רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-3 באוגוסט בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-3 באוגוסט (3.8) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"באחת האוניברסיטאות, שנאלצתי להגיע אליה, נתקלתי בספר על דמוקרטיה שנכתב כניסוי אמריקני. ממש התחברתי לספר הזה. אין אחד שהצליח להוכיח שדמוקרטיה יכולה לעבוד. מבחינתי דמוקרטיה היא עדיין סוג של ניסוי ומישהו צריך לבוא ולהוכיח לי שזה אכן משהו שיעבוד. זה לא אומר שדמוקרטיה לא יכולה לעבוד, אך בינתיים היא לא מוכחת כדרך יעילה במאה אחוז. בשביל שזה יעבוד, אנשים בארה"ב צריכים להפסיק לחיות באופן צבוע. הם צריכים לקחת בחשבון ובאופן מוחלט את מוחם וגופם, כשהם באים לחוקק חוקים. החברה שלנו בנויה מאנשים מתוסכלים. הורים לא רצו מעולם להיות אנשים רעים. אבל הם נשאבו לקטע בו הם חייבים ללמד את ילדיהם בצורה נוקשה כלשהי. כי זו הדרך בה הם למדו מהוריהם" (פרנק זאפה, בעיתון HIT PARADER, בשנת 1967)

האהבה מתה. ב-3 באוגוסט בשנת 2006 מת ארתור לי, המנהיג של להקת LOVE, לאחר מאבק בלוקמיה. בן 61 במותו.

מותו של ארתור לי בבית החולים "מתודיסט" שבעיר הולדתו ממפיס, טנסי, חתמה את אחד מהסיפורים המרתקים, המורכבים והטרגיים יותר בתולדות מוזיקת הרוק של המחצית השנייה של המאה העשרים. אף שעבר טיפולים אינטנסיביים, שכללו שלושה סבבי כימותרפיה והשתלת תאי גזע מדם טבורי – הליך חלוצי שהפך אותו למטופל הבוגר הראשון במדינת טנסי שעבר השתלה מסוג זה – גופו המוחלש לא עמד במעמסה.

לי, שלצד מיטתו עד רגעיו האחרונים שהתה אשתו דיאן סקורמן לי, נטמן בבית הקברות "פורסט לון" השוכן בהוליווד הילס, קליפורניה, העיר שבה עיצב את מורשתו. להקת LOVE, בראשותו של לי, הייתה אחד מעמודי התווך של הסצנה הפסיכדלית התוססת של לוס אנג'לס בשנות השישים. נחשפתי ללהקה הזו לראשונה כשקראתי עליה בספרי אנציקלופדיות רוק ישנות, כשהייתי נער. אז היה קשה להשיג עותק בתקליט של FOREVER CHANGES שכולם שם השתפכו עליו. העטיפה המצוירת רק גרמה לי לרצות עוד יותר להשיג את זה כבר. וכשזה קרה, אי שם בסוף האייטיז - בום! הייתי בהלם מהצלילים הנהדרים. וברור שאחרי זה התחלתי לזלוג גם לעבר התקליטים האחרים של ההרכב הנפלא הזה - כמו גם כל מיני קטעים גנוזים ונפלאים. התאהבתי באהבה הזו!

אז בעוד שלהקות כמו הבירדס והדלתות זינקו למעמד של אלילי אצטדיונים, LOVE נותרה תמיד תופעת קאלט, סוד שמור למביני עניין, שזכתה להערצת מוזיקאים וחרטה את שמה בדפי ההיסטוריה בזכות השפעתה העצומה והמתמשכת. השפעה זו ניכרה עמוקות על דורות של יוצרים, החל מג'ימי הנדריקס בשנות השישים, דרך להקות הפוסט-פאנק של שנות השמונים, ועד לרוברט פלאנט מלד זפלין, שדאג להכיר תודה פומבית ללהקה הזו.

ארתור לי נולד בשם ארתור פורטר טיילור ב-7 במרץ 1945 בממפיס. אמו, אגנס טיילור, הייתה מורה אפרו-אמריקאית (בעלת שורשים ילידיים), ואביו, צ'סטר טיילור, היה נגן קורנט ג'אז לבן. כאשר היה בן חמש, הוריו התגרשו, והוא עבר עם אמו ללוס אנג'לס, שם התחתנה אמו מחדש עם קלינטון לי. ארתור אומץ על ידיו ושינה את שם משפחתו ללי. זהותו המורכבת כ"היפי השחור הראשון", כפי שנהג לכנות את עצמו לעיתים, עוצבה בסביבה המגוונת של החוף המערבי בשנות החמישים והשישים. לי היה ספורטאי מחונן בתיכון "דורסי" שבלוס אנג'לס, ואף החזיק בשיא בית הספר בקליעת נקודות במשחק כדורסל בודד. עם זאת, תשוקתו האמיתית הייתה המוזיקה. לי, שלימד את עצמו לנגן משמיעה על אקורדיון, מפוחית, קלידים וגיטרה, החל את דרכו המוזיקלית בלהקות ששילבו SURF ROCK ורית'ם אנד בלוז. הוא פעל בכמה הרכבים ובשנת 1964, הפיק וכתב את השיר MY DIARY עבור זמרת נשמה ושמה רוזה לי ברוקס. זה היה סשן הקלטות היסטורי שבו השתתף נגן גיטרה צעיר ואלמוני דאז בשם ג'ימי הנדריקס. התפנית המכרעת אירעה כאשר צפה לי בהופעה של להקת הבירדס בשנת 1965. שם התוודע למי ששימש כסבל ציוד של הלהקה, גיטריסט צעיר ומוכשר בשם בריאן מקלין. לי הזמין את מקלין להצטרף ללהקתו החדשה, שנקראה THE GRASS ROOTS, וכללה את חבר הילדות של לי מממפיס, הגיטריסט ג'וני אקולס, ואת הבסיסט קן פורסי.

לאחר שהתברר כי הרכב אחר כבר מופיע תחת השם הזה (הרכב שזכה להצלחה מסחרית ניכרת מאוחר יותר עם הלהיט LET'S LIVE FOR TODAY), החליט לי לשנות את שם להקתו ל-LOVE. הלהקה הפכה במהרה להרכב הבית של מועדון ה-BIDO LITO'S בהוליווד. שם, בהופעות דחוסות ורוויות אנרגיה, צברה הלהקה קהל מעריצים פנאטי. השמועה על להקת הרוק הפסיכדלי המעורבת גזעית הראשונה הגיעה לאוזניו של ג'ק הולצמן, מייסד חברת התקליטים אלקטרה. הולצמן, שחיפש נואשות להחתים הרכב רוק לאחר שהפסיד בקרב על החתמת ה-LOVIN' SPOONFUL, צפה בארתור לי וחבריו בהופעה והחתים אותם מיד. כך הפכה LOVE ללהקת הרוק הראשונה של הלייבל, שנודע עד אז בעיקר בהוצאות פולק מסורתיות.

בין השנים 1966 ל-1967, נחשבה LOVE ללהקה החשובה והמבטיחה ביותר של הסאנסט סטריפ. הלהקה עברה להתגורר בקומונה באחוזה ספרדית מתפוררת בשכונת לוס פליז שכונתה "הטירה" – בית שעל פי השמועות התגוררו בו בעבר ארול פלין ובלה לוגוסי. אחוזה זו הפכה למוקד עלייה לרגל ולמוקד התרחשות מרכזי בתרבות הנגד של קליפורניה, עם ביקורים תכופים של חברי להקת הדלתות, ג'ימי הנדריקס וג'ניס ג'ופלין. אלבום הבכורה שנשא את שמה של הלהקה, יצא באפריל 1966, הציג שילוב של גראז'-רוק ופולק. תקליטם השני, DA CAPO, שיצא בסוף אותה שנה, כבר הציג זינוק אמנותי חסר תקדים. ההרכב התרחב לשבעה נגנים שהעזו להביא בצד השני של התקליט ג'אם (שאני מעדיף אותו פחות מאת השירים המהודקים שבצד הראשון).

וברור שכשמזכירים את ארתור לי ואת להקתו, כולם מיד שולפים את יצירת המופת המהפנטת, התקליט FOREVER CHANGES. יצירה זו משנת 1967 הציגה שילוב מסחרר של גיטרות אקוסטיות, עיבודי פלמנקו ותזמור נרחב של כלי מיתר ונשיפה בניצוחו של דייוויד אנג'ל. כבר כתבתי הרבה על התקליט הזה אז אני כאן כדי לצלול לסיפור אחר, סיפור על התקופה שאחרי, על פרק דרמטי ומסובך לא פחות. התקליט הרביעי של הלהקה, שיצא בשנת 1969, נחשב בעיני רבים לרגע שבו החלה הנפילה המרה של הלהקה מפסגות היצירה. לאחר שהשלים אחרי FOREVER CHANGES חש ארתור לי דחף בלתי נשלט להרוס הכל ולהתחיל מחדש, לשנות את עולמו המוזיקלי מהיסוד. וזה בדיוק מה שקרה. המתחים בתוך ההרכב המקורי הגיעו לנקודת אל-חזור. במהלך ההקלטות של FOREVER CHANGES, השימוש המסיבי בהרואין ובסמים אחרים מצד חלק מחברי הלהקה הוביל לכך שלי והמפיק המשותף ברוס בוטניק נאלצו להזעיק את נגני האולפן המיומנים של קבוצת THE WRECKING CREW (ובהם הבסיסטית קרול קיי והמתופף האל בליין) כדי להקליט חלק מהרצועות הראשונות באלבום, בטרם חברי הלהקה שבו להכרתם המקצועית והשלימו את הפרויקט.

באופן אירוני, התגובות הפושרות והביקורות המעורבות שקיבל FOREVER CHANGES בזמן אמת בארצות הברית, הן שדחפו את ארתור לי למסקנה דרסטית: הכיוון חייב להשתנות. אף על פי שכיום נחשב האלבום לאחת מפסגות היצירה של המאה העשרים, בזמן אמת הוא הגיע למקום ה-154 בלבד במצעד הבילבורד האמריקאי – אכזבה מסחרית צורבת עבור אמן שראה את עצמו שווה ערך (ואף עליון) למתחריו בסצנה. הוא החליט לזנוח את הגיטרות האקוסטיות העדינות, את תזמורי כלי הקשת והנשיפה המורכבים, ונפנף לשלום לחברי להקתו המקוריים, שאת יכולות הנגינה המוגבלות שלהם נאלץ לחפות באמצעות שכירת נגני אולפן מהשורה הראשונה עבור התקליט ההוא.

מכאן ואילך, LOVE תהיה להקת רוק טהורה, חשמלית ובועטת, המורכבת מהרכב חדש לחלוטין של ארבעה נגנים. באמצע שנת 1968 מצא את עצמו ארתור לי כחבר המקורי היחיד שנותר מלהקת LOVE. האקלים המוזיקלי באמריקה השתנה באופן דרמטי. עידן "ילדי הפרחים" התפוגג, ופינה את מקומו לסאונד רוק כבד, פסיכדלי ואגרסיבי יותר. האמת? התקליט הרביעי הזה של LOVE, שזכה לשם הגאוני FOUR SAIL (משחק מילים מתוחכם בין "ארבעה מפליגים" לבין השלט FOR SALE), הוא תקליט מצוין. זהו רוק'נ'רול ישיר ומחוספס. התקליט היווה את התחייבותו החוזית האחרונה של לי לחברת אלקטרה ושם התקליט (יענו "אהבה למכירה") שיקף את הציניות העמוקה שלו כלפי תעשיית המוזיקה והלייבל שהזניח אותו לטענתו. הגיטריסט החדש, ג'יי דונלאן, היה תגלית של ממש והשתלב באופן מושלם בחזון החדש של לי, כשהוא מנגן בביטחון מסחרר ועם סאונד חד כתער. לצידו, הצטרפו הבסיסט פרנק פאייאד והמתופף ג'ורג' סוראנוביץ', שיצרו יחד חטיבת קצב עוצמתית ומהודקת.

ג'ק הולצמן סיפר על הכוכב הבעייתי שהיה חתום אצלו: "ארתור היה מוכשר באופן פנומנלי. אולי יותר מכל אחד אחר בסביבה. והוא ידע את זה. הוא היה רעב להצלחה שתמיד חמקה ממנו. עשינו איתו ארבעה תקליטים, וכל אחד מהם היה שונה לחלוטין מקודמו. כשראיתי את הכיוון של FOUR SAIL, הבנתי שהיה לנו את רגע הקסם שלנו עם LOVE, והוא נגמר. כשהצלחתה האדירה של להקת הדלתות המשיכה להכות לארתור בפנים, זה היה לו קשה מנשוא. כשארתור ביקש להשתחרר מהחוזה, הסכמתי. הוא אמר שיש לו הצעה מחברת BLUE THUMB, אז שחררתי אותו. אחר כך קיבלתי טלפון מהחברה ההיא, ששאלה לגבי הלוגו המפורסם של הלהקה. אמרתי, 'הלוגו שייך לנו, אבל קחו אותו. תשתמשו בו'. כל מה שארתור עשה אחר כך היה פשוט נורא. הייתי מאזין לקטע או שניים, אבל זה לא היה זה. מעולם לא קניתי תקליט שלו אחרי שעזב. לחברה שלי היה את הטוב ביותר מארתור לי".

ארתור לי עצמו סיפר על התהליך מנקודת מבטו האנטי-ממסדית: "הקלטת שני התקליטים האלה, FOUR SAIL ומה שיהפוך ל-OUT HERE, הייתה מעניינת. הקלטנו במה שהיה פחות או יותר מוסך שהוסב לבית. שכרתי ציוד ובעל הבית גבה ממני שמונה דולרים לשעה. שילמתי על הכל מהכיס שלי. האנרגיה של הנגנים החדשים הדליקה אותי. הייתי בסוף החוזה שלי עם ELEKTRA. FOUR SAIL היה בדיוק כמו שלט 'למכירה' שתקוע בחצר הקדמית. זו הייתה 'להקת אהבה למכירה', כי נמאס לי מחברת התקליטים. ככה הרגשתי".

