רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-3 באוקטובר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-3 באוקטובר (3.10) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אין כותבי שירים חיצוניים שיכולים היום לכתוב שירים לסגנון של הרולינג סטונס" (אנדרו לוג אולדהם, המנהל של הרולינג סטונס, בעיתון NME בשנת 1966)

השוטרים במרוץ נגד הזמן. ב-3 באוקטובר בשנת 1980 יצא אלבומה השלישי של להקת פוליס, ZENYATTA MONDATTA.

ב-3 באוקטובר 1980, כשלהקת פוליס הייתה בשיא כוחה והפכה לאחד השמות החמים ביותר על הפלנטה, יצא לחנויות התקליטים התקליט השלישי והמצופה שלה, ZENYATTA MONDATTA. מה שהמעריצים לא ידעו הוא שהיצירה הזו, שהפכה לפסקול של אותה שנה, נולדה מתוך כאוס מוחלט, לחץ זמנים בלתי אפשרי ומלחמות אגו פנימיות שכמעט ופירקו את החבילה.

הסיפור מתחיל בסיבוב ההופעות השני והמתיש של הלהקה. במקום לקחת פסק זמן ראוי כדי לכתוב חומרים חדשים בנחת, חברת התקליטים דרשה תקליט חדש ומיד. כך מצאו את עצמם סטינג, אנדי סאמרס וסטיוארט קופלנד כותבים שירים בדרכים, בין הופעה להופעה, ומקליטים הכול בארבעה שבועות בלבד, פרק זמן מגוחך עבור להקה בסדר הגודל שלהם. לוח הזמנים היה כה צפוף, עד שבמהלכו נאלצו לעזוב את האולפן כדי להופיע בפסטיבלים בבריטניה ובאירלנד.

המתופף סטיוארט קופלנד סיכם את הטירוף במילים שלו: "הכנסנו לפה יותר ממה שיכולנו לבלוע. סיימנו את התקליט בשעה 4 בבוקר ביום שבו התחלנו את סיבוב ההופעות העולמי הבא שלנו. הלכנו לישון לכמה שעות ואז טסנו לבלגיה להופעה הראשונה". הלחץ הזה הותיר את חברי הלהקה עם טעם מר, והם הביעו לא פעם אכזבה מהתוצאה, שלדעתם לא מוצתה עד תום. התסכול היה כה גדול, עד שבמהלך איחוד קצר ולא מוצלח ב-1986, הם ניסו להקליט מחדש שני שירים מהתקליט, אך רק גרסה חדשה (ומיותרת, לטעמי) לשיר DON'T STAND SO CLOSE TO ME ראתה אור בסופו של דבר.

כאילו הלחץ לא הספיק, צצה בעיה נוספת: מיסים. הלהקה, שהתעשרה במהירות, רצתה להקליט באולפן SURREY SOUND הצנוע בו נוצרו שני תקליטיה הראשונים, אך גילתה כי על פי חוקי המס הבריטיים, כל רווח מתקליט שיוקלט על אדמת אנגליה יקוצץ באופן דרקוני על ידי רשויות המס. הפתרון היה גלות כפויה. הם ארזו את הציוד ועברו לאולפני ויסלורד בהולנד, ולקחו איתם את המפיק שלהם, נייג'ל גריי. גריי, שהרגיש שהוא חלק בלתי נפרד מהצלחתם, דרש וקיבל סכום של 25,000 ליש"ט, מה שהקפיץ את תקציב ההקלטות כולו ל-35,000 ליש"ט – יותר מכפול מתקציב שני התקליטים הראשונים גם יחד, אך עדיין סכום זעום להפליא עבור להקת-על.

המתחים לא נשארו רק מחוץ לאולפן. התקליט הזה סימן את סופו של העידן המוקדם של פוליס, שהתאפיין בהשפעות רגאיי ופאנק מובהקות, וחשף את הסדקים הראשונים במערכת היחסים בין החברים. סטינג, שהפך לכוכב הראשי, החל להפגין חוסר כבוד כלפי חבריו. הדוגמה הבולטת ביותר הייתה הריב סביב הקטע האינסטרומנטלי BEHIND MY CAMEL, שהלחין הגיטריסט אנדי סאמרס. סטינג פשוט סירב לנגן בו בס, מחאה שבדרך כלל הייתה מובילה לגניזת השיר. אך סאמרס התעקש והקליט את תפקיד הבס בעצמו. סטינג תיאר מאוחר יותר את סלידתו מהקטע: "כל כך שנאתי את הקטע הזה, שיום אחד מצאתי את סליל ההקלטה שלו מונח על השולחן באולפן. לקחתי אותו לחלק האחורי של הבניין ופשוט קברתי אותו בגינה". המפיק נייג'ל גריי שיער ששם הקטע היה בדיחה פרטית של סאמרס: "הוא לא סיפר לי את זה בעצמו אבל אני בטוח ב-98% שהסיבה היא זו: מה היית מוצא מאחורי גמל? ערימת חרא ענקית". למרות הסלידה של סטינג, הקטע זכה בפרס גראמי על הביצוע האינסטרומנטלי הטוב ביותר.

בספרו, תיאר סאמרס את האווירה המתוחה: "הציפייה להקלטת אלבום להיטי נוסף הייתה גבוהה מאד. הלחץ שלא לאכזב רבץ עלינו כל הזמן. הפעם כבר היו אנשים תלויים בנו כלכלית. העתיד שלהם היה עלינו והם התפללו בשקט שזה יצליח איתנו. זה נראה כמו סוס מרוצים שכולם הימרו עליו שינצח שוב. זה יצר מתח שגורם לסדקים.

אז גם תהיתי כמה זמן עוד יחזיק סטינג מעמד לשחק את המשחק הזה. כי לא נראה שמשחק צוות זה הדבר הטבעי אצלו. הוא לא רצה לשתף קרדיטים עם אחרים ובתקשורת הוא דיבר כאילו הוא עושה את הכל.

כשנכנסנו לאולפן, עם נייג'ל גריי, גילינו במהרה שנייג'ל השתנה. הפעם הוא נכנס לאולפן כאילו הוא רוק סטאר. היה לנו חודש בלבד להתחיל את ההקלטות ולסיימן. זה זמן ממש קצר. ואם זה לא מספיק, נתבשרנו שבתוך החודש הזה נקבעו לנו גם כמה הופעות. הפכנו ללהקה גדולה וזה גם הביא אנשים מסביב להציע לנו סמים.

אבל ידענו שאם נסניף קוקאין באולפן, נרגיש שכל מה שאנו עושים שם זה פשוט אדיר בעוד שהתוצאה תראה אחרת ולרעה. הרבה קוקאין נשפך מול עינינו אבל ויתרנו על זה כי ידענו שעלינו לסיים את התקליט. בעיה נוספת באה עם נייג'ל שנעלם פה ושם לרובע החלונות האדומים באמסטרדם. לא פעם הוא דרש שנגיע איתו וממש כעסנו עליו. הוא ממש חיבל בתהליך ההקלטה".

למרות הכול, הלהקה הצליחה לסיים את התקליט בעור שיניה. ZENYATTA MONDATTA גם הציג צד פוליטי יותר של הלהקה. השיר DRIVEN TO TEARS של סטינג עסק בעוני בעולם השלישי, ו-BOMBS AWAY של קופלנד התייחס לפלישה הסובייטית לאפגניסטן.

ואם חשבתם שהדרמה נגמרה, חכו שתשמעו על שם התקליט. קופלנד חשף שהם פשוט חיפשו צירוף מילים שמתגלגל טוב על הלשון. בין השמות שנפסלו היו קפרידו פון רניסלאם (על שם הרחוב בו שכן האולפן) וטרימונדו בלונדומינה (שלוש בלונדיניות ששולטות בעולם). בסופו של דבר, ZENYATTA MONDATTA נבחר כי לא הייתה לו שום משמעות, ובכך הוא איפשר לכל אחד לפרש אותו כרצונו, בדומה למנגינה ללא מילים.

