה. הוא היה רעב להצלחה שתמיד חמקה ממנו. עשינו איתו ארבעה תקליטים, וכל אחד מהם היה שונה לחלוטין מקודמו. כשראיתי את הכיוון של FOUR SAIL, הבנתי שהיה לנו את רגע הקסם שלנו עם LOVE, והוא נגמר. כשהצלחתה האדירה של להקת הדלתות המשיכה להכות לארתור בפנים, זה היה לו קשה מנשוא. כשארתור ביקש להשתחרר מהחוזה, הסכמתי. הוא אמר שיש לו הצעה מחברת BLUE THUMB, אז שחררתי אותו. אחר כך קיבלתי טלפון מהחברה ההיא, ששאלה לגבי הלוגו המפורסם של הלהקה. אמרתי, 'הלוגו שייך לנו, אבל קחו אותו. תשתמשו בו'. כל מה שארתור עשה אחר כך היה פשוט נורא. הייתי מאזין לקטע או שניים, אבל זה לא היה זה. מעולם לא קניתי תקליט שלו אחרי שעזב. לחברה שלי היה את הטוב ביותר מארתור לי".

ארתור לי עצמו סיפר על התהליך: "הקלטת שני התקליטים האלה, FOUR SAIL ומה שיהפוך ל-OUT HERE, הייתה מעניינת. הקלטנו במה שהיה פחות או יותר מוסך שהוסב לבית. שכרתי ציוד ובעל הבית גבה ממני שמונה דולרים לשעה. שילמתי על הכל מהכיס שלי. האנרגיה של הנגנים החדשים הדליקה אותי. הייתי בסוף החוזה שלי עם ELEKTRA. FOUR SAIL היה בדיוק כמו שלט 'למכירה' שתקוע בחצר הקדמית. זו הייתה 'להקת אהבה למכירה', כי נמאס לי מחברת התקליטים. ככה הרגשתי".

סשנים מרתוניים נערכו עבור FOUR SAIL בבית פרטי שהוסב לאולפן הקלטות בלב הוליווד. "היינו צריכים ללמוד בערך 25 שירים בבת אחת," נזכר הגיטריסט ג'יי דונלאן. "כמה שבועות אחר כך כבר היינו באולפן המאולתר הזה והקלטנו את כל השירים. ELEKTRA בחרה מתוכם את מה שרצתה. השאר הפכו לבסיס לתקליט הבא. היתרון היה שערכנו שם חזרות, אז כל מה שהיינו צריכים לעשות זה פשוט לנגן את זה חי. לא היו תיקונים, לא היו הוספות. אפילו סולו הגיטרה שלי בשיר AUGUST הוקלט בטייק אחד חי, בלי הזדמנות לתקן כלום. זמן באמת היה עניין של כסף, ובמקרה הזה, זה היה הכסף של ארתור".

הסאונד החדש והכבד של LOVE טלטל את המעריצים שציפו להמשך ישיר של FOREVER CHANGES. בהופעות, ההרכב החדש היה רועש עד כאב. "זה היה כמו אגרוף בחזה, מבחינת הווליום," סיפר אחד המעריצים.

ג'ים ביקהארט, שראה את ההרכב החדש ב-17 ביולי 1969, תיאר: "זו הייתה להקת הארד-רוק טובה, אבל חסרת מיקוד. המוזיקה הייתה מלודית, אבל היא פשוט לא נדבקה לי לראש". לעומתו, המעריץ דניס קלי, שהגיע להופעה וציפה לשמוע את השירים הישנים, הופתע לחלוטין: "כשהם עלו לבמה חשבתי, 'מי החבר'ה האלו?'. אבל הם היו מדהימים. ג'ורג' סורנוביץ' היה מפלצת על התופים. זה לא היה מה שציפיתי לו, אבל ארתור שוב הצליח להמם אותי". היו גם כאלה שהתאהבו בכיוון החדש. מבקר הלוס אנג'לס טיימס, ג'ון מנדלסון, הכריז שהלהקה החדשה "טובה יותר מתמיד". הוא כתב: "לא עוד אגואיסטים סוררים, הלהקה מונעת על ידי מייסד צלול ונשלט. יש לו עכשיו אנשי צד מוכשרים שמנגנים יחד, משהו שהלהקה הישנה עשתה רק לעתים רחוקות".

נוח על משכבך בשלום, ארתור לי.

ב-3 באוגוסט בשנת 1971, הכריז פול מקרטני על הקמת להקה חדשה. הדבר פורסם כסקופ ב"דיילי מירור" הבריטי, כשרק אשתו לינדה הוזכרה. חברי הלהקה האחרים ושם הלהקה לא הוזכרו שם.

כך נכתב שם: "פול מקרטני הקים להקה חדש. ואחת מחבריה היא אשתו לינדה. שמות המוזיקאים האחרים הם סוד שמור היטב, אבל הם כבר עבדו יחד באולפני הקלטות. פול, 29, גם הקים משרד חדש, מקרטני הפקות בע"מ, בסוהו, כדי לטפל בכל ענייניו. החדשות על הפעילות החדשה של פול נחשפה אתמול - יום אחרי שג'ורג' האריסון ורינגו סטאר, שניים מעמיתיו הוותיקים לביטלס, השתתפו בשני מופעי צדקה מרשימים בניו יורק".

באותו יום בו יצאה הכרזתו על הלהקה החדשה, יצר פול קשר עם נשיאת מועדון המעריצים של הביטלס, פרדה קלי, וביקש ממנה למסור למעריצי הביטלס ש"תודה לכם שאתם כותבים לי, אך אני כבר לא ביטל יותר".

פרדה קלי: "זה נכון שפול מנסה לפרק את השם של הביטלס. הוא לא רוצה להיות קשור לזה יותר. למשל, במגזין המעריצים אנחנו רושמים את תאריכי הלידה של כל ילדי הביטלס אבל פול טען שילדיו אינם ילדי ביטל. אני מניחה שזה הוגן וציפיתי שזה יקרה".

מאמר, שפורסם ברקורד מירור למחרת, חשף את ההרכב המלא (עם המתופף דני סייוול והגיטריסט דני ליין - חבר מודי בלוז לשעבר). "אני לא רוצה להגיד יותר מדי על הלהקה. אני פשוט לא רוצה שזה יהיו חדשות ישנות עד שנתחיל לנוע", פול אמר שם. דוברת מטעם המשרד החדש של מקרטני מסרה: "הלהקה החדשה נמצאת באולפני ההקלטות כבר זמן מה ויש לה הרבה מוזיקה, שחבריה מקווים להוציא לפני סוף השנה. החברים מאוד נרגשים מהמוזיקה שהם יוצרים".

שלושה ימים לאחר מכן פורסם במלודי מייקר הבריטי: "לינדה מצפה לילד בסתיו, ופול לא רוצה פסנתרנית בהריון על הבמה. הלהקה עבדה קשה מאוד לאחרונה, וכולם ייצאו לחופשה. פול גם עושה את המקסימום כדי לסיים חוזה. יש לו תקוות גדולות לפתור את הבעיות הנוכחיות עם שאר הביטלס בזמן הקרוב מאוד".

בינתיים פורסם בעיתון NME הבריטי: "סביר להניח שהלהקה תיקרא 'להקת הבלוז של פול מקרטני'... אבל שם הלהקה, כנפיים, לא יעלה בראשו של פול לפני לידת בתו השנייה, סטלה, ב-13 בספטמבר 1971. שם שהוא שקל ללהקתו לפני בוא ה"כנפיים" היה טרפנטין.