סשנים מרתוניים נערכו עבור FOUR SAIL בבית פרטי שהוסב לאולפן הקלטות בלב הוליווד. "היינו צריכים ללמוד בערך 25 שירים בבת אחת," נזכר הגיטריסט ג'יי דונלאן. למעשה, הלהקה הקליטה לא פחות מ-27 שירים במהלך אותם שבועות אינטנסיביים בספטמבר ואוקטובר 1968. "כמה שבועות אחר כך כבר היינו באולפן מאולתר והקלטנו את כל השירים. חברת התקליטים בחרה מתוכם את מה שרצתה. השאר הפכו לבסיס לתקליט הבא. היתרון היה שערכנו שם חזרות, אז כל מה שהיינו צריכים לעשות זה פשוט לנגן את זה חי. לא היו תיקונים, לא היו הוספות. אפילו סולו הגיטרה שלי בשיר AUGUST הוקלט בטייק אחד חי, בלי הזדמנות לתקן כלום. זמן באמת היה עניין של כסף, ובמקרה הזה, זה היה הכסף של ארתור".

בתקליט FOUR SAIL התפוגג סופית עשן הגראז'-רוק שאפיין את התקליט הראשון. נעלמה הפסיכדליה החולמנית של התקליט השני. התפוגג הקסם העדין והתזמורתי של התקליט השלישי. מה שקיבלנו במקום היה סוג של התפכחות כואבת של אמן גאון, שידע כנראה שלעולם לא יצליח להתעלות על הפסגה של FOREVER CHANGES, וראה כיצד גם יצירתו הגדולה ביותר נקטלה על ידי חלק מהמבקרים ולא זכתה להצלחה מסחרית. זהו תקליט של אמן שבור, שמנסה בכל כוחו להיאחז בקרנות המזבח של עולם המוזיקה, גם כשכולם מסביב לועגים למהלכיו. להקת LOVE בתקליט הזה היא ארבעה שחקנים המככבים בסרט עצוב מאוד, על להקה שכל אבקת הפיות הנוצצת שלה התפוגגה ונעלמה.

בשנה שלאחר מכן הוציא ההרכב את האלבום FALSE START. הנדריקס התארח שם. אולם, גם רגעי קסם אלו לא הצליחו להציל את ההרכב החדש, שהחל להתפורר תחת משקל של בעיות סמים פנימיות. הניסיון האחרון המשמעותי של לי ליצור יצירת מופת חדשה התרחש בשנת 1973. לאחר ניסיונות כושלים בסולו (ובהם התקליט VINDICATOR מ-1972), הקים לי הרכב שחור לחלוטין. החזון היה לשלב את ההארד-רוק עם מקצבי פ'אנק כבדים, ובמהלך ההקלטות תחת ניצוחו של המפיק פול רוטשילד, נוצר האלבום BLACK BEAUTY. בצעד שמסמל את המזל הרע שפקד את לי באופן עקבי, חברת התקליטים פשטה את הרגל רגע לפני הוצאת האלבום, והמאסטרו נאלץ לראות כיצד יצירתו נגנזת (היא ראתה אור רשמית רק בשנת 2012).

שנות השמונים והתשעים היו עידן חשוך עבור ארתור לי. בעיות הסמים הלכו והחמירו, והוא הפך לדמות בלתי צפויה שהסתבכה שוב ושוב עם החוק. בשנת 1995 נטען כי ניסה להצית את דירתה של בת זוגו לשעבר, ושנה לאחר מכן, ב-1996, נעצר לי לאחר שהואשם כי ירה באקדח באוויר במהלך סכסוך עם שכן. באותן שנים יישמה קליפורניה את חוק הענישה הדרקוני "שלוש הפסילות". משום שללי היו עבירות קודמות מתועדות, השופט פסק לו בגין עבירת הירי עונש מחריד של 12 שנות מאסר בפועל. בילה לי שש שנים מחייו בכלא שמור, עובדה שהיכתה בתדהמה את קהילת המוזיקאים הבינלאומית. לבסוף, ב-12 בדצמבר 2001, שוחרר לי מהכלא לאחר שבית משפט לערעורים קבע כי חלו כשלים חמורים והתנהלות לקויה מצד התביעה במשפטו המקורי.

המאסר הממושך, ככל שהיה טרגי, אילץ את לי להיגמל מהסמים וסייע לו למקד את מטרותיו מחדש. כשיצא לחופשי בגיל 56, הוא חבר להרכב צעיר ונלהב מלוס אנג'לס בשם BABY LEMONADE, ויחד הם הקימו מחדש את LOVE לתחייה מוזיקלית שלא תתואר. בין השנים 2002 ל-2005, לי והלהקה יצאו לסיבובי הופעות בינלאומיים – מהלך שאותו סירב לי לעשות בשיא תהילתו בשנות השישים. הם ביצעו את האלבום FOREVER CHANGES במלואו, תוך שהם מגובים בתזמורת מיתרים ונשיפה שלמה. באנגליה, שם אהבת הקהל ל-LOVE תמיד הייתה חזקה יותר מאשר בארה"ב, התקבל לי כגיבור מיתולוגי ששב מהכפור. הופעותיו תועדו והוכיחו כי קולו והכריזמה החייתית שלו לא רק שלא דעכו, אלא זכו לעומק מצמרר. הפרלמנט הבריטי אף הכיר באלבום FOREVER CHANGES כיצירת מופת אולטימטיבית.

אבל ההתעוררות המופלאה הזו נגדעה באכזריות. בתחילת 2006 אובחן לי כחולה בלוקמיה חריפה. תגובת עולם המוזיקה המחישה את ההערצה העמוקה כלפיו – אמנים וביניהם רוברט פלאנט קיימו מופעי התרמה ענקיים כדי לסייע במימון הטיפולים הרפואיים הניסיוניים בבית החולים בממפיס. למרבה הצער, המחלה גברה על גופו. דבר אחד היה ברור אז וברור עוד יותר היום: ארתור לי הוא להקת LOVE. היוצר הייחודי הזה הוביל את הלהקה, בכל גלגוליה, בנתיבים מוזיקליים משונים, בלתי צפויים ולעיתים קרובות גם בלתי מקובלים. בזמן אמת, כל צעד שלו נתפס כתמוה וביזארי, אך במבחן הזמן, תקליטיו המאוחרים זכו להערכה ולהכרה להן היו ראויים מלכתחילה. החלטותיו העקשניות – לפרק הרכב בשיא תפארתו כדי לא לחזור על עצמו, להעדיף חירות אמנותית על פני ריצוי תעשיית התקליטים, ולשלם על כך מחיר אישי וציבורי כבד – הן שעיצבו את מעמדו כמוזיקאי מהמעלה הראשונה. הוא היה היפי קשוח שידע לכתוב את הבלדות הרכות ביותר בעולם, ורוקר שחור שהגדיר מחדש את הפולק הלבן של קליפורניה. נוח על משכבך בשלום, ארתור לי.

ב-3 באוגוסט בשנת 1971, הכריז פול מקרטני על הקמת להקה חדשה. הדבר פורסם כסקופ ב"דיילי מירור" הבריטי, כשרק אשתו לינדה הוזכרה. חברי הלהקה האחרים ושם הלהקה לא הוזכרו שם.

התקופה שלאחר פירוק להקת הביטלס היוותה את אחד מרגעי המשבר והתפנית החשובים ביותר בהיסטוריה של המוזיקה הפופולרית. עבור פול מקרטני, שנת 1971 סימנה את נקודת השיא של מאבקים משפטיים סבוכים, יריבויות אישיות פומביות, וחיפוש נואש אחר זהות אמנותית חדשה. מתוך התוהו ובוהו הזה, צמחה להקת כנפיים...

כך נכתב בדיילי מירור ב-3 באוגוסט 1971: "פול מקרטני הקים להקה חדש. ואחת מחבריה היא אשתו לינדה. שמות המוזיקאים האחרים הם סוד שמור היטב, אבל הם כבר עבדו יחד באולפני הקלטות. פול, 29, גם הקים משרד חדש, מקרטני הפקות בע"מ, בסוהו, כדי לטפל בכל ענייניו. החדשות על הפעילות החדשה של פול נחשפה אתמול - יום אחרי שג'ורג' האריסון ורינגו סטאר, שניים מעמיתיו הוותיקים לביטלס, השתתפו בשני מופעי צדקה מרשימים בניו יורק".

באותו יום בו יצאה הכרזתו על הלהקה החדשה, יצר פול קשר עם נשיאת מועדון המעריצים של הביטלס, פרדה קלי, וביקש ממנה למסור למעריצי הביטלס ש"תודה לכם שאתם כותבים לי, אך אני כבר לא ביטל יותר".

פרדה קלי: "זה נכון שפול מנסה לפרק את השם של הביטלס. הוא לא רוצה להיות קשור לזה יותר. למשל, במגזין המעריצים אנחנו רושמים את תאריכי הלידה של כל ילדי הביטלס אבל פול טען שילדיו אינם ילדי ביטל. אני מניחה שזה הוגן וציפיתי שזה יקרה".

פרדה קלי הייתה אחת הדמויות המסורות והנאמנות ביותר לביטלס. היא נשכרה על ידי המנהל בריאן אפשטיין עוד בשנת 1962, עוד לפני פרוץ ה"ביטלמאניה", וניהלה את המועדון ממשרדה בליברפול במשך עשור שלם, תוך שהיא עונה למכתבים, מארגנת עלוני מידע ושומרת על קשר הדוק עם חברי הלהקה ומשפחותיהם. דרך אגב, קלי שמרה על דיסקרטיות מוחלטת לגבי חייהם האישיים של חברי הלהקה ואף סירבה להצעות רבות לכתוב ספר על חוויותיה, עד שהסכימה להשתתף בסרט תיעודי שקיבל את האישור של רינגו.

מעניין לציין שמועדון המעריצים כולו סבל מתהליכי התפוררות דומים. בינואר 1972 התקיימה פגישה במטה חברת אפל, בנוכחות האריסון, סטאר ובכירים נוספים. פגישה זו באה בעקבות זעמו של ג'ורג' האריסון על פאט קינזר, מנהלת שלוחת המועדון בארצות הברית, שפרסמה ראיון עם אשתו, פאטי בויד, שבו חשפה תוכניות לאמץ ילד. האריסון זעם על הפגיעה בפרטיותו ודרש ממנהל הלהקה אלן קליין לסגור את פעילות המועדון. במהלך אותה פגישה בלונדון, פרדה קלי – שבינתיים התבגרה, נישאה, והייתה בהיריון עם ילדה השני – הודיעה שאינה מתכוונת לחזור לעבודה לאחר הלידה. האריסון סיכם את הישיבה באומרו: "פרדה, היית שם בהתחלה, את כאן בסוף. בואו נסגור את הבאסטה, בואו נסיים את מועדון המעריצים". במרץ 1972 נשלחו ההודעות האחרונות על סגירת המועדון לצמיתות. הניתוק של פול, אם כן, הקדים את הסגירה המוחלטת במספר חודשים בלבד.

מאמר נוסף, שפורסם בדיילי מירור למחרת חשיפת להקת כנפיים, חשף את ההרכב המלא של הלהקה (עם המתופף דני סייוול והגיטריסט דני ליין - חבר מודי בלוז לשעבר). "אני לא רוצה להגיד יותר מדי על הלהקה. אני פשוט לא רוצה שזה יהיו חדשות ישנות עד שנתחיל לנוע", פול אמר שם. דוברת מטעם המשרד החדש של מקרטני מסרה: "הלהקה החדשה נמצאת באולפני ההקלטות כבר זמן מה ויש לה הרבה מוזיקה, שחבריה מקווים להוציא לפני סוף השנה. החברים מאוד נרגשים מהמוזיקה שהם יוצרים".

שלושה ימים לאחר מכן פורסם במלודי מייקר הבריטי: "לינדה מצפה לילד בסתיו, ופול לא רוצה פסנתרנית בהריון על הבמה. הלהקה עבדה קשה מאוד לאחרונה, וכולם ייצאו לחופשה. פול גם עושה את המקסימום כדי לסיים חוזה. יש לו תקוות גדולות לפתור את הבעיות הנוכחיות עם שאר הביטלס בזמן הקרוב מאוד".

בינתיים פורסם בעיתון NME הבריטי: "סביר להניח שהלהקה תיקרא 'להקת הבלוז של פול מקרטני'..." אבל שם הלהקה, כנפיים, לא יעלה בראשו של פול לפני לידת בתו השנייה, סטלה, ב-13 בספטמבר 1971. דרך אגב, שם שהוא שקל ללהקתו לפני בוא ה"כנפיים" היה טרפנטין. נו, עדיף כנפיים - לא?

ב-13 בספטמבר 1971, שלושה שבועות לפני התאריך המשוער, הובהלה לינדה מקרטני לבית החולים "קינגס קולג' בלונדון. הרופאים אבחנו כי היא סובלת ממצב חירום רפואי המסכן את חייה ואת חיי העוברית, והיא הוכנסה לניתוח קיסרי דחוף. בזמן שניתוח החירום התבצע, פול נאלץ להמתין מחוץ לחדר הניתוח במתח רב. הוא נשא תפילה שבתו תיוולד בשלום "על כנפי מלאך". התפילה נענתה, ולינדה ילדה בת בריאה, שנקראה סטלה (על שם שתי הסבתות של לינדה).כאשר הלחץ והחרדה התפוגגו, מקרטני לא יכול היה להשתחרר מהדימוי שעלה בראשו. הוא שאל את לינדה, שהתאוששה במיטת בית החולים: "מה דעתך על כנפי מלאכים? או כנפי נשרים כשם ללהקה?". לינדה, בעלת החוש הפרקטי, הציעה לקצר: "מה דעתך על פשוט 'כנפיים'?". היא הסבירה ששם שמורכב ממילה אחת קל יותר לזיכרון ונושא עמו משמעויות רבות, בדומה לשם של הביטלס. האישה צודקת.

אז ההכרזה על הלהקה החדשה יצאה 48 שעות בלבד לאחר הקונצרט שג'ורג' האריסון עשה למען בנגלה דש, והעיתוי של זה לא היה מקרי. פול הוזמן לנגן בקונצרט הצדקה אבל לא רצה לתת למנהל הביטלס ואויבו המר, אלן קליין, את הסיפוק באיחוד מחדש של הביטלס על הבמה. המופעים, שזכו להצלחה אדירה וכללו את השתתפותו של רינגו סטאר, נתפסו כניצחון אדיר ליוצאי הביטלס שתמכו באלן קליין, אשר היה מעורב בארגון האירוע. האריסון הזמין את מקרטני להשתתף בקונצרט. ההזמנה הציבה את מקרטני בדילמה מוסרית ותדמיתית. מצד אחד, השתתפותו הייתה משדרת מסר של אחדות ואולי אף מובילה לאיחוד רשמי של הביטלס על הבמה. מצד שני, מקרטני הבין היטב שנוכחותו שם תעניק לאלן קליין לגיטימציה חסרת תקדים ותחליש משמעותית את עמדתו במאבק המשפטי שהתנהל במקביל. יתרה מכך, מקרטני שאף להוכיח לעולם שהוא מסוגל לעמוד בזכות עצמו, ולא כרכיב נוסטלגי. לכן, הוא סירב להזמנה – החלטה שגררה עליו ביקורת קשה מצד עיתונות המוזיקה, שראתה בו כמי ששם שיקולים אישיים מעל למטרה הומניטרית.