אחד הלהיטים הגדולים מהתקליט היה DE DO DO DO DE DA DA DA. על פניו, שיר עם פזמון ילדותי, אך סטינג טען שזו יצירה מתוחכמת על האופן שבו מילים פשוטות ובנאליות משמשות פוליטיקאים ואנשי ציבור כדי לתמרן את ההמונים. "אנשים שמבטלים בזלזול את השיר הזה פשוט לא טרחו להקשיב למילים", אמר בראיון. "מה שאנחנו מפיקים בפוליס הוא לא אמנות עילית, אבל באותה מידה, אני חושב שבידור הוא אמנות. אני חושב שהשירים שלי מנוסחים כהלכה. הם לא זבל. לדוגמה, השיר 'דה דו דו דו...' לא הובן בקרב הקהל. המילים בו הן על בנאליות ועל שימוש לרעה במילים. כמעט כל מי ששמע את זה אמר, 'הו, זה דיבורי סרק של תינוקות'. הם פשוט הקשיבו רק לפזמון ולכן זה ברור שיחשבו כך". בקליפ המפורסם של השיר נראים סטינג וסאמרס משתעשעים בשלג בקנדה, כשקופלנד מצלם אותם במצלמת סופר 8. שנים לאחר מכן, קופלנד שילב את הצילומים האותנטיים הללו בסרט התיעודי שלו.

מגזין הרולינג סטון שיבח את התקליט: "בשנתיים מאז שעצרו את תשומת ליבה של אמריקה לראשונה עם שיר האהבה המצליח של הזמר והבסיסט סטינג על זונה, 'רוקסן', פוליס נלכדה בפער אמינות בין חשיבותה המסחרית כתופעת הגל החדש לבין האמנותיות שלה כלהקת גל חדש. מצד אחד, הגישה המינימליסטית של הקבוצה, הכריזמה המרגשת של סטינג על הבמה ועל המסך (הוא היה אייס פייס האולטרא-סופר בסרט קוואדרופניה), סיבוב הופעות שאפתני בעולם השלישי משנת 1980, השתלמו כולם, מה שהופך את שלושת החברים לדוגמנים של העשור הזה עבור אסטרטגים של כוכבי על. מצד שני, עם זאת, פוליס - כמו להקות THE CARS, בלונדי וגם ג'ו ג'קסון -מואשמת בהומוגניזציה של הגל החדש: כלומר, זה נשמע טוב ברדיו של הרכב, ואפשר לשיר את זה במקלחת.

התקליט החדש סוגר כל פער אמינות שכזה. ברמה אחת, האלבום הנוכחי הוא סיפור מסע-שמע מרתק של סיבוב ההופעות של שלישיית הכוח הזו במזרח הרחוק. החבר'ה האלו ממשיכים לפנק עם אהבתם לרגאיי וסקא. בולטות יותר הן ההשפעות של מוזיקה ואווירה הודית, דרום מזרח אסיה והמזרח התיכון.

ברמה אחרת, מיידית יותר, התקליט מציע פופ כמעט מושלם של להקה שמכופפת את כל החוקים ולפעמים יוצרת הרים מוזיקליים מרעיונות בגודל שומה. כמו האלבומים הקודמים, גם החדש מבוסס על התקדמות מהפנטת בת שלושה אקורדים שחוזרת על עצמה כמעט כל ארבע דקות. אבל העליות והנפילות הדרמטיות בעדינות השירה של סטינג, אפקט הריקושט של הגיטרה המהדהדת של סאמרס והקצב של קופלנד יוצרים תעתוע מלודי של מוזיקה ומצב רוח שנמשך זמן רב.

הנשק הסודי של פוליס הוא אנדי סאמרס, מוזיקאי יוצא דופן שברזומה שלו כתוב שניגן עם המי ומי של הרוק האנגלי המעורפל: קווין קוין. קווין איירס, גונג ואחת מהגרסאות האחרונות של אריק ברדן והאנימלס. בניגוד לאותם גיטריסטים של פאוואר-טריו שרק מגבירים את עוצמת הקול כדי לפצות על היעדר טכניקה או מחסור בגיטרה שניה - סאמרס מנגן יותר כמו ג'ף בק וג'ימי הנדריקס, כשהוא מנגן שינויי אקורד פשוטים בדרך כלל והופך אותם למרקמים הרמוניים עשירים. הוא מייפה את אלו במערך אפקטים אלקטרוניים המיושמים בטוב טעם להשגת צליל מתכתי מהדהד הממלא את החללים הפתוחים בין שירתו של סטינג לתיפוף הנמרץ של קופלנד.

המכנה המשותף של פוליס הוא עדיין יחסי הגומלין בין סטינג, סטיוארט קופלנד ואנדי סאמרס. נראה שהם נחושים להמשיך ולמתוח את זה. מעולם מעטים עשו כל כך הרבה עם כל כך מעט. וגרמו לזה להישמע כל כך קל לעשייה".

מתוך הלחץ, הריבים והגלות הכפויה, נולד תקליט שהפך להצלחה מסחררת, הגיע למקום הראשון במצעד הבריטי, הניב שני להיטי ענק וביסס את מעמדה של פוליס כאחת הלהקות החשובות בעולם. בתקליט הבא זה יהיה אפילו קשה יותר לאנשי המשטרה.

המי סופרים את הפצעים: התקליט החשוף שאיים לפרק את הלהקה. ב-3 באוקטובר בשנת 1975 יצא ללהקת המי תקליט ששם מאחור את היצירתיות השאפתנית, שבאה בדמות אופרות רוק למיניהן. שם התקליט - THE WHO BY NUMBERS.

השנה היא 1975, ולהקת המי, אחת מלהקות הרוק הגדולות והרועשות בעולם, מוצאת את עצמה בעיצומה של סערה פנימית שהופכת פומבית ורועשת לא פחות מהמוזיקה שלה. במקום לפתור את העניינים בחדר החזרות, חברי הלהקה בחרו לעשות זאת מעל דפי העיתונות, והתוצאה הייתה דרמה מסעירה שסיפקה למעריצים ולעיתונאים הצצה נדירה אל הקרביים של מפלצת הרוק הבריטית.

הכל התחיל כשפיט טאונסנד, הגיטריסט, המלחין והמוח מאחורי הלהקה, החליט לפתוח את הלב, או יותר נכון את כל הסכרים, בראיון למגזין המוזיקה הבריטי NME. טאונסנד שפך את כל התסכולים והדאגות שלו לגבי עולם הרוקנרול בכלל, ולגבי להקת המי בפרט. הוא הרגיש שהלהקה נשמעת "זקנה" ו"איומה" בהופעות, במיוחד בהופעה במדיסון סקוור גארדן שנה קודם לכן, ושהקסם קצת אבד.

אבל אם טאונסנד חשב שהמונולוג שלו יישאר ללא מענה, הוא טעה ובגדול. כעבור מספר שבועות, הזמר הכריזמטי של הלהקה, רוג'ר דאלטרי, החליט שהגיע הזמן להגיב, ובחר באותה במה בדיוק – מגזין NME – כדי לשגר מתקפת נגד משלו בראיון משלו לכתב טוני טיילר. הראיון הזה היה כל כך נפיץ שהוא הודפס חודש לאחר מכן גם במגזין האמריקאי CREEM, אותו מגזין שפרסם את דבריו של טאונסנד.

הראיון עם דאלטרי היה אמור לעסוק בתקליט החדש של הלהקה, שההקלטות שלו הסתיימו זה עתה ודאלטרי המתין לשמוע את המיקסים הסופיים. אבל למי יש זמן לדבר על מוזיקה כשיש חשבונות ליישב? דאלטרי לא התעכב על התקליט יותר מדי ופתח מיד במתקפה חזיתית. "מעולם לא קראתי ערימה כזאת של בולשיט בכל חיי," פתח דאלטרי בלי למצמץ. "הוא דיבר את עצמו לתוך התחת של עצמו. יש עכשיו המון צעירים מאוכזבים ומתוסכלים. הביקורת העיקרית שלי היא על ההכללה שלו כשאמר שלהקת המי הייתה גרועה".

דאלטרי לא חסך במילים חריפות. "אני חושב שהיו לנו כמה הופעות שבהן טאונסנד היה גרוע... ואני אומר את זה לפרוטוקול." מה שהיה מוזר במיוחד הוא שבין שני הראיונות, הלהקה בילתה זמן רב יחד באולפן ההקלטות. כנראה שאף אחד מהם לא העז להעלות את הנושא פנים אל פנים, והם העדיפו לתקשר דרך כותרות העיתונים. מה לעזאזל עיתונות הרוק הייתה עושה בלי להקת המי?