ההכרזה על הלהקה החדשה יצאה 48 שעות בלבד לאחר הקונצרט שג'ורג' האריסון עשה למען בנגלה דש, והעיתוי של זה לא היה מקרי. פול הוזמן לנגן בקונצרט הצדקה אבל לא רצה לתת למנהל הביטלס ואויבו המר, אלן קליין, את הסיפוק באיחוד מחדש של הביטלס על הבמה. הוא רצה להראות שהוא נמצא כבר במסלול אחר ופנה לכתבת הדיילי מירור, דבורה תומס. האמירה הזו שלו נועדה להראות שהוא ממשיך הלאה - לא רק להופעה אחת אלא לזמן רב.

החיפושית לשעבר ביקש לעשות את הצעד הנכון מבחינתו - להתחיל מהתחלה. מטרת להקה זו הייתה עבורו להיות שווה בין שווים. דובר מטעמו מסר לתקשורת כי "פול לא רוצה להיות קשור יותר לביטלס אלא לעשות את צעדיו בקריירה משלו ולהיות פול מקרטני".

גם זה קרה ב-3 באוגוסט: ברוכים השבים למדורנו הקבוע, בו אני צולל אל נבכי ההיסטוריה של המוזיקה ודולה עבורכם את הסיפורים, השערוריות והרגעים הקטנים שהפכו לגדולים. אז הגבירו את הווליום ובואו נצא למסע בזמן.

השמש שתמיד תזרח: הסיפור המדהים מאחורי SUNNY

בשנת 2010, עולם המוזיקה נפרד בצער מהזמר והיוצר המוכשר בובי הב, שהלך לעולמו בגיל 72 ממחלת סרטן הריאות. הב ייזכר לעד בזכות המנון התקווה הנצחי שלו, SUNNY, אך הסיפור מאחורי השיר מורכב ומרתק הרבה יותר ממה שנדמה. במבט ראשון, SUNNY נשמע כמו עוד שיר אהבה קלאסי, אך הייחוד שלו טמון בעמימות המכוונת שלו. המילים יכולות לפנות לאישה, לגבר, להורה, לילד, למאהב או לחבר קרוב. יש שאף טענו כי זוהי תפילה אישית לאלוהים. בובי הב עצמו מעולם לא סיפק תשובה חד משמעית, והותיר את הפרשנות למאזינים.

עם זאת, אין ספק שההשראה לכתיבת השיר נבעה מאירוע טראומטי כפול. ב-22 בנובמבר 1963 נרצח הנשיא ג'ון קנדי, ולמחרת, ב-23 בנובמבר, נדקר למוות אחיו של בובי, האל הב, מוזיקאי מוכשר בזכות עצמו, בפתח מועדון לילה בנאשוויל. מתוך השבר והאפלה, הב חיפש קרן אור. "הכוונה שלי הייתה פשוט לחשוב על זמנים מאושרים יותר, לחפש יום בהיר יותר, כי הזמנים היו קשים מאוד", סיפר פעם. "השיר הזה הרים אותי מהקרשים. זו הייתה תפילה לטבע שטוף שמש ותחינה מלודית לשלום". בהזדמנות אחרת הוסיף בהומור: "הייתי שיכור כלוט כשכתבתי אותו. פתאום ראיתי זריחה בצבע סגול, מראה שלא ראיתי מימיי, וזה פשוט הציף אותי".

ההצלחה הפנומנלית של SUNNY הממה את הב. השיר הפך לאחד המכוסים יותר בהיסטוריה, עם ביצועים של ענקים כמו פרנק סינטרה, ג'יימס בראון, סטיבי וונדר, מרווין גאי, בוני אם, וגם גרסה מוקדמת של שר משנות השישים, כמחווה לבן זוגה דאז, סוני בונו. למרות מאות הגרסאות, הביצוע המקורי והמחוספס של הב הוא היחיד שכבש את המצעדים בארצות הברית והפך לחלק בלתי נפרד מהפסקול האמריקאי, עם שימוש נרחב בפרסומות וסרטים. חרטה אחת כן הייתה לו: שהגאון ריי צ'ארלס מעולם לא היה אחד מ-500 האמנים שהקליטו גרסה משלהם לשיר.

כשהבסיסט של הסטונס זעזע את הממלכה

שנת 1986. צהובון בריטי בשם "חדשות העולם" זורק פצצה שמרעידה את אמות הסיפים של עולם הרוק. על פי התחקיר, ביל וויימן בן ה-49, הבסיסט השקט והמיושב של הרולינג סטונס, מנהל מערכת יחסים עם נערה בשם מנדי סמית', אז בת 16. הגילוי המטריד באמת היה שהקשר ביניהם החל כשהיא הייתה בת 13 בלבד. למרות הסערה הציבורית, לא הוגשו אישומים פליליים נגד וויימן. באופן מפתיע, בשנת 1989, השניים אף התחתנו. הנישואים, כצפוי, לא החזיקו מעמד והתפרקו בפחות משנה.

מהבמה הגדולה בעולם למסדרונות האקדמיה

בשנת 2007, גיטריסט להקת קווין, בריאן מאי, הוכיח שמוח וכישרון מוזיקלי יכולים ללכת יד ביד. 36 שנים לאחר שנטש את לימודיו האקדמיים כדי להתמקד בקריירה המסחררת עם הלהקה, מאי השלים סוף סוף את משימותיו וקיבל תואר דוקטור באסטרופיזיקה. סגירת מעגל מרגשת ומרשימה לאחד הגיטריסטים המזוהים ביותר בעולם.

לילה סוער באולפן ההקלטות

קפיצה אחורה לשנת 1966. להקת הרולינג סטונס נכנסת לתשעה ימי הקלטות אינטנסיביים באולפני RCA המפורסמים שבלוס אנג'לס. התוצאה: שניים מהשירים החצופים והבלתי נשכחים שלה. הראשון, HAVE YOU SEEN YOUR MOTHER BABY STANDING IN THE SHADOW, שלווה בעטיפה שערורייתית בה חברי הלהקה הצטלמו בבגדי נשים. השני, LETS SPEND THE NIGHT TOGETHER, שהטקסט הישיר שלו גרם לכך שבתוכנית הטלוויזיה של אד סאליבן הם אולצו לשיר "בואו נבלה קצת זמן ביחד" כדי לא להרגיז את הצופים השמרנים.

החיפושיות מכות בחזרה: "הם מעתיקים לנו אפילו את התספורת!"

שנת 1963, שיא הביטלמניה. על שער המגזין מלודי מייקר מתנוססים ארבעת המופלאים עם הכרזה נחרצת: "אפילו את התספורות שלנו הם מחקים!". ג'ון לנון, חד כתמיד, לא חסך במילים: "להקות מסוימות פשוט עושות בדיוק את מה שאנחנו עושים. לא הייתי מעלה את זה, אבל כמה חבר'ה ממש צוחקים עלינו בגלל זה. תראו, אנחנו לא העתקנו מאף אחד. אני לא זמר שחור אז אני לא יכול להעתיק זמר שחור, נכון? יש לנו סגנון משלנו, סאונד משלנו. אבל להקות אחרות קופצות על עגלת הרית'ם אנד בלוז הזאת ומעתיקות את העיבודים שלנו תו אחר תו. זה מרגיז אותי מאוד. למה שהמעתיקנים האלה לא ייצרו סגנון משלהם כמונו? זה קורה גם עם השיער. אני רואה נגנים בלהקות אחרות עם אותו אורך שיער בדיוק. אני מניח שיגידו שזה כבוד שמעתיקים אותנו, אבל כשהם צוחקים עלינו, אנחנו נחזיר להם ובגדול".