פול רצה להראות שהוא נמצא כבר במסלול אחר ופנה לכתבת הדיילי מירור, דבורה תומס. ההדלפה לדבורה תומס נועדה לבלום את גל ההדף התקשורתי של קונצרט בנגלה דש. האמירה שלפיה מקרטני "נמצא כבר במסלול אחר" נועדה להבהיר לציבור ולתקשורת שהפניית העורף להאריסון לא נבעה מקטנוניות, אלא מהתחייבות עמוקה לפרויקט חדש וארוך טווח. החיפושית לשעבר ביקש לעשות את הצעד הנכון מבחינתו - להתחיל מהתחלה. מטרת להקה זו הייתה עבורו להיות שווה בין שווים. דובר מטעמו מסר לתקשורת כי "פול לא רוצה להיות קשור יותר לביטלס אלא לעשות את צעדיו בקריירה משלו ולהיות פול מקרטני".

במקביל למאבק התדמיתי מול האריסון, ניהל מקרטני מאבק פסיכולוגי ואמנותי קשה עוד יותר מול שותפו ליצירה לשעבר, ג'ון לנון. לאחר הפירוק, התנהלו חילופי מהלומות מוזיקליים פומביים בין השניים. לא היה לו קל אז. במקביל, פול שכר את שירותיו של המוזיקאי מיק בולטון שיעניק ללינדה שיעורי פסנתר, במטרה לבנות את ביטחונה העצמי כקלידנית ההרכב לקראת ההופעות החיות.

גם זה קרה ב-3 באוגוסט. ברוכים השבים למדורנו הקבוע, בו אני צולל אל נבכי ההיסטוריה של המוזיקה ודולה עבורכם את הסיפורים, השערוריות והרגעים הקטנים שהפכו לגדולים. אז הגבירו את הווליום ובואו נצא למסע בזמן.

השמש שתמיד תזרח: הסיפור המדהים מאחורי SUNNY

בשנת 2010, עולם המוזיקה נפרד בצער מהזמר והיוצר המוכשר בובי הב, שהלך לעולמו בגיל 72 ממחלת סרטן הריאות. הב ייזכר לעד בזכות המנון התקווה הנצחי שלו, SUNNY, אך הסיפור מאחורי השיר מורכב ומרתק הרבה יותר ממה שנדמה. במבט ראשון, SUNNY נשמע כמו עוד שיר אהבה קלאסי, אך הייחוד שלו טמון בעמימות המכוונת שלו. המילים יכולות לפנות לאישה, לגבר, להורה, לילד, למאהב או לחבר קרוב. יש שאף טענו כי זוהי תפילה אישית לאלוהים. בובי הב עצמו מעולם לא סיפק תשובה חד משמעית, והותיר את הפרשנות למאזינים. עם זאת, אין ספק שההשראה לכתיבת השיר נבעה מאירוע טראומטי כפול. ב-22 בנובמבר 1963 נרצח הנשיא ג'ון קנדי, ולמחרת, ב-23 בנובמבר, נדקר למוות אחיו של בובי, האל הב, מוזיקאי מוכשר בזכות עצמו, בפתח מועדון לילה בנאשוויל. מתוך השבר והאפלה, הב חיפש קרן אור. "הכוונה שלי הייתה פשוט לחשוב על זמנים מאושרים יותר, לחפש יום בהיר יותר, כי הזמנים היו קשים מאוד", סיפר פעם. "השיר הזה הרים אותי מהקרשים. זו הייתה תפילה לטבע שטוף שמש ותחינה מלודית לשלום". 

בהזדמנות אחרת הוסיף בהומור: "הייתי שיכור כלוט כשכתבתי אותו. פתאום ראיתי זריחה בצבע סגול, מראה שלא ראיתי מימיי, וזה פשוט הציף אותי". ההצלחה הפנומנלית של SUNNY הממה את הב. השיר הפך לאחד המכוסים יותר בהיסטוריה, עם ביצועים של ענקים כמו פרנק סינטרה, ג'יימס בראון, סטיבי וונדר, מרווין גאי, בוני אם, וגם גרסה מוקדמת של שר משנות השישים, כמחווה לבן זוגה דאז, סוני בונו. ההצלחה העצומה של השיר אף סידרה לבובי הב את משבצת מופע החימום היוקרתית בסיבוב ההופעות האחרון בהחלט של הביטלס בארצות הברית באוגוסט 1966. למרות מאות הגרסאות, הביצוע המקורי והמחוספס של הב הוא היחיד שכבש את המצעדים בארצות הברית והפך לחלק בלתי נפרד מהפסקול האמריקאי, עם שימוש נרחב בפרסומות וסרטים. חרטה אחת כן הייתה לו: שהגאון ריי צ'ארלס מעולם לא היה אחד מ-500 האמנים שהקליטו גרסה משלהם לשיר.

כשהבסיסט של הסטונס זעזע את הממלכה

שנת 1986. צהובון בריטי בשם "חדשות העולם" זורק פצצה שמרעידה את אמות הסיפים של עולם הרוק. על פי התחקיר, ביל וויימן בן ה-49, הבסיסט השקט והמיושב של הרולינג סטונס, מנהל מערכת יחסים עם נערה בשם מנדי סמית', אז בת 16. הגילוי המטריד באמת היה שהקשר ביניהם החל כשהיא הייתה בת 13 בלבד. למרות הסערה הציבורית, לא הוגשו אישומים פליליים נגד וויימן. באופן מפתיע, בשנת 1989, השניים אף התחתנו. השניים נפרדו ב-1990 והתגרשו רשמית ב-1991. פרט טריוויה ביזארי לא פחות מאותה סאגה: בשנת 1993, סטיבן וויימן, בנו של ביל מנישואים קודמים, התחתן עם אמה של מנדי סמית', פטסי. כך שביל וויימן הפך, מבחינה חוקית, לסבא-החורג של גרושתו!

מהבמה הגדולה בעולם למסדרונות האקדמיה

בשנת 2007, גיטריסט להקת קווין, בריאן מאי, הוכיח שמוח וכישרון מוזיקלי יכולים ללכת יד ביד. 36 שנים לאחר שנטש את לימודיו האקדמיים כדי להתמקד בקריירה המסחררת עם הלהקה, מאי השלים סוף סוף את משימותיו וקיבל תואר דוקטור באסטרופיזיקה. עבודת הדוקטורט שלו התמקדה בחקר מהירויות רדיאליות בענן אבק גלגל המזלות, והישגיו המדעיים אף הובילו למינויו ב-2008 כנגיד של אוניברסיטת ג'ון מורס בליברפול. סגירת מעגל מרגשת ומרשימה לאחד הגיטריסטים המזוהים ביותר בעולם.

לילה סוער באולפן ההקלטות

קפיצה אחורה לשנת 1966. להקת הרולינג סטונס נכנסת לתשעה ימי הקלטות אינטנסיביים באולפני RCA המפורסמים שבלוס אנג'לס. התוצאה: שניים מהשירים החצופים והבלתי נשכחים שלה. הראשון, HAVE YOU SEEN YOUR MOTHER BABY STANDING IN THE SHADOW, שלווה בעטיפה שערורייתית בה חברי הלהקה הצטלמו בבגדי נשים. השני, LETS SPEND THE NIGHT TOGETHER, שהטקסט הישיר שלו גרם לכך שבתוכנית הטלוויזיה של אד סאליבן הם אולצו לשיר "בואו נבלה קצת זמן ביחד" (LETS SPEND SOME TIME TOGETHER) כדי לא להרגיז את הצופים השמרנים. מיק ג'אגר אמנם הסכים לשיר את המילים המצונזרות, אך כמחאה דאג לגלגל את עיניו בהפגנתיות אל מול המצלמה בכל פעם שהגיע לשורה הזו.

החיפושיות מכות בחזרה: "הם מעתיקים לנו אפילו את התספורת!"

שנת 1963, שיא הביטלמניה. על שער המגזין מלודי מייקר מתנוססים ארבעת המופלאים עם הכרזה נחרצת: "אפילו את התספורות שלנו הם מחקים!". ג'ון לנון, חד כתמיד, לא חסך במילים: "להקות מסוימות פשוט עושות בדיוק את מה שאנחנו עושים. לא הייתי מעלה את זה, אבל כמה חבר'ה ממש צוחקים עלינו בגלל זה. תראו, אנחנו לא העתקנו מאף אחד. אני לא זמר שחור אז אני לא יכול להעתיק זמר שחור, נכון? יש לנו סגנון משלנו, סאונד משלנו. אבל להקות אחרות קופצות על עגלת הרית'ם אנד בלוז הזאת ומעתיקות את העיבודים שלנו תו אחר תו. זה מרגיז אותי מאוד. למה שהמעתיקנים האלה לא ייצרו סגנון משלהם כמונו? זה קורה גם עם השיער. אני רואה נגנים בלהקות אחרות עם אותו אורך שיער בדיוק. אני מניח שיגידו שזה כבוד שמעתיקים אותנו, אבל כשהם צוחקים עלינו, אנחנו נחזיר להם ובגדול".

הרגע שבו טים רוז איבד מתופף והעולם הרוויח את לד זפלין

אוגוסט 1968. מגזין המלודי מייקר מדווח שהזמר טים רוז נאלץ לדחות את סיבוב ההופעות האמריקאי שלו לנובמבר. הסיבה? אובדן המתופף הקבוע והעוצמתי שלו, בחור צעיר בשם ג'ון בונהאם, שהודיע על פרישה כדי להקים להקה חדשה. הלהקה הזו, כידוע, תיקרא לימים לד זפלין (או בשמה הראשוני דאז, THE NEW YARDBIRDS), ובונהאם יהפוך לאחד המתופפים המשפיעים בתולדות הרוק. ההפסד של רוז היה הרווח של כולנו. 

מזל טוב! ימי הולדת ב-3 באוגוסט

1926 - נולד טוני בנט (אנתוני דומיניק בנדטו), אחד מגדולי זמרי הפופ והג'אז, אמן שהקריירה שלו השתרעה על פני שמונה עשורים וזיכתה אותו באינספור פרסים. במהלך חייו בנט זכה למעשה ב-20 פרסי גראמי, מתוכם 19 בגין זכיות תחרותיות ופרס אחד על מפעל חיים, וכן בשני פרסי אמי. בנט הלך לעולמו ביולי 2023.

1939 - נולד ג'ימי ניקול, האיש שהיה "ביטל" למשך 13 ימים. ניקול נקרא לדגל ביוני 1964 כדי להחליף את רינגו סטאר, שהתמוטט ואושפז עם דלקת שקדים, בשיא סיבוב ההופעות העולמי של הלהקה. הוא זכה לטעום מתהילת עולם, אך חזר לאלמוניות מוחלטת כשרינגו הבריא ושב להרכב. כאות הוקרה על עזרתו ברגע האחרון, קיבל ניקול מבריאן אפשטיין צ'ק מכובד ושעון זהב שעל גבו נחרט: "מאת הביטלס ובריאן אפשטיין לג'ימי - בהערכה ובהכרת תודה". סיפורו העצוב והמלא של ניקול מתואר בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!".

1947 - נולדה סאלי אולדפילד, זמרת פולק מוכשרת ואחותו של המוזיקאי והיוצר מייק אולדפילד.

1963 - נולד ג'יימס הטפילד, הגיטריסט האדיר, הסולן הנדיר והפנים של להקת הענק מטאליקה.

עוד קצת היסטוריה לסיום

1969: חודשיים לפני צאת תקליט הבכורה המהפכני שלה (הלוא הוא אבן הדרך IN THE COURT OF THE CRIMSON KING), להקת קינג קרימזון עולה על במת מועדון מארקי המפורסם בלונדון. בין השאר, החברים מבצעים גרסה אינסטרומנטלית מהפנטת ליצירה הקלאסית 'מארס' של גוסטב הולסט, כשצלילי המלוטרון המכשפים של איאן מקדונלד שולחים את הקהל למסע בין כוכבים. רק כדי לסבר את האוזן על הסצנה הלוהטת של התקופה, למחרת תופיע באותו מועדון להקת הרוק המתקדם CRESSIDA, ויומיים לאחר מכן תכבוש את הבמה להקת פאמילי, עם קולו הייחודי של רוג'ר צ'פמן. ימים של רוק מתקדם.

1979: "תקליט חדש" לסקס פיסטולס יוצא לחנויות. שמו: SOME PRODUCT. אבל אל תצפו למוזיקה. מדובר בקולאז' ערוך של ראיונות, קטעי קישור ופרסומות רדיו בהשתתפות חברי הלהקה. זהו ניסיון ציני נוסף להפיק רווחים מלהקה שכבר התפרקה ושהבסיסט שלה, סיד וישס, מת בנסיבות טרגיות. מה בפנים? חברי הלהקה מקשקשים על שטויות, כולל קטע בלתי נשכח בשם BIG TITS ACROSS AMERICA. וישס המנוח, שרק פניו מעטרות את העטיפה, מקלל ללא הפסקה. המוצר הזה אולי מביא את רוח הפאנק האנרכיסטית, אבל אם חיפשתם שירים, טעיתם בכתובת. אך הפלא ופלא - למרות היעדר המוזיקה, האלבום הצליח לזנק עד למקום השישי במצעד המכירות הבריטי!

1970: להקת הבלוז-רוק CANNED HEAT משחררת את התקליט FUTURE BLUES. באופן יוצא דופן לתקופה, הלהקה זונחת את נושאי הבלוז המסורתיים ומתמקדת בנושאים אקטואליים, בעיקר האקולוגיה השברירית של כדור הארץ. העטיפה הפרובוקטיבית מציגה אסטרונאוטים על הירח הנוטעים דגל אמריקאי הפוך, כשברקע נראה כדור הארץ מזוהם. העטיפה עוצבה כמחווה סאטירית לתצלום המפורסם של הנפת הדגל באיוו ג'ימה ממלחמת העולם השנייה. רשתות חנויות שמרניות סירבו למכור את התקליט בטענה שמדובר בעלבון לאומי, אך הוא זכה להצלחה צנועה, בעיקר בזכות הלהיט LET'S WORK TOGETHER. היה זה, למרבה הצער, התקליט האחרון של הלהקה עם הגיטריסט, הזמר והיוצר המבריק שלה, אל וילסון, שמת זמן קצר לאחר מכן בגיל 27. הלהקה המשיכה לפעול, אך תהילתה דעכה לאיטה, עד למותו של הסולן בוב הייט בשנת 1981.