התסכול של דאלטרי לא נגמר שם. "גם באולפן אין הרבה מקום ללהקה, כי פיט הופך ליותר ויותר דומיננטי," הוא המשיך וחשף את המתחים היצירתיים. "ג'ון (אנטוויסל, הבסיסט) עוד מסתדר איכשהו, אבל על כל הצעה שאני מעלה פשוט צוחקים עליי." כשהמראיין דחק בו, דאלטרי שפך את כל מה שעל ליבו: "אני לא רוצה להיות בלהקה עם אף אחד אחר, אבל אם הייתי יכול לבחור שלושה חברים להסתובב איתם, אלה לא היו שלושתם... תמיד הרגשתי קצת לא שייך בתוך המי."

ואז הגיע רגע הפיצוץ. כשהמראיין הזכיר לו שוב את דבריו של טאונסנד, דאלטרי איבד את קור רוחו. "הנאיביות שבדבריו היא שההופעות הגרועות האחרונות של המי היו, לדעתי – מלבד הטריפ שהוא היה בו בראש – גרועות כי הם יצאו לשתות ולהתהולל כל הלילה. וכשהגיע הזמן להופעה, הם פשוט לא היו מסוגלים פיזית לתת שואו טוב. אז... שישים את זה במקטרת שלו ויעשן את זה. שלא ידבר איתי על שתייה, כי אני מעולם לא עליתי לבמה שיכור בשבע השנים האחרונות, מר טאונסנד!"

אבל להקת המי לא התפרקה, וזה היה משמעותי. זו לא הייתה סתם עוד פעם שהם לא התפרקו; הם עשו קריירה שלמה מ"לא להתפרק" כמעט מאז שהתחילו. באחת מהקרנות הבכורה של הסרט "טומי", פיט טאונסנד זכר שהרגע הכי טוב היה כשעמד עם ג'ון אנטוויסל וקית' מון על הבר, וקית' שאל אותם אם הם שמעו שהלהקה התפרקה, כי "זה כתוב בכל העיתונים." העובדה שלהקה עם כל כך הרבה חיכוכים פנימיים שרדה כל כך הרבה זמן היא כמעט נס. כפי שדאלטרי עצמו אמר לקראת סיבוב הופעות בבריטניה בסוף אותה שנה, החיכוך הזה היה גם הדלק של הלהקה. "במובן מסוים, זה היה כוח מניע יצירתי. תמיד ירדנו אחד על השני בפומבי, דברים כאלה הרסו להקות אחרות, אבל לא אותנו."

אז למה הם נשארו יחד? הסיבה העיקרית, כמובן, הייתה כסף. בשנות השישים הם היו שקועים בחובות כל כך עמוקים שהם פשוט לא יכלו להרשות לעצמם להתפרק. גם כשכל אחד מהם פצח בפרויקטים אישיים, זה פשוט לא היה באותה ליגה כלכלית. ג'ון אנטוויסל הפסיד כ-75,000 פאונד על סיבוב ההופעות והתקליט שלו, והתקליט של קית' מון גם הוא לא נמכר היטב. הקריירה של דאלטרי הייתה מוצלחת יותר, אבל חלק גדול מההצלחה נבע מהזיהוי שלו עם דמותו של טומי.

ב-1975, כשהם כבר היו מיליונרים, אולי זה היה הזמן הנכון להיפרד. פיט טאונסנד הודה בדיעבד שהוא מתחרט שלא עזב את הלהקה בתקופה הזו. אפילו רוג'ר דאלטרי חשב שתקליט סולו של פיט יעשה לו טוב: "...הוא היה משחרר קצת מהתסכולים המוזיקליים שהוא לא יכול לבטא עם המי, כי הוא יכול לעשות דברים מדהימים שהמי לעולם לא יוכלו לעשות."

אז באוקטובר 1975, עולם הרוק עצר את נשימתו בציפייה לעוד יצירה גרנדיוזית מבית היוצר של להקת המי. אחרי אופרות רוק מונומנטליות כמו TOMMY ו-QUADROPHENIA, שהגדירו מחדש את גבולות הז'אנר, כולם היו בטוחים שהפרק הבא יהיה גדול עוד יותר. אלא שב-3 באוקטובר, כשהמחט נחתה על התקליט החדש, THE WHO BY NUMBERS, המאזינים גילו משהו אחר לגמרי. משהו קטן, אישי ושבור באופן מדמם. הלהקה, כך התברר, החליטה לשים מאחור את היצירתיות השאפתנית והמנופחת, ובמקום זה, פשוט לספור את המספרים, או אולי, את הפצעים.

במקום סיפור עלילה מורכב, קיבל הקהל אוסף שירים קצרים, ישירים ונטולי קשר עלילתי לכאורה. המכנה המשותף היחיד ביניהם היה נפשו המיוסרת של הכותב הראשי, פיט טאונסנד. התקליט הפך למעין יומן וידויים פומבי של כוכב רוק הנמצא בנקודת שבירה, מסתחרר בספקות עצמיים, תיעוב וחיפוש מפלט בבקבוק האלכוהול. באופן מפתיע, המי הצליחו לחמוק מביקורות קטלניות על יומרנות, פח שטמנו לעצמם אמנים רבים אחרים שניסו ללכת בגדול. אך כשיצא התקליט הזה, אי שם באמצע הסבנטיז, הקהל הרחב קיבל אותו באדישות מסוימת, פוטר אותו כאוסף שירים לא אחיד ותו לא.

בכך, הקהל פיספס הזדמנות נדירה להצצה כנה ואכזרית אל מאחורי הקלעים של אחת הלהקות הגדולות בעולם, ולצלילה עמוקה אל תוך נשמתו של טאונסנד. אפילו השיר שהביא עמו הבסיסט השקט בדרך כלל, ג'ון אנטוויסל, SUCCESS STORY, סאטירה צינית על חיי ההצלחה, השתלב באופן מושלם בקו השבור והמפוכח של התקליט. עיתוני המוזיקה של התקופה הבינו מיד את גודל הרגע. בעיתון NME נכתב משפט מצמרר בביקורת על התקליט: "אם לא הייתי מכיר את הנפש הפועלת טוב יותר, הייתי מנחש מיד כי זהו מכתב ההתאבדות של פיט טאונסנד". במלודי מייקר לא היו עדינים יותר וקבעו כי "זו עבודה אישית מאוד של איש מתוסכל מאוד, שעייף מלהנהיג להקה, מבולבל מבחינה כלכלית ונסער בגלל מריבות בלתי פוסקות עם ההנהלה וגם עם זמר הלהקה, רוג'ר דאלטרי".

גם היום, כשמדברים על הקטלוג העשיר של המי, התקליט הזה נדחק לעיתים קרובות הצידה. הוא אינו מפואר כמו TOMMY או מורכב כמו QUADROPHENIA. הוא פשוט מסמך אנושי, דוקומנטרי כמעט, המתעד משבר. אך עבור מי שמחפש את האמת שמאחורי ווילון הקטיפה הכבד של הבמה, התקליט הזה הוא מכרה זהב. פיט טאונסנד, אמן שמעולם לא פחד לחשוף את פצעיו, מגיש לנו כאן את תיאטרון הנפש הפרטי שלו, ללא פילטרים וללא התנצלויות. קשה להאזין לו לפעמים, אך אי אפשר שלא להעריך את הכנות האמיצה הזו.

במגזין רולינג סטון נכתבה בזמנו ביקורת נוקבת ומבריקה, שטענה כי התקליט הוא למעשה יצירת קונספט מתוחכמת במסווה. "בשלב הזה, גם אי-אופרה של הלהקה היא סוג של תקליט קונספט משלו", כתב המבקר. "אמנם התקליט החדש מתיימר להיות סדרה של עשרה שירים לא מחוברים, אבל זו בעצם רק פוזה. אין כאן קו סיפור, אבל יש אחדות חשובה יותר: נושאים ליריים, סגנון מוזיקלי והפקה, תחושת זמן ומקום".