הרגע שבו טים רוז איבד מתופף והעולם הרוויח את לד זפלין

אוגוסט 1968. מגזין המלודי מייקר מדווח שהזמר טים רוז נאלץ לדחות את סיבוב ההופעות האמריקאי שלו לנובמבר. הסיבה? אובדן המתופף הקבוע והעוצמתי שלו, בחור צעיר בשם ג'ון בונהאם, שהודיע על פרישה כדי להקים להקה חדשה. הלהקה הזו, כידוע, תיקרא לימים לד זפלין, ובונהאם יהפוך לאחד המתופפים המשפיעים בתולדות הרוק. ההפסד של רוז היה הרווח של כולנו.

מזל טוב! ימי הולדת ב-3 באוגוסט

1926 - נולד טוני בנט (אנתוני דומיניק בנדטו), אחד מגדולי זמרי הפופ והג'אז, אמן שהקריירה שלו השתרעה על פני שמונה עשורים וזיכתה אותו באינספור פרסים, כולל 14 פרסי גראמי. בנט הלך לעולמו ביולי 2023.

1939 - נולד ג'ימי ניקול, האיש שהיה "ביטל" למשך 13 ימים. ניקול נקרא לדגל ביוני 1964 כדי להחליף את רינגו סטאר, שהתמוטט ואושפז עם דלקת שקדים, בשיא סיבוב ההופעות העולמי של הלהקה. הוא זכה לטעום מתהילת עולם, אך חזר לאלמוניות מוחלטת כשרינגו הבריא ושב להרכב. סיפורו העצוב והמלא של ניקול מתואר בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!".

1947 - נולדה סאלי אולדפילד, זמרת פולק מוכשרת ואחותו של המוזיקאי והיוצר מייק אולדפילד.

1963 - נולד ג'יימס הטפילד, הגיטריסט האדיר, הסולן הנדיר והפנים של להקת הענק מטאליקה.

עוד קצת היסטוריה לסיום

1969: חודשיים לפני צאת תקליט הבכורה המהפכני שלה, להקת קינג קרימזון עולה על במת מועדון מארקי המפורסם בלונדון. בין השאר, החברים מבצעים גרסה אינסטרומנטלית מהפנטת ליצירה הקלאסית 'מארס' של גוסטב הולסט, כשצלילי המלוטרון המכשפים של איאן מקדונלד שולחים את הקהל למסע בין כוכבים. רק כדי לסבר את האוזן על הסצנה הלוהטת של התקופה, למחרת תופיע באותו מועדון להקת הרוק המתקדם CRESSIDA, ויומיים לאחר מכן תכבוש את הבמה להקת פאמילי, עם קולו הייחודי של רוג'ר צ'פמן. ימים של רוק מתקדם.

1979: "תקליט חדש" לסקס פיסטולס יוצא לחנויות. שמו: SOME PRODUCT. אבל אל תצפו למוזיקה. מדובר בקולאז' ערוך של ראיונות, קטעי קישור ופרסומות רדיו בהשתתפות חברי הלהקה. זהו ניסיון ציני נוסף להפיק רווחים מלהקה שכבר התפרקה ושהבסיסט שלה, סיד וישס, מת בנסיבות טרגיות. מה בפנים? חברי הלהקה מקשקשים על שטויות, כולל קטע בלתי נשכח בשם BIG TITS ACROSS AMERICA. וישס המנוח, שרק פניו מעטרות את העטיפה, מקלל ללא הפסקה. המוצר הזה אולי מביא את רוח הפאנק האנרכיסטית, אבל אם חיפשתם שירים, טעיתם בכתובת.

1970: להקת הבלוז-רוק CANNED HEAT משחררת את התקליט FUTURE BLUES. באופן יוצא דופן לתקופה, הלהקה זונחת את נושאי הבלוז המסורתיים ומתמקדת בנושאים אקטואליים, בעיקר האקולוגיה השברירית של כדור הארץ. העטיפה הפרובוקטיבית מציגה אסטרונאוטים על הירח הנוטעים דגל אמריקאי הפוך, כשברקע נראה כדור הארץ מזוהם. רשתות חנויות שמרניות סירבו למכור את התקליט בטענה שמדובר בעלבון לאומי, אך הוא זכה להצלחה צנועה, בעיקר בזכות הלהיט LET'S WORK TOGETHER. היה זה, למרבה הצער, התקליט האחרון של הלהקה עם הגיטריסט, הזמר והיוצר המבריק שלה, אל וילסון, שמת זמן קצר לאחר מכן בגיל 27. הלהקה המשיכה לפעול, אך תהילתה דעכה לאיטה, עד למותו של הסולן בוב הייט בשנת 1981.

גאונות, טרגדיה ותחייה: 3 ימים בגיהינום ובחזרה עם סטיבי וונדר. ב-3 באוגוסט בשנת 1973 יצא האלבום INNERVISIONS המופתי של סטיבי וונדר.

התאריך הוא 3 באוגוסט 1973. העולם עוד לא ידע זאת, אבל אחד התקליטים החשובים והמשפיעים ביותר במאה ה-20 נחת זה עתה על מדפי החנויות. קוראים לו INNERVISIONS, והאמן החתום עליו הוא גאון צעיר בשם סטיבי וונדר, שנמצא בעיצומו של פרץ יצירה מסחרר שכמותו לא נראה. מה שאיש לא יכול היה לדמיין הוא שבתוך 72 שעות, חייו של אותו גאון יעמדו על חוט השערה, בסיפור שמערבב השראה אלוהית, משאית עמוסת בולי עץ ומנהל יחסי ציבור אחד שהחליט להרעיש עולמות.

התקליט INNERVISIONS היה התחנה השלישית במסע המופלא של וונדר אל תוך נבכי נשמתו ויכולותיו המוזיקליות, אחרי יצירות המופת MUSIC OF MY MIND ו-TALKING BOOK. בתקליט החדש, וונדר זיקק את כל מה שהפך אותו לאמן של פעם בדור. מצד אחד, הוא הגיש לנו בלדות אהבה ממיסות לב ורכות, כמו למשל GOLDEN LADY המושלם - שירים שמלטפים את הנשמה. מצד שני, הוא לא היסס לצלול אל תוך המים העכורים של המציאות האמריקאית עם שירים פוליטיים נוקבים וטעונים כמו LIVING FOR THE CITY.

השיר הזה, שזכה בצדק בפרס הגראמי לשיר הרית'ם אנד בלוז הטוב ביותר לשנת 1974, לא היה סתם שיר מחאה. זו הייתה אופרת רוק קטנה וזועמת, סיפור קורע לב על צעיר תמים וטוב לב שעוזב את מיסיסיפי הכפרית כדי לחפש את מזלו בניו יורק הגדולה, רק כדי למצוא את עצמו מסובך בעסקת סמים, נזרק לכלא על לא עוול בכפו, וחייו נהרסים. הקטע המדובר בסוף השיר, בו שומעים את המעצר האלים, היה כל כך ריאליסטי שהוא שלח צמרמורת במורד גבם של המאזינים.

וונדר, שהיה למעשה "להקה של איש אחד" ברוב התקליט, ניגן כמעט על כל הכלים בעצמו. הוא לקח את מקלדות הסינטיסייזר, שנחשבו אז לכלים קרים ומנוכרים, והפיק מהן צלילים חמים, אנושיים ונוטפי רגש. הוא גרם למכונות לשיר. התקליט נפתח עם TOO HIGH, קטע פ'אנקי ממכר שקצבתו סוחפת, אך מילותיו מזהירות מפני האסקפיזם וההרס שבשימוש בסמים. הסיפור מספר שוונדר עצמו ניסה ג'וינט פעם אחת ויחידה בחייו, החוויה הייתה עבורו כל כך שלילית שהוא נשבע לא לגעת בזה שוב לעולם. בתוך הקטע הזה אפשר לשמוע גם נגיעות קלילות של ג'אז בסגנון בי-בופ, עדות לאהבתו הגדולה של וונדר לז'אנר.