סטיבי וונדר - תקליט חדש, גאונות, טרגדיה ותחייה. ב-3 באוגוסט בשנת 1973 יצא האלבום INNERVISIONS המופתי של סטיבי וונדר. זה פשוט וואו!!!

התאריך הוא 3 באוגוסט 1973. העולם המערבי, ובנוף התרבותי והמוזיקלי של ארצות הברית בפרט, טרם ידעו זאת, אבל אחד התקליטים החשובים והמשפיעים יותר במאה ה-20 נחת זה עתה על מדפי החנויות. והאמן החתום עליו הוא גאון צעיר בשם סטיבי וונדר. באותם ימים, וונדר נמצא בעיצומו של פרץ יצירה מסחרר, חסר תקדים בהיקפו ובאיכותו, שכמותו כמעט ולא נראה בהיסטוריה של המוזיקה הפופולרית המודרנית. מה שאיש לא יכול היה לדמיין ביום חגיגי זה, הוא שבתוך פחות מ-72 שעות, חייו של אותו גאון מוזיקלי יעמדו על חוט השערה. הסיפור שיתפתח בימים שלאחר מכן יערבב בצורה מצמררת השראה אלוהית, משאית חקלאית פשוטה על כביש מהיר, ומנהל יחסי ציבור ומסעי הופעות אחד שהחליט להרעיש עולמות כדי להעיר את חברו מתרדמת.

התקליט INNERVISIONS היה התחנה השלישית במסע המופלא של וונדר אל תוך תוכי נשמתו ויכולותיו המוזיקליות כיוצר עצמאי, אחרי שהוציא תקליטים נהדרים כגון MUSIC OF MY MIND ו-TALKING BOOK שיצאו בשנת 1972. אנשים כבר ציפו ממנו להביא יצירה גדולה בתקליט הבא שלו - והוא ממש לא אכזב, כשהוא מזקק את כל מה שהפך אותו לאמן של פעם בדור. וונדר, שהיה למעשה "להקה של איש אחד" ברוב התקליט, ניגן כמעט על כל הכלים בעצמו – תופים, בס, פסנתר, ומפוחית. אך מעל לכל, האלבום התאפיין בשימוש פורץ דרך בסינטיסייזרים. וונדר לקח את מקלדות הסינטיסייזר והפיק מהן צלילים חמים, אנושיים ונוטפי רגש. הוא פשוט גרם למכונות לשיר. והבסיס הטכנולוגי שאפשר את הפלא הזה היה מערכת ה-TONTO - הסינטיסייזר האנלוגי הפוליפוני הראשון והגדול בעולם. המערכת נבנתה ותוחזקה על ידי שני מפיקים ומהנדסי קול מחוננים: מלקולם ססיל הבריטי ורוברט מרגולף האמריקאי. החיבור בין וונדר לצמד החל כאשר וונדר נחשף לאלבום האלקטרוני הניסיוני ZERO TIME, שהשניים הוציאו בשנת 1971. כאשר וונדר שמע את האלבום, הוא הוקסם מהעומק והעושר של הצלילים. הוא יצר עמם קשר והגיע לאולפני MEDIASOUND בניו יורק כדי לנגן על המכונה במו ידיו. המערכת עצמה הייתה מפלצת טכנולוגית עם סינטיסייזרים מדגמים שונים שחוברו יחדיו במעטפת עץ מעוגלת שגובהה הגיע לכ-1.8 מטרים וקוטרה לכ-6 מטרים.

הקסם הגדול של התקליט INNERVISIONS הוא גם בשירים שמתחברים זה לזה ברצף ויוצרים מסע שלם אל תוך המציאות החברתית, הפוליטית והרוחנית של אמריקה בשנות השבעים. מצד אחד, וונדר הגיש לנו בלדות אהבה ממיסות לב ורכות ומצד שני, הוא לא היסס לצלול אל תוך המים העכורים והאפלים של המציאות האמריקאית עם שירים פוליטיים וחברתיים נוקבים וטעונים, תוך שימוש במקצבי פ'אנק, סול ורוק. המסר המרכזי פשוט אך עמוק: החיים יכולים להיות קשים, אפילו טרגיים, עבור מי שעושה טעויות או נקלע למצבים אומללים; אבל הם יכולים להיות יפים ומלאי תקווה למי שבוחר בדרך הנכונה. האיש שלא רואה כלום, ראה למעשה הכל – את היופי, את הכאב ואת התקווה.

התקליט נפתח עם השיר TOO HIGH, קטע פ'אנקי ממכר וסוחף שהתאהבתי בו ברגע הראשון בו שמעתי אותו כסטודנט ברימון - אי שם בניינטיז. "אתה חייב להקשיב לסטיבי וונדר!", אמרו לי שם כל הזמן. בסדר, הכרתי את הלהיטים שלו - אבל לא התייחסתי לתקליטים שלו כיצירות שלמות. אז מישהן שם ציין בפניי את INNERVISIONS. השגתי את זה אז בדיסק (כי תקליטים היו אז פחות באופנה9 - ובום! TOO HIGH המם אותי. זה מציג את יכולותיו של וונדר כמתופף וירטואוזי ולחן מתוחכם שמונע על ידי בס מסינטיסייזר. מילותיו של השיר, עם זאת, מזהירות בחומרה מפני האסקפיזם וההרס העצמי שבשימוש בסמים. בניגוד למיתוס נפוץ שלפיו וונדר עצמו ניסה ג'וינט פעם אחת ויחידה בחייו, חווה חוויה שלילית ונשבע לא לגעת בזה שוב לעולם, המציאות המחקרית מראה כי המסר של השיר עמוק יותר מניסיון אישי מוגבל. וונדר צפה בקהילות אפרו-אמריקאיות בערים הגדולות קורסות תחת מגפת הסמים, והשיר מהווה אזהרה חברתית רחבה. בתוך הקטע הזה אפשר לשמוע גם נגיעות קלילות של ג'אז בסגנון בי-בופ - וזה נפלא!

מיד לאחר מכן מגיעה הרצועה VISIONS. בניגוד לסאונד הסינתטי השולט באלבום, עיבוד השיר הזה הוא מינימליסטי ואקוסטי לחלוטין. וונדר שר על רקע גיטרות אקוסטיות של דין פארקס ודייוויד ט. ווקר, וקונטרבס שמנוגן על ידי מלקולם ססיל. זוהי אתנחתא שבה וונדר תוהה האם עולם אידיאלי ושליו הוא רק אשליה מול עולם של שפיכות דמים וכאב.

והיצירה המרכזית, והבוטה ביותר מבחינה חברתית באלבום, היא ללא ספק LIVINF GOR THE CITY. השיר הזה, שזכה בצדק בפרס הגראמי לשיר הרית'ם אנד בלוז הטוב ביותר לשנת 1974, לא היה סתם שיר מחאה. זו הייתה יצירה קטנה וזועמת, סיפור קורע לב על המציאות של ההגירה הגדולה של אפרו-אמריקאים שברחו מהדרום העני אל הערים הגדולות בצפון. הטקסט מגולל את סיפורה של משפחה ענייה במיסיסיפי הכפרית. האב עובד 14 שעות ביום כדי להרוויח פרוטות, והאם מקרצפת רצפות. הבן מתואר כצעיר חכם ותמים, בעל פוטנציאל אדיר, שאינו מסוגל למצוא עבודה הולמת במקום מגוריו אך ורק בשל גזענות ממסדית. הוא מחליט לעזוב כדי לחפש את מזלו בניו יורק הגדולה. החדשנות העצומה של השיר מתבטאת בחלק האמצעי שלו – קטע קולנועי לכל דבר, שמורכב מדיאלוג מוקלט וצלילי סביבה.

הצעיר התמים מגיע לניו יורק, ומיד נופל קורבן לסוחר סמים שמנצל את תמימותו. הסוחר מציע לו חמישה דולרים כדי להעביר חבילה מעבר לרחוב. המשטרה, שארבה לסוחר, עוצרת דווקא את הצעיר התמים על לא עוול בכפו. וממש שומעים פה, עם האפקטים הנכונים, את האווירה של המעצר. כדי להשיג את אותה רמת ריאליזם מחרידה, רוברט מרגולף פנה לאביו, שהיה באותה עת ראש העיר של גרייט נק בניו יורק. אביו סייע בגיוס שוטרים אמיתיים לאולפן ההקלטות. השוטרים התבקשו לצעוק ולהטיח קללות גזעניות בדיוק כפי שהיו עושים במהלך מעצר אמיתי של חשוד שחור בחניון. לאחר המעצר, נשמע קולו של השופט גוזר על הצעיר 10 שנות מאסר, ובעוד הצעיר שלנו פולט בתדהמה, "מה?!" נמע רעש טריקת דלת הכלא שמהדהד בעוצמה. מיד לאחר מכן נשמעים קולות מאיימים מתוך הכלא עצמו. זה מאד מצמרר. לאחר המעבר הזה, וונדר חוזר לשיר, אך קולו משתנה לחלוטין. הבית האחרון מהווה קריאה ישירה של וונדר למאזינים, מתחנן בפניהם להתעורר ולשנות את החברה, אחרת "העולם יגיע לקיצו".

וונדר לא חסך את שבטו גם ממוסדות אחרים. בשיר ESUS CHILDREN OF AMERICA, הוא מותח ביקורת חריפה על הצביעות של ארגוני דת ממוסדים ושקרני דת שמשתמשים בשקרים כדי לשלוט במאמיניהם. הוא מעמת את הדת הנוצרית המסורתית עם פילוסופיות מזרחיות, ומזכיר במפורש את המדיטציה הטרנסצנדנטלית ככלי להשגת שימור פנימי ושלוות נפש אמיתית. שילוב נושאים זה על גבי מקצב פ'אנק חותך, הראה את נכונותו של וונדר לאתגר את הקהל השמרני של מוטאון. ובשיר HE'S MiISSTRA KNOW-IT-ALL, שסוגר את האלבום, וונדר מצייר דמות של נוכל חלקלק, "איש עם תוכנית" שתמיד יש לו תשובה ושטר מזויף בידו. אף שוונדר לא נקב בשמות, ההסכמה הגורפת בקרב היסטוריונים של המוזיקה היא שהשיר מהווה כתב אישום סאטירי ישיר כנגד נשיא ארצות הברית דאז, ריצ'רד ניקסון (שכונה "טריקי דיקי"), והשחיתות השלטונית שלו. וונדר עודד אנשים לחיות, להתנסות ולא לפחד משינויים. כפי שכתב ושר בלהיט הענק בעל הגוון הלטיני, DON'T YOU WORRY 'BOUT A THING, שמעודד את המאזינים לצאת מאזור הנוחות: "כולם צריכים שינוי, הזדמנות לבחון את השינוי הזה בעצמם". ויש את HIGHER GROUND שמדבר על החשיבות בהזדמנות שנייה, גלגול נשמות, והדחיפות לתקן את הנפש לפני שהחיים מסתיימים.

אבל שלושה ימים בלבד אחרי שהעולם קיבל את המתנה הזו, הגורל החליט לבחון את סטיבי וונדר במבחן האולטימטיבי, חיים מול מוות. הסימנים המקדימים היו שם קודם לכן. באופן מצמרר, בראיון שנתן למגזין המוזיקה רולינג סטון זמן קצר לפני יציאת התקליט (תחילת 1973), חקר וונדר רעיונות של פרישה מוקדמת מהתעשייה. הוא ציין שיש לו תחושה מוזרה ודחופה, סוג של משבר "רבע חיים", והביע את רצונו לעזוב את ארצות הברית ולעבור לחיות בגאנה שבאפריקה. מטרתו הייתה לחקור את שורשיו האפריקאיים ולהקדיש את זמנו ומרצו לפעילות הומניטרית, בפרט סיוע לילדים עיוורים ובעלי מוגבלויות. בראיון, השתקפה תחושה שזמנו קצר, או שהוא עומד בפני שינוי קיומי עצום שידרוש ממנו למצות את יכולותיו כל עוד הוא יכול.

היה זה ה-6 באוגוסט 1973. יום קודם לכן, ב-5 באוגוסט, וונדר ולהקתו הופיעו בהצלחה באודיטוריום ממוריאל שבעיר גרינוויל, דרום קרוליינה. בשעת בוקר מוקדמת, וונדר ופמלייתו היו בדרכם מגרינוויל להופעת צדקה נוספת באוניברסיטת דיוק שבעיר דורהאם, צפון קרוליינה. ההופעה אורגנה על ידי תחנת הרדיו WAFR, שהייתה תחנת הרדיו הקהילתית השחורה הלא-מסחרית הראשונה בארצות הברית. סטיבי נסע ברכב שכור של חברת הרץ. מאחורי ההגה ישב בן דודו בן ה-24, ג'ון ווסלי האריס. סטיבי, שהיה עייף מהדרך ומהאינטנסיביות של מסע ההופעות, ישן במושב הנוסע שלצד הנהג, כשהוא חגור בחגורת בטיחות, ועל אוזניו אוזניות דרכן האזין לאלבום החדש שלו. מאחוריהם, על הכביש הבין-מדינתי I-85, נסעו שלוש מכוניות נוספות עם שאר חברי הלהקה ואנשי הצוות.

באזור העיר סולסברי בצפון קרוליינה, ניסה האריס לעקוף או לבלום מאחורי משאית. לאורך השנים, התקשורת והביוגרפיות טיפחו מיתוס לפיו המכונית נסעה מאחורי משאית ענקית עמוסה בבולי עץ כבדים, וכי במהלך הבלימה, השתחרר בול עץ עצום, עף באוויר לכיוון השמשה, ריסק אותה ופגע בראשו של סטיבי. אבל מסתבר שהמשאית המעורבת בתאונה לא הייתה משאית בולי עץ ענקית, אלא משאית חקלאית פתוחה וישנה מדגם דודג' בה נהג צעיר מקומי בן 23 בשם צ'ארלי שפרד. יתרה מכך, נהג המשאית, שפרד, טען בצדק רב להגנתו שהמשאית כלל לא הייתה עמוסה באותו רגע, ושהוא כבר פרק את מטען בולי העץ שלו קודם לכן.