הביקורת ציינה כי טאונסנד, בדומה לג'ון לנון, בוב דילן וברוס ספרינגסטין, מחזיק בתפיסה מאוד ספציפית לגבי מהותו של הרוק'נ'רול. המתח התמידי בין התיפוף הכאוטי של קית' מון, שירתו העוצמתית של דאלטרי, מגבלותיו של טאונסנד כגיטריסט וכישרונו כמלחין, הפך אותו לאחד הכותבים החדים ביותר ברוק. אופרות הרוק היו הכלי שלו להביע את הרעיונות הגדולים, אך כעת, בתקליט הזה, הוא הציג את תקליט הקונספט הטוב ביותר שלו, דווקא דרך התחפושת של פשטות.

התחפושת הייתה בעיקר מוזיקלית. במקום להלום במאזין עם סינתיסייזרים גרנדיוזיים, טאונסנד עשה זאת בעדינות. הוא החליף את הסינתיסייזר בגיטרה אקוסטית, בבנג'ו וביוקללי, וניגן בהם באופן רוקיסטי יותר מכל אחד אחר. על עבודת הקלידים המבריקה הופקד הקלידן ניקי הופקינס. התקליט הזה הרגיש ממוקד בטאונסנד יותר מאי פעם, ובאופן אירוני, הוא גם חשף את התפתחותו כזמר. בעבר, דאלטרי היה הקול הבלתי מעורער, אך כאן טאונסנד שר יותר מאי פעם, וטוב מאי פעם. קולו, בניגוד לזה של דאלטרי, נשא עמו אש ותשוקה גולמית, והציב אותו בשורה אחת עם זמרים-כותבים כמו ניל יאנג ובוב דילן. ברולינג סטון אף הרחיקו לכת וכתבו כי "כעת ברור שאם דאלטרי יחליט שהוא מעדיף לעשות סרטים גרועים במקום לשיר, להקת המי יכולה לתפקד ללא בעיה כשלישייה בלעדיו".

טאונסנד עצמו היה תמיד המבקר הטוב ביותר של עצמו. "האמת היא שמוזיקת רוק כפי שהייתה, לא ממש עכשווית לתקופה הזו", אמר בראיון. "זו מוזיקה של פעם. הדברים היחידים שממשיכים להתעדכן הם השירים הבולטים בפשטותם". ואכן, התקליט הזה, זועם כפי שהוא נואש, עובר משיר לשיר על מרירות טהורה, התפכחות וחוסר תקווה.

אם זוהי יצירתו הבוגרת ביותר של טאונסנד, זה משום שהוא סוף סוף הודה שאין מוצא, שהוא לכוד בתוך מכונת הרוק. הוא התמודד עם העובדה הזו מבלי למצמץ. ובתוך הכאוס והמשבר, להקת המי יצרה את אחד מתקליטיה הכנים, החשופים והגדולים ביותר. כפי שסיכם זאת המבקר ברולינג סטון – רק הזמן יגיד.

גולת הכותרת הלא צפויה של התקליט הייתה העטיפה. ג'ון אנטוויסל, הבסיסט השקט, שלף כישרון חבוי והגיש איור קריקטורה של הלהקה בסגנון "חברו את הנקודות". מאוחר יותר הוא טען ששילמו לו סכום מדהים של 30 פאונד על העבודה. לשם השוואה, על עטיפת האלבום QUADROPHENIA שכללה צילומים של אית'ן ראסל, הלהקה שילמה 16,000 פאונד. המהלך של אנטוויסל חסך ללהקה הון קטן.

בסופו של דבר, היה זה דווקא עורך דין שהציע פתרון אפשרי לסכסוך בין טאונסנד לדאלטרי. פיט טאונסנד סיפר: "עורכת הדין שלנו בניו יורק, אינה מייבאך, הקשיבה לי מדבר על הריק שנוצר ביני לבין רוג'ר, וייעצה לי לתת לרוג'ר יותר שליטה." "שליטה על מה?" שאלתי. "לא על עניינים משפטיים," היא ענתה, "על הלהקה." "אף אחד מאיתנו לא שולט בלהקה הזאת. היא בלתי נשלטת." "אז תן לי לתת לך עצה אחת," היא אמרה בשקט. "בסדר," עניתי. "תן לרוג'ר לנצח," היא אמרה. "פעם אחת, תן לו לנצח."

אולי העצה הזו היא שהחזיקה את מלחמת העולמות הזו מלהתפוצץ לחלוטין, ואיפשרה ללהקה להמשיך ולהיות, ובכן, להקת המי. רועשת, מתוסבכת, אבל תמיד שם.

להקת ג'נסיס מסתערת בהצלחה על האייטיז! ב-3 באוקטובר בשנת 1983 יצא האלבום של ג'נסיס שנקרא בפשטות בשם הלהקה.

בשנת 1983 תהו רבים אם להקת ג'נסיס זנחה את עברה הפרוגרסיבי המפואר לטובת התמסחרות בעולם הפופ. בעקבות זאת, איבדה הלהקה רבים ממעריצי יצירותיה המורכבות, אך מנגד, גל חדש של מעריצים נמשך אל השלישייה, דווקא בזכות המוזיקה הקלילה יותר שיצרה באותה שנה. התקליט הזה, עם הקוביות שעל עטיפתו (שרבים מכנים אותו דווקא MAMA), הצליח במקום שבו להקות רוק מתקדם אחרות נכשלו: הוא הראה שלא פשוט כלל ליצור שירי פופ קליטים ונהדרים ולהציגם באופן כה משכנע. אחרי הכל, חברי ג'נסיס ראו בעצמם קודם כל כותבי שירים, ושנת 1983 הייתה אחת משנות השיא בפופולריות שלהם.

התקליט הזה, שנקרא על שם הלהקה, הוקלט במשך ארבעה חודשים והפך לרב-מכר אדיר עם צאתו, בזכות כמה להיטים גדולים, כשאחד מהם הוא המפתיע והבולט מכולם. הכוונה היא ל-MAMA, הפותח את התקליט באופן הדרמטי והנכון ביותר. כך קורה כשהזמר, פיל קולינס, הוא גם שחקן מקצועי שיודע להיכנס היטב לדמות. את ההשראה לצחוק המטורף בשיר הוא לקח מהשיר THE MESSAGE של גרנדמאסטר פלאש וחמשת הזועמים, שיצא שנה קודם לכן.

קולינס סיפר כי השיר נכתב בהשראת ספרו האוטוביוגרפי של דייוויד ניבן, "הירח הוא בלון", שבו תיאר את התאהבותו בפרוצה מבוגרת שלא החזירה לו אהבה. הקהל הבריטי דווקא החזיר אהבה גדולה ושילח את השיר למקום הרביעי במצעד. בישראל, הוא אף הגיע למקום גבוה יותר.

גם השיר השני בתקליט, THAT'S ALL, הושמע ללא הרף בתחנות הרדיו ברחבי העולם. למרות שנושא השיר הוא אהבה כושלת, המוזיקה הקליטה גרמה לאנשים רבים לזמזם אותו בכל מקום: באוטו, בעבודה, בזמן שטיפת הכלים או בטיול.

כדי להזכיר לנו שלג'נסיס עדיין יש עבר פרוגרסיבי מפואר, מגיע השיר HOME BY THE SEA. הוא מחולק לשני חלקים ומספר על בית רדוף רוחות שלוכד בתוכו מבקרים, והרוחות מספרות להם את סיפורן. כך מסתיים הצד הראשון של התקליט.

צידו השני נפתח בשיר ההומוריסטי ILLEGAL ALIEN, המספר על ניסיונם של מהגרים ממקסיקו להיכנס באופן לא חוקי לארצות הברית. למרות הקריצה ההומוריסטית, היו שהאשימו את ג'נסיס בגזענות. כמו כן, קטע מהשיר, שבו המהגר מציע את שירותי המין של אחותו כשוחד, צונזר ונחתך משידור בתחנות רדיו רבות. גם המבטא המקסיקני המזויף שקולינס אימץ בשיר לא הוסיף לו נקודות זכות.

מכאן חוזרת הלהקה לאחד מהצדדים החזקים שלה באותה תקופה – בלדות הפופ. השיר TAKING IT ALL TOO HARD הוא דוגמה מצוינת, עם טוני באנקס שמלהטט בקלידים (ותמיד גורם לי לתהות כיצד זה היה נשמע עם אורגן ההאמונד והמלוטרון שלו משנות השבעים...). הצד השני ממשיך עם שני שירים שאינם זכורים לטובה בקרב מעריצי הלהקה, אולי מסיבה מוצדקת: JUST A JOB TO DO ו-SILVER RAINBOW. השיר החותם את התקליט, IT'S GONNA GET BETTER, מחזיר את הלהקה למסלול הנכון.