הקסם הגדול של INNERVISIONS טמון באיזון המופלא שלו. השירים מתחברים זה לזה ברצף כמעט קולנועי, ויוצרים מסע שלם. המסר המרכזי פשוט אך עמוק: החיים יכולים להיות קשים, אפילו טרגיים, עבור מי שעושה טעויות או נקלע למצבים אומללים. אבל הם יכולים להיות יפים ומלאי תקווה למי שבוחר בדרך הנכונה. וונדר הצליח להעביר את המסר הזה מבלי ליפול לקלישאות בנאליות. הוא הגיש אותו בצורה כנה, מרתקת וסוחפת. האיש שלא רואה כלום, ראה למעשה הכל – את היופי, את הכאב ואת התקווה. הוא עודד את כולנו לחיות, להתנסות ולא לפחד משינויים, כפי שכתב בלהיט הענק בעל הגוון הלטיני, DON'T YOU WORRY 'BOUT A THING: "כולם צריכים שינוי, הזדמנות לבחון את השינוי הזה בעצמם".

אבל שלושה ימים בלבד אחרי שהעולם קיבל את המתנה הזו, הגורל החליט לבחון את סטיבי וונדר במבחן האולטימטיבי. באופן מצמרר, בראיון שנתן למגזין רולינג סטון זמן קצר לפני יציאת התקליט, הוא ציין שיש לו תחושה מוזרה שהוא עומד למות בקרוב. הוא פשוט לא שיער עד כמה נבואתו כמעט והתגשמה.

היה זה ה-6 באוגוסט 1973. וונדר ופמלייתו היו בדרכם מהופעה בגרינוויל, דרום קרוליינה, להופעת צדקה נוספת באוניברסיטת DUKE שבעיר דורהאם. ההופעה אורגנה על ידי תחנת הרדיו WAFR. סטיבי נסע ברכב שכור של חברת HERTZ, כאשר בן דודו, ג'ון האריס, נוהג. סטיבי, עייף מהדרך, ישן במושב הנוסע שלצד הנהג, כשהוא חגור בחגורת בטיחות. מאחוריהם נסעו שלוש מכוניות נוספות עם שאר הצוות.

בשעת בוקר מוקדמת, ניסה האריס לעקוף משאית ענקית שהובילה בולי עץ כבדים. מסיבה שאינה ברורה עד היום, המכונית התנגשה בחלקה האחורי של המשאית. כתוצאה מהמכה, אחד מבולי העץ הכבדים החליק מארגז המטען של המשאית, ניפץ את השמשה הקדמית של המכונית ופגע ישירות בראשו של וונדר הישן. (נהג המשאית, אגב, טען מאוחר יותר להגנתו שהמשאית כלל לא הייתה עמוסה ושהוא כבר פרק את בולי העץ קודם לכן).

המחזה היה נורא. אמבולנס שהוזעק למקום מצא את וונדר מדמם קשות ופינה אותו לבית חולים סמוך. לאחר טיפול ראשוני לייצוב מצבו, הוא הועבר לחדר ניתוח, שם אובחן עם גולגולת שבורה וזעזוע מוח קשה ביותר. מצבו היה כה קריטי עד שהרופאים החליטו שלא ניתן לנתח. במשך חמישה ימים ארוכים ומורטי עצבים, שכב סטיבי וונדר בתרדמת עמוקה. אמו, לאלה, טסה מיד מדטרויט לבית החולים. כשראתה את בנה, ראשו היה נפוח פי שלושה מגודלו הרגיל. בארי גורדי, הנשיא הכול יכול של חברת התקליטים MOTOWN, קיבל שיחת טלפון שבישרה לו שאחד הכישרונות הגדולים ביותר שלו נמצא על ערש דווי.

כשהכל נראה אבוד, נכנס לתמונה איש יחסי הציבור של וונדר, אירה טאקר. כשהגיע לבית החולים, הוא ראה את כולם עומדים סביב מיטתו של סטיבי בדממה מתוחה וחסרת אונים. טאקר, שהכיר את וונדר היטב, ידע שהאמן שלו אוהב להאזין למוזיקה בווליום מחריש אוזניים. הוא החליט לנסות גישה הפוכה: במקום שקט, רעש. במקום ייאוש, מוזיקה.

הוא התקרב למיטה וצעק את שמו של סטיבי מספר פעמים. לא הייתה תגובה. ואז, כמעט מתוך אינסטינקט, הוא החל לשיר בקול רם, ישירות לתוך אוזנו של וונדר, את השיר HIGHER GROUND, שהיה באותו רגע הלהיט הגדול ביותר מהתקליט החדש. האירוניה הייתה כמעט בלתי נתפסת: השיר מדבר על הזדמנות שנייה ולידה מחדש.

לפתע, קרה הבלתי ייאמן. אצבעותיו של סטיבי החלו לזוז קלות, כאילו מנסות לנגן על קלידים בלתי נראים. זו הייתה התגובה הראשונה שלו מאז התאונה. מכאן, הדרך להחלמה נסללה. זו הייתה החלמה ארוכה וקשה, ובמהלכה הוא איבד לחלוטין את חושי הריח והטעם. אך המוזיקה, שהצילה אותו, גם ריפאה אותו. טאקר דאג להביא לחדרו בבית החולים את מקלדת הקלאווינט האהובה עליו. זמן קצר לאחר מכן, סטיבי כבר ניגן עליה כאילו דבר לא קרה.

הפציעות הפיזיות החלו להחלים, והותירו אחריהן רק צלקת קטנה מעל אחת מעיניו. עם זאת, הוא נותר עם עייפות כרונית וכאבי ראש שליוו אותו מאז. באופן מדהים, פחות מחודשיים אחרי שכמעט ואיבד את חייו, ב-25 בספטמבר 1973, סטיבי וונדר חזר לבמה. הוא עלה כאורח מיוחד בהופעה של אלטון ג'ון בבוסטון גארדן, וביצע את SUPERSTITION ואת HONKY TONK WOMEN של הסטונס. הקהל יצא מגדרו. הוא היה מדהים, כהרגלו.

אולי כל זה קרה פשוט כי הוא מעולם לא האמין באמונות תפלות?

איך אומרים גץ בפיאמנטית? ב-3 באוגוסט בשנת 1977 הופיע סקסופוניסט הג'אז הידוע, סטן גץ, עם להקת פיאמנטה הישראלית, בבנייני האומה בירושלים.

ערב היסטורי נרשם בעיר הבירה שלנו ב-3 באוגוסט 1977. על במת בנייני האומה התרחש מפגש פסגה מוזיקלי שאנשים מדברים עליו עד היום: סטן גץ, הסקסופוניסט האמריקאי בעל צליל הקטיפה המכונה THE SOUND, איחד כוחות עם להקת פיאמנטה, חלוצת הרוק המזרחי הבועט מישראל. זה היה רגע קוסמי של חיבור בין עולמות, שהתחיל בשיחת טלפון חצופה והמשיך עד לסירים המבעבעים במטבח של אמא פיאמנטה.