בארגז נותרו רק מספר קרשים ושאריות עץ קטנות. אז האסון לא נגרם מבול עץ מעופף. מסיבה שאינה ברורה עד היום (ככל הנראה חוסר תשומת לב של הנהג של סטיבי), מכונית המרקיורי קרוזר התנגשה בעוצמה רבה ישירות בחלקה האחורי של המשאית. כתוצאה מהמכה האדירה והפרשי הגובה בין הרכבים, ארגז המטען המתכתי של המשאית ניפץ את השמשה הקדמית של המכונית הפרטית. מעוצמת ההאטה הפתאומית, ראשו של וונדר נזרק קדימה ופגע ישירות בשולי המתכת של משטח המשאית שחדרו לתא הנוסעים, מה שגרם לפגיעה הישירה במצחו.

המחזה שאליו נחשפו חברי הלהקה שנסעו מאחור היה נורא. המכונית סטתה לשוליים ונעצרה. הם מצאו את וונדר מחוסר הכרה לחלוטין ומדמם קשות מראשו. מתוך הבנה שכל שניה קריטית, אחיו של וונדר וחברי הלהקה לא המתינו לאמבולנס. הם חילצו את וונדר מהרכב המרוסק, העבירו אותו לאחת ממכוניות הלהקה, וטסו דרך כבישים צדדיים היישר לבית החולים בסולסברי. מאוחר יותר, הרופאים במיון אמרו מפורשות שאם היו ממתינים להגעת אמבולנס לזירה, וונדר היה לבטח מדמם למוות במקום. לאחר טיפול ראשוני לייצוב מצבו בסולסברי, הבינו הצוותים הרפואיים שמדובר בפגיעה נוירולוגית מורכבת הדורשת התערבות מומחים. וונדר הועבר בדחיפות לבית החולים הבפטיסטי של צפון קרוליינה ושם הוכנס תחת טיפולו המסור של המנתח ד"ר קורטלנד דייוויס.

בחדר הניתוח, וונדר אובחן עם גולגולת שבורה, זעזוע מוח חריף ביותר, ופגיעה מוחית פנימית קשה. מצבו היה כה קריטי ומוחו היה כה בצקתי, עד שהרופאים החליטו כי לא ניתן לנתח אותו בשלב זה מבלי לסכן את חייו באופן סופי. במשך ארבעה ימים ארוכים ומורטי עצבים שכב סטיבי וונדר בתרדמת עמוקה. התקשורת האמריקאית והעולמית עקבה בנשימה עצורה. אמו, לולה, טסה מיד מדטרויט לבית החולים. כשראתה את בנה, ראשו היה נפוח פי שלושה מגודלו הרגיל כתוצאה מהטראומה המוחית. בחוף המערבי, בארי גורדי, הנשיא הכול יכול של חברת התקליטים מוטאון, קיבל שיחת טלפון שבישרה לו שאחד הכישרונות הגדולים ביותר שלו, האמן שזה עתה שחרר את אלבום המופת שלו, נמצא על ערש דווי וספק אם ישרוד את הלילה.

כשהכל נראה אבוד והתקווה החלה לדעוך, נכנס לתמונה איש יחסי הציבור ומנהל מסע ההופעות של וונדר, אירה טאקר. כשהגיע טאקר לבית החולים בווינסטון-סיילם, הוא ראה את כולם – משפחה, חברים ורופאים – עומדים סביב מיטתו של סטיבי בדממה מתוחה וחסרת אונים. טאקר, שהכיר את וונדר היטב וידע עד כמה תדרים, צלילים ומוזיקה הם צינור החיים המרכזי של האמן העיוור, שאוהב להאזין למוזיקה בווליום מחריש אוזניים, החליט לנסות גישה הפוכה לחלוטין. במקום שקט רפואי, הוא ייצר רעש. במקום ייאוש דומם, הוא יביא מוזיקה.הוא התקרב למיטה וצעק את שמו של סטיבי מספר פעמים. לא הייתה תגובה. ואז, כמעט מתוך אינסטינקט של חבר ומוזיקאי, הוא רכן החל לשיר בקול רם, ישירות לתוך אוזנו של וונדר, את השיר HIGHER GROUND שהיה באותו רגע הלהיט הגדול והקצבי ביותר מהתקליט החדש. לפתע, קרה הבלתי ייאמן. אצבעותיו של סטיבי החלו לזוז קלות, נעות בקצב השיר, כאילו הן מנסות לנגן על קלידי הקלאווינט הבלתי נראים של השיר. זו הייתה התגובה הראשונה והמשמעותית שלו מאז התאונה. המוזיקה חדרה את חומות התרדמת. מכאן, הדרך להחלמה, גם אם ארוכה ומייסרת, נסללה.

זו הייתה החלמה ארוכה וקשה, שכללה אשפוז המשך באוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס, לשם הוטס לאחר שהתייצב. הפגיעה הנוירולוגית המסיבית גבתה מחיר כבד: במהלך החלמתו התברר כי וונדר איבד לחלוטין את חוש הריח ואת חוש הטעם. אובדן זה עורר חרדה גדולה שמא הפגיעה מוחלטת ולתמיד, אך למרבה המזל, שני החושים שבו אליו בהדרגה לאחר תקופה מסוימת. אך המוזיקה, שהצילה אותו מהקומה, גם ריפאה אותו פיזית ונפשית במהלך השיקום. טאקר דאג להביא לחדרו בבית החולים את מקלדת הקלאווינט האהובה עליו. זמן קצר לאחר מכן, סטיבי כבר ישב במיטתו וניגן עליה. הפציעות הפיזיות החלו להחלים, והותירו אחריהן רק צלקת בולטת מעל אחת מעיניו במצחו. כאשר רופאים הציעו לו לעבור ניתוח פלסטי קוסמטי כדי להעלים את הצלקת, וונדר סירב בתוקף. "אשאיר את זה כאחת הצלקות של החיים שעברתי," הוא אמר בגאווה, בוחר לשאת את סימן ההישרדות. עם זאת, הפגיעה הותירה אותו עם עייפות כרונית וכאבי ראש שליוו אותו תקופה ארוכה. בראיון שהעניק מאוחר יותר, סיכם את החוויה: "איבדתי את חוש הריח מעט, את חוש הטעם לדקה, אבל אני בסדר. יצאתי מזה עם ברכת החיים. אלוהים נתן לי חיים כדי להמשיך לעשות דברים שמעולם לא הייתי עושה".

באופן מדהים, פחות מחודשיים בלבד אחרי שכמעט ואיבד את חייו, בניגוד מוחלט להוראות הרופאים שדרשו ממנו מנוחה מוחלטת והתרחקות מהבמה, וונדר הרגיש שהוא חייב לחזור. ב-25 בספטמבר 1973, הוא חזר לבמה באחד הרגעים המרגשים. זה קרה בהופעה של חברו אלטון ג'ון באולם הבוסטון גארדן הענק בבוסטון. אלטון ג'ון עצר את ההופעה, פנה לקהל המונה כ-18,000 איש והחל להכריז: "יש לי חבר כאן הלילה, הוא נפגע קשות בתאונה לפני זמן מה...". הקהל, שהבין מיד במי מדובר, לא אפשר לאלטון לסיים את המשפט. שאגת שמחה אדירה הרעידה את האולם דקות ארוכות. וונדר, לבוש בהידור, יצא אל הבמה. הוא התיישב אל הקלידים ויחד עם אלטון ג'ון הם ביצעו את HONKY TONK WOMEN של הרולינג סטונס, ואת להיט הפ'אנק האדיר SUPERSTITION. הקהל יצא מגדרו; וונדר היה מדהים, משוחרר, ואנרגטי כהרגלו. זו הייתה הוכחה חיה לכך שהגאונות לא נפגעה.

איך אומרים גץ בפיאמנטית? ב-3 באוגוסט בשנת 1977 הופיע סקסופוניסט הג'אז הידוע, סטן גץ, עם להקת פיאמנטה הישראלית, בבנייני האומה בירושלים.

ההיסטוריה של המוזיקה הישראלית והיהודית רצופה בצמתים שבהם מסורות מוזיקליות עתיקות נפגשות עם חדשנות מערבית. עם זאת, מעטים המפגשים שהותירו חותם כה עמוק, מסתורי ומרתק כמו המפגש בין סקסופוניסט הג'אז האמריקאי (היהודי), סטן גץ, לבין "להקת פיאמנטה" הישראלית בשנים 1976–1977.

אז כן, ערב היסטורי נרשם בעיר הבירה שלנו ב-3 באוגוסט 1977. על במת בנייני האומה התרחש מפגש פסגה עם סטן גץ, הסקסופוניסט האמריקאי בעל צליל הקטיפה המכונה THE SOUND, שאיחד כוחות עם להקת פיאמנטה, מחלוצות הרוק המזרחי הבועט מישראל. זה היה רגע מעניין של חיבור בין עולמות, שהתחיל בשיחת טלפון חצופה והמשיך עד לסירים המבעבעים במטבח של אמא פיאמנטה.

"ההופעה בבנייני האומה אכן התקיימה ב-3 באוגוסט 1977 והועברה בשידורי הרדיו של קול ישראל, אולם היא לא הייתה אירוע מבודד, אלא נקודת השיא של מערכת יחסים שהחלה להירקם חודשים רבים לפני כן. סטן גץ (נולד כסטנלי גייצקי), היה ממייסדי זרם ה-COOL JAZZ והאחראי העיקרי להחדרת מוזיקת הבוסה נובה הברזילאית למיינסטרים האמריקאי בשנות השישים (עם אנטוניו קרלוס ז'ובים). הגעתו לישראל התאפשרה רבות בזכות פועלו של צ'רלי פישמן, אמרגן ומפיק יהודי-אמריקאי בכיר, אשר פתח בירושלים מועדון ג'אז בשם DJANGO ופעל נמרצות להביא אמני ג'אז בינלאומיים לארץ. פישמן הוא זה שארגן את הגעתו של גץ לישראל, ביקור שהפך לימים לבסיס לסרט דוקומנטרי על זה. מצד שני, להקת פיאמנטה לא צמחה בחלל ריק; היא הייתה פרי של סביבה מוזיקלית משפחתית ותרבותית יוצאת דופן.

"הכל התחיל שנה קודם לכן, בשנת 1976. השמועה פשטה בארץ הקודש: סטן גץ מגיע לסיבוב הופעות. האחים אבי ויוסי פיאמנטה, הלב הפועם של להקתם, שמעו פרט מידע שהדליק אצלם נורה: גץ הגדול ככל הנראה אינו בקיא ברזי המוזיקה המקומית. בלי לחשוב פעמיים, הם עשו מעשה. ביוזמה שהיא שילוב של תעוזה ירושלמית ואמונה בצלילים שלהם, הם הרימו טלפון למלון של הכוכב והודיעו לו בפשטות: "אם אתה רוצה להכיר מוזיקה ישראלית אמיתית, אנחנו הכתובת". כן, האחים פיאמנטה זיהו הזדמנות היסטורית. יוסי פיאמנטה ואחיו הצעיר אבי גדלו בסביבה שטיפחה תעוזה. יוסי פיאמנטה כבר אז היה שם דבר בסצנת הגיטרה המקומית, פנומן שידע לשלב טכניקת רוק מהפנטת עם סילסולים מזרחיים שהגיעו מהנשמה. הוא גם הכיר היטב את המוסיקה של ג'ימי הנדריקס והיה, לפי מה שיוני רכטר סיפר לי, האיש שהכיר לו את הגיטריסט השמאלי ההוא מסיאטל כמו גם תקליטי פיוז'ן כמו של מהאווישנו אורקסטרה.

אחיו, אבי, היה הקוסם בחליל והוסיף את הגוון הייחודי. גץ מצא משהו מרענן ואמיתי באחים הישראלים. הוא הסכים. הוא הגיע לביתם, התיישב, והקשיב. מה שהוא שמע טלטל אותו. זו לא הייתה מוזיקת פולקלור נחמדה, זו הייתה סערה חשמלית של פיוז'ן ומוזיקה מזרחית שורשית. גץ נדלק והעיף גיצים, התלהב, ואולי אפילו קצת נדהם מהעוצמה. עוד באותה פגישה ראשונית, הוא זרק להם הצעה: "בואו נקליט דמו. אני אקח את זה איתי לארצות הברית ואראה מה אפשר לעשות".

כדי להבין מדוע סטן גץ טולטל כל כך מהמוזיקה של האחים פיאמנטה, יש לנתח את הסאונד שאותו הם יצרו. סצנת הגיטרה המקומית בישראל באמצע שנות השבעים נשלטה על ידי להקות רוק מתקדם ופיוז'ן שפעלו במועדון בית לסין בתל אביב, תחת ניהולם של שאול גרוסברג ואשר ביטנסקי. יוסי פיאמנטה החל את דרכו בלהקת חיל התותחנים (לצד יוני רכטר), ובשנת 1974 הקים יחד עם אחיו אבי את "להקת פיאמנטה". יוסי, שקיבל את הגיטרה הראשונה שלו לבר המצווה מדודו, מוזיקאי הג'אז אלברט פיאמנטה, פיתח שפה מוזיקלית חסרת תקדים. הוא ניגן על גיטרת פנדר סטראטוקסטר המחוברת למגבר "מסא בוגי" והשתמש בטכניקות של רוק כבד ופסיכדליה.

אבל החיבור עם גץ לא נגמר בצלילים. כשהאחים הזמינו אותו לארוחת שישי, גץ נכנס לעולם אחר. אם המשפחה, ג'ני, פתחה בפניו לא רק את הדלת אלא גם את מכסי הסירים. הסקסופוניסט, שהכיר בעיקר את סצנת המועדונים המעושנת של ניו יורק, פגש את הריחות והטעמים של מטבח יהודי חם ואוהב. החוויה הייתה כל כך עזה, שהשמחה והמוזיקה נמשכו עד השעות הקטנות של הלילה. למחרת, הסיפור קיבל תפנית רוחנית. האחים לקחו את גץ לבית הכנסת, שם כיבדו אותו בעלייה לתורה. עבור המוזיקאי היהודי-אמריקאי, הייתה זו חוויה מכוננת, הפעם הראשונה שעלה לתורה מאז חגיגת בר המצווה שלו בנעוריו.

תחושת ה"חזרה הביתה" של גץ הייתה מוחלטת. בשיחה עם עמיתו המוזיקאי הרב אלפרט, תיאר גץ את התחושה הפנימית שלו בישראל באמירה מצמררת: "כשאני מנגן, אני חושב על עצמי עומד מול הכותל המערבי עם הסקסופון שלי בידיי, ואני מתפלל, אני באמת מדבר אל הקיר הזה". החיבור לאחים פיאמנטה סיפק לגץ את המסגרת האותנטית שאותה חיפש. החיבור היה מוחלט. גץ, שהתאהב במשפחה ובמוזיקה שלהם, לא הבין איך ייתכן שללהקה כזו עוד אין תקליט משלה. התשובה, כמו תמיד, הייתה מחסור במזומנים להפקה. גץ לא היסס לרגע, לקח את העניינים לידיו והכריז שהוא יפיק את העניין. וכך, כל החבורה, כולל האחיות לבית פיאמנטה שגויסו במקום כזמרות ליווי, מצאה את עצמה באולפני קולינור בתל אביב. באותו סשן נולד קטע אינסטרומנטלי. השמועות על תקליט שלם של פיאמנטה וסטן גץ החלו לרוץ, אך צליליו המלאים נותרו בגדר תעלומה.