במגזין רולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על התקליט כך: "במובנים רבים, התקליט החדש של ג'נסיס הוא הבטוח ביותר שלה עד כה. במקום לדחוף קדימה בנחישות, כפי שעשתה עם ABACAB, או רק לחדד את הישגי קודמיה, כפי שהיה במקרה של SELLING ENGLAND BY THE POUND, נראה שהתקליט הנוכחי אינו אלא ניסיון להיות הכל עבור כל המעריצים. ובכל זאת, שני שירים, MAMA ו-THAT'S ALL, אכן פורצים דרך חדשה. הראשון חזק מבחינה ריתמית ורעיונית, ודוחף את הלהקה לשיאים חדשים של דרמה מוזיקלית וביטוי קצבי, בעוד ש-THAT'S ALL הוא עיסוק מרתק בתקוות שווא ובחרטה רומנטית. אולם באופן כללי, הקצב של התקליט הזה הוא צעד אחד קדימה, שני צעדים אחורה".

באופן אירוני, באותה תקופה בדיוק פעלה בהצלחה להקה בשם מריליון, שביקשה להחיות את הסממנים הפרוגרסיביים של ג'נסיס המוקדמת. תקליט הבכורה שלה, "תסריט לדמעות הליצן", הצליח מעבר למצופה, וזאת בתקופה שבה יצירות רוק ארוכות ומורכבות נחשבו נחלת העבר. ג'נסיס, שהייתה אחת המובילות בתחום הפרוגרסיבי, פנתה לכיוון אחר לגמרי. היה זה כאילו הלהקה אמרה: "מיצינו את הז'אנר הזה, כעת יש לנו מה להציע בתחומים אחרים" – ואכן, זו כנראה הדרך הנכונה ביותר לראות את הדברים.

זה לא תמיד סבבה עם להקת אבבא. ב-3 באוקטובר בשנת 1979 היה ממש לא קל במחנה של להקת אבבא. בואו לקרוא.

זה קרה אחרי הופעתה המוצלחת מאוד של הלהקה באולם RADIO CITY שבניו יורק. כדי להגיע ליעדה הבא, שכרה ABBA מטוס סילון פרטי, שהיה בבעלותו של המיליונר הווארד יוז.

ביורן אולבאוס ואנייטה פלצקוג, שהיו גרושים באותה עת, הסכימו ביניהם שלא לטוס יחד, כדי שאם חלילה יקרה אסון – לפחות הורה אחד יוותר בחיים עבור ילדיהם המשותפים. הפעם היה תורה של אנייטה לעלות למטוס הסילון שכיוון את חרטומו לבוסטון, שם הייתה הלהקה אמורה להופיע באותו ערב.

זמן קצר לאחר ההמראה נקלע המטוס לסערה עזה שהתחוללה מצפון לניו יורק. לא היה מדובר בסופה קלה שאפשר להתעלם ממנה: באותה עת ממש, הרסה סופת טורנדו אימתנית במדינת קונטיקט בניינים, מכוניות ומשאיות. מאות בני אדם נפצעו והנזק היה עצום.

מזג האוויר הסוער מנע מהמטוס לנחות בשדה התעופה המיועד, שכן גם הוא נפגע בסופה. הטייס החליט לשוב על עקבותיו ולחזור לניו יורק, אך המתח במטוס גאה, והוא החליט לנסות את מזלו שוב והפנה את המטוס בחזרה לכיוון בוסטון, בתקווה שמזג האוויר ישתפר בינתיים. אלא שהתקווה התבדתה, והטייס נאלץ לחוג באוויר עד לקבלת אישור נחיתה.

לפתע, הבחין הטייס שהדלק במטוס אוזל ועליו לבצע נחיתת חירום. עבור אנייטה, שסבלה מפחד טיסות, היה זה סיוט של ממש. מסביב שררה חשיכה, המטוס רעד בעוצמה והרעידות עוררו בה אימה. היא לא חדלה מלהתפלל, שפתותיה רועדות ועיניה דומעות.

גם מנהל סיבוב ההופעות, בוס נורלינג, היה על המטוס, וכמו אנייטה, גם הוא חשש שהגיע סופם. הוא סיפר מאוחר יותר: "אנייטה הייתה היסטרית ואני לא מאשים אותה. אם מזג האוויר והרעידות לא הספיקו - הרי שגם לא היו אורות למסלול נחיתה. עבור הטייס הייתה זו משימה קשה ביותר".

למרות הקושי העצום, הטייס הצליח להנחית את המטוס, ומשדה התעופה נסעה החבורה הרועדת היישר למקום ההופעה. אלא שהסופה גרמה גם לפקקי תנועה אדירים שעיכבו אותם שעות ארוכות, ובשל כך הוחלט לדחות את המופע בשעה וחצי. אנייטה הייתה במצב נפשי ירוד, אך הצליחה לאזור כוחות, לעלות לבמה ואף לחייך. הלהקה הייתה אמורה לטוס מיד ליעדה הבא בוושינגטון, אבל אנייטה התעקשה להישאר לילה נוסף בבוסטון. היא נאלצה ליטול כדורי שינה כדי להצליח להירדם.

למחרת, היא עלתה על טיסה רגילה לוושינגטון, כשבראשה כבר מתגבשות מחשבות על פרישה מסיבובי הופעות. כשהגיעה ליעדה, טראומת הטיסה נתנה בה את אותותיה והיא הסתגרה בחדר המלון. חבריה ללהקה היו בטוחים שהמופע יבוטל, כשהם רואים אותה נתונה במצב של הלם. השעות נקפו, ומנהל הלהקה, סטיג אנדרסון, ניסה בכעס לפרוץ לחדרה, אך היא סירבה לפתוח. ביטול המופע היה עלול לעלות ל-ABBA הון, שכן פוליסת הביטוח של סיבוב ההופעות, שנעשתה בחברת LLOYD'S של לונדון, קבעה כי ללא אישור מחלה ברור, הלהקה תיאלץ לספוג הפסד כספי אדיר.

לבסוף הסכימה אנייטה להכניס לחדרה רופא בלבד. הרופא יצא כעבור זמן קצר והודיע שחום גופה עלה ל-40 מעלות, ושהיא סובלת מהקאות ומשלשולים בלתי פוסקים. השילוב של ההלם הנפשי עם הצטננות קלה התפתח לשפעת של ממש. בנסיבות אלה, לא נותרה ברירה אלא לבטל את ההופעה. אלפי המעריצים, שכבר מילאו את האולם, נדהמו לגלות שהערב המצופה נהרס.

"יום בחיי חיפושית" - 3 באוקטובר

1960: התנור הלוהט של המבורג

הרחק מליברפול, בעיר הנמל הגרמנית המבורג, הביטלס הצעירים והפרועים התחטבו והפכו למכונת רוק'נ'רול משומנת. ב-3 באוקטובר 1960, הם ירדו בפעם האחרונה מהבמה של מועדון אינדרה, וזאת אחרי מרתון בלתי נתפס של 48 הופעות רצופות, לילה אחר לילה, ללא יום אחד של מנוחה. הקהל הגרמני היה תובעני, והלהקה נאלצה לנגן שעות על גבי שעות, מה שדחף אותה לקצה גבול היכולת והיצירתיות. הסיבה לסיום ההתקשרות עם המועדון הייתה פרוזאית למדי – לחץ משטרתי שהגיע בעקבות תלונות חוזרות ונשנות על הרעש, בעיקר מאישה קשישה ועצבנית שהתגוררה בדיוק מעל המועדון ולא ממש התחברה לסאונד החדש שבקע מתחת לרצפה שלה.