הכל התחיל שנה קודם לכן, בשנת 1976. השמועה פשטה בארץ הקודש: סטן גץ, המאסטרו של הקול ג'אז והאיש שהביא את צלילי הבוסה נובה הברזילאית לכל בית באמריקה, מגיע לסיבוב הופעות. האחים אבי ויוסי פיאמנטה, הלב הפועם של להקתם, שמעו פרט מידע שהדליק אצלם נורה: גץ הגדול ככל הנראה אינו בקיא ברזי המוזיקה המקומית. בלי לחשוב פעמיים, הם עשו מעשה. ביוזמה שהיא שילוב של תעוזה ירושלמית ואמונה בצלילים שלהם, הם הרימו טלפון למלון של הכוכב והודיעו לו בפשטות: "אם אתה רוצה להכיר מוזיקה ישראלית אמיתית, אנחנו הכתובת".

יוסי פיאמנטה כבר אז היה שם דבר בסצנת הגיטרה המקומית, פנומן שידע לשלב טכניקת רוק מהפנטת עם סילסולים מזרחיים שהגיעו מהנשמה. אחיו, אבי, היה הקוסם בחליל והוסיף את הגוון הייחודי. גץ, שאולי היה רגיל למחזרים, מצא משהו מרענן וכן באחים הישראלים. הוא הסכים. הוא הגיע לביתם, התיישב, והקשיב. מה שהוא שמע טלטל אותו. זו לא הייתה מוזיקת פולקלור נחמדה, זו הייתה סערה חשמלית של פיוז'ן ומוזיקה מזרחית שורשית. גץ נדלק, התלהב, ואולי אפילו קצת נדהם מהעוצמה. עוד באותה פגישה ראשונית, הוא זרק להם הצעה: "בואו נקליט דמו. אני אקח את זה איתי לארצות הברית ואראה מה אפשר לעשות".

אבל החיבור לא נגמר בצלילים. כשהאחים הזמינו אותו לארוחת שישי, גץ נכנס לעולם אחר. אם המשפחה, ג'ני, פתחה בפניו לא רק את הדלת אלא גם את מכסי הסירים. הסקסופוניסט, שהכיר בעיקר את סצנת המועדונים המעושנת של ניו יורק, פגש את הריחות והטעמים של מטבח יהודי חם ואוהב. החוויה הייתה כל כך עזה, שהשמחה והמוזיקה נמשכו עד השעות הקטנות של הלילה. למחרת, הסיפור קיבל תפנית רוחנית. האחים לקחו את גץ לבית הכנסת, שם כיבדו אותו בעלייה לתורה. עבור המוזיקאי היהודי-אמריקאי, הייתה זו חוויה מכוננת, הפעם הראשונה שעלה לתורה מאז חגיגת בר המצווה שלו בנעוריו.

החיבור היה מוחלט. גץ, שהתאהב במשפחה ובמוזיקה שלהם, לא הבין איך ייתכן שללהקה כזו עוד אין תקליט משלה. התשובה, כמו תמיד, הייתה מחסור במזומנים להפקה. גץ לא היסס לרגע, לקח את העניינים לידיו והכריז שהוא יפיק את העניין. וכך, כל החבורה, כולל האחיות לבית פיאמנטה שגויסו במקום כזמרות ליווי, מצאה את עצמה באולפני קולינור בתל אביב. באותו סשן נולד קטע אינסטרומנטלי מהפנט שזכה לשם "געגועים".

השמועות על תקליט שלם של פיאמנטה וסטן גץ החלו לרוץ, אך צליליו המלאים נותרו בגדר תעלומה. סופר כי בין הקטעים שהוקלטו היה גם אחד שעסק בקונפליקט היהודי-ערבי. גץ, על אף חיבתו לקטע, החליט בסופו של דבר לגנוז אותו מהתקליט המיועד בטענה שהוא נושא מטען פוליטי כבד מדי.

באותה שנה, עוד לפני ההופעה המשותפת, גץ הופיע עם הרכבו הקבוע בהיכל התרבות והקדיש קטע שלם למשפחת פיאמנטה, כמחווה לחבריו החדשים. לאחר מכן, יוסי פיאמנטה טס לניו יורק כדי לעבוד עם גץ על עריכת ההקלטות. שם, הפרפקציוניזם של גץ נכנס לפעולה. הוא קבע שהתיפוף המקורי בהקלטות אינו מספיק מדויק ושיש צורך להקליט את התופים מחדש עם מתופף מנוסה יותר. באופן טבעי, עלה שמו של אחד מגדולי המתופפים בישראל, אהרלה קמינסקי.

באוגוסט 1977, גץ שב ארצה, היישר לסיבוב נוסף במטבחה של ג'ני פיאמנטה. משם, הדרך לבמה בבנייני האומה הייתה קצרה. הערב הגדול נחלק לשניים: בחלק הראשון, גץ ניגן עם הלהקה שלו מחו"ל. בחלק השני, והמרגש הרבה יותר, הוא עלה עם להקת פיאמנטה, כשמאחורי מערכת התופים יושב אהרלה קמינסקי. הם ביצעו יחד חומרים משותפים וכמובן את הלהיט הגדול של פיאמנטה, "מצווה גוררת מצווה", כשגץ נראה על הבמה מבסוט לגמרי, סוחט מהסקסופון שלו סולואים שהתכתבו באופן מושלם עם הגיטרה של יוסי.

אהרלה קמינסקי, שהיה שם ברגע האמת, סיפר לי זווית מרתקת על אישיותו של גץ: "יוסי פיאמנטה התקשר והזמין אותי להצטרף. עשינו כמה חזרות ואז סטן הגיע. הנגינה שלו הייתה ענקית, אין מה לדבר, אבל הוא עצמו היה איש סגור, לא אחד מהחבר'ה. הוא שמר על ריחוק מסוים, היה מורם מעם. אני זוכר שהחברים מפיאמנטה לקחו אותו לכותל המערבי, וכשהגיעו הוא סירב לצאת מהרכב. הוא אמר להם, 'לכו אתם, אני אחכה פה'. נדמה היה שהוא מתכחש ליהדות שלו. אשתו, שהייתה איתו, דחקה בו לרדת. הוא הלך בחוסר חשק ניכר, אבל חזר משם עם דמעות בעיניים. כנראה שהקיר העצום הזה שעמד מולו, הצליח להפיל אצלו איזה קיר רגשי פנימי".

ב-3 באוגוסט בשנת 1979 יצא תקליטה השלישי של להקת TALKING HRADS ושמו FEAR OF MUSIC. ובכן, פחד בהחלט אין פה, כשהלהקה והמפיק, בריאן אינו, יצאו יחדיו לדרך וללא חשש.

זה היה התקליט השני שבריאן אינו הפיק ללהקה וגם הפעם נחצו גבולות. הוא רצה כל הזמן שדברים יישמעו מוזרים יותר, כשהם נבנים על גבי גרובים, שחלקם הגיעו מהמסורת האפריקאית. ועדיין, הגרובים האלו באים כניגוד מוחלט לטקסטים של דייויד ביירן, עם שירים המדברים על סמים, פסיכוזה וחוסר רגש חיובי.

במלודי מייקר נכתב בזמנו ביקורת ש"למרות הביקורות הציניות שרבים שמים על הפקותיו של בריאן אינו, הוא הצליח לסדר פה את התדרים, מהנמוך לגבוה, כך שהכל פועל יחדיו ונשמע נהדר".

התקליט נפתח עם השיר I ZIMBRA, שמבוסס על שיר משנת 1916 בשם GADJI BERI BIMBA מאת המשורר הגרמני הוגו בול, שהיה שם גדול בתנועת האמנות של דאדא. חברי הלהקה אהבו היסטוריה של האמנות, אבל בריאן אינו הוא שהציע להם להתאים את השיר ההוא למקצבי ההקשה האפריקאים שהוגברו על ידי סינטיסייזרים.