סופר כי בין הקטעים שהוקלטו היה גם אחד שעסק בקונפליקט היהודי-ערבי. נטען שגץ, על אף חיבתו לקטע, החליט בסופו של דבר לגנוז אותו מהתקליט המיועד בטענה שהוא נושא מטען פוליטי כבד מדי. המיתוס סביב גניזת האלבום המלא של פיאמנטה וסטן גץ נטה לאורך השנים לייחס זאת לסכסוכים אומנותיים או לקונפליקט פוליטי. נטען גם שהסיבה לגניזת האלבום מעוגנת בהתעוררות הדתית של האחים פיאמנטה. יוסי פיאמנטה העיד במפורש כי לאחר שהושלמה הקלטת האלבום, הוא החליט לגנוז אותו משום שסשן ההקלטות התקיים בעיצומו של יום האבל הלאומי, תשעה באב. מתוך תחושת אשמה ואמונה דתית מתחזקת, ראה יוסי בהקלטה ביום זה חטא, והוא האמין כי גניזת האלבום היא מעין כפרה או עונש משמיים על חילול היום.

באותה שנה, עוד לפני ההופעה המשותפת, גץ הופיע עם הרכבו הקבוע בהיכל התרבות והקדיש קטע שלם למשפחת פיאמנטה, כמחווה לחבריו החדשים. לאחר מכן, יוסי פיאמנטה טס לניו יורק כדי לעבוד עם גץ על עריכת ההקלטות. שם, הפרפקציוניזם של גץ נכנס לפעולה. הוא קבע שהתיפוף המקורי בהקלטות אינו מספיק מדויק ושיש צורך להקליט את התופים מחדש עם מתופף מנוסה יותר. באופן טבעי, עלה שמו של אחד מגדולי המתופפים בישראל, אהרלה קמינסקי. הבחירה באהרלה קמינסקי לתפקיד המתופף הייתה הצעד הטבעי והנכון ביותר מבחינה מוזיקלית. המקצועיות שלו התאימה לסטנדרטים הגבוהים והפרפקציוניזם חסר הפשרות של סטן גץ. יתרה מכך, לקמינסקי היה קשר היסטורי עמוק למשפחת פיאמנטה. בסוף שנות השישים, קמינסקי יזם והקים יחד עם אלברט פיאמנטה (דודם של יוסי ואבי) את ההרכב "הברנשים של פיאמנטה". הרכב זה הפך ללהקת הליווי של אריק איינשטיין באלבומו "מזל גדי". קמינסקי הקים בהמשך את "הפלטינה" יחד עם הסקסופוניסט רומן קונסמן, והרכב זה אף נסע להופיע בפסטיבל ניופורט בארצות הברית ב-1974. על כן, כאשר גץ נזקק למתופף שיוכל לגשר בין מקצבי הרוק-פיוז'ן המזרחי של הפיאמנטות לבין סווינג וג'אז קלאסי, קמינסקי היה המועמד היחיד שהכיר את שני העולמות לעומק.

באוגוסט 1977, גץ שב ארצה, היישר לסיבוב נוסף במטבח של ג'ני פיאמנטה. משם, הדרך לבמה בבנייני האומה הייתה קצרה. הערב הגדול נחלק לשניים: בחלק הראשון, גץ ניגן עם הלהקה שלו מחו"ל. בחלק השני, והמרגש הרבה יותר, הוא עלה עם להקת פיאמנטה, כשמאחורי מערכת התופים יושב אהרלה קמינסקי. הם ביצעו יחד חומרים משותפים וכמובן את הלהיט הגדול של פיאמנטה, 'מצווה גוררת מצווה', כשגץ נראה על הבמה מבסוט לגמרי, סוחט מהסקסופון שלו סולואים שהתכתבו באופן מושלם עם הגיטרה של יוסי.

הלהיט "מצווה גוררת מצווה", שהלחין יוסי פיאמנטה והוציא לרדיו כבר ב-1975, היווה את מרכז הכובד של המופע. השיר בנוי על ריף גיטרה דיסטורשן מהיר ואינטנסיבי במקצב מזרחי-פסיכדלי. יש גם קליפ לשיר הזה שצולם על ידי צוות טלוויזיה גרמני (בו רואים גם את אביבה אבידן שרה ורוקדת).

אהרלה קמינסקי סיפר לי זווית מרתקת על אישיותו של גץ: 'יוסי פיאמנטה התקשר והזמין אותי להצטרף. עשינו כמה חזרות ואז סטן הגיע. הנגינה שלו הייתה ענקית, אין מה לדבר, אבל הוא עצמו היה איש סגור, לא אחד מהחבר'ה. הוא שמר על ריחוק מסוים, היה מורם מעם. אני זוכר שהחברים מפיאמנטה לקחו אותו לכותל המערבי, וכשהגיעו הוא סירב לצאת מהרכב. הוא אמר להם, 'לכו אתם, אני אחכה פה'. נדמה היה שהוא מתכחש ליהדות שלו. אשתו, שהייתה איתו, דחקה בו לרדת. הוא הלך בחוסר חשק ניכר, אבל חזר משם עם דמעות בעיניים. כנראה שהקיר העצום הזה שעמד מולו, הצליח להפיל אצלו איזה קיר רגשי פנימי".

למרות הצלחתו העולמית האדירה, גץ נאבק כל חייו בהתמכרויות קשות (לאלכוהול וסמים) ובמשברים אישיים זהותיים. הניתוק לכאורה והקרירות ששידר היו ככל הנראה מנגנוני הגנה של אמן מיוסר. ההיסוס שלו מול הכותל המערבי משקף את הקונפליקט בין הזהות האמריקאית המנוכרת לבין השורשים היהודיים שמהם הודחק. הדמעות שזלגו מעיניו בכותל, כפי שמתאר קמינסקי, מצטלבות ישירות עם עדותו של גץ עצמו על כך שהנגינה בסקסופון היא עבורו בגדר תפילה מול קיר הדמעות.

השלכותיו של המפגש ב-1977 הדהדו הרחק מעבר לכותלי בנייני האומה. בהזמנתו של סטן גץ, העתיקה להקת פיאמנטה את מרכז חייה לניו יורק בסוף שנות השבעים. אף על פי שהפקת האלבום המסחרי עם גץ לא הושלמה גם בארצות הברית, המעבר לניו יורק סימן את פריחתה הבינלאומית של הלהקה בספירה חדשה לחלוטין. בארצות הברית השלימו האחים פיאמנטה את חזרתם בתשובה והתקרבו לחסידות חב"ד. הם הפכו לחלק בלתי נפרד מנוף הקהילה בקראון הייטס ואף הוזמנו לנגן פעמים רבות באירועים ובהתוועדויות נוכח הרבי מלובביץ', הרב מנחם מנדל שניאורסון. למרות חזרתו בתשובה, יוסי פיאמנטה סירב לוותר על סגנון הנגינה הווירטואוזי והפראי שלו. הוא המשיך לנגן על גיטרת הפנדר שלו.

אבי פיאמנטה חזר להתגורר בישראל, בכפר חב"ד, בתחילת שנות התשעים, והמשיך לנהל קריירה מוזיקלית ענפה עד לפטירתו הפתאומית ביולי 2025. יוסי פיאמנטה חזר ארצה בשנת 2005 (ובהמשך שוב ב-2009 כדי לסעוד את אביו הקשיש) לאחר גירושיו, והופיע ברחבי הארץ והעולם עד שנפטר ממחלת הסרטן באוגוסט 2015, ונקבר בחלקת חב"ד בהר הזיתים.

ראשים מדברים מפחדים ממוסיקה?! ב-3 באוגוסט בשנת 1979 יצא תקליטה השלישי של להקת TALKING HRADS ושמו FEAR OF MUSIC. ובכן, פחד בהחלט אין פה, כשהלהקה והמפיק, בריאן אינו, יצאו יחדיו לדרך וללא חשש.

כן, גם שנת 1979 הייתה שנת מפנה במוזיקה העולמית. הפאנק כבר החל לדעוך, ומתוך האפר שלו צמחו צלילים חדשים, מורכבים ונסיוניים יותר של הפוסט-פאנק והגל החדש. במרכז הסצנה הניו-יורקית בלטה להקה אחת שהייתה תמיד קצת אחרת, קצת יותר אינטלקטואלית ואמנותית – להקת טוקינג הדס. חברי הלהקה (דייוויד ביירן, טינה ויימות', כריס פרנץ וג'רי האריסון) חיפשו להרחיב את אופקיהם המוזיקליים, ולשם כך חברו שוב לגאון ההפקה הבריטי, בריאן אינו.

שם האלבום הזה מעיד כביכול על חרדה, אך בפועל, פחד בהחלט אין פה, כשהלהקה והמפיק, בריאן אינו, יצאו יחד לדרך וללא חשש, מוכנים לפרק ולהרכיב מחדש את גבולות היצירה שלהם. ההקלטות לא התקיימו באולפן מנוכר, אלא החלו דווקא בלופט של כריס פרנץ וטינה ויימות' בלונג איילנד סיטי, ניו יורק. הסביבה הזו אפשרה להם חופש פעולה שאותו בריאן אינו ניצל עד תום. זה היה התקליט השני שהוא הפיק ללהקה וגם הפעם נחצו גבולות. הוא רצה כל הזמן שדברים יישמעו מוזרים יותר, כשהם נבנים על גבי גרובים, שחלקם הגיעו מהמסורת האפריקאית. ועדיין, הגרובים האלו באים כניגוד מוחלט לטקסטים של דייוויד ביירן, עם שירים שמדברים על סמים, פסיכוזה וחוסר רגש חיובי. מבחינתי, התקליט הזה הוא שיפור ברור מהתקליט הקודם שלהם, MORE SONGS ABOUT BUILDINGS AND FOOD.

האווירה הכללית של האלבום הייתה אורבנית, פרנואידית וקלאוסטרופובית. לא סתם עטיפת האלבום הייתה שחורה לחלוטין ובעלת טקסטורה מחוספסת שהזכירה מכסה ביוב ברחובות ניו יורק. במגזין מלודי מייקר נכתב בזמנו בביקורת ש"למרות הביקורות הציניות שרבים שמים על הפקותיו של בריאן אינו, הוא הצליח לסדר פה את התדרים, מהנמוך לגבוה, כך שהכל פועל יחדיו ונשמע נהדר". התרומה של אינו התבטאה בין היתר במה שהוגדר בקרדיטים באלבום כ"טיפולים", אשר הוסיפו אווירה עתידנית לשירים.

התקליט נפתח עם השיר I ZIMBRA, שמבוסס על שיר משנת 1916 בשם GADJI BERI BIMBA מאת המשורר הגרמני הוגו בול, שהיה שם גדול בתנועת האמנות של דאדא. חברי הלהקה אהבו היסטוריה של האמנות, אבל בריאן אינו הוא שהציע להם להתאים את השיר ההוא למקצבי ההקשה האפריקאים שהוגברו על ידי סינטיסייזרים. הדאדאיזם הייתה תנועה ספרותית ואמנותית שפותחה בין השנים 1915 ל-1922, שנולדה כתוצאה מתגובה והתפכחות במהלך מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1916 הקים הוגו בול את מועדון הלילה קברט וולטייר בציריך כמקום מרכזי להתפשטות התנועה, שמטרתה להטיל ספק בכללים וערכים אמנותיים.

אז המילים חסרות הפשר של השיר התאימו באופן מושלם לגישה האנטי-ממסדית של הלהקה. השיר הזה התחיל כקטע אינסטרומנטלי המבוסס על צורת מוזיקה פופולרית בניגריה בשם HIGHLIFE, תוך ערבוב אלמנטים של דיסקו, דבר שהרבה להקות רוק תיעבו לעשות באותו זמן בטענה שמדובר במוזיקה ממוסחרת. "היינו מוזיקאי רוק שחיפשנו מוצא ממה שהפך לנוסחה צפויה מאוד לנגן רוק", כתב המתופף, כריס פרנץ, בספרו. "למוזיקה האפריקאית שאהבנו הייתה האנרגיה והתשוקה של רוק, אבל עם הבדל אחד גדול: היא לא התבססה על צלילים של צ'אק ברי".

התיפוף של הלהקה בשיר זה הוא מינימלי, כאשר פרנץ משתמש רק בתוף הבס ובמצילת ההיי-האט שלו. אבל כדי להשלים את התמונה ולייצר פוליריתמיקה מסחררת, אינו והלהקה הזמינו נגני כלי הקשה ומוזיקאי רחוב מניו יורק - ביניהם נגן הקונגס ג'ין וילדר (לא השחקן המפורסם). ויחד עם הגיטרה הייחודית של רוברט פריפ שהתארח בהקלטה (אחרי הכל, הוא חבר של בריאן אינו וגם יצר איתו תקליטים) נוצר סאונד עשיר ומיוחד. ואם ב-I ZIMBRA יש חגיגה של מקצב, הרי שבשאר חלקי האלבום החרדה משתלטת. בשיר אחר, AIR, ביירן מרבה לצקת את תחושת הפרנויה. בשיר זה הוא מציין שאפילו אוויר יכול לפגוע בנו, ולכן זה דבר נוסף שיש לדאוג לו בחיינו. "זה שיר על כך שהאוויר לא חבר שלך היה אחת מנקודות המבט הליריות המעניינות של דיוויד", כתב פרנץ. "הוא לקח משהו שכולם צריכים אותו כדי לשרוד, והפך אותו לאויב".

טוב, זה כנראה אלבום קונספט. הרי כל השירים פה דומים בגישתם במידה מסוימת לקונספט של "הצד האפל של הירח" - פחד וחוסר ביטחון, טירוף וייאוש. ויש פה עיבודים חכמים וגיוון מרתק.