ג'ון לנון עצמו העיד על חשיבות התקופה הזו כשאמר: "המבורג היא המקום שבו באמת התפתחנו. כדי להזיז את הגרמנים ולשרוד על הבמה במשך שעות, היינו חייבים לתת את כל מה שיש לנו ולהשתולל. לעולם לא היינו מגיעים לרמה הזאת אם היינו נשארים בבית. שם ניסינו כל רעיון שעלה לנו בראש. לא היה לנו ממי להעתיק, פשוט ניגנו את מה שאהבנו, והגרמנים אהבו את זה כל עוד זה היה רועש". בעל המועדונים, ברונו קושמידר, שהחליט להפוך את אינדרה בחזרה למועדון חשפנות, לא ויתר על הכוח המגנטי של הצעירים מליברפול ובלילה שלאחר מכן כבר העביר אותם למועדון הקייזרקלר הגדול והמפורסם יותר.

1962: הרעש והזעם במועדון הקאברן

שנתיים לאחר מכן, הביטלס כבר היו השם החם ביותר בסצנה התוססת של ליברפול, והבית שלהם היה מועדון הקאברן החשוך והצפוף. בערב של ה-3 באוקטובר 1962, הם חלקו במה עם להקת THE ECHOES. מוזיקאי מקומי בשם דניס קונרוי נכח במקום ותיאר חוויה מטלטלת: "להקת ההדים הייתה חביבה, בסגנון של הצלליות, אבל כולם חיכו לדבר האמיתי. ואז הביטלס עלו. אני זוכר בבירור איך חברי להקת ההדים עמדו בצד הבמה עם פה פעור. הם פשוט לא הבינו מה פגע בהם. הם מעולם לא שמעו עוצמה כזאת, אנרגיה כזאת. זה היה עולם אחר לגמרי". הלהקה הצעירה פשוט נמחקה מהבמה על ידי הכוח הגולמי והכריזמה המתפרצת של ארבעת החברים, שהיו בדרכם הבטוחה לכבוש את הממלכה כולה.

1963: הקלטות, ראיונות והיעדרות קצרה

השנה הזו הייתה שנת הפריצה הגדולה, והלו"ז של הלהקה היה צפוף עד בלתי אפשרי. בבוקר ה-3 באוקטובר, הלהקה נכנסה לאולפני EMI באבי רואד לסשן הקלטות שנמשך שלוש שעות. באופן מפתיע, ג'ורג' האריסון לא נכח במקום, מכיוון שטרם חזר מחופשה פרטית באמריקה – ביקור שהיה למעשה הפעם הראשונה שבה חבר בביטלס דרך על אדמת ארצות הברית. בלעדיו, הקליטו ג'ון, פול ורינגו שני שירים עבור התקליט החדש שלהם: I WANNA BE YOUR MAN, שיר שנתנו במקור לרולינג סטונס, ו-LITTLE CHILD. ג'ורג' הצטרף לחבריו מאוחר יותר באותו היום, ומיד לאחר מכן הם כבר מיהרו לסשן חי עבור ה-BBC. הראיון הוקלט בלונדון כחלק מכתבה על תופעת המרסי ביט, שהפכה לשיגעון לאומי.

1964: פלישה טלוויזיונית לאמריקה

הביטלמאניה כבר הייתה בשיאה משני צידי האוקיינוס. ב-3 באוקטובר 1964, הביטלס הצטלמו לתוכנית הטלוויזיה האמריקאית הפופולרית SHINDIG. באופן אירוני, למרות שהתוכנית יועדה לקהל האמריקאי המשולהב, הצילומים עצמם נערכו באנגליה. האמריקאים היו כל כך נואשים לעוד חומר מצולם של הלהקה, שהם היו מוכנים לשלוח צוותי צילום עד ללונדון כדי לתפוס אותם בפעולה.

1966: אפשטיין מכבה שריפות

השנה הזו סימנה נקודת משבר. לאחר סיבוב הופעות קטסטרופלי בפיליפינים ותקריות לא נעימות בארצות הברית, הלהקה החליטה להפסיק להופיע והתקשורת החלה לרחרח סביב שמועות על פירוק אפשרי. מנהלה המסור, בריאן אפשטיין, היה בעצמו בתקופה קשה ומאושפז במרפאת החלמה לאחר שלקח מינון יתר של תרופות. למרות מצבו, ב-3 באוקטובר הוא נאלץ לעזוב את המרפאה כדי לכנס מסיבת עיתונאים בהולה ולהכחיש נמרצות את הדיווחים לפיהם פול מקרטני מתכוון לעזוב את הלהקה. אפשטיין עמד בפני המצלמות וניסה לשדר עסקים כרגיל, בעוד מאחורי הקלעים העסק המפואר שניהל החל להראות סימני סדק.

1968: מחווה מתוקה לחבר מכור לשוקולד

במהלך העבודה על "האלבום הלבן", הלהקה עבדה לעיתים קרובות בנפרד, כשכל אחד מחבריה מפתח את הרעיונות שלו. ב-3 באוקטובר 1968, ג'ורג' האריסון נכנס לאולפני טריידנט בלונדון כדי להקליט את שירו SAVOY TRUFFLE, קטע פ'אנקי וקופצני. ג'ון לנון כלל לא השתתף בהקלטה. השיר נכתב כמחווה הומוריסטית לחברו הטוב, הגיטריסט אריק קלפטון, שהיה מכור בצורה קיצונית לשוקולדים וממתקים. האריסון, שדאג לבריאות השיניים של חברו, כתב לו שיר אזהרה משעשע, שבו הוא מונה שמות של שוקולדים אמיתיים ומזהיר אותו שבקרוב כל שיניו ייעקרו.

1969: הסוף קרוב, וההתחלות החדשות גם כן

הסוף כבר היה באוויר. הביטלס כלהקה כמעט ולא תפקדו יחד, והחברים התפנו לפרויקטים אישיים. ב-3 באוקטובר 1969, ג'ון לנון ויוקו אונו נכנסו לאולפני לנסדאון בלונדון, מקום שבו לא הקליטו מעולם לפני כן, כדי לעבוד על חומרים חדשים תחת השם PLASTIC ONO BAND. הם הקליטו את השיר DON'T WORRY KYOKO, יצירה ניסיונית ואוונגרדית, שנועדה להיות צד ב' לתקליטון החדש שלהם, COLD TURKEY. זה היה סימן ברור לכך שעידן חדש מתחיל עבור ג'ון, הרחק מהמסגרת המוכרת של הלהקה שהפכה אותו לסמל עולמי.

גם זה קרה ב-3 באוקטובר. מלידתו של כוכב ועד מסיבות השקה פרועות, מהופעות בישראל ועד מעצרים בגבול. בואו נצא למסע.

1941: נולד צ'אבי צ'קר (אמן הטוויסט ששמו האמיתי ארנסט אוונס). בתחילת הסיקסטיז הפך סגנון הטוויסט להיות הטרנד החדש! ומי אם לא צ'אבי צ'קר הוא שהפך להיות מלך הטוויסט, ללא עוררין. הקהל הבריטי היה חם מאד על הסגנון הזה, שגרם לגוף להתפתל (ולכן השם של הז'אנר), ורץ לקנות כל שיר שהמילה "טוויסט" הייתה בו. הדעות על הסגנון הזה, בקרב מבקרי מוזיקה באנגליה, היו חלוקות. אמן הג'אז המוביל אז, אייקר בילק, אמר: "אני לא חושב שהקהל יבלע את הדבר הזה. באמריקה היו כנראה זקוקים לשגעון חדש שיגרום לתחיית הרוק'נ'רול. הטוויסט בהחלט עשה שם את העבודה. אבל אצלנו כבר יש שגעון חדש והוא נקרא TRAD JAZZ". כך אמר מי שהיה ממובילי זרם הג'אז הזה באנגליה. קליף ריצ'רד היה מתומכי הסגנון והזמרת הצעירה, הלן שפירו, סיפרה שזה סגנון מקסים והוסיפה: "לבחורות הצעירות זה ממש מתאים כי התנועות של הטוויסט בנויות היטב למבנה הגוף שלנו". האם הטוויסט יחזיק מעמד עוד זמן רב? ובכן.... בואו נרקוד אותו כל עוד זה קורה ועד שהביטלס יפרצו.