הדאדאיזם הייתה תנועה ספרותית ואמנותית שפותחה בין השנים 1915 ל-1922, שנולדה כתוצאה מתגובה והתפכחות במהלך מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1916 הקים הוגו בול את מועדון הלילה קברט וולטייר בציריך כמקום מרכזי להתפשטות התנועה, שמטרתה להטיל ספק בכללים וערכים אמנותיים.

השיר הזה התחיל כקטע אינסטרומנטלי המבוסס על צורת מוזיקה פופולרית בניגריה בשם HIFGLIFEe, תוך ערבוב אלמנטים של דיסקו, דבר שהרבה להקות רוק תיעבו לעשות באותו זמן. "היינו מוזיקאי רוק שחיפשנו מוצא ממה שהפך לנוסחה צפויה מאוד לנגן רוק", כתב המתופף, כריס פרנץ, בספרו. "למוזיקה האפריקאית שאהבנו הייתה האנרגיה והתשוקה של רוק, אבל עם הבדל אחד גדול: היא לא התבססה על צלילים של צ'אק ברי". התיפוף בשיר זה הוא מינימלי, כאשר פרנץ משתמש רק בתוף הבס ובמצילת ההיי-האט שלו.

בשיר אחר, AIR, ביירן מרבה לצקת את תחושת הפרנויה. בשיר זה הוא מציין שאפילו אוויר יכול לפגוע בנו, ולכן זה דבר נוסף שיש לדאוג לו בחיינו. "שיר על כך שהאוויר לא חבר שלך היה אחת מנקודות המבט הליריות המעניינות של דיוויד", כתב פרנץ. "הוא לקח משהו שכולם צריכים אותו כדי לשרוד, והפך אותו לאויב".

ועדיין, הפחד הקיומי הזה הביא את התקליט למקום ה-33 במצעד המכירות הבריטי ולמקום ה-21 במצעד האמריקני.

ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על התקליט הזה: "הזמן עומד דומם כשאתה מתפוצץ. על סף העומס הנפשי, יש רגע של גילוי - מסגרת קפואה שבה הכל משתלב בדרכים חדשות. ההיגיון מתמוסס. ובאותו רגע מסוכן העולם עומד במקומו, מוטה ומתחדש.

דיוויד בירן חושב שאוויר מכה לו בפנים, שבעלי חיים רוצים לשנות את חייו, ושמישהו שולט בגיטרה החשמלית. כשלעצמו, נקודת מבט זו הופכת את שיריו למרתקים. אבל מה שהופך את הלהקה הזו ללהקת הרוק האהובה עלי וכנראה ללהקה הטובה ביותר בכל מקום הוא שהם המציאו צליל אנלוגי להשקפתם: מוזיקת ​​רוק המעוותת ומשהה את הזמן.

הם משתמשים במכשיר פשוט: חזרה על מקצבים בלתי מתפתלים והרמוניות בלתי נעות. כל מנגינה היא שרשרת קטעים המקושרים לפי קצב, כל קטע הוא מטריצה ​​של ריפים משתלבים.

אפילו בשירים המקובלים יותר - אלו שבנויים על אקורדים מינוריים רגילים - כל דבר שניתן לחזור עליו חוזר על עצמו. באשר לקצב, המתופף כריס פרנץ יחזיק לפעמים תבנית אחת לשיר שלם, אבל מכיוון שהריפים שזורים זה בזה, החזרה לא מעוררת שעמום בסגנון קראפטוורק או קלסטרופוביה של דיסקו.

השירה של ביירן שומרת על המוזיקה בזמן הווה. הוא שר כמו מוזיקאי כלוא ביום אינסופי שבו כל דבר יכול לקרות. לפעמים הוא מסונכרן עם שאר חברי הלהקה ולפעמים הוא מתרחק מהם בנטישה מטורפת. אף על פי שחבריו משחקים כמו מכונה יעילה, דייוויד בירן שומר על יופיין של טעויות אנוש.

תקליט זה הוא ההפקה המשוכללת ביותר של הלהקה עד כה, שופעת תוספות ואפקטים שלא משוחזרים בהופעות. צלילים מגיחים משום מקום, הדים מסבכים את הקצב והתמהיל עכור כמו פילם-נואר. אף על פי ששמרני גל חדש ודאי מזועזעים מההתעסקות באולפן כה משוכלל, השירים לא סובלים מזה ולו במעט.

בשבילי, הרצועה הפחות מעניינת בתקליט היא LIFE DURING WARTIME דמוי הרוק-דיסקו. עם זאת, ביירן שינה באופן דרסטי את גישתו המילולית בתקליט. במילות שיריו בתקליטים קודמים, הוא נתן לעצמו להיות מודע לעצמו: הוא היה מתבונן, מנתח ושופט. במילים החדשות שלו הוא לא מתחשב, הוא מרגיש. יש מעט מאוד עבר ואין עתיד, רק מערבולת של תחושות, כאילו זה כל מה שהוא יכול לעשות כדי להתמודד כרגע. השירים הם תמיד בגוף ראשון ומזכירים מעט מאוד דמויות חיצוניות: עולמו הפנימי של הזמר הוא מפלטו האחרון. היקום הפרטי והפרנואידי של דייוויד ביירן קרוב באופן מסוכן לשלי ושלכם. השיר CITIES מתפוגג עם ריף וצליל צפירות. ניגנתי את התקליט יותר מתריסר פעמים לפני שהבנתי שהצפירות אינן מחוץ לחלון שלי".

בעיתון STEREO REVIEW נכתב בביקורת: "מצחיק כמה מהר האוונגרד הופך למיינסטרים בימים אלו. לפני שנתיים -שלוש הראשים המדברים נשמעו מוזרים אפילו לעצמם, ועכשיו המוזיקה שלהם נגישה באופן סביר כמעט לכולם מבלי שהתפשרה על היושרה שלה ולו במעט. זה בראש ובראשונה אלבום סאונד בעל החוש הטוב ביותר, מלא הפתעות טקסטואליות, מוזרויות קצביות ויצירה אינסטרומנטלית מרשימה, תצוגה מוזרה, רקדנית ואפילו מתוחכמת מההרכב המגובש ביותר ברוק כיום".

ב-3 באוגוסט בשנת 1963 נערכה ההופעה האחרונה בהחלט של הביטלס במועדון CAVERN בליברפול.

לאחר כמעט 300 הופעות במועדון הקאוורן בליברפול, התקיים המופע האחרון של הביטלס. זה היה ידוע שהביטלס כבר היו גדולים מדי על המקום אז, והמעריצים הקבועים שלהם היו מודעים בחוסר רצון לכך שהפופולריות של להקתם האהובה תובעת הופעות באולמות גדולים יותר. מכירת הכרטיסים למופע האחרון החלה ב-21 ביולי בשעה 13:30, ואלו אזלו תוך 30 דקות.

בוב וולר, תקליטו הבית של המועדון: "ההופעה הזו באוגוסט הגיעה רק בגלל שבריאן אפשטיין לא הצליח להוציא אותם מההופעה באולם גרפטון, בלילה הקודם. אפשטיין זעם כי מאז שקבע את ההופעה ההיא צצו לו שם דברים אחרים לביטלס . הוא קרא לאמרגן בגרפטון בכל מיני שמות. היה סעיף חסימה בחוזה ההוא שמנע מהביטלס להופיע בליברפול לפני אבל לא אחרי ההופעה בגרפטון, אז בריאן ביקש מאיתנו לקחת את הביטלס לקאוורן בלילה שלאחר מכן, שהיה בשבת. התרעמתי על זה כיוון שהוא עשה את זה רק כדי לנקום בהם, ובכל מקרה, הזמנתי את כל הלהקות ליום שבת, 3 באוגוסט. אם הייתי אומר לא, הוא היה הולך לבעל המועדון, ריי מקפול, שהיה אומר, 'ברור שניקח אותם'.