והביקורות היללו את האלבום עם יציאתו. במגזין רולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על התקליט הזה: "הזמן עומד דומם כשאתה מתפוצץ. על סף העומס הנפשי, יש רגע של גילוי - מסגרת קפואה שבה הכל משתלב בדרכים חדשות. ההיגיון מתמוסס. ובאותו רגע מסוכן העולם עומד במקומו, מוטה ומתחדש.דיוויד בירן חושב שאוויר מכה לו בפנים, שבעלי חיים רוצים לשנות את חייו, ושמישהו שולט בגיטרה החשמלית. כשלעצמו, נקודת מבט זו הופכת את שיריו למרתקים. אבל מה שהופך את הלהקה הזו ללהקת הרוק האהובה עלי וכנראה ללהקה הטובה ביותר בכל מקום, הוא שהם המציאו צליל אנלוגי להשקפתם: מוזיקת ​​רוק המעוותת ומשהה את הזמן.

הם משתמשים במכשיר פשוט: חזרה על מקצבים בלתי מתפתלים והרמוניות בלתי נעות. כל מנגינה היא שרשרת קטעים המקושרים לפי קצב, כל קטע הוא מטריצה ​​של ריפים משתלבים.אפילו בשירים המקובלים יותר - אלו שבנויים על אקורדים מינוריים רגילים - כל דבר שניתן לחזור עליו חוזר על עצמו. באשר לקצב, המתופף כריס פרנץ יחזיק לפעמים תבנית אחת לשיר שלם, אבל מכיוון שהריפים שזורים זה בזה, החזרה לא מעוררת שעמום בסגנון קראפטוורק או קלסטרופוביה של דיסקו.השירה של ביירן שומרת על המוזיקה בזמן הווה. הוא שר כמו מוזיקאי כלוא ביום אינסופי שבו כל דבר יכול לקרות. לפעמים הוא מסונכרן עם שאר חברי הלהקה ולפעמים הוא מתרחק מהם בנטישה מטורפת. אף על פי שחבריו משחקים כמו מכונה יעילה, דייוויד בירן שומר על יופיין של טעויות אנוש.תקליט זה הוא ההפקה המשוכללת ביותר של הלהקה עד כה, שופעת תוספות ואפקטים שלא משוחזרים בהופעות. צלילים מגיחים משום מקום, הדים מסבכים את הקצב והתמהיל עכור כמו פילם-נואר. אף על פי ששמרני גל חדש ודאי מזועזעים מההתעסקות באולפן כה משוכלל, השירים לא סובלים מזה ולו במעט."

אותו מבקר מהרולינג סטון ממשיך ומתאר את החוויה הכללית שלו:"בשבילי, הרצועה הפחות מעניינת בתקליט היא LIFE DURING WARTIME דמוי הרוק-דיסקו. עם זאת, ביירן שינה באופן דרסטי את גישתו המילולית בתקליט. במילות שיריו בתקליטים קודמים, הוא נתן לעצמו להיות מודע לעצמו: הוא היה מתבונן, מנתח ושופט. במילים החדשות שלו הוא לא מתחשב, הוא מרגיש. יש מעט מאוד עבר ואין עתיד, רק מערבולת של תחושות, כאילו זה כל מה שהוא יכול לעשות כדי להתמודד כרגע. השירים הם תמיד בגוף ראשון ומזכירים מעט מאוד דמויות חיצוניות: עולמו הפנימי של הזמר הוא מפלטו האחרון. היקום הפרטי והפרנואידי של דייוויד ביירן קרוב באופן מסוכן לשלי ושלכם. השיר CITIES מתפוגג עם ריף וצליל צפירות. ניגנתי את התקליט יותר מתריסר פעמים לפני שהבנתי שהצפירות אינן מחוץ לחלון שלי".

היצירה זכתה לשבחים במקומות רבים נוספים. בעיתון STEREO REVIEW נכתב בביקורת: "מצחיק כמה מהר האוונגרד הופך למיינסטרים בימים אלו. לפני שנתיים -שלוש הראשים המדברים נשמעו מוזרים אפילו לעצמם, ועכשיו המוזיקה שלהם נגישה באופן סביר כמעט לכולם מבלי שהתפשרה על היושרה שלה ולו במעט. זה בראש ובראשונה אלבום סאונד בעל החוש הטוב ביותר, מלא הפתעות טקסטואליות, מוזרויות קצביות ויצירה אינסטרומנטלית מרשימה, תצוגה מוזרה, רקדנית ואפילו מתוחכמת מההרכב המגובש ביותר ברוק כיום".

במבט לאחור, התקליט הזה מהווה את נקודת המעבר המושלמת בין שורשי הפוסט-פאנק הנוירוטיים והקופצניים של אלבומיהם הראשונים, לבין יצירת המופת הפוליריתמית והעולמית שתוציא הלהקה בשנה שלאחר מכן, REMAIN IN LIGHT. זה מצליח לתעד את החרדה הקולקטיבית של החיים האורבניים, ולהפוך אותה למשהו שפשוט אי אפשר להפסיק לרקוד לצליליו. זו גאונות.

ב-3 באוגוסט בשנת 1963 נערכה ההופעה האחרונה בהחלט של הביטלס במועדון CAVERN בליברפול.

לאחר כמעט 300 הופעות במועדון הקאוורן בליברפול, התקיים המופע האחרון של הביטלס. זה היה ידוע שהביטלס כבר היו גדולים מדי על המקום אז, והמעריצים הקבועים שלהם היו מודעים בחוסר רצון לכך שהפופולריות של להקתם האהובה תובעת הופעות באולמות גדולים יותר. מכירת הכרטיסים למופע האחרון החלה ב-21 ביולי בשעה 13:30, ואלו אזלו תוך 30 דקות.

בוב וולר, תקליטו הבית של המועדון: "ההופעה הזו באוגוסט הגיעה רק בגלל שבריאן אפשטיין לא הצליח להוציא אותם מההופעה באולם גרפטון, בלילה הקודם. אפשטיין זעם כי מאז שקבע את ההופעה ההיא צצו לו שם דברים אחרים לביטלס . הוא קרא לאמרגן בגרפטון בכל מיני שמות. היה סעיף חסימה בחוזה ההוא שמנע מהביטלס להופיע בליברפול לפני אבל לא אחרי ההופעה בגרפטון, אז בריאן ביקש מאיתנו לקחת את הביטלס לקאוורן בלילה שלאחר מכן, שהיה בשבת. התרעמתי על זה כיוון שהוא עשה את זה רק כדי לנקום בהם, ובכל מקרה, הזמנתי את כל הלהקות ליום שבת, 3 באוגוסט. אם הייתי אומר לא, הוא היה הולך לבעל המועדון, ריי מקפול, שהיה אומר, 'ברור שניקח אותם'.

לביטלס שילמו עבור ההופעה הזו 300 פאונד, שהיו אז לא מעט כסף, ובריאן הגביל את הקהל ל-500 איש. אני לא יכול להאשים את בריאן כי הוא ראה כמה צפוף הקאוורן נהיה והוא נאלץ לחשוב על ביטחונם של הביטלס. מחיר הכניסה היה 10 שילינג ולכן זה אומר שאספנו רק 250 פאונד. היה צריך לשלם לכל הצוות, וגם ללהקות האחרות, אז לא הרווחנו באותו לילה".

למרות שאפשטיין הבטיח לבוב וולר שהביטלס יחזרו, הם מעולם לא עשו זאת. וולר: "הביטלס היו מאוד מקצועיים. כולנו הרגשנו שזו שירת הברבור שלהם ושלא יהיה לנו אותם יותר בקאוורן. בריאן אפשטיין עדיין היה חייב למועדון שלנו שישה תאריכים עבור הביטלס כשהוא כל הזמן ביטל אותם באומרו, 'לא תעמוד בדרכם של הבנים, נכון, בוב?'..."

המופע נמשך בין השעות 23:30-18:00, כשבמהלך ההופעה של הביטלס קרתה הפסקת חשמל שהשתיקה את הכלים שלהם והכניסה את המועדון לחושך זמני. מקרטני ניצל את הזמן החשוך וביצע גירסה מוקדמת לשיר WHEN I'M SIXTY FOUR מבלי שאנשים יבינו שהם צופים בקלאסיקה עתידית. זאת בזמן שהם מחכים שהחשמל יחזור. ג'ון לנון, לעומת זאת, לא נראה מרוצה במיוחד מהפרימיטיביות של הקאוורן. אם בעבר הוא נהג לפזר שם בדיחות לכל עבר, הפעם הוא נראה במצב רוח רע. הוא כבר התקדם משם הלאה. למרות ששנים לאחר מכן הוא בהחלט יתגעגע לתקופה הזו.

נהר ירוק, ירח רע ובוץ על המגפיים של קרידנס. ב-3 באוגוסט בשנת 1969 יצא תקליטה השלישי של להקת CREEDENCE CLEARWATER REVIVAL, ששמו הוא GREEN RIVER.

בשנת 1969 מלחמת וייטנאם קרעה את החברה האמריקנית מבפנים, והמוזיקה הפכה לשופר פוליטי וחברתי. בתוך הקלחת הרותחת הזו, שבה שלט הרוק הפסיכדלי מאזור מפרץ סן פרנסיסקו, בלטה להקה אחת שהציעה אלטרנטיבה אסתטית ומוזיקלית - קרידנס קלירווטר ריווייבל. אלבום האולפן השלישי של הלהקה, GREEN RIVER, מוגדר כקלאסיקה של רוק דרומי, אמריקנה ו"רוק ביצות" (SWAMP ROCK). זהו התקליט השני שהלהקה הוציאה באותה שנה, כשהוא ממוקם כרונולוגית בין BAYOU COUNTRY לבין WILLY AND THE POOR BOYS. תפוקה יצירתית זו לא נבעה רק מפרץ השראה פתאומי, אלא הייתה מעוגנת במציאות חוזית נוקשה. כפי שמקובל היה בתעשייה, סעיף בחוזה ההקלטות של הלהקה חייב אותה כלפי חברת התקליטים להפקתם של שני תקליטים בשנה לפחות. מסגרת זו הפעילה לחץ עצום על חברי ההרכב, ובעיקר על הכותב הראשי, ג'ון פוגרטי, אך גם סללה את הדרך לאחת השנים הפוריות ביותר שידעה להקת רוק מעודה.

הלהקה החלה את דרכה באל סריטו, קליפורניה, ובשנת 1967, סול זאנץ רכש את חברת התקליטים העצמאית מסן פרנסיסקו FANTASY RECORDS, והציע ללהקה חוזה הקלטות מחודש בתנאי שישנו את שמם – וכך נולדה קרידנס קלירווטר ריווייבל. אולם, החוזה שעליו החברים חתמו היה, במונחים מודרניים, אכזרי ודרקוני. הוא היה מלא בפרצות משפטיות שפעלו לטובת חברת התקליטים. התמלוגים הראשוניים עמדו על 10.5% בלבד, וזכויות הפרסום על כל השירים הועברו לידי חברת התקליטים וחברת הבת שלה, JONDORA MUSIC. בניסיון פסיכולוגי לרצות את הלהקה מבלי להעלות משמעותית את אחוז התמלוגים, זאנץ הקים חברת קש באיי בהאמה, דרכה כביכול התנהלו כספי הלהקה כדי לחמוק ממס בארה"ב, מה שהעלה את התגמול האפקטיבי לאזור ה-12% ועד 15% בהמשך. תנאים אלו, לצד הבעלות המוחלטת של החברה על מאסטרי ההקלטות, יצרו סיר לחץ. ג'ון פוגרטי הבין שהדרך היחידה לבסס כוח ולשרוד בתעשייה היא לייצר להיטים בקצב מסחרר. תחושת הדחיפות הזו חלחלה לכל תו באלבום GREEN RIVER. פוגרטי חש שלאחר ההצלחה של האלבום הקודם, יש בידיו את הכוח והחירות להגיע לליבה המוזיקלית והרגשית שלו, אך הוא ידע שעליו לעשות זאת מהר וביעילות.

עם ההצלחה הגוברת, הדינמיקה הפנימית בלהקה החלה להשתנות לבלי הכר. ג'ון פוגרטי החל להרחיק את עצמו משאר החברים, שחשו כי יש בו שתלטן לא קטן, שלמרבה הצער שלהם היה גם הנכס החשוב של הלהקה, מבחינת כתיבת שירים, נגינת גיטרה בולטת וקול רועם ומיוחד. ההיסטוריה המוקדמת של הלהקה הפכה את המצב למורכב עוד יותר: כשהחל כל סיפור הלהקה, טום פוגרטי, אחיו הבכור של ג'ון, היה המנהיג המוביל בה ומקבל ההחלטות, ושימש אף כסולן. עתה התהפכו היוצרות לחלוטין, ואחיו הצעיר הפך לכוכב האמיתי בלהקה, עם שלושה נגנים שניצבו לצידו. ג'ון פוגרטי ניצל את המצב החדש ואסר לחלוטין על השאר להיות נוכחים באולפן בזמן שערך את המיקסים לאלבום. פוגרטי ראה בנוכחותם באולפן גורם מפריע; באלבומים הקודמים הם נהגו להתלונן בפניו שכלי הנגינה שלהם אינם נשמעים חזק מספיק במיקס. מבחינתו היה זה אלמנט לא רצוי שהסיח את דעתו מהחזון הסאונדי הברור שלו.

לכן החליט שמעתה ואילך הוא לא רק כותב השירים, אלא גם המעבד והמפיק היחיד בלהקה. חברי הלהקה הורשו להיכנס לכמה דקות בלבד רק כשהיה צורך להוסיף קולות רקע פה ושם. אחרי כן הם הועפו שוב מהאולפן ונותרו בצד. כך, שלושת החברים – סטו קוק בבס, דאג קליפורד בתופים וטום פוגרטי בגיטרה – הקליטו את תפקידיהם במשך יומיים מרוכזים באולפן, ואז נאלצו לחכות בצד עד שהאלבום ייצא לחנויות כדי לדעת כיצד המוזיקה שהקליטו נשמעת בפועל. לטום פוגרטי היה קשה ביותר לתפקד במצב המבודד הזה, שבו נושל מכל סמכות אמנותית. ג'ון פוגרטי אמר בהמשך: "טום לא הבין את התפקיד של מפיק מוזיקלי. המצב הפך לבלתי נסבל. בהתחלה הם נכחו בזמן שעשיתי מיקסים ותמיד שמעתי את השלושה מתלוננים כל הזמן על הווליום ועל זה שהמיקס לא יעבוד. בסוף הם תמיד נדהמו מהמיקסים שלי, אז החלטתי שהם לא יהיו יותר נוכחים בזמן שאני עושה מיקס. מאז לא הרשיתי להם להיכנס, כי הם ממש הפריעו".