1945: ילד בן עשר, עם קול שמיימי וכישרון שעתיד לשנות את העולם, עלה לראשונה על במה. היה זה אלביס פרסלי הצעיר, שהתחרה בתחרות כישרונות ביריד מיסיסיפי-אלבמה. מי שדחפה אותו לשם הייתה מורתו, גברת אולטה גריימס, ששמעה אותו שר בתפילת הבוקר בבית הספר והבינה שיש לה אוצר ביד. אלביס הקטן, שעמד על כיסא כדי להגיע למיקרופון, ביצע ללא כל ליווי מוזיקלי את השיר OLD SHEP של רד פולי. הביצוע המרגש הספיק לו כדי לזכות במקום החמישי המכובד ובפרס צנוע של חמישה דולרים וכניסה חופשית למתקני היריד. השופטים, ככל הנראה, לא ידעו שהם חזו זה עתה בהיסטוריה.

1954: בטקסס נולד ילד העונה לשם סטיבן ריי ווהאן. לימים, הוא יאחז בגיטרה חשמלית ויהפוך לאחד מנגני הבלוז-רוק המשפיעים והווירטואוזיים ביותר שידע העולם, עד למותו הטראגי בהתרסקות מסוק בשנת 1990.

1963: היסטריה אחזה בחיפה. אלילי הנוער הבריטיים, קליף ריצ'רד והצלליות, נחתו בעיר לשתי הופעות בקולנוע תמר, האחת בשבע בערב והשנייה בתשע וחצי. בני הנוער המקומיים, ששילמו כארבעים לירות לכרטיס, צרחו והתלהבו, אך הערב קיבל תפנית לא צפויה. גיטריסט הליווי של הצלליות, ברוס וולש, גילה לחרדתו כי במהלך ההמולה נגנבו מכיס מכנסיו שעון יקר ערך וכסף מזומן. וולש המאוכזב מיהר להגיש תלונה במשטרה המקומית (מה, לא ל-FBI?), מה שלא הפריע ללהקה להמשיך ולהופיע יומיים לאחר מכן בקולנוע אדיסון בירושלים.

1965: באותו היום התרחשו שני אירועים משמעותיים. בצד האמריקאי של הגבול עם מקסיקו, נעצר ג'וני קאש על ידי שוטרי הגבול. הם חשדו שהברנש מנסה להבריח הרואין, אך בחיפוש בכליו מצאו למעלה מ-1,000 כדורי מרשם. קאש ניצל ממאסר ממושך וקיבל עונש על תנאי. במקביל, באנגליה, ניגן הבסיסט ג'ון מקווי את הופעתו האחרונה עם להקת הבלוז של ג'ון מאייאל, לפני שפוטר בשל בעיות שתייה חוזרות ונשנות. מי שהוזעק להחליפו היה בסיסט צעיר ומוכשר בשם ג'ק ברוס, שמיד דרש לערוך חזרות מסודרות, בניגוד גמור לגישתו הספונטנית של מאייאל, שנהג לעלות לבמה ללא הכנה מוקדמת.

1967: ניו יורק הייתה עדה לשני אירועים בעלי חשיבות. זמר הפולק וודי גאת'רי, שהיה לאב רוחני וגיבור מוזיקלי עבור אמנים רבים ובראשם בוב דילן, הלך לעולמו. באותו ערב, במועדון CAFÉ AU GO GO, הופיעה שלישיית הכוח CREAM בערב משותף עם זמר הפולק הייחודי ריצ'י הייבנס. סגנון הפריטה יוצא הדופן של הייבנס על הגיטרה האקוסטית הרשים כל כך את חברי הלהקה, עד שהיווה השראה ישירה לכתיבת השיר AS YOU SAID, שראה אור באלבומם הכפול WHEELS OF FIRE.

1968: להקת ג'פרסון איירפליין הופיעה באירוע צדקה יוקרתי במוזיאון וויטני בניו יורק, והתוצאה הייתה פיצוץ תרבויות בלתי נשכח. "הם לא ידעו מה לעשות איתנו", אמרה גרייס סליק הזמרת, "הנשים היו עם מינקים ויהלומים, בתסרוקות הכוורת שלהן". הערב התחיל רע כשהמאבטחים חסמו את כניסתו של הבסיסט, ג'ק קאסידי, עד שאחד המארגנים ירד להסביר מי הוא היה. גרייס סליק הביאה איתה בקבוק של סאות'רן קומפורט, והיא לגמה ממנו שוב ושוב. עד אז, הפסנתרן הקלאסי, ריימונד לבנטל, סיים לנגן את הפתיחה שלו - יצירה של ליסט - כשגרייס כבר הייתה שיכורה לגמרי. הלהקה חיכתה בחדר בקומה העליונה בוויטני, וגרייס קיבלה מיקרופון אלחוטי לשימוש. זו הייתה הפעם הראשונה שהיא אי פעם ראתה אחד כזה. היא הייתה רגילה עד אז למיקרופון עם כבל ארוך. במעלית, כשהיא יורדת לאולם הגדול, היא התחילה ללגלג על הקהל, לא מודעת לכך שכל מילה שהיא אמרה מגיעה דרך מערכת הכריזה. "היה לי את המיקרופון האלחוטי הזה ואני מדברת", היא אמרה. "עד שהגענו לבמה, הקהל כבר לא היה כזה לבבי". כשהם התחילו לנגן, גרייס התחילה להטיח עלבונות בקהל העשיר הלבוש בטוקסידו ושמלות ערב. "שלום, טיפשים", היא אמרה להם. "יש לכם את רמברנדט תלוי אצלכם ורולס רויסים במוסך, אבל אין לכם שום אומץ. אתם תכשיטים מטונפים (FILTHY JEWELS)". אנשים בקהל נדהמו כי חשבו שהיא אמרה FILTHY JEWS (יהודים מטונפים). אחר כך היא המשיכה להעליב את אשת אוצר התערוכה, בדרישה לדעת אם היא אי פעם שכבה עם בעלה או ראתה אותו רק בגיוסי כספים. שאר הלהקה המשיכה לנגן, רגילה היטב לשטויות של גרייס סליק על הבמה. כתב עיתון VILAGE VOICE היה שם ולא חסך ביקורת שלילית בטור שלו. "גרייס הייתה הכי שוחקת", נכתב שם, "הסתובבה עם מיקרופון אלחוטי, מתיזה את השטויות שלה, באנטי שלה. מישהו שנשאר אנונימי כאן אמר מאוחר יותר שצריך להגיד לה שהיא פשוט מרשמלו אוורירי ושכדאי לה לרדת מהשטות שלה. גרייס סליק, בתו של סוכן מניות ונושרת מבית ספר, אינה מגניבה במקומות הרחוקים ביותר של דמיונו של אף אחד מלבדה. הייתי רוצה לשמוע מה היא יכולה לעשות מלבד לשיר בזיופים. היא פשוט לא עושה לי את זה". מנהל הלהקה, ביל תומפסון, ביקש להסביר: "זו תמיד הייתה הרפתקה איתה. בהתחשב בשילוב של גרייס ושתיה וירח מלא וכאשר היא קיבלה מחזור, זה היה זמן מסוכן מאוד. היא לא רק שתתה קצת - היא שתתה כל מה שהיא יכלה להניח עליו את ידיה".

1969: שתי להקות ענק היו עסוקות במיוחד. בלונדון, להקת פליטווד מאק שכרה אולם הופעות ריק כדי לבחון מערכת הגברה חדשה ועוצמתית שנבנתה עבורה על ידי חברת WEM. באותו יום היסטורי, הם החליפו את מגברי ה-ORANGE המוכרים שלהם במגברי FENDER חדשים, בחיפוש אחר סאונד גדול יותר. באותו הזמן, בהולנד, הופיעה להקת לד זפלין בתיאטרון CIRCUS עם להקת החימום STEAMHAMMER. מנהל להקת החימום, בארי טיילור, זכר היטב את המפגש: "הסכמתי לעשות את ההופעות האלה כי ידעתי שזפלין היא הלהקה המדוברת ביותר בשטח. זכור לי שמקום ההופעה לא היה מלא לגמרי. נתקלתי בג'ון פול ג'ונס, בשעת אחר צהריים לפני המופע, וגיליתי מולי בחור מסביר פנים. רוברט פלאנט היה מאד נלהב וחברותי. ג'ימי פייג' היה שקט מדי ומרוחק. אני מניח שהוא כבר ראה את הכל, בהופעותיו בעבר עם להקתו הקודמת, היארדבירדס. כמנהל לא מנוסה, כפי שהייתי אז, נרתעתי מאד מגישת הניהול של פיטר גראנט את לד זפלין. הוא דרש בתקיפות מהאמרגן ההולנדי לשלם את כל הכסף מראש וללא שום ויכוח".