לביטלס שילמו עבור ההופעה הזו 300 פאונד, שהיו אז לא מעט כסף, ובריאן הגביל את הקהל ל-500 איש. אני לא יכול להאשים את בריאן כי הוא ראה כמה צפוף הקאוורן נהיה והוא נאלץ לחשוב על ביטחונם של הביטלס. מחיר הכניסה היה 10 שילינג ולכן זה אומר שאספנו רק 250 פאונד. היה צריך לשלם לכל הצוות, וגם ללהקות האחרות, אז לא הרווחנו באותו לילה".

למרות שאפשטיין הבטיח לבוב וולר שהביטלס יחזרו, הם מעולם לא עשו זאת. וולר: "הביטלס היו מאוד מקצועיים. כולנו הרגשנו שזו שירת הברבור שלהם ושלא יהיה לנו אותם יותר בקאוורן. בריאן אפשטיין עדיין היה חייב למועדון שלנו שישה תאריכים עבור הביטלס כשהוא כל הזמן ביטל אותם באומרו, 'לא תעמוד בדרכם של הבנים, נכון, בוב?'..."

המופע נמשך בין השעות 23:30-18:00, כשבמהלך ההופעה של הביטלס קרתה הפסקת חשמל שהשתיקה את הכלים שלהם והכניסה את המועדון לחושך זמני. מקרטני ניצל את הזמן החשוך וביצע גירסה מוקדמת לשיר WHEN I'M SIXTY FOUR מבלי שאנשים יבינו שהם צופים בקלאסיקה עתידית. זאת בזמן שהם מחכים שהחשמל יחזור. ג'ון לנון, לעומת זאת, לא נראה מרוצה במיוחד מהפרימיטיביות של הקאוורן. אם בעבר הוא נהג לפזר שם בדיחות לכל עבר, הפעם הוא נראה במצב רוח רע. הוא כבר התקדם משם הלאה. למרות ששנים לאחר מכן הוא בהחלט יתגעגע לתקופה הזו.

ב-3 באוגוסט בשנת 1969 יצא תקליטה השלישי של להקת CREEDENCE CLEARWATER REVIVAL, ששמו הוא GREEN RIVER.

זה התקליט השני שלהקה זו הוציאה באותה שנה, כנראה בשל סעיף בחוזה, דבר שגרתי באותה תקופה, ובו התחייבו לחברת התקליטים על הפקת שני תקליטים בשנה.

מנהיג הלהקה, ג'ון פוגרטי, החל אז להרחיק את עצמו משאר החברים, שחשו כי יש בו שתלטן לא קטן, שלמרבה הצער שלהם היה גם הנכס החשוב של הלהקה, מבחינת כתיבת שירים, נגינת גיטרה בולטת וקול רועם ומיוחד. ג'ון פוגרטי ניצל את המצב ואסר לחלוטין על השאר להיות נוכחים באולפן בזמן שערך את המיקסים לאלבום. הם הורשו להיכנס לכמה דקות רק כשהיה צורך להוסיף קולות רקע פה ושם. אחרי כן הם הועפו שוב מהאולפן ונותרו בצד.

פוגרטי ראה בנוכחותם באולפן גורם מפריע. באלבומים הקודמים הם נהגו להתלונן בפניו, שכלי הנגינה שלהם לא חזקים מספיק במיקס. מבחינתו היה זה אלמנט לא רצוי שהסיח את דעתו. לכן החליט, שמעתה ואילך הוא לא רק כותב השירים אלא גם המעבד והמפיק היחיד בלהקה.

כך, שלושת החברים (סטו קוק בבס, דאג קליפורד בתופים וטום פוגרטי בגיטרה) הקליטו את תפקידיהם, במשך יומיים, באולפן ואז נאלצו לחכות בצד עד שהאלבום ייצא לחנויות, כדי לדעת כיצד המוזיקה שהקליטו נשמעת.

ההקלטות נערכו באולפן חדש לגמרי בסאן פרנסיסקו שנקרא WALLY HEIDER RECORDING. לטום פוגרטי, אחיו הבכור של ג'ון, היה קשה ביותר לתפקד במצב הזה. כשהחל כל סיפור הלהקה, הוא היה המנהיג המוביל בה ומקבל ההחלטות. עתה התהפכו היוצרות ואחיו הצעיר הפך לכוכב האמיתי בלהקה, עם שלושה נגנים ניצבים לצידו.

ג'ון פוגרטי: "טום לא הבין את התפקיד של מפיק מוזיקלי. המצב הפך לבלתי נסבל. בהתחלה הם נכחו בזמן שעשיתי מיקסים ותמיד שמעתי את השלושה מתלוננים כל הזמן על הווליום ועל זה שהמיקס לא יעבוד. בסוף הם תמיד נדהמו מהמיקסים שלי, אז החלטתי שהם לא יהיו יותר נוכחים בזמן שאני עושה מיקס. מאז לא הרשיתי להם להיכנס, כי הם ממש הפריעו".

מה שמיוחד במוזיקה של הלהקה הזו הוא, שהיא לא השתמשה בטריקים פסיכדליים של התקופה על מנת להעביר את המסר שלה. זאת למרות שהגיעה מסן פרנסיסקו. הקונספט השורשי גרם לה להתבלט מעל שאר ההרכבים של התקופה וכשהשמיעו שיר של קרידנס ברדיו, היה ברור לכל במי מדובר.

לקחתי לידי את ספר האוטוביוגרפיה של ג'ון פוגרטי ושלפתי משם כמה דברים שיסבירו לנו אף טוב יותר: "בבית המרקחת ליד הבית שלי, היה דוכן שמכר סודה בטעמים. שמתי את עשרת הסנט שלי על דוכן השיש, הם היו לוקחים קצת סירופ ומים תוססים ומכינים לך משקה סודה. היה רגע אחד כשישבתי שם, בהיתי בתווית הסודה של 'גרין ריבר' על בקבוק הסירופ. זה בא עם איור עתיק יומין של ירח צהוב מעל נהר - עכשיו זה מזכיר לי קצת את הלוגו של חברת התקליטים SUN RECORDS. זה ממש הדהים אותי, כמו, 'וואו, הייתי רוצה ללכת לשם'. גרין ריבר - שמרתי את השם הזה במוחי. הייתי בן שמונה. אבל קלטתי הכל, כל מה שחשבתי שיכול להיות חשוב מאוחר יותר בחיי, גם אם לא ידע למה. זה מה שאתה עושה בתור ילד. הכל חשוב.

תהליך הקלטת האלבום הלך כך: היינו מקליטים שני ערוצים בסיסיים אינסטרומנטליים בארבע שעות, ופורשים משם. למחרת הייתי חוזר לבד ומוסיף על ההקלטה גיטרה מובילה, פעמון פרה, פסנתר או כל מה שצריך. אחר כך הייתי עושה את השירה - קודם קולות רקע, ואחר כך את הקול המוביל. אחרי זה הייתי עובר מחדר הנגינה באולפן לחדר המיקס, שבו הייתה הקונסולה, ועורך מיקס לשירים. ראס הטכנאי ואני היינו עם ארבע ידיים על הכפתורים ושיר היה מקבל מיקס בעשרים דקות. לא הייתה ישיבה שם בסגנון, 'הממ, אני חושב שהברה אחת צריכה קצת יותר הבהרה פה'. לא - זה היה פשוט לנוע ישר קדימה, רוק'נ'רול. היה לי מוסר עבודה חזק.

סיימנו אלבום שלם תוך שבועיים, ובתקציב זעיר מאוד. שלושת האלבומים הראשונים נעשו בהשקעה של 5,000 דולר בסך הכל. זה היה לפני שאנשים התחילו לבלות חודשים ושנים באולפן. הפעם הראשונה ששמעתי על זה הייתה כשהיינו באולפן ומישהו הזכיר שהמפיק של להקת THE FIFTH DIMENTION ערך מיקס באולפן לידנו במשך 11 שעות. לא האמנתי שזה קורה.

התקליט GREEN RIVER הוא האלבום האהוב עליי של קרידנס. הרגשתי כאילו פגעתי בול במרכז נשמתי. זה לא ששאר התקליטים הם לא אני; פשוט זה נראה היה המקום האהוב עלי מבחינה מוזיקלית".

עד כאן מהספר של פוגרטי. שני סינגלים יצאו מהאלבום הזה: BAD MOON RISING ושיר הנושא של התקליט. את השיר BAD MOON RISING כתב פוגרטי בהשראת סרט שראה בשם THE DEVIL AND DANIEL WEBSTER, בו נראית סופת הוריקן המוחקת עיירה שלמה. אמנם המוזיקה בשיר הזה נשמעת קצבית ושמחה אך המילים בו מתארות הרס וחורבן של אחרית הימים.

האלבום GREEN RIVER מהווה כיום את אחד משיאי הלהקה ונחשב לאחת מפסגות הרוק האמריקני של סוף שנות השישים. אפילו ג'ון פוגרטי אמר לא פעם כי זה האלבום האהוב עליו ביותר מכל הקטלוג של קרידנס. הוא הוסיף כי באלבום הזה יש את הקירבה הגדולה ביותר למה שנמצא בנשמתו. שיר הנושא, למשל, נכתב על נהר שפוגרטי זכר מילדותו. הנהר הזה נקרא PUTAH CREEK בקליפורניה. השם של השיר הומצא בזכות טעם של מיץ-גזוז בצבע ירוק שפוגרטי נהג ללגום בילדותו שהיה בשם הזה.

גם מי ששמע לראשונה את התקליט הזה, בשנת 1969, וחשב עם צלילי הפתיחה כי 'אוף! עוד פעם פוגרטי עם השירים האלו', לא יכל שלא להיסחף עם צלילי הגיטרה המחשמלים והמחוספסים. מדובר בתקליט מהיר, שיש בו רק שיר אחד איטי (WROTE A SONG FOR EVERYONE). הקצב המהיר גם עזר ללהקה להפוך את 1969 לשנה נפלאה בהצלחתה. והשיר LODI, אותו שר פוגרטי על מוזיקאי מתוסכל שניצב מול חוסר הצלחה, נשמע אמין, כשבא מפיו של אחד שחרק שיניים, עם חבריו ללהקה, כדי להגיע לפסגה. האמריקנה של ג'ון פוגרטי ברורה ומלאת השראה ולא פלא שעיתון 'רולינג סטון' הצביע עליו כאיש שהיה אמור לכתוב את הפסקול לסרט הדרכים הפופולרי אז, EASY RIDER. להקת קרידנס הפכה לחלק מהסאונד של אמריקה.

צילום עטיפת האלבום נעשה בפארק בברקלי קליפורניה שנקרא TILDEN REGIONAL PARK, כשאפשר לראות בה מי עומד בחזית ומי ניצב מאחור.

אני תמיד טוען שכשמקשיבים למוזיקה של קרידנס, אפשר ממש לראות כיצד הבוץ שעל המגפיים שלהם נוטף מהרמקולים החוצה. אמנם זה תקליט קצר מאד, אבל זה ניחא לעומת האלבום הקודם שהיה אפילו קצר יותר. ומה יש לנו כאן? פחות ג'אמים ופחות קאברים ויותר שירים של פוגרטי שהבשיל מפעם לפעם. בהתחשב במהירות שבה החבר'ה האלו זרקו אלבומים לקהל, זה כמעט נראה כמו שהאלבום הקודם, BAYOU COUNTY, נועד להשאיר את הלהקה בפני הציבור בזמן שפוגרטי רשם הערות בגיליון שלו; אבל מרגע זה ואילך פוגרטי היה נחוש לא לתת לתקליטים שלו לעלות על גדותיו בחומר מילוי. הקאבר היחיד פה הוא זה שמסיים את התקליט, עם השיר THE NIGHT TIME IS THE RIGHT TIME שמורכב ברובו מאותה שורה שחוזרת על עצמה שוב ושוב ושוב עד שזה כבר מעיק. האם כך באמת אמורים לסיים אלבום רוק טוב וקצר ממילא? זה נשמע כמילוי חלל. זה מהלך מוזר, כמעט מתנשא, לסיים אלבום כה טוב בנימה שכזו.

אבל שאר האלבום? דליקטס מבחינתי! תחיית קרידנס קלירווטר הייתה פה באחד משיאיה, עם כישרון נדיר לכתוב שירים פשוטים ולהפכם עדיין למקוריים ביותר. זו מוסיקה שקל מאד לאנשים, כמוני, להזדהות איתה.

אז קדימה, תנעלו מגפיים, תמרחו אותם בבוץ, קחו ליד בקבוק בירה צוננת ושימו את התקליט הזה בווליום. כי ככה זה צריך להיות!

בונוס: גם זה קרה החודש, אוגוסט, בשנת 1975:

- זה ידוע שגרג אולמן והזמרת שר נשואים, אבל מסתבר שהחתונה הזו כמעט לא קרתה כלל. כששר מצאה שאולמן מתרועע עם אחרות מאחורי גבה, היא רצתה לעזוב את הכל. אבל בסוף היא הסכימה להינשא ובתנאי שהוא יפסיק עם מעשיו. אבל גרג לא יכל לעצור ורק כמה ימים לאחר החתונה הוא כבר היה בדרכו ללרל קניון כדי לאתר שם חברה שלו לשעבר. נטען שהיא כבר עברה משם אך הוא נשאר ללון את הלילה בבית בו היא גרה ובמקומה היו שם בחורות אחרות. אז זו הייתה השמועה אז ונציג מחברת התקליטים של אולמן מיהר להכחיש את הדבר. עם זאת דבר אחד היה ידוע, שר התחרטה על החתונה וסיפרה למקורביה שזו הייתה טעות.

- פול סיימון וארט גרפונקל חזרו להיות צוות מוסיקלי - לשיר אחד בלבד. שם השיר הוא MY LITTLE TOWN שנועד להיות תקליטון, שבצדו השני שני שירים של כל אחד מהחבר'ה האלו בנפרד. נמסר אז שהשיר הזה גם יהיה בכל אחד מאלבומי הסולו שלהם.

- פסטיבל רוק בן שלושה ימים תוכנן בסאן אנטוניו, עם הלהקות איירון באטרפליי, CANNED HEAT וקוויקסילבר מסנג'ר סרוויס. רק מה? לא הרבה קהל הגיע והדבר הכי שערורייתי שקרה שם דווח בעיתונות המקומית כ"אדם שניסה להרוג את עצמו עם אל.אס.די, פטריות הזיה ובירה".

- צ'אק נגרון, הזמר של להקת ליל שלושת הכלבים, נמצא במצב לא נעים. לאחר שהוא נעצר בעוון סמים ושוחרר בערבות בסך 10,000 דולר. משפטו התחדש בחודש זה ואם הוא יימצא אשם, הוא עלול למצוא את עצמו כאסיר למשך חמש שנים. עורך הדין שלו, פרנק חדד, מסר שנראה כי הלקוח שלו לא אשם ושתפרו לו תיק. בינתיים נגרון המשיך להופיע עם להקתו אך בתחושה קשה.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.