ההקלטות לתקליט הזה נערכו באולפן חדש לגמרי בסן פרנסיסקו שנקרא "וולי היידר", בין החודשים מרץ ליוני 1969. בזמן שלהקות פסיכדליות בסן פרנסיסקו התרווחו באולפנים במשך חודשים ארוכים, תהליך העבודה של קרידנס היה מופת של יעילות. תהליך הקלטת האלבום, כפי שתואר על ידי ג'ון פוגרטי, הלך כך: הלהקה הייתה מקליטה שני ערוצים בסיסיים אינסטרומנטליים בארבע שעות, ויוצאת משם. למחרת, ג'ון היה חוזר לבד ומוסיף על ההקלטה גיטרה מובילה, פעמון פרה, פסנתר או כל מה שצריך. אחר כך הוא היה עושה את השירה – קודם קולות רקע, ואחר כך את הקול המוביל. אחרי זה הוא היה עובר מחדר הנגינה באולפן לחדר המיקס, שבו הייתה הקונסולה, ועורך מיקס לשירים. טכנאי ההקלטות ראס גארי וג'ון היו עם ארבע ידיים על הכפתורים, ושיר היה מקבל מיקס בעשרים דקות בלבד. לא הייתה שם ישיבה בסגנון "הממ, אני חושב שהברה אחת צריכה קצת יותר הבהרה פה" – זה היה פשוט לנוע ישר קדימה, רוק'נ'רול טהור שמונע ממוסר עבודה חזק ביותר. יעילות זו באה לידי ביטוי כלכלי מובהק. פוגרטי העיד כי הם סיימו אלבום שלם תוך שבועיים ובתקציב זעיר מאוד; למעשה, שלושת האלבומים הראשונים נעשו בהשקעה של 5,000 דולר בסך הכל. זה היה הרבה לפני שאנשים התחילו לבלות חודשים ושנים באולפן. הניגוד הבולט הומחש לפוגרטי כאשר מישהו הזכיר שהמפיק של להקת THE 5TH DIMENSION ערך מיקס באולפן לידם במשך 11 שעות רצופות על שיר אחד. פוגרטי, שפעל בגישה של מקצוענות תכליתית, התקשה להאמין שזה קורה.

מה שמיוחד במוזיקה של הלהקה הזו הוא שהיא לא השתמשה בטריקים פסיכדליים של התקופה על מנת להעביר את המסר שלה. למרות שהלהקה הגיעה ממפרץ סן פרנסיסקו, מעוז מוזיקת האסיד וילדי הפרחים, החברים הציגו גישה הפוכה. הקונספט השורשי, האנרגטי והישיר גרם להם להתבלט מעל שאר ההרכבים, וכשהשמיעו שיר של קרידנס ברדיו, היה ברור לכל במי מדובר. פוגרטי כיוון ליצירת סאונד שיזכיר את ההקלטות המוקדמות של חברת SUN RECORDS מממפיס. כדי להשיג סאונד זה, פוגרטי השתמש בציוד ספציפי. הוא רכש גיטרת גיבסון לס פול שחורה בחנות קטנה בעיירה אולבני הסמוכה, והתאים אותה לצרכיו יחד עם שימוש במגברי KUSTOM K200/A בעלי הסאונד הטרנזיסטורי והנקי-אך-נושך. כך הוא הצליח ליצור את הצליל המחשמל והמחוספס של הלהקה.

באוטוביוגרפיה שלו, חשף פוגרטי את מקור ההשראה לשם התקליט: "בבית המרקחת ליד הבית שלי, היה דוכן שמכר סודה בטעמים. שמתי את עשרת הסנט שלי על דוכן השיש, הם היו לוקחים קצת סירופ ומים תוססים ומכינים לך משקה סודה. היה רגע אחד כשישבתי שם, בהיתי בתווית הסודה של 'גרין ריבר' על בקבוק הסירופ. זה בא עם איור עתיק יומין של ירח צהוב מעל נהר - עכשיו זה מזכיר לי קצת את הלוגו של חברת התקליטים SUN RECORDS. זה ממש הדהים אותי, כמו, 'וואו, הייתי רוצה ללכת לשם'. גרין ריבר - שמרתי את השם הזה במוחי. הייתי בן שמונה. אבל קלטתי הכל, כל מה שחשבתי שיכול להיות חשוב מאוחר יותר בחיי, גם אם לא ידע למה. זה מה שאתה עושה בתור ילד. הכל חשוב". עבור פוגרטי, התקליט הזה הפך לאלבום האהוב עליו ביותר מקטלוג קרידנס. הוא העיד: "הרגשתי כאילו פגעתי בול במרכז נשמתי. זה לא ששאר התקליטים הם לא אני; פשוט זה נראה היה המקום האהוב עלי מבחינה מוזיקלית".

התקליט מכיל רצף של שירים שמבססים את מורשת האמריקנה, תוך כדי שהם חושפים רבדים פסיכולוגיים ופוליטיים. שני סינגלים בולטים יצאו מהאלבום הזה: BAD MOON RISING ושיר הנושא של התקליט. השיר על הירח הרע והזורח בא עם קצב שמח ומילים אפוקליפטיות נכתב על ידי פוגרטי בהשראת סרט משנת 1941 שראה בשם "השטן ודניאל וובסטר". בסרט מתוארת סופת הוריקן קטלנית שמוחקת עיירה שלמה ויבולים של חקלאים, למעט רכושו של הגיבור שעשה עסקה עם השטן. אמנם המוזיקה בשיר הזה נשמעת קצבית ושמחה – מעין רוקבילי קופצני – אך המילים בו מתארות הרס, חורבן של אחרית הימים וסערה מתקרבת. פוגרטי כתב את השיר בראשית 1969, תקופה שבה הדי הרציחות של מרטין לותר קינג ורוברט קנדי טרם שככו, ומלחמת וייטנאם הסלימה. השיר הפך, במודע או שלא, למטאפורה פוליטית ואזהרה מפני האפוקליפסה שהחברה האמריקנית צעדה לקראתה. ואנשים, שלא שמו לב לחומרת המילים, שרו את זה כשיר פופ לכל דבר. גאונות.

שיר הנושא של התקליט משקף את הניסיון לברוח מהמציאות האורבנית הכאוטית לעבר הטבע והילדות. למרות שהשם הומצא בזכות אותו טעם של מיץ-גזוז בצבע ירוק שפוגרטי נהג ללגום בילדותו, הנהר הפיזי שעליו נכתב השיר היה למעשה אזור נופש שפוגרטי זכר מילדותו בקליפורניה. הנהר הזה נקרא PUTAH CREEK, סמוך לעיירה וינטרס. השיר מזכיר את CODY'S CAMP, מחנה נופש שבו נהגה משפחתו של פוגרטי לשכור בקתה מדי קיץ. השיר משדר געגועים למים קרירים, לדיג שפמנונים ולפשטות שכבר איננה.

השיר LODI, שמוקם כצד ב' של הסינגל BAD MOON RISING, הוא בלדת קאנטרי-רוק מבריקה. פוגרטי שר על מוזיקאי מתוסכל ומזדקן שניצב מול חוסר הצלחה, שנתקע בעיירה נידחת ללא כסף לכרטיס אוטובוס או רכבת כדי לעזוב. השיר נשמע אמין וכואב במיוחד, כשבא מפיו של אחד שחרק שיניים עם חבריו ללהקה כדי להגיע לפסגה, לאחר שנים של נגינה במועדונים עלובים. האירוניה היא שפוגרטי, שהיה בן 23 בלבד בעת כתיבת השיר, מעולם לא ביקר למעשה בעיר LODI שבקליפורניה באותה עת; הוא בחר בשם משום שהוא נשמע הפונטיקה המגניבה ביותר לשיר עליו. העיבוד המוזיקלי של השיר מדגיש את המלנכוליה.

ובתוך תקליט מהיר כל כך, בולט שיר אחד איטי – WROTE A SONG FOR EVERYONE. פוגרטי, שמצא עצמו בלחץ כפול של הנהגת להקה מתפרקת ונישואין ראשונים שעלו על שרטון, כתב את השיר בעקבות מריבה עם אשתו דאז. כשיצאה מהדלת מתוסכל, הוא חשב לעצמו: "כתבתי שיר לכולם, אבל איתך אני אפילו לא מצליח לדבר". השיר עוסק באבסורד של מנהיגים ואמנים (ואף רמזים לגירושיו של הוריו שלו) שיודעים להעביר מסר להמונים, אך נכשלים בתקשורת הבסיסית ביותר עם יקיריהם. והאלבום לא מורכב רק מלהיטי רדיו. COMMOTION (שהיה הצד השני של הסינגל GREEN RIVER) מבוסס על ריפים מהירים ומתאר את הכאוס, הלחץ והניכור שפוגרטי חווה כשביקר בניו יורק – עיר שבה "אנשים לא מפסיקים לדבר אבל לא אומרים מילה". מנגד, השיר TOMBSTONE SHADOW נכתב בעקבות חוויה מיסטית שחווה פוגרטי כשביקר אצל מגדת עתידות בסן ברנרדינו, קליפורניה, לפני הופעה של הלהקה. השיר מפרט את אזהרותיה ואת תחושת הגורל העיוור.

הקאבר היחיד פה הוא זה שמסיים את התקליט, עם השיר הקלאסי THE NIGHT TIME IS THE RIGHT TIME.לפעמים אני מ-א-ד אוהב את השיר הזה ולפעמים אני חש כי מדובר בשיר שמורכב ברובו מאותה שורה שחוזרת על עצמה שוב ושוב עד שזה כבר מעיק, ותוהה האם כך באמת אמורים לסיים אלבום רוק כה טוב וקצר ממילא, מתוך תחושה שזה נשמע כמילוי חלל או מהלך מוזר וכמעט מתנשא. אולם, מנקודת מבט היסטורית ומוזיקלית, מדובר בהחלטה מודעת. השיר הוא במקור קלאסיקת רית'ם אנד בלוז שזכתה לפרסום עצום בזכות העיבוד של ריי צ'ארלס. פוגרטי בחר לסיים את האלבום בקאבר הזה כדי לעגן את היצירה של קרידנס עמוק בתוך שורשי הגוספל וה-R&B השחור. עיבוד הקריאה-ותגובה מדגים את החיבור האותנטי למקורות הרוק'נ'רול. אז מה שעשוי להישמע לאוזניים מסוימות (כמו אצלי, תלוי באיזה מצב רוח אני נמצא באותו זמן) כחזרתיות מעיקה, יכול להוות למעשה מחווה לרוח ההיפנוטית של מוזיקת הנשמה הדרומית, שהיא אבן היסוד של ז'אנר רוק הביצות.

וכשאני מקשיב למוזיקה של קרידנס בתקליט זה, אני ממש רואה בעיני כיצד הבוץ שעל המגפיים שלהם נוטף מהרמקולים החוצה אל תוך הסלון. האמריקנה של ג'ון פוגרטי הייתה כה ברורה, מהודקת ומלאת השראה, עד שלא פלא שהרולינג סטון הצביע עליו כאיש שהיה אמור לכתוב את הפסקול לסרט הדרכים הפופולרי מאותה שנה, EASY RIDER. חשוב לציין שקרידנס לא הייתה חלק מהפסקול הרשמי של הסרט הזה אשר יצא לאקרנים ביולי 1969. עם זאת, הקישור התרבותי שעשו המבקרים בין רוח המסע של הסרט לבין המוזיקה של קרידנס מראה עד כמה הלהקה הפכה לחלק אינטגרלי מהסאונד האותנטי של אמריקה; להקה שלוקחת את המאזינים למסע בכבישים הפתוחים של כפרי ארצות הברית, גם אם הם עצמם גדלו באזור המפרץ האורבני.

צילום עטיפת האלבום העצים את האווירה הזו. הצילום נעשה בפארק בברקלי, קליפורניה, שנקרא TILDEN REGIONAL PARK, תחת ניצוחו של הצלם באסול פאריק. התמונה של הלהקה בחיק הטבע תאמה את החזון השורשי, אך אפשר גם לראות בה, בדיעבד, את מערך הכוחות הלא-שוויוני בלהקה: ג'ון פוגרטי עומד בבירור בחזית הפריים, בעוד שאר חברי ההרכב ניצבים מאחוריו או נבלעים מעט ברקע – רמז ויזואלי להפיכתה של הלהקה לפרויקט סולו... יהיה לזה מחיר כבד.

בונוס: גם זה קרה החודש, אוגוסט, בשנת 1975:

- זה ידוע שגרג אולמן והזמרת שר נשואים, אבל מסתבר שהחתונה הזו כמעט לא קרתה כלל. כששר מצאה שאולמן מתרועע עם אחרות מאחורי גבה, היא רצתה לעזוב את הכל. אבל בסוף היא הסכימה להינשא ובתנאי שהוא יפסיק עם מעשיו. אבל גרג לא יכל לעצור ורק כמה ימים לאחר החתונה הוא כבר היה בדרכו ללרל קניון כדי לאתר שם חברה שלו לשעבר. נטען שהיא כבר עברה משם אך הוא נשאר ללון את הלילה בבית בו היא גרה ובמקומה היו שם בחורות אחרות. אז זו הייתה השמועה אז ונציג מחברת התקליטים של אולמן מיהר להכחיש את הדבר. עם זאת דבר אחד היה ידוע, שר התחרטה על החתונה וסיפרה למקורביה שזו הייתה טעות.

- פול סיימון וארט גרפונקל חזרו להיות צוות מוסיקלי - לשיר אחד בלבד. שם השיר הוא MY LITTLE TOWN שנועד להיות תקליטון, שבצדו השני שני שירים של כל אחד מהחבר'ה האלו בנפרד. נמסר אז שהשיר הזה גם יהיה בכל אחד מאלבומי הסולו שלהם.

- פסטיבל רוק בן שלושה ימים תוכנן בסאן אנטוניו, עם הלהקות איירון באטרפליי, CANNED HEAT וקוויקסילבר מסנג'ר סרוויס. רק מה? לא הרבה קהל הגיע והדבר הכי שערורייתי שקרה שם דווח בעיתונות המקומית כ"אדם שניסה להרוג את עצמו עם אל.אס.די, פטריות הזיה ובירה".

- צ'אק נגרון, הזמר של להקת ליל שלושת הכלבים, נמצא במצב לא נעים. לאחר שהוא נעצר בעוון סמים ושוחרר בערבות בסך 10,000 דולר. משפטו התחדש בחודש זה ואם הוא יימצא אשם, הוא עלול למצוא את עצמו כאסיר למשך חמש שנים. עורך הדין שלו, פרנק חדד, מסר שנראה כי הלקוח שלו לא אשם ושתפרו לו תיק. בינתיים נגרון המשיך להופיע עם להקתו אך בתחושה קשה.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.