1970: קולנוע ארמון דוד בתל אביב לבש חג לרגל הקרנת הבכורה של הסרט "שבלול". הנה מתוך הספר השני שכתבתי, "רוק ישראלי 1973-1967" (שיצא בשנת 2018): "הפרמיירה לסרט ׳שבלול׳ נערכה ב 3- באוקטובר בשעת חצות בקולנוע ארמון דוד שבתל אביב. מלבד איינשטיין וחנוך, הגיעו למקום שלל כוכבים: ג׳וזי כץ ושמוליק קראוס, אורי זוהר, חוה אלברשטיין, להקת האריות, להקת הצ׳רצ׳ילים, להקת הנמרים, להקת עוזי והסגנונות, להקת הכוכבים הכחולים, צבי שיסל, הלית קתמור ועוד. מסביב למסלול הכניסה לקולנוע הצטופפו אנשים רבים. חלקם ניסו להתגנב פנימה עם הכוכבים אך נזרקו החוצה. שני אנשים מצאו רעיון מקורי כשגילו כי הצ׳רצ׳ילים נכנסו לאולם עם כלי נגינה. הם זזו הצידה, חזרו עם חפץ ארוך ועטוף ונכנסו איתו בטענה כי זהו כלי נגינתם. במהרה התברר, כי היה זה עמוד תמרור ׳עצור׳, אותו תלשו מהאדמה. השניים הורשו להישאר במסיבה לאות הערכה על מקוריותם. במהלך הלילה הוקרן הסרט כשלאחריו פצחו הצ׳רצ׳ילים בנגינה חיה".

1978: גם השנה הזו הייתה עמוסה. להקת אירוסמית', במהלך הופעה באינדיאנה, גילתה ש-30 ממעריציה נעצרו על ידי המשטרה כי עישנו ג'וינטים. חברי הלהקה לא היססו, שילמו את הערבות עבור כולם ושיחררו אותם מהכלא.

באותו היום, באולפני אבי רואד בלונדון, כינס פול מקרטני נבחרת חלומות של נגנים להקלטת קטע אינסטרומנטלי בשם ROCKESTRA. ההקלטה התקיימה באולפני אבי רואד בין השעות 10:30 עד 18:30, והשתתפו בה כמה ממוזיקאי הרוק הידועים יותר בבריטניה. הם כללו את דייוויד גילמור מלהקת פינק פלויד, האנק מרווין מהצלליות, פיט טאונסנד מלהקת המי, ג'ון בונהאם וג'ון פול ג'ונס מלהקת לד זפלין, רוני ליין וקני ג'ונס מלהקת THE FACES (המפורקת אז), וברוס תומאס מלהקת הליווי של אלביס קוסטלו, האטרקציות. גם המתופף קית' מון הוזמן, אך הוא מת זמן קצר לפני ההקלטה. רינגו סטאר דחה את ההזמנה להשתתף מכיוון שהיה מחוץ למדינה. גם הגיטריסטים אריק קלפטון, ג'ף בק וג'ימי פייג' לא הצליחו להגיע. מקרטני: "יש לי זכרונות טובים מההקלטה הזו. מג'ון בונהאם במיוחד בתופים, כי הוא תחנת הכוח מאחורי קטע הקצב. וכל החבר'ה הנהדרים שהופיעו, פיט טאונסנד, האנק מרווין, הרבה אנשים ממש מגניבים. מדהים כמה חזק כולם ניגנו יחד. עם אנשים כמו פיט טאונסנד, גארי ברוקר, האנק מרווין, רוני ליין, ריי קופר ודייב גילמור, היית מצפה לסאונד מחוספס יותר ופחות נשלט. אבל זה לא יצא כך. כשאתה מכנס 14 מוזיקאי רוק ביחד בפעם הראשונה, הם יכולים להיות צמודים להפליא. שאלתי את הבחור שהולך לצלם את זה אם הוא יכול לצלם את זה כמו שהם מצלמים חיות בר. כי אם כולם מבחינים במצלמות ובאורות, כולם קופאים ולא ידברו בטבעיות וכולם מתביישים. אז הם שמו את כל המצלמות מאחורי קיר גדול ואף אחד לא יכל היה לראות את המצלמות והרבה מהם אפילו לא ידעו שזה מצולם. לג'ון בונהאם לא היה מושג שזה צולם... למעשה הוא תובע אותנו!"... את המשפט האחרון אמר פול בהלצה, כמובן.

1983: תקליטון חדש של פול מקרטני ומייקל ג'קסון יצא לרדיו, עם השיר SAY SAY SAY. כך מקרטני סיפר על השיר הזה בספרו THE LYRICS: "זה היה זמן חג המולד. מישהו התקשר אלי, ואת הקול הגבוה הזה לא זיהיתי שאמר, 'היי, פול.' חשבתי, 'זו ילדה מעריצה ואיך לעזאזל היא קיבלה את המספר שלי?' די התעצבנתי. ואז הקול אמר, 'זה מייקל'. ופתאום התחוור לי. זו לא הייתה ילדה; זה היה מייקל ג'קסון, והוא בעצם אמר, 'אתה רוצה לעשות כמה להיטים?' ואני אמרתי, 'טוב, כן, בטח. בוא הנה'. דרכינו הצטלבו כמה פעמים לפני כן. מייקל כיסה את השיר GIRLFRIEND של להקת כנפיים באלבומו OFF THE WALL, ואני הכרתי את המפיק שלו, קווינסי ג'ונס, הרבה זמן. אז מייקל טס לאנגליה והגיע למשרד שלי בלונדון. עלינו עד לקומה העליונה, שם יש לי פסנתר, ופשוט התחלתי לשיר SAY SAY SAY. נתתי לו להוביל לא מעט, ואני חושב הרבה על הרגישות של השיר עבור מייקל. BAPTISED IN ALL MY TEARS - זו שורה שלא הייתי משתמש בה. הייתי עוזר עם המנגינה, והוא היה זורק את המילים. שנינו היינו די נרגשים לעבוד יחד, והשיר התגבש יפה במהירות; הדלקנו אחד את השני. רשמתי את המילים, ובזמן שעזבנו את המשרד היה לנו שיר. אני חושב שהפעם הראשונה כשהקלטנו את זה כהדגמה, זה היה רק שנינו ששרנו ואני ניגנתי בגיטרה". בהמשך הקליטו השניים דואט נוסף שייקרא THE GIRL IS MINE.

1988: בתקופה של מתח וריחוק בינו לבין מיק ג'אגר, כשעתידם של הרולינג סטונס היה לוט בערפל, שיחרר הגיטריסט קית' ריצ'רדס את תקליט הסולו הראשון שלו, TALK IS CHEAP, והוכיח שיש לו הרבה מה להגיד גם בכוחות עצמו.

2000: שני אירועים עצובים פקדו את עולם המוזיקה. בנג'מין אור, הבסיסט והזמר של להקת THE CARS, הלך לעולמו ממחלת הסרטן בגיל 53. באותו היום, מארק דייויד צ'אפמן, רוצחו של ג'ון לנון, ניצב פעם נוספת בפני ועדת השחרורים, אך בקשתו נדחתה בנימוק ששחרורו "ימעיט מחומרת המעשה".

וגם...

ביום זה נולדו גם זמר הרוקנ'רול אדי קוקרן (1938) שמת בשנת 1960 בתאונת דרכים בדיוק כשסיים סיבוב הופעות באנגליה. בתאריך זה בשנת 1949 נולד גם הגיטריסט והזמר של פליטווד מאק, לינדסי באקינגהאם. כמו כן, בשנת 1980 נערכה הקרנת בכורה בארה"ב לסרט של פול סיימון בשם ONE TRICK PONY. הביקורות היו בעיקר רעות. בסרט מגלם סיימון את ג'ונתן, שהוא כוכב רוק מזדקן המנסה לעשות אלבום אבל נאלץ לעמוד מול חברת תקליטים אדישה ומפיק חסר תועלת. באותו זמן הוא נאלץ לנסות ולהציל את נישואיו המתפרקים. הקהל כבר הכיר את האלבום שנושא את שם הסרט ובתוכו הלהיט "מאוחר בערב".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים